רקע
חנוך ברטוב
לעשות סרט ישראלי
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מעריב; תשמ"ח 1988

 

א

מה אומר לך השם נפתלי ספירשטיין?

מימיך לא שמעת את השם הזה, ואם שמעת – אינך זוכר באיזה הקשר. אני יכול להרגיע אותך: לפעמים נדמה לי, כי זולתי לא מכיר אותו איש בעולם, ואולי גם אני – לא במציאות־ממש פגשתיו, כי אם דמיוני הוא שתִעתע בי אחת בשנתיים. מתוכו היה מגיח נפתלי ספירשטיין בשביל לשתף אותי בשלבים הנוספים של מאמציו להפיק סרט – ושב ונעלם בחשכת אי־היותו. מפיקים ישראליים לא ידועים אינם חסרים, אך אלמוניותו של נפתלי ספירשטיין אינה יחסית, כי אם מוחלטת.

כלומר, אמנם לא הכרתי אישיות זוהרת אחת המכירה את נפתלי, אבל בכלל אין לי היכרויות כאלה עם אותה הוויה מיוחדת, עולם הקולנוע הבינלאומי. בכמה מקרים העמידני נפתלי במבוכה גדולה, וכמעט שיניתי את משפטי זה, כפי שיסופר למטה. מאז נפגשנו לראשונה בלוס אנג’לס, הכניסני פעמים אחדות בסודו, נתן לי לקריאה תסריטים, טיוֹטות של חוזים עם כמה מן החברות הגדולות בעולם, הציג הוכחות חותכות לקשריו עם השמות הזוהרים של הוליווּד, ניו־יורק, לונדון ורומא. עובדה היא, שאני עצמי טיפלתי בשני תסריטאים נודעים ששיגר על חשבונו, בשתי תקופות שונות, בשביל שיתקינו סופית את הנוסח האחרון של הסרט הישראלי, שהוא עומד להפיקו בחודשים, בשבועות, בימים הקרובים ביותר. פעילותו הנמשכת והלא־נלאית גם חייבה אותו להשקיע במרוצת השנים – והיכרותי שלי אתו החלה לפני ארבע־עשרה שנים – סכומים לא מבוטלים. בזיכרוני שמורים פרטים עובדתיים רבים כל־כך, שאפילו בית־המשפט היה פוסק בוודאי, שנפתלי ספירשטיין אינו פרי הדמיון, כי אם איש חי וקיים.

חי, קיים ואלמוני. מפיק הסרטים הישראלי האנונימי ביותר בעולם. אף זה, במובן ידוע, שיא שלא קל להשיגו.

 

ב

פגישתנו הראשונה היתה בלוס אנג’לס, בביתם של ישראלים תושבי המקום. כבר אז היתה אותה תפלצת־כּרכים – מיליון בתים קטנים, שני מיליון מכוניות, דקלים פאסיפיים, בריכות־שחייה ואקלים מתון־להשתגע – שורצת ישראלים חולי־סרטים, וזה המקום להעיר, שאני לא הייתי אחד מקהלם. שלא בטובתי נקלעתי לאותו כרך. פרנסתי היתה דחוקה, רוחי נמוכה ולא חיפשתי – ולא היו לי – ידידים חשובים באולפני תעשיית החלומות. במובן אחד דמיתי לכלל הישראלים: בבית צר להם המקום, נפשם נוקעת זה מזה, עיניהם יוצאות אל החופים הרחוקים ואל ראשי־הצמרות, התאווה־להצליח, שאבותיהם קיווּ שיְחַסנוּם ממנה לעולמים, מניעה את רגליהם ואת מעשיהם. אבל לאחר שהם מגיעים לעברו האחר של כדור־הארץ, אינם מסוגלים להינתק זה מזה, ובאותן קולוניות ישראליות – הה, מה שונות הן מן הקולוניות שייסדו אבותיהם ואבות־אבותיהם בגליל וביהודה! – מתגעגעים הגולים בצוותא חדא לימים הטובים, אוכלים את לחם־הזיכרונות, טוֹוים מחדש את חלום שיבת ציון. הבדידות והעצב דחפו גם אותי אל החבורות ההן. כבר אז, לפני ארבע־עשרה שנה, היו שם מלכת־יופי ומלכת־יין וזמרת תימנית, ילד־פלא־לשעבר מסרטי הקרן־הקיימת, צמד רקדני־עם ופנטומימאי אחד, תסריטאים, סגן־אלוף לשעבר שהיה לקבלן גדול, מגלי־כשרונות, מנהל בית־ספר־פרטי שפשט את רגלו, נטש את אשתו וילדיו והיה מתפרנס כאן בכבוד מנאומים שוברי־לבבות בסעודות המגבית. היו והיו, והזרוּת המשותפת קירבה את כל הרחוקים האלה, גם אותנו, זה אל זה. בבית ישראלי כזה פגשתי את נפתלי ספירשטיין.

נסו לצייר בדמיונכם ישראלי צעיר־יחסית, שבשנה ההיא עוד היה נמנה עם דור מלחמת־השחרור, זה שהתעמולה הציונית השתבחה במראהו הגויי, היוצא להוליווד בשביל למכור את הסיפור החד־פעמי על ישראל זו שהוא נושא בלבו.

ובכן, נפתלי ספירשטיין לא היה בו, אפשר לומר, אפילו חוט אחד מאותו ישראלי אגדי. בדיוק להיפך: הוא נראה נמוך אפילו מעצמו. שפוף, ראשו כבוש בין כתפיו כמי שמצפה בכל רגע למהלומה או זקוק להלוואה דחופה. חוטמו גלש על שפתו העליונה, גבנוני, פחוס כבצק שנעצו בו אגודל. והשפתיים עצמן – הן טיפסו זו על זו, משורבבות מדי, נופלות זו על זו, נכנסות לתוך פיו, לשונו ניגפת בהן, דבריו נשברים אליהן. לא, יפה לא היה, גם לא צעיר. את שׂערו הדליל מסרק היה לאחור, ובכל־זאת היה מצחו נמוך, גבותיו הסבוכות צומחות לתוך עיניו, לתוך שורש־אפו. כשנתגלו עיניו, לא היה מה לראות בהן, ודאי לא זיק אחד מאותה אש שאתה מצפה לה אצל מי שמכוון את כל חייו להגשמתה של שאיפה אחת. כך נראה נפתלי ספירשטיין בראייה ראשונה, וכך רואה אני אותו עד היום, לא כפלקאט של משרד־התיירות.

ואחר־כך היינו שקועים בשיחה. כלומר, מצדו היתה זו כנראה אהבה ממבט ראשון, שכן לא הרפה ממני כל אותו ערב. דיבר ולא חדל. להיטותו לדבר הפליאה אותי כבר אז, ולא ידעתי איך לבארה, שכן מלים לא עמדו לו בתור בקצה לשונו. כמי שמחטט בערימת גרוטאות היה בעיני, מנסה לשווא לגלות משהו הדרוש לו ברגע זה, כיסא, קומקום, מכנסיים, מתאמץ למצוא מקטורן שיתאים למכנסיים, מנעול שיתאים למפתח. ברור היה לי, שלא בלשון העברית נולד, ודאי לא באנגלית, אלוהים יודע באיזו לשון. המשפטים יצאו מפיו מטולאים, מקומטים, דחליליים. באמת, אילו נתבקשתי אז לנחש, אומר הייתי שעוסק הוא בגרוטאות, סוחר לא גדול.

כבר בראשית הערב נודע לי, שהוא עומד לעשות סרט ישראלי. ללוס אנג’לס בא, כך אמר לי, רק לימים אחדים, אולי שבוע, כדי לסיים את המשא־ומתן עם דאלטוֹן טְרַאמבוֹ. “זה הסקריפט־רייטר הכי־גדול שיש היום. מההוליווּד־טֶאן, שמעת על זה? הם היו ברשימה השחורה של אקס־קומוניסטים, ולא יכלו לקבל עבודה בגרוש. שנים היו גוֹסְט רַייטֶרְס, כותבים בשמות אחרים. לא שמעת, רק עכשיו שבר אוטו פרמינג’ר בגלוי את החרם עליו והודיע, שטראמבו יכתוב את הסקריפט של אקסודוס… רוצה לקרוא את אקסודוס? אני יכול לתת לך הזירוֹקס של הספר, שנתן לי יוריס, עוד לפני שמישהו קרא. אתה לא מכיר את יוריס? הלוא הוא גר פה, באֶל־אֵיי. אם אתה רק רוצה – אני מוכן לסדר לך פגישה. הוא בחור זהב, פשוט מאוד, ואנחנו חברים טובים. אבל הספר שלו, תסלח לי מאוד. לא חשוב, הוא יעשה מיליון דולאר, כמו כלום. הוא כמעט ישראלי, אתה יודע, שמו היה ירושלמי, אבל את הספר כתב בשביל הוליווד, בלי נשמה… בינינו, טראמבו בעצמו אמר לי, שהסיפור שאני הראיתי לו הוא פצצה. אם היה מקבל את הסקריפט שלי לפני שחתם עם פרמינג’ר, לא היה חושב אפילו רגע, וזה אף־על־פי שבמצבו הוא לא יכול לוותר על מאה אלף דולאר שמשלם לו פרמינג’ר… עוד לא כתבו דבר כזה על ישראל. זה יהיה הסרט הישראלי הראשון. איך הגעתי, למשל, אל טראמבו? אדי פישר הוא חבר טוב שלי. אתה מכיר את אדי? לא? חבל שבדיוק עכשיו הוא מופיע בניו־יורק. הוא פשוט משתגע אחרי ישראל, ואם היית פוגש אותו, היה נותן לך ברֵייק עצום. אל תגיד שאתה לא מעוניין! תסמוך על האף שלי, אני רואה אותך בפעם הראשונה, אבל אני בטוח שיש לך איזה סיפור טוב, ואם רק ידליק את אדי, הוא יפתח לך את כל הדלתות. פשוט, עכשיו הוא קצת מבולבל, בגלל הגט שלו מדֶבִּי… מה זה, אתה לא קורא עיתונים, חביבי? דֶבִּי רֵיינוֹלְדְס. הלוא הוא התאהב באליזאבת טיילור, ועכשיו הם מתחתנים. היית צריך לראותם אותם, איזה מותק של זוג. כמו בני שמונה־עשרה הם… העיקר, אדי לקח את הסקריפט ונתן לליז לקרוא – והיא, אתה מאמין לי אם אני אגיד לך, היא אמרה, שלא אעז לעשות את הסרט הזה בלי שהיא תשתתף. מלה כזאת מליז טיילור זה כאילו הסרט כבר ישנו. היא מקבלת עכשיו עשרה אחוזים מהגרוֹס של כל סרט שהיא עושה, ואם תתעקש יתנו לה יותר, מפני שכל דבר שהיא נוגעת בו נהיה לזהב. מה שהם רוצים עכשיו זה שרק טראמבו יכתוב לנו את הסקריפט, ובשביל זה אני פה… מה שאני עושה עכשיו שווה לתעמולה שלנו מיליונים, הרבה מיליונים… איך זה, אם כבר אתה בהוליווד, שאתה לא מכיר את טראמבו, או מישהו מהביזנס… מה אכפת לך?! אם אתה מצליח למכור רק סיפור אחד, אז עשית את זה! פה רעבים לסיפורים טובים… אֵייג’נט יש לך? זה לא טוב. פה זה לא ישראל. בלי אייג’נט אף אחד לא ידבר אתך ברצינות. אז תשמע, אם כבר אני פה, אני אעשה משהו: לפרמינג’ר יש אח, הסוכנות הכי־חשובה לכשרונות בהוליווד, ואני אכיר לך אותו –”

כך היה נפתלי ספירשטיין הולך ומדבר באותה מסיבה, ואני, אף שבשום־פנים לא התחברו במוחי כל השמות הזוהרים האלה עם הדמות המחוקה שלפני, אף שבשום־פנים לא האמנתי שמסוגל הוא לנהל עמהם שיחה שתעשה עליהם רושם רציני, חשתי על־כורחי כמי שלגם יין קל, עוד ועוד, ואולי הוויסקי שהייתי אני לוגם במהלך המונולוג הארוך שלו פעל את פעולתו: שיכרון מתקתק התפשט בכל אברי. אולי. מי יכול לדעת. הנה, אך לפני זמן־מה צפיתי בטלוויזיה בסֶאם גולדווין הגדול. האם ספירשטיין שלי יפה פחות ממנה?

“מה הסיפור שהצעת לטראמבו?”

“תאמין לי, לא מה שאני אומר, מה שאחרים חושבים – צוּקָר!” ואת חמש אצבעותיו הקמוצות קירב אל שפתיו המשתרבבות־מדי והשמיע קול מציצה. “במקרה יש לי פה קוֹפִּי אחד של הטְרִיטְמֶנְט. תציץ, ותגיד בעצמך.”

אמת נכון הדבר: מתוך תיק־עור מהוּה שלף חוברת דקה, נתונה בעטיפת צֶלופאן קשה ובשערה כתוב שהזכויות שמורות לנפתלי ספירשטיין מרחוב מאה ושמונה, מערב, ניו־יורק, והעיבוד נעשה בידי תסריטאי ידוע־שם־באמת, שמסיבות מובנות אני מצניע כאן את שמו. התחלתי מעלעל, וככל שהתקדמתי עם הסיפור, כן נראה בעיני אווילי יותר, רדוד, וקשה מכול – בין ארץ־ישראל זו שלי והאנשים החיים בה לבין הסיפור הזה לא מצאתי אפילו צל של דמיון.

לרגע רווח לי משום שהסיפור היה בדיוק מה שציפיתי מידידי החדש, אלא שמיד שבתי והרהרתי באותו תסריטן ידוע־שם ששמו מפאר את השער, באנשים ששמותיהם נשרו מפיו של נפתלי, והתחלתי מתנצח עם עצמי: ולמה לא? במה נופל סיפור כזה ממיני סרטים אחרים, על ארצות ועמים אחרים, שאני צופה בהם לילה־לילה בטלוויזיה, ב־Late Late Show? הכול ייתכן, בעצם.

“נו, סיפור גדול, מה?!” קרא נפתלי, ששב והצטרף אלי בחדר הריק, שבו היו מוערמים מעיליהם של האורחים. “מה שיעשה הסרט שלי בשביל ישראל – אתה לא מתאר לעצמך!”

גמגמתי כמה דברי־נימוסין, אפילו תיבלתי אותם בכמה מחמאות, ורק הוספתי, שהפקה כזאת עולה בוודאי הון־עתק, ומי יממן אותה.

“אין לך מה לדאוג,” אמר נפתלי. “אם הייתי רוצה, הייתי חותם היום. אבל אני, עד שלא יהיה לי סקריפט שאני רוצה, אני לא מתחייב. עם שמות כמו אליזאבת טיילור ודאלטון טראמבו אני יכול לקבל מיליונים. מחר.”

 

ג

את הבטחתו לא קיים נפתלי ספירשטיין, למחרת לא טלפן אלי לדירתי ובפני גדוליה של הוליווד לא הציגני. הוא פשוט נעלם, כלא היה, ולמען האמת, אף לא תמהתי על כך: היה כאן רק אישור לרושם שעשה עלי האיש המוזר ההוא.

ואף־על־פי־כן שואל הייתי, בחודשים הבאים, כל אדם המקורב לתעשיית־הסרטים, גם מבין הישראלים וגם מבין אנשי המקום, אם שמעו את השם נפתלי ספירשטיין. איש לא שמע. איש אינו יודע. משונה מכול: הוברר לי, שגם בעלי הדירה שבה נפגשנו לא ידעו איך התגלגל לביתם באותו ערב, בחברת מי בא.

בקיץ עקרנו לניו־יורק, ואני התחלתי עושה את עבודתי העיתונאית בקומה השלישית של בניין האומות המאוחדות, לחוף האִיסט רִיבֶר. באותה קומה היו גם משרדיהם של קצין־העיתונות של האו"ם, של סוכנויות־הידיעות הבינלאומיות והעיתונות הגדולה, גם אולמות־עבודה לכתבים מקומיים וזרים. בצד עיתונאים ידועי־שם ואנשים מעולים, מסתופפים היו שם נציגי ביטאונים יוצאי־דופן וסתם תמהוניים, שאיש לא ידע בזכות מה נתקבלו כחברים ב־UNCCA, אגודת כתבי בית־האומות. בדומה להוליווד, היתה גם כאן איזו אווירה שלא מן העולם הזה, מין הוויה בדויה: אנשים לבושים חג נכנסים ויוצאים באולמות מפוארים, מתחככים בשרי־חוץ ובשגרירים, נתקלים פנים אל פנים בנשיאים וראשי־ממשלות, כורעים תחת מטרות־נייר, נוסחי־נאומים, דינים וחשבונות, הצעות־החלטה. בלי־משׂים מתחיל גם אתה לדמות, שכאן, בין כותלי־הזכוכית הממוזגים האלה, מכונס העולם הממשי, שגם אתה רוקח לו מיני־מרקחת, שותף בחריצת גורלו, ולבך נעשה גס בכל אותם עניינים גדולים שמעבר לסף – המלחמות, נדידות־העמים, העוני, הבַּערות, הייאוש האנושי האינסופי. אותו עירוב שבין עוצמה ממשית לבין כוח מדומה ניכר באי־היכולת להבחין בין אדם לאדם, בין מי שמגרונו יוצא באמת דבָרן של ממלכות, קולן של ארצות שלמות, ובין מי שרק מתחפשים בחליפות כהות, צווארונים מעומלנים, מצָחים חרושי־דאגה, ורק כאן, בתחום האפלולי והצונן הזה שבין המציאוּת לבין הבדָיה, יש להם קיום. זוכר אני רבים, גם מן הסוג האחר הזה, אבל על אופיה האמיתי של אותה מהות מיוחדת עמדתי רק בוקר אחד, בצאתי מן המעלית שנשׂאה אותי מן החניון שבמרתף הבניין אל הקומה השלישית.

לפני ניצב נפתלי ספירשטיין.

לא רק הוא שמח בי, כמעט נשקני על שתי לחיי. כשראיתי אותו אני, עמד לבי, כמו נוכח איזו התגלות: ובכן, יש נפתלי ספירשטיין. כלומר, לא רק הוא קיים באמת, כביכול אני נעשיתי ממשי יותר.

“מה עושה אתה כאן?” שאל הוא אותי.

“אני עובד כאן, כתב. של עיתון ישראלי. אבל אתה –”

“אני?! אני באגודה חבר כבר שנים. איך לא ידעתי שאתה פה!”

“בשביל איזה עיתון אתה עובד?”

“יש לי עיתון שלי,” אמר נפתלי, ועיניו הדהויות לא פלבלו מתחת לגבות הסבוכות.

“שלך?! עיתון?!”

“העיתון שלי יוצא פעמיים בשנה, לראש־השנה ולפסח. זה בשביל כל ניו־ג’רסי.”

“ומזה אתה מתפרנס!” לא שאלתי. בתוקף קבעתי את העובדה שסוף־סוף נתגלתה לי. הוא מתעסק באחד מאותם עיתונים־כביכול של קהילות היהודים, מודעות, ברכות, תהילות ותשבחות לזה ולזה. לא שום סרטים.

חיוך אפור האריך את שפתיו, שיקע את זוויותיהן בקמטים העמוקים שבצדיהן, פחס עוד יותר את אפו הפחוס, האביד את עיניו מתחת לגבותיו הסבוכות: “יותר ממתפרנס. זה הכול אני עושה – כותב, מקבל את המודעות, עורך. ממה, אתה חושב, יש לי כסף בשביל הסרטים? אני עובד אולי חודשיים בשנה – ושאר הזמן אני עובד על הסרט –”

“נו, משהו זז?”

“זז?! עכשיו הכול קשור. יש לי ביד שוּטִינְג סְקריפט גמור, יופי –”

“טראמבו?”

“טראמבו?” לרגע הביט בי, כאילו שומע הוא שם זה לראשונה, אך מיד שב ונזכר: “הה, זה… יצאתי ממנו בזול. פרמינג’ר הסתבך אתו ככה, שהוא לא יודע מה יהיה עם הסרט. זה כבר לא טראמבו שהיה. הוא עשה צ’וֹלנט – לא סקריפט… לא, אני בדבר כזה לא מעוניין. אצלי זה – ישראל, לא הוליווד. אתה מכיר את פַּאדי שַיֶיבְסקי, הסופר, זה שכתב עכשיו, נו, מה שהולך עכשיו בברודויי –”

“‘העשירי למניין’?”

“בדיוק. הוא קרא את הסקריפט החדש, ולא רצה לעזוב אותו. פשוט – השתגע. סיפור כזה, אמר, ייתן לעולם את ישראל כמו על צלחת של כסף. בעצמו רצה לעשות את הפרוֹדַאקשֶן. נֵיין־ניין, אמרתי לו, אני כבר רץ לתת לך! זה אתה יכול לחכות. הסרט שלי, ואני עושה אותו!”

“אותו סיפור שקראתי –” ניסיתי בזהירות.

“אותו דבר, אבל הכנסנו שינויים גדולים מאוד. עכשיו זה – צוּקָר!” – וכמו אז, קירב את אצבעותיו אל פיו והשמיע קול מציצה. “מה אני אגיד לך, שמעת על זו, נו, שמשחקת את בֵּייבּי דוֹל, של טנסי ויליאמס. הבעל שלה, בחור מפולניה, נשמה של משי, גֶ’אק גַארפַיין. זה עכשיו הבמאי הכי־גדול לסרטים – הוא הולך לעשות את הסרט. יש לנו כבר גם את התפקיד הגברי הראשי – רוֹד סְטַייגֶר. אנחנו על הדרך הטובה, אדוני –” דווקא משום שאת כל זה סיפר לי בקומה השלישית ההיא מין־אחד שאינו שייך לא להוליווד ולא לקומה השלישית, כל־כולו מין סוחר גרוטאות קטן, אי־שם בסביבות דֶלַאנְסי, דווקא משום שכל־כך התקשה במלים, בשמות, היה משהו כישופי כמעט בפירוט הענייני הזה, בשמות הזוהרים הנשברים אל שפתיו. שאלתי אם יאפשר לי לעיין בתסריט הגמור, והוא הבטיח לי להביאו. בעצמי לא ידעתי אם אני מבקש לעשותו לצחוק, או שאני נכבש לאישיותו המשונה.

עבר שבוע – ושמא יותר – ובקומה השלישית לא נראו לא נפתלי ידידי ולא התסריט הגמור. כבר חשתי סיפוק מסוים, שהפעם הסתבך, אבל יום אחד, בשעה שישבתי וחיברתי מברק ארוך על ביקורו של חרושצ’וב בארמון הזכוכית, טפח על כתפי.

“רק עכשיו גמרתי סוף־סוף עם ראש־השנה. הבאתי לך גם עיתון וגם את הסקריפט.”

מאותו תיק־עור מהוּה שלף כל מה שהיה בו – גיליון אחד של עיתון עבה, כאותם שהיו מחלקים בסופרמארקט לפרסום המצרכים המוזלים, וכדי שאעקור סוף־סוף מלבי את הספק, הראה לי משבצת קטנה, שבין שאר פרטים על העיתון, כתוב היה בה שם העורך – נפתלי ה. ספירשטיין. עכשיו משהוכח מעמדו העיתונאי הרם, נתן בידי את התסריט.

היתה זו חוברת עבה, והוא אמר שאם אין שעתי פנויה עכשיו, רשאי אני להחזיקה אצלי ימים אחדים, אך מכל־מקום יתעכב בבניין עוד שעות אחדות, ואם אספיק לעיין בתסריט, ישמח מאוד.

הגרסה החדשה שוּכפלה על נייר בוהק וּבאותה דיו כחולה־סגלגלה המעניקה לכתוב חשיבות נוספת, וכללה לא רק את הדיאלוגים השלמים, כי אם כל אותן הוראות בימוי מרשימות – “פֵייד אִין”, “לוֹנג שוֹט”, “קאט”, “דיסוֹלב” וכיוצא באלה. בשערה התנוסס שם התסריטאי. שם מפורסם לא פחות מזה של מחבר הגרסה הראשונה, וגם אותו איני רשאי לגלות מאותו טעם עצמו.

חרף כל הדברים האלה, שעמם אותי התסריט, גם סיפור־המעשה גם הדיאלוג, עד מוות. הישראלי שבי נעלב מן הדיוקן שצייר אותו תסריטאי נודע לתהילה, ויותר מכך נפגע הסופר שבי. כל נימוסי הטובים נטשוני, וגיליתי לנפתלי את מלוא דעתי. בין התסריט לבין מה שהוא אמור לבטא, אמרתי, אין ולא כלום. אבל לא רק את ישראל ואת אנשיה איני מוצא שם, אלא אפילו מאותה זווית כלל־אנושית, כביכול, שמפיקי־סרטים אמונים להתבצר בה, אין כאן אלא אופרה־של סבון שזמריה גזורים מקרטון של קופסת־נעליים.

לדברי האזין נפתלי בחיוך אפור. ראשו הדחוק תמיד כלפי מטה, כמצפה למהלומה או כמבקש איזו הלוואה קטנה, השתופף קצת יותר, כאילו אמר: נו, מילא, שמעתי כבר דברים יותר גרועים.

כבר התחרטתי על דברי, וכדי להמתיקם הוספתי: “יכול להיות שאסור לך לשים לב לדעתי. אני בכלל לא מאמין בסרטים על ישראל. בעיני, כל ניסיון כזה אבוד מראש.”

“זאת כל הצרה אתכם,” אמר נפתלי, ולא ידעתי לאיזה כלל הוא מתכוון, “עם כל הכבוד, אתם לא מבינים מה העולם מחפש, ומה צריך לתת לו. יש בישראל כל מה שמחפש העולם. העולם מחפש משהו יפה, נקי, אהבה, זה מה שהוא מחפש, ואתם לא מבינים. איך לקח הסיפור של ישו את כל העולם? מפני שזה אֵ סִימְפּל לַאב סטוֹרי, שכל בן־אדם מבין, לא חשוב אם הוא ישראלי, מצרי, גרמני, כושי, יהודי, מה שכל בן־אדם מרגיש. אהבה. זה לא מוכרח להיות דווקא אשה. ישו אהב את כל האנשים. יכולים לאהוב אדמה. יכולים לאהוב איזה מחשבה שיש לך בראש. לא חשוב מה – רק שזה יהיה סיפור של אהבה. וזה הסיפור של ישראל, בדיוק ככה – אֵ סִימְפּל לַאב סטוֹרי…”

לרגע נאחזתי ברשתו. בגמגומיו היה איזה יופי מיסטי, ואריאצית ספירשטיין על משל השכינה וכנסת־ישראל. לגמרי לא־רע, רשמתי לו ציון: לאב סטורי בין יהדות אקסודוס לבין פלשתינה־א"י. עיניו החנווניות, המציצות מתוך סבך־גבותיו, קראו את הכתוב על פני, עכשיו שסחורתו נראית לי, לא ירפה ממני:

“פה, אני יכול להגיד לך, חושבים על הסקריפט שלי אחרת, ויש להם קצת יותר ניסיון מה טוב ומה לא. פאדי שייבסקי לא עזב אותי. רצה להכניס לעסק את אֶם־סִי־אַיי, אתה יודע מי הם. זה האייג’נסי הכי־גדולה באמריקה, יש להם את כל הכשרונות, קשורים לסִי־בִּי־אֶס, לאַר־סִי־אַי, לרשתות של בתי־קולנוע. היום זה לא פשוט לעשות סרט גדול, צריך להכין קודם פֶּקֶדג’־דיל שלם. אני יכול להגיד לך, שרק בשביל הזכויות על הסקריפט הציעו לי מאה אלף דולאר.”

“מאה אלף!” שמעתי, נשמתי ושרקתי. “אני הייתי חותם להם, שאני מסתלק לעולם מעשיית סרטים, מכתיבת סיפורים, מישיבה בדיוני האו”ם. הייתי נכנס כחבר מן המניין לשוק המשותף."

“תצחק־תצחק,” אמר נפתלי. “בסוף אעשה אני את הסרט הישראלי הראשון, שידברו עליו בכל העולם.”

“או.קיי.,” אמרתי.

 

ד

גם ימי בניו־יורק זרמו לתוך ההאדסון, ועד שפניתי כה וכה – הגיעה שעת השיבה הביתה. דווקא כשהפשיר השלג המרופש ועל אצבעותיהם השחורות של עצי־הכרך החלה נרקמת תחרה ירוקה, אחז אותי פחד משונה, כאילו רק בתוכי הִכתה הקרה את מחזור־העונות. מת הייתי לחזור כאילו באמת עניין של חודשים, או שבועות אחדים, הוא העניין הזה. קשרי עם נפתלי ספירשטיין נמשכו באי־סדירות נעימה – הוא לא חסר לי כשהיה נעלם לשבועות ארוכים ולא דחיתיו כשהיה חוזר ומתגלה פתאום בקומה השלישית, וסיפור חדש בפיו. מכל הקשרים הרבים שהבטיח לקשור לי, יצא דבר אחד – בבוא החורף לקח אותי לאיזו חנות לא רחוק מן האֶמפּייר סטייט, ושם קניתי חליפה מצוינת – שנמצא בה כנראה איזה פגם – בחצי־מחיר. בזכות חליפה שחורה זו התהלכתי גם אני באולמות האו"ם, במלונות המפוארים ובכל אותם בתים, שעיתונאי צריך להיראות בהם, כשווה בין שווים. החליפה היתה חדשה בתכלית, הסביר לי נפתלי, אלא שהוסרה מעליה התווית עם שם בית־המסחר הנודע שלמענו נתפרה. לי לא אכפת היה הסוד הקטן הזה, אך הוא עצמו לא היה שקט, כאילו אימת בבקיאותו זו מה שחשדתי בו מן ההתחלה, שמין סוחר בבגדים משומשים הוא.

מנין לי? משום שבכל פגישה מבטיח היה לקחתני אל אחד מידידיו גדולי־השם, אם לשם ראיון בלעדי לעיתוני אם כדי לסייע בידי למכור אחד מסיפורי. אני העמדתי פנים, הודיתי לו בנימוס ולא דחקתי בו לממש את הבטחותיו. כבר ידעתי, שכל סיפוריו בדויים מלבו, ואין הוא אלא איש מסכן במסיכה שקופה. מה אכפת לי, שהוא משחק.

קרוב לפסח טלפן לדירתי בשביל לספר לי, כי סיים לערוך את העיתון החצי־שנתי שלו והוא יוצא עכשיו לישראל בשביל לפתוח במשא־ומתן עם משרדי־הממשלה הנוגעים בדבר על סרטו, שבהפקתו יוּחל בקרוב מאוד. ייתכן, אמר, שישתהה חודשיים בדרך, בעיקר ברומא, משום שחלה איזו התפתחות מעניינת, משהו פנטאסטי, בלשונו.

“אם כך,” אמרתי, “נתראה כבר בארץ. אם עוד תהיה שם. בקיץ אנחנו חוזרים.”

“כבר?” קרא, ויכולתי לשמוע את התדהמה בקצהו האחר של הקו. “רק עכשיו אתה מתחיל להיכנס לעניינים! עוד לא פגשת אף אחד!”

“אין דבר. אני רוצה הביתה.”

“שמע, דבר אחד אני מוכרח לעשות בשבילך לפני שאתה נוסע. את אלינור רוזבלט היית רוצה לפגוש?”

קולו היה מתוח, צווחני במקצת. יכולתי למלמל משהו ולחלצו מהבטחה זו, שלא יוכל לעמוד בה. אבל איזה שד קפץ לתוך האפרכסת והקדימני:

“כן, מאוד. אילו סידרת לי ראיון אתהּ מיד, הייתי מודה לך מאוד. יהיה לי משהו מעניין לגיליון החג.”

השד שהשתלט עלי, לא הרפה מנפתלי, תבע ממנו להזדרז, הודיע שיחכה לצלצול נוסף תוך יום־יומיים, דחק את ידידי למבוי סתום.

בו־ביום שב נפתלי ספירשטיין וטלפן. אף שזמנו דחוק, אמר, כבר הצליח לסדר הכול באמצעות ידידה משותפת לו ולגברת רוזבלט, ובעוד ימים אחדים אוּזמן אליה באורח פורמאלי. לפי־שעה הוא מברך אותי לשלום, ואם לא כאן – ניפגש בארץ, כשיבוא לעשות את הסרט.

כעבור ימים אחדים קיבלתי מכתב בחתימת מזכירתה של אלינור רוזבלט: הגברת הראשונה לשעבר תשמח לקבלני בביתה לראיון ביום פלוני בשעה פלונית.

 

ה

אין לך דבר שאי־אפשר להמעיט בערכו, אך לבטל מעיקרה את העובדה הזאת לא ניתן היה. הראיון נתקיים. יבוא אדם ויאמר, שיכולתי לטלפן בעצמי אל מזכירתה של אלינור רוזבלט, ואולי זה כל מה שעשה למעני נפתלי ספירשטיין. אולי. אף־על־פי־כן אנוס הייתי להודות, כי אם התכוון לגלות עצמו באור חדש, עלה הדבר בידו, וגם השעה שבחר העידה על חוש מחוּדד לדראמה. נפתלי ספירשטיין הפגיש אותי עם אלינור רוזבלט. זה משהו.

שהרי זה היה הרושם האחרון שנשאתי עמי בשובי לארץ: נפתלי ספירשטיין אינו רק מה שמתגלה לעין – יש בו משהו נוסף.

חלפו שנה ושנתיים. האנשים שנקרו לי בדרכי־נדודי נסוגו לאותו תחום אפלולי שהוא ספק זיכרון־מה־שהיה ספק הוויה בדוּיה או הזוּיה. בתחום ההוא היתה דחוקה גם דמותו המיטשטשת והולכת של נפתלי ספירשטיין. ויום אחד, בין ראש־השנה ליום הכיפורים, שמעתי את קולו בטלפון, את המלים הנשברות אל שפתיו המתחבטות זו בזו, הברות ממועכות, תחביר סורסי, אבל גם השתוקקות גדולה להיפגש אתי, ומיד. יש חדשות גדולות.

“הסרט?” שאלתי.

“בטלפון אני לא מספר לך כלום. אני צריך עצה טובה.”

נפגשנו בבית־קפה. החלפנו כמה מלות־נימוסין, הזכרנו זה לזה את פגישותינו בלוס אנג’לס וניו־יורק, שעכשיו, בבית־הקפה התל־אביבי, נראו לי כאילו לא התקיימו מעולם.

“והסרט?” חזרתי.

“היו לי הרבה צרות,” אמר. “הַדיל כבר היה סגור כמעט לגמרי, וצריכים היינו להתחיל בצילומים, אבל פתאום התברר לי שאחרי ‘אקסודוס’, שהיה הצלחה פנטאסטית, צריכים משהו מודרני, חדש. ואז ישבנו, ג’ורג' טיבור ואני, וכתבנו סקריפט, משהו צוּקָר –”

“מי זה ג’ורג' טיבור?”

“אתה לא יודע? זה עכשיו הסקריפט־רייטר הכי־טוב באמריקה. עבדנו יחד שנה שלמה, ואצלי, מפני שאנחנו חברים טובים, לא לקח ג’ורג' אפילו דולאר. בכל־זאת, הוצאות היו, ובסוף נשארתי בלי כלום. היה לו משהו, פסיכולוגי, הלך לבית־חולים, לקח כדורים –”

“ועכשיו?”

“זהו. בדרך הייתי בלונדון. יש שם סופרת אחת, אמרו לי, יוצאת־מהכלל, חצי־יהודייה, דוריס לסינג קוראים לה. אמרתי לה מה הסיפור והיא – השתגעה. אבל מה, היא לא בשביל אמריקה ולא בשביל ישראל. יותר מדי אנגלייה. אז עכשיו קיבלתי החלטה, ואני רוצה ממך עצה: אני רוצה למצוא סופר ישראלי, אבל שיהיה סוג אל”ף –"

הייתי כאיש נדהם: “עכשיו אתה מתחיל הכול מחדש?”

“למה מחדש?” הביט בי נפתלי בתמיהה.

“אני כבר שומע על הסרט הזה כמעט חמש שנים. איך אתה מסוגל – סרט אחד?!”

“תראה, סרט כמו שאני רוצה לעשות – לוקח הרבה זמן. ואני אמרתי לך – את הסרט הישראלי המקצועי הראשון אעשה אני. אם ירצה השם, עוד השנה. יש לי קבוצה רצינית של משקיעים מניו־ג’רסי, ששׂמה מאה אלף דולאר. מוריס לוין, אתה יודע מי זה, המנהל הטכני של וֶסְט סַייד סטוֹרי, רוצה לעבוד אתי. בוריס קאופמן, זה שמצלם את הסרטים של איליה קאזאן, רוצה לעבוד אתי. בשביל תפקיד האשה יש לי סטאר גדולה, פצצה של שחקנית ומשהו בלתי־רגיל בתור בן־אדם – שלי וינטרס –”

“מה קרה לאליזאבת טיילור?”

“עזוב אותה. מה שהיא עשתה לאדי פישר, אני אומר לך, הלב נשבר לראות אותו. אני לא רוצה לדעת ממנה. התפקיד שאני צריך, זה בדיוק שלי וינטרס.”

“והתסריט?”

“בשביל זה אני נפגש אתך. אגיד לך סוד, אני צריך סופר ישראלי מפני שאני כבר לא כל־כך מכיר את ישראל, אתה מבין אותי –”

דיזינגוף של סוף הקיץ, לפנות־ערב. רחובה הסואן של העיירה הצעקנית ביותר בעולם, טיח־הקירות הקלוף, חלונות־הראווה המכוערים, אבריהן החמים של הנערות, לא עבר, לא חן, לא סגנון, ההוויה החשופה הזאת שאינה, לא, אינה יפה, ורק בה אני חי וגם אם יאבד לי מאור־עיני לא אהיה בה זר.

ומולי נפתלי ספירשטיין, ששׂערו הִדליל עוד יותר ומצחו לא התרחב, שגבותיו מסתלסלות כלפי מטה, לתוך עיניו, ואולי הן צומחות מתוך העיניים ומעלה, נפתלי ספירשטיין, שאיני יודע מתי יָשב בישראל ומתי הלך לניו־יורק ובין הזמנים, בין עיתון של ראש־השנה לבין עיתון של פסח, הוא עושה סרט ישראלי.

“אני מבין אותך,” אמרתי. “אתה רוצה סופר ישראלי, סוג אל”ף."

“בדיוק!”

 

ו

זה היה לפני תשע שנים. סופר אחד כתב תסריט חדש, וכיוון שאצלנו אין סודות, נתגלה לי עוד פרט אחד, שהרעיד את לבי. נפתלי ספירשטיין שילם לסופר שכר־סופרים נאה, ובדולארים אמריקניים טובים. התחום האפלולי שבין המציאות לבדיה הוסיף וניטשטש.

חודשיים ישב בתל־אביב, ומפעם לפעם נפגשים היינו באותו בית־קפה בדיזנגוף. הוא היה נלהב מעבודתו של הסופר, אמר שפעם ראשונה חש הוא כי זהו־זה, הסרט הישראלי הראשון באמת, בסטאנדארד בינלאומי, ומפיקו יהיה נפתלי ספירשטיין.

ושוב נסע, ושוב לא שמעתי על־אודותיו ימים רבים, בפסח לא טלפן, ואף בראש־השנה שלאחריו לא התקשר. גם הסופר הישראלי, שקיבל דולארים אמריקניים טובים בשכר־התסריט, לא שמע מה עלה בגורל הסרט.

בפסח שלאחריו צלצל הטלפון. בינתיים החלפתי את דירתי, אבל נפתלי מצא את שמי בספר. קולו נשמע עליז יותר, המלים יצאו מהוקצעות מבין שפתיו, ועל־כורחי עברה מחשבה בראשי: הפעם מגיע הוא לא רק עם תוכנית חדשה, כי אם גם עם כסף רב.

“אני באתי עם ויטוריו רוֹסי, אתה יודע מי זה –”

“מי זה?”

“אני לא מאמין לך: זהו התסריטאי האיטלקי הגדול ביותר. הוא עובד בשביל קַארלוֹ פּוֹנְטי, בשביל דֶה־לָאוּרֶנְטיס, כתב את הסרט הזה, נו – ברגע זה שחכתי את השם. אני מבקש אותך, בוא אלי ל’דן', לדרינקס –” חשתי פרפור קל בחזי. לא רק משום שחוש נסתר זה שמתעורר בי לעתים קלע כל־כך אל המטרה, כי אם משום שעכשיו הגיחה לפני השטח מחשבה מוצנעת עוד יותר: לא ייתכן שאין כאן איזה סוד בתוך סוד, ומי יודע מה באמת מריץ אותו כל הימים ממדינה למדינה, והכסף הזה שהוא מפזר מי יודע מה מקורו.

הלכתי אליו ל“דן” ופגשתי את האיטלקי שהביא עמו, את ויטוריו רוסי. נפתלי לא השתנה – אפילו החליפה שעליו נראתה כאילו לא הסירהּ מאז פגישתנו הראשונה. לכל היותר היה ראשו דחוק קצת יותר בין כתפיו, נתפחס קצת יותר חוטמו, העמיקו קצת החריצים משני צדי פיו. האיטלקי, כנגד זה, היה לבוש אביבית, חולצת־בד צבעונית, מכנסיים בהירים, מוקאסינים. הוא דיבר אנגלית מדויקת למדי, ועד מהרה נקשה בינינו שיחה טובה, שנונה.

הכול ייתכן בעולמנו, אמרתי בלבי, אך איש זה עשוי בהחלט להיות כפי שהוא נראה – תסריטאי מצליח, אולי סופר שמצפונו מייסרו, ומשום כך נענה להצעה הראשונה לנסוע לארץ־הקודש, למלא מצוות עלייה לרגל, לשבת בקיבוץ, לכתוב סרט ישראלי. הכול ייתכן בעולמנו, אך ויטוריו רוסי אינו מבריח בינלאומי.

שהרי זו המחשבה הזרה שעלתה עכשיו לפני השטח. כמה שנים מסוגל נפתלי ספירשטיין ידידי לעשות הכנות לסרט הישראלי שלו, אם אין כל פעילותו אלא כיסוי לעיסוקים נאצלים פחות?

הפעם לא שאלתי מה עלה בגורלו של התסריט הקודם, לא מי מועמדת עכשיו, אחרי שלי וינטרס, לתפקיד הנשי. שמעתי, ושתקתי. הבטחתי להתקשר עם ידידים באחד הקיבוצים, ולבקשם שיארחו את רוסי, ואת ההבטחה הזאת קיימתי. הפרשה הזאת, אמרתי בלבי, חייבת להגיע לסיום כלשהו, או על מסך־הקולנוע או באינטרפול. נחיה ונראה.

 

ז

לא כך ולא כך המשיכו להיכתב פרקי־הידידות ביני לבין נפתלי ספירשטיין.

לפני שהתקשרתי עם ידידי בקיבוץ, טלפנתי למבקר־הקולנוע של עיתוני וביקשתי לדעת אם שמע על תסריטאי בשם ויטוריו רוסי. “זהו אחד הכשרונות המובהקים שנתגלו בשנים האחרונות,” נתקף ממש התרגשות, “ואני מוכרח לראיין אותו. הה, ויטוריו רוסי!”

אותה שיחה, שאכן נתפרסמה בעיתוננו, פיזרה כל ספק ביחס לזהותו של האורח, וכנגד זה עִרפלה עוד יותר את דיוקנו של נפתלי, זה שהייתי מצייר והולך במוחי זה שבע שנים ויותר. אם ויטוריו רוסי הוא עובדה בלתי־מעורערת, ואם שיחתי עם אלינור רוזבלט נסתייעה בתיווכו, ואם גם לידידי הסופר שילם בכסף מלא – יש אולי באמת איזו איכות מופלאה באיש השפוף והמגומגם הזה, ורק אני איני משיגה?

גם שאלה זו, כְּאלה שקדמו לה, נותרה בלא תשובה. השניים טסו לרומא להשלים, כרגיל, את ההכנות האחרונות להסרטה, ושוב לא שמעתי דבר על הגרסה שכתב רוסי. כעבור שנה ויותר טלפן אלי איזה איש זר, אמריקני, הציג עצמו כידידו של נפתלי, אמר שבא לכאן במגמה לחפש חומר לסרט ישראלי ושאל אם אוכל לסייע לו בעצה.

שמחתי על האיש הזה, שכן בטוח הייתי כי מפיו אציל עכשיו את כל האמת על נפתלי. אירחתי אותו בביתי, לקחתי אותו במכוניתי לסיורים בארץ, ולא העליתי אלא זאת, שהאורח התפרסם בזכות סדרה טלוויזיונית מצליחה, שלפני כמה שנים הֵקיץ עליה הקץ. את נפתלי פגש במקרה לפני שבועות אחדים באיזו מסיבה גדולה וּבו־בערב הציע לו כרטיס לישראל בשביל שיכתוב שם למענו תסריט. עד מהרה הוברר לי, שכל משכורתי לא תרווה את צימאונו לוויסקי טהור. לפני שניתקתי את מגעי עמו, שאלתי אם ידועה לו כתובתו של נפתלי, אך הוא אמר שמעולם לא היה בביתו, ורק מספר הטלפון שלו רשום בפנקסו. נסיעה לאמריקה לא היתה בתוכניתי, אף־על־פי־כן העתקתי את המספר לתוך פנקסי. לעולם אינך יודע לאן יגלגל אותך גורלך.

את נפתלי ספירשטיין עצמו לא ראיתי עוד. גם אם שב לפקוד את הארץ – ותסריטים חדשים בתיקו המהוּה – לא יכול היה למוצאני. בקיץ שלאחר ביקור התסריטאי חובב־הוויסקי, יצאתי לשנתיים ללונדון.

עד היום תמֵה אני: האם ידע שיושב אני בלונדון? יתירה מזו – האם ידע, שפעם ראשונה מאז נקשרה נפשו המוזרה בנפשי עשוי הוא גם להפיק ממני איזו תועלת? בתוקף עבודתי באים היו אלי אנשים שונים ומשונים ובכללם כל מי שמלחמת ששת הימים הכניסה בלבם מחשבה טובה להפיק סרט על נושא ישראלי. לא זה המקום להידרש לנושא מרתק זה ולספר בכל עושי הסרטים הללו לסוגיהם. איני מזכירם כאן אלא משום שכל בעל־רעיונות פיקח וממולח מעלה היה בזיכרוני את נפתלי ספירשטיין איש־החידה. מה היה סופו? האם הפיק סוף־סוף את הסרט האחד שמחבריו, עלילתו וגיבוריו הלכו ונשתנו לעיני שוב ושוב בעשר השנים שחלפו מאז נפגשנו לראשונה בלוס אנג’לס? האם אמר נואש? ואולי בכל־זאת היה יסוד לחשד, שכל ההתעסקות הזאת אינה אלא מסווה תמים לאיזו פעילות אחרת, מי יודע איזו?

עובדה אחת תמוהה היתה לנגד עיני: דווקא בשעה שכדאי היה לו, על־פי השׂכל, לחזר אחרי, אבדו עקבותיו.

ושמא אדייק: בשובי, סיפר לי אותו סופר ישראלי, שאת שמו אני שומר בלבי, שאחרי מלחמת ששת הימים הופיע פתאום שוב נפתלי ספירשטיין ובפיו תוכנית לסרט אקטואלי, אף הוא, כפי ששׂח לי אותו סופר בחיוך דק, אֵ סִימְפּל לַאב סטוֹרי. הפעם לא נעתר הסופר לבקשתו של נפתלי לכתוב את התסריט, לדבריו – בשל התחייבויות קודמות, אך לפי מה שאמר לי חושי הנסתר – משום שהפעם הציע נפתלי לשלם לא בדולארים טובים, כי אם בהבטחת אחוזים ידועים מן ההכנסות הצפויות.

“כלומר, לעולם לא,” אמר הזיק בעיניו של אותו סופר.

“והאם ידע שאני יושב בלונדון?” שאלתי.

“כמובן,” אמר. “יותר מזה, כשטלפן אלי פעם אחרונה, שאל אם אני רוצה למסור לך משהו, הואיל ויראה אותך מחר. מדבריו הבינותי, שאת כתיבת התסריט החדש עמד להציע לך, ושאל לדעתי, כלומר – לא אם אתה מתאים אלא אם תסכים.”

מוזר, אמרתי בלבי. כל השנים ששיתף, אותי בתוכניותיו, לא ביקשני אפילו פעם אחת להשתתף אתו בכתיבה. מה הניעוֹ לספר, שהוא בא להציע לי את כתיבת התסריט הזה דווקא, ומדוע נמנע אפילו מלטלפן אלי כמנהגו בעבר?

גם שאלה זו, כשאלות רבות אחרות, עתידה היתה להישאר בלא תשובה.

 

ח

בקיץ שעבר שהיתי ימים אחדים בניו־יורק, פעם ראשונה אחרי יותר מעשר שנים. אף שזמני היה דחוק, גמור היה בדעתי לאתר את נפתלי ספירשטיין. כל השנים היה הוא יוזם את הפגישות בינינו, ואני הייתי נענה ברוח טובה, אך בלא השתוקקות גדולה. הפעם, אמרתי בלבי, אמצא אותו, ואפילו אצטרך להפוך את ניו־יורק על פניה.

ניו־יורק זו שמצאתי שוב לא היתה בעיני הכרך שבפעימות לבו האדיר התאהבתי עד מעל לאוזני, שבתוך עורקיו השחורים זורם הייתי בוקר־בוקר וערב־ערב עם האלפים, מתחנת הרחוב המאה־ושישה־עשר ועד לגראנד סנטראל וחזרה. לא היתה זו העוצמה המתפוצצת של כרך שראשו בשמים. אולי זקנתי אני, ואולי נתבלתה העיר. בית־המלון היקר היה מדוֹהָן, העובדים חמוצי־פנים, פני האנשים שברחובות היו סגורים בתוך תיבות לא־נראות. היה לי עצוב מאוד.

בפנקסי רשום היה מספר הטלפון שנתן לי התסריטאי האמריקני. קול עייף של אשה חזר אלי מאינסופיותה האלמונית של ניו־יורק. שאלתי אם יכול אני לדבר עם מר ספירשטיין.

“מי זה?” שאלה האשה.

“ידיד שלו. מישראל.”

“או־ה, ישראל!”

תגובה קצרה זו אמרה הכול. לא היתה זו קריאת־התפעלות לשֵמע שמה של הארץ הקסומה. להיפך, קולה ביטא איזו טינה מרה. מעולם לא עלה בדעתי לשאול אם יש לנפתלי משפחה. הקול שבקצה הקו, קולה של אשה נבגדת הוא.

“אפשר לדבר אתו?”

“לא, אי־אפשר,” אמרה בטון חד מדי, צורמני. “הוא נגמר. ישראל שלך הרגה אותו.”

מה ניתן לומר ברגע כזה, לאפרכסת, לאשה שעצם־מציאותה לא היה ידוע לך.

“זה נורא. אני מצטער לשמוע. מתי זה קרה?”

“עכשיו זה כבר לא משנה. הוא איננו.”

“אנחנו היינו ידידים טובים, גברת ספירשטיין –”

“אני אינני גברת ספירשטיין. אין גברת ספירשטיין. איש בודד היה – ובודד מת. מאהבה לישראל שלך.”

“אני חיבבתי אותו,” אמרתי, ורק כששמעתי את קולי ידעתי שאמת אני דובר: “מאוד.”

“כן, כולם חיבבו אותו, אבל מה יצא מזה?”

“והסרט – האם עשה את הסרט?”

מתוך האפרכסת נשבר צחוק צווחני.

“מה אתה? סופר? תסריטאי? במאי?”

“אני ישראלי. סופר – קצת.”

לרגע אבדה האלמונית באינסופיות הכרך, כלא־היתה, ואחר־כך חזר קולה, עייף, נמוך, אפילו ערב לאוזן:

“אתה באמת מתעניין בסרט?”

“כן,” אמרתי, אף שלא ידעתי במה בדיוק אני מתעניין.

“אם יש לך שעה פנויה, יכול אתה לבוא אלי. אספר לך הכול.”

מתגוררת היתה ברחוב מאה ושמונה, ושמה היה שׂרה בֶּרְנְס. אותו אזור של מנהאטן זכור היה לי היטב מימי מגורינו בניו־יורק, שכן דירתנו לא היתה רחוקה משם, באחד מבנייני־המגורים של אוניברסיטת קולומביה. אם לא ניטשטש הכול בזיכרוני, נשתנה הכול לבלי הכר. היתה איזו זוּהמה כללית ברחוב, על המדרכות, בפתחי הבתים הישנים. גם הרכּב האוכלוסין נשתנה בתכלית, ועכשיו נדמה היה לי שאני רואה רק שחורים וישישים עלובים, היושבים על הספסלים שלפני תחנת הסאבּוֵוי, בתוך האשפה, מהומת המכוניות, האוויר המורעל. איך זה אהבתי פעם כל־כך את העיר הזאת?

כשנכנסתי לתוך חדר־המדרגות המזוהם נזכרתי מתי ראיתי כתובת זו לראשונה – בשער התסריט הראשון שהראה לי נפתלי ספירשטיין בלוס אנג’לס. כלומר, מאז חי הוא עם אותה אשה, ושמא לא היתה לו כתובת משלו.

האשה לא היתה צעירה, ואף שציפתה לבואי, לבושה היתה ברישול. רהיטיו של חדר־המגורים הצר היו כבדים, ממורטטים, כאילו לא של בעלת־הבית הם. ואף־על־פי־כן מרחף היה בחללו האטום, הלא־מאוּורר, של החדר מין־משהו אנושי וחם, כמו בבית שגדלים בו ילדים, שחיים בו אנשים על־פי דרכם. כשהתרגלתי למראה, גיליתי כי גם בגופה המסורבל של שרה ברנס, בעיניה החומות, בשפתיה המלאות, נשתמר איזשהו יופי חם, אם גם לאה מאוד.

בפשטות סיפרה לי איך נטש אותה בעלה, עוד בטרם סיים את עבודת־הדוקטור שלו בתולדות הדראמה המודרנית, אותה ואת שני ילדיהם הקטנים, בדירה זו, שבה היו מתגוררים כסטודנטים. בפשטות סיפרה לי איך פגשה, בבית־קפה ישראלי שבסביבה, את נפתלי ספירשטיין ואיך הלכה שבי אחר סיפוריו על קשריו עם השמות הזוהרים של הקולנוע והטלוויזיה.

“במשך הזמן,” אמרה, “עמדתי, בסתר לבי, על האמת, אבל העדפתי את הדברים כמוֹת שהם. לא ניסיתי להעיר את נפתלי מחלומותיו, כי אם להיפך, ביקשתי להיסתר בהם גם אני. אל תִמנה באוזני את חסרונותיו. את כולם הכרתי טוב יותר מכל אדם אחר. יפה לא היה. בכשרונות גדולים – כבעלי – לא היה מחונן. מסלול חיי שלי, בין העבודה בבית־הספר לבין הדירה הזאת ושני ילדי הקטנים, היה צר, ותקווה להיחלץ מתוכו לא היתה לי. היה נפתלי, שפעמיים בשנה חוזר היה מן העולם הגדול, מלונדון, רומא, תל־אביב, חוזר באוזני על שיחותיו עם כוכבים, תסריטאים, במאים, ואני מצרפת עצמי להזיה על סרט ישראלי, שכמותו לא עשה עדיין שום איש. אגב,” צחקה ועכשיו נראתה בעיני גם צעירה למדי וגם כלל לא מכוערת. “אני לא ביקרתי בישראל אפילו פעם אחת.”

היא קמה ממקומה, הדפה לעבר מרכז החדר כורסה ממורטטת אחת ופתחה את דלתות המזנון הישן שניצב אל הקיר. מתוכו הוציאה ערימה אחת של חוברות כרוכות בצלופאן ישן, ואחריה ערימה שנייה, והניחה אותן על השטיח המרובּב, לרגלי. היו שם עשרים חוברות, ואולי יותר.

“זהו הסרט הישראלי של נפתלי,” אמרה. “הוא השתכר יפה באותו משהו שהיה מוציא לאור בניו־ג’רסי, ולולא בזבז את רוב זמנו בזה, יכול היה לקיים את כולנו ברווח. אבל הוא רצה לעשות סרט ישראלי, וכל מה שהשתכר הוציא על תסריטאים, על חוזים, על נסיעות. אפילו פרוטה אחת לא השאיר אחריו. הוא מת פתאום, ולכן לא היו כל הוצאות רפואיות. אבל את הוצאות הקבורה צריכה הייתי אני לכסות. לא היה אל מי לפנות. משפחה אין לו, ולבקש נדבה מידידיו לא רציתי. כאן, בחוברות האלה, כל שנות עבודתו, כל חייו. שיגעון אחד גדול.”

שתקתי. ידעתי לְמה מצפה היא ממני, שאומר לה כי אקח את כל התסריטים ומכולם יחד אפיק סרט ישראלי. אולי צריך הייתי לעשות זאת, ולוּ רק כדי שבלבהּ תחיה האשליה עוד שעה קצרה. לא הייתי מסוגל להוליך שולל לא אותה ולא אותי. היא הבינה את שתיקתי, וגם אותה קיבלה בכניעה. עוד לפני שיצאתי, אספה את החוברות, החזירה אותן למקומן במזנון, הדפה את הכורסה חזרה ואמרה:

“שיגעון אחד גדול. מה פתאום סרט ישראלי, אני שואלת אותך, מה פתאום?”

המלצות קוראים
תגיות