א. השַּׁבָּת בירושלם.    🔗

השמעתם קוראי את דבר “המגיד”, אשר רק דרשה אחת על פרשת “קרח” למד בחייו, ויהי נוסע מעיר לעיר ומבטיח לבאים לשמֹע מדברותיו, כי ישא דברו על ענין פרשת השבוע. ויהי אך עלה מגידנו הבמתה ויפתח את פיו לאמר: “מורי ורבותי!” והנה (מעשה שטן– – –), מטפחתו אבדה ותעלם; חפש בחיקו ולא מצאה, פנה אל ימין ואין, ואל שמאל ואיננה, וישח לארץ ולא מצאה. ויקרא מנהמת לבו: “אהה! אכן כבלע האדמה את “קרח” בלעה את מטפחתי! ועתה רבותי, מכיון שהגענו לקרח נימא ביה מלתא: “ויקח קרח”, אמרו רבותינו וכו‘, וכו’…”. כי אך נפתוח נפתח לו מקור לדרשתו היו דבריו מפכים כמי המעין שטוף ועבור.

כמקרה המגיד המסכן קרני גם אני הפעם. אמנם לחים ורטֻבים היו לנו ימי השבוע הזה, אך (לא עליכם כל חברי “המודיעים”) יבשים וצנומים בחדשות, ואנכי אנה אני בא? ולקוראי מה אעשה כיום, אם אין כל “חדש” תחת השמש? גם השלג אשר כבר החל לרדת ארצה ביום הששי בבקר אחרי שני ימי סופה נוראה, השלג אשר אמרתי “זה ינחמני מעצבוני”, וכבר החילותי לצרף ברעיוני “צרופי אותיות” על אודותיו, גם הוא, כמו להכעיס, נשאר תלוי בין השמים ובין הארץ, והרוחות שָבו נשָבו, ועננים נפזָרו, ושחקים טהָרו, ושמש הופיע, במרומי רקיע, ושלג נמס וילך, ואנכי – נשארתי כפלוני, המגיד השני, אשר חבר הספדו וקינתו, על גביר עדתו בחלותו, ואחרי כלותו, לחבר חבורו, שב גבירו – ויחי!

היש לי איפוא עצה אחרת להחלץ כיום מן המיצר אם לא בדרשי “סמוכים” גם אני?

ובכן מורי ורבותי!

מכתבי זה הוא “השביעי” למכתבי, וכיון שהגענו לשביעי נדברה נא על אודות – היום “השביעי”, הוא יום השבת, בירושלם.

אכן יום צח ונעים היה לנו יום השבת שעבר, אחד הימים הטובים אשר בהם החמה יוצאת מנרתיקה ליבש כל לחות מעל פני אדמתנו ולהחם כל קרח. בימים כאלה נבחר ליושבי ירושלם לצאת החוצה משבת כלואים בין קירות ביתם הרטבים אשר עפ"י רב לא יזכו לבקור האורחים הטובים, המה קוי השמש השולחים חיים ומרפא לעצמות הבלות מקָּרה ורטיבות, ומה גם כי חל היום הזה להיות בשבת, יום “בו ימצאו מנוח, כל יגעי כח”, אז אמרתי אל לבי אלכה מעט לשוח ולהתבונן במראה עיר קדשנו ביום קדשנו.

“שבת היום לה'!” תקראנה באזנַי כל הדרכים והרחובות הריקים מאדם ומכל תנועת החיים. “שבת היום לה'!” תאמרנה כל החנויות הסגורות על מסגר לארך רחובות המסחר והמלאכה היותר חשובים בעירנו, והיותר מלאים תשואות ומשק המון רב כל ימי השבוע. גם סוסי העגלות העומדים כל היום הזה על אבוסם לאכל ולנוח בחיים, גם חמורי האכרים אשר ילכו היום השדה לרעות ומשא לא ישאו, כלם יחושו ירגישו כי שבת היום לבני ישראל. גם תושב העיר כבן הכפר, גם הגר הגר בתוכנו בעת הזאת, יעידו יגידו כי יום “מנוחה שלמה” היום הזה.

עברתי את שכונות אחינו ואת דרכיהן הצרות, ואבוא אל דרך המלך, היא “דרך יפו” הרחבה אשר משני צדיה מדרכות (טרוטואר) כדרכי הערים המתֻקנות. השקט ודממה! בני ישראל אומרים עתה שירה על “חמיניהם” ¹. או כי מתענגים המה על שנתם שנת הצהרים, ובדרך כמעט אין איש עובר. מכל עשרים העגלות בערך אשר ליהודים ולשאינם יהודים המגלגלות אופניהן כל ימי השבוע הלוך ושוב משער יפו ועד שכונת “בית יעקב” ו“שערי ירושלם”, רק שלש ארבע תראינה לפרקים עוברות לאטן, במצֹא עגלוניהן די רוכבים להן.

עברתי על פני מגרש הרוסים ועל פני גן עירנו הקרוב אליו, ואגיע עד ראשית הרחוב החדש, אשר אך זה שנים אחדות הוא הולך ונמשך משער יפו וחוצה, ועתה הגיע עד פתח הגן. החנויות ובתי המלאכה אשר נבנו משני עבריו גדולים ונהדרים המה, לאמר: מהיותר נהדרים שבעירנו, כי בוניהם המה מנזרי הנוצרים העשירים ופקידות עירנו אשר לה לא יחסר הכסף. ראשית הרחוב הזה בתי מלאכת העץ ובתי ממכרו, והבתים האלה כמעט כלם הם לבני אחינו, האשכנזים הנגרים וסוחרי העצים, ואחריתם חנויות סחורות שונות, ובתוכן גם בתי ממכר היין אשר ל“ראשון לציון” ול“מקוה ישראל”. מכל שמונים החנויות בערך אשר ברחוב הזה הנה כחמשים מהן בידי אחינו.

עתה הגעתי אל קצה הרחוב הזה, אל שער יפו, מימיני יורדת הדרך בעמק היא דרך חברון. למטה, בנחל “גיחון”, משתרעת הברכה הפרוצה היא “ברכת השלטן” אשר היתה בימינו אלה למדושה לדוש בה את תבואת השדות הקרובות אליה, ובימי הקיץ תהיה גם למכִתּה וכתתו בה האכרות את שברי החרסית לעשותם לחמר לבנין. ולמעלה מהברכה במדרון ההר ילכו הלוך והתנשא טורי בתים יפים, המה מאת בתי “ימין משה” אשר בנה עתה הועד הלונדוני אשר למזכרת השר משה מונטיפיורי ז“ל, ואחריהם בתי “משכנות שאננים” המה הבתים הראשונים אשר נבנו לבני ישראל. מחוץ לעיר ע”י השר ההוא בכסף יהודה טורא. ומאחורי הבתים ההם “מושבת הגרמנים” הכלולה ביפיה ובתקוניה, ואצלה תחנת מסלת הברזל, גם שמה לַשַּבּת חלק ונחלה למרות כל שריקות מכונת הקיטור ותקיעותיה, כי משא הרכבת לא יכבד היום, ואנשים בה מעט.

עוד צעד אחד והנני בתוך העיר “ירושלם” האמתית, זאת ירושלם הישנה, הקדמונה והקדושה, אשר אליה גוים ישאפו מכל אפסי ארץ, ואשר שְׁמָה נִשָׂא גם על ראש “מכתבי”!

רחובות המסחר והמלאכה בירושלם, הרחובות אשר בהם תנועת החיים במלא מובנה, נחלקים לשנים: האחד יורד קו ישר משער יפו מערבה ועד למטה משוק התבואות (אלביזר) קדמה, ושלוחה פונה ממרכזה צפונה, היא “רחוב הבטרק” אשר ברבעים הנוצרים; והשני הוא היורד גם הוא ישר מלמטה משוק התבואות והלאה ועד “שער השלשלת” אשר למקום מקדשנו קדמה, ובראשו מערבה שתי שלוחות יוצאות, האחת פונה צפונה ותוצאותיה אל שער שכם, והשניה פונה נגבה ותוצאותיה אל שער ציון.

עברתי את שער יפו ואבוא העירה, מהמקום הזה ועד מבוא רחוב הבטרק אמנם אין חנויות רבות סגורות, כי אך כעשרים חנויות שונות ליהודים בין חמש ושבעים החנויות אשר לארך החלק המערבי של הרחוב הזה ואשר רבן הן לממכר פרות וירקות וכל דבר אכל, אך הנה ה“רחבה” אשר לפני מגדל דוד קדמה ריקה מהמון האכרים והאכרות המביאים בכל ימי השבוע מפרי אדמתם למכרה ושוטחים להם שטוח על פני הארץ בצדי הרחבה. והתרים והתרות האירופים העומדים להם במנוחה בחלונות היפים אשר לה“גרנד ניו הוטיל” או “להוטיל לואיד” להשקיף על העיר ומלואה יתבוננו אל השנוי אשר שֻנה היום הזה “המכֻבד מכל ימים”, וחשוב יחשבו בלבם (אם תעלה על לבם לחשב זאת) לאמר: כמה עמל ותלאה היה נחמיה חושך מנפשו לו חי בימינו אלה! (ע' נחמיה י"ג).

הוספתי ללכת ואעבר בדרכי על פני הבנק הראשון בעירנו, הוא הבנק אשר לאחינו ה' ולירו, אשר רק הוא לבדו נשאר בתקפו ולא יזדעזע בצוק העתים כאשר הזדעזעו שני הבנקים האחרים אשר היו לבני הנוצרים, ואבוא אל פנת רחוב הבטרק.

פה שבה שבת המלכה לשפך ממשלתה על פני הארץ. משמאלי רחוב הבטרק ההולך ונמשך עד חלקת קבר משיחם, ומלפנַי רחוב הביזר. אלה שני רחובות המסחר היותר חשובים בעירנו, עתה נדמה נדמו. ברחוב בטרק רבו אמנם העוברים והשבים, כי כל הנכרים ההולכים לבקר את קבר משיחם יעברו בו, אך שבת לה' היום ממסחר, ורב חנויותיו סגורות. כי מששים החנויות אשר בה עד מקום הקבר, יותר מארבעים שכורות לאחינו הספרדים המוכרים כל מרכלת: חוטים, קשורים, מחטים, סכינים, וכו'. אחינו אלה יביאו סחורותם מקונסטנטינופל רבת ארצנו, וכפעם בפעם יסעו המה בעצמם לבחר להם סחורותיהם. רב מרכלתם היא מהפשוטה במינה ולא תאריך ימים, אך כנגד זה הנה היא נמכרת בזול, ויושבי הארץ אהבו כן. ויושבי עירנו האירופים קנה יקנו את הסחורות האלה מהגרמנים המביאים מרכלתם הטובה מארץ אשכנז, ובסחרם זה עשו להם עשר. מאחינו האשכנזים אין אף אחד כמעט מתעסק במרכלת הזאת.

עזבתי את רחוב הבטרק וארד אל רחוב הביזאר, מהרחוב הזה נכרתה כל רגל אנוש ביום הזה, כי משבעים החנויות הגדולות אשר בו רק שמונה חנויות לבני העמים האחרים ויתרן כלן לבני עמנו, ורב סוחרי הרחוב הזה גם המה ספרדים וגורזים ומערבים המוכרים בד וצמר וכל אריג למינהו, ורבים בהם החלפנים היושבים בחנויות הקטנות או בצדי החנויות הגדולות אשר לסוחרים. סוחרינו אלה מביאים סחורתם מבּירוּת עיר המסחר אשר לסוריה, ולסחורתם זאת כל המעלות והמגרעות אשר במרכלת אחיהם הרוכלים, כי הסחורות האלה נארגות בארצות אירופה לכתחלה לשם “ארץ המזרח”, והאירופי החפץ לקנות לו סחורה לפי רוחו יפנה שנית אל הגרמנים או אל אחדים מאחינו האשכנזים המביאים סחורתם מארץ אשכנז, אך במה נחשבים האירפים כנגד תושבי הארץ.

גם בני העמים האחרים הפותחים את חנויותיהם ברחוב הזה ביום השבת לא יראו ברכה רבה במסחרם, כי האמנם תצא כיום הגברת המשלמית או הנוצרית לקנות לה סחורה בדעתה כי תשע ידות מחנויות המסחר סגורות? ובכן תכבד גם היא וישבה בביתה כי “שבת היום” בכל מושבותינו.

וככה עברתי בחשבי מחשבות אלה על פני הרחוב השומם הזה ואבוא אל חלק הרחוב השני, מימיני הרחוב הפונה אל שער דמשק, ומשמאלי רחוב היהודים, ולפנַי “רחוב הירקות” הנמשך עד רחוב “שער השלשלת” אשר בקצה העיר המזרחי.

ברחוב הפונה אל שער דמשק מצער מאד חלק “היהדות”, כי בין שלש מאות החנויות הקטנות

אשר ברחוב הזה ובכל סעיפיו נמצאים רק כחמשים חנויות לאחינו הספרדים והמערבים מוכרי מרכלת לבני הכפרים, מנפצי צמר הגפן, צורפי זהב וכסף, ורצענים העושים נעלים פשוטות לבני הכפרים גם הם, וברחוב הירקות דל חלק אחינו גם כן, כי אך כעשר חנויות להם בין ששים החנויות אשר למשלמים, רק מרחוב הירקות ירבו מעט מספרם, כי בין ששים החנויות אשר מקצה שוק הירקות ועד מקום המקדש כחמש ועשרים חנויות ליהודים, ורבן לרצענים.

לא כן רחוב היהודים אשר בו ובסעיפיו כמאתיים וחמשים חנויות קטנות וצפופות, כי כלה “קדש”, ורב חֶנְוניה מאחינו האשכנזים, כי פה בתוך עמם הם יושבים ובשפתם אשר העלו אתם מארץ גלותם ידברו ויצעקו ולא יהססו, גם הספרדי גם בן הנכר אשר עסק לו ברחוב הזה למוד ילמד לדבר אשכנזית, פה רבו הקולות והצעקות בכל ימי השבוע, מוכרי הבשר, ומוכרות העגות, מוכרי הפֵּרוֹת, ומוכרות הדגים המלוחים, והעושים במלאכה והסוחרים, כלם נאספו נקבצו בחנויות ומחוץ לחנויות משני עברי הרחוב הצר עד כי אין מקום כמעט לעבר. ועתה – הס כל בשר!

בני ישראל החליפו להם כח ויקיצו עתה משנת הצהרים, וינערו, וירחצו, וילבשו שנית בגדיהם החמודות ויצאו מביתם, ברחוב הספרדים אשר בחלק הדרומי לרחוב היהודים נאספו צעירי ה“מוֹרֶסקים” (“מוּריסקוֹס” בספרדית, הם בני המשפחות המזרחיות העתיקות שבארץ), לשיח ולהשתעשע ולִכְסֹס את גרעיני האבטיחים הקלויים (“פִּיפִּטַס” בספרדית), והספרדיות הזקנות הולכות אל בתי הכנסיות הרבים ברחוב הזה לשמע אל דרשת הדרשנים, ולנשק ידיהן למו פיהן בעת הגבהת התורה, ויתר הקהל בני נֹסח אשכנז כבני נסח ספרד הולכים אלה לבתי הכנסת והמדרש, ואלה יוצאים לטיל, והיו אלה אשר לא יאהבו להרחיק לכת והלכו להם אל הרחבה אשר לפני מנזר הארמנים, וישבו להם על ספסלי האבן אשר בצדה לשאף רוח תחת העצים הזקנים הרעננים אשר יסֹכו לראשם, או אל הרחבה אשר לפני מגדל דוד אשר שם תנגן עתה מנגינת הצבא, ואלה אשר חבה יתרה להם לטיול ולהליכה, ויצאו משער העיר והלכו אל גן העיר אשר אצל מגרש הרוסים, או גם עד בית הספרים “מדרש אברבנאל” לקרא בעתונים ובספרים לדעת מה יֵעשה בישראל ובעולם.

ואני, עבדכם, כבר עיפתי מחפש אחרי כל המנוחה השלמה אשר בכל חלקי עירנו, ואשובה אל ביתי לנוח גם אני, ולתת מנוחה גם לכם, קוראי.

כ“ה וכ”ו שבט תרנ"ו.

 

ב. בניני ישראל העמים בירושלים.    🔗

כמשפטה שנה שנה שלחה הרשות שבעירנו גם הפעם אחדים מפקידיה לראות את הבתים החדשים אשר נגמר בנינם במשך השנה החולפת² ולערך ערכם, למען דעת את סכום המכס אשר עליה לקחת מכל בעל בית; ומתוצאות החקירה הזאת נוכל ללמד דברים אחדים בנוגע ליחס בני הדתות השונות בבנין ירושלים.

מספר בעלי הבתים הנוספים כלם עולה למאה ואחד עשר, מהם ששה וחמשים יהודים, שבעה ועשרים נוצרים, שבעה ועשרים משלמים, ובית פקידות העיר הבונה גם הוא בתים מקֻפת הכנסת בני העיר כלם.

המספר המדֻיָּק הזה אינו גדול מאד בכללו, וראה נראה בו היטב את תקופת העמידה בבנין־ירושלים, ימי רפיון הידים מהחל מפעל כביר, ימי העדר יסוד חברות בוני בתים ושכונות חדשות. ובנוגע לאחינו הנה גם מתכֹּנת מספרם ברשימה הזאת כנגד מספר בני הדתות האחרות כלם (56 כנגד 54 ), אשר היתה יכולה כבר להקים שאון במחנה מנדינו שקולם מבצבץ ועולה כבר בעתונים הערבים היוצאים במצרים, לאמר: “יהודים עליך, ירושלים!”– גם המתכנת הזאת אינה עלולה להשגותנו לחשוב, כי באמת יפה כח ישראל בעיר קדשנו מכח יתר שכניו. כי דבר ידוע הוא מאז, כי בשעה שגדול כחנו בכמות בוני הבתים אין דל ממנו באיכות בנינינו שאנו בונים. איש יהודי (מלבד אחינו הבוכרים המעטים) כי יבנה לו בית יקים לו שני חדרים או לכל היותר שלשה ומצא לו די צרכו והותר; ובן־הנכר יקים לו היכלי פאר ונחשבו גם הם למדור אחד. ואם בכל זאת נשמע כפעם בפעם מפי מבקרי ירושלים, כי בניני ישראל רבים על בניני העמים האחרים, אין זאת כי אם מפני שבנינינו אנו נראים לעין כל בכל פנות שהאדם פונה, בהיותם עומדים בראש כל דרך, ובניניהם המה (מלבד בניני המנזרים הנוצרים) אין איש רואם, בהיותם בנוים בפנות נשכחות מני רגל. ככה הוקמה, למשל, בשנים האחרונות שכונה שלמה מבתי אזרחינו המשלמים צפונה מזרחה לעירנו, משדה קבר שמעון הצדיק וקדמה, שכונה של בתים גדולים ומצינים במראהם הנהדר וכליל היפי, מבלי שירגיש איש בעירנו גם את מציאות השכונה הזאת, אם לא יפנה אליה בכונה כדי לראותה. ומערבה לעירנו, מברכת “ממילה” והלאה, נוסדה שכונה נוצרית אשר גם איננה נופלת הרבה בערכה מהראשונה, וגם שם אין איש מבני העיר עובר מלבד יושבי הבתים עצמם וכל אשר דבר לו אליהם. ולכן אם ראה נראה, כי בשנה הזאת בנו ארבעה וחמשים מבני העמים האחרים בתים

בירושלים וידענו כי ארבעה וחמשים בנינים גדולים נוספו, וששה וחמשים היהודים, אך מעטים מהם בנו בתים חדשים, ורבם הם מבעלי הבתים הקודמים, אשר הוסיפו איש איש בנין קטן על ביתו הראשון בחלקת נחלתו הצרה, כמשפט אחינו היודעים את “סוד הצמצום”.

ואם יש לנו עוד ספק בדבר ופנינו אל הערכת הרשות של הבתים החדשים האלה. ובדבר ההערכה אמנם דבר ידוע הוא כי בתי הנוצרים ומה גם בתי המשלמים נערכים פה בפחות הרבה מכפי ערך הערכת בתי היהודים (משלשים עד חמשים למאה פחות), מפני כי בתיהם ע"פ הרב אינם על פני דרך המלך, וגם הבתים הגדולים שהם מקימים אינם עומדים להשכר לשכנים רבים, כי אם למושבם הם בעצמם מבלי שיביאו להם כל הכנסה, וגם מפני כי בבתים גדולים כבד הרבה יותר לעמוד על שוים הנכון מאשר בבתים הקטנים שכל איש יודע ערכם; אך גם בהערכה הרשמית הזאת כמו שהיא מצוא נמצא את אשר אנו מבקשים.

סכום הערכת הבתים בכלל עולה 1,630,500 גרוש (הגרוש בחשבון הממשלה הוא 8 קאפ'), לאמר:

בתי שבעה ועשרים הנוצרים עולים (למצער) לסך 766,500 גרוש

בתי ששה וחמשים היהודים עולים לסך 62,000 "

בתי שבעה ועשרים המשלמים עולים לכה"פ 242,000 "

בנין בית פקידות העיר עולה לסך 9,000 "

ברשימה הכללית הזאת נוכל כבר לראות “למי ארץ”; אך את היחש הנכון שבין בניני היהודים והעמים לא נוכל לדעת עד עם נחדר יותר אל פרטי ההערכה. ונחלק בין בניני היחידים ובניני הצבור, או אז נראה כי בעלי־הבתים היחידים הם בקרב בני האמונות השונות כפי הרשימה הזאת: סכום הערכת בתי 24 נוצרים עולה 305,000 גרוש, עולה לכל אחד מהם בחשבון המתמצע

ערך 12,700 גרוש.

סכום הערכת בתי 27 המשלמים עולה 242,000 גרוש, עולה לכל אחד מהם בחשבון המתמצע

ערך 9,500 גרוש.

סכום הערכת בתי 50 יהודים עולה 316,500 גרוש, עולה לכל אחד מהם בחשבון המתמצע

ערך 6,300 גרוש,

לאמר: ערך כל בית מבתי המשלמים עולה בחשבון המתמצע (גם לפי הרשימה הזאת)

לפעם וחצי מערך כל בית יהודי, וערך בית כל נוצרי לכפלים מערכו.

ואם נוסיף לחלק את בעלי הבתים האלה לפי הערכת בתיהם לארבעה מחלקות:

א) אלה אשר ערך בנינם הוא עד אלף וחמש מאות גרוש (דלים מאד);

ב) אלה שערך בנינם הוא מאלף וחמש מאות גרוש עד חמשת אלפים (דלים);

ג) אלה שערך בנינם הוא מחמשת עד עשרת אלפים (בינונים);

ד) אלה שערך בנינם הוא למעלה מעשרת אלפים גרוש (עשירים);

– ויצאה לנו הרשימה הזאת:

לאמר: מספר בניני העשירים בקרב הנוצרים הבונים הוא 54 למאה, בקרב המשלמים 33 למאה, ובקרב היהודים אך 12 למאה; וגם הגדול שבבניניהם עולה ערכו לסך – 20,000 בשעה שהגדולים בבתי המשלמים והנוצרים עולים להרבה יותר.

מלבד בתי היחידים האלה הננו מוצאים ברשימת ההערכה עוד שלשה אנשים פרטים אשר בנו בתים וחנויות לשם מסחר, לאמר: למכרם או להשכירם לאחרים. האחד מהם נוצרי, אשר הקים בשנה זו כנגד מגרש הרוסים בנין גדול של שבעה ועשרים בתים וחנויות אשר ערכו עולה לסך 144,000 גרוש, והשנים הנותרים הם שני שותפים יהודים אשר הקימו בנין של שמנה עשר בתי מעון בסך 58,500 גרוש.

ואת בתי הצבור הננו מוצאים רק בקרב הנוצרים והיהודים, בשעה שאצל אזרחינו המשלמים לא נמצא בכלל בתקופת ימינו אלה בתי צבור חדשים נוספים על בתי ההקדשות הרבים אשר להם מימי קדם בתוך העיר, זולתי בתי הספר שהקימה מועצת ההשכלה בעשרות השנים האחרונות.

וגם בבתי הצבור שנבנו בשנה זו נראה את יד הנוצרים על העליונה, בעלות הערכת בתי־צבורם לסך 309,500, בשעה שהערכת בניני הצבור של אחינו עולה לסך 228,000.

בתי הצבור של הנוצרים הם הבנין הגדול שהקים מנזר הארמנים על שדהו אשר ממול לגן־העירוני, העולה בערכו לסך 201,500, ובניני מנזר היונים העולים בערכם לסך 108,000 גרוש.

ועל בתי הצבור אשר לאחינו יחשבו בניני חברת “כל ישראל חברים” בבית ספרה (בית ספר חדש לאלף ילדים, ובית חרשת האריגה, וכו') הנערכים בסך – 120,000 גרוש; אחד עשר בתי כולל אונגריה הנבנים לבני הכולל אשר ידורו בהם חליפות, וערכם 68,000 גרוש; עשרת בתי “כנסת ישראל” אשר הקים “ועד כל הכוללים” לעניי כוללות האשכנזים, וערכם 40,000 גרוש; וחצר הקדש לכוללות האשכנזים בסך 20,000 גרוש.

וכל הבנינים האלה אינם אלא אלה שנבנו מחוץ לחומת העיר, כי כל הבנינים הנבנים לפנים מן החומה פטורים ממכס. אך בכלל לא רבים הם הבנינים הנבנים בתוך העיר, ורבם הם בתי הצבור של הנוצרים כבנין האדיר החדש אשר הקים עתה המנזר היוני קרוב לבית המנזר, והבנין העצום אשר הקימו הצרפתים על יד “השער החדש”.

וגם בבנינים שמחוץ לחומת העיר אין הכתוב מדבר אלא באלה אשר בנינם כבר נגמר, בשעה שישנם עוד בנינים אדירים אשר האגדות השונות של נזירי הצרפתים ונזירותיהם מקימות מחוץ לחומת עירנו מאז משך שנים רבות ואשר בנינם טרם נגמר, כ“בית האסופים” הגדול מאד הנבנה על יד שער־יפו, ובית הספר לבנות St.Joseph ובניני הכהנים הדומיניקים על הכר הנרחב אשר להם על יד שער שכם, ועוד כאלה.

ועל בניני אחינו הגדולים אשר עוד טרם נשלמה עבודת בנינם נוכל לחשב את “בית החולים האשכנזי”³, הוא הבנין היותר נהדר בבניני אחינו פה, ובניני בית “מושב הזקנים”, ובנין “בית הספרים הכללי מדרש אברבנאל וגנזי יוסף”, אשר יהיה גם הוא בהבנותו אחד הבנינים היפים אשר לעדת ישראל בירושלים.

מכס הבנינים, הוא ה“וירקו”, יחשב לחמשה מאלף מסכום הערכתם. אך אלה שיש להם יותר מבית אחד, או שביתם האחד עולה בערכו ליותר מעשרים אלף גרוש, חיבים לשלם שמונה לאלף מסכום הערכתם; ויוצאים מזה הם בתי הצבור הפטורים ממכס לגמרי. אפס כי גם מהזכות הזאת יהנו רק הנוצרים אשר ממשלתנו הרוממה מכרת את בתי מנזריהם למוסדות הצבור, בשעה שכל מוסדותינו אנו, ובתוכן גם בתי־הספר של חברת כי"ח משלמים את מכס הבנינים מחסרון השתדלותנו במקצוע זה בפני ממשלתנו רבת החסד עד היום.

ירושלים, אייר תר"ס.

 

ג. במזל בנין.    🔗

האחיות הנזירות הצרפתיות עוסקות עוד בבנין האדיר שלפני שער יפו הנועד לגִדוּל ילדים אסופים. זה יותר מעשר שנים אשר החלו בבנין הזה, ומדי שנה בשנה הוא הולך ומשתלם, הולך ונוסף בארכו וברחבו ובקומתו, עד כי גם עתה בהראותו כבר לעין כל כנגמר ועומד, אין איש יודע עוד מתי תכלה עבודתו.

והאחים הדומיניקים הצרפתים טרודים בבנין “בית תפלת יוחנן” קדושם בחלקת שדֵהם מצפון לעיר דמשק, על המקום אשר עמד עליו במאה החמשית לספירתם, ואשר בקרקעיתו מצאו עוד מרצפת אבני פספסים (מוזאיק) נהדרת מאד. הבית היה נבנה בהדור רב אשר יש בו אולי מעין התחרות את ארץ אשכנז אשר זה עתה כלתה עבודתה בבנין “בית כנסית הגואל”. גם האחים האלה לא מתמול החלו בבנינם. אחרי גמרם את בנינם האדיר שבתוך העיר על יד “שער האריות”, החלו לבנות פה בית מדרש לכמרים, ואחר הקימו אולם גדול ורחב ידים ל“אוצר ספרים ואסף עתיקות”; אך בנינם האחרון עולה ביפיו ובגדלו על כלם.

ומלבד אלה מרבים הצרפתים להקים בנינים מצינים בחלק העיר המיחד להם, על יד “השער החדש”, לפנים מן החומה ומחוצה לה.

והאנגלים אשר זה מקרוב גמרו בנין בית החולים המיסיוני הנודע, עסוקים עתה עוד בהקמת בית תפילה גדול ומפֹאר מנגב לשדה “קברות המלכים” (“כלבא שבוע”) לא רחוק משדה הדומיניקים הנזכר. ואם יש לאל ידי הצרפתים לעמד בהתחרותם את האשכנזים יכולים האנגלים להתחרות גם עם הצרפתים, כי גם כל בנין אשר יקימו המה יהיה להם כמצבת פאר מגדת לכל עובר גדלם ותקפם.

וגם הארמנים בני הגוי הקטן והדל שבאמות אינם טומנים ידיהם בצלחתם ביום שידֻבר בבנין עירנו הקדושה, והנה המה מקימים עתה כנגד גננו שורה ארֻכּה של חנויות ובתים גדולים תחתיים ושניים, נוספים על כל בניני הדירה והמסחר אשר הקימו בתוך העיר ומחוצה לה בשנים האחרונות.

ואחינו היושבים על אדמת הקדש? אחינו הרוצים את אבניה ואת עפרה יחוננו?

הרגל הרגלנו לראות את כח אחינו בישוב בארץ ברגבי החול הדקים, בבניני היהודים הקטנים והדלים – זה כח הפוליפים הזעירים המקימים איי ענק בהתגבבם במספר מרֻבה, בנוהג בין אחינו פה: אדם יש לו מעט כסף בצלחתו והרבה – על כנפי תקותו, מיד הוא הולך ולוה עוד מעט כסף מזֻמן, ומקים לו חדר קטן מעון צר לשבתו, ומעט מעט, אם ברוח אם בצער, הוא הולך ומוסיף על בנינו, וכה רבו אמנם בניני אחינו, אבל רק במספרם ובשטחם, לא בערכם ובתכניתם. ובכל ירושלם החדשה, אשר סוף סוף רֻבּה יהודית ונחלת יהודים, מעטים מאד הבנינים המצינים אשר נוכל להורות עליהם באצבע כי לנו המה.

אך בשנה הזאת חזר הגלגל, אסור הכניסה אשר שב ויתחזק בכל תקפו המעיט מאד את תשוקת היחידים הבונים בתים למו; וכנגד זה הנה החלו בתי הצבור לבצבץ ביפים באופן הנותן כבוד לישראל על אדמת קדשו.

בית החולים האשכנזי (“שערי צדק”) אשר כשנתים החל להבנות, היה כבר לבנין חשוב במראהו החיצון ובערך מבנהו הפנימי. בבנין הראשי אשר על אם הדרך כבר נבנו שתי היציעות העקריות המראות לנו סמני טוב טעם ודרישת התועלת יחד. אבני הבנין גדולות ונהדרות וחלקות למשעי; החלונות והפתחים גבוהים ורחבים, החדרים מרוחים, ולא נאצל מהם דבר מכל הדרוש להרבות בם האור והאויר ולהרחבת דעת החולים. וגם שני הבנינים הטפלים, אלה הבנינים הנועדים לנגועי המחלות המתדבקות, עוד מעט ונגמר בנין שתי יציעותיהם. בבית הזה יעבדו יום יום משלש מאות עד ארבע מאות פועלים, וכמעט חצי מספרם יהודים, לאמר כי קֻבלו אליו כל אלה מאחינו אשר למדו מלאכות הבנין השונות ואינם עסוקים בבנינים אחרים, ובבוא עוד מעט ימי עבודת העץ בבנין האדיר הזה יש מקום למשפחות רבות מאחינו הנגרים למצוא להם מקור פרנסתם במשך עת ארוכה.

וחברת “כל ישראל חברים” אשר כבר הראתה כחה בבניני בית ספרה שבעירנו, ושטח שדה נחלתה עולה כבר ליותר משני הקטר, לאמור: כגדל נחלת הרוסים הגדולה והרחבה, – שבה עתה להרחיב חוג מפעליה פה, אחרי מבנה הגדר הארכה מסביב לכל נחלתה, והבור הגדול המכיל כאלף מתר מעקב לצרכי בית הספר הגדול אשר היא אומרת להקים להוראת אלף תלמידים, הנה הֻנְחוּ לפני שבועים יסודות הבית בעצמו אשר שטחו יעלה לאלף ומאתיים מתר מרבע (30 x40).

ומלבד הבנין הזה הנה החלו להקים על הנחלה הזאת אולם גדול, חמשה וארבעים מתר ארכו ושנים עשר מתר רחבו, להעמיד בו חמשים מכונות אריגה וחמשים פועלים מאחינו להורותם את כל מיני ארג צמר הגפן ברקמת חוטי הזהב אשר יארגו בני הארץ בסוריה הצפונית, ואשר תוצאות עבודתם (יריעות, מטפחות, סדינים, מפות וכיו"ב) נמכרות לאלפים מדי שנה בשנה לתרי הארץ. וגם בור המכיל כאלף וחמש מאות מתר מעקב יבנו עתה שם לצרכי בית החרשת הזה ולצרכי צביעת החוטים.

ובמלאכת הבנין הזה עוסקים עתה כחמשים פועלים יהודים, ובהם ארבעים אשר למדו את עבודת סתות האבנים בבנינים האלה עצמם.

גם את זכר בנין “מושב הזקנים” עלינו לשאת ביום דברנו בבנינים הגדולים האלה. הבית הזה אשר הוחל בבנינו לפני כל אחיו הענקים, יגמר כנראה אחרי כלם. גם בשנה הזאת נוסף עליו אמנם אך מעט; בור גדול ואולם רחב ידים לבית תפלה; אך גם המעט הזה נבנה בטוב טעם הרבה יותר מחלקי הבנין הקודמים, ובנוח רוח נדיבות על אחינו תומכי הבית הזה אשר נוכל לקראו בשם “מוסד אחינו שברוסיה”, נוכל לקוות כי בעוד שנה יתם וישלם בנינו.

ועל ידי החוט המשלש הזה אשר מאות ידים עסוקות בו כבר בפעל, הנה חזקה עתה התקוה לבנין עוד בית־צבורי בימים יבואו, כי עתה הגיעה הבשורה לחברת “עזרת נשים הכללית”, כי “נדיבנו הידוע” אשר במשך ימי שבתו בארצנו קרא הוא ורעיתו את חשבון מפעל החברה הזאת, הואיל לנדב לתכלית בנין בית לחולי־רוח סך שלשת אלפים פראנק, אשר בהצטרפותם אל הסכומים שישנם כבר בידה לתכלית זו יעלו לחמשת אלפים פראנק בערך. אמנם הסכום כלו עוד טרם הספיק למקנה הקרקע הדרושה לבנין כזה, אך הן כל מפעלינו ומוסדותינו מתכוננים ומתבססים קמעא קמעא.

א' איר תרנ"ט.

 

ד. תחת האבנים עצים.    🔗

כל בתי ארצנו אשר נבנו עד ימינו אלה, כלם בתי אבן המה ממסדם ועד הטפחות, קירותיהם עבים מאד וגגותיהם עבים עוד יותר. אך הם נבנו ממש לפי תנאי ארצנו וצרכיה; ארצנו ארץ אבנים היא והעץ בה מעט, וכל עצי הבנין מארצות חוץ יבואו אליה עד היום. ומלבד זאת הנה רב ימי השנה ימי חם וחמימות המה, וקירות האבן וגגותיהם סכים בעדם מבוא הביתה, ובן הארץ דבק כל כך באבן עד כי ישוב ישב תמיד על רצפתה הקרה ורק מחצלת קש דקה חוצצת ביניהם. אך באו ימי ההשכלה וההתמדנות, לאמר: ימי החל האדם לחפש מה טוב ומה מועיל לו ביותר; ויחלו בני הארץ להתבונן ויראו והנה גגיהם דולפים בימי הגשמים, ורעפי אירופה אין כמוהם מגן מפני הדלף, ויחלו לכסות את גגות האבן ברעפים, ויהי הדבר באמת לתועלת גדולה כי יושבי הבתים מצאו בהם מחסה לנפשם גם בימי החמה גם בימי הגשמים. אך הן האדם המשכיל “מהלך” הוא, וכל עמידה לנסיגה תחשב לו, ובכן לא עמדו בני עירנו רק בנסיונם זה ויחלו ללכת הלאה. כי רבים מבני ארצנו ראו והנה גגות האבן המקוערים העולים מן הקרקע גוזלים חלק גדול מאד משטח הבית ומקירותיו, ויעזבו את האבנים ויחלו לבנות את הקירות רבועים, ומוטות ברזל טוחים במעזיבה ביניהם כעין קשתות היו לבית לתקרה. אמנם מעטה כבר הקרירות בבתים האלה, אך לידי סכנה טרם הגיע הדבר. ראו העניים והנה יש יכלת לבנות בתים גם מבלעדי כפות האבן הכבדות, ויצעדו עוד צעד וצעדים. בראשונה המירו את הברזל בעץ ויעשו את התקרות עץ, ואחר החלו להמיר גם את האבן בעץ ויעשו גם את הקירות עץ, כי חסו על השטח האבד בקירות האבן העבים. ולרבים מהם הוקל דבר בנין בתי העץ מבתי האבן, כי בהיות חלק גדול ממסחר העץ והרעפים נִתּן בידי אחינו, והנגרים הלא כמעט כלם מבני עמנו הם, מצא לו העני תמיד דרכים להחל בידים ריקניות ולשלם מחיר ביתו מעט מעט. וככה באה לנו “תקופת העץ” ומיום ליום נִתּן מזון לאש יותר ויותר. אמנם בני אירופא הנוצרים כצרפתים, כרוסים, וכאשכנזים כאנגלים, כשהם בונים פה בתיהם יבנו אותם רק לפי הנסח הקדמון, לאמר קירות אבן וגגות אבן, ובעברנו על פני כל היכליהם המפארים וכל מוסדותיהם הנעלים וראינו כי כלם בנוים אבן, ורבם אין גם גגותיהם מכסים רעפים, כי כלל גדול המה יודעים כי “ארץ ארץ – ומנהגיה”, ובבתי אחינו החדשים (כי רב בתי העץ החדשים להם המה) הנה החם נורא בימי הקיץ וסכנה מרחפת עליהם תמיד.

 

ה. פרשת תקונים בשכונותינו.    🔗

וזרם התקונים חולף עובר וגם עד שכונותינו הוא הולך וקרב. פרורי אחינו שבירושלים החדשה אכן נאים הם ומרחיבים דעתו של אדם, אלא שהעניות וחסרון הרגשת צרכי הכלל שבקרב אחינו מנַולים אותם. פחת עירנו אומר אמנם לפרֹש מצודת בית פקידות עירנו גם על כל הבנינים אשר מחוץ לחומה, אפס כי ההוצאה הגדולה הדרושה למען הוציא כל התקונים האלה לפעל, ודבר הטלת מסים חדשים על כל יושבי הבתים האלה שהיו פטורים עד כה מתשלומיהם, כל אלה המה מעשים אשר לא יעשו ביום אחד ולא ביומים, בין כה וכה ואחינו יושבים ונהנים מחֵרוּתם ומריח זבליהם הבוקע ועולה לאפם מבלי חשך, כי אמנם אין כמעט אף שכונה אחת אשר חפשה לה דרכים לבער את אשפתותיה מקרבה. וזה שנים על שנים והאשפה הולכת ונדרסת בדרכים, הולכת ונבלעת בקרקע, וכל דבר ממשי לא ישאר ממנה בלתי אם ריחה המתפרץ רק בימי הקיץ בהוציא חם השמש את כל מיני ההבלים מחיק האדמה. ולדעת רבים החושבים כי “ריחא לאו מלתא היא” הנה נפתרה השאלה הזאת על הצד היותר טוב מבלי כל הפסד ממון. ויש אשר יעשו בני השכונה כמתֻקנים והשליכו כל אשפתותיהם אל מחוץ למחנה, לאמר: על גבול השכונה; והתגבבו הזבלים והשופכים ליד שערי השכונה והיו לתל רם ונשא, וכעבֹר האיש לפעמים בימי שבת ומועד וראה את השכנים מסביב יושבים לפתחי בתיהם לשיחה ולשאף רוח, ועלה על לבו זכר ה“מזבלות” שבכפרינו, אשר היה תהיינה רק הן תמיד למקום האסף זקני הכפרים בשעות הפנאי לשיח בעניני העולם ולהתיעץ בעניניהם. כי סוף סוף הכל לפי ההרגל וגם הנאת האף היא כנראה מהדברים התלוים בטעם איש ואיש. וככה ישנן גם שכונות אשר יש להן כבר יד בספרי תרים רבים ושם ישראל וירושלם מתחלל נוראות ואין שם על לב. לפני שנים אחדות יצא אמנם הקול כי בית פקידות עירנו אומר לפרש כנפי השגחתו גם על השכונות האלה, ולמען החלץ מרֹע “הגזרה” החישו בעלי שכונות אחדות ויתקנו לשעה את כל הדרוש תקון, זבלים הוסרו, ומנורות נקבעו בדרכים, והטהרה והאורה הופיעו כאורחים בלתי קרואים בגבולותינו, אך לא עברו ימים רבים ואחינו הרגישו כי נשתקעה הגזרה, וישב כל דבר על מכונו, ותהי הרוחה, ואורחינו שבו ויתעופפו כלעמת שבאו.

אך הפעם הננו רואים כי קרוב הדבר יותר לצאת לפעל, וכתחלת־פרעון היתה שכירת בית פקידות עירנו אנשים לפנות תל של זבלים אחד אשר הלך ויתרומם באחת שכונותינו מזה שנים רבות על יד שני בתי כנסת אשר לאחינו מבני עדות שונות, ואת ההוצאות הטילה על השכנים הקרובים, וגם הפעם ראו יתר בני השכונות הקרובות וייראו פן תעבר עליהם כוס, וישתדלו להחיש ולתקן בעצמם לפני אשר יזכירום אחרים.

ומסכת “מקואות” אף היא על סדר “טהרות” תחשב. ואחרי אשר כבר בא התור לטהרה הכללית בעירנו, עלה גם זכר המקואות על לב רבותינו הרה“ג חברי הועד הי”ו אשר ראו סוף סוף כי אין הדור יכול לקבל רב טובה של החרמת בתי הספר ודומיה, וזה כשבועים רואות עינינו כפעם בפעם מודעות גדולות נדבקות בשם “התעוררות”!" לעורר את העם על אודות “נחיצות מקוה כשרה ומהדרה כדרוש לקהלה גדולה כקהלתנו”, ולא רק בענין אחר כי גם בדרך אחרת לגמרי אחזו רבותינו הפעם בסגנון מודעותיהם אלו, היא דרך הסבלות, “דרכי הנעם”, כראוי באמת לרבנים גאונים בישראל היודעים את “דרכי התורה”. רבותינו מודים כי מקואותינו אשר לנו עד כה אינן נקיות כראוי, והרופאים אומרים כי במצבן זה יש אשר תזקנה לבריאות הטובלים בהן, רבותינו החלו לדאוג ל“מפונקות” להרחיקן ממכשולים בהכינם “שתי מקואות (בתוך העיר ומחוצה לה) כשרות בתכלית הנקיות ובכל מיני הדור הראוי להן”, וכבר קראו לרבים מנכבדי עדת האשכנזים לאספה, וכבר הסכימו להם מְמֻנֵי הכוללים לתת להם במשך שלש שנים גרוש אחד גרוש אחד לשנה לכל נפש מנפשות כולליהם; ועתה המה פונים גם אל היחידים, כי ירימו להם תרומתם להוציא את הדבר הנכבד הזה לפעל. כנשמע תעלינה ההוצאות הדרושות ליותר מארבעים אלף פראנק, כי הם אומרים לכוננן עפ"י הנסח האירופי היותר מפֹאר, וספק גדול אם יעלה הדבר בידם לעשותו, אך בכל אפן ראוים הם כבר לתהלה בגלל מחשבתם הטובה הזאת, ועל אחזם הפעם במדת “ימין מקרבת” ולא במדת “שמאל דוחה” כנהוג.

כ“ג וכ”ד תמוז תרנ"ח

 

ו.    🔗

I. ירושלם מתהדרת לפני מלך.    🔗

כעת יאמר לעירנו: עורי, עורי, לבשי בגדי תפארתך, ירושלם עיר הקדש!

גם ירושלם העתיקה, זאת ירושלם שלפנים מן הקלעים, פושטת מעט מראה חרבנה, חרבן מאות ואלפי שנים; וכזקנה כבודה עקרת הבית לובשת גם היא מחלצות לקדם פני אורחיה הנעלים הזוכרים לה את כבודה הראשון, אז בימי עלומיה. הפנים אמנם בלים מעט, כמושים, צומקים, ומלאי קמטים; אך היפעה השטחית, הברק החיצון, אל יחסרו, כי הן זה כל האדם בימינו אלה.

לפי פקודת בית פקידות עירנו הוסרו כל ה“סוככים” אשר ממעל לפתחי החנויות העשוים למגן ולמחסה משמש וממטר; כי רבם השיגו כבר את “שנות מתושלח”, ומראהם בלי תפונה כמראה זקננו זה באחרית ימיו: עצים רקובים ושחורים, אשר זה מאות בשנים המה לברות לעש, למימי הגשם, ולקרני החמה חליפות; ובהיות חוצותינו צרים בין כה ובין כה, הקדירו עלינו מאור השמש יומם. עתה עלה הכורת על שרידי דורות ותקופות שונים אלה, ביום אחד נתצו כלם איש אחרי רעהו בלי חמלה, בלי חשך, ועינינו אורו פתאם למראה אור השמש, אשר בשקידה רבה כל כך השתדלנו עד כה להסתירו ולהאפיל עליו. אפס כי בה בשעה נגלה לעינינו באפן כה בולט גם מראה שממת עולמים, אשר הסתתרה עד כה מתחת לכל הסוככים האלה, מראה פני פתחי החנויות הכעורים והקירות השחורים. ותעבר הכוס גם עליהם, ומבית פקידות עירנו יצאה פקודה שניה לסיד את כתלי הרחובות כלם עד לגבה שש אמות, ולצבֹּע את דלתות החנויות כלן משני עבריהן צבע אחד, כעין האפר; ובימים אחדים זכינו למראה פני ירושלים הלבנה והחדשה. כל העובר ברחובותינו בימים האלה ראה בעזב הסנדלר את מרצעו, החיט את מחטו, והחנוני את כפות משקלו ואת קוניו, והמה עומדים “בדחילו ורחימו” איש איש לפתח חנותו ומצבועו (מברשתו) בידו, והוא מוליכו ומביאו עד אם קבלה דלתו “פנים חדשות”. ובשעת מעשה הוא מביט גם במעשה חברו, וכמובן ימצא בו מגרעות. “שכני, ר' פלוני, הנך מרמה את הקיסר! ⁴), אך פעם עברת במצבועך על פני דלתך ולא הוספת”. ורעהו עונה לעמתו: “אין דבר; זכר לחרבן… הן דלתי רק אחת הנה, ומה בכך אם דלת אחת לא תבריק כל כך?”…

אך בכל אפן תראה ירושלם עתה כחדשה, וכל איש חש ומרגיש, כי גם הוא לוקח חלק בחדושה ובבנינה, אם רב ואם מעט.

גם מבואות השערים העתיקים, שערי החומה, נטוחו עתה טיח לבן, וידים רבות עמוסות בהם.

ורבים מבעלי האחוזות הגובלים את דרכי־המלך, אשר במסבי עירנו, והן פרוצות מבלי גדרים מתֻקנות– נאלצו עתה להקים גדרים על יד הדרך, לבלי ישאר פרץ. ואחד מנכבדי אחינו⁵) אשר לו אחֻזה גדולה על יד הדרך אצל שער שכם, הקים עתה שורת חנויות חדשות לצד הדרך לסֹך על ערמות העפר, אשר התגבבו בשדהו עוד מחרבות ימי קדם.

גם בניני הצבור, אשר תחת חסות הממשלות הנכריות השונות, הולכים ומתיפים; ועקבות התקונים נראים גם במגרש הרוסים, אשר מחוץ לעירנו, ובבית כניסתם האדיר, אשר בעיר פנימה, מול פני בית־התפילה החדש, אשר הקיסר בא לחנכו, מצפון.

ולאֹרך האחוזה הגדולה, אשר למנזר היונים, הגובלת את הבית הזה ממערב, הוקמה עתה שורה נהדרת של חנויות חדשות, ועוד מעט והוסיפו עליה, כהנה וכהנה.

ובחצר בית התפלה ההוא עצמה עוד ידי הפועלים מלאות עבודה לכלות את השער החדש המוקם עתה באבני גזית לבנות על יד הדרך מנגב, ולפנות את הככר אשר מסביב לבית.

ועל המסלות אשר סוללו בימים האחרונים במסבי ירושלים מכל עברן הנה נוספה עתה מסלה חדשה, ההולכת מסביב לחומת עירנו, משער יפו ועד שער ציון ושער האשפות.

גם על נקיון הדרכים בתוך העיר פנימה ישגיחו עתה השגחה מרבה, ובימים אחדים הוסרו כל צבורי האשפות, אשר נשארו עוד בפנות הנשכחות, למרות כל התקונים הקודמים, וחוצות עירנו מצֻינים עתה בנקיונם.

הוצאות התקונים הכללים בעירנו ובסביבותיה, נערכת ליותר ממאתים אלף פרנק, מלבד תקוני הדרכים שבין עירנו לשכנותיה, (תקון המסלה שבין ירושלים ויפו בלבדה עולה למאה ושמונים אלף פראנק).

סוף דבר: בכל אשר נעיף עינינו עתה ראה נראה רשמי עבודה רבה הנעשה בזריזות ובחריצות יתרה. והרוח החיה בכל אפני התקונים האלה, הדרושים באמת רק לעיר נושנה כעירנו לנערה מעפרה פעם אחת – הוא כבוד פחת עירנו הנאור, אשר לא ינוח ולא ישקוט עתה, ועינו צופיה בכל, ועל פיו יצא ויבא כל דבר תקון מקטן ועד גדול.

וכל העבודה הזאת מביאה רוח והכנסה למשך זמן גם לבעלי המלאכה מבני אחינו. מעשה אלפי הפנסים הנעשים עתה להאיר את ירושלים בלילות, נמסר כלו לידי פחחי אחינו, כי המה הפחחים היחידים בעירנו; בעבודות הבנינים החדשים עוסקים רבים מאחינו הבונים והמסתתים;

בעבודות העץ השונות ימצאו להם נגרינו מקום לפעל כפיהם; ויודעי מלאכת החיטוב בעץ, אשר רֻבּם הם תלמידי ביה“ס לחברת כי”ח שבעירנו, אינם מספיקים לכלות את המלאכה הנדרשת מידם. ובשבוע הזה רב “הפדיון” גם בחנויות אחינו מוכרי הצבעים.

והשעה משחקת עתה גם למוכרי כל דבר אכל ויתר הדברים, אשר להם יחס ישר או עקיף (indirect) אל ההכנות הנעשות לכבוד האורחים ואל כלכלת אלפי האנשים, אשר יוסיפו עתה על יושבי עירנו התמידיים; וכלם מרגישים כי קרוב היום הבא.

וגם כל בני עירנו בכלל החלו להרגיש זאת, כעלות עתה מחיר כל צרכי אכל נפש, אשר הם תוצאות הארץ עצמה ולא מן החוץ יובאו; מחיר הקמח, מחיר הביצים והתרנגולות, והעצים והפחמים, וכל כיוצא בהם.

כ“ד חשון תרנ”ט.

II. מלך פורץ גדר לעשות לו דרך ⁶.    🔗

חומת ירושלם נפרצה, והעיר נפתחה לרוחה על יד שער יפו, חנויותיו נהרסות, החֵיל אשר לפני מגדל דוד הולך ונסתם; דרך חדשה, ישרה ורחבה תחבר את ירושלם החדשה אל העיר הקדמונה, “רחבה” גדולה ומפֹארה תשתרע בראש מבואות עירנו, וקול שוט וקול אופן ישמע ברחובותינו בהשתקשק הרכב בעיר פנימה.

כל איש יודע עתה כי חומת ירושלם אך למותר היא, לא להגן ולא לשגב בתנאי מלחמות ימינו, ועוד לפני שנים לא רבות הוצע לחלצה לאבניה ולמכרן למבנה הבנינים החדשים, ובכל זאת לא נעם לבני ירושלם רגע ראותם בהונף הגרזן על טור האבנים העליון בחלק החומה שבין מגדל דוד ושער יפו לקרקר קיר ולנפץ אבניו ואבני הטורים הבאים אחריו ארצה ככלי אין חפץ בו. בכל היות חומת ירושלם חדשה כנגד יתר בניניה הנושנים, כי עוד טרם מלאו לה ארבע מאות שנה, הנה היא היתה נותנת את המראה העתיק לעירנו כלה, היא המעלה על לב רואיה מליצות קדמוניות מחזיונות חוזינו והמון זכרונות מעשים ומקרים אשר נעשו ויקרו לפניה בכל תקופותיה השונות; וירושלם מבלי חומתה תראה לא כדבר שלם ומאֻחד. כ"א כקבוץ של רחובות וחרבות עתיקות הצבורות אשה על יד רעותה, כגוף האדם בהפשט מעליו עורו.

בכל אפן, הנה שבה עתה “המשקלת” בין אשכנז וצרפת גם בחומת ירושלם, לפני כעשר שנים נפרץ פרץ בחומה ושער חדש נפתח בה לכבוד הצרפתים אשר שכונתם משני עברי החומה בקרן מערבית צפונית; ועתה נפרצה שנית לכבוד קיסר אשכנז…

ולכבודו סללו עתה מסלה ישרה לראש הר הזיתים, הוא המקום אשר משם יוכל האדם לראות את ים המלח ואת הירדן, וחלק גדול מארץ ישראל. כי עד היום היה על הרוכב במרכבה להר הזיתים לרדת בראשונה במדרון זקוף מאד עד נחל קדרון, ולעלות משם עד ראש ההר לא יכל רק בסוסים או בחמורים כי דרך העגלות הנמשכת צפונה לירושלם מקפת ועוברת את הרמה אשר מעבר ההוא, ופגעה בקברות המלכים ובשדה קבר שמעון הצדיק והגיעה ישר לראש הר הזיתים.

י“ט תשרי תרנ”ט.

 

ז. צְוָחה על המים.    🔗

שמינו עוד טרם נתנו רביבים, ופני ארצנו עודם לוהטים כשביבים; אך אם עקבות החרף טרם נראו בשמים ובארץ, הנה נִכּרים המה ונראים כבר בכל סִמניהם – בכיסו של בן־ירושלם, כי מודד הזמנים בעירנו הוא היֹקר בשער כל צרכי אכל הנפש, והוא כבר עלה מעלות רבות.

ועל ההוצאה היתרה בכלל הנה נוספה עתה הוצאת המים, כי סוף סוף כלו המים הדלוחים מקרקע רב בורותינו ומימינו בכסף נשתה, והפעם עוד מאֻשרים אנו, כי תקופת קנית המים אחרה מועדה, בהיות השנה הזאת ברוכה וגשומה בשפע רב; וביתר השנים יכלו המים עוד בחדשי תמוז ואב. והמים הנמכרים בתוך העיר מי עין רוגל המה אשר לפני כפר סלוָן מקדם לעיר, ומי הבורות הרבים אשר בקרקע הר הבית; והיושבים מחוץ לעיר שתה ישתו רבם ממי הבורות הגדולים אשר כרו להם אחדים מבעלי ההון באחוזותיהם, למען ימכרו מימיהם מדי שנה בשנה לשקאים, ואך מעטים המה הלוקחים להם לשתיה את המים החיים אשר יובאו ממעיני נפתוח (לפתה) ו“מוצא”, כי ביקר המה נמכרים. והשקאים המה בני שני הכפרים לפתה וסלון הקרובים לעיר, ואחדים מבני אחינו התימנים, ונשאו את המים בנאדות על שכמם או על גב חמוריהם וסבו על פני הבתים למכרם.

ובכן רב המים היוצאים עתה לשתיה אחרית מי הבורות המה, והם יחד את התאודדות משקע הבורות אשר בכל בתי עירנו, ובצת ברכת השלטון אשר מים לעיר, ופעלו פעלתם לרעה על מצב הבריאות, ורב מחלות הקדחת והמלריה הנוראה בכל תמונותיהן, בתקופה הזאת הן מהלכות בעיר. כזאת וכזאת העידו כל רופאי עירנו בחווי דעתם אשר מסרו לידי רופא פקידות עירנו המתעסקת בדבר השגת הרשיון לכונן תעלת מים חיים לירושלם, המה מי ערוּבּ אשר על דרך חברון, ולפי דעת כלם אין כל תרופה אחרת לעקר את המחלות האלה משרש כל עוד לא נתקן הדבר הזה, וכל עוד לא יבשו הבצות ותהפכנה לגנות נחמדות. ובראותנו עד כמה מתעסקת פקידות עירנו בדבר הזה בקשיות ערף ובלי הרף זה ימים רבים, תעלה התקוה בלבנו כי סוף סוף ימלא גם החסרון הזה לירושלם, ובאה גם רפואת הגוף.

כ“ה חשון תרנ”ז.

 

ח. מים חיים בירושלם.    🔗

ואחד התקונים החשובים, אשר נעשו כבר בעירנו, הוא תקון צנורות ברכות שלמה ועין עיטם ⁷ הנמשכים לעירנו השוקקה כל כך למים, ואשר מראה הנוזלים האלה המפכים בתוך חומותיה הוא למשיב נפש ליושביה.

על הצנור הקדמון הזה, אשר בתלמוד כבר בא זכרו, כי הספיק מים לצרכי המקדש ⁸, עברו תקופות רבות של בנין וחרבן, למימי שמעון הצדיק אשר רפא הריסותיו ועד השֻׂלטן העתמני סלימן בן סלים חָן האדיר, אשר אחרי כבוש אביו את הארץ שם הוא עיניו ביחוד על ירושלם לתקנה ולשכללה ⁹, ויתקן גם את הצנורות האלה, ואת מימיהם קבע לא רק לצרכי ה“חָרָם” כי אם גם לצרכי תושבי העיר, בהמשיכו צנורות מתחת לארץ ברחובות אשר סביב להר הבית ובהקימו בהן סבילים ¹⁰ מפֹארים המפכים מימיהם לכל חפץ, ולצרכי תקוני הצנורות האלה הקדשו כל הכנסות המלכות משלשה כפרים הסמוכים לברכות האלה. אך ברבות הימים – וההתרשלות, קֻלקלו צנורות הסבילים, ומכל הדרת בנינם לא נשארו רק שרידי עמודי פאר וכתֹבות שונות הנושאות עליהן את שם השלטן האדיר ההוא, אשר במקומות עתיקים רבים בעירנו מתנוסס שמו על האבנים הגדולות בבניני החמד אשר הוקמו בזמנו. וגם על הצנורות הנמשכים מן הברכות העירה בא הקץ; כי אכרי בית־לחם אשר דרך עירם יעברו הצנורות הסבו את המים אליהם לצרכיהם, ואת הצנורות אשר מעירם ועד ירושלם שברו ויקלקלו כפעם בפעם, וכל עמל הרשות לפנים למנעם ממעשהם זה היה לשוא, וככה עברו לירושלם זה כעשרים שנה למיום חדֹל מימי הברכות לבוא אליה בפעם האחרונה, עדי התעורר כבוד פחת עירנו החדש וברחב לבו הכניס גם את הדבר הזה בחוג פעולתו, ועוד טרם עברו ירחים אחדים והמים הובאו שנית לעירנו. ביום הרביעי והחמישי בשבוע שעבר החלו לזנק מתוך המזנקת (fontaine) אשר באולם ה“מחכמה”, הוא בית המשפט הדתי למשלמים, אשר אצל “שער השלשלת” של מקום המקדש, ואך נפוצה השמועה בעיר והנה מאות אנשים ונשים וטף מכל פנות העיר באים לראות בעיניהם את המחזה היקר, מחזה מי מעין זכים המזנקים ועולים ומשתפכים בלי חשך מסביב. ורק מי שראה בעיניו את כל החרדה אשר חרדו גם אנשים באים בימים לשתות מן המים האלה או לקחת מעט מהם בכליהם הביתה יכול להבין עד כמה עיני בני ירושלם כלות למראה מים חיים, וכמה השמחה והתועלת האמתית בצאת לפעל דבר הבאת מימי המעינות הגדולים אשר בארובות¹¹ אל עירנו, אלה המעינות אשר בידם להספיק די צרכי עירנו כלה פנימה וחוצה, כי סוף סוף קלוח מימי הברכות האלה איננו חזק, ואך אלה היושבים ברחובות הקרובים להמחכמה יכולים להנות מהם.

וביום השישי, הוא יום המנוחה והתפלה לאזרחינו, הוסבו המים אל “הכוס” ¹² אשר בחצר ה“חרא”, ושמה זנקו בכח גדול מבעד לחורי הברזות (zapfen) אשר מסביב לברכה. ואחדים מבני בית לחם אשר דבר תקון הצנורות האלה חזקה בידיהם מימי קדם, ועל פי חזקתם זאת נודעו בשם “בית־אלקנואתי” לאמר: משפחת מתקני הצנורות, נקראו גם הם אל המקום ההוא, ואדרות יקר חדשות נתנו להם, ואחרי כלות התפלה נגש כבוד הפחה ויתר רבי העיר ויברך את הפועלים החרוצים לעיני כל הקהל ויחזק ידיהם לבלתי גרוע עניהם מהצנורות כל הימים, ואחר צוה לשאת רנה ותפלה לשלום מלכנו האדיר, ובזאת תם סדר חנכת המים.

כ“ג תמוז תרנ”ח.

 

ט. פרשת בחירות לעיריה.    🔗

I. מספר הבוחרים לעדותיהם.    🔗

בדבר “ועד פקידות עירנו”, אשר קרבו ימי בחירתו הנה הדבקו רשימות ארוכות הכוללות שמות כל אלה, אשר להם הזכות לבחֹר, ובצדן גם רשימות אלה הרוצים להבחר. ומתוך הרשימות הראשונות יצא לנו, כי מספר המֻּשלמים “בעלי הבחירה” עולה לשבע מאות בערך (בהיות כלם נתיני ממשלתנו, ולרבם בתי אחוזה), ולעדות הנוצרים כשלש מאות בוחרים, ולעדותינו כלן רק כמאתים (92 ספרדים 86 אשכנזים) אחרי כל הבנינים הרבים, אשר לאחינו בירושלם.

3/4 כ“ט אדר תרנ”ח.

II. הבחירות.    🔗

תור בחירת ועד פקידות עירנו הנה הגיע, ועוד מעט וידענו בידי מי הפקידו כל בני לאומינו השונים את גורל “עניני ירושלם בבנינה” למשך שנתים מהיום, כי על פי חקי ממשלתנו הרוממה הזכות נתונה לכל נתיניה מבלי הבדל דת להשתתף בבחירה הזאת, לאמר: כל נתין תוגרמה, אשר שנותיו הן למעלה מעשרים וחמש, ולו אחזת שדה או בית אשר כסף מכסו עולה למצער לחמשים גרוש (כארבעה רו"כ) לשנה – לו הזכות לבחר; וכל תוגרמי מבן שלשים שנה ומעלה אשר לו נחלות שהוא משלם מכסן להממשלה ממאה וחמשים גרוש ומעלה לשנה – לו הזכות להבחר.

ובועד עשרה חברים הנבחרים עפ"י רב דעות הבוחרים כלם, ולמען לא יהיו בראשית כל מועד כל הפקידים חדשים וטירונים, אשר עניני משרתם לא התבררו להם עוד כל צרכם, תקנה ממשלתנו, כי בכל מועד הבחירות, שהוא אחת לשנתים, יצאו רק חמשה מחברי הועד הראשונים, וחמשה חדשים יבחרו במקומם לשבת יחד את החברים אשר נשארו גם למשך השנתים הבאות. וככה הדבר נמשך והולך תמיד, וכל חבר נושא משך ארבע שנים את משרתו זאת המטלת עליו להשגיח על מוסדות העיר הקימים מאז (גן הצבור, בית החולים העירוני, וכו'), ועל כל התקונים הצריכים עוד להעשות בעיר ובכל כפריה מסביב, כתקוני דרכי המלך שבין עיר לעיר, ורצוף הרחובות שבתוך העיר, ונקיונם, והארתם ושמירתם בלילות, והרבצתם בימי הקיץ, וכדומה, ומלבד עניני הכלל האלה רבו גם הענינים הנוגעים לפרטי בני העיר; כי כל דבר בנין חדש גדול או קטן אשר יבנה, עד בית “הבלדיה” ¹³) יובא ראשונה, להראות את חברי הועד את מערכו (Plan) ולקחת את הרשיון מאתם להקימו, ומבלעדי זאת לא יבנה כל בנין – בהתר.

והכנסות הבלדיה רבות מאד ממכס הדרכים (כָּרוסה) אשר ישלמו החמרים והגמלים וכל מחזיקי העגלות, וממכס הבנין (רסם־רֻכסה), אשר ישלם כל בונה, וממכס השמירה והנקיון (חרָסה וכּנָסה), אשר ישלם כל בעל בית או חנות שבתוך העיר– עד כי עלתה בידה לבנות במשך השנים האחרונות

רחובות שלמים של בתים וחנויות ביתרון כסף ההכנסה.

כמובן לוקחים גם אחינו חלק בבחירה; ובהיות מספרם רב על מספר יתר התושבים, וגם מספר בניניהם הפרטים ¹⁴ הולך בשנים האחרונות הלוך ורב, היתה היכלת להם להרבות את מספר הנבחרים היהודים בבית הפקידות הזה, אשר עניניו נוגעים לרב גדול מהם, לולא עמדו דברים רבים לשטן לחפץ הזה. ראשונה, מפני כי לא כל אחינו נתיני ממשלתנו המה, כי אם נתיני הממשלות, אשר מארצן יצאו, וגם אלה שהם נתיני ממשלתנו לא כלם בעלי אחוזה המה; ואף בקרב אלה שהם בעלי אחוזה ישנם רבים, אשר אין אחוזותיהם רשומות בספרי הממשלה על שמם, כי אם על שם גבאי “חברת הבנין”, אשר האחוזות עומדות על שדותיהן, כבתי “מזכרת משה” ו“אהל משה” ו“ימין משה”, אשר מספרם בלבדם יעלה כמעט לשלש מאות, והמה רשומים כלם על שם אחדים מעשירי אחינו – שבלונדון! ¹⁵.

ובהוסיפנו על כל אלה גם את קרירות הרוח אשר שררה עד כה בכלל בכל עניני כללנו – היוצאים מחוץ לחומה המקפת אותנו ואת חיינו ואת קטטותינו יחד, נוכל להבין איככה זה לא נבחר מכל המון אחינו שבירושלם רק איש אחד לשבת בבית הפקידות הזה, וגם האחד הזה מי יודע אם לא נפקד מקומו ולכל קהל ישראל לא היה אף פקיד אחד, לולא מצא אחד מבניו פרנסתו בתור סוכן לקפת הבלדיה, והוא ובנו נושאים את המשרה הזאת חליפות מיום התכונן בית הפקידות בעירנו, כי גם מבעלי הזכיות שבקרבנו אין דורש ואין מבקש למרות כל ההודעות הדבוקות בחוצות, הכוללות את רשימת הבוחרים והעומדים לבחירה; והדבר מסור רק בידי אחדים המחדשים בכל פעם “מעשי בראשית”. הצלחת אלה החפצים להבחר (יהיו מבני איזה דת שיהיו) תלויה הרבה בהסכם כללי שבין הכתות השונות, וההסכם הכללי הזה ב“ה עומד וקים זה כמעט עשרות בשנים בעירנו: כתה פלונית בוחרת בפלוני בן הכתה השנית למען תבחר גם השניה ב”נבחרה" היא, ובכל פעם כשתי שנים אחרי ראותנו “עליונים יורדים למטה” נשוב לראות “תחתונים עולים למעלה”, והגלגל חוזר– ומבני עמנו נשוב לראות רק איש אחד נבחר, ואותו האיש הוא – “האב” או “הבן”.

אך עתה הנה חדשה נעשתה בעדת אחינו הספרדים, בחפש הועד החדש לעשות תקונים באשר

ימצא, וגם בין אחינו האשכנזים נשמעה הפעם כעין תלונות נגד הקרירות הנוראה, אשר בה יצטינו אחינו בהיות עליהם להשתמש בזכותם; ומכל הדברים האלה יחד יוכל להיות, כי אף אם לא יגיע מספר נבחרינו כראוי למספרנו, בכל זאת ירב מספרם על “האחד” שהיה כבר ל“חזקה”.

לעת עתה בחרה הרשות גם בארבעה מאחינו הספרדים והאשכנזים להתעסק בעיניני הבחירות האלה, והוציאו מספרי הממשלה את רשימות הבוחרים והעומדים לבחירה לפי תשלומיהם, ופתקות ימסרו לידי “מֻח’תרי” העדות בעד כל אחד ואחד מהבוחרים, למען ירשמו עליהן את שמות אלה שהמה בוחרים בהם והשיבום ליום המיועד לבחירות ¹⁶.

י' שבט תרנ"ח.

III. ריב משפחות.    🔗

בחירות חברי הועד למועצת עירנו תמו סוף סוף, והחברים החדשים נכנסו כבר לישיבותיהם בשבוע הזה. אפס כי הפעם לא נגמר הדבר בתכלית הפשיטות כנהוג עד כה, ובעשרה ימים אחרי הפתח פתקות הבחירות חכו עוד יושבי עירנו בכליון עינים לראות לאיזה מהצדדים תכרע הכף. וזה הדבר:

בקרב אזרחינו המשלמים ישנן שתי משפחות מיחסות אשר יחוסן עולה עד לראשית ימי התכונן האסלם בארץ: משפחת החוסיני ומשפחת החָ’לדי; ומאז ומקדם גדולה ההתחרות בין שתיהן לאמר: למי ארץ? בהיות יד האחת תקיפה ונסבו רב המשרות החשובות לבניה, והיא תהיה המושלת בכפה, ויד השנית תלך ותדל – עד סב הגלגל ושב התור אליה. ובימינו אלה הנה זה שנים רבות אשר יד המשפחה הראשונה על העליונה, וגם ראשות בית מועצת עירנו היתה נתונה כמעט מיום הוסד הבית בידי אחד מחשוביה, אשר אמנם הועיל גם הרבה בתקוני העיר וסביבותיה; וגם בימים אשר לא יכל לשמש במשרתו זאת (כי על פי החק לא יוכל חבר מועצה לכהן יותר מארבע שנים רצופות), היה נבחר אחד מקרוביו לראש המועצה, וסוף סוף נחתך כל דבר על פיו ¹⁷.

אך הפעם בהגיע העת לראש המועצה לעזוב את משרתו, חגרה כנראה המשפחה השניה שארית אוניה ותעמד את אחד מחשובי זקניה ונכבדיה לבחירה, וכנגדה העמידה הראשונה לבחירה את בנו הצעיר של ראש המועצה ¹⁸ ועוד אחד מנכבדיה. ואחרי נפתולי הבחירות אשר ארכו כחדש וחצי יצאו שלשתם בגורל הנבחרים ועליהם נוספו עוד מבני המשלמים ואחד מבני עמנו, הוא בן חבר המועצה היהודי מימי עולם ¹⁹ אפס כי בהיותו אסור על פי חקי ממשלתנו לשנים מבני משפחה אחת לכהן במועצה אחת, התפטר הנבחר השני ממשפחת החֻסיני למען יוכל בן ראש מועצת עירנו להשאר במשרתו. ולכבוד הנבחר הח’לדי התפטר אחד מבני המשפחה הזאת אשר היה בקרב חמשת חברי המועצה הקודמים, ותחתיהם באו שנים מיתר הנבחרים החדשים אשר על פי מספר בוחריהם להם משפט הבכורה אחרי חמשת הנבחרים הראשונים, והשנים האלה היו הפעם אחד מאחינו האשכנזים ואחד נוצרי. וככה נחלקו חברי בית המועצה לאמונותיהם באופן הזה: ששה משלמים, ושני יהודים (ספרדי ואשכנזי). ושני נוצרים (יוני וקתולי), ותשאר רק שאלת מנוי ראש המועצה אשר פתרונה נתון לפי החק לכבוד פחת עירנו, ועל פיה יודע יד מי משני הצדדים תגבר. כי בהמנות בן ראש מועצתנו הראשון לראש אז היה הנבחר הח’לדי הזקן מתפטר בלי ספק, והגדולה היתה מחזרת על אכסניא שלה; ואם השני יבחר ונפסקה “החזקה” הקדמונה ורגלנו תעמדנה על מפתן תקופה חדשה. ובכן נשלחה רשימת הנבחרים אל כבוד הפחה, ולמוצא פיו היו עיני כל גדולי עירנו נשואות; ואחרי רב התבוננות הכריע סוף סוף את הכף לצד משפחת הח’לדי, ולראש בית המועצה מנה את השר יַסין אפנדי אלח’לדי, הוא אחי השר הנאור יוסף פָּשה אלח’לדי, אשר היה לפנים מורה השפה הערבית בבית מדרש המדעים בוינא, ובשנה החולפת נשלח מטעם ממשלתנו הרוממה לקחת דברים את התוגרמים הצעירים אשר באירופה, וישוחח את שיחתו הידועה את לוּאֶגר.

אך לישראל אין מזל, ואחרי כל התקוות אשר קוינו כי הפעם ישבו שנים מאחינו בבית מועצת עירנו, ואחרי צאת הדבר כמעט לפעל, נפל הגורל על הנבחר היהודי הראשון לעזוב את משרתו; כי כבוד פחת עירנו אשר שם לו כנראה לקו לבטל את “החזקות”, לא אשר את בחירתו, ויבוא תחתיו השמיני לנבחרים החדשים, הוא איש נוצרי (ארמני) ומבני עמנו נשאר שנית רק חבר אחד, הוא האדון הנכבד יהושע ילין ²⁰, הראשון בנושאי משרה בקרב עדת אחינו האשכנזים.

וביום השני לשבוענו זה נקראו חברי הועד החדשים אל בית ועד הנהגת מחוזנו (מג’לס אִדָרה) ובפני כבוד הפחה ויתר חברי הועד נשבעו שבועות אמונים במשמרתם החדשה, וכל המון הנאספים ברכום, ואחר נכנסו לישיבתם הראשונה.

– ותהי ראשית מועצות הועד בדבר הפצת האור ורבוי השמירה והבטחון בירושלם החדשה, כי עד הימים האלה גבול הושם בעירנו לאור ולשמירה מצד הרשות, ולמרות שבת ירושלם פרזות בימים האחרונים, והבנינים החדשים רבו כמעט על הישנים, היה היתה החומה העתיקה כחוצצת בעד ההשגחה העירונית לאמר לה: עד פה תבואי. חוצות ירושלם הצרים והעתיקים התגאו ביחוסם הקדמוני ויהיו תמיד מוארים בעששיות הנפט, ושומרים מפקדים עליהם לסב בהם כל הלילות; ופרורי עירנו הנחמדים מלאי האויר הצח ואור השמש יומם עוד טרם זכו להחשב כחלק מן העיר, ובלילות חשך ואפלה בכל חוצותיהם, וברבם אין גם שמירה מעֻלה. עתה שם כבוד פחת עירנו את לבו “לאחד את ירושלם החדשה והישנה” ולזכות גם את פרורינו בכל התקונים הנחוצים, ובית פקידות עירנו הפקיד עתה ועד של שלשה מחבריו (מֻשלם, יהודי ונוצרי) לבחֹן את ההצעה הזאת ולקצב את ההוצאות הדרושות לה.

כ“ו איר. תרנ”ח.