א    🔗

במה לא האמין אברוּם שַׁיין?

מגפיים כבדים, פרוות הרריים, שוט מתחת לבית־שחיו – כך נכנס אל הראיון עם עסקני הציונים הכלליים בקוֹלוֹמֵיאָה. והם, הפוסקים למי צריכה פלשתינה, נתנו מבט אחד בגבר שלפניהם, אחד איש באחיו ועוד בטרם פצה פיו הסכימו ביניהם: לחומר כזה כדאי להקצות סרטיפיקט.

פטור בלא שאלה אי־אפשר, ולכן שאל ראש הוועדה: “האם ידוע לחברנו הנכבד, שצריך לעמול שם קשה מאוד עד שמגיעים אל החלב ואל הדבש? האם בטוח הֶר שַיין, שיעמוד בתנאים החלוציים של פלשתינה?”

“בחיים בלי עבודה קשה אני לא מאמין.”

מענה זה ישַר כל־כך בעני העסקנים, שבזה נסתיימה כל החקירה והדרישה. האיש שישב לימין ראש הוועדה לא הסתיר את הנאתו: “אילו רַבּוּ לנו יהודים לא־מאמינים כאלה, היה כבר מזמן נראה הכול אחרת. לנסוע צריכים אנשים, שלא יחפשו מה שאין שם בנמצא. לנסוע צריכים רק מי שאינם נבהלים לא מן הצוננים ולא מן הרותחים. חיים בלי עבודה קשה – לא בפלשתינה.”

אמנם, את המגפיים הגסים נעל, בפרוות ההרריים התעטף ואת הקוּצ’מֶה חבש בצאתו במִזחלת לקולומיאה, רק מתוך כוונה לעשות על העסקנים רושם של איכר ממש, אבל מיום שדרכה רגלו על אדמת ארץ־ישראל ובמשך כל שלושים השנים שלאחריו, התנסה בכל מה שהובטח לו – גם בצוננים גם ברותחים. לא היתה עבודה קשה שברח מפניה. שלושים שנה היתה השמש מכה אותו בימים, והמים הקרים היו שוטפים מעליו את זיעת בשרו ואת כל מיני האבק בערבים. שפתוחה לאדם דרך קלה מזו להצלחה בארץ־ישראל – בזה לא האמין.

במה האמין אברוּם שיין?

כמעט בכל מה שהאמין אביו, שהיה בעל הדרת־פנים של צדיק וכוחות גופניים של גוי, האמין בנו הבינוני אברום: הוא האמין באלוהי ישראל ובתורתו הקדושה. הוא האמין באדמה ובטוּבה. הוא האמין בזיעת־האפיים, אבל גם שהכול תלוי במזל ואוי למי שפגעה בו העין הרעה.

בנעוריו היו גוברים עליו לפרקים כוחו הגופני ויצריו המתפרצים. לא אוקראיני אחד טעם את נחת זרועו. לא שיקסה אחת כבש בלילות הקיץ. נבילה וטריפה לא נכנסו לפיו. אבל מצֵיד חזירי־היער לא מנע את נפשו. גם בשנים הסוערות ההן, בטרם שידכו לו את אַנקָה רוֹזנֶר, קרובתו היפהפייה מסטַאניסלַאבוֹב, היה מתרחק מן הקצוות וחושד בחידושים. בשנות המלחמה, כשנכנסו הרוסים, נסו בני משפחת רוזנר, כרבים מיהודי העיר, לפני אוסטריה, ונדודיהם הביאום עד לבוֹהֶמיה. בשובם לפולין העצמאית הביאו עמהם אנקה ואחיה הגדול הנריק זיכרונות, נימוסים והליכות של מי ששייכים באמת ללשון הגרמנית. את אביהם טמנו בבית־הקברות היהודי של פראג, ובסטניסלאבוב לא מצאו אלא שרידים מנכסיו. במציאות זו נולד במשפחה השידוך בין אנקה לבין אברום, אף שבדיעבד נקשרה בין השניים אהבה מיוחדת מאוד. כל ימיו עתיד היה אברום להעריץ את יופיהּ, את שליטתה בגרמנית, את בקיאותה בהוויות העולם, אבל אותו עצמו לא הצליחה לשנות אפילו היא. מן הרגע הראשון קרא הוא לה בפשטות חַנצ’ה, ואילו היא – כמנסה לצמצם במקצת את המרחק שביניהם – קראה לו אַבּרַם, מלעילית ובבי"ת דגושה, אבל עד מהרה הסכינה גם עם זה – שמה חַנצ’ה ושמו אברוּם. כך ציוניותו: ציוני כללי היה, וכל דבריו של גיסו הנריק – שהיה לחסיד נלהב של ז’בוטינסקי, משוטט ברחבי גליציה המזרחית ודורש, פעמים בגרמנית פעמים בפולנית, על תורתו – לא הגיעו כלל לאוזנו של אברום. הרבה פחות מכך דעותיו המשונות של לייזר – הצעיר בשלושת האחים שיין – שבשובו משירותו בצבא הפולני נשתנה לבלי הכר, משתמט מסיוע לאב ולאחים הגדולים בניהול אחוזתו של הגראף, מדבר כקומוניסט, מתרחק מחברתם של יהודים, שוכב עם בנות ההוצולים. והנה, הגם שדווקא לייזר עלה ראשון, לא קירב אפילו זה את אברום לדעותיו של אחיו הצעיר. חושד היה כי יש אמת במה שמרננים – לייזר לא עלה, כי אם נמלט לפלשתינה: מציפורני המשטרה, שערכה מצוד על קומוניסטים; מכרֵסהּ של אחת השיקסות; מלחצו של האב.

בעניין אחרון זה היה אולי צד שווה בין שני האחים. כמעט בכול הלך אברום אחר אביו, רק לא באמונתו, שחייהם כאן, בין הפָּאנים למעלה לבין האוקראינים למטה, יימשכו כך, בלי כל פגע, עד ביאת הגואל. גם בזה שקודם לגאולה יפריש לו אביו את חלקו בירושה לא האמין. במשפחתם מאריכים הגברים ימים יותר מן הנשים. אבי־אביו לא נפטר מן העולם לפני שמלאו לו תשעים. אביו, שהוא בשנתו הששים ושש, רודה בבניו כאילו היו נערי בר־מצוה, וכשהם זקוקים לכמה זלוֹטי אנוּסים הם לבוא ולבקש. אפילו אחרי שקם לייזר ונסע, לא העביר האב את ניהול עסקיו לידיהם של הבכור ושל הבינוני. אז קם אברום ויצא במזחלת לקולומיאה.

שתהיה לו בארץ־ישראל אחוזה כמו זו שמנהל אביו, לא האמין. אבל שאם ישקיע את כל כוחו בעבודתהּ, יהיה בתוך שנים ספורות בעל שדה, כמה פרות, חלקת פרדס – בזה האמין. הקרן הקיימת נוטעת יערות, ובעצים הוא מבין. אל נחלה קטנה בשפת היערות היתה תשוקתו, ושלזה יצליח להגיע, האמין.

את “בזיעת־אפיך” קיים אברום שיין מן היום הראשון, לא בשדה ולא ביער, כי אם במחצבה שבמורדות הרי אפרים, בלב הכפרים הערביים. כשאר פועלי המחצבה היה עובד בשמש החזקה, משחיר והולך, כפותיו נחבלות ומתייבלות מן הפטישים הכבדים, הבאלאמינה, המכוש, מנשיאת סלעי־הגיר. בתוך שנה אחת השתנה לבלי הכר – אך גם בלי פרוות־כבשים, רק במכנסיים מטולאים ובגופייה אפורה, היו כתפיו רחבות ושריריו ברזל. זיעה זו, הנבלעת באבק־הגיר הלבן – בזה האמין בכל מאודו – תרַווה בעוד שנים מעטות את נחלתו־שלו, במושבה החקלאית שמייסדים הציונים הכלליים בין כפר־סבא לנתניה. לפי־שעה הסתפקו בחדר ששכרו באחת החצרות, מין דירה שהתקין בעל־הבית מאגף אחד של דירתו. בחדר האחד ישנו אברום, חנצ’ה ושלושת הילדים, והיה עוד מטבח וכן “הול” צר. בחצר היה בית־שימוש משותף להם ולבעל־הבית, ולידו צריף־רחצה ובו מקלחת למים קרים. כל מעייניו של אברום שיין היו באותה מושבה, שאליה יעברו במהרה. אם אך יעמול קשה יום אחר יום ויצרף פרוטה לפרוטה, תתקצר הדרך לאותה פינה קטנה של ארץ־ישראל, שכולהּ שלו. בזה האמין.

בין החצר החשופה, החולית, שצומחים בה שני ברושים כאן ותות ענֵף אחד כאן, לבין אדמתו הכבדה של אותו מקום בגליציה המזרחית, בין הקרפטים לדנייסטר, מקום של מִטרות קיץ ושלגי חורף, של שדות זוהרים שאין להם גבול ויערות אפלים שאין להם קץ, שהיה מקומו של אברום שיין שלושים וחמש שנים – לא היה כל דמיון. בין משפחת שיין, המכובדת באזור כולו על יהודים וגויים גם יחד, לבין שכיר־יום, היוצא עם שחר למחצבה בבגדיו המטולאים ובמזוודת־העץ שהתקין בעצמו, כדי שלא לשאת בסל פתוח את הלחם ואת התה, ושב ברדת הערב מסופג זיעה־באבק־גיר – לא היה אפילו צל־צִלהּ של השוואה. בתוך חודשים אחדים השתנו כל חייהם, עד שמן התצלומים שעשו ערב הנסיעה כמו נשקפו אנשים זרים. בעיני אברום הוסיפה חנצ’ה להיות היפה והחכמה בנשים, אבל הוא ראה איך היא משתנית והולכת בחום שאינו נפסק, בדירה הצרה שהיא מנקה וחוזרת ומנקה, בדלוּת הזאת. כאשר גילה, שבלא ידיעתו השכירה עצמה כעוזרת־בית, חש כאילו הוטל מום בגברותו. אותו ערב גם פרץ הריב הקשה בשלוש־עשרה שנות נישואיהם, וחנצ’ה יצאה מתוכו מנצחת: היא תמשיך לעבוד כדי שגם בטרם תקום אותה מושבה – מי יודע מתי – לא יחסר לילדים מה שיהיה מאוחר מדי למלא כשוב לא יהיו ילדים.

מכל ההבדלים בין שם לכאן קשה עליו הפיחות במעמדו כלפי חנצ’ה, ובכל־זאת, בפנימיותו – מותר לומר – לא השתנה כהוא־זה. דבּרן לא היה גם שם, וכאן רק הלכו שתיקותיו והעמיקו. את אמונותיו לא שינו העבודה המפרכת, השמש החזקה, הצחיחות, החדר ששכרו בבית זרים. אם אך יעבוד היטב, דין הוא שישיג כל מה שנחשב בעיניו, רק שיזכה לכך כאן, בארץ־ישראל, שאמונתו בה היתה מוצקה ובלתי־משתנית כאמונתו באלוהים, באדמה, במזל הטוב ובעין הרעה.

 

ב    🔗

יום אחד נמצאה, לא יותר מקילומטר אחד מן המחצבה, משאית עמוסה אבני “דֶבּש”, שנראתה כמו חנתה לרגע בשפת הדרך. הנהג ועוזרו היו מוטלים בריחוק־מה מאחוריה, והסברה היתה שנוֹרוּ במנוסתם לעבר המחצבה. גששי המשטרה הלכו בעקבות הרוצחים, אך אלה אבדו במעלה ההרים, בין הכפרים. זו היתה ההתחלה, שם וביפו ובמקומות אחרים, ועד שנכנס הקיץ פשטה האש בכל הארץ. מעתה לא נסעו לעבודה אלא בליווי משמרות מזוינים, אל ההרים לא התקרבו קודם שעלתה מאחריהם השמש ומתוך המחצבה וסביבותיה הקפידו לצאת קודם ששקעה לתוך הים. אבל באחד הלילות של סוף הקיץ פשטו אלמונים על המחצבה, מה שלא היה אפשר לקחת שרפו ומה שלא אחזה בו האש חיבלו. האמת היא, שגם אלמלא חוּבלה, היו הבעלים משביתים את המחצבה, שכן משבר הבנייה הלך והחריף והשוק לשימושיה השונים של אבן־הגיר הצטמצם ביום ליום.

גם בחוסר עבודה לא האמין אברום שיין. עוד לפני החגים החל קטיף האשכוליות ולאחריו קטיף התפוזים. פועל בעל כתפיים רחבות, שבא לבקש עבודה ואינו מביא אתו את כל ההסתדרות – כל האורזים שארגנו את קבוצותיהם האירו לו פנים. הוא היה למרים־תיבות. כל החורף עבד קשה והשתכר היטב. אז גם הרהר בראשונה בסחר העצים. שיַערות הקרן הקיימת אינם יערות פולין כבר ראה, אבל בטביעת־עין של מי שכל שלושים וחמש שנותיו הראשונות עשה בארץ שדות ויערות הבחין גם במה שיש: בפרדסים יש שׂדרות ברושים המשמשים שוברי־רוח. יש חורשים של איקליפטוסים באדמות־הביצה לשעבר. חורשות של אורנים הצריכות דילוּל. יש פרדסים צעירים הצריכים גיזום וזקנים שהגיעה שעתם להיעקר. אף שאין כאן לא אשוּר ולא אשוח, לא שָדָר ולא אלון, אף לא כל אותם נותני־פירות, התפוח והאגס, השזיף והדובדבן, אין לך אילן, שאי־אפשר לעשות שימוש כלשהו בגזעו ובענפיו.

קפיטל לא היה לו, אבל שטר שחתם עליו אברום שיין, כף שתקע – כסף בבנק לא יִשווה לו. מכוונתו להתנחל על האדמה טרם הסתלק באותה עת, אבל טיפוס־האדם המכובד עליו באמת – בתוך־תוכו – היה גם אז היהודי העוסק במסחר, זה הבקי בהוויות העולם, שבבית־הכנסת מושיבים אותו בכותל המזרח ובמפלגה בוחרים בו לכהונות־כבוד. סוחר, לפי מושגיו, הוא איש־כבוד, והן־צדק של סוחר הגון כמוהו כמזומנים.

לכלל מימוש לא הביא רעיון זה אלא לאחר עוד שני קיצים, שרק שנות המלחמה הגדולה, בעודו נער, היו קשות מהם. באו ימים שאפילו הוא, שלא מאס בשום עבודה, התהלך מובטל בחצר, מעסיק עצמו בערוגות־היָרָק הקטנות, בניגור שולחן, בכיבוש ירקות, בעשיית יין. המאורעות והמשבר הכלכלי גררו דחיות חוזרות של ייסוד המושבה החקלאית, ואף שאמונותיו הוסיפו להיות אותן האמונות ומנהיגיו אותם המנהיגים, ירדה עליו בימים ההם מרה שחורה. אולי הגיעה השמועה לאוזנו של אחד המנהיגים, שעלה זה מקרוב מן הסביבות שלהם וידע את המעשה באברום שיין, שהתחזה לפוֹרנַאלקָה, ובאמת הוא עובד כאן כחמור בפרדסי זרים וחי חיי כלב. יום אחד הזמינוהו לתל־אביב והציעו לו משרה של מקשר בין המפלגה לעולים החדשים, יוצאי מזרח גליציה והקרפטים, שבמושבות השרון. אברום שיין סירב לא רק משום שלפי מושגיו אין נוטלים שכר במשרה־של־כבוד, כי אם משום שלא ראה עצמו ראוי לתפקיד מכובד כל־כך. אחיו לייזר, שהיה טפסן מומחה והחזיק עצמו איכשהו על המים, מצא לו עבודה לשבועיים־שלושה בחפירת זיפזיף בחוף הים של תל־אביב. חנצ’ה בטוחה היתה, שכל ימות השבוע הוא ישן אצל לייזר, ואילו לייזר עצמו לא העלה אפילו בדעתו, שיהודי מכובד כאחיו אברום, שנכנס אז לשנתו הארבעים, סידר לו משכב של שקי־מלט בסֵתר צוק־כורכר, ישן כך מתחת לכוכבים וחוזר לביתו רק לשבת. השתקנים מרגילים את הבריות שלא לשאול אותם שאלות, וכך אינם נכשלים בתשובות של שקר.

גם המנהיג שהציע לו משרה לא שיער שעד כדי כך הגיעו הדברים. אך למראה האיש התמים שלפניו – גב רחב כלוח שולחן, פנים שצימקה השמש השורפת, עיניים דלוקות, שאיזו ליאות מצעפת את יושר מבטן, מצח שרק עקשנותו נראית מתחת למגבעת־הקש המנותבת זיעה יבשה – התמלא המנהיג חמלה, אולי שמינית של השתבחות עצמית, כאומר, מסגולותיו של אדם זה שאני מנהיגוֹ יכולים אתם לעמוד על גדולתי. אם יהודי כאברום שיין, חלוץ אמיתי, נציג מפואר של אותם ענווי עולם ואילמי נפש, חולמים נעלמים, ממעטי דברים ומרבי תפארת, אינו מצליח להכות שורש באדמת הארץ, מוצב חס ושלום סימן־שאלה על מפעלנו כולו. שמים וארץ יהפוך – נָדַר – ולאברום שיין תימצא נחלה.

לא יצאו שבועיים־שלושה, והמנהיג בישר לו, כי הוּכרה זכותו וכי יכול הוא לממשהּ מיד, אף כי לא באותה מושבה, שייסודה נדחה בשל צוק העתים, כי אם באחת ממושבות הגליל, שגאולתו היא עכשיו בראש מעיינינו. אברום שיין ממש רץ מתחנת האוטובוסים עם הבשורה הגדולה, אולם חנצ’ה רק החישה את קצבו של הקוֹפיץ, שהיתה מקצצת בו את הדג התורכי והבצל ופירורי החלה מן השבת שעברה, לא נשאה עיניה מן הקרש וחתכה:

“אברום, אני אומרת לך ישר ובלי כל כיסוי – אני לא! תצליף כאוות־נפשך – בהמה זו תש כוחה. וגם אתה, לא ראית אצלנו איך חיים ההרריים? לאן אתה מטפס? צרות מלוא־חופנינו אינן חסרות לנו גם במושבה, וחדשות אינני מחפשת. יש לנו שלושה ילדים, שמשנה לשנה הולכים ונעשים פראים, ואינני יודעת מה יהיה עליהם. פה לפחות יש אנשים מסביב. פה לפחות יכולה גם אני להשתכר משהו. פה אולי יעלה בידינו להקנות להם מקצוע. אני לא זזה!”

וכמו בשעה שגילה כי חנצ’ה השכירה עצמה לבתי־זרים, חש גם באותו יום חמישי בערב כאב חד בחלציו, כאילו הוטל מום בגברותו. הפעם נכנע לה בשתיקה ולא חזר עוד לדבר בזה.

“למזלנו!” היתה חנצ’ה נזכרת כעבור שנים רבות. “רק זה חסר לנו אז, ממש שבועיים־שלושה לפני המלחמה, לקבור את עצמנו באיזה כפר בגליל. בזכות התעקשותי נשארנו צפים איכשהו על־פני המים.”

 

ג    🔗

המלחמה היא שהחזירה את אברום שיין אל העצים. מהר מאוד החלו כל החיים להשתבש. אירופה נפלה בידי הגרמנים, ואוניות שהוסיפו להפליג בים נפלו טרף לצוללות. התפוזים הרקיבו על העצים, ומיערות הצפון לא הגיעו עצים לתיבות, לרהיטים, לנגרות לסוגיה.

או־אז הציע לאחד המתפללים אתו בבית־המדרש הקטן, יהודי מן העֵבר הרומני של הקרפטים, להיכנס עמו בשותפות. בעסקי עצים, אמר, חייבים לעבוד בשניים, ובין שניהם ייקל עליהם אולי לקבץ איזשהו קפיטל להתחלה. אותו יהודי, שמפני כבודו לא ניקוב בשמו, השיב לא ב“הן”, כי אם בנענוע פלג־גופו העליון, כמעיין בסוגיה עמוקה, אבל עד שסיים הקורא את פרשת־השבוע, הגיע הוא לאמירת “יש כאן על מה לדבר.” בגמר התפילה נענה להזמנתו של אברום שיין והתלווה אליו ל“קידוש” בביתו. בחדר כבר לא ניכר, שישנו בו בלילה חמש נפשות – הספה הכפולה היתה לספת־ישיבה, המיטה המתקפלת לכוננית מחופּה בד פרחוני. לאחר שקידש בעל־הבית על היין שהתסיס הוא עצמו בצנצנת ולאחר שטעמו מעוגת־השמרים שאפתה חנצ’ה בסיר־הפלא, תקעו השניים כף ונעשו שותפים.

הזמן ההוא היה מתאים מאין כמוהו לעסקי העצים, וכל מי שבא עמו אברום שיין במגע – הוא היה המחליט מה יקנו ובאילו תנאים – ראה מיד, שעל אדם זה אפשר לסמוך: הוא לא רק יחטוב ויעקור, כי אם יידע מה מותר ומה אסור, איך מדללים חורש כדי להשביחו, איך כורתים איקליפטוס בלי להפילו על קו־חשמל, איך משאירים את השטח בסיום העבודה. הלקוחות למדו גם הם עד מהרה, כי יש להם עסק עם יהודי היודע מהו עץ ואינו יודע להונות. מה שהוסכם עליו קיבלו, בלי כל התחכמויות – אם לרהיטים, אם לעמודים, כלונסאות וסמוכות, אם לידיות לכלי־עבודה, אם לבעירה. מי שלמד להכירו קיבל את דברתו בכל הנוגע לסוגי העץ, למשקל המטען במשאית, למידות ולמחירים, אלא אם כן היה אחד הנוכלים – ואלה עמדו מיד על תמימותו חסרת־התקנה וניצלוהו בלי חמלה.

כמעט חמש שנים היה שכיר־יום, ודווקא עכשיו – כשבאה המלחמה – נעשה בעל־שותפות. עם השותף קנה גרזינים, משורים, פטישים ויתדות־ברזל, ואת כל הוצאותיהם, כמו גם את הכנסותיהם, חילקו שווה בשווה. פעמים היו כורתים ומנסרים ומעמיסים שניהם לבדם את הסחורה על משאית, ופעמים היה השותף נשאר בשטח עם הפועל – כשנזדמנה עסקה גדולה יותר, היו שוכרים פועל או שניים – ואילו אברום שיין היה מתרוצץ על־פני הארץ כולה – בודק חורשת אורנים הטעונה דילול בגַניגָר, מוציא רשיון במחלקת הייעור הממשלתית בתל־אביב, גובה שטרות אצל לקוח חשוב בירושלים, קונה שורת ברושים אצל פרדסן בעזה. השמש הוסיפה להשחיר את עורו, להעמיק את מניפות־הקמטים הנפרשוֹת מזוויות עיניו, סריטות וחבלות הוסיפו לטבוע צלקות בגופו, ויותר מפעם אחת ניצל בנס מפגיעתו של אילן, שנפל שלא בכיוון שהתווּ לו מהלומות הגרזן והחבלים, ובשובו בערבים לדירת־החדר, היה אפור מזיעה, אבק ועייפות. עכשיו רבץ עליו גם משא החשבונות – מה ששילם למוכר וחישובי העלות ומה שקיבל מן הקונה וחישובי שכר העבודה והתובלה, ובסופו של דבר – חלוקת הרווח הנותר לשותף ולו עצמו, הרווח, או חס ושלום ההפסד. ובכל־זאת, חש כאילו נשתנה הכול לטובה, נזקפה קומתו, נרפא איזה מום שהוטל בגברותו. בימים שניתק כליל הקשר בין אברום שיין לבין אביו הזקן ונמחה העולם שמתוכו עקר לפני שנים מעטות חש כאילו מגיע הוא סוף־סוף לאותה הוויה מאוּששת שהקיפה את בית אביו, הוויה של אדון לעצמו.

 

ד    🔗

במה האמין אברו שיין?

העולם שמתוכו עקר עצמו – אותו חבל־ארץ שבין הדנייסטר לבין המורדות הצפוניים־מזרחיים של הקרפטים, קצת מזרחה לסְטַניסלָאבוֹב, אך מערבה לקולומיאה, עולם של חסידוּת ושל השפעות העיר המגוּרמנת, של חיכוך מתמיד באיכרים האוקראינים ושל מושגי השליַאכָטה הפולנית השלטת – עולם זה הוסיף להתקיים בו, באותו אופן עצמו, גם כאן. עברית התקשה ללמוד, ונזקק לאותה יידיש כפרית, מזרח־גליצאית, שהלכו ונטמעו בה כל המלים העבריות, שהיה נצרך להן לעבודתו וכיוון שבין לקוחותיו היו עכשיו גם ערבים מעזה ומשיח’־מוּניס ומלוד ומקלקיליה ומתול־כרם, קנה גם את כל המלים הערביות הדרושות לו למסחר. מחוץ לקומץ זה של מלים דיבר וחשב כמו שם, לא היה יוצא עם שחר לעבודה בלי להניח תפילין, לא היה עוצם בלילה את עיניו קודם שלחש “המלאך הגואל”. אילו נשאל במה האמין, ספק אם היה יודע מה להשיב. שם היה כמעט הכול מובן מעצמו, מערכת מוצקה של הֵנים ולָאווים. במה דיבר כאן עם הבריות? כמעט אך ורק בעסקי עצים. מחורש לחורש ומפרדס לפרדס היה עובר, כורת, חוטב, מנסר לבולים, עמודים, כלונסאות, יתדות וגְזירים, מחזר אחר בעלים ופקידים וקונים. בין עסק לעסק אהב לטפח בפאת החצר את ערוגות־הירק הקטנות, כמה עופות, שובך של יונים, לנגֵר משהו לבית. מאמונתו הציונית־כללית לא זז, אבל עכשיו כמעט לא התפנה לשמוע את המנהיגים. כיוון שעובדים היו בריחוק רב מן המשובה, היה קם בארבע לפנות־בוקר, ובערבים, לאחר ששטף מעליו את הזוּהמה ואכל אכילה גסה וחישב חשבונות, היה ממש צונח על המיטה. לאסיפות לא הלך, ולהוציא ביקורים של אחיו לייזר – הוא עצמו המעיט להתארח אצל אחיו, בעקר מחשש טריפה – היו מגעיו החברתיים מצומצמים. רק בימי חג ומועד היה לובש את מיטב הבגדים שהביא עמו מפולין, מצחצח את נעליו עד ברק, עונב עניבה לחולצתו הלבנה, וכך, חגיגי ומגולח היטב, היה הולך לבית־המדרש שמעבר לגדר חצרם. בשובו היה עושה “קידוש”, קורא בקול בפרשת־השבוע, מעיין בחשבונות שבמחברת השחורה, בודק את השטרות, אינו נוגע בעיפרון, אוכל עם המשפחה כולה ארוחת־שבת דשנה, נכנס למיטה בתחתוניו ומחלץ את עצמותיו. בנדודיו ממקום למקום מצא לא־אחת ספר קדוש, שהשליכו מישהו ככלי אין־חפץ־בו. ספר קדוש נפש חיה הוא. אוסף היה את הספר, מאבּקוֹ, טומנו במזוודה ומביאו הביתה, מדביק בקפדנות דפים קרועים, מחדש את כריכתו ובשעת־מנוחה זו של שבת אחר־הצהריים מעלעל בו, משתהה בפִסקה שמשכה את עינו וקורא בקול, מלה במלה, עד שהיה נרדם. פעמים לא היה יוצא מן המיטה אלא לתפילת מעריב, אוכל עוד משהו מתבשילי השבת, מחשב משהו במחברת השחורה, מכין את בגדי העבודה והמשורים והגרזינים לשעת הקימה, הרבה לפני עלות השחר, וחוזר ושוכב.

במה האמין אברום שיין, ששנים לאחר שנכרת ונעקר ונשרף עולם אבותיו – על השואה שמע בפעם הראשונה מפי בן־זקוניו של הגראף, שעם צבאו של הגנרל אנדרס התגלגל לפלשתינה – הוסיף עולם זה לחיות בתוכו? כל שהשמיע אברום שיין מעודו בענייני אמונות ודעות היה פחות מכדי דף אחד במחברת השחורה שהיה רושם בה בעֶפרון־קופי את חשבונות העצים.

בַּמזל היתה אמונתו מוצקה ובלתי־ניתנת לערעור. פתאום מזמֵן לו לאדם מזלו חומה של ברושים רמים ועבים באחד מפרדסי המושבה, מרחק הליכה מביתו. אפילו נסיעת שעתיים באוטובוס ולאחריה הליכה בחולות היא בחזקת מזל, בתנאי שאת הלילה יעשה במיטתו. פעמים רבות אנוס היה לנוע אל העצים הרחוקים, יוצא בשחר יום ראשון ליערות גַניגר, שָׂריד, משמר־העמק, או יורד דרומה, לפרדסי עזה ובנותיה, ואינו חוזר לביתו עד ערב־שבת. בין עִסקה לעִסקה היה עושה את חשבון ההוצאות וההכנסות, מגלה בכל פעם מחדש, כי לאחר שמשכו הוא ושותפו “אַוַואנסים” בשיעור ה“יומית” של פועל מקצועי ולאחר ששילמו למוכרים, למובילים, לפועלים, לא נותרו בקופה המשותפת אלא כדי מקדמה לעסקה הבאה וצרור של שטרות שטרם נפרעו. הכול תלוי במזל, ולפי־שעה אין לו לאדם אלא הגרזן והמשור להישען עליהם.

שיהודי חסיד, המתפלל אתו בבית־מדרש אחד, יוֹנֶה אותו – בזה לא האמין. שותפות כזאת כל יסודה הוא האמון – בידי כל שותף היכולת להונות את רעהו, ולשניהם כאחד לא יהיה קיום אם ימעל זה באמונו של זה. הנה הוא, אברום שיין, סובב בין הלקוחות, גומר על מחיר, גובה כספים, מקבל שטרות. אין כל קושי לשנות את המספרים, לבדות מעשים שלא היו. כך השותף, שהוא משאירו אחריו בחורשה: מנין לו, שהשותף לא העמיס משאית של סחורה משובחת, שלחהּ למקום ששלחהּ ושִלשל את התמורה לכיסו? ואכן, כבר בשנה הראשונה חשדה חנצ’ה בשותף, וכשעברו עוד שנתיים־שלוש הראתה לאברום באותות ובמופתים, כי בעוד הם ממשיכים להתגורר באותו חדר ומה שמקציב הוא למחיית משפחתו משתווה בדוחק לשכרו של פועל מקצועי – פורח השותף ומשגשג. פתאום יש לו מגרש. פתאום נעשה בנו בעל משאית. פתאום הוא משיא את בתו, וזו עוברת להתגורר בדירה נאה. מנין כל הכספים הללו? לאחר זמן – כשהתפוצצה השותפות – הודה באוזני חנצ’ה, שגם במוחו ניקר כמו תולעת החשד. הן הוא מספיק לו מבט אחד כדי להקיף חורשה ולאמוד כמה קוּב עצים יוציאו מתוכה – כמה מאיכות זו וכמה מאיכות זו – ואיזה מחיר יוכל לקבל, ולא־אחת השתומם על כך שנמצא טועה טעות כפולה – נפח העץ שהפיקו בפועל וטיבו הממוצע נפלו בהרבה מן האומדן שעליו ביסס את חישובי העלות, והרווח נהפך להפסד. ואף־על־פי־כן, לא רק חשדנותה של חנצ’ה הכעיסה אותו, על עצמו התמלא כעס. הנה הוא עצמו, לא־אחת העריך בשעת קנייה שיצליחו לקבל כך־וכך תמורת קוּב עצים, ובהגיע מועד המכירה נאלץ להפחית מן המחיר, או לחזור עם הסחורה. כלום לא היה גם לשותף יסוד לחשוד בו, שהוא משלשל לכיסו חלק מן ההכנסות? את ראשו מוכן הוא להפסיד, ובזה ששותפו גונב מן השותפות לא יאמין.

 

ה    🔗

עד שפנו כה וכה עברו שנתיים, עברו ארבע שנים, עברו שש שנים – ומלחמת־העולם נסתיימה. הימים לא נעשו קצרים יותר. אדרבה, יום־העבודה הלך והתארך, העבודה הלכה וקשתה. פעמים, בשעה שהיו עומסים משאית בעמודים, או בבולי־עץ, עובר היה כאב חד בשיפולי בטנו. פעמים, בשעה שהיה מטפס במדרגות למשרדו של פקיד היערות, היתה ניטלת ממש נשימתו והוא היה עומד רגע, משעין את גופו הכבד כנגד המעקה וממתין עד ששב בית־חזהו והתמלא אוויר. הימים עברו לאִטם, רק השנים חלפו במהירות, הותירו בעקבותיהן איזה רִיק, כמו הרִיק שהותיר אחריו העולם שעזבוֹ בהיותו בן שלושים וחמש.

את דירת־החדר טרם החליפו, אבל עכשיו לא היתה צרה כבשנים הראשונות. פשוט שכחנו, היתה חנצ’ה אומרת, איך חיינו פעם. אפילו סיפרו לי, כבר לא הייתי מאמינה שאפשר לחיות גם אחרת.

אבל התרחבות זו היתה לה גם סיבה ממשית יותר. תחילה נעלם מן הבית הבן הגדול, שנקרא על שם אביה של חנצ’ה. היא התעקשה לכנותו לוֹנֵיק, אף שלמִן הרגע הראשון דחה הילד גם שם זה וגם את האופן שבו כינהו אביו, לַייבּוּש, ודבק בשם אריה שניתן לו ביומו הראשון בבית־הספר. כשחש אברום שיין בחסרונו של בנו אריה, כבר לא היה אפשר להשיב את הנעשה. כמו מאליו גדל, ובלי להיוועץ באביו, לאחר שבדוחק סיים כיתה ז' ושנה אחת עבד כשוּליה במוסף, הצטרף לחברת־נוער באחד הקיבוצים. רק אז פרק מעליו אברום שיין ליומיים את עוּלה של העבודה ונסע אל בנו לדבר על לבו. מאותה נסיעה חזר ובלבו, זו הפעם הראשונה, הכרה בהירה, שהשינוי שהתחולל בחייו אינו רק שינוי מקום. בשנתו השלושים ושש היה כשהעז לנתק עצמו מאביו וללכת לארץ־ישראל. מן הזוועות ששמע מפי בנו של הגראף ניבא לו לבו, שאף אביו נספה עם כל הנספים, אבל בתוכו חי הוא כביום הנסיעה ובחלום הלילה מוסיף הוא לראותו. ואילו בינו לבין בנו אריה – אין לשון. בשנים שהיה חוצב אבנים וחוטב עצים, יוצא בחושך ושב בחושך, עבר ילדו הרך והיפה, לייבוּש, איזה גלגול. בקיבוץ ישבו כמו זרים זה מול זה, ואף שבשעת פרידה לא דחה אריה את חיבוקו, כמו זרים נפרדו.

שנה לפני תום המלחמה יצאה את הבית אֶטקָה, היא אסתר. את כל רגשותיו הכלואים כלפי חנצ’ה הִטה בשנים האחרונות לעבר בתו. בפניה של אטקה כמו פרח מחדש אותו יופי רחוק ושברירי של אנקה, שכבשוֹ בשעה שהופגשו בביתם של קרובי־המשפחה בסטניסלאבוב. הדלוּת הנמשכת אנסה אותו לקמוץ ידו, ובמשך הזמן היתה חסכנותו למעין חולי. בנסיעותיו לתל־אביב, או לחיפה, היו רגליו מוליכות אותו לדוכניהם של רוכלים בבגדים משומשים, והמציאות שהביא עמו רק העמיקו בנפשה של חנצ’ה את תחושת העליבוּת שאין לה עוד מתוכה מוצא. אך בקושי הצניעה את סלידתה למראה המכנסיים הכמעט־חדשים והנעליים הכמעט־חדשות שהתנאה בהם. כך דחה בעקשנות את תחנוניה, שישכרו דירה גדולה מעט יותר, שיקנו איזה רהיט של ממש. רק בכל הנוגע לאטקה היו לבו וכיסו פתוחים. גם בשִבתו רדום־למחצה ב“הול” הצר, ליד שולחן שניגֵר במו־ידיו, על שרפרף שמִסמר מחדש, מחשב שוב ושוב את הרווחים שנשחקו איכשהו בין קניית חורש האורנים לבין מכירת הבולים והכלונסאות, חש בגבו את אטקה היושבת מטבח ומכינה את שיעוריה. אוהב היה להשתהות מאחרי גבהּ ולראות איך מתכסים דפי מחברתהּ אותיות דקיקות, אציליות כל־כך. רגע אחד לא היסס כאשר הודיעה לו חנצ’ה, שרשמה את אטקה לגימנסיה וכי מלבד שכר־הלימוד הגבוה, יצטרכו לדאוג לה לבגדים כראוי לגינמנזיסטית. בעיניו הוסיפה חנצ’ה להיראות יפה וחכמה, אך אפילו מעיניו לא נעלם מה שחרצו בה השנים הקשות, הגוף שהסתרבל, האצבעות שצבו ונתקשו מן העבודה בבית, אצל זרים, בפרדסים. אטקה היא כל מה שהיתה חנצ’ה בשובה מפראג לסטניסלאבוב. מלים שתהלומנה מה שחש בראותו אותה, שמלתה צחורה ומעומלנת, שערהּ השחור והגלי אחוז בסרט־משי רחב, כולה כאותיות הדקיקות והאציליות שהיא כותבת ביד מהירה – לא נמצאו לו. כשהיתה מביאה את תעודת השליש, יושב היה וקורא, בקול רם, את כול טור המקצועות ואת כל הציונים, טוב מאוד אחר טוב מאוד. ובכל פעם, בסיימו את הקריאה, היה פונה לא אל בתו, כי אם אל אשתו: “את שומעת, חנצ’ה, את אטקה צריכה היית ללדת בן. לרב גדול היתה נעשית!”

עכשיו יושבת אטקה בירושלים, מכשירה עצמה להוראה. הקטן, מאיר, אף הוא כמעט אינו נראה. לבית־הספר חדל ללכת, וכל הימים הוא מסתובב בין נהגי־משאיות ובעלי־מוּסכים, וכבר היום, בטרם מלאו לו חמש־עשרה, נושרים מטבעות מכיסיו. בבית הוא – ולא בבית. אפילו מן ה“קידוש” הוא חומק, ובכל שבת סיפור שונה בפיו. בטרם נפנה כה וכה, נאנחת חנצ’ה, ניוותר כאן לבדנו.

כבר הם לבדם. לא רק כאן, בדירתם. מיום שנסתיימה המלחמה, הולך ומתגלה, שלבדם הם בעולם, מושכים מיום אחד אל משנהו, משנה לשנה. על נחלה, כמה פרות, חלקת פרדס – חדלו כבר מזמן לדבר. רק באיזשהו ערב קיץ, כשיושבות חנצ’ה וריבה, אשתו הרוסיה של לייזר, בחצר, באפלולית, ושרות יחד “וַייל פוּן פְרילינג בִּז צוּם וִינְטֶער אִיז אַ קַאצְן־שְפרוּנג”, מסעיר קולה של חנצ’ה את דמו ועיניו מתמלאות דמעות. רק בליל ה“סדר”, כשמתמלא האוויר פריחת הפרדסים וכן בראש־השנה, כשנפרשות כנפיו של השולחן הסאלוני, חנצ’ה מכסה אותו במפה צחורה ומעומלנת, הנרות דולקים בפמוטות־הכסף, המשפחה נאספת (ואותה בת־בלי־שם, שנשאהּ אריה לאשה עוד בטרם השתחרר מן הצבא ובטרם התייצב על שתי רגליו, מעכירה את השמחה) – רק באותן שעות מתמלאים נחיריו של אברום שיין בריחות האחוזה שבין הדנייסטר לקרפטים, קצת מזרחה לסטניסלאבוב ומערבה לקולומיאה, אשר בה נולד וגדל ובה עשה את שלושים וחמש שנותיו הראשונות. על היין הוא מקדש בדיוק כפי שהיה מקדש אביו, אותו ניגון ואותו היגוי גליצאי, וכשהוא עומד כך, בעצימת עיניים, ניצב כמו חי כל אותו עולם שכבה בנשיפה אחת, כלהבה של נר.

בסעודת החג חוזר הוויכוח על המגרש, שבמהרה־בקרוב יבנו עליו את ביתם. עד למלחמה היה שם פרדס, אבל במהלך ארבע השנים שלא גוּזם ולא הוּשקה מתו העצים, ורק שִלדיהם השחורים ניצבים שם שורות־שורות, כבית־עלמין. כשנעשתה הפרצלציה לשכונת ציונים־כלליים הוצע אחד המגרשים לאברום שיין. לשווא חוזרת חנצ’ה וטוענת – והילדים מסייעים בידה – שהפרדס רחוק ממרכז המושבה, שאין כל סימן כי דווקא בכיוון זה עתידה היא להתרחב, המציאה אינה מציאה ובני־האיכרים הגסים של כאן אינם הציונים הכלליים של שָם. אברום שיין שותק ומדעתו אינו זז. על טס של כסף הגישו לו לפני שנים משק בגליל, והוא שמטוֹ מידיו. לא הפעם הזאת. כל השנים הייתי ציוני־כללי – אומרת שתיקתו – הם שדאגו לי לסרטיפיקט ולא אשמתם היא שאיני יושב היום על נחלה משלי. כשבאו עכשיו והציעו לי שאת ביתי אבנה בשכונה שלהם, היה לי הדבר לכבוד.

המגרש הוא החיבור בין מה שאבד ואיננו לבין מה שלא ישיג עוד לעולם. בשעות כאלה נזכר הוא באחת ההרפתקאות של ימי הנעורים, ואף שאטקה מעירה בפליאה, שסיפור כזה ממש קראה באחד הספרים, חוזר הוא וטוען, כי בו־עצמו היה מעשה שהיה. ככל שהוא מוסיף ומתאר אותה נסיעה דרך היער בעיצומו של החורף, משתחררת לשונו, המלים קולחות להן מאליהן, קִצבן מוחש והן נהפכות לסיפור מפורט להפתיע. כשהגיעה המזחלת לעומקו של היער, הוא מספר, לא הרחק מן האחוזה, הִקדירה סופת שלגים בבת־אחת את העולם. עצירה בתנאים אלה הִנה בגדר סכנת־נפשות ממש ואדרבה, ברגע כזה יש להצליף בסוסים בלי רחמים, לאלצם לנוע ולהחֵם את עצמם, שאם לא כן יקפאו תחתיהם. כמו בעובי כסת־נוצות ענקית חתרו בשלג היורד עוד ועוד. והנה, ממש לפני עיניו, ראה אור מרקד בחלונו של בית. לא רק הוא ראה את השלהבת, מצניפות הסוסים ומהתעוררותם ניכר היה שהריחו אורווה קרובה. מעצמם החישו ריצתם לעבר הבית, אבל כל כמה שלא התקדמו, נותר אותו מרחק עצמו בינם לבין האור המרקד. לילה שלם – נשבע אברום שיין – ריקדה כך השלהבת לפני המזחלת, ובבוקר, כשנפסקה נפילת השלג, מצא עצמו באותה נקודה ממש שעמד בה ברדת החושך. הלא־טוב הוא שמשכם אחריו על הלילה.

אברום שיין מספר על החיים ההם, על נעוריו העזים, על היערות ועל השדים ועל אי־רתיעתו מפניהם. הוא נדחף להאריך, אבל חש שכלפי ילדיו אין לו עוד כוח. אטקה נוהגת בו כיבוד־אב, באה לכל חג, אינה שוכחת להביא לו עניבה, חולצה יפה, ממחטות – אבל איזו מחיצה עומדת בינה לבינו. מיום שהלכה לירושלים, הולכת היא ודומה לחנצ’ה בפגישתם הראשונה, אבל אפילו דיבורהּ נעשה רחוק יותר, כל־כולה במרחק הזה, ששוב לא יתקצר. לאטקה סולח הוא הכול, היא יופיה ואצילותה של חנצ’ה, היא גאוותו וכבודו שלו. בנו הבכור, אריה, רחוק גם הוא, אבל אחרת. בשני שעשה בקיבוץ ובצבא כמו התקלף מכל דבר יהודי. כך הוא וכך הקטן, מאיר. אינם יודעים איך פותחים סידור, אינם מעלים על הדעת שיתלוו אליו לבית־הכנסת, אותה בת־בלי־שם שמצא אריה אלוהים־יודע־היכן – אפילו התכוונה לכבד את החותן והחותנת ולהזמינם לביתה – לא היתה יודעת להבדיל בין טריפה לבין ארוחה כשרה. ואילו מאיר, שבכספו של אביו קנה משאית, כביכול כדי לעבוד אתו, מתרוצץ בה בשבתות בחוצות המושבה. איך זה לא יָנקוּ הם לתוכם, בפשטות, מה שינק הוא, בפשטות, בבית אביו?

לבדו הוא בשִבתו עם ילדיו לשולחן החג, מניפות־הקמטים נחרצו בפניו צרובי השמש, ואף ששׂער־ראשו הגזוז עודנו סמיך כמברשת, כבשה אותו השיבה. בשעה שהוא טובל פיסות של תפוח־עץ בדבש ומברך על השנה המתוקה, מזכיר הוא את מיני הפירות שהיו גדלים באחוזה, את היינות והליקרים שהיו עושים. ושוב הוא חוזר אל השכונה שתקוּם בקרוב. כשיהיה לו בית משלו וחצר משלו, ישוב הכול להיות כמו שם. חדר מיוחד בבית יוּקצה לנכדים. בחצר ייטע עצי פרי, יהיו להם תפוחים ושזיפים משלהם. שם יתחדש בית המשפחה. בעיני־רוחו היה כבר כאביו המנוח, מוקף בנים ובני־בנים, ובימי החגים, בראש־השנה ובפסח, היה כמי שממש לפניו, בריחוק שתיים־שלוש פסיעות, המנוחה והנחלה.

 

ו    🔗

באחד מימי הקיץ, זה שלפני הקמת המדינה, עמדו אברום שיין והפועל התימני הקבוע – שותפו הראשון כבר הסתלק מן העסק ובכסף שהוציא במרמה פתח לו בית־מסחר בתל־אביב, ושותפו החדש הסתובב באותו יום בין בעלי־החוב – וטענו משאית בבולים גדולים של איקליפטוס. פתאום – בלי שיידע איך קרה הדבר – שקעה מתחת לרגליו האדמה. בבקשוֹ אחיזה, נטה לא לעבר המשאית, כי אם לאחור. ומלוא כל גופו הכבד נפל על גבו, כאילן כרות. בול־עץ שהגבּיה וכבר הניח על שפת המשאית ירד כקורנס על קרסול רגלו, סיפר התימני. אולי זה, ואולי בשעה שחשכו עיניו, נלכד חרטום נעלו (המגפיים שזיכוהו בסרטיפיקט נטמנו לפני שנים בארגז, והוא היה עובד בנעלי צבא, שקנה בחצי־חינם בעזה) בשורשו של גוֹדֶם איקליפטוס וכך נשבר הקרסול. מכל־מקום תחילה פטר את הנפילה ואת ההתעלפות בביטול, נעזר בתימני וקם ועמד על רגליו. כשהתכופף להרים את בול־העץ, ננעץ הכאב שנית כמו גרזן בעקבו.

במה לא האמין אברום שיין?

שגופו־שלו ימרוד בו. אילולא נרצח אביו בידי האוקראינים היה היום כבן שמונים, כאבי־אביו שמת בן תשעים וכל שיניו בפיו. אברום שיין, שטרם מלאו לו חמישים באותה עת, פשוט התעלם מן הכאב המנסר מעקבו ומעלה. מדדה על רגלו האחת ונשען אל המשאית המשיך לעבוד עם התימני ועם הנהג בהעמסת בולי האיקליפטוס, ורק לאחר שסקר את החלקה המבוֹראה וראה שעשו מלאכה נקייה, נתלה בדופן המשאית, לא מסוגל עוד לפסוע פסיעה אחת. כשתי קביים ננעצו כתפי התימני והנהג מתחת לבית־שחיו – לשאת אל כל כובד משקלו לא היה להם כוח – ועל רגלו השלמה דידָה עד לקבּינה. בידיו נאחז במשאית, הם הגביהוהו מלמטה וכך התרומם עד למושב וגרר עצמו פנימה. הנהג רצה להסיעו לבית־החולם, אבל אברום שיין לא האמין ברופאים, לא האמין בהסתדרות, לא היה חבר בשום קופת־חולים. עד היום, ברוך השם, לא נזקק לרופאים ועד מחר יעבור גם הכאב הזה. הביתה, אל חנצ’ה, הוא רוצה.

בחנצ’ה האמין. היא תדע מה לעשות ותעשה כל מה שצריך. לא הועילו נימוקיו של הנהג ותחינותיו של התימני. הם הסיעוהו לחצר, ובקושי רב עלה בידי הרכב לקרב את המשאית לפתח הדלת.

יומיים הוסיף להאמין, שידיה הטובות של חנצ’ה והמגבות הרטובות יסלקו מקרסולו ומכף־רגלו את הנפיחות ואת החום, אבל ביום השלישי הזעיקה את מגן־דוד־אדום, וממש בכוח גררה אותו לבית־החולים.

“גם בטיפול נכון צריך אדם בן חמישים מזל גדול,” צעק עליו הרופא, “ששֶבר כזה בקרסול יסתדר לגמרי! ואתה רצית לאחות שבר עם קומפרסים חמים?! בעוד חודש תחזור לצילום, ועד אז תסתובב עם הגבס ותתפלל שלא תצלע.”

אברום שיין לא שכח בן כמה הוא, אבל גבס אינו מחלה. כעבור שבועיים כבר היה גורר עצמו, נעזר בענף לימון שהקציע יפה, עד לתחנת האוטובוסים, נוסע לתל־אביב ולירושלים, מטפל בגביית שטרות ישנים, שעד עכשיו לא התפנו, שותפו והוא, לטפל בהם. גם כשנתונה רגלו בגבס, אין גבר יכול לשבת שבועות בטֵל בביתו – בזה האמין יותר מאשר באזהרותיו של הרופא.

 

ז    🔗

הרנטגן היה בסדר, הגבס הוסר ואברום שיין שב להלך על שתי רגליו. אנשים אמרו שניכֶּרת איזו צליעה בהליכתו – אולי באמת נחלשה קצת הרגל מן הגבס, אולי משום שהוא חושש להעמיס עליה את כל כובד גופו. מכל־מקום, מן הגרזן ומן המשור לא נפרד, וחוץ מאותן דקירות מחטים בחילופי העונות חדל השבר להטרידו. מחשבותיו היו עכשיו בבית החדש, שבקיץ השני שלאחר מלחמת־השחרור החל צומח ומתרומם בין שלדי הפרדס שבפאת המושבה, הרחק מעבר לרכבת.

הקבלן היה לייזר, אחיו הצעיר. עסקים, אומרים, עושים רק עם זרים, ומי שנותר עם אח אחד בלבד, חלילה לו להכניס ענייני כספים בינו לבין אחיו. מצד אחר, יש לו לאדם אח, קבלן לא־גדול. השנים – הראשונות למדינה – קשות מאין־כמותן למבקשים לא להשיג זכויות לשיכון ותיקים, לא להזדנב בסופו של תור לדירה דחוקה בבית־קומות, כי אם בכסף טוב לבנות בית לעצמם. הכול טעון רשיונות, וחומרי בניין אין להשיג אלא בדרכי עקיפין, קצת מכוח קשרים עם הפקידים, קצת במחירים מופקעים, בשוק השחור. כך מלט. כך ברזל.

כך גם עצים. כמו בשנות המלחמה, היה ביקוש רב לכל מיני העצים, ואיש כאברום שיין, שהכיר כל חורש וכל שׂדרה, הוציא את פרנסתו. מה היו רווחיו לא ידע איש, וחנצ’ה טענה שאף הוא עצמו אינו יודע. כך הוֹנָה אותו שותפו הראשון. כך הכסף שהשקיע במשאית של מאיר, שבמקום שיעבוד בה עם אביו, נסע לפרדס־חנה אל אותה בחורה בריאה שפגש בצבא, ושם השתקע, הוא והמשאית. מה שמצא בזול – ויהיה ישן, ויהיה משומש – לא קנה ביוקר. מנסיעותיו היה חוזר עם מיני מציאות, אך גם עם עופות וביצים ושאר מזונות, שהיו נמכרים בקיצוב ומצוּיים בצמצום. משנטל עליו לייזר לבנות לאחיו את ביתו, לא קימץ אברום שיין בשום דבר. מתחילה יצקו יסוד לשלושה חדרים רחבי־ידיים, הול שאף הוא כמין חדר, מרפסת גדולה אחת בחזית, מרפסת שנייה מאחור ושלישית למטבח. כך היסודות – וכך הגג. לא חסך לא על ברזל ולא על מלט, ובלבד שיהיה בית שיוכל להורישו לבניו ולבני־בניו. בפועל לא הושלמו אלא שניים מן החדרים. את השלישי, אמר, יבנה כשיתחילו לבוא הנכדים וכשיהיה לו מעט יותר כסף.

האם כילה את כל חסכונותיו? אף שכל השנים היה מספק עמודי־עץ לגִדרות תיל דוקרני, הנה את מגרש ביתו־שלו הקיף אברום שיין בגדר שיסודה בטון, עמודיה ברזל והיא עצמה שׂבכת־תיל. והבית עצמו – כשנאספו הילדים בראש־השנה, כחמישה־עשר חודש לאחר שהחלו פועליו של לייזר בעבודה, נעצרה נשימתם למראה המזנון המפָאֵר את הסאלון, עץ לבוד בפוליטורה טבעית, בגוון שבין רסק־בננה לפודינג־וניל, את חציו העליון מחלקים עמודים דקורטיביים לשלושה, הקיצוניים למדפי ספרים והמרכזי רובו בַּאר למשקאות, שניתן להעלימו בתריסי־עץ הנפתחים לצדדים ונגללים על צירם, ודופנו האחורית ראי מלוטש המכפיל את מספר הגביעים והכוסיות והתחתיות, שלא להזכיר את היין ואת ליקר הדובדבנים; מול המזנון – ספה אופנתית, שבלילה ניתן להופכהּ למיטה כפולה לילדים, כשיתארחו בביתם החדש של הוריהם, ספה של שלושה חלקים, מרופדת אֶרג כחול־ירוק כעין הטורקיז; שולחן סאלוני מוארך, שלוחו זכוכית עבר; בפינה שבין הספה לדלת־הכפולה הפונה אל מרפסת־החזית, כורסה ושלושה שרפרפים הכול באותו ארג טורקיז. כמעט שבע־עשרה שנים עשו חנצ’ה ואברום שיין בחצרו של מנדל גראף, בדירת־החדר שהתקין להשכרה מאגף של ביתו – חדר שמַרצפותיו קצתן שקעו, כמה מהן נסדקו, עץ התקרה נתעקם, טיח הקירות החל מתפורר – ובשנים אלה התרגלו הילדים לראות את אביהם ואמם כחלק מאותו יושן מתמקמק. עכשיו הדהימום הסאלון הבהיר, במיטב אופנת מחצית שנות החמישים, שולחן־האוכל בעל לוח־הזכוכית וארבעת הכיסאות המרופדים שבהול, ויותר מכול – חדר־השינה שקנו לעצמם לאחר שנכנסו לעשור הששי לחייהם, מיטת־זוג, שבינה לבין הקיר ארגז־מצעים צר, המשמש גם גב מוגבֶּה לנוי שני ארונות־לילה בצדי המיטה וארון־ארבע־דלתות, הכול באותה פוליטרה טבעית. מחדר־השינה, כמו מחדר־המגורים, נפתחה דלת כפולה למרפסת־החזית רחבת־הידיים, ושני וילונות־תחרים, שגוֹנם בן פודינג־וניל לבין שמנת, רוחפים ברוח הקלה בשעה שנוסעות הדלתות על מסילותיהן לתוך החללים שבקיר.

סביב הבית החדש, האמין אברום שיין, תתחבר מחדש המשפחה שנתפרדה. אדם שהוא בעל־בית, האמין, מקומו בסדר הדברים גבוה יותר, קומתו מזדקפת, כבודו עולה. שתיקתו הכבדה אין פירושה אטימות החושים. ככל שקרב לשנתו החמישים, כן הלך והחריף אותו כאב בשיפולי הבטן, שפעמים הוא תוקפו כשהוא מגבּיה בול־עץ כבד ופעמים כשהוא בולע את כבודו. כך יחסה של חנצ’ה, שהיטב חש את מה שהשתנה בו, אף שמשתיקתו לא יצא. גברותו נפגעה לפני שנים: כשהשכירה עצמה כמשרתת בבתי זרים במושבה, הוטל בה מום פעם ראשונה – וכשהיתה לשכירת־יום בפרדסים ומאוחר יותר במפעל־השימורים החדש, פעם שנייה ושלישית. גברותו נפגעה בשעה שהשליטה היא את רצונה, והוא ויתר על המשק באותה מושבה שבגליל. עכשיו אין כאב זה אלא שבר, פשוטו כמשמעו, יציאה של מעי לתוך כיס־האשכים, שגרמו המשאות הכבדים שהוא מרים כל השנים. מפני הבושה מצניע הוא את המקרה הרע הזה אפילו מעצמו, לא־כל־שכן מחנצ’ה. ברופא לא שאל, ומתוך מה ששמע התקין לעצמו כמין חגורת שבר, שביום של טעינת עצים הוא פורש לעובי החורש וחוגר אותה. אבל בושה זו על גברותו הפגועה הביאה עליו בושה גדולה יותר – כל כמה שהעמיקה בו אהבתו לחנצ’ה, ועם השנים נהפכה למין תלות בה, חש הוא כל־אימת שהוא מבקש להתקרב אליה בלילה, במיטתם, איך כופתת אותו איזו אין־אונות, כמעט משתקת את גופו.

הבית החדש, האמין, יחזיר לו את כבודו בעיני הבריות, בעיני בניו שהתרחקו, בעיני חנצ’ה, יחדש את אוניו. בשובו עייף מיום־עבודתו הארוך, היה טורח עוד ועוד בבית ובחצר, שכר פועל שעשה עידור עמוק, שלף מתוך הקרקע את שרידי שורשיו של הפרדס, ניכש את היבלית ושאר עשבים רעים, לאורך הגדר נטע שתילים של פיקוס, בחצר נטע עצי־פרי אחדים, ריצף שביל מן השער אל כניסת־הבית המקוֹרה, ובשפותיו טיפח גדר חיה. בירכתי החצר היו ערוגות־ירק, לול קטן, ומאחת הנסיעות הביא כלב־זאב, שיגן על חנצ’ה בשהיותיו הארוכות מחוץ לבית. השכונה כולה נבנתה בקצב אִטי הרבה יותר משהובטח, אבל הנה קם בית שני ושלישי ורביעי, ובתוך שנה נוספת כבר ניתן היה לקיים מניין של ממש. צריף סוכנות שקנה אברום שיין בחצי־חינם באחת המעברות המתחסלות, הוקם מחדש בטבור השכונה בתרומות כל המשתכנים, והם גם בחרו בו לגבאי הראשון של בית־כנסת זה. את חצי־הדונם נידב הפרדסן, בתנאי שיקראו את בית־הכנסת על שם שני בניו שנפלו – כמעט בזה אחר זה, האחד בהרי ירושלים והשני בקרב הנורא בגבעות לטרון – במלחמת־השחרור. עכשיו ראה עצמו אברום שיין בעל־בעמיו, אדם מן היישוב.

במה האמין אברום שיין? שאין עוד בית יפה כביתו החדש, ואין אדם שני, שכך האיר לו מזלו הטוב. צריך אדם להאמין באלוהים, בארץ, בעבודה ובמזל הטוב.

 

ח    🔗

במה לא האמין אברום שיין?

שאף אותו תשיג הזִקנה. מרוב מים ששתה כדי לפרנס את הזיעה ולצנן את גופו, מרוב לחם שאכל, מרוב עמל ושנים, התנפחה כרסו וכל גופו הגדול כמו שאף אל האדמה. גם עכשיו היה קם בחושך, אפילו מקדים לצאת את הבית. לפי־שעה אין השכונה אלא קומץ בתים פזורים על־פני שטחו של הפרדס לשעבר, וחצרם בקצהו הרחוק. הכביש נגמר בשערי המחסנים, מעבר למסילת־הברזל. הלאה משם נמשכה דרך־עפר, השכונה מעבר מזה ופרדס חי ונותן־פרי מעבר מזה. תחנת־האוטובוס האחרונה היתה בתחנת־הרכבת וחנות־המכולת הקרובה בהמשך הרחוב המוליך למרכז המושבה. דווקא עכשיו חדלה חנצ’ה להתלונן, אבל אברום שיין חש, שרק כדי לא לצערו היא שותקת. אולי צדקה גם הפעם כשחזרה וטענה, כי שוב נותן הוא אמון באנשים שאינם ראויים לאמון. הפרדס תקוע בשטח נמוך מאוד, מעבר לרכבת, ואין היא רואה אנשים מתנפלים על המגרשים. בכל מקום בארץ בונים בעת האחרונה כאחוזי־טירוף, ורק בסביבה הזאת, מעבר לרכבת, לא זז כלום. מעבר לחצר שלהם, הקיצונית בשכונה, שאף היא אינה אלא בית פה ובית שם, אין רואים לאחר שקיעת־החמה אפילו אור אחד.

לא ביום אחד תש כוחו. הדרך החלה מתארכת, אפילו יותר מכפי שהיתה אך לפני זמן קצר. לפתע, בחצי־הדרך לתחנה, היה נשאר בלי אוויר, גופו הכבד רובץ כהר על רגליו, הזיעה רוחשת על בשרו. תחושה משונה זו, דומה למה שאירע לו כשנפל פתאום ונפגע קרסולו, אחזה אותו פעם, פעמיים, ואברום שיין לא האמין, שהיא יותר רגע חולף של ליאות. שוב החליף שותף, איש צעיר־לערך, מן הניצולים, שהגיעו לכאן אחרי גלגולים על־פני חצי־העולם. מן הסביבה שלהם היה השותף, שמפני כבודו לא נזכיר את שמו. הכול ידע השותף על משפחת שיין ואברום שיין הכיר היטב את משפחתו המכובדת של השותף. גבר חזק ונמרץ היה, ומגרמניה – משם הגיע לפני שנים אחדות– הביא קצת כסף, והיה מוכן גם לעבוד וגם להכניס מכספו לשותפות. חנצ’ה אמרה, שאינה מאמינה לעיני־החזיר המצומצמות שלו, שהיא חושדת בצחוק־הזהב של שיניו. “האיש רוצה להתעשר, מהר, ומצא אותך.” “אדם שרוצה להתעשר מהר,” חייך אברום שיין, “יעשה הכול לאבד אותי. לא להכניס את כספו לשותפות אתי. האיש לא רק צעיר ומוכן להתכופף ולתת יד, אלא יש לו משאית בשותפות עם גיסו והוא עצמו ינהג בה בשעת הצורך, וזהו דבר גדול מאוד.” חנצ’ה שאלה איך תחוּשב עבודת הנהגות של השותף, אבל אברום שיין השיב רק בריטון נרגז: “וזה שהשותף מוכן לבוא בכל פעם לקחת אותי מן הדלת ישר אל המקום שאנחנו מעמיסים בו, להחזיר אותי בערב עד לשער, זה לא שווה לך כלום?!…” חנצ’ה שתקה. אין תכלית לדיבורים עם תמים זה, המאמין לכל אדם ורק במה שמנבאים חושיה אינו מאמין.

השותף נהג באמת לקחת את אברום שיין בבוקר ולהחזירו בערב. אבל לא בכל יום נזקקים הם למשאית. מה על כל הנסיעות ברחבי המדינה, החל בחיפוש עצים לקנייה וכלה בחיזור היגֵע עם השטרות על פתחי בעלי־חוב, המוציאים את הנשמה עד שהם פורעים את חובם? ברגל היה אברום שיין הולך מקצה השכונה עד לתחנת האוטובוסים, הולך ברחובות הערים, עולה ויורד במדרגות, מכתת רגליו בחורשים שנטעו יושבי המעברות, שתילים שלנגד עיניו היו לאילנות, וההליכות הלכו ונתארכו. הכול תלה ברגל האחת שנחלשה לפני שנים, בשבועות שהיתה נתונה בגבס. הוא הלך אל אורתופד נודע בתל־אביב, וזו הפעם הראשונה הזמין נעליים חדשות, מותאמות היטב לצורת רגליו, לששת ימי המעשה. את נעלי־הצבא המשומשות, ששמרן עכשיו בארון במרפסת המטבח, היה נועל רק בחצר, כשהיה מעשֵב את גומות ההשקיה מתחת לעצי הפרי, כשהיה מגזם את ענפי הגדר החיה, משקה את הירקות והפרחים. בנעליים האורתופדיות החדשות ממש חש, וכך גם חזר ואמר לחנצ’ה, שהוא נעשה צעיר בעשרים שנה.

עשרים שנה שחולפות אין להשיבן, אפילו לא בנעליים אורתופדיות חדשות. עדים השזיף והגויָבה והלימון, שגדלו ויצאו משנות העורלה, והם נותנים פרי טוב למאכל. עדים הנכדים, המתרבים כמעט מדי שנה – תחילה של אריה, ואחרי־כן של מאיר, וסוף־סוף של אטקה שלמדה ולמדה ועודנה לומדת, אבל בשעה טובה נישאה לדוקטור צעיר, דוקטור שאינו רופא, ואף היא, ראש גאוותו, תביא לו היום־מחר נכד. באמת, אין לו סיבה שלא לשמוח בחלקו, אפילו ניצב ביתם בקצה השכונה הדחויה הזאת, אפילו ממעיטים הילדים והנכדים לבקרם ואין כל דחיפות בגמר התקנתו של החדר השלישי. רק שֶכמוֹ להכעיס, כשנותנים עצים שלו פרי על פיסת קרקע שלו, לפני בית יפה כל־כך שבנה לחנצ’ה ולו בארץ־ישראל, הולכים ימי־העבודה ומתארכים כל־כך, ושום נעליים אורתופדיות לא תַשבנה כבראשונה שנים שחלפו ואינן.

ועדיין היה אברום מקיים אותו אורח־חיים, שעמס על כתפיו עם עלייתו, לפני – כמה? – עשרים, עשרים ושתיים, עשרים וארבע שנים. עדיין היה קם בחושך, ואם יום של כריתת עצים הוא, לוקח את הגרזן ואת המשור, חנצ’ה מהדסת במטבח בכתונת־הלילה, בודקת שהכניס למזוודת־העץ הישנה את הלחם, את הקציצות הקרות, את הירקות, את בקבוק התה, והולך לכרות, לחטוב, לנסר עצים. רק בדרך זו ינער מעליו את הזִקנה, שסימניה המתרבים, בהם גם אותם עניינים שבצנעה, שבר־המעיים וגברותו, שגם בבית החדש, גם במיטה החדשה, לא חידשה את ימיה. את שתיקותיו של אברום שיין העמיק הכאב הזה, והוא הכניעו בעבודה עד קצה כוחותיו בגרזן, בפטיש, במשור. אף שחנצ’ה שבה והתחננה לפניו שייקח פועלים וינוח מעבודת־הפרך, ובלבו ידע אפילו טוב ממנה שהדין עמה, נזכר היה באביו, שבשנה שנפרד ממנו לעולמים, והוא אז למעלה מבן ששים וחמש, הוסיף להפיל פחדו על הגויים הצעירים באחוזה.

במה לא האמין אברום שיין?

שעד אשר פנה כה וכה עברו חמש, שש, שבע שנים מכניסתם לביתם החדש, בקצה הרחוק של המושבה, בין הרכבת לבין הפרדסים, והוא כבר יהודי בן ששים. ואחת. ועוד אחת.

 

ט    🔗

באחד מאותם ימים לוהטים של סוף אוגוסט, כשנדמה שהקיץ לא ייגמר לעולם, כל יום רק מוסיף כביכול עצים לתנור, שחוּמו עומד גם בלילות, כל תנועה שאדם עושה, שלא לדבר על הינף גרזן, או על הסעתו הקצובה של המשור־לשניים בחריץ המתכרכם ומעמיק בעובי הגזע הכרות, כל תנועה קלה שואבת מתוך הגוף פלגים של זיעה – ביום כזה כרע אברום שיין תחתיו.

שותפו באותו קיץ – שותף רביעי ואולי כבר חמישי – היה אחד מפועליו־לשעבר, תימני כחוש, שהיה לא רק זריז במלאכתו, כי אם קנה מומחיות בעצים, כאילו מיערות הצפון נישא על כנפי נשרים. לאחר שנכווה באותו בעל־משאית, שחנצ’ה הזהירה אותו מפני עיניו החזיריות וצחוק־הזהב של שיניו, הודה באוזניה אברום שיין, שאין לו עוד כוח לחפש שותף ולהתחיל הכול מחדש. הלה הונה אותו בחישובים נפתלים, ויצא כך שהוא עצמו, אברום שיין, קיבל רק מחצית מה שנותר בקופה המשותפת לאחר שנוכו כל ההוצאות. ואילו השותף משך כמה חלקים, הן כבעל־משאית, הן כנהג והן כשותף, כאילו היה כמה אנשים, העושים בעת־ובעונה־אחת כמה עבודות שונות. ולא זו בלבד, אלא שבימים שכיתֵת אברום שיין רגליו בגביית שטרות ובהוצאת רשיונות, היה הוא מושך בגניבה עצים מתוך הערימה המשותפת, מעמיסם על המשאית ומוכרם מאחורי גבו. קשה מכול: בשנים הקצרות הללו הוציא בעורמה מידי אברום שיין חלק נכבד מן הקשרים המסחריים, שקשר הוא בעבודת שנים רבות. בפעם הזאת נשבר בלבו משהו והוא אמר לחנצ’ה: “אני מאמין כבר בכול!”

אך בעודו מחזר עם השטרות על פתחי בעלי־החוב, מנסה להציל מה שאפשר ובלבו כבר גמלה ההחלטה לחפש עיסוק אחר, אולי להשקיע מה שהפקיד בבנק בחנות קטנה, שיוכלו להתפרנס ממנה בזִקנתם, בא התימני הכחוש והציע לו שותפות בשדרה של ברושים בקצה המעברה שהצמיחה מתוכה שיכון גדול והיא מתפשטת עכשיו לתוך הפרדסים. דווקא הפעם דחפה אותו חנצ’ה לשותפות. “ראשית,” אמרה, “אם תשב בטל בבית, תצא אתה מדעתך וגם אותי תשגע. שנית, הברושים הם כאן, במושבה, ולא תצטרך להתגלגל למרחקים. והעיקר, בתימני הזה אני מאמינה. בינתיים נחפש איזה עסק, אולי נתייעץ קודם עם הילדים.”

וכך, בשעה של אחר־הצהריים, בעודו עומד ומשוחח עם שותפו – אברום שיין בעברית שלו, שעיקרה יידיש גליצאית, והתימני בעברית שלו, שרק במשוער מצליח הוא לעקוב אחריה, חש, בפועל ממש, איך יוצאת מתוך גופו הנשמה. דווקא באותה שעה לא עבדו כלל, אלא עמדו ודיברו, אף־על־פי־כן התמלא איזו ליאות, שונה מכל מה שהתנסה בו עד אז. הוא ביקש לעשות שתיים־שלוש פסיעות ולהתיישב על ברוש כרות, אבל רגליו לא נענו לו. הוא ניסה לומר לתימני, שיתמוך בו, אבל גרונו היה פקוק. זיעה מלוחה ערפלה את עיניו שהזדגגו. שדרת הברושים הזקנים כמו נכרתה מאליה ונפלה עליו בלי קול.

עשרים ואחד יום שכב אברום שיין בבית־החולים. על־פי כל הסימנים, הסבירו לו הרופאים, כבר היה לו בעבר התקף־לב, ורק מזלו הוא שאותו התקף, ואולי אירועים נוספים, נגמרו בשלום ובלא שידע לא מתי חלה ולא מתי החלים.

“מה פירוש, אדם אינו מאמין ברופאים, כפי שמספרת לנו אשתך?” חקר אותו הפרופסור. “ובמלאך־המוות אתה מאין? ובכן, אם לא תפסיק מיד את העבודה הזאת, לא יוציא אותך מבין אצבעותיו פעם שנייה. אתה יהודי בן ששים ושתיים, ואם אך תנהג בתבונה, יכול אתה להגיע עד מאה ועשרים. והשבר הזה, איך מסתובב כך בן־תרבות במשך שנים, כמו עם מדליון? מזלך, אדון שיין, שאתה חזק כמו עץ.”

 

י    🔗

כשם שלא האמין בהסתדרות, לא האמין בקופת־חולים, לא בזו של ההסתדרות ולא בכל האחרות. כשם שלא האמין בזִקנה, לא האמין שיום אחד יאמרו לו הרופאים, שהבחירה בידיו – לגנוז את גרזיניו ומשוריו ולפרוש מן העבודה, או למוּת.

עכשיו קרב אותו יום – וכל דבר שלא האמין בו התרגש ובא על אברום שיין.

על האשפוז עצמו הוציא כסף לא־מעט. דווקא על סִפו של פרק־חייו האחרון ראה מה עלול לקרות לחסכונותיו, שקצתם היו מופקדים בבנק ואת קצתם, בשטרות של דולר, טמן בין הסדינים בארון בעל הפוליטורה הטבעית. בדולרים האמין אברום שיין, אלא שמעטים כל־כך יהיו בערוב ימיו, בזאת התקשה לאמין. שוב ושוב היה שולף את הדולרים השחורים מבין המצעים, מלחלח ראשי אצבעות וממשמש את השטרות, אולי דבקו שניים יחדיו, ושוב ושוב היה מגיע לאותו מניין עצמו. שש מאות שלושים וחמישה דולר. הוא מוסיף מה שיש בבנק בלירות, מוסיף את השטרות, ואינו מגיע כדי יכולת של קיום כלשהו מכסף זה. בשום קרן גמלאות אינו חבר, ולא נותר לו אלא לקוות, שהביטוח הלאומי לא יעשה לו צרות בהגיעו לששים וחמש.

בקרקע ובבית עצמו – בברזל, בבטון, בנגרות, בבור־הספיגה, בחשמל – קבר חסכונות עשרים שנות עבודה. בכסף שאפשר לקבל בעד בית כזה, יוכלו לקנות לעצמם דירה קטנה ועוד ייוותר להם סכום הגון. מכל חסכונותיהם גם יחד יוכלו להתקיים באופן אנושי, אם גם בצניעות.

קודם שנפלה החלטתו למכור דיבר בזה במשך שבועות עם חנצ’ה. אדם האנוס לעקור מתוך בית שבנה בזיעת־אפיו יורד מדרגה בסולם הכבוד, מתחת לרגליו ממש נשמטת כל אחיזתו בעולם. כל מה שלא יעשה בכסף, יהיה בו משום פיחות לעומת בית זה. בזה האמין אברום שיין עד יומו האחרון, שנים לאחר שמכר את ביתו וגלה לרמת־אביב.

מדוע, אם כן, מכר? בצד הברירה האכזרית, שהציב לפניו הפרופסור, היה פחד הבדידוּת. בשעה ששפך לירות בלי חשבון ובנה בית מכובד כל־כך, האמין שכאן תשוב ותתלכד משפחתו המתפרדת. לא כך היה. כל אחד משלושת ילדיו – ועולמו שלו. אמנם, לשני הבנים יש עכשיו מכוניות משהם, לזה משאית ולזה טנדר, אבל מאיר מתגורר מצפון לחיפה ואשתו של אריה הצליחה סוף־סוף להעביר חתול שחור בינו לבין אביו ואמו. זה וזה מזדמנים פעם בחודש־חודשיים, בדרך־כלל בשבת, כשאנשים חוזרים מבית־הכנסת, מביאים את הנכדים, יושבים לאכול צהריים ונעלמים. בין ביקור לביקור, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, מגרש רק הרדיו את הדממה מתוך חדרי הבית. וגם בבואם, לעולם לא יאמר זאת בקול, עומדת מחיצה אטומה בינו לבינם. יושבים ושותקים. אך כשהם פותחים פיהם ומדברים, מעדיף היה שישתקו. במה כל מעייניהם? בכסף שהרוויחו אחרים וירוויחו הם, במכוניות שקנו אחרים ויקנו הם, באמריקה שאחרים נסעו לחיות בה ואולי יסעו לשם גם הם. לא שום דבר, שיש לו ריח של שבת. אין הוא מעז לבקש את בניו, שלא יבואו ברכבם בשעה שיוצאים מבית־הכנסת, שהוא, אברום שיין, הגבאי שם, מחשש שאפילו אחת בחודש־חודשיים לא יזכו לראות את הילדים ואת הנכדים. שמחה ממש אינם משאירים אחריהם בלכתם. החדר השלישי, שכבר לפני כמה שנים השלים את בנייתו וריהטוֹ בהוצאה ניכרת, כדי שיעמוד לרשות הילדים, נותר בלי שימוש, ואפילו לאַווררו חדלה חנצ’ה. אצלם בחוץ־לארץ היו נכדים נשלחים לשבועות ולחודשים אל סבא וסבתא. כאן יושבים שעתיים־שלוש, אוכלים, מקבלים מתנה – ונעלמים. מי היה צריך חדר שלישי?

הוא וחנצ’ה. אילו שמעו אֶטקה וצָלי בעצתם בשעה שהוזמן הוא ללמד באוניברסיטה החדשה בתל־אביב, היו הם, הזקנים, מעמידים את שני החדרים לרשות הילדים ומסתפקים בחדר השלישי. אילו כך אירע, היה אור שונה לגמרי, אור בהיר, נזרע לו, היה יודע שמחה. לכאורה, התרחקה אטקה יותר מן הבנים, אבל גם כעבור כל השנים האלה שהיא עושה בירושלים, לומדת ומלמדת עניינים שאינו מבין מה הם, מוספה נפשו להיות קשורה בנפשה. אוהב הוא לשבת ולהקשיב בשתיקה לדברים שהיא מספרת לחנצ’ה ולו על מעשיו של צלי – הדוקטור, בצלאל, בעלה – ועל מעשיה־שלה, הוא באוניברסיטה והיא במה שקרוי “המכון”. אטקה היא הנשמה היתירה של אברום שיין, היא גאוותו, ובכל פעם שהיא מגיעה לביקור, חש הוא כאילו נכנסה השבת. כל השנים שהיא בירושלים, לא היתה יורדת אליהם אלא בחגים ובקיץ. שלוש־ארבע פעמים בשנה היה הוא מוצא תירוץ לעלייה לירושלים, נושא אתו סלים ותיבות – תפוזים שהביא הוא מן הפרדס, צווארים ממולאים ופשטידות שהכינה חנצ’ה, סוודר שסרגה, כרית שרקמה. ובכל פעם היתה אטקה מטפלת בו כאילו היה הוא הגראף פוטוצקי בעצמו – העלתה אותו לראות את קברו של הדוקטור הרצל, הצליחה להשיג רשות כניסה לישיבת הכנסת בבית פרומין, לקחה אותו להר ציון. כל־כך שמח כששמע שאטקה ובעלה עוקרים מירושלים, שבלי לחשוב רגע הציע להם את ביתו. לחנצ’ה ולו די בחדר השלישי.

בהתרגשות רבה הודו לו על הצעתו, אך אטקה אמרה, שאינה מעלה כלל פתרון כזה על דעתה – לנשל אותם מביתם. “ומלבד זאת,” הוסיף צלי, “עלי לגור קרוב ככל האפשר לאוניברסיטה ואין לי שעות לבזבז על נסיעות הלוך־ושוב. נסתדר איכשהו.”

עכשיו, בשובו מבית־החולים, הניחו לפניו אטקה וצלי הצעה משלהם: ימכרו ההורים את הבית וירכשו לעצמם דירה קטנה ברמת־אביב, וכך ייהנו מכל היתרונות של קרבת־מקום בלי החסרונות שבדירה משותפת. שם יתגורר בשכונה שהיא גם עיר גם מחוץ לעיר, לא יצטרך לכתֵת רגליו עד לתחנת־האוטובוסים הרחוקה, אלא הכול יהיה ממש מעבר לדלת – כבישים, מדרכות, בתו ונכדיו, בית־כנסת, חנויות, קופת־חולים.

“כל מה שאומרת אטקה,” חייכה חנצ’ה, “הוא בעיניו קודש־הקודשים.” אפילו למעמד של הורי־חברים בקופת־חולים הסכים עכשיו אברום שיין בלי נדנוד של אי־רצון. אפילו למכור ולעבור לרמת־אביב.

אבל אז גילה מה מעטים הקופצים על הבית הזה, ששיקע בו עשרים שנות חסכונות ועוד עשר שנות חיים בין כתליו ובחצרו הפורחת. ברגע ששמעו כי מדובר באותה שכונה הדחוקה בין הגבעה שמעבר לרכבת לבין הפרדסים, אמרו הנענים למודעה: תודה רבה. המעטים שטרחו ובאו ביקשו מציאה. שוב ושוב מנו באוזני חנצ’ה ואברום שיין את כל חסרונות הבית: השיכון כלוא בתוך בקעה, הפרדסים סוגרים את האוויר, חם מאוד, לחות גבוהה, אין פיתוח – לא כביש פנימי, לא תחבורה, לא ביוב, לא רופא, לא בית־ספר קרוב – והעיקר: בניית־המגורים החדשה היא בעיקרה בקצה האחר של המושבה, ובכיוון ההוא תתרחב גם בעתיד, ואילו שיכון זה סמוך לאזור התעשייה וכאן רק ייתוֹספו בוודאי עוד מפעלים רבים. לא זו בלבד, שהמחיר הנדרש היום בעד הבית גבוה מדי, אלא גם בעתיד לא יעלו פה המחירים. מי שפיתה עשרים יהודים לבנות כאן את בתיהם ונפטר מהפרדס שלו ידע מה הוא עושה.

מה נותר לאברום שיין לעשות? כל מה שלא האמין בו התרגש ובא. לא זו בלבד, שאינו מקבל מה שמשלמים עכשיו בשביל בתים שאין להשוותם כלל לבנייה הזאת, בלי אילנות מטופחים, בלי גדר כזאת, אלא שעליו לכוֹף את ראשו ולשמוע הכול בשתיקה.

בסופו של דבר נמצא קונה רציני, שהניח על שולחן־האכילה שבהול צרור שטרות לחתימת העסקה. אטקה מצאה להם דירה באחד הבתים השיכוניים, שני חדרים ששטחם כמחצית שטחם של החדרים בביתו, מטבח שהוא פחות ממחצית המטבח שלהם, דלת המוציאה לחדר־מדרגות בקומה השנייה, לא לחצר רחבה. אברום שיין אמר הן למכירה והן לקנייה. הוא עשה חשבון ומצא, שייתוספו עוד כשלושת אלפים לירות למַה שהפקיד בבנק וטמן בין הסדינים. כדי קיום צנוע יהיה להם. עם הרהיטים בפוליטורה הטבעית לקח אתו לתל־אביב גם את הגרזינים והמשורים והמקבות שפרנסוהו כמעט שלושים שנה, אבל שוב לא נזקק להם. הוא מצא להם מקום בארון הפתוח שבמרפסת המטבח הצרה, ושם העלו חלודה, כלים אין־חפץ־בהם.

 

יא    🔗

במה לא האמין אברום שיין? שיכול אדם לחיות בלי שיעבוֹד. בתחילה מתעורר היה, כמנהגו כל השנים, בעוד לילה, לובש אותם בגדי־עבודה מהוהים, ובזה כאילו הבדיל בין קודש לחול. אבל עד מהרה חדל גם מזה – בשביל לבקר את אטקה בביתה, “אפילו בשביל להתפלל שחרית בבית־הכנסת, בשביל ללכת לבנק או לחנות צריך ללבוש בגדים מהוגנים,” אמרה לו חנצ’ה. היא קיפלה היטב את בגדי־העבודה וגנזה אותם לעד. כל השנים נהג להתגלח בערב־שבת, או בנסיעותיו לירושלים. עכשיו החל מתגלח מדי בוקר, לובש חולצה של שבת, ובצאתו לרחוב עונב עניבה, לובש מקטורן של חליפה וחובש מגבעת. קודם צאתו נוטל היה גרב־צמר ישן וממרק את נעליו המצוחצחות היטב. ולאחר שהלך וחזר, עדיין כל זמנו לפניו.

עדיין מיאן להאמין שיכול אדם לשבת תחתיו ולראות את הימים החולפים. עולה היה על אוטובוס, קצת כדי לנסות ולהציל משהו משטרות ישנים שמועד פירעונם עבר מזמן, קצת כדי לפגוש את מכריו הישנים, אך בעיקר כדי לעשות משהו שיש עמו רווח – מסתובב בשוק הכרמל, משווה את המחירים, עומד על המיקח, שב ובשתי ידיו סלים גדושים מציאות, מיעוטן למטבחהּ של חנצ’ה רובן למטבח של בתו. את אזהרת הפרופסור לא שכח – הוא חש איך מחישים הסלים הכבדים את פעימות לבו, איך מתקצרת נשימתו ומבצבצת הזיעה הקרה, אבל בשובו היו פניו צוהלות – סוחר שמסחרו עלה יפה. גם בבית לא ישב בטל. כל השנים שעבד בעצים לא נגע באצבע קטנה במלאכות של נשים, ולא רק משום שכל הימים שהה מחוץ לבית, כי אם משום שזהו סדר העולם. עכשיו ראתה אטקה לא־אחת את אביה עומד ברגליים יחפות, מכנסיו מופשלים והוא שוטף את רצפות הבית, או חגוּר סינר, קולף תפוחי־אדמה, מקצץ בצל, לש בצק.

הוא חש איך הולך כוחו וניגר מתוך גופו, אבל בדבר אחד לא האמין ממש עד ימיו האחרונים – שאכן תמו שנות עבודתו. הן לא האמין, שייתכנו חיים בלי עבודה.

 

יב    🔗

ובכל־זאת קָצבו בשמים לאברום שיין שנים אחדות, שהעבודה המפרכת לא תהיה בהן עיקר חייו. לבו הנחלש והולך לא שימש עוד כבעבר את גופו הכבד, ואפילו מן ההליכה עד לבית־הכנסת היה מתעייף כל־כך שנאלץ לשבת לשתיים־שלוש דקות על גדר־אבנים נמוכה, או על ספסל, כדי לשוב ולמלא את ריאותיו, אבל בהדרגה הלך ונתגלה אדם, שרק חנצ’ה אמרה, שתמיד ידעה שהוא חבוי בתוכו. כשהניח מידיו את הגרזן ואת המשור, כשנעקר מתוך הבית שהיה תמצית מאוַייו, החלו המלים למלא את יומו. יראת־כבוד כלפי ספרים היתה בו כל ימיו. על מדפי המזנון היו אותם ספרים קדושים שאסף מן הרחוב, איבּק, הדביק בזהירות את דפיהם הקרועים וכרך מחדש במיומנות רבה. היה מחזור לימים נוראים, עמוד אחד בעברית כנגד עמוד אחד בגרמנית. היה לקט אמרות של תלמידי הבעש"ט ובשערו הפנימי דף זיכרון, שבו מזכיר המחבר את כל בני־משפחתו שנספו בשואה, עשרות שמות משני צדי הגיליון. אבל היה גם ספר שמצא בעיירה ערבית נטושה מיד לאחר מלחמת־השחרור, רומן בגרמנית שהביא לחנצ’ה לקריאה. והיו כל כתבי הדוקטור הרצל, שקנה בשעה שעברו לביתם החדש והציבם על אחד ממדפי המזנון. היו עוד.

עכשיו היוו הספרים חלק נכבד מסדר־יומו. כמו שבו וחיו בנפשו אורחותיו של אותו עולם מת, היה הולך לבית־הכנסת פעמיים ביום, ובין מנחה למעריב משתתף בקביעות בשיעור יומי בגמרא. את בדידות הדירה השיכונית היה מגרש בקריאה רמה ומוטעמת של פרשת־השבוע עם פירושים, מציץ לשולחן־ערוך, וגם בדירתם של בתו וחתנו, שקירותיה מכוסים ספרים, מטפל היה בכל ספר שנתלשה כריכתו או נפרמו דפיו, כּוֹרכוֹ מחדש בקרטון של קופסאות נעליים, עושה מלאכת כורך־אוּמן. קליפה עבה נשרה מעליו, ונתגלה אדם המאמין אמונה תמימה בכוחן הכישופי של המלים.

כל השנים היה אברום שיין שותק. אפילו בחברת אחיו הצעיר לייזר – קודם שנפטר בייסורים קשים ממחלה ממארת – מסוגל היה לשבת שעות ולא לפצות פה. משהניח מידיו את הגרזן ואת המשור וגלה לרמת־אביב, נפתח פיו. רק אז נתגלה, כי עולמות שלמים רחשו בתוכו שלושים שנה בדומייה גמורה.

על מה דיבר? על האחוזה, על היערות, על המים הרבים הזורמים מן ההרים ונופלים לתוך הנהרות, על כל אותו עולם שבין הדנייסטר לבין הקרפטים, שבו עברו עליו שלושים וחמש שנותיו הראשונות.

ההתרפקות הזאת על ראשית החיים, אומרים, מאפיינת את סוף החיים. לא כך אברום שיין. פתאום החל שופע סיורים על שלושים שנות ארץ־ישראל שלו. אין מקום בארץ, שלא הגיע אליו, שלא שמר עליו בזיכרונו מעשה־שהיה. את שיח’־מוניס הכיר היטב, הרבה לפני שעלתה רמת־אביב במחשבה. בפרדסי שיח’־מוניס כרת ברושים. וכשלא הגיעה תל־אביב אלא עד גן־החיות, היה הוא כורת איקליפטוסים על הירקון. פעם לקחו אטקה וצלי אותו ואת חנצ’ה לנגב המערבי, ומרגע שקרבו לצומת סַעד, החל שופע סיפורים רבים כל־כך על ידידיו הערבים בעזה, בחאן־יוניס וברפיח, עד שאת הדרך בחזרה – היה זה בשנה שלאחר מלחמת ששת הימים – עשו דרך רצועת־עזה. במקום אחד קרא לפתע לצלי לעצור את מכוניתו, משום שבטוח היה שהוא מזהה איקליפטוס מסוים מאוד.

“בימים הם, לפני המדינה,” סיפר אברום שיין, “היו בארץ אנשים, שלא יצאו מתל־אביב ולא ראו עצים, ולכן היו טוענים בעקשנות, שאי־אפשר לטעת פה לא יערות ולא גני־פרי ולא שום עצים. ואני הייתי אומר להם, התורה מספרת לנו בפירוש לא רק על שבעת המינים ולא רק על ארבעת המינים, היא מדברת על חוטבי־עצים. אם לא היו יערות, מה היה להם לעשות עיר שלמה לחוטבי־עצים ולשואבי־מים? מה היה לתורה להזכיר בעניין ערי־המקלט דווקא זה, ואשר יבוא את רעהו ביער לחטוב עצים ונדחה ידו בגרזן לכרות העץ ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת הוא ינוס אל אחת הערים האלה? יש רק פירוש אחד: הארץ היתה מכוסה יערות וגני־פירות ופרדסים, ארץ זית שמן ודבש.”

וזה היה הגילוי המפליא ביותר, שהרעיש לא רק את לבה של אטקה בתו, אלא עתיד היה להישמר בלב נכדיו כזיכרון העדין והעמוק ביותר מדיוקנו של סבא כבד ושתקן זה, שבלשון־קודש גליצאית ראה את הארץ, את עברהּ ואת ההווה שלה, מכוסה יערות ובוסתנים ופרדסים, “וַאשֶר יוּבוֹי אֵייס רֵיעַיהִי בּוּיַער”.

בראש־השנה האחרון לחייו – הוא כבר היה אז חולה מאוד, ומאותה קליפה עצית צרובת־שמש וקשוּיה לא נותר עוד כמעט דבר, להוציא אמונותיו המוצקות והלא־נבקעות – היה ה“סאלון” בדירת שני החדרים השיכוניים שבקומה השנייה מלא קערות פרי. עכשיו היתה נשימתו נחנקת מדי עשרים פסיעות, אבל ערב־החג התעקש, נסע באוטובוס לרחוב שנקין, הלך לשוק הכרמל ובחר במחירי־מציאה במהודרים שבפירות העונה, ולא שכח תפוחי־עץ לברכה ורימונים למזל טוב.

דווקא בשנותיו האחרונות, שחי בהן בלי לעבוד, שב לחיות בו בשלמות תמוהה אותו עולם של יהודים כפריים, חסידים יִראי־אלוהים הדבקים באותו תוקף באמונות־איכרים אליליות, אנשי יערות ושדות ובוסתני תפוחים ואגסים ושזיפים, עולם שרק בו ובשכמותו פעמו עדיין פעימותיו האחרונות – והנה, אברום שיין זה בחר לאחד מנכדיו תפוח יונתן מבוסתני הגליל העליון, הגבּיהוֹ ואמר:

“נו, אִמרו אתם, איפה בעולם יכולים לראות תפוח כזה?”

הילדים והנכדים היו מצוּפפים סביב שולחן־החג המאולתר לסעודת־הצהריים, ואחרי שהדיחו אטקה ושתי הכלות את הכלים, החזירו הכול למקומו במטבח ובחדר, ישבו שעה, הקטנים אכלו פירות, הגדולים שתו קפה, והמשפחה נפוצה לכל רוח עד להתכנסות הבאה, בליל־הסדר. אותו לילה – חזהו נחנק מחוסר אוויר, הכאב מנסר את ראשו לשניים – קם אברום שיין מן המיטה הכפולה, גישש דרכו בחשיכה אל החדר השני, כף־רגלו נתקלה במשהו, או אולי אחזה אותו סחרחורת וכמו עץ כבד נפל מלוא קומתו במסדרון הצר. מן החבורה בראשו הסיקו הרופאים, שנפל לאחור, על גבו. מכל־מקום, חנצ’ה התעוררה לקול החבטה ומצאה אותו מוטל כך. עד שהבינה שניטלה הכרתו, עד שהזעיקה עזרה ועד שהגיע האמבולנס והסיעוֹ לבית־החולים, כבר היה אברום שיין מת.

במה האמין אברום שיין?

מי שהיה בדירתו הצרה באותו יום ראשון של ראש־השנה, אי־אפשר שלא ישובו מיד לזיכרונו אותם משפטים אחרונים שחזר עליהם באוזני ילדיו ונכדיו המתרחקים והולכים ממנו, כרוכל המכריז על סחורתו:

“ושזיפים?! אִמרו אתם: איפה בעולם יכולים לראות שזיף כזה? איפה?!”