א

“לא תנחש מי בא אלינו ל־ lunch ביום ראשון!”

מנחש, מנחש: “עוד קיבוצניק!”

“Come on, אני שואל, מי יזכה בסַאנטָה אַנָה, ואתה עונה: סוס!.. מי?!.. שם אני רוצה! שם!”

פִיל צודק. הסבירוּת, שהאורח הוא עוד בן־קיבוץ, מאלה הממשיכים לנהור לאֶל־אֵיי, היא אחד לאחד. ייתכן, שבלא יודעים אשמים גם דליה ואני באגדה שפשטה מחוף־אל־חוף:

בית ענק בשֶרמַאן אוֹקְס. ארבעה מפלסים. חציו נסמך אל צלע הר וחציו על עמודים. חצר כמו פארק. בריכת־שחייה אולימפית. קאדילאק כּסוּף לפיליפ בַּארְנְס וקאדילאק ורוֹד לבֶּרְנִיס אשתו. האיש מטפל בהשקעות של כל המפיקים וכל הסטַארים הגדולים, you name them, ויחד עם זה – משוגע על קיבוצניקים צעירים. אז תסכימו שמשהו פה לא בדיוק, היו המספרים מזהירים את שומעיהם: מצד אחד, אם הוא טובע בכל־כך הרבה כסף, אז סתם sucker הוא לא – הוא מוכרח להיות ממזר גדול. מצד שני, לא תאמינו מה כל מיני נוכלים קטנים הוציאו ממנו, ולא במי־יודע־איזה תחכום, רק בזה שהצורה שלהם נראתה לו גזעית, the real thing. ספורטאי עליז, כמו שהיינו אומרים, כל צנחן קופץ לו על הראש ועושה ממנו צחוק. לשים יד על מספר הטלפון המסווג של פיליפ בארנס, הלכו הסיפורים, רק זה הוא ה־ mission impossible. הִשגת את המספר, חייגת והגבר הרים את הטלפון – יש לך jackpot. אין אחד שלא הוציא לפחות משהו מפיליפ בארנס. כך רצו השמועות מחוף־אל־חוף. האמת היתה צנועה לאין שיעור, אבל גם זו סִחררה לדליה ולי את הראש.

“נו, מי? מי?” קִנטר פיל בקולי־קולות, “העולם שייך למהמרים. נחש, אֶרי, נחש!” את שמי ביטא כאילו היה הֶארִי שנשמטה לו הה"א.

“יש יותר ממאה אלף קיבוצניקים בארץ –”

“קח סיכון! מאה שלי נגד אחד שלך!”

“בן מהקיבוץ שלנו?”

“רמז יותר טוב: גם אם תהמר תשעים ותשעה אלף תשע מאות תשעים ותשע פעמים – תפסיד!”

“אז תגיד ישר –?”

"אם כך, תחכה בסבלנות. ביום ראשון אתה לוקח את דליה ואת לימוֹר ואתם באים אלינו. מחכה לכם בַּארבּיקְיוּ שלא תשכחו לעולם. וברניס צועקת עכשיו: ‘ואל תשכחו את בגדי־הים!’ "

“לא שם, אבל לפחות איזשהו רמז, פיל: זה מישהו ממִצפה העמק, נכון?”

“מאתיים שלי מול אחד שלך! סכן דולאר אחד, בן־אדם!”

קולו הנסער לא השאיר מקום לספק: זה יכול להיות רק אחד מבני מִצפה העמק, הקיבוץ שבתחנת גאז מחורבנת בצומת הוֹליווּד וְלַא־בְּרֵיאָה נהפך לפיל ולי למכנה משותף. להתרגשויות אלה של פיל אני מומחה. הן זה בדיוק מה שקרה אתי. בדמיונם של מחפשי־המזל התנפחו מאוד הסיפורים על פיל, אבל הן רק משום שבמקרה נעצר בתחנה המסוימת ההיא לקחת דלק, התחלתי פתאום לראות קצת כסף ופעם ראשונה ראיתי בקצה האופק את התואר השלישי. מה יש לדבר? את חיי עם דליה ממש הצילה – וזו עובדה – אותה פגישה מקרית עם פיל, בשתיים אחר חצות.

ב

“בַּאבֵּל! וואוו! זה משהו שצריך להראות בג’וֹני קַארסוֹן show! מוכר־גאז צעיר שלוקח את באבל בתור סם־שינה!.. סיפורים־פצצות כל אחד! עורה, Babel־lover!”

קריאות משונות אלה, הן וחבטות האגרוף על דופן־הזכוכית של ביתן־התחנה, נהפכו לחלק משנתי הטרופה, אבל גם טִלטלו אותי מתוכה. רכבת משוריינת חוצה את מדבר מוֹהַאבִי, מבַּארְסְטוֹ בואכה לַאס וֶגָאס, נָשוֹף ויָרֹה בעצי יהושע קלשוניים. אוֹסְקַאר לֶוַואנְט, הפסנתרן המִתְפַּלפֵּט, מקלידי פסנתרו מסתלסלות ועולות צמות־עשן, והוא הולם עליהם באגרופיו ובצרידות ניקוטינית מקונן ואומר: “אני אוסקאר לוואנט, הצאצא האחרון של גזע רבנים, מודיע לכם, לנין צדק! אי־אפשר לירות מרכבות משוריינות ולנגן את שופן.” מתוך גביע זכוכית גדול שעל הפסנתר, הוא נוטל חופן סוכריות מנתה לבנות, ממלא את פיו ונוהם: “באבל בתור סם־שינה!… Babel־lover!… עורה! עורה ישראל!…”

סוף האשמורת השנייה בחורף, שלילה אחד לא ירדה בו הטמפרטורה כדי צורך בסוודר אפילו בשעה כזאת. כשיצאתי אל האיש הגדול והאפל שבחוץ, עברה אותי לרגע איזו סמרמורת־צינה, שלא הסתדרה עם שמי־הלילה האדומים כאן תמיד, לא התיישבה עם פעימתם הלחשושית של צמיגי המכוניות, שאינן שובתות לרגע בעיר האינסופית הזאת. כך זכורה לי השעה ההיא, כשראיתי לראשונה את פיליפ בארנס.

המכונית שמתוכה יצא, היתה דוֹדג' סְטֵיישְן ענקית, שמירכתיה יצאו מין סנפירים, כדי שתיראה עוד יותר גדולה, ואת זיו־הכסף שלה עמעמה שכבת לֶס קליפורני. ממש עלה ממנה ריחו המריר והיבש של מדבר מוהאבי. אבל האיש הגדול, שהעיר אותי מהספר ההפוך שעל השולחן (משצָפר שוב ושוב, אהב פיל לספר, ואילו אני המשכתי לשבת וראשי שמוט על השולחן, היה בטוח שאני קורבן שוד), לא נראה כמי ששב עכשיו מהילולת־הימורים בלאס וגאס. באור הניאון החזק של התחנה זהרו סיבי החליפה הסינתטית הכהה שלבש, ואת צווארו שחרר רק עכשיו מהעניבה ומהכפתור העליון של החולצה התכולה. המכונית מוזנחת, אבל האיש בא מלא־רחוק, מאיזשהו ערב מעומלן וארוך.

“Fill her up,” אמר, עיניו בוחנות אותי, ראשו בתזוזה מתמדת, כמו מחוג רגיש, ימינה־שמאלה, מטה־מעלה, אצבעותיו ממששות בלי הרף את גופו, לוודא שכל אבריו עודם אתו. “באבל הוא בשבילך משהו, או שמישהו, במקרה, שכח פה את הספר?”

הרחבתי מרחק, ומתגבר על הפיהוק והצמרמורת, אמרתי: “בכל אופן, עם באבל לא נשארים במקרה, נשארים לא במקרה.”

“קיבוצניק, הה?!”

כל האמת, עוד לפני שאמר זאת, ממש ברגע ששמעתי מבעד למחיצת־הזכוכית “באבל!” ידעתי אני מי הוא. עודני מוסיף לראותו כמו אז, שׂערו גזוז קרוב לשורשים, ואילו אך הניח לו לצמוח, היה צמר סבוך, מקורזל, שחור שהקדים להכסיף. רק הראש? לחיים הזקוקות לשני גילוחים ביום, עיגולים אפלים סביב עיניו, שעוד אגלה שהן אפורות כמו יום מעונן, לא שחורות. באור הניאון החשוף אני רואה את אי־השקט רץ מתחת לעורו, מזין את הראש בנתונים חדשים. מי כאן בכלל אִכפת לו על ספרו של מי ישן שם בפנים תורן־הלילה, מי לא רק שמח בבאבל אלא גם מתפרץ לרעום את בקיאותו?! אלא שסופית זיהתה אותו מלה יחידה זאת, “קיבוצניק”, שכמו איזה קפיץ שבור הזדקרה מתוך האמריקנית הרכה שבפיו. עוד איזה יהודי!

והיא גם שהדהימה אותי אז באמת:

“איך הגעת לניחוש הזה?!”

נכון שאני לא כושי ולא צ’יקאנו, וגם לא מן הכחושים והגבוהים, כחולי העיניים ובהירי־השיער, מנוּשלי אמריקה הישנה שפולטת היבשת אל החוף הפאסיפי. אבל מה פתאום ישראלי?! ועוד קיבוצניק?! הלוא בלוס אנג’לס אין סוף לאפשרויות הנוספות, ובעבודה המחורבנת הזאת שעשיתי בשנה ההיא ששה לילות בשבוע, מחצות עד הבוקר, שמעתי את כולן, הייתי ארגנטינאי ואיטלקי ויווני, ורק שהדפוּק הזה הוא ישראלי לא שמעתי אפילו פעם אחת. הן בישראל שלאחרי “אקסוֹדוּס”, רב־המכר של כל הזמנים, אנחנו מדברים!

“מה זה, איך?! תגיד לי אתה: איך לא?! אתה רואה בן־אדם, איך לומר זאת, דולאר ורבע בשעה –­ וישן על באבל! מי זה יכול להיות? מי? מצד שני, אין אבא יהודי אחד באמריקה, שהיה מרשה לבן שקורא את באבל בלילה, שיבזה אותו עד כדי כך לעיני כל העיר ויסתובב לו בתחנת־דלק בשתיים בלילה! גם לא כל ישראלי, זה אני אומר לך בתור מומחה, הוא היום מה שהיה פעם. ואם זה המצב, אז תגיד לי אתה – מי נשאר?! וחוץ מזה, תאמין לי או לא, ידידי הצעיר, אני מכיר אותך. מאיזה קיבוץ אתה?”

היה משהו מבדח בהליכותיו של בִּיזנֶסמֶן גַמלוֹני זה, הנעצר באיזו תחנת־דלק בצומת הוליווד לָא־בְּרֵיאָה ומחליט שהוא מכיר את העובד המנומנם, הצעיר ממנו עשרים–חמש־עשרה שנה. אבל הגיונו לא היה מצחיק, כי אם שובה־לב. בניחוש אחד ויחיד הגיע קרוב למדי, והגיע לו שאומר לו: קלעת בּוּל. אבל קרבה כזאת מפחידה אותי, ואני מתקפד:

איך בכלל יכול היה להכיר אותי? מתי? באילו נסיבות? האם היה הוא עצמו אי־פעם בקיבוץ?

Yes, sir“! כמו שאתה רואה אותי. אבל זה לפני ארבע־עשרה, חמש־עשרה שנים, יותר. אלא מה – חוש־הריח שלי לקיבוץ הוא כמו של חיה.”

“אני לא מקיבוץ,” זיקר הקיפוד את כל הקוצים.

“אבל היית,” לא ויתר.

אלה לא היו השנים הקלות בחיי, וזיכרון מה שהביא אותי למצפה העמק ומה שהתנסיתי בו בשנים ההן, מוסיף להכאיב לי. בכל כוחי התנגדתי אז לשילוחי מהבית, כאילו הישארותי בו היתה מונעת את נפילתו. האמת היתה הפוכה. מיום שמתה אמי חדל ביתנו להתקיים, והמשפחה היתה בדעה, שאשה הנתבעת להיות אם לשני יתומים קטנים, לא תיכנס לְבית שנוסף להם יסתובב לה שם כל הימים נער מתבגר, שאינו שוכח את אמו ואינו סולח לאביו. את הבית, שנפל על ראשי אז, לפני כמה – ארבע במצפה העמק, עוד ארבע בצבא ובגרעין, כמעט חמש מאז בריחתי לסוף העולם, פחד לחשוב, שלוש־עשרה שנים – עודני מתאמץ לבנות מחדש, תלוי במעלה המָצוּק, נאחז בציפורניים, בשיניים, נחוש בהחלטתי לא לשוב ארצה אלא על שתי רגליים מוצקות, גיאולוג, דוקטור, משהו.

“כילד חוץ,” אמרתי.

“היית! היית!” התלהב האיש, שבאיזשהו מובן שקשה לי עד היום להגדירו בדייקנות, כבש מיד את לבי.

“הייתי,” שמעתי עצמי חוזר בצחקוק, “אבל כילד קטן, כנער, מזמן.”

לכל זה היה חירש. כבר מילאתי את המְכָל. כבר רחצתי מהאבק גם את חלונו הקדמי של הסטיישן וגם את חלונו האחורי, והוא נעול בעניין האחד, לא מרפה:

באילו שנים? וכמה זמן? ואיפה?

“מה זה חשוב איפה?” ובסוף, נמאס לי: “מצפה העמק, או.קיי.?”

Christ, no! I’ll be damned“! אני מכיר את הפנים שלך, אמרתי לך! זה הקיבוץ שלי!” אילו גילה בעל הסטיישן בן אובד, לא היתה בוקעת מגרונו שאגת שמחה נסערת מזו. שתי זרועותיו הארוכות מדי נכרכו סביבי, והא ממש צימד את הסרבל הלא־נקי שלי לחליפתו הזוהרת. כל זה, צריך להזכיר, קרה בטווח יריקה מצומת הוליווד־אֶנד־וַיְין, לבהּ של ממלכת החלומות. “זה כאילו איזה רצון עליון, שכוונותיו נעלמות, התערב כאן. הלוא זה לא יכול להיות סתם מקרה! חמישים תחנות־דלק עברתי עכשיו – אז למה דווקא פה? למה? בשביל לפגוש חבר –” מלה זו אמר בעברית ולקיבוץ קרא “מִצְפֶּה”, כמו בפי החברים – “לפגוש חבר ממצפה פה, בהוליווד ולָא־בריאה, Oh, dear God!”

ג

הנה כך מצאנו את עצמנו, פיליפ בַּארנס ואני, שני זרים שמעודם לא פגשו זה את זה, מרותקים יחד אל זיכרון מחיים אחרים, ומזמן אחר, מסופו האחר של העולם.

כלומר, כשרשם האיש בפנקסו את מספר הטלפון של דירתנו, ולי הושיט כרטיס־ביקור (המשרד: בארנס, נדל"ן, מִגדלי פַּאסִיפִיק; מעונו: שֶרמַאן אוֹקְס), ראיתי בזה עוד אחד מאותם ריטואלים חלולים. לא אני אטלפן אליו, וּודאי שלא הוא יטלפן אלי.

ההפתעה באה כבר למחרת, ואם לדייק – באותו יום. בימים הייתי עסוק בעיבוד החומר לעבודת הדוקטור, ודליה, שכבר היתה בחודש השישי, בבוקר בבית־ספר יומי ואחר־הצהריים בטֶמפֶּל “אהבת עולם”. בחדר־השינה שלנו הנהגנו את שיטת המיטה החמה, כמו בסיפור על Mister Box and Mister Cox, זה יוצא וזה נכנס. במשך היום טלפן כנראה פיל לדירתנו פעמים אחדות, אבל רק בערב, כשנמנמתי קצת לפני צאתי לעבודה, תפס את שנינו בבית, התעקש לדבר אתי ולא הרפה עד שהבטחנו לבוא אליהם ביום ראשון, ואם לא ישתגע פתאום האביב הנצחי נבלה בטבילה בבריכה הפרטית שלהם וב“בארביקיו” בחצר.

בקיצור, כשהגיעה שעתה של דליה ללדת, כבר היתה חסותו של פיל פרושה עלינו מקיר לקיר. עד אז התגוררנו מעל לגגו של איזה “סוּפֶּר” קטן, במלבן שלקצהו האחד קראנו ביום סאלון ובלילה חדר־שינה, שבקצהו האחר היתה פינת הבישול והשאר שימש כחדר־אוכל, חדר־עבודה, הכול. הדירה ביטאה היטב את שכר־הדירה שיכולנו לשלם. לפיל הספיקה הכתובת – אותו חלק של פּיקוֹ בּוּלֶבַאר, שהשחורים החלו כובשים אותו כבר אז מידי היהודים הזזים לשכונות האמידות יותר. בשמחה גדולה בישר לנו, שהשיג “מציאה לא־נורמאלית, דירה לא הרבה יותר גדולה, ולא תאמינו, אפילו קצת יותר זולה”. ואיפה? באזור יקר הרבה יותר, בגבול וֶוסטוּוד, קרוב מאוד לשנינו, ליוּ.סִי.אֶל.אֵיי. ולטמפל “אהבת עולם” גם יחד. שכר־הדירה היה כל־כך אבסורדי, שהבינונו היטב: אנחנו פשוט מקבלים אחת מדירות “בארנס נדל”ן" בחצי השכירות המקובלת בשוק. ואשתו בֶּרניס, שכאילו אמרה להתחרות בזה בפיל, התחילה לדחוף לתוך הדירה כל מה שזוג שעומד להיוולד לו תינוק, צריך. היו לה כל מיני סיפורים על רהיטים וכלי־בית ומטבח, שפשוט “עמדו לזרוק אותם החוצה” כשצוידו מחדש הדירות היקרות יותר, וכל זה הועמד לרשותנו חינם אין כסף.

יותר מזה: כיוון שפיל עצמו תרם בנדיבות מכיסו וידע איך לחדור עמוק לכיסיהם של אחרים, נבחר שוב ושוב ליו“ר סֶקטוֹר הנדל”ן של ה“יו.ג’יי.איי.” בדרום קליפורניה. הוא נתן את האות, והמנהלים המקצוענים החלו להזמין אותי כנואם לחימום־הקנה בפגישות התורמים הקטנים בלוס אנג’לס רבתי. שלושה־ארבעה נאומים של חמש־עשרה דקות בשבוע, בחמישים עד שבעים וחמישה דולאר הנאום, שינו במרוצת עונה קצרה אחת את כל חיינו, ואם כי במעמדים אלה שׂנאתי כל רגע, ויותר מכול את עצמי, העדפתי אותם על הלילות הארוכים בתחנת־הדלק, דולאר ורבע לשעה. פתאום היתה לנו דירה נאה ומצוידת היטב בוֶוסטווּד, את הפְּלימוּת 50' המתפוררת החלפנו בשֶבִי 57', ופעם ראשונה היה לנו גם כסף ממש – לפני החלפת המכונית קרוב ל־1500 דולאר – בחשבון הצ’קים שלנו ב“בנק אוף אמריקה”.

לא ייאמן כי יסופר: פיל וברניס, הם שגילו לנו, אחרי יותר מארבע שנים של חיים מהיד אל הפה, את אמריקה. יותר משארי־בשרנו הקרובים, יותר מכל הקהילה הישראלית בעיר, שבימים ההם היתה עדיין קטנה כל־כך, שבמסיבות משותפות היתה נכנסת כולה לדירה אחת – עזרו לנו פיל וברניס. אפילו בעד לידת בִּתנו בקליניקה הפרטית באולימפיק בּוּלֶבַאר, התעקש פיל לשלם. “אל תדאג,” אמר לי, “זה הכול על חשבון הדוד סֶאם. הוא זוכה באמריקאית חדשה – שזה יעלה לו משהו!”

ואחרי כל אלה, שאלתי את עצמי גם אני לא אחת, מה קיבל מאתנו פיליפ בארנס בתמורה?

שיחות אינסופיות על הקיבוץ “שלנו”, מִצפה, זו היתה התמורה שביקש, וזה כל מה שקיבל.

“למרות שכל־כך הרבה שנים עברו מאז,” חזר ואמר לי פיל, “לא קהָה בלבי כאב העזיבה עד היום. הלוא המומחיות שלי זה לא בתים, לא מגרשים, אלא בני־אדם, ואני, האמן לי, הכרתי אלפים רבים, וברגעי־האמת שהלם, בטייסת המפציצים שלנו בפאסיפיק, כשעל כפות־המאזניים היו החיים, ופה, כשאנשים נאלצים להיפרד מכסף תמורת נכסים, ולהיפך. ובכן, תן לי לומר לך: משנה לשנה אני מבין יותר ויותר איזה פלא אנושי ענקי וחד־פעמי הוא הקיבוץ. ואני מדבר, אֶרִי, לא על איזה רעיון מופשט (פיל השתמש בביטוי pie in the sky, שאפשר אולי לתרגם “חלום באספמיה”), אלא על מצפה. כמו אלה ששם לא מצאתי בכל עמק הבובות הזה, honest to God, אפילו אחד. ואני לא מדבר על המנהיגים, האידיאולוגים, הפוליטיקאים, אלא על חברים מהשורה, אם אפשר לכנות כך אנשים כמו יחזקאל גוֹטֶסמַן, למשל, אדם שהוא באמת, לא בשביל פרסומת, סנדלר פילוסוף. אגב, ידוע לך מה מעשיו עכשיו? מישהו כאן סיפר, שחייבו אותו לנהל במשך כמה שנים את הוצאת־הספרים של התנועה, שגילה יכולת ארגונית מדהימה ושבאותו זמן עצמו כתב ספר מבריק על היחס לרכוש הפרטי בחסידוּת. הסיפור הוא, שבגמר התקופה שהתחייב לה, עמד על זכותו לחזור לסנדלרייה. איפה עוד בעולם יש בכלל מקום לאדם כזה? אתה מבין, גם יחזקאל גוטסמן נאבק על סטאטוס, וזאת מעניקה לו הסנדלרות. לא כמו השמוֹקים האלה פה אצלנו מסביב, ואני בתוכם, שהסטאטוס שהם זקוקים לו מחייב גם בית כזה, גם שני קאדילאקים, גם בריכה, הכול ועוד יותר… או רוּבקֶה הלבן, רובקה תָבוֹר! אני עבדתי אתו בפרדס האשכוליות, הפרדס היחיד בארץ, סיפרו, שיצא חי מהמלחמה. האחרים הניחו לפרדסים להתייבש מפני שלא היה לאן לייצא את הפרי, ורק הפרדס של מצפה לא מת מפני שרובקה הלבן הכניס את נשמתו, השקה, גיזם, עידר, יזם תעשייה של שימורים לצבא הבריטי, לא נתן לעצים למות. או דוד מַגָלִי, פלאח קטן ומצומק, עם צחוק של ילד בעיניים, הגה לא היית מוציא מפיו על עלילותיו במחתרת בסוריה, קם כל בוקר בארבע לעבודה –”

וכך עוד ועוד, עד אין קץ. כל שיחה כזאת היתה מסתיימת כמעט תמיד באַנְקָה פְרִיד:

“הלוא כל ה־starlets המעכּסות האלה ב־Schwab’s גם יחד אין בהן קמצוץ מגמישותה ההדורה של אנקה פריד בצאתה בבוקר לעבודה במתפרת הקיבוץ, שתי צמותיה כרוכות לה כנזר סביב ראשה, חולצת־בד נקודה מתוחה על חזהּ הגבוה, חצאית־כותנה כחולה על ירכיה הצרות, נעליים אורתופדיות וגרביים קצרים על רגליה הארוכות. כשאני חושב על ישראל – אני רואה את אנקה פריד. מהי התמצית של ישראל? בעיני: התגשמות הרעיון הפילוסופי הגדול של הבחירה החופשית. האדם, אומרים, נזרק לעולם, כן, והוא אינו יותר מגרגר אבק, נכון! אבל כשגרגר האבק הזה נעצר לו פתאום, הופך כיוון ואומר, ‘תישק לי אתה שם, אדוני, מי שלא תהיה, בתחת, מרגע זה אני דווקא נגד הרוח רוצה להתעופף’ – זה בחירה חופשית. זו מֶטַאמוֹרפוֹזה. אתה זוכר את ‘בן הרבי’ של באבל? –”

במקומות כאלה היה פיל לוקח את כרך סיפוריו של באבל, פותח אותו, למשל, בתיאור גסיסתו של הנער אליהו, בן הרבי מז’יטומיר, מפקד הגדוד המקובץ, קורא שוב ושוב מתוך התרגום האנגלי משפט אחד, When there’s a revolution on, a mother is an episode. (ואגב, בשובנו לארץ קראתי משפט זה בתרגומו של שלונסקי, “אמא בַמהפּכה רק אפיזודה”, ואינני יודע מדוע הרשים אותי פחות מהנוסח האנגלי בפי פיל.) “או נגיד אחרת, כשאני חושב על הבחירה החופשית, אני רואה את אנקה פריד. לכל הכלבות העשירות של בְּרֶנטווּד ובֶּוֶורלי הִילְס ומַאלִיבּוּ ושֶרמַאן אוֹקְס עם כל מתיחות הפנים וענקי הפנינים ואדרות החורפּנים, אין קמצוץ מהדרהּ של אנקה פריד בלכתה למתפרת הקיבוץ –”

באחת: בחברתי היה פיל חמש־עשרה שנה צעיר יותר, רחוק כרחוק מזרח ממערב מביתו המרוּוח בשרמאן אוקס, מעיסוקיו ומהסביבה החברתית שלו. זה היה כל שכרו – שדליה ואני נרבה לבקר בביתם, שאשחק יחד אתו את משחק הזיכרונות המתוקים. את סוד הפיצול הפנימי העמוק הזה באישיותו לא הבינותי אז, והאמת – אינני מבין עד היום. אגב, שכחתי להזכיר: את דבקותו של פיל – ולא פחות מזה, של ברניס – בָּנו ובתינוקת שלנו, לימור, תליתי זמן־מה בזה, שלא היו להם ילדים, וחרף כל פתיחותם וחמימותם, הִדיף ביתם רחב־הידיים איזו סטריליות נטולת־חיים. אנחנו כאילו הכנסנו לתוכו גם שני ילדים גדולים, גם נכדה. משהו מסבירה בוודאי ערירותם, אבל לא את הקשר המסוים אתנו, זוג הקיבוצניקים ממצפה העמק, ישראל, כך הציג אותנו פיל לידידיהם וכך התעקש לראותנו.

כאן המקום להודות בפה מלא: כל אותן שיחות על “קיבוצנו” לא רק שעממו אותי, אלא כפו עלי איזו העמדת־פנים מתמדת, איזו התחזות שקרית. שוב ושוב מצאתי עצמי עונה אמן אחרי כל שירותיו ותשבחותיו של פיל על חברי מצפה העמק, עושה עצמי למי שבאמת הכיר ואהב את כל אלה, שדמיונו של פיל הפך לקדושים, אם לא למלאכים. לא כך זכרתי אני את הקיבוץ.

ואם כך, מדוע לא סיפרתי לפיל, בכל הפשטות, באילו נסיבות משפחתיות אומללות הוכנסתי – בניגוד לרצוני – למוסד החינוכי של מצפה העמק? מדוע לא סיפרתי כמה סבלתי מסְתגרָנותם הקרתנית של ילדי הקיבוץ, שדחו באטימות אכזרית כל ילד שריחו שונה? מדוע לא אמרתי לו, שאפילו יום אחד לא היה לי המוסד החינוכי לבית, שבתודעתי מבטאות ארבע השנים ההן את התנפצות האשליה, שיש לי בית לברוח אליו?

האם צריך אני עדיין להשיב על שאלות ריטוריות אלה? ידידותם השופעת של פיל וברניס היתה כאילו זכינו בפרס הגדול בסַאנטָה אנה. (את סאנטה אנה אני חוזר ומזכיר משום שפיל גרר לא לפעם למרוצי־סוסים גם אותי וממש לפני קופות ההימורים היה תוחב לתוך יד בכוח שטר של עשרים דולאר: אם זכה הסוס שלי, היתה גם הזכייה שלי, ואם לא זכה היה ההפסד של פיל.) היה לנו קשה בלוס אנג’לס, ופשוט לא יכולנו להרשות לעצמנו לאבד ידידוּת יקרה כזאת. בתנאים החדשים אשלים את הדוקטוראט בפחות משנתיים, יש לי סיכוי מצוין – וגם בזה עשוי פיל להיות לי לעֵזר – לקבל עבודה טובה בקידוחי נפט, ארכוש עוד ניסיון מקצועי, הכסף הטוב יקֵל עלינו לנצל את מלוא הזכויות המוקנות לסטודנטים חוזרים, והביתה נחזור עם מקצוע מבוקש ביד ומסודרים היטב.

בקיצור: כל אלה חייבו אותי לשחק את התפקיד שקבע פיל לְאָרִי שבדמיונו – חבר צעיר מהקיבוץ שלו, שאת הידע בגיאולוגיה של הנפט שקנה כאן יעמיד לרשות המדינה ומצפה העמק. כמין פולחן קבוע סבבו שיחותינו שוב ושוב על הקיבוץ הצעיר שהכיר פיל, הוא מתרפק על כל מעלה טובה ועל כל סגולה יקרה של חברי מצפה, ואני עונה אחריו אמן.

פיל לא היה איזה מנחם מנדל הקונה ומוכר מִגדלי־אוויר. כל אורח־חייו אמר הצלחה חומרית מרשימה. אך ככל שהיטבתי להכירו, כן התגלה לי יותר ויותר עולם הפאנטאזיות שהוא נתון בו. מזווית מעניינת האיר את אישיותו של פיל, באחד הבארביקיוּס של ימי ראשון, התסריטן המפורסם דניאל בִּידְל, בחור משעשע מבית אורתודוכסי בבוסטון. משאֵלותיו ראיתי מיד מה סיפר פיל גם לו על “אֶרי מהקיבוץ שלי”. בתגובה על תהייתי המבודחת־למחצה בדבר דמיונו הפורה של איש העוסק ב־real estate, מושג שכולו גשמיות וכסף, אמר דניאל בידל, שכל סוד הצלחתו המיוחדת טמון דווקא בדמיונו הפרוע, היוצר הקשרים שעל דעתם של אחרים אפילו אינם עולים. בשנות המלחמה, סיפר, פיתח אביו של פיל בלוס אנג’לס מפעל קטן לאבזרים חשמליים, שייצר בעיקר למספנות ולתעשיית המטוסים. בכיליון־עיניים חיכה האב לרגע שישוב בנו מהחזית הפאסיפית ויקבל לידיו את המפעל, אבל פחות משנתיים אחרי שובו בשלום, התנדב לשרת את המדינה היהודית הנולדת והיה אחד מטייסי שלושת מפציצי ה־17־B הראשונים, שהוגנבו מאמריקה לארץ־ישראל. בגמר מלחמת השחרור עזב את חיל האוויר כדי להצטרף אל הגרעין האמריקני ששהה אז במצפה העמק.

“גם לי אמר מאה פעמים,” צחק דניאל בידל, “שרק מות האב בתאונת־דרכים החזיר אותו זמנית ללוס אנג’לס. פיל לא הבין דבר וחצי־דבר בתעשייה, אבל ראה שבגלל ההגירה ההמונית מערבה עתידים עסקי הנדל”ן לשגשג בשנים הבאות הרבה יותר מאשר איזה מפעל קטן לאבזרי חשמל. בהפסד ניכר חיסל את המפעל, אבל במזומנים שלו ובכספי אחרים, קרובים וחברים, החל לרכוש כל מה שמצא. מי שהאמין אז בפיל, לא הפסיד. מי שלא בטח בדמיונו הפרוע של פיל, מתחרט עד היום. דמיון הוא העסק הטוב ביותר בעולם."

את דבריו אלה של דניאל בידל לא שכחתי עוד, וכל מה שהמציא מאז דמיונו של פיל נראה לי ממש טבעי. הגדול בפלאים היה מה שעשה דמיונו לעבָר שלי עצמי. פתאום התחלתי גם אני לתרום לשיחותינו על מצפה העמק סיפורים, שכל השנים כאילו התגלגלו בפינה אפלה בתחתית זיכרוני. תוך כדי דיבור חשתי איך בוקע איזשהו סיפור מתוך קליפה קשה וחֲרֵירָה של מרירות. אור חדש נזרע פתאום על ארבע שנותי במצפה העמק ועל התקופה הנוספת, כמעט שנתיים, בהיאחזוּת. אני משער, שמשהו חנוק היה קיים בי כל השנים, והשיחות עם פיל רק החיו אותו, אבל בעינה עומדת העובדה: ניעורו בי געגועים שלא חשתי עד אז. עד כדי כך, שדליה התחילה לטעון, שנדבקתי מפיל, וגם אני ממציא על אנשי הקיבוץ אגדות ילדים, מספר עליהם סיפורים שלא היו ולא נבראו. לגלוג ספקני זה השיג את ההיפך הגמור, הביא בפעם הראשונה לאיזשהו נתק ביני לבין דליה. הנֵיכר החל מעיק עלי פתאום כמו צינוק. אין לי עם מי לחלק את געגועי, לדבר מתוך שחרור על מה שלא היה לי מיום שמתה אמי – בית. עד סוף המערב הריץ אותי הַהֶעְדֵר הזה, דחפה אותי התשוקה לבנות לי בית, ששום כוח שבעולם לא יוכל למוטט אותו על ראשי ועל ראש אשתי וילדי. רק עם פיל יכולתי לדבר, ובשיחותינו התגלה לי היכן ביתי.

“הבית שלי,” היה פיל חוזר ואומר בעקשנות, “הוא שם. פה זה רק סתם איזה סבַך שמקורו ברגע הארור ההוא, כשהחזיר אותי לכאן בכוח המִברק של אמי, אבל יום אחד אחתוך הכול, כמו במַאצֶ’טָה.”

וכך היינו יושבים שנינו וכמו במסרגות בלתי־נראות בוראים איזו ישות מלוכדת מהקיבוץ שבזיכרונו של פיל ומהקיבוץ שבזיכרוני. ואם כי במצפה העמק לא היה לנו אפילו יום משותף אחד, ולכאורה גם לא יכול היה להיווצר חיבור בין מה שזכר אמריקני גדול ונלהב כפיליפ בארנס לבין ההתנסויות של ילד־חוץ כמוני, נהפך לאט־לאט הקיבוץ שסָרגו דמיונותינו, לביתנו המשותף.

זה הבית, שאליו יוצאת נפשנו, היינו שבים ומסכימים בסיומה של כל שיחה, הבית שעוד נשוב ונחיה בו.

ד

“נסֵה!” עלתה שאגתו של פיל משרמאן אוקס, התגלגלה במורדות הדרומיים של גבעות הוליווד ושבה והתפוצצה בתוך אוזני. “מאתיים שלי מול דולאר אחד שלך! רק תן שם, sonny.”

“אמרת לי שאין לי סיכוי. גם דולאר אחד חבל להפסיד.”

“תפסיד. בכל־זאת, רמז: חשוב על זה, שאפילו לעבוד במפלגה, בבחירות, בתל־אביב, לא הסכים –”

“אנחנו לא מאותן שנים במצפה, פיל. אני לא יודע על מה אתה מדבר. אבל אתה יודע מה, עשינו עסק: שׂמתי דולאר!”

“הפסדת אותו. שמע, אל תחשוב על אף שם מהשמות שעולים ברגע זה בראשך. חשוב על שם כזה שאתה לא יכול לחשוב עליו בשום אופן –”

“דוד מגלי?!”

ורק אחרי שנדהם פיל מהצלחתי בניחוש הראשון, ומצד שני מיהר להוסיף שבעצם הושיט לי רמז עבה כגזעו של עץ הסֶקוּויָה, מפני שבכל מצפה יש רק דוד מגלי אחד, התחלתי לפקפק. מוכרח להיות פה איזה בלבול – מה יש לדוד מגלי לחפש בלוס אנג’לס?!

“שום בלבול!” אמר פיל, “דוד מגלי! אני התרגשתי, הוא התרגש, אל תשאלו, בטלפון לא הצלחנו לברר מה בדיוק –”

“כמה שנים לא דיברת אתו?”

“חמש־עשרה, אבל את האנגלית הערבית של דוד מגלי לא שוכחים…”

איך אקנה לזולתי אותה תשוקה שאחזה בי אז לראות, ומיד, את דוד מגלי, האיש שפיל ואני סרגנו מחדש כפי שראינוהו בדמיוננו בתחום הצר, שבו סגר עצמו מיום שובו מאותן שליחויות עלומות, סככת הטראקטורים, שדות מצפה, מרפסת חדרו במעלה גבעת הבזלת. תשוקה משונה בשים־לב לכך, שלהוציא אותם חודשי קיץ קצרים, כאשר עם עוד שני בנים מהקבוצה שלנו הוצמדתי אליו בפלחה, לא זכיתי לקרבתו, לא עברתי את סף חדרו. גם אף לא אחד מילדיו היה משִכבת־הגיל שלי. הגדול, יוחאי, מבכורי הקיבוץ, הלך לצבא שנה אחרי שהגעתי למוסד, היתה עוד בת, בחברה הצעירה, שאת שמהּ לא זכרתי, ואיזה בן־זקונים בפּעוטון. רק דמיונו הרותח של פיל והגעגועים שעורר בהדרגה גם בי הפכו את דוד מגלי מזיכרון רחוק ומעורפל למשׂאת־נפש, שפתאום היא מתגשמת בדרך האחת שאותה לא יכול היה אפילו פיל לדמיין, פה, בלוס אנג’לס.

“מאיפה טִלפן?” שאלתי, מוכן לא לחכות ליום ראשון, אלא לרוץ מיד אל דוד מגלי.

“קשה להאמין, אבל מרוב התרגשות – שכחתי לשאול. זה היה גם בגלל משהו מסתורי לא בקולו, באופן דיבורו, כאילו באיזו שליחות חשאית הוא כאן. אצל דוד מגלי, הכול אפשרי. לפני יום ראשון, אמר, יטלפן שוב כדי לקבוע איך הוא מגיע אלינו לשרמאן אוקס.”

“מה הוא אמר לך, הוא אמר שהוא פה באֶל־אֵיי?” אולי משום שהתקשיתי להאמין שמגלי באמת באמריקה, נטפלתי בכל פעם לפרט עובדתי אחר. פיל אמר שהוא בטוח שכן, אבל כשבדק את זיכרונו הודה, שגם זאת לא שאל בעצם. נאחזתי גם בזה: “אולי טלפן מניו־יורק? אולי הוא עוד לא פה?” ואז כבר היה לי ספק נוסף: “ואת מספר הטלפון שלך מנין ידע?” את החשד שלי עוררו פתאום כל אותם צעירים, שאז כבר ידעתי כמה שווה להם מספר הטלפון של פיל.

בעיני פיל עצמו לא זו היתה השאלה. הן קשר מסוים, לא רצוף, קִיים עם מצפה כל השנים. מדי פעם היה משגר איזשהו שַי – פטיפון סטריאו עם תקליטים, מַקרן שְקופיות, תרופות נדירות. שנים אחדות לפני שהכרתיו, שלח בשם “ידידֵי מצפה העמק”, אגודה שייסד וטיפח, מעין אולפן קטן לחובבים, מצלמת 8 מ"מ, מעבדת פיתוח וציוד לחדר עריכה. “השאלה יכולה להיות אחרת: אם ידע שהוא עומד לבקר כאן אצלנו, מדוע לא כתב מראש? הייתי מקבל אותו בשדה, מארגן מראש מפגש עם האגודה. לכן יש לי הרגשה, שיש פה משהו חשאי. הרבה לא דיברנו, אבל על כל מה ששאלתי השיב: אספר לך הכול כשניפגש. אפילו עליכם לא הספקתי לספר לו.”

ודאי שבשליחות כלשהי בא, הסכמתי עכשיו עם פיל גם אני, אבל איזו מין שליחות? היום אני מחייך כשאני נזכר במה שעבר במוחי לשֵמע השערותיו המרומזות של פיל. בזיכרונו של כל אחד משנינו קבוע היה דיוקן שונה של דוד מגלי. לא זו בלבד, שדוד מגלי שהכרתי אני היה מבוגר בעשר שנים ויותר מזה שהכיר פיל, אלא שבעיני נראה קשיש לאין־שיעור יותר משום שבין פיל עצמו לביני מפריד חצי דור. פיל זכר גבר במלוא־אונו, גוף מוּעט אך דחוס מאוד, שופע איזו קרינה ששינתה כל מי שבא אתהּ במגע. גם בשתי השנים שעשה פיל במצפה העמק, היה נעלם פתאום דוד מגלי לימים, או לשבועות, ושב וחוזר ליום־העבודה בפלחה, אפוף שתיקות. “כמו מלאך,” היה פיל חוזר ואומר.

במוסד, כשלמדנו את נושא “הקולוניאליזם ומלחמות שחרור”, בהדגש מיוחד על מלחמת השחרור שלנו, עלעלתי גם בספר הפלמ"ח, ושם מצאתי אפילו רשימה על הברחת מעפילים בדרך־לא־דרך במדבר הסורי ובמורדות החרמון, בחתימת “דוד מ' – מצפה העמק”. ואולם, כבר אז, לפני שנים, שנים, ראיתי איש מזדקן, מצומק, תמיד בבגדי־עבודה מעופּרים, נעליו הגמדיות נסרכות באבק הקמחי, עורפו הקַמטוטי שרוף שמש ומגודל קרזולי־שׂיבה, ורק באותם חודשים ספורים שעבדתי אתו, בקיץ שלפני השנה האחרונה במוסד, בכל פעם שהיה מסיר לרגע את הקאסקט הנצחי שלו, היו מדהימות אותי מחדש פנים רכות מאוד, פנים של מורה לספרות. ודאי שבשליחות, אבל מה שליחותו של איש נזירי זה, שלפי חשבוני הוא קרוב לבן ששים?

“נשמע כשיבוא,” אמר פיל. “לכן אני גם לא ממהר להזמין ליום ראשון זה את החבורה שלנו, ידידי מצפה העמק, למרות שחבל מאוד. אילו פגשו מקרוב את דוד מגלי, היו מבינים הרבה יותר על ישראל האמיתית ונותנים קצת פחות עצות. ואגב, ברניס מבקשת מאוד, שהפעם תפֵרו את המסורת הישראלית ותתייצבו אצלנו בדיוק בשתים־עשרה…”

ה

אנחנו הגענו בדיוק בשתים־עשרה, אפילו לפני פיל והאורח. ברניס היתה חביבה ומאירת־פנים כתמיד, ובכל־זאת היתה לי הרגשה, שהיא מסתירה איזו חרדה לא מזוהה. פיל נסע כבר לפני יותר משעה, אמרה, ובקולה שמעתי פעם ראשונה צליל ברור של קוצר־רוח, אם לא יותר מזה: “פיל נוטה לשכוח שהוא כבר לא ילד קטן, והוא לא יכול להריץ את עצמו עשרים שעות ביום, שבעה ימים בשבוע.” היא אמרה זאת כמשתפת אותנו בדאגה לשלומו של פיל, ולכאורה רצתה רק לומר, שהאורח יכול היה להגיע בכוחות עצמו, ולא היה כל צורך שפיל יעשה את כל הדרך השד יודע לאיזה מלון בפֵירְפֶקס וחזרה. לרגע לא רק חשבתי אף אני כך, אלא כעסתי על עצמי, שלא היה לי שׂכל לטלפן ולשאול אם יש צורך שנביא מישהו, גם התפלאתי על פיל שלא התקשר בבוקר ולא ביקש שנאסוף את דוד מגלי.

ואז עלה על דעתי, שאותה סיבה שבשלהּ לא התקשר פיל אתנו אלא עשה את כל הדרך במכוניתו שלו היא שהכניסה עכשיו את ברניס למתיחות מפתיעה זו. רק כשיהיו שניהם לבדם כל הדרך אל הבית בשרמאן אוקס – לא ייאלץ לחלק עם האחרים את חברתו של דוד מגלי הנערץ. כך גם פירשתי את האיחור הנמשך: פיל מתעכב במלון, או באיזשהו מקום בדרך, כדי להאריך ככל האפשר את השיחה בשניים. וזה בדיוק מה שמכניס למתח את ברניס.

אני מוכרח להדגיש: לא היה בלבנו דבר נגד ברניס, והתודה שאנחנו חייבים לה אינה פחותה מזו שאנחנו חייבים לפיל. אבל באותה שעת צהריים הוברר לי מה שהרגשתי זמן די רב – שבעיקר כדי לרַצות את פיל ולהרגיעו היא חביבה כל־כך אל כל הקיבוצניקים הצעירים ובמיוחד אל דליה ואלי. במשך הזמן גם הבינותי איך נישאה – שניהם כבר לא היו אז צעירים מדי – לפיל. כאלפי יפהפיות בית־הספר, העיירה, המחוז, נסעה גם ברניס להוליווד, ריטָה הֵייוּוַארת החדשה, דֶבִּי רֵיינולְדס החדשה, מֶרִילִין מוֹנרוֹ החדשה, מִיָה פֶארוֹ החדשה. אחרי הרבה שנים של תסכולים גוברים, גברה עצתו של ידידהּ האחרון, והיא נענתה להצעת־הנישואין של יועצו בעסקי מקרקעין וידידו הטוב של ידידהּ, פיל בארנס. כל השנים הפחידו אותה דמיונו הפרוע ודיבוריו הלא־נפסקים על הקיבוץ, שביום מן הימים יחזור אליו ויבלה בו את שארית ימיו. בטיפול בבני־הקיבוצים הנוהרים בזרם גואה לדרום קליפורניה, האמינה, ימצאו הזיותיו המטורפות פורקן. שיעשה פיל בזמנו ובכספו ככל העולה על רוחו, רק שיעשה זאת בשרמאן אוקס.

לא כן הזקן הסגוף הזה, גיבור המחתרת, דוד מגלי. פגישה זו סיכנה את ביתה הרב־מִפלסי במורדות גבעות הוליווד יותר משריפות־הקיץ הנוראות, יותר מרעידות־האדמה. היא חייכה והיתה נחמדה, אבל רגליה הארוכות הוציאוּה מדי כמה דקות אל מרפסת־העץ הרחבה התלויה במורד התלול ונשקפת אל הדרך הפנימית המושכת מה־Freeway, בולשת אחר ברק המַאנגוֹ של הפּוֹנְטְיַאק החדשה. אפשר היה ממש לשמוע אותה אומרת: שיתחיל כבר הביקור המסוכן הזה של דוד מגלי, שיסתיים כבר בשלום.

ברגע ששמעתי את הפונטיאק מתקרבת רצתי במדרגות למטה, החוצה, צופה ברכב הגדול מחליק עד שביל־הבטון אל מתחת לעמודי הבית. עוד לפני שנעצרה המכונית יכולתי לראות, שפיל נתון עדיין בעיצומו של אחד המונולוגים הנלהבים שלו. הוא המשיך לדבר גם כשיצא ראשון מהמכונית, לבוש בבגדי יום־ראשון קיציים, מכנסי־תשבץ עד לברכיים, חולצת סריג דובדבנית, נעלי טניס לבנות, המשיך לדבר תוך שפתח את הדלת לאורחו, תוך שסייע לאיש המצומצם הזה לצאת מתוכה ולהתייצב על שתי רגליו הקטנות. ברגע הראשון פשוט לא הכרתי את דוד מגלי, שאז לא עברו בוודאי יותר משמונה־תשע שנים מאז ראיתיו: בקיבוץ מצאו לו חליפה סינתטית יפה, אולי של איזה עולה מאמריקה, כדי שלא יבייש את הקיבוץ. את המקטורן נשא על זרועו השמאלית, ושרווּלה הארוך של חולצת הניילון הלבנה בלע לתוכו את אצבעות ידו הימנית. ראשו הקריח כמעט לגמרי, ורק בצדעיו היה שיער כסוף, שמנוני, מסוֹרק בקפידה לאחור, לעבר העורף. היה משהו זר – קצת נלעג – בחזות האיש, שבזיכרוני היה תמיד בבגדי־עבודה, בקאסקט, מאובּק ומרובּב. אבל אחרי התדהמה הראשונה, ראיתי שלא סתם הוא לא הוא: אולי הלבוש, הראש הקרחַ, הזִקנה, אבל פתאום היה מה שבנעורי הפתיע אותי בכל פעם מחדש, איש קטן שפניו רכות ומאירות כפני המורה לספרות שהיה לי בתל־אביב לפני שמתה אמי. כמו בעולם שלם שׂמחתי בדוד מגלי.

וכמעט בלי שממש הצגנו את עצמנו, דליה ואני, להוציא אזכור ממולמל של עבָרי כילד חוץ בקבוצת “נֶשר”, שלא הייתי בטוח אם אמנם שמע אותו, נמצאנו גם אנחנו נגרפים לעיצומו של הנושא שפתח בו כנראה פיל ברגע שאסף את דוד מגלי במלונו וכל הדרך הפך בו והפך בו, כדרכו, בפרץ מלים נלהב ולא נפסק: ומה שלום חברינו וחברותינו הזכורים לטוב במצפה העמק?

כלומר, רק אחרי ששִחזרתי, משפט אחרי משפט, את מה שנאמר מרגע שבלם את הפונטיאק, תפסתי: פיל היה נסער כל־כך מן הזכות לארח את “המלאך”, שמרוב התרגשות, – ואולי בגלל הסְברה, שאיש השליחויות החשאיות של ה“הגנה” נמצא גם כאן במסע שהשתיקה הגמורה יפה לו – נמנע מלשאול אפילו היכן בדיוק הוא מתאכסן (בדיוק כך! דוד מגלי רק נקב בשמה של איזו מסעדה ברחוב פיירפקס, סמוך לקרן סאנטה מוניקה, “אֵילַת”, שבחזיתה יעמוד, וכיוון שפיל ידע שזוהי מסעדת בית־המלון הקטן שעבר לאחרונה הסבּה ישראלית, פתר מיד דמיונו העשיר את כל החידות בלי שטרח להציג לדוד מגלי אפילו שאלה פשוטה זו!).

אפילו בשעה שהוליך את דוד מגלי לסיור בביתו הרב־מפלסי, משך הכול לישראל בכלל ולמצפה העמק בפרט. את הבית הענק כינה, בלגלוג עצמי, “הקיבוץ שלי”, וכשהוציאוֹ למרפסת־העץ הרחבה החוגרת את הבית מסביב, להראות לו את החצר הגולשת במורד הגבעה הצהבהבה, המוקפת דקלים קליפורניים, פיקוסים ואקליפטים, על הנוף הנשקף משם, ובעיקר על צבעי השמים והארץ, דיבר כעל “עמק יזרעאל שלי” ו“הגליל התחתון שלי”, את הבדים המקוריים של סִימוֹן, מוֹקָדִי, גוּטְמַן, בֶּרגְנֶר, שְטֶרן, כמו גם שמנים, גוּאַשִים, אַקוַוארֶלים וקוֹלַאז’ים שקנה בלוס אנג’לס מישראלים נזקקים ואשר כיסו כל פיסת־קיר, מן ה־den שבמפלס התחתון, ליד המוסך, עד למפלס־השינה העליון, הגדיר בגאווה – “מוזיאון ישראל שלי”.

ועד מהרה נמצאנו יושבים שלושתנו בחדר־המגורים הענק – ברניס ודליה, ואִתן לימור, פרשו להכנות האחרונות לקראת הארוחה, שעל עיקרה, הבארביקיו עצמו, מופקד תמיד פיל – שטופים באותה שיחה על מצפה העמק, שבשנתיים האחרונות היינו חוזרים עליה עד לעייפה. הכול רצה פיל לדעת, ודוד מגלי נדהם מזיכרונו החריף ומריבוי הפרטים הזעירים האצורים בו אחרי כל השנים הרבות שעברו מאז עזב את הקיבוץ ושב לקליפורניה.

“הלוא החיים משתנים כל הזמן, ומאז השתנה אצלנו כל־כך הרבה, שהזיכרונות שלך מצלצלים כמעט כמו ארכיאולוגיה,” אמר דוד מגלי בחיוך, שנראה משום־מה מדוכדך.

בראשי התחיל לתקתק חשד סתום, וגם בפניו של פיל הבחנתי פעם ראשונה בהתקשחות, שרק באיזו הערה אירונית מאוד לא־אופיינית נתן לה ביטוי:

“בקצב הזה, דוד, עד שיגמור אֶרי את הדוקטוראט, יוכל לחקור את הגיאולוגיה של הקיבוץ.”

שוב חייך דוד מגלי אותו חיוך נוגה, אבל אז נשמע קולה של ברניס הקוראת לפיל לצאת לחצר ולהבעיר את האש לבארביקיו, ואפשר היה ממש לשמוע אנחת רווחה מלוכדת כשקמנו שלושתנו כאחד.

הבערת הפחמים מהשַׂק המיוחד וצליית ההאמבּוּרגרים החיו את נפשו של פיל, והשיחה שבה והתלקחה כאילו לא נשמעה כלל הערתו הארכיאולוגית של דוד מגלי. ואני, הן כילד חוץ, יתום מאמי, גולה מבית אבי, חייתי במוסד החינוכי של מצפה, ואפילו באותו קיץ אחרון בקיבוץ, כשעבדתי אצלו בפלחה (בקול לאה אמר, “כן־כן, אני זוכר עכשיו מצוין!” – אבל היה ברור, שאין לו מושג מי אני), לא הזדמן לי אפילו פעם אחת לשוחח ממש עם דוד מגלי, שפרט למלים הקשורות במישרים בעבודה היה פשוט שותק ימים שלמים. והנה, אחרי כל השנים האלה, בסוף העולם, אנו יושבים שלושתנו יחד דרך שוויון, מדברים בלי כל חציצה והיסוס.

מוזר יותר: אחרי מאמץ נואש להוכיח לדוד מגלי, שעודנו מסוגל לנהל שיחה בעברית, נכנע פיל – לכאורה, כדי לא להוציא מהשיחה את ברניס – וכולנו עברנו לאנגלית. מפי פיל אמנם שמעתי, שדוד מגלי עלה עם הוריו מלִיוֶורפּוּל, שכבר אחרי העלייה למצפה התגלגל בין הבדואים ואף נשלח מטעם “ההגנה” לשירות בחיל הספָר, שהיה מורכב אף הוא בעיקר מבני השבטים הנאמנים לאמיר עבדאללה. שם למד לדבר ערבית כאחד מהם וקנה בקיאות בכל גינוני המזרח, וכך הכשיר עצמו לשליחות החשאית בסוריה. אבל רק אחרי שבע שנים באמריקה, כשאוזני כבר למדה להבחין היטב בין ניב לניב, גיליתי לתדהמתי את היגויָם של החיפושיות באנגלית של דוד מגלי בן הששים. על האמבורגרים מבעבּעים ובירה צוננת שבה שיחתנו לאפיקים האהובים על פיל ומכוח השפעתו המידבקת גם עלי, לימי מצפה שבזיכרוננו ולשלושת הפרקים הערביים בעברו הרחוק של דוד מגלי. חרצוּבּות לשונו הותרו פתאום, ואת כולנו השכיב במעשיות נפלאות על הרפתקאותיו אלה, אחד ערבית ואחד אנגלית ליוורפולית.

איני יודע עד מתי היינו יושבים כך, אוכלים, שותים, שׂוחים ומצ’זבטים, אלמלא באה פתאום דליה ואמרה, שאנחנו מוכרחים לחזור הביתה. מהבוקר היתה לה איזו הרגשה שללימור יש חום – ומתברר שבאמת יש לה מאה ושתיים – ובצער רב קמנו להיפרד. רק כדי לחסוך מפיל נסיעה ארוכה נוספת הלוך ושוב, שאלתי את דוד מגלי, כמין רמיזה עבה, האם הוא מרוצה ממלון “אילת”.

הוא הביט בי בפליאה ואמר:

“אתם לא יודעים שאני גר אצל נורית?”

ארבעתנו הבטנו זה בזה במבוכה. לאיש מאתנו לא היה לרגע ספק, שהוא מדבר על בתו, ועכשיו גם נזכרתי ששם הילדה בחברת הילדים אכן היה נורית. בלוס אנג’לס של אז, הכירו כל הישראלים זה את זה. אין פה שום נורית מגלי.

“מה היא עושה פה?” שאלתי בזהירות.

“אתם כולכם שמעתם עליה, היא שחקנית מפורסמת –”

“אבל לא בשם נורית מגלי?!” שיסע אותו פיל, שהצורך לנחש ראשון טבוע ממש בדמו, ובתעשיית־הסרטים אין איש, שפיל לא טיפל בנכסיו, לא היה ידידו או לפחות את שמו לא שמע.

“לא־לא!” בעיניו שעייפו מישיבה ממושכת, מהבירה ומהדיבורים, ניצת איזה זיק, לא ידעתי אם של גאווה או של מבוכה. “הסוכן שלה בחר לה שם, שמאה מיליון אמריקנים, כפי שאמר, לא יוכלו לשכוח: ‘מסדה נגילה’.”

ו

רק לרגע לא הצליח אפילו פיל להעלים את הבעת־ההלם, וברגע ההוא הצטלבו מבטינו כחרבות שבורות. אלוהים אדירים, אמרתי אני בלבי, חש את אצבעותיה של דליה הצובטות את כתפי ואומרות לי לסתום את הפה, אלוהים אדירים, איך בכלל לא הבחנתי בקרבה הפונטית שבין “נָגִילָה” ל“מַגָלִי”, אבל מי מאתנו התייחס ברצינות לאותה כאילו־שחקנית, שעם השם המגוחך הזה התהלכה כאן זה כמה שנים ואפילו בפגישה מקרית (באירועי מגבית שהרציתי בהם אני, נתקלתי בה פעם או פעמיים) שיחק מין גרטָה גארבּוֹ לעניים, מצניעה כל מה שקדם למסדה נגילה, שומרת מרחק, ומי – גם לא פיל, המהמר הגדול! – יכול היה לשער שהיא־היא בתו של דוד מגלי “המלאך”!

לשוני דבקה לחִכּי, וגם פיל, השרוי בהתלהבות מתמדת, צירף בקושי כמה מלים:

“הו, כן, מסדה נגילה, באמת שמענו עליה, באה בשביל לעשות פה סרט –”

“בארץ שיחקה כבר בשני סרטים,” מיהר דוד מגלי להודיע, ועכשיו כבר ראיתי שהוא בהחלט מתפאר, ולשם חיזוק פנה אלי כאל עד־ראייה: “ודאי ראית סרטים שלה בארץ, מסדה רוֹן –”

“לא,” שמחתי פעם ראשונה להודיע, “אני כבר כשבע שנים פה, ולא בגלל הוליווד. אני, כמו שאמר פיל, גיאולוג, נפט. אבל, תסלח לי, אז כבר בארץ שינתה את שמה? –”

“זה לא ששינתה את שמה. בסרטים זה ככה, היא טוענת, מוכרחים שֵם שאין לשום כוכב אחר, שמצלצל כמו כוכב ושאי־אפשר לשכוח אותו. תאר לך את טוֹני קֶרטִיס, אומרת נורית, בתור סתם בֶּרני שְוַוארץ, או את דֶני קֵיי בתור עוד איזה קַאמִינְסקי.”

“דוד מגלי מהעמק זה כוכב שהאיר לי יותר משבע־עשרה שנים.”

“נו,” פלט דוד מגלי, ולתדהמת שנינו – דליה כבר עמד חסרת־סבלנות ולימור הלוהטת בזרועותיה – שלף מכיס־הבִּטנה של המקטורן שברניס הזדרזה להוציא לו החוצה כדי לקצר את הפרידה, מעטפה גדושה גזרי עיתונים מקומיים על הכוכבת הישראלית מסדה, על הופעותיה בסעודות צדקה, איזשהו ראיון על עברהּ בצה"ל, שטויות כאלה. שוב צדה עיני את עיניו של פיל, וראיתי בהן מה שחשתי אני.

“זה לא פשוט, הה,” החזיק דוד מגלי את הצרור לפני עיניו של פיל, שברור היה עכשיו, כי למען בתו – אם בשליחותה, ולבי ניבא שבלי ידיעתה – הזמין עצמו אליו. “זה משהו, הה?!”

“זה פאנטאסטי,” מלמל פיל, ובקולו שמעתי את נפץ האנדרטה הגדולה של דוד מגלי.

“כל דור והאוואנטורה שלו,” אמר דוד מגלי, ופתאום הבחין בדליה העומדת נשענת לקיר הבית, לימור בזרועותיה ועננה על פניה, ופעם ראשונה היה סתם אב מודאג, מסכן, מנסה בעת ובעונה אחת דבר והיפוכו, להציג כוכבת־קולנוע גדולה ולהתחנן לפני פיל שיחלץ איכשהו את נורית ממצב שמִלכדה עצמה לתוכו במו־ידיה: “תסלחו לי, רק עוד שני רגעים. נורית, כל השנים, עניין אותה רק דבר אחד – לא הקיבוץ, לא הסוציאליזם, לא ערבים, לא יהודים – קולנוע! אתך, פיל, לא רצתה להתקשר, אמרה לי נורית, שלא תחשוב שהיא זקוקה לעזרה. הלוא בארץ החתימו אותה על חוזה יוצא מן הכלל, שבע שנים, תפקיד ראשי, משכורת –”

“כן, זה נכון,” לחש פיל ובחצי־פה הוסיף: “ואיך עומדים הדברים עכשיו?”

“תגיד לי אתה, פיל,” שחרר סוף־סוף דוד מגלי מה שהתקשה להשמיע משך כל הבארביקיו הארוך הזה. “נורית היא בתי, ואני דואג לה מאוד.”

בשתי שנות היכרותנו למדתי לקרוא גם את עוויתות ראשו הגדול והכהה של פיל, את כִּחכּוחיו ואת שתיקותיו. בראשו עובר עכשיו כל מה שעובר בראשי. יפהפייה מישראל יכולה לזכות בהצלחה מיידית, או להידוֹן לשכחת־עולמים. כשעברתי גם אני על גזרי העיתונים, חזר לזיכרוני סיפור, שנורית הקפידה כנראה שלא להראותו לאביה, ביקורת רצחנית על זמרתהּ של מסדה נגילה באחד ממועדוני־הלילה של סַאנְסֶט סְטְריפּ.

“ברניס, קחי את דליה לעוד קצת,” אמר פיל, “אנחנו מוכרחים לגמור פה משהו חשוב מאוד עם דוד.”

והן אז כבר הכרתי גם צד זה של פיל. את דוד מגלי ואותי משך לחדרו הגדול במפלס התחתון, ה־den, מהמקרר הוציא בקבוק יין קליפורני לבן, ולא סגר את הפה לרגע, הכול בשביל שלא תהיה עוד בין דוד מגלי לבין פיל שיחה. לא, לא תהיה עוד שיחה כמו זו שראה דמיונו העשיר מהרגע ששמע בטלפון את קולו של דוד מגלי, גם לא כמו זו שהיתה מאז אסף אותו הבוקר בקרן פיירפקס וסאנטה מוניקה.

דוד מגלי לא היה רגיל בכדורי־הבשר הגדולים, בפחיות הבירה הקרה, הגבינות, הפירות, הקפה והעוגות, ושוב יין קליפורני קר ואגוזי־קַאשְיוּ ושקדים, ועל כל אלה כוחות־הנפש ששיקע בנסיעה הבהולה לסוף העולם – את הסיפור כולו עתיד הייתי לשמוע כעבור זמן מפיו של בן קיבוץ סמוך למצפה העמק, שבאחד מאותם זימוני־מקרים מטורפים מצא עצמו מתגורר ב“קוֹנדוֹמִינְיוּם” אחד עם נורית מגלי, הצילהּ מניסיון התאבדות והזעיק את אביה – ופתאום ראינו שיורדת עליו איזו לאות, ראשו שב וצונח, ואת עיניו הוא מחזיק פקוחות רק במאמצים גדולים.

ובזה בעצם הסתיים הביקור. פיל וברניס ליוו אותנו למכוניתנו. את דוד מגלי הושבתי לימיני ודליה והתינוקת התיישבו מאחור. כבר אחרי שהתנעתי את ה“שֶבי”, השחיל פיל ראשו פנימה, נשק לדוד מגלי על לחיו והבטיח לו, שיעזור לנורית כאילו היתה בשרו ודמו וישתדל לפתוח לה כל דלת הפתוחה לו. בשתי ידיו הקטנות לפת דוד מגלי את כפו העבה והשעירה של פיל וחייך חיוך נכנע של מורה עברי זקן:

“מה לעשות, פיל, אני האמנתי שאת העמק שלנו יעדיפו ילדינו על כל חיים אחרים, אבל נורית אינה מעוניינת בחיים, היא רוצה רק קולנוע, ואני רוצה רק שתהיה מאושרת, אני חרד לה מאוד.”

“נתנו לה חוזה של כוכב, ואנחנו נעזור לה להיות כוכב הגדול,” ענה מיד פיל בחיבוק נלהב אחרון, אבל קולו לא היה קולו של פיליפ בארנס מהלילה ההוא בתחנת הגאז שבפינת הוליווד ולָא־בריאה.

“שתהיה כוכב קטן,” חייך דוד מגלי בעייפות, והוסיף: “רק שלא תכבֶּה, פיל, עזור לה.”

“על מה אתה מדבר, דוד מגלי!” רעם קולו של פיל, אבל מתחת לרעם היה כבוש בכי, ובעיניו הבולטות כשני זיתים שחורים היתה הצפה. “היא תהיה כוכב זוהר, מסדה נגילה הגדולה!”

את מנוף ההילוכים הכנסתי ל־drive והרפיתי מדוושת־הבלימה. ה“שֶבי” החלה זוחלת אל מחוץ לחצר, ופיל רץ אתהּ, ידי דוד מגלי אינן מרפות מידו. בלמתי באחת, והמכונית נעצרה בטלטלה. עכשיו רצה לעברנו על עקביה הגבוהים גם ברניס, שבה ומנפנפת לשלום, וצמידי הפלאסטיק הענקיים מרשרשים על שתי זרועותיה הארוכות והכחושות. חיוכה היה שמח. היא ידעה היטב: הסכנה שחששה מפניה, חלפה לעולמים.

ז

כשהגענו לקו־הרכס, למסעף דרך האוהבים, מַאלְהַאלְן דְרַייב, הנמשכת לאורכו, גבוה מעל לעמקים הטובעים בערפיח, התפוגגה פתאום השפעת האכילה והשתייה על דוד מגלי ועירנותו שבה אליו. מלמעלה נראו מרחביה האינסופיים של המֶגַאלוֹפּוֹליס האובדת באובך, עמק חרוּץ כמו דף חשבון במאות קווי־אורך וקווי־רוחב, בעוד ועוד כבישים מהירים, שדרות דקלים, מגרשי חנייה, בריכות־שחייה, בתים, בתים, בתים, עוד ועוד והרבה יותר.

אולי נסיע אותך לכאן באיזשהו ערב, ביקשתי לומר לדוד מגלי, ואז תראה מראה עוצר־נשימה באמת, כל המרחבים האלה, מהאוקיאנוס עד למדבר, זרועים מיליוני אורות, מיליוני כוכבים עומדים וכוכבים נוסעים.

אבל קולי לא נענה לי. לימור, שנרדמה בנסיעה, התעוררה עכשיו ופרצה בבכי נורא. ואם כי דליה רק אמרה בחצי־לחש, “המצח שלה בוער, צריך להגיע הביתה,” – ידעתי שעברה את קצה גבול סבלנותה.

“אם אינך ממהר מדי,” אמרתי לדוד מגלי, “נוריד קודם את דליה והקטנה בוֶוסטוּוד, ומשם נמשיך ישר לדירתה של נורית.”

“אדרבה,” אמר דוד מגלי בהתעוררות. “אראה קצת את העיר, וגם תהיה לנו אפשרות להאריך את שיחתנו בעברית.”

מהמלים הספורות שהתפרצו מלבו ברגעי הפרידה מפיל, ברור היה שמשהו לא טוב מתרחש אצל נורית, שאיזו חרדה גדולה החישה אותו לכאן, שהוא מרותק לדירתה ומחוץ לפיל אין לו כאן נפש חיה. בעיר כלוס אנג’לס מי שאין לו מכונית כמוהו כקיטע. אפשר היה לראות בעיניו המתרוצצות, שזהו סיורו הראשון בעיר.

עזרתי לדליה לשאת את לימור לתוך דירתנו, ואם כי ידעתי היטב שאני מתנהג באופן מכוער, לא הצעתי לדוד מגלי – ולוא גם כדי לצאת ידי חובה – להיכנס לכמה רגעים. הוא נשאר לשבת במכונית, וכעבור חצי־רגע חזרתי גם אני ולאורך אולימפּיק בּוּלֶבַאר נסענו מזרחה לעבר פֵיירפֶקס.

כדי לחמוק מהנושא הכואב באמת, מצבה של מסדה נגילה, התחלתי אני להציג לו את העיר בלשונם של מדריכי־תיירים, אבל דוד מגלי, איני זוכר אפילו באיזה הקשר, חזר למצפה העמק, ולא אל השנים הקצרות שחייתי בה אני כתלמיד־חוץ במוסד, גם לא לשתי השנים שלאחר מלחמת השחרור, כשחי שם פיל, אלא ממש להתחלה, להתגבשותם של כמה גרעיני נוער קצתם מהתנועה בפולין, קצתם יוצאי גימנסיות בארץ, שגם ביניהם היו עולים לא מעטים. כמו דוד מגלי עצמו, למשל, שנולד למשפחה יהודית רוסית, משפחת מוֹגִילוֹב, שעלתה באונייה כדי להפליג לאמריקה, אך במרמה נמכרו להם כרטיסים לליוורפול וכשעגנה שם האונייה, נאמר להם, שזו אמריקה והורידוּם ליבשה.

כן, כך, בלי־משׂים, עברה שיחתנו לחבורת המייסדים של מצפה העמק, לשנים הקשות הראשונות בין הביצות, הבדואים וגבעות הבזלת. כשהגענו לצומת לָא־סְיֵינֶגָה, בּוּלבַאר אחד לפני פיירפקס, שאלתי אם היה רוצה לעשות אתי עוד שעה קצרה בדראגסטור הגדול שליד אולפני ה־.S.B.C, וראיתי שהוא נענה לי בתודה.

וזו היתה שעתי האחרונה בחברת דוד מגלי. הזמנתי תערובות של גלידות ופירות בשתי כוסות ענק, נוסח אמריקה, מבעד לקיר הזכוכית נהרו המכוניות ועם הערב היורד החזירו שמי הערפיח את האורות שעל הארץ באדמומית של שריפה גדולה, מעבר לכביש עלתה וירדה כגף של חרגול מפלצתי זרוע־השאיבה של באר־נפט. ודוד מגלי דיבר. השתקן הגדול שבזיכרונו של פיל ובזיכרוני אני, דיבר נון־סטופ. ואם כי היה שקוע לכאורה בשרשרת של זיכרונות נוסטאלגיים על אותם ימים ראשונים, וסיפוריו טיילו מחבר לחבר, מיחזקאל גוֹטֶסמן לראובקה הלבן, מאַנקָה פריד ליוּסוּף הַלֵוי, ממנדל ירדני לרינה קפלן, מעובדיה גורֶן לאיטָה וֶנקֶרט, התלוותה לכל אנקדוטה כזאת, כמין רֶפרֵיין, הערה כמו “הוא היה משוגע גמור”, “היא לא חיה בעולם הזה”, “אדם שמקיים לבדו פרדס שלא מכניס גרוש, לא יכול להיות נורמאלי”, “אינדיבידואליסט קיצוני”, “מִיזַאנְטרוֹפּ”, והכול באיזה שילוב מוזר של שלווה ושקיקה, עד שפתאום הצטרף הכול לאיזו אמירה תמציתית. את הרגע הבלתי־צפוי אזכור תמיד, ותתלווה לו התחושה, שמונולוג כזה לא הייתי שומע מפי דוד מגלי לא במקום אחר, ולא בנסיבות פחות אומללות מבחינתו. בדראגסטור של לָא־סְיֵינֶגָה, שמעתי את דוד מגלי אומר, שרק אינדיבידואליסטים קיצוניים יכלו להגות את רעיון הקומונה המוחלטת ובהוכחה שהגשמתו אפשרית להשקיע את כל האגו שלהם, את האקסצנטריוּת, את המיזאנטרופיה, את המֶגאלומניה, את הסלידה מן היחד, ואת כל אלה לשעבד לכל החיים לקצב המשותף של חברה שוויונית. האם הרהר תוך כדי דיבור במסדה נגילה, המצפה לו שבורת־לב בדירתה באיזשהו בית־דירות בקרן סאנטה מוניקה ופיירפקס, והוא אמר כל זאת כדי לפרוק לפחות משהו מעל לבו שלו?

מה אני יודע? כל אותה שעה לא פציתי אני פה. האזנתי לאיש בעל הפנים הרכות והעיניים המאירות, היושב מולי בצד קיר־הזכוכית, שומע הכול. ואחרי־כן קמנו, ירדנו למגרש־החנייה, ונסענו עד לאותו מקום, שבו אסף אותו פיל בבוקר, לפני המסעדה של מלון “אילת”. אמרתי לו שאשוב ואתקשר, שכן דליה ואני נשמח להזמין את נורית ואותו לאיזו ארוחת־ערב אצלנו. אבל בלבי החלטתי כבר באותה שעה להעדיף את הזיכרון. אותו בן־קיבוץ, שסיפר לי איך מצא עצמו במקרה בדירה סמוכה לדירתה של מסדה נגילה וכשראה את מצבה הזעיק את דוד מגלי, סיפר לי גם את הסוף: פיל קיים את הבטחתו, ובעזרת הקשרים הרבים מצא למסדה נגילה איזשהו עיסוק בתעשיית־הסרטים, שהיה בו כדי לפרנס גם את הזיותיה ואת גופה. דוד מגלי חזר כעבור חודש לבדו.

ואשר לפיל עצמו, אמרתי בלבי אחרי הבארביקיו ההוא, את היוזמה לפגישה נוספת עלי להשאיר לברניס ולו.

הם לא התקשרו אתנו, ואנחנו לא התקשרנו אתם. ערב שובנו הביתה, ממש לפני צאתנו לשדה־התעופה, טלפנתי ונפרדתי לשלום מן האנשים הטובים ביותר שזכינו להכיר בשמונה שנותינו בלוס אנג’לס, אולי בכל חיי. אם יגיעו אי־פעם לביקור בישראל, הבטחנו להם, לא יהיה גבול למה שנרצה לעשות למענם. The sky is the limit, אמרתי לפיל. אבל מאז, לצערי, לא שמעתי עליהם.

כבר עמדנו לצאת, אני בצעד ארוך מדי, נמלט מהחום, שדווקא באמצע הערב עלה פתאום, מהזיעה הרוחשת מתחת לבגדי, עמליה באטיות מכוונת, מנסה לתקן במשהו את זה שרק אחרי שטלפן אלינו ירובעל, ממש בקומו משלושה־עשר ימי ה“שבעה”, באנו אליו למושבה. גם את זה שרואים שאני בהול לצאת החוצה. כדי להשהות עוד קצת את יציאתנו, פנתה עמליה לא שמאלה, אלא דווקא ימינה, אל הגזוזטרה שבחזית הבית, מביטה שוב בחומת רבי־הקומות החדשים שמעבר לכביש־האספלט הרחב, שואלת את רקיע־ילדותנו המכוּכּב, זה הנהיר גם לי עד היום יותר משמי כל מקום אחר שראיתי:

“מאיפה הם צמחו פה פתאום כל הבתים האלה? מתי?! אלוהים!” ואחרי פסק־דומייה ריטורי – לרגע הייתי בטוח, שעכשיו היא מספרת לירובעל, כי בבואנו, לראשונה אחרי כשלושים שנה, פשוט לא זיהינו את בית אוֹרְלוֹב שבזיכרון שנינו בחִירְבֶּה זו, שדלתות קומתה הראשונה וחלונותיה סתומים בקרשים – אמרה עמליה רק זאת: “אני מביטה סביב, ומרגישה בת מאה. חצינו את כל המושבה, ולא הכרתי שום דבר. כלום, כלום.”

ובפסיעות סגורות ובראש מורכן, להדגיש שעודנו בביקור האבלים, התחילה עמליה לחצות את הסאלון, פניה אל דלת־היציאה ואל המדרגות הצמודות לבית מבחוץ. צעד אחד אחריה, ברגליו היחפות, פסע גם ירובעל. כך עד לכוננית הספרים הישנה, שעליה הציבו הבנים בימי ה“שבעה” את תמונת זוג־הנאהבים, שכל השנים היתה תלויה מעל לצמד־המיטות של בועז ואהליבה אורלוב: נערה, שצחוּת פניה הרחבות צהבה בחמישים וכמה השנים שעברו מיום שצילם אותה אדון רַסְקין לכבוד נישואיה לקוֹלוֹניסט הצעיר, ששערו קצוץ, עיניו האפלות, המלוכסנות כלשהו כעיני הטַאטַרים, קרובות מדי לאפו המגובנן, נחיריו כמו מרחרחים את שפמו הטורקי העבה. שם, לפני הכוננית, השתהתה עמליה פעם נוספת, ביקשה שאתן לה לרגע את משקפי־הקריאה שלי והתבוננה מקרוב בתמונת הנאהבים, שהערב קמו ילדיהם מן ה“שבעה” הכפולה על שניהם.

“ממש ילדים,” לחשה עמליה בקולה החם, הלוטפני, שמול התמונה העביר בי משהו מאותה התרגשות שעורר בי בנעורינו, כשהתאהבתי בו, קודם־כול בו. “אני מביטה ומביטה ובקושי מוצאת דמיון לאיך שנראו בזמננו.” וכפי שקורה לנו הרבה, שאלה ישר מתוך מחשבותי: “בני כמה הם היו, תגיד, ירובעל, כשגמרנו אנחנו את הגימנסיה, בטח כמונו היום, מה?”

Well“, אולי אפילו צעירים קצת יותר –” עוד הספיק ירובעל לומר, ואז שב וצלצל הטלפון.

רק אחרי שקם ועמד, רגליו החיוורות חשופות עד למכנסי־הריפְּס הקצרים, שמצא בוודאי בארון־הבגדים של הוריו, ראיתי כמה כבד ונמוך ירובעל אורלוב לא רק מאותו אתלט קפיצי של שנות הגימנסיה, הראשון בכיתתנו שהוסמך כמ"כ, אפילו מזה שפגשנו בסך־הכול לפני שלוש שנים, בלוס אנג’לס. חולצת־הקיץ הקליפורנית הדקיקה, צורות גיאומטריות של כתוֹם־מאנגוֹ, ירוק־אבוֹקאדוֹ וצהוב־בננה, התגבעה על ראשית־כרס. פניו, שבאורן העירום של שתי הנורות, זו התלויה בחוט שחור מעל לשולחן הסאלון וזו המוברגת מעל למשקוף דלת המטבח, נראו קמוטות, גוויליות, החזירו עכשיו לרגע משהו מאותה קַשיוּת קרה של פני הנער, שלִסתותיו הגרמיות נראו חשוקות תמיד באיזו נחרצות בלתי־נלאית, השד יודע לקראת מה. הוא הניח לטלפון לנסר עוד ועוד כמו מאחרי הקלעים, במטבח, ורק פתאום, פעם ראשונה במהלך הערב החם והלאה שעשינו אתו, כמעט צעק:

Oh, Christ“! וה־nerve שיש ל־son of a bitch הזה, באחת־עשרה בלילה?!” וכאילו צופה בו אותו מטלפן אלמוני, הפנה הפגנתית את גבו אל הניסורים העקשניים הבוקעים בעד דלתו הפתוחה של המטבח. “עכשיו הם יכולים כולם to stew!”

עמדתי מעבר לסף, על מישורת־הבטון. אותה רוח מערבית צוננת, שבעלותנו במדרגות נשבה פתאום, כרמז לעונת החגים המתקרבת, לא התחדשה. הכול עמד, חם ודביק, ועמליה המשיכה להתמהמה בפנים, כממתינה לתוצאות המאבק בין הטלפון לירובעל. באור המנורה שמעל למשקוף המטבח ראיתי – כמעט שמעתי – את ירובעל גורס לסת בלסת, ואגב הגבהת מכנסי־הריפס המהוהים, ודאי של אביו, מבליט חזה וזוקף ראש. לרגע חזר לא רק זיכרון בן האורלובים, ראשון בספורט, ראשון במתימטיקה־פיסיקה־כימיה, אדיש לכל השאר, כולל הבּנות, אלא איזשהו כאב נשכח. בימים ההם לא היינו חברים, בכלל לא, לא בכיתה, ופחות מזה מחוץ לגימנסיה. בשני קצוות רחוקים של המושבה, שכבר אז היתה בעצם עיר קטנה, גרנו, כל ההסתעפויות של האורלובים ודומיהם בבתים גדולים בשפת פרדסיהם ושדותיהם, ואנחנו בצריפים בשוליה המזרחיים של המושבה, ממש נוגעים בחוט־העירוב המקיף אותה כחומה סמויה, אנחנו בתחום־השבת והתימנים קצת מחוצה לו.

בעודו עומד בגבו אל הצלצול הנמשך, נעצמו פתאום עיניו בחוזקה כאילו חדרו לתוכן זבובונים, והוא שיקע בהן את אצבעות שתי ידיו ועיסה את שמורותיהן. גם בתיכון היה ירובעל מסוּפר קצר מאוד, אלא ששערו המקורזל היה בהיר מאוד, לא שׂיבה קרוחה, ועיניו היו אפורות־עשֵנות, אנגליות, או אולי רוסיות. יותר מעורו הגווילי, שעכשיו נראה קמוט פי כמה, יותר משערו שכמו העלה אבק, העידו עיניו, שלא רק את המושבה, את עצמנו שוב איננו מכירים. באור החשוף ראיתי את האדום־צהבהב שכבש את האפור־עשן בעיניו השקועות, המצומקות של ירובעל, את שפות העפעפיים שהצמיחו יבּלות קטנות סביב סביב.

“איך אתה מסוגל לעמוד ככה בשקט, ולא לזוז?” התפרצה עכשיו עמליה. “הלוא זה יכול גם להיות לא מי שאתה מנחש, אלא איזו ידיעה דחופה, אולי מאביגיל, או יוחאי –”

“מיוחאי ומאביגיל נפרדתי לפנות ערב, ואת כל מה שהיה לנו לגמור – גמרנו הבוקר. זה רק ה־bum הזה, שפתאום, באמצע הלילה, התעורר. תאמינו לי, jackpot היה לו ביד, לטמבל הזה, אז מצא לו עם מי לשחק chicken. אני, עשרה כמוהו גומר לארוחת־בוקר.”

“זה מהממשלה, ירובעל?” לא יכולתי עוד להתאפק. מאז טלפן אלינו וסיפר לנו על פטירת אביו, שהחישה אותו מאמריקה, ועל פטירת אמו עוד לפני שקם מה“שבעה” על אביו, לא הרפתה ממני המחשבה, שעכשיו סוף־סוף, למרבה האירוניה, יחזור ירובעל לארץ, ובמלים בוטות יותר: להתחלק בנכס היקר שירשו שלושת בניהם של אהליבה ובועז אורלוב.

את סיפורי ירובעל על תוכניותיו להקים כאן מפעל גדול, נוסח אמריקה, שמעתי במשך השנים גם אני, ובתחילה האמנתי ששובו מתעכב רק מפני שהנה־הנה הוא סוגר עסקה על מפעל חדשני לכלי מתכת שיוקם בישראל בידע ובכסף אמריקני. אך משהחלו הסיפורים לחזור על עצמם, ומדי כמה שנים היה ירובעל מספר על עוד פרוייקט שעומד אוֹט־אוֹ־טוֹ להתבצע, על עוד איזשהם פקידים מטומטמים או מושחתים, ששָמוּ לו רגל, נשבע בפעם העשרים שב“רעיון החדש שאני עובד עליו שנים” סגור הכול עד הבורג האחרון, ורק מטורף יחזור בידיים ריקות כשבעוד חצי שנה יביא פרנסה לעשרות, אולי מאות משפחות – התחלתי לחשוד, שמוכרחה להיות סיבה רצינית הרבה יותר, הצפוּנה אי־שם בנבכי־נפשו. הלוא ירובעל אינו סתם איזה מישהו, אלא נינו של יעקב אורלוב, נכדו של עזרא, בנו של בועז אורלוב, כל אחד פיגוּרָה בזכות עצמה, ולא רק אבותיו, ירובעל עצמו – ראשון בכיתתנו היה מ“כ בחי”ש, ראשון קיבל סיכת מ“מ, את מלחמת השחרור סיים כרב־סרן, ואילו נשאר בצה”ל היה מגיע רחוק.

אז מה בכל־זאת קרה? הלוא טיפוס כירובעל, בניגוד למה שמקובל לומר, אין החיים מגלגלים ככדור. אם בגמר לימודיו נסע לשנה־שנתיים לעשות מאסטר, מה באמת החזיק אותו שם? כבר בימי־שהותנו בחוף המערבי, כשסיפרה לי עמליה על איזו רכילות שהילכה במושבה הישראלית (בסוף שנות החמישים היו עדיין הישראלים מעטים כל־כך, שכולם הכירו את כולם) כאילו ירובעל לא בדיוק בסדר עם נשים, נכנס לראשי, שפה קבור הכלב. הרכילות היתה, שכל בחורה שהגיעה לאֶל־אֵיי ניסתה להתלבש עליו – אם משום שכבר אז היה מהנדס בכיר למדי ובעל אזרחות אמריקנית, אם משום שבסך־הכול היה עדיין באמצע שנות השלושים, גבר נאה, אתלט – וכל פרשה כזאת נגמרה מהר והשאירה איזו צלקת לנוגעת בדבר. עד היום אינני יודע מה היה שיעור האמת בלחשים ההם, אבל עובדה היא, שירובעל נשא אשה באותה שנה שאנחנו הִשֵׂאנו את בכורנו.

שלוש שנים לפני פטירת הוריו הזדמַנוּ, עמליה ואני, פעם ראשונה אחרי יותר מחמש־עשרה שנים, לחוף המערבי, בכלל זה שני לילות ושש הרצאות בלוס אנג’לס. ברגע שנכנסנו לחדרנו ב“בוורלי ווילשייר”, טלפנתי אל ירובעל. הוא שמח בנו שמחה גדולה, וכשאמרתי לו שרק באותו ערב אנחנו חופשיים, התייצב אצלנו בבית־המלון בתוך פחות משעתיים, אבל לקח אותנו לארוחת־ערב לא לביתו, כי אם למסעדה יפאנית מהודרת בסֶנְצ’וּרי סִיטִי, שקמה אחרי שובנו לארץ. יש להם תינוקת בת שנה, אמר בגאווה, וכיוון שפתאום קיבלה חום גבוה, לא רצתה סוּזִי להשאיר אותה לבדה. בילינו יפה מאוד בערב ההוא – מוזר, אבל רק בביקור המולדת הראשון של ירובעל נקשרה בינינו חברות, שהלכה והתהדקה למרות ששנים עברו לפעמים בין פגישה לפגישה – ובין השאר ראינו את תצלומי התינוקת, גוֹרדוֹנָה. כשקמנו סוף־סוף מהשולחן, מסוחררים מה“סַאקִי” החם, הסיע אותנו ירובעל לראות את הבית הגדול, שקנה זה מקרוב בדוֹהִינִי, אותו רחוב עטור דקלים הנמשך כקשת אינסופית מאולימפּיק בּוּלֶבַאר ועד לגבעות הוליווד, וכיוון שלא הצליח משום־מה להדליק את החשמל, הדליק גפרור אחרי גפרור ולאורם הקלוש ערך לנו סיור בכל שלושת מפלסי הבית, שהיה בעיצומו של הרֵימוֹנְט, וגם על הבריכה הפרטית שבחצר לא פסח. לחדרנו הגענו הרוגים, וממש פה־אחד אמרנו זה לזה מה שכבשנו בלבנו כל הערב: את אשתו לא הזכיר אלא פעם אחת, כשהתנצל בשמה וסיפר על החום שקיבלה התינוקת, וכל מה שאנחנו יודעים עליה הוא, ששמה סוזי, אפילו לא אם היא ישראלית או אמריקאית, אפילו לא אם היא יהודייה.

“הסיפור הזה עוד לא נגמר,” אמרנו זה לזה. לכאורה, מוכיחה רכישת הבית הגדול בבוורלי הילס, שזהו־זה, אבל הרושם העיקרי שנשאנו מהערב הארוך עם ירובעל היה כפול: גם זה, שאין לו איזשהו קשר רגשי עמוק עם אותה סוזי שלא פגשנו, ושעודנו מחובר כל־כולו לישראל. הן פגישתנו התקיימה פחות משנתיים אחרי מלחמת יום הכיפורים, והוא לא פסק לדבר על לקחיה ומשמעויותיה לעתיד המדינה. בשובנו לארץ, טלפנתי מיד אל הוריו. אמו הרימה את השפופרת, ואם כי מיד זיהיתי את קולה הצרוד ולשֵמע ניגונה של העברית שבפיה – דשֵנוּת הסגנון וחיתוך הדיבור החגיגי שפסו מישראל של היום – הצטמרר בשרי מהנאה, ידעתי מיד: היא חולה מאוד. מן הגעגועים, התימהון, הכלימה והכאב שאמרה בקול חנוק מקוצר־נשימה, עלה על דעתי, שאת שובו מונעת מסיבה כמוסה כלשהי נוכחותם החיה של אביו ואמו. ביום שתיטמן אהליבה אורלוב בחלקה הגבעית, חלקת המייסדים שבבית־הקברות הישן של המושבה, יחליט ירובעל שהוא נשאר בארץ. מה“שבעה” לא ישוב לאמריקה. עכשיו, כשאמר בכעס אמיתי, “היה לו jackpot ביד, לטמבל הזה,” הבינותי שלא סכסוך־ירושה כאן, אלא כבר בתוך שלושה־עשר ימי ה“שבעה” – מיהרתי לנחש – החל ירובעל לטפל בהעברת מפעל המתכת שלו מעמק סַן פֶרנַאנדוֹ לארץ. התוכנית שלו היא לתת לאביגיל וליוחאי את חלקם בירושה בכסף, ואילו את משפחתו שלו להושיב בשתי הקומות של בית אורלוב.

אך ברגע שהגיב ירובעל על שאלתי אם הטלפון הוא “מהממשלה”, ידעתי שטעיתי מאוד: “על איזה ממשלה אתה מדבר, שֶפְּסְל? איזה מפעל יש לך בראש?” מצמץ ירובעל בעיניו הדלוקות. “אני מדבר אתך על השמוק הזה, תסלחי לי, עמליה, ראש העיר שלנו, חַוָואגָ’ה צָדוֹק…”

כאילו נחתכו במספריים, נפסקו הצלצולים באחת. השקט הפתאומי כמו העמיק את תחושת העזובה ארוכת־הימים בסאלון שרהיטיו מעטים וישנים, תחושה שלא הרפתה ממני מרגע שנכנסנו לתוכו. “אנחנו באים עם כל הלב אל ה–תסלחו לי – הבַּגְדָדי הזה – מציעים לו offer שלא קיבל, ובטח לא נתן, בחיים שלו, את האדמה שמאה שנים חיו עליה האורלובים, את אחד ה־ most historical homes בארץ, אנחנו מביאים לו חינם על מגש של כסף, זה היום עניין של שניים־שלושה מיליון דולאר, אומרים לו, תְ’פַאדַאל, יַא סִידִי, בַּאלַאש, מִישַאענָךְ, אז הוא מתחיל to bore me עם כל מיני סיפורי עַלִי בָּאבָּא על מה שהעיר שלו, ככה אמר כל הזמן, מה שהעיר שלי צריכה, ה־priorities של מיסטר צדוק, יַא־עַאנִי –”

“הבית?!” צפצף קולה של עמליה, כאילו ראתה עכבר. “את הבית הזה, עם כל הדונאמים האלה, רציתם לתת?! סתם ככה?!”

“לא סתם ככה –” התחיל ירובעל לומר משהו, אבל עמליה לא נרגעה:

“חינם?! לעירייה?!”

“לא לכיס של מיסטר צדוק, לא שימכור הכול ויפזר מיליונים על ה־priorities שלו, זה לא, No, sir!”

“אז מה זה לתת הכול חינם לעירייה?” שאלתי, קצת בחשד.

“אם היה פה היום בארץ למישהו a fraction, פְּסיק, מהרגש שיש בכל חוֹר באמריקה על כמה שחשוב העבר, ה־roots, ואני דווקא לא מדבר על כל הסיפורים הגדולים, לא על ה־Founding Fathers, לא על ה־Forty־niners, אלא זה שכמו ששם כל איזה פַארקַאקְטֶער log־cabin, כל פוֹרְץ, כל Fort, מכריזים תיכף לנכס בעל חשיבות לאומית, ל־National Monument, כך צריך היה הצדוק הזה, שזכה לשבת על הכיסא, שראשון ישב עליו יעקב אורלוב, ואחריו ישב עליו עזרא אורלוב, ואחריו בועז אורלוב, לקפוץ על ההצעה הזאת שלנו. את האמת, המדינה צריכה היתה להפוך את בית אורלוב ל־monument לקראת ה־Centennial לעלייה הראשונה. אבל מה: את השם צדוק שמעתם פעם?”

“שמענו כמו ששומעים, מהתקשורת. דווקא אומרים שהוא די בסדר. מה הוא בדיוק אמר?”

“השם אורלוב, to begin with, אומר לו פחות משאומר לי השם צדוק. אפילו את התמונות של ראשי המושבה, לא רואים אצלו במשרד, אתם מבינים, מה זה מעניין אותו. צדוק לא בא הנה, אז אנחנו מחלנו על כבוד המשפחה, קמנו מה’שבעה‘, mind you, באנו שלושתנו אליו ואמרנו לו ככה: אנחנו שלושה אחים. בשביל אביגיל לוותר סתם ככה על השליש שלה זה לא פשוט. עם המשכורת שמקבל בעלה באוניברסיטה הם חיים אולי לא רע, אבל לקנות דירות לילדים שלהם אף פעם לא יהיה להם מספיק. ופה מדברים לא על peanuts, לא בשביל אביגיל ובטח לא בשביל אחי הבכור יוחאי, שעליו, by the way, לפני שאתם הולכים, אני עוד רוצה להחליף אתך כמה מלים. הוא הלוא כאילו גם כן סוֹפֵר. Anyway, בשביל המטרה שדיברנו עליה שלושתנו בזמן ה’שבעה’, אמרנו כולנו ‘כן’, ובהתלהבות. את ההצעה שלנו שמתי לפניו באופן הכי מדויק, עם כל החישובים. הלוא זה הביזנס שלי, ודבר ראשון הראיתי לו שכל ה־project הזה לא יעלה לעירייה סנט אחד. On the contrary, חלק מהאדמה ימכרו והכסף יספיק לרימונט יסודי של כל הבית, שתי הקומות, ולסידור מיוזיאוּם של משפחתנו ושל כל האנשים הגדולים, שעברו פה, גרו בחוּשָה, בחצר, התחתנו עם האורלובים, ודרך הסיפור שלהם יראו המבקרים את כל ההיסטוריה של היישוב, מהרגע שיעקב אורלוב פתח לא רחוק מפה, עם מחרשת מַסמֵר, את התלם הראשון, עד למלחמת השחרור. כל חדר ייצג תקופה אחרת, ויהיה display של period pieces, בגדים, רהיטים, נשק, כלי עבודה, you know, וגם כל מיני אמצעים audio־visual, כמו slides, טֵייפים, דברים כאלה. לדעתי, היה נשאר גם כסף לייסוד קרן להחזקה שוטפת, ואם זה לא יספיק, הייתי מוכן לתרום סכום נוסף מכיסי, רק שהעירייה תקבל עליה לנהל את המקום, לדאוג שהנוער יבוא, זה הכול. תגידי את, עמליה, זה רעיון כל־כך רע?”

“זה משהו פאנטאסטי, איזו שאלה בכלל! מתנה כזאת!”

“תגיד אתה, שֶפְּסְל, מה אתה אומר?!”

“לא אמרת לנו עדיין מה אמר צדוק. הלוא זה לא רק שגם אבא של סבא שלך וגם סבא שלך היו ראשי המועצה, זה משפחת אורלוב!”

“לא, תסלח לי, זה לא רק אורלוב, זה גם כל הסיפור של אמא, איך בכלל הגיעה, זאת אומרת, לחושה שעמדה בדיוק פה, מתחת ליסוד. הנה אחי הבכור, יוחאי, למשל, למה התעקשה אמא לקרוא לו דווקא יוחאי?”

“זה בטח כמו שהיינו שואלים כשהיינו קטנים, מה היה שם אביו של יהושע בן נון. יוחאי זה אביו של שמעון בר יוחאי –”

“אולי, אבל זה לא מה שחשבה אמא, No, sir! היא קראה אותו על שמו של ברנר.”

באותו רגע ממש ראיתי את עזרא אורלוב, סבו של ירובעל, ראש־המועצה של ילדותנו, סנטרו מלופּף כאתרוג בזקנקן לבן, מִשיי, מעוגל, לראשו כובע־שעם, ניצב במרומי הגזוזטרה של בית־הוועד, בשמאלו נאחז בצינור הברזל של המעקה ומֵקל בכך על רגלו הלא־נכפפת, המקל שבימינו עולה ויורד תוך כדי נאום, מזהיר את האנגלים, הערבים, את העולם כולו. עזרא אורלוב, מראשי הפרדסנים, וברנר?!

“ברנר איזה?”

“הסופר, שֶפסל, מה אתך, יוסף חיים –”

“לא הייתי מאמינה,” נדהמה גם עמליה, “שלשמו של יוחאי יש איזה קשר. הלוא ברנר היה מהפועלים –”

“זה לא זה,” מיהרתי לתקן את עמליה, “אפילו בגימנסיה לא לימדו אותנו את ברנר, לא סיפרו לנו עליו, את שמו לא שמענו. לכן.”

“אני, would you believe it, שמעתי. עוד איך. אתם כנראה לא יודעים, שגם אבא של אמא היה סופר ידוע, ידיד קרוב מאוד של ברנר.”

“רגע־רגע־רגע, ירובעל. לא הכול בבת־אחת. אחרי ארבעים שנה, ליד הדלת, אתה זורק סיפור כזה? איך, ידיד קרוב?”

הנה כך, אחרי שכבר עמדתי על מישורת המדרגות שצומדו לקיר הבית מבחוץ, מצאנו עצמנו שבים ויושבים, והפעם סביב שולחן־האוכל הסאלוני שהוגלה אל הפינה שבין המטבח ליציאה, הפוֹרניר יבש ומסתדק מתחת ללוח הזכוכית, עיתונים פזורים על מערומיו המוכתמים, מגלים את ירובעל ואת משפחתו מצד שלא שיערנוהו, לא בגימנסיה ולא כל השנים הרבות מאז.

“Well, ספרות ואני זה לא exactly the same thing. העולם שלי זה הנדסת ייצור, מתכות, כימיה, וכבר הרבה שנים פחות ופחות מחקר ויותר ויותר ניהול הביזנס. אבל כשישבנו פה בשקט, קודם ששה ימים ואחר־כך עוד שבוע, עברנו יחד על כל הניירות והתמונות המשפחתיות, והכול חזר לזיכרון –”

“אתה דיברת על ברנר,” נכנסה עמליה לתוך דבריו כאילו שלא ממין העניין, “ואני מבינה, שלאמא שלך היה איזה זיכרון, אבל את הבת קראת אתה גוֹרדונה על שמו של אל”ף דל“ת?”

“You bet!”

“אתה אחרון הגורדוניסטים –”

“לא, לא, הסיפור הוא אחר. הלוא לפני יוחאי נולד להורי בן בכור, משה דוד, שמת כבר אחרי שיוחאי היה ולפני שנולדתי אני. הבכור נקרא משה דוד על שם אבא של אמא, שמת בגירוש, מטיפוס המעיים. משה אחי מת גם הוא, לפני שמלאו לו ארבע ממחלה שקראו לה מַאגְען קַאטַאר, גם כן משהו במעיים. לתת לי ישר את השם של אחי אפילו לא חלמו, למרות שכבר אז לא היו אצלנו בבית אדוקים וכאילו לא היה פחד גם מ – נו, מה קורה לי הלילה עם העברית – מ־superstitions –”

“אמונות תפלות –”

“בדיוק! תיכף התחילו בָּאבֶּע מלכה ובָּאבֶּע רוזה להקים צעקות: לא יקראו לילד משה! אוּז־בִּיל־לָה, כמו שאומרים הערבים. איך יקראו לו? בדיוק אז, או קצת קודם, מת גורדון, אהרן דוד, שבהתחלה, כשעלה לארץ, התגורר פה מטה, בחושה, וחבל מאוד, שלאף אחד לא היה רגש להיסטוריה, ולא שימרו אותה. Well, אמא, שעוד משחר־ילדותה, היה גורדון בעיניה, כך היתה מתבטאת, כאחד הנביאים, אמרה: נקרא לילד דוד! זאת אומרת, על שם אל”ף דל“ת גורדון, אבל בשביל המשפחה גם so called לזֵכר סבא משה דוד ואחינו שנשא את שמו. התחילו הבַּאבֶּעס עוד הפעם עם צעקות ויללות: סַאכּוּנֶעס נֶעפוּשֶעס! חַארַאם! לקרוא על שם המסכן שנספה במגיפה זה ממש כמו להזמין צרות בכוח. נו, ואז קם אבא, שבצעירותו היה מהגדעונים, או אַנָא עַארֶף מִי, כבר לא זוכר, הגלגול הראשון של אלה שאחר־כך נודעו ככנענים, ופסק: ירובעל. דווקא. הלוא יכול לקרוא לי פשוט גדעון, אבל למרות שזה נשמע כמו גֶ’דַע, או גֶדַע, כפי אומרים המַאסרים, בשביל אבי לא היה בו הריח הכנעני שבירובעל. וזה עוד כלום,” צחוק רם הבקיע פתאום את צרידותו הלא מוכרת לי, והֵדיו חזרו בשברים מתקרת־העץ הגבוהה, שבילדותנו הרחוקה נצץ צבע־השמן של לווחיה בירוק אתרוגי, מקירות סִיד־הָאוֹקֶר הדלוח, מחללו העגמומי של החדר, שאז היה בעיני סאלון מהסרטים. “אחרי שנתיים נולדה להורי בת, ושוב חזרה אמא לָאַידִיָה פִיקס שלה –”

“אבל לאחותך קוראים אביגיל –”

“זה שוב אבא לא הסכים. רצתה לקרוא לה גורדונה, דוידה, אהרונה, דוידית, ויום אחד – זה שמעתי מיוחאי רק עכשיו – החליטה לקרוא לבתה מַדַפָה…”

“זה נשמע כמו מלה ערבית, מַדַפֶה, חנות, נדמה לי.”

“לא, חביבי, מַדַפָה במלרע ובפ”א קמוצה, so help me God, וזה לא שם, זו המצאה. אצל אמא, בקַמטָר האהוב שלה, מצאנו עכשיו שתי בונבוניירות עתיקות מלאות וגדושות מכתבים, תצלומים, דוקומנטים, הכול מלפני המלחמה, הראשונה זאת אומרת, וגם פַּאק שלם של עיתונים מהעלייה השנייה, עם רשימות וסיפורים בחתימת מד“ף –”

“זה סבא שלך? משה דוד פֶנסטֶר?”

Jesus“, שֶפסל, מאיפה אתה יודע על משה דוד פנסטר?!”

“כל ספר על העלייה השנייה מצטט את מד”ף, סיפור קצרצר על בחורה צעירה, החוזרת מאיזו מושבה לחוף הירדן, קודחת, בודדה, מוצאת ביפו מחסה אצל מיסיונרית אמריקנית זקנה, ואגב המתנה לאונייה שתיקח אותה בחזרה לרוסיה רוקמת קשר משונה עם דייג ערבי, סיפור שסופו אלים, סתום –"

“What do you know! זה בדיוק ‘שמֵי מערב’ מהקמטר של אמא. אתה רוצה להגיד לי, שֶפסל, שקראת את הסיפור הזה?”

“לא רק קראתי, אלא זוהי פנינה ספרותית, אם כי את החוקרים, למען האמת, מעניינים בו היבטים חוץ־ספרותיים דווקא. בכל אופן, בוא נחזור רגע לשם מדפה –”

“סליחה, רק שאלה קטנה,” לא התאפקה עמליה, “מה זה, קמטר? מין ארון כזה?”

“עשי לי טובה, עמליה,” הדפתי את שאלתה, ולא ברוגז אלא משום שקשרי־הקשרים האלה, גורדון, והגדעונים, וזה שירובעל הוא בן־בתו של מד"ף, כל זה נסך עלי שיכרון קל, ומעתה הוארה כוונתו של ירובעל להפוך את הבית הזה למוזיאון באור יקר ובהיר לאין שיעור. יכולתי ממש לראות איך צומחים חיים חדשים מתוך העזובה. “אנחנו כל רגע קופצים לעניין אחר, ולא גומרים שום דבר. רעיון המוזיאון, ירובעל, מלהיב אותי יותר ויותר. קודם התחלתי לומר משהו על הפגישה עם ראש העירייה. יקום פה מוזיאון, אני אומר לך, שכל עיר בארץ תקנא בו.”

“יכול היה, אולי צריך היה, אבל כבר לא יקום. הבית, עם כל האדמה שנשארה, נמכר הבוקר…”

“אני לא מאמין לך –”

“It’s done, שֶפסל! הולכים לבנות פה שני Towers של שתים־עשרה קומות, ולמטה יהיה סופרמארקט, עוד כל מיני חנויות, פַּרקינג –”

“מה קרה, איזה חרא העליב אותך?! אנחנו הולכים שנינו לראש העירייה, ואם הוא לא יתגייס לזה, אהפוך שמים וארץ. לא יעשו סופרמארקט מבית אורלוב!”

“Too late, חביבי. ה־flight שלי ממריא בשמונה וחצי בבוקר, ובשש אני בדרך ללוד. חוץ מזה, אם אתה מציע שנלך שנינו אל מיסטר צדוק, אז שתדע: אותי אף אחד אף פעם לא לקח for a ride. כבר הייתי אצלו, thank you. אני בא, מציע לו, חינם, אוצר כזה. אז הוא מתחיל עם ה־­priorities, החְמַאר הזה. מוציא לי תיקים עם תוכניות – מרכז נוער, בית־אבות, בריכת־שחייה, שאבנה לו בית־כנסת על שם אמא ואבא. הוא הריח את המיליונים שהאדמה הזאת שווה? – או.קיי. אבל מה הוא תיאר לעצמו, שיעשה לי סיבוב במקום שאבא של סבא שלי ייסד, ואת כל המעט הזה שנשאר ממאה שנים של עבודה וסבל ניתן להחריב בשביל שלט נחושת קטן באיזה מושב זקנים?!”

“אבל מי זה צדוק?! בגלל זה שהוא חמור, יימחק אתר כזה?! ירובעל, בחייך!”

“תשאל יותר טוב את כל אלה פה מסביב, מה הם יודעים על יעקב אורלוב, מה הם יודעים על עזרא, או על בועז, עליו ועל אמא שלי. גר פה בבית הזה, יגידו לך, איזה זקן שאף פעם לא ראו אותו, והוא והזקנה מתו בפחות משבוע זה מזה. מה מעניין אותם מוזיאון על האורלובים ועל משה דוד פנסטר? הבוקר גמרנו על דבר הרבה יותר נכון: יבנו פה שני מגדלים, נכון, פנטהאוזים למעלה, פיתוח שלם למטה, סוּפר לוקסוס, מגדל אורלוב ומגדל פנסטר, וזו תהיה ההנצחה החיה ביותר לכבוד ה־ Centennial. במקום כסף מקבל כל אחד משלושתנו, אביגיל, יוחאי ואני, כמה דירות. אני, שהתחלתי ישר לעשות נכדים –”

“יש לך כבר עוד ילד מלבד גורדונה?” נכנסה עמליה לתוך דבריו. “מלה לא סיפרת לנו.”

“עוד אין מה לספר, אבל בקרוב, אינשאללה, יהיה יורש לדירה השנייה, ויהיה גם לשלישית. בגילי צריך למהר.”

* * *

בעצם, לא היה עוד מה להוסיף. השעה היתה קרובה לחצות, הלחות היתה כבדה מנשוא וירובעל כבר רמז שבשש עליו לצאת ללוד. אבל גם לקום ולהיפרד היה קשה, ולא רק לעמליה. יותר משלושים שנה לא דרכה רגלנו בבית אורלוב ובלי שדיברנו על כך חשנו שנינו: אפילו נשוב לכאן בעוד שנה־שנתיים – יהיה גם השריד העגום של הבית שבנעורינו היה בעינינו כאחד הארמונות, זיכרון בלבד. במקומו יעמדו עוד שני רבי־קומות, שככובעי־ליצנים יתנשאו בראשיהם שמותיהם: מגדל אורלוב ומגדל פנסטר. אבל האם אין הבית המתפורר הזה עצמו גלגול שני, פרדסני־אמיד, של מה שעורר בברנר את תקוותו היחידה, “מושבי עובדים, מושבי עובדים”?!

“תגיד לי, ירובעל, באיזו שנה נבנה הבית?”

“כשנֵרד, אדליק לכם למטה את החשמל ותוכלו לראות בעצמכם את התאריך מעל לדלת – תרפ”ד."

“החושה הזאת נהרסה – מתי?” תהתה עמליה בקולהּ הרך, הלחשני. “מתרפ”ד זה כמה?"

“הרבה,” אמר ירובעל ולשבריר־שנייה נחרצה בפניו, שתמיד היו חשוקות כמו בשיאה של איזו התמודדות פיסית, עווית של חיוך. “תסתכלי עלי. אני נולדתי שנה אחר־כך. הרבה מאוד.”

“אני מסתכלת מספיק על עצמי, ירובעל, ויודעת בדיוק לפני כמה שנים נולדנו שלושתנו.”

“אבל אתה אומר, שכל השנים לא הפסיקה לדבר על החושה,” העליתי אותו מחדש למסילה.

“בשבילה היתה פה כל הזמן, אפשר להגיד, ממש מתחת לרגליים. מאוד אהבה לספר על הביקור הראשון, עוד לפני המלחמה, עם סבא ועם ברנר, וכבר אז, למרות שהיתה עדיין ילדה, שׂם עליה בועז אורלוב את עינו, סיפרה, ולמראהו עמד גם לבה. יותר מזה אהבה לספר על מה שקרה אחרי מות סבא, כשהגיעו סבתא ואמא למושבה ואתן, אפשר לומר, רק הקמטר שממנו לא היתה סבתא מוכנה להיפרד בשום מחיר. לאמא היה תמיד זיכרון כמו מצלמה, והיא היתה מתארת to the smallest detail את בית אורלוב הישן, זה שאבא נולד בו, את הרפת הגדולה שבנו להם, עם בּוידעם ענק, הגרמנים מיפו ושבזמן הגירוש פינו לפליטים, וככה כל חפץ שהיה בחצר בזמן ההוא ובראשה של אמא היה מסודר כמו באלבום. אבל ה־ favorite שלה היה הסיפור על החושה של גורדון, שאבא נתן לסבתא ולאמא ולעוד כמה פליטות לגור בה. אגב, כל השנים היתה אמא אומרת, שאף פעם לא רצתה בבית החדש, שבנה סבא עזרא בשביל בנו האהוב. היו לו ארבע בנות ובן חי אחד. לפני שהתחתנו, הסכימו ביניהם, שיתנחלו בגליל, אבל somehow לא יצא מזה כלום, ואבא נשאר קשור בעבותות לבית אביו. לאמא, mind you, היתה נפש חולמנית, שקיבלה כנראה עם הגֶנים של משה דוד פנסטר, והיא מאוד identified עם העלייה השנייה. היום אני יודע כמה רחוקים מעושר היו אפילו האורלובים, אבל בין כל הבַארוֶועסֶע חלוצים ובהשוואה ללַייזִיקֶע אַראבֶּער, נראה הבית כמו אחד ה־White Houses בדרום. בכל אופן, זה שנהפכה למאדאם אורלוב, כלתו של ראש המועצה המקומית, עשה לה bad conscience, ואולי בגלל זה עזר אלוהים וכשפרצה המלחמה השנייה נהרס לנו הפרדס. עוד קודם, אחרי שגמרו לאכול את כרמי השקדים והגפנים, עזבו האחיות של אבא ומשפחותיהן והתפזרו לכל מיני מקומות, מנתניה עד מיניאפוליס. ובאמת, אחרי שגמרתי את הטכניון נסעתי אל הדודה חוּלדָה למיניאפוליס, לעשות את המאסטר ב־ project engineering. אני עזבתי שני. עם יוחאי הסיפור קצת שונה. שנים חי בקיבוץ, וגם שם וגם אחרי שעבר לירושלים, היה way out, לא בן־אדם בשביל לנהל את המשק של בועז אורלוב. דרך אגב, אתה עוד צריך להגיד לי אם יוחאי יכול באמת להתפרנס מהמאמרים ומהספרים שלו? עד היום הוא שולח לי כל ספר חדש שהוא מוציא, אבל אני – גם לפני הצרות עם העיניים – רומנים, שירים, מַייסֶעס, אף פעם לא היו השטח שלי. איך ביניכם הסופרים, הוא נחשב לסופר טוב, יוחאי?”

“לדעתי, הוא סופר מיוחד מאוד,” הזדרזה עמליה למלא את השתיקה ובכך להקל גם עלי להשמיע שבח בלי להסתבך בגילוי מלוא־דעתי: “תתפלא, אבל יוחאי הוא היום, ודווקא בקרב מבקרים אוואנגארדיים, בהחלט…” וכאן, בחיתוך מהיר, חזרתי לעניין שפתח בו: “מתי חלה אביך, כבר אחרי שנסעת לאמריקה?”

“זה היה בערך שנה אחרי שגמרתי את המאסטר. עבדתי אז באיזשהו plant ענק במיניאפוליס, בשביל ה־experience. היום קל לדעת, שה־stroke הראשון ההוא שקיבל אבא, היה הסוף. אמנם, הוא חי עוד יותר מעשרים וחמש שנים, אבל מבועז אורלוב האמיתי לא נשאר אפילו חצי בנאדם, חי מזה שמכר את האדמה – עוד דונאם, עוד חלקה. מצד אחד, איזה choice היה להם? מצד שני, על האדמה שלו צמחו כל רבי־הקומות האלה, שכל־כך התפעלתם מהם כשבאתם. הוא היה כאילו מתלונן על זה, שהבתים סותמים לו את האוויר, אבל לא את האוויר, את כל העולם שלו סתמו לו. אמרנו לו, קנה לך דירת לוקסוס בתל־אביב, עם מעלית, קרוב לים ותחיה כמו לורד. אבל מזה לא היו מוכנים לשמוע לא הוא ולא היא. מפה, היו עונים, אנחנו עוברים רק אל בין האורלובים שעל הגבעה, כך היו קוראים לחלקת המייסדים בבית־הקברות. בשנים האחרונות נהיָה להם קשה מאוד להחזיק את שתי הקומות, אבל אבא התעקש על הקומה השנייה דווקא. בשביל האוויר, אמר. את הקומה הראשונה שמרו לירובעל’קה, כשיחזור סוף־סוף מאמריקה, והאמת היא, אתם יודעים, שכל השנים ישבתי על המזוודות. פשוט, כל תוכנית שעשיתי went wrong. רק אחרי שקניתי לי בדוּהִיני את הבית שראיתם, סגרו את כל הדלתות והחלונות עם קרשים. לאבא נהיָה יותר ויותר קשה לטפס במדרגות האלה. כשלא היתה שמש חזקה היה יושב על הגזוזטרה בחזית, מביט מזרחה, בהרים, עד שה־high rise buildings סתמו לו את כל ה־view הזה. לפנות ערב, בשקיעה, היתה אמא מעמידה לו את הכורסה שלו מהצד, לפני הדלת, והוא היה מביט מערבה, על מה שפעם היו הביצות והבדואים, והרבה הלאה משם, על החולות והים.” לרגע קצר השתתק ירובעל, קולו שהצריד מאוד מאז פגישתנו האחרונה באמריקה, בוגד בו. ועדיין כבש את התרגשותו, והמשיך: “אני רואה את אמא עומדת שם, ליד הכורסה של אבא. היא לא היתה אורלובית. העיקר בשבילה היה לא הבית הזה, שאף פעם לא רצתה לגור בו, ואני רואה אותה מביטה כאילו לשמים, אבל המבט הפנימי שלה כאילו sees through מה שנמצא שם down under, את החושה שראתה בה בילדותה את גורדון. אגב, אם היינו מספרים לה שרצינו לתרום את הבית ואת האדמה בשביל מיוזיאום היסטורי, היתה אומרת, איזה שטויות, תשתמשו בכסף בשבילכם, אבל זה מה שאהליבה פנסטר היתה שמחה בו יותר מכול, שבמושבה ולא בבית־הקברות, בבית אורלוב, תישאר לפחות חתיכת אדמה אחת ובית עם אלה שהיו פה קודם. Well,” התעשת פתאום והציץ בשעונו הדיגיטאלי, שקבוע היה בו גם מחשב זעיר. “פעם מוכרח הכול להגיע לסוף. חבל שאביגיל לקחה אתהּ את הבונבוניירות. הייתי מראה לך את הסיפורים של סבתא. אנחנו סוגרים את הבית, והחלטנו שכל אחד ייקח לו איזה memento. יוחאי לקח את הספרים.”

“ומה בחרת אתה, ירובעל?” שאלתה הישירה של עמליה הֶחייתה בתוכי איזה עצב, שכאילו מת לפני הרבה שנים. הכיתה כולה ידעה, שגם עמליה מאוהבת בירובעל וכי מכל הבנות עוררה רק היא משהו בעיניו האנגליות הקרות. כשהרכיבו אצלנו זוגות עתידיים, הצביע הרוב תמיד על ירובעל כמי שיישא בעתיד את עמליה לאשה, אף פעם לא עלי. ואם כי לא פקפקתי מעודי, שאל מעבר לאיזו הימשכות הדדית חנוקה, לא הגיעו היחסים ביניהם, חרה לי פתאום, אחרי קרוב לארבעים שנה, הצליל הכמעט־אינטימי בקולה.

“אני? אני ביקשתי רק דבר אחד – את הקמטר.”

“מה זה בכלל, קמטר?” נזכרה פתאום עמליה, שכבר שאלה זאת קודם ואני הִסיתי אותה. כמלגלגת עלי, הוסיפה: “ואיך זה בעברית?”

שוב פקע הצחוק בגרונו של ירובעל: “זה מאוד עברית, ואיזה! עברית של אמא! של מד”ף! בבית־הספר היו המורים שלנו תמיד fascinated מהעברית שלה, גם מאוצר־המלים וגם מההיגוי. בשנים האחרונות היו לה קשיי נשימה וצרידות, אבל לפני זה היה לה קול ממש של שחקנית. אוה, כן, קמטר זה עברית, בדיוק מה שקוראים באנגלית chest of drawers, או מלה כללית יותר, לכל מיני תיבות עם מגירות ודלתות, cabinet. אם יש לכם עוד רגע זמן, בואו תראו אותו. זה לא סתם piece יפה, זה מה שקוראים a collector’s item. בביקור הקודם לקחתי תמונות שלו מכל הצדדים והראיתי לאחד ה־dealers הכי מומחים אצלנו בלוס אנג’לס והוא ממש פער את העיניים, לא האמין שלהורים שלי באיזה מושבה בישראל יכול להיות antique, שגם באמריקה הוא היום מאוד נדיר. רק לרגע –"

וכך, קרוב לחצות, הולכים אחר רגליו היחפות של ירובעל, נכנסנו לחדר הסמוך. מתחת לאהיל־נייר צהוב כגבינה שהצטמקה, בקצהו של כבל קצר במרומי החדר, דלקה נורה דועכת, אולי חמישה־עשר ואט, אולי עשרים וחמישה, ואורה העגום צייר צלליות על התקרה, על הקירות, על צמד־מיטות, שמילא את רוב החדר, כמו עד לפני שבועיים. למראשות המיטה היו תלויים תצלומים ממוסגרים מלפני יובל שנים של ארבעה ילדים קטנים, שלושה בנים ובת אחת. ממש לפנינו, מוסתר בסדין טלוא וּמעוטר בטביעות מגהץ, היה אותו קמטר, תיבה מלבנית בגובה החזה. כל השאר היה של ירובעל, בגדים ונעליים בכל מקום, מזוודת “סאמסונייט” פתוחה לקראת האריזה, לא זוכר מה עוד. כמגלה את הלוט מעל אנדרטה, משך ירובעל את הסדין מעל לתיבה, שאפילו באור הקלוש הזה שימחה מיד את עיני דווקא בזכות איזו מוצקוּת תכליתית כבדה ותואַם טבעי בין כל חלקיה ישרי־הקו. זה הקמטר. בחזיתו קבועות היו מלוא אורכו שלוש מגירות, ואילו מעליהן, כקומה רביעית, היו שתי מגירות בחצי האורך. זה שפניה של כל מגירה היו משוקעות מעט פנימה וכמו מוקפות מסגרות, הִקנה לקמטר רושם של אמידות מאופקת ומבוססת היטב. אפילו הגוון של הרהיט, אולי גם בגלל האור, היה כבוש, חום־אפרפּר, כקליפת אגוזים גדולים.

“זה משהו, הה?” התגאה ירובעל.

“נורא מרשים!” הגיבה עמליה.

“רק דבר אחד אני לא מבין,” תמהתי אני, “הלוא אתה לא הולך לסחוב אתך דבר כזה במטוס?”

“שֶפסל, על מה אתה מדבר?! רהיט כזה אורזים אריזה מיוחדת, ויש חברה שכבר התקשרתי אתהּ. You must be joking – אני אקח אותו על הברכיים?! אבל חוץ מזה, הקמטר הזה מופיע ברשימת ה־chests, שייצר לפני יותר ממאתיים שנה בפילדלפיה הנגר המפורסם הנרי צִ’יזְל, וגם בשביל להוציא אותו מהארץ וגם בשביל להכניס אותו לאמריקה, צריך תעודה רשמית, שהוא עבר במשפחה בירושה מדור לדור. עורך־הדין שלנו יכין affidavit כזאת – כזה – כמו שצריך בשביל work of art ויוחאי או אביגיל יהיו בקשר עם החברה שמטפלת ב־shipment.”

“נורא מעניין אותי: איך דבק בו השם קמטר דווקא, הלוא בתרגומים קוראים לזה בדרך־כלל שידה?” שאלה עמליה.

“Beat me! תמיד קראנו לזה קמטר.”

“אולי מפני שסבא וסבתא שלך ידעו שהוא נדיר כל־כך. זה גם היה הרהיט היחיד, סיפרת, שהצילה מדירתה ביפו –”

“לא חושב שזה היה בגלל ה־value הכספי או האמנותי. זה פשוט היה הדבר היחיד בביתה, אני חושב, שנראָה כמו העולם, שממנו סחב אותה סבא משה דוד עם השיגעונות שלו עד יפו. את הקמטר קנתה אצל איזה ארמני ביפו, שכל פעם שהצליחה לחסוך כמה גרושים היתה הולכת אליו וקונה עוד איזה כיסא, עוד איזה סיר. הלוא מרוסיה הגיעו תיכף אחרי הפוגרומים, עם ראשוני העלייה השנייה, אכלו מהר מאוד את קצת הכסף שהביאו, ומאז, עוד לפני שסבא מת ולפני הגירוש, חיו די בצמצום. בכל אופן, זה מה ששמעתי הרבה פעמים מאמא, שהיה לה, אני לא יודע את המלה בעברית, retention אבסולוטי –”

“אנחנו מבינים מה זה, אבל את המונח העברי גם אני לא מכירה. איך זה retention בעברית, סַבִּי, אתה יודע?”

“לא יודע, החזקה, עצירה או אולי, פשוט, זכירה. מה זה חשוב, עמליה את עם השאלות האלה. בואי יותר טוב נשמע את הסוף. מה זכרה אמא שלך?”

“יום אחד, כשהיתה סבתא אצל הארמני, הגיעה בדיוק עגלה מלאה ברהיטים ובכלי־בית ישנים. איזו אמריקאית זקנה, מיסיונרית משוגעת, שביפו היו קוראים לה מְשִיחֵ’ס כַּלֶה, מתה, וזה מה שנשאר אחריה, קצת שְמַאטֶעס, שאפילו בעל־הבית שלה רצה פשוט להיפטר מהם. היום, אחרי מה ששמעתי ב־L.A. על ההיסטוריה של ה־chests האלה, אני מבין איך התגלגל הקמטר שלנו לארץ. משיח’ס כלה היתה השריד האחרון מה־sect שבאה מקליפורניה קצת לפני העלייה הראשונה בשביל להקים קולוניה בארץ־הקודש, והם התיישבו לא רחוק מהמקום, נו, הרחוב שכל הגאראז’ים וה־car dealers שם, בין שכונת מונטפיורי ו–”

“לא חשוב, ירובעל, תמשיך. זה נורא מעניין –”

בקיצור, המנהיג שלהם היה כנראה crook גדול, הוציא מהם בכל מיני סיפורים את כספם ונעלם. מי שלא מת פה משברון־לב ולא השתגע, חזר איכשהו לקליפורניה. רק משיח’ס כלה ובעלה, שהמשיכו להאמין שככל שיגדל סבלם כן יחישו את ה־second coming, זאת אומרת את ביאתו השנייה של המשיח, נשארו פה, הם וילדיהם. כל זה היה הרבה לפני שסבא וסבתא פנסטר הגיעו ליפו. משיח’ס כלה היתה כבר אז לגמרי לבדה, לא בעל, לא ילדים, ואמא לא ידעה לספר לנו מה עלה בגורלם, אם מתו לפניה או שבסוף חזרו לאמריקה גם הם. Anyway, ברגע שראתה סבתא את הקמטר, סיפרה אמא, הרגישה ממש צביטה בלב ותיכף קנתה אותו. בזול כנראה, אבל במצבם, גם זול היה יקר. לקמטר הזה נקשרה כאילו היה בו איזה magic, אם אתם מבינים למה אני מתכוון. לא שידעה כמה הוא יקר, ובטח לא בגלל שהבינה משהו באמנות. אולי הרגישה שזה piece מאוד־מאוד יפה, אבל העיקר בגלל הסיפור העצוב של משיח’ס כלה. אפילו בזמן הגירוש, כשהיא ואמה סבלו ממש חרפת־רעב, לא הסכימה סבתא למכור את הקמטר, ורק לחתונה של הבת היחידה שלה, אהליבה, עם בועז אורלוב, נתנה אותו בתור מה שהיו קוראים דְרָשֶה גֶעשַאנְק, המתנה הכי יפה והכי יקרה שקיבלו, mind you. כל זהput together, אני חושב, קשר כל השנים גם את אמא אל הקמטר. אי־אפשר בכלל לתאר כמה פעמים סיפרה לנו את הסיפור מההתחלה ועד הסוף, ועם ה־details הכי קטנים, חוץ ממה שלא יכלה כמובן לדעת, שהקמטר שלנו הוא ב־list של ה־colonial chests המאוד היסטוריים של הנרי צ’יזל מפילדלפיה. סיפור, הה?!"

בטרם פנתה גם עמליה אל הדלת, נגעה באצבעותיה ברפרוף בקמטר. החוֹם היה כמו שקורה בסוף הקיץ, לפני החגים, הלחוּת קשה מנשוא, הבגדים ממש נדבקים לגוף, לא משב־הרוח הקל ביותר. עמדנו שלושתנו מחוץ לדירה, על המישורת שבראש המדרגות. לפנינו, למטה, הפיצו עדיין פנסי־רחובות פה ושם נוגה עירוני מעל למושבה. מתוך גושי החושך עלה ניחוחם המיוחד של הפרדסים בלילות אלול, ממש לפני ראשית קטיף האשכוליות, ואולי רק בזיכרוני נישא אותו ריח מריר־עוקצני, שהרי כל הפרדסים כאן מסביב נהפכו לפני שנים לשכונות־מגורים.

“מתי רואים אתכם שוב בלוס אנג’לס?” שאל עם חיבוקו החברי האחרון, ולחיו מכוסת זיפי־האֵבל, שגם ביום הארבעה־עשר היו קצרים ודלילים למדי, נגעה בלחיה של עמליה. “ראיתם את הבית החדש שלנו על דוֹהיני, יש שם חדרים בלי־סוף ואתם תמיד welcome לגור אצלנו כמה שתרצו, רק שלא תעזו, כמו בפעם שעברה, לקחת חדר בבית־מלון.”

“אל תזמין אותנו יותר מדי חזק,” צעקתי אליו למעלה, תוך כדי ירידה במדרגות הצמודות אל הקיר. “אנחנו עלולים באמת להתגלגל עוד פעם לאמריקה.”

“אהלאן וסאהלאן, שֶפסל, תקבלו Royal treatment!”

“You never know!” קראה פתאום באנגלית גם עמליה, ולמרות שאני קצת מכיר אותה, התקשיתי להחליט אם היא עושה כן באירוניה, או שדבקה בה שפתו המבוּללת של ירובעל. “תראה מה קורה לקמטר!”

בזהירות פסענו בחצר המוזנחת, בצד הבית, שפתחי קומתו הראשונה היו חתומים בקרשים. בתוך שנתיים־שלוש לא יישאר זכר לכל זה, כשם שהצריף שגדלתי בו אני והחדרים השׂכורים שגדלה בהם עמליה, קיימים היום רק בזיכרוננו. אצל יוחאי ימשיכו להתפורר הספרים. אצל אביגיל תישמרנה הבונבוניירות עם המכתבים, התמונות ומאמריו של מד"ף מהימים שלפני המלחמה הראשונה. יתקיים לדורות הקמטר הזה, שגם אחרי מאתיים שנה עודו כמו חדש. מתוך מה שנשמר בזיכרוני מאותו סיור לילי בבית הגדול בדוֹהיני, לאורם של גפרורים שהצית ירובעל בזה אחר זה, יכולתי ממש לראות בעיני רוחי את המקום היוקרתי ביותר בבית, זה שהקמטר יוּצב בו בגאווה, יוּצג בו לראווה, יכולתי ממש לשמוע כל שישמעו בוודאי ידידיהם של סוזי וגֶ’רי אורלוב, את כל הסיפור המרתק של קורות הקמטר, למן פתיחת המעגל בבית־המלאכה של הנרי צ’יזל בחוף המזרחי של אמריקה הקולוניאלית לפני מאתיים שנה ועד לסגירתו כאן, למרגלות גבעת הוליווד שבחוף המערבי, בבית הגדול שברחוב דוֹהיני.

א

מה אומר לך השם נפתלי ספירשטיין?

מימיך לא שמעת את השם הזה, ואם שמעת – אינך זוכר באיזה הקשר. אני יכול להרגיע אותך: לפעמים נדמה לי, כי זולתי לא מכיר אותו איש בעולם, ואולי גם אני – לא במציאות־ממש פגשתיו, כי אם דמיוני הוא שתִעתע בי אחת בשנתיים. מתוכו היה מגיח נפתלי ספירשטיין בשביל לשתף אותי בשלבים הנוספים של מאמציו להפיק סרט – ושב ונעלם בחשכת אי־היותו. מפיקים ישראליים לא ידועים אינם חסרים, אך אלמוניותו של נפתלי ספירשטיין אינה יחסית, כי אם מוחלטת.

כלומר, אמנם לא הכרתי אישיות זוהרת אחת המכירה את נפתלי, אבל בכלל אין לי היכרויות כאלה עם אותה הוויה מיוחדת, עולם הקולנוע הבינלאומי. בכמה מקרים העמידני נפתלי במבוכה גדולה, וכמעט שיניתי את משפטי זה, כפי שיסופר למטה. מאז נפגשנו לראשונה בלוס אנג’לס, הכניסני פעמים אחדות בסודו, נתן לי לקריאה תסריטים, טיוֹטות של חוזים עם כמה מן החברות הגדולות בעולם, הציג הוכחות חותכות לקשריו עם השמות הזוהרים של הוליווּד, ניו־יורק, לונדון ורומא. עובדה היא, שאני עצמי טיפלתי בשני תסריטאים נודעים ששיגר על חשבונו, בשתי תקופות שונות, בשביל שיתקינו סופית את הנוסח האחרון של הסרט הישראלי, שהוא עומד להפיקו בחודשים, בשבועות, בימים הקרובים ביותר. פעילותו הנמשכת והלא־נלאית גם חייבה אותו להשקיע במרוצת השנים – והיכרותי שלי אתו החלה לפני ארבע־עשרה שנים – סכומים לא מבוטלים. בזיכרוני שמורים פרטים עובדתיים רבים כל־כך, שאפילו בית־המשפט היה פוסק בוודאי, שנפתלי ספירשטיין אינו פרי הדמיון, כי אם איש חי וקיים.

חי, קיים ואלמוני. מפיק הסרטים הישראלי האנונימי ביותר בעולם. אף זה, במובן ידוע, שיא שלא קל להשיגו.

ב

פגישתנו הראשונה היתה בלוס אנג’לס, בביתם של ישראלים תושבי המקום. כבר אז היתה אותה תפלצת־כּרכים – מיליון בתים קטנים, שני מיליון מכוניות, דקלים פאסיפיים, בריכות־שחייה ואקלים מתון־להשתגע – שורצת ישראלים חולי־סרטים, וזה המקום להעיר, שאני לא הייתי אחד מקהלם. שלא בטובתי נקלעתי לאותו כרך. פרנסתי היתה דחוקה, רוחי נמוכה ולא חיפשתי – ולא היו לי – ידידים חשובים באולפני תעשיית החלומות. במובן אחד דמיתי לכלל הישראלים: בבית צר להם המקום, נפשם נוקעת זה מזה, עיניהם יוצאות אל החופים הרחוקים ואל ראשי־הצמרות, התאווה־להצליח, שאבותיהם קיווּ שיְחַסנוּם ממנה לעולמים, מניעה את רגליהם ואת מעשיהם. אבל לאחר שהם מגיעים לעברו האחר של כדור־הארץ, אינם מסוגלים להינתק זה מזה, ובאותן קולוניות ישראליות – הה, מה שונות הן מן הקולוניות שייסדו אבותיהם ואבות־אבותיהם בגליל וביהודה! – מתגעגעים הגולים בצוותא חדא לימים הטובים, אוכלים את לחם־הזיכרונות, טוֹוים מחדש את חלום שיבת ציון. הבדידות והעצב דחפו גם אותי אל החבורות ההן. כבר אז, לפני ארבע־עשרה שנה, היו שם מלכת־יופי ומלכת־יין וזמרת תימנית, ילד־פלא־לשעבר מסרטי הקרן־הקיימת, צמד רקדני־עם ופנטומימאי אחד, תסריטאים, סגן־אלוף לשעבר שהיה לקבלן גדול, מגלי־כשרונות, מנהל בית־ספר־פרטי שפשט את רגלו, נטש את אשתו וילדיו והיה מתפרנס כאן בכבוד מנאומים שוברי־לבבות בסעודות המגבית. היו והיו, והזרוּת המשותפת קירבה את כל הרחוקים האלה, גם אותנו, זה אל זה. בבית ישראלי כזה פגשתי את נפתלי ספירשטיין.

נסו לצייר בדמיונכם ישראלי צעיר־יחסית, שבשנה ההיא עוד היה נמנה עם דור מלחמת־השחרור, זה שהתעמולה הציונית השתבחה במראהו הגויי, היוצא להוליווד בשביל למכור את הסיפור החד־פעמי על ישראל זו שהוא נושא בלבו.

ובכן, נפתלי ספירשטיין לא היה בו, אפשר לומר, אפילו חוט אחד מאותו ישראלי אגדי. בדיוק להיפך: הוא נראה נמוך אפילו מעצמו. שפוף, ראשו כבוש בין כתפיו כמי שמצפה בכל רגע למהלומה או זקוק להלוואה דחופה. חוטמו גלש על שפתו העליונה, גבנוני, פחוס כבצק שנעצו בו אגודל. והשפתיים עצמן – הן טיפסו זו על זו, משורבבות מדי, נופלות זו על זו, נכנסות לתוך פיו, לשונו ניגפת בהן, דבריו נשברים אליהן. לא, יפה לא היה, גם לא צעיר. את שׂערו הדליל מסרק היה לאחור, ובכל־זאת היה מצחו נמוך, גבותיו הסבוכות צומחות לתוך עיניו, לתוך שורש־אפו. כשנתגלו עיניו, לא היה מה לראות בהן, ודאי לא זיק אחד מאותה אש שאתה מצפה לה אצל מי שמכוון את כל חייו להגשמתה של שאיפה אחת. כך נראה נפתלי ספירשטיין בראייה ראשונה, וכך רואה אני אותו עד היום, לא כפלקאט של משרד־התיירות.

ואחר־כך היינו שקועים בשיחה. כלומר, מצדו היתה זו כנראה אהבה ממבט ראשון, שכן לא הרפה ממני כל אותו ערב. דיבר ולא חדל. להיטותו לדבר הפליאה אותי כבר אז, ולא ידעתי איך לבארה, שכן מלים לא עמדו לו בתור בקצה לשונו. כמי שמחטט בערימת גרוטאות היה בעיני, מנסה לשווא לגלות משהו הדרוש לו ברגע זה, כיסא, קומקום, מכנסיים, מתאמץ למצוא מקטורן שיתאים למכנסיים, מנעול שיתאים למפתח. ברור היה לי, שלא בלשון העברית נולד, ודאי לא באנגלית, אלוהים יודע באיזו לשון. המשפטים יצאו מפיו מטולאים, מקומטים, דחליליים. באמת, אילו נתבקשתי אז לנחש, אומר הייתי שעוסק הוא בגרוטאות, סוחר לא גדול.

כבר בראשית הערב נודע לי, שהוא עומד לעשות סרט ישראלי. ללוס אנג’לס בא, כך אמר לי, רק לימים אחדים, אולי שבוע, כדי לסיים את המשא־ומתן עם דאלטוֹן טְרַאמבוֹ. “זה הסקריפט־רייטר הכי־גדול שיש היום. מההוליווּד־טֶאן, שמעת על זה? הם היו ברשימה השחורה של אקס־קומוניסטים, ולא יכלו לקבל עבודה בגרוש. שנים היו גוֹסְט רַייטֶרְס, כותבים בשמות אחרים. לא שמעת, רק עכשיו שבר אוטו פרמינג’ר בגלוי את החרם עליו והודיע, שטראמבו יכתוב את הסקריפט של אקסודוס… רוצה לקרוא את אקסודוס? אני יכול לתת לך הזירוֹקס של הספר, שנתן לי יוריס, עוד לפני שמישהו קרא. אתה לא מכיר את יוריס? הלוא הוא גר פה, באֶל־אֵיי. אם אתה רק רוצה – אני מוכן לסדר לך פגישה. הוא בחור זהב, פשוט מאוד, ואנחנו חברים טובים. אבל הספר שלו, תסלח לי מאוד. לא חשוב, הוא יעשה מיליון דולאר, כמו כלום. הוא כמעט ישראלי, אתה יודע, שמו היה ירושלמי, אבל את הספר כתב בשביל הוליווד, בלי נשמה… בינינו, טראמבו בעצמו אמר לי, שהסיפור שאני הראיתי לו הוא פצצה. אם היה מקבל את הסקריפט שלי לפני שחתם עם פרמינג’ר, לא היה חושב אפילו רגע, וזה אף־על־פי שבמצבו הוא לא יכול לוותר על מאה אלף דולאר שמשלם לו פרמינג’ר… עוד לא כתבו דבר כזה על ישראל. זה יהיה הסרט הישראלי הראשון. איך הגעתי, למשל, אל טראמבו? אדי פישר הוא חבר טוב שלי. אתה מכיר את אדי? לא? חבל שבדיוק עכשיו הוא מופיע בניו־יורק. הוא פשוט משתגע אחרי ישראל, ואם היית פוגש אותו, היה נותן לך ברֵייק עצום. אל תגיד שאתה לא מעוניין! תסמוך על האף שלי, אני רואה אותך בפעם הראשונה, אבל אני בטוח שיש לך איזה סיפור טוב, ואם רק ידליק את אדי, הוא יפתח לך את כל הדלתות. פשוט, עכשיו הוא קצת מבולבל, בגלל הגט שלו מדֶבִּי… מה זה, אתה לא קורא עיתונים, חביבי? דֶבִּי רֵיינוֹלְדְס. הלוא הוא התאהב באליזאבת טיילור, ועכשיו הם מתחתנים. היית צריך לראותם אותם, איזה מותק של זוג. כמו בני שמונה־עשרה הם… העיקר, אדי לקח את הסקריפט ונתן לליז לקרוא – והיא, אתה מאמין לי אם אני אגיד לך, היא אמרה, שלא אעז לעשות את הסרט הזה בלי שהיא תשתתף. מלה כזאת מליז טיילור זה כאילו הסרט כבר ישנו. היא מקבלת עכשיו עשרה אחוזים מהגרוֹס של כל סרט שהיא עושה, ואם תתעקש יתנו לה יותר, מפני שכל דבר שהיא נוגעת בו נהיה לזהב. מה שהם רוצים עכשיו זה שרק טראמבו יכתוב לנו את הסקריפט, ובשביל זה אני פה… מה שאני עושה עכשיו שווה לתעמולה שלנו מיליונים, הרבה מיליונים… איך זה, אם כבר אתה בהוליווד, שאתה לא מכיר את טראמבו, או מישהו מהביזנס… מה אכפת לך?! אם אתה מצליח למכור רק סיפור אחד, אז עשית את זה! פה רעבים לסיפורים טובים… אֵייג’נט יש לך? זה לא טוב. פה זה לא ישראל. בלי אייג’נט אף אחד לא ידבר אתך ברצינות. אז תשמע, אם כבר אני פה, אני אעשה משהו: לפרמינג’ר יש אח, הסוכנות הכי־חשובה לכשרונות בהוליווד, ואני אכיר לך אותו –”

כך היה נפתלי ספירשטיין הולך ומדבר באותה מסיבה, ואני, אף שבשום־פנים לא התחברו במוחי כל השמות הזוהרים האלה עם הדמות המחוקה שלפני, אף שבשום־פנים לא האמנתי שמסוגל הוא לנהל עמהם שיחה שתעשה עליהם רושם רציני, חשתי על־כורחי כמי שלגם יין קל, עוד ועוד, ואולי הוויסקי שהייתי אני לוגם במהלך המונולוג הארוך שלו פעל את פעולתו: שיכרון מתקתק התפשט בכל אברי. אולי. מי יכול לדעת. הנה, אך לפני זמן־מה צפיתי בטלוויזיה בסֶאם גולדווין הגדול. האם ספירשטיין שלי יפה פחות ממנה?

“מה הסיפור שהצעת לטראמבו?”

“תאמין לי, לא מה שאני אומר, מה שאחרים חושבים – צוּקָר!” ואת חמש אצבעותיו הקמוצות קירב אל שפתיו המשתרבבות־מדי והשמיע קול מציצה. “במקרה יש לי פה קוֹפִּי אחד של הטְרִיטְמֶנְט. תציץ, ותגיד בעצמך.”

אמת נכון הדבר: מתוך תיק־עור מהוּה שלף חוברת דקה, נתונה בעטיפת צֶלופאן קשה ובשערה כתוב שהזכויות שמורות לנפתלי ספירשטיין מרחוב מאה ושמונה, מערב, ניו־יורק, והעיבוד נעשה בידי תסריטאי ידוע־שם־באמת, שמסיבות מובנות אני מצניע כאן את שמו. התחלתי מעלעל, וככל שהתקדמתי עם הסיפור, כן נראה בעיני אווילי יותר, רדוד, וקשה מכול – בין ארץ־ישראל זו שלי והאנשים החיים בה לבין הסיפור הזה לא מצאתי אפילו צל של דמיון.

לרגע רווח לי משום שהסיפור היה בדיוק מה שציפיתי מידידי החדש, אלא שמיד שבתי והרהרתי באותו תסריטן ידוע־שם ששמו מפאר את השער, באנשים ששמותיהם נשרו מפיו של נפתלי, והתחלתי מתנצח עם עצמי: ולמה לא? במה נופל סיפור כזה ממיני סרטים אחרים, על ארצות ועמים אחרים, שאני צופה בהם לילה־לילה בטלוויזיה, ב־Late Late Show? הכול ייתכן, בעצם.

“נו, סיפור גדול, מה?!” קרא נפתלי, ששב והצטרף אלי בחדר הריק, שבו היו מוערמים מעיליהם של האורחים. “מה שיעשה הסרט שלי בשביל ישראל – אתה לא מתאר לעצמך!”

גמגמתי כמה דברי־נימוסין, אפילו תיבלתי אותם בכמה מחמאות, ורק הוספתי, שהפקה כזאת עולה בוודאי הון־עתק, ומי יממן אותה.

“אין לך מה לדאוג,” אמר נפתלי. “אם הייתי רוצה, הייתי חותם היום. אבל אני, עד שלא יהיה לי סקריפט שאני רוצה, אני לא מתחייב. עם שמות כמו אליזאבת טיילור ודאלטון טראמבו אני יכול לקבל מיליונים. מחר.”

ג

את הבטחתו לא קיים נפתלי ספירשטיין, למחרת לא טלפן אלי לדירתי ובפני גדוליה של הוליווד לא הציגני. הוא פשוט נעלם, כלא היה, ולמען האמת, אף לא תמהתי על כך: היה כאן רק אישור לרושם שעשה עלי האיש המוזר ההוא.

ואף־על־פי־כן שואל הייתי, בחודשים הבאים, כל אדם המקורב לתעשיית־הסרטים, גם מבין הישראלים וגם מבין אנשי המקום, אם שמעו את השם נפתלי ספירשטיין. איש לא שמע. איש אינו יודע. משונה מכול: הוברר לי, שגם בעלי הדירה שבה נפגשנו לא ידעו איך התגלגל לביתם באותו ערב, בחברת מי בא.

בקיץ עקרנו לניו־יורק, ואני התחלתי עושה את עבודתי העיתונאית בקומה השלישית של בניין האומות המאוחדות, לחוף האִיסט רִיבֶר. באותה קומה היו גם משרדיהם של קצין־העיתונות של האו"ם, של סוכנויות־הידיעות הבינלאומיות והעיתונות הגדולה, גם אולמות־עבודה לכתבים מקומיים וזרים. בצד עיתונאים ידועי־שם ואנשים מעולים, מסתופפים היו שם נציגי ביטאונים יוצאי־דופן וסתם תמהוניים, שאיש לא ידע בזכות מה נתקבלו כחברים ב־UNCCA, אגודת כתבי בית־האומות. בדומה להוליווד, היתה גם כאן איזו אווירה שלא מן העולם הזה, מין הוויה בדויה: אנשים לבושים חג נכנסים ויוצאים באולמות מפוארים, מתחככים בשרי־חוץ ובשגרירים, נתקלים פנים אל פנים בנשיאים וראשי־ממשלות, כורעים תחת מטרות־נייר, נוסחי־נאומים, דינים וחשבונות, הצעות־החלטה. בלי־משׂים מתחיל גם אתה לדמות, שכאן, בין כותלי־הזכוכית הממוזגים האלה, מכונס העולם הממשי, שגם אתה רוקח לו מיני־מרקחת, שותף בחריצת גורלו, ולבך נעשה גס בכל אותם עניינים גדולים שמעבר לסף – המלחמות, נדידות־העמים, העוני, הבַּערות, הייאוש האנושי האינסופי. אותו עירוב שבין עוצמה ממשית לבין כוח מדומה ניכר באי־היכולת להבחין בין אדם לאדם, בין מי שמגרונו יוצא באמת דבָרן של ממלכות, קולן של ארצות שלמות, ובין מי שרק מתחפשים בחליפות כהות, צווארונים מעומלנים, מצָחים חרושי־דאגה, ורק כאן, בתחום האפלולי והצונן הזה שבין המציאוּת לבין הבדָיה, יש להם קיום. זוכר אני רבים, גם מן הסוג האחר הזה, אבל על אופיה האמיתי של אותה מהות מיוחדת עמדתי רק בוקר אחד, בצאתי מן המעלית שנשׂאה אותי מן החניון שבמרתף הבניין אל הקומה השלישית.

לפני ניצב נפתלי ספירשטיין.

לא רק הוא שמח בי, כמעט נשקני על שתי לחיי. כשראיתי אותו אני, עמד לבי, כמו נוכח איזו התגלות: ובכן, יש נפתלי ספירשטיין. כלומר, לא רק הוא קיים באמת, כביכול אני נעשיתי ממשי יותר.

“מה עושה אתה כאן?” שאל הוא אותי.

“אני עובד כאן, כתב. של עיתון ישראלי. אבל אתה –”

“אני?! אני באגודה חבר כבר שנים. איך לא ידעתי שאתה פה!”

“בשביל איזה עיתון אתה עובד?”

“יש לי עיתון שלי,” אמר נפתלי, ועיניו הדהויות לא פלבלו מתחת לגבות הסבוכות.

“שלך?! עיתון?!”

“העיתון שלי יוצא פעמיים בשנה, לראש־השנה ולפסח. זה בשביל כל ניו־ג’רסי.”

“ומזה אתה מתפרנס!” לא שאלתי. בתוקף קבעתי את העובדה שסוף־סוף נתגלתה לי. הוא מתעסק באחד מאותם עיתונים־כביכול של קהילות היהודים, מודעות, ברכות, תהילות ותשבחות לזה ולזה. לא שום סרטים.

חיוך אפור האריך את שפתיו, שיקע את זוויותיהן בקמטים העמוקים שבצדיהן, פחס עוד יותר את אפו הפחוס, האביד את עיניו מתחת לגבותיו הסבוכות: “יותר ממתפרנס. זה הכול אני עושה – כותב, מקבל את המודעות, עורך. ממה, אתה חושב, יש לי כסף בשביל הסרטים? אני עובד אולי חודשיים בשנה – ושאר הזמן אני עובד על הסרט –”

“נו, משהו זז?”

“זז?! עכשיו הכול קשור. יש לי ביד שוּטִינְג סְקריפט גמור, יופי –”

“טראמבו?”

“טראמבו?” לרגע הביט בי, כאילו שומע הוא שם זה לראשונה, אך מיד שב ונזכר: “הה, זה… יצאתי ממנו בזול. פרמינג’ר הסתבך אתו ככה, שהוא לא יודע מה יהיה עם הסרט. זה כבר לא טראמבו שהיה. הוא עשה צ’וֹלנט – לא סקריפט… לא, אני בדבר כזה לא מעוניין. אצלי זה – ישראל, לא הוליווד. אתה מכיר את פַּאדי שַיֶיבְסקי, הסופר, זה שכתב עכשיו, נו, מה שהולך עכשיו בברודויי –”

“‘העשירי למניין’?”

“בדיוק. הוא קרא את הסקריפט החדש, ולא רצה לעזוב אותו. פשוט – השתגע. סיפור כזה, אמר, ייתן לעולם את ישראל כמו על צלחת של כסף. בעצמו רצה לעשות את הפרוֹדַאקשֶן. נֵיין־ניין, אמרתי לו, אני כבר רץ לתת לך! זה אתה יכול לחכות. הסרט שלי, ואני עושה אותו!”

“אותו סיפור שקראתי –” ניסיתי בזהירות.

“אותו דבר, אבל הכנסנו שינויים גדולים מאוד. עכשיו זה – צוּקָר!” – וכמו אז, קירב את אצבעותיו אל פיו והשמיע קול מציצה. “מה אני אגיד לך, שמעת על זו, נו, שמשחקת את בֵּייבּי דוֹל, של טנסי ויליאמס. הבעל שלה, בחור מפולניה, נשמה של משי, גֶ’אק גַארפַיין. זה עכשיו הבמאי הכי־גדול לסרטים – הוא הולך לעשות את הסרט. יש לנו כבר גם את התפקיד הגברי הראשי – רוֹד סְטַייגֶר. אנחנו על הדרך הטובה, אדוני –” דווקא משום שאת כל זה סיפר לי בקומה השלישית ההיא מין־אחד שאינו שייך לא להוליווד ולא לקומה השלישית, כל־כולו מין סוחר גרוטאות קטן, אי־שם בסביבות דֶלַאנְסי, דווקא משום שכל־כך התקשה במלים, בשמות, היה משהו כישופי כמעט בפירוט הענייני הזה, בשמות הזוהרים הנשברים אל שפתיו. שאלתי אם יאפשר לי לעיין בתסריט הגמור, והוא הבטיח לי להביאו. בעצמי לא ידעתי אם אני מבקש לעשותו לצחוק, או שאני נכבש לאישיותו המשונה.

עבר שבוע – ושמא יותר – ובקומה השלישית לא נראו לא נפתלי ידידי ולא התסריט הגמור. כבר חשתי סיפוק מסוים, שהפעם הסתבך, אבל יום אחד, בשעה שישבתי וחיברתי מברק ארוך על ביקורו של חרושצ’וב בארמון הזכוכית, טפח על כתפי.

“רק עכשיו גמרתי סוף־סוף עם ראש־השנה. הבאתי לך גם עיתון וגם את הסקריפט.”

מאותו תיק־עור מהוּה שלף כל מה שהיה בו – גיליון אחד של עיתון עבה, כאותם שהיו מחלקים בסופרמארקט לפרסום המצרכים המוזלים, וכדי שאעקור סוף־סוף מלבי את הספק, הראה לי משבצת קטנה, שבין שאר פרטים על העיתון, כתוב היה בה שם העורך – נפתלי ה. ספירשטיין. עכשיו משהוכח מעמדו העיתונאי הרם, נתן בידי את התסריט.

היתה זו חוברת עבה, והוא אמר שאם אין שעתי פנויה עכשיו, רשאי אני להחזיקה אצלי ימים אחדים, אך מכל־מקום יתעכב בבניין עוד שעות אחדות, ואם אספיק לעיין בתסריט, ישמח מאוד.

הגרסה החדשה שוּכפלה על נייר בוהק וּבאותה דיו כחולה־סגלגלה המעניקה לכתוב חשיבות נוספת, וכללה לא רק את הדיאלוגים השלמים, כי אם כל אותן הוראות בימוי מרשימות – “פֵייד אִין”, “לוֹנג שוֹט”, “קאט”, “דיסוֹלב” וכיוצא באלה. בשערה התנוסס שם התסריטאי. שם מפורסם לא פחות מזה של מחבר הגרסה הראשונה, וגם אותו איני רשאי לגלות מאותו טעם עצמו.

חרף כל הדברים האלה, שעמם אותי התסריט, גם סיפור־המעשה גם הדיאלוג, עד מוות. הישראלי שבי נעלב מן הדיוקן שצייר אותו תסריטאי נודע לתהילה, ויותר מכך נפגע הסופר שבי. כל נימוסי הטובים נטשוני, וגיליתי לנפתלי את מלוא דעתי. בין התסריט לבין מה שהוא אמור לבטא, אמרתי, אין ולא כלום. אבל לא רק את ישראל ואת אנשיה איני מוצא שם, אלא אפילו מאותה זווית כלל־אנושית, כביכול, שמפיקי־סרטים אמונים להתבצר בה, אין כאן אלא אופרה־של סבון שזמריה גזורים מקרטון של קופסת־נעליים.

לדברי האזין נפתלי בחיוך אפור. ראשו הדחוק תמיד כלפי מטה, כמצפה למהלומה או כמבקש איזו הלוואה קטנה, השתופף קצת יותר, כאילו אמר: נו, מילא, שמעתי כבר דברים יותר גרועים.

כבר התחרטתי על דברי, וכדי להמתיקם הוספתי: “יכול להיות שאסור לך לשים לב לדעתי. אני בכלל לא מאמין בסרטים על ישראל. בעיני, כל ניסיון כזה אבוד מראש.”

“זאת כל הצרה אתכם,” אמר נפתלי, ולא ידעתי לאיזה כלל הוא מתכוון, “עם כל הכבוד, אתם לא מבינים מה העולם מחפש, ומה צריך לתת לו. יש בישראל כל מה שמחפש העולם. העולם מחפש משהו יפה, נקי, אהבה, זה מה שהוא מחפש, ואתם לא מבינים. איך לקח הסיפור של ישו את כל העולם? מפני שזה אֵ סִימְפּל לַאב סטוֹרי, שכל בן־אדם מבין, לא חשוב אם הוא ישראלי, מצרי, גרמני, כושי, יהודי, מה שכל בן־אדם מרגיש. אהבה. זה לא מוכרח להיות דווקא אשה. ישו אהב את כל האנשים. יכולים לאהוב אדמה. יכולים לאהוב איזה מחשבה שיש לך בראש. לא חשוב מה – רק שזה יהיה סיפור של אהבה. וזה הסיפור של ישראל, בדיוק ככה – אֵ סִימְפּל לַאב סטוֹרי…”

לרגע נאחזתי ברשתו. בגמגומיו היה איזה יופי מיסטי, ואריאצית ספירשטיין על משל השכינה וכנסת־ישראל. לגמרי לא־רע, רשמתי לו ציון: לאב סטורי בין יהדות אקסודוס לבין פלשתינה־א"י. עיניו החנווניות, המציצות מתוך סבך־גבותיו, קראו את הכתוב על פני, עכשיו שסחורתו נראית לי, לא ירפה ממני:

“פה, אני יכול להגיד לך, חושבים על הסקריפט שלי אחרת, ויש להם קצת יותר ניסיון מה טוב ומה לא. פאדי שייבסקי לא עזב אותי. רצה להכניס לעסק את אֶם־סִי־אַיי, אתה יודע מי הם. זה האייג’נסי הכי־גדולה באמריקה, יש להם את כל הכשרונות, קשורים לסִי־בִּי־אֶס, לאַר־סִי־אַי, לרשתות של בתי־קולנוע. היום זה לא פשוט לעשות סרט גדול, צריך להכין קודם פֶּקֶדג’־דיל שלם. אני יכול להגיד לך, שרק בשביל הזכויות על הסקריפט הציעו לי מאה אלף דולאר.”

“מאה אלף!” שמעתי, נשמתי ושרקתי. “אני הייתי חותם להם, שאני מסתלק לעולם מעשיית סרטים, מכתיבת סיפורים, מישיבה בדיוני האו”ם. הייתי נכנס כחבר מן המניין לשוק המשותף."

“תצחק־תצחק,” אמר נפתלי. “בסוף אעשה אני את הסרט הישראלי הראשון, שידברו עליו בכל העולם.”

“או.קיי.,” אמרתי.

ד

גם ימי בניו־יורק זרמו לתוך ההאדסון, ועד שפניתי כה וכה – הגיעה שעת השיבה הביתה. דווקא כשהפשיר השלג המרופש ועל אצבעותיהם השחורות של עצי־הכרך החלה נרקמת תחרה ירוקה, אחז אותי פחד משונה, כאילו רק בתוכי הִכתה הקרה את מחזור־העונות. מת הייתי לחזור כאילו באמת עניין של חודשים, או שבועות אחדים, הוא העניין הזה. קשרי עם נפתלי ספירשטיין נמשכו באי־סדירות נעימה – הוא לא חסר לי כשהיה נעלם לשבועות ארוכים ולא דחיתיו כשהיה חוזר ומתגלה פתאום בקומה השלישית, וסיפור חדש בפיו. מכל הקשרים הרבים שהבטיח לקשור לי, יצא דבר אחד – בבוא החורף לקח אותי לאיזו חנות לא רחוק מן האֶמפּייר סטייט, ושם קניתי חליפה מצוינת – שנמצא בה כנראה איזה פגם – בחצי־מחיר. בזכות חליפה שחורה זו התהלכתי גם אני באולמות האו"ם, במלונות המפוארים ובכל אותם בתים, שעיתונאי צריך להיראות בהם, כשווה בין שווים. החליפה היתה חדשה בתכלית, הסביר לי נפתלי, אלא שהוסרה מעליה התווית עם שם בית־המסחר הנודע שלמענו נתפרה. לי לא אכפת היה הסוד הקטן הזה, אך הוא עצמו לא היה שקט, כאילו אימת בבקיאותו זו מה שחשדתי בו מן ההתחלה, שמין סוחר בבגדים משומשים הוא.

מנין לי? משום שבכל פגישה מבטיח היה לקחתני אל אחד מידידיו גדולי־השם, אם לשם ראיון בלעדי לעיתוני אם כדי לסייע בידי למכור אחד מסיפורי. אני העמדתי פנים, הודיתי לו בנימוס ולא דחקתי בו לממש את הבטחותיו. כבר ידעתי, שכל סיפוריו בדויים מלבו, ואין הוא אלא איש מסכן במסיכה שקופה. מה אכפת לי, שהוא משחק.

קרוב לפסח טלפן לדירתי בשביל לספר לי, כי סיים לערוך את העיתון החצי־שנתי שלו והוא יוצא עכשיו לישראל בשביל לפתוח במשא־ומתן עם משרדי־הממשלה הנוגעים בדבר על סרטו, שבהפקתו יוּחל בקרוב מאוד. ייתכן, אמר, שישתהה חודשיים בדרך, בעיקר ברומא, משום שחלה איזו התפתחות מעניינת, משהו פנטאסטי, בלשונו.

“אם כך,” אמרתי, “נתראה כבר בארץ. אם עוד תהיה שם. בקיץ אנחנו חוזרים.”

“כבר?” קרא, ויכולתי לשמוע את התדהמה בקצהו האחר של הקו. “רק עכשיו אתה מתחיל להיכנס לעניינים! עוד לא פגשת אף אחד!”

“אין דבר. אני רוצה הביתה.”

“שמע, דבר אחד אני מוכרח לעשות בשבילך לפני שאתה נוסע. את אלינור רוזבלט היית רוצה לפגוש?”

קולו היה מתוח, צווחני במקצת. יכולתי למלמל משהו ולחלצו מהבטחה זו, שלא יוכל לעמוד בה. אבל איזה שד קפץ לתוך האפרכסת והקדימני:

“כן, מאוד. אילו סידרת לי ראיון אתהּ מיד, הייתי מודה לך מאוד. יהיה לי משהו מעניין לגיליון החג.”

השד שהשתלט עלי, לא הרפה מנפתלי, תבע ממנו להזדרז, הודיע שיחכה לצלצול נוסף תוך יום־יומיים, דחק את ידידי למבוי סתום.

בו־ביום שב נפתלי ספירשטיין וטלפן. אף שזמנו דחוק, אמר, כבר הצליח לסדר הכול באמצעות ידידה משותפת לו ולגברת רוזבלט, ובעוד ימים אחדים אוּזמן אליה באורח פורמאלי. לפי־שעה הוא מברך אותי לשלום, ואם לא כאן – ניפגש בארץ, כשיבוא לעשות את הסרט.

כעבור ימים אחדים קיבלתי מכתב בחתימת מזכירתה של אלינור רוזבלט: הגברת הראשונה לשעבר תשמח לקבלני בביתה לראיון ביום פלוני בשעה פלונית.

ה

אין לך דבר שאי־אפשר להמעיט בערכו, אך לבטל מעיקרה את העובדה הזאת לא ניתן היה. הראיון נתקיים. יבוא אדם ויאמר, שיכולתי לטלפן בעצמי אל מזכירתה של אלינור רוזבלט, ואולי זה כל מה שעשה למעני נפתלי ספירשטיין. אולי. אף־על־פי־כן אנוס הייתי להודות, כי אם התכוון לגלות עצמו באור חדש, עלה הדבר בידו, וגם השעה שבחר העידה על חוש מחוּדד לדראמה. נפתלי ספירשטיין הפגיש אותי עם אלינור רוזבלט. זה משהו.

שהרי זה היה הרושם האחרון שנשאתי עמי בשובי לארץ: נפתלי ספירשטיין אינו רק מה שמתגלה לעין – יש בו משהו נוסף.

חלפו שנה ושנתיים. האנשים שנקרו לי בדרכי־נדודי נסוגו לאותו תחום אפלולי שהוא ספק זיכרון־מה־שהיה ספק הוויה בדוּיה או הזוּיה. בתחום ההוא היתה דחוקה גם דמותו המיטשטשת והולכת של נפתלי ספירשטיין. ויום אחד, בין ראש־השנה ליום הכיפורים, שמעתי את קולו בטלפון, את המלים הנשברות אל שפתיו המתחבטות זו בזו, הברות ממועכות, תחביר סורסי, אבל גם השתוקקות גדולה להיפגש אתי, ומיד. יש חדשות גדולות.

“הסרט?” שאלתי.

“בטלפון אני לא מספר לך כלום. אני צריך עצה טובה.”

נפגשנו בבית־קפה. החלפנו כמה מלות־נימוסין, הזכרנו זה לזה את פגישותינו בלוס אנג’לס וניו־יורק, שעכשיו, בבית־הקפה התל־אביבי, נראו לי כאילו לא התקיימו מעולם.

“והסרט?” חזרתי.

“היו לי הרבה צרות,” אמר. “הַדיל כבר היה סגור כמעט לגמרי, וצריכים היינו להתחיל בצילומים, אבל פתאום התברר לי שאחרי ‘אקסודוס’, שהיה הצלחה פנטאסטית, צריכים משהו מודרני, חדש. ואז ישבנו, ג’ורג' טיבור ואני, וכתבנו סקריפט, משהו צוּקָר –”

“מי זה ג’ורג' טיבור?”

“אתה לא יודע? זה עכשיו הסקריפט־רייטר הכי־טוב באמריקה. עבדנו יחד שנה שלמה, ואצלי, מפני שאנחנו חברים טובים, לא לקח ג’ורג' אפילו דולאר. בכל־זאת, הוצאות היו, ובסוף נשארתי בלי כלום. היה לו משהו, פסיכולוגי, הלך לבית־חולים, לקח כדורים –”

“ועכשיו?”

“זהו. בדרך הייתי בלונדון. יש שם סופרת אחת, אמרו לי, יוצאת־מהכלל, חצי־יהודייה, דוריס לסינג קוראים לה. אמרתי לה מה הסיפור והיא – השתגעה. אבל מה, היא לא בשביל אמריקה ולא בשביל ישראל. יותר מדי אנגלייה. אז עכשיו קיבלתי החלטה, ואני רוצה ממך עצה: אני רוצה למצוא סופר ישראלי, אבל שיהיה סוג אל”ף –"

הייתי כאיש נדהם: “עכשיו אתה מתחיל הכול מחדש?”

“למה מחדש?” הביט בי נפתלי בתמיהה.

“אני כבר שומע על הסרט הזה כמעט חמש שנים. איך אתה מסוגל – סרט אחד?!”

“תראה, סרט כמו שאני רוצה לעשות – לוקח הרבה זמן. ואני אמרתי לך – את הסרט הישראלי המקצועי הראשון אעשה אני. אם ירצה השם, עוד השנה. יש לי קבוצה רצינית של משקיעים מניו־ג’רסי, ששׂמה מאה אלף דולאר. מוריס לוין, אתה יודע מי זה, המנהל הטכני של וֶסְט סַייד סטוֹרי, רוצה לעבוד אתי. בוריס קאופמן, זה שמצלם את הסרטים של איליה קאזאן, רוצה לעבוד אתי. בשביל תפקיד האשה יש לי סטאר גדולה, פצצה של שחקנית ומשהו בלתי־רגיל בתור בן־אדם – שלי וינטרס –”

“מה קרה לאליזאבת טיילור?”

“עזוב אותה. מה שהיא עשתה לאדי פישר, אני אומר לך, הלב נשבר לראות אותו. אני לא רוצה לדעת ממנה. התפקיד שאני צריך, זה בדיוק שלי וינטרס.”

“והתסריט?”

“בשביל זה אני נפגש אתך. אגיד לך סוד, אני צריך סופר ישראלי מפני שאני כבר לא כל־כך מכיר את ישראל, אתה מבין אותי –”

דיזינגוף של סוף הקיץ, לפנות־ערב. רחובה הסואן של העיירה הצעקנית ביותר בעולם, טיח־הקירות הקלוף, חלונות־הראווה המכוערים, אבריהן החמים של הנערות, לא עבר, לא חן, לא סגנון, ההוויה החשופה הזאת שאינה, לא, אינה יפה, ורק בה אני חי וגם אם יאבד לי מאור־עיני לא אהיה בה זר.

ומולי נפתלי ספירשטיין, ששׂערו הִדליל עוד יותר ומצחו לא התרחב, שגבותיו מסתלסלות כלפי מטה, לתוך עיניו, ואולי הן צומחות מתוך העיניים ומעלה, נפתלי ספירשטיין, שאיני יודע מתי יָשב בישראל ומתי הלך לניו־יורק ובין הזמנים, בין עיתון של ראש־השנה לבין עיתון של פסח, הוא עושה סרט ישראלי.

“אני מבין אותך,” אמרתי. “אתה רוצה סופר ישראלי, סוג אל”ף."

“בדיוק!”

ו

זה היה לפני תשע שנים. סופר אחד כתב תסריט חדש, וכיוון שאצלנו אין סודות, נתגלה לי עוד פרט אחד, שהרעיד את לבי. נפתלי ספירשטיין שילם לסופר שכר־סופרים נאה, ובדולארים אמריקניים טובים. התחום האפלולי שבין המציאות לבדיה הוסיף וניטשטש.

חודשיים ישב בתל־אביב, ומפעם לפעם נפגשים היינו באותו בית־קפה בדיזנגוף. הוא היה נלהב מעבודתו של הסופר, אמר שפעם ראשונה חש הוא כי זהו־זה, הסרט הישראלי הראשון באמת, בסטאנדארד בינלאומי, ומפיקו יהיה נפתלי ספירשטיין.

ושוב נסע, ושוב לא שמעתי על־אודותיו ימים רבים, בפסח לא טלפן, ואף בראש־השנה שלאחריו לא התקשר. גם הסופר הישראלי, שקיבל דולארים אמריקניים טובים בשכר־התסריט, לא שמע מה עלה בגורל הסרט.

בפסח שלאחריו צלצל הטלפון. בינתיים החלפתי את דירתי, אבל נפתלי מצא את שמי בספר. קולו נשמע עליז יותר, המלים יצאו מהוקצעות מבין שפתיו, ועל־כורחי עברה מחשבה בראשי: הפעם מגיע הוא לא רק עם תוכנית חדשה, כי אם גם עם כסף רב.

“אני באתי עם ויטוריו רוֹסי, אתה יודע מי זה –”

“מי זה?”

“אני לא מאמין לך: זהו התסריטאי האיטלקי הגדול ביותר. הוא עובד בשביל קַארלוֹ פּוֹנְטי, בשביל דֶה־לָאוּרֶנְטיס, כתב את הסרט הזה, נו – ברגע זה שחכתי את השם. אני מבקש אותך, בוא אלי ל’דן', לדרינקס –” חשתי פרפור קל בחזי. לא רק משום שחוש נסתר זה שמתעורר בי לעתים קלע כל־כך אל המטרה, כי אם משום שעכשיו הגיחה לפני השטח מחשבה מוצנעת עוד יותר: לא ייתכן שאין כאן איזה סוד בתוך סוד, ומי יודע מה באמת מריץ אותו כל הימים ממדינה למדינה, והכסף הזה שהוא מפזר מי יודע מה מקורו.

הלכתי אליו ל“דן” ופגשתי את האיטלקי שהביא עמו, את ויטוריו רוסי. נפתלי לא השתנה – אפילו החליפה שעליו נראתה כאילו לא הסירהּ מאז פגישתנו הראשונה. לכל היותר היה ראשו דחוק קצת יותר בין כתפיו, נתפחס קצת יותר חוטמו, העמיקו קצת החריצים משני צדי פיו. האיטלקי, כנגד זה, היה לבוש אביבית, חולצת־בד צבעונית, מכנסיים בהירים, מוקאסינים. הוא דיבר אנגלית מדויקת למדי, ועד מהרה נקשה בינינו שיחה טובה, שנונה.

הכול ייתכן בעולמנו, אמרתי בלבי, אך איש זה עשוי בהחלט להיות כפי שהוא נראה – תסריטאי מצליח, אולי סופר שמצפונו מייסרו, ומשום כך נענה להצעה הראשונה לנסוע לארץ־הקודש, למלא מצוות עלייה לרגל, לשבת בקיבוץ, לכתוב סרט ישראלי. הכול ייתכן בעולמנו, אך ויטוריו רוסי אינו מבריח בינלאומי.

שהרי זו המחשבה הזרה שעלתה עכשיו לפני השטח. כמה שנים מסוגל נפתלי ספירשטיין ידידי לעשות הכנות לסרט הישראלי שלו, אם אין כל פעילותו אלא כיסוי לעיסוקים נאצלים פחות?

הפעם לא שאלתי מה עלה בגורלו של התסריט הקודם, לא מי מועמדת עכשיו, אחרי שלי וינטרס, לתפקיד הנשי. שמעתי, ושתקתי. הבטחתי להתקשר עם ידידים באחד הקיבוצים, ולבקשם שיארחו את רוסי, ואת ההבטחה הזאת קיימתי. הפרשה הזאת, אמרתי בלבי, חייבת להגיע לסיום כלשהו, או על מסך־הקולנוע או באינטרפול. נחיה ונראה.

ז

לא כך ולא כך המשיכו להיכתב פרקי־הידידות ביני לבין נפתלי ספירשטיין.

לפני שהתקשרתי עם ידידי בקיבוץ, טלפנתי למבקר־הקולנוע של עיתוני וביקשתי לדעת אם שמע על תסריטאי בשם ויטוריו רוסי. “זהו אחד הכשרונות המובהקים שנתגלו בשנים האחרונות,” נתקף ממש התרגשות, “ואני מוכרח לראיין אותו. הה, ויטוריו רוסי!”

אותה שיחה, שאכן נתפרסמה בעיתוננו, פיזרה כל ספק ביחס לזהותו של האורח, וכנגד זה עִרפלה עוד יותר את דיוקנו של נפתלי, זה שהייתי מצייר והולך במוחי זה שבע שנים ויותר. אם ויטוריו רוסי הוא עובדה בלתי־מעורערת, ואם שיחתי עם אלינור רוזבלט נסתייעה בתיווכו, ואם גם לידידי הסופר שילם בכסף מלא – יש אולי באמת איזו איכות מופלאה באיש השפוף והמגומגם הזה, ורק אני איני משיגה?

גם שאלה זו, כְּאלה שקדמו לה, נותרה בלא תשובה. השניים טסו לרומא להשלים, כרגיל, את ההכנות האחרונות להסרטה, ושוב לא שמעתי דבר על הגרסה שכתב רוסי. כעבור שנה ויותר טלפן אלי איזה איש זר, אמריקני, הציג עצמו כידידו של נפתלי, אמר שבא לכאן במגמה לחפש חומר לסרט ישראלי ושאל אם אוכל לסייע לו בעצה.

שמחתי על האיש הזה, שכן בטוח הייתי כי מפיו אציל עכשיו את כל האמת על נפתלי. אירחתי אותו בביתי, לקחתי אותו במכוניתי לסיורים בארץ, ולא העליתי אלא זאת, שהאורח התפרסם בזכות סדרה טלוויזיונית מצליחה, שלפני כמה שנים הֵקיץ עליה הקץ. את נפתלי פגש במקרה לפני שבועות אחדים באיזו מסיבה גדולה וּבו־בערב הציע לו כרטיס לישראל בשביל שיכתוב שם למענו תסריט. עד מהרה הוברר לי, שכל משכורתי לא תרווה את צימאונו לוויסקי טהור. לפני שניתקתי את מגעי עמו, שאלתי אם ידועה לו כתובתו של נפתלי, אך הוא אמר שמעולם לא היה בביתו, ורק מספר הטלפון שלו רשום בפנקסו. נסיעה לאמריקה לא היתה בתוכניתי, אף־על־פי־כן העתקתי את המספר לתוך פנקסי. לעולם אינך יודע לאן יגלגל אותך גורלך.

את נפתלי ספירשטיין עצמו לא ראיתי עוד. גם אם שב לפקוד את הארץ – ותסריטים חדשים בתיקו המהוּה – לא יכול היה למוצאני. בקיץ שלאחר ביקור התסריטאי חובב־הוויסקי, יצאתי לשנתיים ללונדון.

עד היום תמֵה אני: האם ידע שיושב אני בלונדון? יתירה מזו – האם ידע, שפעם ראשונה מאז נקשרה נפשו המוזרה בנפשי עשוי הוא גם להפיק ממני איזו תועלת? בתוקף עבודתי באים היו אלי אנשים שונים ומשונים ובכללם כל מי שמלחמת ששת הימים הכניסה בלבם מחשבה טובה להפיק סרט על נושא ישראלי. לא זה המקום להידרש לנושא מרתק זה ולספר בכל עושי הסרטים הללו לסוגיהם. איני מזכירם כאן אלא משום שכל בעל־רעיונות פיקח וממולח מעלה היה בזיכרוני את נפתלי ספירשטיין איש־החידה. מה היה סופו? האם הפיק סוף־סוף את הסרט האחד שמחבריו, עלילתו וגיבוריו הלכו ונשתנו לעיני שוב ושוב בעשר השנים שחלפו מאז נפגשנו לראשונה בלוס אנג’לס? האם אמר נואש? ואולי בכל־זאת היה יסוד לחשד, שכל ההתעסקות הזאת אינה אלא מסווה תמים לאיזו פעילות אחרת, מי יודע איזו?

עובדה אחת תמוהה היתה לנגד עיני: דווקא בשעה שכדאי היה לו, על־פי השׂכל, לחזר אחרי, אבדו עקבותיו.

ושמא אדייק: בשובי, סיפר לי אותו סופר ישראלי, שאת שמו אני שומר בלבי, שאחרי מלחמת ששת הימים הופיע פתאום שוב נפתלי ספירשטיין ובפיו תוכנית לסרט אקטואלי, אף הוא, כפי ששׂח לי אותו סופר בחיוך דק, אֵ סִימְפּל לַאב סטוֹרי. הפעם לא נעתר הסופר לבקשתו של נפתלי לכתוב את התסריט, לדבריו – בשל התחייבויות קודמות, אך לפי מה שאמר לי חושי הנסתר – משום שהפעם הציע נפתלי לשלם לא בדולארים טובים, כי אם בהבטחת אחוזים ידועים מן ההכנסות הצפויות.

“כלומר, לעולם לא,” אמר הזיק בעיניו של אותו סופר.

“והאם ידע שאני יושב בלונדון?” שאלתי.

“כמובן,” אמר. “יותר מזה, כשטלפן אלי פעם אחרונה, שאל אם אני רוצה למסור לך משהו, הואיל ויראה אותך מחר. מדבריו הבינותי, שאת כתיבת התסריט החדש עמד להציע לך, ושאל לדעתי, כלומר – לא אם אתה מתאים אלא אם תסכים.”

מוזר, אמרתי בלבי. כל השנים ששיתף, אותי בתוכניותיו, לא ביקשני אפילו פעם אחת להשתתף אתו בכתיבה. מה הניעוֹ לספר, שהוא בא להציע לי את כתיבת התסריט הזה דווקא, ומדוע נמנע אפילו מלטלפן אלי כמנהגו בעבר?

גם שאלה זו, כשאלות רבות אחרות, עתידה היתה להישאר בלא תשובה.

ח

בקיץ שעבר שהיתי ימים אחדים בניו־יורק, פעם ראשונה אחרי יותר מעשר שנים. אף שזמני היה דחוק, גמור היה בדעתי לאתר את נפתלי ספירשטיין. כל השנים היה הוא יוזם את הפגישות בינינו, ואני הייתי נענה ברוח טובה, אך בלא השתוקקות גדולה. הפעם, אמרתי בלבי, אמצא אותו, ואפילו אצטרך להפוך את ניו־יורק על פניה.

ניו־יורק זו שמצאתי שוב לא היתה בעיני הכרך שבפעימות לבו האדיר התאהבתי עד מעל לאוזני, שבתוך עורקיו השחורים זורם הייתי בוקר־בוקר וערב־ערב עם האלפים, מתחנת הרחוב המאה־ושישה־עשר ועד לגראנד סנטראל וחזרה. לא היתה זו העוצמה המתפוצצת של כרך שראשו בשמים. אולי זקנתי אני, ואולי נתבלתה העיר. בית־המלון היקר היה מדוֹהָן, העובדים חמוצי־פנים, פני האנשים שברחובות היו סגורים בתוך תיבות לא־נראות. היה לי עצוב מאוד.

בפנקסי רשום היה מספר הטלפון שנתן לי התסריטאי האמריקני. קול עייף של אשה חזר אלי מאינסופיותה האלמונית של ניו־יורק. שאלתי אם יכול אני לדבר עם מר ספירשטיין.

“מי זה?” שאלה האשה.

“ידיד שלו. מישראל.”

“או־ה, ישראל!”

תגובה קצרה זו אמרה הכול. לא היתה זו קריאת־התפעלות לשֵמע שמה של הארץ הקסומה. להיפך, קולה ביטא איזו טינה מרה. מעולם לא עלה בדעתי לשאול אם יש לנפתלי משפחה. הקול שבקצה הקו, קולה של אשה נבגדת הוא.

“אפשר לדבר אתו?”

“לא, אי־אפשר,” אמרה בטון חד מדי, צורמני. “הוא נגמר. ישראל שלך הרגה אותו.”

מה ניתן לומר ברגע כזה, לאפרכסת, לאשה שעצם־מציאותה לא היה ידוע לך.

“זה נורא. אני מצטער לשמוע. מתי זה קרה?”

“עכשיו זה כבר לא משנה. הוא איננו.”

“אנחנו היינו ידידים טובים, גברת ספירשטיין –”

“אני אינני גברת ספירשטיין. אין גברת ספירשטיין. איש בודד היה – ובודד מת. מאהבה לישראל שלך.”

“אני חיבבתי אותו,” אמרתי, ורק כששמעתי את קולי ידעתי שאמת אני דובר: “מאוד.”

“כן, כולם חיבבו אותו, אבל מה יצא מזה?”

“והסרט – האם עשה את הסרט?”

מתוך האפרכסת נשבר צחוק צווחני.

“מה אתה? סופר? תסריטאי? במאי?”

“אני ישראלי. סופר – קצת.”

לרגע אבדה האלמונית באינסופיות הכרך, כלא־היתה, ואחר־כך חזר קולה, עייף, נמוך, אפילו ערב לאוזן:

“אתה באמת מתעניין בסרט?”

“כן,” אמרתי, אף שלא ידעתי במה בדיוק אני מתעניין.

“אם יש לך שעה פנויה, יכול אתה לבוא אלי. אספר לך הכול.”

מתגוררת היתה ברחוב מאה ושמונה, ושמה היה שׂרה בֶּרְנְס. אותו אזור של מנהאטן זכור היה לי היטב מימי מגורינו בניו־יורק, שכן דירתנו לא היתה רחוקה משם, באחד מבנייני־המגורים של אוניברסיטת קולומביה. אם לא ניטשטש הכול בזיכרוני, נשתנה הכול לבלי הכר. היתה איזו זוּהמה כללית ברחוב, על המדרכות, בפתחי הבתים הישנים. גם הרכּב האוכלוסין נשתנה בתכלית, ועכשיו נדמה היה לי שאני רואה רק שחורים וישישים עלובים, היושבים על הספסלים שלפני תחנת הסאבּוֵוי, בתוך האשפה, מהומת המכוניות, האוויר המורעל. איך זה אהבתי פעם כל־כך את העיר הזאת?

כשנכנסתי לתוך חדר־המדרגות המזוהם נזכרתי מתי ראיתי כתובת זו לראשונה – בשער התסריט הראשון שהראה לי נפתלי ספירשטיין בלוס אנג’לס. כלומר, מאז חי הוא עם אותה אשה, ושמא לא היתה לו כתובת משלו.

האשה לא היתה צעירה, ואף שציפתה לבואי, לבושה היתה ברישול. רהיטיו של חדר־המגורים הצר היו כבדים, ממורטטים, כאילו לא של בעלת־הבית הם. ואף־על־פי־כן מרחף היה בחללו האטום, הלא־מאוּורר, של החדר מין־משהו אנושי וחם, כמו בבית שגדלים בו ילדים, שחיים בו אנשים על־פי דרכם. כשהתרגלתי למראה, גיליתי כי גם בגופה המסורבל של שרה ברנס, בעיניה החומות, בשפתיה המלאות, נשתמר איזשהו יופי חם, אם גם לאה מאוד.

בפשטות סיפרה לי איך נטש אותה בעלה, עוד בטרם סיים את עבודת־הדוקטור שלו בתולדות הדראמה המודרנית, אותה ואת שני ילדיהם הקטנים, בדירה זו, שבה היו מתגוררים כסטודנטים. בפשטות סיפרה לי איך פגשה, בבית־קפה ישראלי שבסביבה, את נפתלי ספירשטיין ואיך הלכה שבי אחר סיפוריו על קשריו עם השמות הזוהרים של הקולנוע והטלוויזיה.

“במשך הזמן,” אמרה, “עמדתי, בסתר לבי, על האמת, אבל העדפתי את הדברים כמוֹת שהם. לא ניסיתי להעיר את נפתלי מחלומותיו, כי אם להיפך, ביקשתי להיסתר בהם גם אני. אל תִמנה באוזני את חסרונותיו. את כולם הכרתי טוב יותר מכל אדם אחר. יפה לא היה. בכשרונות גדולים – כבעלי – לא היה מחונן. מסלול חיי שלי, בין העבודה בבית־הספר לבין הדירה הזאת ושני ילדי הקטנים, היה צר, ותקווה להיחלץ מתוכו לא היתה לי. היה נפתלי, שפעמיים בשנה חוזר היה מן העולם הגדול, מלונדון, רומא, תל־אביב, חוזר באוזני על שיחותיו עם כוכבים, תסריטאים, במאים, ואני מצרפת עצמי להזיה על סרט ישראלי, שכמותו לא עשה עדיין שום איש. אגב,” צחקה ועכשיו נראתה בעיני גם צעירה למדי וגם כלל לא מכוערת. “אני לא ביקרתי בישראל אפילו פעם אחת.”

היא קמה ממקומה, הדפה לעבר מרכז החדר כורסה ממורטטת אחת ופתחה את דלתות המזנון הישן שניצב אל הקיר. מתוכו הוציאה ערימה אחת של חוברות כרוכות בצלופאן ישן, ואחריה ערימה שנייה, והניחה אותן על השטיח המרובּב, לרגלי. היו שם עשרים חוברות, ואולי יותר.

“זהו הסרט הישראלי של נפתלי,” אמרה. “הוא השתכר יפה באותו משהו שהיה מוציא לאור בניו־ג’רסי, ולולא בזבז את רוב זמנו בזה, יכול היה לקיים את כולנו ברווח. אבל הוא רצה לעשות סרט ישראלי, וכל מה שהשתכר הוציא על תסריטאים, על חוזים, על נסיעות. אפילו פרוטה אחת לא השאיר אחריו. הוא מת פתאום, ולכן לא היו כל הוצאות רפואיות. אבל את הוצאות הקבורה צריכה הייתי אני לכסות. לא היה אל מי לפנות. משפחה אין לו, ולבקש נדבה מידידיו לא רציתי. כאן, בחוברות האלה, כל שנות עבודתו, כל חייו. שיגעון אחד גדול.”

שתקתי. ידעתי לְמה מצפה היא ממני, שאומר לה כי אקח את כל התסריטים ומכולם יחד אפיק סרט ישראלי. אולי צריך הייתי לעשות זאת, ולוּ רק כדי שבלבהּ תחיה האשליה עוד שעה קצרה. לא הייתי מסוגל להוליך שולל לא אותה ולא אותי. היא הבינה את שתיקתי, וגם אותה קיבלה בכניעה. עוד לפני שיצאתי, אספה את החוברות, החזירה אותן למקומן במזנון, הדפה את הכורסה חזרה ואמרה:

“שיגעון אחד גדול. מה פתאום סרט ישראלי, אני שואלת אותך, מה פתאום?”

א

באוזני מוסיף שמו להתנגן, כפי שהיה מבוטא במשפחה – יִיִיִצחַאַאַק – מלעֵיל ובחי"ת פתוחה ומרוּחָה. בעיקר שלא בפניו, בשמץ לגלוג מעורב בקורט סלחנות, נקרא היה אצלנו אִיטשה, אִיטש’לה, וכשנזכר תעלול מופלג שעוֹלֵל – רֶבּ איטשה. כשם שחוֹזָה היתה כתפהּ השמאלית של אמא את הגשם, כך היו עיניו הנוצצות של אבא מנחשות מפִרפור שפתיו של אורח נכנס – ומי היו אורחינו אם לא אחיו ואחיותיו של יייצחאאק, בניה ובנותיה של דודתי האגדית בפולין, אחותו הבכירה של אבא, נוחה עדן – מהפך נוסף שהתחולל בחייו של אחיהם הבכור.

“נו,” היה אבא מחייך חיוך דק, “רב איטשה חזר לשיר באופרה?!”

באותה מלה יחידה, אופרה, מקופל היה הכול – ובייחוד ההסכמה, שכל מה שהוא מובן מאליו אצל שאר האחים, אינו תופס לגבי יצחק. מקומו בפנתיאון המשפחתי נקבע בימי היותו באופרה – אותו פרק שייך לשנותיו הראשונות ממש בארץ, ערב צאתי לאוויר העולם, כפי שיתבּאר מיד – ומשנקבע, שוב אין הוא בר־שינוי. גם אחרי כל מה ששמעתי על עלילותיו של בן־דודי יצחק באופרה, עודני מסופק אם לכלל שירה על הבימה הגיע אפילו פעם אחת, וזה חרף היותו בעל בריטון עמוק ומתנגן. בשבתו בערבי הקיץ במרפסת צריפנו, אַנֶקדוֹטה גוררת אנקדוטה על אחיו ורעיו, הזמרים והשחקנים, המשוררים והסופרים של תל־אביב, היו קולו וסיפוריו נוסכים עלי שיכּרון, ואת הערגה אל אותה הוויה כמוסה נטע בלבי בפעם הראשונה הוא, בן־דודי יצחק. אבל זה היה, אין צריך לומר, כמה שנים טובות לאחר צאתי לאוויר העולם, כלומר, כשאותה אופרה כבר היתה צרורה בצרור זיכרונותיה המעטים של העיר העברית הראשונה בעולם.

גם בצרור זיכרונותיהם של אמא ואבא, שביקרו באופרה ההיא – ולמען הדיוק, באופרה כלשהי – פעם אחת ויחידה. גם אז, לא לכך נסעו לתל־אביב, אלא אמא עמדה אז בסוף הריונהּ הראשון ומוחלט היה אצלה שתלד לא בבית, בעזרתה של ה“פרֶנקינֶה”, הגברת ויקטוריה, המיילדת הספרדייה של המושבה, כי אם ב“הדסה”, ואבא בא לתל־אביב לכבוד השבת והלידה הקרובה. שאלֶה היו נסיבות ההליכה לאופרה, זאת יודע אני בוודאות, שכן אותה חוויה בלתי־חוזרת פִרנסה הרבה שנים את סיפוריה של אמא. כאשר הגיעה הרינה של המוני הזמרים שעל הבימה, כולם בתלבושות מרהיבות, לעוצמה כבירה כזאת שהרעידה את הזגוגיות באולם יַאשָה חֵפֶץ – היתה אמא חוזרת ומספרת – התחלתי אף אני פתאום לבעט בהתלהבות בתוך כרֵסהּ, כאילו המוסיקה היא שעשתה עלי רושם. אם יעבור הכול בשלום, נדרה אמא באמצע האופרה, הילד ייוולד בריא ושלם והמלאך הגואל ישמרנו מכל רע, תהפוך שמים וארץ – והוא ילמד לנגן בכינור. עוּבּר, שהמוסיקה חזקה כל־כך בדמו, מוכרח שיהיה מין יאשה חפץ.

אותו נדר, כמוהו כקריירה האופראית של יייצחאאק, האריך ימים, כפי שהיו אומרים אצלנו, מתענית אסתר ועד שוּשן פורים. הוא לא זימר, ואני לא ניגנתי. ואולם כרטיסי־הכבוד, שהעניק אז לאמא ולאבא, ועמם את החוויה האופראית היחידה בחייהם – לא נשכחו מלבם מעולם. שני עדים שאין להזימם היו הכרטיסים, כי אכן עמד יצחק במדרגה כלשהי בעולם הבוהמה של תל־אביב. עיסוקו הממשי, כך נראה לי, היה לא על הבימה – הוא היה ספק סדרן ספק קופאי. אבל חזותו, שיחתו וסדר־יומו גרמו שכלפיו נתקיים במשפחה כל השנים, בצד יחס של “חשדהו”, גם מידה של “כבדהו”. מה שלא היו שמונת אחיו ושתי אחיותיו סולחים לעצמם וזה לזה – כולם עלו כחלוצים, אח משך את אחיו, וכל השנים התפרנסו מעבודה גופנית – מחלו לאחיהם הבכור. רֶב איטש’לה, היו אומרים קצת בזלזול קצת בציפייה לסודו שיתגלה, הוא בכל־זאת מן הבוהמה!

ולמי שהוא מן הבוהמה סלחו אפילו חשד של מוֹפּ"סיוּת שדבק בו. לא כדרך שאצלנו במושבה היו מטיחים כלפי מי שנרשם להסתדרות וקיבל את הפנקס האדום: בולשביק! באותן שנים, סיפר אבא וחזר וסיפר, די היה שיימצא ברשותו של אדם איזשהו פרסום, שהיו הקומוניסטים מדפיסים באופן בלתי־לגלי, שיגבּיהו אותו האנגלים בצווארונו, יעלוהו על אונייה ויגרשוהו לארץ הפּלפּל, ובלי שום חוכמות. וזה הדבר שכמעט עולל התכשיט לדודו, כלומר, לאבי.

“יום אחד,” סיפר וחזר אבא כעבור שנים, כאשר בכגון זה כבר אפשר היה לדבר בקול רם, בלי חשש מלשינוּת, “מופיע אצלנו בחצר פוֹלישוּק, כובע־השעם לראשו והתרמיל הגדול משתלשל מכתפו, ומביא איזה צרור־דואר עבה, קשור במשיחה. כיוון שצרורות כאלה לא היה מי שישלח לי, נכנס מיד חשד בלבי. גם עיניו של פולישוק, שיצא לו במושבה שם לא־טוב של מי שחוטמו ולשונו ארוכים מדי, מוליך לחצר זו מה שהוא רואה בחצר זו, והיו שריננו כי גם באוזני השוטרים האנגלים לוחש הוא דברים שהשתיקה יפה להם – לא מצאו חן בעיני. נתתי מבט בצרור וראיתי כי המען אמנם שלי, אבל שם הנמען הוא רב איטש’לה שלנו. מניה־וביה חיברתי סיפור מסובך על ריב שנפל בינו לביני, על כך שזה שנה ויותר נותק בינינו כל קשר ורק שמעתי, שנסע לביקור בפולין וספק אם ישוב. בלי לפתוח את הצרור ובלי לראות מה יש בו, סירבתי לקבלו, פשוט מאוד. בזה, בטוח אני, הצלתי מעסק ביש, ממאסר, אפילו מגירוש, לא רק את יצחק, אלא גם את עצמי. כבר היו דברים מעולם.”

זה שיצחק לא שאלוֹ כלל אם הגיע משהו בדואר בשבילו, היה חסר־משמעות בעיני אבא. היו לו די סימנים לתת באחיינו, בדעותיו ובמעשיו. משנסגרה האופרה, סיפרו האחים, מצא לו איטשה עיסוק חדש: הוא עובד בתיאטרון “אהל”. רוב הימים הוא מסתובב ברחובות, מבטל זמנו בבתי־הקפה של המשוררים והשחקנים. ערב אחד ראו אותו בשפת הים, לפני “סאן רֶמו”, מחובק טַן־דוּ עם אלכסנדר פֶּן, שניהם בגילופין, שרים בקולי־קולות שירים רוסיים. יש לו גם איזו אשה חדשה, שאצלה הוא מתגורר, והוא מתלבש בטרזנות מרגיזה – פעם ברוּבּאשקה של משי שחור ופתיל קלוע קשור למותניו, פעם בחליפה שחורה, חולצה שחורה ועניבה אדומה כדם. כשבא יצחק לבקרנו, דיבר אתו אבא משפטים, סירב לשמוע את שקריו ואת תירוציו, שאל איך העז להשתמש בו ובכתבתו למשלוח דברי־תועבה והכריז, כי עם מוֹפ"ס ועם סוכנו של המופתי הירושלמי אינו רוצה עוד כל מגע ומשא מעתה ועד עולם. אילו קמה מקברהּ אמך עליה השלום, אחותי הבכירה צירל־לאה, וראתה עד היכן הגיע בנה־בכורה, שואלת היתה את נפשהּ למות.

כמה היה ניתוק סופי כל־כך מתמיד במשפחתנו?

עד ליאהרצייט הבא של אם האחד־עשר. כצדיקה גמורה, בתשעה באב, נפטרה צירל־לאה, אחותו הבכירה של אבי, ובמוצאי כל תשעה באב היו מתכנסים כל בני־משפחה שבארץ, אבא לאחר הצום ובניה לפני ארוחת־הערב. יחד הם יושבים ולוגמים כוסית קוניאק ואוכלים משהו ומזכירים את מה שאיננו. פעם־פעמיים השתתפתי גם אני בערבי־זיכרון אלה, ואף שלי זכורים הם משנים מאוחרות יותר, משער אני שכך התנהל גם אותו ערב רחוק, כששב אבא והתפייס עם יצחק.

בחייהם הממשיים בארץ הלכו האחים והתרחקו בהדרגה זה מזה. שניים היו לקיבוצניקים, ואח שלישי, שהצטרף למשטרת היישובים העבריים והסתובב בעמק יזרעאל, נשא לאשה את בת אחד המשקים ועשה גם הוא שנים לא־מעטות בעמק. רביעי נהפך מטפסן ב“סולל בונה” לקבלן פרטי ועשה חיל בעסקיו, חמישי למד הנהלת־חשבונות, עבד אצל אחד מגדולי הסוחרים של תל־אביב וסופו שהסתפח הן למשפחה והן לעסקים. גם האחים הצעירים, שלא עלו אלא בסוף שנות השלושים, התבססו במשך השנים – זה היה לעסקן מקצועי, זה ניהל צרכנייה, זה הגיע למדרגת מנהל־עבודה ב“אבן וסיד”, זה חבר קואופרטיב של נהגי אוטובוסים. במוצאי תשעה באב היו שבים כולם, בתוך דקות, לאותה עיירה קטנה בגבול פולין־גרמניה, שהם כולם יצאוּה בנעוריהם, אח בעקבות אחיו, מעלים באוב מעשי־משובה נשכחים, מזכירים כל דוד וכל דודה – בין צירל־לאה, הבכירה, לבין אבא, צעיר־הדודים, היו עוד שבעה או שמונה דודים ודודות “חיים”, להבדיל ממי שמתו בינקותם או בילדותם, ולהם נשים וצאצאים, שאיש מהם לא ראיתי מימי וכולם מעורבים בזיכרוני – ובעיקר מתייחדים עם זכרהּ של אמם צירל־לאה ועם זֵכר סבא שלהם שהוא גם סבא שלי, שככל הנראה היה ביתו הדל לא רק מרכז חייו של השבט הגדול הזה, כי אם בית־האולפנה הפרטי לצבא נכדיו. הם היו מחקים קולות, מזמרים זמירות, צוחקים עד דמעות, שבים – לשעות אחדות – להיות סיעה של תינוקות בעולם אחר.

אותם מפגשים שהשתתפתי בהם אני הם מזמן מאוחר יותר, כשכבר ברור היה שמכל הדודים והדודות והמון צאצאיהם לא שׂרד איש, אך כיוון שאפילו אז סיפרו בהם האחים בהקלת־ראש, כאילו אותה הוויה עצמה מוסיפה עדיין לרחוש שם כמו בימים שקדמו לעלייתם, משער אני שכך נראה גם אותו ערב רחוק, כששב אבא והתפייס עם בנה הבכור של אחותו הבכירה.

תחילה עשה אבא את כל החשבון עם בן־אחותו, שאל איך קרה הדבר שהוא, יייצחאאק, שקם וברח לארץ־ישראל לפני שמלאו לו שבע־עשרה ומשך אחריו לא רק את כל אחיו ואחיותיו, כי אם אפילו לדודו (כלומר, לאבא, שהיה גדול מיצחק, אם איני טועה, בחודשיים, אולי בשלושה) שימש מופת, איך קרה הדבר, שדווקא פה, בתל־אביב, היה לשותפם של החבר מוּסה והמופתי הירושלמי. יצחק טען לעומתו, שמצד אחד אינו יודע מאימתי צריך להתבייש בלגימת כוסית יי"ש בחברתם של גדולי המשוררים העברים בדורנו, ומצד אחר אינו מוצא שמץ ניגוד בין המהפכה העברית שלנו כאן לבין המהפכה הסוציאלית הגדולה ברוסיה המוֹעצתית, ובכלל, לעולם יפשפש אדם תחילה בציציותיו שלו שמא הן פסולות וישמור היטב על קדירתו שלו שמא יקדיח תבשילו. ולגוף טענותיו של הדוד (כך היה אפילו בכור־האחים פונה אל אבא, הגדול ממנו בחודשיים, אולי בשלושה), בעניין צרור הדואר: הן הדוֹד לא פתח כלל את הצרור ואינו יודע מה היה בו, וכל החשדות שהוא מפזר אינם אלא סתם בוּקי־סריקי, במחילה.

אלא שתוך שהיו אבא ויצחק מצליפים זה את זה בדברים – אני יכול ממש לראות זאת – הזכיר אחד האחים את סבא, וכבר הזדרז אח שני לחקות את דרכו של סבא בשעה שדיברו בני־המשפחה סרה איש באחיו. סבא היה ממאן לשמוע ומזמרר לתוך זקנו הרחב והמפולג: “הִנךְ יפה רעייתי הנך יפה…”

ברגע שעלתה וניצבה דמותו של סבא, נהפכו כל האחים לנכדים והחלו מתחרים זה בזה בסיפורי־נפלאות על חסידותו, תמימותו, הסתפקותו במועט, אהבת־ישראל שלו, שלא ידעה ממש גבול.

“רק בסופו של אותו יאהרצייט,” היה אבא חוזר ומספר, בלגלוג מהול בסלחנות, “גילה רב איטשה, כבדרך־אגב, שעוד לפני החגים הוא נוסע לפולין. מה שאמרתי לפולישוּק מדמיוני, כדי לצאת איכשהו מן העניין הוא אמת.” לא, אמר יייצחאאק, רק לביקור, כמובן, רק לביקור. ובאיזה כסף?! שאלו האחים. יכולים אתם לישון בשקט, אמר יייצחאאק, יש מי שמכסה את כל ההוצאות, משפחתהּ של איזו בחורה, שהוא יישא אותה שם לאשה. לא, לא דרוש שום מזל טוב, משום שאין זו אלא פיקציה. יתחתנו שם ויתגרשו כאן – הוא עשה טיול יפה והיא זכתה בהיתר־ישיבה בארץ־ישראל. ומה על אותה בחורה שהוא חי אתה בתל־אביב, זו שרקמה לו את הרוּבאשקות השחורות? ובכן, ראשית, מה שייכת בחורה פיקטיבית לבחורה אמיתית? ושנית, כבר לפני כמה חודשים הסכימו ביניהם שאינם מתאימים זה לזה, והוא מוסיף להתגורר אצלה רק משום שטרם מצא חדר.

“אוי, איטש’לה!” היה אבא צוחק לתוך ערב־הקיץ השרוּב, זרוע־הכוכבים, “אצל איטש’לה הכול זה אופרה!”

ב

פרשת נסיעתו של יצחק לפולין ושיבתו עם טוֹשָׁה אירעה כמובן גם היא עוד לפני מלחמת־העולם. טוֹשה – כך היו לוחשות אצלנו שתי אחיותיו – לא היתה כלל אותה האשה הפיקטיבית שבשביל להעלותה נסע לפולין. מה הביא לביטול ההסכם עם משפחתה של הראשונה לא ידעו האחיות לומר בוודאות, רק ממכתבים שקיבלו מן הבית ומחצאי־משפטים שפלט יייצחאאק עצמו שיערו כי כאשר ראתה המשפחה את הבחור בעל החולצות השחורות, העניבות האדומות, העיניים הבוערות והסיפורים על האופרה ועל ה“אהל” ועל הבוהמה של תל־אביב שהוא אחד מגיבוריה, פחדו להפקיד בידיו את בִּתם, ואפילו לא לימי הנסיעה ברכבת לקוֹנסטנצָה וההפלגה בים לחיפה, אפילו לא להשיאהּ לו על דרך הפיקציה. וכך, הוסיפו האחיות השערה שצירפו מן הרמזים שבמכתבים, יצא איטש’לה שלנו ברווח כפול ומכופל. בחלק מהוצאות הדרך נשאה בוודאי משפחתה של הראשונה, ובכך עלה על כל הבחורים שהיו עושים טיולים מפלשתינה לפולין על חשבון נשותיהם הפיקטיביות, ומותר לשער שבין מה שהוציאה משפחתה של הראשונה לבין מה ששילמה משפחתה של טושה נשארו בכיסו כמה זלוֹטי לטיפת ווֹדקה, לנעליים אדומות ועוד לכמה חולצות שחורות.

הוריה של הראשונה ידעו כנראה מפני מה חששו. גם בפיקציות כאלה, שכל תכליתן להערים על חוקי ההגירה של ממשלת המנדט, היתה ההתייחדות במשך המסע מחוללת נפלאות בלא־מעטים מאותם זוגות מקריים, ואפילו העמידה מתחת לחופּה, כל מה שלא היתה אלא מראית־עין, לה עצמה היתה כנראה השפעה כישופית – במקרה הטוב על שני בני־הזוג ובמקרה הרע על אחד מהם בלבד. אמנם, ההסכמה ההדדית היתה, שהחתן הוא בחינת שליח־מצווה וכי שליחותו באה לקִצהּ ברגע שמוענק לכלה מעמד של תושב חוקי בארץ־ישראל, אבל על־פי ההלכה והחוק היו אלה נישואין לכל דבר. ואכן, התהלכו בימים ההם סיפורים על טרגדיות, שנגרמו מחמת סירובו המוחלט של החתן לגרש את כלתו הפיקטיבית, אם מטעמים רומנטיים אם מתוך כוונות נאצלות פחות. היו גם מקרים הפוכים, שכבר ברכבת, או באונייה, נהפכה הפיקציה לאהבה יוקדת וברִדתם אל החוף נכנסו בני־הזוג לדירה משותפת ובנו בית של קיימא בארץ־ישראל.

משהו מעין זה התרחש, ככל הנראה, במהלך הנסיעה גם בין טושה ליצחק. בהבדל אחד – ליצחק לא היה חדר להכניס לתוכו את טושה, שהרי עד למסעו לפולין מתגורר היה בחדרהּ של אותה בחורה שרקמה לו את חולצות־המשי השחורות. אצלנו היו הגיסות, נשותיהן של האחים, מרננות ומעלות את הסברה שבגלל אותו חדר, שלא חיכה לו, נשאר עם טושה. לה היתה משפחה מסודרת מאוד, מהעלייה הרביעית, שהביאה לא־מעט כסף, פתחה חנות של מנוּפקטורה בנחלת בנימין, התגוררה בדירה מרוּוחַת לא־רחוק משם, ברחוב בלפור, ולפי כל הסימנים לא חסר גם לטושה כסף. הגיסות, ככל הנשים והבחורות שהיו נכנסות ויוצאות אצלנו בצריף, היו פועלות ומכל־מקום מתלבשות כמנהג החלוצות, חצאיות בכל גוֹני הכחול והירוק וחולצות מעומלנות היטב, על הרוב לבנות. ואילו טושה, אפילו באמצע השבוע היתה מופיעה אצלנו בשמלה דקיקה, שקופה־למחצה, בבני־גוונים של ורוד וסגול, מעין משי שכוּנה “מַארקיזט”, ואולי “ז’וֹרז’ט”, ברכיה הלבנות, שהיו חשופות לשמש, כמו התכסו כוויות ורודות, ופניה הסתתרו בצִלהּ של מגבעת־קש בעלת שוליים רחבים מאוד וסרט ורוד, שקצותיו ירדו עד לעורפהּ. כשישבה לאכול אתנו במרפסת, החזיקה במזלג, או באוזנו של הספל, בין האגודל לאמה. ואילו את הזרת עם הציפורן הארוכה והאדומה זקפה כמו נר־חנוכה. כל העניין כולו הוא שיגעון, הסכימו אצלנו והתכוונו בזה לדברים שונים: להוריה של טושה, ששילחו בחורה מפונקת כזאת לתל־אביב – עם מי ובשביל מה; לאיטש’לה – בוהמיין, כמעט קומוניסט, בחור שכבר עבר את השלושים, לא מקצוע, לא דירה, לא גרוּש על הנשמה – שאחרי כל הלגלוגים הביא לו מפולין פּאניֶנקָה, את כספה הוא אוכל ולפי כל הסימנים תושיב אותו המשפחה שלה בחנות המנופקטורה בנחלת בנימין וככה יגמור את חייו, במדידת בדים וגזירתם. השיגעון הזה, סיכמו אצלנו במשפחה, לא יכול להיגמר בכי טוב. החיים פה בארץ זה לא אופרה!

ג

עברו שנים. המלחמה פרצה, אני הייתי לנער, ניתק והולך מן הבית ומסיפורי המשפחה, נכנס לתקופה ממושכת של נדודים, עובר ממקום למקום, מגלגול לגלגול. רק בשובי מאירופה כדי להשתחרר מהצבא הבריטי, חזר אלי, כמו עולם שלם, משפט מעין זה:

“מזל טוב! רב איטש’לה הסתדר סוף־סוף גם הוא!”

וכך, באיחור רב, שמעתי לא רק על פרידתו מטושה, אלא גם מה אירע בין נישואיהם לבין גירושיהם. החבר’ה שלו, בטלני בתי־הקפה של תל־אביב – כך סופרו הדברים אצלנו – הריחו את כספהּ של טושה ופיתו את יייצחאאק לייסד להקה, שתציב לעצמה מטרה חלוצית, להעלות על הבימה לא אופרה, כי אם אוֹפֶּרטה עברית מקורית. הקימו מין קואופרטיב, שהכול היו שותפים בו – הזמרים, המנגנים, המנצח, הבימאי, המחַבּר. הכול תרמו לקואופרטיב את עבודתם, כביכול חינם־אין־כסף, ואילו יצחק, שנבחר למנהל הראשי, צריך היה לדאוג רק לכיסוי הוצאותיהם השונות של חבריו האָמנים. מי שלא ראה את יצחק בימים ההם לא ראה אדם מאושר מימיו, סיפרו במשפחה, ומרוב התלהבות, שהדביק בה גם את טושה, לא הבחין איך הולך וכלה הכסף, כספּהּ. אם לא שמע אדם מימיו על תיאטרון האופרטה של בן־דודי יצחק, הרי זה משום שהרבה קודם למועד שנקבע לערב־הבכורה, נעלמה טושה, היא והטֶנור הראשי, מחייו. החובות לא הדאיגוהו, משום שהוא עצמו נותר בלי פרוטה לפורטהּ.

ומה עשה בשנים הבאות? לזמן־מה מצאו לו ידידיו הסופרים חצי משׂרה, כממונה על המִנהלה וההפצה של כתב־עת חדשני, שיצא לאור בראשית שנות הארבעים. להשלמת הדרוש לו למחייתו היה סובב בבתים ומחתים מנויים לאחת מהוצאות־הספרים. מאותן שנים נשתמרו בביתנו כמה מחוברות כתב־העת, כרך אחד של לכסיקון שהדפסתו נפסקה באות ג' וכן אנקדוטות אחדות על סופרים שהכיר יצחק. הרבה מלאכות, ומעט ברכות.

אותו “מזל טוב”, ששמעתי בשובי מאירופה, בישר לא פרנסה חדשה, כי אם אשה חדשה. את הידיעה הביאו לביתנו האחים בזה הלשון:

“יש לו איזו בחורה מבוגרת עם חנות למכשירי־כתיבה וספריית־השאלה בפולנית ברחוב שנקין. מתחתנים־לא־מתחתנים – רב איטשה יושב אִתה בחנות אחת וישן אִתה במיטה אחת. שיהיה באמת במזל טוב, ושיגיע כבר אל המנוחה ואל הנחלה. אחרי ארבעים לא שואלים הרבה שאלות.”

את יצחק עצמו ספק אם פגשתי באותם ימים שבין המלחמות. עד שפנינו כה וכה, כבר עמדנו עד צוואר במלחמה נוספת. ירושלים שלאחר הקרבות, שסועה בלִבהּ, מאוימת מעברים, היתה שונה כליל מאותו עולם פסֵיפסי, שנמשכתי אליו מאז עלייתי הראשונה אליה מהווייתה השטוחה והמפולשת של השפלה, והרכבת המטפסת לאִטה, מתפתלת ועולה, הנה חלק מאותה אחֵרוּת, כמסע אל מעבר לגבול. אמנם כבר בקיץ 1946, בשובי מאירופה, לא מצאתי את מה שזכרתי. אותו ניחוח מעורב מאוד נעלם מן הרחובות, שנחצו עכשיו בגדרות־תיל ומחסומים. אבל רק משנקבעו סופית בתודעתנו קווי התיחום של העיר המחולקת, מנוקדת ההריסות, בין בית־צַפאפא לנוֹטר־דאם לשער מנדלבוים, ידענו שנידונים אנו, אולי לעולמים, לחיות כך, לחוצים, לא־מסוגלים להסתיר עינינו מזיכרונותינו־שלנו, שבאותו חורף היו עדיין כראשי־עצבים חשופים וכואבים. מן הסגירוּת החונקת הזאת היה רק מוצא אחד, אל השפֵלה, ובין הסֶמסטרים היינו נמלטים לתל־אביב הפרוּזה, הצעירה, המקשקשת. כזאת, מכל־מקום, נראתה בעינינו בצאתנו מתוך “המשולש” הירושלמי, שצלעו האחת – רחוב בן־יהודה – היתה עדיין מרוטשת, ובלי מנוח מתרוצצים היינו בעיר, שאנשיה נשפכים מתוך הבתים למדרכות ומן המדרכות לרחובות, עושים ברגל את כל הדרך מכיכר המושבות לכיכר מגן דוד, לשפת הים, ומשם, דרך פינסקר, לאותו רחוב צעיר – דיזנגוף.

הנה כך, באחד מלילות חנוכה, לאחר שעברנו את כל אלנבי, מסופו עד סופו, ישבנו קצת בקפה “מָאוֹר”, רכשנו כמה ספרים חדשים ב“ספריית פועלים”, ליקקנו משהו אצל ויטמן, קנינו כרטיסים ל“הוא הלך בשדות” ב“מוגרבי”, כילינו בננה ספליט ב“ברוקלין באר”, ועד לתחילת ההצגה זרמנו עם כולם לדיזנגוף, רק כדי לעבור לאט־לאט על־פני “כסית”, אחת הלוך ואחת חזור. אם אאזור עוז – לא גיליתי זאת אפילו לבת־זוגי – אולי בכל־זאת נציץ פנימה, לרבע שעה, לספל קפה. רוח צוננת התנגשה בנו בהצטלבויות, בנסיעתה מן הים, החללים הזוהרים שבין הבתים התמלאו חושך, ושנינו היינו משוטטים כשיכורים – לאחר שני החורפים והקיץ המר שביניהם – מן הזינוק הלהוּט בחזרה ללימודים, שנתאלתרו בין “טרה סַנטה” לבין שאר מקומות־ארעי שבעיר, מן ההזיות הפרטיות מאוד על כל הדברים הנפלאים שהנה־הנה נתחיל לחולל, תשוקות שהיינו מצניעים זה מזה אפילו יותר מאשר את מערומי גופנו, שאף בהם עודנו מתבוֹששים.

ממש מולנו – זרועו שלובה בזרועה של אשה, המצודדת את העין, אשה גבוהה ממנו בחצי־ראש, קרב ובא יצחק. אף הוא הכיר אותי מיד ושמחתו היתה מלאה טפיחות כתף וקריאות אוֹי־אוֹי־אוֹי, איזה בחור צמח! והאשה! סוף־סוף רואים את האשה, שאבא ואמא לא מפסיקים לדבר עליה! ככה מתחתנים?! בסוד?! בלי משפחה?! אבל עכשיו אני רואה שאתה באמת בחרת בסדר גמור! ואם אני לא שתיתי את הקוניאק שלך, תשתה אתה את הקוניאק שלי! וזו מתילדה – אשתי.

יצחק היה גם הפעם כל־כולו כפי שצריך היה להיראות – אלא שחולצתו היתה סגולה־סלקית ועניבתו סריג שחור, ושחור היה מקטורן־הקורדרוי שלו. לומר שנראה בדיוק כפי שזכרתיו משעת שובו מפולין, יהיה קצת מוגזם. אז היה “קצת יותר משלושים” ומאז עברו עוד כארבע־עשרה או חמש־עשרה שנה, וזהו הבדל רציני. ראשו היה גלוי, מצחו התרחב והתפשט הרחק לעבר עורפו, ועטרת שׂערו המקורזל היתה שזורה כסף. הבריטון שלו היה עמוק ורונן כתמיד, אבל על עיניו הנוצצות צרו קמטים רבים. האשה, אמרתי בלבי בהבטה ראשונה, ודאי אינה ההיא, מספריית־ההשאלה הפולנית בשנקין, אף שאת ההיא לא ראיתי אפילו פעם אחת. שוב חדשה.

בטרם עיכלתי את הפגישה הלא־צפויה הזאת, שילב יצחק את זרועותיו בזרועות שנינו וגרר אותנו לתוך “כסית”. בכל שעה ובכל מקום שמח הייתי בבן־דודי יצחק, אבל עכשיו, כאן, כאילו מן השמים נועדנו להיפגש.

ישבנו אל אחד השולחנות הרבועים בפנימהּ של החנות – כך נראה לי אותו בית־קפה, שזו היתה כניסתי הראשונה לתוכו – מהומה של שולחנות עירומים וכיסאות פנויים, שני יושבים ליד שולחן זה, אחד ליד שולחן זה, כלל לא “מוקד הבוהמה התל־אביבית”, שאליו יצאה במסתרים גם נפשי. אל אחד השולחנות ישבנו ארבעתנו. מאוחר יותר שבתי וגמרתי בדעתי, שאפילו אין מתילדה יפה, היווּ היא ומה שעליה צירוף מצודד. שׂערהּ החלק, שבאור־החשמל העירום החזיר היטב את ברק־הנחושת של החינה, היה גזור מעל לגבותיה המצוירות כמו במספריים של חייט, והעיניים עצמן, בין ברק החינה לבין עצמות־לחיים גבוהות, מונגוליות כלשהו, עשן אפור כלוא בתוך גלגליהן – היו במקום אחר. מעל כתפיה גלשה שכמייה עשויה צמר גס, חום־שחור, שכמו נתפרה מחדש מאדרת בּדווית. במתינות תחבה סיגרייה לתוך פומית־כסף, קבעה מבטהּ אי־שם מאחורי־גבי ולא שינתה את ישיבתה אלא כדי לפנות מדי פעם אל בן־דודי וללחוש, בקול סגור: “איצאק!”

צורה זו שעיצבה לשמו נשמעה כעיקרו של סיפור שלם. עוד בטרם תָרמה אותם שניים־שלושה משפטים קצרים לכל שיחתנו כולה, גילתה ב“איצאק” כמה התאמצה לבטא את שמו כמו במשפחה – יייצחאאק – וכמה התבולל ב“איזאק” היֶקי המתפרץ לקצה לשונהּ.

ומדוע לחשה בקול סגור “איצאק”?

משום שאפילו רגע לא נח יצחק תחתיו. הנה הוא ניתר מכיסאו, נפנה אל איזה אדם שישב חבוי מאחורי עמוד, חוזר ויושב ושורק לתוך אוזני את שמו, בלוויית ההגדרה הממצה: “השחקן המפורסם!” קורא במלוא עוצמת הבריטון שלו למלצר, שיביא למתילדה ולנו הגברים קוניאק ולבת־זוגי קפה הפוך, מבחין במישהו שכתפו הודפת את דלת בית־הקפה, קופץ לקראתו, לוחץ את ידו, שב ויושב, ואגב כך לוחך את אוזני ונושף לתוכה: “הצייר הנודע!” רואה פנים מוּכרות מעבר לקיר־הזכוכית, על המדרכה, אומר לזנק ממקומו, ואז, רק אז, הוציאה מתילדה מפיה את הפומית ובקול סגור לחשה:

“איצאק!”

לרגע הריהו כמי שמשכו אותו בקולר. רק לרגע. ושוב הופך הוא את ראשו אל הפינה הרחוקה. בכניסתנו, עוד לפני שהתמלא המקום אנשים, הבחנתי בשני הגברים, הרכונים על לוח־שח כמו הציצו לתוך חור בשולחן, אבל רק כשנכנס לחשוֹ של יצחק לתוך אוזני – “את שלונסקי לך אני לא צריך להציג, אתה לא אומר לו שלום?!” – פשטה האש מאוזני לשורשי שׂערותי ולפנַי. זה באמת הוא! בגבו אלינו ישב, צווארון הז’קט האפור שלו קצת מוגבֶּה, ומתחתיו מציץ צעיף־צמר משובץ, שעליו נחו קרזולי שׂערו, עורף דומה להפליא לעורפו של יצחק. אוזניו של שלונסקי היו כבושות בכפותיו, ואצבעותיהן הקצרות פורטות על קרחת קודקודו. זה – באמת. פנים־אל־פנים, או אפילו פנים־אל־עורף, לא ראיתי את שלונסקי מעודי קודם לאותו ערב. ושני סיפורים ראשונים ששלחתי ל“עתים” לפני שנסגרה ירושלים זכו מן־הסתם לקבורה ימית בסל־המערכת.

“אתם לא מכירים?!” לא האמין יצחק. רק עכשיו תפסתי, ששׂמחתו של יצחק בי היתה בסופר שקם למשפחתנו. את השמועה שפרסמתי סיפור אחד פה וסיפור אחד שם הפיץ כנראה בין האחים אבי. אם טרם נפגשתי אתו, התרומם יצחק מכיסאו, זאת ההזדמנות. שלונסקי והוא ידידים כמעט שלושים שנה, מן הימים הראשונים ההם –

תרכובת של מבוכה ושל חשש מפני מה שעומד לעולל לי יצחק נהפכה להתפרצות נרגזת: “עזוב אותי!”

יצחק לא נעלב, אלא שב לשדל אותי, לוחש אגב כך, “ואת הפרטנר שלו אתה בטח לא מכיר! לקחו בחור טוב והרגו אותו. עוד במוסקבה. קיבלו אותו ל’הבימה' – וזהו. משחק שח עם כל מי שמחפש פרטנר.” וכשהבחין בחיוך שעל פני, נטל את מרפקי, "בוא, חביבי, זה שום דבר – "

מתילדה היסתה אותו ב“איצאק” נוסף, ואילו אותי אחז כמו שד הדחף לקום ולהימלט מבן־דודי זה, הצעיר מאבי בחודשיים או בשלושה, שפעם ראשונה נראה לי עלוב ומגוחך. מכל האחים, משך בילדותי את דמיוני. דווקא הוא, פִּרנסוֹ. נראה לי כהמחשה גשמית של מה ששאפתי אליו בהזיותי. עכשיו שמעתי בתוכי את קול הסתדקותה של חרסינה יקרה. מתילדה הפריחה עשן, נוגעת מדי פעם בענק־העִנבּר שלצווארהּ, עיניה העשנוֹת נטועות אי־שם בגבי. בית־הקפה, שנתמלא בינתיים אנשים ומהומה, שב עכשיו, בהתקרב שעת התיאטרון, והתרוקן. יצחק פיזר שלום ליוצאים, כפי שקיבל את פני הנכנסים, ונענה בניד־ראש, ופעם־פעמיים גם בירכוהו בשמו, אך לא בצורתו המקובלת במשפחה, גם לא בזו שנתנה לו מתילדה, כי אם פשוט – איציק. כמו באותו יום רחוק, כשהלכו אבא ואמא לאופרה, עודנו דמות בוהמית שלמה ומדוקדקת – למן עטרת קרזולי־הכסף סביב קרחתו השזופה עד לניצוץ־הנער בעיניו החמות – ספק ניצב ספק סדרן ספק מוכר־כרטיסים.

ד

אגזים אם אומַר שאותה פגישה מקרית עם יצחק טבעה בי חותם, או שהייתי שב ונזכר בה לעתים קרובות. נתונים היינו בחיינו־שלנו, בלימודים, בעבודה, בילדים שנולדו לנו, ברדיפה נואשת אחר עצמנו, עוקרים ממקום אחד בתקווה שנַכֶּה שורש במקום אחר. הוויה עקורה זו, שלתוכה נולדתי – נולד אולי דורי – הצמיחה מצדהּ הוויית עקירוּת. לא־אחת נקלעתי בנדודי לאותם יישובים קטנים שרגעי ההולדת של התינוקות נושקים בהם ברגעי מיתתם של הזקנים, ובית־החיים הוא חלק ממחזור חייהם. הרצף אינו מן המולידים אל הנולדים בלבד, אלא מושך אל נוכחותם החיה של דורות נוספים, ואינו רק ביולוגי, כי אם גם היסטורי.

באין נוכחות כזאת נולדים ולדות שפגום אצלם חוש הזמן, ואת החיים מציירים הם לעצמם כמין קולנוע, רחבים וגבוהים, בלי המימד השלישי, העומק. בתשתיתה של חוויית ילדותנו לא היתה נוכחות לזִקנה, ואת הנצחי ציירנו לעצמנו בדמותו של החולף, נעורינו־שלנו. תחת שִמשנו היה הכל צעיר, ואיך יכולנו לראות, כי מה שלא היה הוא גם מה שלא יהיה. תמונת־המחזור היא שמילאה בהוויית־עקירוּת זו את מקום אילן המשפחה, והפנים שאליהן נמשכנו היו אלה שנשקף מתוכן, כמו בראי, צלמנו־שלנו, האמיתי – או המדומה.

את פני יייצחאאק, למשל, לא היה נרקיסוּס רוצה לראות. באירועים משפחתיים נתקל הייתי ביצחק, שמעודו לא בא בלי מתילדה. בניגוד לכל התקשרויותיו הקודמות, נהנו נישואיו האחרונים מאריכוּת־ימים, ואף שבעיני האחים והגיסות היה משהו בלתי־מתקבל־על־הדעת בזיווג זה של ה“דאטשקע” סגורת־הפה והצוננת עם איטשה שלהם, קל היה לראות שדווקא אִתה השיג איזו הרמוניה. לשיחה של ממש עם יצחק ועם מתילדה באירועים אלה לא היה אפשר להגיע – הפה מלא רבע־עוף והאוזניים צוללות מן ההתפוצצויות הסטריאופוניות של התזמורת, שלכך שׂכרוּה משפחות החתן־כלה, למלא את האולם רעש מן הרצפה ועד לתקרה, ואף אם מצליח אדם להגניב לתוך סדק־שקט “ומה חדש אצלכם?” צוללת התשובה כאבן במצולות המוסיקה. כך בחתונות. מתי עוד היינו נפגשים? בהלוויות, שפתאום החלו פוקדות את דור האחים – אך בהלוויות אין כמעט הזדמנות לשיחה של ממש: נאספים לאט, מתפזרים מהר, מרבים להזכיר את ההולך, לא את הנשארים.

רושם מסוים אחד הלך ונקבע, ובמידה ידועה אפילו גבר אצלי על זיכרון אותו ערב ב“כסית”: איצאק (כינויו החדש, שלא בפניו, גם במשפחה) ומתילדה היו מדקדקים בלבושם, הוא במכנסיים־מקטורן־חולצה־עניבה, ששיווּ לאח הבכור חזוּת צעירה – וגם אלגנטית – יותר מזו של אחיו והרוב אורחיהם, היא תמיד באיזשהו בגד מיוחד, שהפך את כל הגיסות למה שהן באמת, נשים עבות בחגורות־בטן אֶלסטיות, ראשי־פֶּרמנֶנט, צמידי זהב מנופח, שמלות נוצצות וצעקניות, ששנים לא החסירו, אך היו לדגש חזק של גסות. אחֵרוּתה הצוננת של ה“דאטשקע” עוררה בלב האחים אי־נוחות אילמת, לא כן הגיסות, שבפה מלא אמרו, כי בעיני עצמה הוא לפחות גרֶטה גארבּו, קראסאביצה בגלות אַזיָה, אבל בתוקף מה קשה מאוד לראות. באותם בתי־קפה, שכילה בהם איטש’לה את שנותיו שלו ואת כספּה של טושה, התגלגלה, כפי שמספרים, גם היא, ואם שם נפגשו, ואם עד שגאל אותה הוא נשארה היא פנוּיה, ואם ניאותה היא ללכת אחרי אחד שכמותו – מיותרת כל שאלה נוספת. וגם זה ששניהם מופיעים לחתונות לבושים כמו ציירים, עוד לא אומר שגם מה לאכול יש להם. בבוהמה זה ככה – הכול החוצה. אבל להוציא מרב איטש’לה, שהוא כבר עמוק בשנות החמישים שלו, ממה בדיוק הוא מתפרנס, או ממה מפרנסת את שניהם פראוּ מתילדה, לא הצליח איש…

ואכן, באותן שיחות חטופות, שהיו לי אתו במרוצת כל השנים ההן, כמעט תמיד אגב היתקלות מקרית ברחוב, נוהג היה כמי שהכסף הוא דאגתו האחרונה. לא זו בלבד שמיד היה מציע שנלגום שנינו “איזה קוניאק” ונטעם “משהו”, אלא שבכל פעם התעקש ולא ויתר על זכותו לשלם. כששאלתי במשפחתנו במה עוסק יצחק ואם הגיע סוף־סוף לבטחון כלכלי, שומע הייתי בכל פעם סיפור שונה.

תחילה סיפורו אצלנו שיש למתילדה בתל־אביב חנות יפה למתנות, שמוכרים בה גם תמונות מקוריות של ציירים ישראלים, כלומר, אחת מאותן גלריות שהחלו צצות ככמֵהין ופטריות באקלים הכספי החדש שלאחר מלחמת־סִיני. על יצחק סיפרו, כי בתיווכו של משורר נודע – כמוהו כיצחק מזקני הפרלמנט של “כסית” – דאגו לו לאיזו משׂרה, במשכורת צנועה מאוד, במוסד הסתדרותי. בסוף שנות החמישים הלכו ונעלמו לא רק זקני העליה השנייה, אלא בני־דורו של יצחק, אנשי העלייה השלישית, היו גם הם למין יצורים מעידן אחר, שבשל נדירותם ראויים הם להגנה כשמורת־טבע. מאוחר יותר סוּפר לי, כי כך גם שִכנע המשורר את המוסד ההסתדרותי: יש לו כתב־יד יפה מאוד, שליטה טובה מאוד בעברית, מהעלייה השלישית – למה לא?!

עד שמצאתי שעה לביקור בגלריה של מתילדה, והנה שוב סיפור חדש:

מתילדה אינה בדיוק סוחרת אמנוּת, כי אם זבנית בפרפוּמריה, מוכרת מיני קוסמטיקה. ואשר ליצחק, את הממונה עליו באותו מוסד הסתדרותי העמיד עד מהרה על בורותו בכל הנוגע לספרות ולתרבות העברית ובלהט הוויכוח הוסיף, כי ביטול הדירוג האחיד אין פירושו שנסתם כל כליל הגולֵל על חזון החברה האחרת וכי אַל לו לאותו ממונה להתעמר כ“בעל־בית” בחברים ותיקים אולי יותר ממנו וטובים אולי לא־פחות ממנו – מה פלא שפוּטר בטרם הגיע למעמד הקביעוּת, שהבטיחה ההסתדרות שיוענק לו באופן יוצא־מן־הכלל ובניגוד לכל כללי המִנהל הטוב. מישהו לא שכח להזכיר כי בשעתו היה יצחק כמעט־חבר במופ"ס ועד היום גם הוא וגם אשתו קצת־קומוניסטים. כך, מכל־מקום, טען יצחק באוזני המשפחה, אף שהוכחה כי כך אמנם נאמר לא היה יכול כמובן להמציא.

לרחוב לא נזרק, ויצחק האמין כי זכותו של אותו משורר ידוע היא שעמדה לו. אדרבא, דווקא עכשיו זכה להיכנס, בשׂכר חודשי צנוע, לפרדס שאליו נמשך כל ימיו, לעולם שכולו ספרים, כתבי־עת, תעודות, איגרותיהם וזיכרונותיהם של אנשי־השם, עסקני־הציבור, הסופרים, האמנים. עבודתו לא הוגדרה בקפדנות – ספק ספרן, ספק עוזר בתיוק, ספק משגיח על הנכנסים והיוצאים – אבל הוא הגדירהּ לעצמו כזכות גדולה.

שם, באותו בית־ספרים וארכיון, היתה גם אחת מפגישותי האחרונות עם בן־דודי יצחק. כשאני מבקש להעלות את הצד המוּאר של חייו, מעלה אני מאוֹב את הפגישה הזאת.

ה

אל הספרייה הלכתי כדי לחפש בכתבי־עת ישנים חומר לאחד מסיפורי, ורק כשראיתי את קרחתו, שמכל רעמת שׂערו המקורזל לא השאירה לפליטה אלא מעין צווארון־קאראקוּל – מפאוֹת־הלחיים ומעל לאוזניים ועד לגב מקטורן־הקורדרוי, נזכרתי בגלגולו האחרון של יצחק.

לא היה גבול לשמחתו בי ובביקורי בבית־הספרים שלו. לבוש היה באותה קפידה – חולצת־פלנל משובצת, עניבה סרוגה בגוֹן החלודה, התואמת להפליא את גוֹן המקטורן. כשהוליך אותי בין המדפים, ניעור ניצוץ נעורים בעיניו החומות, אבל קרחתו לא היתה עוד ספוגת־שמש כבעבר, כי אם דהוּיה, גווילית ובשׂערו לא שׂרד כמעט השחור. מיד ביקש לשמוע את דעתי על איזה ספר – אם איני טועה, רומן־ביכורים של מי שאז היה צעיר אלמוני ובינתיים יצא שמו לתהילה – אבל שאלתו לא היתה אלא קטר, שגרר רכבת ארוכה של תשובות, שנתן הוא עצמו. תחילה חיווה דעתו על אותו רומן, שכבר הספיק לקוראו, וממקרה פרטי זה עבר לעיון בסופרים הצעירים בכלל, שאמנם משתדל הוא מאוד לעקוב אחרי כל מה שהם כותבים, “אבל, להגיד את האמת, מה הם כותבים, מה הם רוצים להגיד לנו, זה אני לא מצליח בשום אופן להבין. תיקח את המשוררים, למשל. העברית – מהרחוב. חרוזים – הס מלהזכיר, אנטי־מודרני. תוכן – סוציאלי, אנושי – אסור אפילו לבקש. והם, בעצמם, הן רואה אני אותם. צברים?!– קקטוסים קטנים, בעציצים. ראית פעם גמל אוכל צבר, כל קוץ כמו מחט של רַפָּדים? ככה שלונסקי אוכל אותם גם היום. וכולם כאלה, דוקטורים, אצלם שיר זה חוֹקֶן, לא כמו אלכסנדר פן, שאצלו 'שירה פראית, אחרֶת ונִבדֶלת / אל חוֹל לִבך אזרוק, כי היא גורל חיי. / הן לא לשווא פִּרזלתי את הדלת / בין שתי המוֹלָדות: בין רוסיה וא”י'…" ומן הסופרים הצעירים אל פרשת לבון, אל החיים בארץ בכלל, שבהם שום דבר אינו מה שהיה, שמאל אינו שמאל, מנהיגים אינם מנהיגים, אין אידיאות – רק אינטריגות, אין שמחה – רק בידור. “זה הכי גרוע שקרה פה. וגם זאת כתב כבר פן לפני הרבה שנים: ‘תּתני אשר תתני: שמחה קטנה, נידחת / יָגון גדול, שחור, הידמדמוּת קרה’… ומה דעתךָ אתה?” זכר פתאום יצחק, כי בעצם התכוון להציג שאלה, לא מונודרמה.

דעתי היתה כבר באותו יום, בבית־הספרים ההסתדרותי, שבמהרה יפוּטר יצחק גם מעבודתו זו, שכן חרף כל אהבתו האמיתית לספרים וחזותו התואמת ממש את טורי המדפים, חסר הוא מה שנתבע מסַפרן טוב, לדעת לא מה בדיוק כתוב בספרים, אלא – פשוט – היכן הם ניצבים. מלא הוא זיכרונות והגיגים כרימון, אבל לא כדי להאזין לדבריו באים לכאן הקוראים, כי אם כדי לקרוא, ובדומייה. אין לו מידת ההסתפקות במה שיש בו, ולכן לא יזכה לסיים את חייו בעבודה צנועה ומכובדת זו, לא יהיה אפילו כאותה דמות שאצל עגנון, משמשם של תלמידי־החכמים, עזריאל משה שומר הספרים.

אצל יצחק גם על סף שנתו הששים, לחש בתוכי קול מרושע, הכול זה עדיין אופרה.

ו

פגישתי האחרונה אתו היתה כעבור עוד שנתיים או שלוש, שוב ברחוב דיזנגוף, שוב בראשית איזה ערב חורף. המועד זכור לי די במדויק, שכן בין הפגישה בבית־הספרים לבין זו האחרונה שהינו בחוץ־לארץ. אז כבר החל דיזנגוף יורד מגדולתו, אבל באותו שלב יכלו להבחין בכך רק מי שימי זוהרו היו שנות חייהם התוססות ביותר, שנות העמידה שלו היו שנות־עמידתם וראשית שקיעתו היתה גם ראשית שקיעתם. מאז פגישתנו הראשונה עם יצחק ועם מתילדה פֶּתח “כסית”, בין ה“בננה ספליט” ב“ברוקלין באר” לבין “הוא הלך בשדות” ב“מוגרבי”, הוספנו גם אנחנו, אשתי ואני, קרוב לעשרים שנה. הפעם היו בכיסי כרטיסים להצגה שנייה בקולנוע ובכוונה תחילה הקדמנו מעט, כדי לראות איזה רושם יעשה עלינו הרחוב עכשיו, בשובנו מכּרכּי העולם.

הפעם התהלך יצחק לבדו על המדרכה, עודנו לבוש – ממש לא ייאמן – באותה קפידה בוהמית, עודני פושט לקראתי את זרועותיו ומאמץ אותי אליו בהתלהבות, אבל אפילו בעומדנו כך ברחוב, בתאורת הלילה, נראו בפניו אותות הזִקנה. כבר במענהו לשאלתנו הראשונה אמר כי מתילדה מרגישה לא כל־כך. כל היום עומדת היא על הרגליים ובערב, בשובה מן החנות, עולה היא ממש בקושי לדירה. לשוב ולרדת ולשוב ולטפס למעלה יותר מחמישים מדרגות הוא בשבילה מאמץ גדול. אם אין משהו מיוחד, היא מרגיעה את רגליה באמבטיה חמה, קוראת ספר, מאזינה למוסיקה. “יש לנו מרפסת־גג נהדרת, והיא עומדת ככה שאנחנו רואים את הים מצוין, ומצד שני אנחנו לא קרובים מדי, והלחוּת והמלח לא מציקים לנו. בקיץ, בערב – האוויר הוא כמו פנסיון בנהריה, אבל הרבה יותר קרוב לדיזנגוף. אולי תקפצו עכשיו, לרגע? אם אינכם ממהרים, תעשו למתילדה הפתעה אמיתית.” וכשאמרתי, למען הנימוס ובניסיון לחמוק באלגנטיות, שהוא בוודאי בדרכו למקום כלשהו, משך בכתפיו: “לאן? אני, סתם, כל ערב מוכח לעשות סיבוב. זה כבר חלק מהריתמוס שלי – בארץ אני משנת עשרים ואחת, כל הזמן בתל־אביב וכל לילה אני מוכרח לצאת לרחוב. פעם זה היה חולות וזיפזיף, אבל כבר שנים זה מהבית עד ארלוזורוב, בחזרה עד כיכר צינה, שוב עד גורדון – והביתה. מתילדה לא יכולה בלי הסיגריות ואני בלי הסיבוב הזה, אף־על־פי שאת מי שאני חסר לא אראה עוד בעולם הזה, ומי שממלאים היום את ‘כסית’ מעוררים בי געגועים לעולם הבא. נו, תעלו אתי, למען מתילדה!”

עד היום איני יודע כמה שנים התגורר יצחק באותה דירת־גג, שבערב ההוא ביקרתי בה פעם ראשונה – ואחרונה. היה זה אחד מאותם בתי־דירות בסגנון הבאוּהאוּז, שהיו בשעתם הצעקה האחרונה של תל־אביב האמידה. “אילו עשו מכל שתי מדרגות מדרגה אחת,” התנשף יצחק ועמד לנוח במישורת שבין הקומה השניה לשלישית, “היתה הדירה לגמרי אידיאלית. מה כבר צריכים שני אנשים?”

במקורה נבנתה אותה “דירה אידיאלית” כחדר־כביסה לכל דיירי הבית, כך סיפר יצחק, אבל כשהחלו משוחררי הצבא הבריטי פולשים ומשתלטים על כל חלל פנוי, מיהר בעל־הבית להשכירו בדמי־מפתח. כך התחילו, מתילדה והוא, את חייהם המשותפים, בין ארבע קירות ה“סטוּדיו”, שמו החדש של חדר־הכביסה. בקיר אחד קרעו חלון, בקיר שני דלת, שהיתה התחלה טובה לחדרון נוסף, לשינה. וכמובן, לפני הכול, למטבח ושירותים, הכול בעזרת אֶחָיו רבי־התושייה של רב איטש’לה חסר־הכול, שבדמי־המפתח שקיבלה מתילדה בעד חדרה הקודם, הגיע סוף־סוף לדירה משלו. בשעת אותו ביקור יחיד כבר ירד על העיר מזג־אוויר רחוץ ומשיב־נפש, שבפי התל־אביבים הוא קרוי חורף ואותה מרפסת־גג משופעת בעציצים, שהיתה מתילדה מטפחת, יצאה מכלל שימוש. נכנסנו ישר לתוך החדר, שתקרתו היתה נמוכה מן הנמוך המצוי בדירות חדישות. את כל החדר כולו הכיל המבט הראשון, אך קודם לכול – את מתילדה. כיוון שלא ציפתה לאורחים ושיערה כי יצחק הוא השב מסיבוב הערב, לא הגבּיהה עיניה מן הספר גם כשנפתחה הדלת, ורק כשהכריז הוא בחגיגיות, “מתילדה, הסתכלי איזו הפתעה הבאתי לך,” מיהרה להרחיק מעיניה את משקפי־הקריאה ולהגבּיה עצמה מן הספה, אוספת את שוּליו של חלוק־הפלנל, שאי־פעם היה בוודאי “בּוֹרדוֹ”, ואולי “לבֵנה שרופה”, כפות־רגליה מגששות אחר נעלי־הבית המעוכות שלפני הספה, פניה פני מי שממהר לכסות מערומים, מביעות כעס כבוש על יצחק שהפיל עליה אורחים בלי כל אתראה.

המבט הראשון צילם את פני מתילדה עם ובלי משקפי־הקריאה, לפני ואחרי שהתעשתה. אותו משהו חזק ומצודד הוסיף להיות בהן – אבל מאימתי הכמישוּת הזאת של עור הפנים, שקיעת הלחיים מתחת לעצמותיהן, והשיניים, שבפגישה ראשונה היו כאִבחת־חרב בכל פעם שלחשה “איצאק”, מה קרה לשיניה?

המבט הראשון צילם לרגע את השוקיים החשופות, בטרם נעלמו מאחורי החלוק, את הוורידים, את התפיחות, גם את כפות־הרגליים הצבות בגרבי־הצמר, בטרם נכנסו לתוך נעלי־הבית הממועכות.

המבט הראשון צילם את הספה, זו הסלוֹנית, בעלת “שלושת־החלקים” והמיטה הנוספת, התחתונה, שמושכים החוצה בלילה, כמו מגירה; את חצי־הכורסה ושני השרפרפים שמושביהם רצועות שתי־ועֵרב של פלסטיק; את המזנון־כוננית־ספרים. חדר־צנוע של ראשית שנות החמישים.

וכל זה, כהרף־עין. מתילדה כבר חייכה, נופפה באצבעותיה ברכה, כמו לרכבת מתרחקת, ונעלמה מעבר לדלת. רק משם קראה:

“איצאק, את הקומקום לקפה. רגע אחד, ילדים, אני רק לובשת משהו!”

באותה חצי־שעה ארוכה מאוד, שישבנו בדירת־הסטודיו, חזרתי וחיברתי את האנשים שלנגד עיני עם הדיוֹקנאות שבזיכרוני. לא את ערירותו הדלה של הזוג שנטשנו כולנו באחת התחנות – ואני, רק אז השגתי, ששניהם יחד וכל אחד מהם לחוד, חשׂוכי־ילדים – לא אותה ראיתי, כי אם את נשילוּת חיי יצחק בן־דודי, שניכּרה כאן בכול גם בעומדו בעשור השביעי (חודשיים צעיר מאבא, או אולי שלושה, זכרתי תמיד). כשיצא לשפות את הקומקום, העפתי עין בכריכת הספר שקראה בו מתילדה בכניסתנו. רומן בגרמנית – “יאקוֹבּ דֶר ליגנֶר”, שלפי הכתוב על הדש מתרחשת עלילתו הגרוטסקית בגטו, אולי בגטו לודז', שבו עשה המחבר, יוּרֶק בֶּקר, היום אזרח גרמניה המזרחית, את ילדותו. את הספר שאלה מתילדה בספריית “מכון גיתה”, שלוחת השגרירות המערב־גרמנית, שנפתחה זה מקרוב בתל־אביב. החזרתי את הספר הפתוח למקום שהניחה אותו מתילדה והצצתי במדפי הכוננית, שהיו בה רק עשרות אחדות של ספרים, מיעוטם עבריים ואלה כמעט כולם ראו אור לפני עשרים שנה ויותר. כל ספר ששלפתי, היתה בשערו הפנימי הקדשת המחבר ל“רעי”, “אחי”, “יקירי”…

תוך כדי כך חזר יצחק ונכנס לחדר, פניו אוֹרוּ כשראה אותי מעיין בהקדשות ומיד פתח במונולוג נלהב, שאף שקפץ מעניין לעניין, היה עניינו אחד – זיכרונותיו על מחברי הספרים ועל ההקדשות שכתבו לו – בית־הקפה המסוים, השעה ושאר זוטות חסרות־חשיבות, להקת אסוציאציות פרטיות, שנפתח להן פתאום הכלוב והן פורחות להן במהומה לכל עבר. את תמיהתי על העדרם של ספרים מעשרים השנים האחרונות לא הניח לי להשמיע, ואילו השאלה ממה הוא מתפרנס בימים אלה היתה מיותרת, שכן יצחק הקדימה וסיפר כי זה זמן־מה – בעצם, כמעט מאז נפגשנו בבית־הספרים – אינו עובד כלל. על אדם המגיע לחמישים אין קופצים בשום מקום בעולם, ואילו הוא כבר עבר את הששים. “העולם הוא עכשיו של הצעירים, וזהו זה. ולמען היושר צריך להוסיף שאז, בימי עלייתי, היה שלהם אפילו יותר, אלא מה – מי, אז, לא היה צעיר?” האמת השלֵמה היא, שלא מסיבה זו לבדה נטרקו עכשיו בפניו כל הדלתות. לא, לא זה היה העיקר. לא תמול־שלשום הגיע, את מי אין הוא מכיר בתל־אביב ומי אינו מכיר אותו? ומי שמכירו יודע, שלא־מעטים הדברים שיכול היה לעשותם – לעשותם היטב ובאמונה. גם לא־מעט עשה בשנותיו כאן – לא ייאמן, אבל מפה־לשם חלפו יותר מארבעים וחמש שנה – מאז האופרה, שמי זוכר אותה, וה“אהל”, שאף הוא נצרר בצרור החיים, והניסיון לכונן אופרטה עברית מקורית, והשנים ששימש באהבה את ארזי הלבנון של ספרותנו הצעירה, אבל בכל מקום שהוא מגיע אליו – אמר יצחק והניצוץ שבעיניו שוב לא היה אותה שלהבת יֵינית, מופקרת כלשהו, של בוהמיין, כי אם האש הסכינית של הנרדף־הנוטר: “אני יודע בוודאות: בכל מקום ומקום חוזר אותו הסיפור, בדייקנות של שעון – או שמתנצלים ולא מקבלים לעבודה, או שאחרי זמן קצר מפטרים. פתאום. בלי הנמקה. באיזשהו תירוץ. ככה וככה. למה?!… אתה עוד שואל למה?!… ואת אלכסנדר פֶּן למה נידו?! אתה אמור לי, למה?!”

במקום זה שבה ונכנסה לחדר – לרַווחתי – מתילדה, והיא כמעט־כמעט כמו בימים עברו: שׂערה הגזוז כמו במספריים, ממש עד לגבותיה המצוירות, אולי דליל יותר אבל החִינָה העזה מבריקה לא־פחות; מצווארה משתלשל חושן־נחושת, נח כנגד הירוק־אזוֹב של שמלת־בית דמויַת גַלַבִּיָה מרוקנית, בין אצבעותיה שנתגיידו וכחשו פוּמית־הַשֵן הארוכה, קרובה מאוד לשפתיה, חוטי־עשן מסתלסלים ועולים, נמשכים אל עיניה הקרועות באיזו נקודה רחוקה.

“איצאק, בבקשה, מה עכשיו שוב כל ההיסטוריה? זה כבר לא עושה שום הבדל. הכול היה ואיננו.” ובזה הסירה מעל סדר־היום את סירובו של יצחק לקבל את דינה. “המים מוכרחים כבר לרתוח, לא?”

ואז שתינו ארבעתנו קפה בספלי־קרמיקה מקוריים מאוד, שעל כל אחד מהם, מתחת לַגְלַזוּרָה, כתוב בכתב־רַעַץ “שלום”, כּרסמנו ביסקוויט ג’ינגֶ’ר קשה ועוקצני, סיפרנו על הסרט שאנחנו ממהרים אליו – איני זוכר בוודאות אם היה זה “מ.א.ש.” או “פּאטון” – ומתילדה שאלה, וזה נחקק היטב בזיכרוני, אם ראינו כבר את “מוות בוונציה”, אם קראתי את הנובלה ומה בכלל יחסי לתומס מאן.

הו, כן, אמרנו, את “מוות בוונציה” הספקנו עוד לראות בלונדון, לפני שובנו.

“זה לא סרט,” אמרה מתילדה. “לא, זה כל ה… וויזוֹ זַאגט מַאן דַאן דַאס, איצַאק? הזהב, הצבעים, האור של חיים מתים, נִיכְט?”

אותו רגע מפגישתנו זו האחרונה עם יצחק ומתילדה חוזר אלי עכשיו בצלילות מפחידה, אבל אז לא העליתי כלל על הדעת שהכול בָּשֵל לנפילה. אולי חשתי, שיצחק מבקש שאעזור לו, אבל נהגתי בו כדרך שנוהגים עם שְלִימַזְל, לא עם טובע.

כשכבר עמדנו לצאת, מעל לראשנו התקרה הנמוכה, עיכב אותי יצחק לשנייה נוספת, כדי להשתבח עוד בהקדשה אחת, אחרונה, שכתב לו מחברו המפורסם של ספר שירים, שראה אור לפני יותר מארבעים שנה והיום הוא משׂאת־נפשם של ביבליופילים, ולא אוכל לטעון שנעלם ממני מה ביקש לומר לי בן־אחותו ובן־גילו של אבי. לא אזכיר את שמו של המשורר, אבל את ההקדשה אביא: “לאיציק־שְפּיצִיק/ אחי־כִּלבָבי/ שכיסו – כיסי / כוסו – כוסי / וּפִּצעו – פִּצעי – נכתב בְּדַם־ענָבים / פה, סן־רֶמו, תל־אביב.”

רק במרחק עשרים־שלושים מדרגות מדירת־הסטודיו, בדרכנו למטה, לא התאפקתי עוד וכמו שהיו צוחקים כל השנים אצלנו במשפחה, שאגתי:

“רב איטש’לה, רב איטש’לה! הוא כבר לעולם לא יעזוב את האופרה!”

ז

שיצחק ומתילדה יושבים בגרמניה, שמעתי – ואפילו בושה להודות בכך – רק כשנתיים־שלוש לאחר־מכן. אז כבר עברה במשפחתנו השמועה כי חלה במחלה חשׂוכת־מרפא – הרופאים “פתחו וסגרו”, ורפואה שלמה אינם מבטיחים.

אלה הם פני דורנו: נפרצו חישוקי המשפחה, ואיש־איש נישא לו בבדידות אל האין־זמן והאין־מקום. על ערשֵׂנו לא שרו אמהות זקנות, ולבית־עולמם לא ליווינו אבות זקנים. מחוץ לשלשלת הדורות נולדנו, בגרנו, היינו לאנשים, התחלנו גולשים אל מעבר לראשי הגבעות. מה שלא היה הוא גם מה שלא יהיה. איך יירָאו בבוא יומם גיבורי נעורינו העל־זמניים, אם אכן תוסיף גם אז לבוא השמש, ולא תעמוד דום – כפי שהאמנו – ברום ארץ צָהרֵי הנצח?

למה גרמניה? – שאלתי נדהם.

מה פתאום גרמניה? – העליב אותי הפרק האחרון בחייו של גיבור ילדותי, יייצחאאק.

המענה נתלָה ברגליה המגוידות של מתילדה. ההסבר נמצא בצינה שהלכה והקפיאה את איבריו של יצחק כאשר כבו בזה אחר זה המאורות שסביבם נע כל השנים, נטמנו בחולות קרית־שאול. כל שאר אחָיו של יצחק – אלה החיים – כבר משיאים את ילדיהם ומשתעשעים עם נכדיהם. בעושר לא חי איש מהם, אבל כמעט כולם יזדקנו עם פנסיה וביטוח לאומי. לא כן מתילדה, שהיתה עוברת מחנות־בשמים לחנות־תכשיטים, חינָהּ והדרהּ מוכרים קוסמטיקה ואמנות, אבל מה יהיה ביום שרגליה לא יוסיפו לשאתה עוד? ובשנים האחרונות – זאת לא הבינותי ממש אלא מאוחר מדי – מפרנסת היא לבדה את שניהם, ואפילו שכר־הדירה המוּגן בעד הסטודיו יהיה בקרוב מאוד מעל לכוחם. למי בישראל אין דירה משלו? ליצחק ומתילדה.

“זה רק חלק מן הסיפור!” היו מלחשות מן הצד הגיסות. “מהרגע הראשון שהבטנו בה ראינו שהיא לא תישאר. אפשר להגיד, שאף פעם לא עלתה. ראו שהיא לא שייכת לפה. תמיד היתה מסתובבת ‘וִוי אַיינע גְרוֹסֶע דַאמֶע’, עם ה’פִּיפְּקֶע' בפה, עם כל השמלות הארטיסטיות, אף פעם לא מביטה לך ישר בעיניים. למה לא ידענו, שמצבם היה כל־כך קשה? מפני שהיא הרחיקה את ייצאאק מכל האחים. אנחנו היינו יותר מדי פשוטים בשבילה. לא מספיק אירופאים ולא מספיק אינטליגנטים. גם יהודים־פולנים וגם פועלים. זה לא רק היא – הם כולם כאלה. אם היטלר לא היה מגרש אותם, לא היו חולמים לבוא לאַזיָה. הם, כולם, אף פעם לא התרגלו פה. הלב שלהם נשאר תמיד שם…”

“יותר מזה!” לא נעצר לחשן של הגיסות. “מתילדה, אפילו לא בטוח שהיתה בכלל יהודייה. הלוא היא באה הנה עם מישהו, ככה סיפרו, בעלה הראשון כאילו, הקומוניסט הזה, וזאת כנראה כל הסיבה שנתקעה בפלשתינה. מה היה בה יהודי, מה?!…”

“זה לא בדיוק ככה,” הגיבו אחיו הצעירים של יצחק, שכולם הגיעו לכאן בעקבותיו וכעת עמדו גם הם בשערי הזִקנה ובקולם היו מעורבים הרוגז, הכלימה, הליאוּת. “זה לא ככה. לא מתילדה סחבה אותו בחזרה לגרמניה, אלא זה דווקא יותר הוא, איטש’לה שלנו. לחיות אתו יחד יותר מעשרים שנה, הלוא זה אנחנו יודעים כולנו – זה לא תפריט של שוּמן־אווזים ושל מִרקחת־אגסים. ובינינו לבין עצמנו, אי־אפשר לומר שגם לנו אין חלק במה שקרה,” הִכּו האחים על חטא, כמקובל אצלנו, תמיד לאחר מעשה. “אבל היום כל זה הוא כבר בחינת חלב שנשפך. נדבר לא על מה שכבר קרה, אלא על מה שצריך עכשיו לעשות…”

כאשר שמעתי אני בפעם הראשונה על ירידתו של בן־דודי יצחק לגרמניה, והוא אז בחצי העשור השביעי לחייו, היו דיבורים אלה וכמו אלה חוזרים ונשמעים, אך אל מעבר להצהרה נחרצה זו, שיש לדבר “על מה שצריך עכשיו לעשות,” לא הגיעו.

מה שצריך לעשות – לא נאמר במפורש, אבל השתמע מניתוח פני הדברים לאחר שכבר קרה מה שקרה – הוא להתייחס אל יצחק מתוך הבנה ולנהוג בו כבוד, מפני שעודנו אחינו הבכור. הן מבחינתה של מתילדה יש איזשהו היגיון במה שעשתה בשעת ייאוש. בארץ אין שום פנסיה לא לו ולא לה, ומה שיקבלו מן הביטוח הלאומי אין בו לא כדי לחיות ולא כדי למות. אם שבה היא עכשיו לשם כבעלת אזרחות גרמנית ועובדת בכל אשר תעבוד עד אשר תגיע גם היא לגיל־הפרישה, מבטיחה היא לעצמה בזה קצבת־זִקנה. הם ישובו עם המַרקים של מתילדה וּבכסף זה יידעו באחרית־ימיהם חיים טובים יותר משידע יצחק כל ארבעים ושש השנים שישב בתל־אביב קודם לירידתו.

“אם יזכה הוא להגיע עד גיל־הפרישה שלה,” נאנח דודו של יצחק, אבי.

“אם מאמינים לה, שתחזור,” אמרו הגיסות.

“יש למישהו עצה יותר טובה?!” נדלק אחד האחים.

איזו עצה אפשר להשׂיא לאדם שכבר היה על שולחן־הניתוחים והרופאים רק פתחו וסגרו?

ח

ואם לא יזכה? – שאלתי כששמעתי בפעם הראשונה שיצחק יושב בפרנקפורט. ועד אז, כלומר, עד שישוב לתל־אביב או עד שיבוא יומו, איך יחיה שם? מה יעשה בינתיים, היום, מחר, ערב־ערב, כשמגיעה אותה שעה שהוא מוכרח לפחות לעשות הקפה עד הכיכר, לעבור על־פני “כסית” בדרכו הלוך ובדרכו חזור, עד אז מה יעשה?

רק עכשיו, לאחר שמת בן־דודי יצחק, סוּפר לי בפירוט רב מה עשה בחמש שנות שִׁבתו בפרנקפורט, עיר הולדתה של מתילדה.

מחלתו אובחנה זמן קצר לאחר שהשתקעו בעיר, ובתחילה חשב כי הנה סוף־סוף לקה גם הוא בכיב־הקיבה, שנחשב בקרב בני־דורו לאות הצטיינות מן הדרגה העליונה. הכאבים החריפים שתקפוהו דווקא בפרנקפורט נתפרשו לו כתמצית ייסורי געגועיו לארץ־ישראל (כך התבטא באחד ממכתביו אל אבא). טרדו אותו לא רק עוויתות הכאב, כי אם איזו חולשה שירדה עליו. אבל גם אלמלא התעייף עכשיו על־נקלה, מה היה לו לעשות? מתילדה נתקבלה למחלקת הקוסמטיקה באחת מחנויות הכלבו הגדולות שברחוב המסחרי הראשי, הציהל, וכדי שיספיק שכרהּ המצומצם למחייתם, שכרו דירה קטנה מעבר למיין, בזאקסנהאוּזן, בבית אחד עם יוגוסלבים, תורכים וערבים. בבוקר, לאחר שעשתה לרגליה אמבט של מלחי־מרפא, כדי שישמשו אותה היטב כל היום כולו, היתה מתילדה יוצאת לעבודה, ושבה לדירה רק בערב, משרה את רגליה הכואבות במים החמים עם מלחי־המרפא ולאחר הארוחה נרדמת לפני הטלוויזיה, או על ספר, במיטתם. בבוקר היה יצחק קם לפניה, מכין לה קפה ולחמנייה, ואחרי צאתה היה עושה מה שאפשר לעשות בדירה צנועה כל־כך, יוצא לקניות בחנות הקרובה, מבשל. בשוב מתילדה בערב היה שוב השולחן ערוך והארוחה העיקרית, החמה, של היום מצפה לה.

אבל במה העסיק עצמו יצחק רוב ימיו הארוכים והריקים? ברגע האחרון ממש ארז במזוודה מיוחדת את כל ספריו המעטים, ובשבתו לבדו בדירתו הצרה בזאקסנהאוזן, התמסר למַה שלא עסק בו בהתעמקות הראויה – כך כתב במפורש באחד ממכתביו אל אבא – כל שנותיו בתל־אביב. בשיטתיות וביסודיות, זה אחר זה, מכריכה לכריכה, קרא את הספרים. מידידיו ורעיו, משוררי הדור וסופריו הנודעים, לא נותרו אלא ספריהם, שהרי עליהם עצמם ועל מה שזכר מימי היותו “זעירא דמִן חבריא” – כפי שהיה מקניטו שלונסקי – לא היה לו עוד באוזני מי לספר את האנקדוטות האצורות בזיכרונו. ואולם עד מהרה מצא עצמו נמשך לא אל השירים והסיפורים, כי אם אל המלים עצמן ואל הסודות הצפונים בהן. אגב המאמץ לרדת למקורות ולחשוף את שורשיה של כל מלה ומלה, בסיוע אבן שושן המקוצר, ששלח לו לבקשתו אחד האחים, נמצא פוסע עוד פסיעה גדולה אחת לאחור, לספרים ראשונים וראש בהם – ספר־הספרים.

מימיו לא נהנה יצחק מהעדר כזה של כל הפרעה חיצונית או גירוי כלשהו, שימשוך אותו אל הרחובות, אל בתי־הקפה, למהומת הרגע החולף. העיר פרנקפורט, שרובהּ כבר שוּקמה מן ההרס הגמור שנהרסה בשנות המלחמה, היתה שרויה בקדחת בנייה, אבן שואבת לסוחרי כל העולם ובכללם למוכרי־ספרים, שכן בסתיו של כל שנה מתקיים בה, כידוע, יריד־הספרים הגדול בעולם. כל זה – אף לא יריד־הספרים – לא היה בו כדי להוציא את יצחק מדירתו הצרה. רק פעם אחת נִפתָה ללכת לבניין הקהילה היהודית, בשולי מרכזה העתיק של העיר, ששוחזר בדקדקנות על־ידי אבותיה החדשים, אבל את ספרי־העזר שקיווה למצוא שם לא השיג, והפגישה עם אחד הפקידים, אוּד מוצל מן הקהילה הישנה, ושניים־שלושה מן התושבים החדשים, מבעלי עסקי־הזימה סביב קייזר־שטראסה, הספיקה לו. הוא שמח שאפילו בסופי־שבוע העדיפה עכשיו מתילדה להישאר בדירה ולתת מנוחה לרגליה. הספרים היו עכשיו כל עולמו.

כמו לא נתחבר בכל הדורות שלפניו, לא בארץ־ישראל ולא בגלויות אפילו פירוש אחד לתנ"ך, פתח יצחק את ספר־הספרים והתחיל חופר וקודח ויורד לעומקם של פסוקיו. לדודו, הוא אבי, וכן לאחָיו כתב בהתרוממות־רוח על המפעל החדש, שהוא מתמסר לו עכשיו “בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו” ורמז, בעקיפי־עקיפין, שהמלאכה שלפניו היתה אולי מפרכת פחות אילו ניצבו על שולחנו כמה מן המפָרשים וחוקרי־המקרא הגדולים, ולא היה אנוס להישען בעיקר על מה שנשמר בראשו מגִרסא דינקותא. במשפחתנו – כך למדתי כעבור זמן – נתקבלה הבשורה על הגלגול האחרון של רב איטש’לה בבדיחות־הדעת, אפילו לא בתימהון. גם בילדותם, כשלמדו שניהם אצל אבי־אבי, אמר אבא, לא היה יייצחאאק פלפלא חריפתא ומוחו לא התיז ניצוצות, וזה היה מתי, לפני יותר מיובל שנים. אופרה, אצלו הכול זה אופרה…

ט

ואז הגיע אותו מכתב שכתבה מתילדה בלא ידיעתו, ובו סיפרה למשפחה, שמחוֹשי־הקיבה אינם אוּלקוּס, שמצבו הורע כל־כך עד שהוחלט לנתחו וכי הרופאים “פתחו וסגרו”. לזה לא צריכה היתה מתילדה להוסיף כל פירוש.

עכשיו נרעשו האחים מאוד ובהוצאה כספית כבדה שיגרו לו, בדואר אוויר, חבילה גדולה של כרכים כבדים, שאת קצתם נידב אבא ואת קצתם קנו: את הקונקורדנציה של מנדלקרן, את מקראות גדולות, “לשון מקרא ולשון חכמים” של אבא בנדויד, מה שמצאו משל טור־סיני וקאסוטו ועוד.

במלים נמלצות עוד הספיק יצחק להודות על הספרים והוסיף, כי עד עכשיו לא נעזר בעיוניו – נוסף לאבן שושן המקוצר – אלא בסידור ותיקון ליל שבועות ובספר סליחות, שקיבל מידי סבו ז"ל – הוא סבי – ערב עלייתו לארץ, ואשר איש במשפחתנו לא העלה כלל על הדעת, שהוא, איטש’לה שלנו, הכמעט־קומוניסט, הבוהמיין, שמרוֹ כל השנים מכל משמר ואף נשאוֹ עמו לפרנקפורט. כיוון שכתב־ידו הפניני של סבא מוּכר לי מספרי־קודש אחדים שהביאו צעירי האחים, אלה שעלו כבר לאחר פטירתו, כדי לתִתם לאבי – הוא דודם – ניסיתי לצייר בדמיוני את ההקדשה ליצחק שכתב סבא על ספר הסליחות. בהקדשה זאת לא השתבח יצחק כשביקרתי בדירתו, הרהרתי לא־פעם ביני לבין עצמי, וגם מענה היה בפי בכל פעם מחדש: לא סבא היה מחבר הסליחות.

זה היה אחד ממכתביו האחרונים. הספרים, שיכולים היו אולי להאיר את האפילה שבעוביהּ חיפש בשקדנות תמוהה את פירושי הפסוקים, הגיעו מאוחר מדי. שבועות אחדים אחרי שהגיעה החבילה נפטר. אחרי מותו אספה מתילדה את כל הדפים שהספיק למלא בחמש השנים שחי בזאקסנהאוזן, החל בגיליונות משובצים של מנהלי־חשבונות וכלה בדפים שנתלשו מלוח־שנה ישן, ושלחה אל הדוד, הוא אבי, שהיה גדול מיצחק בשניים או שלושה חודשים. כך הגיעו לידי הפירושים, הם ופרטי קורותיו בפרנקפורט, שאליה גלה בסוף ימיו. באחד מבתי־החולים שבה נפטר ובבית־הקברות של הקהילה היהודית שנתחדשה בה נטמן.

באותיות־פנינים הספיק לכתוב מעין מבוא ופירוש משלו לפרק ס“ח של ספר תהילים; לפרק ט”ז, פסוקים ו’־ט‘, של ספר יחזקאל; פרק י"ז, פסוקים א’־ז’, של ספר שופטים; פרק ב‘, פסוקים כ“ז־ל”ו, של ספר שמואל א’. עיינתי וחזרתי ועיינתי, ולא הצלחתי לרדת לסוף כוונתו: מדוע, למשל, לא התרכז בפסוקים א’־י‘, שבראש אותו פרק בשמואל א’, הלוא הם פסוקי השירה של תפילת חנה? ומדוע לא אותם פסוקים (י“א, י”ב, כ"ב) בפרק זה עצמו, שרשם אברהם שלונסקי בראש שירו הראשון, “התגלות”? האם זכר את העובדה הזאת, ואולי מקרה בעלמא הביאוֹ אל הפרק, שהשפיע כדי כך על המשורר הנערץ עליו? מדוע בחר דווקא באותם פסוקים שמתוארת בהם אחרית בית עלי, עד לפסוק ל"ו (“והיה כל הנותר בביתך יבוא להשתחוות לו לאגורת כסף וכיכר לחם ואמר: ספחני נא אל אחת הכהנות לאכול פת לחם”)?

תיק"ו.

כל שעה פנויה מעבודות הבית ומייסורי הגוף הקדיש בשתי שנותיו האחרונות לפענוח אותם פסוקים מעטים, הציע תיקונים משלו למסורה ולפירושים מקובלים. לפי כתב־ידו, שהשתנה מאוד, האותיות גדולות ומעוקלות, השורות יורדות באלכסון, נראה שלספר תהילים שב בימיו האחרונים ממש, ואת פרק ע“ג, פסוקים א’־כ”ב, העתיק כנראה בשעה של ייסורים גדולים. שוב אין זה אותו כתב פניני, זעיר, ככתב־ידו של סבא, אלא כל אות חרוצה לה לבדה על הנייר, פרודה משאר חברותיה, מתעוותת כתולעת.

הרהרתי באותה מלה, שחזרה ונשמעה במשך שנים במשפחתנו, כמין חתימת־ביטול בסופו של כל סיפור על הגלגולים שעבר בן־דודי יייצחאאק: “אופרה!” מלה זו היא לשון־רבים של “אוֹפּוּס”, שפירושה המקורי הוא, פשוט, עבודה, ורק בהשאלה פירושה מעשה־אמנות, או יצירה. כל פיסת נייר באותו צרור דק היא “אופוס” שהשאיר אחריו, והצרור כולו – ה“אופרה”.

אם תרצו. ערירי מת בן־דודי יצחק בארץ הרשעה, וזה היה אולי ה“קדיש” שאמר על עצמו בשנים האחרונות ההן, וכך יום־יום, עד יום פטירתו ממש, כמו שכתבה מתילדה במכתב־הלוואי.

מה התאמץ כל־כך לתקן יצחק, גיבורהּ הקסום של ילדותי במושבה, בפרק אחרון זה של חייו? כשם שאין, ולא יימצא, ביאוּר לתעתוע כזה של הגורל, כך אין ביאוּר לצרור הדק, והפתטי, של פירושי הפסוקים.

בסיום, אעשה רק מה שעשה הוא: אעתיק את הפסוק האחרון שהעתיק הוא מתוך הספר, אף שאינני יודע מה הועיל בהשמטת התיבה “אשתוֹנן” מנוסח המסורה, שכן על פיסת־נייר זו לא נרשמו כל הערות: “כי יתחַמץ לבבי וכליותי – ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך.”

… האללו?!… אדון עוּזְרָד? מדבר שְווארצְבַּארְד… האללו?!… שווארצבארד, הֶנְרִיק… אתה כן שומע אותי?! נו, כן, אז בוקר מצוין, אדון עוזרד, כמו שאומרים… האללו?!… אני מדבר בבקשה עם מחזאי עוזרד?!… אה, בכל־זאת כן!… שווארצבארד!… פה, בטלפון, היה משהו מאד פַאנטַאסמַאגוֹרי, כאילו קולות מתים באמצע הקו… זיהית את קולי מהמלה הראשונה?! נו, זה באמת אוזן של דראמאטוּרג, בפרט שאצלי בבוקר הגרון כמו עֵץ, בלי שום גמישות, ואם רק אין סיבה חשובה, אני עד אחת־עשרה, שתים־עשרה, בעיקר כשבערב אני על במה – שותק. אפילו בזמנים שעושים חזרות על הצגה חדשה, כמו עכשיו, למשל, אני מדבר באופן מאוד מיוחד, לא לוחץ על המיתרים… האללו?! אתה שומע אותי?…

כן, כן, אני גם אותך שומע עכשיו נקי וחזק מאוד, אדון עוּזרָד, ולא אשאל יותר… זה רק שטלפון כולו נגד טבע שלי, נגד אישיות שלי, אפשר להגיד. לא רק טלפון. הנה, ברדיו, למשל: שמעת פעם את קול של הנריק שווארצבארד באיזה תסכית?!… וזה לא פלא! אף פעם לא! והלוא פָנָה, הרבה פעמים, צִיצִי לֵוי בעצמו, אתה מכיר אותו, ראש דראמה?… כן. שלח אלי אנשים, רצו אותי מאוד להרבה דברים – מרפרטואר פולני, מרפרטואר קלאסי, ליום שוֹאה וכן הלאה, בכל־זאת, אפילו הם שמעו הנריק שווארצבארד מי היה בתיאטרון פולני, ואני – תמיד תשובה אחת: לא! בטרַאדיציה שיש לי כבוד לייצג, תיאטרון זה דיאלוג, זה – איך להגיד – חשמל בין אחד ושני, ולדראמאטורג כמוך, אדון עוזרד, זה הלוא מובן מאליו…

נכון מאוד! לשחק – זה רק נגד פארטנר ועם קהל בוכה, צוחק, נושם מאולם אל במה – ולהיפך! איך אפשר לעמוד באיזה סטוּדיו, איזוֹלַאציה, מיקרופון, ופתאום – הוֹפּ – קֶניג לִיר! זה כמו, בדיוק, מונולוג של סוחר מוונציה בתוך אקוואריום!!… ניסיון אחד כזה, כשרק הגעתי, הספיק לי. למרות שרדיו תמיד היה נגד כל פרינציפים אמנותיים שלי, באו אלי וביקשו, מאוד מאוד, אמרו: פַּן שוַוארצבַּארד, פונים אלינו, ל“קול ישראל”, עוד ועוד אנשים שזוכרים את אדוני מפולניה, זה מדובר במאות אלפים שחיים בישראל, בבקשה, עשה ג’סטה, וככה ידעו שהנריק שווארצבארד בא לחיות אתנו פה בישראל! ל“קול ישראל” שלנו לא היה לי כוח להגיד: תודה רבה, מצטער!… ואני, אדון עוזרד, אותי לא תשמע אף פעם אומר מלה נגד שחקן שני. יותר מזה, יש פה בישראל באמת הרבה שחקנים טובים, גם טובים מאוד. אבל דבר כזה כמו ראיתי ברדיו, פרופסיונאל כמוני לא יכול להבין: ברגע אחרון, בלי אוויר, מגיעים לאולפן?! וככה, בלי חזרות, בלי להיכנס לתפקיד, מקבל כל אחד על נייר־קוֹפִּי טכסט בקושי אפשר לקרוא, עומדים לפני מיקרופון, וכמו קליפות של גרעינים, יורקים את מלים, שופכים את דמות?! אני, לפני המלחמה, יותר משלושים שנה עמדתי על במה, ולמרות שפה על זה כולם צוחקים וצוחקים, היתה בשבילי, כל ערב, מקום קדוש. וכשכּכה, בלי שום רצינות, עמדו באולפן, אני קיבלתי, פשוט, פַּארַאליזָה. יצא לך פעם לשמוע, על פְלַאטָה, ארתור רובינשטיין מנגן שופן, ופתאום נפסק חשמל, והכול בבת־אחת מת, אה־אַהְהְה, אה־אההה?! זה מה קרה ברדיו… האללו?! אדון עוזרד?!…

כן, בהחלט, בדיוק עכשיו אני מגיע לשאלה שלך: במה אתה יכול לעזור לי? אוי, טַיירינקער, למה אתה שואל אותי, נו, באמת, הלוא אתה יודע טוב מאוד בַּמֶה!…

לא, אני מבקש, תן לי לומר לך רק עוד מלה אחת, ותראה שעוד לפני ששאלת כבר אני נותן לך תשובה: מחזה שלך, יקירי…

אלא מה, לא קראתי? חשוֹב על זה: גַרוֹן שלי כמו פומפייה, בעוד שעה יש לי חזרה על הצגה חדשה, ובארבע אנחנו כבר מוכרחים לצאת לדרך מפני שיש לנו הערב הצגה בקיבוץ, אז אני הייתי קם בשביל לטלפן אליך, אילו לא קראתי?!…

אבל לי זה בוער!… ואף־על־פי שהיה לי לילה, אל תשאל, ואיך גָרון אתה שומע, אני מרגיש מצוין מפני שסוף־סוף אני יודע מי יכתוב לי את תַפקיד, שחמש שנים, מיום שעליתי לישראל, אני מחפש בנרות, תַפקיד שלי… האללו!… האללו!… יותר בקול רם!…

איך לא מצא המחזה שלך חן בעיני?!…

סליחה, אדון עוזרד, הלוא מה שבשביל להגיד טלפנתי הוא בדיוק להיפך. קודם־כול הייתי מלא התפעלות מסגוּלָה, שלא מצאתי כמעט בשום דבר ממה שאני קורא וקורא – אתה יודע איך כותבים בשביל במה! אני קורא, וכבר מתחיל לשחק! לא סתם לשחק – יש שם תפקיד, תפקיד מעניין מאוד…

מה זה, ‘אבל מה’? אבל שום דבר…

לא־לא־לא־לא, אדון עוזרד, אתה מבין את דברי בדיוק להיפך! לא רק שאין לי שום דבר נגד מחזה שלך – הלוואי והיו לי תנאים, במה גדולה, מסתובבת, שחקנים, תפאורות, תלבושות, כל מה שהוא דורש וגם מגיע לו, למחזה נהדר שלך. אם יש לי טענות, זה נגדי. אני אגיד לך משהו, שאולי לא צריך להתבייש בו, אבל גם להתגאות אֵין מה: אנחנו טְרוּפָּה קטנה, אוֹטוֹ אחד, כל לילה במקום אחר, מקרית־שמונה עד באר־שבע, ואצלנו, מה לעשות, יש מקום לנהג, שהוא גם מנהל הבמה, רֶקְוִויזִיטוֹר, תְאוּרָן, הכול חמישה שחקנים וקצת תפאורה. חוץ מזה אפילו לסיכה לא נשאר מקום…

לא־לא, אדון עוזרד, שיחה על תפקיד חדש אף פעם לא מזיקה לשחקנים. בדיוק להיפך!…

אני לא חולה, ולא מצונן, ומאוד אני מבקש לשמוע אותי עוד רגע בסבלנות מפני שעכשיו אני כבר בנושא שלנו… סליחה, רק רגע, בבקשה… סליחה…

זה לא שיעול, אלא איזה גירוי שמפריע לי בעיקר בבוקר, אם בלילה אני לא שקט. משהו אתמול, באמצע הצגה, נכנס לי לגרון. שיחקנו באיזה חדר־אוכל, בקיבוץ בנגב…

שם קיבוץ? באמת אני לא זוכר עכשיו. בֵּית קַנַק?!… לא, אולי בַּרקַמַן. יש קיבוץ בשם בַּרקַמַן?…

לא?… גם לא מְשנה מקום, משנה עניין. הלוא בכל ערב אנחנו מגיעים לעיר, עיירה, מושב, באים בלילה, נוסעים בלילה, מי יכול לזכור כל שמות? בכל אופן, אתמול בנגב היה כמו מה אמר וייצמן על ישראל, ארץ אידיאלי לייבש כביסה, ובערב היה יבש מאוד, בחדר־אוכל פתחו כל דלתות וחלונות ובחוץ תקתק כל הזמן איזה מוטור, וכל זה השפיע רע מאוד על גרון שלי. קהל לא הבחין בכלל איך אני מתוח. בדיוק להיפך: כל פעם צריכים היינו להפסיק ולחכות שיגמרו לצחוק. הרבה פעמים. אבל בגלל מוטור בחוץ, נאלצתי להרים קול הרבה יותר מתמיד ומפני שבחום אנשים מתחילים לישון, החזקתי טֶמפוֹ מאוד מהיר כל זמן הצגה, שלא יהיה רגע מת אחד. וכשגמרנו, הייתי כמו שפכו עלי דלי מים, לתלות לייבוש אפשר היה גם אותי. בכלל: אמנם, נחת, ברוך השם, מהצגה זו, היה לנו – וכבר קיבלנו הזמנות לעוד חמישים הצגות רק בקיבוצים, מושבים, מושבות, אבל – וזה, אדון עוזרד, רק בינינו – זה לא זה. לחאלטוריסטים זה אולי פרנסה טובה מאוד, וגם הקהל צוחק, אבל לא להנריק שווארצבארד! מזה, להגיד האמת, לא מִחַמסין, הרגשה לא טובה, כל זיעה וצרידוּת בגרון, מרצון לגמור מהר, להיכנס לאוטו ולחזור לתל־אביב. מזה גם שיעול… האללו!… אדון עוזרד?!… אתה עוד על טלפון, אדון עוזרד?!

נו, טוב־טוב־טוב, אם אתה שומע, אז שום דבר!… יש לי הצעה בשביל שנינו. במקום לדבר לתוך חוֹלֵירָה של בַּאקַאליט זה, יש לי הצעה בשביל שנינו: הלוא אתה גר עשרה רגעים ממני. קח מכונה שלך, ובוא לאיזה שעה אלי ונדבר על הצגה שלך. זה גם בשביל גרון שלי יהיה יותר טוב…

זה אל תדאג, חזרה אני יכול לדחות בשעה־שעתיים, ואם צריך לא נעשה בכלל חזרה היום, אני רק צריך לטלפן לשחקן שני ולבקש שלא יבוא. בכלל, זה לא כזה מַייסְטֶרשַאפְט, קומדיה בשביל שני גברים ואשה אחת, שמשחקת דוֹרָה, גברת שווארצבארד, אפשר לשחק בשינה, בלי שום חזרות…

בשום אופן לא תוכל? לחצי־שעה? לא…

אני מבין, בסדר, אין דבר. אבל עוד חמישה רגעים בטלפון, אפשר?… האללו!… קצת יותר בקול, בבקשה, אדון עוזרד, וקצת יותר לאט, עברית שלך מהירה כמו אקספרס…

תודה רבה. על מה אני מדבר אם לא על מחזה שלך, שאני מאוד התרשמתי בו לא סתם מכשרון גדול, רק מכֵּנות של בן־אדם שיוצאת ממנו, מחוֹם נהדר… אידיש אתה מבין?…

באמת?! בכלל לא?…

משונה, מפני שזה מה הִרַחתי יותר מכל אצלך, ריח יהודי טוב, ריח חלה מתוקה, אתה מבין, ריח גַאלֶער – ולא שאני פה חס ושלום מלה נגד מישהו אומר – רק אני חמֵש שנים קורא וקורא, וללב, ממש, כלום נכנס אצלי. גַארנִישְט! איך להסביר זה? אני, שממש לפני היטלר נכנס לווארשה הגעתי לפאריז, מפאריז לקנדה, מקנדה למכסיקו, לבואנוס איירס, לניו־יורק, חזרה לווארשה, אוֹיסְגֶעפָארֶן אַ וֶעלט, זאת אומרת בכל העולם כבר הייתי וכל דברים שרק אפשר, בֶּקֶט וּשְמֶקֶט ופִּינְטֶר ושְמִינְטֶר ויוּנֶסְקוֹ והגנב הזה, תסלח לי זַ’אן זֶ’נֶה, כבר ראיתי. מה אני פה בישראל מקבל כל הזמן? הכל רק ייאוש ורשעוּת ודְרֶעק, כל דמות א לֶעבֶּעדִיקֶער מֵת, איזה פִּינְטֶרְל, איזה בֶּקֶטצִ’יק, אז אם ככה יותר טוב אני לוקח ישר מִמקור, לא? הלוא אני בשביל חיים חדשים, מדינה צעירה, בשביל אמונה כמו אין בעולם, באתי לישראל, בשביל פה כל בן־אדם טְרילוֹגיה, ובתיאטרון הנריק שווארצבארד חשבתי לתת לפּוּבְּלִיקוּם חיים של ישראל, את גבורה של ישראל, עת עֶצב, את שמחה, את יופי של ישראל, אתה מבין אותי, אדון עוזרד? זאת אומרת, בשביל לקבל יותר מוּרֶה שְחוֹירֶה לא צריכים לשלם בעד כרטיסים, זה יש ליהודים מספיק מכל מָה עבר עליהם אצל היטלר, מֵערָבים, ממס־הכנסה, מעבודה, מאִשה, הנריק שווארצבארד הם הולכים לראות בשביל משהו שאין ככה, בשביל דָאס פִּינְטֶעלֶע מה יש רק בתיאטרון. זה מה עשה תיאטרון שלי מפורסם כל־כך לפני מלחמה בפולניה, וזה מה אני רוצה לעשות פה, ועכשיו, אחרי קראתי מחזה שלך, רק אתה, אדון עוזרד, יכול לכתוב לי, תפקיד כזה, שיהיה בו איזה גדלוּת, איזה חג, איזה נשמה יתרה, אתה מבין אותי, פשוט, תפקיד מתאים להנריק שווארצבארד…

האללו!… האללו!… אני מבקש, בבקשה, קצת יותר לאט – גם עברית עוד קצת קשה בשבילי, וגם חצי מלים אתה אוֹכֵל… האלוו! חזור בבקשה מה אמרת עכשיו…

מדוע אין לך יכולת לכתוב תפקיד מתאים בשביל הנריק שווארצבארד?! מדוע אתה אומר ככה?!…

הלוא בדיוק להיפך, כבר אמרתי לך, אדון עוזרד, מצוין בעיני, באמת נפלא, ואני מוכן היום לחתום שנציג אותו בתיאטרון שלי, אפילו איזה אַוַואנס קטן לתת לך על חשבון, רק ביקשתי מאוד־מאוד להסביר לך, אדון עוזרד, בבקשה: קודם, עכשיו, זאת אומרת כבר אני זקוק מאוד לאיזה מחזה שיהיה לא רק מצוין, אלא מתאים…

מתאים לְמָה? אומר לך לְמָה. בפעם ההיא, כשכיבדת אותי בביקור אצלי בדירה, הראיתי לך קצת מֵאלבומים, קצת מֵרֶצֶנזיוֹת שהצלחתי להציל במזל, וזה הראיתי לך לא בשביל שאני אוהב להתפאר, רק מפני בִּזמן אני פה בישראל כבר הספקתי ללמוד, שפה זה בכלל אַן אַנדֶערֶע וֶעלט, אחר לגמרי מעולם יהודי בפולניה, במוֹנְטריאול, בבואנוס איירס, פה זה דור אשר לא ידע את יוסף. מאלבומים ראית: לא תמיד היה הנריק שווארצבארד מתגלגל כל לילה בפולקסוואגן מסחרי בין קרית־שמונה לקרית גת. לפני מלחמה, שם, היה הנריק שווארצבארד ותיאטרון יהודי אותה מלה, ושֵם שלי לקח קהל לכל מקום שגורל יהודי הביא אותו. סיפרתי לך איך גלגל גורל גם אותי בכל קוֹנְטינֶנטים, ובכל מקום ששמעו, “הנריק שווארצבארד הגיע אלינו!” – היו באים, מנשקים ידיים שלי, פשוט בוכים ואומרים: “כל זמן אתה, פַּאנִי שווארצבארד, עומד על במה, חיים עם אמנות יהודית נפלאה שלך כל חיים שלנו שנעלמו, חיים הוֹרים שלנו, חיים בָּתים שנולדנו בהם, רחובות ששיחקנו בהם, חיוֹת וארשה וּוילנא וקראקוב ולודז' וביאליסטוק וסטאניסלאבוב. אתה נֵר נשמה של עולם יהודי,” אמרו לי. ואל תחשוב רק מפני אני נותן להם את שלום עליכם וגוֹרדין ופֶרֶץ וזִינגֶר ואַנסְקי והִירשבַּיין, הם ככה. בתיאטרון הנריק שווארצבארד היינו משחקים רפרטואר קלאסי ומודרני ולראות אותי היו באים כל מבקרים גויים מפורסמים וכותבים תמיד רק בסוּפֶרלאטיבים. ודווקא הם, גויים, הבינו מה יש כל־כך גדול בהנריק שווארצבארד ולמה קהל שלו נאמן לו באש ובמים: מפני אצלי היה הכול, אפילו שקספיר, אפילו מולייר, אפילו צ’כוב, מקבל כַארַאקטֶר יהודי מיוחד וגם טיפוסים זרים ורחוקים מאוד, נפשות מתורגמות, היה קהל שלי מרגיש כמו היו קרובי־משפחה… האללו!… אדון עוזרד!… האלוו!… אוה! אתה כן שומע אותי?!…

מה פירוש, יידיש?!…

רגע־רגע־רגע! רק בשביל להבהב כמו נר נשמה, אולי בשביל להתלוות כמו רוח לאלה שכבר מתקרבים לסוף הדרך, אומר אתה לי עכשיו, באתי פה לישראל?!…

פּארדוֹן, אדון עוזרד – כך בדיוק אמרת וכך אני בעיניים שלך: רֶליקְוִויָה, שְׂעָרָה, עצֶם, כַּפתור של קדושים!…

איך – לא לזה התכוונת, אם מה אתה מוצא ביוסף בּוּלוֹף, תרשה לי, מעליב אפילו יותר?! בולוף, אמרת, הוא הוכחה, שגם לשחקן יידיש, אם הוא גדול באמת, יש מקום בישראל, ועובדה, אמרת, שאפילו צברים כמוך שלא יודעים מלה יידיש… פרֶענק אמרת?!… אדון עוזרד, אתה?!…

לא ידעתי ולא חשבתי, ואם להגיד אמת, אני מאוד שמח שבאינטואיציה דווקא אל דראמאטורג כמוך היתה לי משיכה כזאת. זה ממש נפלא! עכשיו אני מרגיש עוד יותר חזק, שתפקיד ישראלי גדול בשבילי תכתוב אתה…

למה שהצלחה של בולוף מעליב את הנריק שווארצבארד? מפני הנריק שווארצבארד לא בא פה רק לביסוס של כמה שבועות ולחזור לעולם גדול, ולא מבקש צברים, פרֶענקים לא פֶרענקים, יבואו לתיאטרון כמ באים לראות איזה טרוּפָּה מפורסמת באנגלית, בצרפתית, ביפאנית, משהו זר, אקזוטי! הנריק שווארצבארד בא לישראל לא לְוִויזיט, בשביל נוסטאלגיה, בַּאנקֶטים, אבל גם לא בשביל למות בתוֹר אמן…

בוודאי אני מתרגש! אני, עוד לפני למדתי ללכת, שיחקתי על במה! אמא שלי – בתיאטרון ילדה אותי! ולא באמצע הצגה, אדון עוזרד, רק אחרי כל ה“בִּיזִים”, אחרי שבעה מסכים, הלכה וילדה! ככה נעשה הנריק שווארצבארד מפורסם מרגע שנולד לשחקנית הכי מפורסמת אז, מתילדה שווארצבארד, ושם שלי נשאר מפורסם עד נשרף כל עולם שלנו שם. להתחיל מחדש, כמו כל חיים פה, אני משתוקק, יקירי, בתפקיד שיכתוב במיוחד בשבילי דוד עוזרד, שאפילו סבא וסבתא שלו לא דיברו יידיש…

האללו?!… קצת יותר בקול, בבקשה, לא שמעתי טוב: אמרת, שאתה מוכרח לגמור?!…

אהה! אני מצטער מאוד ומבקש, בבקשה, שתתנצל לפני אורח שלך, אבל מפני אני מרגיש זה אולי שיחה אחרונה שלנו, רק עוד רגע. כבר אני גומר. דיברתי הרבה יותר מדי, אני יודע, אבל זה רק מפני כל־כך הרבה לוחץ פה, על הלב…

אני מחכה…

אה, אם אני לא מאחר לחזרה?! הה־הה־הה!… לאחר לאן? זה פה אצלנו בדירה, עם אשתי ועם יחיאל שטרן, שאין לו ממילא שום דבר יותר טוב לעשות עם הזמן…

משפט אחרון, על רגל אחת, כמו שאומרים, ורק שלא תישאר עם רושם כאילו דחיתי מחזה שנתת לי. כל אמת אגיד לך: כמו אוויר אני זקוק לך. חמש שנים אני מחפש, ולא מוצא תפקיד מתאים. הלוא אני מציג. מגיעים לקיבוץ. מחכים עד גומרים ארוחת־ערב בחדר־אוכל ומסדרים הכול מחדש, ואנחנו ממטבח עושים גַרדרוֹבָּה. אני משחק רפרטואר עולמי, יהודי, ועומד ככה בחדר־אוכל, מרגיש: זה לא זה! זה לא זה! זה לא זה!… לא טקסט, לא קהל, לא אני. פה אחד מקהל שלי מפעם אני מרגיש, שם עוד אחד תופסת עין שלי, ועל נפשם אין לי שום צורך להילחם: ברגע הנריק שווארצבארד עולה על במה, או נכנס בדלת מטבח, וגם אם אין אור מסודר כמו צריך, אין אקוּסטיקה, כל הזמן נכנסים ויוצאים, בחוץ ילדים צועקים וטרקטורים נוהמים – בן־אדם זה ובן־אדם זה הם שלי עם כל הנשמה, ובעיניים שלהם אני רואה וחוזר לחיים לא הנריק שווארצבארד, רק כל עולם שלו. אבל בשביל כל אחרים שיושבים שם בחדר־אוכל, בבית־עם באולם, צעירים וגם לא צעירים, הנריק שווארצבארד שום דבר, ואני נלחם כל ערב מחדש כמו אני אף פעם שם, בפולניה, לא הצטרכתי להילחם. ופה, בגילי, בישראל, בעברית, אין לי שום סיכוי לתפוס קהל בגרון בלי תפקיד מתאים…

האללו! האללו!…

די, אני כבר גמרתי!…

לא־לא, אין ואני לא רוצה מחזאי אחר!… האללו, טַיירִינְקֶר, ידידי, אתה לא רק יכול לתת לי מה אני צריך כמו אוויר, אלא דרך משחק שלי יחיה תפקיד שלך, יעשה הנריק שווארצבארד מה בא פה בישראל להיות. רק תכתוב תפקיד מתאים באמת בשבילי! אדון עוזרד, האללו!… קו מת…! קו מת!…

א

תשמע מה קרה לי אצל פַּחַח הרֶכב שלי, ותגיד אתה אם אדם פה בכלל יכול לדעת עם מי הוא מדבר, על מה הוא פתאום עוֹלֶה ואיפה הוא נופל על סיפור, שכבר לא ירפֶּה ממנו לעולם:

גם המלחמה הזאת, לא אחרי ששה ימים, אבל נגמרה, וכל אחד חזר לצרות שלו. אני, ברוך השם, בכל ההתרוצצויות בַּדרום לא נפלה מִשׂערת ראשי ארצה, וגם בְּני יצא מהמוּבלעת הסורית בלי סריטה. אבל מה, כשאין לך צרות גדולות, נהפכת גם מעיכה של ה“פְרוֹנט” לִכאב לב. אתה בטח תגיד: אם ה“סוּבָּארוּ” נוסעת בסדר ואתה בסדר, “פרונט” מכופף זה לא חורבן הבית. כשהפחח עושה מהר את העבודה, אתה משַלם ושלום על ישראל – זה נכון. אבל אם הפחח שלך הוא איציק, אתה מגיע לעצבנות כזאת, שקשה לך להחליט אם לרצוח אותו או להתאבד. וזה לא על המעיכה עצמה, שהיתה בסך הכול מזל כביר, לא נזק. הלוא בשבועיים הראשונים התרוצצתי אִתה כמו אידיוט בין תל־אביב, אל עָריש, בַּאלוּזה, ציר הרוֹחב, טַאסָה וחזרה, והיו לי כמה מקרים – נכנסתי להרעשה בציר מאדים, באחד הלילות היה אי־שם על הכביש המפורר בין רוּמַאני לאל עריש כחוט־השׂערה ביני לבין מוביל טנקים – נִסי־נסים. הפגיעה עצמה היתה דווקא סתם בחנייה, אמצע סוכות, ירח מדברי מלא, ממש ליד החמ“ל של קַלמָן בבּאלוזה. בשובי עם ערב ב”סובארו" הצהובה מטַאסָה מצאתי לי פינה בצד איזו סוללת־עפר והתכווצתי על המושב האחורי, מנסה להירדם קצת. התעוררתי לתוך רעש נוראי, וכשהצצתי החוצה ראיתי שבינתיים התמלא כל השטח נגמ“שים, שברגע ראשון נראו ונשמעו לי כטנקים. מחשש המכונית תימעך בלי משים על־ידי אחת הזֶלדות, התנעתי אותה ופתחתי בחיפוש אִטי וזהיר אחר איזה מקום־חנייה מרוחק ומוגן באמת, ובדיוק אז לקח איזשהו ג’יפ רֶוֶורס ו – מזל! מזל! – איזשהו מטען רך, שהיה עמוס בו, נלחץ לתוך חרטום ה”סובארו" כמו לתוך פחית בירה, אלא שבו־ברגע גם בלמה את הג’יפ שאגה פראית של כמה חבר’ה שהבחינו במתרחש. הנזק באמת לא היה מי יודע מה, וגם חיכיתי לעוד איזו פגיעה אזרחית נורמאלית שתאפשר הגשת תביעה לחברת־ביטוח, אתה מכיר את העניין. כשנפתח קו ההֶרקוּלסים לפָאִיד, הייתי מחנה את ה“סובארו” ליד מסוף “ארקיע” בלוד, וטס. פעם אחת שבתי ומצאתי שאיזה פורץ שבר את מנעול הדלת השמאלית הקדמית ואגב־כך גם גירד במכשיר חד את הצבע של הדלת. המשכתי לחכות. לא עבר חודש נוסף ואיזשהו טנדר נכנס לי ישר לתוך הבַּאגַאז' וכופף אותו ככה, שהיו לי עכשיו נזק רציני וחברת־ביטוח שתכסה אותו, ואז הלכתי לפחחיית־הרכב של איציק.

איציק היה הבכור בעסק המשפחתי, ומיום שנזקקה ה“פיאט 600” הראשונה שלי להשתלַת־פח, דבקתי בו לאהבה. הייתי קליינט טוב. במשך השנים עשה איציק כמה אלפים טובים מחברות־הביטוח שלי, וחשבתי שמגיע לי קצת יחס מיוחד. קיבלתי אותו.

אחרי יום כיפור אמרו כולם, שמעכשיו שום דבר לא יהיה מה שהיה. שום דבר, בטח! שלושה חודשים, כל שבוע, היה איציק אומר לי: “תבוא תיכף אחרי שבת ואני מתחיל לעבוד על האוטו שלך במקום, חבל לי שהסובארו יעמוד אצלי ככה, ואתה תצטרך לרוץ ברגל.” אני בא אחרי שבת, אז הוא מתחיל לשתף אותי בצרות שלו: “אני לא מבין מה זה הסכם הפְרָדָה, אבל אצלנו חצי הפועלים ממשיכים לשבת בצבא, ורק עכשיו התקשר שלוֹימֶה, אומר שאצלם בסדנה האוגדתית אפילו לא מדברים על שחרור, אבל מה, תן לי לנקות פה קצת המקום, ואחרי שבת, אני נשבע לך –”

ככה זה הלך שבוע אחרי שבוע, בכל פעם סיפור אחר על אָח אחר, וכל סיפור היה נגמר באותו אופן: “אבל מה, אחרי שבת, אתה בא, משאיר את הסובארו, יום פחחות, יום צבע, לוקח את הבובה ונוסע. מקבל אותה יותר חדשה מחדשה. הפעם זה המלה שלי!”

עובר חודש, עוברים חודשיים, ואני אומר לו: “איציק, זה אצלך מלה?! בכלל אין לך כבוד עצמי?!”

“זה המידל איסט פה! תשאל את קיסינג’ר: אצל מי פה מלה זה מלה?!” הוא אומר, בלי לחייך, “אבל מה, הפעם בחיים של הילדים שלי אני נשבע לך –”

“אני מקווה שהילדים שלך שווים לך יותר מהשְבועות שלך,” אמרתי לו, מתאמץ הכול גם לחייך. “אחרי שבת אני אצלך.”

ב

ואז, לפני שבוע, ניסו לפרוץ לי שוב את המכונית, ושברו לי גם את המנעול הימני. כאמצעי־לחץ אחרון השארתי את המכונית אצל איציק בפחחייה, והתחלתי לרוץ ברגל אחרי ההבטחות שלו. אתמול נשברתי סופית. התיישבתי אצלו ואמרתי לו: “אני לא זז עד שאני לא מקבל את המכונית לפחות עם שני המנעולים מתוקנים.” ואיציק, בלי בושה, מנסה עלי סיפורים חדשים, מקווה לדחות אותי שוב “עד אחרי שבת.” אבל הפעם אני לא מוותר. יושב ולא זז.

כבר שלוש, כבר ארבע, חמש, ואיציק – שנסע עם ה“סובארו” שלי לקנות איזה חלקים או השד יודע לאן באמת – לא חוזר. כבר כל הפועלים גמרו את העבודה והלכו הביתה, או לשפת־הים, ואני לא זז. הפעם נראה מי ישבור את מי. אני יושב על איזה ארגז לפני המשרד, אבא של איציק יושב בפנים, נכנס ויוצא.

לא הזכרתי את אביו של איציק, מפני שלמרות שגם הוא הסתובב שם מיום שהתחלתי לבוא אל איציק, היה תמיד איכשהו מהצד, קצת קופאי קצת חצרן לא שייך. מוזר, אבל אחרי שאני מכיר אותו איזה שתים־עשרה שנה, עשיתי דווקא אתמול חשבון שאולי הוא צעיר בהרבה מכפי שהוא נראה. אצלנו בארץ יש הרבה אנשים עם פנים שנראים כאילו כל החיים הם עומדים ככה, קצת כפופים, בשארית כוחם תומכים את גג ביתם, שלא יקבור תחתיו את החיים שבקושי הקימו מחדש, עור קמטוטי כזה, חיוור גם בשיזפונו, קוצי הזקן הלא־מגולח דלילים, כמו מכוסים אבק. ככה גם העיניים, שהשמש הישראלית הוציאה מהם את הכחול. רק השיניים חדשות, סט שלם של חרסינה לבנה. אם לא אני, היה הולך הביתה, אבל אני חש שהוא מבין לרוחי, לא כועס עלי, בסוף אפילו מתיישב גם הוא על איזה ארגז, אומר משהו בעברית שבורה, מסַנגר על הבכור שמחזיק את כל העסק, איציק, מזכיר גם את שני הצעירים יותר, את שלוימה ואת עמי. כולם, הוא מוסיף באנחה הנשמעת כאילו סתמית, לא לעניין, היו במלחמה וגם שלוימה וגם עמי עוד לא חוזרים כל־כך מהר הביתה.

“העיקר ששלושתם יצאו בסדר,” אני אומר לו כדי להבדיל בין הכעס הנורא שלי על איציק לבין המלחמה, למרות שברגע זה אני מסוגל לעשות לו אני־לא־יודע־מה. “אם יצאתם ככה, אתה צריך ללכת לבית־הכנסת, לברך הגומל ולתת מתנה,” אני עושה את עצמי כזה מאמין גדול, גם רומז בעצם שיפסיק להשתמש במלחמה כדי להצדיק את התנהגותו הבלתי־נסלחת של איציק.

“איך יצאנו טוב, אם קרה לנו דבר כזה עם הבן של האחות האחת שנשארה לי?”

כבר הבנתי הכול, כבר קיללתי את עצמי שלא נשכתי את הלשון הארוכה שלי, כבר לא רציתי לשמוע, לא אכפת היה לי מה“סובארו”, רק שאצליח איכשהו להיעלם. אבל הזקן כבר דיבר, כמו שהם מדברים, קצת עברית, קצת יידיש והכול ביחד בלי מלים.

וזה הסיפור, שאמרתי לך, שאצלנו אתה אף פעם לא יודע מי ואיפה יפיל עליך פתאום. תשמע, לא מלה במלה, פחות או יותר.

ג

“שימֶק, האבא של הילד, זאת אומרת הבעל של חַסיה, אחותי, הוא קצין גבוה בטנקים, בצה”ל מהיום הראשון – ועוד קודם, אם אתה שמעת על הבריגאדה מארץ־ישראל שהיה באיטליה – עד עכשיו. באיטליה גם פגש את חסיה, וככה הם התחתנו. הוא מה היו קוראים אצלנו בפולוניה, פּוּלקוֹבְניק, אלוּף סְגָן, פּוּד פּוּלקוֹבְנִיק, עם שניים פַלָפֶלים. זה האבא. עכשיו רוֹנינְיוּ, הילד, היה ילד לא־כל־כך, זאת אומרת, גם כן בְּטנקים, מה קוראים מַטָ"ק, שֶרְזַ’אנְט, עם שלושה סרטים, בסדר גמור, אבל לא כמו שימֶק, אבא שלו. גם אחרי צבא, לא מצא בדיוק מה לעשות. שימק רצה, שיהיה ממנו מהנדס, בעל־מקצוע, משהו, ואיציק שלי גם הציע לו לעבוד פה אתנו, אבל הילד – לבד לא ידע מה רוצה. רק דבר אחד היה בראש שלו, אמריקה. ‘קודם־כול קצת אמריקה,’ אמר. אז שימק וחסיה אמרו: ‘טוב, למה לא. יש לו בניו־יורק דודה, אחות של שימק, שנסעה מארץ ישראל,’ ושימק אמר לו: ‘אתה רוצה לנסוע, תיסע, אבל תרוויח את הנסיעה, ואולי אמריקה תעשה ממך בן־אדם.’

"דבר אחד עשה בשבילו שימק, התקשר עם חברים שלו מַה שֶאחראים לאניות וסידר לו נסיעה בְּלַאסט שִיף מַה נוסעת מנמל לנמל כמו אוטובוס מאסף, ואת הכרטיס שילם בעבודה. זה יצא תיכף אחרי שבועות והגיע לניו־יורק ביום חמישי לפני יום כיפור. נו, ביום ששי עוד הספיק ללכת עם המשפחה ל’כל נדרי', ובבוקר, זאת אומרת פה כבר היה אחרי־צהריים, רק קם מהמיטה, אמרו לו: מלחמה. כל הערבים התנפלו באמצע יום כיפור על ישראל כמו היטלר התנפל על פולוניה. והילד, לא להאמין, הלוא רק דבר אחד רצה, אמריקה, אמריקה, אומר: אני חוזר. אני נוסע.

"נו, אתה כבר יכול לתאר לך לבד. אביבה, זה הדודה, ולֵיאוֹ, זה הדוד, אומרים לו: ‘רוניניוּ, ביום חמישי, אחרי ארבע חודשים בים, באת לאמריקה והיום אתה חוזר לישראל?!’ זה הלוא באמת משהו נגד השׂכל! והילד אומר: אני מוכרח! אני מוכרח! אומרים לו ליאו ואביבה, ‘קודם כול נלך לבית־הכנסת, נשמע מה אנשים מדברים, נראה בערב בטלוויזיה, אולי כל זה סיפור לא ככה. אולי כמו היה מלחמת ששת הימים, פה אנחנו עושים איזה קוּנץ למצרים ועד אתה תגיע לישראל כבר יהיה הכול אוֹיס חַאסֶענֶע,’ אם אתה מבין איך אומרים ביידיש. אבל הילד: ‘לא, ולא ולא! אני נוסע, ואני נוסע! אבא שלי הוא בטח עכשיו עם טנקים שלו בסיני, ואיזה פנים יהיה לי, שהבן שלו יתחבא אצל דודה אביבה בניו־יורק?!’

"ראו עם איזה עקשן יש להם עסק, מה עשו אביבה וליאו? אמרו לו: ‘יודע מה, רוֹניניוּ, כבר אנחנו שולחים טלגראמה לשימֶק, שואלים, ומה הוא יגיד – אתה עושה.’ מה היה בזה המחשבה שלהם? כל הפחות ירוויחו יום, שני יוֹמים, ידברו עם ילד, לאט־לאט הוא יחשוב עוד פעם איזה טיפשות זה לרוץ לישראל.

"בא יום ראשון. הילד כל הזמן שואל למה אין תשובה, אומרים לו, ‘גם טלגראמה לוקח זמן גם לקבל גם לשלוח חזרה,’ אבל הוא, מביט בטלוויזיה, רואה כל התמונות מצד של המצרים ומצד של הסורים, איך דגל שלהם על מָעוֹזים, איך לקחו שבויים שלנו והכול, ואומר: ‘אני פה לא יושב במצב כזה אפילו יום אחד.’ גם טלפנו אליהם הביתה לרמת־השרון, ולא היה תשובה, בטח, מפני שימֶק באמת היה בסיני, גם אחים גדולים שלו ככה, אז חסיה אחותי באה להיות אצלנו. גם טלפנו אלינו, ומה יכולתי להגיד. הילד שאל, איפה זַה, איפה זַה, איפה זַה, איפה שימק, איפה אחים שלו, איפה שלוימה ועמי שלי, איפה איציק. לא יכולתי לשקר. אמרתי: ‘כולם לקחו. כבר אתמול.’ אז הילד רץ לבד ישר אל קוֹנסוּלַאט של ישראל בניו־יורק, שתיכף ומיד יקחו אותו, אבל הם רק רושמים, אומרים שכולם רוצים לנסוע, אין מטוסים בכלל, ואם גם יהיה לו מקום, בשביל כרטיס יצטרך לשלם מהכיס שלו.

"מה אני אגיד? עד יום שני, בכל מיני קוֹמבינאציות, החזיקו אותו אביבה וליאו בטלפונים, טלגראמות, משתדלים להרוויח עוד שעה, עוד שעה, אולי יחזור לו השכל. הלוא אתה, רוֹניניוּ, אמרו לו, כל־כך רצית קצת אמריקה, ארבע חודשים בים עבדת בשביל זה, ועכשיו ככה, סתם, גומר עם הכול?! אבל הילד, כמו קיר, רק דבר אחד, עוד פעם ועוד פעם: "איך יכול להיות שאבא שלי עם הטנקים במלחמה בסיני, ואני פה יושב מביט בטלוויזיה על המלחמה?!'

"ביום שני אמרו לילד, ‘אם אתה קונה כרטיס, אפשר משהו לסדר, כרטיס שני צדדים, גם חזרה לניו־יורק.’ בהתחלה אומר ליאו לילד, ‘אתה רואה איך פה אנחנו חיים, רוֹניניוּ, וכסף בשביל כזה כרטיס, אפילו הלוואה, זה בשבילנו דבר לא קל,’ אבל בסוף ליאו נתן הכסף וביום שלישי בלילה כבר היה הילד בארץ. מי שמע כזה דבר, שבן־אדם מהכיס שלו יקנה כרטיס מאמריקה בשביל לרוץ לתוך האש המצרי בסיני?! אם צבא שלנו לא נותן כרטיס, סימן הוא יכול לגמור המלחמה גם בלי רוֹניניוּ. אבל הילד לא רצה לשמוע. הוא מוכרח להיות עם חברים שלו בטנקים. תשמע דבר עוד יותר יפה: כבר אתה פה בבית, לך תגיד שלום לאמא לפני אתה הולך לסיני. אבל רוֹניניוּ, ילד באמת לא־כל־כך, אפילו שלום לא אמר, ישר נסע לקבל טנק ולרוץ לחברים שלו.

"עכשיו תשמע מה פה בישראל עושים חיים שלנו. שם בבסיס שריון כל הזמן אוספים טנקים מה נשארו מבית־הספר, מסדנאות, מפה־משם, ושימק, אבא של רוֹניניוּ, הוא שם מפקד, ותיכף שיש נהג, תותחן, טען־קשר, מפקד, נותן להם טנק, אומר, ‘פָאהרְט קִינדֶערלַאך, בכל הכוח רוצו לחזית,’ מפני איך היה המצב בסיני אז, ביום שלישי־רביעי, אתה בטח יודע יותר טוב. כמו ששימק ככה מסתובב בלילה בין כל הטנקים וכל הילדים מה באו מאמריקה, מלונדון, מכל מקומות, פתאום הוא רואה ישר לפני העיניים שלו את רוֹניניוּ. שימק נהיה כולו יותר לבן מהלבנה, חשב הוא רואה ילד שלו בחלום, צעק, כמו לגרש את הטַייבְעל: ‘אתה באמריקה, רוֹניניוּ! מי זה אתה פה לפני עיניים שלי?!’

" ‘אני באתי,’ אומר לו הילד בשקט. ‘ואני מחכה כמו כולם, לטנק.’

"כל טנק וכל צוות שהיו, סיפר אחר־כך שימק, תיכף יצאו לדרך, ופה, לפני העיניים שלו, הילד שמשבּת בבוקר חשב בלב, ‘מילא, אצלי זה כבר מלחמה חמישית, וזה כל הגאווה שלי, אבל אם אלוהים רצה, שרוֹניניוּ בדיוק באמריקה, צריך להגיד לאלוהים תודה.’ אתה מבין, אז הוא כל־כך התבלבל, שקודם־כול צעק על הילד, ‘תחכה שם בתור כמו כולם.’ אבל גם התור הזה לאט־לאט מתקרב, ושימק – לבדו סיפר לי זה – פשוט מרגיש איך עוד מעט הלב שלו מתפוצץ בתוך החזה, אז הוא אומר לילד, כמו פקודה: ‘אתה תשב בצד, תחכה עד יהיה בשבילך כלי וצוות.’

"אבל הילד כבר מבין הכול, והוא מתחיל לצעוק שכולם ישמעו: ‘איזה כלי אתה מדבר? אני מפקד טנק, ועכשיו התור שלי ואתה תִתן לי טנק כמו כולם.’

" ‘אתה אל תתערב בהחלטות של מפקד,’ צועק עליו שימק בחזרה. ‘זה פקודה. תשב בצד.’

"ואחרי שעה או משהו כזה בא שימק אל הילד, אומר לו, ‘יש לנו פה “הֵייבֶּער”, בשביל לגרור רכבים שנתקעו. קח אותו וסע לרפידים. שם כבר יגידו לך מה אתה עושה הלאה.’

“אתה מבין מה רצה. אחרי הכול, אבא הוא אבא. לא לשלוח אותו בכלל – עם כל הילדים האלה שמסתכלים מסביב – לא יכול, אז הוא חשב, עם ה’הֵייבֶּער' זה אולי קצת פחות סכנה. אבל הילד מתחיל לצעוק, הוא מט”ק ולא נהג של ‘הייבערים’, ומגיע לו טנק כמו כולם. מה יכול היה שימק לעשות? הלוא הוא פּוֹד פּוֹלְקוֹבניק, אלוף סְגָן, וכל הילדים מסביב שומעים.

" ‘קח טנק ותסתלק מהעיניים שלי,’ אמר שימק לילד. ‘ושיותר אני לא אראה אותך פה.’

“ויותר הוא באמת כבר לא ראה את הילד. בלילה רוֹניניוּ כבר לא היה.”

ד

עכשיו אתה מבין מדוע אני חש, שאדם פה לא יכול אף פעם לדעת עם מי הוא מדבר ועל מה הוא עולה ואיפה יקרה לו משהו שכבר לא יעזוב אותו לעולם?

כשחזר איציק עם ה“סובארו”, נשבע לי בחייו שהצרות שעשיתי לו לא שוות לו את הכמה לירות, שהולכות בין כך למס הכנסה. בקושי הספיק להתקין את מנעול הדלת השמאלית, שאוכל להיכנס לתוכה, לצאת ולנעול, ועכשיו הוא מתחנן לפני לרחם עליו ולחזור אליו תיכף אחרי שבת. “ביום ראשון אני גומר לך אותה פיקס,” חזר איציק על המשפט המוכר. “בחיים שלי אני נשבע לך.”

הזקן השחיל את שלשלת הברזל החלודה, שמצמידים בה את שני חלקי השער, ובשעה זו של סוף היום עיניו ממש לבנות מרוב הצבע שהוציאה מתוכן השמש, מחכה שאסתלק סוף־סוף עם ה“סובארו” כמו שהיא.

“החיים שלך,” אמרתי לאיציק, “שווים בעיני יותר מהשְבועות שלך.”

… על הבוקר בא לי היום סיבוך כזה, תאמין לי, שחשבתי שהנשמה שלי נקרעת, ואם להגיד לך את כל הנכון – אפילו ברגע זה, ככה שאני מדברת אתך, המצפון לא עוזב אותי במנוחה. אתה מסתובב הרבה ויכול להיות שתגיד, זה גם כן משהו בהשוואה למקרים שקורים היום במדינה?! מה זאת בכלל מקשקשת בקומקום?! אבל אני, נשבעת לך, כל היום היום אני לא מוצאת לי מקום, כמו לול תרנגולות מקרקר לי בראש, עשית טוב – עשית רע – עשית את הנכון – את הלא נכון – פַּאק־פַּאק־פַּאק – פַּאק־פַּאק־פַּאק – משתגעת מהמחשבות…

אוה! מהפה הוצאת לי! הלוא אתה שומע סיפורים, תגיד לי אתה: מה, לפי דעתך, הייתי צריכה לעשות?! תאר לי אותךָ במצב שלי, לא שאני מאחלת לשונאים הכי גדולים של שנינו את הצרות שירדו בצרורות על אברָם ועלי, המשפט, הבושות, בית־הסוהר וכל זה, ועכשיו אני עוד פה בבית אשה לבדה, ופתאום, על הבוקר, מקרה כזה!…

תשמע, הנה אני מספרת לך, מלה מלה, מההתחלה: בשמונה בבוקר, בדיוק, לא, רגע, קצת קודם, ממש תיכף אחרי ששלחתי את שוּקָה’לה לגן, ואני אגיד לך, עוד מזל שהיום בבוקר היה עננים, וקר, כמו לפני גשם, אז על – תסלח לי מאוד – כתונת־הלילה שמתי את החלוק הזה וככה עמדתי לי במטבח, שותה את הקפה הראשון של הבוקר, שואלת את עצמי: בשביל מי אני עומדת לבשל כשאברם נרקב שם במעשיָהוּ? אבל מצד שני, מה אשם האפרוח הזה, שוקה’לה? בדיוק להיפך, אני אומרת לעצמי, דווקא עכשיו הבית צריך להיות בית! אז אני מוציאה עוף מהפריזר, מתחילה לקלף כמה ירקות, אבל הראש שלי, תאמין לי… לא חשוב, יותר בריא, אני יודעת, לסגור את הפה עם ריצ’רַץ' ולא לחשוב על מה שעשה המנוּול הזה, השופט, לאברם. רק שעל המחשבות אין בעל־בית, גם לא הבן־אדם בעצמו. לא יודעת למה, אבל הביקור אתמול השפיע עלי יותר קשה מכל הפעמים הקודמות, שבר אותי לגמרי. מרמלה חזרתי הרוסה, מיואשת, אבל מה, אַת אמא, את מוכרחה לתַפקד, מה לעשות?! רק מאוחר בערב, אחרי ששוקה’לה נרדם וטוֹבָה, השכנה, הלכה ואני נשארתי ככה לבדָה לפני הטלוויזיה, תפסה אותי פתאום דיפרסיה, אל תשאל, התחלתי לבכות כמו איזו יַאכנֶע, ולא יכולתי להפסיק. אתה יודע, שאני לא בכיינית. בחיים שלי לא בכיתי, אבל אתמול – שיטפון! חצי לילה בכיתי. וחצי לילה שכבתי ערה. אז אתה מבין שהיום בבוקר כבר מההתחלה קמתי חצי בן־אדם. בקיצור, אני עומדת ככה, מקלפת שני קישואים, גזרים אחדים, איזה בצל, חושבת איך זה שעל החיים שלנו, שמכל הבחינות היו טובים ויפים, וכולם קינאו בנו, ירדה בִּן־שנייה קללה כזאת, ולא חס ושלום בגלל מלחמה, או מחלה, אלא סתם תאונה, שאברם לא אשם בה בשום דבר, הלוא כל העדים אמרו, שהוא נהג מנוסה, אחראי, עם עבר נקי כמו בדולח, שום הרשעה קודמת, רק מפני שנפלנו לידיים של שופט מטומטם ומנוול, באה עלינו בושה כזאת… טוב, לא חשוב, אז אני עומדת לי ככה ומקלפת, ופתאום – דפיקות. בדלת. לא דפיקות כמו שבא מישהו ודופק באופן נורמאלי בדלת, טובה השכנה, או זה שבא לקרוא את המוֹנֶה, מהגַאז, או מחברת החשמל או מישהו, אלא חזק, באגרופים, כמו בבהלה, כאילו בא עם משהו דחוף מאוד…

להגיד לך שבכלל לא פחדתי, יהיה שקר: כמו שאני עומדת פה ככה עם הסכין והבצל ביד, אני מרגישה איך אני נהפכת כולי לאבן, נמלים זוחלות לי על כל הגוף, בטוחה שבא שליח להודיע לי – אפילו עכשיו אני מתביישת להוציא מהפה מה שעבר לי ברגע ההוא בראש – שקרה לאברם כל מה שחשבתי כשראיתי אתמול במעשיהו את העיניים שלו, שבאמת עשה לעצמו חס ושלום משהו, זה מה שעבר לי בראש כששמעתי את האגרופים האלה בדלת, שכה אחיה…

בקיצור, אני עומדת לי ככה, מצד אחד נדחפת לרוץ לדלת, מצד שני הרגליים שלי דבוקות לבַּאלאטות, כאילו אם אני לא זזה – נעלמות גם החדשות הנוראות האלה כמו איזה חלום רע. זה התנהגות טיפשית, אני יודעת, אבל ברגע ההוא הרגשתי, מה לעשות, שאני לא יכולה לשׂאת על הגב שלי עוד צרות, זהו! אבל מה, אני לא זזה – וגם הדפיקות לא נפסקות. להיפך, גם מנסים את הידית, רק שהדלת נעולה מבפנים ברב־בריח, ב’יֵיל' ובשרשרת, קודם בגלל המסתננים ואחרי ששת הימים בגלל הגנבים. הדלת לא נפתחת, וההוא לא מוותר. ואז, פתאום, אני אומרת לעצמי: טיפשה, מה את עומדת ככה כמו גולם?! קודם־כול, מזה שאת לא זזה, הדפיקות לא יתבטלו. שנית כול, זה בכלל לא דפיקות של הודעה כזאת, זה כאילו מישהו נפצע, או נפחד או משהו. ואז אני תופסת לי את הראש, אוי, אולי בדרך לגן קרה משהו חס ושלום לשוקה’לה, למרות שזה בסך־הכול שלושה בתים מפה. תגשי לדלת, אל תעמדי ככה כמו טיפשה, מה כבר יכול להיות, תשאלי, תשמעי, יאללה, תזיזי את עצמך!… בכל־זאת, אין לי עצבים לפתוח את המנעולים, ורק מהמקום שאני צועקת: “מי זה?” – “חייל! גברת, תפתחי, בחייך, זה דחוף, מהר!”…

תיכף תשמע הכול! זה מה שאני שומעת: “חייל!”… איזה חייל?!… מה פתאום, בשמונה בבוקר, אצלי בדלת, חייל?!… אולי זה צו־קריאה או משהו, כמו שקיבל אברם בששת הימים, יחד עם ה“סְקַאנְיָה”?!… עכשיו אני מדברת ארוך, אבל בבוקר רצו בראש המחשבות כמו חשמל, ולהגיד את הנכון, כבר ברגע ההוא נהיה לי יותר קל, קודם־כול שזה לא שליח מבית־הסוהר עם חס ושלום איזו ידיעה, ושנית כול, אתה לא תאמין, זה כמעט הצחיק אותי, הכי טוב יהיה אם בדיוק עכשיו הביאו לאברם צו. אז אני מתקרבת לדלת, לא פותחת, רק צועקת: “מה אתה רוצה?” – "תפתחי, גברת, תרחמי עלי, תעזרי לי, אני אספר לך הכול – "

פה, גם בלי שתגיד לי אני יודעת, עשיתי את הטיפשות הראשונה. צריכה הייתי להגיד לו: “תסלח לי מאוד, אני בבית אשה לבדה ולא חסר לי צרות גם בלי הסיפור שלך, תלך פה מסביב בדו־משפחתי שלנו אל טובה, שגם לה יש בדיוק בן בסדיר.” אבל מה אני אעשה אם אצלי הלב היה תמיד יותר חזק מהראש?! אחרי שעוד פעם ועוד פעם אמר, “דודה, תרחמי עלי, אני חייל,” סובבתי את המפתחות ולפני שהספקתי לחשוב נדחפה הדלת, ורק השרשרת לא נותנת לה להיפתח, ובסדק אני באמת רואה חייל, פשוט ילד, בלי כובע, נושם כמו קטר, כולו זיעה, שחרחר, אבל בגלל אני־לא־יודעת־מה אפור כמו מת. “גברת, מהר, תפתחי לי,” הוא לוחש. “מה אתה רוצה?” אני כבר מתחילה להצטער, אבל הוא לוחץ בכל הכוח על הדלת, והעיקר, לא מפסיק להתחנן: “רודפים אחרי, דודה. מה זה, אין לך לב? זה עניין של רגע, והם תופסים אותי.” – “מה זאת אומרת, רודפים?” – “בפנים אני אסביר לך הכול, זה שום דבר, תאמיני לי, תוציאי את השרשרת, דודה.” – “מי רודף?” – “זה המֵם־צָדיקים. תחביאי אותי רק לחצי שעה, זה הכול.” – “לא, קודם אתה תגיד לי מה עשית! המם־צדיקים לא רצים אחריך בשביל לתת לך צל”ש!" אבל כמו שאני אומרת את המילים האלה, אני מרגישה איך הדם מדליק לי את הפנים. שדווקא אני, אשתו של אברם, ככה אדבר?!…

אתה יודע מה אמר למה בסך־הכול רדפו אחריו המם־צדיקים? “בצבא כבר חורף ואני בחופש, דודה, שמתי עלי לרגע בגדי קיץ שיש לי בבית ויצאתי לקנות משהו בחנות”…

טוב, הלוא זה מה שאני שואלת אותך: מה עושים במקרה כזה?… הנה, תשמע אותי. אני מסתכלת בחייל, שכאילו מנסה להיכנס בסדק, לא נראה שמונה־עשרה, אולי שש־עשרה, לבוש באמת כמו יעקב בקיץ, אבל מה אני מבינה בבגדים שלובש צה"ל? גם זה שכולו מים, השערות שלו מטפטפות, נושם כבד. אתה מבין, אני גם מפחדת נורא וגם מרחמת עליו, ולא יודעת מה אני עושה. הלוא אנחנו כל החיים חיים פה במין מצב כזה, שאני כבר לא יודעת כלום. לפני כמה שנים היה פה בשכונה מקרה, אתה בטח זוכר, שמצד הפרדסים נכנסו מסתננים לתוך החצר של פַייבְל שמוּאלי וירו ישר לתוך החלון ורק בנס לא קרה כלום. נכון שעכשיו הגבול התרחק, אבל מה זה גבול כשהם מסתובבים לך בכל מקום, ומה אני יודעת אם בחור שחרחר כזה, שבורח משוטרים, הוא באמת ילד שלנו, ולא איזה מסתנן?…

היה לי בדיוק ראש לחשוב איך העברית שלו! מה אני, מורה לדקדוק? דיבר שוטף, בלי בעיות, אני יודעת. הכול היה אחת־שתיים, הוא גם דוחף גם מתחנן, אני מצד אחד נשבר לי הלב וצד שני מרימה עליו את הקול: “שלא תעיז לפרוץ בכוח! אני פה אשה לבדה. אני לא יודעת משום דבר, ואני לא אכניס אותי אלי הביתה!” – “אין לך בכלל לב?! לך אין בן בצבא?! אני אומר לך, שזה הכול שטויות, הסתבכתי. עכשיו יכניסו לי לא רק בגלל הבגדים אלא גם בגלל שברחתי. לבן שלך זה לא יכול לקרות, דודה?! אין לך נשמה יהודית?”…

אני זוכרת כל מלה, זה מה שאמר: “אין לך נשמה יהודית?” אתה מבין, מצד אחד היה לאברם ולי מספיק צרות מהמשטרה, ועכשיו רק חסר לי עוד עסק עם המשטרה הצבאית. מצד שני, אני לא יכולה לסגור לו סתם ככה את הדלת בַּפָּנים. אז פתאום אני אומרת לו: “אתה יודע מה, אני אֵלַי הביתה לא יכולה לתת לך להיכנס. יש לי סיבות. אבל, בוא, מהר, נלך פה אל השכנה מהצד השני של הבית. גם לה יש בן בצבא, ויחד כבר נראה!” והוא, מסכן, היה בפחד כזה, שאפילו לא התווכח, תיכף עזב את הדלת, אני שחררתי את השרשרת, יצאתי אליו, הראיתי לו לעבור מאחורנית ושם להיכנס בפִּרצה שפתחנו בגדר לפני שנים, טובה ואני, והוא, כמו ילד קטן, עושה כל מה שאני אומרת. טובה, באמת, עומדת במטבח, עובדת, ואני אחת־שתיים מספרת לה לאיזה מצב נתפסתי, וגם החייל מדבר ומסביר, והאמת – לא הבנתי בדיוק מה. טובה, אולי מפני שהיא אמא של חייל, או מפני שבכלל היא תמיד מתמצאת יותר מהר ממני ויודעת איך יוצאים מכל מצב, לא חושבת הרבה: “קודם־כול תיכנס לחדר־המיטות שלנו ותתחבא לך שם, ואחר־כך כבר נחשוב מה הלאה”…

יש לה ארון־קיר גדול, חמש דלתות, דחפה אותו שם, בין הבגדים, ולי עשתה סימן להיכנס אִתה חזרה למטבח. שם היא אומרת לי, כמו אַיירוֹנְסַייד: “את תצאי לרחוב לראות אם המשטרה הצבאית באמת מסתובבת כאן ומה בדיוק הם מחפשים, ותשתדלי למשוך אותם אליכם הביתה, ובינתיים אני אבדוק את הניירות של הילד הזה, ואז נראה עם מה יש לנו פה עסק.” טוב, אז באמת חזרתי דרך הפרצה אלי לחצר, והתחלתי להתקדם בנחת לעבר הרחוב, מציצה מבין העצים, מתקרבת לשער, לא רואה שום משטרה צבאית. ופתאום, חשבתי שאני מִשְתָבֶצֶת על המקום, מהחצר שלנו, מהכיוון שממנו באתי אני רגע קודם, מופיעים להם מם־צדיקים, קַאסקֶטים, סרטים, חגורות לבנות. אני לא מבינה איך לא ראיתי אני אותם ולא יודעת אם הם כן ראו או לא ראו אותי כשעברתי בפרצה מהחצר של טובה, ואני נשארת עומדת משותקת, מחכה עד שהם ניגשים אלי ואומרים לי, לא פחות ולא יותר, ישר בפנים: “תַראי לנו איפה החבאת את החייל!”…

לא, אתה לא יכול לתאר לך אותי ברגע ההוא! אבל מה, כמו שאני אשה לבדה, גם לא הכי־חכמה, דבר אחד תפסתי תיכף, וזה נתן לי אומץ לדבר בביטחון ובחוצפה, זה שהילד הוא לא מסתנן, כמו שפתאום נכנס לי לראש, אלא באמת חייל. “על מה אתם בכלל מדברים? איפה יש פה חיילים בחצר שלי? ומלבד זה,” עשיתי את עצמי רותחת מכעס, “באיזה רשות אתם מסתובבים אצלי בחצר? קיבלתם ממישהו רשות? קיבלתם רשות ממני?”…

הם היו שניים, אמרתי לך, ואחד מהם, היותר גבוה, קצין או סמל, שלושה סרטים על השרוול, ניגש אלי קרוב מאוד, גם הוא פנים של ילד, אבל שפתיים כאלה רעות, דקות, ואומר לי: “לפי האף שלך, גברת, אנחנו יודעים שהוא אצלך בבית.” – “אתה אמנם מם־צדיק, אבל אני לא בצבא,” הכנסתי לו, “ולפי האף שלך, אני יכולה להיות אמא שלך.” זה קצת בלבל אותו, בדיוק כמו שרציתי. “אם את בסדר, את לא צריכה לדאוג, דודה,” התחיל, ואני לא מחכה, במקום נותנת לו עוד שוֹס: “ועם כל הכבוד לצה”ל, אל תקרא לי דודה. אני בשבילך גברת." “בסדר, גברת,” הוא אומר, “אז מה את כל־כך עצבנית?” – “גם בלי שתסתובבו פה בחצר בשמונה בבוקר, אצל אשה לבדה, יש לי מספיק סיבות.” לא עזבתי אותו, אבל פתאום תפסתי שעוד רגע אני גם מספרת להם שאברם יושב במעשיהו, ומכניסה להם רעיונות לראש. הכי טוב זה לסגור את הפה ולהפגין אדישות. אני מפנה להם את הגב, ונכנסת אלי הביתה…

הלוואי! לא כל־כך מהר התפטרתי מהם! אני לא עושה שלוש פסיעות, והם – הוֹפּ! – כבר לפני, עומדים בדלת שהשארתי פתוחה, מתכוננים להיכנס פנימה. עכשיו, בינינו, מה אכפת היה לי שייכנסו, שיחפשו, את החייל הלוא ממילא לא היו מוצאים. אבל באותו רגע אמר לי הראש שלי, שאני מוכרחה להתנהג בכל החוצפה, כדי שתהיה להם הרגשה הם פה טעו לגמרי. זה ראשית כול. שנית כול, הוויכוח הזה נותן לטובה זמן, אם כי אני לא יודעת זמן בשביל מה. בכל־אופן, אני פתחתי עליהם את כל הפה, הוֹ־הוֹ: “שלא תעיזו! כולנו אוהבים את צה”ל, אבל זה לא אומר, שכבר מותר לכם להיכנס סתם ככה לכל בית. פה זה לא רוסיה. אם אני נותנת לכם את המלה שלי, שאצלי בבית אין שום חייל, זה צריך להספיק לכם. ואם היא לא מספיקה, אז אני רוצה לראות בכתב, שמותר להיכנס בשמונה בבוקר לאשה לבדה הביתה. ואם אין לכם נייר כזה ביד, אז בבקשה לצאת תיכף ומיד מהחצר שלי, ולא אכפת לי מכלום!"…

זה נכון, הייתי אפילו יותר טובה מ“הבִּימָה”. אני בכלל לא יודעת מאיפה באו לי פתאום המלים האלה, ואם שמת לב, לא אמרתי מלה אחת שֶקר – החייל באמת לא היה בדירה שלי, אלא אצל טובה בארון. בקיצור, זה עבד עליהם חזק מאוד. ראיתי שהם מציצים אחד בשני, אולי נפלו על אחת, שעוד עלולה לעשות להם צרות. הם זזו קצת הצִדה מהדלת, וזה הגבוה, עם השלושה סרטים, התחיל פתאום לדבר אלי יפה, בנימוס: “תביני אותנו, גברת, אנחנו בתפקיד. ראינו את החייל בורח בכיוון הזה, ורצנו אחריו, ואיזה ילד אמר לנו, שראה אותו בורח לתוך החצר הזאת. אנחנו בסך־הכול ממלאים את החובה שלנו.”

“כבר אמרתי לכם, כל הכבוד לצה”ל, אבל אם אתם לא מאמינים למלה של אשה ילידת הארץ חמש דורות, אז תלכו ותביאו צו. יותר מזה לא מעניין אותי." – “טוב־טוב, גברת, אנחנו מאמינים לך. סליחה.” ולא תאמין, הסתובבו והתחילו ללכת. רק אני, אם להגיד את האמת, מצד אחד כאילו הצלחתי, אבל מצד שני התחיל המצפון להציק לי: איך אני יודעת שרק בגלל המדים האלה, שלי לא נראו מדי צה"ל בדיוק, חשבו ככה. אולי בכל־זאת יש פה משהו רציני נגד הביטחון? בחור סתם בורח בפאניקה בגלל דבר קטן כזה?! הלוא במדינה כמו שלנו הכול יכול להיות.

“מה הוא עשה החייל הזה, שאתם כל־כך רצים אחריו?” – צעקתי אחריהם. “תפסו אותו אוכל בשר בכלים של חלב,” צועק חזרה המם־צדיק השני ותיכף צוחק מעצמו, הפליץ חוכמה ונשאר בחיים, אבל הגבוה, הקצין, נעצר, כאילו ככה יותר קל לו לחשוב על השאלה שלי, ובטוֹן שדֵי הפחיד אותי אמר: “אם צה”ל מחפש אותו, גברת, יש גם לך סיבה טובה מאוד לדאוג"…

כן, עם המלים האלה. אני עוד איזה כמה רגעים נשארתי עומדת בפִשפש, לראות שהם באמת נכנסים לג’יפ, נוסעים עד לפנייה לכביש הראשי ומסתלקים. גם לחצר של טובה חזרתי לא בדיוק כמו שבאתי, אפילו חיכיתי לראות שלא יופיעו לי עוד פעם מבֵּין הלול לגדר, ורק אז עברתי בפרצה. האמת?! פלא שהיה לי את השכל להביא את הילד אליה. תאר לך, שהוא מתחבא אצלי ושני המם־צדיקים מזיזים אותי הצדה, נכנסים ומוציאים אותו. רק זה היה חסר לנו עכשיו, להסתבך עם המשטרה הצבאית, ובשביל מי, בשביל איזה אחד שאתה לא יודע עליו כלום…

מה “העיקר שזה נגמר”?! עכשיו זה רק מתחיל! יצאנו שתינו למרפסת, שאם יחזרו, יראו שאנחנו שתי נשים לבדן יושבות ומקשקשות, אני סיפרתי לטובה כל מה שהיה עם המם־צדיקים, והיא סיפרה לי שבינתיים הספיקה לעשות לו חקירת שתִי־וָעֵרב מכל מה ששמעה מיעקב על צה"ל וגם סתם שאלות, איפה הוא גר, לאיזה בית־ספר הלך, מה אבא שלו עובד, כל מיני פרטים קטנים שערבי לא יכול לדעת. מספר חזק, טובה, היתה יכולה להיות בַּלש. “אני בטוחה עכשיו מעל לכל ספק, שהוא סתם ילד, חייל, שהסתבך באיזה שטות, וצריך לעזור לו להסתלק מפה בשקט.” זה מה שטובה אמרה. “מי בגיל הזה לא עושה שטויות? ליעקב זה בטח יכול לקרות, אם זה עוד לא קרה, ובגלל מה, בגלל מכנסי־קיץ, בגלל בחורה, בגלל כלום. שהמשטרה הצבאית תשמור אותנו מהמסתננים.” זה מה שטובה אמר, אתה מבין?…

אוה! בדיוק! עכשיו אני מגיעה למה שלא עוזב אותי מהבוקר – למצפון. נו, מה עושים, תגיד לי אתה, אני שואלת אותך מה עושים במקרה כזה? נכון, שכאילו אין פה בכלל שאלה, מה, זה העסק שלנו למסור חייל למשטרה הצבאית?! אבל מצד שני, אנחנו כבר לא חיים בזמן האנגלים, שזה היה מִצווה, שהיינו משגעים את השוטרים ואת החיילים. אתה מבין אותי?!…

אני אסביר לך איפה פה הצרה. הצרה היא, שלא רק הילד הזה הוא יהודי, הצבא יהודי, המשטרה יהודית, גם המם־צדיקים האלה. אם אמת מה שאמר, וטובה ואני האמנו לו, שזה בגלל שנתן קפיצה לחנות בבגדי־קיץ, אז כַּפרה! אבל אם חס ושלום עבד עלינו וזה משהו ביטחוני, ריגול, חבלה, כבר ראינו דברים כאלה, שלא נדע, אז זה סיבוך כזה, שהראש יכול להתפוצץ, לא משהו שטובה ואני, על הבוקר, יכולות להחליט מה עושים במקרה כזה…

מה היה הלאה? – שום דבר. אנחנו שתינו יושבות על המרפסת בכותנות־לילה וחלוקים, חושבות, חושבות, לא יודעות מה הלאה…

מה פתאום, הסתלק?! הוא כל הזמן בארון, ואנחנו רק רוצות להיות בטוחות, שהמם־צדיקים לא חוזרים. אז אנחנו אומרות לו, שהוא יכול לצאת, וככה, בחדר־המיטות אצל טובה – צריך היה להביא את הטלוויזיה שתצלם! – אנחנו שתינו מתחילות מחדש את כל החקירה, לראות שאין פה משהו הרבה יותר רציני, לא סתם איזה חאנטאריש על בגדי־קיץ. בינתיים הספיק החייל לנוח בתוך הארון. כל הזיעה התייבשה, הנשימה שלו היתה נורמאלית, ואם להגיד את האמת, הוא היה ילד כזה מתוק, רזה, שחור, עם עיניים גדולות, וכמה שאני מנסה להכשיל אותו, הוא תיכף משיב בפשטות, בלי גמגום אחד:

“מה יכול להיות יותר פשוט – אמא שלי החליטה לנקות לי את מדי־החורף, ובבוקר נתתי קפיצה לחנות. מי יכול לתאר לעצמו שפה, לפני שמונה, יסתובבו מם־צדיקים ויתעסקו בשטויות כאלה?”

“אמא שלך כל־כך נקייה, שנותנת לך להסתובב במכנסיים מטונפים ומקומטים כאלה? אנחנו שתי טיפשות, אתה חושב? אתה עריק ומתחבא פה בין הפרדסים, רק לא תיארת לעצמך שעלו על עקבותיך, אז הרשית לעצמך לצאת –” עליתי עליו, אבל הוא לא נשאר חייב:

“את רואה יותר מדי סרטי־מתח, גברת! הגברת הזאת, השכנה שלך, בדקה לי את כל הניירות, את הפאס, כול, חקרה אותי כמו מצ”ח – "

“קונץ לזייף פאסים?! אברם, בעלי, עוד כשהלכנו, לפני החתונה, היה מזייף פאסים על ימין ועל שמאל –”

“אם בעלך לבדו היה מזייף פאסים בשביל לבוא אלייך, מה את ככה מתפלאת? גם היום קורה שמתאהבים ומוכנים לעשות אפילו דברים יותר גרועים –”

שמעת חצוף?! אנחנו חוקרות אותו, והוא בכלל כבר לא מפחד, מביט עלינו כאילו היינו שתי מכשפות זקנות. זה כבר הרגיז אותי באמת, ונתתי לו ישר, בלי חוכמות:

“אתה אל תשווה את עצמך אל אברם. הוא התנדב, הוא היה בהגנה, עבר את כל הקרבות עוד לפני שבכלל היה צה”ל, ואם היה רוצה לא להילחם, היה קם והולך הביתה, בלי להגיד שלום. אצלו לזייף פאס היה סתם, כשהיו במחנה, כבר אחרי הקרבות. אבל אתה, עם הבגדים האלה, הסיפורים האלה – " וכאן נכנסת פתאום טובה עם משהו, שצריכות היינו כאילו לשאול תיכף, אבל לא חשבנו על זה:

“ואיך זה שאנחנו לא מכירות בכלל את הפנים שלך? גם לא שמענו על משפחה כזאת, ואין דבר כזה במושבה, שלא מכירים.”

והוא, הילד, בלי פחד: "וואללאך, מה יש לכם אתם, דודות?! בואו עכשיו אתי שניכם אלינו הביתה, באוסישקין, חמֵש־שֵש רחובות מפה, ותראו גם את אמא שלי, גם את בגדי החורף – "…

טוב, לרגע זה באמת לגמרי סתַם לי את הפה. אם הוא אומר בואו אתי לאוסישקין ככה־וככה, אפילו נתן את המספר, ששים־ושלוש, אני חושבת, או תשעים־ושש, זה כאילו, הה, הנה, לא יכולה להיות הוכחה יותר פשוטה. אבל נשים, אתה יודע, מה לעשות, חשדניות. מה אם הוא זורק רחוב סתם באוויר מפני שהוא בטוח שלא נצעד אתו עכשיו בכותנות־לילה דרך חצי מושבה עד אוסישקין?! אה?! אם מהמם־צדיקים הצליח להימלט, אולי הוא מקווה לצאת ככה קודם־כול בלי סקאנדאלים מהבית מפני שממני ומטובה יחד יש לו בהחלט סיבה טובה לפחד, אותי אתה מכיר, גם לי לא חסר, אפילו היום, אחרי שגידלתי שלושה ילדים, אבל טובה היא באמת מספר, עומדת כמו מחסום לפני הדלת, הידיים שלה כמו שני נאבוטים.

“אם זה הכול כל־כך פשוט,” אני אומרת לו, לא מוותרת, “אז למה גם למשטרה הצבאית לא אמרת ככה־וככה, בואו אתי עכשיו לאוסישקין ותראו שאמא בדיוק מגהצת לי את הבגדי אל”ף, הה?! המם־צדיקים הם לא יהודים? לא היו מבינים?… לא, די, תשתוק־תשתוק!" הרמתי עליו את הקול, ללחוץ עליו, “אתה אין לך כלום מה להגיד! כל הסיפורים שלך לא נדבקים. אתה ברחת מהמם־צדיקים בשביל משהו אחר לגמרי, אני אגיד לך מה, בשביל שאתה כבר חודשים מסתובב ככה, עריק מצה”ל, זה הסיפור… לא, סתום את הפה, מספיק דיברת!"…

תשמע רגע, אני כבר גומרת. חשבתי לי ככה: מה שלא נעשה בסוף, קודם־כול ניתן לו מנה הגונה, ולהגיד לך, אני לא יודעת מאיפה באו לי המלים האלה, כל מה שהיה מונח לי על הלב מהביקור אצל אברם, כשאחרי כל מה שהיה בהגנה ובמלחמת השחרור וכל השנים במילואים ראיתי מה הוא משלם בשביל כלום, הורדתי על החייל הזה:

“אם היית כאן מהמושבה, כמו שאתה אומר, היית יודע איזה צרות היו לנו מהמסתננים עד ששת הימים, בעיקר אצלנו פה בסוף הפרדסים, שכמה בתים מפה, אצל פייבל שמואלי, הגיעו מסתננים מכיוון הפרדסים לחצר מאחור, ירו לתוך החלון ורק בנס לא נפגע אף אחד. אתה לא מתבייש? אנחנו פה כולם סומכים עליך, יוֹשנים בשקט בלילות, ואתה בורח מצה”ל ואחר־כך בא להתחנן לנשים שיחביאו אותך אצלהֶם בארון?!… לא, שתוֹק, מספיק שמענו אותך!.. ותאר לך, שפתאום יש עוד פעם מלחמה, אז על חיילים כמוך אנחנו סומכים, אוי ואבוי לנו?!"…

תשמע, בכנסת לא שומעים נאומים כאלה. והוא, הילד, עמד עם הראש למטה, אפילו לא מנסה לברוח, לא אומר מלה, כאילו עוד רגע הוא מתחיל לבכות לי. ואני, אתה מכיר אותי, מה לעשות, הלב שלי מחֶמאה, תכף מתחיל להינמס.

“למה אתה שותק עכשיו?!” אני אומרת, מנסה איכשהו לצאת מזה, “למה אתה לא אומר כלום?!”

והוא, בבת־אחת, כאילו עף לו הפקק, חצי־בוכה, אמר: “מה את רוצה מהחיים שלי?! קודם סותמת לי את הפה, אחר־כך שואלת. מה שייך מקרה כזה למלחמה. אני כבר נשבר לי מהבּוּלשיט הזה בצבא. קם בבוקר. הולך לקנות לחם וחלב, ופתאום, לפני העיניים שלי, המם־צדיקים. עשיתי טעות, חשבתי שהם לא רואים אותי והתחלתי לברוח. רק עכשיו גמרתי חודש בִפנים על דבר כזה בדיוק: תפסתי פאניקה, התחלתי לברוח בלי שום סיבה, שפטו אותי לכלא, וזה מה שהביא אותי עכשיו, ברגע שראיתי את שני המם־צדיקים, לברוח בלי שכל. ככה זה התחיל, וכל מה שרצתי יותר, נעשה המצב שלי מסובך יותר ופחדתי יותר להיתפס. זה כל הסיפור. תנו לי פשוט לצאת מפה בשקט”…

–––––––

את האמת? אני לא יודעת. מצד אחד, כל מה שאמר נשמע פשוט ונכון. אני זוכרת, כשהיה הגדול שלי, יצחק, בטירונות, היה גם הוא כזה שְלִימַזְל, את הנשמה היו מטרטרים לו, כמו שהיה אומר. מצד שני, כל הזמן לא עוזבת אותי הרגשה, שהוא לא כל־כך ילד, שכל רגע הוא ממציא לנו סיפור חדש. זה נכון מה שאתה אומר, שברחוב אוסישקין באמת גרים הרבה עיראקים – אבל תסלח לי, לא שיש לי חס־ושלם משהו נגדם, אבל אני לא כל־כך מבדילה בינם ובין הערבים…

חס־ושלום! להיפך, למרות שהחשד הזה התיישב לי בראש, אני לא מנסה אפילו לתת לו להרגיש. על סמך מה אני אגיד לו, אתה ערבי! הניירות בסדר. הוא נראה בסדר. הוא מדבר בסדר. מה אני אגיד לך? המצפון לא נותן לנו להחליט – לא ככה ולא ככה. ויש עוד משהו: איזה צורה יש לשתי יאכנעס בכותנות־לילה שמחזיקות בילד הזה והופכות את הדירה של טובה לתחנת־משטרה?!

“טוב, אתה יכול ללכת!”

זה כאילו הסוף, נכון? אז תשמע סיפור: אנחנו זזות הצדה, הוא ניגש לדלת, פותח אותה, ונשאר לעמוד. בפנים. טובה מביטה בי, אני מביטה בטובה. אתה מבין? הילד גם מפחד לצאת לרחוב, גם מתבייש להגיד שהוא מפחד…

זה מה שאני שואלת אותך מההתחלה! מה עושים במקרה כזה? תשמע: מהרחוב נשמע פתאום עוד פעם טרטור של מנוע, והלוא אצלנו כולם נולדו על ההגה, וגם אני, כמו שאתה רואה אותי, למרות שאני לא נוהגת, אוזן יש לי של בַּעל־עגוּלֶה. “זה ג’יפ,” אני לוחשת לטובה, והיא יוצאת בדלת, כמו סתם, חוזרת אחרי שנייה, נועלת את הדלת, רומזת לחייל שירוץ חזרה לארון ולוחשת שזה הם, המם־צדיקים. הם לא מוותרים. ממשיכים לעשות הקפות בשכונה, מקווים לתפוס אותו. ואז אני רואה משהו, שאני מבינה עוד פחות: החייל מתעלם מהאזהרה של טובה, פשוט לא זז, כאילו אמר, די, מה שיהיה יהיה. וככה אנחנו עומדים שלושתנו, קצת מתביישים אחד מהשני, אם להגיד את הנכון, לא יודעים איך יוצאים מזה…

אוה!… אז עשיתי באמת את הטיפשות הכי גדולה של הבוקר, גם כן בלי לחשוב, רק מפני שיש לי לב מחמאה, ולא יכולתי לראות את העיניים של הילד הזה, מבט של אחד שהשלים עם הכול.

“בוא, בוא אחרי!” רצתי בבת־אחת לדלת. “אתה תעמוד פה ואני אצא לפִשפָש, ואם הרחוב יהיה נקי אעשה לך סימן ביד ותעבור לצד השני. ככה אני אוציא אותך מהשכונה, ואחר־כך אני לא רוצה לדעת ממך – מה שתעשה תעשה”…

חבל שלא ראית את התמונה, היית מת מצחוק: אני עומדת ברחוב, לא מסורקת, בכתונת־לילה וחלוק פלאנל, עם צַ’אפֶּס, מסתכלת ימינה, מסתכלת שמאלה, רואה את הג’יפ נעלם מקצה הרחוב, עושה סימן והילד עובר את הרחוב בטיסה אחת, מתחבא מאחרי איזה אוטו. אני מטיילת לי כמו בשבת, לאט לאט, מחכה עד שגומר הג’יפ עוד סיבוב ונעלם, שוב עושה סימן לילד והוא נותן עוד ריצה, וככה, מה אני אגיד לך, בצורה כזאת הגענו עד קרוב לכביש הראשי, לא רחוק מתחנת־האוטובוסים. פה תפס אותי בשתי ידיים, ופשוט – דמעות עמדו לו בעיניים. והאמת, גם לי. אחרי הכול גם אני הייתי אמא של חייל, ומלבד זה, אתה מכיר אותי, יש לי נשמה של אַ יִידִישֶע מַאמֶע. אבל מצד שני, להגיד לך שהייתי שקטה – בכלל לא הייתי שקטה. הלוא הוא גר ברחוב אוסישקין, אז מה פתאום הוא ממהר לתפוס אוטובוס? אבל מה, כשהתחיל להגיד תודה, לא חקרתי, רק אמרתי לו:

“די, אל תגיד מלה, היה לך מזל שנפלת בדיוק אצל שתי נשים, אחת יש לה בן חייל ואני שגם סובלת מטעות נוראה של בית־משפט, רוץ, רוץ.” ולפני שהספקתי להביט, רץ ונעלם לי מהעיניים, ולא ראיתי אם רץ לרחוב אוסישקין לאמא שלו, או קפץ לתוך איזה אוטובוס…

לא, לא התקשרנו עם המשטרה, לא אמרנו כל היום מלה, ובשביל זה רציתי שתשמע אתה על המקרה הזה שתפס אותי על הבוקר. בעיניים שלך אני רואה, שאתה קצת צוחק לי, חושב שאני סתם טיפשה, אבל מה לעשות, המצפון לא עוזב אותי, מצד אחד אולי באמת זה היה כמו שהילד סיפר, ומצד שני אני לא מאמינה בגלל בגדי־קיץ הסתובבו פה אצלנו המם־צדיקים כל לפני הצהריים. אתה יודע מה כמעט אמרתי לחייל, ונשכתי לי את הלשון:

“אני רק מתפללת, שהמזל שלך לא יהיה האסון של אף אחד, ושלא עשיתי טעות הרבה יותר גדולה ממה שבגללה שלחו את אברם לשנה למעשיהו ושללו לו את רשיון הרכב לכל החיים.”

אבל תגיד לי אתה, אני מתחננת לפניך, מה הייתי צריכה באמת לעשות? אני שואלת אותך: מה עושים במקרה כזה? מה?…

א

אל הטלפון הריץ אותו – מוּתר לומר – הכאב שהשתכן בתוכו לפני שלושה ימים ומאז אינו מניח לו לרגע. כבר עקרו טוֹחנוֹת מתוך חניכיו, שורש מתפורר אחר שורש מתפורר. כבר התנסה בייסורי תוֹספתן שהֶאליחַ, שהיו קשים כל־כך עד שהרופא־המנתח עצמו בא אליו לאחר שהתעורר ואמר, שאינו מאמין ששלושה ימים נשא כאבים כאלה קודם שהתייצב למסדר החולים. לא כייסורי הגוף, שאין כלל דמיון בינם לבין המציק הזה.

ואולי כאֵב אינו מה שיושב בתוכו בשלושת הימים האלה, שהוא כלוּא בחדרו, כלומר, משעה שנחלצה השיירה מן הכיתוּר במבואות בית־לחם ושָבה איכשהו, בלי המשוריינים, בלי הנשק, נושאת חללים, נושאת פצועים, שבה, כמו שאמרו, בשלום. הפנסיון, ששוּכנו בו בקיץ שעבר משוחררי הצבא הבריטי וכמה מן האמריקנים החדשים – כמו נכרתה לשונו. לא דיבור, לא צחוק, לא צעקה. מישהם עודם מתגוררים כאן: בחדר־המדרגות שנבנה רק למחצה עולות ויורדות רגליים, חולפות על־פני דלתו. תריס משתלשל. דלת נחבטת אל מזוזתהּ. לא רק פָנים. רק הדממה הולכת ונכרכת, רק הימים שותתים מתוך גופו, מותירים את הכאב הזה. חולי ההֶמופיליה, שדמם פשוט ניגר וכלֶה, האם הם כואבים? אולי כאלה אנחנו, כשהזמן הוא הנפש, כחולי־הזמן: כאֵב הזמן הניגר וכלֶה, כאב היום האחרון, או היום שלפני השיירה האחרונה, שלפני הקרב האחרון, זה שבעיצומו תִכלֶה טיפת־הזמן האחרונה – הכאב הזה הוא שהחישוֹ, כמו בסכנת־נפשות, אל הטלפון.

לא כך. בסך־הכול שאל את פרופסור וַייסְנבַּאך אם ייאות לקבל אותו לשיחה בביתו.

יישָנה הנֵס, או לא יישנה – בינתיים העבודה הזאת, שאם יאשר אותה הפרופסור, ייוותר בפנקס־התלמיד שלו לפחות משהו מסֶמסטר החורף שלא היה. בינתיים משהו, משום שלהתחיל הכול מחדש פעם שלישית – לא יוכל. גם שיבה שנייה – לאחר ארבע שנים בדרכי המלחמה הארוכות, עד סואץ וגֶ’ניפה וטוֹבּרוּק ובּנגַאזי וסַאלֶרנוֹ ובְּרִינדיזי ופְיוּג’י ופַאֶנצָה ומֶסְטרֶה וטוּרנֶיי וסְחֵיבְנינְחְן והיכן לא – שיבה זו אל הארגון הפנימי של קהילות אשכנז במאה הי“ג היתה טירוף גמור. מדוע, באמת, עלה מחדש להר הצופים? אולי פשוט הביטחון שמַקנה המוכר, אולי שתי שנות־הלימוד הרשומות כדת וכדין בפנקסו, רישום שהִקהה את כאב הזמן השותֵת, אולי קִצבת־המחיה והפטוֹר משכר לימוד. סמסטר שלם בשנה הראשונה אכלה ההסתגלות – לכיסא־התלמיד, לאותיות הקטנות, למראֵי־המקומות, אל ארבעת הכתלים, תמיד ארבעה כתלים. סמסטר שלם עד ששכחו כפות־ידיו את גלגל־ההגה, את המפתחות, את שַמני הסיכה, עד ששבו האצבעות והתרככו, עד שנמחקו מתוך עיניו כבישי־המִדבר הסרגליים, העיקולים המסוכנים במעברי האפֶּנינים, גשרי הבֵּיילי על הפּוֹ, הנסיעות הארוכות בנתיבי ה”בריחה", עד שהרגיל עצמו מחדש לקצבּוֹ הקבוע של המסלול הצר – מן החדר בבית־הכרם במספר שתים־עשרה, מקולנוע תֵל־אוֹר להר הצופים במספר תשע וחזרה.

כשנסתיים הסמסטר השני ונכנס הקיץ, חש כיצד שבה אליו היכולת הישנה, כמו בשתי השנים הרחוקות ההן, כשהיה הר הצופים פסגת כל מאוַייו. בקיץ הספיק להכין עצמו לבחינת־כניסה לאיזשהו סמינריון, לכתוב עבודה קטנה לחוג מִשני, אבל את עיקר כוחו שיקַע בעבודה לפרופסור וייסנבאך. ממש עד לימי נובמבר היה עסוק בכתיבת הנוסח הסופי. ואז חזרה מלחמה, והוא בתוכהּ.

אל הטלפון בפינת בית־הקפה הריץ אותו הכאב השותת. חמישים פסיעות מן הטלפון הזה מוטל חצי רחוב בן־יהודה, גלים של חורבות. המים אינם מגיעים עוד מן המעיינות שבשפלה. החשמל מגמגם ומַקליש ומתעלף, ויום אחד יכבה סופית. לְמה אתה מצפה מן הטלפון הזה, אם גם יחזיר אליך הד?

קולו של וייסנבאך היה כעולה מן הקַתדרה – קול רפה, משתנק, יֶקי למן ה“האלו” הפותח, אך מפתיע בהתעוררותו מרגע שהוברר לו כי תלמיד זה חזר מגוש עציון ולפרק־זמן שאינו יודע כמה יֶארך – וכי הוא מטלפן בעניין העבודה שהגיש לפרופסור בנובמבר.

“כמובן. היכן נמצא אדוני ברגע זה?”

מה שנדחף לנסותו כהשבעה נגד הזמן הניגר וכלה, היה למעשה מביך בפשטותו. מי היה מאמין, שהפרוּסי הזקן לא רק מכיר אותו בשמו, כי אם שמח בו.

“מר צוּריאל, האלו, האם אדוני שומע אותי?”

כן, שומע, והוא נמצא – בעצם – לא רחוק מביתו של הפרופסור, בקצה רחוב עזה.

“אם כן, יבוא־נא מיד,” ומן העבר השני של קו הטלפון הגיעה שאיפה אַסתמַטית, כמו בשעה שהוא קוטע את הרצאת־הדברים החדגונית, לוגם מכוס המים שהוא נושא עמו בכניסתו לאולם־ההרצאות וממשיך: “אשמח מאוד לראותו, מר צוריאל. יבוא־נא, יבוא.”

ב

החשיכה שירדה על העיר היתה יותר מערב חורף שהקדים להיכנס, יותר מחלונות בלתי־מוארים. ירושלים, שחזר אליה לפני שנה וחצי מארבע שנות הצבא, שוּסעה בידי הבריטים בגִדרות־תיל ומחסומים, שחצצו בין חלקי העיר השונים ושכונותיה. העיר שמצא בשובו מן הגוּש לפני שלושה ימים – כמו נשבר לִבהּ. מעבר להריסות רחוב בן־יהודה, במעלה רחוב המלך ג’ורג', הלאה מבית־המַעלות, נפתחת הריקנות המוּעדת לפורענות מכיווּן חומת העיר העתיקה, והלאה משם חורבות מועדון הקצינים הבריטיים ומעבר מזה האגף החרֵב בבניין דמוי־הפרסה של המוסדות הלאומיים. הכול הולך וסוגר עלינו, והמִלה מצוֹר מגדירה מצב.

השיירה שמתוכה נחלצו לפני שלושה ימים – בלי הרכב ובלי הנשק – במבואותיה הדרומיים של בית־לחם, היא חלק מן הזמן הניגר וכלה. אין עוד משוריינים בעיר. אבדו מעט המקלעים הכבדים וחלק נכבד מן הנשק הקל. נשכַּח את נֶבִּי דניאל. נהרהר בדפוסים הארגוניים של הקהילה היהודית והעיר הנוצרית באשכנז כל המאה הי"ג.

וכבר רחביה. עוד כמה עשרות צעדים, ימינה, שמאלה ושוב ימינה, ופתאום – מחמת צליפה קרה של רוח, שבּואכה עמק המצלבה היא כמעט אביב, ואילו בשפלת החולות והצריפים היא יותר מחורף – או אולי בשל חזות בתי־האבן החבויים בין האורנים המאוושים, כאילו הריח זה עתה לראשונה את ניחוחה האחר של העיר, לפני המלחמה, לפני חוץ־לארץ, שבע שנים קודם – פתאום חזר ונתלָה בזמן, כמו בחבל. מתחת לרגליו נעקרה אבן, והיא מידרדרת לתהום, אבל הוא לופת זמן ארוך ולא ניתק, מתרומם בשרירי ידיו, ורק רגליו מגששות חושך.

מלים, מלים. כך, בסך־הכול, רוקחים מה שמכנים בלשון נקייה – עבודה:

קח את “ספר חסידים” והעלה על כרטיסים מקוּוקווים כל מראה־מקום, שיש לו נגיעה אפשרית לנושא עבודתך. קח את ספרו המוֹנוּמנטלי של פרופסור וייסנבאך במהדורה האנגלית (הוצאת שוקן, ניו־יורק), שהרי מו"ל עברי טרם נמצא למפעלו העיקרי של ההיסטוריון הדגול, ואילו גרמנית, הלשון שנכתב בה ספרו במקורו, אינך קורא. יהא כלל־זהב זה נקוט בידך: אל תסטה מהשקפתו היסודית של המחבר, שהוא משעינהּ על בחינתם הקפדנית של מקורות עבריים מתוך השוואתם הדקדקנית עם מקורות כלליים בני הזמן, לעתים מאותם המקומות עצמם. באוזני וייסנבאך, שאין לה תעודה, ספר, רמז או כל מקור אפשרי אחר שאינו בקיא בהם, אל תנסה כלל להתהדר בידענוּת, אך ראוי שתגלה היכרוּת כלשהי עם אותן אסכולות המדגישות תנאים כלכליים וחברתיים, מתחים מעמדיים ואינטרסים שלטוניים כרקע ריאלי לתסיסות רוחניות כמו גם לדפוסים ארגוניים. מן המוטו המובא בפתח העבודה יִרווה פרופסור וייסנבאך נחת: “בני־אדם שמהלכים בארץ למצוא מקום לגור שם יעיינו ביישובי הארץ באותה העיר מה עניין הגויים אם גדורים בערווה, דע אם ידורו יהודים באותה עיר גם בניהם ובנותיהם יהיו כיוצא בהם באותם גויים כי כל עיר ועיר כמנהג הגויים כן מנהג היהודים שעמהם ברוב המקומות” (ספר חסידים, סימן תתתק"א, ע' 321). זהו המאפיין את כל שיטתו המדעית של וייסנבאך – חוזר צוריאל בראשו על עבודתו, שפרטיה צפים ועולים, לתימהונו, מאליהם – מוטו זה הוא מעין קריצה של תלמיד־חכם, רמז שירדתי לסופה. כך אזכוּר השקפתו של אנרי פִּירֶן על התפקיד שמילאו הסוחרים מן החוץ (היהודים?!) בהחייאת הקַאסְטרוּם או הבּוּרגוּס שמן הקיסרות הרומית, שנתנוונו זה כבר וירדו למדרגת מרכזים דתיים, שלטוניים והגנתיים בלבד, והחזרת מעמדם כמרכזי־עצבים כלכליים (וראה “קיימברידג' מידיבל היסטורי”, כרך ו‘, ע"ע 503־8, עמ’ 513 וכן השקפה המובעת בעמ' 483, השקפה שונה ביסודה מזו של פִּירן). וראה וייסנבאך, שם… וראה שם, שם –

לפתע נהפך לו הכול לשעשוע, וכמו מתוך בית־גנזים חזרו הימים המתוקים של הקיץ שעבר, קיץ ראשון לאחר שנים, שלא היתה במהלכו כל מציאות שהיא לבד מזו של גלי הספרים, אלה שלאורך אולם־הקריאה שבבית־הספרים הלאומי ואלה שמבקשים את הספרנים שיעלוּם כמו שמתוך באר, ספרים שאתה מערֵם לפניך אל השולחן, בהול – הו, הזמן שאבד – לקרוא, להבין, לשלוף, לסווג, לחבר, לשחק את כל מלוא כובד־הראש של הבּוֹר הסוּד, של החריף ובקי, של הממלא כרטיס אחר כרטיס, דף אחר דף של מוּבאות וסימוכין ומראי־מקום והערות שָם שָם. פרַאנק, קהילות אשכנז ובתי־דיניהן. וסַאלוֹ בָּארון. וכן טוֹני, הנצרות ועליית הקפיטליזם. ובהערת־שוליים אחת לפחות להזכיר את מאכּס וֶבֶּר. וּראה הרבעון למדעי היהדות כרך פלוני ו“ציון” כרך אלמוני, שם, שם ושם־שם –

עליז – זה לא מלה. משחק – זה לא מלה. המלים שהוא מעלה מנשיית ארבעת החודשים האחרונים, משיירות־הטירוף הזוחלות לאִטן לירושלים ומתוכה ליישובים המנותקים בואכה חברון, אותן זניקות של להטוּטָרים דרך חישוקי־אש, שסופהּ הטוב של כל אחת מהן רק מקרבת את ההתחלה הרעה של זו שלאחריה, וכך עד למלכודת ליד בריכות־שלמה, שאומנם נחלצנו מתוכה, אך רק עם תִלי־המלים הללו בתוך קפלי המוח, המלים העולות עכשיו מן הנשייה.

הרחוב המתעקל הזה על שמו של ההרפתקן מטוּדֵילָה. איך נראית אותה עיר הנידחת בצפון הפִּרִינֵאים, ומה טלטל את בנימין הראשון ממדינה למדינה שעה שלא חיפש ולא ראה ולא מצא אלא אותו דבר עצמו, “כמו מאתיים יהודים ובראשם שלושה רבנים.” איך יכול אדם לשבת ברחוב כזה ולא להיתקף שיגעון נדודים. וייסנבאך יכול. הוא יושב במקום אחד ונוסע בלי מנוח עם ספריו ממדינה למדינה, מיהודים לנוצרים, מרבי יהודה החסיד אל אבא יוֹאַכים די פיוֹרי וה“אֶוַונאנגֶליוּם אֶטֶרנוּם”. מסעות במלכויות המלים. מה יפות מלים ערטילאיות אלה מול רוח־הערב הצולפת ועולה מכיוון עמק המצלבה, רוח נושאת עבים שאולי ייהפכו במהרה לגשם, מלים המרחיקות את מה שאתה מוכרח לשכוח.

שאתה בן עשרים ושבע.

שהיה קיץ כישופי אחד על הר הצופים, בין בניין רוזנבלום לבניין וולפסון, קיץ שלא יחזור, הר שבארבעת חודשי החורף נתייתם מרבים כל־כך מאוהביו והנותרים עודם מתים והולכים, ואך לפני שלושה ימים יצאת אתה בעור שיניך. הנקישה בדלת או בתריס החלון עוד תשוב ותישמע – בעוד שבוע, או מחר, אם לא הלילה.

וזה הבית.

שנתיים שמע צוריאל שיעורים אצל פרופסור וייסנבאך עוד לפני שהלך לצבא הבריטי, ועכשיו אינו רק תלמיד השנה הרביעית, כי אם אחד הקשישים, אבל בביתו לא היה אפילו פעם אחת. שלא ככמה מעמיתיו, אין וייסבאך נוהג לקיים סמינר פרטי בביתו, כאילו גם דלתו, כצווארוניו הלבנים, קשה ומעומלנת.

החצר חשוכה, ורגליו מגששות במדרגות היורדות אל הבית, שנכנסים לתוכו מן הצד, משמאל. רכּוּת של מחטים שלא טואטאו ימים רבים בולעת את צעדיו. מתחת לנופם הסתוּר של האורנים כמו נֶאגר חושך גם מן הלילות שעברו. בכל־זאת נראים כמה פחי־אשפה העולים על גדותיהם. הכניסה מוגנת בקיר של שקי־חול. הכפתור בתוך חדר־המדרגות זורח, אבל החשמל אינו עולה. נוּרה שרופה, קֶצר, או השד־יודע. לאורו של גפרור הוא עולה חצי־קומה. הרצפה אינה מבוּיֶצת, אבל גם רחוצה אינה. חלל עבֵש מחזיר איזו תוגה, והגפרור דועך לפני הדלת הראשונה. שתי לוחיות, זו מתחת לזו, מכריזות על דוקטור למדיצינה ג' שִיקלֶר, מחלות פנימיות ודוקטור למדיצינה ה' שיקלר, ילדים. ילדים זו כנראה הגברת. את השם על הדלת ממול אין רואים. רק לאחר שקירב את הגפרור ואת עיניו אל המזוזה, ראה פיסת־קרטון, שנגזרה מתוך תדפיס של אחד ממאמריו, ונתחבה לתוך מגרעת המצילה דמויַת לוחית־הדומינו: וייסנבאך.

ג

את הדלת פתח וייסנבאך עצמו, אך כיוון שרק מִגבו הוּאר באור־הנפט של נורת חמישה־עשר ואט, היה הרושם הראשון של צל בתוך צל. רק הצווארון המעומלן של חולצתו הלבנה הבהיק כתמרור באפלולית המסדרון הצר, מעל לאפלולית החליפה – גם לשולחן־עבודתו, ביחידוּת, יושב היה בחזייה מכופתרת היטב ובמקטורן – הנראית עכשיו שחורה ממש, מתחת לפנים הכחושות ולשׂיבת תספורתו הפרוסית.

ניכר היה שאת שמחתו בתלמידו הוא מתאמץ להוציא לאור – שפתיו האפורות נעוו לסדק צר וארוך מתחת לשפמו הגזוז כמעט עד לעור, אצבעות שתי ידיו לפתו את כף־ימינו המהססת של צוריאל, טלטלו אותה בתנועות קצרות ומהירות, כמו שמנערים בקבוק תרופות, מלמל משהו נחנק, שבחצי־ניחוש נשמע כברוך הבא ואני שמח לראות את אדוני בריא ושלם ברוך השם, ורק אז הִרפו האצבעות הקרות והאַרתריטיוֹת מכף־ידו של האורח ורמזו לו שיֵלך ראשון לעבר החדר המואר שבקצה המסדרון, חדר שספריו כמו גלשו והגיעו עד לכניסה.

לא בדיוק. באמצעו נחסם המסדרון כמעט כולוֹ בדוּד־פח מגוּלוון, וסביבו היתה הרצפה רטובה. אפילו פרופסור וייסנבאך זקוק למעט מים – למלא בהם את הכוס, שהוא לוגם מתוכה כדי להקל מעט מעל החנק בגרון. והרהור נוסף: האם נותר ערירי? אילו התהלכה כאן אשה, לא היתה מניחה לשלולית כזאת לעמוד באמצע המסדרון.

גם אחרי שהציע לצוריאל את כורסת־העור הישנה שבפינת החדר, גם אחרי ששאל אם ישתה כוס תה ובלי שימתין לתשובה יצא – למטבח, כנראה – לא נשמע בדירה שום קול נוסף, לא אשה, לא בנים, לא עוזרת, לא מישהו יסעד מלומד דגול זה, או לפחות יימצא במחיצתו ויסלק משהו מבדידותו. אבל צורתו של פרופסור וייסנבאך עצמו – כך נדמה לו עכשיו – לא השתנתה כהוא־זה בשבע השנים שעברו מיום שנכנס פעם ראשונה לשמוע הרצאה מפיו. אפילו החליפה האנגלית הכהה – לא שחורה, כי אם אפורה כרֶמץ – היא אותה החליפה. רק שיבת שערו הקצוץ הלבינה מאוד, לחייו השקועות שקופות יותר ומטבעות־הסומק מתחת לעצמות־הלחיים החדים הן כלהטוֹ של איזה חולי. ועדיין גזרתו דקה ומתוחה, עדיין אין חזותו – אף בין קירות־הספרים האלה – מתחברת אל קהילות שו“ם, אל השו”ת של רבני צרפת ואשכנז, אל משחקי הצירופים המסוכנים של בעלי חוכמת־הנסתר, אל הכתב המחוק של פנקסים ישנים. בין מדפי הספרים, תִלי התיקים, התיבות השחורות של הכרטיסים, פיסות־הנייר התחובות לסימן בין הדפים – נראה הוא לא ככותב דברי־ימיהם של יהודים מוזרים, הצמודים אל מצודותיהם של מלכים והגמונים ביערות אירופה, נושאים מגירוש אל גירוש זיכרונות וחלומות לא ממקומם ולא מזמנם שלהם, אף לא מן המקומות שמהם גלו אבותיהם ולא מימיהם; בין כל ספריו יושב פרופסור וייסנבאך כמין מַרשל פרוּסי, שבראשו מוסיפים לחיות קולותיהן של מאה מלחמות. הבשר כמעט כלה, עור לבן ושקוף ואצבעות שנתעקלו ונתקשו, אך הסנטר עודנו תקיף כחרב רחבה. השפתיים עודן חשוקות. העיניים – שקועות בחוריהן, ואף מבעד לעדשות־המשקפיים העבות בוהות במין סמיוּת מוגדלת במה שלפניהן – העיניים מוסיפות לנהל מלחמות עתיקות, שכאילו הוכרעו מזמן. ואולי אחרת: כאחד הנזירים הצפוניים, שרק בגילופי־העץ חוזרים הם לעיקרם, קשיות מזוּותת וצללים עמוקים. אש סגופה בתוך אש חיוורת.

שתי כוסות־תה מקשקשות על תחתיות־זכוכית, נעליו הממורקות מגששות את השטיח המהוּה שלפני שולחנו, כך שב פרופסור וייסנבאך לחדר: מורה זקן לדברי־ימי ישראל. צוריאל לקח מידיו כוס אחת, והוא הקיף את שולחנו, הציב בזהירות את הכוס השנייה והתיישב בכיסא שלו, מעבר מזה לגלי הספרים, התיקים, פיסות־הנייר, שאותיות גדולות ורועדות כתובות עליהן באלכסון. לרגע נדמה היה לצוריאל שאצבעותיו של הפרופסור הופכות בניירות בחיפוש אחר העבודה שלו, אך זו לא היתה אלא תנועה שגורה של מצביא, שכאן, על השולחן הזה, מנצח הוא על מערכות היסטוריות גדולות.

“אפשר יודע אדוני מה שלומו של מר דְיַאמַנט?” אמר פתאום, בלי שום הקדמה.

“קרה לו משהו?” – וזה בחרדה, כאילו שמע תשובה, לא שאלה. בשלושת הימים האלה שמע עוד ועוד שמות של נופלים, עד שהוא סוגר עצמו מכל אדם, שלא לשמוע שֵם נוסף.

“חס ושלום, אני מקווה שלא. אני שואל משום שאינו נראה בשיעורים, שאני משתדל לקיים. כבר שאלתי שניים־שלושה מחברינו, אבל גם הם לא ידעו. הוא כלי יקר, ובכוּר אחד כבר נצרף.”

פעם ראשונה הבחין צוריאל בבירור במה שמפתיע את הטועה בהיגויו הגרמני הכבד ובגלל נשימתו הקצרה מתקשה לעקוב אחר דבריו – בכמה הדר נוהג הוא בעברית ובכמה רצון היא נענית לו. העיקר הוא בתגלית, שמחבר “שלוש ערים, שלוש קהילות – עיון השוואתי” מכיר את תלמידיו גם על־פי פרצופיהם וגם בשמותיהם. ודווקא דיאמנט חסר לו בשיעוריו – אותו תמהוני, ספק פרטיזן ספק ניצול־המחנות, שלפקפק באמיתותם של סיפוריו לא־נוח ולהאמין בהם קשה, מין כזה, מפורק לפרָקיו, עובר מחוג לחוג, ואינו מוצא. דווקא זה!

“האם הוא מגויס?” ושוב, לא בשאלה, כי אם בפקפוק, וכבר התחרט על צליל הרשעוּת ומיהר לתקן: “אשתדל לברר, פרופסור וייסנבאך, ואם ייוודע לי –”

"כמובן, אכיר טובה לאדוני, אך – " והפסקה לנשימה עמוקה, "תוהה אני, כך, על כל שאר – " ועוד שאיפה מאוויר הספרים, "על תלמידי המעטים, הן אדוני שמע בוודאי – "

“כמובן,” אמר, אף שדווקא יוּדְקין, שעתיד היה להמשיך את עבודתו של פרופסור וייסנבאך בהיסטוריה השוואתית, דווקא יודקין יצא מראשו כשטלפן אל המורה. האוטובוס שירד בו מהר הצופים – ממש בראשית המהומות – הותקף בכניסה לשיח’־ג’ראח, כדור פגע בראשו ועד שהגיע האוטובוס לרחוב שמואל הנביא, כבר היה יודקין מת.

צוריאל הרכין ראשו. וייסנבאך התרכז בכוס התה שלפניו, כמקיים רגע של דומייה, וכדרכו בהרצאותיו לגם לגימה אחת, שאף שאיפה עמוקה והגבּיה חוברת דקה מעל הגל שלפניו. האם יפתח מיד בשיחה על העבודה הסמינריונית?

וייסבאך הגביה את משקפיו, קירב את החוברת אל עיניו והעבירה לגל שמימינו, ואז שאל: “ומה עשה אדוני בגוש עציון כל הזמן הזה?”

צוריאל שמע את עצמו היטב, ידע שהוא מאריך מדי ומכביר פרטים, שאין וייסנבאך מסוגל לעקוב אחריהם, ובכל־זאת המשיך ותיאר בהרחבה כל ניסיון שעבר על קומץ היישובים המנותקים האלה, שִחזר את כל מהלך ההתקפה הגדולה שנהדפה בנִסי־נסים ובייחוד צייר כל מה שעבר על השיירה הגדולה לפני שלושה ימים, מדבר עוד ועוד. רק לאחר שהגיע לסופו של המעשה, ראה שאין וייסנבאך מאזין לו. ראשו שמוט לא משום שביקש להתרכז, כי אם משום שנרדם.

במבוכתו, קם צוריאל ממקומו, דוחק מעט לאחור את הכורסה הכבדה כדי שתחרוק ותעיר את הפרוסי הזקן, שאת נימוסיו הנאים ניצל שלא לעניין אשר לשמו בא.

"אדוני ממהר – " אמר וייסנבאך והגביה ראשו. האם מתעתע בו דמיונו, ושמא באמת רואה הוא דמעות הִדליחו את העדשות העבות של משקפיו.

צוריאל מלמל מין משהו, שאינו דיבור, אך יכול להתפרש כך וגם אחרת.

"פלא הוא, שאין אדוני עייף ועוד מצא בעצמו – " עכשיו קם גם הוא מכיסאו ושאף שאיפה עמוקה, “– כוח לכבדני בביקורו. עליו לנצל כל שעה למנוחה ולחידוש הכוחות.” אך משהקיף את השולחן וקרב אל צוריאל, הוסיף: “רק עוד שאלה אחת, ירשה־נא לי – בטובו. אפשר נזדמן לאדוני להכיר את בני?”

נזדמן? בלשון עבר? האם זו סיבת הריקנות הממלאת את הבית, השלולית במסדרון שאין מי שייבש אותה?…

“זוהר שמו. זוהר וייסנבאך. הוא באחת מפלוגות הפלמ”ח."

לשון הווה, ברוך השם.

“אותה שיירה שהחזירו בה אתכם – סיפר אדוני – עלתה מן השפלה רק לפני ימים מעטים. עלה בדעתי, אולי הפלוגה של בני, במקרה –”

את השאלה, שאין האב היהודי הזקן מעז להשמיע בפה מלא, שמע צוריאל היטב: אם יעיד, שראה אותו, שיודע הוא כי בין החיים הוא, תַּרפה לרגע מן האב השאלה הממלאת אותו בעיר המנותקת משאר חלקי הארץ, משאר חזיתות המלחמה, שבאחת מהן נמצא עכשיו הבן.

“כולם תקועים בעיר. אילו היה בין העולים מן השפלה, היה מגיע הביתה כבר ביום שנחלצנו.”

מפני שידע, כי זו תשובה שאינה תשובה, לא מצא לעצמו מקום. כשכבר עמד בדלת, אמר לו פרופסור וייסנבאך:

“ובעניין עבודתו הסמינריונית, תנוח דעתו, מר צוריאל.”

“זה באמת לא חשוב כל־כך בימים אלה. אני, בסך־הכול –”

"מאמירתו זו משתמע, שאדוני מציע, אולי מתוך איזו אינטואיציה – " ושוב הפסקת קַצרת, “השקפה היסטורית שונה.”

כלום שמע המורה נימה של התנשאות מצד מי שמתהלך קרוב כל־כך אל המוות כלפי מי שמציע פירוש לדברי־ימיהם של דורות רחוקים: “רציתי רק לומר, שהתרומה שלי למחקר ההיסטורי, במקרה הטוב ביותר –”

“לא כלפיו, מר צוריאל, כיוונתי הערה זו, כי אם (שאיפת אוויר) כלפי עצמי. מקובלת בין ההיסטוריונים ההשקפה, שעל ההווה ללמוד מן העבר למען העתיד. ציניקנים מטיחים כלפי האנושות, שההיסטוריה (שאיפת אוויר) מלמדת רק זאת בלבד – שאינה מלמדת דבר. יש מדינאים היראים מפני הסגת־גבול ויש להם טענה כלפי ההיסטוריונים, שהם (שאיפת אוויר) אינם מסתפקים בכתיבת קורות העִתים, כי אם מבקשים לכוון את מחשבות דורם, לשמש מעין שוטרי־תנועה. כשהעירותי, שאדוני מציע, מתוך אינטואיציה, השקפה היסטורית חדשה, התכוונתי לזה וליותר מזה: מנקודת־השקפתו של אדם כמוני, המשתדל (הפסקת נשימה) כל ימיו להבין את קורות ישראל, עוסק היום אדוני בשינוי העבר עצמו.”

ובעוד אצבעותיו הארתריתיות ננעצות לתוך כף־ידו של אורחו ומעבירות צמרמורת בכל גופו, הפטיר פרופסור וייסנבאך:

“יִזכה אדוני להשלים עבודתו זאת.”

ד

אמנם, את עבודתו הסמינריונית על ארגונן של קהילות ישראל באשכנז במאה הי"ג זיכה פרופסור וייסנבאך בציון טוב מאוד, אך על עתידו של צוריאל לא היה לדבר כל השפעה.

מן המלחמה יצא, אבל כאב הזמן השותת וניגר, הזמן שהוא הנפש, לא הרפה ממנו. בניסיונותיו החוזרים לשתק כאב זה נאחז בתשובות מהירות לשאלות אִטיות. כיוון שמצא עבודה, נֶעגן בתשובה אחת. כיוון שמצא אשה, נמצאה לו עוד תשובה. בשביל להערים על הזִקנה המאיימת לקפוץ עליו בטרם עת הִרבה בקפיצות־דרך. רק כעבור שנים, בגיל העמידה, הוברר לו, שאותו כאב פשוט איננו. על נעוריו הארוכים הֵקיץ הקץ.

ובאחד הימים, הרחק מעבר לכאב ההוא ובעודו, בלשון הבריות, במיטב שנותיו, פתח צוריאל, כהרגלו, את עיתון הבוקר. בעמוד פנימי הובאה ידיעה לא־גדולה על פרס חשוב, שהוענק לפרופסור וייסנבאך הישיש, וכדי להאיר את עיני הקוראים הציגו הכַּתב כ“שריד אחרון מדור הראשונים” באוניברסיטה, “לשעבר בעל הקתדרה רבת־המוניטין”. שלא כמקובל כלפי אישים שעברו את הגבורות – הדגיש בעל הידיעה – אין הפרס מוענק להיסטוריון הדגול על מפעל חייו, כי אם על ספרו החדש. ספר זה הרעיש את ציבור המלומדים בישראל ובתפוצות לא רק בזכות “גישתו החדשנית” לחֵקר ההיסטוריה היהודית, כי אם משום ש“בספרו זה מנתץ פרופסור וייסנבאך במו־ידיו היכל מדעי מפואר, אשר להקמתו, נדבך על־גבי נדבך, הקדיש את כל חייו המדעיים, למעלה מחמישים שנה.” את הידיעה סיים הכתב במה שאמר לו “מלומד ירושלמי נודע – שעל גילוי נדיר כל־כך של אומץ־לב אינטלקטואלי ראוי הפרופסור הישיש לעיטור גיבור ישראל.”

לטקס הענקת הפרס לא עלה צוריאל לירושלים, אף שידע היטב, שגם בלי הזמנה אישית יוכל להיכנס לאולם שיהיה בוודאי ריק־למחצה. מן הקהילה האקדמית רחק לפני שנים, ואילו נסע – ספק אם היה מוצא מכּר אחד בקהל הנאספים. תחילה חשב לכתוב לחתן הפרס, אבל גם זאת לא עשה.

את ספרו החדש של פרופסור וייסנבאך רכש. כבר בחנות הספרים, בשעה שעִלעל בדפי “רֵאשית ושאֵרית – בחינות בהיסטוריוגרפיה היהודית”, עברה בו איזו חדווה משונה, וכל הזמן הרב שניגר וכלה כאילו החל מחלחל לתוכו מחדש. לא שהוא מגיע לכלל יומרה, שביקורו באותו ערב רחוק, בין חורף לאביב תש"ח, בבית שברחוב מטוּדֵילָה, היה כאותו גרגר־חול המגרה את הצדפה והוא ראשית היווצרותה של הפנינה. לעולם לא יגלה לאיש את שאמר לו פרופסור וייסנבאך בצאתו, שדבר שהשמיע היתה בו “אינטואיציה” וכי הוא, צוריאל, “משנה את העבר”. די לו במה שהוא עצמו זוכר ויודע, שבאותו יום בביתו של פרופסור וייסנבאך היה עֵד לרגע הראשון־ממש של “ראשית ושארית”.

פחות מזה, פחות מזה – היה שב ומשנן לעצמו בשעות־הערב המאוחרות, קודם שהיה שוכב לישון, קופץ מפרק לפרק, מהערת־שוליים זו למראה־מקום זה, מחפש איזה משהו שאינו יודע להגדירו, אך מצפה לגלותו פתאום.

פחות מזה, פחות מזה. כמו מתוך חלום שב ועלה אותו קיץ עליז, קיץ יחיד, של תש“ז, בין המלחמה שנגמרה לבין זו שטרם החלה, כשהיה שקוע ראשו ורובו בעבודה הסמינריונית הגדולה על קהילות אשכנז וצרפת במאה הי”ג. באינטֶרסול, במזוודה שלא נגע בה מאז עקר לדירה אחרת, שמוּרים היו עדיין, עם עוד ניירות נשכחים, הכרטיסים הרבים שמילא אז. אבל פתאום אין לו שום צורך בכרטיסים. בבהירות מתמיהה חוזרת מובאה, והוא מוכן להישבע שרק לאחר ששבה וחיתה בזיכרונו גם מצא אותה ב“ראשית ושארית”:

“חסידים הראשונים היו כותבין באיגרת עוונותיהם וברמיזה כותבין שלא ידעו אחרים” (ספר חסידים, סימן ע"ב, ע' 50).

יפה, אמר צוריאל בלבו, סגר את הספר והצניחוֹ לרצפה, בצד המיטה, שוכב ליד אשתו בחושך ומהרהר בערב ההוא, שלושה ימים לאחר שנחלצה השיירה, כשהריצוֹ הכאב אל הטלפון… וכולי כולי, וּראֵה שָם שָם.

א

“לא יופי – מזל חסר לה,” התעופף בחושך לחש־האם, נחבט אל לחש־האב. בתימהון־לבב צותת הילד למַשק הלַחשושים הסתומים מעל לצמד־המיטות, שפתאום הוא שב ונבלע לתוך דממת ליל־הקיץ ופתאום חוזר לנסר אי־שם ברִיק השחור. בזיכרונו עתיד להיקבע בחריפות צירוף זה, שמבריחות אותו “שֵיינְקַייט” ו“מַאזְל”,¹ שתי המלים החוזרות כל־כך בלחש־האם, הן ועוד מלה פה ועוד מלה שם, שגם כשהן מתפענחות אינו מבין מה טיבה של אותה סכנה האורבת לאיילה. זו מלת־הסוד החוזרת גם בלחש־האם וגם בלחש־האב, בכל פעם משוּבצת בתוך צירוף אחר: “כוֹבּ מוֹירֶע”. “זוֹט מוֹירֶע”.² כך “מאזל”, זה שבלחשי־הלילה של אבא ואמא לא שווה כל יופיה של איילה דבר כשהוא חסר לה. מדוע שוברת אנחה, אִם מעל מיטת־האם אם מעל מיטת־האב, בכל פעם שנשמעת המלה “מאזל”, את הרִיק השחור? מהסיפורים, עוד לפני כניסתה הראשונה לחצרם, צייר לו דמיונו את איילה, כולה בכחול ולבן, ככל הצועדים בסך “במכבייה”, נושאים אותם דגלים, שאצלו הם מודבקים באלבום של “דוּבֶּק”. מהסיפורים ראה אותה דמיונו מרמָה את האנגלים, לא חוזרת עם ה“מכבייה” לפולניה אלא בורחת למשק הפועלות, ומזה שהיא עובדת כמו חמור בפרדס, בלול, ברפת, צומחות לה יבלות על ידיה העדינות, שבפולניה לא טבלה אותן אפילו במים קרים, מהשמש הבוערת כמו תנור נשרף לה כל עורה הרגיש, מקוצי־הלימון ומהלכלוך ומהאוכל הפשוט שהיא לא רגילה לו יוצאים לה פצעי־מוגלה כל פעם במקום אחר, ומסחיבת הסלים ומההליכה הכפופה בגן היָרק נשבר לה הגב. אך יותר מכל אלה פִּרנס את דמיונו עוד לפני כניסתה הראשונה לחצרם זה ששמהּ עכשיו לא הינדה אלא איילה. כרוח־ערב ליטפו שמה החדש, כאילו כל הסיפורים על הקוּזינָה מה“מכבייה” התלכדו בו: אַ־יָ־לָה…

וביום שרב אחד, כשהאוויר היה אבק צהוב־אדמדם, שאפילו השמים אבדו בתוכו, ורק מעל לאיקליפטוס הענק של רוֹבינזון ניכרה באבק השמש השוקעת, בְּדִילִית־עמוּמה כמו “פַּיילֶה” שהוגעלה לפסח – ראה פתאום נכנסת לחצר בחורה במגבעת־קש רחבת־שוליים, מעוטרת בסרט אדום שזַנבותיו משתלשלים אל כתפה, חגוֹרה נוצצת באדום־עגבנייה חובקת את מותניה הצרים, בולטת שבעתיים בין חולצתה וחצאיתה הלבנות. מה יפים היו צעדיה הסגורים והמהירים בשביל הכבוש בין קוצי־הקיץ הגבוהים, מה נפלא היה ניע גופה הדק, המתערסל מסנדל אדום אחד לשני. כן, בטח, זוהי־זו: אַ־יָ־לָה…

ועוד גם הממחטה השקופה, המרוקמת, שכבר אחרי שנכנסה והתחבקה והתנשקה עם אמא, כבר אחרי שהִגירו שתיהן דמעות, הספיגה בה את זיעת מצחה וצווארה. הממחטה וריחו המתוק של הבושם, שמרגע כניסתה ועד לאחר ששבה לתל־אביב עמד בצריף, נספג לתוך זיכרונו של הילד. וה“פוּדרה”, שהיתה מאבּקת בה שוב ושוב את אפה ואת לחייה ואת מצחה, ואילו במוצאי־שבת, לפני שהיו הולכים כולם לטייל בַּ“בִּירְזֶ’ה”, קצת לשבת בחצר מרובּדת החצץ של קפה “בֶּרִין”, ללקק גלידה, לשתות כוס גזוז חמוץ־מתוק, להבדיל בין קודש לחול, מפַדרת היתה איילה, ישר מתוך הפוּדרייה שלה, גם את אפה ומצחה מוכּי־השמש של אמא. גם ה“שְמינְקֶה”, עפרון הצבע האדום־סילקי, החבוי בתוך שפופרת זהובה, שאיילה לא יצאה אף פעם לרחוב לפני שצבעה בו את שפתיה.

יפה מכל אלה היה צחוקה המתפוצץ של איילה, מתפוצץ לא רק מסיפורים מצחיקים, אלא מכל דבר, כמו מאליו. הנה אמו, לעומתה, לא היתה צוחקת. לא בקול רם. אף פעם לא. גם כשהשמיעה קול דומה לצחוק, היה זה כדי שלא ייצא שכל ידידיהם יושבים ומתענגים על המעשיות המשעשעות שאבי נכון לחולקן בכל עת עם כל שומע, ורק היא לא. צחוקה של איילה, שהיה מתפוצץ אפילו בלי סיבה, סתם ככה, היה חידוש גדול כל־כך בעולמו של הילד, שנעשה לעיקר יופיה בעיניו. בקולי־קולות, בפה פתוח לרווחה, היתה איילה צוחקת, שיניה האדומות מ“שמינקֶה” חשופות מאוזן לאוזן, לחייה ומצחה סגולים ועיניה דומעות מרוב צחוק.

רק צחוקה?! בפולניה, סיפרו בבית, לא היתה אשה יוצאת לרחוב בלי כובע, ולכל אשה חשובה היה ארון מלא כובעים. שם היתה איילה כובענית. במושבה, אמרה, אין מי שיקנה כובע יפה, ולכן היו אצבעותיה סורגות סוּדרים וכסיות, רוקמות כריות, גוזרות ותופרות שמלות, פורמות בגדים ישנים והופכות אותם כבמטֵה־קסם לחדשים. כל מה שיצא מבין אצבעותיה – היה יפה מאין כמותו.

בעיני הילד.

אך בלי שהכיר בכך, הלכו ונטבעו בתודעתו גם בלילה ההוא וגם בלילות אחרים אותם צירופים סתומים –
“נִישְט שֵיינקַייט – מאזְל פֶעהלט אִיהר!”³ – וכמו היבלית שצומת מתחת לבלטות, מבקיעה בעד הסדקים שביניהן ומערערת ומעקמת אותן, צימחו לחשושי־סתר אלה בּמחשכים לתוך דיוקנה כליל־היופי של איילה.

“אוי, אילו נחשבה שם לכזאת שיינקייט, לא היתה מחכה שיחטפו אותה כאן,” התעופף הלחש בלילה שני.

“היא בררנית גדולה,” התעופף הלחש בלילה שלישי, “רק שמרוב בררנות לא תישאר מיט א גרוֹיֶען צוֹפּ.” ואם כי מפי אמו למד, שפירושו של צירוף חוזר זה הוא פשוט צמה אפורה, היה הציור שבדמיונו מלא אימה.

ואז גם החל מבחין בבחורים הבאים בשבתות, בכל שבת בחור אחר, בא, מתיישב, מכרסם מהעוגיות המסוכּרות של אמא, לוגם כוס תה, מפצח גרעינים שחורים, ברגע מסוים משאירים את הבחור לבדו ליד השולחן עם איילה ועל הרוב הולכת אתו מאוחר יותר להרצאה בקלוב העבודה, לקולנוע, או סתם לסיבוב בַּבירז’ה ולגלידה בקפה בֶּרין. פעם היה מופיע אחד הפועלים משכונת הצריפים או מבית־החלוצות, פעם בא אדון פֶּטרבורג האלמן, פעם זֵייגֶר הכוֹרך, כל פעם מישהו אחר. כמעט אף אחד לא בא פעמיים. בלילה, בחושך, כשההורים היו בטוחים שנרדם מזמן, התעופף בחושך לחש־האם:

“כשאין מאזל, לא יעזור אפילו דער אייבערשטער.⁴ שמעת אותו, את האוֹקס:⁵ הוא עוד לא יודע! הוא עוד צריך לחשוב! היא צודקת: שתיסע לתל־אביב, ואם לא תמצא מישהו ראוי לה – שתחזור הביתה! פה, לבחורה לבד, במצבה, אין מה לחפש!”

“שקודם־כול תחליט בעצמה מה היא רוצה! אי־אפשר לחיות בפלשתינה כאילו פה פאריז. מתלבשת כמו פּוּפֶּע,⁶ מריחה לקילומטר – אז היא מפחידה את כולם. בשביל להסתובב כמו
פַּאנְיינְקָה,⁷ היא צריכה להיות אַנ’עֶמֶעסֶה שֵיינקַייט,⁸ ושיינקייט היא לא. להינדה חסר לא שיינקייט ולא מאזל – משהו אחר חסר לה, פה!”

ובזה סתם לחש־האב את לחש־האם ובא קץ לשיחות. ובאחד הימים קמה איילה, זו שהביאה אתהּ יופי אחר מכל שראה סביבו עד לבואה, עזבה את הצריף, עזבה את המושבה, עברה לתל־אביב. לאותן תהיות סתומות נוספה חידה:

אם לא יופי, ולא מזל, אלא כפי שסַתם לחש־האב בחושך, “משהו אחר, פה” חסר לה, מהו אותו משהו? ואיפה?

ב

מהרגע שהֵקיץ אותי הטלפון של אפרים ועד שהגעתי ליד־אליהו ואספתיו למכוניתי, לא הפסקתי להרהר בתהפוכות מזלה של איילה. שמות ריחפו כל שנות ילדותי בחלל צריפנו – שמות אחיו ואחיותיו של אבי ושמות אחיה ואחיותיה של אמי, שמות דודיו ודודותיו, דודניו ודודניותיו של אבי ושמות דודיה ודודותיה, דודניה ודודניותיה של אמי, שמות ערים ועיירות שבהן נולדו, התחנכו, נישאו או השתקעו, ולתוך זיכרוני נטמעה רקמתם של חיים שהתנהלו אי־שם מחוץ לאופק־חיי. שם, מחוץ לאופק־חיי, גם נשמדו והיו כלא־היו. נשארו המעטים שעלו, כאבי ואמי, לפני המלחמה. מכל המשפחה הגדולה שם ניצלו בודדים, ואחד אחד עלו כמעט כולם, להוציא איזו דודנית שנסעה אל אחיה באוסטראליה ועוד מישהו שנסע לקנדה. הקשר המשפחתי התחדש, והכל הקפידו להזמין אלה את אלה לשמחות ולהבדיל, ללוות זה את זה למנוחת־עולמים. אבל אותו גוף משפחתי מהודק, שבאותם וִיעודים לא נלאו מלספר בו ולהתרפק על זכרו, שוב לא התחבר כאן מחדש. כשהגענו לבגרות אנחנו, בניהם ובני־בניהם, והקמנו בתים משלנו, ניתקו אפילו אותם חוטי־חיבור מעטים. רק מה שאבד לעולמים שם הוא שמוסיף כאילו לחבר את שרידי משפחתנו כאן, ומיום שהחלו הורינו מסתלקים מן העולם נטען באיזה תוקף מחודש, אם כי את מכאובי הבדידות הגוברת לא הִקהה אצל אחרוני הדור ההוא. צלילה של בדידות זו עלה מנימת־קולו של אפרים בטלפון:

“תסלח לי, הרשיתי לעצמי לטלפן אליך מוקדם כל־כך מפני שאחרי שבע, פחדתי, כבר לא אתפוס אותך בבית.” את דיבורו קטע איזשהו שיעול או צחקוק עצבני, וגם עליו התנצל והוסיף: “אם לא נודיע לך, חשבתי, פשוט לא תסלח –”

מוקדם כל־כך מטלפן אפרים, או מישהו אחר מאחרוני משפחותיהם של אבא ואמא, רק כדי להודיע על עוד איזו הלוויה. שאלתי לא מי מת אלא: “להודיע מה?”

“את הינדה אתה זוכר?”

לרגע קל באמת לא חיבר זיכרוני את איילה עם השם ששינתה עוד לפני שבאה להתגורר אצלנו. אפרים, בכל אופן, שמע היטב את הרגע הזה והזדרז להטיל את האחריות על עצמו:

“בשבילך היתה תמיד רק איילה. היא מאוד אהבה אותך.”

משהו בתוכי הזדעזע, ועד עכשיו אינני יודע מה גרם, הבשורה שגם א־י־לה, היפהפייה הראשונה של ילדותי, הלכה בדרך שהלכו בה זה מקרוב אבי ואמי, או דבריו האחרונים של אפרים, שגם אם מלבי נשכחה בת־אחיה של אמי, הנה מכוח האהבה שהעתירה בשנים הרחוקות ההן איילה על הילד ההוא, הִרשה הוא לעצמו לטלפן עכשיו אלי.

“אתה יודע טוב מאוד, אפרים, שבגלל שאמרו אז, שבך היא רוצה, קינאתי בך, ממש שנאתי אותך,” אמרתי מרוב מבוכה.

שוב נשמע אותו ספק שיעול ספק צחוק עצבני, ולאחריו: “אתה בכלל היית כבר אז אַן אַלטֶער קָאפ.⁹ זהו, בגלל זה באמת חשבתי דבר ראשון לצלצל אליך –”

“מתי זה קרה לה?” במצבים כאלה נמנעים במשפחתנו מהשימוש ב“מתָה”.

“חס ושלום, לאיילה לא קרה ברוך השם כלום,” ובכל־זאת, מעברו האחר של הקו חלה איזו הפוגה. מה מוזר, אפילו דודנַי האפיקורסים־להכעיס, היחפנים לשעבר, שבו בשנים האחרונות לומר “ברוך השם”, להיאנח, לא להסתיר עוד פחדים יהודיים קמאיים, שכמו השתחררו מהם לפני חצי־מאה ויותר. באפרכסת נשמעה אנחת־השבר: “זאת אומרת, יותר טוב היה גם בשבילה, אם היתה זאת באמת היא. אחרי כל מה שעברה עד שנולד לה ועד שגידלה אותו, ממש בציפורניים, ואחר־כך כל הצער שהיה לה ממנו –”

“מה זה, ישראל?…” קראתי, מוכּה תדהמה.

“אי־אפשר להאמין, זה מה שגם אני אמרתי. ולחשוב שהאידיוט הזה, ער זאל מיר מויחל זיין,¹⁰ עוד היה בעל־תשובה. יכולה להיות בעולם אכזריות יותר גדולה, שאחרי כל מה שהינדה עברה אתו תקבור היא את ישראל?!”

בקצהו הרחוק של הקו התמוסס המשפט האחרון ונהפך לבכי כמו זה שבשנים הרחוקות ההן לא הייתי מסוגל לסלוח לאבי והוא שמשך אותי אל הווייתם הקשוחה של דודני הבנאים, הקיבוצניקים, הנהגים, אל אפרים עצמו.

“שאבוא כבר עכשיו, אפרים?”

“לא, זה רק בצהריים,” התגבר על בכיו, ושוב התנצל: “תסלח לי, שאני לא יכולתי להתאפק… פשוט פחדתי שתצא מהבית –”

“לא הייתי סולח לעצמי לעולם. באיזו שעה ההלוויה?”

“בשתים־עשרה יוצאים מהבית, בבני־ברק.”

“אני אהיה אצלך באחת־עשרה.”

“לא בגלל זה צלצלתי –”

“זה ממילא בדרך. חכה לי.”

“מתי שתבוא תבוא. דבר אחד שלא חסר לפנסיונר זה זמן.”

ג

פנסיונר עדיין אינני, אבל ילד חדלתי להיות גם אני לפני שנים. הסדקים ביופיה של איילה, שנכנסה באותה ערבית־שרב רחוקה באדומים ולבנים לחצרנו, הלכו והתרחבו כבר מזמן. יום אחד ראיתי, שיופיה היה כולו בדמיונו של הילד. רגליה וידיה היו קצרות, עבות, וה“קוֹרסֶט”, שבעיני הילד היה אפילו הוא חלק מיופיה האחר, כבש בקושי מה שבין חזֶהָ הגדול לירכיה הרחבות. באי־יופיו של אותו איבר שהיתה מרבה לפדר, לבחון בראי הקטן של הפודרייה ולשוב ולפדר – אף מעובּה, בשרני, נקבובי, המשתפל, שָׂרוע, לעבר שפתה העליונה – לא הבחין הילד כלל. אילו נולדה איילה בדור מאוחר יותר ובמזל שונה, היה פלסטיקאי מרחיק את עודף־האף, מסלק כל מה ששיווה לו צורת בַּאטאטה מאובקת, מקצרוֹ, זוקפוֹ, מֵצֵר אותו, מטה לכיוון שונה את כל מהלך חייה.

במציאות, קרה הכול להיפך. אולי חוץ מדבר אחד, שבגלל האף הגיעה לפלשתינה. אביה, ככל משפחת אמי, היה רחוק מהציונות. הוא היה סוחר, רגלו האחת עודה נטועה בחצרו של אדמו"ר מפורסם ואילו האחרת כבר מחפשת משען בחוגי האורתודוכסיה העירונית המודרנית. הבנים הוסיפו להישלח לחדרים ולישיבות, ואילו הינדה ושתי אחיותיה הצעירות למדו בבית־ספר פולני. ההורים ידעו היטב, שרק בבית הן נזהרות שלא לעבור בפרהסיה על מה שנשים אסורות בו. שם, בחוץ הפולני, עמדה הינדה על כל גודל אסונה, אפה ההולך לפניה. כל מה שרק אפשר עשתה כדי לייפות ולקשט את עצמה, אבל משעברה את השבע־עשרה ואת השמונה־עשרה והעשרים, וחתנים לא נראו, החלו אפילו אביה ואמה להתמלא דאגה.

כך צורפה – עם צעירות וצעירים כמותה, לא ספורטאים, לא מכבים – למשלחת הגדולה שיצאה ל“מכבייה” מפולין. בעת ההיא, סיפרו הורי כעבור שנים, היתה הארץ מלאה רווקים, והבחורות נחטפו ממש ברִדתן מן האוניות. לכן סייע לה אביה, אחי־אמי, החסיד המודרני, בממון ובהפעלת כל קשר אל ראשי המשלחת, לנסות את מזלה בארץ־ישראל. אבל משתתפי ה“מכבייה” נסעו ברובם כלעומת שבאו, ואפילו אחד מהם לא נתן עינו בהינדה. או־אז החליטה על צעד גורלי באמת – הלכה למשק הפועלות והיתה לחלוצה. בימים ההם, סיפרו הורי, סבבו רווקים את משק הפועלות כדבורים, אבל גם שם מצאו להם פרחי־דבש נחשקים יותר.

והן בשנה הראשונה ההיא – נאנחה אמי כעבור שנים, כשחייה חסרי־המזל של איילה כבר היו בעיקרם בחזקת עבר – היתה ממש כלילת־מעלות, מלאת חן, ומביאה היתה רק אושר לכל גבר שהיה נושא אותה לאשה: לא רק זה, שהצטיינה כתופרת ורוקמת וסורגת, הפליאה לבשל ולאפות והיו לה בכלל ידי־זהב, אלא שמטִבעהּ היתה מלאה שמחת־חיים, צוחקת בקולי־קולות גם כשבתוך־תוכה נשבר לבה, נשמה טובה וחמה. והעיקר: איילה נולדה להיות אם מסורה לילדים רבים. הכואב ביותר, היתה אומרת אמי מתוך איזו הזדהות עמוקה, זה שלא השלימה ולא ויתרה אף פעם. הגברים האלה רצים כבהמות אחרי כל אני־לא־רוצה־להגיד־מי, ולא מתחילים לראות איזו אם לילדיהם הם מפסידים.

ולא היתה בזה כל גוזמה. בדרכי אל אפרים דודני, חזרה אלי תמונה, גם היא מלפני שנים, שנת חמישים, לכל המאוחר חמישים ואחת, כשכבר הייתי אני עצמי מעין בעל משפחה. באחת השבתות נסענו למושבה אל הורי, אשתי ואני, כדי לראות את דירתם החדשה – דירה ראשונה של ממש, שרכשו בירושת אחי־אבי, שמת ערירי בצפון־מערב קנדה – ולהפתעתנו מצאו¹¹ שם את איילה.

ראיתיה עומדת בדלת הזזה שבין הסאלון למרפסת, כמו לצוּד איזשהו משב של רוח, שאולי תתחיל עכשיו, ברדת השמש, תינוק מחותל בזרועותיה. אמנם נפגשנו בפסח, בראשית הריונה, אבל שמִן ההריון הזה ייצא גם ילד פשוט לא האמנתי, ומופתע ומשתאה מיהרתי לבחון מקרוב את פרי נישואיה המאוחרים עם ארתור.

“ישראל,” אמרה לי בגאווה וצחקה צחוק מתפוצץ. כך החליטו לקרוא לו, הסבירה כששאלתי אם זה על שם מישהו מהמשפחה, שלה או של ארתור, “על שם המדינה.”

ישראל לא היה אחד מאותם תינוקות, שהעיניים הקודרות ביותר מתמלאות אורה למראיהם. היה איזשהו חיוורון רפה בפניו, בצווארו, בכפותיו השקופות, הקמוצות רק למחצה. עיניו הכחלחלות־שחורת היו בולטות ועגולות כעיניה של איילה, אבל הבעתן היתה עמומה, בלא אותו זיק שבכל רגע, בלי סיבה, מפוצץ איזשהו צחוק רם. והאף. עדיין הוא תינוק, והכול בו עודנו זערעורי, עדין, אבל הנחיריים השרועים והכדור הממועך שביניהם יצמחו בעתיד לאף של איילה. כזאת וכזאת ראיתי אני, אבל כיוון ששׂמחתה של איילה בישראל ממש בִּעבעה, שבתי מהר מאוד גם אני לראות בעיניה את ישראל ובעיני הילד שמלפני חמש־עשרה או שבע־עשרה שנה את היפהפייה באדומים ולבנים שכבשה את לבו. האהבה שממש קרנה מאיילה, טיפולה המסור בישראל והתפעלותה מכל זיע ומכל ציוץ שלו, עוררו אפילו את אמי, והיא כִּרכּרה סביבו, מחאה כפיה, צקצקה, שרה לו שירי־ילדים בפולנית, שירים שבאוזני לא שרה אף פעם.

תמורה נפלאה זו במזלה של איילה, שלפי חשבוני היתה אז כבת ארבעים, עשתה עלי רושם גדול באותה שבת. יותר מזה, היא גרמה שאשנה את המשפט שהוצאתי בפגישתנו הראשונה, שנתיים קודם, ב“סדר” הראשון אחרי המלחמה, על ארתור.

ד

כן, ארתור.

בדרכנו מדירתו של אפרים לבני־ברק, עברנו על־פני המקום, שבו פגעה משאית באופניו עמוסי־הקופסאות של ארתור. לרוע־המזל, התהפכו האופניים לא ימינה, לעבר החול שבשפת־הכביש, אלא שמאלה, אל מתחת לגלגלים. הרבה מאוחר מדי, באורח בלתי־צפוי, נגאלה איילה מרווקותה, אך ממש בחטף היתה לאלמנה.

שתיים או שלוש שנים היתה אשת־איש. האם העניקו לה שנות נישואים קצרות אלה משהו יקר־ערך, שגם פיצה על כל שנות ערירותה וגם היה בו כדי לפרנס את העתיד חסר־החנינה שלפניה? ועל דרך השלילה: האם עקרה אותה תאונה עיוורת מחייה איזו מלאוּת חדשה, אשר בחסרונה תרגיש ועליה תֶאבל כל הימים?

רק אחרי ששאלתי את אפרים, “מה פתאום בני־ברק?” – נודע לי, שישראל הוא מהחוזרים בתשובה, ולא מאתמול, של“ישיבה” הלך ישר מהצבא. כלומר, רק אחרי שחישובַי העמידוני על כך, שלישראל מלאו שלושים, התחוור לי לאיזו פינה נידחת ביַרכתי הווייתי הגליתי את פליטת מה שדרך־שגרה אני מוסיף לכנות “המשפחה”. האם בכלל ייתכן, שָבו כליותי וייסרוני כל הבוקר, ששמונה־תשע שנים לא שאלתי אפילו פעם אחת – מה נשמע אצל איילה, זו שלחש־אמי אמר עליה, שלא יופי אלא מזל חסר לה, ואילו לחש־אבי טען, שמשהו אחר, פה, חסר לה? חסר לה מה?! חסר לה איפה?! והורי, שאז עוד היו בחיים שניהם, מדוע לא סיפרו לי הם איך קם ישראל, שאחרי מות ארתור היה הוא כל תוכן חייה, וחזר בתשובה, כלומר הפקירה לאנחות?

מדוע לא שאלתי? האם שמר הילד שבי איזו טינה כלפי איילה על שלא נשארה היפהפייה הראשונה של ילדותי הרחוקה? יותר מזה, האם לא מחלתי לה על שנישאה לארתור?

כן, ארתור.

בשנותיהם הקצרות יחד, ספק אם נפגשתי אתו בבית הורי יותר מארבע או חמש פעמים, ובהן רק אחת שלא זו בלבד שהיא ממאנת להישכח, אלא כל השנים הרבות מאז עודנה מוסיפה לחיות ולהשתנות בתוכי.

אותה פגישה היתה בליל ה“סדר” הראשון אחרי שבע שנים רצופות שנעדרתי בהן ביום זה מהבית. שבע שנים ייצג אותי כיסא ריק, שאבי התעקש להציב לימינו, ודאי כסגולה לשובי בשלום משתי המלחמות, תחילה מזו, אחר־כך מזו. גם היום לא קשה לשער את עוצמת הרגשות שהתרוצצו בלב כולנו בשִבתנו ל“סדר” ההוא – שֵני למדינת ישראל, זמן חירותנו, כפי שהכריז אבי בחגיגיות כשהגענו ל“קַדֵש” – “סדר” שנערך לא רק בסימן שיבתי בשלום, אלא גם בסימן ההתפייסות השברירית שבין אבי לבין בנו. האוויר, ידעתי, יישאר דליק ביותר, שכן על כל חטאות נעורי הוספנו, אשתי ואני, פשע. לא זו בלבד שאנחנו חברי מפ“ם, אלא הלכנו לקיבוץ. ואולם, חרף מרוֹר אחרון זה, שהאכלתיו שוב, ידעתי, שאבי נשבע בלבו: את ה”סדר" האחד הזה, לא יאפשר לשום שוּנרָא, שחור או אדום, להשבית.

ואז, ברגע שראיתי את הזר כבַד־הגוף והכפוף במקצת נכנס לצריף אחרי איילה וצחוקה המתפוצץ, הצטערתי שלא נשארנו להסב לשולחן ה“סדר” עם אנשי ביתנו העתידי. בפולנית, כמובן מאליו, פנה הזר לא רק אל אמי ואל אבי, אלא גם אלי. ולא רק אמי, אלא אפילו אבי השיב מיד בפולנית רהוטה. אילו לא היה השולחן ערוך, הנרות דולקים, הכול לובשים חג ואני מצפה למה ששבע שנים שימרתי בגעגועים בזיכרוני, ל“הגדה” שקורא אבי בעברית מרוֹממה, משבֵּץ אל בין פרקיה מדרשים, זיכרונות, מעשיות, אולי לא הייתי מבחין בזה כלל. הן מיום שאבדה המשפחה, התנפץ משהו לרסיסים בקנאותו העברית, והוא שב לדבר יידיש, ואפילו פולנית, שכל השנים כאילו החזיקהּ, כמו את כלי הפסח, עטופה בעיתונים ישנים. לאיילה אמרתי, בפנים אטומות, שאני לא מבין מלה, ובלבי חשבתי: כבר יהיה לנו פה הערב “סדר”, אחד יידיש ואחד פולנית!

והיה עוד איזשהו אות, שדבר אינו עוד כפי שציפיתי לו בדמיוני. לא רק ארתור, גם אמי, ואפילו אבי, חזרו לפנות אל איילה בשם ששינתה עוד לפני שראה אותה הילד בפעם הראשונה. הִינדָה היתה אשה לא צעירה, גוצה, נוטה להשמנה, גפיה קצרים ועבים, שיניה הבולטות מדי אדמדמות מליפסטיק, אפה הבשרני, עור־לחייה הנקבובי, המצח החרוש, מקומחים בפוּדרה ורדרדה. וארתור? שנים רבות כל־כך חלפו מאז, אבל בזיכרוני הוא כבַד־גוף ובשֶל איזו התקשתות של עמוד־השדרה, מוּטָה קומתו, מאיזושהי נקודה קצת למטה מהשכם, מאוד קדימה, כמו באיזו השתחוויה מתמדת, ולכן ייתכן שהיה גבוה אפילו יותר משאני רואה בזיכרוני. הוא בא בחליפה כהה, בחולצה לבנה, בעניבה. חזוּת דוחה, כמעט מחשידה, שיווה לו ראשו הקרחַ לחלוטין עד הצווארון המעומלן, או אולי, כפי שנדמה לי היום, מגולח בתער. הקרחת, המצח, הצוואר, כפות־הידיים הגדולות, מנוקדים היו נמשים כהים, כמין כתמי חלודה. אני ממש רואה כף־יד גדולה, מנומשת, על זִרתה טבעת זהב רחבה, אולי על עוד אצבע.

ההתפוצצות אירעה בלי שמשהו באווירה סביב השולחן, ודאי לא ביחסים בין אבי לביני, יַתרה מפניה. אדרבה, כדרכו התנצל אבי בהומור כשיצא לבדו לבית־הכנסת לתפילת־החג אל מי ש“אחרי הכול לא רק הכניס אותנו למצרים אלא גם הוציא אותנו משם, ואילו לא הוציאנו – לא היינו אוכלים הערב את הקְנֵיידלַאך של אמא.” ובשובו נטל לידיו מיד את המלוכה, הושיט בשקט כיפות לארתור ולי, ישב על כיסאו המרופד באחד מכרי־הנוצות הגדולים שהביאו מפולין ופתח ב“מַגיד”. כמנהגו, לא הסתפק בקריאת כל אות בהגדה עצמה, ואת הפלגותיו בים הגדול והסוער של ההיסטוריה היהודית תיבל בכל אותם זיכרונות אישיים, לִקחי מוסר ומדרשי־לצים, שהיה משמיע וחוזר ומשמיע בכל אחד מן הפסחים של ילדותי. והרי בדיוק על זה התרפקתי, שהשולחן יהיה ערוך בכלים המחכים כל השנה, עטופים בעיתונים, לשבעת ימי הפסח, שהאוכל יהיה אותו אוכל, המלים אותן מלים, אולי באיזו ציפייה, שיאחֶה מחדש מה שניתק בתוכי, כמו ילדותי, לעולמים.

שבכל פעם שארתור פותח את פיו נמוג הכישוף, חשתי מהרגע הראשון. להוציא מלים שימושיות שקלט בחודשים המעטים שהוא עושה בתל־אביב, ואשר גם אותן היה מסרס כמעט לבלי־הכר, לא ידע ארתור עברית. אפילו יידיש, סיפר, למד רק בנדודיו, בעיקר במחנות אַרכַאנגֶלְסק. בבית פולני לכל דבר גדל, תִרגמה לי איילה את דבריו, ומכל היהדות ידע רק על יום כיפור, לא שצָמו, אלא בערב היו מתלבשים יפה והולכים לטמפל הגדול ל“כל נדרי”. חרף מגבלות הלשון, הִרבה ארתור לדבר, לשאול, להגיב על הערותיו ההיסטוריוסופיות של אבי, שלא הקפיד אתו אלא כמחנך עברי ותעמלן ציוני מעצם־טבעו וכמין אפוטרופוס על בת אחי־חותנתו, קיבל באהבה מעצבנת את להגו של אורחו, אוּד מוּצל, עולה חדש וגואלה של איילה, הכול ביחד. כדי לקרב מעט את ארתור למהות ה“סדר”, הקדים כמה משפטים בפולנית לכל קטע וגם את עיקרי הערותיו וסיפוריו טרח לתרגם, מתעלם מרמזיה של אמי, שצריך להתחיל סוף־סוף ב“שולחן עוֹרך”. כשהדגיש אבי, כמנהגו, את המשמעות העמוקה של “כאילו הוא יצא ממצרים”, דיבר על גולה וגאולה, על השואה מכאן ועל מי שזכה ועמד במעמד תחיית ישראל מכאן, חזר ארתור למחנות האַרקטִיים, מדבֵּר פולנית ישר לתוך עיני, כאומר, אתה, כמו שאני שומע, מ“שומר צעיר”, ממאמינים ב“עולם מחר”, ברוסיה הבולשביקית. “לפעמים יוצאים ממצרים ונכנסים ליותר רע,” תִרגמה איילה את דבריו. כששבתי וניתחתי את מה שקרה באותו ערב – ובשלושים השנים שחלפו מאז, עשיתי זאת מאות פעמים! – הגעתי שוב ושוב למסקנה, שנוכחותו של ארתור, ראשו מגולח בתער, זוהרם של נרות החג חוזר מהטבעות הרחבות על אצבעותיו ומשיני־הזהב שבפיו, דיבוריו המרגיזים בלשונו העילגת, ועל הכול המחשבה שאחרי כל השנים האלה תינשא איילה לו, הם שהלכו וטענו אותי בחומר־הנפץ, שפתאום, כאילו בלי סיבה, התפוצץ בין אבי לביני.

כמנהגו, העלה אבי ברגע מסוים את שאלת האישיות בהיסטוריה, נושא חבוט וחביב עליו מאוד, פתח במשה רבנו וסיים בהרצל ובן־גוריון, ואגב כך העיר על צ’רצ’יל ורוזבלט, שלולא הם, להבדיל מצ’מברליין באנגליה וכל הבדלנים באמריקה, מי יודע אם לא היה השטן, היטלר יימח שמו וזכרו, יוצא בניצחון.

“וסטאלין –” דחף אותי פתאום השד.

ברגע ששמעתי את השם הזה יוצא מגרוני, ידעתי: חסל סדר פסח.

הנִצרה נשלפה, המנוף הועף והרימון החי מוטל עכשיו בינינו. עשרים־ושתיים. עשרים־ושלוש.

“סטאלין?!” פניו השחומות של אבי, שגילחן היטב אחר־הצהריים ועכשיו זהרו בזוהר הנרות שעל השולחן, הועמו כמסיכת־שעווה, צבען נהפך לגווילי. ואני, במקום שאשליך עצמי בשנייה האחרונה על הרימון החי, אומר, “אבא, אני מצטער, לא התכוונתי, בוא לא נשבית לכולנו חג ששבע שנים התגעגעתי אליו, סלח לי,” המשיך השד לדבר מתוך גרוני:

“מקומו של סטאלין בניצחון על היטלר, בפתיחת גבולות רוסיה להרבה רבבות מפולין –”

“את החם¹² הגרוזיני, את פרעה, המושל על בית־העבדים הגדול בהיסטוריה, בליל הסדר, ליד השולחן הזה, אתה מזכיר בנשימה אחת עם מי שנתן לעולם את עשרת הדיברות, עם משה רבנו?!”

מה יש פה להאריך: מרגע שפרצה אש שחורה זו, שוב לא היה לה מכבה. איילה מיהרה ללחשש באוזני ארתור את מה שהתפוצץ בפתאומיות כזאת ביני לבין אבי ואיים להפוך את החג למספד, וארתור הטיח בפני את הבליל שבפיו בתביעה, ש“תיכף פה תַּ’בַּקֵש אבא שלך פּארדוֹן, נוֹ! קוֹנְיֶיץ! ¹³” אלא שבשלב זה כבר לא האזין אבי לאיש, כולו עלבון וכאב: “היה באמת יותר טוב אילו את גדולת פרעה ומצרים שלוֹ נשארתָ לחוֹג שם, אצלכם.” אשתי צבטה אותי בזרועי, מתחננת באֵלם שלא אגיב ולא אקום ממקומי, ואמי מצִדה התחננה אל אבי, שלא יהרוס לכולנו את ה“סדר” הראשון הזה אחרי כל המלחמות והחורבן וש“נחזיק לפחות יחד את הקְצת משפחה שנשארה לנו.”

מאוחר, מאוחר מדי: מהכיסא, ששבעה פסחים היה אבי מבטיח לאמי שבפסח הבא אשב עליו, כבר הגביה אותי השד ובציצית ראשי גרר אותי החוצה, לחצר, לרחוב, לאוויר הספוג כולו פריחת הדרים, אל מתחת לירח הכישופי המלא של ניסן. עוד בטרם הגעתי לפִשפַש חצרנו, שמעתי מאחור את נשימתו הכבדה ואת נהמותיו הסתומות של ארתור, השועט בעקבותי. אל הגדר החיה של החצר הסמוכה לשלנו, ממש בין הברושים שמשני צדי הפשפש, דחק אותי ארתור, טופח בשתי כפותיו הגדולות על ראשו הגלוח, שהירח כמו משתקף בו, ובעודו מתנשף פשט את גב ידו השמאלית אל בין עיני ובאצבעות ימינו הצליף עליה בכוח הצלֵף ונהום:

“פַּאץ‘! רואה זה! פַּאץ’! בשביל סטאלין מקלקל סדר אתה?! דוּרַאק! סְמַארקַאץ'! רואה, קוּק, אם יד שלי רוסיה – אִיז כמוֹ יָד זֶה מכוּסֶה, נוֹ, איך קורא זה, ג’ינג’י, ככה רוסיה מכוּסֶה גוּלַאג! כמו שמים זה כוכבים! אחרי סֵדר מְסַפר קצת מה סטאלין! אַלֶה עכשיו תיכף דוֹ דוֹמוּ! הולך אבא טוב, אבא צדיק שלך, יָד נַשק שֶלו, סליחה בַּקש! טֶרַאס, טיפש ילד! פְּרֶנְטקוֹ! בַּיתָה, מַארְש!”¹⁴

ה

מה לא התהפך בין אותו ליל ניסן לבין צהריו הבוערים של יום השישי, שנסעתי בו להלוויה של ישראל? אחרי ה“סדר” עוד הספקתי לראות את ארתור שלוש או ארבע פעמים, בעיקר בשנת חייו הראשונה של ישראל, כשעשתה איילה שבועות ארוכים עם תינוקה בדירתם החדשה של הורי. שוב אינו זוכר אם פגיעתה הקטלנית של המשאית באופניו של ארתור בכביש תל־אביב פתח־תקוה קדמה למותו של סטאלין. מכל מקום, לא זכורה לי כל שיחה עם ארתור על קצו של העריץ ועל מעשיו, שזמן לא רב אחרי הסתלקותו העיד אפילו חרושצ’וב על אמיתותם.

מאותן פגישות ספורות זכור לי בכלל מעט מאוד, שכן השתדלתי שלא לשוב ולהיגרר לוויכוחים עם אבי, וּודאי לא בנוכחות האיש, שעד הסוף התקשיתי לקבלו כבעלה של איילה. ואכן, שאלה טובה היא מה היה עולה בגורלו של זיווג זה, אילו האריך ארתור ימים. כבר בימי ה“שבעה” – שאיילה עשתה כמובן עם ישראל בדירת הורי – הגיבה אמי על איזו הערה שלי בדבר מזלה השחור של איילה ואמרה, שמזלה עלול היה להשחיר יותר. אמירה זו הפליאה אותי, וכשלחצתי עליה הודתה בחצי־פה, כי למן ביקורה הראשון עם ארתור לא הרפתה ממנה איזו הרגשה לא טובה.

לא מאהבה, אמרה, דבק באיילה והתחתן אתהּ. מה אנחנו יודעים עליו? אולי באמת היה מהנדס מומחה למכונות טקסטיל ופאבריקאנט, כפי שסיפר לאיילה בבית־הקפה שבשדרות רוטשילד, שבו עבדה כמלצרית מאז עברה לתל־אביב, ואולי לא. החורבן שכילה את כל יהדות פולין, אמר לאיילה, האביד גם את אשתו ואת שני ילדיו הקטנים, אותו לקחו הרוסים וזרקו לארכאנגלסק, ואחרי שחזר לפולין ולא מצא שם כלום, הגיע עם כל האלפים שנקבצו במחנות הפליטים שליד מינכן לשער העלייה בחיפה.

כך סיפר ארתור גם לאשתי ולי באותו ליל “סדר”. כששבנו שנינו למקומותינו כאילו לא קרה דבר, המשיך אבי מהפסוק שהפסקנו בו. אחרי שבירכנו על המזון ולא פסחנו אפילו על אות אחת ב“הגדה”, השתלטנו, איילה, אשתי ואני, על מלאכת ניקוי החדר והפיכתו לחדר־שינה. רק אז שילחנו את אבי ואת אמי למיטותיהם, ואילו ארבעתנו יצאנו לחצר, ושם, באור הכישופי של חצות הלילה, סיפר כמה שמח כשנכנסו הרוסים, איך הציע מרצונו להעביר את מפעלו הפרטי לרשות החברה ואיך נהפך מבעלים למנהל, איך באו אליו יום אחד והודיעוהו שעליו לפרק את המכונות ולאורזן להעברה לפנים המדינה ואיך עשה זאת בחפץ־לב, ורק אז, ממש ברגע האחרון, קיבל צו לצאת לדרך עם המכונות, ואת אשתו וילדיו להשאיר מאחור. כשסירב, דנו אותו הרוסים לגלוּת בארכאנגלסק, ואת משפחתו הפקירו להשמדה שלא איחרה לבוא. כל זה שייך לעבר, הוסיף. התוכנית שלו עכשיו היא להתאקלם בארץ, ללמוד עברית, להכיר אנשי טקסטיל ולשוב למקצוע.

איילה, טענה אמי באותה שיחה בימי ה“שבעה”, האמינה בסיפוריו על עברו כאינג’ינר ופאבריקאנט, גם בטחה בו שישוב ויהיה לתעשיין עשיר. בכל אופן מיום שגילתה שקרה לה נס והיא בהריון, לא אכפת היה לה עוד כל השאר. שלוש פעמים בשבוע היתה רצה לרופא, שיבדוק אם הילד שבבטנה מתפתח בסדר. אצבעותיה השתוקקו לתפור ולסרוג ולרקום מראש את כל הגארדרובה לילד, אבל מחשש מפני העין הרעה לא הכינה דבר. אמי סיפרה, שברגע שיצא ישראל לאוויר העולם, פרצה איילה בצחוק האופייני, וגם כשאמרו לה הרופאים שילדהּ יהיה זקוק להשגחה ולטיפול משום שנולד קטן מדי ויש איזשהו פגם במִפסעתו ואם לא יועילו אמצעים אחרים יהיה אולי צורך בניתוח, לא חדלה לצחוק. היא האמינה יותר להבטחות הרופאים, ש“הבחור הזה עוד ישחק בנבחרת הלאומית.” היא לא אמרה לו מלה גם כשנוכחה לדעת, שמכל תוכניותיו הגדולות לא יוצא בינתיים כלום. עם התינוק המשיכו לגור בדירת־החדר שבקומת הגג, שבדמי־המפתח שלה שיקעה את כל חסכונותיה ואשר לתוכה נכנס לגור גם ארתור כשנשאהּ לאשה. הם התפרנסו בדוחק מעבודתו הקשה של ארתור: על בסיס של קוֹמיסיון היה מציע לחנויות גלנטריה את תוצרתם של כמה מפעלי טריקוטאז' קטנים, שהיה מוביל על אופניו. זה הכול רק באופן זמני, חזר ארתור ואמר, והוסיף לרקום את תוכניותיו הגדולות. יותר ויותר דיבר על זה, שפה בארץ לא אוהבים אנשים עם דמיון ותנופה, לא כמו באמריקה, בארגנטינה, אפילו בצרפת, ששם מחפשים אנשים כאלה ממש בנרות, ואפשר גם לראות איך נראה הכול שם ואיך זה נראה פה.

“על זה לא דיברה אפילו אתי,” אמרה אמי, “אבל בסוף, אני חושבת, כבר הבינה טוב מאוד את כל מצבה והיתה מוכנה, שיום אחד ייעלם לה ארתור. לא חלילה וחס שיידרס ככה פתאום על הכביש, אלא שייסע מפה. מצד שני, היה בשבילה ישראל יותר מהמזל הכי גדול שיכלה לקוות לו בגילה. רק ככה אני מבינה את השקט שלה עכשיו. החיים שלה זה רק דבר אחד – ישראל.”

מה מוזר הדבר: דווקא מאיילה ומחייהָ, יותר מאשר משאר בני־משפחתנו המעטים, רחקתי כבר לפני שנים, ואחרי שהלכו אבי ואמי, בזה אחר זה, לעולמם, ניתק החוט האחרון. עד אז עוד הייתי שומע לפעמים על קורותיה לאחר מות ארתור. למזלה, קיבלה פיצויים מחברת הביטוח ומשנכנס לתוקפו חוק הביטוח הלאומי גם הוענקה לה קצבת אלמנות. למלצרוּת לא שבה, שכן את ישראל סירבה להשאיר לרגע בידי מישהו אחר. בהזדמנות רכשה מכונת־תפירה משומשת, שבה לקבל עליה עבודות תיקונים, חידושים ותפירת שמלות חדשות על־פי הז’ורנאלים. אחרי מלחמת סיני פינה הצנע מקומו לשפע, הפרוטה היתה מצויה וכיוון שלאט־לאט קנתה לעצמה שם של תופרת מעולה וזולה גם יחד, עלו אליה לרגל ששים מדרגות. ככל חייה היה גם יום־עבודתה ערוך סביב סדר־יומו של ישראל. כבר בבית־הספר היסודי התגלו אצלו כשרונותיו המובהקים של אביו – מצוין בחשבון, נמשך לכל מכונה ואצבעות יש לו, סיפרה אמי מפי הינדה, כמו שלה. כבר אז החליטה, שישראל יהיה למהנדס, הקפידה כל השנים על ציוניו, וכשאך הורידו לו חצי ציון באיזשהו מקצוע, לקחה מיד מורה פרטי.

"אסור שילד יישב כל הימים בבית קשור לסינר אמו, רק ילמד ויקרא ספרים ולא יתרוצץ ברחובות כמו כל ילד נורמאלי, "היה אבי חוזר ואומר לה, מוסיף כי למרות שכל זאת עושה היא לטובתו, עלולה היא להזיק מאוד להתפתחותו של ישראל. אבל איילה היתה פורצת בצחוקה המתגלגל ומשיבה, שבילד צריך לפתח מה שהתברך בו מלידה. לישראל יש רגליים חלשות וראש חזק, והיא מכינה אותו למקצוע שעובדים בו בראש.

פעם אחרונה שמעתי עליו כשעמד לסיים את המגמה הריאלית באחת הגימנסיות היוּקרתיות בעיר. אבי חשש מאוד לצפוי לישראל בצבא:

“מרוב כוונות טובות לקחה הינדה ילד נורמאלי ועשתה ממנו בעל־מום. אולי הוא גאון, אבל הוא זקֵן קטן, לא מביט לך בעיניים, אין לו חברים, יושב כל הימים בבית, מכין שיעורים וקורא ספרים. שרק לא יקרה לו בצבא חס ושלום מה ששמענו שקורה לילדים כאלה, ואני לא רוצה להגיד מה. בחיים כמו שלנו פה בארץ, גם עם הערבים וגם עם היהודים, לא מספיק ראש. חשוב ללמוד לקבל מכות וחשוב עוד יותר לדעת להשיב מכה אחת אפיים.”

ומאז, עשר שנים, יותר, לא ראיתי את איילה, לא שאלתי, לא שמעתי. לעומת זאת, חזרה אלי, בהקשרים שונים, פגישתי הממשית היחידה עם האיש הדוחה ההוא, ארתור, באותו ליל “סדר” אחרון בצריף של ילדותי. מה לא התהפך בעולם בשלושים שנים אלה, ובכל אחד מצומתי זמננו המטורף, חזרו אלי, ובחריפות בוערת יותר, דבריו על המחנות, המכסים את רוסיה כמו הנמשים את כף־ידו. משום־מה נצרב כמִכוות־אש לתוך זיכרוני מה שסיפר על יום מהפכת אוקטובר במחנה, שבתחומיו פעלה מתפרת־כפייה ענקית ואשר בזכות כישוריו כמהנדס וכמי שהיה בעל מפעל טקסטיל, הופקד על תחזוקת מכונות־התפירה. "בא חג אוקטיאבר ריבולוציה. נו, חג זה חג גם בגוּלַאג, אִי בא מִיפַקד אל וֶרה ליפשיץ, בחורה היה פִיאַניסט ברִיגָה, טַאלַנְט גדולה מאוד, אומר לה: מחר בערב אַת מִינַגֵן קונצרט בפסנתר. ואצל ורה, ממחטים, מלכלוך, מפְרוֹסְט, כל אצבעות, כל ציפורניים, נפוח, אינפקציה, כואב. אומר לו ורה: “חַרַאשוֹ, אבל אם רק יום אחד במכונה לא עובדת, שׂם אצבעות במים חם, קוֹמפרֶס, בערב אני מנגן'… ‘הה! – צועק מיפקד – ‘סאבוטאז’! בזמן מלחמה לא עובד?!’ וכך, כל יום ריבולוציה ורה עובד עם מכונת־תפירה ובערב היא מנגן, עם אצבעות מוגלה בכוח פסנתר מכה, כל אקורד כמו סכין בגוף שלה, בוכה ומנגן, בוכה ומנגן: עם האינטרנאציונאל יירום, ישגב אדם… זה מה היה חג ריבולוציה על פצע, זה, עם האינ־טר־נאאאא־צי־יו־נאאאאל…”

ו

בידי אפרים היתה כתובתו של ישראל בבני־ברק, אבל גם הוא לא ביקר אצלו מעולם ולא ידע איך מגיעים אל דירתו. במכוניתי, ששמש הצהריים בוערת מעליה, אנחנו זוחלים באותה סביבה, שבה נולדתי, גדלתי, חייתי רוב ימי, הכול בראדיוס של פחות מעשרה קילומטרים. רחוב רבי עקיבא נמשך בין אותם בתים שיכוניים, שבכל הארץ גוּבּבו בחופזה ובָלוּ בלא עִתָם, אלא שפתאום, עוד בטרם הגענו, אחרי כמה הקפות, למבוי הסתום, שמודעות־אֵבל שחורות־מסגרת כיוונו בו אותנו אל דירת המנוח, התמלאתי באיזו תחושה מוזרה, כאילו מחק השרב את קו־הגבול בין המציאות הממשית לחֶזיון־התעתועים.

ואז ראיתי מהו אותו משהו, שכל־כולו לא מכאן, לא מהמהומה חסרת הצל וגלוית הראש, שטופת הזיעה ושחורת הזיפים, מהומת יום שישי בצהריים, אמצע הקיץ, בין פתח־תקוה לחולון. יהודים במעילים שחורים, פְּאותיהם אובדות בזקניהם, חבויות בתוך מגבעותיהם, נשים במטפחות־ראש ובשמלות ארוכות־שרוול היורדות להן עד לקרסוליהן הגרובים, ילדים בכיפות גדולות, ארבע כנפות, מכנסיים עד מתחת לברך, גרביים גבוהים, פנים שאפילו לשמש, שהתיישבה בתוך בשר כולנו, אין שליטה על חיוורונם הרך. פה לא חולות, לא קוצים, לא שחייה, לא כדורגל, לא כדור־עף, לא כדור־סל, לא כדור־יד, לא רובה, לא רימון, לא כידון, לא shoot to kill, לא ג’יפ, לא טאנק, לא כוּרכר, לא בעֵירת צהרי החמסין. פה פולין, ליטא, פּוֹדוליָה, הונגריה. אור אחר, זמן אחר, מקום אחר.

וכבר, על קירות בתי בלוקים סדוקי־טיח, על גזעו של איקליפטוס, על עמוד בטון בכניסה לחצר, בדפוס שחור וטרי, שֵם שבשום פנים לא התחבר בראשי לארתור ולאיילה, וַי להַאי שוּפרָא…¹⁵ אבן מקיר תזעק… העילוי המובהק… צוּרבָא דְרבנן…¹⁶ איש צדיק תמים שגָלה למקום תורה… ר' ישראל ב“ר אהרן זצ”ל… נתבקש לישיבה של מעלה" ועוד מליצות כיוצא באלה, שיודעי ח"ן קוראים גם את המוצנע בין שיטיהן: איש צדיק תמים בדורותיו. יפתח בדורו כשמואל בדורו. גלה למקום תורה, רמז להיותו חוזר בתשובה.

כמוהו אולי גם חבורת הצעירים, כולם בשחורים, בחדר־המדרגות, דחוקים פנימה, מחוץ לשמש, שכאשר קרבנו אליהם פינו לנו מעבר, רואים שקרובי הנפטר אנחנו, או אולי זזו לאחור מנוכחותנו האחרת, חולצות־קיץ, קִצרות־שרוול, כיפות שנשלפו ברגע האחרון ממגירת־הגרביים, נוכחות שהיא כמין מזכרת עברוֹ האפיקורסי של המת המוטל כאן לפניהם, מזכרת עברם.

ריחות תבשילי השבת, מעורבים בריחות השרב והזיעה, חלחלו לחדר־המדרגות, נכנסו אתנו בדלת הפתוחה לתוך ה“הול” הצר, שגם בו הצטופפו גברים צעירים וקשישים. רגע אחד היססתי, אבל מבט מהיר ראשון הראה לי את הגופה המכוסה שעל רצפת חדר שיכוני צר מימין, ואילו משמאל, בחדר האחר של דירת שני החדרים, הסאלון, יושבות ועומדות הנשים. אפרים היה מהוסס פחות, והוא אחז בזרועי ולחש לי להיכנס לחדר ומתוכו להמשיך למרפסת הפתוחה. את האלמנה הצעירה לא ניסיתי לזהות, שכן לא פגשתיה אפילו פעם אחת, ואת איילה לא ראיתי בין הנשים היושבות על הספה והכיסאות והמצטופפות בין היושבות.

היא הקדימה אותנו, גם את אפרים.

שזו היא ידעתי משום שקראה בקול בשמו של אפרים, קול שנדמה היה לי שאתו אני שומע גם צחוק מתפוצץ. זו היתה יפחת־בכי. בלי הצלחה ניסתה לקום מן הכיסא שישבה עליו בפינת החדר, אבל אפרים, שגם הוא, כמוה, היה כבר אז פחות או יותר בן שבעים, אך קל־תנועה ומהיר־תגובה להפליא, רץ לקראתה, השתופף אליה, לפת בכפותיו את כתפיה, צימד את שפתיו אל מצחהּ. וגם היא, אותה אשה זקנה, שכל שערה טמון במטפחת שחורה ואשר רק על־פי אפה העבה, שהשתרע מעל לשפתיים, שעכשיו היו לא עבות וצבועות אלא קעורות ואפורות, ידעת שהיא איילה, נאחזה בשתי כפותיה בזרועותיו של אפרים, כאילו היו הַליכוֹן, התרוממה ועמדה. ואני, כשוֹחה נגד הזרם, התגברתי על הדחף להפוך פני, שלא לראות את השיבה הקרוחה מתחת למטפחת השחורה, את הרגליים המעוקמות כלפי חוץ שהצליחה סוף־סוף להזדקף עליהן, את התקמרות שִדרתה, אלא נעניתי לברק בעיניה ומיהרתי אליה, בשתי ידי תמכתי בה מתחת לבתי־שחייה, מגביה אותה אלי כדי שיהיה לה חיק – הן זה היה חפצה כשביקשה את אפרים שיטלפן אלי – לטמון בו את פניה, לבכות בכי תמרורים על מזלה. אחרי שנפטרו אמי ואבי מהעולם ונטמנו בחולות, לא נשאר לאיילה אפילו אדם קרוב אחד, זולת אפרים, שאילו היתה בררנית קצת פחות בימיה הראשונה בארץ, היתה אולי אשתו עד היום, וזולתי, הזכרתי לעצמי, ומה שהיו עושים הורי ספונטאנית, בהתרגשות רבה, עשיתי אני מהכרה, חיבקתי אותה אלי בחוזקה, נשקתי לה במצחהּ הרטוב מן החום הבלתי־נסבל ועל לחייה ספוגות־הדמעות. עם הריח החמוץ של זיעתה שאפו נחירי – התחושה היתה ממשית להדהים – את ניחוחה של אותה פודרה שארבעים וכמה שנים לפני־כן היתה מפדרת בה את אפה, את לחייה ואת מצחה ובצאת השבת היתה מאבקת בה גם את פני אמו של הילד, אפילו את קצה אפו שלו.

“תודה רבה שבאת,” אמרה איילה שוב ושוב. “אני כל־כך אומללה. למה הגיע לי גם העונש הזה, להישאר כאן, כל־כך לבד, בחיים?!”

באורך־רוח, לאט־לאט, הושבתי אותה מחדש בכיסאה, ושעה קצרה עמדתי כך, רוכן עליה, שתי ידיה נאחזות בידי, ורק התחלתי מביט סביבי, תוהה אם אינו פוגע במנהגה של העדה הזאת כשאני ממשיך להשתהות כאן בחדר הנשים. ראיתי שאפרים נענה רק לחיבוקה של איילה וכן קרב אל איזו אשה צעירה, חיוורת וּרפת־בשר, שישבה מכונסת בין שתי נשים קשישות על הספה האחת שבחדר, ממלמל משהו, מושיט לה יד ויוצא במהירות אל המרפסת. זו כנראה אלמנתו של ישראל, שאיני יודע אפילו אם ילדה לו ילדים. אילו אמרה לי איילה, ניגש הייתי גם אני אל האלמנה הצעירה, אבל איילה היתה שקועה ביגונה, ופני הנשים היושבות לאורך הקירות והעומדות ביניהן היו אטומות, כאילו הייתי רואה ואינו נראה. זהיר־זהיר שחררתי ידי מבין אצבעותיה הלחות של איילה ויצאתי אל המרפסת, שאפרים עמד בה נשען אל המעקה, גבו אל החדר. כשהבחין בי, מיהר למחות את עיניו בגב־ידו.

בראשי חישבתי שוב את גילו של אפרים. אלינו לצריף בא הרבה לפני איילה, כשאך בקושי מלאו לו שמונה־עשרה. אולי אינו עדיין בן שבעים, אבל בוודאי מעל לשישים־וחמש. בדרך סיפר לי, שעד היום לא התרגל לחיי פנסיונר, וגם במקום־עבודתו מורגש חסרונו ולעתים קרובות מזעיקים אותו לכבות איזו שריפה. בעיני היה כמו מסמר ענק של טפסני־בניין, שהשנים כרסמו את ברזילו, אולי כפסל של גַ’אקוֹמטי, כל חמישים השנים שעשה על פיגומי תל־אביב, בבריכות־הדגים של עמק בית־שאן ואחרי שעזב את הקיבוץ כמנהל־עבודה ב“סולל בונה”, צרובות כפִילְם שרוף בתוך בשרו.

בלחישה שאלתי שוב: “ואיך בכלל התגלגל ישראל אל בין הפינגווינים האלה?”

“אחר־כך,” אמר.

גם כל הדרך מדירתו לבני־ברק דחה את תשובתו לשאלתי זו. כיוון שבערב־שבת אין עורכים הלוויות אלא עד לשעות הצהריים, עלה רחש של בהילוּת מן ה“הול”, ומן החדר שבו היה ישראל מוטל על הרצפה. האברכים בשחורים היו נכנסים ויוצאים, מודאגים אולי מזה שמכונית החברה קדישא טרם הגיעה.

פתאום הִטה אפרים את פניו הכחושות לעברי ורמז של חיוך נתווה בזוויות שפתיו היבשות:

“לפחות לפֶעטֶער¹⁷ מוֹדְכֶי־יַענְקֶב, האח של הסבתא שלך, יש היום קצת נחת בשמים. יהיה לו שם במה להתפאר לפני הרֶעבֶּע מצ’וֹרְטקוֹב.”

ואז, בבת־אחת, התחיל הכול נבהלים החוצה, נדחקים ב“הול” הצר, צועקים לפַנות דרך, ועם הקהל הוצאה בתמרונים זהירים גם המיטה המכוסה בטלית, שבעדה נראה מִתווה גופו הקל של ישראל, לא בשרני ולא גדול כארתור, שפתאום חזרה לזיכרוני מיטתו, שאף אני הייתי בין נושאיה. הנשים חיכו בסבלנות עד שיצאו כל הגברים, ואנחנו הִמתנו עד שיצאו הן. בקצת אי־רצון, אך בלי להתקומם, לא הצטרף אפרים אל ההולכים הליכה טִכסית אחרי המכונית השחורה עד לישיבה, שלמד בה שנים ובעת האחרונה גם שימש בה בהוראה, אלא נלווה אלי למכוניתי. לא עם כל הקהל, לבדנו נסענו שנינו לבית־הקברות והגענו ראשונים. מצאנו לנו פינה מוצלת קרוב לחדרי־הטהרה ולאולם המקוֹרֶה שנערכים בו טקסי הפרידה האחרונים, וישבנו לחכות.

ז

“זה מוכרח היה לקרות,” חזר אפרים ואמר. “כמה פעמים אמרתי להינדה: ‘לילד הזה אַת מקריבה את כל חייך, ואת חושבת, שכך צריך להיות, אבל אני אומר לך, ישראל מוכרח לדעת שפה זה ארץ־ישראל, ואמא שלו עובדת כמו חמור כדי להחזיק לו מורים פרטיים, לגור במקום שיוכל להזמין אליו את חבריו מהגימנסיה ואני לא יודע מה עוד. הוא מוכרח להבין, שהיום אמא שלו מרוויחה טוב, אבל היא נשארת תופרת, הגב שלה הולך והאצבעות שלה כואבות ולפני שתזוז תישאר גם בלי כוח וגם בלי חסכונות. את מגדלת ילד, שלא יוכל אף פעם לעמוד על הרגליים שלו, ילד בלי שרירים, יותר גרוע מזה, ילד שאין לו מושג על החיים.’ דַבר אל הקיר. דרך הנשים שלה הגיעה עד למעלה, אני לא יודע בדיוק מי, אחד האלופים, גולדה, מישהו, וכל הסיפור על ישראל, שהיה לא סתם בן יחיד, אלא נולד כשהיתה כמעט בת ארבעים, גם כל הטראגדיה עם ארתור, עשו רושם והיא השיגה לו שחרור מהצבא. אבל אז קרה משהו, שעליו לא חשבה. פעם ראשונה, ברגליים החלשות שלו, בעט. באמא שלו. כמו שהזהרנו אותה, גם אבא שלך גם אני. פתאום הבינה, שזה לא סתם, שזה מרד. היא באה אלי, בכתה, התחננה שאפעיל עליו את השפעתי. זה היה זמן קצר אחרי שאבא שלך הסתלק. ‘עם ראש כזה,’ אמרה, ‘דווקא הצבא צריך להיות יותר מעוניין שיהיה מהנדס גדול, ולא איזה פקיד קטן.’ נכון, שאז אמרתי לישראל, ישר בפניה של הינדה, שאם לא ישרת בצה”ל, זה יהיה דבר שלא יסלח לעצמו כל החיים! ואת זה לא שכחה לי הינדה עד היום, כפי שיכולת לראות בעצמך כשנכנסנו." בהתנהגותה של הינדה כלפי אפרים לא היה אפילו רמז של כעס, בדיוק להיפך, אבל לא חלקתי על דבריו. ככה מדברים אצלנו. “בקושי נתנה לי את היד. טוב, מה אני יכול לעשות? נכון שישראל נפטר ממשהו בלב, אבל זה בפירוש לא נכון – כמו שאמרה לי הינדה בלילה – שהוא נולד עם מום בלב. בכל אופן, אף פעם לא מצאו אצלו ואף פעם לא חשדו שיש לו מום לב. היו לוקחים אותו לצה”ל עם לב חולה?! ואיך אפשר להגיד, שהשירות פגע בבריאותו, וקירב את קצו?! הוא באמת ישב באיזה משרד בסיני ועבד בפקידות, אלא כולנו יודעים למה, מפני שליותר מזה פשוט לא היה מסוגל. וגם העניין עם הלב התחיל לא אז. עברו שמונה שנים, ואף אחד אפילו לא תיאר לעצמו. שם, בסיני, נדבק במחלה הרבה יותר גרועה, ואם תשאל אותי, אולי זה מה שהרג אותו. הלוא אני אוהב לדבר, ואנשים אוהבים לדבר אתי – אחרי שיצאתי לפנסיה יש לי הרבה יותר פנאי, אבל גם קודם הייתי תמיד מוצא זמן למשפחה. וכשרק תחילו הצרות, הזעיקה אותי הינדה בפחד גדול, ואז נסעתי תיכף אל ישראל לישיבה, ואתי, לאט־לאט, דיבר אפילו הוא. מתברר, שבאותה מִפקדה בסיני הסתובב גם איזה רב, שישראל ממש נדבק בו ודרכו בחיידק הזה. לא שלא היה אפשר להבין איך זה קרה. כשנהרג ארתור, היינו עדיין בקיבוץ, ואני לא הספקתי אפילו לראות אותו. אבל סיפורים – גם מהינדה וגם מאבא ואמא שלך – כן שמעתי. ומה שסיפרה הינדה לישראל, לא היה בדיוק מה ששמעתי אני. ישראל צייר לעצמו איזו תמונה אידיאלית על אבא גאון ועשיר גדול, וכשיש מרחק כזה בין מה שהוא שומע ובין חיים עם אמא לבדה, ועוד אמא כמו הינדה, לא צריך להסביר הרבה. גם כשעוד היה בתיכון וגם אחרי שגמר את הצבא והתחיל כאילו ללמוד בטכניון, דיברתי אתו הרבה והשתדלתי שיקבל מושג אמיתי על אבא שלו, כמובן בלי לפגוע בזכרו, אבל גם בלי להפוך אותו לאיזה אלוהים. ואז, פתאום, אבדו עקבותיו. כאילו האדמה בלעה אותו. אפילו לא בא אל הינדה להגיד שלום, פשוט רק בשביל להסביר לה מדוע עשה מה שעשה. הלוא לפחות זה הגיע לה אחרי שהקריבה לו את כל חייה. כלום…

“כן, אנחנו ידענו שכל זה לא נמסר לך,” הגיב אפרים על הערתי ביותר מאבק של ביקורת מוצנעת. "אתה זה סיפור אחר. אתה עסוק מאוד ואנחנו מבינים שאין לך ראש למשפחה, לכן גם לא רציתי לבלבל לך את המוח ולגזול את זמנך. אבל תאמין לי, זה היה נורא כשנעלם, לפני שגילינו שקבר את עצמו באיזו ישיבה. אני חשבתי, שהינדה תקבל שבץ־לב, או תשתגע. הכי גרוע היה, שלא ידענו אפילו מאיזה צד להתחיל. מה חושבים במקרה כזה? שהבחור התאבד. שערבים חטפו אותו. דברים כאלה. ואז, פתאום, סיפרה לי הינדה על איזה רב צבאי, שישראל היה מדבר עליו בהערצה, נזכרה שבסוף השירות התחיל להציק לה, שתדליק נרות בשבת, שתחזיק כשרות, עוד שטויות כאלה. יותר מזה, הינדה, שמיום שנולד היתה ממש הסמרטוט שלו, עשתה את רצונו גם בזה, אבל כשנעלם – פשוט לא קישרה בין זה ובין זה. בקיצור, ברגע ששמעתי על הרב הצבאי ההוא, הבנתי: זהו זה! הלוא אנחנו כולנו מבתים יהודיים, ואל תחשוב, שקודם, כאשר נכנסו לדירה של ישראל, לא פרפר גם בלבי משהו, אבל מה שעשה להינדה הרב ההוא, ובייחוד אחרי שהצלחתי לגלותו, סיפרתי לו על כל חייה ומה היה בשבילה ישראל, ממש ביקשתי רחמים, והוא לא נקף אצבע, אין לו מחילה. לא הועילו כל הדיבורים שדיברה איילה באוזני ישראל, לא הועילו התחינות, לא הועיל הבכי. לא מעניין אותו הטכניון, הוא לא רוצה להיות מהנדס, מעניין אותו רק דבר אחד – להיות יהודי.

“והאמת היא,” סיים אפרים, “שקרה להינדה בדיוק מה שפחדנו כל השנים שיקרה לה. היא נשארה בלי ישראל. הם כאילו היו נפגשים ביָאהרצַייט של ארתור, עוד איזה פעם פעמיים בשנה, אבל באמת הלך המרחק ביניהם וגדל משנה לשנה, ומזמן נשארה לגמרי לבדה, בלי הבן שהיה כל חייה, בלי כלום. הרבה פעמים אני חוזר בחלומות אל העולם ההוא, שברחתי ממנו לפני חמישים שנה, ובחלומות לא רק חי העולם ההוא כמו ביום שנסעתי, אלא לעתים קרובות אני מתעורר בבכי מר מרוב געגועים. אבל בכל פעם שחשבתי על הרב שגזל מהינדה את ישראל מתעורר בי מחדש אפרים ההוא, זה שברח מכל החיים ההם לארץ־ישראל. מה שווה לי כל התורה, אם היא גזלה מהינדה את כל חייה. ישראל מת היום, אבל הינדה מתה לפני שנים.”

ח

המכונית השחורה, וכן חבורת הגברים בשחורים וחבורת הנשים במטפחות־ראש ובשמלות כבדות, שירדו מתנוכי־אוזניהן ועד לקרסוליהן הגרוּבים, הגיעו לבית־הקברות. לבדם התגודדו הגברים, ולבדן התכנסו הנשים סביב האלמנה הצעירה. רק איילה, כפופה, נשענת על מקלה, נותרה מעט מן הצד, מתחת לשמש הבוערת. אפרים ואני מיהרנו לעברה והולכנוּה לפינת־הצל, שאפילו בה לחך האוויר את העור.

כך עד תום הטכס שלפני נשיאת המת אל חלקת־הקבר, וכך בדרך הארוכה אחרי העגלה עם גלגלי־הגומי, שאיילה התעקשה גם היא ללוותה ברגל, סירבה בכל תוקף לנסוע במכוניתי. סביב הקבר הפתוח, בצדי תלוליות החול, הצטופפו הגברים לבדם, ואילו הנשים, גם האלמנה הצעירה, גם איילה, נשארו במרחק־מה מאחור, מופרשות מן הגברים. זה היה בשבילי הביטוי המוחשי ביותר למה שנעשה לאיילה, שעמדה כך, מעוקמת, מכוּוצת, נשענת על מקלה. רק אחרי שנסתם הגולֵל והותרו קשריו של הנפטר עם החיים, וכל הגברים החלו חוזרים בדרך שונה מזו שהגיעו בה אל הקבר, פרצו הנשים אל התלולית החדשה, הניחו לבכיין הכלוא ליהפך ליבבות קורעות־לב.

אפרים ואני, ולא רק משום שבלי תמיכתנו היתה איילה מתמוטטת תחתיה, אלא גם מתוך התרסה מכוּונת כנגד מנהגי העדה שישראל הסתפח אליה, התחתן לתוכה, הובל על־ידה לקבורות, אנחנו לבדנו נשארנו כל העת עם הנשים ועכשיו הולכנו את איילה עד לקבר. שִדרתה המקושתת נטתה עוד יותר לפנים, כמבקשת להצטרף אל בנה, אבל כשאימצתי את אחיזתי, שחררה עצמה בתנועה חדה. השמש הכתה בלי רחם על המציבות הלבנות ועל החול שביניהן. אין עגום ממראה אלפי הקברים האלה בדיוּנות, בצהריו הבוערים של יום כזה. החום היה כבד כל־כך, שבפסיעות קטנות וחרישיות נחפזו הנשים להקיף את הקבר ולשוב בעקבות הגברים לעבר השער הרחוק. כשנעצרו כמה מן הנשים, והאלמנה הצעירה בתוכן, רמזתי להן שישאירו לשנינו את הדאגה לאיילה, שנותרה לבדה ליד הקבר, אפרים ואני במרחק זרוע מאחריה.

אינני יודע כמה עמדנו כך, שותקים, מחכים להינדה, שביקשה “להישאר עוד קצת עם ישראל.” מאחור התבוננתי בגבה המעוקל של האשה הזקנה, המכווצת, ומרחוק־מרחוק ראה הילד את כניסתה הראשונה של איילה, זנבות אדומים משתלשלים מכובע־הקש שלראשה, חגורה בוהקת כעגבנייה בין לובֶן חולצתה ולובן חצאיתה, ועל עקבי סנדליה האדומים היא מעכסת בעפר השביל הכבוש בקוצים מהרחוב לצריף.

במזל איילה גילה הילד את יְפִי האשה. עכשיו הלכתי עם הינדה לעבר השער, היא לא איילה, ואני לא הילד.

א

במה לא האמין אברוּם שַׁיין?

מגפיים כבדים, פרוות הרריים, שוט מתחת לבית־שחיו – כך נכנס אל הראיון עם עסקני הציונים הכלליים בקוֹלוֹמֵיאָה. והם, הפוסקים למי צריכה פלשתינה, נתנו מבט אחד בגבר שלפניהם, אחד איש באחיו ועוד בטרם פצה פיו הסכימו ביניהם: לחומר כזה כדאי להקצות סרטיפיקט.

פטור בלא שאלה אי־אפשר, ולכן שאל ראש הוועדה: “האם ידוע לחברנו הנכבד, שצריך לעמול שם קשה מאוד עד שמגיעים אל החלב ואל הדבש? האם בטוח הֶר שַיין, שיעמוד בתנאים החלוציים של פלשתינה?”

“בחיים בלי עבודה קשה אני לא מאמין.”

מענה זה ישַר כל־כך בעני העסקנים, שבזה נסתיימה כל החקירה והדרישה. האיש שישב לימין ראש הוועדה לא הסתיר את הנאתו: “אילו רַבּוּ לנו יהודים לא־מאמינים כאלה, היה כבר מזמן נראה הכול אחרת. לנסוע צריכים אנשים, שלא יחפשו מה שאין שם בנמצא. לנסוע צריכים רק מי שאינם נבהלים לא מן הצוננים ולא מן הרותחים. חיים בלי עבודה קשה – לא בפלשתינה.”

אמנם, את המגפיים הגסים נעל, בפרוות ההרריים התעטף ואת הקוּצ’מֶה חבש בצאתו במִזחלת לקולומיאה, רק מתוך כוונה לעשות על העסקנים רושם של איכר ממש, אבל מיום שדרכה רגלו על אדמת ארץ־ישראל ובמשך כל שלושים השנים שלאחריו, התנסה בכל מה שהובטח לו – גם בצוננים גם ברותחים. לא היתה עבודה קשה שברח מפניה. שלושים שנה היתה השמש מכה אותו בימים, והמים הקרים היו שוטפים מעליו את זיעת בשרו ואת כל מיני האבק בערבים. שפתוחה לאדם דרך קלה מזו להצלחה בארץ־ישראל – בזה לא האמין.

במה האמין אברוּם שיין?

כמעט בכל מה שהאמין אביו, שהיה בעל הדרת־פנים של צדיק וכוחות גופניים של גוי, האמין בנו הבינוני אברום: הוא האמין באלוהי ישראל ובתורתו הקדושה. הוא האמין באדמה ובטוּבה. הוא האמין בזיעת־האפיים, אבל גם שהכול תלוי במזל ואוי למי שפגעה בו העין הרעה.

בנעוריו היו גוברים עליו לפרקים כוחו הגופני ויצריו המתפרצים. לא אוקראיני אחד טעם את נחת זרועו. לא שיקסה אחת כבש בלילות הקיץ. נבילה וטריפה לא נכנסו לפיו. אבל מצֵיד חזירי־היער לא מנע את נפשו. גם בשנים הסוערות ההן, בטרם שידכו לו את אַנקָה רוֹזנֶר, קרובתו היפהפייה מסטַאניסלַאבוֹב, היה מתרחק מן הקצוות וחושד בחידושים. בשנות המלחמה, כשנכנסו הרוסים, נסו בני משפחת רוזנר, כרבים מיהודי העיר, לפני אוסטריה, ונדודיהם הביאום עד לבוֹהֶמיה. בשובם לפולין העצמאית הביאו עמהם אנקה ואחיה הגדול הנריק זיכרונות, נימוסים והליכות של מי ששייכים באמת ללשון הגרמנית. את אביהם טמנו בבית־הקברות היהודי של פראג, ובסטניסלאבוב לא מצאו אלא שרידים מנכסיו. במציאות זו נולד במשפחה השידוך בין אנקה לבין אברום, אף שבדיעבד נקשרה בין השניים אהבה מיוחדת מאוד. כל ימיו עתיד היה אברום להעריץ את יופיהּ, את שליטתה בגרמנית, את בקיאותה בהוויות העולם, אבל אותו עצמו לא הצליחה לשנות אפילו היא. מן הרגע הראשון קרא הוא לה בפשטות חַנצ’ה, ואילו היא – כמנסה לצמצם במקצת את המרחק שביניהם – קראה לו אַבּרַם, מלעילית ובבי"ת דגושה, אבל עד מהרה הסכינה גם עם זה – שמה חַנצ’ה ושמו אברוּם. כך ציוניותו: ציוני כללי היה, וכל דבריו של גיסו הנריק – שהיה לחסיד נלהב של ז’בוטינסקי, משוטט ברחבי גליציה המזרחית ודורש, פעמים בגרמנית פעמים בפולנית, על תורתו – לא הגיעו כלל לאוזנו של אברום. הרבה פחות מכך דעותיו המשונות של לייזר – הצעיר בשלושת האחים שיין – שבשובו משירותו בצבא הפולני נשתנה לבלי הכר, משתמט מסיוע לאב ולאחים הגדולים בניהול אחוזתו של הגראף, מדבר כקומוניסט, מתרחק מחברתם של יהודים, שוכב עם בנות ההוצולים. והנה, הגם שדווקא לייזר עלה ראשון, לא קירב אפילו זה את אברום לדעותיו של אחיו הצעיר. חושד היה כי יש אמת במה שמרננים – לייזר לא עלה, כי אם נמלט לפלשתינה: מציפורני המשטרה, שערכה מצוד על קומוניסטים; מכרֵסהּ של אחת השיקסות; מלחצו של האב.

בעניין אחרון זה היה אולי צד שווה בין שני האחים. כמעט בכול הלך אברום אחר אביו, רק לא באמונתו, שחייהם כאן, בין הפָּאנים למעלה לבין האוקראינים למטה, יימשכו כך, בלי כל פגע, עד ביאת הגואל. גם בזה שקודם לגאולה יפריש לו אביו את חלקו בירושה לא האמין. במשפחתם מאריכים הגברים ימים יותר מן הנשים. אבי־אביו לא נפטר מן העולם לפני שמלאו לו תשעים. אביו, שהוא בשנתו הששים ושש, רודה בבניו כאילו היו נערי בר־מצוה, וכשהם זקוקים לכמה זלוֹטי אנוּסים הם לבוא ולבקש. אפילו אחרי שקם לייזר ונסע, לא העביר האב את ניהול עסקיו לידיהם של הבכור ושל הבינוני. אז קם אברום ויצא במזחלת לקולומיאה.

שתהיה לו בארץ־ישראל אחוזה כמו זו שמנהל אביו, לא האמין. אבל שאם ישקיע את כל כוחו בעבודתהּ, יהיה בתוך שנים ספורות בעל שדה, כמה פרות, חלקת פרדס – בזה האמין. הקרן הקיימת נוטעת יערות, ובעצים הוא מבין. אל נחלה קטנה בשפת היערות היתה תשוקתו, ושלזה יצליח להגיע, האמין.

את “בזיעת־אפיך” קיים אברום שיין מן היום הראשון, לא בשדה ולא ביער, כי אם במחצבה שבמורדות הרי אפרים, בלב הכפרים הערביים. כשאר פועלי המחצבה היה עובד בשמש החזקה, משחיר והולך, כפותיו נחבלות ומתייבלות מן הפטישים הכבדים, הבאלאמינה, המכוש, מנשיאת סלעי־הגיר. בתוך שנה אחת השתנה לבלי הכר – אך גם בלי פרוות־כבשים, רק במכנסיים מטולאים ובגופייה אפורה, היו כתפיו רחבות ושריריו ברזל. זיעה זו, הנבלעת באבק־הגיר הלבן – בזה האמין בכל מאודו – תרַווה בעוד שנים מעטות את נחלתו־שלו, במושבה החקלאית שמייסדים הציונים הכלליים בין כפר־סבא לנתניה. לפי־שעה הסתפקו בחדר ששכרו באחת החצרות, מין דירה שהתקין בעל־הבית מאגף אחד של דירתו. בחדר האחד ישנו אברום, חנצ’ה ושלושת הילדים, והיה עוד מטבח וכן “הול” צר. בחצר היה בית־שימוש משותף להם ולבעל־הבית, ולידו צריף־רחצה ובו מקלחת למים קרים. כל מעייניו של אברום שיין היו באותה מושבה, שאליה יעברו במהרה. אם אך יעמול קשה יום אחר יום ויצרף פרוטה לפרוטה, תתקצר הדרך לאותה פינה קטנה של ארץ־ישראל, שכולהּ שלו. בזה האמין.

בין החצר החשופה, החולית, שצומחים בה שני ברושים כאן ותות ענֵף אחד כאן, לבין אדמתו הכבדה של אותו מקום בגליציה המזרחית, בין הקרפטים לדנייסטר, מקום של מִטרות קיץ ושלגי חורף, של שדות זוהרים שאין להם גבול ויערות אפלים שאין להם קץ, שהיה מקומו של אברום שיין שלושים וחמש שנים – לא היה כל דמיון. בין משפחת שיין, המכובדת באזור כולו על יהודים וגויים גם יחד, לבין שכיר־יום, היוצא עם שחר למחצבה בבגדיו המטולאים ובמזוודת־העץ שהתקין בעצמו, כדי שלא לשאת בסל פתוח את הלחם ואת התה, ושב ברדת הערב מסופג זיעה־באבק־גיר – לא היה אפילו צל־צִלהּ של השוואה. בתוך חודשים אחדים השתנו כל חייהם, עד שמן התצלומים שעשו ערב הנסיעה כמו נשקפו אנשים זרים. בעיני אברום הוסיפה חנצ’ה להיות היפה והחכמה בנשים, אבל הוא ראה איך היא משתנית והולכת בחום שאינו נפסק, בדירה הצרה שהיא מנקה וחוזרת ומנקה, בדלוּת הזאת. כאשר גילה, שבלא ידיעתו השכירה עצמה כעוזרת־בית, חש כאילו הוטל מום בגברותו. אותו ערב גם פרץ הריב הקשה בשלוש־עשרה שנות נישואיהם, וחנצ’ה יצאה מתוכו מנצחת: היא תמשיך לעבוד כדי שגם בטרם תקום אותה מושבה – מי יודע מתי – לא יחסר לילדים מה שיהיה מאוחר מדי למלא כשוב לא יהיו ילדים.

מכל ההבדלים בין שם לכאן קשה עליו הפיחות במעמדו כלפי חנצ’ה, ובכל־זאת, בפנימיותו – מותר לומר – לא השתנה כהוא־זה. דבּרן לא היה גם שם, וכאן רק הלכו שתיקותיו והעמיקו. את אמונותיו לא שינו העבודה המפרכת, השמש החזקה, הצחיחות, החדר ששכרו בבית זרים. אם אך יעבוד היטב, דין הוא שישיג כל מה שנחשב בעיניו, רק שיזכה לכך כאן, בארץ־ישראל, שאמונתו בה היתה מוצקה ובלתי־משתנית כאמונתו באלוהים, באדמה, במזל הטוב ובעין הרעה.

ב

יום אחד נמצאה, לא יותר מקילומטר אחד מן המחצבה, משאית עמוסה אבני “דֶבּש”, שנראתה כמו חנתה לרגע בשפת הדרך. הנהג ועוזרו היו מוטלים בריחוק־מה מאחוריה, והסברה היתה שנוֹרוּ במנוסתם לעבר המחצבה. גששי המשטרה הלכו בעקבות הרוצחים, אך אלה אבדו במעלה ההרים, בין הכפרים. זו היתה ההתחלה, שם וביפו ובמקומות אחרים, ועד שנכנס הקיץ פשטה האש בכל הארץ. מעתה לא נסעו לעבודה אלא בליווי משמרות מזוינים, אל ההרים לא התקרבו קודם שעלתה מאחריהם השמש ומתוך המחצבה וסביבותיה הקפידו לצאת קודם ששקעה לתוך הים. אבל באחד הלילות של סוף הקיץ פשטו אלמונים על המחצבה, מה שלא היה אפשר לקחת שרפו ומה שלא אחזה בו האש חיבלו. האמת היא, שגם אלמלא חוּבלה, היו הבעלים משביתים את המחצבה, שכן משבר הבנייה הלך והחריף והשוק לשימושיה השונים של אבן־הגיר הצטמצם ביום ליום.

גם בחוסר עבודה לא האמין אברום שיין. עוד לפני החגים החל קטיף האשכוליות ולאחריו קטיף התפוזים. פועל בעל כתפיים רחבות, שבא לבקש עבודה ואינו מביא אתו את כל ההסתדרות – כל האורזים שארגנו את קבוצותיהם האירו לו פנים. הוא היה למרים־תיבות. כל החורף עבד קשה והשתכר היטב. אז גם הרהר בראשונה בסחר העצים. שיַערות הקרן הקיימת אינם יערות פולין כבר ראה, אבל בטביעת־עין של מי שכל שלושים וחמש שנותיו הראשונות עשה בארץ שדות ויערות הבחין גם במה שיש: בפרדסים יש שׂדרות ברושים המשמשים שוברי־רוח. יש חורשים של איקליפטוסים באדמות־הביצה לשעבר. חורשות של אורנים הצריכות דילוּל. יש פרדסים צעירים הצריכים גיזום וזקנים שהגיעה שעתם להיעקר. אף שאין כאן לא אשוּר ולא אשוח, לא שָדָר ולא אלון, אף לא כל אותם נותני־פירות, התפוח והאגס, השזיף והדובדבן, אין לך אילן, שאי־אפשר לעשות שימוש כלשהו בגזעו ובענפיו.

קפיטל לא היה לו, אבל שטר שחתם עליו אברום שיין, כף שתקע – כסף בבנק לא יִשווה לו. מכוונתו להתנחל על האדמה טרם הסתלק באותה עת, אבל טיפוס־האדם המכובד עליו באמת – בתוך־תוכו – היה גם אז היהודי העוסק במסחר, זה הבקי בהוויות העולם, שבבית־הכנסת מושיבים אותו בכותל המזרח ובמפלגה בוחרים בו לכהונות־כבוד. סוחר, לפי מושגיו, הוא איש־כבוד, והן־צדק של סוחר הגון כמוהו כמזומנים.

לכלל מימוש לא הביא רעיון זה אלא לאחר עוד שני קיצים, שרק שנות המלחמה הגדולה, בעודו נער, היו קשות מהם. באו ימים שאפילו הוא, שלא מאס בשום עבודה, התהלך מובטל בחצר, מעסיק עצמו בערוגות־היָרָק הקטנות, בניגור שולחן, בכיבוש ירקות, בעשיית יין. המאורעות והמשבר הכלכלי גררו דחיות חוזרות של ייסוד המושבה החקלאית, ואף שאמונותיו הוסיפו להיות אותן האמונות ומנהיגיו אותם המנהיגים, ירדה עליו בימים ההם מרה שחורה. אולי הגיעה השמועה לאוזנו של אחד המנהיגים, שעלה זה מקרוב מן הסביבות שלהם וידע את המעשה באברום שיין, שהתחזה לפוֹרנַאלקָה, ובאמת הוא עובד כאן כחמור בפרדסי זרים וחי חיי כלב. יום אחד הזמינוהו לתל־אביב והציעו לו משרה של מקשר בין המפלגה לעולים החדשים, יוצאי מזרח גליציה והקרפטים, שבמושבות השרון. אברום שיין סירב לא רק משום שלפי מושגיו אין נוטלים שכר במשרה־של־כבוד, כי אם משום שלא ראה עצמו ראוי לתפקיד מכובד כל־כך. אחיו לייזר, שהיה טפסן מומחה והחזיק עצמו איכשהו על המים, מצא לו עבודה לשבועיים־שלושה בחפירת זיפזיף בחוף הים של תל־אביב. חנצ’ה בטוחה היתה, שכל ימות השבוע הוא ישן אצל לייזר, ואילו לייזר עצמו לא העלה אפילו בדעתו, שיהודי מכובד כאחיו אברום, שנכנס אז לשנתו הארבעים, סידר לו משכב של שקי־מלט בסֵתר צוק־כורכר, ישן כך מתחת לכוכבים וחוזר לביתו רק לשבת. השתקנים מרגילים את הבריות שלא לשאול אותם שאלות, וכך אינם נכשלים בתשובות של שקר.

גם המנהיג שהציע לו משרה לא שיער שעד כדי כך הגיעו הדברים. אך למראה האיש התמים שלפניו – גב רחב כלוח שולחן, פנים שצימקה השמש השורפת, עיניים דלוקות, שאיזו ליאות מצעפת את יושר מבטן, מצח שרק עקשנותו נראית מתחת למגבעת־הקש המנותבת זיעה יבשה – התמלא המנהיג חמלה, אולי שמינית של השתבחות עצמית, כאומר, מסגולותיו של אדם זה שאני מנהיגוֹ יכולים אתם לעמוד על גדולתי. אם יהודי כאברום שיין, חלוץ אמיתי, נציג מפואר של אותם ענווי עולם ואילמי נפש, חולמים נעלמים, ממעטי דברים ומרבי תפארת, אינו מצליח להכות שורש באדמת הארץ, מוצב חס ושלום סימן־שאלה על מפעלנו כולו. שמים וארץ יהפוך – נָדַר – ולאברום שיין תימצא נחלה.

לא יצאו שבועיים־שלושה, והמנהיג בישר לו, כי הוּכרה זכותו וכי יכול הוא לממשהּ מיד, אף כי לא באותה מושבה, שייסודה נדחה בשל צוק העתים, כי אם באחת ממושבות הגליל, שגאולתו היא עכשיו בראש מעיינינו. אברום שיין ממש רץ מתחנת האוטובוסים עם הבשורה הגדולה, אולם חנצ’ה רק החישה את קצבו של הקוֹפיץ, שהיתה מקצצת בו את הדג התורכי והבצל ופירורי החלה מן השבת שעברה, לא נשאה עיניה מן הקרש וחתכה:

“אברום, אני אומרת לך ישר ובלי כל כיסוי – אני לא! תצליף כאוות־נפשך – בהמה זו תש כוחה. וגם אתה, לא ראית אצלנו איך חיים ההרריים? לאן אתה מטפס? צרות מלוא־חופנינו אינן חסרות לנו גם במושבה, וחדשות אינני מחפשת. יש לנו שלושה ילדים, שמשנה לשנה הולכים ונעשים פראים, ואינני יודעת מה יהיה עליהם. פה לפחות יש אנשים מסביב. פה לפחות יכולה גם אני להשתכר משהו. פה אולי יעלה בידינו להקנות להם מקצוע. אני לא זזה!”

וכמו בשעה שגילה כי חנצ’ה השכירה עצמה לבתי־זרים, חש גם באותו יום חמישי בערב כאב חד בחלציו, כאילו הוטל מום בגברותו. הפעם נכנע לה בשתיקה ולא חזר עוד לדבר בזה.

“למזלנו!” היתה חנצ’ה נזכרת כעבור שנים רבות. “רק זה חסר לנו אז, ממש שבועיים־שלושה לפני המלחמה, לקבור את עצמנו באיזה כפר בגליל. בזכות התעקשותי נשארנו צפים איכשהו על־פני המים.”

ג

המלחמה היא שהחזירה את אברום שיין אל העצים. מהר מאוד החלו כל החיים להשתבש. אירופה נפלה בידי הגרמנים, ואוניות שהוסיפו להפליג בים נפלו טרף לצוללות. התפוזים הרקיבו על העצים, ומיערות הצפון לא הגיעו עצים לתיבות, לרהיטים, לנגרות לסוגיה.

או־אז הציע לאחד המתפללים אתו בבית־המדרש הקטן, יהודי מן העֵבר הרומני של הקרפטים, להיכנס עמו בשותפות. בעסקי עצים, אמר, חייבים לעבוד בשניים, ובין שניהם ייקל עליהם אולי לקבץ איזשהו קפיטל להתחלה. אותו יהודי, שמפני כבודו לא ניקוב בשמו, השיב לא ב“הן”, כי אם בנענוע פלג־גופו העליון, כמעיין בסוגיה עמוקה, אבל עד שסיים הקורא את פרשת־השבוע, הגיע הוא לאמירת “יש כאן על מה לדבר.” בגמר התפילה נענה להזמנתו של אברום שיין והתלווה אליו ל“קידוש” בביתו. בחדר כבר לא ניכר, שישנו בו בלילה חמש נפשות – הספה הכפולה היתה לספת־ישיבה, המיטה המתקפלת לכוננית מחופּה בד פרחוני. לאחר שקידש בעל־הבית על היין שהתסיס הוא עצמו בצנצנת ולאחר שטעמו מעוגת־השמרים שאפתה חנצ’ה בסיר־הפלא, תקעו השניים כף ונעשו שותפים.

הזמן ההוא היה מתאים מאין כמוהו לעסקי העצים, וכל מי שבא עמו אברום שיין במגע – הוא היה המחליט מה יקנו ובאילו תנאים – ראה מיד, שעל אדם זה אפשר לסמוך: הוא לא רק יחטוב ויעקור, כי אם יידע מה מותר ומה אסור, איך מדללים חורש כדי להשביחו, איך כורתים איקליפטוס בלי להפילו על קו־חשמל, איך משאירים את השטח בסיום העבודה. הלקוחות למדו גם הם עד מהרה, כי יש להם עסק עם יהודי היודע מהו עץ ואינו יודע להונות. מה שהוסכם עליו קיבלו, בלי כל התחכמויות – אם לרהיטים, אם לעמודים, כלונסאות וסמוכות, אם לידיות לכלי־עבודה, אם לבעירה. מי שלמד להכירו קיבל את דברתו בכל הנוגע לסוגי העץ, למשקל המטען במשאית, למידות ולמחירים, אלא אם כן היה אחד הנוכלים – ואלה עמדו מיד על תמימותו חסרת־התקנה וניצלוהו בלי חמלה.

כמעט חמש שנים היה שכיר־יום, ודווקא עכשיו – כשבאה המלחמה – נעשה בעל־שותפות. עם השותף קנה גרזינים, משורים, פטישים ויתדות־ברזל, ואת כל הוצאותיהם, כמו גם את הכנסותיהם, חילקו שווה בשווה. פעמים היו כורתים ומנסרים ומעמיסים שניהם לבדם את הסחורה על משאית, ופעמים היה השותף נשאר בשטח עם הפועל – כשנזדמנה עסקה גדולה יותר, היו שוכרים פועל או שניים – ואילו אברום שיין היה מתרוצץ על־פני הארץ כולה – בודק חורשת אורנים הטעונה דילול בגַניגָר, מוציא רשיון במחלקת הייעור הממשלתית בתל־אביב, גובה שטרות אצל לקוח חשוב בירושלים, קונה שורת ברושים אצל פרדסן בעזה. השמש הוסיפה להשחיר את עורו, להעמיק את מניפות־הקמטים הנפרשוֹת מזוויות עיניו, סריטות וחבלות הוסיפו לטבוע צלקות בגופו, ויותר מפעם אחת ניצל בנס מפגיעתו של אילן, שנפל שלא בכיוון שהתווּ לו מהלומות הגרזן והחבלים, ובשובו בערבים לדירת־החדר, היה אפור מזיעה, אבק ועייפות. עכשיו רבץ עליו גם משא החשבונות – מה ששילם למוכר וחישובי העלות ומה שקיבל מן הקונה וחישובי שכר העבודה והתובלה, ובסופו של דבר – חלוקת הרווח הנותר לשותף ולו עצמו, הרווח, או חס ושלום ההפסד. ובכל־זאת, חש כאילו נשתנה הכול לטובה, נזקפה קומתו, נרפא איזה מום שהוטל בגברותו. בימים שניתק כליל הקשר בין אברום שיין לבין אביו הזקן ונמחה העולם שמתוכו עקר לפני שנים מעטות חש כאילו מגיע הוא סוף־סוף לאותה הוויה מאוּששת שהקיפה את בית אביו, הוויה של אדון לעצמו.

ד

במה האמין אברו שיין?

העולם שמתוכו עקר עצמו – אותו חבל־ארץ שבין הדנייסטר לבין המורדות הצפוניים־מזרחיים של הקרפטים, קצת מזרחה לסְטַניסלָאבוֹב, אך מערבה לקולומיאה, עולם של חסידוּת ושל השפעות העיר המגוּרמנת, של חיכוך מתמיד באיכרים האוקראינים ושל מושגי השליַאכָטה הפולנית השלטת – עולם זה הוסיף להתקיים בו, באותו אופן עצמו, גם כאן. עברית התקשה ללמוד, ונזקק לאותה יידיש כפרית, מזרח־גליצאית, שהלכו ונטמעו בה כל המלים העבריות, שהיה נצרך להן לעבודתו וכיוון שבין לקוחותיו היו עכשיו גם ערבים מעזה ומשיח’־מוּניס ומלוד ומקלקיליה ומתול־כרם, קנה גם את כל המלים הערביות הדרושות לו למסחר. מחוץ לקומץ זה של מלים דיבר וחשב כמו שם, לא היה יוצא עם שחר לעבודה בלי להניח תפילין, לא היה עוצם בלילה את עיניו קודם שלחש “המלאך הגואל”. אילו נשאל במה האמין, ספק אם היה יודע מה להשיב. שם היה כמעט הכול מובן מעצמו, מערכת מוצקה של הֵנים ולָאווים. במה דיבר כאן עם הבריות? כמעט אך ורק בעסקי עצים. מחורש לחורש ומפרדס לפרדס היה עובר, כורת, חוטב, מנסר לבולים, עמודים, כלונסאות, יתדות וגְזירים, מחזר אחר בעלים ופקידים וקונים. בין עסק לעסק אהב לטפח בפאת החצר את ערוגות־הירק הקטנות, כמה עופות, שובך של יונים, לנגֵר משהו לבית. מאמונתו הציונית־כללית לא זז, אבל עכשיו כמעט לא התפנה לשמוע את המנהיגים. כיוון שעובדים היו בריחוק רב מן המשובה, היה קם בארבע לפנות־בוקר, ובערבים, לאחר ששטף מעליו את הזוּהמה ואכל אכילה גסה וחישב חשבונות, היה ממש צונח על המיטה. לאסיפות לא הלך, ולהוציא ביקורים של אחיו לייזר – הוא עצמו המעיט להתארח אצל אחיו, בעקר מחשש טריפה – היו מגעיו החברתיים מצומצמים. רק בימי חג ומועד היה לובש את מיטב הבגדים שהביא עמו מפולין, מצחצח את נעליו עד ברק, עונב עניבה לחולצתו הלבנה, וכך, חגיגי ומגולח היטב, היה הולך לבית־המדרש שמעבר לגדר חצרם. בשובו היה עושה “קידוש”, קורא בקול בפרשת־השבוע, מעיין בחשבונות שבמחברת השחורה, בודק את השטרות, אינו נוגע בעיפרון, אוכל עם המשפחה כולה ארוחת־שבת דשנה, נכנס למיטה בתחתוניו ומחלץ את עצמותיו. בנדודיו ממקום למקום מצא לא־אחת ספר קדוש, שהשליכו מישהו ככלי אין־חפץ־בו. ספר קדוש נפש חיה הוא. אוסף היה את הספר, מאבּקוֹ, טומנו במזוודה ומביאו הביתה, מדביק בקפדנות דפים קרועים, מחדש את כריכתו ובשעת־מנוחה זו של שבת אחר־הצהריים מעלעל בו, משתהה בפִסקה שמשכה את עינו וקורא בקול, מלה במלה, עד שהיה נרדם. פעמים לא היה יוצא מן המיטה אלא לתפילת מעריב, אוכל עוד משהו מתבשילי השבת, מחשב משהו במחברת השחורה, מכין את בגדי העבודה והמשורים והגרזינים לשעת הקימה, הרבה לפני עלות השחר, וחוזר ושוכב.

במה האמין אברום שיין, ששנים לאחר שנכרת ונעקר ונשרף עולם אבותיו – על השואה שמע בפעם הראשונה מפי בן־זקוניו של הגראף, שעם צבאו של הגנרל אנדרס התגלגל לפלשתינה – הוסיף עולם זה לחיות בתוכו? כל שהשמיע אברום שיין מעודו בענייני אמונות ודעות היה פחות מכדי דף אחד במחברת השחורה שהיה רושם בה בעֶפרון־קופי את חשבונות העצים.

בַּמזל היתה אמונתו מוצקה ובלתי־ניתנת לערעור. פתאום מזמֵן לו לאדם מזלו חומה של ברושים רמים ועבים באחד מפרדסי המושבה, מרחק הליכה מביתו. אפילו נסיעת שעתיים באוטובוס ולאחריה הליכה בחולות היא בחזקת מזל, בתנאי שאת הלילה יעשה במיטתו. פעמים רבות אנוס היה לנוע אל העצים הרחוקים, יוצא בשחר יום ראשון ליערות גַניגר, שָׂריד, משמר־העמק, או יורד דרומה, לפרדסי עזה ובנותיה, ואינו חוזר לביתו עד ערב־שבת. בין עִסקה לעִסקה היה עושה את חשבון ההוצאות וההכנסות, מגלה בכל פעם מחדש, כי לאחר שמשכו הוא ושותפו “אַוַואנסים” בשיעור ה“יומית” של פועל מקצועי ולאחר ששילמו למוכרים, למובילים, לפועלים, לא נותרו בקופה המשותפת אלא כדי מקדמה לעסקה הבאה וצרור של שטרות שטרם נפרעו. הכול תלוי במזל, ולפי־שעה אין לו לאדם אלא הגרזן והמשור להישען עליהם.

שיהודי חסיד, המתפלל אתו בבית־מדרש אחד, יוֹנֶה אותו – בזה לא האמין. שותפות כזאת כל יסודה הוא האמון – בידי כל שותף היכולת להונות את רעהו, ולשניהם כאחד לא יהיה קיום אם ימעל זה באמונו של זה. הנה הוא, אברום שיין, סובב בין הלקוחות, גומר על מחיר, גובה כספים, מקבל שטרות. אין כל קושי לשנות את המספרים, לבדות מעשים שלא היו. כך השותף, שהוא משאירו אחריו בחורשה: מנין לו, שהשותף לא העמיס משאית של סחורה משובחת, שלחהּ למקום ששלחהּ ושִלשל את התמורה לכיסו? ואכן, כבר בשנה הראשונה חשדה חנצ’ה בשותף, וכשעברו עוד שנתיים־שלוש הראתה לאברום באותות ובמופתים, כי בעוד הם ממשיכים להתגורר באותו חדר ומה שמקציב הוא למחיית משפחתו משתווה בדוחק לשכרו של פועל מקצועי – פורח השותף ומשגשג. פתאום יש לו מגרש. פתאום נעשה בנו בעל משאית. פתאום הוא משיא את בתו, וזו עוברת להתגורר בדירה נאה. מנין כל הכספים הללו? לאחר זמן – כשהתפוצצה השותפות – הודה באוזני חנצ’ה, שגם במוחו ניקר כמו תולעת החשד. הן הוא מספיק לו מבט אחד כדי להקיף חורשה ולאמוד כמה קוּב עצים יוציאו מתוכה – כמה מאיכות זו וכמה מאיכות זו – ואיזה מחיר יוכל לקבל, ולא־אחת השתומם על כך שנמצא טועה טעות כפולה – נפח העץ שהפיקו בפועל וטיבו הממוצע נפלו בהרבה מן האומדן שעליו ביסס את חישובי העלות, והרווח נהפך להפסד. ואף־על־פי־כן, לא רק חשדנותה של חנצ’ה הכעיסה אותו, על עצמו התמלא כעס. הנה הוא עצמו, לא־אחת העריך בשעת קנייה שיצליחו לקבל כך־וכך תמורת קוּב עצים, ובהגיע מועד המכירה נאלץ להפחית מן המחיר, או לחזור עם הסחורה. כלום לא היה גם לשותף יסוד לחשוד בו, שהוא משלשל לכיסו חלק מן ההכנסות? את ראשו מוכן הוא להפסיד, ובזה ששותפו גונב מן השותפות לא יאמין.

ה

עד שפנו כה וכה עברו שנתיים, עברו ארבע שנים, עברו שש שנים – ומלחמת־העולם נסתיימה. הימים לא נעשו קצרים יותר. אדרבה, יום־העבודה הלך והתארך, העבודה הלכה וקשתה. פעמים, בשעה שהיו עומסים משאית בעמודים, או בבולי־עץ, עובר היה כאב חד בשיפולי בטנו. פעמים, בשעה שהיה מטפס במדרגות למשרדו של פקיד היערות, היתה ניטלת ממש נשימתו והוא היה עומד רגע, משעין את גופו הכבד כנגד המעקה וממתין עד ששב בית־חזהו והתמלא אוויר. הימים עברו לאִטם, רק השנים חלפו במהירות, הותירו בעקבותיהן איזה רִיק, כמו הרִיק שהותיר אחריו העולם שעזבוֹ בהיותו בן שלושים וחמש.

את דירת־החדר טרם החליפו, אבל עכשיו לא היתה צרה כבשנים הראשונות. פשוט שכחנו, היתה חנצ’ה אומרת, איך חיינו פעם. אפילו סיפרו לי, כבר לא הייתי מאמינה שאפשר לחיות גם אחרת.

אבל התרחבות זו היתה לה גם סיבה ממשית יותר. תחילה נעלם מן הבית הבן הגדול, שנקרא על שם אביה של חנצ’ה. היא התעקשה לכנותו לוֹנֵיק, אף שלמִן הרגע הראשון דחה הילד גם שם זה וגם את האופן שבו כינהו אביו, לַייבּוּש, ודבק בשם אריה שניתן לו ביומו הראשון בבית־הספר. כשחש אברום שיין בחסרונו של בנו אריה, כבר לא היה אפשר להשיב את הנעשה. כמו מאליו גדל, ובלי להיוועץ באביו, לאחר שבדוחק סיים כיתה ז' ושנה אחת עבד כשוּליה במוסף, הצטרף לחברת־נוער באחד הקיבוצים. רק אז פרק מעליו אברום שיין ליומיים את עוּלה של העבודה ונסע אל בנו לדבר על לבו. מאותה נסיעה חזר ובלבו, זו הפעם הראשונה, הכרה בהירה, שהשינוי שהתחולל בחייו אינו רק שינוי מקום. בשנתו השלושים ושש היה כשהעז לנתק עצמו מאביו וללכת לארץ־ישראל. מן הזוועות ששמע מפי בנו של הגראף ניבא לו לבו, שאף אביו נספה עם כל הנספים, אבל בתוכו חי הוא כביום הנסיעה ובחלום הלילה מוסיף הוא לראותו. ואילו בינו לבין בנו אריה – אין לשון. בשנים שהיה חוצב אבנים וחוטב עצים, יוצא בחושך ושב בחושך, עבר ילדו הרך והיפה, לייבוּש, איזה גלגול. בקיבוץ ישבו כמו זרים זה מול זה, ואף שבשעת פרידה לא דחה אריה את חיבוקו, כמו זרים נפרדו.

שנה לפני תום המלחמה יצאה את הבית אֶטקָה, היא אסתר. את כל רגשותיו הכלואים כלפי חנצ’ה הִטה בשנים האחרונות לעבר בתו. בפניה של אטקה כמו פרח מחדש אותו יופי רחוק ושברירי של אנקה, שכבשוֹ בשעה שהופגשו בביתם של קרובי־המשפחה בסטניסלאבוב. הדלוּת הנמשכת אנסה אותו לקמוץ ידו, ובמשך הזמן היתה חסכנותו למעין חולי. בנסיעותיו לתל־אביב, או לחיפה, היו רגליו מוליכות אותו לדוכניהם של רוכלים בבגדים משומשים, והמציאות שהביא עמו רק העמיקו בנפשה של חנצ’ה את תחושת העליבוּת שאין לה עוד מתוכה מוצא. אך בקושי הצניעה את סלידתה למראה המכנסיים הכמעט־חדשים והנעליים הכמעט־חדשות שהתנאה בהם. כך דחה בעקשנות את תחנוניה, שישכרו דירה גדולה מעט יותר, שיקנו איזה רהיט של ממש. רק בכל הנוגע לאטקה היו לבו וכיסו פתוחים. גם בשִבתו רדום־למחצה ב“הול” הצר, ליד שולחן שניגֵר במו־ידיו, על שרפרף שמִסמר מחדש, מחשב שוב ושוב את הרווחים שנשחקו איכשהו בין קניית חורש האורנים לבין מכירת הבולים והכלונסאות, חש בגבו את אטקה היושבת מטבח ומכינה את שיעוריה. אוהב היה להשתהות מאחרי גבהּ ולראות איך מתכסים דפי מחברתהּ אותיות דקיקות, אציליות כל־כך. רגע אחד לא היסס כאשר הודיעה לו חנצ’ה, שרשמה את אטקה לגימנסיה וכי מלבד שכר־הלימוד הגבוה, יצטרכו לדאוג לה לבגדים כראוי לגינמנזיסטית. בעיניו הוסיפה חנצ’ה להיראות יפה וחכמה, אך אפילו מעיניו לא נעלם מה שחרצו בה השנים הקשות, הגוף שהסתרבל, האצבעות שצבו ונתקשו מן העבודה בבית, אצל זרים, בפרדסים. אטקה היא כל מה שהיתה חנצ’ה בשובה מפראג לסטניסלאבוב. מלים שתהלומנה מה שחש בראותו אותה, שמלתה צחורה ומעומלנת, שערהּ השחור והגלי אחוז בסרט־משי רחב, כולה כאותיות הדקיקות והאציליות שהיא כותבת ביד מהירה – לא נמצאו לו. כשהיתה מביאה את תעודת השליש, יושב היה וקורא, בקול רם, את כול טור המקצועות ואת כל הציונים, טוב מאוד אחר טוב מאוד. ובכל פעם, בסיימו את הקריאה, היה פונה לא אל בתו, כי אם אל אשתו: “את שומעת, חנצ’ה, את אטקה צריכה היית ללדת בן. לרב גדול היתה נעשית!”

עכשיו יושבת אטקה בירושלים, מכשירה עצמה להוראה. הקטן, מאיר, אף הוא כמעט אינו נראה. לבית־הספר חדל ללכת, וכל הימים הוא מסתובב בין נהגי־משאיות ובעלי־מוּסכים, וכבר היום, בטרם מלאו לו חמש־עשרה, נושרים מטבעות מכיסיו. בבית הוא – ולא בבית. אפילו מן ה“קידוש” הוא חומק, ובכל שבת סיפור שונה בפיו. בטרם נפנה כה וכה, נאנחת חנצ’ה, ניוותר כאן לבדנו.

כבר הם לבדם. לא רק כאן, בדירתם. מיום שנסתיימה המלחמה, הולך ומתגלה, שלבדם הם בעולם, מושכים מיום אחד אל משנהו, משנה לשנה. על נחלה, כמה פרות, חלקת פרדס – חדלו כבר מזמן לדבר. רק באיזשהו ערב קיץ, כשיושבות חנצ’ה וריבה, אשתו הרוסיה של לייזר, בחצר, באפלולית, ושרות יחד “וַייל פוּן פְרילינג בִּז צוּם וִינְטֶער אִיז אַ קַאצְן־שְפרוּנג”, מסעיר קולה של חנצ’ה את דמו ועיניו מתמלאות דמעות. רק בליל ה“סדר”, כשמתמלא האוויר פריחת הפרדסים וכן בראש־השנה, כשנפרשות כנפיו של השולחן הסאלוני, חנצ’ה מכסה אותו במפה צחורה ומעומלנת, הנרות דולקים בפמוטות־הכסף, המשפחה נאספת (ואותה בת־בלי־שם, שנשאהּ אריה לאשה עוד בטרם השתחרר מן הצבא ובטרם התייצב על שתי רגליו, מעכירה את השמחה) – רק באותן שעות מתמלאים נחיריו של אברום שיין בריחות האחוזה שבין הדנייסטר לקרפטים, קצת מזרחה לסטניסלאבוב ומערבה לקולומיאה, אשר בה נולד וגדל ובה עשה את שלושים וחמש שנותיו הראשונות. על היין הוא מקדש בדיוק כפי שהיה מקדש אביו, אותו ניגון ואותו היגוי גליצאי, וכשהוא עומד כך, בעצימת עיניים, ניצב כמו חי כל אותו עולם שכבה בנשיפה אחת, כלהבה של נר.

בסעודת החג חוזר הוויכוח על המגרש, שבמהרה־בקרוב יבנו עליו את ביתם. עד למלחמה היה שם פרדס, אבל במהלך ארבע השנים שלא גוּזם ולא הוּשקה מתו העצים, ורק שִלדיהם השחורים ניצבים שם שורות־שורות, כבית־עלמין. כשנעשתה הפרצלציה לשכונת ציונים־כלליים הוצע אחד המגרשים לאברום שיין. לשווא חוזרת חנצ’ה וטוענת – והילדים מסייעים בידה – שהפרדס רחוק ממרכז המושבה, שאין כל סימן כי דווקא בכיוון זה עתידה היא להתרחב, המציאה אינה מציאה ובני־האיכרים הגסים של כאן אינם הציונים הכלליים של שָם. אברום שיין שותק ומדעתו אינו זז. על טס של כסף הגישו לו לפני שנים משק בגליל, והוא שמטוֹ מידיו. לא הפעם הזאת. כל השנים הייתי ציוני־כללי – אומרת שתיקתו – הם שדאגו לי לסרטיפיקט ולא אשמתם היא שאיני יושב היום על נחלה משלי. כשבאו עכשיו והציעו לי שאת ביתי אבנה בשכונה שלהם, היה לי הדבר לכבוד.

המגרש הוא החיבור בין מה שאבד ואיננו לבין מה שלא ישיג עוד לעולם. בשעות כאלה נזכר הוא באחת ההרפתקאות של ימי הנעורים, ואף שאטקה מעירה בפליאה, שסיפור כזה ממש קראה באחד הספרים, חוזר הוא וטוען, כי בו־עצמו היה מעשה שהיה. ככל שהוא מוסיף ומתאר אותה נסיעה דרך היער בעיצומו של החורף, משתחררת לשונו, המלים קולחות להן מאליהן, קִצבן מוחש והן נהפכות לסיפור מפורט להפתיע. כשהגיעה המזחלת לעומקו של היער, הוא מספר, לא הרחק מן האחוזה, הִקדירה סופת שלגים בבת־אחת את העולם. עצירה בתנאים אלה הִנה בגדר סכנת־נפשות ממש ואדרבה, ברגע כזה יש להצליף בסוסים בלי רחמים, לאלצם לנוע ולהחֵם את עצמם, שאם לא כן יקפאו תחתיהם. כמו בעובי כסת־נוצות ענקית חתרו בשלג היורד עוד ועוד. והנה, ממש לפני עיניו, ראה אור מרקד בחלונו של בית. לא רק הוא ראה את השלהבת, מצניפות הסוסים ומהתעוררותם ניכר היה שהריחו אורווה קרובה. מעצמם החישו ריצתם לעבר הבית, אבל כל כמה שלא התקדמו, נותר אותו מרחק עצמו בינם לבין האור המרקד. לילה שלם – נשבע אברום שיין – ריקדה כך השלהבת לפני המזחלת, ובבוקר, כשנפסקה נפילת השלג, מצא עצמו באותה נקודה ממש שעמד בה ברדת החושך. הלא־טוב הוא שמשכם אחריו על הלילה.

אברום שיין מספר על החיים ההם, על נעוריו העזים, על היערות ועל השדים ועל אי־רתיעתו מפניהם. הוא נדחף להאריך, אבל חש שכלפי ילדיו אין לו עוד כוח. אטקה נוהגת בו כיבוד־אב, באה לכל חג, אינה שוכחת להביא לו עניבה, חולצה יפה, ממחטות – אבל איזו מחיצה עומדת בינה לבינו. מיום שהלכה לירושלים, הולכת היא ודומה לחנצ’ה בפגישתם הראשונה, אבל אפילו דיבורהּ נעשה רחוק יותר, כל־כולה במרחק הזה, ששוב לא יתקצר. לאטקה סולח הוא הכול, היא יופיה ואצילותה של חנצ’ה, היא גאוותו וכבודו שלו. בנו הבכור, אריה, רחוק גם הוא, אבל אחרת. בשני שעשה בקיבוץ ובצבא כמו התקלף מכל דבר יהודי. כך הוא וכך הקטן, מאיר. אינם יודעים איך פותחים סידור, אינם מעלים על הדעת שיתלוו אליו לבית־הכנסת, אותה בת־בלי־שם שמצא אריה אלוהים־יודע־היכן – אפילו התכוונה לכבד את החותן והחותנת ולהזמינם לביתה – לא היתה יודעת להבדיל בין טריפה לבין ארוחה כשרה. ואילו מאיר, שבכספו של אביו קנה משאית, כביכול כדי לעבוד אתו, מתרוצץ בה בשבתות בחוצות המושבה. איך זה לא יָנקוּ הם לתוכם, בפשטות, מה שינק הוא, בפשטות, בבית אביו?

לבדו הוא בשִבתו עם ילדיו לשולחן החג, מניפות־הקמטים נחרצו בפניו צרובי השמש, ואף ששׂער־ראשו הגזוז עודנו סמיך כמברשת, כבשה אותו השיבה. בשעה שהוא טובל פיסות של תפוח־עץ בדבש ומברך על השנה המתוקה, מזכיר הוא את מיני הפירות שהיו גדלים באחוזה, את היינות והליקרים שהיו עושים. ושוב הוא חוזר אל השכונה שתקוּם בקרוב. כשיהיה לו בית משלו וחצר משלו, ישוב הכול להיות כמו שם. חדר מיוחד בבית יוּקצה לנכדים. בחצר ייטע עצי פרי, יהיו להם תפוחים ושזיפים משלהם. שם יתחדש בית המשפחה. בעיני־רוחו היה כבר כאביו המנוח, מוקף בנים ובני־בנים, ובימי החגים, בראש־השנה ובפסח, היה כמי שממש לפניו, בריחוק שתיים־שלוש פסיעות, המנוחה והנחלה.

ו

באחד מימי הקיץ, זה שלפני הקמת המדינה, עמדו אברום שיין והפועל התימני הקבוע – שותפו הראשון כבר הסתלק מן העסק ובכסף שהוציא במרמה פתח לו בית־מסחר בתל־אביב, ושותפו החדש הסתובב באותו יום בין בעלי־החוב – וטענו משאית בבולים גדולים של איקליפטוס. פתאום – בלי שיידע איך קרה הדבר – שקעה מתחת לרגליו האדמה. בבקשוֹ אחיזה, נטה לא לעבר המשאית, כי אם לאחור. ומלוא כל גופו הכבד נפל על גבו, כאילן כרות. בול־עץ שהגבּיה וכבר הניח על שפת המשאית ירד כקורנס על קרסול רגלו, סיפר התימני. אולי זה, ואולי בשעה שחשכו עיניו, נלכד חרטום נעלו (המגפיים שזיכוהו בסרטיפיקט נטמנו לפני שנים בארגז, והוא היה עובד בנעלי צבא, שקנה בחצי־חינם בעזה) בשורשו של גוֹדֶם איקליפטוס וכך נשבר הקרסול. מכל־מקום תחילה פטר את הנפילה ואת ההתעלפות בביטול, נעזר בתימני וקם ועמד על רגליו. כשהתכופף להרים את בול־העץ, ננעץ הכאב שנית כמו גרזן בעקבו.

במה לא האמין אברום שיין?

שגופו־שלו ימרוד בו. אילולא נרצח אביו בידי האוקראינים היה היום כבן שמונים, כאבי־אביו שמת בן תשעים וכל שיניו בפיו. אברום שיין, שטרם מלאו לו חמישים באותה עת, פשוט התעלם מן הכאב המנסר מעקבו ומעלה. מדדה על רגלו האחת ונשען אל המשאית המשיך לעבוד עם התימני ועם הנהג בהעמסת בולי האיקליפטוס, ורק לאחר שסקר את החלקה המבוֹראה וראה שעשו מלאכה נקייה, נתלה בדופן המשאית, לא מסוגל עוד לפסוע פסיעה אחת. כשתי קביים ננעצו כתפי התימני והנהג מתחת לבית־שחיו – לשאת אל כל כובד משקלו לא היה להם כוח – ועל רגלו השלמה דידָה עד לקבּינה. בידיו נאחז במשאית, הם הגביהוהו מלמטה וכך התרומם עד למושב וגרר עצמו פנימה. הנהג רצה להסיעו לבית־החולם, אבל אברום שיין לא האמין ברופאים, לא האמין בהסתדרות, לא היה חבר בשום קופת־חולים. עד היום, ברוך השם, לא נזקק לרופאים ועד מחר יעבור גם הכאב הזה. הביתה, אל חנצ’ה, הוא רוצה.

בחנצ’ה האמין. היא תדע מה לעשות ותעשה כל מה שצריך. לא הועילו נימוקיו של הנהג ותחינותיו של התימני. הם הסיעוהו לחצר, ובקושי רב עלה בידי הרכב לקרב את המשאית לפתח הדלת.

יומיים הוסיף להאמין, שידיה הטובות של חנצ’ה והמגבות הרטובות יסלקו מקרסולו ומכף־רגלו את הנפיחות ואת החום, אבל ביום השלישי הזעיקה את מגן־דוד־אדום, וממש בכוח גררה אותו לבית־החולים.

“גם בטיפול נכון צריך אדם בן חמישים מזל גדול,” צעק עליו הרופא, “ששֶבר כזה בקרסול יסתדר לגמרי! ואתה רצית לאחות שבר עם קומפרסים חמים?! בעוד חודש תחזור לצילום, ועד אז תסתובב עם הגבס ותתפלל שלא תצלע.”

אברום שיין לא שכח בן כמה הוא, אבל גבס אינו מחלה. כעבור שבועיים כבר היה גורר עצמו, נעזר בענף לימון שהקציע יפה, עד לתחנת האוטובוסים, נוסע לתל־אביב ולירושלים, מטפל בגביית שטרות ישנים, שעד עכשיו לא התפנו, שותפו והוא, לטפל בהם. גם כשנתונה רגלו בגבס, אין גבר יכול לשבת שבועות בטֵל בביתו – בזה האמין יותר מאשר באזהרותיו של הרופא.

ז

הרנטגן היה בסדר, הגבס הוסר ואברום שיין שב להלך על שתי רגליו. אנשים אמרו שניכֶּרת איזו צליעה בהליכתו – אולי באמת נחלשה קצת הרגל מן הגבס, אולי משום שהוא חושש להעמיס עליה את כל כובד גופו. מכל־מקום, מן הגרזן ומן המשור לא נפרד, וחוץ מאותן דקירות מחטים בחילופי העונות חדל השבר להטרידו. מחשבותיו היו עכשיו בבית החדש, שבקיץ השני שלאחר מלחמת־השחרור החל צומח ומתרומם בין שלדי הפרדס שבפאת המושבה, הרחק מעבר לרכבת.

הקבלן היה לייזר, אחיו הצעיר. עסקים, אומרים, עושים רק עם זרים, ומי שנותר עם אח אחד בלבד, חלילה לו להכניס ענייני כספים בינו לבין אחיו. מצד אחר, יש לו לאדם אח, קבלן לא־גדול. השנים – הראשונות למדינה – קשות מאין־כמותן למבקשים לא להשיג זכויות לשיכון ותיקים, לא להזדנב בסופו של תור לדירה דחוקה בבית־קומות, כי אם בכסף טוב לבנות בית לעצמם. הכול טעון רשיונות, וחומרי בניין אין להשיג אלא בדרכי עקיפין, קצת מכוח קשרים עם הפקידים, קצת במחירים מופקעים, בשוק השחור. כך מלט. כך ברזל.

כך גם עצים. כמו בשנות המלחמה, היה ביקוש רב לכל מיני העצים, ואיש כאברום שיין, שהכיר כל חורש וכל שׂדרה, הוציא את פרנסתו. מה היו רווחיו לא ידע איש, וחנצ’ה טענה שאף הוא עצמו אינו יודע. כך הוֹנָה אותו שותפו הראשון. כך הכסף שהשקיע במשאית של מאיר, שבמקום שיעבוד בה עם אביו, נסע לפרדס־חנה אל אותה בחורה בריאה שפגש בצבא, ושם השתקע, הוא והמשאית. מה שמצא בזול – ויהיה ישן, ויהיה משומש – לא קנה ביוקר. מנסיעותיו היה חוזר עם מיני מציאות, אך גם עם עופות וביצים ושאר מזונות, שהיו נמכרים בקיצוב ומצוּיים בצמצום. משנטל עליו לייזר לבנות לאחיו את ביתו, לא קימץ אברום שיין בשום דבר. מתחילה יצקו יסוד לשלושה חדרים רחבי־ידיים, הול שאף הוא כמין חדר, מרפסת גדולה אחת בחזית, מרפסת שנייה מאחור ושלישית למטבח. כך היסודות – וכך הגג. לא חסך לא על ברזל ולא על מלט, ובלבד שיהיה בית שיוכל להורישו לבניו ולבני־בניו. בפועל לא הושלמו אלא שניים מן החדרים. את השלישי, אמר, יבנה כשיתחילו לבוא הנכדים וכשיהיה לו מעט יותר כסף.

האם כילה את כל חסכונותיו? אף שכל השנים היה מספק עמודי־עץ לגִדרות תיל דוקרני, הנה את מגרש ביתו־שלו הקיף אברום שיין בגדר שיסודה בטון, עמודיה ברזל והיא עצמה שׂבכת־תיל. והבית עצמו – כשנאספו הילדים בראש־השנה, כחמישה־עשר חודש לאחר שהחלו פועליו של לייזר בעבודה, נעצרה נשימתם למראה המזנון המפָאֵר את הסאלון, עץ לבוד בפוליטורה טבעית, בגוון שבין רסק־בננה לפודינג־וניל, את חציו העליון מחלקים עמודים דקורטיביים לשלושה, הקיצוניים למדפי ספרים והמרכזי רובו בַּאר למשקאות, שניתן להעלימו בתריסי־עץ הנפתחים לצדדים ונגללים על צירם, ודופנו האחורית ראי מלוטש המכפיל את מספר הגביעים והכוסיות והתחתיות, שלא להזכיר את היין ואת ליקר הדובדבנים; מול המזנון – ספה אופנתית, שבלילה ניתן להופכהּ למיטה כפולה לילדים, כשיתארחו בביתם החדש של הוריהם, ספה של שלושה חלקים, מרופדת אֶרג כחול־ירוק כעין הטורקיז; שולחן סאלוני מוארך, שלוחו זכוכית עבר; בפינה שבין הספה לדלת־הכפולה הפונה אל מרפסת־החזית, כורסה ושלושה שרפרפים הכול באותו ארג טורקיז. כמעט שבע־עשרה שנים עשו חנצ’ה ואברום שיין בחצרו של מנדל גראף, בדירת־החדר שהתקין להשכרה מאגף של ביתו – חדר שמַרצפותיו קצתן שקעו, כמה מהן נסדקו, עץ התקרה נתעקם, טיח הקירות החל מתפורר – ובשנים אלה התרגלו הילדים לראות את אביהם ואמם כחלק מאותו יושן מתמקמק. עכשיו הדהימום הסאלון הבהיר, במיטב אופנת מחצית שנות החמישים, שולחן־האוכל בעל לוח־הזכוכית וארבעת הכיסאות המרופדים שבהול, ויותר מכול – חדר־השינה שקנו לעצמם לאחר שנכנסו לעשור הששי לחייהם, מיטת־זוג, שבינה לבין הקיר ארגז־מצעים צר, המשמש גם גב מוגבֶּה לנוי שני ארונות־לילה בצדי המיטה וארון־ארבע־דלתות, הכול באותה פוליטרה טבעית. מחדר־השינה, כמו מחדר־המגורים, נפתחה דלת כפולה למרפסת־החזית רחבת־הידיים, ושני וילונות־תחרים, שגוֹנם בן פודינג־וניל לבין שמנת, רוחפים ברוח הקלה בשעה שנוסעות הדלתות על מסילותיהן לתוך החללים שבקיר.

סביב הבית החדש, האמין אברום שיין, תתחבר מחדש המשפחה שנתפרדה. אדם שהוא בעל־בית, האמין, מקומו בסדר הדברים גבוה יותר, קומתו מזדקפת, כבודו עולה. שתיקתו הכבדה אין פירושה אטימות החושים. ככל שקרב לשנתו החמישים, כן הלך והחריף אותו כאב בשיפולי הבטן, שפעמים הוא תוקפו כשהוא מגבּיה בול־עץ כבד ופעמים כשהוא בולע את כבודו. כך יחסה של חנצ’ה, שהיטב חש את מה שהשתנה בו, אף שמשתיקתו לא יצא. גברותו נפגעה לפני שנים: כשהשכירה עצמה כמשרתת בבתי זרים במושבה, הוטל בה מום פעם ראשונה – וכשהיתה לשכירת־יום בפרדסים ומאוחר יותר במפעל־השימורים החדש, פעם שנייה ושלישית. גברותו נפגעה בשעה שהשליטה היא את רצונה, והוא ויתר על המשק באותה מושבה שבגליל. עכשיו אין כאב זה אלא שבר, פשוטו כמשמעו, יציאה של מעי לתוך כיס־האשכים, שגרמו המשאות הכבדים שהוא מרים כל השנים. מפני הבושה מצניע הוא את המקרה הרע הזה אפילו מעצמו, לא־כל־שכן מחנצ’ה. ברופא לא שאל, ומתוך מה ששמע התקין לעצמו כמין חגורת שבר, שביום של טעינת עצים הוא פורש לעובי החורש וחוגר אותה. אבל בושה זו על גברותו הפגועה הביאה עליו בושה גדולה יותר – כל כמה שהעמיקה בו אהבתו לחנצ’ה, ועם השנים נהפכה למין תלות בה, חש הוא כל־אימת שהוא מבקש להתקרב אליה בלילה, במיטתם, איך כופתת אותו איזו אין־אונות, כמעט משתקת את גופו.

הבית החדש, האמין, יחזיר לו את כבודו בעיני הבריות, בעיני בניו שהתרחקו, בעיני חנצ’ה, יחדש את אוניו. בשובו עייף מיום־עבודתו הארוך, היה טורח עוד ועוד בבית ובחצר, שכר פועל שעשה עידור עמוק, שלף מתוך הקרקע את שרידי שורשיו של הפרדס, ניכש את היבלית ושאר עשבים רעים, לאורך הגדר נטע שתילים של פיקוס, בחצר נטע עצי־פרי אחדים, ריצף שביל מן השער אל כניסת־הבית המקוֹרה, ובשפותיו טיפח גדר חיה. בירכתי החצר היו ערוגות־ירק, לול קטן, ומאחת הנסיעות הביא כלב־זאב, שיגן על חנצ’ה בשהיותיו הארוכות מחוץ לבית. השכונה כולה נבנתה בקצב אִטי הרבה יותר משהובטח, אבל הנה קם בית שני ושלישי ורביעי, ובתוך שנה נוספת כבר ניתן היה לקיים מניין של ממש. צריף סוכנות שקנה אברום שיין בחצי־חינם באחת המעברות המתחסלות, הוקם מחדש בטבור השכונה בתרומות כל המשתכנים, והם גם בחרו בו לגבאי הראשון של בית־כנסת זה. את חצי־הדונם נידב הפרדסן, בתנאי שיקראו את בית־הכנסת על שם שני בניו שנפלו – כמעט בזה אחר זה, האחד בהרי ירושלים והשני בקרב הנורא בגבעות לטרון – במלחמת־השחרור. עכשיו ראה עצמו אברום שיין בעל־בעמיו, אדם מן היישוב.

במה האמין אברום שיין? שאין עוד בית יפה כביתו החדש, ואין אדם שני, שכך האיר לו מזלו הטוב. צריך אדם להאמין באלוהים, בארץ, בעבודה ובמזל הטוב.

ח

במה לא האמין אברום שיין?

שאף אותו תשיג הזִקנה. מרוב מים ששתה כדי לפרנס את הזיעה ולצנן את גופו, מרוב לחם שאכל, מרוב עמל ושנים, התנפחה כרסו וכל גופו הגדול כמו שאף אל האדמה. גם עכשיו היה קם בחושך, אפילו מקדים לצאת את הבית. לפי־שעה אין השכונה אלא קומץ בתים פזורים על־פני שטחו של הפרדס לשעבר, וחצרם בקצהו הרחוק. הכביש נגמר בשערי המחסנים, מעבר למסילת־הברזל. הלאה משם נמשכה דרך־עפר, השכונה מעבר מזה ופרדס חי ונותן־פרי מעבר מזה. תחנת־האוטובוס האחרונה היתה בתחנת־הרכבת וחנות־המכולת הקרובה בהמשך הרחוב המוליך למרכז המושבה. דווקא עכשיו חדלה חנצ’ה להתלונן, אבל אברום שיין חש, שרק כדי לא לצערו היא שותקת. אולי צדקה גם הפעם כשחזרה וטענה, כי שוב נותן הוא אמון באנשים שאינם ראויים לאמון. הפרדס תקוע בשטח נמוך מאוד, מעבר לרכבת, ואין היא רואה אנשים מתנפלים על המגרשים. בכל מקום בארץ בונים בעת האחרונה כאחוזי־טירוף, ורק בסביבה הזאת, מעבר לרכבת, לא זז כלום. מעבר לחצר שלהם, הקיצונית בשכונה, שאף היא אינה אלא בית פה ובית שם, אין רואים לאחר שקיעת־החמה אפילו אור אחד.

לא ביום אחד תש כוחו. הדרך החלה מתארכת, אפילו יותר מכפי שהיתה אך לפני זמן קצר. לפתע, בחצי־הדרך לתחנה, היה נשאר בלי אוויר, גופו הכבד רובץ כהר על רגליו, הזיעה רוחשת על בשרו. תחושה משונה זו, דומה למה שאירע לו כשנפל פתאום ונפגע קרסולו, אחזה אותו פעם, פעמיים, ואברום שיין לא האמין, שהיא יותר רגע חולף של ליאות. שוב החליף שותף, איש צעיר־לערך, מן הניצולים, שהגיעו לכאן אחרי גלגולים על־פני חצי־העולם. מן הסביבה שלהם היה השותף, שמפני כבודו לא נזכיר את שמו. הכול ידע השותף על משפחת שיין ואברום שיין הכיר היטב את משפחתו המכובדת של השותף. גבר חזק ונמרץ היה, ומגרמניה – משם הגיע לפני שנים אחדות– הביא קצת כסף, והיה מוכן גם לעבוד וגם להכניס מכספו לשותפות. חנצ’ה אמרה, שאינה מאמינה לעיני־החזיר המצומצמות שלו, שהיא חושדת בצחוק־הזהב של שיניו. “האיש רוצה להתעשר, מהר, ומצא אותך.” “אדם שרוצה להתעשר מהר,” חייך אברום שיין, “יעשה הכול לאבד אותי. לא להכניס את כספו לשותפות אתי. האיש לא רק צעיר ומוכן להתכופף ולתת יד, אלא יש לו משאית בשותפות עם גיסו והוא עצמו ינהג בה בשעת הצורך, וזהו דבר גדול מאוד.” חנצ’ה שאלה איך תחוּשב עבודת הנהגות של השותף, אבל אברום שיין השיב רק בריטון נרגז: “וזה שהשותף מוכן לבוא בכל פעם לקחת אותי מן הדלת ישר אל המקום שאנחנו מעמיסים בו, להחזיר אותי בערב עד לשער, זה לא שווה לך כלום?!…” חנצ’ה שתקה. אין תכלית לדיבורים עם תמים זה, המאמין לכל אדם ורק במה שמנבאים חושיה אינו מאמין.

השותף נהג באמת לקחת את אברום שיין בבוקר ולהחזירו בערב. אבל לא בכל יום נזקקים הם למשאית. מה על כל הנסיעות ברחבי המדינה, החל בחיפוש עצים לקנייה וכלה בחיזור היגֵע עם השטרות על פתחי בעלי־חוב, המוציאים את הנשמה עד שהם פורעים את חובם? ברגל היה אברום שיין הולך מקצה השכונה עד לתחנת האוטובוסים, הולך ברחובות הערים, עולה ויורד במדרגות, מכתת רגליו בחורשים שנטעו יושבי המעברות, שתילים שלנגד עיניו היו לאילנות, וההליכות הלכו ונתארכו. הכול תלה ברגל האחת שנחלשה לפני שנים, בשבועות שהיתה נתונה בגבס. הוא הלך אל אורתופד נודע בתל־אביב, וזו הפעם הראשונה הזמין נעליים חדשות, מותאמות היטב לצורת רגליו, לששת ימי המעשה. את נעלי־הצבא המשומשות, ששמרן עכשיו בארון במרפסת המטבח, היה נועל רק בחצר, כשהיה מעשֵב את גומות ההשקיה מתחת לעצי הפרי, כשהיה מגזם את ענפי הגדר החיה, משקה את הירקות והפרחים. בנעליים האורתופדיות החדשות ממש חש, וכך גם חזר ואמר לחנצ’ה, שהוא נעשה צעיר בעשרים שנה.

עשרים שנה שחולפות אין להשיבן, אפילו לא בנעליים אורתופדיות חדשות. עדים השזיף והגויָבה והלימון, שגדלו ויצאו משנות העורלה, והם נותנים פרי טוב למאכל. עדים הנכדים, המתרבים כמעט מדי שנה – תחילה של אריה, ואחרי־כן של מאיר, וסוף־סוף של אטקה שלמדה ולמדה ועודנה לומדת, אבל בשעה טובה נישאה לדוקטור צעיר, דוקטור שאינו רופא, ואף היא, ראש גאוותו, תביא לו היום־מחר נכד. באמת, אין לו סיבה שלא לשמוח בחלקו, אפילו ניצב ביתם בקצה השכונה הדחויה הזאת, אפילו ממעיטים הילדים והנכדים לבקרם ואין כל דחיפות בגמר התקנתו של החדר השלישי. רק שֶכמוֹ להכעיס, כשנותנים עצים שלו פרי על פיסת קרקע שלו, לפני בית יפה כל־כך שבנה לחנצ’ה ולו בארץ־ישראל, הולכים ימי־העבודה ומתארכים כל־כך, ושום נעליים אורתופדיות לא תַשבנה כבראשונה שנים שחלפו ואינן.

ועדיין היה אברום מקיים אותו אורח־חיים, שעמס על כתפיו עם עלייתו, לפני – כמה? – עשרים, עשרים ושתיים, עשרים וארבע שנים. עדיין היה קם בחושך, ואם יום של כריתת עצים הוא, לוקח את הגרזן ואת המשור, חנצ’ה מהדסת במטבח בכתונת־הלילה, בודקת שהכניס למזוודת־העץ הישנה את הלחם, את הקציצות הקרות, את הירקות, את בקבוק התה, והולך לכרות, לחטוב, לנסר עצים. רק בדרך זו ינער מעליו את הזִקנה, שסימניה המתרבים, בהם גם אותם עניינים שבצנעה, שבר־המעיים וגברותו, שגם בבית החדש, גם במיטה החדשה, לא חידשה את ימיה. את שתיקותיו של אברום שיין העמיק הכאב הזה, והוא הכניעו בעבודה עד קצה כוחותיו בגרזן, בפטיש, במשור. אף שחנצ’ה שבה והתחננה לפניו שייקח פועלים וינוח מעבודת־הפרך, ובלבו ידע אפילו טוב ממנה שהדין עמה, נזכר היה באביו, שבשנה שנפרד ממנו לעולמים, והוא אז למעלה מבן ששים וחמש, הוסיף להפיל פחדו על הגויים הצעירים באחוזה.

במה לא האמין אברום שיין?

שעד אשר פנה כה וכה עברו חמש, שש, שבע שנים מכניסתם לביתם החדש, בקצה הרחוק של המושבה, בין הרכבת לבין הפרדסים, והוא כבר יהודי בן ששים. ואחת. ועוד אחת.

ט

באחד מאותם ימים לוהטים של סוף אוגוסט, כשנדמה שהקיץ לא ייגמר לעולם, כל יום רק מוסיף כביכול עצים לתנור, שחוּמו עומד גם בלילות, כל תנועה שאדם עושה, שלא לדבר על הינף גרזן, או על הסעתו הקצובה של המשור־לשניים בחריץ המתכרכם ומעמיק בעובי הגזע הכרות, כל תנועה קלה שואבת מתוך הגוף פלגים של זיעה – ביום כזה כרע אברום שיין תחתיו.

שותפו באותו קיץ – שותף רביעי ואולי כבר חמישי – היה אחד מפועליו־לשעבר, תימני כחוש, שהיה לא רק זריז במלאכתו, כי אם קנה מומחיות בעצים, כאילו מיערות הצפון נישא על כנפי נשרים. לאחר שנכווה באותו בעל־משאית, שחנצ’ה הזהירה אותו מפני עיניו החזיריות וצחוק־הזהב של שיניו, הודה באוזניה אברום שיין, שאין לו עוד כוח לחפש שותף ולהתחיל הכול מחדש. הלה הונה אותו בחישובים נפתלים, ויצא כך שהוא עצמו, אברום שיין, קיבל רק מחצית מה שנותר בקופה המשותפת לאחר שנוכו כל ההוצאות. ואילו השותף משך כמה חלקים, הן כבעל־משאית, הן כנהג והן כשותף, כאילו היה כמה אנשים, העושים בעת־ובעונה־אחת כמה עבודות שונות. ולא זו בלבד, אלא שבימים שכיתֵת אברום שיין רגליו בגביית שטרות ובהוצאת רשיונות, היה הוא מושך בגניבה עצים מתוך הערימה המשותפת, מעמיסם על המשאית ומוכרם מאחורי גבו. קשה מכול: בשנים הקצרות הללו הוציא בעורמה מידי אברום שיין חלק נכבד מן הקשרים המסחריים, שקשר הוא בעבודת שנים רבות. בפעם הזאת נשבר בלבו משהו והוא אמר לחנצ’ה: “אני מאמין כבר בכול!”

אך בעודו מחזר עם השטרות על פתחי בעלי־החוב, מנסה להציל מה שאפשר ובלבו כבר גמלה ההחלטה לחפש עיסוק אחר, אולי להשקיע מה שהפקיד בבנק בחנות קטנה, שיוכלו להתפרנס ממנה בזִקנתם, בא התימני הכחוש והציע לו שותפות בשדרה של ברושים בקצה המעברה שהצמיחה מתוכה שיכון גדול והיא מתפשטת עכשיו לתוך הפרדסים. דווקא הפעם דחפה אותו חנצ’ה לשותפות. “ראשית,” אמרה, “אם תשב בטל בבית, תצא אתה מדעתך וגם אותי תשגע. שנית, הברושים הם כאן, במושבה, ולא תצטרך להתגלגל למרחקים. והעיקר, בתימני הזה אני מאמינה. בינתיים נחפש איזה עסק, אולי נתייעץ קודם עם הילדים.”

וכך, בשעה של אחר־הצהריים, בעודו עומד ומשוחח עם שותפו – אברום שיין בעברית שלו, שעיקרה יידיש גליצאית, והתימני בעברית שלו, שרק במשוער מצליח הוא לעקוב אחריה, חש, בפועל ממש, איך יוצאת מתוך גופו הנשמה. דווקא באותה שעה לא עבדו כלל, אלא עמדו ודיברו, אף־על־פי־כן התמלא איזו ליאות, שונה מכל מה שהתנסה בו עד אז. הוא ביקש לעשות שתיים־שלוש פסיעות ולהתיישב על ברוש כרות, אבל רגליו לא נענו לו. הוא ניסה לומר לתימני, שיתמוך בו, אבל גרונו היה פקוק. זיעה מלוחה ערפלה את עיניו שהזדגגו. שדרת הברושים הזקנים כמו נכרתה מאליה ונפלה עליו בלי קול.

עשרים ואחד יום שכב אברום שיין בבית־החולים. על־פי כל הסימנים, הסבירו לו הרופאים, כבר היה לו בעבר התקף־לב, ורק מזלו הוא שאותו התקף, ואולי אירועים נוספים, נגמרו בשלום ובלא שידע לא מתי חלה ולא מתי החלים.

“מה פירוש, אדם אינו מאמין ברופאים, כפי שמספרת לנו אשתך?” חקר אותו הפרופסור. “ובמלאך־המוות אתה מאין? ובכן, אם לא תפסיק מיד את העבודה הזאת, לא יוציא אותך מבין אצבעותיו פעם שנייה. אתה יהודי בן ששים ושתיים, ואם אך תנהג בתבונה, יכול אתה להגיע עד מאה ועשרים. והשבר הזה, איך מסתובב כך בן־תרבות במשך שנים, כמו עם מדליון? מזלך, אדון שיין, שאתה חזק כמו עץ.”

י

כשם שלא האמין בהסתדרות, לא האמין בקופת־חולים, לא בזו של ההסתדרות ולא בכל האחרות. כשם שלא האמין בזִקנה, לא האמין שיום אחד יאמרו לו הרופאים, שהבחירה בידיו – לגנוז את גרזיניו ומשוריו ולפרוש מן העבודה, או למוּת.

עכשיו קרב אותו יום – וכל דבר שלא האמין בו התרגש ובא על אברום שיין.

על האשפוז עצמו הוציא כסף לא־מעט. דווקא על סִפו של פרק־חייו האחרון ראה מה עלול לקרות לחסכונותיו, שקצתם היו מופקדים בבנק ואת קצתם, בשטרות של דולר, טמן בין הסדינים בארון בעל הפוליטורה הטבעית. בדולרים האמין אברום שיין, אלא שמעטים כל־כך יהיו בערוב ימיו, בזאת התקשה לאמין. שוב ושוב היה שולף את הדולרים השחורים מבין המצעים, מלחלח ראשי אצבעות וממשמש את השטרות, אולי דבקו שניים יחדיו, ושוב ושוב היה מגיע לאותו מניין עצמו. שש מאות שלושים וחמישה דולר. הוא מוסיף מה שיש בבנק בלירות, מוסיף את השטרות, ואינו מגיע כדי יכולת של קיום כלשהו מכסף זה. בשום קרן גמלאות אינו חבר, ולא נותר לו אלא לקוות, שהביטוח הלאומי לא יעשה לו צרות בהגיעו לששים וחמש.

בקרקע ובבית עצמו – בברזל, בבטון, בנגרות, בבור־הספיגה, בחשמל – קבר חסכונות עשרים שנות עבודה. בכסף שאפשר לקבל בעד בית כזה, יוכלו לקנות לעצמם דירה קטנה ועוד ייוותר להם סכום הגון. מכל חסכונותיהם גם יחד יוכלו להתקיים באופן אנושי, אם גם בצניעות.

קודם שנפלה החלטתו למכור דיבר בזה במשך שבועות עם חנצ’ה. אדם האנוס לעקור מתוך בית שבנה בזיעת־אפיו יורד מדרגה בסולם הכבוד, מתחת לרגליו ממש נשמטת כל אחיזתו בעולם. כל מה שלא יעשה בכסף, יהיה בו משום פיחות לעומת בית זה. בזה האמין אברום שיין עד יומו האחרון, שנים לאחר שמכר את ביתו וגלה לרמת־אביב.

מדוע, אם כן, מכר? בצד הברירה האכזרית, שהציב לפניו הפרופסור, היה פחד הבדידוּת. בשעה ששפך לירות בלי חשבון ובנה בית מכובד כל־כך, האמין שכאן תשוב ותתלכד משפחתו המתפרדת. לא כך היה. כל אחד משלושת ילדיו – ועולמו שלו. אמנם, לשני הבנים יש עכשיו מכוניות משהם, לזה משאית ולזה טנדר, אבל מאיר מתגורר מצפון לחיפה ואשתו של אריה הצליחה סוף־סוף להעביר חתול שחור בינו לבין אביו ואמו. זה וזה מזדמנים פעם בחודש־חודשיים, בדרך־כלל בשבת, כשאנשים חוזרים מבית־הכנסת, מביאים את הנכדים, יושבים לאכול צהריים ונעלמים. בין ביקור לביקור, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, מגרש רק הרדיו את הדממה מתוך חדרי הבית. וגם בבואם, לעולם לא יאמר זאת בקול, עומדת מחיצה אטומה בינו לבינם. יושבים ושותקים. אך כשהם פותחים פיהם ומדברים, מעדיף היה שישתקו. במה כל מעייניהם? בכסף שהרוויחו אחרים וירוויחו הם, במכוניות שקנו אחרים ויקנו הם, באמריקה שאחרים נסעו לחיות בה ואולי יסעו לשם גם הם. לא שום דבר, שיש לו ריח של שבת. אין הוא מעז לבקש את בניו, שלא יבואו ברכבם בשעה שיוצאים מבית־הכנסת, שהוא, אברום שיין, הגבאי שם, מחשש שאפילו אחת בחודש־חודשיים לא יזכו לראות את הילדים ואת הנכדים. שמחה ממש אינם משאירים אחריהם בלכתם. החדר השלישי, שכבר לפני כמה שנים השלים את בנייתו וריהטוֹ בהוצאה ניכרת, כדי שיעמוד לרשות הילדים, נותר בלי שימוש, ואפילו לאַווררו חדלה חנצ’ה. אצלם בחוץ־לארץ היו נכדים נשלחים לשבועות ולחודשים אל סבא וסבתא. כאן יושבים שעתיים־שלוש, אוכלים, מקבלים מתנה – ונעלמים. מי היה צריך חדר שלישי?

הוא וחנצ’ה. אילו שמעו אֶטקה וצָלי בעצתם בשעה שהוזמן הוא ללמד באוניברסיטה החדשה בתל־אביב, היו הם, הזקנים, מעמידים את שני החדרים לרשות הילדים ומסתפקים בחדר השלישי. אילו כך אירע, היה אור שונה לגמרי, אור בהיר, נזרע לו, היה יודע שמחה. לכאורה, התרחקה אטקה יותר מן הבנים, אבל גם כעבור כל השנים האלה שהיא עושה בירושלים, לומדת ומלמדת עניינים שאינו מבין מה הם, מוספה נפשו להיות קשורה בנפשה. אוהב הוא לשבת ולהקשיב בשתיקה לדברים שהיא מספרת לחנצ’ה ולו על מעשיו של צלי – הדוקטור, בצלאל, בעלה – ועל מעשיה־שלה, הוא באוניברסיטה והיא במה שקרוי “המכון”. אטקה היא הנשמה היתירה של אברום שיין, היא גאוותו, ובכל פעם שהיא מגיעה לביקור, חש הוא כאילו נכנסה השבת. כל השנים שהיא בירושלים, לא היתה יורדת אליהם אלא בחגים ובקיץ. שלוש־ארבע פעמים בשנה היה הוא מוצא תירוץ לעלייה לירושלים, נושא אתו סלים ותיבות – תפוזים שהביא הוא מן הפרדס, צווארים ממולאים ופשטידות שהכינה חנצ’ה, סוודר שסרגה, כרית שרקמה. ובכל פעם היתה אטקה מטפלת בו כאילו היה הוא הגראף פוטוצקי בעצמו – העלתה אותו לראות את קברו של הדוקטור הרצל, הצליחה להשיג רשות כניסה לישיבת הכנסת בבית פרומין, לקחה אותו להר ציון. כל־כך שמח כששמע שאטקה ובעלה עוקרים מירושלים, שבלי לחשוב רגע הציע להם את ביתו. לחנצ’ה ולו די בחדר השלישי.

בהתרגשות רבה הודו לו על הצעתו, אך אטקה אמרה, שאינה מעלה כלל פתרון כזה על דעתה – לנשל אותם מביתם. “ומלבד זאת,” הוסיף צלי, “עלי לגור קרוב ככל האפשר לאוניברסיטה ואין לי שעות לבזבז על נסיעות הלוך־ושוב. נסתדר איכשהו.”

עכשיו, בשובו מבית־החולים, הניחו לפניו אטקה וצלי הצעה משלהם: ימכרו ההורים את הבית וירכשו לעצמם דירה קטנה ברמת־אביב, וכך ייהנו מכל היתרונות של קרבת־מקום בלי החסרונות שבדירה משותפת. שם יתגורר בשכונה שהיא גם עיר גם מחוץ לעיר, לא יצטרך לכתֵת רגליו עד לתחנת־האוטובוסים הרחוקה, אלא הכול יהיה ממש מעבר לדלת – כבישים, מדרכות, בתו ונכדיו, בית־כנסת, חנויות, קופת־חולים.

“כל מה שאומרת אטקה,” חייכה חנצ’ה, “הוא בעיניו קודש־הקודשים.” אפילו למעמד של הורי־חברים בקופת־חולים הסכים עכשיו אברום שיין בלי נדנוד של אי־רצון. אפילו למכור ולעבור לרמת־אביב.

אבל אז גילה מה מעטים הקופצים על הבית הזה, ששיקע בו עשרים שנות חסכונות ועוד עשר שנות חיים בין כתליו ובחצרו הפורחת. ברגע ששמעו כי מדובר באותה שכונה הדחוקה בין הגבעה שמעבר לרכבת לבין הפרדסים, אמרו הנענים למודעה: תודה רבה. המעטים שטרחו ובאו ביקשו מציאה. שוב ושוב מנו באוזני חנצ’ה ואברום שיין את כל חסרונות הבית: השיכון כלוא בתוך בקעה, הפרדסים סוגרים את האוויר, חם מאוד, לחות גבוהה, אין פיתוח – לא כביש פנימי, לא תחבורה, לא ביוב, לא רופא, לא בית־ספר קרוב – והעיקר: בניית־המגורים החדשה היא בעיקרה בקצה האחר של המושבה, ובכיוון ההוא תתרחב גם בעתיד, ואילו שיכון זה סמוך לאזור התעשייה וכאן רק ייתוֹספו בוודאי עוד מפעלים רבים. לא זו בלבד, שהמחיר הנדרש היום בעד הבית גבוה מדי, אלא גם בעתיד לא יעלו פה המחירים. מי שפיתה עשרים יהודים לבנות כאן את בתיהם ונפטר מהפרדס שלו ידע מה הוא עושה.

מה נותר לאברום שיין לעשות? כל מה שלא האמין בו התרגש ובא. לא זו בלבד, שאינו מקבל מה שמשלמים עכשיו בשביל בתים שאין להשוותם כלל לבנייה הזאת, בלי אילנות מטופחים, בלי גדר כזאת, אלא שעליו לכוֹף את ראשו ולשמוע הכול בשתיקה.

בסופו של דבר נמצא קונה רציני, שהניח על שולחן־האכילה שבהול צרור שטרות לחתימת העסקה. אטקה מצאה להם דירה באחד הבתים השיכוניים, שני חדרים ששטחם כמחצית שטחם של החדרים בביתו, מטבח שהוא פחות ממחצית המטבח שלהם, דלת המוציאה לחדר־מדרגות בקומה השנייה, לא לחצר רחבה. אברום שיין אמר הן למכירה והן לקנייה. הוא עשה חשבון ומצא, שייתוספו עוד כשלושת אלפים לירות למַה שהפקיד בבנק וטמן בין הסדינים. כדי קיום צנוע יהיה להם. עם הרהיטים בפוליטורה הטבעית לקח אתו לתל־אביב גם את הגרזינים והמשורים והמקבות שפרנסוהו כמעט שלושים שנה, אבל שוב לא נזקק להם. הוא מצא להם מקום בארון הפתוח שבמרפסת המטבח הצרה, ושם העלו חלודה, כלים אין־חפץ־בהם.

יא

במה לא האמין אברום שיין? שיכול אדם לחיות בלי שיעבוֹד. בתחילה מתעורר היה, כמנהגו כל השנים, בעוד לילה, לובש אותם בגדי־עבודה מהוהים, ובזה כאילו הבדיל בין קודש לחול. אבל עד מהרה חדל גם מזה – בשביל לבקר את אטקה בביתה, “אפילו בשביל להתפלל שחרית בבית־הכנסת, בשביל ללכת לבנק או לחנות צריך ללבוש בגדים מהוגנים,” אמרה לו חנצ’ה. היא קיפלה היטב את בגדי־העבודה וגנזה אותם לעד. כל השנים נהג להתגלח בערב־שבת, או בנסיעותיו לירושלים. עכשיו החל מתגלח מדי בוקר, לובש חולצה של שבת, ובצאתו לרחוב עונב עניבה, לובש מקטורן של חליפה וחובש מגבעת. קודם צאתו נוטל היה גרב־צמר ישן וממרק את נעליו המצוחצחות היטב. ולאחר שהלך וחזר, עדיין כל זמנו לפניו.

עדיין מיאן להאמין שיכול אדם לשבת תחתיו ולראות את הימים החולפים. עולה היה על אוטובוס, קצת כדי לנסות ולהציל משהו משטרות ישנים שמועד פירעונם עבר מזמן, קצת כדי לפגוש את מכריו הישנים, אך בעיקר כדי לעשות משהו שיש עמו רווח – מסתובב בשוק הכרמל, משווה את המחירים, עומד על המיקח, שב ובשתי ידיו סלים גדושים מציאות, מיעוטן למטבחהּ של חנצ’ה רובן למטבח של בתו. את אזהרת הפרופסור לא שכח – הוא חש איך מחישים הסלים הכבדים את פעימות לבו, איך מתקצרת נשימתו ומבצבצת הזיעה הקרה, אבל בשובו היו פניו צוהלות – סוחר שמסחרו עלה יפה. גם בבית לא ישב בטל. כל השנים שעבד בעצים לא נגע באצבע קטנה במלאכות של נשים, ולא רק משום שכל הימים שהה מחוץ לבית, כי אם משום שזהו סדר העולם. עכשיו ראתה אטקה לא־אחת את אביה עומד ברגליים יחפות, מכנסיו מופשלים והוא שוטף את רצפות הבית, או חגוּר סינר, קולף תפוחי־אדמה, מקצץ בצל, לש בצק.

הוא חש איך הולך כוחו וניגר מתוך גופו, אבל בדבר אחד לא האמין ממש עד ימיו האחרונים – שאכן תמו שנות עבודתו. הן לא האמין, שייתכנו חיים בלי עבודה.

יב

ובכל־זאת קָצבו בשמים לאברום שיין שנים אחדות, שהעבודה המפרכת לא תהיה בהן עיקר חייו. לבו הנחלש והולך לא שימש עוד כבעבר את גופו הכבד, ואפילו מן ההליכה עד לבית־הכנסת היה מתעייף כל־כך שנאלץ לשבת לשתיים־שלוש דקות על גדר־אבנים נמוכה, או על ספסל, כדי לשוב ולמלא את ריאותיו, אבל בהדרגה הלך ונתגלה אדם, שרק חנצ’ה אמרה, שתמיד ידעה שהוא חבוי בתוכו. כשהניח מידיו את הגרזן ואת המשור, כשנעקר מתוך הבית שהיה תמצית מאוַייו, החלו המלים למלא את יומו. יראת־כבוד כלפי ספרים היתה בו כל ימיו. על מדפי המזנון היו אותם ספרים קדושים שאסף מן הרחוב, איבּק, הדביק בזהירות את דפיהם הקרועים וכרך מחדש במיומנות רבה. היה מחזור לימים נוראים, עמוד אחד בעברית כנגד עמוד אחד בגרמנית. היה לקט אמרות של תלמידי הבעש"ט ובשערו הפנימי דף זיכרון, שבו מזכיר המחבר את כל בני־משפחתו שנספו בשואה, עשרות שמות משני צדי הגיליון. אבל היה גם ספר שמצא בעיירה ערבית נטושה מיד לאחר מלחמת־השחרור, רומן בגרמנית שהביא לחנצ’ה לקריאה. והיו כל כתבי הדוקטור הרצל, שקנה בשעה שעברו לביתם החדש והציבם על אחד ממדפי המזנון. היו עוד.

עכשיו היוו הספרים חלק נכבד מסדר־יומו. כמו שבו וחיו בנפשו אורחותיו של אותו עולם מת, היה הולך לבית־הכנסת פעמיים ביום, ובין מנחה למעריב משתתף בקביעות בשיעור יומי בגמרא. את בדידות הדירה השיכונית היה מגרש בקריאה רמה ומוטעמת של פרשת־השבוע עם פירושים, מציץ לשולחן־ערוך, וגם בדירתם של בתו וחתנו, שקירותיה מכוסים ספרים, מטפל היה בכל ספר שנתלשה כריכתו או נפרמו דפיו, כּוֹרכוֹ מחדש בקרטון של קופסאות נעליים, עושה מלאכת כורך־אוּמן. קליפה עבה נשרה מעליו, ונתגלה אדם המאמין אמונה תמימה בכוחן הכישופי של המלים.

כל השנים היה אברום שיין שותק. אפילו בחברת אחיו הצעיר לייזר – קודם שנפטר בייסורים קשים ממחלה ממארת – מסוגל היה לשבת שעות ולא לפצות פה. משהניח מידיו את הגרזן ואת המשור וגלה לרמת־אביב, נפתח פיו. רק אז נתגלה, כי עולמות שלמים רחשו בתוכו שלושים שנה בדומייה גמורה.

על מה דיבר? על האחוזה, על היערות, על המים הרבים הזורמים מן ההרים ונופלים לתוך הנהרות, על כל אותו עולם שבין הדנייסטר לבין הקרפטים, שבו עברו עליו שלושים וחמש שנותיו הראשונות.

ההתרפקות הזאת על ראשית החיים, אומרים, מאפיינת את סוף החיים. לא כך אברום שיין. פתאום החל שופע סיורים על שלושים שנות ארץ־ישראל שלו. אין מקום בארץ, שלא הגיע אליו, שלא שמר עליו בזיכרונו מעשה־שהיה. את שיח’־מוניס הכיר היטב, הרבה לפני שעלתה רמת־אביב במחשבה. בפרדסי שיח’־מוניס כרת ברושים. וכשלא הגיעה תל־אביב אלא עד גן־החיות, היה הוא כורת איקליפטוסים על הירקון. פעם לקחו אטקה וצלי אותו ואת חנצ’ה לנגב המערבי, ומרגע שקרבו לצומת סַעד, החל שופע סיפורים רבים כל־כך על ידידיו הערבים בעזה, בחאן־יוניס וברפיח, עד שאת הדרך בחזרה – היה זה בשנה שלאחר מלחמת ששת הימים – עשו דרך רצועת־עזה. במקום אחד קרא לפתע לצלי לעצור את מכוניתו, משום שבטוח היה שהוא מזהה איקליפטוס מסוים מאוד.

“בימים הם, לפני המדינה,” סיפר אברום שיין, “היו בארץ אנשים, שלא יצאו מתל־אביב ולא ראו עצים, ולכן היו טוענים בעקשנות, שאי־אפשר לטעת פה לא יערות ולא גני־פרי ולא שום עצים. ואני הייתי אומר להם, התורה מספרת לנו בפירוש לא רק על שבעת המינים ולא רק על ארבעת המינים, היא מדברת על חוטבי־עצים. אם לא היו יערות, מה היה להם לעשות עיר שלמה לחוטבי־עצים ולשואבי־מים? מה היה לתורה להזכיר בעניין ערי־המקלט דווקא זה, ואשר יבוא את רעהו ביער לחטוב עצים ונדחה ידו בגרזן לכרות העץ ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת הוא ינוס אל אחת הערים האלה? יש רק פירוש אחד: הארץ היתה מכוסה יערות וגני־פירות ופרדסים, ארץ זית שמן ודבש.”

וזה היה הגילוי המפליא ביותר, שהרעיש לא רק את לבה של אטקה בתו, אלא עתיד היה להישמר בלב נכדיו כזיכרון העדין והעמוק ביותר מדיוקנו של סבא כבד ושתקן זה, שבלשון־קודש גליצאית ראה את הארץ, את עברהּ ואת ההווה שלה, מכוסה יערות ובוסתנים ופרדסים, “וַאשֶר יוּבוֹי אֵייס רֵיעַיהִי בּוּיַער”.

בראש־השנה האחרון לחייו – הוא כבר היה אז חולה מאוד, ומאותה קליפה עצית צרובת־שמש וקשוּיה לא נותר עוד כמעט דבר, להוציא אמונותיו המוצקות והלא־נבקעות – היה ה“סאלון” בדירת שני החדרים השיכוניים שבקומה השנייה מלא קערות פרי. עכשיו היתה נשימתו נחנקת מדי עשרים פסיעות, אבל ערב־החג התעקש, נסע באוטובוס לרחוב שנקין, הלך לשוק הכרמל ובחר במחירי־מציאה במהודרים שבפירות העונה, ולא שכח תפוחי־עץ לברכה ורימונים למזל טוב.

דווקא בשנותיו האחרונות, שחי בהן בלי לעבוד, שב לחיות בו בשלמות תמוהה אותו עולם של יהודים כפריים, חסידים יִראי־אלוהים הדבקים באותו תוקף באמונות־איכרים אליליות, אנשי יערות ושדות ובוסתני תפוחים ואגסים ושזיפים, עולם שרק בו ובשכמותו פעמו עדיין פעימותיו האחרונות – והנה, אברום שיין זה בחר לאחד מנכדיו תפוח יונתן מבוסתני הגליל העליון, הגבּיהוֹ ואמר:

“נו, אִמרו אתם, איפה בעולם יכולים לראות תפוח כזה?”

הילדים והנכדים היו מצוּפפים סביב שולחן־החג המאולתר לסעודת־הצהריים, ואחרי שהדיחו אטקה ושתי הכלות את הכלים, החזירו הכול למקומו במטבח ובחדר, ישבו שעה, הקטנים אכלו פירות, הגדולים שתו קפה, והמשפחה נפוצה לכל רוח עד להתכנסות הבאה, בליל־הסדר. אותו לילה – חזהו נחנק מחוסר אוויר, הכאב מנסר את ראשו לשניים – קם אברום שיין מן המיטה הכפולה, גישש דרכו בחשיכה אל החדר השני, כף־רגלו נתקלה במשהו, או אולי אחזה אותו סחרחורת וכמו עץ כבד נפל מלוא קומתו במסדרון הצר. מן החבורה בראשו הסיקו הרופאים, שנפל לאחור, על גבו. מכל־מקום, חנצ’ה התעוררה לקול החבטה ומצאה אותו מוטל כך. עד שהבינה שניטלה הכרתו, עד שהזעיקה עזרה ועד שהגיע האמבולנס והסיעוֹ לבית־החולים, כבר היה אברום שיין מת.

במה האמין אברום שיין?

מי שהיה בדירתו הצרה באותו יום ראשון של ראש־השנה, אי־אפשר שלא ישובו מיד לזיכרונו אותם משפטים אחרונים שחזר עליהם באוזני ילדיו ונכדיו המתרחקים והולכים ממנו, כרוכל המכריז על סחורתו:

“ושזיפים?! אִמרו אתם: איפה בעולם יכולים לראות שזיף כזה? איפה?!”

גם בנוגע ל“יתר הגָזָם”, דהיינו לשארית ימי בעולם הזה, אין לי עוד שום דרישות והריני מוכן ומזומן לחתום כאן ועכשיו על הצהרה, שמרגע זה אני חשוב כמת ולא אצא עוד מפתח ביתי עד שיישׂאוּני מתוכו, רגלי תחילה – הוסיף אותו קול שבראשו לטעון בלי שום הפסקה לפני כיסא־הכבוד גם כשלחצם של הנדחקים לתוך ה“שֵרוּת” הדַף אותו שוב ושוב לאחור, אפילו כשמצא עצמו פתע פתאום לפני דלתה הפתוחה של המונית, נקלע לתוכה כמו בכף־הקלע, ראשו וכתפיו כנגד הגג הנמוך, הילקוט שבשמאלו נחבט אל ברכי שלושת המרפּקנים שתפסו לעצמם את המושב האחורי המרווח, ימינו נאחזת במסעד המושב הקדמי, ספק משתופף ספק נופל על האיש שהתיישב על הפנימי שבשני הכיסאות המתקפלים, לא מצליח להגביה אתת המושב המתקפל: – אדרבה, גם פה אינני נאחז בקַרנות המזבח והריני מתיר לך, עותר לפניך, מחֵני־נא מספר החיים גם בָּזֶה וגם בַּבָּא, ורק חסד אחד אל נא תמנע ממני, עשֵׁה לכבוד שְמך, שאצא איכשהו מכל הבדיקות הללו ולא אצטרך עוד אפילו לנסיעות לבית־החולים אלא כלוא בחדרי אשב, רחוק מגסי־נפש מבוֹהָמים אלה, הצוחקים עכשיו למִשבַּתי ואינם נוקפים אצבעם הקטנה לעזור לי בחילוץ המושב המקופל שמתחת לברכַי, רחוק מצחנת הזיעה והבצלים ושאר הריחות הרעים הממלאים עד עילפון את תיבת־הפחים הלוהטת הזאת, ואם אפילו לחסד פעוט זה אינני ראוי לפניך, אם אכן שוכן אתה שם בשמי־השמים ואינך ההֶעְדֶר המוחלט בתוך הריקנות האינסופית, אנא, עשה ברחמיך הגדולים, שלא ייגזר עלי גם לשוב בדרך־ההשפלות הזאת לביתי השמֵם…

ממש כשם שנישא בידי איזה כוח סמוי לתוך חללה הדחוק של המונית, כך נהגו עכשיו ידיים לא נראות ברגליו, הזיזון, הגביהון, חילצו מתחתן את המושב המתקפל – ופתאום מצא עצמו מתיישב על הכיסא הצר והקשה של המושב, ברכיו נעוצות במסעד המושב הקדמי. רווח לו כל־כך, שאפילו פעימת־הכאב הלא נפסקת בחלל בטנו שתָפחה להבהיל בשבועות האחרונים, אפילו הזיעה שנספגה לתוך כל בגדיו, היו כלא־היו. את ילקוטו הניח על ברכיו, ועל הילקוט הניח את מגבעת־הקש הישנה שלו, חוזר להאזין לנאום הלא־נפסק שבתוך ראשו.

אלא שאז סגר מישהו בקול טריקה רמה את הדלת ובאחת נעקרה המונית ממקומה בטַלטֵלה רבה וברעם מנוע־הדיזל. וכשניסה שוב להיאחז במשהו, מיששה ידו הימנית את זה שנדחק פנימה ברגע האחרון ממש, אותו איש־מילואים עצמו, שלפני כמה דקות סָכך עליו מאחור מפני הבריונים המתפרצים מחוץ לתור. עכשיו הבין, שזהו כנראה גם מי שבזכותו הצליח סוף־סוף להיכנס. האבק הכבד בשׂערו של איש־המילואים, על פניו, על מדיו המהוהים והקמוטים ועל נעליו, מלמדים שהוא מגיע עכשיו ממש מאיזשהו תמרון גדול של צה"ל, או חס ושלום מאיזשהו קרב. כיוון שהיושב משמאלו התרווח לו על כל המושב, והם שניהם אנוסים להתחלק במושב השני, יושב איש־המילואים – ראה רק עכשיו – ממש באוויר, דחוק בין הדלת לקצה הכיסא, תרמילו הצבאי הגדול ממלא את כל החלל שבין חזהו למסעד המושב הקדמי.

“סלח נא,” מיהר להתנצל, ובהתאמצות ידועה הצליח להָמיש את גופו הנפוח והכואב עוד משהו שמאלה, עד שנמצא יושב על קצות שני המושבים המתקפלים, צירי־הפלדה הזיזָניים נעוצים בבשרו. אלא שאת תודתו ללוחם, שחיצוניותו המאובקת מכסה על תכונה יקרה זו שמתארהּ שוֹפְמַן ב“השניים”, הופך דווקא כאב זה, ניתן כמעט לומר, למטבע קשה. בעיני איש־המילואים, שהציצו בו במצוּדד מבין ריסיהן המקומחים, נדמה היה לו שהוא רואה איזשהו ניצוץ קונדסי כמעט מוכר. אמת, אוּמה דלה וענייה אנחנו, ומוּנְדירים מהודרים, ציצי זהב וכפתורי כסף אינם משורש־מהותו של צבא־העם. ישראל היא אֶפּוֹס, לא אוֹפֶּרֶטָה. ובכל־זאת, ואף־על־פי־כן, הן את שֶבר בת־עמי באה המלכוּת לרפא, ובמובן הרוחני־נפשי לא פחות מאשר במובן החומרי־גשמי, להמציא מזור לכל קלקולי הגלות ועקמומיותיה, להשיב את כבודנו כבראשונה קודם כול בעינינו אנו. לפיכך צריך היה שחיילי צבא ישראל יבטאו את המהפכה הקיומית הכבירה הזאת גם בחיצוניותם, שחזותם הצבאית הנאה, המגוהצת, כן, גם המצוחצחת, תקרין הדר־מלכות, תעורר כבוד, אפילו יראה, מדוע לא, הן יש משהו נפלא בחייל עברי המפיל פחדו כמו איזה סַרְדיוֹט רוּסי, פולני, או ליטאי, לא הוא באופן אישי, כמובן, אלא השׂררה העברית שהוא סִמלהּ. חזות ממורקת כזאת היתה נהפכת בלי שום ספק למופת לשׂרידי שבטי ישראל שנקבצו ובאו לכאן משבעים גלויות, מין ערבובייה שאין לה שום הרגלים משותפים, לא נימוס, לא דרך־ארץ, לא שום יחס פנימי לסדר, לניקיון, להוד ולהדר. לפחות ביני לביני מותר לי כבר היום להחמיא לעצמי ולקבוע, כי ברעה חולה זו הבחנתי אני עוד בימים האידיאליים ההם כביכול, עוד לפני העלייה ההמונית, מאז פגישתי המזעזעת הראשונה עם צברינו החמודים בגימנסיות כאן, שעליהם ראוי היה לברך לא בורא פרי הארץ, אלא בורא פֶּרֶא הארץ. מן הפראות חרדתי, ורק שגיתי בזה שלא ישבתי ושלחתי לבן־גוריון, מיד עם הקמת צה“ל, מכתב אישי מבוסס ומנומק היטב, והסתפקתי בהעלאת העניין בוועד האגודה, וכמו בכל העניינים ביטלתי גם כאן את דעתי מפני דעת הרוב. אולי אינני סופר גדול כאותם מומחים לשֵב־ואל־תעשה, אבל היום רואים כבר כולם כמה שייך כל זה לספרות העברית, אוי, כמה שייך! הוויה של שקר החן והבל היופי, חיים שאין בהם אלא אבק וזיעה ומַרפקים, חַטפָנוּת וחשפנות ושבעים מיני סוּרְסית, דינָה להתכסות שָמיר ושיִת. באין צורה אין תרבות. צריך הייתי להתעלם מכל חשובי הסופרים, לכתוב ולחתום, פשוט, יעקב גוֹמֶא. ואפילו רק קטון סופרי ישראל אנוכי, או גם למטה מזה, סתם ר' ישראל, יהודי, ציוני, מורה זקן, האם לא הייתי זכאי לכתוב לבן־גוריון? הן אפשר מאוד שמכתב כזה היה עושה רושם, היה מביא למעשה, שהיום היו מבינים אפילו אותם חכמים גדולים שלָאו מִילְתָא זוּטְרְתָא הוא? הנה אמר הרמטכ”ל בכבודו ובעצמו, כי חייל שהיום אינו חובש כומתה עלול מחר חס ושלום להתרשל בקרב. אם כן, מדוע לא כתבתי? לא מתוך ענווה. לא מתוך צניעות. מפני שלא הצלחתי לנצח את העבד שבתוכי, כפי שכתב צ’כוב. נפש כנועה, זה יעקב גומא. הנה איך העזו היום ב“קופת־חולים”, במצב־בריאותי, בגילי, בשרב כזה, לתת לי טופס 17 ולומר לי להגיע בכוחות עצמי לבית־החולים, אוטובוס אחד ואוטובוס שני עד כיכר המושבות, ושוב העמידה בשמש הקופחת, בקהל המרפקנים הזה, וכבר לא באוטובוס, אלא במלכודת־הפחים הבוערת הזאת, ושני הזיזים האלה הנעוצים בבשרי, כאילו לא די לי באותו כאב החותך ועולה מאותו מקום שמעל לרווח בין המושבים ועד למַפתח הלב. נפש כנועה, זה אני. הן כל אדם אחר, לא “אדם במעמדי”, סופר ידוע פחות או יותר, מורה ותיק, איש לא צעיר וידוע חולי, אלא סתם חבר, שהרופא מצווה עליו לנסוע מיד לבדיקות בבית־החולים התורני משום שנפיחות זו של הבטן וכאב חותך זה אינם סובלים עוד כל דיחוי נוסף, היה מתריס מיד ובלי גינונים של טכס: “אם כך, דוקטור, שלח נא אותי מיד באמבולנס! ולא מפני שאני רגיל לתבוע מה שלכל עַסקַנְסְקי, עַסְקַנסוֹן ועַסקנוֹביץ, בלשונו של עגנון, ניתן כמובן מאליו, ובמקרה כשלי לא היו נזקקים לאמבולנס משום שנהגם האישי היה מסיעם במכוניתם הצמודה. לא, דוקטור. משום שבשעה שעיסיתָ את המקומות הכאובים בגופי ראית בעיניך את מצבי. אני דורש אמבולנס!” כך היה מדבר אל הרופא, בלי היסוס קל שבקלים, אחרון החברים…

“אדון גומא –”

“מה? מי?”

לתוך השיח הלא־נפסק שבראשו נכנס עכשיו שמו כנקישה רמה בדלת ועוררוֹ. לא, אין זה קול מדמיונותיו. איש־המילואים שלימינו הוא שקרא בשמו והוא המצניע עכשיו חיוך משונה בזוויות פיו, מתחת לזיפי־זקנו שלא מעט שיבה זוֹרקה בו. רק עכשיו הצטלל משפט, שאמר לו שכנו קצת – כמה – קודם:

“נוח לי גם ככה, אדון גומא.”

גומא? – הביט יעקב גומא כחושד שמא בכל־זאת שומע הוא שוב קולות ערטילאיים – מנין לו שמי?

“אתה לא זוכר אותי, אדון גומא –” לא כשאלה, גם לא כתמיהה. כחָד חידה.

“זוכר –” רוצה לומר, אולי הוא אחד מאלה הניגשים בתום ההרצאה אל המרצה, מציגים לו איזו שאלה נוספת, תוחבים לידו צרור־סיפורים, ולא נעים לומר לו עכשיו, שאיני זוכר את פניו. כלומר, מה פירוש, אחד מאלה? שנים על שנים אין לו הרצאות כאותן שנתן בשנים ההן בכל רחבי הארץ לעשרותיהן, אולי למאותיהן. להוציא פה ושם באיזה חוג פנסיונרים, איזה בית־אבות. שומעים כמו החייל הזה, הגם שאף הוא שוב אינו ילד, אינו זוכר משום שאינם נראים בהרצאותיו. ובכל־זאת, אם איש־הצבא הזה אינו מחליפו באיזשהו סופר מאלה שתמונותיהם מופיעות עד אין קץ בעיתונים ודיוקניהם על מרקע הטלוויזיה, מה צר יהיה אם היכרות – או הכרה – זו תישמט מידיו.

“אל תגלה!” ביקש יעקב גומא, כשנדמה היה לו שהנה עומדות שפתיים הסדוקות לגלות את הסוד. “את הניצוץ החצוף בעיניים אני זוכר.”

לתימהונו פרץ החייל בצחוק רם וקרא: “חַם! חַם!”

“חם מאוד,” מלמל יעקב גומא לא כדי לקבול על השרב המתיש ועל אדי־הדלק המטשטשים את המוח, אלא כאילו בזה מתרחבת מעט ההיכרות שביניהם, אבל הפנים החצופות לא הרפו:

“חם זה כמו במשחקי־הילדים, אדון גומא, אתה מתקרב לתשובה, חם מאוד!”

לרגע גָאה בו איזה כעס על הפאמילאריוּת, שמרשה לעצמו הבחור. משחקי־ילדים הוא משחק אתו?! ובכל־זאת, מי הוא? רחוץ, מגולח, בחולצה לבנה, בן כמה הוא, ארבעים, לא, פחות, אולי שלושים וחמש?

“אחד מתלמידי היית!” קרא בקול־מנצחים, כאילו זיהה אותו באמת.

“יוצא מהכלל, אדון גומא!” הגיב החייל בהתפעלות, אלא שמיד צירף לכך שאלה שנייה: “אתה גם זוכר איפה למדתי אצלך? ומה היה שמי?”

איך הוא יכול לזכור?! בין אינסוף גימנסיות קטנות במושבות הארץ ובתל־אביב ובנדודים כמרצה לערב בהתיישבות העובדת כילה את השנים הפוריות ביותר בחייו, ואת פראי־הארץ שהאכילוהו מרורים כגמול על עמלו לחבב עליהם את ספרותנו, העדיף שלא לזכור. בקוֹבנוֹ, עוד בטרם הוסמך להוראה, זכה לראשית פרסומו הספרותי, ושם נראו בעיניו הכתיבה, ההוראה וההגשמה האישית כפניהָ השונות של אותה מהות ציונית. גם בימיו הראשונים ממש בתל־אביב זכה בדבר־מה שאין דומה לו, בברכתו של ביאליק, שאף פרסם בהבלטה פרק מתוך “חַרְבוֹנים”, הרומאן שעמד בימים ההם בכתיבתו. ביאליק הסתלק, ואילו הוא גילה עד מהרה שהכול בארץ־ישראל קדושים והכול נהרגים על פת לחם וממיתים איש את אחיו על קמצוץ כבוד.

“האם אינך מצליח להיזכר, אם לא במקום ולא בשם, אדון גומא, באיזה משהו מיוחד הקשור בי?” הוסיף ושאל החייל כשהתארכה שתיקתו.

“מי שהיה בו משהו מיוחד באמת שוכן כבוד בלבי, אבל מי ששימש ארבעים שנה בהוראה, ומהן יותר משלושים פה בארץ־ישראל, יתקשה לשמֵר בראשו את כל אלפי הז’וליקים –”

העתודאי לא צחק לשמע עקיפה שנונה זו שעקף את השאלה, ורק מבין השמורות המעופּרות נוֹרה לעברו זיק קר – סארקאסטי, אפשר לומר – ואיזשהו זיכרון לא טוב ניעור בראשו של יעקב גומא. כבר תוך כדי השמעת אותו משפט ליצני, קרה לו שוב מה שהרפה ממנו מאז פרש מההוראה, את היגוּיו המובהק שמע הוא עצמו כאילו נכנס לתוכו צפצוף, זר, אותן שׂי“נין ליטאיות שהיו משעשעות את ראשי־העץ היושבים שם לפניו, העַמרמים המסלסלים סלסולים מזרחיים עמומים, שראה בחזונו הקדוש ברנר, הוויית הקוצים של הציונות המתגשמת. מהותם הפנימית של דבריו אינה חודרת כלל אל מתחת לעורו אכול־החמה של שכנו במדים המרופטים והמרוּבבים של מילואי צה”ל, והוא מאזין לו כאילו היה אחד מליצני הראדיו, ששמם פרח ברגע זה מזיכרונו, אולי כדי לחקותו בערב באוזני אשתו וילדיו כדרך שעשו מאחרי גבו בשנים ההן פראי המושבה:

“מי סֶהָיה בֵּיי מַסֶהוּ מיוחד באמת סֵייכֶן כָּבוֹד בְּלִבּי, אבל מי סֶסִימֵייס ארבעים סָנָה בהוראה, ומהן יֵיתֶר מִסְלֵייסִים פה בארץ’־ישראל, יִתקַסֶה לְסַמֵר בְּרֵייסוֹ את כל אלפי הזוּליקים –”

ובאותו רגע ידע!

“אתה בחור, גורשת מהגימנסיה!” שמע עצמו יעקב גומא מתיז בקול רם כלפי העתודאי, זוקף תוך כדי כך אצבעו בתנועה שראשיתה איוּם זעוף וסופה אות לניצחון.

“חם מאוד!” התפוצץ סוף־סוף צחוק רם מבין שפתי העתודאי. “בוער!”

“שמע־נא, ידידי!” רק עכשיו הסיר סוף־סוף יעקב גומא את משקפיו כפולי־העדשה, שהלכו ונעכרו, ובהתרגשות מירק אותם במטלית הכותנה הצהובה ששלף מכיס־חולצתו, ובעודו מביט כמו מבעד למלמלה כהה בפני תלמידו לשעבר, הצטלל להפליא זיכרונו החזותי המובהק – סגולת־יסוד של כל מסַפר ריאליסטי, תְמוּנִיי, היינו מספר־אמת, סגולה שמבקרי־שקר מסוימים לא מצאו ב“חַרבוֹנים”, הרומאן שביאליק לא זכה לקוראו בשלמותו – והוא ממש ראה את הנער היושב בטור הימני, זה שמתחת לחלונות, אי־שם באמצע, אותו קונדס שירד לחייו בשאלות־סרק ושיבש את מהלך הרצאותיו, שנהג לקוראן ישר מתוך מחברותיו השחורות, מחברת לכל משמרת בספרותנו. הוא לא חש עוד בחום שמפיקה תיבת־הפחים, בזיעה הרוחשת מתחת לבגדיו, באדי־הדלק השרוף הצורבים את גרונו. איזו חיוּת חדשה החישה את מירוץ־דמו. ואם כי לא בבית־ספר אחד ולא בכיתה אחת שתו חיות קטנות אלה את דמו בשלושים השנים ההן, הטיל על הכף את כל זיכרון־המחַבר ואינטואיציית־המסַפר, וקרא:

“בגימנסיה רוטשילד, ידידי הצעיר, למדת! והיית, אדוני, ז’וליק איום ונורא!”

“אני הגבר!” הרכין העתודאי ראשו כמו לפני כס־המשפט, מודה בכול, ומיד מלא השתאות: “ואני, אדון גומא, מוכה תדהמה. איזה זיכרון!”

“זו סגולתו היסודית של המספר,” שמע עצמו יעקב גומא משמיע באוזני תלמידו־לשעבר מה שלפני רגע ניחם בו את נפשו, “לֶאצור מראות, קולות, ריחות, פנים, אנשים.” ולמרות סגולה נפלאה זו שבורכתי בה – הוסיף הקול שבראשו – הִכתה את יצירתי הבצורת. ביאליק ראה מה שטמון בי, ואילו התפרסם “חַרבוֹנים” בעודו בין החיים, היה הכול מתגלגל אחרת. אבל הסריסים הכניסוני אל מתחת לחופתם, אם אפשר לומר כן, לפי השגתם – דרך הסירוס. העניקו לי את צלב הברזל מן הדרגה החמישית, היו מפרסמים רצנזיה משלי על יצירת אחד מהם פה, ציור ספרותי משֶלי שם, הכול במשׂורה, טִפין־טִפין, מושיבים אותי בוועדות שופטים שפָּרסו פרסים להם, בוחרים בי לוועדות כבוד שהוציאו את כתביהם. את מחלפותי לא גזזו כלל, אלא הניחו לשתי צרותי, ההוראה והעסקנות, שתתלושנה שערה שערה את השחורות ואת הלבנות, ותשארנה אותי קרחַ מכאן ומכאן. אכן, בוראי חנן אותי בסגולות־המספר, ורק טבעי הנִפסד היה בעוכרי. – שוב עלה הכאב החותך מהמקום שבין שני הכיסאות וננעץ כמחט במפתח הלב. – לא רק הבוקר, בקופת־חולים, ניצח בתוכי העבד. התקף אחרון זה כשהוא לעצמו סיבתו, בלי שום ספק, בישיבת הסיכום של ועדת הפרס. אמנם, אך זה עברתי את השישים, אבל ראשי הליטאי אינו מניח לי לשגות באשליות. בקרוב יוגשו לי לפירעון כל השטרות ואדָרש לשלם במלואו את מחיר חיי־הפרישות שכפיתי על עצמי, לא אשה, לא ילדים, לא בית של ממש, חיים מן היד אל הפה, ההרצאות הלא נחוצות ביישובים נידחים, הכאב הלא־מרפה על הניצוץ שכבה עם הביקורת על “חַרבוֹנים”, קורי־השיממון ההולכים ונטווים סביבי. בוועדת הפרס ישבתי לא כנפש מתה, אלא כאדם חי, וכל עוד בחיים חַיָתי צריך הייתי להכות על השולחן ולומר: “בבקשה, יפסוק הרוב, אך זכותי להסתייג ולתבוע שיירשם בפרוטוקול: פרס ביאליק ל’כל כתבי' הזה של אחד משולחיכם – לא באל"ף רבתי!” אילו כך נהגתי, רושם הייתי לפחות באותו פרוטוקול את שמי לא עוד בזנבם של השמות המפורסמים, המפורשים, אל כאחד מאיזה “וְעוֹד”, איזה “וַאחרים” אנונימי, כמו “כל הנערים” בשמחת תורה, אלא כמכָּה רמה על שולחן הספרות, כעיכוב קריאה: “יעקב גומא הצביע נגד. יעקב גומא לבדו הוקיע את דרכי השמוֹר לי ואשמור לך. יעקב גומא תבע, שפרס מכובד זה יינתן לכישרון מובהק בראשית דרכו דווקא, על ספר ביכורים מצוין.” אבל העבד שבי נכנע לרוב, הצביע בעד ה“כל כתבי”, וזו המחט העולה עכשיו מלמטה וננעצת במפתח לבי.

“אתה מרגיש קצת לא טוב, אדון גומא?” הגיע כמו מרחוק קולו של העתודאי, נכנס לתוך השיח הפנימי, שבלי־משים שקע בו שוב. יעקב גומא ננער, בימינו הרכיב את משקפיו, שמסגרותיהם התיישבו מאליהם בחריצים שחרצו בפניו ואת שמאלו העביר על מה ששרד מרעמתו הגדולה ועל עורפו הנוטף ממש זיעה. אצבעותיו שחורות הציפורניים של האיש הצעיר נגעו בגב כפו הבהירה אחרי ששבה ונחה על התיק שעל ברכיו. איזה רגש של קרבה אנושית עבר כחשמל בכל גופו.

“אדון גומא –”

“לא־לא, זה רק החום. ואדי־הרעל שבאוויר,” וכדי להפגין את מלוא צלילות־זיכרונו, אמר: “אני לימדתי בגימנסיה רוטשילד עד לפני שמונה־עשרה שנה, ואתה היית בוגר אחד המחזורים האחרונים, אולי האחרון –”

“לא שבתי לגימנסיה, אדון גומא.”

“מה פירוש, לא שבת? הן לא לצמיתות גורשת. זה היה איזשהו עונש משמעתי, אני זוכר, הוצאה לשבוע –”

“לחודש, און גומא.”

“ובגלל העונש הזה לא שבתָ עוד לספסל הלימודים?” שאל, חש כאילו נס מתוכו כל הדם. מה עתיד הוא לגלות על עצמו בדיוק עכשיו, בדרכו לבית־החולים?

“העונש היה חלק מהסיפור, אבל היו סיבות יותר רציניות. יצאתי לעבודה, לעזור בפרנסת המשפחה.”

קצת רווח ליעקב גומא, ובכל־זאת חשוב היה לו לדעת מה מעשיו של הבחור.

“מה אני עושה?” שוב ניצת אותו זיק בעיני תלמידו לשעבר, שעכשיו הוא רואה אותו בבירור כנער בן שש־עשרה, קטן, רזה, חסר מנוחה, עיניים חצופות ולשון ארסית. גם עכשיו נשמע ספק חומקני ספק חכמני: “כל מיני דברים.”

“כלומר?”

“עובד בהוראה –”

“אתה – מורה?!” כלומר, בכל־זאת, כנראה מאוחר יותר, למד. מי היה מאמין, שמכל הגברים הנסים מההוראה כמו מהמגיפה, דווקא זה?! פה, אם כן, הסוד. נו, אם כך יוצא אני מפגישה בלתי־צפויה זו בסיפוק ידוע, שיש בו מן המתיקות הכפולה של חצי־נקמה וחצי־נחמה.

“וגם כותב קצת –”

כבר פרדס כץ לפניהם, ובעוד כמה דקות התחנה שהוא יורד בה, בית־החולים. איזה יובש משונה כיווץ את גרונו וברכיו הדחוקות אל מושב הנהג רטטו. “כותב, מה?”

“סיפורים. בעיקר.”

“כותב – או גם פרסמת?” שאל יעקב גומא, נזהר שלא להיכשל בלשונו. הן בזה כל ההבדל שבעולם. מי לא כותב?! הנה הוא עצמו, אמש, בתוך כל המועקה והכאב, ישב לכתוב סיפור שהבשיל פתאום בראשו. אלא שאפילו לא נשלח היום לבדיקות, אפילו הצליח לסיים את כתיבתו, ספק רב אם היה מעז לשוב ולהתנסות במה שהוא נזהר מפניו כבר שנים – להציעו לאחד התיישים הצעירים במערכות כתבי־העת ולהסתכן בעוד השפלה – או מצרפוֹ לקבר־האחים שבמגירת שולחנו.

“אני לא כל־כך צעיר, אדון גומא. אתה זוכר נער בן שש־עשרה. מאז עברו כמעט עשרים שנה. כן, פרסמתי.”

עד עצם היום הזה, בתאווה חולנית שאינה יודעת שובעה, קורא הוא כל מה שמתפרסם, וכיוון ששוב אין שולחים לו “גראטיס”, לביקורת, ספרים וכתבי־עת, עושה הוא ימים שלמים בספרייה העירונית, וכמו שאסטרונום צופה בשמים, תר הוא במוספי־השבת, בירחונים וברבעונים למיניהם, כמו גם ברשימות הספרים המופיעים חדשים לבקרים, ואין לך שם חדש חדש, קטון כגדול, הנעלם מעיניו. אם אך יזהה הבחור את עצמו, יידע מיד גם מה כתב.

אלא שאז התחוור ליעקב גומא, שבעצם אינו יודע מה שמו של החייל, אף אינו מצליח להיזכר בשם הנער שפגע בכבודו ואשר כעונש הורחק לחודש מהגימנסיה. כדי שלא תתגלה חרפתו זו, החליט להמר על העובדה הידועה, שרבים מהסופרים עִברתו את שמותיהם ואת שאלתו ניסח בלשון חיווּי:

“אבל את סיפוריך אינך מפרסם בשמך אז, בגימנסיה.”

“נכון. את סיפורי פרסמתי בשם־משפחתנו החדש, העברי.”

“לא היה לי ספק בדבר,” לא הצניע יעקב גומא את התפעלותו מעצמו. “אינני מתיימר להכיר כל מה שכותבים, אבל כל מה שנדפס – אני קורא. ומה שמך עכשיו?”

הגם שאך־זה מירק את עדשות־משקפיו, כיסה אֵד־הזיעה את עיניו, והכול יחד, גם השרב הכבד שהוא ממש מחוּתל בו גם חרב־הכאב המתהפכת בתוך גופו, היה לתחושה, שהנה הוא פשוט נמוג ואובד בחלל ספוּג אדי־הדלק. כמו מתוך עילפון, לחש:

“לא יכול להיות –”

“מה לא,” שמע ממרחקים גדולים את קולו של הסופר הצעיר. “מה לא יכול להיות?”

וכמו להיווכח שכל זה אינו איזו הַלוּצינַציה, משך באצבעות ימינו את משקפיו מעל עיניו ונקש בכוח בזווית־המסגרת על מצחו. הפגיעה היתה חדה, גשמית. כל זה, אם כך, קורה במציאות ממש. הוא חזר והרכיב את משקפיו ונעץ מבטו בשכנו אגב מלמול:

“לא יכול להיות, שאתה… שהכול… שאתה הוא זה שאני, רק לפני ימים אחדים, עליך…”

“אתה מה, אדון גומא? מה עלי?”

ממרחקים עצומים דימה יעקב גומא לשמוע את הצחוק המתקלס של הפרחח ההוא, בעל העיניים החצופות והלשון הארסית, בן־הבועזים הקם ובתמימות מעוּשה מפתה אותו לשוחח עם הכיתה על הרומן פרי־עטו שמצא בספריית המושבה, וכשהוא נוקב בשמו של הספר הוא מסרסו, כמו בשגגה, סירוס זדוני יותר ומותר, “חִירבּוּנים”, “חֶרבּוֹנים”, ומתוך מה שרואים מיד שאינו אלא קנוניה חשאית, פראית ונטולת־רחמים, שתכננה הכיתה כולה מראש כדי לבזותו, חוזר בכל פעם מישהו אחר על סירוסי ביזוי אלה עד שהוא מאבד את עשתונותיו וממש רץ בין שני טורי הספסלים לעבר הנער הצנום בעל החיוך המיתמם והעיניים האכזריות, תיקו המרופט בידו והוא חובט בו בסַמיוּת־חושים, חובט על ראשו, על פניו, על חזהו, והנער אינו מסוכך על עצמו, אינו מתכופף, רק אומר בתימהון קר: “אם היה המורה אומר שזה לא חירבּוּנים אלא חַרבוֹנים, הייתי תיכף אומר חַרבוֹנים, לא חירבּוּנים…”

“זה פשוט לא יכול להיות –” חזר יעקב גומא, עיניו העייפות מזהות בזה אחר זה את הפרדסים ומבני התעשייה בשפת הכביש, והוא יודע שאינו הוזה בהקיץ. שרק יעמוד לו כוחו להגיע על רגליו שלו לחדר־המיון.

המונית נעצרה סמוך לשביל המוליך לחצר בית־החולים. הסופר הצעיר פתח את הדלת ושלף עצמו החוצה, הוא ותרמילו הגדוש, כדי לפנות דרך ליעקב גומא, שהֵמיש עצמו בקושי ברווח הצר שבין הכיסא המתקפל לבין מסעד המושב הקדמי. בקצות נעליו גישש באיזה חשש עד שהציבן על החַמרה החולית, היוקדת. ידיו גם לפתו את התיק ואת הכובע וגם חיפשו איזו אחיזה, ובהתאמצות רבה גרר החוצה את מלוא כובד־משקלו, אך במקום שיזדקף ויתחיל לפסוע לעבר חצר בית־החולים, התנודד תחתיו. עד לאותו רגע עמד הסופר הצעיר מהצד, אך אלמלא זינק עכשיו ותמך בו, היה יעקב גומא מאבד את שיווי־משקלו ונופל.

“אני אלווה אותך פנימה, אדון גומא.”

“לא,” נהם יעקב גומא כמעט בזעף, ועשה מאמץ נוסף לזקוף את קומתו, אלא שבתוך כך נשמטה מגבעת־הקש והתהפכה על העפר האדמדם, ובניסיון לצוּד אותה שינה יעקב גומא כיוון והחל להתכופף אליה, ושוב אחזה אותו הסחרחורת. הסופר הצעיר שחרר עצמו עכשיו מתרמילו ובשתי ידיו לפת את האיש הזקן.

“אני רק מלווה אותך עד לדלת, זה הכול.”

“לא!” יצא קול יבש מגרונו, והוא עשה ניסיון נוסף להתכופף אל המגבעת, אבל בזריזות הצליח הסופר הצעיר להרפות מיעקב גומא, להגביה את המגבעת ולשוב ולתמוך בו. בתנועות לֵאוֹת ניער כאילו יעקב גומא מעליה את העפר וחבשה באופן שירדה על מעל לעיניים. בינתיים החלו שלושת הנוסעים שבמושב האחורי לזרז בקולי־קולות את הנהג שיתחיל לזוז כבר, והנהג מצדו דרש מהסופר הצעיר, שיחליט תיכף אם הוא חוזר או שהוא יורד.

“סע!” קרא הסופר הצעיר וטרק את דלת המונית בצִלצלֵי־פחים.

“הניחני לנפשי,” מלמל יעקב גומא. “אתה ממהר לביתך, ואני, רק אתעשת –”

“זה ייקח לי לא יותר משני רגעים. באמת לא נורא.”

אלא שנהג המונית טרם זז גם הוא ממקומו, ובמחווה של התחשבות מתח ראשו בין הנוסעת שלימינו והשמשה הקדמית וצעק לעבר הסופר הצעיר:

“צְ’מַע המפקד, אני לא נעים לי להשאיר אותך פה על הכביש, אבל ככה זה לא עניין –”

“סע, חביבי, סע, סע, הכול בסדר גמור, תודה רבה!” ודבריו אלה של הסופר הצעיר הניחו את דעתו של הנהג והוא לחץ על הגאז והמונית נעקרה ממקומה ברעש גדול ובצחנת דיזל שרוף.

לבדו החל יעקב גומא משתרך, צעד אחר צעד, לעבר שביל האספלט, מתעלם לחלוטין מהסופר הצעיר הצמוד אליו מאחור, נכון בכל רגע להשתחרר מתרמילו ולזנק אל הזקן העקשן. כך עד לקיוסק, שלפניו היה איזה שטח מוצל. שם עמד יעקב גומא, הֵסב ראשו לאחור ושפתו העבה התחתונה, שעכשיו היתה משוּרבבת כלפי מטה הרבה יותר מבשנים ההן, רטטה כמו בחיוך. בצד הקיוסק היה ספסל מאולתר מגזעו של אחד האיקליפטוסים, שנעלמו מהשטח הזה לפני שנים. יעקב גומא התיישב עליו ובניע ראש רמז לסופר צעיר שיצטרף אליו.

“לפני ימים אחדים התכנסה לישיבת־סיכום ועדה שהייתי חבר בה, וכיוון שהדברים עתידים ממילא להתפרסם, אומר לך בפשטות, חבר שופטי פרס ביאליק. יושב־הראש וחבר שני החליטו מראש להעניק השנה את הפרס לכל כתביו של –” והוא נקב בשמו של אותו סופר. “כבר אמרתי לך, אני קורא הכול וכמעט כל הדברים החדשים שאני קורא, איני אוהב. לפני חודשים אחדים יצא רומן ראשון של סופר שאיני מכירו, אבל בכשרונו הוודאי הבחנתי מיום שקראתי, לפני יותר מעשר שנים, את סיפורו הגדול הראשון,” והוא נקב בשם הסיפור וכתב־העת שבו פורסם, וברגע זה כבר ידע הסופר הצעיר מה יאמר עכשיו. “והנה, על הענקת הפרס השנה לספרך החדש, נלחמתי כארי. זהו ספר יפה עד מאוד. מי היה מאמין שאתה הוא בעל הספר, ואני הוא שמצאתיו ראוי.”

בשל איזה פגם במערכת התותבות, או משום ששקעו חניכיו, היה משהו לא נינוח בדיבורו ואותה שפה תחתונה, שהסופר הצעיר זכר אותה היטב מהגימנסיה, השתרבבה עכשיו קַמטוּטית, מפרכסת, מיובשת. בכוחות עצמו שב ועמד על רגליו, חבש מחדש את מגבעת־הקש, את ילקוטו הגדוש לקח בשמאלו, ואת ימינו הושיט לסופר הצעיר.

“מכאן אני מבקש ללכת לבדי,” אמר. “כשאמרתי לך, שנלחמתי כארי, לא דַקתי פוּרְתָא. מפי אחד מבני־דורך שמעתי אמירה מעין זו, לחם כארי ונפל כזבוב. עכשיו, שיודע אני גם מי הוא אותו סופר צעיר, צר לי שבעתיים על שביטלתי גם הפעם דעתי מפני דעתם של אותם שניים. במובן אחד לפחות דומה אני לצ’כוב. באחד ממכתביו כתב, שעדיין אל הצליח לשרֵש את העבד, מדויק יותר, הצָמית שבתוכו. חבל שלא עמדתי לפחות על זכותי, שיירשם בפרוטוקול בעד מי הצבעתי אני. הייתי נזכר לפחות כמי שהכיר ראשון בכוח המסַפֵּר הנפלא שלך. חבל.”

בצעדים קטנים, בלי להחזיר את פניו אפילו פעם אחת אל הסופר הצעיר, החל פוסע בשביל האספלט, סוליות נעליו יוקדות מתחת לרגליו. ועוד בטרם הכנס בשער החצר, שמע את קולו של אותו ליטאי ספקן שבראשו תוהה אם פגישה בלתי־סבירה זו אכן התקיימה, ושמא לא היה כל זה אלא עוד פרכוּס נואש של דמיונו המתפורר. אילו העלה את הדברים על הכתב, היה לו סיפור טוב. אילו. אם גם אצא בשער זה שאני נכנס בו ברגע זה – לא חדל לדבר הקול האחר – אולי גם אכתוב אותו. לקבר־האחים שבמגירה.

א

בעת האחרונה חוזרות כל שיחותיו של צבי ציפורי עם בניו אל השנים הרחוקות ההן, אל העיירה שעזבהּ לבלי־שוב לפני יותר מארבעים שנה. יודע הוא היטב, שסיפוריו אלה מפילים שעמום על בניו, מקצרים את ביקוריהם ומאריכים את פרקי־הזמן שבין ביקור לביקור. מאה פעמים ואחת גזר על עצמו שתיקה, אבל רק כשמשמיע אחד הבנים איזו הערה לגלגנית, מתחוור לו ששוב הפליגו דבריו, ממש מאליהם, אל המחוזות האבודים. כילד שנתפס בקלקלתו, מכחיש הוא תחלה הכול־בכול, שב ומודה בחיוך מתחטא וממהר להסביר: רק בשנים האחרונות זה כך, כלומר – מהססת לשונו – אולי לא כל־כך אחרונות. הלב מסרב להאמין, אבל את לוח־השנה אי־אפשר לרמות: הנה־הנה מגיעה לסופה השנה העשרים וחמש מאז המכתב האחרון…

עשרים וחמש שנה! עשרים וחמש, חוזר צבי ציפורי בקול רם, ואוזניו מסרבות לשמוע מה שפיו מדבר, ועיניו אינן מאמינות למה שמראה הלוח הצבעוני התלוי ב“הול”. הן רק אתמול ליוותה אותם כל המשפחה עד לעיר הסמוכה, רק אתמול ניצבו שם כולם על הרציף, והוא ממש רואה אותם לפניו, כמו חיים. מתי חלפו, איך נדחקו להן ארבעים שנה לתוך הרווח הצר שבין אותו יום־קיץ של בחרוּתו לבין זִקנתו המחשיכה? הכול ברור וחריף, ועם זאת, כאילו לא היה ולא נברא, לא ארבעים השנה, לא אמא, לא אבא, לא כל אחד־עשר אחיו ואחיותיו הגדולים ממנו, לא הוולדות שהיה כל אחד מהם מעמיד כסדר, מדי שנה בשנה…

צבי ציפורי צוחק בקול: אבא עליו־השלום, אומר היה על עצמו שאינו יוצא מתוך הדְזִ’יבִּיצָה־של־משי – עוד הוא מכניס בן אחד בבריתו של אברהם אבינו וכבר קוראים אותו לתורה בבר־מצווה של בן שני, ועד שהוא מספיק לפתֵח את אבנטו עומד הוא ליד חופתו של נכד. אתם לא מתאים לעצמכם כלל, אומר הוא לשני בניו המגחכים, אבל משפחה גדולה וענֵפה היתה משפחתנו, ופתאום – לא כלום, רק חלום רע…

אמת מה שמַקשים בניו, ששנותיו בארץ־ישראל כפליים כשנותיו בבית־אבא, ואיך זה שרק אל השנים שלפני ארץ־ישראל חוזרים כל סיפוריו. גם דבר זה שהם משמיעים דרך־קִנטור, שמספר היה להם תמיד כי משחר־ילדותו חולם היה על ארץ־ישראל, רק עליה, כולו אמת. אם כך, איך יתַרץ את הדבר הזה, שאחרי כל השנים האלה כאן, עדיין תקועות כל מחשבותיו שם? צבי ציפורי יודע שהם טומנים לו פח, והוא אונס עצמו להתבדח יחד אתם. באחד הספרים, אומר הוא לבניו, קרא כי ככל שקרֵב אדם לקצו – חוזרים ונפרשים לפניו כל חייו כבמחזה, עד לרגע־הלידה. בכלל, זקן דומה לילד, אומר צבי ציפורי ומצפה שבניו יכחישוהו, אבל מן המבטים שהם מחליפים ביניהם מבין הוא מה חושבים הם בלבם, והוא משתתק, מבויש.

שוב גוזר הוא על עצמו שתיקה בנוכחות הבנים, שלא ינהגו בו כאילו הוא כבר עובר־בטל. כל המשפחה מתה מזמן, אבל אין למוות שליטה על זיכרונו של צבי ציפורי ולא על חלומותיו. דווקא בשנים האחרונות נפתחו מעיינות זיכרונו, וכל פנים, וכל תמונה וכל שיח מסופגים ממש בִּלשַדם של החיים ההם, כאילו לא קרה כלל מה שקרה, כאילו עודם חיים אי־שם במרחקים, ורק הקשר אתם נותק. קשים מן הזיכרונות – החלומות. מפני חיוּתם המבעיתה מתיירא הוא באמת. בימים עוד אפשר להישמר. עבודתו במחלקת הרשיונות של העירייה מעסיקה את ראשו בענייניהם של אחרים, בבקשותיהם, בקובלנותיהם, במאבקיהם על איזו חנות קטנה, על דוכן בשוק, על פרנסה כלשהי. לפני שולחנו עוברים מוכי־גורל ובעלי־אגרוף, תמימים ונבלים, והשיחות עמהם, והעיון בטפסים וצלצולי הטלפון אינם מותירים לו פנאי לעצמו. אך למן הרגע שהוא גם משולחנו ויוצא לרחוב, יורדים עליו נחילי־הזיכרונות, אינם מרפים ממנו. הדיבור מקל עליו, אבל הבנים אינם רוצים לשמוע. כל האור הגנוז בלבו, אינו מאיר להם, וצודקת מלכה המפצירה בו לחדול מסיפוריו בשעה שבאים הבנים לבקרם, אם אינו רוצה שיוקירו רגליהם לגמרי מביתם. מלכה צודקת, אך מה נורא הצדק הזה. אני לא אוהב לקונן ולדבר על יום־המוות, מודיע צבי ציפורי לעצמו, אבל זאת עובדה – ביום שאמות אני, תמות כל המשפחה. בתוך קברי ייטמנו כולם. וגם להיפך: כל עוד חי אני, מוסיפה גם המשפחה לחיות.

ואיך! ואיך! אם בשעות־היום מתקשה הוא לפרקים להיזכר בשמו של איזה אדם שפניו החיים ניצבים לנגדו, מיטשטשים פרטיו של מקום – מבוי, בית, חדר – בעיירת־מולדתו, הנה בלילה מתאכלסת הריקנות החשכה של חדר־השינה בכל החיים האלה עד אפס־מקום, עד כאב ממשי מאוד בתוך הלב, כאילו על לוח־חזהו באו וישבו כולם, החיים האלה, שאינם עוד מזמן, מזמן.

מי שמרגיש כך, חוזר צבי ציפורי ומגיב על הערותיהם הזלזלניות של בניו, רשאי לצחוק על החלומות, אבל אני יודע שלא דבר ריק הם. לא דבר ריק. ממש לא יאומן, סיפר לבניו, אבל עוד אז, בשנים הראשונות ההן, בעוד כולם בחיים שם, פרץ ריב נורא ביני לבין המשפחה שם. קשה היום להאמין, וגם איני רוצה להתראות לפניכם כחוזה, אבל עובדה היא שבחלום הראו לי דבר שנרמז בו הרבה ממה שעתיד היה לקרות. אימה אחזה אותי, מפני שמעודי, מעודי, לא נהגתי קלות־ראש במה שהראוני בלילות. כתבתי להם מה חלמתי. התחננתי לפניהם. אבל הם – אש וגופרית שפכו עלי… משה־דוד אחי – רואים הבנים איך בורקות לפתע עיניו העייפות כעיני איש צעיר, יורות אש שחורה – משה־דוד אחי כתב לי: שבתאי־צְבי’ניק! לשונם של משיחי־שקר לשונך! סרחונו של הסִטרָא־אַחרָא עולה ממכתבך…

לא, גם זאת צריך הוא להימנע מלספר לבניו, שלא יתחיל הצחוק לרקד בעיניהם. חומה של עופרת גבהה בינו לבין ילדיו. שום קשר, שום הבנה, שום רצון מצדם לשמוע על כל החיים האלה שעודם מפכים בחלומותיו, כל־כך מוחשיים עד אשר גם אחרי שהוא מקיץ מאימתם, בלילות, עוברות שעות לפני שהוא מצליח להפריד בין מה שראה בשנתו לבין מה שהוא חדר־השינה בדירתם שבחולון, לחזור אל השנה שבלוח התלוי ב“הול”, דור שלום אחרי שכל זה איננו עוד.

איך ייתכן הדבר, מדבר הוא אל לבו, שהרי אין אוזן כרויה לשמוע, איך ייתכן הדבר שהלילות חיים כל־כך והימים מתים כל־כך?

מה לעשות, זה בכל־זאת כך. ולפעמים אין שום יחס בין ההתרחשות הפשוטה שבחלום לבין מה שזו מסעירה בנפשו. הנה, לפני זמן לא־רב, מתי בדיוק אינו זוכר, הראוהו דבר כזה: הוא עצמו, הֶרשֶל, משחק ברחוב, פֶּתח ביתם. השַמש הכרסתן של ההאוּפְּטְמַאן הגרמני מברֵש את מדי־אדוניו. זה יום חול, וברחוב מצויים עוד אנשים, ועניינים רבים, שאינו זוכר מַהם. הוא, הרשל, אינו אלא בן שש או שמונה בסך־הכול, וכל מעייניו בעגלתו השחורה של “דֶער שְוַוארְצֶער פְרידֶערִיך”, עושה־הפחמים, המתנהלת לה לאטה ברחוב. הוא רודף אחרי העגלה, מנסה להיתלות בה ולנסוע עד מקום שמסתיימים הבתים והדרך משתפעת ויורדת אל היער. עודנו רץ והנה, מאחור, נבלמת מרוצתו, כאילו העלוהו בחכה. הוא תלוי בצווארון־בגדו, רגליו מפרפרות באוויר, ולפני עיניו זקנו השחור של אחיו, משה־דוד, שערו ממש דוקר את לחייו, חוטמו נוגע בחוטמו: “אחרי דער שווארצער פרידעריך אתה רץ… אחרי עושה־הפחמים השיכור… אל היער דוחף אותך השד… אל האש, אל הפיח… פחמי, גוי, גרמני שיכור רוצה אתה להיות, דער שווארצער פרידעריך…” ואחרי־כן עוברים הם שניהם ברחוב המבוּיץ, משה־דוד פוסע פסיעות גסות, ואילו הוא, הרשל, שאוזנו צבותה בין אצבעותיו של אחיו, מתאמץ לכוון הליכתו כך, שלא תיקטף האוזן. ובשפת־הדרך, על מדרכות־העץ ובפתחי־הבתים, כל הפנים המוכרות, כל העיירה כולה. משה־דוד אינו חדל לצעוק בקולי־קולות, כדי שישמעו הכול: “דער שווארצער פרידעריך רוצה הוא להיות… פחמי שיכור… יערות להבעיר… גוי, גוי הוא רוצה להיות…” ראשו של הרשל מוּטה הצדה, כדי להקל מן הכאב הצורב באוזנו, ואת כל הפרצופים הוא רואה באלכסון, צוחקים, מתפקעים מצחוק –

זה היה כל החלום כולו, אבל כשנחלץ מתוכו והקיץ, היה כל גופו מרעיד ממש מפחד, ריאותיו בלי אוויר, פטישים הולמים בתוך לבו, כאילו באמת רץ אחרי אחיו הגדול לאורך הרחוב כולו. אוזנו היתה לוהטת כל־כך עד שקם מן המיטה, נכנס לחדר־האמבטיה, הדליק אור ובחן אותה היטב במראה, לראות אם לא ניכרים בה אצבעותיו של משה־דוד, שלפי עדויות לא־מהימנות גווע בגיטו בחורף של שנת ארבעים ושתיים, כלומר לפני יותר מעשרים ושתיים שנה.

“מה קרה?” שומע הוא את קולה של מלכה מחדר־השינה.

“שום־דבר,” אומר צבי ציפורי, “שום־דבר. בער לי קצת ושתיתי כוס מים.”

מה הפחד הזה שירד עליו, שואל עצמו צבי ציפורי, בשובו אל המיטה הכפולה, מלכה לבדה מכאן והוא לבדו מכאן, מה ביקש להודיע לו החלום הפשוט הזה? למה זה משחק הוא ברחוב ביום־חול רגיל, כשצריך היה להימצא ב“חדר”? וההאופטמאן הגרמני, זה שאומנם תפס לעצמו את רוב־ביתם, אבל שנים אחר־כך, בימי המלחמה הגדולה, מה עשה שַמשו בחלום? וזה הגרמני האחר, מתושביה הגרמניים של עיירת־מולדתו, הגוי השיכור פרידעריך, מה מבקשים לרמז לו בו? לא כלום, לא כלום, אין צבי ציפורי מצליח לפענח את צפונותיו של החלום הזה. סתם שעת־ילדות המוסיפה לחיות בחֶביון נפשו, תמימה ורעננה, היא וכל הפרצופים הצוחקים שמשני צדי הרחוב. מהו, אם כן, הדבר שהחרידוֹ מן החלום הזה ומילא אותו אימה חשכה?

אני יודע מה, משיב צבי ציפורי לעצמו, בשוכבו על המיטה הרחבה, מלכה לבדה מכאן והוא לבדו מכאן, אינו עוצם עיניו כדי שלא יגיח עוד חלום מן החשיכה, אני יודע מה: ברגע שתצא נשמתי, ימותו גם החלומות. אתי עדיין חיים כולם, וברגע ההוא הרץ לקראתי בבִטחה, בלי מנוחה, יִכבו גם הם. זאת האימה החשֵכה.

ב

המשפחה, חוזר היה צבי ציפורי ואומר מיום שהוברר לו כי הכול נמחה, המשפחה זה אני. משפחה כזאת, כמו שהיתה לנו, אי־אפשר שפשוט לא תהיה. איך זה, שמאתנו לא שרד איש. הלוא בכל־זאת היו שנשאר אחריהן מישהו, בן, אחד, שריד אחד. יש משפחות שיודעות לפחות מתי קרה הדבר, באיזה נסיבות, באיזה מקום, באיזה יום. יודעים הם לפחות מתי להדליק נר־נשמה, מתי לומר קדיש לעילוי נשמתם. מאתנו נמנע אפילו זה – כל העיירה כולה פשוט נמחתה מעל פני האדמה, כלא היתה. הלא אנחנו יושבים על הגבול ממש, ולא מעטים הגרמנים אצלנו ובסביבה. מי יודע אם לא קמו הם, השכנים שלנו, ביום הראשון ממש ורצחו את כולם.

בשנים הראשונות עדיין נאחז היה בתקווה, לא מסוגל לעכל את המחשבה שמכל משפחת פְּטַאשֶק נותר רק הוא לבדו. אבל כשגם מבין השבים מגלותם ברוסיה לא נתגלה איש, וכל חקירותיו לא גילו לו אפילו מתי הושמדה העיירה, ראה עצמו מחוייב לפעול כאילו הוא המשפחה כולה, הוא השריד האחרון והוא הראש. אז גם קבע את יום י"ז באלול, יום כניסת הגרמנים לפולין, ליום־השנה. אני לא נעשה דתי, התנצל באוזני בניו, שעוד היו ילדים קטנים בימים ההם, אבל את המינימום הזה אני חייב להם, להדליק נר־נשמה וללכת לבית־הכנסת לאמירת קדיש. אפילו היה במשפחה רק אחד – והיו רבים כאלה – שמצַווה היה לומר קדיש, אין לי כל זכות להתעלם מצוואה כזאת. אם אני מאמין באלוהים או לא, זה ענייני, אבל כאן מדובר על המשפחה. דבר אחר כבר לא אוכל לעשות למענה.

את מעשיו אלה של צבי ציפורי לא שללה מלכה, אבל פעמים אחדות אמרה – בנוכחות הבנים – שלא תמיד מדבר היה באהבה גדולה כזאת על המשפחה. אני עוד זוכרת, אמרה, את פגישתנו הראשונה. שאלתי מה היה שמך הקודם, ואתה אמרת שאפילו רק בשביל להיפטר מן השם הרשל פטאשק ולהיקרא צבי ציפורי, כדאי היה לעלות לארץ־ישראל.

אני לא זוכר שאמרתי דבר כזה, השיב לה צבי ציפורי, ואינני חושב שאי־פעם התביישתי במשפחתי. לא היה לי, ברוך השם, במה להתבייש. אבל אלה היו ימים אחרים, היו לנו רעיונות אחרים, ורצינו מיני־דברים – כבר אינני זוכר מה בדיוק רצינו, ומדוע נכנעתי לחברי ושיניתי את שמי. במה יפה ציפורי יותר מפְּטַאשֶק אינני יודע.

אבל בכלל, הוסיף צבי ציפורי בכעס עצור, מה שייך מה שהיה אז, בשנים ההן. עכשיו הכול הפוך. כשידעתי שיש לנו משפחה גדולה כזאת, והם כולם אינם זזים ממקומם, יכולתי לבעוט בהם, אפילו לשנות את שמי. לא צריך הייתי לחפש, מפני שהם היו שם. כולם.

לא כן עכשיו. היום, כשלא נשאר איש, מוכרחים לנסות, אולי יתגלה מישהו, אולי מצוי היה אחד מהם – במקרה – במקום אחר ביום ההרג. אולי שמע מישהו. לא ייתכן, שמשפחה שלמה פשוט נמחתה מספר החיים.

ובאמת, עכשיו, אפילו שמע על איזה דוד של אחד מקרובי אמו, דרך המחותנים, שהתגלה לו לפתע שמשפחתו עלתה לארץ לפני שלושה דורות והם יושבים בבית־ישראל החדשה, שיגר לו גלויה, נסע אליו, הזמינו לביתו.

הוא־הדין בלאנדסמאנשאפטים, שהחלו מתארגנים בשנים האחרונות. כשהיה רואה באחד העיתונים הודעה על כינוס יוצאי איזו עיר קרובה, היה קם והולך גם הוא. הבנים מלגלגים ואומרים, שהוא פשוט מחפש לו עניין לענות בו. מה לך ולכל אלה העולים החדשים, הנדחקים זה אל זה אך־ורק מחמת הרגשת־הניכר המשותפת להם. אתה מתנהג כמו זקן, מקניטים הם אותו מתוך כוונה להניאו. תראה את אמא, מוסיפים הם ואומרים, הלוא גם ממשפחתה לא נותר איש. למה היא לא מתרוצצת כך? יש לה ידידים, שהיא קשורה אליהם זה עשרות שנים, ידידים ישראליים. היא יודעת מה לעשות בזמנה הפנוי. היא פעילה בארגון אמהות עובדות. היא אוהבת תיאטרון. נפשה סולדת מכל הלאנדסמאנשאפטים האלה.

בנוכחותה, לא היה מגיב, אבל כשנשאר לבדו בחדר עם בניו היה אומר: אצל אמא זה אחרת. הלוא מילדותה גדלה בביתה של אם חורגת, עם אחים חורגים. זה אל“ף. ובי”ת, אל תטעו לחשוב, שאם כולא אדם את כאבו, פירוש הדבר שהוא עשוי מאבן. ההבדל בין אמא לביני הוא רק בכך, שמילדותה למדה היא להצניע את יתמותה, ואני לא. עד היום הזה לא התרגלתי, אינני מסוגל להתרגל אל היתמות העגולה הזאת.

להיפך, דברי בניו רק הכניסו מחשבה בלבו, שחובתו לחפש גם את משפחתה של מלכה. אף שבלבו חדל כבר – למען האמת – להאמין כי יתחולל אותו נס נמנע־האפשרות ויתגלה מישהו, הנה משנה לשנה גברה להיטותו אחרי מפגשי הלאנדסמאנשאפטים, וכל וִיעוד כזה, אחת בשלושה־ארבעה חודשים, היה מסעירו מחדש. נכנס היה לאחד מאולמי־החתונות שנתפשטו בעיר בשנים האחרונות, מתהלך כזר בין זרים, הכול לובשים חג, הכול עיניהם תועות ומחפשות. ופתאום ניגש אליו איזה אדם, מושיט לו יד, והוא, צבי ציפורי, משיב, בלי־משים: הרשל פטאשק.

ארבעים שנה הוא צבי ציפורי, אף שבאופן חוקי לא שינה את שמו אלא אחר ייסוד המדינה, אבל כאן הוא מציג עצמו כהרשל פטאשק, שהרי רק השם הזה עשוי לעורר משהו בלב שומעיו, להחיות איזה זיכרון שכוח. כאן גם שב הוא בלי־משים לדבר יידיש, ולא זו הווילנאית המגוהצת שקנה בארץ, זו שנשמעה לו נאה, אמיתית יותר מן העגה המעוכה של עיירת־מולדתו, כי אם דווקא בזו, כמוהו כשאר הלאנדסמאנים הנדחקים לכאן – נשים כבדות בשמלות בְּרוֹקאדָה וגֶ’רסי, גברתנים כרסתניים בחליפות כהות ובעניבות צעקניות. בפעם הראשונה חש, שרק בטעות נקלע אל בין האנשים האלה, אבל אך עצם לרגע את עיניו וכבר היה במחוז־ילדותו, באחת העיירות של הגוּבֶּרניָה, וכל קול לבש פנים, מן הפנים שהוא רואה בחלומותיו. ובאמת, במפגשים הבאים שוב לא שמע אלא את היידיש הזאת של ילדותו, שב גם הוא לדבר כמותם, עבר מאיש לאיש והציג עצמו: הרשל פטאשק.

ג

כאן חי לא רק הרשל פטאשק, כאן חיה המשפחה כולה.

לפתע־פתאום, עוד כף־ידו לפותה בין אצבעותיו של איש שלא פגש מעודו, יפער זה את עיניו כמשתאה, יקמט את מצחו, יטלטל באוויר את כל עשר אצבעותיו העבות ויאמר: “פטאשק… פטאשק… פטאשק. ריבונו־של־עולם, הלוא אני פגשתי איזה פטאשק, אני פגשתי… אבל איפה, איפה, איפה…” האיש לופת עכשיו בכוח את זרועותיו של צבי ציפורי, כאילו לא להניח לשֵם להימלט, נושך בשיני־זהבו את שפתו התחתונה ומוסיף: “אבל איפה?… זה היה באיזה מקום ברוסיה, אבל, לא, לא, אינני זוכר… ואולי בכלל לא בשנות־המלחמה, כי אם לפניה, אולי בפולין… כל־כך הרבה זמן, כל־כך הרבה גלגולים, ולמי יש כוח לזכור הכול!…”

זה עצמו אינו הרבה, אבל אפילו העובדה, ששם המשפחה מחזיר איזה הד, ואפילו הוא עמום ורפה, אינה דבר של מה־בכך. מה גם שלא־אחת נִקרה לו אדם, שאמנם נתקל במקום מן המקומות – בימים שלפני המלחמה – באחד מאחיו או מדודיו הרבים. “הפטאשקים, אוי, משפחה יפה מאוד היו, משפחה של יהודים שומרי־מצוות, תלמידי־חכמים, משפחה יפה מאוד… אבל מה, לא נשאר איש, אתה אומר? לא נשאר איש…”

צבי ציפורי שוב אינו מצפה לאיזו הפתעה. כבר עברו שבע־עשרה, תשע־עשרה שנה מאז תום המלחמה, ומי שלא נמצא עד היום, שוב לא יימצא. אלא שהוויעודים הללו כשהם לעצמם נעשים יקרים וחשובים יותר משנה לשנה. מיום שקם גם הבן הצעיר, נשא אשה והקים לו בית משלו, התרוקנה הדירה, ורק הזיכרונות והחלומות ממלאים את הריקנות. ארץ־ישראל כולה אינה מה שהיתה, וכאילו כל האנשים הזדקנו בן־לילה. משפרש מעבודת־הבניין ובא לשבת – בעזרת ידיד אחד – במחלקת האישורים של העירייה, גבַה קיר סמוי לבין חבריו מן השנים היפות. לא בבת־אחת קרה הדבר, אבל פתאום הסתכל כה־וכה והנה אין איש: זה נפטר, זה עקר למקום אחר, זה היה לאחד מגדולי־הקבלנים וזה פשוט אינו נראה. חבריו למשרד, שכנים ומכרים שקנה מאז, אינם מחממים את הלב. להרצאותיהם של המנהיגים אינו הולך מזמן, ואפילו אינו יודע אם עודן מתקיימות, ואילו מן הקולנוע ומן התיאטרון הוא מתיירא. גם בלי זה נודדת שנתו בלילות. ולמה יכחד, לפעמים מושכת אותו מלכה, ממש בכוח, והוא יושב באולם, מביט בעיניים ריקות בנעשה על הבמה, ומחשבותיו במקומות אחירם, בזמנים אחרים. לא כן וִיעודי הלאנדסמאשאפטים: שם אופף אותו רגש אחר, תמים ועדין כעצם הימים ההם הטובלים באור־יקרות. כשהוא לבדו עם זיכרונותיו, הריהו חש ממש ברחשו של המוות: כשהם מתכנסים כולם באחד האולמות, שואבים הם חיוּת זה מזה. יצחקו להם הבנים, אפילו על זה שגם אליהם מדבר הוא פתאום יידיש פולנית ממועכה. טוב לו בקהל הלאנדסמאנשאפטים, ואפילו אנשי ערים אחרות הם. שם חי הוא, הרשל פטאשק, שם חיה המשפחה. והנה בערב אחד כזה, הציגו אחד מידידיו החדשים לפני אדם שלא ראהו במפגשים הקודמים.

“הרשל פטאשק?” חזר האיש על שמו. “אני שמעתי את השם הזה.”

“כולם שמעו,” חייך צבי ציפורי בתוגה.

“לא־לא,” אמר האיש, “אני שמעתי עכשיו, ברדיו.”

“מה־זאת־אומרת ברדיו? מישהו דיבר על המשפחה?”

“רגע, כבר אני אומר לך, כבר אני זוכר. מי מכיר מי יודע. זה של הסוכנות, שמחפשים קרובים.”

רעד עבר את צבי ציפורי: “חיפשו? פטאשק? אתה זוכר מתי? מי?”

“אני אגיד לך מה אני זוכר. זה היה לא מזמן. אני הלוא מאזין יום־יום לתוכנית הזאת, שנים על שנים. כן, זה היה מישהו מאמריקה. מישהו מאמריקה חיפש. והשם היה פטאשק. זה אני בטוח. מישהו מאמריקה.”

מי יש להם באמריקה שישאל עליהם ברדיו?

“הם שאלו על פטאשק? או זה שמם של השואלים?”

“זה אני לא זוכר.”

“ומתי זה היה?”

"לא מזמן. אולי לפני… לא, הרבה יותר, אולי לפני חצי־שנה, אולי אפילו יותר. הנה, כבר אני לא בטוח מתי. אבל השם נתקע בראשי מפני שגם בעיר שלי היה איזה פטאשק. אולי זה אפילו יותר מזמן, אולי שנה, אולי יותר. דבר אחד אני בטוח, זה השם, מפני שכמעט אני כתבתי לסוכנות, אבל אחר־כך שכחתי. בכל־זאת, זה לא משפחה שלי – "

שנים לאחר שנואש מכל תקווה, בא הגילוי הזה והסעירו. קודם־כול יש לעשות משהו. דבר ראשון: לכתוב למדור לחיפוש קרובים ולשאול לאיזה פטאשק נתכוונו, ושמא זה שמם והם שאלו על ציפורי. אולי בכל־זאת ניצל מישהו, התגלגל לאמריקה וכבר שנים, שנים רבות מנסה הוא לשווא להתקשר עמנו. על הדירה בחולון ודאי שאינו יכול לדעת. אפשר – לא, ודאי – שגם השם ציפורי אינו ידוע לו, מפני שרשמית לא שוּנה אלא בימי המדינה. מכל מקום, מנסה צבי ציפורי לשכך את סערת־רוחו, מחשש אכזבה, הפסד אין כאן. איך לא עלה על דעתי לשגר גלויה למדור לחיפוש קרובים, סתם כך, לשאול אם יש איזה פטאשק המחפש את משפחתו, אם יש אדם המחפש איזה פטאשק?

ד

צבי ציפורי מנפנף את פיסת־הנייר שבידו לפני עיניה של מלכה ומצווח מהתרגשות:

"נו, הלעגתם עלי שאני רץ בין הלאנדסמאנשאפטים ומחפש שארים־רחוקים בירכתי־ארץ, והנה הוכח שוב, שכלשהי תקווה – כלשהו ביטחון – יש בדורנו רק בבלתי־מתקבל־על־הדעת, באחד־חלקי־מיליון. יושבים בני אדם, ומכוונים ראש־סיכה שיֶחצה את חלל־העולם ויפגע באיזו נקודה על כוכב, שגם הוא ראש־סיכה, במרחק מי־יודע־כמה מיליוני קילומטרים. למה קשה יותר למצוא אחות שהתגלגלה לאמריקה? צריך רק לרצות. צריך לנסות כל דרך. לפני חמש שנים כתבה גוטה לירושלים, ואילו הקדמתי לשגר את הגלויה הזאת, היינו מוצאים את גוטה כבר מזמן. נו, אמרי עכשיו, מלכה: אתם הלעגתם לי, אבל אני – לא ייתכן, אמרתי בלבי, לא ייתכן שמשתי משפחות שלמות לא ייוותר אפילו שריד. אמרי עכשיו משהו, מלכה – "

“אני פשוט לא יכולה להאמין,” מתעכרות עיניה של מלכה והיא מטלטלת את ראשה ונוטלת שוב מידיו את המכתב מירושלים: אשה בשם גוטה דרוקר (בנעוריה פורמאן) שואלת את אחותה וגיסה, מלכה והרש פטאשק, מן העיירה פ' שבסביבות העיר ס'.

“זאת גוטה,” אומר צבי ציפורי, “אין לי אפילו צל של ספק.”

“אבל – צ’ילֶה? מה פתאום צ’ילה?” מלכה כולאת את רגשותיה, חוששת לתת דרור לתקוותיה, מפחד האכזבה: “מה עוד כתוב כאן?”

“מה כתוב? כתוב, אַוונידה קארבילי. שם של רחוב. סאנטיאגו. בירתה של צ’ילה. מעט יהודים התגלגלו לצי’לה? אולי אחרי המלחמה, ואולי עוד קודם. הלוא היה לה איזה חתן – אולי הספיקו להתחתן ולנסוע לפני המלחמה.”

“התחתנו ולא כתבו לנו? לא מתקבל על דעתי. בכל חתן היתה מוצאת איזה פסוּל.”

“היא היתה עדיין בחורה צעירה.”

“מתי?” שואלת מלכה.

“בשלושים ותשע.”

“אומַר לך בדיוק בת כמה היתה. כשעלינו אנחנו לארץ, היתה גוטה בת שלוש־עשרה. זאת־אומרת, שבשלושים ותשע היתה בת עשרים ושמונה.”

“זה גיל רע?” צוחק צבי ציפורי. “אני מוכן להיות היום אפילו בן שלושים ושמונה.”

“אתה חכם גדול.”

עוד הם מתנצחים ביניהם וצבי ציפורי קם ומתחיל לחטט במדור התחתון של המזנון הסאלוני, ובאבלום־התמונות הישן מוצא את התצלום המשפחתי האחרון ששלח להם אביה של מלכה, כשנה לפני המלחמה. מלכה מביטה ארוכות בתצלום, ועכשיו אינה עוצרת עוד בעד דמעותיה. אפילו אביה, שהיה בעל טחנת־קמח ואיש־העולם, איזה גברתן הוא, וכל מראהו צעיר משל צבי היום. ואילו גוטה ממש נערה, לא מבוגרת מרינה, אשת בנם הגדול.

“בתמונה היא דומה מאד לרינה,” נכנס צבי ציפורי לתוך מחשבותיה.

“אם כך, בת כמה היא היום?”

“קל לחשב. הוסיפי עשרים וחמש. בת חמישים ושלוש.”

חמישים ושלוש!… מלכה מליטה ידיה בכפותיה וממררת בבכי. כל השנים המרובות שחלפו ואינן הן גוטה, שרק אתמול היתה בת־זקונים מפונקת וגנדרנית, והיום היא בת חמישים ושלוש, בצ’ילה, מחפשת קרובים.

“הנה, מלכה, כבר,” מנסה צבי ציפורי להרגיעה, “מיד אני יושב ומחבר מכתב ארוך ומפורט. עכשיו יתחדש בינינו הקשר, ומי יודע, אולי מתכוונים הם לעלות לארץ, אולי יחיו כאן, אתנו. שיהיה לפחות מישהו מן המשפחה.”

“כל אותו הלילה,” חוזר היה צבי ציפורי ומספר לאחר־מכן, “לא עצמתי עין. מפני שחשתי במתחולל בלבה של מלכה, ששכבה בעיניים פקוחות, וכדרכה – בכתה בלי־קול.”

גם הוא, הודה בלי־בושה, גם הוא בכה, וזה שגוטה היתה ממשפחתה של מלכה, לא היה לו שום שייכות לדבר. אדרבא, אמר, יש משהו ממידת־החסד בכך שמלכה, היתומה־מאם מילדותה, שבה ומצאה לפחות אחות אחת, לפחות אחות־למחצה, היא זקוקה למשפחה יותר ממנו.

ואכן, המכתב שכתב עוד בו־בערב נתן ביטוי לעוצמת־רגשותיו. במלים נרגשות תיאר את השמחה שהציפה אותם כשנתגלתה להם האחות הרחוקה, היחידה, אי־שם בסוף העולם החדש, אף ששמחה זו – אין צורך להוסיף – מהולה באֵבל על כל הנפשות היקרות, שלא זכו לראות את נס המדינה. אל תחכו אפילו רגע אחד, הִפגיע בגוטה ובבעלה – שיש לה בעל ושמו חוּליו דרוקר ראו מן הכתובת – ושבו מיד לכתוב לנו את כל קורותיכם: מתי, גוטה היקרה, עזבת את בית אבא? האם הגעת לצ’ילה קודם המלחמה, או אחריה? ובעלך הנכבד, היכן נישאת לו? והאם יש לכם ילדים ובני כמה הם? את כל השאלות האלה – הוסיף צבי ציפורי וכתב – שואל הוא כבר במכתב הראשון מפני שמבקשים הם לדעת הכול, ומהר. עשרים וחמש שנים לא שמעו דבר על המשפחה, ולא עבר אפילו יום אחד בלי שיהרהרו בה – והנה זו הפעם הראשונה שמכל המשפחה כולה מצאו מישהו, אוּד מוצל אחד.

זו רק ההתחלה, חתם צבי ציפורי את מכתבו, ועכשיו, שנתחדש בינינו הקשר, לבי סמוך ובטוח שיחזק ויאמץ, והריני מקווה, מתפלל ומאמין שלא יארכו הימים ונתראה פנים על אדמת המדינה העברית העצמאית.

את המכתב נשא במו־ידיו אל הדואר המרכזי בתל־אביב ומתוך כוונה לא להאריך אפילו ברגע מיותר אחד את הפרידה הארוכה הזאת, שלח אותו בדואר־אוויר, אקספרס, רשום. שלא תקרה שום חס־ושלום, אמר למלכה.

אפילו דואר־אוויר אקספרס אינו חוצה עולם שלם כמו ברק, אבל כבר למחרת היום, בשובו מן העירייה, התאכזב כשמצא שהתיבה ריקה. משעברו שבעה ועשרה ימים, ותשובה לא הגיעה, החלה הדאגה לנקר באמת בראשו. מלכה שתקה, ירֵאה מפני מחשבותיה. מי יודע מה התרחש בשנים שחלפו מאז הגיע מכתבה של גוטה לירושלים. הכול עלול היה לקרות, ומוטב שלא לקרוא אפילו בשם את האפשרויות השונות. צבי ציפורי טלפן אל שני בניו ונועץ בהם, ותשובת שניהם היתה אחת: להמתין בסבלנות. אך אם קצרה רוחם, יש דרך מהירה יותר – לשגר מברק.

מברקים, אמר צבי ציפורי, לא שולחים במקרה כזה. ומה אם אחד מהם שם הוא חולה־לב, חס־ושלום, פתאום יגיע מברק! לא, זה לא!

עברו עוד ימים אחדים ובתיבת־המכתבים מצאה מלכה מעטפה מוארכת, מעוטרת בולים זרים וחותמות גדולים. בתוך המעטפה היו כמה גיליונות של נייר־משי, מקופלים בשלושה, ובתוכם תצלום משפחתי על נייר־קרטון. מלכה רק העיפה מבט במכתבה של גוטה, באותיות העגולות המצוירות בקפדנות, קשורות זו לזו כשיירת־גמלים, וכבר חזרו עיניה אל התצלום: אשה כבדה, שחזהּ השופע כלוא, ככל מִשמניה, בתוך שמלה צרה, הדוקה, יושבת בקצהו של כיסא מרופד, חרטומי נעליה מרחפים מעל לשטיח שעל הרצפה. מאחריה ניצב גבר צנום וככל־הנראה לא גבוה, לבוש כמו לנשף, חליפה כהה, עניבה רחבה היוצאת לו מתחת לצווארון־חולצתו המעומלן היטב. פניו – מה יש בפניו? חוטם שמעיקרו היה דק וישר, אלא שבעניין רע כלשהו נשבר באמצעו. עכשיו הוא יוצא מזווית עינו השמאלית לעבר הזווית הימנית של פיו ובמחצית הדרך הוא משנה כיוון ויורד לעבר זווית־הפה השמאלית, מעל לשפמו, שהוא כמו קו־עיפרון ממש מעל לשפתו העליונה. העיניים, אומרת מלכה בלבה, קצת שקועות מדי בחוריהן, ואולי מחמת האף הפונה לכאן ולכאן נראית העין הימנית כאילו פרשה לה במתכוון מחוג־ראייתה של השמאלית. עוד גם רואה מלכה את שערו הדליל והמשוח היטב, מסורק לאחור בקפידה טרזנית. זהו אם כן חוּליוֹ, גיסה. מצדו האחד נער כחוש, נמוך מאביו, גם הוא בחליפה, גם שערו שלו מסורק לאחור, אלא שאינו מפורץ כשל האב וקו־ההתחלה שלו סמוך יותר לגבות־עיניו. למי דומה הנער? לא למשפחת אבא, גם לא לגוטה ולאמא שלה. חוטמו אינו שבור ועיניו – המצועפות כלשהו – אינן שקועות בחוריהן, ובכל־זאת, אולי יש דמיון בינו לבין הגיס, שעוד ימים רבים יעברו עד שתרגיל עצמה לחזותו.

וישנן עוד שתי הבנות, מצדו האחר של האב. רגע אחד מדמה מלכה לראות את גוטה בפניה של הקטנה – היציבה המאוששת, הטיית־הראש והחיוך הבוטח על שפתי־הבובה, זו גוטה של שנת־עלייתם, שאבא מכנה היה דרך־חיבה “פּוֹנצִ’יק”, על שום לחייה המלאות כסופגניות, וכן “יַאפונצ’יק”, על שום גפיה הקצרות. אבל לא הבת הקטנה היא גוטה. האשה הקצרה, ששמלתה קרובה להתפוצץ על פניה, שכּריות־שומן נרבדו על עצמות־לחייה והן מעלימות את עיניה בתוך סדקים צרים, שפּימתה כפולה מסנטרה, זו גוטה, ילדת־הטיפוחים… אם היא כך, ומן הבגדים, ומן השומן, ומן העור החלק וחסר־הקמטים, קל לראות שאינם סובלים חרפת־רעב, אם היא כך, מה תאמר גוטה כשתראה היא אותי, שיפה לא הייתי מעודי, ואני זקנה ממנה שבע שנים שלמות, שבע שנים של ארץ־ישראל…

רק בשוב צבי ציפורי מן העירייה ראתה מלכה שאל המכתב עצמו, ששורותיו הישרות הן מופת לכתיבה תמה, טרם הגיעה. לא כן צבי ציפורי. לאחר רגעי־ההתרגשות הראשונים, ישב לקוראו ובמאמץ משותף (מתי קראו מכתב בפולנית!) פענחו הוא ומלכה את הכתוב, שתוכנו המבולבל לא היה כצורתו הנאה. את בעלה הכירה גוטה בווארשה (איך, ומתי, הגיעה לווארשה?), וסמוך לפרוץ המלחמה נישאו וחזרו לצ’ילה (חזרו? כוונתה ודאי לומר, שהוא בא מצ’ילה לווארשה, אבל אם שמו דרוקר, מותר לשער שהוא, ואולי הוריו, היגרו מפולין, ולא מן הספרדים הוא). על גורל המשפחה לא ידוע גם להם דבר. עצוב לי, כתבה גוטה, עצוב לי מאוד בלעדיהם. יש לי, כפי שאַת רואה, אחותי האהובה, שלושה ילדים גדולים, ואני רוצה שיידעו מי היתה משפחתי, מה מקורי, ולפעמים נדמה לי, שאינם שואלים, שלא אכפת להם. אֶרנסטו, הבן, כבר הוא בן שבע־עשרה, צ’יליאני קטן, ואני רוצה שיידע משהו עלינו, עליכם, על המשפחה, על ישראל. עכשיו שמצאתי אותך, מלכה, יהיה יותר טוב, אבל אם להודות על האמת, עצוב, עצוב לי מאוד אחותי. כתבי לי מכתבים. שלחי תמונות. גם של בניכם ונשותיהם. אם יש לכם גם נכדים בארץ־ישראל, מקנאה אני בכם עוד יותר. בזמן האחרון מרבים אנחנו ללכת לאסיפות ושומעים על ארץ־ישראל. גם תרמנו כסף, אף שאין זה אלא מעט מאוד מכל מה שדרוש לכם. כתבו לנו מיד, וגם אנחנו נכתוב. כמה טוב לי שמצאתי אותך, אחותי, אם גם רחוקה מאוד את ממני ואני רחוקה ממך. כתבי, מלכה אהובתי, עצוב לי מאוד.

ה

בו־בערב ישב צבי ציפורי וכתב מכתב ארוך, אולי הארוך בחייו. כל תולדות־היישוב מקופלות היו במכתב זה, שהיה כמין איגרת לגולה כולה. שוב לא היה פקיד אפור במחלקת הרשיונות של העירייה, כי אם שלוחה של ארץ־ישראל. תוך שהיה עטו רץ על גיליונות הנייר, נפתחו גם בנפשו מעיינות שחרבו לפני שנים. בתיבות אשוריות הדורות ובמשפטים יידיים מלוטשים סיפר על בנו הבכור, בנציון, שבנעוריו היה בהגנה ובימי מלחמת־העצמאות שירת כקצין והשתתף בקרבות המסוכנים ביותר, ועכשיו הוא עורך־דין מצליח. גם על בנו הצעיר, בנימין (על שמו של בנימין־זאב הרצל, חוזה המדינה, לא שכח להוסיף) סיפר. גם חבר קיבוץ היה שנים אחדות, גם במבצע קדש השתתף וגם את הטכניון סיים בהצלחה גדולה ועכשיו הוא מתכנן כפרים וערים לעולים הרבים שבאו ועוד יבואו לארצנו. העט רץ על הנייר, והוא עצמו רואה לפתע את כל חייו באור חדש, זוהר. כשם שבמכתב אינו מרחיב את הדיבור על עבודתו בעירייה, על השנים הרבות שחלפו עד שזכו לדירתם זו שמשכנתא רובצת עליה עד עצם היום הזה, כך גם בעיניו שלו מתמעט משקלן של כל הקטנות הללו לעומת עיקר־העיקרים, התקופה המפוארת הזו שהוא אחד ממחולליה. לבו של צבי ציפורי עובר על גדותיו כשהוא כותב:

“מי שזכה להינצל מן התופת ועוד להיות עֵד לכל התשועות והנחמות האלה, אל יחטא בעצבות. שמחה, שמחה גדולה לכולנו,” סיים צבי ציפורי את מכתבו ועוד הוסיף שלוש מלים עבריות מעל לחתימתו, “רק חזק ואמץ”.

שוב עברו כשלושה שבועות עד למכתבה השני של גוטה, ימים של ציפייה מתוחה ומתוקה שכמותם לא ידעו מלכה וצבי ציפורי שנים רבות. הפעם פתחה היא בהתנצלות על שחוזרת היא וכותבת פולנית. אחרי שקראתי את מכתבך שלך, גיסי הנעלה, הכתוב בסגנונם של הסופרים היידיים הגדולים, שלום עליכם, שלום אש ואחרים, לא העזתי אפילו לנסות ולהשיב לכם בלשון זו, שבקיאה בה לא הייתי מימי ואחרי כל השנים האלה בצ’ילה, מעורבת היא אצלי בקאסטיליאנית ובגרמנית. אך כל זה אינו אמור, הוסיפה גוטה וכתבה, כלפי קריאה ושמיעה: כמו בדרך־מקרה נתכנסו דווקא בימים אלה אצלנו כל חשובי הארגון, שחוליו הוא אחד מראשיו וכל פעולתו למען ארץ־ישראל. חוליו סיפר לכל הנאספים איך מצאנו אלה את אלה והפגיע בי לקום ולקרוא באוזני הנאספים את כל מכתבך. מה אומר ומה אדבר, גיסי ואחותי האהובים, אינכם משערים בנפשכם איזה רושם כביר עשה המכתב הזה על כל הקהל. אנשים ישבו ובכו בלי בושה. כבר היו אצלנו מארץ־ישראל קולונלים ומיניסטרים, אבל איש לא הרטיט את לב כולם כמו מכתבך. התפעלו קודם־כול מן התוכן, מן הדמות הנפלאה, האמיצה, הקדושה, המצטיירת מן הכתוב, ועוד יותר מכך מן הסגנון הספרותי הנמלץ והמרומם. הכול – וגם חוליו ואני בתוכם – בטוחים שמחונן אתה בכשרונות ספרותיים גדולים. גלֵה לנו את האמת כולה, צבי היקר, האם כתבת איזה ספר? היו באסיפה אנשים שהיו מוכנים להמר בסכומים נכבדים על כך, ועליך לדעת, שלסופרים קשה להרשים את אנשי סאנטיאגו.

דמעות נקוו בעיניו של צבי ציפורי, והוא היה אנוס להפסיק את הקריאה עד שיירגע. מלכה ליטפה בשתיקה את ידו הרועדת. בעיני־רוחה ראתה את המעמד ההוא בביתה של גוטה בצ’ילה, בנוכחות כל חשובי הקהל, ומין גאווה שכמותה לא ידעה מימיה החישה את פעימות־לבה. כמעט על־כורחה אמרה לעצמה, שיש כאן איזו נקמה – קטנה מאוד, מאוחרת מאוד – על השנים שהיתה היא משמשת את ידלתה המפונקת של אשת אביה.

“קרא הלאה”, אמרה.

המכתב כבר היה קרוב לסופו. רק עוד דבר אחד, כתבה גוטה באותיות קטנות יותר ובשורות צפופות יותר בשולי העמוד, רק דבר אחד סתום בעיניה, והיא היתה מבקשת שיסבירו. את מכתבו סיים במלים “חזק ואמץ”. ארנסטו, בנם, קפץ אמנם ממש לתקרה מגודל השמחה, אך אם להודות על האמת, אין חוליו והיא מרוצים מן הדבר. פתאום התחבר ארנסטו לחבורת נערים מאותה תנועה, שסיסמתה “חזק ואמץ” וגם הוא רוצה להצטרף לשורותיה, אף שהכול יודעים מי הם – היא מעדיפה שלא לפרש יותר. אין היא מעלה על דעתה, כי כותב המכתב הנפלא הזה הוא מאנשי “חזק ואמץ”, אבל אם לא, מדוע חתם במלים אלה את מכתבו?!… הדבר חשוב מאוד, והיא ממש מתחננת לפניו שיסייע לה להרחיק את לבו של ארנסטו מאותה חבורה.

צבי ציפורי, לא “השומר הצעיר” היה בראשו ולא תנועת הצופים ולא שום תנועה אחרת, כי אם הכתוב בספר יהושע פרק א'. אבל עכשיו, שפירש ארנסטו את הדבר כמין חיזוק לדרך שבחר בה, ואילו גוטה וחוליו דורשים ממנו במשתמע לכתוב גינוי על אותה תנועה, אין בלבול־יוצרות זה מבדח אותו עוד. גם מכתביו הבאים לגיסו וגיסתו, הרי עתידים הם להיקרא באסיפות ציוניות, ואם יכתוב בהם דבר שאינו ראוי עלול הוא להזיק לעניין הציוני בשעה שאדיר רצונו לסייע לו במכתביו. אם עלה ארנסטו על דרך ההגשמה הציונית, ואפילו הסתפח למחנה זה שאין לבו של צבי ציפורי שלם עמו, לא הוא האיש שיַטֶה אותו ממנה. לא ולא.

ואכן, כך גם כתב לסאנטיאגו: “חזק ואמץ” שלי הוא מספר יהושע פרק א'. ארבע פעמים נאמר שם ליהושע “חזק ואמץ”, ובכולן הכוונה אחת, שלא יירא ולא יפחד, כי אם ידבק במטרה האחת, כיבוש הארץ, “כי אתה תנחיל את־העם הזה את־הארץ אשר־נשבעתי לאבותם לתת להם.” לא קלה היתה המשימה שהוטלה על יהושע בצאתו לכבוש מולדת לתועי־המדבר (וכאן שב צבי ציפורי ומנה את כל הקשיים שצריכים היו להתגבר עליהם, הוא ושכמותו, מיום עלותם לארץ ועד שזכו להקמת המדינה, ועד עצם היום הזה, שגם הוא אינו עדיין אלא בחינת אתחלתא־דגאולה), אולם מי שיוקדת האש בלבו ונחושה הכרתו, שזה הדרך ואין בִּלתו, יגבר על כל המכשולים. אף־על־פי שאני הייתי תמיד, והיום יותר מתמיד, בלתי־מפלגתי, העיקר הוא בניין הארץ, ובעניין זה אין הבדל בין המפלגות. ולפיכך, גוטה וחוליו היקרים, אעשה שקר בנפשי אם אכתוב לכם, שאיני שמח על שארנסטו עלה על דרך ההגשמה. אדרבא, שמח אני מאוד, ומעומקא־דליבא הריני מברכו, רק חזק ואמץ. ולוואי ונתראה אתך, ארנסטו, פה בארץ במהרה בקרוב.

בפעם הזאת בוששה האיגרת מסאנטיאגו. מראש הזהירה אותו מלכה והתחננה לפניו שלא יכניס ראשו בין גוטה לבין ארנסטו. מה אכפת לך, אמרה לו, ומה אתה יודע על המצב שם, בקצהו האחר של העולם, ולמה לוקח אתה על עצמך אחריות כבדה כזאת. שתנהל לה גוטה את ביתה כרצונה. ואנחנו – הלוא רק מצאנו אותה, וכבר אנחנו זורעים זרע של מריבה.

למה מריבה? חלק עליה צבי ציפורי. הלוא היא ששאלה, ואני רק משיב. מה הפחד הנורא שנפל עליה? היום זה לא הימים ההם, ואם תשאלי אותי, לא אדע לומר לך היכן הרי־החושך, פה – או בסאנטיאגו. אם שמחה גוטה בחייה שם, בין הספרדים והגרמנים, אַשריה. אך ודאי אינה מעלה על דעתה – ואין את, מלכה, מעלה על דעתך – שאוציא לעז על תנועה חלוצית בישראל!

מלכה נאנחה ולא השיבה. נסתיים השבוע השלישי, והרביעי, ואין מכתב. עיניה של מלכה העגימו, ואנחותיה נעשו תכופות ועמוקות יותר ויותר. בסתר־לבו הצטער כבר גם צבי ציפורי על שנתפס לנוסח חריף כזה וכנראה שיבּש את היחסים עם האחות שזה־אך נמצאה, ממש בנסי־נסים, אחרי שנואשו מכל תקווה. פעמים אחדות ישב צבי ציפורי לכתוב מכתב התנצלות ופיוסים, ולא יכול היה להביא עצמו לידי כך. למַה הם מצפים ממני שם? שאעשה שקר בנפשי? שאכתוב לארנסטו, שבצ’ילה חייב הוא להישאר?

בשבוע החמישי הציצה מתוך התיבה המעטפה המוארכת ועליה הבולים המוכרים והחותמות הגדולים. את מכתבו את צבי ציפורי לא הזכירה גוטה כלל, ומלשונו ניכר היה שאפילו כעסה עליהם שבועות אחדים, שוב היא מפויסת. היא אף הוסיפה, כי היא שולחת להם, בידי חלוצים העולים לישראל, אי־אלו מתנות קטנות.

בשולי המכתב היו מצוירות אותיות אשוריות, כאילו הועתקו מספר:

“דוד דודה שלום להתראות חזק ואמץ ארנסטו.” מלים ספורות אלו שימחו את לבו של צבי ציפורי יותר מכל המכתב הארוך כולו. בין האותיות קרא את כל פרשת המאבק שהתחולל בין ארנסטו לבין הוריו, מאבק שמלים עבריות אלו מעידות על האופן שבו הוכרע.

“בחור יקר הוא, ארנסטו, גם אידיאליסט וגם בעל אופי,” אמר צבי ציפורי למלכה, מעיין תוך כדי דיבור בתצלום של משפחת דרוקר, שמוצג היה לראווה מתחת לזכוכית השולחן הסאלוני. “זה בדיוק החומר הדרוש לנו בארץ. אפשר לראות בפניו גם את האצילות, גם את המבט החולמני בעיניים. ומצד שני, באף, בשפתיים, ניכר אופיו התקיף. הוא יבוא. הוא יבוא.”

ו

ואכן, יום אחד נתבשרו כי נפלה ההחלטה – ארנסטו עומד לבוא לישראל. כלומר, יותר משתי שנים היו המכתבים הולכים בין חולון לסאנטיאגו, ובסדירות קבועה פחות או יותר. הכותבים היו גוטה וצבי ציפורי, ואילו מלכה וחוליו מסתפקים היו במילוי החלל הריק בשולי הגיליון האחרון. גוטה מתרכזת היתה בדיווחים על כל מאורע משפחתי – הצלחת הילדים בלימודים, אירושיה של הבת הגדולה, כרמלה, חופשות ומחלות – וכן בשאלות על המתחדש בארץ. צבי ציפורי מספר היה על התקדמותם של שני בניו, בנציון עורך־הדין ובנימין האדריכל, ששניהם היו מצליחים בכל מעשי־ידיהם ועולים משלב אל שלב, וכן על המתחדש אצלו ואצל מלכה, חידושים שניתן היה למצותם בשתיים־שלוש מלים. את עיקר דבריו מקדיש היה לענייני הכלל, והם היו כמין מאמרים המקיפים את בעיות העם והמדינה, הכול לפי הזמן: מבאר היה במכתביו את טיב הסכסוך שבינינו לבין הסורים על הכינרת, מתאר את הפעולות לאכלוס הנגב והגליל, מספר על הפריחה הכלכלית החדשה, על הצינור הגדול, על נמל אילת ועל הנמל החדש ההולך ומוקם עכשיו על חורבות העיר הפלשתית אשדוד, וביקרא על גלי־העלייה. יהודים מוסיפים ובאים, היה חוזר ומדגיש, ולכולם יש עבודה ויש מקום. להיפך, כשהיינו כאן כמה רבבות, לפני עשרות שנים, היתה אבטלה, ואילו עכשיו רק הבו לנו עוד ידיים עובדות. בכל אחד ממכתביו מרמז היה – במישרים ובעקיפים – על עניין זה, וכשנדמה היה לו שמצא במכתבה של גוטה משהו על כך שביום מן הימים יבואו גם הם, הקדיש מכתב שלם לתיאור ההבדל בין כאן לבין שם, שהוא כמו ההבדל שבין אור לבין חושך.

ובכל־זאת באה הידיעה על בואו הקרוב של ארנסטו כהפתעה גמורה. דווקא בעת האחרונה העידו סימנים שונים, שהנער מתרחק מן הרעיון הציוני. כבר בשנתו האחרונה בגימנסיה יצא מתנועת־הנוער, ואף שגוטה הסבירה זאת בעומס הלימודים, נראה היה לצבי ציפורי שלא את כל האמת גילתה. לאחר שסיים את לימודיו, כתבה גוטה כי ארנסטו החליט שלא להמשיך באוניברסיטה (וזה אף־על־פי שגם בניו של הדוד, בארץ־ישראל, סיימו בתי־ספר גבוהים), כי אם לעזור לאביו בעסקי־הרהיטים שלו. עיון קל במכתבים גילה, שאין ארנסטו מַרווה אותם נחת, והנימה המוצנעת בהם קשה היתה הרבה יותר מזו שבמכתב שבו קַבלה על עניין “חזק ואמץ”.

אך כשקרא צבי ציפורי על החלטתו של ארנסטו, שכח את כל הדברים האלה. מיד שיגר אל ארנסטו מכתב אקספרס והכריז כי ביתם ביתו, הוא יהיה להם לבן והם יהיו לו לאב ואם. יש לנו דירה גדולה וריקה, כתב צבי ציפורי, ואין לנו מה לעשות בכל שלושת החדרים. שנים עמלנו עד שהגענו לדירה כזאת, ועכשיו אנחנו תועים בין החדרים. בוא, ארנסטו. יהיה לך חדר משלך. נדאג לך לעבודה מתאימה, בנינו יכניסו אותך לחברת אנשים צעירים. רק בוא.

אין לתאר את ההתעוררות שהיה צבי ציפורי שרוי בה בימי הציפייה לארנסטו, את העמל ששיקעה מלכה בהתקנת החדר, את התוכניות שרקמו, את כל התכונה. ביום בואו חיכו לו כולם בחיפה, על הרציף, ובנציון – המקורב אצל אנשי המשפט, המשטרה, המכס ושאר משרדים – עלה לסיפון האונייה יחד עם אנשי משטרת־הגבולות והמכס, הורידוֹ לפני כולם, כאילו היה אורח המדינה, לחש משהו באוזני פקיד אחד ופקיד שני – ועד מהרה כבר נמצאו כולם במכוניתו של בנימין, דוהרים בדרך לחולון. מי זוכה לטיפול כזה, ובאיזה מקום בחוץ־לארץ יחצו יהודים גבול בקלות כזאת, הרהר צבי ציפורי בלבו, מתגאה דומם בבניו, בזה שניהל את העניינים בנמל ובזה שיושב עכשיו ליד ההגה. רק בקושי התאפק מלומר לארנסטו: ראה איזה דור יפה צמח לנו כאן. ראה איזה הבדל.

בהבדל הבחין צבי ציפורי, ממש על כורחו, למן הרגע הראשון. ארנסטו נראה חיוור ונמוך יותר מבתמונות, ואפילו ביחס לכתפיו הצרות היה ראשו קטן מדי. עומד היה נכלם, או אולי כמתגונן מפני איזו התקפה, סנטרו כבוש בתוך צווארון־מעילו, ואילו עיניו, כשאינן מכוסות, מחפשות איזו אבידה על הרציף. בחור עדין מאוד, שבה מלכה ולחשה באוזני צבי ציפורי מה שהיה הוא אומר לה. עכשיו שתק הוא, ורק בלבו אמר: זו הפגישה הראשונה עם ארץ־ישראל, והוא מצמצם עצמו ומתמעט מולה. בקרוב ירחיב אווירהּ של הארץ את ריאותיו, השמש תשזף את פניו והחיים כאן יזקפו את קומתו. הוא עוד יהיה בסדר. רק חבל שקשה להידָבר אתו.

ארנסטו החזיק אמנם בראשו אוצר לא קטן של מלים יידיות, וגם שיעורי־העברית שלקח לא היו לגמרי לבטלה, אלא שכל מלה שיצאה מבין שפתיו נשמעה כאילו היא קאסטיליאנית. הנגינה הנוכרית עיקמה כל הֶגה, ומה שהותירה הנגינה האביד לחשוֹ הנכלם. צריך היה לרכז את כל החושים ולהצמיד את המבט לשפתיו כדי לנסות ולפענח את לחשיו. כשביקשוֹ צבי ציפורי שיָרים קצת את קולו, הסמיק עד שערו המשומן והמסורק לאחור, ונאלם דום. בנימין – זה שהחזיק בהגה והיה הופך פניו מדי פעם אל ארנסטו, שישב בין צבי לבין מלכה – ניסה לעורר את סקרנותו, לספר לו על המקומות המתגלים בצדי־הדרך, על תוכניות הפיתוח וכיוצא באותם דברים שהוא בקיא בהם, וכן לחקור אותו על אופיה הארכיטקטוני של צ’ילה בכלל וסאנטיאגו בפרט. כל מאמציו היו ללא הועיל. בראש מושפל, ידיו אסופות בין ברכיו, כאילו מעט המקום שהוא נוטל מדודו ודודתו גם הוא רב מדי, ישב ארנסטו, מרבה לשתוק וממעיט להפטיר תשובות קצרות בשפה לא מובנת ולא נשמעת. עד שהגיעו לצומת בנימינה נואש בנימין מן השיחה ומכאן ואילך לא המיש עיניו מן הכביש שלפניו. בנציון, הבן הגדול, שהוא עורך־דין מצליח וכל כוחו בפה, נטל את היוזמה לידיו וניסה לעשות כמנהגו מול דוכן־העדים, למשוך את ארנסטו בלשונו ולדובבו. בצומת נתניה ירדה עליו עייפות, ומכאן ואילך שתק גם הוא. רק מלכה מכאן וצבי מכאן המשיכו לנסות את מזלם, וארנסטו היה משיב להם בלחשי־לַעַז, בהֵנים ובלָאווים רפים.

ואולם, לא צבי ציפורי האיש שייחפז להעלות מסקנות, מה גם שחודשים הכינו עצמם לקראת הפגישה הזאת, שצבי ציפורי ראה בה מין סמל לראשית האיחוד האמיתי בינם לבין האוד המוצל היחיד ממשפחתם הגדולה.

“לא צריך לשים־לב,” אמר למלכה בשעת־ערב מאוחרת, אחרי שפרש ארנסטו לחדר שפינו לו ואחרי ששכבו הם במיטתם, עייפים ורצוצים מן הנסיעה לחיפה וחזרה, “ניתן לו שהות לנוח מן הנסיעה הארוכה בים, להתרגל אלינו, ללמוד קצת עברית.”

“שמתי לב, שיש לו מצח גבוה, כמו לאבא עליו־השלום,” אמרה מלכה. “אבא היה כולו רחב, גבוה, גברתן.”

“מה שבעיני קצת משונה הוא שעיניו עצובות,” אמר צבי ציפורי. “בחור צעיר כל־כך, ומין עצבות. ותמיד שמעתי אומרים, שהם עליזים כל־כך, אוהבי־נגן, הלאטינו־אמריקנים, שרים ורוקדים.”

“מה פתאום, לאטינו־אמריקני?” אמרה מלכה, קצת נעלבת. “הוא אחד משלנו. גם אתה לא מנגן ושר ורוקד. הוא בחור עדין מאוד, ואולי – מי יודע – מונח משהו על לבו.”

“זה אמרתי ככה, בלי כוונה רעה, חס־ושלום.” עיניו כבר היו נעצמות, ולא היה רוצה לסיים את השיחה בדבר שיַדיר שינה מעיניה של מלכה. “ילמד עברית. הילדים יקחו אותו לטייל בארץ. נמצא לו עבודה מתאימה. ועוד תראי, הוא יתרגל, כמו כולם.”

* * *

בלב ונפש התמסר צבי ציפורי לארנסטו, וכשם שבמכתביו ראה עצמו שליח לגולה כולה, הנה עכשיו ראה עצמו מופקד על הקליטה. יום־יום קונה היה את “אוֹמֶר”, ובשובו מן העבודה יושב היה עם ארנסטו, מלמדו עברית, מספר אתו על תולדות היישוב, ואפילו לקח כמה ימי חופשה, בשביל לקחת את ארנסטו לסיורים ברחבי המדינה. בנציון, שאין אדם שאינו מכירו, השיג להם הזמנה לישיבת הכנסת, והם קמו ונסעו לירושלים. צבי ציפורי עצמו לא היה בירושלים מאז ביקר אצל אותו קרוב רחוק בבית־ישראל החדשה, ובכנסת לא דרכו רגליו מעולם. מזל שהספיקו לבקר תחילה בהר הזיכרון וכן לעלות לקברו של הרצל, מפני שמראה הכנסת – אפילו למלכה התבייש צבי ציפורי לגלות כל מה שחש באמת – הנחיל לו אכזבה. כיוון שהיָציע היה ריק מאדם, דחקו עצמם עד שראו, כי גם ליד שולחן הממשלה וגם באולם עצמו אין אדם, להוציא את היושב־ראש, הנואם, כמה פקידים ושומרים. כדי שלא יישא עמו ארנסטו את רושם הישיבה הזאת כדבר אחרון שראה בירושלים, הציע שיעלו להר־ציון, לבקר במרתף־השואה. על המרתף ידע צבי ציפורי מן העיתונים, אך את דרכו למקום לא הצליח למצוא ובינתיים ירד הערב, והם חזרו על עקבותיהם וחצו את העיר כולה עד שהגיעו לתחנת האוטובוסים. צבי ציפורי לא חדל להתפעל ממראה עיניו, והיה מספר על ירושלים שזכר משנתו הראשונה בארץ. מתוך שמלא היה בגדולתם של הדברים – ההר המרהיב ביופיו, שבאדמתו נח מנוחת־עולמים חוזה המדינה ולא רחוק ממנו טמונים לוחמי העצמאות, והפרלמנט שהוא כולו שלנו ולא “סֵיים” שורץ אנטישמים, כמו בימים ההם בפולין – מתוך זה בטוח היה שגם את לבו אל ארנסטו הפך לאהבה את הארץ.

בנימין, בנו הצעיר, מתכנן היה שכונה חדשה בבאר־שבע, וכעבור יומיים לקח אותם במכוניתו לראות את הנגב. גם בבאר־שבע היה זה ביקורו הראשון, והאמת כולה – בה הודה בתוך־תוכו – מעודו לא הִדרים מעבר לגדרה, וגם במושבת הבילויים ביקר רק פעם אחת, כשהיה חברו־לעלייה, וַאכטנְבֶּרג, חולה במחלה אשר ממנה לא קם עוד. בנימין ידע לספר גם על הקרבות לשחרור הנגב, גם על היישובים שכבר התנחלו במרחבים וגם על התוכניות הגדולות לעתיד. בכל מקום היו לו מכרים, במושבי לכיש, בקרית־גת, בקיבוצים המוריקים בלב המדבר, בין הבדווים שבשׂפת הכביש. כל מה שאמר לו בנימין, מיהר צבי ציפורי ותרגם לארנסטו, וכל־כך מסוער היה מן המסע בארץ־ישראל הגדולה, החלוצית, שבנו בנימין מתהלך בה כבן־בית, עד שדימה להבחין בשינויים גדולים בארנסטו – קולו רם יותר, הליכותיו משוחררות, צורתו נשתנתה מן השמש ומן האבק. בשובם, אמר למלכה: “הוא יהיה בסדר.” רצה לומר: אני הראיתי לו מהי ארץ־ישראל, אני הכנסתיו בבריתהּ.

מגודל ההתלהבות, ביקש צבי ציפורי לקחתו גם לצפת ולטבריה, אבל ארנסטו מלמל ואמר, כי בלאו־הכי ייסע לשם, שכן חברים שהיו לו בסאנטיאגו הגיעו זה מקרוב, והם יושבים באחד מקיבוצי עמק־הירדן. הוא ייסע אליהם, יעבוד, יראה קיבוץ מהו, יסתובב. הודעה זו שימחה מאוד את צבי ציפורי, שראה בה אות נוסף להיקלטות ארנסטו. בינו לבין עצמו, גם רווח לו: הטיולים הארוכים ייגעו את צבי ציפורי, ויותר מהם המאמץ לנהל שיחה עם ארנסטו, שידיעותיו ביידיש קלושות היו הרבה יותר מכפי שדימה בתחילה. מלכה לא גילתה מידה דומה של התלהבות: “אל תחשוב”, אמרה לארנסטו, “שבקיבוץ מלקקים דבש. קל לא יהיה לך שם, ובעמק־הירדן, אומרים, שורר חום קטלני. בחור מעודן כמוך, שיש לו מומחיות מסויימת בעסקי־רהיטים, יכול היה להסתדר יפה מאוד בעיר.” ארנסטו האזין, אך ממִלמוליו ראתה שלא זז מהחלטתו. “לא נורא,” צירפה בלית־ברירה את קולה לקולו של בעלה, “שבועות אחדים בקיבוץ לא יזיקו לך. רק שתיזהר מן השמש ותלמד עברית.”

ז

המכתבים, שבעבר היו מגיעים מדי שלושה־ארבעה שבועות, נעשו תכופים מיום צאת ארנסטו מסאנטיאגו, ובכולם ניכרה איזו נימה של חרדה מצד גוטה וחוליו לבנם. “ארנסטו הוא לא גיבור גדול,” כתבה גוטה, “רגיש מאוד ומכונס בתוך עצמו.” במכתב שהגיע יומיים אחרי שנסע לעמק־הירדן גילתה עוד טפח: היתה לו איזו אהבה נכזבה, והריהי חוששת מהשפעתה עליו. עד־עולם אחזיק לכם טובה, מלכה אחותי וצבי גיסי, אם תעקרו מלבו “אהבה” (כך כתבה, במרכאות) זו, ותמלאוהו באותה גברות קשוחה, שילידי־הארץ מצטיינים בה, כפי שמספרים הכול. רגישוּת מופלגת רק מקצרת את ימיהם של הבריות.

צבי ציפורי, שכבר התעורר בו חשד, שיש אשה בגוֹ – כך טען עכשיו באוזני מלכה – ישב וכתב לגוטה, שאין לה כל יסוד לדאגה. טיילתי אתו בכל ארץ־ישראל, בירושלים ובבאר־שבע, ואינך מתארת לעצמך איזה תענוג היה זה. הוא ממש אדם אחר, בדרך ליהפך לצבר גמור. כשתבואו לכאן, לבקרו, פשוט לא תכירוהו.

אלא שלידי כך לא הגיעו הדברים. שבוע אחד בלבד אחרי נסיעתו לעמק־הירדן, הופיע פתאום ארנסטו, פניו וזרועותיו שלוקות, חוטמו הארוך מתקלף, עיניו המצועפות כבויות – וכולו קודר ומַשמים. הוא ישב אתם דקות ספורות, מלמל משהו לא־מובן, אמר שהוא עייף מאוד, התקלח, הסתגר בחדרו ולא יצא למחרת בצהריים. מלכה הכריחה אותו למדוד את חוּמו, אבל הטמפרטורה היתה נורמאלית, וכיוון שכך החללו היא וצבי ציפורי חוקרים אותו. בקושי רב צירפו את שברי־המשפטים לסיפור שלם: הציבוהו לעבודה בַּמִדגֶה, ועבודה זו שברה את כל גופו. קמים בחושך ועובדים בשמש הבוערת. עומדים בתוך מים מרופשים ומבַטבְּטים בתוך זבל. הריח הזה וריח הדגים מחלחל לתוך הגוף. לימודי העברית אינם לימודים, ואפילו היו מלמדים משהו – למי נותר כוח. לא זו בלבד, שעם בני־המקום לא נפגש, גם אותם צ’יליאנים שהכיר בבית נעשו פה לאנשים אחרים.

דבריו של ארנסטו הזכירו לצבי ציפורי את חבלי־ההתאקלמות שלו. אין עבודה קשה שלא התנסה בה, וחיים היו מן היד אל הפה, ומתגוררים היו באיזה חדרון שכור בדרום תל־אביב, וכך עד שמלאו לו שלושים ושמונה שנים וכוחותיו החלו כלים, ואז שיחק לו המזל וקיבל את העבודה הזאת בעירייה, שגם היא מציאה קטנה מאוד. לא על עבודה כזאת חלם, אבל מה, אבל מה, העיקר הוא בהרגשה שבלב, כמו זו ההרגשה שהיתה לנו כשעלינו לירושלים וכשירדנו לנגב וראינו איך נהפכו מדבר וצייה לגן פורח.

ארנסטו ישב ושתק, וכשסיים צבי ציפורי את דבריו, קם וחזר לחדרו.

מאותו יום ואילך לא יצא כמעט את הבית. הוא הביא חבילה גדולה של ספרים בקאסטיליאנית, וימים תמימים יושב היה סגור בחדר וקורא, ואפילו כשביקשוהו להצטרף אליהם לביקור אצל אחד הבנים, אפילו כשביקשה מלכה שיֵלך אתה לקולנוע, היה מתחמק באיזה מלמול סתום. עד כדי כך הגיעו הדברים, שאפילו כשהיו להם אורחים, סירב לצאת מחדרו.

משבוע לשבוע העמיקה דאגתם. ביניהם לבין עצמם אנוסים היו להודות, שכך לא יוכלו העניינים להימשך. אילו אך התקדם בלימוד העברית. אילו הסכים לפחות ללמוד באולפן ולסיים קורס, היו מוצאים לו עבודה כלשהי. אולי לא ברהיטים. בנציון הבטיח שימצא משהו בעזרת אחד מידידיו הרבים במשרדי־הממשלה, אף שעכשיו אמר בפה מלא – וצבי ציפורי כעס על דבריו אלה מאוד – שאין ארנסטו מתאים לארץ־ישראל. הוא טיפוס משונה, אמר, חלשלוש, דפרסיבי, והכי טוב שיחזור לחנות הרהיטים של אביו בסאנטיאגו.

“זה לא ככה,” אמר צבי ציפורי. “האשמה היא גם בנו, בכולנו. וגם בך, ובבנימין. סוף־סוף הוא בן־דודכם, ואתם – כמו זרים אתם מתנהגים.”

“ראשית, אני לא מדבר ספרדית ולא יידיש. ושנית, בכלל אי־אפשר לשוחח אתו. הוא מוזר.”

אף־על־פי־כן הבטיחו הבנים, שיעודדוהו להיכנס לאולפן, יטפלו בו, יסייעו לו לעבור בשלום את חודשי־ההסתגלות. אחר־כך יסתדר כבר בכוחות עצמו.

אך עוד בטרם הספיק צבי ציפורי לשטוח באוזניו את התוכנית החדשה, אמר ארנסטו, כי החליט לשוב לצ’ילה. בקרוב.

דבריו אלה של ארנסטו הִכו את צבי ציפורי בתדהמה, והוא עמד לדבר, לשוב ולתאר באוזניו את חבלי־הקליטה שלו עצמו, להעמיד אלה מול אלה את כל הפלוסים של כאן ואת כל המינוסים של שם, לדרוש באוזניו את משמעות המאמר, ארץ־ישראל נקנית בייסורים. מימיו לא נראו לו חייו שלו נכונים, יפים, חיים שלא היה ממירם בעד שום הון שבעולם, כבשעה שעמד והוכיח לארנסטו מדוע אַל לו לרדת מן הארץ. לאמיתו של דבר, אמר בלבו, אין דברים אלה טעונים הוכחה, והקושי האחד הוא רק במציאת מלים שייכנסו אל לבו של ארנסטו. לא עלה כלל על דעתו, שכל דבריו נשברים אל אוזניו האטומות של ארנסטו. לכן היה המום כל־כך, כשהפטיר ארנסטו כמה מלים מאוּנפפות ואמר: “לא, דוד. לי לא טוב פה. לא טוב. אני חוזר לצ’ילה.”

ח

“טוב ויפה,” אמר צבי ציפורי למלכה בלילה, כששכבו שניהם בחושך ולא יכלו להירדם, “לא ראשון הוא שבא לרגל את הארץ וחזר כלעומת שבא, וגם לא אחרון. אולי באמת עניין של אהבה כאן, כפי שטוענת גוטה, אף ש… מוטב שאשתוק. הצדק אתך, רצונו לחזור, בבקשה. לא מטיפוסים כמוהו ניוושע. רק שייסע כבר, מה שיותר מהר.”

“דבר יותר בשקט,” לחשה מלכה.

“לא אכפת לי שישמע.”

“אני לא רוצה שניפרד בריב. ואם בכלל לא היה בא – היית מרוצה יותר? הוא לא יכול לחיות כאן. לא כל אחד מוכרח להיות ציוני!”

“אלא אכפת לי אם הוא ציוני, ולא אכפת לי אם אינו ציוני, אבל בן־אדם שיהיה… ואילו ארנסטו שלך, עכשיו כבר מותר לי להודות על האמת, מן הרגע הראשון לא מצא חן בעיני: יש בו משהו – לאטינו־אמריקני…”

“הוא הבן של גוטה, לא שום לאטינו־אמריקני.”

“זה ככה! עובדה! בכול רואים את זה, בכל תג־ותג. קודם־כול, העצלות. הלוא הוא פשוט בחור עצל. מה רעה עשו לו בקיבוץ שנמלט משם אחרי שבוע? היה מזיק לו, אילו עבד שבועות אחדים, אילו חילץ קצת את עצמותיו המעוקמות?”

“הסתכלו עליו אתם,” אמר צבי ציפורי גם לבניו כשניסו הם לרסן את התפרצותו, תמהים על המהפך ביחסו אל ארנסטו. “הלוא יש בו כולו מין־משהו דוחה, מנוּון… האם ראיתם במה מבלה הוא את יומו? מסאנטיאגו הביא אתו מין תֶרמוּס, שהוא ממלא אותו משקה של אינדיאנים, מַאטֶה הוא קורא לו, וזה התענוג הגדול שלו… נועל עצמו בחדר, רוקח מאטה ויונק. ימים שלמים יושב הוא כך בחדר, יונק מאטה וקורא ספרים בקאסטיליאנית. ואולי בכלל אינו קורא, אלא יושב מאובן במקומו. נועץ עיניים ריקות בתקרה, כמו לטאה. יונק מאטה. ובצורה כזאת מתכוון בחור צעיר להעביר את כל ימיו? מה זה, אם לא לאטינו־אמריקני?”

“מה אכפת לך שהוא שותה מאטה,” לוחשת מלכה, מתחננת לצבי ציפורי שישפיל גם הוא את קולו. “אם הזמנו אותו לביתנו, והוא אורחנו – נתאפק עוד שבועות אחדים. שישתה מאטה, שיעשה מה שיעשה, הלוא אחרי־הכול, בן־אחותי הוא…”

“בעניין זה מוטב שלא אומר דבר. זו בדיוק הנקודה. התפוח נפל לא רחוק מן העץ!”

“אני מתחננת לפניך, הנח לזה עכשיו,” אומרת מלכה ושוב אינה יכולה לעצור בעד דמעותיה. “אילו היתה המשפחה כולה חיה, היה הכול נראה אחרת. אבל עכשיו, עכשיו אינני יכולה להיות בררנית. אחות אחת נותרה לי, ואיני רוצה לאבד גם אותה מחדש.”

“לכן אינני אומר כלום,” חותם צבי ציפורי, קם, לוקח את עיתון־הערב ויוצא למרפסת.

שבע ביום היה מכריז, “לכן אינני אומר כלום”, ואף לרגע אחד לא יצא ארנסטו מראשו, לא חדל לגלות בו מומים חדשים. מלכה היתה מטלפנת אל בנציון ובנימין ומבקשת שינסו הם להשפיע עליו. לא רק ביחסו לארנסטו חל מהפך – הוא כולו התהפך והיה לאדם אחר. כל שנים היו ביתו ולבו פתוחים לכל אדם, ומסתפק היה בפחות ממועט, ואילו עכשיו אי־אפשר לכוון לרצונו. בשלוש הוא שב מן העירייה, ומיד הוא רוטן:

“אני לא צעיר,” הוא אומר, "כבר עברתי את הששים, ואחרי העבודה פשוט אין לי כוח. אני סחוט. הקיץ, והאוטובוסים, והרעש, זה יותר מדי. אני מגיע הביתה ואני רוצה להירגע, בשקט, בפינה שלי, קצת לנוח – "

“בסדר,” לוחשת מלכה, שלא ישמע ארנסטו, “היכנס לחדר־השינה וסגור את הדלת.”

“אי־אפשר לנוח בחדר־השינה – הקיר הדרומי בוער ומהרחוב מגיע רעש האוטובוסים. אחר־הצהריים אני רגיל לנוח בחדר של הבנים, על המיטה שלי.” עייף ונרגז מתהלך הוא בבית, עובר מן הסאלון לחדר־השינה ומשם למטבח ולמרפסת, פותח דלתות וטורקן, מתיישב, קם, רוטן, הכול שישמע ארנסטו ויידע שחדרו של איש זקן גזל. עכשיו התחיל טוען באוזני מלכה – אך בקול שנשמע בכל הדירה – ש“לא נשמע כדבר הזה, ששני זקנים כמותם יפרנסו ריקא צעיר, הולך בטל, ממשכורתם הדלה. רצונו לחזור לסאנטיאגו, דרך צלחה. אבל עד שייסע – ועדיין איני מבין מה מעכב אותו כאן עכשיו – לא יזיק לו אם יעבוד קצת גם הוא.”

“מה הוא כבר אוכל,” מלמדת עליו מלכה סניגוריה, “מזה לא נתרושש.”

כאן מתפרץ צבי ציפורי, קולו רועד והוא מדבר רתת: “יותר מארבעים שנה אני בארץ, וכל השנים אני עובד קשה ומתפרנס בצמצום. עד שהגענו לשיכון הזה, בקצה חולון! איך לא מתבייש עלם צעיר להסתובב כך, לשתות מאטה, לקרוא ספרדית ולא לשאול אפילו אם יש לנו כסף… מלכה, שאלת אותו מה עוד מעכב אותו כאן, שבוע אחרי שבוע? תגידי לו: כאן לא פנסיון!”

“צבי ציפורי, אני לא שאלתי אותו, ולא אשאל. אולי קשה לו. אולי הוא מתלבט. הרי גוטה כתבה, שהיתה לו איזו אהבה נכזבה. הנח לו שיחליט בעצמו.”

גם בנציון ובנימין באו לבקשת אמם, וניסו לשדל את אביהם: “בטח שהוא בחור מוזר ומגוחך. טיפוס גלותי. אבל הלוא אינך רוצה שילך לאיזה בית־מלון בחיפה ויחכה שם לאונייה. אתה רוצה שיספר בסאנטיאגו, שלא קיבלנו אותו יפה? התעלם מקיומו, אבא. לא לפי כבודך להקפיד על קטנות…”

“אני קטנוני?!… אילו בא לכאן, כפי שחשבתי תחילה, כעולה אמיתי, כמי שסיים את כל החשבונות עם הגולה, כדרך שהיו באים החלוצים פעם, מפולין, לא הייתי מחלק אתו אפילו את הפרוסה האחרונה?… כך אתם מכירים אותי?… ולא כך התנהגנו, לא רק כלפי בן אחות, כי אפילו ביחס לאנשים זרים?… אבל בחור צעיר כזה, מין יצור משונה מאיזה עולם זר, גויִי, ששום דבר אינו מוצא חן בעיניו, וכבר החליט שכאן זה לא בשבילו…”

ובכל־זאת, לימים אחדים היתה לדברי הבנים השפעה מרגיעה עליו. הוא ממש אילץ עצמו למצוא צד זכות לארנסטו, ואפילו למלכה אמר, כי רואים שיש לו ייסורים פנימיים נוראים, אך מה לעשות, אם עצם נוכחותו של ארנסטו בדירה היתה מקור התרגזות, שלא לומר השיחות שמנסה היה לקשור עמו. צבי ציפורי לא יכול היה לגמור בדעתו אם אמנם התעשרה לשונו היידית של ארנסטו והתרחב אוצר המלים העבריות שבראשו, או שהוא־הוא שהתרגל לבליל הלשוני שבפי ארנסטו. מכל־מקום, להבינו קל היה עכשיו יותר, אלא שדווקא הבנה זו לימדה את צבי ציפורי כמה טעה בארנסטו. צבי ציפורי ציפה לשמוע על ההווויה היהודית העלובה בסאנטיאגו השורצת אינדיאנים, נאצים וסתם ספרדים. אך ארנסטו סיפר על נופה ההררי המופלא, על רכסי הקורדיליירים הנישאים ממזרח לעיר, על הפארק המרהיב במקם שבנה בו מייסד העיר, פֶּדרו דֶה וַאלְדיוְויָה, לפני יותר מארבע מאות שנה, את מצודתו, סֶארוֹ סאנטה לוצִ’יָה, על כל הארץ כולה הנמשכת כנקניק ארוך מקו־המשווה ועד לקצה הדרומי, הרחוק והקר של היבשת, ארץ שאפילו שווייץ אינה מגיעה לקרסוליה.

עכשיו כבר הבין צבי ציפורי למַה מתגעגע ארנסטו. עכשיו כבר הבין שאת יופיה של ירושלים לא ראה, ומרחבי־הנגב לא הרחיבו את לבו. כשנזדמנו לביתם הבנים ומשפחותיהם ויושבים היו יחד לשולחן, נגרפת היתה השיחה, כמו מאליה, לתוך המים הסוערים – מִקסם־השווא של הגולה לעומת ארץ־ישראל. כל הדר בחוץ־לארץ, היה אומר ומתרגם כדי שלא יישאר ספק בלבו של ארנסטו למי הכוונה, דומה כמי שאין לו אלוֹהַ. וכן גם להיפך: מונה היה כל מה שאמרו חכמים בשבחה של ישיבת ארץ־ישראל. רק ברגע של בדיחות־דעת אמר לארנסטו, כי הוא מכל מקום כבר מובטח לו מקומו בעולם הבא. איך? כך נאמר על מי שמהלך ארבע אמות בארץ־ישראל, ואילו הוא עשה את כל הדרך עד עמק־הירדן וחזרה. הזדמנות אחת לא החמיץ כדי לעקוץ את ארנסטו, ואף הכריז באוזניו בפה מלא, כי אל הנמל לא ייסע אתו. ללוות אדם היורד מן הארץ – זה לא!

“מה נטפלת לאומלל הזה,” היו מלכה והבנים חוזרים וטוענים. “מאות אלפי תיירים נכנסים ויוצאים מדי שנה בשנה, ואנחנו עושים הכול כדי שיבואו עוד ועוד, שייכנסו לארץ השמש הבוערת וייצאו כלעומת שבאו. ואתה – בלי ארנסטו אינך יכול! שייסע!… שייסע!…”

צבי ציפורי לא נעתר להם ולא התפייס. וכשהגיע יום־הפרידה, קם ממיטתו, כמנהגו בכל יום, אמר לארנסטו שלום חטוף, אפילו את ידו לא לחץ, והלך למשרדו בעירייה, ולא זז משולחנו עד גמר יום־העבודה. מלכה לבדה ליוותה אותו לנמל – במכוניתו של בנימין. בנה הצעיר פשוט נכנע לה, “למרות שזו שערורייה לנסוע לחיפה כשאני מוכרח להיות בבאר־שבע.”

כשנפרדו, פרצה מלכה בבכי, חיבקה את ארנסטו בכל־כוח אל לבה וביקשה סליחה ומחילה על התנהגותו של צבי ציפורי: “מה לעשות, הוא איש זקן, עם כל מיני מושגים ופרינציפים. אבל הוא אדם טוב, ארנסטו. אני רוצה שתזכור: הוא אדם טוב.” כמו לעצמה שנתה וחזרה, שמחה על השלווה שתחזור סוף־סוף ותשרור בביתם.

ט

פתאום נעשתה הדירה מרווחת וריקה. בשלוש חוזר צבי ציפורי מן המשרד, סוגר עצמו בחדרו, לוקח עיתון ונרדם. בערב יושבים הוא ומלכה בסאלון. פעמים באים ידידים לבקרם, ופעמים הולכים הם לבקר את ידידיהם. שמו של ארנסטו אינו נזכר, לא בפי מלכה ולא בפי צבי ציפורי. אלא שבחלל הריק שהותיר אחריו ארנסטו אי־אפשר שלא לחוש. משהו זוּעזע ונסדק, ולא שב להיות מה שהיה. שני הבנים טרודים בעבודתם – ואצל שניהם זו עבודה שאין לה שיעור – וכשכבר קופצים הם לביקור, עד שהם מגיעים כבר הם פורחים ונעלמים. רק עכשיו חשים כמה ריק הבית, כמה אין עוד לצפות לשום דבר.

אחרי נסיעת ארנסטו הגיעו שני מכתבים – ושניהם נכתבו לפני שובו הביתה. צבי ציפורי השיב כדרכו, ואף־על־פי שנמנע מרמז כלשהו על אכזבתו העמוקה מארנסטו, שוב לא כתב בחשק ובשמחה, אלא כדי לעשות את רצונה של מלכה בלבד. ואחר־כך נפלה שתיקה ארוכה, כאילו אבדה צ’ילה כולה אי־שם מעבר לאופקים הרחוקים, ולא היתה. גוטה לא כתבה, ומלכה לא שאלה.

ויום אחד – חודשים אחרי שנסע, בין סוכות לחנוכה – ראה צבי ציפורי את המעטפה המוכרת מבצבצת שוב מתוך התיבה. בסכין חדה פתח אותה, שלא יינזק המכתב עצמו, התיישב על הכורסה הקלה והמתין עד שנכנסה גם מלכה וישבה לידו על הספה.

עיניו של צבי ציפורי כבר רצות על־פני השורות, שפתיו מרטטות, אך קולו אינו נשמע. מלכה מסתכלת בו, ונדמה לה שמשקפיו נתכסו איזה דוק עכרורי.

“מדוע אינך קורא בקול? מה כותבת גוטה?” נחרדת מלכה.

“רק רגע, רק רגע.” כצפצוף מרוסק יוצאות המלים מגרונו הנחנק. הוא מסיר את משקפי־הקריאה, מצחצחם בממחטה, כאילו בהם, במשקפיים, יש איזה אשם. מלכה פושטת את ידה כדי לקחת את המכתב ולראות מה יש בו, אך צבי ציפורי מקדימה ומנחית עליו את כפו הפשוטה.

“רק רגע!”

“מה קרה, ציפורי? מה היא כותבת?”

“תני לי לגמור.”

פחד השמועה הרעה משתק את מלכה, והיא מגרשת את הדמיונות הנוראים. שוב אינה מעיזה אפילו לשאול, וכמשותקת היא יושבת ומחכה עד שיסיים את הקריאה הדמומה. מרגע לרגע מתמעט בפניו הדם וגיליון־הנייר רועד בין אצבעותיו. מלכה מכירה היטב את הסימנים האלה, והיא זזה מעט לאחור, כאילו להתרחק מן הסוּפה הקרובה לפרוץ.

“אַת מבינה?!… את מבינה,” הוא אומר פתאום, מסיר שוב את משקפיו ומגביה את ראשו, “זה הסוף! הסוף הוא שאַת מתנהגת כאחות חורגת!”

“מה?”

“מה שאוזנייך שומעות. אנחנו לא נהגנו כראוי בארנסטו, את מבינה. אנחנו ביזינו אותו, התעללנו בו, על כל צעד ושעל נתנו לו להרגיש, שבנה של אחות חורגת הוא…”

“מדוע שתכתוב דברים נוראים כאלה? אין זו אמת, אתה יודע. אני אף לא לרגע אחד…להיפך… מה פתאום?”

"מה פתאום? מפני שזאת גוטה!… שמעי את המתיקות המורעלת הזאת: ‘ואני אמרתי בלבי, שכל מה שהיה פעם נשכח ואיננו, אבד יחד עם כל העולם ההוא. עכשיו אני רואה שטעיתי. בארנסטו ביקשתְ לנקום את עלבונות ילדותך.’ "

“הו, אמא… אמא… אמא…” בוכה מלכה, קוראת לעזרת האשה בעודה תינוקת נטשה אותה והסתלקה לעולם אחר. יובל שנים – יותר – לא בכתה כך. צבי ציפורי קפץ ממקומו, ביקש להרגיעה. אבל היא דחתה אותו מעליה, קמה ונמלטה לחדר־השינה, נעלה את הדלת והשתרעה על המיטה, מפקירה עצמה ליתמוּת, שזִכרה הרחוק ניעור עכשיו בכל חריפותו ודקר את לבה במחטים ארוכות. היא – הבת היחידה לאם שמתה פתאום, בצעירותה, והיא אינה זוכרת אותה אלא מתצלום אחד שהיה בבית, ואחר־כך האשה השנייה וכל הילדים שילדה זו לאביה. מן הרגע הראשון היא הבוגרת, זו שהכול תובעים ממנה רצינות ואחריות ועבודה, ולה אין מי שתתבע ממנו דבר, מתלבטת בין האשה הזרה לבין האב שרוב ימיו הוא יושב בטחנת־הקמח ובימים אחרים הוא נוסע למקומות רחוקים. לא העבודה הקשה מיררה את נעוריה, רק זה שגזלו ממנה את תפנוקי האם, את חסות האב, את הזכות להיות קטנה. הלוא רק לזה משתוקקת היתה, שאותה אשה תהיה אֵם גם לה ושילדיה יהיו אחים גם לה. רק זה…

מאחרי הדלת עמד צבי ציפורי. ידו היתה מניעה את כף־המנעול, ובקול רך ביקש שתפתח לו. מלכה לא השיבה, וגם קול בכיה לא נשמע עוד. עכשיו היא ודאי כמו בלילות הארוכים, אמר צבי ציפורי בלבו, שוכבת דומם בצד אחד של המיטה, עיניה פקוחות ודמעות אילמות ניגרות על לחייה.

“מה את בוכה, טיפשה,” דיבר אליה. “ממי את נפגעת כל־כך, גולם. הלוא אפילו את האדמה שאת דורכת עליה אינה שווה. כאילו אין גוטה יודעת, המכשפה, כמה היא חייבת לך. גם על מה שהעבידו אותך שם, בשביל לשרת אותה ואת אחיה, וגם על כל מה שהיית מוכנה לעשות כאן למען ארנסטו שלה, שעכשיו אני רואה כמה הוא דומה לה: זה כל מה שהיה לו לספר עלייך, לַלא־כלום הזה. די, אל תבכי, מלכה. פתחי לי את הדלת.”

משראה שכל הפצרותיו אינן מועילות, החליט להניחה לנפשה. הוא חזר אל הסאלון, ולתוך עיניו קפץ שוב המכתב הפתוח. בהחלטת־פתאום נטל את המכתב, פנה לחדר־הבנים, נטל את בלוק־המכתבים וישב לכתוב תשובה לגוטה.

אם עזת־מצח היא כדי כך, שישבה וכתבה דברים כאלה על מלכה, והציפורן לא נשברה אל הנייר, רשאי גם הוא לכתוב לה את כל האמת, ובלי כחל ושׂרק. כדאי שתדע, שהוא רק הקריא למלכה כמה פסוקים וגם אותם ריכך קצת. את המכתב כולו שורף, מפני שארס כזה אסור שיתגלגל בבית. לאמיתו של דבר, צריכים היו פשוט למחוק אותה מן הלב, אך כיוון שהיא כותבת, כי אמא שלה נהגה במלכה יפה יותר מאשר בילדיה שלה, וכי בשעה שנסעו לפלשתינה – זאת זוכרת היא היטב – ציידה אותם בכל טוב, וזה נוסף על הכסף שנתן להם האב כנדוניה, צריך שתדע סוף־סוף, כי אף שמעולם לא קָבלה ולא התלוננה, אין מלכה שוטה. אל תשגה גוטה באשליה כאילו לא ידעה מלכה מה באמת התרחש בבית ערב נסיעתם. הלוא את טחנת־הקמח ירש אביה מאבי־אמה של מלכה, שהיתה בת יחידה, והצדק והיושר היו מחייבים, שבִּתה היחידה של האם המנוחה תיהנה גם היא מן הרכוש הזה. לפחות במשהו. לא שלטשו עיניהם לרכוש, ורצו להתעשר. חס־ושלום. לא בגלל טחנת־הקמח נשא את מלכה לאשה. הם צפצפו על הכסף, ומן הרגע הראשון מוחלט היה אצלם, שהם עולים לארץ־ישראל וחיים בה לא מירושה ולא ממסחר, כי אם כפועלים. “אבל אמך, שאת טִבעה הכרתי גם אני” – הוסיף וכתב צבי ציפורי – “סיבבה כך את הדברים, שטחנת־הקמח הועברה ונרשמה על שמה. וכשעמדנו לנסוע גלגלה עיניה למרום ופטרה אותנו בשתי כסתות, כמה כרים וקצת כלי־בית ישנים. זאת האמת כולה. וגם לא בזה העיקר. אל נא תחשבי, גיסתי החורגת, שלבה של מלכה לא שתת דם על רביד־הזהב ועל עגילי־הזהב שנעלמו פתאום, ממש ערב החתונה, ולא מפני שמזהב היו, כי אם מפני שבהם נוהגת היתה להתקשט אמה המנוחה. הלוא זה היה מובן מאליו, ואביה של מלכה גם היה אומר לה זאת שוב ושוב, שתכשיטים אלה שמורים לה, וביום־חתונתה תענוד אותם בפעם הראשונה. וכי סבורה אַת שאיננו יודעים מה קרה לתכשיטים, שלא נגנבו, כי אם נמכרו, ולמי, באיזו חנות? בימים ההם היית נערה צעירה, ואולי לא ידעת כל זאת, אך אם אומרת את שמלכה נהגה בארנסטו כאילו היה בנה של אחות חורגת, כדאי שתדעי מי היתה הבת החורגת, ואיזו ילדות היתה לה, ואילו נעורים. פצעים עמוקים נפצעה אז, ואף שהיום היא כבר לא־צעירה, ויותר מארבעים שנה חלפו מאז, טרם נרפאה מהם. נפש עדינה היא מלכה, ולבה היה מלא געגועים למשפחה. היא – ממש כמוני – שַׂמחה שִׂמחה גדולה כשמצאנו אותך, וממש מאושרת היתה כשנודע לה שארנסטו יבוא אלינו, לארץ. אבל עכשיו, אחרי כל הדברים שטָפל הוא עלינו, אינני מבין מדוע, במה חטאנו לו, ואחרי כל השיקוצים שהטלתְ את במלכה, מוטב שיינתק כליל הקשר בינינו, גיסתי החורגת.”

מעצמו רץ העט על בלוק־המכתבים. צבי ציפורי כתב וכתב, לפרטיו גולל כל מה שאירע אז, דברים שהיה הוא עצמו עד להם ודברים שנודעו לו במרוצת השנים מפי מלכה. רגשות, שדומה היה כי גוועו והיו לאבן לפני שנים, הם והעולם ההוא כולו, ניעורו בו מחדש, כצרבת חיה. שוב לא הרהר במה שנפל בינתיים, והיה דן את המתים כאילו חיים הם עדיין, משקיף על העבר כאילו הוא הווה, והוא עצמו, הרשל פטאשק, בחור צעיר, הקורע עצמו מהוויה שנואה עליו, יוצא לבקש לו חיים אחרים בארץ רחוקה.

פתאום שמע את חריקת צירי הדלת הנפתחת. הוא הגביה ראשו וראה את מלכה, חיוורת ושקטה, נושאת את חייה דוּמָם, כתמיד. אותו רגע שכח את החלטתו להסתיר מפניה את מכתבה של גוטה, להשמידו לפני שתראה כל מה שכתוב בו.

“עניתי לה,” אמר, “כמו שצריך.”

“לא”, אמרה מלכה, “אל תכתוב לה כלום. כל זה לא חשוב.”

“זה חשוב מאוד. הקשיבי.”

והוא עמד וקרא באוזניה, בגרון נחנק, את האיגרת הארוכה כולה. כשסיים את הקריאה, לפתה מלכה את ידו ואמרה:

“אל תשלח את המכתב הזה. יש לי אחות אחת, ואיני רוצה לאבד גם אותה. זה כבר הכול לא חשוב, מה שכתבה, מה שהיה, אני סולחת לה.”

“אבל אני לא סולח!” הכריז צבי ציפורי. “אם היא מגישה לך חשבון – אגיש לה גם אני. קודם־כול שיהיה השולחן נקי. את המכתב אשלח, ויהי־מה!”

“אני מבקשת אותך, חכה לפחות ימים אחדים, ואל תשלח מכתב שלא תוכל עוד לקחתו בחזרה…”

אותו ערב נזדמן לביתם בנם בנימין, האדריכל. צבי ציפורי שרוי היה עדיין בהתרגשות גדולה, והוא קרא באוזני בנו גם את מכתבה של גוטה וגם את תשובתו שלו. “ומה דעתך אתה, צריך לעבור בשתיקה?”

“כל העניין הזה נשגב מבינתי,” משך בנימין בכתפיו.

“מה, למשל?” נדלקה אש בעיניו של צבי ציפורי.

“הכול. המלחמה שלך בארנסטו. מכתבה של הדודה. המכתב הזה שלך, המזכיר עוונות שאין להם היום – לפחות בעיני – כל משמעות. את מי זה מעניין?”

“אני לא מבין אותך. היא פגעה באמא עד שורש נשמתה. אחרי כל מה שעוללו, עוד מעיזה היא לטפול עליה עלילות־דברים?”

"אבל אמא סולחת לה – "

“אני לא סולח, ולא אסלח. היא מרשעת, בדיוק כמו אמהּ, כמו כל אחיה, כמו הבן הזה שלה, שותה־המַאטֶה.”

“תמיד שנאת אותם כל־כך, אבא?” שאל בנימין בשקט. “תמיד?”

“אינך מבין כלום,” התפרץ צבי ציפורי, הלם באגרופו על השולחן וניתר מכיסאו. בקומו, הפך את כוס־התה שלפניו, והנוזל הפושר ניגר על השולחן ונשפך על חליפתו של בנימין. מלכה נחפזה והביאה מגבת נקייה כדי לנקות את החליפה. צבי ציפורי רץ למרפסת המטבח והביא את מטלית הרצפה. השיחה נקטעה, ושוב לא נתחדשה.

רק ברחוב, כשעמדו ליד מכוניתו של בנימין, אמר לו בנו:

“הלוא כל־כך התגעגעת למשפחה שלך, כל־כך היית מדבר עליהם ומחפש אחריהם. מדוע אתה בהול כל־כך לנתק את החוט האחד הזה?”

"אני מנתק? אני? לא רק מתגעגע למשפחתנו – איני חדל להרהר בהם ביום, ולחלום עליהם בלילה. אתה לא זכית להכיר אותם, ואינך יודע איזה אנשים היו אצלנו במשפחה. אבל גוטה… גוטה זו, אפילו אני זוכר אותה, עוד בקטנותה היתה מכשפה שמוצאים רק באגדות. אני נזכר עכשיו, כשהייתי חתן ובאתי להתארח אצל המשפחה של אמא, הרקיחה איזו מזימה… "

“אל תספר, אבא,” שיסע אותו בנימין.

“הרי אתה מותח עלי ביקורת, כדאי לך לשמוע: סיפור אופייני מאוד…”

“לא עכשיו, אבא. אני מוכרח לרוץ.” הוא כבר ישב במכונית, וכאילו כדי להחריש את אביו התניע את המנוע. דרך החלון קרא: “שמע בקולי, אבא, אל תשלח את המכתב הזה.”

“אני מצטער שאין לך פנאי לשמוע. היית אולי מבין מדוע אני שולח את המכתב. שתדע, אחת ולתמיד, שאיננו שוטים, לא אמא ולא אני.”

“אתה תצטער על כך, וזה יהיה מאוחר מדי.”

“יכול להיות, אבל את המכתב הזה אני מוכרח לשלוח.”

י

ברגע ששמט צבי ציפורי את המכתב מבין אצבעותיו, וזה נעלם בתוך התיבה האדומה, הצטער על מעשהו, אבל כבר לא היה אפשר להשיב את הנעשה.

בסתר־לבו טיפח תקווה, שהדברים יקבלו איזה מפנה מפתיע, גוטה תבין ששגתה ותשגר מכתב התנצלות, ומכאן ואילך יטוהרו יחסיהם מן הזיכרונות העכורים. ואולם שבועות וחודשים חלפו, ומתיבת־המכתבים שבחדר־המדרגות לא שבו להזדקר המעטפות המוארכות מסאנטיאגו. חודש נכנס וחודש יצא, וכבר שוב ראש־השנה וסוכות, וגוטה ומכתביה הם כלא־היו. סאנטיאגו כולה, שארנסטו היה מספר על ההרים הרמים שעליהם היא בנויה, כאילו שקעה ואבדה אי־שם, בסוף העולם. רק כשמזעזע הרעש את צ’ילה, או כשפורצת הפיכה באחת המדינות ההן, נצבט לבו מחרדה לגורלה של גוטה ובני־ביתה, אבל גם אז אין הוא ומלכה מזכירים אותם. לא אותם ולא את המכתבים.

בכלל ממַעטים הם עכשיו לדבר. בבת־אחת קפצה עליהם הזִקנה. הממונה עליו במחלקת הרשיונות כבר רמז לו פעמים אחדות, כי קרובה שעתו לפרוש לגמלאות, ומחשבה זו אינה כאילו בישרו לו שהוא עומד לצאת לחירות, כי אם שגם שעתו קרבה. השכונה שלהם גדלה במהירות ולידהּ צומחים בחול עוד ועוד רחובות. הרחוב שלהם היה לעורק ראשי, וביום ובלילה ממלאת המולת הרכב את אוזניו. שעות ארוכות שוכב הוא ער במיטתו, והוא יודע שגם מלכה אינה ישנה, ודוּמם רוקמת היא בחושך את מחשבותיה האילמות. שוב אינה נמשכת לא לתיאטרון ולא לקולנוע, וגם חוג ידידיהם המצומצם הולך וצר.

רק כשמזדמנים לדירתם הבנים והכלות והנכדים מגרשים הדיבורים וקולות־הצחוק של הצעירים את רעשי־הרחוב. בנציון עושה חיל בעבודתו, וידידיו הרבים, כך מספר הוא, מעודדים אותו להיכנס לחיים הפוליטיים. משרדו של בנימין עמוס עבודה, והוא מתכנן עכשיו קריה חדשה. צבי ציפורי מאזין לסיפורי בניו, והוא שואב נחת מהצלחתם, אבל בלי־משים חוזרות מחשבותיו שלו לעיירת־מולדתו, לבית־אבא, לאחד־עשר אחיו ואחיותיו הגדולים ממנו. לפתע מבחין הוא בזיק של משובה בעיני בניו, והריהו מבין שנתפס שוב בקלקלתו, בסיפור מעשה שאירע אצלם בהיותו ילד בן שש, או בן שמונה, והוא משתתק.

“זקֵן דומה לילד,” אומר הוא בחיוך מתחטא, ומחכה שיכחישוהו.

אך בניו אינם מכחישים אותו, ואילו הוא יודע שלא זה הדבר.

בלילה, בשוכבו על המיטה הכפולה, הוא לבדו מכאן ומלכה לבדה מכאן, והמכוניות נוהמות למטה, בדרך שביום עובר בה הרכב השחור של החברה־קדישא, יודע הוא מה הדבר:

אני האחרון. ברגע שתצא נשמתי, יאבדו הזיכרונות, יאבדו החלומות. אתי עדיין חיים כולם, כל המשפחה, אבל ברגע ההוא, הרץ לעברי בבטחה, יִכלו כולם.

צופר פרוע של מכונית מקיצוֹ משנתו הטרופה. ודאי ישן, שהרי בחלומו ראה הרים נישאים, ועיר בנויה בראשם, והמוני אנשים זרים, פנים שלא ראה מימיו, ורק פרצוף אחד מופיע ונעלם בתוך ההמון הזר הזה, פניו של ארנסטו. הוא שמח לקראת ארנסטו, אך זה איננו מכירו. אתה לא זוכר אותי, קרא בחלומו. לא, אמר ארנסטו, איך לא? הלוא אני הדוד שלך, הֶרשל פטַאשֶק.

אבל כבר הוא ער, בחושך, בחדר־השינה של דירתם, ולתוך החושך הוא משמיע תמיהה: זאת היתה סאנטיאגו?

א

יהודי קטן היה אבי. כמעט בראש שלם היתה קומתו קצרה מקומתי ומקומתהּ של אמי, ובשני ראשים בקירוב מקומת אחי הצעיר. נועל היה נעליים בשניים־שלושה מספרים משלי, ואלמלא אותה אצבע אמצעית כפופה ומתייבלת בכף־רגלו השמאלית, מסתפק היה בקְטַנוֹת עוד במספר או שניים. כל השנים הלך לפנַי צִלו, ואפילו בשמש החזקה ביותר, אפילו במקומות הרחוקים שהגעתי אליהם בנדודי. יהודי קצר וצנום כזה, וצל רחב וארוך כל־כך.

כל השנים נצטיירה לי עמידתי מולו בדמות פרסה ממוּגנטת כנגד פרסה ממוּגנטת, ואותו משהו המושך את השתיים זו אל זו, או דוחה אותן זו מזו, מוּנע מתוכו, אין לומר עליו שהוא רצוני, אך שום רצון גם לא יבטל את המתח הזה. היום, לאחר שנמוג והיה כלא־היה, מרגיש אני צורך לומר: כל השנים תוהה הייתי אם אי־פעם ינוח לגמרי אותו רטט, ואהיה רק אני לבדי, בלי אותו צל לא־נראה שביני לבין מעשים שאעשה ולא אעשה, בלי אותו כוח הזורם עד לקצות ציפורני, עד לקלידי מכונת־הכתיבה, הודף מדי, בולם מדי, מַטה מערבה מדי או מזרחה מדי – רק אני, משוחרר מנוכחותו החיה.

לא שביקשתי, חס־ושלום, את מותו. אבל – גם זאת צריך סוף־סוף לומר במפורש – כל עוד הוסיפו חייו שלו להתקדם, שלא לומר לזרום או להתחדש, היה סודם, כמו גם סוד המשיכה הזאת, בחינת תעלומה שאינה יכולה עדיין להתפענח. משגבר כוח המשיכה, אמר לי מוחי: חכה ותראה. רק מסופה, לכל מלוא אורכה, תוכל הדרך שעשה הוא להימדד. ברגעי הדחייה אמר לי לבי: חכה ותראה. את הדרך שעושה אתה לא תוכל למדוד אלא לאחר שיצלח הוא את אחרון המכשולים במסלול שהוא עושה בנעליים מספר שלושים ושמונה, בנחישות של בן מטר־חמישים־וכמה – כשתראה אותו נאסף שלֵיו אל עמיו. אז, כשתתכסה נוכחותו החיה עפר, ייעלם בוודאי גם צלו, לא יטה עוד הרטט המגנטי. שם, בקו הסוף, אתחיל.

ב

נמוג ונעלם, כלא־היה. בשעה שיצאה נשמתו, בחדר־המיון, לא עמדתי ליד מיטתו. איך נערם על גווייתו המכווצת עפר החַמרָה, ממש כמטחווי עין מתחנת־הרכבת, שעשה בקרבתה את לילותיו הראשונים במושבה, כמין שומר־דחָק על בהמות שהוחזקו בקרנְטינָה – לא ראיתי. מת לא ראיתי את אבי, ואף איני מצליח – בדמיוני – לראותו בלי רוח־חיים. אותה שעה שקרס הוא במטבח הדחוק של דירתו האחרונה, בתוך כדי הכנת ארוחת־הבוקר לאמי, הייתי אני בדרכי לבּוֹלְזָאנו, כדי להחזיר את המכונית ששכרתי במילאנו. השעה שבה עתיד היה להתפוגג סוף־סוף המתח המגנטי, כפי שאמרתי לנפשי כל השנים, טענה אותי מחדש בכוחות המשיכה והדחייה האלה. לפיכך, כשבא אני סוף־סוף לספר את סיפורו של אבי, כרוכה סביבו פרשת מסע משונה זה שלי, שאפשר לומר עליו, שמקרה בעלמא הוא, אך אם כך הדבר, איך זה התנהל דווקא בתוך ימי ה“שבעה” שלא ישבתי על אבי.

אפשר לומר, מקרה. אני – בניגוד קוטבי לאבי – הרביתי לנסוע. שני מסעות גדולים בלבד עשה הוא, האחד מאונס והאחד מתוך בחירה, האחד קודם לעלייתו והאחד לארץ־ישראל, ששוב לא יצא אותה אפילו פעם אחת. במסעות אלה איני כולל את ביקוריו של הילד אצל הורי אמו ואצל הורי אביו, את הנסיעה ל“ישיבה” בקאליש, את השהייה אצל אחד מאחיו הגדולים שהיה מנהל יער, אצל אח שני שהתגורר בסְלוּפְּצָה, וכן את הנסיעה כדי לראות את כלתו המיועדת. אבי ידע סביבה מסוימת אחת, אשר בעודו נער החליט שיעקור מתוכה ומקום מסוים אחר, ארץ־ישראל, שאליו שאף להגיע ובו להשתקע. בין שני מקומות אלה, אנוס היה, כחייל בשירות־חובה בצבא הפולני, לעשות שנה אחת בקצה האחר, המזרחי, של פולין, בעיר באראנוביץ‘. זה היה מסעו האחד הגדול אל מחוץ להוויה המוכרת לו, ואת המפגש עם יהודים עירוניים, שהיו אמנם אורתודוכסים אך בלא אותה דחיסוּת של עיירת הולדתו בפולין הקונגרסאית, עתיד היה לזכור בחיבה כל השנים. לעומת הצירוף המוכר לו – חסידים מצד אביו, אורתודוכסיה מגוּרמֶנֶת נוקשה מצד אמו והתנפחות פולנית מסביב – גילה צירוף שונה, נינוחות בורגנית נאורה, מִתנַגדוּת למדנית ומשכילה, חמימות רוסית. היה זה מימד חדש, שהעשיר את ראיית־עולמו וכמו הכשיר אותו סופית אל הנסיעה האחת, שחלם עליה מיום שהחל לומד בחשאי עברית אצל אחד מדודיו. באראנוביץ’ הכשירה אותו לעולם הגדול, כלומר, לארץ־ישראל. לדרך הארוכה יצא לא משום תשוקת הנדודים, שהיתה זרה לו, אלא משום שכל השנים לא ידע דמיונו אלא מה שצירף מן הכתובים העבריים ומסיפורי ארץ־ישראל. משהגיע והשתקע, נהפכו המקומות שנטש לשאר כל העולם כולו.

אני נסעתי. תחילה בספרים, עם כל הנוסעים הגדולים. אחרי־כן בתוכניות פרועות להשכיר עצמי כנער־סיפון ולהקיף את כדור־הארץ, כמאגֶלאן, כילדי רב־החובל גראנט, כבת־האוקיאנוס, כמרטין עֵדן. בטרם מלאו לי שבע־עשרה עשיתי את המעשה היחיד שאפשר היה לעשותו בתנאי מלחמת־העולם, העמדתי עצמי לשירותו של הוד מלכותו, המלך ג’ורג' הששי. איני יודע את סיבת הדבר, אבל על פגישתי הראשונה עם רומא, ונציה, פריס, ברוז', ברוּסל, אמסטרדם, לא שוחחתי כלל עם אבי בשובי מן המלחמה, ואם שאלני משהו על כל המקומות הללו – שאל בוודאי על גורלן של קהילות היהודים שם, על קרוב אחד שפגשתי בברוסל ועל כל הקרובים ששוב לא נראה אותם לעולם. עברו שנים, ויצאתי – בסיור סטודנטים – לטיול של ממש, ששה שבועות מסחררים של לונדון ופריס.

“מה, למשל, יש בפריס?” הציג לי אבי לא שאלה, כי אם תמיהה על להיטותי.

“מה אין! למשל?” ובניסיון לקרב את הדברים למושגיו, הדגמתי: “יש שם, למשל, בניין, כנסייה נוצרית ענקית, קתדרלה, שהתחילו לבנות אותה לפני שמונה מאות שנה. לא פלדה, לא בטון. אבן. עמודים, קשתות. הכול נישא כמו לשמיים…”

“בקאליש,” לא הניח לי אבי לסיים, " בקאליש יש בדיוק כנסייה כזאת!"

“אבא,” הצנעתי חיוך, “עם כל הכבוד לקאליש, אני מספר לך על הנוטרדם! אני מספר לך על פלא ארכיטקטוני מהמאה השתים־עשרה. רק המגדלים. רק החלון הענקי, ציורי־הזכוכית המדהימים –”

“אני לא מתווכח אתך על פריס. אבל אתה בקאליש לא היית. לפי מה שאתה מספר, זה דומה מאוד. זה שהכנסייה בפריס יפה, לא אומר שזו של קאליש פחות יפה.”

הנחנו לפריס ועברנו ללונדון. איני יודע מדוע נשאתי עמי רשמים עזים ביותר דווקא מן ה“קְיוּ גַארְדְנס”, ואולי הנחתי שתיאור השפע הזה של אילנות ושיחים ופרחים מרחבי העולם כולו יצליח להעיר את התפעלותו. לתדהמתי, אמר:

“בקאליש היו בדיוק גנים כאלה!”

“אבא, באמת! גני קיוּ מצטיינים לא רק בעושר יחיד־במינו, אלא משמשים מרכז עולמים למחקר בוטני, ואתה מספר לי על קאליש!”

“אתה יכול ללגלג,” כבש אבי בקושי את עלבונו, “אבל גניה היפים של קאליש מפורסמים בעולם כולו. ומדוע זה, אמור לי, אתה מתאמץ כל־כך להוכיח, שלא יכול להיות כלום בקאליש?!”

מה אפשר להשיב על שאלה כזאת? מאז נמנעתי מלהפליג בסיפורים על המקומות שביקרתי בהם, והרי יֵצר הנסיעה שלי לא בא על סיפוקו, וככל שהשׂבעתיו כן הלך וחזק. זכרתי: כל מה שיש בעולם כבר ראה אבא בקאליש, כלומר, באותו עולם שעקר עצמו מתוכו כדי לקבוע את מקומו במושבה אחת, אשר בתחומיה אכן חי, בלי כל הפסק, חמישים וארבע שנים, ובעפר החַמרה הנחושתי שבגבולה המערבי נטמן.

ושוב עברו שנים, שוב נסעתי – הפעם לאמריקה – ושוב חזרתי. מעבר לסורגי בניין המכס בנמל חיפה ראיתי את דמותו הגוצה, הנרגשת, של אבי. זה המקום לספר, כמו בסוגריים, שאיש חלוש זה, היו לו כמה חוקי־ברזל, ששום כוח שבעולם לא היה מצליח להזיזו מהם. חוק אחד: אדם היורד לחוץ־לארץ, ואפילו לשם טיול, ואפילו הוא בנו, אפילו נכדו – הוא, אבי, אינו מלווה אותו לנמל היציאה. רק את השבים ועולים היה מקבל, וקרוב ככל האפשר אל האונייה או אל המטוס. עכשיו נשק אבא לנכדיו, לאמם, לי, מחה דמעה כמי שרק עכשיו הוּכח לו בוודאות ששום מזימת ירידה לא היתה מוצנעת בנסיעתנו, הניח לי לארגן מונית שתסיע את כולנו לביתנו, ואז שאל:

“נו, אני מבין שבאמריקה ראית הרבה דברים. קראתי מה שכתבת.”

צחקתי. ואולי היה זה אותו שד קטן, שהשתלט עלי לרגע. “ראיתי. הרבה מאוד. אבל מה לספר, שיעשה עליך באמת רושם – איני יודע.”

“מה פירוש?” גישש, באותו עירוב אופייני של תום ופיקחות.

“משהו שאין בקאליש.” אם זכר את שיחתנו מלפני תשע שנים, זכר אותה אחרת לגמרי – עוּקצהּ של הערתי פשוט לא עקצוֹ. הזכרתי לו איך הגיב אז על תיאור הנוטרדם של פריס והגנים הבוטניים בקיוּ, והוספתי: “גם ניו־יורק היא כמו קאליש.”

“אתה רשאי ללגלג,” נעלב גם הפעם, כשהחלה המונית המלוהטת מחומו של אוגוסט לפלס דרכה משער הנמל לרחוב המלכים, “אבל כנסייה כזאת וגנים כאלה היו בקאליש. היו.”

ג

מה לי שהארכתי במעשה קאליש אף שבאמת מנסה אני לספר על אותה שעה שעליתי בבוֹלזאנוֹ לרכבת המהירה למינכן בשביל לרדת באינסברוּק, שעה שהטלפונים כבר היו דולקים בעקבותי כדי להודיעני על פטירת אבי, דולקים ואינם מדביקים? האם עודני דוחה, כמו כל השנים, את התייצבותי, כל־כולי, מול כל־כולו? האם יש שייכות כלשהי לשאלה אם אותו צירוף, פטירת אבי ויציאתי אל מעבר לגבול, שלא חציתי מאז קיץ ארבעים וחמש, הוא בחזקת מקרה, או שטמונה בו איזו תעלומה מבעיתה?

האנקדוטה, שהיינו שבים ומשתעשעים בה, היא הצד האחד של סיפור קאליש, ורק כשהתהפך במפתיע אותו מטבע לצדו הקודר, היה לסיפור שלם.

שוב באתי באחד מערבי הקיץ לבית הורי במושבה (זו הידועה בציבור כבר שלושים שנה כעיר) כדי להיפרד מהם לשלום. בפעם ההיא יצאתי למסע אל מעבר להרי חושך. בלשון ישירה יותר: הסתפחתי, כעיתונאי, למשלחת נוער מזמר־מרקד־ומדבר־ציונות לפסטיבל בהלסינקי. כל פרשת המסע ההוא דרך מדינות מזרח־אירופה אין לה שייכות לסיפור זה, להוציא פרט אחד: ערב הנסיעה נמסר לנו כי בדרכנו בחזרה נעבור ככל הנראה דרך פולין ונשהה בה כשבוע ימים.

את הפרט הזה בישרתי, בשמחה רבה, לאבי. באותה עת מלאו כמעט ארבעים שנה לצאתו, יחד עם אמי, את הארץ ההיא, אשר בה נולדו וגדלו הם ובה חיו דורי־דורות אבותיהם ואבות־אבותיהם לפניהם. אעשה כל מאמץ אפשרי – הבטחתי לאבי – כדי להגיע, ואפילו לביקור חטוף ביותר, לפּיזדרי (פַּייזרן, בפי התושבים הגרמנים של אותה עיירת־ספר לשעבר), בית־ילדותו שלו, ולבּבּיַאק, העיירה הנידחת של אמי.

וכמובן, הוספתי, ספק בהיתול ספק בהתרגשות אמיתית – לקאליש. סוף־סוף אזכה לראות את העיר, ששכיות־החמדה שבה מתחרות באלו של פריס ושל לונדון.

רק כבן ס“ב היה אבי באות קיץ, והיום אני יודע שמזומנות היו לו עדיין כמעט ח”י שנים בעולם הזה, וכי לפחות תפילה אחת שהיה מתפלל – אל תשליכני לעת זקנה ורוח־קודשך אל תיקח ממני – זכה שתתקבל ועד שעתו האחרונה היתה דעתו צלולה ובהירה. לא כך חשבתי באותו ערב שרוּב, כשישבנו כולנו במרפסת דירתם של הורי. לא היה מפלט מכובדו של האוויר הלח, מן היתושים שנטפלו לאצבעות רגלי המסונדלות ולתנוכי אוזני, מהמון הזבובונים, הבַּרחשים, הרפרפים והשד־יודע־מה־עוד שרחשו סביב גליל־הניאון שבתקרה. זה היה אור היחיד בדירה – בשני החדרים היו החלונות פתוחים לרווחה, בתקווה שיוּצנו מעט במשך הערב, ומחשש יתושים לא הועלה בהם אור. אבל לא היה אפילו רמז לתנועה כלשהי של האוויר העומד, שלא לדבר על משב־רוח קל שבקלים. מן הפרדסים, אשר בילדותי הגיעו עד לכאן, לא נותרה עכשיו אלא שורת ברושים בין בתים שיכוניים. ממקומי, על ספסל־המוזאיקה הקבוע במעקה המרפסת, די היה שאהפוך פני אל ראשי הברושים, אל הירח התבַלוּלי המוקף טבעות לובן דלוח, שאשאף את מִמסַך ניחוחי המושבה, פריחות מתוקות ועשן מריר, כדי שאחזור לשעת־ילדות רחוקה, מהלך כמה מאות פסיעות קטנות מדירת־קומה־שנייה זו, אל הצריף שהיה אז סופו של העולם המיושב, אל אבי שהיה בוודאי אז (כך חישבתי עכשיו) פחות מבן ל"ו, גילי שלי באותה שעה לאה, ערב נסיעתי להלסינקי.

לפנַי, על המרפסת, ישב אבי. אני אמרתי: אעשה כל מאמץ כדי להגיע לקאליש. הוא לא הגיב. האם בגלל החום הכבד הוא נראה לֵאה כל־כך, זקן? כשפתח לי את הדלת, היה כמי שהוחרד משינה טרופה, מבטו מפוזר ופיהוקיו רחבים. לבושו היה דחלילי – מכנסי־חאקי עד לברכיים, גופייה בלי שרוולים, רגליים חיוורות בדַרדסי־עור ממועכים, לראשו הקרחַ אותה מגבעת־קש, שהוא חובש בקיץ בלכתו למשרד. רק כשהתעורר לגמרי, מיהר ללבוש חולצה ולהחליף את המגבעת בכיפה שחורה. אבל בזיכרוני נקבע מראהו של אבי בהיפתח הדלת – עומד בחללו האפלולי של ה“הול”, כתפיו העירומות שמוטות, שער־חזהו שׂב כולו, המכנסיים הדחליליים על רגליו החיוורות, טַלטֵלת הפיהוקים הזאת. כך גם עכשיו, כשבישרתי לו, שאולי אגיע לקאליש, והוא ישב על כיסא־הנוח במרפסת ולא הגיב כלל. כדי כך הזדקן? אפילו זה אינו מדליק עוד את עיניו הכבות?

עברו כך וכך שבועות. נסעתי – וחזרתי. אכן, בשובנו מהלסינקי, דרך לנינגרד, הסיעה אותנו הרכבת לא באיגוף מזרחי רחב, כמו במסענו הלוך, דרך מוסקבה, כי אם היישר דרומה עד לוויטבסק ומשם, במסילה המוליכה מערבה – על־פני מינסק, באראנוביץ' וברסט – לפולין. ימים ספורים בווארשה, יומיים בקראקוב, שעות אחדות במפעל שייצרו בו מיהודים סבון, אֵפר, עשן, מהלך דקות, בשביל כבוש, מתחנת־הרכבת הקטנה של אושוויינצ’ים. לבּבּיאק, לפִיזדרי ולקאליש לא הגעתי. כל מחשבה על סטייה מן המסלול, שקבע לנו מארחנו האלמוני – “הנוער הפולני” – נתגלתה במהלך אותו ביקור ממושטר כתלושה ממציאות פולין החדשה.

בשובי, נחפזתי לבית הורי. ראשי היה טעון במרחבים העצומים שחלפו על־פני באותן יממות לא־נשכחות בחלון הרכבת, מראות עולם רחוק ושונה מכל מה שראיתי עד אז, אך כמעט כל שם וכל נוף העירו בי דבר־מה מן הספרות או מן ההיסטוריה – כרמי בּסראביה; שחר ערפִלי עולה על יער אי־שם ליד בּרִיַאנסק; יהודייה אדמונית על גשר עילי להולכי־רגל בתחנת־הרכבת של ויטבסק – לוחשת קסם: “תל־אביב”; משמר־הכבוד, כבובות מכאניות, בהכות פעמוני הקרמלין, צועד לעבר גווייתו החנוטה של לנין; סופת קיץ מִדי מִנחה ולאחריה לילה לבן בהלסינקי; סוכן־פרובוקטור בתחנת וִיבּוֹרג, בעבר הסובייטי של הגבול, מבקש ביידיש סידור־תפילה; “אחי!” קורא קיטע בקול שיכור, מעבר לפִשפש־עץ בתחנת מינסק, כמו היישר מתוך “בַּשֵׁפל” של גורקי, “קחַני אתך, אחי!” – – – תמונות, תמונות, למאותיהן, מיממות אינטנסיביות שכמותן לא ידעתי בשום מסע אחר, תמונות המוסיפות להתקיים בבהירות מפליאה גם כעבור ח“י שנים. זכרתי איך לא ניעור אפיל שריר אחד בפניו הליאות של אבי כשאמרתי לו שאני מתכוון להגיע לקאליש, איך לא ניצת זיק אחד בעיניו העוממות. מה תהיינה תגובותיו עכשיו, בשובי, תהיתי. בבאראנוביץ' הייתי, אמרתי לו. אמנם, אי־אפשר לומר שהצלחתי לראות שם ממש אפילו דבר מסוים אחד. לתחנת באראנוביץ' נכנסה הרכבת הסובייטית המהודרת בשעת לילה, ואני התרוממתי ממִשכבי (בלילה הפכו חדרניות את התא שלנו לתא־שינה בשתי קומות, ואני שכבתי בתחתונה), צופה לתוך החשיכה, כמו לתפוס לפחות משהו מאותה עיר, שהוסיפה לחיות בסיפורי אבי על ימי שִבתו בה, עם חיל־המצב הפולני, הכול בזכות אותה מרת קוּשניר, שעל שולחנה אכל אוכל כשר. במשך השנים צמחה והתנשאה בסיפורי אבי דמותה של מרת קושניר, הוא דיבר בה כמי שחזה בגישומו של אידיאל שהיה לו על האם היהודייה, ועד לשנים האחרונות ממש ניסה וחזר וניסה לעצב את דמותה באחד מאותם סיפורים, שהיה כותב למגירה בגבור עליו מצוקות הגוף והנפש. סיפור באראנוביץ' מוכּר היה לי כל־כך עד שלרגע קל דימיתי, כי באמת אפשר שאראה מחלון הרכבת, יותר מארבעים שנה אחרי אותו מסע יחיד של אבי, את עולמה של מרת קושניר. גם את באראנוביץ' עברנו, סיפרתי לאבי בשִבתנו על המרפסת, בחום הכבד של סוף הקיץ, אבל מה ראיתי שם בלילה, בצד המסילה? אולי כמה בתים נמוכים, איזשהו גשר להולכי־רגל. שום דבר. גם בברסט־ליטובסק היינו, הוספתי, רק כדי להשמיע בקול את השם, שאף הוא היה מופיע בסיפורי הצבא של אבי. סיפרתי לו איך עברנו מן הקרון הסובייטי המהודר אל מושבי־העץ של רכבת פולנית, שדמתה קצת לרכבת המנדט. הארכתי בתיאור שהייתנו בווארשה, ובעיקר ברשמי הביקור בתחומי הגיטו לשעבר. ועל קראקוב סיפרתי, על בית־הכנסת העתיק של הרמ”א, על המציבות המנופצות בבית־העלמין המפואר, על פגישות מוזרות עם יהודים. סיפרתי עוד ועוד.

אבי החשה. מכונס כולו בתוך ערפִלי זִקנתו ישב, לא העיר על מה שסיפרתי, לא הִקשה, לא תמה מדוע פסחתי על פִּיזְדְרי ועל קאליש, כמי שאינו מבין כלל מאיזו נסיעה אני חוזר.

“אבא,” התפרץ לפתע השד שבתוכי, “ערב נסיעתי באתי אליך, סיפרתי לך שאני עשוי להגיע לפולין, שאני משתוקק לראות את המקומות שנולדתם וגדלתם בהם שניכם, אמא ואתה, מקומות שחיו בהם אבותיך ואבות־אבותיך, ואתה – מלה לא אמרת. עכשיו אני חוזר, בטוח שאתה מצפה לשובי בכיליון־עיניים, אפילו רק כדי לשמוע איך השפיע על בנך המפגש הראשון הזה עם פולין. ואתה, גם הפעם – שום דבר. אתה מבין, אני הייתי בפולין!!!”

“כל זה לא מעניין אותי!!!”

את הנהמה, שפרצה מגרונו של אבי, אני שומע גם ברגע זה. אותה ליאות כבושה של איש שהחיים – צריך לומר זאת – הביסוהו והזִקנה מכרסמת בו כמו עש, נעלמה. כמו שזכרתי אותו מילדותי, מהיר־חימה וחד־לשון, חזר והיה. ברק שחור ניצת בעיניו, שבשנים האחרונות נתכסו זוויותיהן דוֹק לַבנוני, ומן ההתפרצות האפירו פניו הכהות.

“מת. הכול. פולין שרופה ואיננה. מה מעניינים אותי הרוצחים האלה שם, איזה בתים בנו, איזה חיים הם חיים? שם, לפני ארבעים שנה, בבאראנוביץ‘, אמרתי לפּוֹדפּוֹרוּצ’ניק שלי: אמת, הזִ’יד הזה יֵלך לפלשתינה. יום מיותר אחד לא אשאר כאן.’ כך גם עשיתי. ומיד אחרי שעלינו, הלכתי אל הקונסול שלהם בתל־אביב ובעברית הצהרתי על הסתלקותי מן האזרחות הפולנית. כאיש נדהם היה, איך מעז יהודי לגלות גאווה כזאת, עד כדי כך שניסה לשדלני, בפולנית כמובן, שאֶמָלך בדעתי ולא אעשה מעשה נמהר, ואילו אני את אי־שייכותי למדינתו ביטאתי בדיוק בכך, שכל שיחתנו התנהלה באמצעות מתורגמן. גם אמרתי לו זאת בפירוש: ‘אדוני הקונסול, מאז מעמד הר סיני אין לי ולא היתה לי ארץ אחרת, אין לי ולא היתה לי לשון אחרת.’ הוא השתומם, אולי נעלב, אולי חשבני לשוטה, אם כי – אני זוכר זאת עד היום – כאשר קמתי ללכת, ליווה אותי עד לדלת ולחץ את ידי בכוח ובעיניו ראיתי שהוא מכבד מאוד את עמידתי הלאומית הגאה. וזאת באמת היתה אמונתי הכנה. אמנם, כל עוד הוסיפה לחיות שם משפחת אמא ומשפחתי שלי, ענפים גדולים ויפים מאותו אילן עתיק ומפואר, יהדות פולין, נשאר כמובן גם בלבי רגש טבעי עמוק. אבל היום? על איזו קאליש אשאל? בשבילי – כל זה איננו. אין לי מה לשאול, ואין לי מה לשמוע.”

מאז לא נזכר עוד בבית אבי ביקורי בפולין, כאילו לא הייתי שם כלל. ורק אני, את הקשיוּת הלא־נכפּפת הזאת, שטעיתי לחשוב, שארבעים שנה מפרכות ורזות שעברו על גופו החלוש של אבי בארץ הזאת, עשו בה מה שמעוללת החלודה לברזל, את צלצול מגיני האבירים מתחת לבשר הרפה – לא שכחתי עוד.

ד

זמן קצר לאחר שהגענו לבוֹלזאנוֹ, התחיל לרדת גשם, וכך ירד עד למחרת היום, וגם אחרי שנפרדתי ממכוניתי השכורה, והתיישבנו סוף־סוף ברכבת שתוליך אותנו לאינסברוק, לא חדל.

מין חורף משונה בראשית יולי. רטוב וקר וערפִלי. הר־הכרמים המתנשא ביציאה מן העיר הגרמנית הזאת, ששִשים שנה לא הספיקו להטמיעהּ באיטליה, אבל כולו בערפל. מכאן והלאה תטפס הרכבת בצלעי ההרים הזקופים, תאבד במנהרות אפלות, תרחף מעל לקניונים עמוקים, ואילו שם למעלה, בגבהים שנפסקים בהם היערות ושדותיהם האנכיים של איכרי דרום־טירוֹל, ינוחו טלאי־השלג של החורף שעבר וכְבִירֵי־הקרח של כל החורפים שהיו. בדיוק בנתיב הזה – ואם אין זיכרוני בוגד בי, בדיוק בימי יולי אלה, לפני שלושים וארבע שנים, באותה שיירה צבאית חד־פעמית, מאות ה“דודג’ים” והג’יפים וה“סטאף־קארים” והאופנועים של חטיבת־הרגלים היהודית המוגברת, על יריעות־האברזין הירוקות כתוב בגיר, Kein Reich Kein Vold Kein Führer Juden Kommen – נסעתי בפעם האחרונה, שהיתה גם הראשונה, למעבר הבּרֶנֶר ומשם לאינסברוּק, אַוּגסבוּרג, אוּלְם, מַאנהַיים־לוּדוִויגְסהַאפְן, קַייזֶר־סלָאוּטֶרן ואל מחוץ לגרמניה, שנָדרנו אז, מול דגל של מדינה שעדיין צריכה היתה להיוולד, שלא נשוב אליה לעולם.

האם זהו, כבר, עכשיו, ברכבת האקספרס – הנעצרת פה־ושם – למינכן, העולם האחר? והאם זוהי באמת אותה דרך עצמה, שעד לרגע שהחלה הרכבת מחליקה מרציף מספר 5, בשעה 11:10, חקוקה היתה כולה, כמו חיה, בזיכרוני?

לא רק כל השמות, החל בטַארוִויזיוֹ שבגבול האוסטרי־האיטלקי וכלה בטוּרְנֶיה שבגבול הבלגי־הצרפתי, אני רואה שדה חציר ספוּג־מים בעיבורהּ של לְיֵינְץ, אסם יבש קצת מחוץ לאיסברוּק, יהודים משוחררים בשערו של מחנה־ריכוז (לַאנְדסבֶּרג? – כן, לאנדסברג). פירמידות של לבֵנים משני צדדיו של כביש ראשי בעיר חרֵבה. עיקול מסוים מאוד בארץ־יער, מקום שהדנובה עודנה פלג־הרים שוצף. בית־איכרים מצועצע, שעלייתו עץ וחזיתו טיח מצויר כמו מתוך כיפה אדומה. כך בתמונות הזיכרון. עכשיו נסעו משאיות־ענק וטיילים במכוניותיהם הפרטיות באוטוסטרדה התלויה על עמודי־בטון רמים כמו על בלימה. מה שאני רואה אינו מה שדימיתי שהוא זיכרון חי. מה באמת שימרה נפש נוסע כמוני, מן העֵבר הזה של שלושים וארבע השנים, ממסעו הטראומטי של נער, שהוא עצמו נהפך מזמן לזיכרון?

בתא המוּסק היה אתנו רק עוד נוסע אחד, שעלה גם הוא בבוֹלזאנו. קשיש, אבל שמור היטב, לא גבוה, אבל זקוף, כחוז, חזוּת של בעל מקצוע חופשי בפנסיה, חליפה טובה ולא חדשה. לאחר שתלה את מעילו ואת מגבעתו, התיישב ליד החלון, מולי, ומתיק־העור המשומש שלידו הוציא ספר־כיס, שפתחוֹ בדף שבו עמד כנראה, ממשיך מן המקום שהפסיק. ראש שכולו שיבת פלַאטינוּם, ואף שהגבּחת דלילה, הצדעים עודם שופעים משי לבן המתוח לאחור, בוהק כקפלֵט מעל לפנים צפודות, שלפנים היה חיוורונן ורדרד ועכשיו הוא גווילי. לרגע, בין שישב לבין שננעצו עיניו בספר שעל ברכו המוגבהת, הישיר אלי את מבטו אגב הרכנת־ראש של נימוס, ואז נשלמה התמונה: כן, אלה הן שמכנים עיני־פלדה. ומיד, כל החשבון האריתמטי: אם גרמני, ואם שב הוא עכשיו לביתו שבמינכן, ואם הוא – פחות או יותר – בן ששים וחמש, קל לראות את בן השלושים ואחת של קיץ ארבעים וחמש, את בן התשע־עשרה של שנת שלושים ושלוש. מעתה אראה, עוד ועוד, אותו ואת בני־דורו, עמוד־שדרתו של הרייך השלישי, כל פרופסור־בפנסיה כזה יהיה מישהו מן השנים ההן. באיזו יחידה שירַת אדוני?

אתמול, בקתדרלה הגרמנית המשוקמת של בולזאנו (בּוֹצְן בפיהם), מצאנו כתב־עת כנסייתי, שזה אך ראה אור. מן הראיון הפותח עם הסנאטור פוֹלקֶר, מנהיג־בדימוס של מפלגת־העם הדתית־הלאומית בחבל האוטונומי דרום־טירול, למדנו שזהו יום־השנה הארבעים למשאל־העם שנערך בחבל באחד ביולי 1939. למדנו עוד, שבני־החבל הזדהו אז עם הרייך השלישי והיו נכונים לעקור לגרמניה; שרבים אכן עשו כן עד שהתחיל הגלגל להתהפך; שגם היום אמיץ יותר הקשר הלשוני־תרבותי וההיסטורי עם העֵבר הצפוני של האלפים מאשר עם רומא.

היכן אתה חוצה גבול שנדרת שלא תחצה אותו לעולם?

עכשיו הניח האיש על המושב את הספר הפתוח, כריכתו כלפי מעלה, ומן התיק הוציא כריך. נמשכתי אל שם הספר, שהיה עלי לפענחו במהופך, תוהה אם אין הכריך הביתי הדק מעיד, שהאיש יצא זה עתה מביתו בבולזאנו והוא עתיד לרדת מן הרכבת קודם שנחצה את הגבול. אגב כך כבר קלטתי את שם המחבר, ושוב צִמררה אותי אחיזת איזה משהו, שאת מציאותו אני דוחה מעיקרהּ, אבל אֵימתו אינה מניחה לי. “צִמררה”, אני חוזר ואומר, אך איך יבין מישהו זולתי מהו זה שלדידי היה טעון מסתורין במפגש עם ספרו של ויקטור פראנקל, “האדם מחפש משמעות”, במסע מקרי ברכבת מבולזאנו לאינסברוק?

חיבורו של פראנקל על חוויותיו במחנות־הריכוז הגיע לידי – שוב אחד מאותם זימוני־מקרים – בימים ששבתי לכתוב סיפור שעניינו פרצופו של אדם, שבשביל שיוכל להיות, נתון הוא במירוץ לא־נפסק מפרצוף לפרצוף. הסיפור עצמו התקשה כל־כך למצוא את פרצופו, שגנזתיו באחד התיקים והוא נמחה כולו מזיכרוני. כשגיליתי אותו מחדש – עד עצם היום הזה איני יודע אחרי כמה שנים – קראתי כמי שכתב־יד של מחבר אחר נמסר לו לעיון. לא רק סיפור־המעשה היה כולו חידוש בעיני, את עצם העובדה שעלילה כזאת נרקמה אי־פעם בראשי לא זכרתי. אלא שלתהליך גילויו מחדש של יציר־דמיוני התחברה הפגישה עם הספר “האדם מחפש משמעות”, שככל הנראה פעלה כקטליזטור – מי יבין את נסתרות הרוח היוצרת – ולפתע הוברר לו מה ביקשתי לספר. להבדיל מן הרצון לאהבה אצל פרויד ומן הרצון לכוח אצל אדלר – הציב פראנקל במרכז תורתו את הרצון למשמעות, ומטעם זה כינה את דרכו ברפואת־הנפש “לוֹגוֹתירפיה”. שלא כפסיכואנליזה, מציע פראנקל לנפש החבולה של בן־דורנו שתפנה לא אל מה שהיה, כי אם אל מה שלפניה, שתתרכז באותן משימות ואותן משמעויות, שמולן יהיה עליה להתייצב בעתיד. נקודת־מבט זו כמו מיקדה מה שלא הרפּה ממני עד אז ולכלל עיצוב לא הגיע: המירוץ הנואש אחר פרצוף מסוים לחיות בתוכו – או המנוסה המבוהלת מתוך פרצופים שאין עוד אפשרות להתקיים מאחריהם – הוא סיפור הדור שבין עולם שנחרב לבין עולם שטרם קם. ניסיונו של מספר 119104 במחנות־הריכוז ודרכו הארוכה בחזרה למעמדו של אדם – שהוא גם תיאור צמיחתה של דרכו הייחודית של פראנקל בטיפול – נשזר בדיעבד לתוך האֶרג הסיפורי שבדיתי מראשי שנים קודם. את ההארה הזאת שזרתי, קצת כמחווה קצת כהתחכמות, לתוך בדיה פרטית זו.

והנה, כבר בפתח מסע זה, שממלא אותי ממילא תחושה קודרת של נדרים מוּפרים, ספר מסוים זה, ודווקא בידי גרמני מן הדור ההוא, ובקרון הרכבת הנוסעת למינכן. בשם כל רוחות־הרפאים, האם נרמז כאן משהו? ואם כן, מה? שעדיין שעתי בידי לקפוץ מן הרכבת מצד זה של הגבול? ושמא זה, שפרופסור־בפנסיה שממולי מתדפק גם הוא, מצדו האחר של השער, על אותו סוד צפון? מה מקווה שכני־לתא למצוא בגילוי שכינה שמציע מספר 119104 לכל עמיתיו המספרים? לא יקשה לנחש את קורות חיי הזקן המגוהץ, הנוגס נגיסות קטנות מכריך־הנקניק ולועסן בפה סגור ובדקדקנות של פנקסן: לשם קידום עתידו הפרופסיונלי, התחבר כבר בשנה הראשונה לרייך השלישי, והוא אז תלמיד השנה השנייה, אל הפרופסורים החדשים והשתדל לתרום משהו לביסוסה המדעי של תורת־הגזע. את לימודי המדיצינה (ברור שזו היתה הכשרתו, אך מה היתה התמחותו? אוֹיגניקה? תורת־הדם?) סיים בקיץ שלפני המלחמה, ואת נסיונו המעשי הרב במרחבים החדשים במזרח יישם במהלכה של קריירה מקצועית מזהירה לאחר המלחמה. אבל הכריך הזה? ומדוע במחלקה השנייה? וּויקטור פראנקל?

“האם מוצא אדוני עניין בספר זה?” מצאתי עצמי פונה אליו, ודווקא במעין־גרמנית, שאיני יודע איך התנסחה לה פתאום.

הפלדה בעיניו היתה לאפור מופתע של מי שלשאלה זו מפי נוכרי זה לא ציפה:

"אדוני קרא את הספר – "

הנהנתי.

“האומנם?! אם־כן, זהו בוודאי ספר מפורסם. אני כאן, בבּוֹצְן, קניתי אותו. לדרך. המחבר משמש כפרופסור באוניברסיטה של וינה,” הוסיף, כאומר, הנה הסברתי איך הגעתי אני אל הספר, דרך פרט עובדתי זה שקראתי על גבו. עכשיו הציג שאלה אחת לי, כמבקש להבין מה בספר משך אותי:

"בגרמנית קרא? – "

“לא, באנגלית.” לרגע הֶחשה – מה שביקש לגלות נשאר חידה. עכשיו חזר לשאלתי הראשונה: “כן־כן, האדם בא לידי הרהורים. אם אך יכניע את היוהרה שבו וידבק באמונה באל הקדוש, אומר לנו הספר, אין צרה שבעולם שלא יוכל להתגבר עליה.”

לֶקַח זה דווקא, כמו נעלם מעיניו כליל עיקרו של מה שבא המחבר להציב ברקע תורתו, הדהים אותי, אבל גם גילה לי, שאין האיש פרופסור בדימוס, לא פסיכיאטר, לא מה שאנחנו מכנים אינטלקטואל. זקֵן קנה ספר, אולי משום שנמשך אל מה שדימה שימצא בו. מכל אותה סמליות מסתורית שבמִפגש לא שרדו אלא כמה טעויות קטנות. כדי לא להסתבך, הנהנתי עוד פעם, כמו מתוך הסכמה גמורה. אשתי ואני החלפנו בינינו רשמים, בעברית.

עכשיו כבר נאכל הכריך כולו, הזקן קינח את פיו וחזר אל הספר, אלא שפתאום לא יכול עוד לרסן את סקרנותו:

“סלחו־נא לי: אפשר, שזו אנגלית?”

“לא, עברית,” וכמו ציפיתי, שגילוי זה יזעזע אותו וגם את הספר שלפניו יראה באור חדש, הדגשתי: “אנחנו מישראל.”

אל תוך הפּתיעה שבאפור נמסכה טיפה קטנה של חדווה: הנה סוף־סוף אחד מכם. וכבר שאלה סתמית, המזמינה תשובה סתמית, ועוד שאלה, ועוד תשובה, וכבר קולח לו בנחת שיח־רכבות. רק מאחרי המלים, כמין מסך אחורי, רטט איזה משהו. בגרמנית לא שוחחתי מעודי, וזו שבפי היתה בוודאי יידיש, שלא למדתי מימי, ובכל־זאת אני שומע וקורא. זה לא היינו־הך, גרמנית ויידיש, אדוני, היפוכו של היינו־הך, אפשר לומר, והוא־הוא שרָטט מאחרי שיח־הרכבות שניהלנו במין מובן־מאֵלָוויוּת כזאת, הוא־הוא שעתיד היה להחריף בעשרת הימים הבאים. לא זו בלבד ששמעתי לשון מוכרת, קרובה, אלא איש־שיחי עצמו הלך ודמה לאלף יֶקים שבזיכרוני – רופא בקופת־חולים של ילדותי, מלצר ב“פינגווין”, של נהריה, ספרן בבית־הספרים הלאומי שעל הר הצופים, שָכן שהיה לנו – נַגן עייף של מועדון־לילה. שלא לדבר על קרובי־המשפחה שלי עצמי, שהתגלגלו לברלין ונמלטו לתל־אביב, בהם – ליאופולד שווארצפוקס השחקן, שהיה מוכר הנקניקיות בפתח קולנוע “מוגרבי”. שלא לדבר על אבי עצמו. מלא סיפורים כרימון היה, כל סיפור ושעתו, כל סיפור ולִקחו. כששמעתי את עצמי משוחח בגרמנית עם הזקן היושב מולי (לא רופא, אלא מודד מוסמך; לא איש מינכן, כי אם תושב בּרֶסאנוֹנֶה, היא בריקסן, והוא חוזר עכשיו מביקור אצל בתו; את שנות לימודיו עשה בווינה, סיפר, אולי כדי להזכיר סוף־סוף, כי הוא זוכר את ליאופולדשטַדט, הרובע שבימים ההם היה כולו יהודים, אך כשם שווינה כולה אינה מה שהיתה בנעוריו, כך גם ליאופולדשטדט), עלה בזיכרוני סיפור שאהב אבי לספר – משל היקלעותו, כל ימיו, בין עולמות שאינם מתפייסים זה עם זה.

“אבא עליו השלום,” היה אבי מספר, “הגיע בנעוריו מקְלַיין פּוֹיְלְן, מעיירה של חסידים תמימים וכלואים בתוך הווי הדורות הקודמים, לפּוֹזְן הגרמנית. אמא עליה השלום, כנגד זה, היתה בת למשפחה, שאמנם היתה גם היא חרדית מאוד, אבל בנוסח הפרנקפורטי. כל חזותם של בני־משפחתה והליכותיהם היו מגוּרמָנות לחלוטין, לובשים בימים חג ומועד ‘פְרַאק’ ו’צילינדֶר־הוּטֶה‘, כפי שהיו שרים במזרח, בבית אבי־אבא, ‘לאן זה פרח הגרמני במכנסי־הפַּח’. אמא עליה השלום היתה מטופלת בילדים – שנים־עשר ולדות חיים מתוך שמונה־עשרה או עשרים לידות, אף שרק הבן שהיגר לקנדה והבת הבכירה זכו למות במיטתם ולא מידי המרצחים – ולכן היתה נוהגת לשגר את הקטנים לפרקי־זמן לא־קצרים אל הזקנים. אני, בן־הזקונים, נשלח הייתי פעם מזרחה ופעם מערבה. ברגע שראתה אותי ה’בּוּבֶּע’, אמו של אבא עליו השלום,” אהב אבי לחקות את תנועותיה ואת העגה הנמרחת של פנים־פולין, "היתה סופקת כפיה, קוראת, ‘ראו מה עשו לילד, הפכוהו לגוי, הלבישוהו כמשומד,’ ובלי לחכות הרבה היתה המשפחה מלבישה אותי שחורים, מרביצה בי יראת־שמים, מטפחת את פּאוֹתי ובתוך כמה חודשים היו משגרים אותי בחזרה אל אבא־אמא כשר למהדרין. לא עברו כמה חודשים ושוב שילחו אותי, הפעם אל ה’גְרוֹס־מוּטֶער', אמהּ של אמא עליה השלום, "היה משנה עכשיו אבי את לשונו, מחקה את הגרמנית של בני משפחת אמו, השזורה מלים עבריות, “וברגע שראתה היא את החסיד’ל הקטן שבפתח, היתה סופקת כף, קוראת, ‘ליבֶּער גאט, ראו מה עשו הפראים הפולנים לילד שלנו’, ובלי כל שהיות היתה המשפחה גוזזת את פאותי המסולסלות, פושטת מעלי את הבגדים השחורים, מלבישה אותי כגרמני קטן, מרביצה בי נימוסים, הופכת אותי מחיית־יער לבן־תרבות, וחוזר חלילה… וכך עד עצם היום הזה,” לא היה אבי פוסח פעם אחת על מוסר־ההשכל, “אני תועה בין העולמות, נמשך גם לכאן וגם לכאן ואיני במקומי לא שם ולא שם. כשהצהרתי אצל הקונסול בתל־אביב, שאני מסתלק מן האזרחות הפולנית, כדי שאפילו אבקש לחזור בי, יהיו כל הגשרים שרופים, צריך הייתי להתנכר לא רק ללשון הפולנית, שבאמת לא היתה לי בה שליטה של ממש, כי אם ללשון בית אבא וללשון בית אמא…”

ה

צורה לובשים כל הצירופים הללו רק בדיעבד. בשעת מעשה ידעתי איזה אי־שקט, אבל לא כפי שניבא אחי, בלי שום היסוס: “תראו, מעצמו יתקשר. הוא ירגיש.”

על סמך מה האמין אחי שהידיעה על מות אבינו תגיע אלי בדרך על־חושית? בשנים הראשונות למדינה היתה הירידה מירושלים כרוכה בעמידה שעות בתור ובנסיעה אטית ומייגעת, ובאין סיבה טובה לא היה אדם קם פתאום בבוקר ונוסע לתל־אביב. והנה, זכר אחי, יום אחד הופעתי אחוז בהלה בבית הורינו. לא היה לי כל יסוד לדאגה, להוציא חלום שראיתי בלילה, אבל עובדה, התעקש אחי, בשעה שהבהיל אותי החלום, נתקף אבינו כאבים עזים, ועד שהגעתי כבר בוצע בו ניתוח־תוספתן.

“הוא יידע,” חזר אחי והרגיע את המשפחה, לאחר שנכשלו כל הניסיונות לאתר אותי בדרכי אירופה, שמשוטט הייתי בהן להנאתי, ולהזעיק אותי להלוויית אבי. “מעצמו יתקשר.”

המקרה המסוים ההוא, שאחי למד ממנו גזירה שווה, אינו זכור לי עצמי כלל ועיקר, אבל לביטחונו באותו כוח על־חושי שיִגרור אותי בציצית ראשי אל הטלפון, היה יסוד. אני אומר זאת למרות שעל סיפורים דומים מפי אבי הייתי מגיב בלעג. כך, אגב, היה מגיב גם אבי עצמו: מיני דיבורים על שדים ורוחות והשבעות ולחשים היה דוחה כגילויים של אלילוּת. הן הוא היה רציונליסט, עיין בשפינוזה, רמז לא־אחת על כך שבשעתו עבר את הגדר, הציץ וכמעט נפגע. מצד אחר – יש עובדות. עובדה היא, שאת אביו שלו הוא רואה לעתים קרובות בחלום. לא כאיזו רוח ערטילאית, היה מתנצל ואומר, כי אם ממש, יושב מולי ומשוחח, כדרך שאנחנו שנינו יושבים עכשיו ומדברים. ותמיד, כשיש איזשהו רגע קריטי בחיים, צריך עצה ואין יועץ, עזרה ואין עוזר, מופיע אבא עליו השלום. כך אירע בשעה שנלחמתם בצוררים באיטליה. פתאום בא, זה היה לפני פסח, ישב אתי, שוחח על הא ועל דא, כדרך שהיינו יושבים אצלנו בעיירה ביום קיץ יפה, בין מנחה למעריב, ופתאום אמר לי: “אל תשכח, חס ושלום, לצוּם מחר.” “טאטע”, אמרתי לו בבהלה, “מה קרה? ודאי שאצום, איזו שאלה! כל ערב פסח אני צם במקומו, קל־וחומר השנה. השם ישמרנו, קרה לו משהו?” “אני נותן לך את דִברתי, הוא ישוב הביתה בריא ושלם, אבל מחר, חס ושלום, שלא תשכח לצום.” “באותו לילה,” היה אבא חוזר ומדגיש וכך גם כתב בסיפור קטן, אולי היחיד שזכה לראותו נדפס בעיתון, “טרם נודע ברבים דבר היות הבריגדה בחזית. רק למחרת, לכבוד פסח, התפרסמה הודעה רשמית. כלומר, להסביר את החלום בדרך פשוטה לא היה אפשר. והנה עברו שבועות ארוכים ובאקראי, מפי חייל שנפצע פצעים קשים באותו ערב פסח והוחזר לארץ, שמעתי שאתה יצאת ממש בנס – רסיס של פגז נקב חור בכובע־הפלדה שלך וחוץ משָׂרטת חיצונית בעור הראש לא קרה לך דבר. אז איך אני מסביר את החלום? – אין לי הסבר, אבל העובדה – עובדה.”

כל כמה שלא הייתי מלגלג על שיחותיו של אבי עם אביו המת – בחדר־עבודתו היתה תלויה הגדלה של תצלום מלפני כמאה שנים, אברך בן שמונה־עשרה, אביו של אבי בן השבעים וכמה – חש הייתי גם בתוכי איזשהו פיצול מקומם ובלתי־נשלט בין מה שדוחה בבוז קר שׂכלי לבין אותן “עובדות”.

לא־מעטים היו מקרים־לא־מקריים אלה גם במהלך חיי וכל כמה שלא התחכם אתם השׂכל, את העובדות לא הצליח גם הוא להבריח. עובדה, בוונציה, חמישה־ששה ימים קודם לפטירת אבי, תקפה אותי לפתע בהלה. הלכתי אל בעל בית־המלון המשפחתי וביקשתיו להזמין לי בדחיפות שיחה לישראל. בעוּלן של כל העשיות במלון נשאה אשתו, ואילו הוא היה מתגלה אך ורק כדי לדבר אנגלית. תחילה אף טעיתי וחשבתי, שהוא אחד הפנסיונרים של מַיַאמִי, ששהו במלון בטיול מאורגן – לראשו חבש כובע־בד צהוב בעל מצחיית־צלוֹלוֹיד ירוקה, לחוטמו היו משקפיים רבועים חסרי־מסגרות ועל כרסו היתה היתה מתוחה חולצת־סריג אדומה. רק כשפרץ לפתע־פתאום מגרונו סמבטיון של איטלקית, שכמעט קבר תחתיו את אשתו הפעלתנית, הוברר לכל האורחים מי כאן בעל־הבית. בזהירות ניגשתי אל הדלפק, שומר על הבעלים לא ישוב וייעלם, וכשנדמה לי שנרגע, ביקשתי את עזרתו, אגב הטעמת עניין הדחיפות. כאילו חלצתי פקק, הוצפתי מלים: “טלפון?! אדוני, אתה, באיטליה, מצפה, ובדחיפות, לקבל שיחה, בינלאומית, לישראל?! לא שמעת שפה אין דבר כזה?! טוֹרינו נסֵה – לא ישראל – לא תקבל! פירנצה – לא תקבל! אין! הפּאפּא לא יעזור. אין.”

כיוון שממילא עמדנו לצאת בבוקר לוֶורונה – ואני, אפילו ביני לביני בושתי להודות בחרדה על־חושית זו שאחזה בי – דחיתי ביום נוסף את הניסיון לטלפן הביתה. ואכן, במוֹטֶל “אַגיפ” שבמבואות וֶרונה הצלחנו, אשתי ואני, לעורר את אהדתו של פקיד־הקבלה הצעיר. היום מתקיים בתל־אביב טקס חלוקת תעודות־גמר באוניברסיטה, סיפרנו לו, ואנו רוצים מאוד לברך את בננו. משהִשתכנעתי שיעשה כל מה שבידו כדי לסייע לנו, רשמתי גם את מספר הטלפון של בתי, על כל צרה שלא תבוא.

מדוע לא טלפנתי לבית־הורי? הרבה שנים ניהל אבי משרד, והטלפון היה כלי־עבודתו, אבל עד הסוף נשמר בלבו איזה פחד מפני כוחו הכישופי. בכל פעם שנשמע הצלצול, והוא אז במטבח, או בחדר האחר, היה קורא מיד, “כן!” קצת מבוהל מפני מה שיתבשר כשייטול את האפרכסת, קצת חרד שלא יספיק ללכוד את הקול האלמוני. קל־וחומר קולה של מרכזנית, שתכריז, “יש לך שיחה מאיטליה.” סתם ככה לא מצלצלים מאיטליה, ממש כשם שמברק הוא בהכרח בשורה רעה. הוא לא יאמין שרק כדי לשמוע ששלום לאמא ולו אנחנו מטלפנים, וחרדה זו שנכניס אנחנו ללבו במו־קולנו לא יוציאו כל הסברי. בטוח יהיה, שלנו עצמנו קרה דבר־מה רע, אלא שאנו מסתירים זאת מפניו. שנית, אבי, כל עוד נשמה באפו, יבטיחנו שהוא חזק כמו סוס, על־אחת־כמה־וכמה בשעה שאנחנו עושים חיים מעבר לים. לגלות אם יש ממש בחרדה על־חושית זו שלי אוכל רק מפי אחרים. שלישית, באמת ובתמים ביקשנו לשוחח עם בננו, לברך אותו, לקבוע סופית מקום פגישתנו, ואת שעתה המדויקת, בעוד כשבועיים, באירופה.

רק בשעת־לילה מאוחרת עלה בידי המרכזנית של בית המלון בוֶורונה להתחבר אל דירתנו בתל־אביב, אבל רק את צלצולי ה“פנוי” הארוכים חוזרים ומשתלחים לתוך הריקנות החשיכה שמענו. איש לא הרים את האפרכסת. גם בדירתה של בתי צלצל וחזר הטלפון “פנוי”. לא קשה לתאר כמה העמיקה עכשיו אותה חרדה אי־רציונלית שגררה תגובת־נגד מצד שכלי הקר: עזוב את כל השטויות האלה! הם לא בבית מפני שאינם בבית.

ואף־על־פי־כן. כמין דיבוק השתכנה בתוכי הדאגה, ולא יצאה. תחנתנו הבאה היתה בקצהו הצפוני של אגם קוֹמוֹ, במקום ששמו קוֹליקוֹ. החושך כבר ירד ולפי כל הסימנים היה זה היישוב האחרון לפני שנחצה את הגבול השווייצי ונתחיל לטפס בהרים הרמים, ולפיכך נאלצנו להסתכן במלון שנראה יקר הרבה יותר מכוח כיסנו. לתימהוננו היה אותו מלון לשפת האגם ריק מאורחים, והמנהל חיכה לנו בפתח כמו אברהם אבינו למלאכים, לא חשב לנו לרעה את עמידתנו על המיקח והציע לנו מציאה פראית. איש כבד ומזוּות היה, כאיכר שעבר הסבה מקצועית. בעל עיניים נוגות כאלה, אמרתי בלבי, אי־אפשר שלא יושיעני. לאחר שהשבעתי עיני ברצפת השיש של חדרנו ובאריחי־החרסינה בגוֹן השוֹקוֹ של חדר־האמבטיה, גם בשקיעה המאירה את האגם, שמן החלון נראית הקשת של שפתו הצפונית, שבתי וירדתי לחדר־הקבלה. אל אוזנו האחת של המלונאי צמודה היתה אפרכסת הטלפון, אבל את אוזנו השנייה הִטה בנכונות לעברי. עד לרגע ששמע את בקשתי. “פּרוֹנטוֹ!” – רעם לתוך האפרכסת, הניפהּ כחרב ודיבר אלי: “הנה, טלפון!… חרפה לאומית, אדוני, ולתיירות – טרגדיה!… פרונטו!… למה המציא מַרקוֹני את הרדיו?! מפני שהתייאש מהטלפון!… שעה שלמה אני ככה, פרונטו!”

וכמו בעלילה דרמתית, הנבנית ועולה עד לשיאהּ, שלאחריו בא האנטי־קלַיימאקס, נכנסנו למחרת לשוויץ. משעה שהחלה ה“פיאט 127” השכורה שלנו לטפס בהרים, אודה ואתוודה, מילאו אותי רק המראות שלפנינו – כך עד לפיתולי־הנחש של מעבר מִיוֹלה, המותירים אי־שם למטה את העמק הצר, את הגבעות הרכות, ומעלים אותנו לשלהי יוני של צינת קרח, של שלג בנקיקים החשופים, של מפלים ושלגים, שמעתה נרוץ אף אנחנו עמהם צפונה, ניכנס לסאן מוריץ ונמשוך הלאה, כמונו כאותו נחל לא־נחשב, האִין, שעד מהרה יהיה לנהר־הרים שוצף, ניפרד מעליו ונשוב וניסע בצדו, מעליו, על־פני חבל אֶנגאדין־עליון וחבל אנגאדין־תחתון, וכך עוד נשוב ונעשה פעמים רבות בעשרת הימים הבאים. לא באותו יום בספָר הצפון־מזרחי של שווייץ, שנשתמרו בנופיו עוצרי־הנשימה שרידיה הנשכחים של פרובינציה רומית, זו שרק בלשון רומאנש של אוכלוסייתה הדלילה חי עדיין זֵכר דברי־ימיה האובדים. שם, במקום ושמו סְקוֹל, ספר עיירת־מרפא לבעלי־מחושים, ספק כפר שבָתֵי האדם והבהמה הססגוניים שלו ניצבים בו על עומדם מלפני גזירות ת“ח ות”ט, החנינו את ה“פיאט” שלנו ברחבת חנייה שבצד הרחוב הראשי והיחיד קצת אחרי שש בערב.

ממש מולנו, דבוק אל מדרון תלול, היה בניין מלבני, בטון, זכוכית ואנטנה נישאה – בניין הדואר, עודנו פתוח לכל דורש, לכל שירות. האם יש אפשרות, מן העמק הסגור והנידח הזה שבאֶנגַאדין־תחתון, לטלפן הביתה? ואולי, לפחות, נשלח גלויה אל הורינו, שישתבחו לפני השכנים: “אוּנזֶערֶע קינדֶער זִינד אין דֶער שְוַוייץ”?

הנערה בעלת עור־החלב ועיני־אגמי־ההרים הורתה באצבעה על תאי־הטלפון הצמודים אל הקיר, מול האשנב שלה: “אתה יכול לטלפן מכאן.”

נתתי בה עין חשדנית: “מה פירוש, לטלפן?”

“המספר בתל־אביב ידוע לך?”

“זה ביתי.”

“אם כך, חייג.”

עדיין חששתי מפני איזו אי־הבנה: “ואין צורך בקידומת?”

“רק את המספר, אדוני.”

וכך, מי יאמין, כעבור שני צלצולי “פנוי”, שמעתי את קולו של בני, כמו עמד לי מאחרי האוזן, מופתע, מתרונן, לא הֶגֶה בדבר איזשהו מקרה רע, ממין מה שנרמזתי באורח על־חושי לפני שלושה ימים:

“מה אתם נכנסים שם ללחץ?! הכול, כולם, הזקנים, הגדולים, הקטנים, בסדר. תעשו חיים. תאכלו גבינה. ביום ששי בשתים־עשרה. כמו שנדברנו. אני טס מחר.”

שאלתי פעם נוספת, ועל כל אחד, שמית, בנפרד, ופעם שלישית: “וסבא?”

“הוא שיגעון. מה קורה לכם שם? קח לך פִּילְזן, לאמא קפה־בקצפת, תיפסו קרחון ושימו על העולם!… אתה שומע אותי טוב, אבא?… הייתי אצלו אתמול בערב, להגיד לו שלום… כן, גם את התעודה של הנכד הראיתי לו, בטוח. הוא היה בשיא הכושר, נצנץ יותר מכל הפרופסורים… הקיצור: בעוד שבועיים, ביום ששי, שתים־עשרה, בשער האינסטיטוּט, ומשם – ויקאֶנד על הַיוּנְגפרָאוּ!…”

הנה כך, עם הקול המשולח והשובב של בן, התפרקה באחת כל אותה חרדה, נראתה לא כביטוי של איזה כוח על־חושי, כי אם כגילוי נוסף של אותה התרופפות, המתרחשת כולה בפנים. תחושת האשמה על שניתקנו עצמנו כליל מן הכותרות, מן החדשות, מן הטלפונים, מהכול, התמוססה כלא־היתה. באיברי החלה פועמת שוב אותה תשוקה הפקרית, שאחזה אותי לפני חמישה ימים במילאנו, כשהתנענו את ה“פיאט 127” והתחלנו נוסעים אל לא־מטרה, בולעים מראות חדשים באותו רעב שאינו יודע שובעה אל העולם, שידע לפני שנים רבות, בפעם הראשונה, באיטליה אחרת, בן הח"י ––

ו

עכשיו חדר גם הבוקר לתוך שנתו הנודדת, ולתוך עיניו העצומות הִגיר אור מלובן. חלומותיו שלו ומלמוליה המעורבבים של האשה השוכבת לימינו טרפו את שעות הלילה, והוא היה מתעורר שוב ושוב בבהלה לתוך מחנק האפל של הקיץ, אינו רואה סביבו לא את קירות חדר־השינה ורהיטיו המוכרים, כי אם אינסוף של חושך, הוא התוהו – ואל הממשות מסמר אותו רק הכאב הזה בבית־החזה, ממש מתחת למקום החיבור של הצלעות התחתונות. האם מנקודה זו שבגופו יוצאת אותה מועקה הנוצקת כעופרת באיבריו, ואולי הנפש היא שנלאתה סוף־סוף מלִרדוֹת בגופו החלוש ועכשיו, כשניתקות מוסרותיה השחוקות, פשוט קורס הוא תחתיו? כלום היתה זו יקיצתו האחרונה אל הערוּת, וכשישוב ויירדם, תיעצמנה עיניו ולא תיפקחנה עוד אל העולם הזה? הפסד – ככל שדברים אמורים בו עצמו – ודאי לא יהיה בזה. הוא חזר, אולי בקול, על אמרה שטבע והיה משמיעהּ באוזני בניו: “עולם הבא אולי יש – עולם הזה ודאי אין.” בפרדוכס זה התעקשו בניו לשמוע רמז של כפירה, גם מעין מאזן שלילי של כל חייו, גם איזו התערערות של אמונתו הדתית. ואולם לא בכיוונים אלה היה הרמז, כי אם כלפי מה שהוא נושא בשנים האחרונות, כמעט למן היום שפרש מן העבודה ויכול היה סוף־סוף להעניק גם לנפש משהו מאותם תענוגות שהִדירהּ מהם כל השנים, פעמים־שלוש בשבוע לנסוע לאוניברסיטה להרצאה בלשון עברית, בתנ"ך, במחשבת ישראל, בין מנחה למעריב לשבת בבית־הכנסת הקטן שליד הבית ולשמוע – גם לתת – שיעור, לבלות ערב אחד בביתו של בן זה, ערב אחר בביתו של האחר, ליהנות גם מן הריבית־דריבית של רכושו היחיד, מן הנכדים, שאחד מהם כבר זיכהו בנִין ראשון. במובן זה הוא עשיר מופלג, ודאי יותר מכל בני־המשפחה שנעקרו משורש. כשאמר, שאין עולם הזה, התכוון לכך, שמהנאות אלה, שכולן עכשיו בהישג־יד, לא זכה ליהנות, שכן חיים קבור היה בין כותלי ביתו. זו חובתו ועד בוא שעתו לא יסתלק ממנה, ואם יש בלבו ברגע זה פחד הריהו לא כלפי עצמו, אלא כלפי זו שתיוותר עכשיו היא בלי סועד. אבל אפילו האזינו לו הבנים, להבין יוכל רק מי שיגיע למקומו, וזאת אינו מאחל אפילו לשונאי ישראל. אף זו אימרה שטבע: “הזִקנה אינה אסון – אך גם לא ששון.” הנה בשעת־לילה זו, שאינו יודע איזו היא, כשהוא חש ממש בהינתק מוסרות הנפש, מתבקש היה פשוט, שיושיט את ידו אל החפץ הבהיר שמשמאל לכר, אל הטלפון שעל ארון־הלילה, יחייג אל הבנים ויזעיקם, אולי אפילו לא זה. רק ידבר אתם, רק ישמע את קולותיהם, רק ייווכח שהריקנות החשיכה הזאת האופפת אותו אינה כבר התוהו, שאכן מצויים הם שם בבתיהם, הילדים, הנכדים, הנין, העדות האחת לכל השנים הארוכות הקרבות עכשיו לקצן. הנה שלשום, כשנכנס במפתיע הנכד, כולו אור, כולו כספית, ובמיוחד בשביל להראות לו את תעודת־הגמר המצוינת שהוענקה לו, דיבר והתבדח ושיתף את סבו בכל המוצאות אותו, לא רק נסו כל הצללים, אלא בפועל ממש, באופן הכי פיסי, נעלם הכאב הטורד, האיברים נעשו קלים יותר, וגם אחרי שיצא נשאר אחריו במשך שעות האור שהכניס בבואו. אלא שבין ביקור לביקור מונחים כאבנים כבדות ימים רבים כל־כך, פעמים חודשים. וגם הביקור הזה, עכשיו אין לו עוד שום ספק בדבר, היה האחרון. לא כדי להציג את התעודה המצוינת בא אל סבו, כי אם כדי להיפרד מעליו ערב נסיעתו, שלא ישוב ממנה אלא בתום לימודיו, כלומר, הרבה אחרי שהוא עצמו כבר יהיה שוכן־עפר. יום זה קרוב יותר משמשערים ילדיו, שאילו היו חושיהם ערים קצת יותר, היו נזעקים הלילה. אבל אם לא יטלפן הוא, לא יתעוררו הם מאליהם, והאחד – נזכר עכשיו – בכלל אינו כאן. שוב נסע. שוב. הטוב ביותר הוא לעצום את העיניים, אולי יפקוד אותו בחלומו אבא, אולי יעניק לו הוא עוד מעט כוח להוסיף ולעמוד על משמרתו בעולם הזה ––

ואז העיר אותו הבוהק הצורב של הבוקר. כהרגלו בשנים האחרונות קם מן המיטה, הכניס אצבעותיו בדרדסים הישנים, וכך, כפוף מעט מחמת אותו כאב, גרר עצמו ל“הול”, פתח את המתג של דוד המים החמים, נכנס למטבח, שפת את הקומקום כדי להרתיח מים לכוס־תה ראשונה, שיביא הוא למיטתה של האשה החולה, עמד מתחת למקלחת ופתח את ברז המים הקרים, הזרימם על בשרו, כפי שהוא עושה כל השנים בוקר־בוקר כדי להתחסן, התלבש, הניח תפילין והתפלל תפילה קצרה, מזג תה בכוס וממש אז – כך נראה – קרה אותו דבר, שסִחררו והפילו ארצה. כמה זמן שכב כך, והאם היה שרוי בחוסר־הכרה, אין לדעת. ודאי לא זמן רב, מפני שבשמונה הגיעה המטפלת, ומיד ראתה שמשהו אינו כשורה. שלא כרגיל, היתה עדיין הדלת נעולה, וכשנקשה עליה – לא נענתה. עד מהרה הוציאו הנקישות הרמות מדירתה גם את השכנה, וזו צירפה מיד את קולה לתחושה, שקרה משהו מר מאוד. קבועים ומדוקדקים כל־כך היו הרגליו של אבי, עד שמבעד לקיר היתה מזהה את כל קולות הבוקר, והבוקר דימתה לשמוע איזה קול הלמוּת, כמין חבטה עמומה, ולאחריו דומייה גמורה. לבה ניבא לה שיום אחד יקרה לו משהו: עד מתי יגרור איש קטן וחלוש כמותו עגלה כבדה כזאת? עכשיו הלמו שתי הנשים על הדלת וקראו בשמו של אבי, למקרה חירום גם שמור היה אצל השכנה מפתח ה“יֵל”, אלא שהבוקר לא נעה לשון המנעול – בלילה הסיט כנראה אבא את תפס הביטחון. גם זאת צעקה השכנה לתוך הדלת, ופתאום – לשמחתן – נשמע. בקול שכמו נתלש מתוך הלב השיב, שהוא מנסה להגיע אל המנעול. שתיהן דימו לשמוע גוף הגורר עצמו על הרצפה, חריקת כיסא שניסא לקרב אל הדלת, אולי כדי שיֵקל עליו להתרומם, ושוב איזו ערבוביית קולות: צעקה נשברת, כיסא מתהפך, אולי גוף נחבט אל הרצפה. לתחנוניהן הנרגשים של השתיים שוב לא באה תגובה. אלא שבינתיים נזעק שכן מן הקומה הראשונה, אליו הצטרף איזה גבר שחצה את החצר, ובמשותף נגחו שניהם את הדלת ופרצוהּ.

משנפרצה הדלת, נראה אבי שוכב ב“הול” הצר, מצונף כעובר, פניו לחדר־השינה. אותה שעה היה במלוא הכרתו, אך ניכר היה בו, שאפילו השמעת הגה אחד מסיבה לו כאבים. אבל כשביקשו אנשי “מגן דוד אדום” להשכיבו על אלונקה ולהוציאו אל האמבולנס, סירב להילקח אל בית־החולים, עוד מעט זה יעבור. בשבועה הבטיחו לו המטפלת והשכנה ששתיהן – וכמובן, בנו הצעיר וכלתו, שהם בדרכם לכאן – ישגיחו על אשתו, השוכבת כתמיד במיטתה, כלואה בתוך עולמה, עיוורת וחירשת גם לאסון המתרגש עליה ברגע זה. “בשום פנים ואופן,” כך סיפר לי שאמר אבי, תוך שהוא מאמץ את המוסרות שכבר פקעו, את החובה ואת האחריות, “לא אפקיר אותה. שבוע אחד לא תחזיק מעמד, אם אני לא אהיה לה למשען. עזרו לי רק להגיע אל המיטה. ועוד מעט יחלוף העסק המיותר הזה. כבר אני מרגיש קצת הקלה.”

ואז ניטלה הכרתו, וחששו שזה הסוף. אבל אחרי שהוכנס לחדר־המיון של בית־החולים, התעורר והיה צלול לגמרי. האחיות הכירוהו משנות עיסוקו המקצועי בחולי קופת־חולים, שלא להזכיר כל אותן פעמים שליווה לחדר זה עצמו את אשתו החולה. עכשיו הקיפוהו האחריות בחיבה והשתדלו להנעים עליו את רגעיו האחרונים. הוא עצמו לא הכיר כלל בחומרת מצבו. בהומור אופייני התנצל על המהומה שגרם על לא־מאומה והפציר באחיות לשוב אל המקרים הדחופים באמת.

“לבית־הבראה בצפת,” אמר, “הייתי יוצא עכשיו ברצון, אבל לשכיבה בטלה בבית־חולים אין לי פנאי ואין לי ראש. כבר אני חש שמתפזר הכובד מהחזה, ואני מקווה להיות בבית עד אחת־עשרה, לפני שמסיימת המטפלת את עבודתה והולכת.”

ומיד החלה שקיעתו הסופית. כעבור שעה קבעו הרופאים את מותו. אב־העורקים פקע, הוסבר לי לאחר זמן. זו היתה סיבת המוות. לצייר לעצמו אותו נטול־חיים, אינני מצליח, ובעיני הוא כמי שנמוג ונעלם בעת היעדרי מן הארץ. וגם הוא, לאפשרות קיצונית כל־כך – מותו – לא התייחס ברצינות עד לרגע האחרון ממש. הוא לא ביקש לומר וידוי, אלא התלוצץ עם האחריות ונחפז לשוב אל משמרתו, זו שעמד עליה כמעט עשר שנים, יומם ולילה, על מיטת אשתו, שלא ראתה ולא שמעה את צאתו, ולא שיערה שלא יהיה עוד.

כך, בצירופים שמצרף דמיוני מכמה קרעי תמונות ושברי דברים, מנסה אני להכניס עצמי בדיעבד לאותן שעות קצרות, כשעבר אבי את המכשול האחרון, נמוג ונעלם. מאמץ־שווא הוא, אני יודע, ואף שלא במהרה אחדל ממנו, איני מסוגל לראותו מכוּוץ כולו מתחת לטלית, קל כנוצה נישא על המיטה באותם רחובות קצרים, שלאורכם גרר את רגליו חמישים וארבע שנים, פעם בנעליים קשויות ממלט יבש, פעם בנעלי־בד, פעם בנעלי־שבת מעור־שוורוֹ רך, היבלת באצבעו הכפופה אינה מניחה לו לרגע, גבו נכפף והולך, גורע עוד שניים־שלושה סנטימטרים מקומתו הקצרה, עיניו הבורקות מדליחות, וזוויותיהן מתכסות קרום לבן. איני מסוגל לראותו מוּרד לתוך עפר־החמרה, תלולית אדמדמה בבקעה החשופה, שכל מושֶבת־ילדותי טמונה בה היום מתחת למציבות בסדר זה עצמו שהקפידו עליו בארץ־החיים – המייסדים, הנכבדים, בעלי־הנכסים ואנשי־הזרוע מתרווחים להם למעלה, במקום שנהפכת הבקעה לגבעה, רוח־הים מאַוושת ברדת השמש, ואפילו בימי שרב, בין הדקלים והברושים, וכל האחרים מצוּפפים למטה, מציבות כתף־אל־כתף, רקיע מלובן. את אבי אני רואה ערב מסעי האחרון, כשבאתי לקבל ממנו את ברכת הדרך. לבדו ישב ב“הול” הצר, על השולחן כלי ארוחת־הערב, שתי צלחות לבנות, כמה פלחי עגבנייה, שרידים גבשושיים של גבינת קוטג', קרומיהן של שתי פרוסות לחם לבן, שתי כוסות בתחתיות־זכוכית מקוערות, שׂק הטלית מן הבוקר, עיתון הערב, מגבת כלים, בקבוקי תרופות. בין כל אלה חוברת אחרונה של “לשוננו לעם”, שבשעת כניסתי היה אבי נתון בה כמו ברכילות האחרונה של המדינה. כל ניסיונותי להסיח דעתו לעניינים אחרים, חוליה של אמי ובריאותו שלו, צורכיהם הכספיים, המהפך, נסיעתי הקרובה, לא צלחו אלא לרגע. שוב ושוב היו נודדות מחשבותיו, ניתקות ונוסעות לאיזה חידוש לשוני, שמצא בחוברת, נזכר אגב כך בשיבוש מרגיז, בפי אחד ממנהיגי הדור, החלפת מַניח, במם פתוּחה, במֵניח, במם צרויה, שלא לדבר על היגוי מרושל, אותיות צרויות נהגוֹת כסגולות, אין מקפידים בין חי“ת לבין כ”ף, ושוב – אגב בתוך אגב – האם ידוע לי הקשר בין נֵזר, נזיר, נֵצר והנוצרי, שהוא קרוב יותר מזה שבין השורשים נֵצר ונֵטר?… אף שידעתי, כי ביקור שלי מאפשר לו לשלח לחופשי קצת מן המלים הממלאות את ראשו עד להתפוצץ, צחקתי ושאלתי אם ברגע זה אין לו דאגות בוערות יותר. “בלילה, כשאני מצליח לגנוב לעצמי שעה אחת של שקט, מוצא אני מרגוע בהתעמקות באיזו סוגיה לשונית. בכלל, עד היום איני יודע מה היתה אצלי, בילדותי, צבת ראשונה, אהבת ארץ־ישראל או אהבת העברית. כבר קשה לזכור, אבל אני מאמין, שאהבת העברית היא שהוליכה אותי לארץ־ישראל.” הדיבורים האלה, ב“הול” הצר, שהיה לו כבר הרבה שנים גם כמין כלא נפשי, בחיים החסוּכים שלא הצליח להיחלץ מעקתם אפיל יום אחד, ואף שגאוותו אינה מניחה לו להיעזר בבניו, יודעים כולנו כמה עליו לקמץ – הדיבורים הרמים על שתי הצָרות, העברית וארץ־ישראל, המתחרות על אהבתו, נשמעו לי אז פחות מנמלצים, מגוחכים: האם אינו רואה, שהעולם של שנתו השמונים, גם העברית, גם ארץ־ישראל, אינו דומה כלל לחלומותיו הנשגבים של בן העשרים וכמה, שלפני יותר מיובל שנים יצא, מתוך בחירה, למסע הגדול, והיחיד, שעשה בחייו? קצת כדי לטלטלו, קצת מתוך רשעות, אמרתי לו: “אבא, כשאתה קורא בעיתון הזה, מאזין לחדשות ברדיו, שומע כל מה שמתרחש עכשיו בארץ, ואין צורך לפרט, האם לא עוברת בראשך אפילו פעם אחת מחשבה, שכל זה בטעות איומה יסודו? אילו יכולת לחיות את חייך מחדש, האם היית רוצה להתנסות בכל אלה פעם נוספת?”

כך, נורת־החשמל מחזירה ברק מעיניו שנתלחלחו וקולו קצוב ופסקני, שמור הוא בזיכרוני:

“בשבת שלפני החתונה התארחתי אצל המחותנים, והרי התנאי היחיד שהצגתי אני היה שתיכף לאחר החופה אנחנו נוסעים לארץ־ישראל. אני רואה את התמונה ניצָבה כמו חיה לנגד עיני. אנחנו שבים מבית־הכנסת, אני וה’פעטער' – אביה החורג של אמא היה, והיא, וכמותה גם אני, פונים היינו אליו בתואר ‘פעטער’, כלומר, דוד – ופתאום הוא פונה אלי ומתחיל לדבר על לבי, לספר לי כל מיני ידיעות שמגיעות מארץ־ישראל, על האקלים, על הפרעות, על חוסר העבודה, על המחלות, מוסיף שעלי להרהר גם בכלה, שילדותה עברה עליה, כידוע לי, ביתמות, בסבל רב, ומציע לי לא שאסתלק מהשקפותי, שהוא שולל, אלא שאדחה קצת את הנסיעה. בו־במקום, באמצע הרחוב, נעצרתי ואמרתי לו: ‘פעטער, אם מפיהָ אתה מדבר, ואם היא ששלחה אותך, עדיין אפשר לבטל את השידוך. אבל אם אתה הוא זה שדואג, כביכול, לה – הרשה לי לומר לך משהו,’ ואני רואה כמו חי את הענן שהיה תלוי בקצה האופק, מעל ליער שבגבול העיירה, ‘רואה אתה, פעטער, את הענן הזה, ככף־יד איש? לוּ בקולי שמעת, היית קם מחר בבוקר, מוכר את החנות ואת הבית, לוקח את המשפחה ונס לארץ־ישראל בטרם יכסה הענן הקטן הזה את עין השמש וייהפך לסופה איומה, שלא תשאיר אחריה שריד ופליט!’ אני משתומם, מנין היה לבחור צעיר, לא־חצוף, אורח, בשבת שלפני החופה, העוז לומר דברים כאלה. הייתי שוטה וקטן, זה נכון, אבל רק לאלה, למרבה הכאב, ניתנה לאחר החורבן הנבואה. לא־פעם אני שואל את עצמי: במה זכיתי אני, אחד ויחיד מכל משפחתנו, הצעיר בכל האחים, בחור חלוש, קצת פחדן, לא כּוּלֵי הַאי בשום מובן שהוא, ובכלל, הרי אמא עליה השלום ילדה אותי כמעט בזִקנתה, בחודש השביעי, זיבּעלע, בקושי האמינו שאגיע לברית – במה זכיתי אני, אני לבדי, ליהוותר בחיים, לראות בהקמת מדינת ישראל, לקחת חלק בבניינה, ליהנות מבנים ובני־בנים, שילשים וריבעים, וכולם, ברוך השם, תפארת לעמנו ולארצנו? הן את כל משפחתנו הגדולה והמסועפת, הן מצד אמא והן מן הצד שלי, בלעה הסופה. ואתה שואל אותי היום, אם כל חיי בטעות יסודם? אני שואל: במה זכיתי? רק בזכות ארץ־ישראל ואולי, מי יודע, בזכות מלים עבריות אלה, שגם עכשיו הן נחמתי היחידה?!”

ז

ובבוקר יום ששי, כפי שנדברנו מראש עם בננו, יצאנו את ה“אַלפן בליק” – ונסענו לעבר הגבול הגרמני, פחות משלושים דקות ב“פורד פיֶסטה”. את סוף־השבוע, מצהרי יום ששי עד מוצאי יום ראשון, אמרנו לעשות בחברת הבן, שהיה בדרכו לאמריקה, ורעיון הבילוי המשותף, שלושתנו, המכונית וכל השלווה הנוכרית הזאת מסביב, קסם לכולנו. מראש הסכמנו, שנאסוף אותו בשער האינסטיטוט, ומיד נהפוך את ההגה וניסע – בחזרה אל מעבר לגבול. ואולם, חישובים שעשתה בתל־אביב סוכנת־הנסיעות – מחיר כרטיסי הטיסה, תנאי שכירת המכונית, נמלי־התעופה ולוחות־הזמנים, הלכו וצימקו את מרחב הבחירה. תחילה מצאנו, שלישראל נצטרך לטוס מווינה עם חניית־ביניים באתונה. אשר לשכירת מכונית, גילינו כי אם נקבל את המכונית במילאנו, כפי שתִכננו, ונבקש להחזירהּ לא בתחומי איטליה, כי אם בנמל־התעופה של וינה, נחויב גם בהוצאות הסעתה בחזרה לאיטליה. אילוצים אלה הם שהִתוו בסופו של דבר את מסלול מסענו. ממילאנו נצא ב“פיאט 127” וניפרד מעליה בנקודה צפונית ככל האפשר, בקרבת הגבול האוסטרי. כך נפלה הבחירה על בוֹלזאנוֹ. שבוע ימים – כך תִכננו – נשתהה, בין מכונית למכונית, בראש אחד ההרים, ואילו לאינסברוּק נצא ברכבת רק ביום־השכירות הראשון של המכונית, שתשמש אותנו עד לנמל־התעופה של וינה. שינויים אלה, שהכנסנו בהדרגה, הפכו בלי־משים – ולפי־שעה, לא למעשה – את כל נדרי לקוּרי־עכביש, שהחלו ניתקים כמו מאליהם. כאן הם נזכרים רק כרקע לאותה השתלשלות עניינים, שכמו משך בחוטיה איזשהו כוח, שעדיין איני יודע איזה כינוי לבוֹר לו.

תחילה קיצרנו מאוד את שהייתנו המתוכננת בשווייץ. אמנם, סקול שבאנגאדין־תחתון היתה עוצרת־נשימה ביופיה הכלוא בין הרכסים גורדי־השחקים, אבל מחירי החדרים והמזון – ובראשנו היה כל פראנק שווייצי מיתַרגם מיד ללירות מפוּחתות – סימרו את בשרנו. כל עוד כספנו בכיסנו נמלטנו אל מעבר לגבול, אבל אנה ננוס אם את המכונית התחייבנו להחזיר בבוקר יום שני בבולזאנו? בבוקר יום ראשון, עם כניסתנו, מצאנו עיר קודרת, שוממה, כל ניסיונותינו למצוא חדר זול ללינת לילה באיזו אכסניה שבעיבּורהּ, או באחד הבתים הפרטיים, נכשלו שוב ושוב, וברדת הערב לא נותר לנו אלא להתאכסן בבית־מלון ליד תחנת־הרכבת. מן הרחוב עשה בית־המלון רושם מכובד, אלא החדר שגְררוּנוּ אליו עם מיטלטלינו, באגף צדדי, הכניסה אליו היתה מאיזו גזוזטרה צלופת־רוח וחלונו היחיד נפתח אל מטבחיהם וכבסיהם של הדרים מעבר לחצר חשיכה, ותוך כך הלך וחזק הגשם, לרחוב לא היה אפשר לצאת, ואילו אורָן המבליח של שתי מנורות־הלילה לא הספיק כדי קריאת ספר במיטה. הנה כך נפלה החלטתנו לקום ולנוס גם מבולזאנו.

על כמה מן הניסיונות שידענו בין כניסתנו לאיסברוּק לבין אותו בוקר ב“אַלפן בליק”, לשפת אגם האַשנזיי, ניסיונות שדחפונו לא פעם ולא פעמיים לקצר את מסענו ולשוב הביתה, עוד אספר. אך הואיל ובצהרי יום ששי, כשנפגשנו עם בננו, כמו הוסר באחת הלוט מעל מה שאירע לנו עד אז, מן הדין לפתוח מיד ביום ההוא, בבוקר.

בערב שלפניו, במוצאי יום חמישי, עצרנו את ה“פורד פיֶסטה” בפתח ה“אַלפן בליק”, רק כדי ללון מן הצד האוסטרי של הגבול, שאנו אמורים לחצותו בבוקר, אם גם לא בפעם הראשונה. אף לא השנייה. כבר ששה ימים קודם־לכן, מיד לאחר שנמסרה לידי, במשרד החברה באינסברוק, ה“פורד פיֶסטה”, חדשה ומדיפה ריח־פלסטיק רענן, כל עברהּ פחות מחמשת אלפי קילומטרים, טיפסתי לראש אותו הר, שהוא עצמו מגיע למרגלות הרי־השלגים ואשר באחד מבתי־האורחים שבו, “הָאוּז מָרִיָה”, התגוררנו בחצי־חינם חמישה ימים, הכנסתי לתוכה את צרורותינו, התיישבנו בה שנינו וכמעט בלא שהוצרכנו לבאר זה לזה את מניעינו, אמרנו: “נוסעים. עכשיו. ישר לאינסטיטוט.” אמנם, על־פי לו־הזמנים המוסכם, אין מצפה הבן לנו אלא בעוד ששה ימים, אבל נבוא, נבלה בחברתו כמה שיתאפשר לנו ומשם, בלי להיעצר עוד, ניסע ישר לווינה, נתפוס את המטוס הראשון שיזדמן לנו – והביתה. פתאום לא יכולנו עוד לעמוד במתיקות־החנֶק הטירולית. יומיים־שלושה קודם כבר שקלנו בדבר, אף ניסינו, פעם אחת ושנייה, להתקשר עם הבן, אבל ניסיונותינו לדובב מישהו, לוודא אם אכן הגיע כבר לאינסטיטוט, קל־וחומר להזעיקו אל הטלפון, עלו בתוהו. עכשיו, פֶּתח “האוז מריה”, בגבנו מַעבר הבּרֶנֶר, שמוליך אליו “גשר אירופה”, למטה, בעמק החרוץ, שוצף נהר האִין, והלאה צפונה, לפנינו, בּאוואריה, החלטנו: “כן־כן, לא־לא. נוסעים!”

ובכן, בנסיעתנו הראשונה ההיא, ששה ימים קודם, מאינסברוק, אבל רק בקטע הדרך שמעבר למיטלוואלד, בואכה גַארְמיש, התחבר פתאום ההווה עם העבר, היה לתמונה, ששלושים וארבע שנים מצולמת היתה בראשי, וידעתי שזהו אותו הנתיב, שעברנו בו אז, אנחנו, שיירת־המנצחים האחת והיחידה של עם ישראל, נֶעבַּעך. כן, הקטע הזה של האוֹטוֹבהאן, היער שנפתח משוליו, המצוּקים שהתרחקו. כל מה שלא מצאתי לו עכשיו זכר באינסברוק, שאז עמדה בהריסותיה, כל מה שלא היה אפשר אפילו לדמיון הפרוע ביותר לצייר לו בכפרים ההרריים המצועצעים והשלווים להכאיב, להוציא לוחות־הזיכרון למרגלות הכנסיות, שבכולן חקוק, בגרמניוּת נוצרית חסודה וגאה, נפלו למען המולדת, החירות והצדק ברוסיה, יוגוסלביה, נורבגיה, אפריקה. הקטע הזה כולו, עד לגארמיש, בראשית יולי ארבעים וחמש. והלאה, עד למסעף, שבו פנינו אז שמאלה, לעבר אוֹבּראמרגאוּ וצפונה משם, על־פני מחנה מגודר, לַאנְדסבֶּרג, כן, אותו מחנה־העבדים, לאנדסברג, שבשעריו הפתוחים עמדו אז, לפני שלושים וארבע שנים, יהודים מהופנטים, ואנחנו המטרנו עליהם – ההזדמנות האחת שנקרתה לנו לאורך כל הדרך – חופנים של סוכריות מתוך ארגזי מנות־הקרב ושרנו “הבאנו שלום עליכם”. עכשיו, לפני ששה ימים, לא פנינו במסעף שמאלה, אלא המשכנו הלאה ישר, כמצוות השלט המורה: מינכן. עד מהרה נמצאנו נוסעים בנוף גַלי, נשפכים לתוך עיירת־שדה רדומה, מגלים בשפתו של יער את האינסטיטוט. למה סגרנו עצמנו ימים ארוכים ב“האוז מריה”, כשתחת גלגלי ה“פורד פיֶסטה” התכווץ כל המרחק הזה לפחות משלוש שעות של נסיעה מתונה וחניות ארוכות?!

ריק מאדם היה בסוף־השבוע האינסטיטוט, וכשכבר אמרנו נואש ראינו מעבר לדלתו של חדר־כיתה בחור אחד, תלתלי־חציר גולשים לכתפיו, זקַן ישו צפוני מכסה את פניו, רגלי פינוקיו שרועות על שני כיסאות, קנקן בירה לימינו, נקניק בין שיניו, משחק כדורגל בטלוויזיה שלפניו. רק לאחר שידול סבלני ניתק בלי חמדה מן המסך, הלך לפנינו אל המשרד, פשפש בניירות, פסק שאין שמו של בננו מופיע ברשימת התלמידים הזרים, ורק אז, כמין נס בתוך נס, נתגלה לו עוד גיליון־נייר צהוב, מכוסה שרבוטי עט ועיפרון וביניהם לא רק השם, כי אם כתבתה של משפחה מתושבי המקום, שחדר בביתה שכר לבננו האינסטיטוט. אשה גבוהה, גרמית, קשישה – ואולי דווקא צעירה – מכפי מראהָ עמד בפתח הבית הפרברי המצוחצח, כך, לפני הדלת הפתוחה־למחצה, הצגנו את עצמנו, הוריו של הסטודנט המתגורר אצלה והמצפה אמנם לבואנו אך רק ביום ששי. שניים הם הסטודנטים המתגוררים אצלה בעליית־הגג, אמרה, אבל את שמותיהם, עליה להודות, אינה זוכרת. נדמה לה, אף שגם בזה אינה בטוחה, שיצאו את המקום לסוף־השבוע. בכך ראתה עצמה כמי שמילאה את חובתה ועמדה לסגור את הדלת. חזרנו והסברנו, שמרחוק באנו, ובמיוחד כדי להיפגש עם בננו, שרוצים היינו לפחות לדעת אם אחד משני דייריה הוא בננו. רק שתיארנו את חזותו, המשקפיים, הזקן, ישראל, אמרה כן־כן, הוא־הוא. אז גם שאלה אם רוצים אנו להציץ בחדר, ושמא נבקש להשאיר לו איזו הודעה. האם ידוע לה לאן נסעו, ומתי עשויים הם לשוב? לא, אינה יודעת. אולי למינכן. אולי אחד מן הטיולים שמארגן לתלמידים האינסטיטוט. אפשר שישובו מחר, ואולי רק ישר לשיעורים, מחרתיים בבוקר. אז גם הציגה לנו שאלה אחת ויחידה: האם בנכם הוא שסיפר לי כי הוריו נולדו בפולין? האומנם מפולין אתם?

ארוכים וסגריריים היו ימי ראשית יולי. אך שלא כבמקומותינו, ידענו, לפנינו שעות אחדות כאלה של לא־יום וגם לא־לילה. בפתק שהשארתי על שולחנו של בני כתבתי: באנו, לא מצאנו, חבל, נגיע שוב, כמוסכם, בשתים־עשרה־אפס־אפס, יום ששי, שער האינסטיטוט. אבל כיוון שכבר אנחנו כאן, מה נעשה, באמת? אולי, פשוט, נישן בעיירה הזאת?

ואם לא ישוב אלא מחרתים, וישר ללימודים? מה לנו פה?!…

מאוחר מדי נתגלה לנו, שגם לכאן הגיעו הטלפונים מהארץ שרדפו אחרינו, להודיע לנו על מות אבי, ואילו השתהינו לילה אחד באותו מקום, ולא יצאנו מיד שוב לדרך, במין דחף־פתאום, היה נודע לי הכול בו־בלילה, כאשר מצא הטלפון מן הארץ את בני, ששב לישון בחדרו. אבל אנחנו, שנינו, החלטנו שלא נעשה אפילו לילה אחד מצדו הגרמני של הגבול, וכך התחלנו מושכים מזרחה, בלי להיעצר, בלי להתיר לעצמנו הנאה מן המרחבים הירוקים, חולפים על־פני ערים קטנות, שבזיכרוני התמרחו זו לתוך זו, קרבים לשיפולי האלפּים, נוסעים לחוף השיֶמְזֵיי, שותקים, נתקפים ספק כאב־ראש ספק מחושי־בטן, בחשיכה יורדים לתחנת־דרכים כדי למלא את המְכל, שותים קפה שחור בחברת משפחות הגוררות במרצדסים גדולים קַארַאוונים אל החופים האדריאטיים שטופי־השמש, פועלים תורכים בדרכם לביקור־מולדת, אופַנועוני האוטוסטרדות בחליפות־עור הדוקות ובקסדות צבעוניות שבים ויוצאים אל החשיכה, ואותן תחושות גופניות מוזרות הן עכשיו ספק חום ספק בחילה, נוגעים באורות החזקים של תחנת ביקורת הגבולות, שהיום נכנסים ויוצאים בה יהודים כמונו, באין מַכלים ב“פורד פיֶסטה” שכורה, וכך עד קץ מאה וחמישים הקילומטרים, עד ללשכה המקומית להשכרת חדרים, שבמאה וששים שילינגים אוסטריים השיגה לנו חדר מרוּוח בבית־איכרים דו־קומתי, בעיבורהּ של זאלצבורג.

וכך, בתנועה מתמדת, התרוצצנו כל חמשת הימים הבאים, מתקנאים במתיקותן המלוקקת של העיירות לחוף הווֹלפגַאנגזֵיי, נוהרים עם קייטנים עירוניים בלבוש טירוֹלי, ובפני כל בן חמישים ומעלה מחפשים צלקת, עווית, אות מלכותו של קין, אבל כאן, רבותי, דיסנילנד, אֶדְלְוַייס, מצוּקי־שחם משוּיפי־קרחונים נשקפים באגמי־בדולח. טהור, זך, צלול, הרחק מזיהומו של הזיכרון ההיסטורי. מה יפה מן הרוממוּת הזאת, מן החיכוך שמתחככים האגמים בהרים, היער האפל בפסגות המושלגות, המרחבים הריקים בבדידותנו שלנו. ושוב עיירה, בגדים טירוליים, שפתיים שׂבעות מתחככות בקצפת.

וכך, כאילו תביא אותנו הנסיעה חסרת־המנוחה הזאת מהר יותר לצהרי יום ששי, הוספנו לרוץ מזרחה וצפונה, עד אל המישורים הפתוחים, ערים הזקוקות סוף־סוף להתאוששות מפטירתו של הקייזר פראנץ־יוזף, כפי שעושָׂה ברגע זה ממש העיר שְטַאיֶר, שבקיץ הבא, ברצות האל, תציג לתיירים מחדש את נעוריה היפהפיים, ואיש לא יבחין כלל שהיה כאן ניתוח פלסטי. המאה הי“ז, רבותי, ומַרִיָה תֶרזָה טרם עלתה במחשבתו של הבורא. שם, ברדת החושך על יום רביעי, התחלנו לקצר מרחקים, ואת הלילה עשינו בספק בית־בירה ספק אכסניה בעיבורהּ של וֶלְס, עוד עיר באמצע הניתוח, לחיהּ האחת סדוקה ומתפוררת ולחיהּ האחרת צעירה וזוהרת. מלוּח שנתלה על הקיר החיצוני של הפונדק, מטעם הבעלים, שהוא גם חבר במוסדות האיגוד, אנו למדים, כי אך לפני יומיים־שלושה נועדו בעיר הזאת נציגי הוֶוטראנים של הוֶוהרמַאכט, יוצאי מחנות השבי ברוסיה, הם ונציגים־אורחים מאיטליה, ספרד, צרפת, ואילו אנחנו את המפגש הנוסטלגי הזה, אוֹיה, החמצנו. באותו פונדק, בלילה, קראתי את העמודים האחרונים בספר ששמונה ימים קודם־לכן קניתי בחנות־ספרים באינסברוק. מחמת הגשמים הטורדניים ומטעמים נוספים כלואים היינו בחדרנו שב”האוז מריה", שלאמיתו של דבר היה עליית־גג מצומצמת, אך מוּסקת היטב וחלונה כמין גלויה של נוף אלפּיני. ביום־הגשם השלישי ירדתי באוטובוס לאינסברוק לקנות משהו לקריאה. בתחנת־הרכבת אפשר היה למצוא כל מיני ז’ורנלים ורוֹמנים, רק לא ספר ממש בשפה הזרה האחת, שאנחנו רצים בה – אנגלית. צמוד אל קירות הבתים סובבתי ברחובות, נרטב והולך, ועד היום איני יכול לומר אם בתי־המסחר אינם מחזיקים ספרים אנגליים, או שאני לא ידעתי איפה לחפשם. אלא שפתאום מצאתי עצמי בפתחו של בית־מסחר גדול, טורים של מדפים, מלאים וגדושים ספרים ומכשירי־כתיבה. “בהחלט!” – השיב על שאלתי נער גבוה וצנום מאוד, שהגיח מאחרי המדפים, מצביע בגאווה לעבר הקיר שמאחרי גבי. הסתובבתי. איך אתאר מה שלָפַת – הפחיד אותי, שמא אודה – כשקירבתי עיני אל המדף האחד ההוא, בגובה ראשי? כמו יומיים קודם, ברכבת מבּוֹלזאנוֹ, ידעתי: ספר זה, שראשון קופץ לתוך עיני, אינו ממתין לי כאן סתם במקרה, אבל מה אני נרמז? היה זה “תוהו ולילה”, רומן של הסופר הצרפתי אַנרי דֶה מוֹנטֶרלַאן. מעודי לא קראתי דבר משל דה מונטרלאן, ומה ששמעתי עליו אפשר היה לצוּר על־פי צלוחית. ואולם, כשחיפשתי שמות לגיבור סיפורי “הבַּדאי”, האיש שפרצופו נתן לו את חייו, ומאז הוא דולק אחר פרצופיו ונס מפניהם, נתתי לו גם שם זה. איך הגעתי אליו? אין לי מושג. אבל מאז היה לא רק לבשׂר מבשרו של סיפורי, כי אם יציר־רוחי. מה הם רוצים להודיעני, תחילה ספרו של פראנקל, עכשיו דה מונטרלאן? “מה מחירו?” הנער נעלם בירכתי החנות, נועָץ שם במישהו בלתי־נראה וחזר: “זהו ספר הניצב על מדפינו כבר הרבה שנים, אין לו קונים, ולכן יעלה רק עשרים וחמישה שילינג.” ספר־כיס בהוצאת “פינגווין”, וכשעלעלתי בו ראיתי כי אכן צהבו דפיו מיוֹשן. בשער הפנימי אף צוינה שנת הדפסתו, 1966. כל השנים ניצב “תוהו ולילה” בחנות הזאת באינסברוק, מחכה עד שיגיע ויבוא קורא זה?… עכשיו, אור ליום חמישי, בחדר שמעל לבית־הבירה, הגעתי לדף האחרון, לתפילה לעילוי נשמתו של אותו תמהוני, אנרכיסט, מגיבורי הכוחות הרפובליקניים במלחמת־האזרחים בספרד, עשרים שנה שרוי בגלות בפריס, שקוע כולו באותו עולם שאבד מזמן, משעבּד את עצמו ואת סביבתו להזיותיו המהפכניות, לכתביו על האנרכיזם ועל ההתרחשויות המדיניות, הלוא הוא דון סֶלֶסְטינוֹ, היוצא יום אחד לספרד, מצפה שיוּצא להורג בידי תלייניו של פראנקו, ורק שם, במדריד, מתגלה לו שאותו עולם, ששנאתו לו ותשוקתו השחורה להופכו על פניו קיימוהו כל השנים, שוב אינו קיים. דון סלסטינו מַארסילֵה הֶרנַאנְדֶז גווע למוּת מתשישות־לב, והוא, שאימץ לעצמו פעם את אמרתו של טרוצקי, כי “אם קדושים חיי אדם, עלינו להסתלק מן המהפכה”, רדוף תחושה בשעת מותו, כי “נפילת פראנקו, כיבוש העולם בידי הקומוניזם, פריצתה של מלחמת־עולם, הרס כדור־כארץ כולו בפצצות־מימן – במה נחשב לעומת עובדה יחידה זו: שהוא נוטה למות, שאין עוד תקווה, ששעתו קרובה”. בכנסיית סַאן איזידְרוֹ נאמרת התפילה לעילוי נשמתו, ועל מצבתו נחקקות ברומית המלים: “הללו יה”.

מן הפונדק ההוא, בבוקר, התחלנו מושכים בחזרה, מערבה, שוב על־פני זאלצבורג, חוצים עוד פעם את הגבול הגרמני לא הרחק מ“קן־הנשרים”, שבים ונכנסים לאוסטריה, מהו גבול היום באירופה, מהו גבול, חוצים עוד מעבר מסחרר באלפים הגבוהים, ובתום היום הארוך ביותר במסע הזה, שלוש מאות קילומטרים, נעצרים פתח ה“אַלפְּן בְּליק”, בצלע ההר, מעל לאגם האַשְנזֵיי, אך ורק כדי לא לעשות את הלילה – עוד פוֹזָה כלפי עצמנו, כאילו יש הבדל כלשהו – מעברו הגרמני של הגבול, שנגיע אליו בתוך פחות משלושים דקות מחר, בוקר יום ששי.

אכן, אותו יום חמישי היה ארוך מאוד – וכמעט לא הזכרנו את המוצאות אותנו במהלכו – וכששכבנו לישון, אפופים בדִממתם המוחלטת של אותם מרחבי הרים, כמו חשתי איך נחה נפשי מכל המהומה המטלטלת אותה ואיך זו שוקעת ואובדת בקרקעית אפילה. האם נרדמתי? האם לתוך שנתי נכנסה שירתה הרמה של המקהלה, שהנה היא קול אחד, גברים ונשים, והנה היא קאנוֹן, אלה לעומת אלה, אלה דולקים אחר אלה, והשירים כולם שלנו, שירי תנועה, שירי מחנות הקיץ, הקן, המוסד? עכשיו הייתי ער, אבל היכן אני? לנדוד, לנדוד… מן המ־־י־י־ם למדנו זאת… שומ־רִיָה שומ־רִיָה שומ־ריָ־יָה־ה־ה־ה… “גם אתה שומע?” נחנק קולה של אשתי. משותקים שכבנו מתחת לכסתות־הנוצות התפוחות, השירה המתרוגלת, המתרוננת, ממלאת את כל הלילה, עולה אלינו מחדר־האוכל של ה“אלפן בליק”. ועכשיו אנחנו מבחינים במלה, ועוד אחת, ועוד. גרמנית, ועוד איך. מן המקומות האלה, מן היערות, האגמים, ההרים, הנעליים המפורזלות, המקלות המסומרים, הגרביים האדומים, מכנסי־העור המשונצים, תרמילי עור הצבאים, חבורות ה“וַאנדֶרפוֹגל”, מהווית הנעורים שמלפני המבול יצאו כל השירים הארצישראליים של זיכרוננו, שירי “השומר הצעיר”. ארבעים שנה, חמישים, אולי ששים שנה מימי הראשית נשכחים ההם וגם כאן, כמו אצלנו, עדיין שרים: פאאא־רִיָה פאריה פאריה

* * *

בארוחת־הבוקר ראינו את השרים ואת השרות, גברים קשישים, מהם כרסתנים, מהם מעוקמים, פועלים בגמלאות. נשים קשישות, מהן תפוחות, מהן מצומקות, פועלות בגמלאות. מן הצפון הם, אמרו. הַאנובֶר. מטעם האיגוד המקצועי הם כאן. כמין משקפיים היתה עכשיו השירה ההיא בלילה, ובעדם נהפכו היושבים בחדר־האוכל לפנים מוכרות מן הימים שהחלו ה“יֶקים” להופיע במושבה. המשפחות עם ה“ליפטים”, הבחורות חשופות־השוקיים ממשק הפועלות, הבחורים במכנסיים הקצרים וכתפיות־העור מקיבוץ ההכשרה. כל פרצוף מהאנובר הזכיר לי פנים אחרות, פני ה“יקים” שלנו. את המהומה שהסעירה בנפשי מחדש אותה שירה לילית לא אנסה כלל לפרש.

ח

שלא כמו לפני ששה ימים, קפצה לנו ממש הדרך אל האינסטיטוט. כמה שלא השהיתי את יציאתנו לדרך, כמה שלא השתדלתי להתעכב במעבר האחרון שברכסים הגבוהים, להיעצר בתחנת־דלק, לראות את החקוק באיזו מצבת־זיכרון, מצאנו עצמנו מגיעים – הרבה לפני שתים־עשרה – לנוף זכור, לא שום שדים ורוחות, כי אם אותו רחוב ראשי, שתי חזיתות רצופות של בתים מתעקלות וגולשות עם הכביש במורד, כתלים של אוֹכְרָה עמומה ובֶּז' גווילי ברקע העננים המאפירים שוב את האור, סתם מקום, עוד מֵיין־סטריט בעולם. בניין הדואר, כמובן. קופת־החיסכון של האיכרים. לוח שחור ניצב על מדרכה, פתח בית־הבירה: שני תפריטי צהריים במחירים קבועים. תמרור – אין פנייה שמאלה. שלט באותיות חגיגיות: הקברן המקומי. הכנסייה, בחצרהּ מצבות בית־העלמין, ואם נתבונן היטב – לוח־הזיכרון לגיבורינו שנפלו למען האלוהים והפַאטֶרלַאנד. שוב אותה אנדרטה מוכרה, שלפני ששה ימים עיינו היטב בתבליטי־הברונזה שבבסיסה: הרגימנטים שלנו מביסים את הצרפתים במערכת סֶדַאן, נפוליאון השלישי מובל לשבי, וילהלם מוכתר בוֶורסאי לקַייזר. היום, בפעם השנייה, גם זה שוב אינו אלא גילויו מחדש של המוכר. וכאן, נא לא להחמיץ את הפנייה, ממש אחרי תחנת־הדלק, אותו רחוב צדדי, שבסופו, ברקע הכהה של היער – לבן, מלבני, חלונות אופקיים, צרים, כמו סניף חדש של קופת־חולים – האינסטיטוט. עדיין עשר לפני שתים־עשרה.

לפני הבניין, ברחבה קטנה, מתגודדים צעירים וצעירות, אלה בוודאי התלמידים שנקהלו מחוץ־לארץ. ברגע זה ממש, כנראה, שוחררו מן השיעור – ובעוד רגע יתחיל הוויק־אנד. בטרם בלמתי לגמרי את ה“פורד פיֶסטה” בצד שבכת־הגדר, זיהו עיני את נצנוץ משקפיו האופטיים של בננו, את פַּרעות־שׂער־תרבות־הנגד, את זקנו הגזוז, בסגנון סוף המאה שעברה. כמונו אף הוא, על־אף מכוניתו השכורה, הבלתי־מוכרת לו, באותו רגע עצמו, פרץ מתוך החבורה וברגליו הקלות זינק לעברנו. אפילו בלי סוודר, רטנה אמו – חולצה משובצת, מכנסי ג’ינס ונעלי ה“קיקֶרס”. זה על צווארו של זה התנפלנו, בלי מלים, וכמנהג חוץ־לארץ, בלי העכּבות שהיו לבני־דורי בנעורינו, התחבקנו והתנשקנו, וזה, שממש הריח אותנו מרחוק ובגעגועים שלוחי־רסן התפרץ לקראתנו – היה שווה את כל היתר.

“נו, זזים?” פתחתי אני, מתבצר בסידורים ארגוניים. הן כדי שלא לחטוא ברגשנות־יתר הן כהצהרה שמרגע זה מתחילה להתממש ההבטחה לבילוי גדול. אבל גם רמז נוסף: כאן משתהים מה שפחות. זזים – חזרה אל מעבר לגבול.

“אבא ואני חשבנו,” מיהרה אמו של בננו להקהות עוקצים, “שהכי מעניין יהיה לך בזאלצבורג. אמנם, בגלל כל מיני שיבושים בתוכנית, כבר הגענו גם לשם, אבל חוץ מגשם לא הספקנו לראות כלום, וגם אנחנו מעוניינים. אם זה מוצא חן בעיניך, תוכל להמשיך אתנו עד לווינה –”

“תיכף נדבר על הכול,” נעשה גם הוא פתאום נטול־מנוחה. “דבר ראשון, אבא, תמשיך הלאה, תקיף את הבניין ותחנה את המכונית למעלה. יש שם פארקינג. בינתיים אאסוף אני את הפַּקלאות.”

מגרש החנייה כמו נחתך מצלע הגבעה, ומן השפה, לפני חרטום המכונית, נפתחו למרחוק שיפוליהם המתגהצים של האלפים, מזהב השדות הקצורים, הירוק הנוצץ של כרי־המרעה, עד לאופל הגבעות המיוערות. בגבהים, שבמעבריהם ירדנו לפני ששה ימים, הבהיק השלג בשמש הצהריים, אף שכאן, מעלינו, היה מעונן. עמדנו וצפינו בנוף, ממתינים לשובו של הבן.

“האלו, הורים!”

על חולצתו המשובצת הדובון הצה“לי, מכתפו משתלשל תיק המפות, טיפס בשיפוע התלול, רומס ב”קיקרס" את העשב הרטוב, חותך ישר. לרגע חזרה תמונה: פגישתנו החטופה בבוץ הצמיג, בין בִקתות הבזלת השחורה, מזרחה לחאן־ערנבה, בימי ההתשה שלאחר מלחמת יום הכיפורים. אפילו מאז אותו חורף אכזר – ביוגרפיה ארוכה על כתפיו, ואילו אני, במרחק שלושים וארבע שנים טורח עדיין בשאלות שנותרו לא־פתורות אצל נער, שאז, באותו קיץ גרמני קצר שלו, למחרת מלחמת־העולם השנייה, היה שש שנים צעיר מקצין־המילואים בעל הזקן הצ’כובי הזה, בני.

“אתה לא לוקח אתך שום בגדים?” שאלה אמו.

“תיכף.” ואז אלי, בשקט. “אבא, שב רגע.”

באותו רגע כבר ידעתי. אבל מה?

“מה קרה?”

“שב.” הצליל הסגור, הנחרץ, הבעת־הפנים המכונסת לא באו לי בהפתעה. הברקים הרחוקים האלה, שוב ושוב, לא על־ריק הבהבו אילמים. דלת המכונית היתה פתוחה, ואני התיישבתי בקצה המושב, נשען על ההגה. מי מהם?

ובכל־זאת, רק כשאמר, בתכלית הקיצור, “אני מצטער, שכך יצאה לנו הפגישה הזאת כאן, ושאני הוא שצריך להיות המבשר – סבא איננו,” ידעתי, שכך, כאן, במסע הזה, מוכרח היה לקרות לא שום דבר אחר, רק זה.

“רק שהעונש,” אמרתי, “כבד מאוד. ואין עוד מי שאוּכל לצפות מידיו לחנינה.”

א

שפטו נא היום אתם בין זקני גִלעד, כּוהניה וסופריה, אחַי בני אבי, ובֵיני, ענו בי היום אתם נגד יהוה ונגד משיחו: מדוע זה שנאוני ואת זכרי אָררו בספרי ימי גלעד וישראל? את מי מאחַי בנֵי אבי עשקתי ומידי מי מאנשי גלעד ומכל שבטי ישראל לקחתי כל מאומה?

הנה חיי פרושׂים לפניכם, למן היום אשר ילדתני בו אמי, עֲתָר בת רכבאֵל מלך ארץ טוֹב, בבית גלעד בן יאיר אבי במִצפָּה, עד היאספי אל אבותי, שׂבע ימים ורוגז, שש שנים אחרי הכּוֹתי את עמון מכה רבה מאוד.

בן אשה אחרת הייתי, ואת הברית אשר כרת את מלך ארץ טוב השופט אבי, חישלו בני עמון, אשר רעצו ורוצצו את ישראל בארץ האֱמורי אשר בגלעד ולחצו את ממלכות ארם. בארץ גלעד היה ישראל לעם, ואת מעשי אבותינו, מימי אברהם בן תרח ועד יוצאי ירך מָכִיר בן מנשה, מסַפרות כל אבניה. סביב הגַלעֵד אשר עשה יעקב בבורחו מפני לָבָן הארמי, בנו אבותי מקדש לאל שדי במִצפה. בחצר המקדש, מול בית השופט אבי, סיפרו הכוהנים והסופרים, אחַי בני אבי, את כל הקורות האלה, ואני שמעתי. ובדבּרם, הייתי עם יעקב במעבר יַבּוֹק כאשר נאבק איש עמו עד עלות השחר ולא יכול לו. וכמו חי, מעבר לכל מאַת הדורות, משַווה אני לנגד עיני את היום אשר רכבתי בו בראשונה על גב העיִר, חרב יאיר בן מכיר חגוּרה על יֶרֶך ימיני, נער עם נערי השופט אבי, ופנֵינו לפְנוּאֵל. כרואה יהוה פנים אל פנים ותינצל נפשו הייתי בעיני, כאיש אשר באוזניו דיבר הקול, לא יִפתח ייאמר שמך, כי אם ישראל.

אמת נכון הדבר, בעל חלומות הייתי ומכל אשר סיפרו הכוהנים והסופרים, אחַי בני אבי, אהבתי משַחַר ילדותי את יוסף אבי מנשה. כמו יוסף, צעיר בני אבי, בן האהובה, בן האחרת הייתי. בחלומותי ראיתי גם אני את אחַי בני הנשים אשר לקח אבי מבנימין ומאפרים ומנפתלי מכים אותי נפש ומשליכים את נבלתי באחד הבורות, מוכרים אותי לעמונים, למדיינים, לישמעאלים. הן כה אמר, כנוּח עליו הרוח, השופט אבי: ביפתח מתחדשת ברית הדורות בין עֵבֶר ואֲרָם. כיעקב בן רבקה וכיוסף בן רחל אתה, יפתח בן עֲתָר. ובאוזני אחַי בני אבי שנה השופט אבי ושילש: ישׂימך אלוהי שדי כמנשה וכמָכיר וכגלעד וכרכבאל.

בעוד השופט אבי חי לא העזו אחַי בני אבי להפיל משׂערת ראשי ארצה, ואת שנאתם אותי כבשו בלבם. גם היטב ידעו, כי רק מפחד הברית החזקה בין גלעד וארץ טוֹב נסוג עמון אל עבר היבּוֹק נֶגבָּה. הארץ שָקטה. רק על אמי באה קללת אחַי בני אבי. כמקרה רחל בת לבן קרה את עתר בת רכבאל. בלידתה אותי, סגר יהוה את רחמהּ, ורק אחרי שהקריבה קורבנות רבים על מזבחות מצפה ושילה ובית אל, הרתה בשנייה. ואולם, הקללה אכלה את הברכה. אמי קישתה ללדת, ובלידתה מתה גם היא גם הבת אשר ילדה לשופט אבי.

ואז באה עלינו כל הקללה. בשמוֹע מִלְכּוֹם מלך בני עמון, כי מתה עתר בת רכבאל מלך ארץ טוֹב, אמר בלבו, עתה יָפֵר המלך את בריתו את גלעד – ובראש צבאותיו, בהם מדיינים על גמליהם, חצה את היבוק. בין פנואל למחניים ניטשה המערכה, ויהוה נתן את עמון ואת מדיָן ביד גלעד בן יאיר, והוא רדף אחריהם עד היבוק. על מעברות היבוק נלחמנו בשרידי צבא מִלכּוֹם, ואני ואחי הגדולים סוככים על אבינו מימינו ומשמאלו. לעיני נפל השופט אבי בחרב עמון, ומלכּום ואנשיו צלחו את הנהר ונסו על נפשם. זו היתה יציאתי הראשונה למלחמה, ובראותי את גלעד בן יאיר, השופט, אבי, שוכב על פניו, ידעתי: אם חָפֵץ חיים אני, עלי לקום ולנוס על נפשי בטרם תהיה בי יד אחַי בני אבי.

לא ידעתי מה זוממים אחי לעשות בי. קול מִצהלות־הניצחון התערב בקול הקינה על הנופלים. החושך כיסה את רמות גלעד, ולבי ניבא לי רעות. ערוכים היינו בשני מחנות – גלעד לבדו, וארץ טוֹב לבדו ואני עם אחַי במחנה גלעד. אם להמיתני זוממים אחַי בני אבי, יפגעו בי הלילה, לפני צאתנו לָשוב למצפה, גם יאמרו: עמוני הרג את הנער. אם איחפז לבקש לי מקלט בארץ טוֹב, יוציאו הכוהנים והסופרים, אחַי בני אבי, את דיבתי רעה, יגידו במצפה ויספרו בחוצות יבש־גלעד, אכן נגלה הדבר, אל מחנה רכבאל נמלט יפתח הארמי, לא חֵלק לו בגלעד ולא נחלה בישראל. בעלטה אני יושב וחרבי בידי, אוי לי אם את דם אחַי בני אבי אשפוך ואוי לי אם יפגעו הם בי ראשונים. והנה קול קורא: יפתח, יפתח, איֶכָּה?! בַּרזילַי, אחיך בן אביך, אני! בחודש אחד נולדנו שנינו, אני לאמי וברזילי לעַכְסָה בת אֲפִיחַ, ואת עיניו לא ליחכה השנאה. קום ברח, לחש ברזילי באוזני. רק החושך עומד לימינך בכל מחנה גלעד הלילה, יפתח אחי. קום וברח.

ב

הנה כך גָליתי מארצי וממולדתי ומבית אבי, ואני אז בן שמונה־עשרה שנים. לא אל רכבאל מלך ארץ טוֹב ואל מחנהו מצפון ליבוק הלכתי לבקש מקלט. רק שני רעי הנאמנים ליוו אותי בכל אשר פניתי – חרבי וקשתי, הם וגעגועי לבית אבי במצפה, הם והעלבון אשר עלבו בי אחַי בני אבי. באשר הלכתי, הלכו. אִתם הרחקתי נדוד לארץ בני קדם, לגבול המדבר הנורא אשר ממזרח שמש. כחיית־השדה וכעוף השמים התפרנסתי, על חרבי חייתי ואשפת־חיצַי היטיבה אתי יותר מכל אחַי בני אבי גם יחד. סביבי התלקטו כל איש צר ומצוֹק, ריקים ופוחזים אשר הוּקאו גם הם איש־איש ממולדתו וממשפחתו ומבית אביו, והגדוד היה לנו לבית ולמשפחה ולארץ־מולדת. עד מהרה יצא שמֵנו בכל הארץ, מן המדבר עד ארם נהריִם ועד הלבנון והחרמון. שלוש פעמים שבע שנים התהלכתי בראש שלוש־מאות נערי, כולם מלוּמדי מלחמה, מן הגיבורים אשר בארץ, רוכבי על גמַלים כולם, ועמנו עבדים ושפחות ובהמה רבה, עמוסה בשלל־הקרבות אשר שלוש פעמים שבע שנים ערכנו מהררי אדום וארץ קידר עד ארם דמשק וארם צוֹבא. רק אז באתי אל רכבאל מלך ארץ טוֹב, אבי אמי עֲתָר, ולא כגלעדי ולא כארמי באתי אליו, כי אם כמלך בגדוד.

לא לקחת באתי אל אבי אמי, כי אם לתת. לרגליו הנחתי ענקים ונטיפות ונזמים מן האוצרות אשר אתי. את עושרי, את שלוש־מאות הגיבורים הסרים לפקודתי, את תהילתי הבאתי. רק זאת ביקשתי: יוּתן לי לחנוֹת בגבול גלעד, לא עוד על החרב, לחכות לַיום.

היום הזה, ידעתי, אשוּרֶנוּ ולא רחוק. עשרים שנה ושנה נסעתי בראש גדודִי בארץ הקדֶם, וראיתי בשוב עמון ללחוץ את גלעד. שנים רעות כמותן לא היו בארץ גלעד מיום התנחל בה מכיר בן מנשה. כל שנות שִבתי בעיר המלך אבי אמי, מֵגן על גבולה, לוחם את מלחמותיה, היה לבי במצפה, מחכה בכל יום למלאֲכוּת אשר תבוא לפני ותקרא לי להושיע את גלעד. מרגלים שלחתי לגלעד, ובשובם סיפרו את אשר עוללו לערי גלעד אחַי בני אמי, הזקנים, הכוהנים והסופרים. יד איש באחיו בבית השופט במצפה – סיפרו – ויד כל אחַי בני אבי בצאן אנשי גלעד, בבקרם, בשדותיהם, בנשותיהם, בטפם ובכל אשר להם, וידי בני עמון, הרועצים ורוצצים גם אותם, בכול. ואולם, מכל אלה חזקה שנאתם את בן האחרת, את יפתח. היטב יידעו מי האיש אשר יוכל להושיע את גלעד ולחדש ימיה כקדם, אבל רק אחר אשר תאבד תקוותם האחרונה, רק כאשר תיגוז אשלייתם האחרונה – רק אז יירדו לארץ טוֹב, יקראו ליפתח.

לבי אָבל על עֱנוּת בני עמי, צר היה לי על שנותי, עשרים שנה ושנה ועוד עַשתֵי־עשרה שנה, שנים אין חפץ בהן. לולא הגעגועים והכאב, טובים ויפים היו חיי בארץ טוֹב. בעשתי־עשרה שנות עומדי בראש צבאה, השכנתי שלום בגבולה. פַּחד יפתח הרחיק כל צר ואויב. היו לי בתים וגַנוֹת וצאן ומקנה וכרמים ושדות. וגם אשה לקחתי, ואני אז בשנתי הארבעים, את זילפָּה בת יָבין אֲחי אמי עֲתר, בת בנו של רכבאל המלך, אבי אמי. רק את זילפה יחידתי אהבתי כאשר אהבתי את אמי. ואולם הקללה הרודפת את בית רחל אמנו, אכלה גם את ביתי: כמקרה רחל וכמקרה עתר אמי קרה גם את זילפה והיא מתה בלידתה את יחידתי, אשר אהבתי כנפשי, את עֲנָת.

ג

על שניים נשבר לבי בקרבי, על אשר פשעו הכוהנים ועל אשר עיוולו הסופרים, אלה ואלה אחַי בני אבי. את בשרי נושך אני בשיני, ואת דברי הימים ההם, בלי להוסיף ובלי לגרוע, שָׂם אני פה לפניכם. שפטו נא היום אתם בין אחַי בני אבי וביני.

בתי, בתי, ענת, אשר גם הסופרים לא העזו לברוא להם מלבם אחים ואחיות. “וְרַק הִיא יְחִידָה אֵין־לוֹ מִמֶנוּ בֵּן אוֹ־בַת”, כתבו בסִפרם גם הסופרים.

צר לי עליה מאוד, על יחידת־חיי. מעבר לכל מאת הדורות כואב אני את העוול אשר עיוולו לה הכוהנים.

הקדמתי את המאוחר. בן חמישים הייתי. מאום לא חסַר בן גלעד בן יאיר, אשר בנפול אביו בין פנואל למחניים, נס מפני אחָיו המִדברה ורֵע אין לו בלתי אם חרב יאיר בן מכיר וקשתו שלו ואשפת־חיציו. מִשנה למלך טוֹב הייתי. בן בתו. וכאשר חלה יבין אחי עתר ואבי זילפה, וימיו קרבו למוּת, נאספו כל שרי רכבאל ויועציו בחצר המלך וכאיש אחד אמרו: יפתח ימלוך אחריך. ואני – מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ – מָאסתי בכל אלה, ורק שאלה אחת שָאלה נפשי: להיקרא אל בית השופט אבי במצפה, להסיר את עול עמון מעל גלעד ולהיאסף אל אבותי השופטים, בני מכיר, בני מנשה, בני יוסף, להיקבר אצל הגַלעד אשר הקים יעקב אבינו בצאתו מארם. לא אכחד, את אשר עשו לי אחַי בני אבי זכרתי כל השנים, ושתיים ושלושים שנה, בשוכבי ובקומי, התפללתי ליום ההוא, אשר גם אם יתמהמה, ידעתי, בוא יבוא. כאשר תִקצַר נפש העם ולא יוכלו שאת עוד, יירדו אלי זקני גלעד, אחַי בני אבי, על פניהם יפלו פֶתח ביתי, את בגדיהם יקרעו, את שיבת־זקנם ימרטו וזעקתם תעלה: לְכָה והיית לנו קצין ונילחמה בבני עמון. וכיוסף המשביר, ברדת אליו אחָיו מצרימה, אומר: הלוא אתם שנאתם אותי ותגרשוני מבית אבי, ומדוע זה באתם אלי עתה?! והם, מתעפרים בעפר ארץ טוֹב, מתגודדים עד דם, צועקים ומתחננים: לך עמנו, והיית לנו לראש ולקצין לכל יושבי גלעד!…

ואני, אחרי שאני דוחה את תחנוניהם פעמיים ושלוש, נעתר להם ובראש שלוש־מאות גיבורַי ובראש גדודי ארץ טוֹב מושיע את גלעד מיד בני עמון…

ויום אחד היה הדבר. קרועי בגדים, אֵפר על ראשם השָׂב, מגואלים בדם, התפלשו זקני גלעד, כוהניה וסופריה פתח ביתי, מבקשים על נפש עמנו וארצנו. ואני, אשר שתיים ושלושים שנה, בשוכבי ובקומי, התנכרתי אליהם, בפניהם רקקתי, את כלבַי שיסיתי בהם, בחרפה גירשתים מחצרי, עמדתי עתה נרעש ונפחד על אחי הנושקים את שולי בגדי ואת אבק נעלי. אלוהי שדַי, לא גיבורי חיל, זקנים בני זקנים, כוהנים בני כוהנים, רואות עיני, כי אם ישישים נפחדים, אנשים נבזים. איכה היתה למִרמָס גלעד, אשר בה שָׂרה יעקב עם אלוהים ועם אנשים ויוכל?! כמעט השתוחחתי לעפר גם אני ונפלתי על צוואר זקני גלעד, אחַי בני אבי. ואולם רק זאת, חרש, אמרתי:

ומדוע זה באתם אלי עתה בַּצר לכם?

בשאלתי שמעו אחַי בני אבי את הצער ואת החמלה, וברזילי, אשר בלילה ההוא, בין פנואל למחניים, עודד אותי למלט את נפשי, שם ידו תחת ירכי ובשם כל אחיו הגדולים ממנו אמר: לכן עתה שבנו אליך והיית לראש ולקצין לכל יושבי גלעד, בבית השופט במצפה תשב וכאבינו גלעד וכאבי־אבינו יאיר תשפוט את ישראל ויהוה ייתן את בני עמון לפניך.

כיוסף לפני, נתתי קולי בבכי וכל אחַי בני אבי, זקני גלעד, כוהניה וסופריה, נפלו על צווארי ובכו, ואני בכיתי על צוואריהם. וכאשר שבה רוחי, אמרתי: אם משיבים אתם אותי להילחם בבני עמון ולהושיע את גלעד – הולך אני עמכם.

ד

את בתי, את יחידתי, אשר אהבתי, את ענת, לקחתי אתי בצאתי לשוב לבית אבי במצפה. ואת מַעֲכָה האָמה העמונית אשר אחר מות זילפה היניקה את ענת והיתה לה לאם, ואת שלוש־מאות גיבורַי, כולם רוכבי על גמלים, יקלעו אל חוט השערה ולא יחטיאו, לקחתי בצאתי לשבור את עול עמון.

וגם אשר נאספו העם במצפה ושמו אותי לראש ולקצין עליהם, אמת, ככל הכתוב בספר: “וידבר יפתח את כל דבריו לפני יהוה במצפה”.

ואולם, מה היו הדברים אשר דיברתי באוזני אנשי גלעד? נער בן שמונה־עשרה נס באישון־ליל מחרב אחָיו – ומִשנה למלך ארץ טוֹב, שר צבא בן חמישים, נקרא לשבת על כס אביו השופט במצפה! וכי לא נמצא לסופרי גלעד, אחַי בני אבי, אפילו פסוק אחד מכל אשר דיבר יפתח במצפה לכתבו בספר לזיכרון עולם?!

והן לא בלשון עם ניכר דיברתי ביום ההוא, גם לא בלַעֲגֵי־שפה. כל אשר אמרתי לעשות לתשועת גלעד מניתי באוזני העם הנאספים במצפה. שלום באתי להביא על גלעד, אמרתי, לא מלחמה. חרב יאיר בן מָכיר עקובה מן הדם אשר שפכה, אוֹמר למלך בני עמון, ואם אך תאבה עמון ותשמע לדברי השלום והאמת אשר אשלח ביד רץ שלוח, לא תהיה עוד שַכולה משני עברי היבוק. כאשר הבאתי את ברכת־השלום לארץ טוֹב, אמרתי לאחַי ביום ההוא במצפה, כן אעשה לגלעד, והארץ תשקוט ארבעים שנה. כזאת וכזאת דיברתי, ובאל־שדי, אל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד, נשבעתי למחול לאחַי בני אבי, לנהוג בהם בחסד וברחמים ולפרושׂ סוכת שלום על גלעד וישראל.

סופרי גלעד, אחַי בני אבי, מחו מסִפרם את זכר הדברים שהיו כטל לנאספים במצפה. “כל דברֵי” יפתח אינם מצטרפים אפילו לכדי פסוק אחד. לא בכדי נקבעה בזיכרון יהודה וישראל דמותה ככְרוּתַת הפחוּת והגס שבאילנות: גְרוֹפית של שִׁקמָה!

כן דיברו סופרי גלעד – או בצְדִייה ענו בי שקר?! קִראו נא אתם את אשר שלחתי ביד מלאכים אל מלך בני עמון! לא את האיגרת הראשונה – “מַה לִי וָלָךְ כִּי בָאתָ אֵלַי לְהִלָחֵם בְּאַרְצִי” – קראו. את איגרתי השנייה, זו אשר בה הוקעתי לעין השמש את טענת־השקר של מלך בני עמון, כי את ארצו, מארנון ועד היבוק ועד הירדן, גזל מידו ישראל בעלותו ממצרים. קראו נא היטב את הכתוב ב“שופטים” פרק יא, פסוקים יד־כז, ושפטו נא אתם:

איש ריק?! גרופית של שִקמה?! המָצָא איש מכם, בכל דברי ימי ישראל במאה הדורות שחלפו מאז, תעודה אחת ששפתהּ תמציתית, נוקבת וברורה יותר משפת ארבעה־עשר הפסוקים ששלחתי ביד מלאכים אל מִלכוֹם מלך בני עמון?!

וּראו זה פלא: את האיגרת לא העזו הסופרים, אחַי בני אבי, למחות מתוך ספרם. קִראו נא ושפטו בין הסופרים ובין יפתח הניצב לפני העם פתח מקדש אל שדי במצפה ונשבע לאמור: בן חמישים אני היום, ושִמשי נוטֶה לערוב. בפחד גלעד השופט אבי נשבע אני, שלא אשקוט ולא אנוח עד אשר תשכון מצפה לָבטח ובני יבֵש יתירו חרבם.

כן דיברתי ביום ההוא לפני יהוה במצפה. איגרת־שלום ראשונה שלחתי אל מלך עמון ביד מלאכים ביום שובי למצפה, ברצות אלוהי אבותי את האיִל אשר העלתי על מזבחו. ואחרי אשר שבו המלאכים ותשובת מִלכוֹם בידם, מיהרתי לשלוח איגרת שנייה, ושלישית ורביעית. בלבי אמרתי: כל עוד נושאים הרצים איגרות בין מצפב לרבת עמון, לא יישפך דם נקיים. וככל אשר ירבו האיגרות, כן ייקל על מִלכום להסיג את אנשיו אל מדרום ליבוק ולהמיר דמי מלחמה בשלום.

עז היה החורף ההוא וכבדים היו מִטרותיו, ועם הגשמים ירדו גם בני עמון מדרום ליבוק, ולא נראו עוד. למן היום אשר מתה זילפה בלידתה את יחידתי, את ענת, לא היו לבִתי ולי ימים טובים יותר מן הירחים ההם בבית השופט במצפה, בית המידות אשר אבניו ברזל שחור.

הסתיו עבר, הגשם חלף הלך לו ובתחילת קציר שעורים שבו בני עמון, הם והצאן והמקנה, ופשטו בשדות גלעד, לָחוֹך והשחֵת. במעבְּרות היבוק חצו את הנהר, סיפרו הפליטים לפני העם הנאספים בחצר המקדש במצפה. לשמע הדברים האלה צעקו אלי העם ושרי גלעד: קום יפתח והושעת אותנו מיד עמון, כי קָצרה נפשנו בעמל ישראל.

את נִקמת השופט גלעד בן יאיר אבי, אשר ראיתיו נופל בחרב מִלכום, נשבעתי גם אני לנקום ביום מן הימים, ואחרי שתיים ושלושים שנה הגיע היום. מעודי לא יראתי מוות, ואולם ביום ההוא ביעתה אותי בַּלהה. לא פן אישַן המוות. מי גבר יחיה, ולא יראה מוות?! איש־מלחמות הייתי מנעורי, ושבע פעמים שבעים ושבע נפגשנו פנים, אבל את עורפי לא ראה אויב ולוא פעם אחת!

בחורף האחד בבית השופט במצפה ראיתי עד מה בודדה ענת יחידתי. איש זולתי וזולת מעכה אמתהּ לא היה לה בכל מצפה. על אשר יקרה את ענת אם אפול בחרב עמון נדדה שנתי בלילה ההוא, ובעלות השחר החלטתי: לביתו של מלך ארץ טוֹב אשלח את ענת ובקרב משפחת אמה וחברות־ילדותה תשב, ואם אשוב בשלום מֵהכּות את עמון, אשיב למצפה גם אותה. בבוקר שלחתי להביא את כִימְהָם בן ברזילי אחי ואל רכבאל מלך ארץ טוֹב שלחתיו לאמור: את שלוש־מאות גיבורי ואת כל איש גלעד קובץ אני למלחמה בעמון. הִיקבץ נא גם אתה בין יבש לפנואל. ועוד גם זאת אמרתי לכימהם: קח נא את ענת יחידתי ואת מעכה אמתה והבאת אותן אל המלך אבי אמי, ועֵד הגל הזה ועֵדה המציבה הזאת, אם ייתן יהוה את עמון בידי, בשובי בשלום מבני עמון – והיתה לך ענת יחידתי לאשה.

ה

שקר ענו בי זקני גלעד, אחַי בני אבי!

בשקר וברמייה העלו כוהני גלעד, אחַי בני אבי, את ענת יחידתי לעוֹלָה!

שקר הדברים שכתבו סופרי גלעד, אחַי בני אבי, בספר שופטי גלעד וישראל!

שפטו נא היום אתם בין זקני גלעד, כוהניה וסופריה, אחַי בני אבי, וביני:

זה הנֵדר אשר נדרתי ליהוה בצאתי למלחמה. את אשר העידו בי הזקנים והכוהנים, כי אמרתי, היוצא אשר ייצא מביתי לקראתי, והיה ליהוה והעליתוּהוּ עולה – לא אמרתי! איש־מלחמה הייתי מנעורי, ובין שולפי חרב, המחָרפים נפשם למות, עברו ימי. זה דרך אנשי הצבא, בימי שלום ובימי מלחמה, לדבר באלָה ובשבועה ובנדר, ואין שָׂם אל לב. וגם אם אמת העידו בי אחַי בני אבי ובנוּח עלי הרוח אמרתי, היוצא אשר ייצא מדלת ביתי והיה ליהוה, עדים הם ועד כל איש גלעד, כי בצאת כימהם במלאכוּת לארץ טוֹב, את ענת יחידתי ואת מעכה אמתה לקח אתו. ריק מאדם היה בית השופט במצפה, רק המִקנה והצאן.

כל היוצא מדלת ביתי?!

אלוהי־שדי, אלוהי יצחק, אחַר אשר נשבע לאברהם בארץ המוריה, יבקש לו את בתי, את יחידתי, אשר אהבתי, את ענת, להיות קורבן־עולה על מזבחו?!

גם אם אמת ענו בי אחַי בני אבי – ומעֵבר לִמאַת הדורות, מעבר לַחיים, חוזר אני ונשבע: את הנֵדר הזה אינני זוכר! – לא לזבוח זבחי־אדם נדרתי. שֶׂה, עֵגל, תור בן־יומו, לא את בתי, אשר ידעו כל גלעד, כי לבית מלך ארץ טוֹב הביאהּ כימהם בן ברזילי.

בראש גיבורי ובראש כל איש גלעד וגדודי ארץ טוֹב יצאתי למלחמה הכבדה בבני עמון. שַהדי במרומים, עייפה נפשי מן הדם הרב אשר שפכה חרבי, ובכל לבי ביקשתי שלום. וגם איש אפרים לא שעה לזעקתי ולא הצטרף אלי למלחמה. אך כאשר השחית מלך בני עמון את שדות גלעד ושב להָשֵם את הארץ, ואל האיגרות אשר שלחתי אליו אטם אוזניו – אני לשלום והוא למלחמה – שמתי נפשי בכפי ובראש צבאותי עליתי על עמון. יהוה נתן את עמון בידי. מעֲרוֹעֵר עד בוֹאֲךָ מִנית עשרים עיר, ועד אָבֵל־כרָמים, הִכיתי את עמון מכה גדולה מאוד, ואת חרב יאיר בן מכיר לא השבתי לנדנה עד אשר נכנעו בני עמון מפני איש גלעד.

ובראש גיבורי ובראש כל איש גלעד וגדודי ארץ טוֹב שבתי המצפה, ובכל עיר ועיר יוצאות לקראתנו הנשים בתופים ובמחולות. ואולם, כל אשר העתירו עלינו השרים והשרות מאבל כרמים בואכה המצפה, לא שימח את לבי כמראה ענת יחידתי היוצאת לקראתי פתח בית השופט במצפה ובפיה השירה אשר שרה בהתנדב עַם דבורה הנביאה:

"כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיבֶיךָ יהוה –

וְאוֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶמֶש בִּגְבוּרָתוֹ!"

גבול לא היה לפליאתי וקץ לא היה לשמחתי בראותי את ענת יוצאת לקראתי פתח בית השופט במצפה.

בהגיע השמועה על ניצחונך על בני עמון, אמרה ענת, מיהרתי המצפה, אני ומעכה והאנשים אשר ציווה המלך לשומרנו בדרך. כל הלילה וכל הבוקר רכבנו, כי אמרתי, בשוב אבי מהכות את בני עמון, אצא אני ראשונה לקראתו:

"עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה –

עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי שִיר!"

שקר ענו בי הסופרים, אחַי בני אבי! את בגדי לא קרעתי כראותי אותה! שמחתי ועלצתי ביחידת־חיי, בענת! לבית אלוהי־שדי, מול בית השופט, מיהרתי, לתת שַלמֵי תודה על הניצחון אשר הנחיל לגלעד במלחמה בבני עמון. מלחמתי האחרונה. את חרבי, אשר פֶּתח בית האלוהים הפקדתי בידי כימהם, לא אחגור עוד. את ענת אתן לאשה לכימהם בן ברזילי אחי בן אבי, ואת חרב יאיר בן מכיר אחגור אני לירכו.

לפני המזבח עמדו הכוהנים, אחַי בני אבי. את שַלמי התודה מיאנו להקריב ליהוה. את הנֵדר אשר נדרת ליהוה, אמרו הכוהנים, את אשר פצית פיך, עשֵה. בתך תהיה ליהוה.

כדוב שכּול הייתי. לוא חרבי לירכי, את כולם אל אבני גלעד שיספתי. כמשוגע צעקתי:

אהה, בתי! הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּינִי, וְאַתְּ הָיִית בְּעוֹכְרָי! מדוע זה שבת מארץ טוֹב, מבית המלך אביך זקנך?! קומי שובי לארץ טוֹב, משׂערת ראשך תיפול ארצה, את כל מצפה יגירו שלוש־מאות גיבורי לפי חרב!

בתי ענת לא שבה לארץ טוֹב. בבית השופט במצפה ישבה, ואני נסגרתי אתהּ מאחרי דלתיים ובריח. הכוהנים, אחַי בני אבי, סבבו בערי הגלעד, אמרו כי אחר אשר פציתי פי אל יהוה לא אוכל לשוב, הזהירו מפני המגיפה אשר תכה בכל משפחות מכיר בן מנשה בעוון הנדר אשר הפירותי.

סגורים ומסוגרים ישבנו בבית השופט, ודברי הכוהנים ויִללות הנשים לוחכים כאש קוצים את נפשותינו. שבעה ימים ושבעה לילות נשאו הכוהנים את דבריהם באוזני העם הנאספים בחצר המקדש ושבעה ימים ושבעה לילות ייללו הנשים המקוננות. ביום השמיני תקעו הכוהנים בשופרות וקראו צום בכל ארץ גלעד לעצור את המגיפה המפילה חללים בצָרתָן ובסוכות ובמחניים וביבֵש, אין בית אשר אין בו מת, לבשו שק וצעקו אל אלוהי יעקב, יוסף, מנשה ומכיר. יומם ולילה שמענו את הכוהנים הקוראים בקול גדול בחצר המקדש ואת העם הסוגרים על בית השופט אשר אבניו ברזל שחור, מתגודדים ובוכים ומתחננים לפנַי לאמור:

צא, צא יפתח, עשֵה לבתך כאשר נדרת ולא ירבו הנופלים במגיפה מחללי חרב בני עמון.

ו

שפטו נא אתם בין כוהני מצפה, אחַי בני אבי, וביני:

מאחרי כותלינו, כותלי האבן השחורה, עולֶה קול העם ברֵעוֹ. הכוהנים צועקים ליהוה ומבקשים אות או מופת, כי נעצרה המגיפה. והנה רץ בא, נופל לרגלי הזקנים: גם ברָמות גלעד הִכתה המגיפה! עוד זה מדבר ואיש בא מאֶדרְעִי: היה הנגף בכל אדרעי, בבית ובשדה, לא פסח על זקן ועל טף, על הצאן ועל המקנה!

ואני, יפתח הגלעדי, אשר בשדות המערכה, מאדום וערב וארץ נהריִם עד ארץ חרמונים, לא יראתי מפני צר ואויב, שומע את הכוהנים קוראים באוזני העם את אשר אמר פנחס בן אלעזר הכוהן במצפה, היום ידענו כי בתוכנו יהוה, אשר לא מעלתם מַעַל כאשר מעל עכן בן זרח בַּחֵרֶם, ועל כל עדת־ישראל היה קצף.

כל העם צועקים השמימה, עד אשר ארץ רעשה: צא, צא יפתח, פצית פיך אל יהוה לא תוכל לשוב!

ופתאום קמה יחידת־חיי, ענת, אל שער־הבית התפרצה, בכוח ענקים הסירה את בריחו, כל העם נסוגים מפניה ימינה ושמאלה, וכבר היא קרֵבה אל הכוהנים הניצבים פתח המקדש ובדִממת־האלם המכסה את הכיכר, נשמע קולה פעמונים:

עשו לי כאשר יצא מפי השופט אבי!

ואני, רגלי כבדות כאסורות בנחושתיים, מדַדֶה אחריה, קורא בגרון גדול:

שקר ענו בי הכוהנים! שקר, ענת! אם כָּעובדים את כְּמוֹש ואת בַּעל־פְּעוֹר נדרתי להעלותך עולה, תצא אש מהשמים ותאכל את יפתח בן גלעד!

ובדממה הדקה נשמע רק קול יחידתי שונה:

ייעשה לי הדבר הזה, אבי!

לא יקום ולא יהיה! – נפלתי לרגלי הזקנים והכוהנים, אחַי בני אבי – אל תשלחו ידכם אל הנערה ואל־תעשו לה כל מאומה! יפתח יהיה השה לעולה וקורבנו יעצור את המגיפה. בתי, ענת, בתי, מי ייתן מותי תחתייך, בתי!

שפטו נא היום אתם בין הכוהנים, אחַי בני אבי, וביני:

עשרים שנה ושנה שוטטתי בראש נערי בארץ הקדם והתהלכתי בה ועוד עשתי־עשרה שנה ישבתי בארץ טוֹב, משנה לרכבאל המלך, אבי עֲתר אמי, ושר־צבאו. זקני גלעד, כוהניה וסופריה, אחַי בני אבי, התחננו אלי לאמור: עתה, בצר לנו, באנו אליך. הילחם לנו בבני עמון והיית לראש לכל יושבי גלעד! ואני, בראש שלוש־מאות נערי ובראש איש גלעד וצבא ארץ טוֹב הִכיתי את בני עמון, עשרים עיר, מכה רבה מאוד, עד אשר נכנעו מפני. ואם זאת הקללה הבאה על ראשי מיֶדכם, אחַי בני אבי, חי אלוהי שדי אם לא אצווה את נערי לעשות למבקשי נפש יחידתי את אשר עשו שלוש־מאות המלקקים אשר עם גדעון לשרי סוכות ולזקניה, לָדוּש את בשרכם את קוצי המִדבר ואת הבַּרקנים ולשוב לארץ טוֹב עם ענת, עם יחידתי.

את חרבי לא שלפתי מנדנהּ. ביני ובין הכוהנים התייצבה ענת, ובשלישית וברביעית אמרה:

ייעשה לי הדבר הזה, אבי. רק יַרפו הכוהנים ממני שניים חודשים, ואלכה ואבכה על בתולי, אני ורעותי, בנות ארץ טוֹב! הן שופט בישראל אתה, יפתח בן גלעד בן יאיר בן מָכיר, אדוני אבי! לא ימרה איש כיפתח את דבר כוהני מצפה – את נפש בתו יציל וכל איש גלעד אשר הושיע מיד בני עמון ייתן למגיפה!

יחידת־נפשי, רק היא לבדה היתה בעוכרי! דבריה הִכוני בתימהון, וכִנציב מֶלח עמדתי בפסוֹע ענת לתוך בית האלוהים, אל הגַלעד. כשיכור התנודדתי, וכעיוור גיששתי דרכי אל בית השופט. ביום ההוא סגרתי אחרי את שערי־ביתי ולא יצאתי עוד. שניים חודשים עוד הוסיפה התקווה להבהב כנר בנפשי הגוועת. בשוב ענת מן ההרים ובהיעקדהּ אל המזבח – לחשה תקוותי – אולי יקרא מלאך יהוה גם אל הכוהנים מן השמים, אל תשלחו ידיכם אל הנערה!… אולי מנסה האלוהים גם אותי כאשר ניסה את אברהם…

נֵס לא קרה. ביום הנורא ההוא, כאשר עשו לבתי הכוהנים את אשר אמרו כי פציתי פי אל יהוה, החילותי לָמות. בספר שופטים כתוב לאמור: “וישפוט יפתח את ישראל שש שנים”. שקר כתבו הסופרים, אחַי בני אבי, שקר! שש שנים חי גופי אחרי עקידת ענת, אבל כאשר הגיע בעד כותלי האבן השחורה ריח בשרה הבוער של יחידת־חיי, בתי, בתי, כלתה באש הזאת גם נפשי, ורק גופי שׂרד עוד שש שנים ארוכות וריקות. לא שפטתי את ישראל, ומפתח ביתי לא יצאתי עוד! כשמשון אחר אשר גולחו מחלפותיו הייתי. כשאול אחר אשר מאס בו שמואל ורוח אדוני סר מעליו הייתי.

ז

מאה דורות עברו מאז.

כל השופטים אשר שפטו את ישראל, והכוהנים, והסופרים, וכל מלכי יהודה וישראל, כולנו ישנֵי־עפר. גם גופי.

רק כל האצור בספר־הספרים, בבית־גנזי־הרוח, חי כמיָמים ימימה. דור הולך ודור בא, ובגעת כל דור בא בכתוב על הספר, מתעוררים לחיים חדשים כל מתי הדורות ההולכים. לא בדמותו כצלמו בחיי־הבשר שב המת וחיָה, כי אם כתוֹארו בספר. רק את אשר כתבו סופרים בחרֶט־אנוש עלי־גיליון, רק אותו לבדו ישיבו לחיים דורות באים. לא הדם הוא הנפש – הסֵפר הוא הנפש הנשארָה. נוח, ואברהם, ויעקב, ויוסף, ומנשה ומכיר היו כל אשר שמע הילד יפתח בבית האלוהים במצפה מפי הסופרים אחי אביו השופט גלעד. אין נוח לדורות הבאים אלא נוח שבספר. אין משה – אלא משה שבספר. יהושע הוא יהושע שבספר. שמואל הוא שמואל שבספר. אין זולתם לדורות באים.

ויפתח?!

גרופית של שִקמה?!

יפתח בדורו כשמואל בדורו?!

מה יודעים אתם, באי הדוֹר המֵאה אחר אשר בָּאַני המוות בחשכת בית השופט במצפה, על יפתח, על דורו, על כל אשר זממו הזקנים, ועוללו הכוהנים וכתבו הסופרים לדורי־דורות?!

שפטו נא היום אתם בין אחַי בני אבי וביני, אם שקר מעיד אני בהם היום:

בבואם אלי לארץ טוֹב, רק מפחד עמון באו, ואולם את שנאתם אותי לא כיבה גם הפחד. וביתר שאת ליבה את שנאתם אשר הכנעתי את עמון מפני. לא בְּיום, לא בשבוע ולא בחודש צולחת היתה בידם המזימה להקים את גלעד וישראל ביפתח. רק יחידת־חיי, בשובה מארץ טוֹב לצאת לפנַי בתופים ובמחולות, רק היא היתה בעוכרי. את בשרה שרפו באש הכוהנים, אחַי בני אבי, ועל מזבחה אוּכלה גם נפשי. ביום שובו מהושיע את גלעד צָמתו בבור חיֵי יפתח, במחשכּים הושיבוהו כימי עולם.

כזאת וכזאת עשו בדורו הזקנים והכוהנים ליפתח.

ואולם הסופרים, אחַי בני אבי, מאה דורות, מאה פעמים, מותתו אותי נפש. הלוא צבא לֶאֱנוש, וכימי שָׂכיר ימיו. החיים אשר קיפדו הכוהנים, היו רק חיי הבשר. ועוד כל ימי הספר בארץ, יחיו המתים אשר בספר. בעיני־הרוח יֶחזֶה כל דור ודור בִּנפוֹחַ הרוח במְתֵי־הספר וחיו. בת יפתח חיה גם היום, כמו לפני מאה דורות, תמה וברה, קורבן חינם.

והשופט, אביה, יפתח?!

מאה דורות, דור אחר דור, שבים ומקימים מהמתים את יפתח שבדו מלבם הסופרים, אחַי בני אבי. אותו – את יציר קנאתם ושנאתם של אחַי בני אבי – מחַיֶה כל דור ודור מחדש, ואותי, יפתח, רוצחים הם נפש בכל דור ודור, מאה דורות, מאה מיתות. שש שנים סגור ומסוגר בבית השופט במצפה ישבתי, למלחמה באויבי גלעד לא יצאתי ואת ישראל במצפה לא שפטתי. כאשר עשו אחר נפול גלעד אבי, לקחו להם גם עתה זקני גלעד את שדות כל איש גלעד ואת כרמיהם ואת זיתיהם הטובים. וכאשר אמרו בני אפרים היושבים בתוך מנשה לפרוק את עול גלעד ולעבור את הירדן, שְחטוּם אחַי בני אבי אל מעברות הירדן. שקר ענו בי הסופרים. לא ידי שפכה את דם אפרים, אחי מנשה. בבית השופט במצפה, בחושך, שש שנים, תיניתי ליחידתי, לענת, שאלתי את נפשי למות, בכל בוקר אמרתי מי ייתן ערב ובכל ערב אמרתי מי ייתן בוקר. מדי יום ביומו, בוקר, צהריים וערב, נעצו אחַי בני אבי שבטים בלבי. מבעד לכותלי האבן השחורה בקעו תרועות היוצאים למלחמות ואֶנקות השבים מהן, מִצהלות הגבורה וִילֵל המקוננות, ויום אחד שמעתי מאחרי כתלי גם את מִקהלת ילדי מצפה ברינה קוראת:

יפ־תח ה־גל־ע־די בן־אִ־שה־זו־נה! יפ־תח ה־שו־פט בן־אִ־שה־זו־נה! השו־פט בנזו־נה! השו־פט בנזו־נה!…

כמשוגע הייתי. את ידי בחושך שלחתי, ואת חרבי, חרב יאיר בין מכיר, לא מצאתי. הן לכימהם בן ברזילי נתתיה ביום הארור ההוא, פתח בית האלוהים. כעיוור קמתי לצאת לכיכר העיר, בין בית השופט לבית האלוהים, לקלל את המתקלסים בשמי ובשם אמי עתר בת רכבאל מלך ארץ טוֹב כאשר קילל אלישע את הנערים אשר קראו אחריו, עלֵה קרחַ, עלה קרח. ואולם השבטים נתקעו בלבי כשבטים אשר תקע יואב בלב אבשלום עודנו חי. יום אחר יום, שש שנים, המיתוני הכוהנים אחַי בני אבי. רק זאת היתה נחמתי: ביום אשר איאסף אל אבותי, תִכבה לָעד שנאת זקני גלעד וכוהניה, אחַי בני אבי, אותי. וביום אשר ייאספו הם כולם אל אבותיהם, ייטמנו אִתם גם אֵפר־שנאתם ורעל־קנאתם. וכל אשר יזכור ישראל עד דור ודור הוא את אשר הושיע יפתח את גלעד מיד בני עמון, ורק מקריבי בתו ענת ומחללי שמו ושם אמו עתר בת מלך ארץ טוֹב יהיו לדיראון עולם. משפט הדורות יהיה משפט אמת.

בלילה ההוא, שש שנים אחרי אשר שרפו הכוהנים את יחידתי, מת גם בשרי. נאספתי אל אבותי.

ולא עלתה על דעתי, כי לא הזקנים ולא הכוהנים הם רוצחי לעולמים, וכי הסופרים הם שימיתוני פעם אחר פעם, מאה דורות, מאה מיתות, הם שיהיו רוצחי לעד.

גרופית של שקמה?!

זובח בתו?!

בן אשה זונה?!

שִפטו נא היום אתם.