א    🔗

אל הטלפון הריץ אותו – מוּתר לומר – הכאב שהשתכן בתוכו לפני שלושה ימים ומאז אינו מניח לו לרגע. כבר עקרו טוֹחנוֹת מתוך חניכיו, שורש מתפורר אחר שורש מתפורר. כבר התנסה בייסורי תוֹספתן שהֶאליחַ, שהיו קשים כל־כך עד שהרופא־המנתח עצמו בא אליו לאחר שהתעורר ואמר, שאינו מאמין ששלושה ימים נשא כאבים כאלה קודם שהתייצב למסדר החולים. לא כייסורי הגוף, שאין כלל דמיון בינם לבין המציק הזה.

ואולי כאֵב אינו מה שיושב בתוכו בשלושת הימים האלה, שהוא כלוּא בחדרו, כלומר, משעה שנחלצה השיירה מן הכיתוּר במבואות בית־לחם ושָבה איכשהו, בלי המשוריינים, בלי הנשק, נושאת חללים, נושאת פצועים, שבה, כמו שאמרו, בשלום. הפנסיון, ששוּכנו בו בקיץ שעבר משוחררי הצבא הבריטי וכמה מן האמריקנים החדשים – כמו נכרתה לשונו. לא דיבור, לא צחוק, לא צעקה. מישהם עודם מתגוררים כאן: בחדר־המדרגות שנבנה רק למחצה עולות ויורדות רגליים, חולפות על־פני דלתו. תריס משתלשל. דלת נחבטת אל מזוזתהּ. לא רק פָנים. רק הדממה הולכת ונכרכת, רק הימים שותתים מתוך גופו, מותירים את הכאב הזה. חולי ההֶמופיליה, שדמם פשוט ניגר וכלֶה, האם הם כואבים? אולי כאלה אנחנו, כשהזמן הוא הנפש, כחולי־הזמן: כאֵב הזמן הניגר וכלֶה, כאב היום האחרון, או היום שלפני השיירה האחרונה, שלפני הקרב האחרון, זה שבעיצומו תִכלֶה טיפת־הזמן האחרונה – הכאב הזה הוא שהחישוֹ, כמו בסכנת־נפשות, אל הטלפון.

לא כך. בסך־הכול שאל את פרופסור וַייסְנבַּאך אם ייאות לקבל אותו לשיחה בביתו.

יישָנה הנֵס, או לא יישנה – בינתיים העבודה הזאת, שאם יאשר אותה הפרופסור, ייוותר בפנקס־התלמיד שלו לפחות משהו מסֶמסטר החורף שלא היה. בינתיים משהו, משום שלהתחיל הכול מחדש פעם שלישית – לא יוכל. גם שיבה שנייה – לאחר ארבע שנים בדרכי המלחמה הארוכות, עד סואץ וגֶ’ניפה וטוֹבּרוּק ובּנגַאזי וסַאלֶרנוֹ ובְּרִינדיזי ופְיוּג’י ופַאֶנצָה ומֶסְטרֶה וטוּרנֶיי וסְחֵיבְנינְחְן והיכן לא – שיבה זו אל הארגון הפנימי של קהילות אשכנז במאה הי“ג היתה טירוף גמור. מדוע, באמת, עלה מחדש להר הצופים? אולי פשוט הביטחון שמַקנה המוכר, אולי שתי שנות־הלימוד הרשומות כדת וכדין בפנקסו, רישום שהִקהה את כאב הזמן השותֵת, אולי קִצבת־המחיה והפטוֹר משכר לימוד. סמסטר שלם בשנה הראשונה אכלה ההסתגלות – לכיסא־התלמיד, לאותיות הקטנות, למראֵי־המקומות, אל ארבעת הכתלים, תמיד ארבעה כתלים. סמסטר שלם עד ששכחו כפות־ידיו את גלגל־ההגה, את המפתחות, את שַמני הסיכה, עד ששבו האצבעות והתרככו, עד שנמחקו מתוך עיניו כבישי־המִדבר הסרגליים, העיקולים המסוכנים במעברי האפֶּנינים, גשרי הבֵּיילי על הפּוֹ, הנסיעות הארוכות בנתיבי ה”בריחה", עד שהרגיל עצמו מחדש לקצבּוֹ הקבוע של המסלול הצר – מן החדר בבית־הכרם במספר שתים־עשרה, מקולנוע תֵל־אוֹר להר הצופים במספר תשע וחזרה.

כשנסתיים הסמסטר השני ונכנס הקיץ, חש כיצד שבה אליו היכולת הישנה, כמו בשתי השנים הרחוקות ההן, כשהיה הר הצופים פסגת כל מאוַייו. בקיץ הספיק להכין עצמו לבחינת־כניסה לאיזשהו סמינריון, לכתוב עבודה קטנה לחוג מִשני, אבל את עיקר כוחו שיקַע בעבודה לפרופסור וייסנבאך. ממש עד לימי נובמבר היה עסוק בכתיבת הנוסח הסופי. ואז חזרה מלחמה, והוא בתוכהּ.

אל הטלפון בפינת בית־הקפה הריץ אותו הכאב השותת. חמישים פסיעות מן הטלפון הזה מוטל חצי רחוב בן־יהודה, גלים של חורבות. המים אינם מגיעים עוד מן המעיינות שבשפלה. החשמל מגמגם ומַקליש ומתעלף, ויום אחד יכבה סופית. לְמה אתה מצפה מן הטלפון הזה, אם גם יחזיר אליך הד?

קולו של וייסנבאך היה כעולה מן הקַתדרה – קול רפה, משתנק, יֶקי למן ה“האלו” הפותח, אך מפתיע בהתעוררותו מרגע שהוברר לו כי תלמיד זה חזר מגוש עציון ולפרק־זמן שאינו יודע כמה יֶארך – וכי הוא מטלפן בעניין העבודה שהגיש לפרופסור בנובמבר.

“כמובן. היכן נמצא אדוני ברגע זה?”

מה שנדחף לנסותו כהשבעה נגד הזמן הניגר וכלה, היה למעשה מביך בפשטותו. מי היה מאמין, שהפרוּסי הזקן לא רק מכיר אותו בשמו, כי אם שמח בו.

“מר צוּריאל, האלו, האם אדוני שומע אותי?”

כן, שומע, והוא נמצא – בעצם – לא רחוק מביתו של הפרופסור, בקצה רחוב עזה.

“אם כן, יבוא־נא מיד,” ומן העבר השני של קו הטלפון הגיעה שאיפה אַסתמַטית, כמו בשעה שהוא קוטע את הרצאת־הדברים החדגונית, לוגם מכוס המים שהוא נושא עמו בכניסתו לאולם־ההרצאות וממשיך: “אשמח מאוד לראותו, מר צוריאל. יבוא־נא, יבוא.”

 

ב    🔗

החשיכה שירדה על העיר היתה יותר מערב חורף שהקדים להיכנס, יותר מחלונות בלתי־מוארים. ירושלים, שחזר אליה לפני שנה וחצי מארבע שנות הצבא, שוּסעה בידי הבריטים בגִדרות־תיל ומחסומים, שחצצו בין חלקי העיר השונים ושכונותיה. העיר שמצא בשובו מן הגוּש לפני שלושה ימים – כמו נשבר לִבהּ. מעבר להריסות רחוב בן־יהודה, במעלה רחוב המלך ג’ורג', הלאה מבית־המַעלות, נפתחת הריקנות המוּעדת לפורענות מכיווּן חומת העיר העתיקה, והלאה משם חורבות מועדון הקצינים הבריטיים ומעבר מזה האגף החרֵב בבניין דמוי־הפרסה של המוסדות הלאומיים. הכול הולך וסוגר עלינו, והמִלה מצוֹר מגדירה מצב.

השיירה שמתוכה נחלצו לפני שלושה ימים – בלי הרכב ובלי הנשק – במבואותיה הדרומיים של בית־לחם, היא חלק מן הזמן הניגר וכלה. אין עוד משוריינים בעיר. אבדו מעט המקלעים הכבדים וחלק נכבד מן הנשק הקל. נשכַּח את נֶבִּי דניאל. נהרהר בדפוסים הארגוניים של הקהילה היהודית והעיר הנוצרית באשכנז כל המאה הי"ג.

וכבר רחביה. עוד כמה עשרות צעדים, ימינה, שמאלה ושוב ימינה, ופתאום – מחמת צליפה קרה של רוח, שבּואכה עמק המצלבה היא כמעט אביב, ואילו בשפלת החולות והצריפים היא יותר מחורף – או אולי בשל חזות בתי־האבן החבויים בין האורנים המאוושים, כאילו הריח זה עתה לראשונה את ניחוחה האחר של העיר, לפני המלחמה, לפני חוץ־לארץ, שבע שנים קודם – פתאום חזר ונתלָה בזמן, כמו בחבל. מתחת לרגליו נעקרה אבן, והיא מידרדרת לתהום, אבל הוא לופת זמן ארוך ולא ניתק, מתרומם בשרירי ידיו, ורק רגליו מגששות חושך.

מלים, מלים. כך, בסך־הכול, רוקחים מה שמכנים בלשון נקייה – עבודה:

קח את “ספר חסידים” והעלה על כרטיסים מקוּוקווים כל מראה־מקום, שיש לו נגיעה אפשרית לנושא עבודתך. קח את ספרו המוֹנוּמנטלי של פרופסור וייסנבאך במהדורה האנגלית (הוצאת שוקן, ניו־יורק), שהרי מו"ל עברי טרם נמצא למפעלו העיקרי של ההיסטוריון הדגול, ואילו גרמנית, הלשון שנכתב בה ספרו במקורו, אינך קורא. יהא כלל־זהב זה נקוט בידך: אל תסטה מהשקפתו היסודית של המחבר, שהוא משעינהּ על בחינתם הקפדנית של מקורות עבריים מתוך השוואתם הדקדקנית עם מקורות כלליים בני הזמן, לעתים מאותם המקומות עצמם. באוזני וייסנבאך, שאין לה תעודה, ספר, רמז או כל מקור אפשרי אחר שאינו בקיא בהם, אל תנסה כלל להתהדר בידענוּת, אך ראוי שתגלה היכרוּת כלשהי עם אותן אסכולות המדגישות תנאים כלכליים וחברתיים, מתחים מעמדיים ואינטרסים שלטוניים כרקע ריאלי לתסיסות רוחניות כמו גם לדפוסים ארגוניים. מן המוטו המובא בפתח העבודה יִרווה פרופסור וייסנבאך נחת: “בני־אדם שמהלכים בארץ למצוא מקום לגור שם יעיינו ביישובי הארץ באותה העיר מה עניין הגויים אם גדורים בערווה, דע אם ידורו יהודים באותה עיר גם בניהם ובנותיהם יהיו כיוצא בהם באותם גויים כי כל עיר ועיר כמנהג הגויים כן מנהג היהודים שעמהם ברוב המקומות” (ספר חסידים, סימן תתתק"א, ע' 321). זהו המאפיין את כל שיטתו המדעית של וייסנבאך – חוזר צוריאל בראשו על עבודתו, שפרטיה צפים ועולים, לתימהונו, מאליהם – מוטו זה הוא מעין קריצה של תלמיד־חכם, רמז שירדתי לסופה. כך אזכוּר השקפתו של אנרי פִּירֶן על התפקיד שמילאו הסוחרים מן החוץ (היהודים?!) בהחייאת הקַאסְטרוּם או הבּוּרגוּס שמן הקיסרות הרומית, שנתנוונו זה כבר וירדו למדרגת מרכזים דתיים, שלטוניים והגנתיים בלבד, והחזרת מעמדם כמרכזי־עצבים כלכליים (וראה “קיימברידג' מידיבל היסטורי”, כרך ו‘, ע"ע 503־8, עמ’ 513 וכן השקפה המובעת בעמ' 483, השקפה שונה ביסודה מזו של פִּירן). וראה וייסנבאך, שם… וראה שם, שם –

לפתע נהפך לו הכול לשעשוע, וכמו מתוך בית־גנזים חזרו הימים המתוקים של הקיץ שעבר, קיץ ראשון לאחר שנים, שלא היתה במהלכו כל מציאות שהיא לבד מזו של גלי הספרים, אלה שלאורך אולם־הקריאה שבבית־הספרים הלאומי ואלה שמבקשים את הספרנים שיעלוּם כמו שמתוך באר, ספרים שאתה מערֵם לפניך אל השולחן, בהול – הו, הזמן שאבד – לקרוא, להבין, לשלוף, לסווג, לחבר, לשחק את כל מלוא כובד־הראש של הבּוֹר הסוּד, של החריף ובקי, של הממלא כרטיס אחר כרטיס, דף אחר דף של מוּבאות וסימוכין ומראי־מקום והערות שָם שָם. פרַאנק, קהילות אשכנז ובתי־דיניהן. וסַאלוֹ בָּארון. וכן טוֹני, הנצרות ועליית הקפיטליזם. ובהערת־שוליים אחת לפחות להזכיר את מאכּס וֶבֶּר. וּראה הרבעון למדעי היהדות כרך פלוני ו“ציון” כרך אלמוני, שם, שם ושם־שם –

עליז – זה לא מלה. משחק – זה לא מלה. המלים שהוא מעלה מנשיית ארבעת החודשים האחרונים, משיירות־הטירוף הזוחלות לאִטן לירושלים ומתוכה ליישובים המנותקים בואכה חברון, אותן זניקות של להטוּטָרים דרך חישוקי־אש, שסופהּ הטוב של כל אחת מהן רק מקרבת את ההתחלה הרעה של זו שלאחריה, וכך עד למלכודת ליד בריכות־שלמה, שאומנם נחלצנו מתוכה, אך רק עם תִלי־המלים הללו בתוך קפלי המוח, המלים העולות עכשיו מן הנשייה.

הרחוב המתעקל הזה על שמו של ההרפתקן מטוּדֵילָה. איך נראית אותה עיר הנידחת בצפון הפִּרִינֵאים, ומה טלטל את בנימין הראשון ממדינה למדינה שעה שלא חיפש ולא ראה ולא מצא אלא אותו דבר עצמו, “כמו מאתיים יהודים ובראשם שלושה רבנים.” איך יכול אדם לשבת ברחוב כזה ולא להיתקף שיגעון נדודים. וייסנבאך יכול. הוא יושב במקום אחד ונוסע בלי מנוח עם ספריו ממדינה למדינה, מיהודים לנוצרים, מרבי יהודה החסיד אל אבא יוֹאַכים די פיוֹרי וה“אֶוַונאנגֶליוּם אֶטֶרנוּם”. מסעות במלכויות המלים. מה יפות מלים ערטילאיות אלה מול רוח־הערב הצולפת ועולה מכיוון עמק המצלבה, רוח נושאת עבים שאולי ייהפכו במהרה לגשם, מלים המרחיקות את מה שאתה מוכרח לשכוח.

שאתה בן עשרים ושבע.

שהיה קיץ כישופי אחד על הר הצופים, בין בניין רוזנבלום לבניין וולפסון, קיץ שלא יחזור, הר שבארבעת חודשי החורף נתייתם מרבים כל־כך מאוהביו והנותרים עודם מתים והולכים, ואך לפני שלושה ימים יצאת אתה בעור שיניך. הנקישה בדלת או בתריס החלון עוד תשוב ותישמע – בעוד שבוע, או מחר, אם לא הלילה.

וזה הבית.

שנתיים שמע צוריאל שיעורים אצל פרופסור וייסנבאך עוד לפני שהלך לצבא הבריטי, ועכשיו אינו רק תלמיד השנה הרביעית, כי אם אחד הקשישים, אבל בביתו לא היה אפילו פעם אחת. שלא ככמה מעמיתיו, אין וייסבאך נוהג לקיים סמינר פרטי בביתו, כאילו גם דלתו, כצווארוניו הלבנים, קשה ומעומלנת.

החצר חשוכה, ורגליו מגששות במדרגות היורדות אל הבית, שנכנסים לתוכו מן הצד, משמאל. רכּוּת של מחטים שלא טואטאו ימים רבים בולעת את צעדיו. מתחת לנופם הסתוּר של האורנים כמו נֶאגר חושך גם מן הלילות שעברו. בכל־זאת נראים כמה פחי־אשפה העולים על גדותיהם. הכניסה מוגנת בקיר של שקי־חול. הכפתור בתוך חדר־המדרגות זורח, אבל החשמל אינו עולה. נוּרה שרופה, קֶצר, או השד־יודע. לאורו של גפרור הוא עולה חצי־קומה. הרצפה אינה מבוּיֶצת, אבל גם רחוצה אינה. חלל עבֵש מחזיר איזו תוגה, והגפרור דועך לפני הדלת הראשונה. שתי לוחיות, זו מתחת לזו, מכריזות על דוקטור למדיצינה ג' שִיקלֶר, מחלות פנימיות ודוקטור למדיצינה ה' שיקלר, ילדים. ילדים זו כנראה הגברת. את השם על הדלת ממול אין רואים. רק לאחר שקירב את הגפרור ואת עיניו אל המזוזה, ראה פיסת־קרטון, שנגזרה מתוך תדפיס של אחד ממאמריו, ונתחבה לתוך מגרעת המצילה דמויַת לוחית־הדומינו: וייסנבאך.

 

ג    🔗

את הדלת פתח וייסנבאך עצמו, אך כיוון שרק מִגבו הוּאר באור־הנפט של נורת חמישה־עשר ואט, היה הרושם הראשון של צל בתוך צל. רק הצווארון המעומלן של חולצתו הלבנה הבהיק כתמרור באפלולית המסדרון הצר, מעל לאפלולית החליפה – גם לשולחן־עבודתו, ביחידוּת, יושב היה בחזייה מכופתרת היטב ובמקטורן – הנראית עכשיו שחורה ממש, מתחת לפנים הכחושות ולשׂיבת תספורתו הפרוסית.

ניכר היה שאת שמחתו בתלמידו הוא מתאמץ להוציא לאור – שפתיו האפורות נעוו לסדק צר וארוך מתחת לשפמו הגזוז כמעט עד לעור, אצבעות שתי ידיו לפתו את כף־ימינו המהססת של צוריאל, טלטלו אותה בתנועות קצרות ומהירות, כמו שמנערים בקבוק תרופות, מלמל משהו נחנק, שבחצי־ניחוש נשמע כברוך הבא ואני שמח לראות את אדוני בריא ושלם ברוך השם, ורק אז הִרפו האצבעות הקרות והאַרתריטיוֹת מכף־ידו של האורח ורמזו לו שיֵלך ראשון לעבר החדר המואר שבקצה המסדרון, חדר שספריו כמו גלשו והגיעו עד לכניסה.

לא בדיוק. באמצעו נחסם המסדרון כמעט כולוֹ בדוּד־פח מגוּלוון, וסביבו היתה הרצפה רטובה. אפילו פרופסור וייסנבאך זקוק למעט מים – למלא בהם את הכוס, שהוא לוגם מתוכה כדי להקל מעט מעל החנק בגרון. והרהור נוסף: האם נותר ערירי? אילו התהלכה כאן אשה, לא היתה מניחה לשלולית כזאת לעמוד באמצע המסדרון.

גם אחרי שהציע לצוריאל את כורסת־העור הישנה שבפינת החדר, גם אחרי ששאל אם ישתה כוס תה ובלי שימתין לתשובה יצא – למטבח, כנראה – לא נשמע בדירה שום קול נוסף, לא אשה, לא בנים, לא עוזרת, לא מישהו יסעד מלומד דגול זה, או לפחות יימצא במחיצתו ויסלק משהו מבדידותו. אבל צורתו של פרופסור וייסנבאך עצמו – כך נדמה לו עכשיו – לא השתנתה כהוא־זה בשבע השנים שעברו מיום שנכנס פעם ראשונה לשמוע הרצאה מפיו. אפילו החליפה האנגלית הכהה – לא שחורה, כי אם אפורה כרֶמץ – היא אותה החליפה. רק שיבת שערו הקצוץ הלבינה מאוד, לחייו השקועות שקופות יותר ומטבעות־הסומק מתחת לעצמות־הלחיים החדים הן כלהטוֹ של איזה חולי. ועדיין גזרתו דקה ומתוחה, עדיין אין חזותו – אף בין קירות־הספרים האלה – מתחברת אל קהילות שו“ם, אל השו”ת של רבני צרפת ואשכנז, אל משחקי הצירופים המסוכנים של בעלי חוכמת־הנסתר, אל הכתב המחוק של פנקסים ישנים. בין מדפי הספרים, תִלי התיקים, התיבות השחורות של הכרטיסים, פיסות־הנייר התחובות לסימן בין הדפים – נראה הוא לא ככותב דברי־ימיהם של יהודים מוזרים, הצמודים אל מצודותיהם של מלכים והגמונים ביערות אירופה, נושאים מגירוש אל גירוש זיכרונות וחלומות לא ממקומם ולא מזמנם שלהם, אף לא מן המקומות שמהם גלו אבותיהם ולא מימיהם; בין כל ספריו יושב פרופסור וייסנבאך כמין מַרשל פרוּסי, שבראשו מוסיפים לחיות קולותיהן של מאה מלחמות. הבשר כמעט כלה, עור לבן ושקוף ואצבעות שנתעקלו ונתקשו, אך הסנטר עודנו תקיף כחרב רחבה. השפתיים עודן חשוקות. העיניים – שקועות בחוריהן, ואף מבעד לעדשות־המשקפיים העבות בוהות במין סמיוּת מוגדלת במה שלפניהן – העיניים מוסיפות לנהל מלחמות עתיקות, שכאילו הוכרעו מזמן. ואולי אחרת: כאחד הנזירים הצפוניים, שרק בגילופי־העץ חוזרים הם לעיקרם, קשיות מזוּותת וצללים עמוקים. אש סגופה בתוך אש חיוורת.

שתי כוסות־תה מקשקשות על תחתיות־זכוכית, נעליו הממורקות מגששות את השטיח המהוּה שלפני שולחנו, כך שב פרופסור וייסנבאך לחדר: מורה זקן לדברי־ימי ישראל. צוריאל לקח מידיו כוס אחת, והוא הקיף את שולחנו, הציב בזהירות את הכוס השנייה והתיישב בכיסא שלו, מעבר מזה לגלי הספרים, התיקים, פיסות־הנייר, שאותיות גדולות ורועדות כתובות עליהן באלכסון. לרגע נדמה היה לצוריאל שאצבעותיו של הפרופסור הופכות בניירות בחיפוש אחר העבודה שלו, אך זו לא היתה אלא תנועה שגורה של מצביא, שכאן, על השולחן הזה, מנצח הוא על מערכות היסטוריות גדולות.

“אפשר יודע אדוני מה שלומו של מר דְיַאמַנט?” אמר פתאום, בלי שום הקדמה.

“קרה לו משהו?” – וזה בחרדה, כאילו שמע תשובה, לא שאלה. בשלושת הימים האלה שמע עוד ועוד שמות של נופלים, עד שהוא סוגר עצמו מכל אדם, שלא לשמוע שֵם נוסף.

“חס ושלום, אני מקווה שלא. אני שואל משום שאינו נראה בשיעורים, שאני משתדל לקיים. כבר שאלתי שניים־שלושה מחברינו, אבל גם הם לא ידעו. הוא כלי יקר, ובכוּר אחד כבר נצרף.”

פעם ראשונה הבחין צוריאל בבירור במה שמפתיע את הטועה בהיגויו הגרמני הכבד ובגלל נשימתו הקצרה מתקשה לעקוב אחר דבריו – בכמה הדר נוהג הוא בעברית ובכמה רצון היא נענית לו. העיקר הוא בתגלית, שמחבר “שלוש ערים, שלוש קהילות – עיון השוואתי” מכיר את תלמידיו גם על־פי פרצופיהם וגם בשמותיהם. ודווקא דיאמנט חסר לו בשיעוריו – אותו תמהוני, ספק פרטיזן ספק ניצול־המחנות, שלפקפק באמיתותם של סיפוריו לא־נוח ולהאמין בהם קשה, מין כזה, מפורק לפרָקיו, עובר מחוג לחוג, ואינו מוצא. דווקא זה!

“האם הוא מגויס?” ושוב, לא בשאלה, כי אם בפקפוק, וכבר התחרט על צליל הרשעוּת ומיהר לתקן: “אשתדל לברר, פרופסור וייסנבאך, ואם ייוודע לי –”

"כמובן, אכיר טובה לאדוני, אך – " והפסקה לנשימה עמוקה, "תוהה אני, כך, על כל שאר – " ועוד שאיפה מאוויר הספרים, "על תלמידי המעטים, הן אדוני שמע בוודאי – "

“כמובן,” אמר, אף שדווקא יוּדְקין, שעתיד היה להמשיך את עבודתו של פרופסור וייסנבאך בהיסטוריה השוואתית, דווקא יודקין יצא מראשו כשטלפן אל המורה. האוטובוס שירד בו מהר הצופים – ממש בראשית המהומות – הותקף בכניסה לשיח’־ג’ראח, כדור פגע בראשו ועד שהגיע האוטובוס לרחוב שמואל הנביא, כבר היה יודקין מת.

צוריאל הרכין ראשו. וייסנבאך התרכז בכוס התה שלפניו, כמקיים רגע של דומייה, וכדרכו בהרצאותיו לגם לגימה אחת, שאף שאיפה עמוקה והגבּיה חוברת דקה מעל הגל שלפניו. האם יפתח מיד בשיחה על העבודה הסמינריונית?

וייסבאך הגביה את משקפיו, קירב את החוברת אל עיניו והעבירה לגל שמימינו, ואז שאל: “ומה עשה אדוני בגוש עציון כל הזמן הזה?”

צוריאל שמע את עצמו היטב, ידע שהוא מאריך מדי ומכביר פרטים, שאין וייסנבאך מסוגל לעקוב אחריהם, ובכל־זאת המשיך ותיאר בהרחבה כל ניסיון שעבר על קומץ היישובים המנותקים האלה, שִחזר את כל מהלך ההתקפה הגדולה שנהדפה בנִסי־נסים ובייחוד צייר כל מה שעבר על השיירה הגדולה לפני שלושה ימים, מדבר עוד ועוד. רק לאחר שהגיע לסופו של המעשה, ראה שאין וייסנבאך מאזין לו. ראשו שמוט לא משום שביקש להתרכז, כי אם משום שנרדם.

במבוכתו, קם צוריאל ממקומו, דוחק מעט לאחור את הכורסה הכבדה כדי שתחרוק ותעיר את הפרוסי הזקן, שאת נימוסיו הנאים ניצל שלא לעניין אשר לשמו בא.

"אדוני ממהר – " אמר וייסנבאך והגביה ראשו. האם מתעתע בו דמיונו, ושמא באמת רואה הוא דמעות הִדליחו את העדשות העבות של משקפיו.

צוריאל מלמל מין משהו, שאינו דיבור, אך יכול להתפרש כך וגם אחרת.

"פלא הוא, שאין אדוני עייף ועוד מצא בעצמו – " עכשיו קם גם הוא מכיסאו ושאף שאיפה עמוקה, “– כוח לכבדני בביקורו. עליו לנצל כל שעה למנוחה ולחידוש הכוחות.” אך משהקיף את השולחן וקרב אל צוריאל, הוסיף: “רק עוד שאלה אחת, ירשה־נא לי – בטובו. אפשר נזדמן לאדוני להכיר את בני?”

נזדמן? בלשון עבר? האם זו סיבת הריקנות הממלאת את הבית, השלולית במסדרון שאין מי שייבש אותה?…

“זוהר שמו. זוהר וייסנבאך. הוא באחת מפלוגות הפלמ”ח."

לשון הווה, ברוך השם.

“אותה שיירה שהחזירו בה אתכם – סיפר אדוני – עלתה מן השפלה רק לפני ימים מעטים. עלה בדעתי, אולי הפלוגה של בני, במקרה –”

את השאלה, שאין האב היהודי הזקן מעז להשמיע בפה מלא, שמע צוריאל היטב: אם יעיד, שראה אותו, שיודע הוא כי בין החיים הוא, תַּרפה לרגע מן האב השאלה הממלאת אותו בעיר המנותקת משאר חלקי הארץ, משאר חזיתות המלחמה, שבאחת מהן נמצא עכשיו הבן.

“כולם תקועים בעיר. אילו היה בין העולים מן השפלה, היה מגיע הביתה כבר ביום שנחלצנו.”

מפני שידע, כי זו תשובה שאינה תשובה, לא מצא לעצמו מקום. כשכבר עמד בדלת, אמר לו פרופסור וייסנבאך:

“ובעניין עבודתו הסמינריונית, תנוח דעתו, מר צוריאל.”

“זה באמת לא חשוב כל־כך בימים אלה. אני, בסך־הכול –”

"מאמירתו זו משתמע, שאדוני מציע, אולי מתוך איזו אינטואיציה – " ושוב הפסקת קַצרת, “השקפה היסטורית שונה.”

כלום שמע המורה נימה של התנשאות מצד מי שמתהלך קרוב כל־כך אל המוות כלפי מי שמציע פירוש לדברי־ימיהם של דורות רחוקים: “רציתי רק לומר, שהתרומה שלי למחקר ההיסטורי, במקרה הטוב ביותר –”

“לא כלפיו, מר צוריאל, כיוונתי הערה זו, כי אם (שאיפת אוויר) כלפי עצמי. מקובלת בין ההיסטוריונים ההשקפה, שעל ההווה ללמוד מן העבר למען העתיד. ציניקנים מטיחים כלפי האנושות, שההיסטוריה (שאיפת אוויר) מלמדת רק זאת בלבד – שאינה מלמדת דבר. יש מדינאים היראים מפני הסגת־גבול ויש להם טענה כלפי ההיסטוריונים, שהם (שאיפת אוויר) אינם מסתפקים בכתיבת קורות העִתים, כי אם מבקשים לכוון את מחשבות דורם, לשמש מעין שוטרי־תנועה. כשהעירותי, שאדוני מציע, מתוך אינטואיציה, השקפה היסטורית חדשה, התכוונתי לזה וליותר מזה: מנקודת־השקפתו של אדם כמוני, המשתדל (הפסקת נשימה) כל ימיו להבין את קורות ישראל, עוסק היום אדוני בשינוי העבר עצמו.”

ובעוד אצבעותיו הארתריתיות ננעצות לתוך כף־ידו של אורחו ומעבירות צמרמורת בכל גופו, הפטיר פרופסור וייסנבאך:

“יִזכה אדוני להשלים עבודתו זאת.”

 

ד    🔗

אמנם, את עבודתו הסמינריונית על ארגונן של קהילות ישראל באשכנז במאה הי"ג זיכה פרופסור וייסנבאך בציון טוב מאוד, אך על עתידו של צוריאל לא היה לדבר כל השפעה.

מן המלחמה יצא, אבל כאב הזמן השותת וניגר, הזמן שהוא הנפש, לא הרפה ממנו. בניסיונותיו החוזרים לשתק כאב זה נאחז בתשובות מהירות לשאלות אִטיות. כיוון שמצא עבודה, נֶעגן בתשובה אחת. כיוון שמצא אשה, נמצאה לו עוד תשובה. בשביל להערים על הזִקנה המאיימת לקפוץ עליו בטרם עת הִרבה בקפיצות־דרך. רק כעבור שנים, בגיל העמידה, הוברר לו, שאותו כאב פשוט איננו. על נעוריו הארוכים הֵקיץ הקץ.

ובאחד הימים, הרחק מעבר לכאב ההוא ובעודו, בלשון הבריות, במיטב שנותיו, פתח צוריאל, כהרגלו, את עיתון הבוקר. בעמוד פנימי הובאה ידיעה לא־גדולה על פרס חשוב, שהוענק לפרופסור וייסנבאך הישיש, וכדי להאיר את עיני הקוראים הציגו הכַּתב כ“שריד אחרון מדור הראשונים” באוניברסיטה, “לשעבר בעל הקתדרה רבת־המוניטין”. שלא כמקובל כלפי אישים שעברו את הגבורות – הדגיש בעל הידיעה – אין הפרס מוענק להיסטוריון הדגול על מפעל חייו, כי אם על ספרו החדש. ספר זה הרעיש את ציבור המלומדים בישראל ובתפוצות לא רק בזכות “גישתו החדשנית” לחֵקר ההיסטוריה היהודית, כי אם משום ש“בספרו זה מנתץ פרופסור וייסנבאך במו־ידיו היכל מדעי מפואר, אשר להקמתו, נדבך על־גבי נדבך, הקדיש את כל חייו המדעיים, למעלה מחמישים שנה.” את הידיעה סיים הכתב במה שאמר לו “מלומד ירושלמי נודע – שעל גילוי נדיר כל־כך של אומץ־לב אינטלקטואלי ראוי הפרופסור הישיש לעיטור גיבור ישראל.”

לטקס הענקת הפרס לא עלה צוריאל לירושלים, אף שידע היטב, שגם בלי הזמנה אישית יוכל להיכנס לאולם שיהיה בוודאי ריק־למחצה. מן הקהילה האקדמית רחק לפני שנים, ואילו נסע – ספק אם היה מוצא מכּר אחד בקהל הנאספים. תחילה חשב לכתוב לחתן הפרס, אבל גם זאת לא עשה.

את ספרו החדש של פרופסור וייסנבאך רכש. כבר בחנות הספרים, בשעה שעִלעל בדפי “רֵאשית ושאֵרית – בחינות בהיסטוריוגרפיה היהודית”, עברה בו איזו חדווה משונה, וכל הזמן הרב שניגר וכלה כאילו החל מחלחל לתוכו מחדש. לא שהוא מגיע לכלל יומרה, שביקורו באותו ערב רחוק, בין חורף לאביב תש"ח, בבית שברחוב מטוּדֵילָה, היה כאותו גרגר־חול המגרה את הצדפה והוא ראשית היווצרותה של הפנינה. לעולם לא יגלה לאיש את שאמר לו פרופסור וייסנבאך בצאתו, שדבר שהשמיע היתה בו “אינטואיציה” וכי הוא, צוריאל, “משנה את העבר”. די לו במה שהוא עצמו זוכר ויודע, שבאותו יום בביתו של פרופסור וייסנבאך היה עֵד לרגע הראשון־ממש של “ראשית ושארית”.

פחות מזה, פחות מזה – היה שב ומשנן לעצמו בשעות־הערב המאוחרות, קודם שהיה שוכב לישון, קופץ מפרק לפרק, מהערת־שוליים זו למראה־מקום זה, מחפש איזה משהו שאינו יודע להגדירו, אך מצפה לגלותו פתאום.

פחות מזה, פחות מזה. כמו מתוך חלום שב ועלה אותו קיץ עליז, קיץ יחיד, של תש“ז, בין המלחמה שנגמרה לבין זו שטרם החלה, כשהיה שקוע ראשו ורובו בעבודה הסמינריונית הגדולה על קהילות אשכנז וצרפת במאה הי”ג. באינטֶרסול, במזוודה שלא נגע בה מאז עקר לדירה אחרת, שמוּרים היו עדיין, עם עוד ניירות נשכחים, הכרטיסים הרבים שמילא אז. אבל פתאום אין לו שום צורך בכרטיסים. בבהירות מתמיהה חוזרת מובאה, והוא מוכן להישבע שרק לאחר ששבה וחיתה בזיכרונו גם מצא אותה ב“ראשית ושארית”:

“חסידים הראשונים היו כותבין באיגרת עוונותיהם וברמיזה כותבין שלא ידעו אחרים” (ספר חסידים, סימן ע"ב, ע' 50).

יפה, אמר צוריאל בלבו, סגר את הספר והצניחוֹ לרצפה, בצד המיטה, שוכב ליד אשתו בחושך ומהרהר בערב ההוא, שלושה ימים לאחר שנחלצה השיירה, כשהריצוֹ הכאב אל הטלפון… וכולי כולי, וּראֵה שָם שָם.