רקע
ס. יזהר
אינטלקטואל במידבר
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הדאר סב 8; תשמ"ג 1982

בﬠרב חם, בשנת תרס״ח, הגיﬠו מווהלין שבפולין לרחובות, אח ואחות: יוסף ומרים וייץ.

משאת נפשם היתה ברורה: קרקﬠ, שדות, כרמים, פרדסים, יישוב הארץ. כלומר, ﬠבודה בשדות, ﬠבודה בכרמים, ﬠבודה בפרדסים, ﬠבודה בשמירה. כלומר, ﬠבודה במחרשה, עבודה במזמרה, ﬠבודה במﬠדר, וגם ברובה.

הכל הלך למישרין, וכבר ביום השלישי לבואו כותב יוסף וייץ אל אביו: “היה לי סיפוק גמור: ﬠליתי מﬠל מיכסת הﬠרבים בחמש גומות; המה חפרו שבﬠים וחמש גומות, ואני שמונים גומות, ואף בנו של בﬠל הנחלה לא יכול שלא להללני בפני חברי”.

שמתם לב לתיבה "כותב׳׳ – יוסף וייץ ﬠבד קשה, סבל קשה, לחם קשה – וכתב, כתב וכתב, תמיד כתב, הוא כתב וחבריו כתבו, הﬠלייה השנייה כולה כתבה, היתה שטופה בכתיבה; מכתבים הביתה, כתבות לכתבי־הﬠת, כתבי הסבר וכתבי התﬠוררות וכתבי פולמוס, וﬠוד כתבו מכתבי גﬠגוﬠים ﬠם דברי התפייטות.

תוצאות ﬠבודתו של וייץ הלא הן כתובות היישר ﬠל פני אדמת הארץ, ותוצאות כתיבתו של וייץ הלא הן כתובות ﬠל פני אלפי ﬠמודי ספרים. אי־אפשר היום לדבר ﬠל אדמת ארץ־ישראל בלי לדבר ﬠל יוסף וייץ. אי־אפשר לדבר ﬠל ישוב הנגב, ﬠל ישוב הגליל, על ישוב ההר, בלי לדבר ﬠל יוסף וייץ. אי־אפשר לדבר ﬠל תולדות היער בארץ ישראל, ﬠל תולדות הכרם, ﬠל הזית, ﬠל התמר, ﬠל החרוב או האגבה – בלי לדבר ﬠל יוסף וייץ. כשם שאי־אפשר לדבר ﬠל חבלי ארץ בארץ־ישראל, כגון השרון, כגון ﬠמק־חפר, כגון ﬠמק החולה וייבוש החולה, בלי לדבר עליו. וכך גם אי־אפשר לדבר על תולדות תורות חקלאיות כגון שיטות הטיפול בכרם, או שיטות הטיפול ביﬠר, או שיטות גידול זיתים או כרמים בארצות קרובות ורחוקות, בלי לפנות אל כתביו. ולבסוף, אי־אפשר לדﬠת ﬠל תולדות גידולה של המדינה ועל תולדות התﬠצמותה מן המצפות בנגב וﬠד ההיאחזות בחניתה, ובהר כולו, בתולדות השיטה דונם־וﬠוד־דונם, ובתולדות השיטה קוב־מים וﬠוד קוב־מים, ובתולדות השיטה ﬠוד מתיישב וﬠוד מתיישב – בלי לפנות אל כתביו המרובים, ולהחכים.

מקובל היה פﬠם כי אדם נולד פﬠמיים. פﬠם ביום היוולדו ופﬠם ביום ﬠלותו ארצה. יוסף וייץ, מיום ﬠלותו ארצה ﬠבד ולא חדל לﬠבוד. סדר־יומו תמיד היה כבד עמלנות, גדוש עשיות, נסיﬠות, פגישות, החלטות. לכל מקום רחוק טרח ובא, במקלו, בקומתו הגבוהה, ובשﬠרו המתנופף ברוח. שום ﬠצלות, מﬠולם לא, שום דחייה או בטלה, מעולם לא, ורק אותה חריצות תמיד, שמﬠל כל חובה ומﬠבר לכל מסגרת תפקיד, ﬠד שקשה לשער דונם אחד בארץ שיוסף וייץ לא מישש ﬠפרו, לא הריח ריחו, ולא נשתהה מﬠליו כדי לראות שילובו במרחב.

זה היה יומו. ואילו לילו היה ליל כתיבה. ספרים מסביבו, מנורה ﬠל שולחנו, וכתב־ידו הצלול והרהוט – רץ ללא מחיקה כמﬠט: מאמר, וסיפור, ומונוגרפיה, ורשימה, ומכתב, ויומן שביקש שלא להחמיץ דבר.

צירוף מיוחד זה של ﬠשייה ושל כתיבה מקובל היה לכנותן ﬠל דרך המליצה “סיפא וספרא”, פﬠם ביקשו גם לכנותו בשם “המזמרה והﬠט”, או “המחרשה והתרבות”, וכיוצא באלה כינויים שהיו מבקשים לקשור כאחד שתי תכונות שבנוהג־שבﬠולם הן מובדלות זו מזו.

מצד אחד ידוﬠ טיפוס האיכר, הפלח, הﬠובד הכבד, המוצק, המפלס יומו בשריריו, בﬠקשנותו, ובהתמדתו המנצחת את פגﬠי הטבע, המתעלה מעל הפכפכות אנשי העיר הריאליזם והשירה. כנגד כל התלישות, הגלותיות, הﬠיירה, החנות, הבטלנות, לרבות הדוקטורים וﬠורכי הדין.

“האח עדרתי!”,“הידד קצרתי!”, “אני כבר חורש!”, “אתמול מסרו לידי את המושכות!”, “היום חפרתי כמו הﬠרבי ויותר ממנו!” – היו מיטב הבשורות שהריצו בני הטיפוחים אל הוריהם שבגולה – והבשורה נפוצה שם מייד, בשמוﬠות, בעתונות ובדרשות השבת.

אלא מה? אלא שמהר התברר שגם המצטיינים בגבורת כיבוש הﬠבודה, ואנשי המופת שהשתלטו ﬠל המעדר וﬠל המזמרה וﬠל הרובה וכבר היה “הכלי מנגן בידיהם”, והם כבני הראשונים בשורת הפלחים, הכורמים והרוכבים, כבר זיו הארץ החדשה היה קורן מפניהם, ותמצית הזהות החדשה והפשוטה ניכר בהם כאילו היה מﬠצם טיבﬠם – וﬠם זאת, משהו בכל־זאת היה מיילל בהם, משהו היה חסר ומפרכס, וממאן לוותר: האינטלקטואלי שבהם.

שלמה צמח מספר ﬠל שנתו הראשונה בארץ (1904). איך – בﬠודו “כובש את הﬠבודה”, בתוך כדי מרוץ ההתמחות בטוריה, ﬠם שהוא מכתים בבוץ החמרה האדומה את בגדו השחור והטוב שהביא מבית הוריו, ובﬠוד הוא משתכלל בהוכחת ﬠצמו כיהודי החדש, ומצליח לזמור להפליא את גפניו של מר דרובין, מוקף גבﬠות אדמדמות וֹסביונים, ונושם את ניחוח מוהל הגפנים הניזמרות כבושם דק, והﬠולם מﬠרבב סביבו חמסין ﬠם ﬠרפילי בוקר – איך “צפה וﬠלתה בו – הוא מספר – כמו מתוך מים ﬠמוקים… מסכת ﬠירובין, הווילנאית הגדולה, – – – גמרא זו שﬠזבתיה פתוחה ויתומה… באותו יום ד' לאחר הצהרים, כשנשתמטתי בחשאי מבית מדרשי וברחתי והפלגתי לארצות רחוקות”. ואיך באותו ﬠרב הלך לו לבקש גמרא, משתמט ממבטים מלגלגים, וחזר לחדרו: “מיד הדלקתי את המנורה ופתחתי את הגמרא בפרק 'כיצד מﬠברין׳ בדף נ”ה, במקום שהפסקתי תלמודי לפני שבעה שבוﬠות. ישבתי על התיבה ונענעתי עצמי פנים ואחור… משקﬠ ﬠצמי בתוך הסוגיה… מנגן בניגון הלימוד, מקשה כשיש קושיא, מתרץ כשיש תירוץ, ואם אסמכתא סומך, ואם מחלוקת חולק, מתﬠמק ומשתכח בתלמודו…"

הרﬠב ללימוד, לﬠיסוק שברוח, האינטלקט שנישאר דחוי ובלתי מתרווה מﬠבודת השרירים – לא היה בלתי ידוﬠ לרבים מהם, ולﬠתים ﬠד מכאוב וﬠד משבר. יוסף וייץ מוסיף ומספר ב“דפים ראשונים” שלו, ﬠל אותו שלמה צמח ﬠצמו ארבﬠ שנים אחר כך וﬠל "נאומו׳׳ בליל הוודוי שלו, מפני מה הוא הולך לﬠזוב את הארץ, ואיך לאחר כל מאבקיו ההירואיים ומאמציו "לכבוש את הﬠבודה׳׳ בלי לחוס ﬠל כלום ובלי לשאול שאלות, “פתאום נפקחו ﬠיניו וירא כי זו לא הדרך”. שום דבר לא היה כשם שציפו שיהיה. הﬠם אינו רוצה להיגאל. תנוﬠת התחייה נישארה קטנה ומוגבלת. ויחידים לא ישנו דבר. והוא ﬠצמו כיחיד אחד, ﬠומד ומבכה את ארבﬠ שנות בחרותו שנתבזבזו ﬠל אידיאה שכל גודלה הוא: “השתוות ﬠם הﬠרבי, ולﬠמוד איתו יחד בשורת ה’ניר' ב’בחר׳ ולדﬠת לאחוז במﬠדר כמוהו, כדי להפיק רצון מבﬠל ‘החנות־הכרם’, הדואג לרווחיו בלי שיﬠבוד בﬠצמו, וכו' וכו'. ושלפיכך הוא משליך כﬠת את הטוריה הזאת, והולך לﬠזוב את הארץ”.

א.ד. גורדון היה שם בלילה ההוא. “נו, פריצים, אולי תתנו גם לי להגיד מלים אחדות?” אמר, והמשיך ודיבר ﬠל האדם וﬠל הטבﬠ, ﬠל האדם וﬠל גילוי ﬠצמו, ﬠל היהודי וﬠל גאולתו, ﬠל התﬠלות היהודי וﬠל האלהים – וﬠל שלחינם בורח צמח ו“אתה שוב תשוב אלינו ובשורת הﬠובדים כאן תמצא את מבוקשך.” אמר לו א.ד. גורדון.

לא מה קרה אחר־כך מﬠנין, אלא התגלות הקונפליקט הזה בכל ﬠוצמתו. הדילמה גוף או רוח. לימוד ﬠבודה או לימוד דﬠת. האם העבודה עונה גם לרוחני שבאדם, האם השניים: יום עבודה מפרך בחוץ וליל ﬠבודה גדוש אצל השולחן, יום עבודה ﬠמלני בשדות הארץ וליל ﬠבודה עמלה בשדות הרוח, חוקר שלא למד במוסד אקדמאי, חוקר שׁלימד עצמו מיומנותו, אקסטרן שהקים לו מאליו “אפאראט אקדמאי”, שלימד ﬠצמו ללמוד וללמד על הכרמים, וﬠל הקרקﬠ, ועל היﬠר, וﬠל תולדות הארץ – לא כﬠבודת חובב שיטחית, או לקטנית בשולי הדברים, או רגשנית סביב הדברים – אלא כﬠיסוק בדברים ﬠצמם ובכל חומרתם, כפוף לנוהלי מחקר מדﬠיים, ככל שמצאה ידו.

מﬠצמו ישב ולמד, הﬠנײן היה בוער בﬠצמותיו, ולא כתרגיל אבסטרקטי או כחובה מבחוץ. למד שפות, הפך דפי ספרים כבדים כﬠכבר אקדמאי, וערך טבלאות מספרים כמודד אמפירי מובהק, ופירסם מימצאים שחומרת דיוקם בדוקה וﬠומדת בכל בקורת. רשימת פירסומיו ארוכה ומכובדת. טבﬠ וחקלאות, גיאוגרפיה והיסטוריה, ﬠניני השﬠה ופּולמוס הדור, מלבד כל אותם מכתבים, מכתבים מכתבים.

היום אולי קשה למצוא הרבה אנשים כאלה. המאה התשﬠ ﬠשרה ידﬠה מהם יותר: אנשים שﬠשו את ﬠצמם, ושתרבותם היתה חובקת זרועות ﬠולם ולא סימטא צרה וסגורה. ואילו בין אנשי הﬠלײה השנייה, זן מיוחד של אנשים כאלה לא היה נדיר כלל. מלומדים עובדים, תלמידי חכמים מיובלי ידיים. פרופסורים שלא הוסמכו. חוקרים שלימדו ﬠצמם לחקור. ובקצרה: אינטלקטואלים במדבר.

זכרו רגﬠ, אינטלקטואל כברל כצנלסון, או חוקר ﬠשוי־בידי־ﬠצמו כיצחק בן־צבי, אם להזכיר בולטים שבהם, אבל גם אנשים גדושים ומדגישים ﬠצמם כמשה כרמי המורה מﬠין־חרוד, או טוביה מילר הפרדסן מרחובות, או יצחק וולקני, או ז״ס, או יוסף ברסלבי, אליﬠזר שמאלי ויהושﬠ מרגולין שגילו את טבﬠ הארץ ותולדותיה לפני כל החוקרים, או שמא נוח נפתוּלסקי, וﬠוד וﬠוד, ברשימה מרשימה מאוד, ומפוארת בﬠנווי עולם, מאותם שביאליק ביקש שיהיה חלקו ﬠמהם.

הללו מעולם לא הפסיקו ﬠבודת יומם ומעולם לא ניבטלו מﬠבודת לילם. ואפילו אם פיגרו פה ושם במידﬠ בלתי מספיק או בהכשרה לא מתקדמת דייה, מחמת ריחוק ממקורות הדﬠת וממכשירי קנייתה – הרי ערנותם וﬠרגתם לדﬠת, וכושרם המבריק לקלוט, לﬠכל ולהסיק – ואחריותם ויושרם וספקנותם הטבﬠית – סייﬠו בידם להשיב, באמצﬠים המוגבלים שﬠמדו לרשותם, השגים שרבים מן המוסמכים בכל ההסמכות לא היו מתביישים בהם.

יהודים חריפי מוח, ﬠמלנים לא יידﬠו בטלה, תאבי דﬠת ולא מיובשים ﬠל צימוקי דעת. נושא החקר ועבודת יומם – ינקו זה מזה. כושרם המעשי חידד את כושרם החקרני, ולהיפך. מנורת שולחן משוככת, ﬠמוק ﬠמוק בתוך הלילה, שקט פורה עיון, וﬠט רץ ﬠל הנײר, ומצח גבוה, ודברים ניפתחים וניגלים, כולם, אם כה ואם כה, מגלגלים בחזון היהודי החדש בארץ המתחדשת.

יוסף וייץ וחבריו, לא היו מן המתנזרים מן הﬠולם ב“מגדל השן”, ולא היו מן הניסגרים מן הﬠולם ב“חצר המשק”, הם פתרו את החצוי ﬠל ידי כפל ﬠבודה, ובמקום מגדלי השן או חצר־המשק – הביאו מופת של גם וגם. אדם אינו יכול בלי שאר רוח. ואדם אינו יכול בלי יסוד עולם מﬠשי. אומלל הוא האדם שנדון לדכא את מחציתו, ולחוש עצמו במעצר אם מן הרוח ואם מן העשייה. ההם, אנשי העליה השנײה ההם, הראו בעליל כי ניתן הדבר, בלא תנאים ובלא הקלות ובלא זכויות יתר, לאחד את הכפל: איש רוח ואיש ﬠשײה באדם אחד. ﬠד כדי כך, שבכל מקום ומקום בארץ ישראל, שאיחוד הכפל הזה נתממש – קרה שם מן המשובחים שבדברים ופרחו שם הישגים שמהם אנו לוקחים וניזונים ﬠד היום. התחוללו שם מיטב דברים שעליהם ובגללם אנו מתקיימים עד היום. וכבר לקחנו מהם בהקפה הרבה, וכמעט יותר מדי.

אריסטו הגדיר מה בין עבד ובין אדון. "כל מי שתפקידם השימוש בגופם וששימוש זה הריהו הדבר היותר טוב שיוצא מהם – אלו על־פי הטבﬠ עבדים׳׳, ואילו האדון, כמובן, הוא מי שחושב. איך לא להבדיל לשני ניפרדים את החושב מן הﬠושה? איך מבטלים את האדון ואת הﬠבד? איך עושׁיּם ﬠולם חדש ויפה וצודק, מﬠשי ורוחני כאחד, חזק ומוסרי כאחד?

ורק עוד דבר אחד צריך להזכיר כאן לבסוף, שנוגﬠ למסכת חייו של יוסף וייץ, ולמסכת מﬠשי כל בני דורו, וגם נוגﬠ לשעה המיוחדת הזו שאנו עומדים בה כעת בארץ.

בשנות חײו האחרונות של יוסף וייץ, מררה את ליבו ירידת קרנה של הקרן הקיימת. מעשיה של הקרן הזו עד קום המדינה לא ניקראו בשמות קטנים: היא לא קנתה אדמה, היא לא רכשה קרקﬠ, היא לא העבירה בעלות על נכסים – היא עסקה ב“גאולת הארץ”, ולא פחות. ואילו לאחר קום המדינה לא כמות הקרקע היתה עוד השאלה ולא השיטות להשבחתה. השאלה הקשה, הקשה מכל, חסרת התשובה מכל – היתה איך עושים מן היהודים עם.

מוקדי הקשב הלאומי נעתק מדונמים ליחסי אדם, מהפרחת שממות הנגב וצחיח ההר וביצות החולה – ליחסי עדות, שבטים, כוחות מתﬠוררים ותחרות על עמדות המפתח, על שליטה ועל שוויון ערכם של שונים במוצאם, ובקצרה: הקרן הקיימת נידחתה לצל, מפני ששאלות כמות ואיכות הגיאוגרפיה הפיסית פינו מקום לשאלות כיוון והעדפות ההיסטוריה היהודית.

איך לעשות אדמה טובה מלא־אדמה – כבר יודעים. אבל איך לﬠשות מן היהודים שבאו לכאן את עם ישראל – ﬠוד אין יודעים. מה הופך ﬠם, לﬠם ישראל, ואיזה מין עם יהיה עם ישראל? וﬠד ששואלים על היערות ועל החולות ועל ההרים – עומדות השאלות איך לעשות שעוד יהודים יירצו לבוא לכאן, איך לﬠשות שפחות מבני ישראל יירדו מישראל? איך לעשות שלא יהיו כאן מנצלים ומנוצלים, יהודים המנצלים עבודת זולתם? איך לﬠשות שלא יעשה עם ישראל לזולתו מה שששנוא עליו שעושים לו? איך מחזקים את ההכרה שיש דברים שאסור לﬠשות, ושאסור בתכלית האיסור להיות להוטים לקחת מעבר למותר ולראוי; ובקצרה: איך מתגברים שלא לפתור בכוח מה שצריך לפתור במוח בלב ובאנושות? ועוד שאלות גדולות כיוצא באלה.

וכאן אנו עומדים היום. והדור מצפה לתשובה.


ס. יזהר הדאר, סב, 8 (יז כסלו תשמ"ג 3.12.1982): 69 – 70.

[דבר המהדיר: הדברים נשאו ﬠ"י הסופר בﬠת אזכרה שנﬠרכה במרכז לחקר ההתיישבות ברחובות במלאות 10 שנים לפטירתו של יוסף וייץ.]

המלצות קוראים
תגיות