רקע
חנוך ברטוב
הקַמְטָר
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מעריב; תשמ"ח 1988

כבר עמדנו לצאת, אני בצעד ארוך מדי, נמלט מהחום, שדווקא באמצע הערב עלה פתאום, מהזיעה הרוחשת מתחת לבגדי, עמליה באטיות מכוונת, מנסה לתקן במשהו את זה שרק אחרי שטלפן אלינו ירובעל, ממש בקומו משלושה־עשר ימי ה“שבעה”, באנו אליו למושבה. גם את זה שרואים שאני בהול לצאת החוצה. כדי להשהות עוד קצת את יציאתנו, פנתה עמליה לא שמאלה, אלא דווקא ימינה, אל הגזוזטרה שבחזית הבית, מביטה שוב בחומת רבי־הקומות החדשים שמעבר לכביש־האספלט הרחב, שואלת את רקיע־ילדותנו המכוּכּב, זה הנהיר גם לי עד היום יותר משמי כל מקום אחר שראיתי:

“מאיפה הם צמחו פה פתאום כל הבתים האלה? מתי?! אלוהים!” ואחרי פסק־דומייה ריטורי – לרגע הייתי בטוח, שעכשיו היא מספרת לירובעל, כי בבואנו, לראשונה אחרי כשלושים שנה, פשוט לא זיהינו את בית אוֹרְלוֹב שבזיכרון שנינו בחִירְבֶּה זו, שדלתות קומתה הראשונה וחלונותיה סתומים בקרשים – אמרה עמליה רק זאת: “אני מביטה סביב, ומרגישה בת מאה. חצינו את כל המושבה, ולא הכרתי שום דבר. כלום, כלום.”

ובפסיעות סגורות ובראש מורכן, להדגיש שעודנו בביקור האבלים, התחילה עמליה לחצות את הסאלון, פניה אל דלת־היציאה ואל המדרגות הצמודות לבית מבחוץ. צעד אחד אחריה, ברגליו היחפות, פסע גם ירובעל. כך עד לכוננית הספרים הישנה, שעליה הציבו הבנים בימי ה“שבעה” את תמונת זוג־הנאהבים, שכל השנים היתה תלויה מעל לצמד־המיטות של בועז ואהליבה אורלוב: נערה, שצחוּת פניה הרחבות צהבה בחמישים וכמה השנים שעברו מיום שצילם אותה אדון רַסְקין לכבוד נישואיה לקוֹלוֹניסט הצעיר, ששערו קצוץ, עיניו האפלות, המלוכסנות כלשהו כעיני הטַאטַרים, קרובות מדי לאפו המגובנן, נחיריו כמו מרחרחים את שפמו הטורקי העבה. שם, לפני הכוננית, השתהתה עמליה פעם נוספת, ביקשה שאתן לה לרגע את משקפי־הקריאה שלי והתבוננה מקרוב בתמונת הנאהבים, שהערב קמו ילדיהם מן ה“שבעה” הכפולה על שניהם.

“ממש ילדים,” לחשה עמליה בקולה החם, הלוטפני, שמול התמונה העביר בי משהו מאותה התרגשות שעורר בי בנעורינו, כשהתאהבתי בו, קודם־כול בו. “אני מביטה ומביטה ובקושי מוצאת דמיון לאיך שנראו בזמננו.” וכפי שקורה לנו הרבה, שאלה ישר מתוך מחשבותי: “בני כמה הם היו, תגיד, ירובעל, כשגמרנו אנחנו את הגימנסיה, בטח כמונו היום, מה?”

Well“, אולי אפילו צעירים קצת יותר –” עוד הספיק ירובעל לומר, ואז שב וצלצל הטלפון.

רק אחרי שקם ועמד, רגליו החיוורות חשופות עד למכנסי־הריפְּס הקצרים, שמצא בוודאי בארון־הבגדים של הוריו, ראיתי כמה כבד ונמוך ירובעל אורלוב לא רק מאותו אתלט קפיצי של שנות הגימנסיה, הראשון בכיתתנו שהוסמך כמ"כ, אפילו מזה שפגשנו בסך־הכול לפני שלוש שנים, בלוס אנג’לס. חולצת־הקיץ הקליפורנית הדקיקה, צורות גיאומטריות של כתוֹם־מאנגוֹ, ירוק־אבוֹקאדוֹ וצהוב־בננה, התגבעה על ראשית־כרס. פניו, שבאורן העירום של שתי הנורות, זו התלויה בחוט שחור מעל לשולחן הסאלון וזו המוברגת מעל למשקוף דלת המטבח, נראו קמוטות, גוויליות, החזירו עכשיו לרגע משהו מאותה קַשיוּת קרה של פני הנער, שלִסתותיו הגרמיות נראו חשוקות תמיד באיזו נחרצות בלתי־נלאית, השד יודע לקראת מה. הוא הניח לטלפון לנסר עוד ועוד כמו מאחרי הקלעים, במטבח, ורק פתאום, פעם ראשונה במהלך הערב החם והלאה שעשינו אתו, כמעט צעק:

Oh, Christ“! וה־nerve שיש ל־son of a bitch הזה, באחת־עשרה בלילה?!” וכאילו צופה בו אותו מטלפן אלמוני, הפנה הפגנתית את גבו אל הניסורים העקשניים הבוקעים בעד דלתו הפתוחה של המטבח. “עכשיו הם יכולים כולם to stew!”

עמדתי מעבר לסף, על מישורת־הבטון. אותה רוח מערבית צוננת, שבעלותנו במדרגות נשבה פתאום, כרמז לעונת החגים המתקרבת, לא התחדשה. הכול עמד, חם ודביק, ועמליה המשיכה להתמהמה בפנים, כממתינה לתוצאות המאבק בין הטלפון לירובעל. באור המנורה שמעל למשקוף המטבח ראיתי – כמעט שמעתי – את ירובעל גורס לסת בלסת, ואגב הגבהת מכנסי־הריפס המהוהים, ודאי של אביו, מבליט חזה וזוקף ראש. לרגע חזר לא רק זיכרון בן האורלובים, ראשון בספורט, ראשון במתימטיקה־פיסיקה־כימיה, אדיש לכל השאר, כולל הבּנות, אלא איזשהו כאב נשכח. בימים ההם לא היינו חברים, בכלל לא, לא בכיתה, ופחות מזה מחוץ לגימנסיה. בשני קצוות רחוקים של המושבה, שכבר אז היתה בעצם עיר קטנה, גרנו, כל ההסתעפויות של האורלובים ודומיהם בבתים גדולים בשפת פרדסיהם ושדותיהם, ואנחנו בצריפים בשוליה המזרחיים של המושבה, ממש נוגעים בחוט־העירוב המקיף אותה כחומה סמויה, אנחנו בתחום־השבת והתימנים קצת מחוצה לו.

בעודו עומד בגבו אל הצלצול הנמשך, נעצמו פתאום עיניו בחוזקה כאילו חדרו לתוכן זבובונים, והוא שיקע בהן את אצבעות שתי ידיו ועיסה את שמורותיהן. גם בתיכון היה ירובעל מסוּפר קצר מאוד, אלא ששערו המקורזל היה בהיר מאוד, לא שׂיבה קרוחה, ועיניו היו אפורות־עשֵנות, אנגליות, או אולי רוסיות. יותר מעורו הגווילי, שעכשיו נראה קמוט פי כמה, יותר משערו שכמו העלה אבק, העידו עיניו, שלא רק את המושבה, את עצמנו שוב איננו מכירים. באור החשוף ראיתי את האדום־צהבהב שכבש את האפור־עשן בעיניו השקועות, המצומקות של ירובעל, את שפות העפעפיים שהצמיחו יבּלות קטנות סביב סביב.

“איך אתה מסוגל לעמוד ככה בשקט, ולא לזוז?” התפרצה עכשיו עמליה. “הלוא זה יכול גם להיות לא מי שאתה מנחש, אלא איזו ידיעה דחופה, אולי מאביגיל, או יוחאי –”

“מיוחאי ומאביגיל נפרדתי לפנות ערב, ואת כל מה שהיה לנו לגמור – גמרנו הבוקר. זה רק ה־bum הזה, שפתאום, באמצע הלילה, התעורר. תאמינו לי, jackpot היה לו ביד, לטמבל הזה, אז מצא לו עם מי לשחק chicken. אני, עשרה כמוהו גומר לארוחת־בוקר.”

“זה מהממשלה, ירובעל?” לא יכולתי עוד להתאפק. מאז טלפן אלינו וסיפר לנו על פטירת אביו, שהחישה אותו מאמריקה, ועל פטירת אמו עוד לפני שקם מה“שבעה” על אביו, לא הרפתה ממני המחשבה, שעכשיו סוף־סוף, למרבה האירוניה, יחזור ירובעל לארץ, ובמלים בוטות יותר: להתחלק בנכס היקר שירשו שלושת בניהם של אהליבה ובועז אורלוב.

את סיפורי ירובעל על תוכניותיו להקים כאן מפעל גדול, נוסח אמריקה, שמעתי במשך השנים גם אני, ובתחילה האמנתי ששובו מתעכב רק מפני שהנה־הנה הוא סוגר עסקה על מפעל חדשני לכלי מתכת שיוקם בישראל בידע ובכסף אמריקני. אך משהחלו הסיפורים לחזור על עצמם, ומדי כמה שנים היה ירובעל מספר על עוד פרוייקט שעומד אוֹט־אוֹ־טוֹ להתבצע, על עוד איזשהם פקידים מטומטמים או מושחתים, ששָמוּ לו רגל, נשבע בפעם העשרים שב“רעיון החדש שאני עובד עליו שנים” סגור הכול עד הבורג האחרון, ורק מטורף יחזור בידיים ריקות כשבעוד חצי שנה יביא פרנסה לעשרות, אולי מאות משפחות – התחלתי לחשוד, שמוכרחה להיות סיבה רצינית הרבה יותר, הצפוּנה אי־שם בנבכי־נפשו. הלוא ירובעל אינו סתם איזה מישהו, אלא נינו של יעקב אורלוב, נכדו של עזרא, בנו של בועז אורלוב, כל אחד פיגוּרָה בזכות עצמה, ולא רק אבותיו, ירובעל עצמו – ראשון בכיתתנו היה מ“כ בחי”ש, ראשון קיבל סיכת מ“מ, את מלחמת השחרור סיים כרב־סרן, ואילו נשאר בצה”ל היה מגיע רחוק.

אז מה בכל־זאת קרה? הלוא טיפוס כירובעל, בניגוד למה שמקובל לומר, אין החיים מגלגלים ככדור. אם בגמר לימודיו נסע לשנה־שנתיים לעשות מאסטר, מה באמת החזיק אותו שם? כבר בימי־שהותנו בחוף המערבי, כשסיפרה לי עמליה על איזו רכילות שהילכה במושבה הישראלית (בסוף שנות החמישים היו עדיין הישראלים מעטים כל־כך, שכולם הכירו את כולם) כאילו ירובעל לא בדיוק בסדר עם נשים, נכנס לראשי, שפה קבור הכלב. הרכילות היתה, שכל בחורה שהגיעה לאֶל־אֵיי ניסתה להתלבש עליו – אם משום שכבר אז היה מהנדס בכיר למדי ובעל אזרחות אמריקנית, אם משום שבסך־הכול היה עדיין באמצע שנות השלושים, גבר נאה, אתלט – וכל פרשה כזאת נגמרה מהר והשאירה איזו צלקת לנוגעת בדבר. עד היום אינני יודע מה היה שיעור האמת בלחשים ההם, אבל עובדה היא, שירובעל נשא אשה באותה שנה שאנחנו הִשֵׂאנו את בכורנו.

שלוש שנים לפני פטירת הוריו הזדמַנוּ, עמליה ואני, פעם ראשונה אחרי יותר מחמש־עשרה שנים, לחוף המערבי, בכלל זה שני לילות ושש הרצאות בלוס אנג’לס. ברגע שנכנסנו לחדרנו ב“בוורלי ווילשייר”, טלפנתי אל ירובעל. הוא שמח בנו שמחה גדולה, וכשאמרתי לו שרק באותו ערב אנחנו חופשיים, התייצב אצלנו בבית־המלון בתוך פחות משעתיים, אבל לקח אותנו לארוחת־ערב לא לביתו, כי אם למסעדה יפאנית מהודרת בסֶנְצ’וּרי סִיטִי, שקמה אחרי שובנו לארץ. יש להם תינוקת בת שנה, אמר בגאווה, וכיוון שפתאום קיבלה חום גבוה, לא רצתה סוּזִי להשאיר אותה לבדה. בילינו יפה מאוד בערב ההוא – מוזר, אבל רק בביקור המולדת הראשון של ירובעל נקשרה בינינו חברות, שהלכה והתהדקה למרות ששנים עברו לפעמים בין פגישה לפגישה – ובין השאר ראינו את תצלומי התינוקת, גוֹרדוֹנָה. כשקמנו סוף־סוף מהשולחן, מסוחררים מה“סַאקִי” החם, הסיע אותנו ירובעל לראות את הבית הגדול, שקנה זה מקרוב בדוֹהִינִי, אותו רחוב עטור דקלים הנמשך כקשת אינסופית מאולימפּיק בּוּלֶבַאר ועד לגבעות הוליווד, וכיוון שלא הצליח משום־מה להדליק את החשמל, הדליק גפרור אחרי גפרור ולאורם הקלוש ערך לנו סיור בכל שלושת מפלסי הבית, שהיה בעיצומו של הרֵימוֹנְט, וגם על הבריכה הפרטית שבחצר לא פסח. לחדרנו הגענו הרוגים, וממש פה־אחד אמרנו זה לזה מה שכבשנו בלבנו כל הערב: את אשתו לא הזכיר אלא פעם אחת, כשהתנצל בשמה וסיפר על החום שקיבלה התינוקת, וכל מה שאנחנו יודעים עליה הוא, ששמה סוזי, אפילו לא אם היא ישראלית או אמריקאית, אפילו לא אם היא יהודייה.

“הסיפור הזה עוד לא נגמר,” אמרנו זה לזה. לכאורה, מוכיחה רכישת הבית הגדול בבוורלי הילס, שזהו־זה, אבל הרושם העיקרי שנשאנו מהערב הארוך עם ירובעל היה כפול: גם זה, שאין לו איזשהו קשר רגשי עמוק עם אותה סוזי שלא פגשנו, ושעודנו מחובר כל־כולו לישראל. הן פגישתנו התקיימה פחות משנתיים אחרי מלחמת יום הכיפורים, והוא לא פסק לדבר על לקחיה ומשמעויותיה לעתיד המדינה. בשובנו לארץ, טלפנתי מיד אל הוריו. אמו הרימה את השפופרת, ואם כי מיד זיהיתי את קולה הצרוד ולשֵמע ניגונה של העברית שבפיה – דשֵנוּת הסגנון וחיתוך הדיבור החגיגי שפסו מישראל של היום – הצטמרר בשרי מהנאה, ידעתי מיד: היא חולה מאוד. מן הגעגועים, התימהון, הכלימה והכאב שאמרה בקול חנוק מקוצר־נשימה, עלה על דעתי, שאת שובו מונעת מסיבה כמוסה כלשהי נוכחותם החיה של אביו ואמו. ביום שתיטמן אהליבה אורלוב בחלקה הגבעית, חלקת המייסדים שבבית־הקברות הישן של המושבה, יחליט ירובעל שהוא נשאר בארץ. מה“שבעה” לא ישוב לאמריקה. עכשיו, כשאמר בכעס אמיתי, “היה לו jackpot ביד, לטמבל הזה,” הבינותי שלא סכסוך־ירושה כאן, אלא כבר בתוך שלושה־עשר ימי ה“שבעה” – מיהרתי לנחש – החל ירובעל לטפל בהעברת מפעל המתכת שלו מעמק סַן פֶרנַאנדוֹ לארץ. התוכנית שלו היא לתת לאביגיל וליוחאי את חלקם בירושה בכסף, ואילו את משפחתו שלו להושיב בשתי הקומות של בית אורלוב.

אך ברגע שהגיב ירובעל על שאלתי אם הטלפון הוא “מהממשלה”, ידעתי שטעיתי מאוד: “על איזה ממשלה אתה מדבר, שֶפְּסְל? איזה מפעל יש לך בראש?” מצמץ ירובעל בעיניו הדלוקות. “אני מדבר אתך על השמוק הזה, תסלחי לי, עמליה, ראש העיר שלנו, חַוָואגָ’ה צָדוֹק…”

כאילו נחתכו במספריים, נפסקו הצלצולים באחת. השקט הפתאומי כמו העמיק את תחושת העזובה ארוכת־הימים בסאלון שרהיטיו מעטים וישנים, תחושה שלא הרפתה ממני מרגע שנכנסנו לתוכו. “אנחנו באים עם כל הלב אל ה–תסלחו לי – הבַּגְדָדי הזה – מציעים לו offer שלא קיבל, ובטח לא נתן, בחיים שלו, את האדמה שמאה שנים חיו עליה האורלובים, את אחד ה־ most historical homes בארץ, אנחנו מביאים לו חינם על מגש של כסף, זה היום עניין של שניים־שלושה מיליון דולאר, אומרים לו, תְ’פַאדַאל, יַא סִידִי, בַּאלַאש, מִישַאענָךְ, אז הוא מתחיל to bore me עם כל מיני סיפורי עַלִי בָּאבָּא על מה שהעיר שלו, ככה אמר כל הזמן, מה שהעיר שלי צריכה, ה־priorities של מיסטר צדוק, יַא־עַאנִי –”

הבית?!” צפצף קולה של עמליה, כאילו ראתה עכבר. “את הבית הזה, עם כל הדונאמים האלה, רציתם לתת?! סתם ככה?!”

“לא סתם ככה –” התחיל ירובעל לומר משהו, אבל עמליה לא נרגעה:

“חינם?! לעירייה?!”

“לא לכיס של מיסטר צדוק, לא שימכור הכול ויפזר מיליונים על ה־priorities שלו, זה לא, No, sir!”

“אז מה זה לתת הכול חינם לעירייה?” שאלתי, קצת בחשד.

“אם היה פה היום בארץ למישהו a fraction, פְּסיק, מהרגש שיש בכל חוֹר באמריקה על כמה שחשוב העבר, ה־roots, ואני דווקא לא מדבר על כל הסיפורים הגדולים, לא על ה־Founding Fathers, לא על ה־Forty־niners, אלא זה שכמו ששם כל איזה פַארקַאקְטֶער log־cabin, כל פוֹרְץ, כל Fort, מכריזים תיכף לנכס בעל חשיבות לאומית, ל־National Monument, כך צריך היה הצדוק הזה, שזכה לשבת על הכיסא, שראשון ישב עליו יעקב אורלוב, ואחריו ישב עליו עזרא אורלוב, ואחריו בועז אורלוב, לקפוץ על ההצעה הזאת שלנו. את האמת, המדינה צריכה היתה להפוך את בית אורלוב ל־monument לקראת ה־Centennial לעלייה הראשונה. אבל מה: את השם צדוק שמעתם פעם?”

“שמענו כמו ששומעים, מהתקשורת. דווקא אומרים שהוא די בסדר. מה הוא בדיוק אמר?”

“השם אורלוב, to begin with, אומר לו פחות משאומר לי השם צדוק. אפילו את התמונות של ראשי המושבה, לא רואים אצלו במשרד, אתם מבינים, מה זה מעניין אותו. צדוק לא בא הנה, אז אנחנו מחלנו על כבוד המשפחה, קמנו מה’שבעה‘, mind you, באנו שלושתנו אליו ואמרנו לו ככה: אנחנו שלושה אחים. בשביל אביגיל לוותר סתם ככה על השליש שלה זה לא פשוט. עם המשכורת שמקבל בעלה באוניברסיטה הם חיים אולי לא רע, אבל לקנות דירות לילדים שלהם אף פעם לא יהיה להם מספיק. ופה מדברים לא על peanuts, לא בשביל אביגיל ובטח לא בשביל אחי הבכור יוחאי, שעליו, by the way, לפני שאתם הולכים, אני עוד רוצה להחליף אתך כמה מלים. הוא הלוא כאילו גם כן סוֹפֵר. Anyway, בשביל המטרה שדיברנו עליה שלושתנו בזמן ה’שבעה’, אמרנו כולנו ‘כן’, ובהתלהבות. את ההצעה שלנו שמתי לפניו באופן הכי מדויק, עם כל החישובים. הלוא זה הביזנס שלי, ודבר ראשון הראיתי לו שכל ה־project הזה לא יעלה לעירייה סנט אחד. On the contrary, חלק מהאדמה ימכרו והכסף יספיק לרימונט יסודי של כל הבית, שתי הקומות, ולסידור מיוזיאוּם של משפחתנו ושל כל האנשים הגדולים, שעברו פה, גרו בחוּשָה, בחצר, התחתנו עם האורלובים, ודרך הסיפור שלהם יראו המבקרים את כל ההיסטוריה של היישוב, מהרגע שיעקב אורלוב פתח לא רחוק מפה, עם מחרשת מַסמֵר, את התלם הראשון, עד למלחמת השחרור. כל חדר ייצג תקופה אחרת, ויהיה display של period pieces, בגדים, רהיטים, נשק, כלי עבודה, you know, וגם כל מיני אמצעים audio־visual, כמו slides, טֵייפים, דברים כאלה. לדעתי, היה נשאר גם כסף לייסוד קרן להחזקה שוטפת, ואם זה לא יספיק, הייתי מוכן לתרום סכום נוסף מכיסי, רק שהעירייה תקבל עליה לנהל את המקום, לדאוג שהנוער יבוא, זה הכול. תגידי את, עמליה, זה רעיון כל־כך רע?”

“זה משהו פאנטאסטי, איזו שאלה בכלל! מתנה כזאת!”

“תגיד אתה, שֶפְּסְל, מה אתה אומר?!”

“לא אמרת לנו עדיין מה אמר צדוק. הלוא זה לא רק שגם אבא של סבא שלך וגם סבא שלך היו ראשי המועצה, זה משפחת אורלוב!”

“לא, תסלח לי, זה לא רק אורלוב, זה גם כל הסיפור של אמא, איך בכלל הגיעה, זאת אומרת, לחושה שעמדה בדיוק פה, מתחת ליסוד. הנה אחי הבכור, יוחאי, למשל, למה התעקשה אמא לקרוא לו דווקא יוחאי?”

“זה בטח כמו שהיינו שואלים כשהיינו קטנים, מה היה שם אביו של יהושע בן נון. יוחאי זה אביו של שמעון בר יוחאי –”

“אולי, אבל זה לא מה שחשבה אמא, No, sir! היא קראה אותו על שמו של ברנר.”

באותו רגע ממש ראיתי את עזרא אורלוב, סבו של ירובעל, ראש־המועצה של ילדותנו, סנטרו מלופּף כאתרוג בזקנקן לבן, מִשיי, מעוגל, לראשו כובע־שעם, ניצב במרומי הגזוזטרה של בית־הוועד, בשמאלו נאחז בצינור הברזל של המעקה ומֵקל בכך על רגלו הלא־נכפפת, המקל שבימינו עולה ויורד תוך כדי נאום, מזהיר את האנגלים, הערבים, את העולם כולו. עזרא אורלוב, מראשי הפרדסנים, וברנר?!

“ברנר איזה?”

“הסופר, שֶפסל, מה אתך, יוסף חיים –”

“לא הייתי מאמינה,” נדהמה גם עמליה, “שלשמו של יוחאי יש איזה קשר. הלוא ברנר היה מהפועלים –”

“זה לא זה,” מיהרתי לתקן את עמליה, “אפילו בגימנסיה לא לימדו אותנו את ברנר, לא סיפרו לנו עליו, את שמו לא שמענו. לכן.”

“אני, would you believe it, שמעתי. עוד איך. אתם כנראה לא יודעים, שגם אבא של אמא היה סופר ידוע, ידיד קרוב מאוד של ברנר.”

“רגע־רגע־רגע, ירובעל. לא הכול בבת־אחת. אחרי ארבעים שנה, ליד הדלת, אתה זורק סיפור כזה? איך, ידיד קרוב?”

הנה כך, אחרי שכבר עמדתי על מישורת המדרגות שצומדו לקיר הבית מבחוץ, מצאנו עצמנו שבים ויושבים, והפעם סביב שולחן־האוכל הסאלוני שהוגלה אל הפינה שבין המטבח ליציאה, הפוֹרניר יבש ומסתדק מתחת ללוח הזכוכית, עיתונים פזורים על מערומיו המוכתמים, מגלים את ירובעל ואת משפחתו מצד שלא שיערנוהו, לא בגימנסיה ולא כל השנים הרבות מאז.

“Well, ספרות ואני זה לא exactly the same thing. העולם שלי זה הנדסת ייצור, מתכות, כימיה, וכבר הרבה שנים פחות ופחות מחקר ויותר ויותר ניהול הביזנס. אבל כשישבנו פה בשקט, קודם ששה ימים ואחר־כך עוד שבוע, עברנו יחד על כל הניירות והתמונות המשפחתיות, והכול חזר לזיכרון –”

“אתה דיברת על ברנר,” נכנסה עמליה לתוך דבריו כאילו שלא ממין העניין, “ואני מבינה, שלאמא שלך היה איזה זיכרון, אבל את הבת קראת אתה גוֹרדונה על שמו של אל”ף דל“ת?”

“You bet!”

“אתה אחרון הגורדוניסטים –”

“לא, לא, הסיפור הוא אחר. הלוא לפני יוחאי נולד להורי בן בכור, משה דוד, שמת כבר אחרי שיוחאי היה ולפני שנולדתי אני. הבכור נקרא משה דוד על שם אבא של אמא, שמת בגירוש, מטיפוס המעיים. משה אחי מת גם הוא, לפני שמלאו לו ארבע ממחלה שקראו לה מַאגְען קַאטַאר, גם כן משהו במעיים. לתת לי ישר את השם של אחי אפילו לא חלמו, למרות שכבר אז לא היו אצלנו בבית אדוקים וכאילו לא היה פחד גם מ – נו, מה קורה לי הלילה עם העברית – מ־superstitions –”

“אמונות תפלות –”

“בדיוק! תיכף התחילו בָּאבֶּע מלכה ובָּאבֶּע רוזה להקים צעקות: לא יקראו לילד משה! אוּז־בִּיל־לָה, כמו שאומרים הערבים. איך יקראו לו? בדיוק אז, או קצת קודם, מת גורדון, אהרן דוד, שבהתחלה, כשעלה לארץ, התגורר פה מטה, בחושה, וחבל מאוד, שלאף אחד לא היה רגש להיסטוריה, ולא שימרו אותה. Well, אמא, שעוד משחר־ילדותה, היה גורדון בעיניה, כך היתה מתבטאת, כאחד הנביאים, אמרה: נקרא לילד דוד! זאת אומרת, על שם אל”ף דל“ת גורדון, אבל בשביל המשפחה גם so called לזֵכר סבא משה דוד ואחינו שנשא את שמו. התחילו הבַּאבֶּעס עוד הפעם עם צעקות ויללות: סַאכּוּנֶעס נֶעפוּשֶעס! חַארַאם! לקרוא על שם המסכן שנספה במגיפה זה ממש כמו להזמין צרות בכוח. נו, ואז קם אבא, שבצעירותו היה מהגדעונים, או אַנָא עַארֶף מִי, כבר לא זוכר, הגלגול הראשון של אלה שאחר־כך נודעו ככנענים, ופסק: ירובעל. דווקא. הלוא יכול לקרוא לי פשוט גדעון, אבל למרות שזה נשמע כמו גֶ’דַע, או גֶדַע, כפי אומרים המַאסרים, בשביל אבי לא היה בו הריח הכנעני שבירובעל. וזה עוד כלום,” צחוק רם הבקיע פתאום את צרידותו הלא מוכרת לי, והֵדיו חזרו בשברים מתקרת־העץ הגבוהה, שבילדותנו הרחוקה נצץ צבע־השמן של לווחיה בירוק אתרוגי, מקירות סִיד־הָאוֹקֶר הדלוח, מחללו העגמומי של החדר, שאז היה בעיני סאלון מהסרטים. “אחרי שנתיים נולדה להורי בת, ושוב חזרה אמא לָאַידִיָה פִיקס שלה –”

“אבל לאחותך קוראים אביגיל –”

“זה שוב אבא לא הסכים. רצתה לקרוא לה גורדונה, דוידה, אהרונה, דוידית, ויום אחד – זה שמעתי מיוחאי רק עכשיו – החליטה לקרוא לבתה מַדַפָה…”

“זה נשמע כמו מלה ערבית, מַדַפֶה, חנות, נדמה לי.”

“לא, חביבי, מַדַפָה במלרע ובפ”א קמוצה, so help me God, וזה לא שם, זו המצאה. אצל אמא, בקַמטָר האהוב שלה, מצאנו עכשיו שתי בונבוניירות עתיקות מלאות וגדושות מכתבים, תצלומים, דוקומנטים, הכול מלפני המלחמה, הראשונה זאת אומרת, וגם פַּאק שלם של עיתונים מהעלייה השנייה, עם רשימות וסיפורים בחתימת מד“ף –”

“זה סבא שלך? משה דוד פֶנסטֶר?”

Jesus“, שֶפסל, מאיפה אתה יודע על משה דוד פנסטר?!”

“כל ספר על העלייה השנייה מצטט את מד”ף, סיפור קצרצר על בחורה צעירה, החוזרת מאיזו מושבה לחוף הירדן, קודחת, בודדה, מוצאת ביפו מחסה אצל מיסיונרית אמריקנית זקנה, ואגב המתנה לאונייה שתיקח אותה בחזרה לרוסיה רוקמת קשר משונה עם דייג ערבי, סיפור שסופו אלים, סתום –"

“What do you know! זה בדיוק ‘שמֵי מערב’ מהקמטר של אמא. אתה רוצה להגיד לי, שֶפסל, שקראת את הסיפור הזה?”

“לא רק קראתי, אלא זוהי פנינה ספרותית, אם כי את החוקרים, למען האמת, מעניינים בו היבטים חוץ־ספרותיים דווקא. בכל אופן, בוא נחזור רגע לשם מדפה –”

“סליחה, רק שאלה קטנה,” לא התאפקה עמליה, “מה זה, קמטר? מין ארון כזה?”

“עשי לי טובה, עמליה,” הדפתי את שאלתה, ולא ברוגז אלא משום שקשרי־הקשרים האלה, גורדון, והגדעונים, וזה שירובעל הוא בן־בתו של מד"ף, כל זה נסך עלי שיכרון קל, ומעתה הוארה כוונתו של ירובעל להפוך את הבית הזה למוזיאון באור יקר ובהיר לאין שיעור. יכולתי ממש לראות איך צומחים חיים חדשים מתוך העזובה. “אנחנו כל רגע קופצים לעניין אחר, ולא גומרים שום דבר. רעיון המוזיאון, ירובעל, מלהיב אותי יותר ויותר. קודם התחלתי לומר משהו על הפגישה עם ראש העירייה. יקום פה מוזיאון, אני אומר לך, שכל עיר בארץ תקנא בו.”

“יכול היה, אולי צריך היה, אבל כבר לא יקום. הבית, עם כל האדמה שנשארה, נמכר הבוקר…”

“אני לא מאמין לך –”

“It’s done, שֶפסל! הולכים לבנות פה שני Towers של שתים־עשרה קומות, ולמטה יהיה סופרמארקט, עוד כל מיני חנויות, פַּרקינג –”

“מה קרה, איזה חרא העליב אותך?! אנחנו הולכים שנינו לראש העירייה, ואם הוא לא יתגייס לזה, אהפוך שמים וארץ. לא יעשו סופרמארקט מבית אורלוב!”

“Too late, חביבי. ה־flight שלי ממריא בשמונה וחצי בבוקר, ובשש אני בדרך ללוד. חוץ מזה, אם אתה מציע שנלך שנינו אל מיסטר צדוק, אז שתדע: אותי אף אחד אף פעם לא לקח for a ride. כבר הייתי אצלו, thank you. אני בא, מציע לו, חינם, אוצר כזה. אז הוא מתחיל עם ה־­priorities, החְמַאר הזה. מוציא לי תיקים עם תוכניות – מרכז נוער, בית־אבות, בריכת־שחייה, שאבנה לו בית־כנסת על שם אמא ואבא. הוא הריח את המיליונים שהאדמה הזאת שווה? – או.קיי. אבל מה הוא תיאר לעצמו, שיעשה לי סיבוב במקום שאבא של סבא שלי ייסד, ואת כל המעט הזה שנשאר ממאה שנים של עבודה וסבל ניתן להחריב בשביל שלט נחושת קטן באיזה מושב זקנים?!”

“אבל מי זה צדוק?! בגלל זה שהוא חמור, יימחק אתר כזה?! ירובעל, בחייך!”

“תשאל יותר טוב את כל אלה פה מסביב, מה הם יודעים על יעקב אורלוב, מה הם יודעים על עזרא, או על בועז, עליו ועל אמא שלי. גר פה בבית הזה, יגידו לך, איזה זקן שאף פעם לא ראו אותו, והוא והזקנה מתו בפחות משבוע זה מזה. מה מעניין אותם מוזיאון על האורלובים ועל משה דוד פנסטר? הבוקר גמרנו על דבר הרבה יותר נכון: יבנו פה שני מגדלים, נכון, פנטהאוזים למעלה, פיתוח שלם למטה, סוּפר לוקסוס, מגדל אורלוב ומגדל פנסטר, וזו תהיה ההנצחה החיה ביותר לכבוד ה־ Centennial. במקום כסף מקבל כל אחד משלושתנו, אביגיל, יוחאי ואני, כמה דירות. אני, שהתחלתי ישר לעשות נכדים –”

“יש לך כבר עוד ילד מלבד גורדונה?” נכנסה עמליה לתוך דבריו. “מלה לא סיפרת לנו.”

“עוד אין מה לספר, אבל בקרוב, אינשאללה, יהיה יורש לדירה השנייה, ויהיה גם לשלישית. בגילי צריך למהר.”

* * *


בעצם, לא היה עוד מה להוסיף. השעה היתה קרובה לחצות, הלחות היתה כבדה מנשוא וירובעל כבר רמז שבשש עליו לצאת ללוד. אבל גם לקום ולהיפרד היה קשה, ולא רק לעמליה. יותר משלושים שנה לא דרכה רגלנו בבית אורלוב ובלי שדיברנו על כך חשנו שנינו: אפילו נשוב לכאן בעוד שנה־שנתיים – יהיה גם השריד העגום של הבית שבנעורינו היה בעינינו כאחד הארמונות, זיכרון בלבד. במקומו יעמדו עוד שני רבי־קומות, שככובעי־ליצנים יתנשאו בראשיהם שמותיהם: מגדל אורלוב ומגדל פנסטר. אבל האם אין הבית המתפורר הזה עצמו גלגול שני, פרדסני־אמיד, של מה שעורר בברנר את תקוותו היחידה, “מושבי עובדים, מושבי עובדים”?!

“תגיד לי, ירובעל, באיזו שנה נבנה הבית?”

“כשנֵרד, אדליק לכם למטה את החשמל ותוכלו לראות בעצמכם את התאריך מעל לדלת – תרפ”ד."

“החושה הזאת נהרסה – מתי?” תהתה עמליה בקולהּ הרך, הלחשני. “מתרפ”ד זה כמה?"

“הרבה,” אמר ירובעל ולשבריר־שנייה נחרצה בפניו, שתמיד היו חשוקות כמו בשיאה של איזו התמודדות פיסית, עווית של חיוך. “תסתכלי עלי. אני נולדתי שנה אחר־כך. הרבה מאוד.”

“אני מסתכלת מספיק על עצמי, ירובעל, ויודעת בדיוק לפני כמה שנים נולדנו שלושתנו.”

“אבל אתה אומר, שכל השנים לא הפסיקה לדבר על החושה,” העליתי אותו מחדש למסילה.

“בשבילה היתה פה כל הזמן, אפשר להגיד, ממש מתחת לרגליים. מאוד אהבה לספר על הביקור הראשון, עוד לפני המלחמה, עם סבא ועם ברנר, וכבר אז, למרות שהיתה עדיין ילדה, שׂם עליה בועז אורלוב את עינו, סיפרה, ולמראהו עמד גם לבה. יותר מזה אהבה לספר על מה שקרה אחרי מות סבא, כשהגיעו סבתא ואמא למושבה ואתן, אפשר לומר, רק הקמטר שממנו לא היתה סבתא מוכנה להיפרד בשום מחיר. לאמא היה תמיד זיכרון כמו מצלמה, והיא היתה מתארת to the smallest detail את בית אורלוב הישן, זה שאבא נולד בו, את הרפת הגדולה שבנו להם, עם בּוידעם ענק, הגרמנים מיפו ושבזמן הגירוש פינו לפליטים, וככה כל חפץ שהיה בחצר בזמן ההוא ובראשה של אמא היה מסודר כמו באלבום. אבל ה־ favorite שלה היה הסיפור על החושה של גורדון, שאבא נתן לסבתא ולאמא ולעוד כמה פליטות לגור בה. אגב, כל השנים היתה אמא אומרת, שאף פעם לא רצתה בבית החדש, שבנה סבא עזרא בשביל בנו האהוב. היו לו ארבע בנות ובן חי אחד. לפני שהתחתנו, הסכימו ביניהם, שיתנחלו בגליל, אבל somehow לא יצא מזה כלום, ואבא נשאר קשור בעבותות לבית אביו. לאמא, mind you, היתה נפש חולמנית, שקיבלה כנראה עם הגֶנים של משה דוד פנסטר, והיא מאוד identified עם העלייה השנייה. היום אני יודע כמה רחוקים מעושר היו אפילו האורלובים, אבל בין כל הבַארוֶועסֶע חלוצים ובהשוואה ללַייזִיקֶע אַראבֶּער, נראה הבית כמו אחד ה־White Houses בדרום. בכל אופן, זה שנהפכה למאדאם אורלוב, כלתו של ראש המועצה המקומית, עשה לה bad conscience, ואולי בגלל זה עזר אלוהים וכשפרצה המלחמה השנייה נהרס לנו הפרדס. עוד קודם, אחרי שגמרו לאכול את כרמי השקדים והגפנים, עזבו האחיות של אבא ומשפחותיהן והתפזרו לכל מיני מקומות, מנתניה עד מיניאפוליס. ובאמת, אחרי שגמרתי את הטכניון נסעתי אל הדודה חוּלדָה למיניאפוליס, לעשות את המאסטר ב־ project engineering. אני עזבתי שני. עם יוחאי הסיפור קצת שונה. שנים חי בקיבוץ, וגם שם וגם אחרי שעבר לירושלים, היה way out, לא בן־אדם בשביל לנהל את המשק של בועז אורלוב. דרך אגב, אתה עוד צריך להגיד לי אם יוחאי יכול באמת להתפרנס מהמאמרים ומהספרים שלו? עד היום הוא שולח לי כל ספר חדש שהוא מוציא, אבל אני – גם לפני הצרות עם העיניים – רומנים, שירים, מַייסֶעס, אף פעם לא היו השטח שלי. איך ביניכם הסופרים, הוא נחשב לסופר טוב, יוחאי?”

“לדעתי, הוא סופר מיוחד מאוד,” הזדרזה עמליה למלא את השתיקה ובכך להקל גם עלי להשמיע שבח בלי להסתבך בגילוי מלוא־דעתי: “תתפלא, אבל יוחאי הוא היום, ודווקא בקרב מבקרים אוואנגארדיים, בהחלט…” וכאן, בחיתוך מהיר, חזרתי לעניין שפתח בו: “מתי חלה אביך, כבר אחרי שנסעת לאמריקה?”

“זה היה בערך שנה אחרי שגמרתי את המאסטר. עבדתי אז באיזשהו plant ענק במיניאפוליס, בשביל ה־experience. היום קל לדעת, שה־stroke הראשון ההוא שקיבל אבא, היה הסוף. אמנם, הוא חי עוד יותר מעשרים וחמש שנים, אבל מבועז אורלוב האמיתי לא נשאר אפילו חצי בנאדם, חי מזה שמכר את האדמה – עוד דונאם, עוד חלקה. מצד אחד, איזה choice היה להם? מצד שני, על האדמה שלו צמחו כל רבי־הקומות האלה, שכל־כך התפעלתם מהם כשבאתם. הוא היה כאילו מתלונן על זה, שהבתים סותמים לו את האוויר, אבל לא את האוויר, את כל העולם שלו סתמו לו. אמרנו לו, קנה לך דירת לוקסוס בתל־אביב, עם מעלית, קרוב לים ותחיה כמו לורד. אבל מזה לא היו מוכנים לשמוע לא הוא ולא היא. מפה, היו עונים, אנחנו עוברים רק אל בין האורלובים שעל הגבעה, כך היו קוראים לחלקת המייסדים בבית־הקברות. בשנים האחרונות נהיָה להם קשה מאוד להחזיק את שתי הקומות, אבל אבא התעקש על הקומה השנייה דווקא. בשביל האוויר, אמר. את הקומה הראשונה שמרו לירובעל’קה, כשיחזור סוף־סוף מאמריקה, והאמת היא, אתם יודעים, שכל השנים ישבתי על המזוודות. פשוט, כל תוכנית שעשיתי went wrong. רק אחרי שקניתי לי בדוּהִיני את הבית שראיתם, סגרו את כל הדלתות והחלונות עם קרשים. לאבא נהיָה יותר ויותר קשה לטפס במדרגות האלה. כשלא היתה שמש חזקה היה יושב על הגזוזטרה בחזית, מביט מזרחה, בהרים, עד שה־high rise buildings סתמו לו את כל ה־view הזה. לפנות ערב, בשקיעה, היתה אמא מעמידה לו את הכורסה שלו מהצד, לפני הדלת, והוא היה מביט מערבה, על מה שפעם היו הביצות והבדואים, והרבה הלאה משם, על החולות והים.” לרגע קצר השתתק ירובעל, קולו שהצריד מאוד מאז פגישתנו האחרונה באמריקה, בוגד בו. ועדיין כבש את התרגשותו, והמשיך: “אני רואה את אמא עומדת שם, ליד הכורסה של אבא. היא לא היתה אורלובית. העיקר בשבילה היה לא הבית הזה, שאף פעם לא רצתה לגור בו, ואני רואה אותה מביטה כאילו לשמים, אבל המבט הפנימי שלה כאילו sees through מה שנמצא שם down under, את החושה שראתה בה בילדותה את גורדון. אגב, אם היינו מספרים לה שרצינו לתרום את הבית ואת האדמה בשביל מיוזיאום היסטורי, היתה אומרת, איזה שטויות, תשתמשו בכסף בשבילכם, אבל זה מה שאהליבה פנסטר היתה שמחה בו יותר מכול, שבמושבה ולא בבית־הקברות, בבית אורלוב, תישאר לפחות חתיכת אדמה אחת ובית עם אלה שהיו פה קודם. Well,” התעשת פתאום והציץ בשעונו הדיגיטאלי, שקבוע היה בו גם מחשב זעיר. “פעם מוכרח הכול להגיע לסוף. חבל שאביגיל לקחה אתהּ את הבונבוניירות. הייתי מראה לך את הסיפורים של סבתא. אנחנו סוגרים את הבית, והחלטנו שכל אחד ייקח לו איזה memento. יוחאי לקח את הספרים.”

“ומה בחרת אתה, ירובעל?” שאלתה הישירה של עמליה הֶחייתה בתוכי איזה עצב, שכאילו מת לפני הרבה שנים. הכיתה כולה ידעה, שגם עמליה מאוהבת בירובעל וכי מכל הבנות עוררה רק היא משהו בעיניו האנגליות הקרות. כשהרכיבו אצלנו זוגות עתידיים, הצביע הרוב תמיד על ירובעל כמי שיישא בעתיד את עמליה לאשה, אף פעם לא עלי. ואם כי לא פקפקתי מעודי, שאל מעבר לאיזו הימשכות הדדית חנוקה, לא הגיעו היחסים ביניהם, חרה לי פתאום, אחרי קרוב לארבעים שנה, הצליל הכמעט־אינטימי בקולה.

“אני? אני ביקשתי רק דבר אחד – את הקמטר.”

“מה זה בכלל, קמטר?” נזכרה פתאום עמליה, שכבר שאלה זאת קודם ואני הִסיתי אותה. כמלגלגת עלי, הוסיפה: “ואיך זה בעברית?”

שוב פקע הצחוק בגרונו של ירובעל: “זה מאוד עברית, ואיזה! עברית של אמא! של מד”ף! בבית־הספר היו המורים שלנו תמיד fascinated מהעברית שלה, גם מאוצר־המלים וגם מההיגוי. בשנים האחרונות היו לה קשיי נשימה וצרידות, אבל לפני זה היה לה קול ממש של שחקנית. אוה, כן, קמטר זה עברית, בדיוק מה שקוראים באנגלית chest of drawers, או מלה כללית יותר, לכל מיני תיבות עם מגירות ודלתות, cabinet. אם יש לכם עוד רגע זמן, בואו תראו אותו. זה לא סתם piece יפה, זה מה שקוראים a collector’s item. בביקור הקודם לקחתי תמונות שלו מכל הצדדים והראיתי לאחד ה־dealers הכי מומחים אצלנו בלוס אנג’לס והוא ממש פער את העיניים, לא האמין שלהורים שלי באיזה מושבה בישראל יכול להיות antique, שגם באמריקה הוא היום מאוד נדיר. רק לרגע –"

וכך, קרוב לחצות, הולכים אחר רגליו היחפות של ירובעל, נכנסנו לחדר הסמוך. מתחת לאהיל־נייר צהוב כגבינה שהצטמקה, בקצהו של כבל קצר במרומי החדר, דלקה נורה דועכת, אולי חמישה־עשר ואט, אולי עשרים וחמישה, ואורה העגום צייר צלליות על התקרה, על הקירות, על צמד־מיטות, שמילא את רוב החדר, כמו עד לפני שבועיים. למראשות המיטה היו תלויים תצלומים ממוסגרים מלפני יובל שנים של ארבעה ילדים קטנים, שלושה בנים ובת אחת. ממש לפנינו, מוסתר בסדין טלוא וּמעוטר בטביעות מגהץ, היה אותו קמטר, תיבה מלבנית בגובה החזה. כל השאר היה של ירובעל, בגדים ונעליים בכל מקום, מזוודת “סאמסונייט” פתוחה לקראת האריזה, לא זוכר מה עוד. כמגלה את הלוט מעל אנדרטה, משך ירובעל את הסדין מעל לתיבה, שאפילו באור הקלוש הזה שימחה מיד את עיני דווקא בזכות איזו מוצקוּת תכליתית כבדה ותואַם טבעי בין כל חלקיה ישרי־הקו. זה הקמטר. בחזיתו קבועות היו מלוא אורכו שלוש מגירות, ואילו מעליהן, כקומה רביעית, היו שתי מגירות בחצי האורך. זה שפניה של כל מגירה היו משוקעות מעט פנימה וכמו מוקפות מסגרות, הִקנה לקמטר רושם של אמידות מאופקת ומבוססת היטב. אפילו הגוון של הרהיט, אולי גם בגלל האור, היה כבוש, חום־אפרפּר, כקליפת אגוזים גדולים.

“זה משהו, הה?” התגאה ירובעל.

“נורא מרשים!” הגיבה עמליה.

“רק דבר אחד אני לא מבין,” תמהתי אני, “הלוא אתה לא הולך לסחוב אתך דבר כזה במטוס?”

“שֶפסל, על מה אתה מדבר?! רהיט כזה אורזים אריזה מיוחדת, ויש חברה שכבר התקשרתי אתהּ. You must be joking – אני אקח אותו על הברכיים?! אבל חוץ מזה, הקמטר הזה מופיע ברשימת ה־chests, שייצר לפני יותר ממאתיים שנה בפילדלפיה הנגר המפורסם הנרי צִ’יזְל, וגם בשביל להוציא אותו מהארץ וגם בשביל להכניס אותו לאמריקה, צריך תעודה רשמית, שהוא עבר במשפחה בירושה מדור לדור. עורך־הדין שלנו יכין affidavit כזאת – כזה – כמו שצריך בשביל work of art ויוחאי או אביגיל יהיו בקשר עם החברה שמטפלת ב־shipment.”

“נורא מעניין אותי: איך דבק בו השם קמטר דווקא, הלוא בתרגומים קוראים לזה בדרך־כלל שידה?” שאלה עמליה.

“Beat me! תמיד קראנו לזה קמטר.”

“אולי מפני שסבא וסבתא שלך ידעו שהוא נדיר כל־כך. זה גם היה הרהיט היחיד, סיפרת, שהצילה מדירתה ביפו –”

“לא חושב שזה היה בגלל ה־value הכספי או האמנותי. זה פשוט היה הדבר היחיד בביתה, אני חושב, שנראָה כמו העולם, שממנו סחב אותה סבא משה דוד עם השיגעונות שלו עד יפו. את הקמטר קנתה אצל איזה ארמני ביפו, שכל פעם שהצליחה לחסוך כמה גרושים היתה הולכת אליו וקונה עוד איזה כיסא, עוד איזה סיר. הלוא מרוסיה הגיעו תיכף אחרי הפוגרומים, עם ראשוני העלייה השנייה, אכלו מהר מאוד את קצת הכסף שהביאו, ומאז, עוד לפני שסבא מת ולפני הגירוש, חיו די בצמצום. בכל אופן, זה מה ששמעתי הרבה פעמים מאמא, שהיה לה, אני לא יודע את המלה בעברית, retention אבסולוטי –”

“אנחנו מבינים מה זה, אבל את המונח העברי גם אני לא מכירה. איך זה retention בעברית, סַבִּי, אתה יודע?”

“לא יודע, החזקה, עצירה או אולי, פשוט, זכירה. מה זה חשוב, עמליה את עם השאלות האלה. בואי יותר טוב נשמע את הסוף. מה זכרה אמא שלך?”

“יום אחד, כשהיתה סבתא אצל הארמני, הגיעה בדיוק עגלה מלאה ברהיטים ובכלי־בית ישנים. איזו אמריקאית זקנה, מיסיונרית משוגעת, שביפו היו קוראים לה מְשִיחֵ’ס כַּלֶה, מתה, וזה מה שנשאר אחריה, קצת שְמַאטֶעס, שאפילו בעל־הבית שלה רצה פשוט להיפטר מהם. היום, אחרי מה ששמעתי ב־L.A. על ההיסטוריה של ה־chests האלה, אני מבין איך התגלגל הקמטר שלנו לארץ. משיח’ס כלה היתה השריד האחרון מה־sect שבאה מקליפורניה קצת לפני העלייה הראשונה בשביל להקים קולוניה בארץ־הקודש, והם התיישבו לא רחוק מהמקום, נו, הרחוב שכל הגאראז’ים וה־car dealers שם, בין שכונת מונטפיורי ו–”

“לא חשוב, ירובעל, תמשיך. זה נורא מעניין –”

בקיצור, המנהיג שלהם היה כנראה crook גדול, הוציא מהם בכל מיני סיפורים את כספם ונעלם. מי שלא מת פה משברון־לב ולא השתגע, חזר איכשהו לקליפורניה. רק משיח’ס כלה ובעלה, שהמשיכו להאמין שככל שיגדל סבלם כן יחישו את ה־second coming, זאת אומרת את ביאתו השנייה של המשיח, נשארו פה, הם וילדיהם. כל זה היה הרבה לפני שסבא וסבתא פנסטר הגיעו ליפו. משיח’ס כלה היתה כבר אז לגמרי לבדה, לא בעל, לא ילדים, ואמא לא ידעה לספר לנו מה עלה בגורלם, אם מתו לפניה או שבסוף חזרו לאמריקה גם הם. Anyway, ברגע שראתה סבתא את הקמטר, סיפרה אמא, הרגישה ממש צביטה בלב ותיכף קנתה אותו. בזול כנראה, אבל במצבם, גם זול היה יקר. לקמטר הזה נקשרה כאילו היה בו איזה magic, אם אתם מבינים למה אני מתכוון. לא שידעה כמה הוא יקר, ובטח לא בגלל שהבינה משהו באמנות. אולי הרגישה שזה piece מאוד־מאוד יפה, אבל העיקר בגלל הסיפור העצוב של משיח’ס כלה. אפילו בזמן הגירוש, כשהיא ואמה סבלו ממש חרפת־רעב, לא הסכימה סבתא למכור את הקמטר, ורק לחתונה של הבת היחידה שלה, אהליבה, עם בועז אורלוב, נתנה אותו בתור מה שהיו קוראים דְרָשֶה גֶעשַאנְק, המתנה הכי יפה והכי יקרה שקיבלו, mind you. כל זהput together, אני חושב, קשר כל השנים גם את אמא אל הקמטר. אי־אפשר בכלל לתאר כמה פעמים סיפרה לנו את הסיפור מההתחלה ועד הסוף, ועם ה־details הכי קטנים, חוץ ממה שלא יכלה כמובן לדעת, שהקמטר שלנו הוא ב־list של ה־colonial chests המאוד היסטוריים של הנרי צ’יזל מפילדלפיה. סיפור, הה?!"

בטרם פנתה גם עמליה אל הדלת, נגעה באצבעותיה ברפרוף בקמטר. החוֹם היה כמו שקורה בסוף הקיץ, לפני החגים, הלחוּת קשה מנשוא, הבגדים ממש נדבקים לגוף, לא משב־הרוח הקל ביותר. עמדנו שלושתנו מחוץ לדירה, על המישורת שבראש המדרגות. לפנינו, למטה, הפיצו עדיין פנסי־רחובות פה ושם נוגה עירוני מעל למושבה. מתוך גושי החושך עלה ניחוחם המיוחד של הפרדסים בלילות אלול, ממש לפני ראשית קטיף האשכוליות, ואולי רק בזיכרוני נישא אותו ריח מריר־עוקצני, שהרי כל הפרדסים כאן מסביב נהפכו לפני שנים לשכונות־מגורים.

“מתי רואים אתכם שוב בלוס אנג’לס?” שאל עם חיבוקו החברי האחרון, ולחיו מכוסת זיפי־האֵבל, שגם ביום הארבעה־עשר היו קצרים ודלילים למדי, נגעה בלחיה של עמליה. “ראיתם את הבית החדש שלנו על דוֹהיני, יש שם חדרים בלי־סוף ואתם תמיד welcome לגור אצלנו כמה שתרצו, רק שלא תעזו, כמו בפעם שעברה, לקחת חדר בבית־מלון.”

“אל תזמין אותנו יותר מדי חזק,” צעקתי אליו למעלה, תוך כדי ירידה במדרגות הצמודות אל הקיר. “אנחנו עלולים באמת להתגלגל עוד פעם לאמריקה.”

“אהלאן וסאהלאן, שֶפסל, תקבלו Royal treatment!”

“You never know!” קראה פתאום באנגלית גם עמליה, ולמרות שאני קצת מכיר אותה, התקשיתי להחליט אם היא עושה כן באירוניה, או שדבקה בה שפתו המבוּללת של ירובעל. “תראה מה קורה לקמטר!”

בזהירות פסענו בחצר המוזנחת, בצד הבית, שפתחי קומתו הראשונה היו חתומים בקרשים. בתוך שנתיים־שלוש לא יישאר זכר לכל זה, כשם שהצריף שגדלתי בו אני והחדרים השׂכורים שגדלה בהם עמליה, קיימים היום רק בזיכרוננו. אצל יוחאי ימשיכו להתפורר הספרים. אצל אביגיל תישמרנה הבונבוניירות עם המכתבים, התמונות ומאמריו של מד"ף מהימים שלפני המלחמה הראשונה. יתקיים לדורות הקמטר הזה, שגם אחרי מאתיים שנה עודו כמו חדש. מתוך מה שנשמר בזיכרוני מאותו סיור לילי בבית הגדול בדוֹהיני, לאורם של גפרורים שהצית ירובעל בזה אחר זה, יכולתי ממש לראות בעיני רוחי את המקום היוקרתי ביותר בבית, זה שהקמטר יוּצב בו בגאווה, יוּצג בו לראווה, יכולתי ממש לשמוע כל שישמעו בוודאי ידידיהם של סוזי וגֶ’רי אורלוב, את כל הסיפור המרתק של קורות הקמטר, למן פתיחת המעגל בבית־המלאכה של הנרי צ’יזל בחוף המזרחי של אמריקה הקולוניאלית לפני מאתיים שנה ועד לסגירתו כאן, למרגלות גבעת הוליווד שבחוף המערבי, בבית הגדול שברחוב דוֹהיני.

המלצות קוראים
תגיות