מי זה ואיזהו “איש הספרות”?

באמת אין איש כזה בעולם. אומרים שפעם, לא מכבר, היה והכל הכירו אותו. מספרים שהיה מין אנוש קטן ומצחיק. קראו לו “עכבר ספרים” ולעיתים “תולעת ספרים”. היו לו משקפיים שאוזן אחת מהם היתה כרוכה לו בחוט. ודווקא אישון קטן זה היה חובק זרועות־עולם, יודע הכל, בקי בכל, זוכר ומזהה הכל, מי אמר מה מתי ולמי, דפוס ראשון ודפוס אחרון. איש תלוש מן היום־יום היה, ומעורה באיזה עולמות שלא מכאן. דברים שאהב הלהיטו אותו, הרנינו אותו ואת כל מי שנקרה לו בדרך, איש מנותק מצורת מטבע שהיה כולו במודפס, אבק היה סביבו וזהב בליבו, צל היה עליו ואור נגה ממנו, ועוד ועוד סיפרו עליו, הכל בחיוך סלחני וגם במנוד ראש.

והיום?

היום “איש הספרות” הוא כל מיני.

הוא “איש האקדמיה”, חוקר מלומד המניע גלגלי “אפארט מדעי”, קפדן בדבריו וחותר ליסודות ביסודיות. יודע להוריד הר של בקיאות בהערות־שוליים ממוספרות על כל תג ותג של כתוב, ולהערים הר של כרטיסיות ממוינות של ידענות על כל שווה דגש קל שנישמט.

והוא עורך המוסף הספרותי של העתון הנפוץ, שלפתחו שוחרים מתחילים בפיק ברכיים, ובין רעיו האהובים טובי המבוססים, והוא הפוסק מי ייכנס ומי ידחה, והוא שומר־הסף של התרבות המתהווה.

והוא “התרבותניק”, המזמין מחברי ספרים להרצאות, האמרגן המארגן “ארועים תרבותיים” בלב העיר ובקצווי הארץ, העושה את לילי השבת, שומר הנוער לבל ישתמט סופית מן הספר, ומחמם לב המבוגרים מאד בריפוי בעיסוק לא־מסוכן.

“איש הספרות” הוא, כמובן, גם המבקר הכותב בעתונים ובמאספים ופניו מוכרות גם מן הטלוויזיה. מבקר כל הארץ בלי מורא ובלי משוא פנים. הוא היודע, מדיפדוף בלבד, לספר מה חדש הכי־חדש שבעולם, הוא מוסמך להעמיד על מדף מתוייג כל עצם בלתי־מזוהה, הוא המספיד כהלכה את ההולכים והוא המקדם בברכה את החוגגים, טעמו שלו עושה את הטעם, ושפתו עושה את הז’ארגון השימושי, ואף מלות־התואר הנכונות לדירוג הטוב והרע.

“איש הספרות” הוא גם חובש בית הקפה, היודע הכל על הכל בלי יוצא מן הכלל, שייכויות גלויות וסמויות, דגולות וצנועות, לרבות צינעת הגדולים וגדולת המוצנעים. הוא גם החסיד המתחכך בין ברכי הרבנים הגדולים, והוא גם המקסים את לב אחרונות דור הנערות שהוקסמו פעם מספרות, והוא גם המבטיח “קשרים” לפירסום המשוררות שביניהן.

שלא לשכוח את “קונה הספרים”, שעליו עומדת התעשיה, […] ורמת התרבות ותקוותה. זה שאליו פונות כל עטיפות הצבעונין הקורצות ומשקרות עינים מעל הכריכות. שלא לפסוח על מורי הספרות, על תלמידי הספרות, ועל ספרני הספריות ועל יועצי מתנות יום־ההולדת.

מי עוד? כל אותם תמהונים שהם, שבזכותם כמעט נעצרת עקומת הסטאטיסטיקה של קוראי הספרים מרדת מטה עם שער המטבע ועם שאר כל בעלי הערך היורד, לצלילי המקוננים על סוף עידן קוראי הספרים.

תיק הכלים    🔗

מיהו אם כן איש הספרות? הוא אם־כן אנשים הרבה וכל מיני שהם.

אלא שבמקום להתבלבל במיונם ובכל דקויות ההבחנות שביניהם, ובמקום לשאול על מיסתרי אישיותו של האיש המופלא הזה ועל מידותיו המעולות – שמא נשאל על קל מזה, פשוט על "כליו המקצועיים של איש הספרות, איזה הם “הכלים” הללו שיש לו לאיש הספרות הלז בתיק המכשירים שלו כשהוא עושה כאיש ספרות? בדומה לשאלה שנשאל על תיק המכשירים של הרופא כשעושה מלאכתו כרופא, ושל אומן המוסך, או של חוקר הפרפרים, וכל שכמותם.

שם העצם “כלי” נפוץ דווקא למדי בעולם לימוד הספרות. וכל תלמיד שתשאל מה הוא לומד כשהוא לומד ספרות, יהיה גאה להשיב כי הוא לומד להכיר כלים, להשתמש בכלים, להפעיל כלים, וכל כיוצא בזה. ורק כשיהיו לוחצים עליו לפרט במדויק מה הם הכלים המיוחדים הללו, יזעיף רגע עפעפיו לפני שישיב היטב, כי כליו הם מיני דברים כגון ידיעות, מידעים ובקיאויות, שמצטרפים יחד לכמין מילון־של־כיס־קטן של מונחים נחוצים ואופנתיים – ומתקבל אז תיק הכלים המבוקש, “מעודכן”, ו“שמיש” וכגם “זמין” לכל פגישה עם כל “מוצר ספרותי” שהוא.

מה הן כל אותן ידיעות, מידעים ובקיאויות, שמשמשות כ“כלים” ל“איש הספרות” הלז? אין להם סוף. אבל אחדות מהן נזכיר בקצרה ולצורך העניין, לא בלי להזכיר גם את הידוע שעם הזמנים מתחלפים “הכלים”, וחדש מוציא ישן.

על “איש הספרות” בתפקיד סוציולוג המשתמש בכלי סוציולוג המשתמש בכלי הסוציולוגים, דומה שהכל מסכימים. הוא הלומד את יחסי הגומלין שבין הסיפור ובין קבוצה חברתית שתוארה בו ואת יחסי הגומלין שבין הסיפור ובין קבוצה חברתית שתיקרא בו, ובין קבוצת סיפורים זו ובין קבוצת סיפורים זו, בעימותי דורות, זרמים או השקפות.

וכן דומה גם שהכל מסכימים על “איש הספרות” בתפקיד הפסיכולוג ועל זכותו להשתמש בכלי הפסיכולוגים כדי להסביר אירועים בסיפור והתנהגויות הגיבורים במונחים פסיכולוגיים. וכדי להוכיח מן הסיפור תיסמונות של מחלות אנושיות וקבוצתיות ולהציג לפנינו “מקרים” או “טיפוסים” ממוינים על־פי איפיונים פסיכולוגיים, וכל כיוצא בזה.

“איש הספרות” משמש גם בתפקיד האנתרופולוג, ובכלי מומחיותו, ובתפקיד חוקר התרבות ותולדותיה., ובתפקיד חוקר האידיאות וגלגוליהן, ובתפקיד חוקר המיתוסים והמיתולוגיות, שלא לפסוח על תפקיד ההיסטוריון ועל תפקיד הפולקלוריסטן, ובקצרה, הסיפור הנקרא הוא עולם ומלואו ואיש הספרות שקוראו הוא עולם ומלואו.

האם בכל התחומים החשובים האלה מיומן איש הספרות עד כדי מומחיות? או די לו שהוא לוקט לו מכאן ומכאן, ואינו לא סוציולוג ולא פסיכולוג במקצועו ולא אנתרופולוג מיומן, אלא חובב חובבני ולקטן לקטני, שקרא פה ושמע שם, ידיעות וחצאי ידיעות, לשימוש חובבני ומזדמן?

ומה איפוא הוא כן, איש הספרות הלז, מה היא מומחיותו כאיש ספרות? מה הם “הכלים” הללו המיוחדים לו כאיש ספרות? אבל, כמובן, הוא כל מה שנזכר למעלה אלא שבסמיכות לספרות, לאמור, אין הוא סוציולוג אלא סוציולוג־של־ספרות, והמומחיות שלו וכליו המיוחדים לו הם של מקף החיבור, של היסמכות הספרות לכל העניינים הנזכרים ההם.

פסיכולוג המקף    🔗

יוצא, שאיש הספרות כדי שיהיה איש הספרות חייב לצאת אל שדות המחקר והמדע ולקחת מהם בשאילה או בחכירה, שלא לומר במשיכה, כמה שיטות, כמה מושגים, כמה ביטויים וז’ארגוניזמים, וגם כמה “מפתחות” או “נוסחאות”, שניתן גם לכנותן “סיסמאות” מן “האופנה”, ומן “הצעקה האחרונה”, שנאספים כאסוף הקצף מעל הסיר הרותח – לקחת את אלה ומאלה ולחזור אל הספרות ולהראות איך יש בה בספרות כל מה שיש בחיים ואם בחיים תפקיד הפסיכולוגיה, למשל, הוא להכין ולסיייע לחיים, גם הספרות כך, אלא שלא בחיים גופם, אלא בהשתקפותם דרך המראה הספרותית, דרך צילם המוטל, ודרך השתברות הלשון, וכל כיוצא בזה.

וכך עומד לו פסיכולוג־המקף על גב החיים המשתקפים בספרות ועל גבי גבורי הספרות, ועל גבי ההתנהגויות המתוארות בספרות – ועושה בהם שימוש כשימושי הפסיכולוג שבחיים גופם, אלמלא שההבדל בינו ובין הפסיכולוג שבחיים גופם, הוא שזה עוסק בעולם הממש וזה עוסק בעולם הבדות, ומאמין שהמעבר מן החיים אל הספרות יכול כאילו להיות כהמשך ישיר ופשוט – ורק בחילוף או הסבה או בסיגול של כמה מושגים מעליל לבדות, וממסגרת פתוחה ושופעת אל מסגרת סגורה ומוגבלת. וכאילו אין מחיצה בין הדמות ובין המציאות ובין הבדות, אלא כמין זכוכית שקופה כל־כך שרואים דרכה בלי לזכור שהיא קיימת.

כמוהו גם סוציולוג־המקף, אנתרופולוג־המקף, וכן גם כל השאר־שבמקף – כולם באים ונוטלים ועושים בסיפור מה שעושים חבריהם שבעליל וגם מכוונים את הכלים שבחוץ לשימושי פנים. כך שבלי קשיים יתרים יכול איש הספרות לדבר על הפסיכולוגיה של המלט, ועל הסוציולוגיה של מלחמה ושלום, ועל האנתרופולוגיה של יוליסס, ושל כל השאר – ולהשתמש בלי נקיפת לב בכלי אומנותם של המומחים לעינייני החיים ולהעבירם לשימוש ענייני הספרות. וכי לא כך עושים כולם?

האדמה והכד    🔗

ומדוע לא לעשות כך?

לא רק מפני שהדוגמאות המובהקות לשימושים אלה מדאיגות, ורק צריך להזכיר את טיפולם של אבות הפסיכואנליזה באמנות ואיך קלקלו (פרויד, למשל, בלאונרדו דה־וינצ’י, ובמיכאלאנג’לו, וג’ונס, למשל, בהמלט – וראה ביקורת גימבריך עליהם: אנקאונטר, ינואר 1966), אלא, בעיקר, מפני שתפיסה זו משאירה את הספרות בטיט של בית־היוצר ובגבב אדמת־המקום, שעל ריצפתו, לפני שנטל ממנה לעשות כלי־יוצר. לאדמה זו יש תכונות פיסיות וכימיות ועשו בה עד עתה שימושים שעושים באדמה – אבל כעת היא החומר שממנו הולכים לעשות כד, כד שבחוץ אין כמוהו מן הטבע. ושמאליו בלי שידי אדם יעשוהו אין כזה על פני האדמה, וששום מבט חודר לא היה מגלה אותו באדמת השדה – זה עצמו שכעת הנה נוטלים ועושים אותו בבית־היוצר. האם נעלמו תכונות האדמה כשעושים ממנה כד? בוודאי שלא, שדוקא בגלל תכונות האדמה יכול הכד להיות בעל אופי מיוחד, ואילו רצה יוצרו באופי אחר צריך היה למצוא אדמה בעלת תכונות שונות של צמיגות ושל גמישות וקושי ורוך – מפני שלא תכונות האדמה בהקשריה לתבואה קובעות כאן, אלא תכונותיה בהקשריה ליצירה הזאת ובהקשריה לרעיונו של היוצר כשהגה את יצירת הכד הזה – ומשעה שיש בטיט שעל רצפת בית־היוצר התכונות לההיפך להיות לחומר הרצוי ביד היוצר – הוא גם לא יירפה עד שיממש בו וממנו את רעיונו המסויים.

השיקולים כעת אחרים. ההחלטות אחרות, והתכונות המבוקשות אחרות הן מן המבוקש מאדמת השדה בשימושי השדה. ועם זאת, ככל שתהיינה אחרות, האדמה לעולם לא תמחק כבסיס היצירה, וכתכונות הקובעות את גופו של הכד ואת טווחי עיצובו האפשריים. האדמה לא תימחק ורק תידחה ממקומה וממעמדה שבשדה למעמד של חומר־גלם ליצירת דבר אחר, ומי שצריך לכד לא ישאל כלל על האדמה שממנה בא, אלא על הכד עצמו, ועל שימושיו ככד, מהיות הכד והלאה, ולא מן הכד ולאחוריו.

החייט והרוח    🔗

כך גם כשחוזרים מן הכדים אל הספרות ואל שאלותיו של איש הספרות. שאי אפשר ששאלות כאלה רק תהיינה מתמידות לשאול איך ממשיכה הספרות אל החיים שמהם נילקחה – עובדות בלתי־מוכחשות אלה אינן מכריעות כעת, ואין בהן כדי להשיב על מה ששואלים כעת: איך הוא הסיפור הזה כסיפור. איך הוא נראה כעת, לאחר שכבר הוא עשוי כפי שהוא, ומה לי ולו כעת – כעת, ולא מה היה קודם שהיה.

כשם ששום מעשה שעושה אדם לא יתכן בלי חומר גשמי בין ידיו העושות, אם אינו רוצה לעשות כמעשי אותו חייט שתפר רוח, כך שום סיפור שמספר אדם לא יתכן בלי תכונות החברה, החיים, בני־האדם. כדי שלא יהיה הסיפור כאותו חייט שתפר רוח: “נתעלם (החייט) ולא נראה הימנו אלא המחט שבין אצבעותיו שהייתה מתהפכת לכאן ולכאן ותופרת רוח” – תיאר עגנון את [מקבילות] הדבר [לדרכי] הבורא.

ולאחר זאת, כשקוראים ובודקים מה יש בדבריהם של מבקרי־ספרות רבים – מוצאים על־הרוב התעסקות בשני עניינים, חזור והתעסק באותם השניים: בהיסטוריה ובסימבוליקה, בתולדות ובכוונות, ממה התחיל סיפור פלוני ולאן התכוון להגיע. ושוב, לא שסיפור לא התחיל ולא נתכוון להגיע – אלא שלא זה העניין עכשיו, עכשיו שואלים איך הוא מה שהוא – איך הוא סיפור. עכשיו עליו להיות נראה כסיפור, נשמע כסיפור ומוצג כסיפור – כממשות חדשה השונה מממשות החיים, לאמור, ממשות אינטימית, וצריך לראות ממשות זו משעת ההמצאה והלאה, ולא להפוך ולחזור משעת הימצאה ואל קודם הריונה ואל תלאות ההריון.

וכך, נמצא איש ספרות אחד רץ תמיד לאחור, אל המציאות שקדמה לסיפור והשתקפה בו, ואל סימול רעיונות העולם באמצעות הסיפור ותחבולותיו – זה מוקד עניינו, מרכז התעסקותו, וזה גם לב התשובות שלו לפונים אליו. לעומת איש ספרות אחר, שמתחיל מן היצירה והלאה, מסיח דעתו מאותם שני העניינים, ופונה אל שניים חילופיים: אל עיבוד החומרים ואל אירגונם ביצירה השלימה. כלומר מעייניו נתונים אל לשון הסיפור ואל תיזמורו.

אלה הם שני שדות העניין של איש הספרות האחר, זה שהספרות עניינו, לראות ולהראות איך היא ישנותה של היצירה הזו ובמה מיוחדת ישנותה המיוחדת שלה, ומה לי ולה כשהיא פונה אלי במה שהיא. ואילו כל השאר, מה שקדם להיעשותה וכל תולדות מה שקדם לה, הם מסופרים ביצירה ובכל תכונתה, בלי להכחיש אותם, אבל גם בלי לעשותם מוקד הקשב: לא מוצא החומרים מכריע אלא שימושם בשלם הזה, ולא אופן הבאתם לכאן אלא אופן התארגנותם באדריכלות של הסדר השלם הזה.

משעה שבמרכז העניין שבסיפור עומדת ההיסטוריה והסימבוליקה – כלומר שיקופה של המציאות וההמחשה הפלאסטית של אידאות – מציג את איש הספרות עצמו כפרשן או כמתווך בין תולדות החברה ובין השתקפות תולדותיה בספרות, ובין תכנים אידאיים לבין ביטויים בספרות – וכמוכיח איך הספרות, מעבר לכל מיני עטיפות, סיגנונים ואופנות – מציגה תמיד איזה דור, או קבוצה, או אירוע היסטורי מכאן, ואיך היא, מכאן, מביעה בכל אמצעיה משמעויות אידיאיות שרווחו באותה שעה היסטורית בחברה מן החברות במקום מן המקומות.

מכאן רק צעד אחד להצגה המקובלת של איש הספרות כמחנך הדור. הספרות היא כוח, וכוח יכול להיות מועיל, מקלקל או מבוזבז – ומוטב לה לחברה שיהיה הכוח החופשי רתום היטב לעגלת הציבור, בין שאר מיתקניה התברואתיים, הבטיחותיים והמבדרים, ושהאחראי לכיוון הנכון של ההובלות האלה יהיה אותו איש ספרות, אם כמבקר ואם כמורה־הוראה, והוא, בין השאר, לא יניח לה לספרות להתפרע, להתקלקל או לפרוק עול, אלא אדרבה, וכו' וכו‘, עד שאמנם תתייצב הספרות ותהיה כמין ריפוי־בעיסוק ציבורי, לעודפי אנרגיות ולשיחרור מתחים וכו’ וכו'.

אמונה שהכזיבה    🔗

החברה, לפי הבנה זו, היא קו־הזינוק של הספרות והיא גם קו־הגמר. החברה היא הצרכן הראשי והיא גם הספק הראשי. ובקצרה, הספרות היא “מוצר של החברה”. וכך, אם בהרבה עניינים גדולים כבר בגרנו והשתחררנו מסד המארקסיזם, שפעם היה נראה להמוני־המאמינים בו כחוק־עולם – הרי בספרות עדיין אנו שבויים לאמונה־שהכזיבה זו. וכמין אטאביזם מתמשך, או כמין תשלום מס אחרון – עדיין הספרות היא מטעם החברה ולמען החברה, עדיין החברה, מסבירים לנו, מתבטאת דרך שמשיה הסופרים, והספרות היא עדיין “בניין־על” לחברה, על רחשיה, מצוקותיה ותקוותיה, והיא גם מזכרת־עוון להתחמקויותיה משאת בעול מהפכת שיחרור העבדים, עדיין אומרים וחוזרים על כך היום, ואפילו בקול רם ובראש חוצות, והיוצר עדיין הוא הנער השליח למשימות החברה והדור, וכתיבתו היא תרופה לקידום הרפורמות של החברה ותרומה למודעות הבראתה ותקנתה – כך, שהשריד האחרון לאימפריה המארקסיסטית השוקעת שוכן, בפריחה מאוחרת, בליבו של איש הספרות ומבקרה.

“לא תתכן יצירה ספרותית גדולה שאינה מתארת את דמויותיה בהשתלבן זו בזו ובהוויתן החברתית ובזיקתן לבעיות הגדולות של הוויה זו…”, הכריז בשעתו גיאורג לוקאץ', ושעתו מסתבר עודה בצהרי היום. “האמנות מתחילה בשעה שהאדם מעורר בקרבו מחדש רגשות ומחשבות שהתחוללו בו בהשפעת המציאות שהוא חי בה, והוא נותן להם ביטוי ציורי מסויים – – – האמנות היא תופעה חברתית”, קבע גם פלאכנוב בימיו, שכאילו עברו ללא שוב, והנה הם עדיין בעיצומם, ועד כדי שהבעה מגושמת זו עדיין חותמים עליה היום אנשי ספרות בשתי ידיהם. ואיש ספרות יכול לעמוד היום בשיעור קומתו ולראות את הסיפור כביטוי ציורי של החיים, ולהציג את מחקר הספרות כעוד חקר של תופעות חברתיות. הספרות זוכה אז במחקר חברתי מבוסס, והחברה זוכה אז בתרומה לשיפור איכות הסביבה, ובמידבר שהשאיר אחריו המארקסיזם פינה אחת קטנה נשארה – פאטה־מורגנה של נאת־מדבר, שממאנים להודות בכזבותה ובאשליותיה.

איש הספרות הזה, שידו האחת בין דפי הספרים, וידו האחרת בין מעשי החברה ואירועיה, טרוד כולו ביצירת הפגישה, פעם לזמן את הצדדים יחד, פעם להסביר לזה את זה ופעם לזה את זה, פעם לנזוף ולהאיץ בסוסים עצלים, ופעם לנזוף ולזרז את בעלי האבוס הקמצניים. יש שהוא כאותו פוליטרוק זחוח דעת, ויש שהוא כחוקר קר־מבט המנתח נתונים, ובקצרה, דבק באמונה שהשניים קשורים ומותנים זה בזה, לטוב ולרע.

תפקידים ועיסוקים אלה נעשו כבר הרגל כה כבד וכה מתמשך, עד שהפכו כמין טבע שני לאיש הספרות: הספרות שבידיו היא מכשיר למען משהו שמעבר לה, וערכה העצמי אינו אלא ההשתקפות שהיא משקפת, כירח את אור השמש, אך האם כל הרגל כבד־ימים הוא בהכרח גם האמת? ושמא אינו אלא עובש כבד־זמנים, כזה הנדבק וצומח על תחתית אנית אוקינוסים לאחר ששייטה זמנים על זמנים, ומגיע לה הזמן שמעלים אותה על המבדוק ומגרדים לה את זקן העובש הזה ואת דחיסותו שנתקרשה, עד שהייתה כמעט מיקשה אחת עם גוף האניה, עד שיחזור וייחשף חתך גחונה ומיתאר קווי זרימתו היפה, ועד שישתחרר מכיבושה של טרפחת מטורפשת זו?

מהו קו החיתוך הזה, אותו קו־הזרימה היפה שהגיע זמנו להיחשף?

הסיפור כסיפור    🔗

אומרים: מאורע שקרה בארץ, אפשר גם לכתוב עליו כתבה בעיתון, גם לשדר עליו ברדיו וגם לכתוב עליו סיפור. הכתבה, אומרים, השידור והסיפור כולם מתכוונים למאורע ההוא ורק האמצעים שונים, רוחב היריעה ופירוט הדברים. גם הסיפור, אומרים, אינו אלא עוד עד אחד לאותו מאורע, מלבד שהוא בעל סיגנון מסוגנן, בעל רגישות עצבנית מיוחדת ולעיתים גם מועד לאי־זהירות בדיוק העובדות ומערבב דמיון בממשות. אבל, בעיקרו של דבר, גם הסיפור הוא תעודה על מאורע, מין מסמך, או זכרון דברים, שנוהג להופיע מעוטר בקישוטים משתפך בהשתפכות, ולא בלי תמהונות־מה של משוררים.

ואילו מי שרואה את הסיפור כסיפור אי־אפשר לו שלא יראה שהסיפור אינו עושה כלל מה שמחפשים בו: אינו מדווח על שום מאורע, ואינו עד לשום מאורע ולא רושם ולא מתעד. כל אותם דיווחים, ועדויות ותעודות אינם בסיפור אלא הם רק חומרי בנין שעושים מהם את הסיפור ולא שהסיפור מספר עליהם. וכשהסיפור מתאר דברים שהיו כפי שהיו, הוא מתאר דברים שלא היו במציאות ההיא ולא בשום מציאות שהיא בשום מקום, אלא דברים שהיו בהכרה שלפיה הקים הסיפור עוד מציאות משלו בצד המציאות הממשית, המאורע הממשי הגיע בסיפור רק עד ברכיו, כערמת חצץ על יד בניין, ושם, מתחת לגובה ברכיו, גם מתגודדים תמיד כמה אנשי ספרות.

מי שרוצה לראות סיפור כסיפור צריך להיגמל מן הנטיה לראות אותו כמדווח על המציאות. סיפור אינו מתאר מציאות אלא משתמש בה כחומר לצרכיו, ואינו משקף מציאות אלא ממיר את המציאות האחת במציאות אחרת, מציאות של סיפור, וצריך לדון סיפור מרגע ההמרה הזה והלאה ולהשתמש בדיון באותם מונחים שמשתמשים בהם כשהם במיבנה. רק פלאקאטים ניפרשים וניקרעים במציאות שיצרה אותה – ואילו הספרות קמה לאחר ההמרה שהוא ממירה את העדויות ואת הידיעות ואת הנתונים ואת העדויות למיניהן, והולכת לה משם והלאה, הולכת ומקימה, באמצעות הלשון, מיבנים שאינם במציאות, שאינם שיקוף של המציאות, ואפילו לא עיוותה, אלא הם המציאות האחרת, המיוחדת, של יצירת אמנות.

שעל־כן, להוסיף בקשיות־עורף ולדבר על הספרות כעל שיקוף הזמן וכעל תיאור מאורעות, וכעל ביטוי לבעיות וכל השאר – זו או חולשת הדעת או התעמרות־בדעת – הכל לפי מעמדו של הדובר. ושעל כן לקרוא סיפור בארץ ולחפש בו את הפלמ“ח, או את האצ”ל, או את הקיבוץ, או את מלחמה זו או את זו שלאחריה – זה לא לקרוא סיפור. זה תחליף מעוות לקריאת היסטוריה, כמין קריאת היסטוריה מאו[…] או כמין פוליטיקה בעטיפת סוכריות – בעוד שקריאת סיפור אי־אפשר שתהיה אחרת, אלא היא קריאת ארוע אמנותי עשוי מלשון.

מה איפוא הוא קו־החיתוך הזה שהגיע זמנו להיחשף?

הוא קו האסתטיקה. מלה שהרבה זמן היא מגונה, כמעט מנודה, לא גינוי מדעי אלא גם מוסרי, כמעט פרוצה, הקו האסתטי הוא המבדיל בין הכתיבתי ובין הספרותי. לא התוכן, לא הנושא, לא המושא. לא עלילה ולא הגיבורים, גם לא הבשורה ולא המסר, וגם לא החברה […] החיים. האסתטי, הוא הדבר.

ומניין הביטחון הגדול כי כך הוא?

כי הוא האופן שבו כל יצוגי המציאות ושיקופי החיים עוברים ה[מרה] וחדלים מהיות “תיק על המציאות”, או “נתונים על החיים”. ושבים ונעשים יצירת אמנות (ורק צריך להתרות ולהזהיר שלא לערבב את האסתטי עם הדקורטיבי, עם ההתקשטות, עם האורנאמנטי, עם השידול, ועם שום חד־ממדיות) – לפי שהאסתטי בתמציתו הוא: תיזמור חלקים לשלמות, ואירגון מתחים מעומתים לאיזון משמעותי: האסתטי אינו היפה – הוא שווי־המשקל.

האסתטי הוא רגע ההמרה מעולם של מציאות לעולם של בדות. מעולם נשלט חוקי הטבע לעולם נשלט חוקי האדם, חוקים שיש בהם גם מחרותו היהירה של אדם וגם מכפיפותו הכנועה. ובקצרה: עולם הבונה סדר אנושי, לרבות אי־סדר, לרבות סדר כואב, לרבות סדר שאינו מוצא סדר. סדר, שכל מה שהוא אדם נמצא בו: שכל, רגשות וחושים. ופתוח לכולם: לחוש, למשש, לטעום, לראות, לשמוע, להגיב, פתוח לאמור עצמו, ולעשות ממה שאמר מעמד של סדר בנוי, לקחת את העולם ולהפכו ללשון, לקחת את הלשון ולהפכה לחומרים ולמתחים – ולשחק בכל אלה, עד שיקום לפניו עולם שלא היה כמותו קודם שהוא הקים אותו: עולם נשלט. אות ואיזון אנושי, שכל מה שהוא אדם משפיע עליו ומושפע ממנו.

אסתטיקה אינה מדע קר. אינה שיקולים של יחסים חומריים. אינה עשויה להתקיים במקום שאין בו בני־אדם – היא גם פרי רוחם והיא גם אמת־מידה לרוחם, היא כללי המישחק והיא המשחק עצמו, והיא גם הגבול למישחק. ככל שהיא משמשת ככללי המישחק, היא דומה לעיסוק מדעי, וככל שהיא המישחק עצמו, היא דומה לעיסוק בכשפים.

ולבסוף רק עוד מילה על יופיה של יצירת־ספרות ועל איש הספרות.

יש בעולם, כידוע, עיסוק אחד שקוראים לו “מדע הספרות”. ואיש “מדע הספרות” יש מילה אחת שלא יעיז לפלוט מפיו, ובודאי לא מעטו המדעי, והיא המילה הפרימיטיבית מכולן, “יפה”. זו – לא. הוא לא ירהיב לרוץ לחפש אדם ולאחוז בו שיידע גם הוא. כי השיר הזה או הסיפור הזה, הוא “מקסים” – או “אלוהים, כמה יפה!” – זה מגוחך בעיניו, רומנטי בעיניו, מטופש בעיניו, רגשני, ובעיקר לא מדעי. וכך לא ירוץ הלה, והשיר בידו, למצוא מישהו ולקרוא לפניו – תשמע, תראה, איזה שיר יפהפה, איזה קסם של סיפור! כי על כן שפוי הוא ומבוגר הוא ומדעי הוא לגמרי, וכי על כן מחקר הסיפורים והשירים שהוא עוסק בו אינו שונה מאוד ממחקרו של חוקר־מצבות כלשהו.

ידיעות אחרונות: תרבות ספרות אמנות (כט סיון תשמ''ג 10.6.1983): 1–7.