רקע
דוד ילין
ירושלם לפני כארבעים שנה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

קטעים מן ה“מכתבים מירושלם” ב“המליץ משנת תרנ”ו עד תרס"ג חתומים בשם “מן־המודיעים”.


 

I. ירושלם ביהדותה; בניני ירושלם, שכונותיה, סדריה ושלטונותיה.


א. השַּׁבָּת בירושלם.

השמעתם קוראי את דבר “המגיד”, אשר רק דרשה אחת על פרשת “קרח” למד בחייו, ויהי נוסע מעיר לעיר ומבטיח לבאים לשמֹע מדברותיו, כי ישא דברו על ענין פרשת השבוע. ויהי אך עלה מגידנו הבמתה ויפתח את פיו לאמר: “מורי ורבותי!” והנה (מעשה שטן– – –), מטפחתו אבדה ותעלם; חפש בחיקו ולא מצאה, פנה אל ימין ואין, ואל שמאל ואיננה, וישח לארץ ולא מצאה. ויקרא מנהמת לבו: “אהה! אכן כבלע האדמה את “קרח” בלעה את מטפחתי! ועתה רבותי, מכיון שהגענו לקרח נימא ביה מלתא: “ויקח קרח”, אמרו רבותינו וכו‘, וכו’…”. כי אך נפתוח נפתח לו מקור לדרשתו היו דבריו מפכים כמי המעין שטוף ועבור.

כמקרה המגיד המסכן קרני גם אני הפעם. אמנם לחים ורטֻבים היו לנו ימי השבוע הזה, אך (לא עליכם כל חברי “המודיעים”) יבשים וצנומים בחדשות, ואנכי אנה אני בא? ולקוראי מה אעשה כיום, אם אין כל “חדש” תחת השמש? גם השלג אשר כבר החל לרדת ארצה ביום הששי בבקר אחרי שני ימי סופה נוראה, השלג אשר אמרתי “זה ינחמני מעצבוני”, וכבר החילותי לצרף ברעיוני “צרופי אותיות” על אודותיו, גם הוא, כמו להכעיס, נשאר תלוי בין השמים ובין הארץ, והרוחות שָבו נשָבו, ועננים נפזָרו, ושחקים טהָרו, ושמש הופיע, במרומי רקיע, ושלג נמס וילך, ואנכי – נשארתי כפלוני, המגיד השני, אשר חבר הספדו וקינתו, על גביר עדתו בחלותו, ואחרי כלותו, לחבר חבורו, שב גבירו – ויחי!

היש לי איפוא עצה אחרת להחלץ כיום מן המיצר אם לא בדרשי “סמוכים” גם אני?

ובכן מורי ורבותי!

מכתבי זה הוא “השביעי” למכתבי, וכיון שהגענו לשביעי נדברה נא על אודות – היום “השביעי”, הוא יום השבת, בירושלם.

אכן יום צח ונעים היה לנו יום השבת שעבר, אחד הימים הטובים אשר בהם החמה יוצאת מנרתיקה ליבש כל לחות מעל פני אדמתנו ולהחם כל קרח. בימים כאלה נבחר ליושבי ירושלם לצאת החוצה משבת כלואים בין קירות ביתם הרטבים אשר עפ"י רב לא יזכו לבקור האורחים הטובים, המה קוי השמש השולחים חיים ומרפא לעצמות הבלות מקָּרה ורטיבות, ומה גם כי חל היום הזה להיות בשבת, יום “בו ימצאו מנוח, כל יגעי כח”, אז אמרתי אל לבי אלכה מעט לשוח ולהתבונן במראה עיר קדשנו ביום קדשנו.

“שבת היום לה'!” תקראנה באזנַי כל הדרכים והרחובות הריקים מאדם ומכל תנועת החיים. “שבת היום לה'!” תאמרנה כל החנויות הסגורות על מסגר לארך רחובות המסחר והמלאכה היותר חשובים בעירנו, והיותר מלאים תשואות ומשק המון רב כל ימי השבוע. גם סוסי העגלות העומדים כל היום הזה על אבוסם לאכל ולנוח בחיים, גם חמורי האכרים אשר ילכו היום השדה לרעות ומשא לא ישאו, כלם יחושו ירגישו כי שבת היום לבני ישראל. גם תושב העיר כבן הכפר, גם הגר הגר בתוכנו בעת הזאת, יעידו יגידו כי יום “מנוחה שלמה” היום הזה.

עברתי את שכונות אחינו ואת דרכיהן הצרות, ואבוא אל דרך המלך, היא “דרך יפו” הרחבה אשר משני צדיה מדרכות (טרוטואר) כדרכי הערים המתֻקנות. השקט ודממה! בני ישראל אומרים עתה שירה על “חמיניהם” 1). או כי מתענגים המה על שנתם שנת הצהרים, ובדרך כמעט אין איש עובר. מכל עשרים העגלות בערך אשר ליהודים ולשאינם יהודים המגלגלות אופניהן כל ימי השבוע הלוך ושוב משער יפו ועד שכונת “בית יעקב” ו“שערי ירושלם”, רק שלש ארבע תראינה לפרקים עוברות לאטן, במצֹא עגלוניהן די רוכבים להן.

עברתי על פני מגרש הרוסים ועל פני גן עירנו הקרוב אליו, ואגיע עד ראשית הרחוב החדש, אשר אך זה שנים אחדות הוא הולך ונמשך משער יפו וחוצה, ועתה הגיע עד פתח הגן. החנויות ובתי המלאכה אשר נבנו משני עבריו גדולים ונהדרים המה, לאמר: מהיותר נהדרים שבעירנו, כי בוניהם המה מנזרי הנוצרים העשירים ופקידות עירנו אשר לה לא יחסר הכסף. ראשית הרחוב הזה בתי מלאכת העץ ובתי ממכרו, והבתים האלה כמעט כלם הם לבני אחינו, האשכנזים הנגרים וסוחרי העצים, ואחריתם חנויות סחורות שונות, ובתוכן גם בתי ממכר היין אשר ל“ראשון לציון” ול“מקוה ישראל”. מכל שמונים החנויות בערך אשר ברחוב הזה הנה כחמשים מהן בידי אחינו.

עתה הגעתי אל קצה הרחוב הזה, אל שער יפו, מימיני יורדת הדרך בעמק היא דרך חברון. למטה, בנחל “גיחון”, משתרעת הברכה הפרוצה היא “ברכת השלטן” אשר היתה בימינו אלה למדושה לדוש בה את תבואת השדות הקרובות אליה, ובימי הקיץ תהיה גם למכִתּה וכתתו בה האכרות את שברי החרסית לעשותם לחמר לבנין. ולמעלה מהברכה במדרון ההר ילכו הלוך והתנשא טורי בתים יפים, המה מאת בתי “ימין משה” אשר בנה עתה הועד הלונדוני אשר למזכרת השר משה מונטיפיורי ז“ל, ואחריהם בתי “משכנות שאננים” המה הבתים הראשונים אשר נבנו לבני ישראל. מחוץ לעיר ע”י השר ההוא בכסף יהודה טורא. ומאחורי הבתים ההם “מושבת הגרמנים” הכלולה ביפיה ובתקוניה, ואצלה תחנת מסלת הברזל, גם שמה לַשַּבּת חלק ונחלה למרות כל שריקות מכונת הקיטור ותקיעותיה, כי משא הרכבת לא יכבד היום, ואנשים בה מעט.

עוד צעד אחד והנני בתוך העיר “ירושלם” האמתית, זאת ירושלם הישנה, הקדמונה והקדושה, אשר אליה גוים ישאפו מכל אפסי ארץ, ואשר שְׁמָה נִשָׂא גם על ראש “מכתבי”!

רחובות המסחר והמלאכה בירושלם, הרחובות אשר בהם תנועת החיים במלא מובנה, נחלקים לשנים: האחד יורד קו ישר משער יפו מערבה ועד למטה משוק התבואות (אלביזר) קדמה, ושלוחה פונה ממרכזה צפונה, היא “רחוב הבטרק” אשר ברבעים הנוצרים; והשני הוא היורד גם הוא ישר מלמטה משוק התבואות והלאה ועד “שער השלשלת” אשר למקום מקדשנו קדמה, ובראשו מערבה שתי שלוחות יוצאות, האחת פונה צפונה ותוצאותיה אל שער שכם, והשניה פונה נגבה ותוצאותיה אל שער ציון.

עברתי את שער יפו ואבוא העירה, מהמקום הזה ועד מבוא רחוב הבטרק אמנם אין חנויות רבות סגורות, כי אך כעשרים חנויות שונות ליהודים בין חמש ושבעים החנויות אשר לארך החלק המערבי של הרחוב הזה ואשר רבן הן לממכר פרות וירקות וכל דבר אכל, אך הנה ה“רחבה” אשר לפני מגדל דוד קדמה ריקה מהמון האכרים והאכרות המביאים בכל ימי השבוע מפרי אדמתם למכרה ושוטחים להם שטוח על פני הארץ בצדי הרחבה. והתרים והתרות האירופים העומדים להם במנוחה בחלונות היפים אשר לה“גרנד ניו הוטיל” או “להוטיל לואיד” להשקיף על העיר ומלואה יתבוננו אל השנוי אשר שֻנה היום הזה “המכֻבד מכל ימים”, וחשוב יחשבו בלבם (אם תעלה על לבם לחשב זאת) לאמר: כמה עמל ותלאה היה נחמיה חושך מנפשו לו חי בימינו אלה! (ע' נחמיה י"ג).

הוספתי ללכת ואעבר בדרכי על פני הבנק הראשון בעירנו, הוא הבנק אשר לאחינו ה' ולירו, אשר רק הוא לבדו נשאר בתקפו ולא יזדעזע בצוק העתים כאשר הזדעזעו שני הבנקים האחרים אשר היו לבני הנוצרים, ואבוא אל פנת רחוב הבטרק.

פה שבה שבת המלכה לשפך ממשלתה על פני הארץ. משמאלי רחוב הבטרק ההולך ונמשך עד חלקת קבר משיחם, ומלפנַי רחוב הביזר. אלה שני רחובות המסחר היותר חשובים בעירנו, עתה נדמה נדמו. ברחוב בטרק רבו אמנם העוברים והשבים, כי כל הנכרים ההולכים לבקר את קבר משיחם יעברו בו, אך שבת לה' היום ממסחר, ורב חנויותיו סגורות. כי מששים החנויות אשר בה עד מקום הקבר, יותר מארבעים שכורות לאחינו הספרדים המוכרים כל מרכלת: חוטים, קשורים, מחטים, סכינים, וכו'. אחינו אלה יביאו סחורותם מקונסטנטינופל רבת ארצנו, וכפעם בפעם יסעו המה בעצמם לבחר להם סחורותיהם. רב מרכלתם היא מהפשוטה במינה ולא תאריך ימים, אך כנגד זה הנה היא נמכרת בזול, ויושבי הארץ אהבו כן. ויושבי עירנו האירופים קנה יקנו את הסחורות האלה מהגרמנים המביאים מרכלתם הטובה מארץ אשכנז, ובסחרם זה עשו להם עשר. מאחינו האשכנזים אין אף אחד כמעט מתעסק במרכלת הזאת.

עזבתי את רחוב הבטרק וארד אל רחוב הביזאר, מהרחוב הזה נכרתה כל רגל אנוש ביום הזה, כי משבעים החנויות הגדולות אשר בו רק שמונה חנויות לבני העמים האחרים ויתרן כלן לבני עמנו, ורב סוחרי הרחוב הזה גם המה ספרדים וגורזים ומערבים המוכרים בד וצמר וכל אריג למינהו, ורבים בהם החלפנים היושבים בחנויות הקטנות או בצדי החנויות הגדולות אשר לסוחרים. סוחרינו אלה מביאים סחורתם מבּירוּת עיר המסחר אשר לסוריה, ולסחורתם זאת כל המעלות והמגרעות אשר במרכלת אחיהם הרוכלים, כי הסחורות האלה נארגות בארצות אירופה לכתחלה לשם “ארץ המזרח”, והאירופי החפץ לקנות לו סחורה לפי רוחו יפנה שנית אל הגרמנים או אל אחדים מאחינו האשכנזים המביאים סחורתם מארץ אשכנז, אך במה נחשבים האירפים כנגד תושבי הארץ.

גם בני העמים האחרים הפותחים את חנויותיהם ברחוב הזה ביום השבת לא יראו ברכה רבה במסחרם, כי האמנם תצא כיום הגברת המשלמית או הנוצרית לקנות לה סחורה בדעתה כי תשע ידות מחנויות המסחר סגורות? ובכן תכבד גם היא וישבה בביתה כי “שבת היום” בכל מושבותינו.

וככה עברתי בחשבי מחשבות אלה על פני הרחוב השומם הזה ואבוא אל חלק הרחוב השני, מימיני הרחוב הפונה אל שער דמשק, ומשמאלי רחוב היהודים, ולפנַי “רחוב הירקות” הנמשך עד רחוב “שער השלשלת” אשר בקצה העיר המזרחי.

ברחוב הפונה אל שער דמשק מצער מאד חלק “היהדות”, כי בין שלש מאות החנויות הקטנות

אשר ברחוב הזה ובכל סעיפיו נמצאים רק כחמשים חנויות לאחינו הספרדים והמערבים מוכרי מרכלת לבני הכפרים, מנפצי צמר הגפן, צורפי זהב וכסף, ורצענים העושים נעלים פשוטות לבני הכפרים גם הם, וברחוב הירקות דל חלק אחינו גם כן, כי אך כעשר חנויות להם בין ששים החנויות אשר למשלמים, רק מרחוב הירקות ירבו מעט מספרם, כי בין ששים החנויות אשר מקצה שוק הירקות ועד מקום המקדש כחמש ועשרים חנויות ליהודים, ורבן לרצענים.

לא כן רחוב היהודים אשר בו ובסעיפיו כמאתיים וחמשים חנויות קטנות וצפופות, כי כלה “קדש”, ורב חֶנְוניה מאחינו האשכנזים, כי פה בתוך עמם הם יושבים ובשפתם אשר העלו אתם מארץ גלותם ידברו ויצעקו ולא יהססו, גם הספרדי גם בן הנכר אשר עסק לו ברחוב הזה למוד ילמד לדבר אשכנזית, פה רבו הקולות והצעקות בכל ימי השבוע, מוכרי הבשר, ומוכרות העגות, מוכרי הפֵּרוֹת, ומוכרות הדגים המלוחים, והעושים במלאכה והסוחרים, כלם נאספו נקבצו בחנויות ומחוץ לחנויות משני עברי הרחוב הצר עד כי אין מקום כמעט לעבר. ועתה – הס כל בשר!


בני ישראל החליפו להם כח ויקיצו עתה משנת הצהרים, וינערו, וירחצו, וילבשו שנית בגדיהם החמודות ויצאו מביתם, ברחוב הספרדים אשר בחלק הדרומי לרחוב היהודים נאספו צעירי ה“מוֹרֶסקים” (“מוּריסקוֹס” בספרדית, הם בני המשפחות המזרחיות העתיקות שבארץ), לשיח ולהשתעשע ולִכְסֹס את גרעיני האבטיחים הקלויים (“פִּיפִּטַס” בספרדית), והספרדיות הזקנות הולכות אל בתי הכנסיות הרבים ברחוב הזה לשמע אל דרשת הדרשנים, ולנשק ידיהן למו פיהן בעת הגבהת התורה, ויתר הקהל בני נֹסח אשכנז כבני נסח ספרד הולכים אלה לבתי הכנסת והמדרש, ואלה יוצאים לטיל, והיו אלה אשר לא יאהבו להרחיק לכת והלכו להם אל הרחבה אשר לפני מנזר הארמנים, וישבו להם על ספסלי האבן אשר בצדה לשאף רוח תחת העצים הזקנים הרעננים אשר יסֹכו לראשם, או אל הרחבה אשר לפני מגדל דוד אשר שם תנגן עתה מנגינת הצבא, ואלה אשר חבה יתרה להם לטיול ולהליכה, ויצאו משער העיר והלכו אל גן העיר אשר אצל מגרש הרוסים, או גם עד בית הספרים “מדרש אברבנאל” לקרא בעתונים ובספרים לדעת מה יֵעשה בישראל ובעולם.

ואני, עבדכם, כבר עיפתי מחפש אחרי כל המנוחה השלמה אשר בכל חלקי עירנו, ואשובה אל ביתי לנוח גם אני, ולתת מנוחה גם לכם, קוראי.

כ“ה וכ”ו שבט תרנ"ו.


ב. בניני ישראל והעמים בירושלים.

כמשפטה שנה שנה שלחה הרשות שבעירנו גם הפעם אחדים מפקידיה לראות את הבתים החדשים אשר נגמר בנינם במשך השנה החולפת2) ולערך ערכם, למען דעת את סכום המכס אשר עליה לקחת מכל בעל בית; ומתוצאות החקירה הזאת נוכל ללמד דברים אחדים בנוגע ליחס בני הדתות השונות בבנין ירושלים.

מספר בעלי הבתים הנוספים כלם עולה למאה ואחד עשר, מהם ששה וחמשים יהודים, שבעה ועשרים נוצרים, שבעה ועשרים משלמים, ובית פקידות העיר הבונה גם הוא בתים מקֻפת הכנסת בני העיר כלם.

המספר המדֻיָּק הזה אינו גדול מאד בכללו, וראה נראה בו היטב את תקופת העמידה בבנין־ירושלים, ימי רפיון הידים מהחל מפעל כביר, ימי העדר יסוד חברות בוני בתים ושכונות חדשות. ובנוגע לאחינו הנה גם מתכֹּנת מספרם ברשימה הזאת כנגד מספר בני הדתות האחרות כלם (56 כנגד 54 ), אשר היתה יכולה כבר להקים שאון במחנה מנדינו שקולם מבצבץ ועולה כבר בעתונים הערבים היוצאים במצרים, לאמר: “יהודים עליך, ירושלים!”– גם המתכנת הזאת אינה עלולה להשגותנו לחשוב, כי באמת יפה כח ישראל בעיר קדשנו מכח יתר שכניו. כי דבר ידוע הוא מאז, כי בשעה שגדול כחנו בכמות בוני הבתים אין דל ממנו באיכות בנינינו שאנו בונים. איש יהודי (מלבד אחינו הבוכרים המעטים) כי יבנה לו בית יקים לו שני חדרים או לכל היותר שלשה ומצא לו די צרכו והותר; ובן־הנכר יקים לו היכלי פאר ונחשבו גם הם למדור אחד. ואם בכל זאת נשמע כפעם בפעם מפי מבקרי ירושלים, כי בניני ישראל רבים על בניני העמים האחרים, אין זאת כי אם מפני שבנינינו אנו נראים לעין כל בכל פנות שהאדם פונה, בהיותם עומדים בראש כל דרך, ובניניהם המה (מלבד בניני המנזרים הנוצרים) אין איש רואם, בהיותם בנוים בפנות נשכחות מני רגל. ככה הוקמה, למשל, בשנים האחרונות שכונה שלמה מבתי אזרחינו המשלמים צפונה מזרחה לעירנו, משדה קבר שמעון הצדיק וקדמה, שכונה של בתים גדולים ומצינים במראהם הנהדר וכליל היפי, מבלי שירגיש איש בעירנו גם את מציאות השכונה הזאת, אם לא יפנה אליה בכונה כדי לראותה. ומערבה לעירנו, מברכת “ממילה” והלאה, נוסדה שכונה נוצרית אשר גם איננה נופלת הרבה בערכה מהראשונה, וגם שם אין איש מבני העיר עובר מלבד יושבי הבתים עצמם וכל אשר דבר לו אליהם. ולכן אם ראה נראה, כי בשנה הזאת בנו ארבעה וחמשים מבני העמים האחרים בתים בירושלים וידענו כי ארבעה וחמשים בנינים גדולים נוספו, וששה וחמשים היהודים, אך מעטים מהם בנו בתים חדשים, ורבם הם מבעלי הבתים הקודמים, אשר הוסיפו איש איש בנין קטן על ביתו הראשון בחלקת נחלתו הצרה, כמשפט אחינו היודעים את “סוד הצמצום”.

ואם יש לנו עוד ספק בדבר ופנינו אל הערכת הרשות של הבתים החדשים האלה. ובדבר ההערכה אמנם דבר ידוע הוא כי בתי הנוצרים ומה גם בתי המשלמים נערכים פה בפחות הרבה מכפי ערך הערכת בתי היהודים (משלשים עד חמשים למאה פחות), מפני כי בתיהם ע"פ הרב אינם על פני דרך המלך, וגם הבתים הגדולים שהם מקימים אינם עומדים להשכר לשכנים רבים, כי אם למושבם הם בעצמם מבלי שיביאו להם כל הכנסה, וגם מפני כי בבתים גדולים כבד הרבה יותר לעמוד על שוים הנכון מאשר בבתים הקטנים שכל איש יודע ערכם; אך גם בהערכה הרשמית הזאת כמו שהיא מצוא נמצא את אשר אנו מבקשים.

סכום הערכת הבתים בכלל עולה 1,630,500 גרוש (הגרוש בחשבון הממשלה הוא 8 קאפ'), לאמר:

בתי שבעה ועשרים הנוצרים עולים (למצער) לסך 766,500 גרוש

בתי ששה וחמשים היהודים עולים לסך 62,000 "

בתי שבעה ועשרים המשלמים עולים לכה"פ 242,000 "

בנין בית פקידות העיר עולה לסך 9,000 "

ברשימה הכללית הזאת נוכל כבר לראות “למי ארץ”; אך את היחש הנכון שבין בניני היהודים והעמים לא נוכל לדעת עד עם נחדר יותר אל פרטי ההערכה. ונחלק בין בניני היחידים ובניני הצבור, או אז נראה כי בעלי־הבתים היחידים הם בקרב בני האמונות השונות כפי הרשימה הזאת: סכום הערכת בתי 24 נוצרים עולה 305,000 גרוש, עולה לכל אחד מהם בחשבון המתמצע

ערך 12,700 גרוש.

סכום הערכת בתי 27 המשלמים עולה 242,000 גרוש, עולה לכל אחד מהם בחשבון המתמצע

ערך 9,500 גרוש.

סכום הערכת בתי 50 יהודים עולה 316,500 גרוש, עולה לכל אחד מהם בחשבון המתמצע

ערך 6,300 גרוש,

לאמר: ערך כל בית מבתי המשלמים עולה בחשבון המתמצע (גם לפי הרשימה הזאת)

לפעם וחצי מערך כל בית יהודי, וערך בית כל נוצרי לכפלים מערכו.

ואם נוסיף לחלק את בעלי הבתים האלה לפי הערכת בתיהם לארבעה מחלקות:

א) אלה אשר ערך בנינם הוא עד אלף וחמש מאות גרוש (דלים מאד);

ב) אלה שערך בנינם הוא מאלף וחמש מאות גרוש עד חמשת אלפים (דלים);

ג) אלה שערך בנינם הוא מחמשת עד עשרת אלפים (בינונים);

ד) אלה שערך בנינם הוא למעלה מעשרת אלפים גרוש (עשירים);

– ויצאה לנו הרשימה הזאת:



מחלקות נוצרים משלמים יהודים
מחלקה א' 1 7 8
מחלקה ב' 4 7 18
מחלקה ג' 6 4 18
מחלקה ד' 13 9 6
24 (עד 30000 גר') 27 (עד 40000 גר') 50 (עד 20000 גר')

לאמר: מספר בניני העשירים בקרב הנוצרים הבונים הוא 54 למאה, בקרב המשלמים 33 למאה, ובקרב היהודים אך 12 למאה; וגם הגדול שבבניניהם עולה ערכו לסך – 20,000 בשעה שהגדולים בבתי המשלמים והנוצרים עולים להרבה יותר.

מלבד בתי היחידים האלה הננו מוצאים ברשימת ההערכה עוד שלשה אנשים פרטים אשר בנו בתים וחנויות לשם מסחר, לאמר: למכרם או להשכירם לאחרים. האחד מהם נוצרי, אשר הקים בשנה זו כנגד מגרש הרוסים בנין גדול של שבעה ועשרים בתים וחנויות אשר ערכו עולה לסך 144,000 גרוש, והשנים הנותרים הם שני שותפים יהודים אשר הקימו בנין של שמנה עשר בתי מעון בסך 58,500 גרוש.

ואת בתי הצבור הננו מוצאים רק בקרב הנוצרים והיהודים, בשעה שאצל אזרחינו המשלמים לא נמצא בכלל בתקופת ימינו אלה בתי צבור חדשים נוספים על בתי ההקדשות הרבים אשר להם מימי קדם בתוך העיר, זולתי בתי הספר שהקימה מועצת ההשכלה בעשרות השנים האחרונות.

וגם בבתי הצבור שנבנו בשנה זו נראה את יד הנוצרים על העליונה, בעלות הערכת בתי־צבורם לסך 309,500, בשעה שהערכת בניני הצבור של אחינו עולה לסך 228,000.

בתי הצבור של הנוצרים הם הבנין הגדול שהקים מנזר הארמנים על שדהו אשר ממול לגן־העירוני, העולה בערכו לסך 201,500, ובניני מנזר היונים העולים בערכם לסך 108,000 גרוש.

ועל בתי הצבור אשר לאחינו יחשבו בניני חברת “כל ישראל חברים” בבית ספרה (בית ספר חדש לאלף ילדים, ובית חרשת האריגה, וכו') הנערכים בסך – 120,000 גרוש; אחד עשר בתי כולל אונגריה הנבנים לבני הכולל אשר ידורו בהם חליפות, וערכם 68,000 גרוש; עשרת בתי “כנסת ישראל” אשר הקים “ועד כל הכוללים” לעניי כוללות האשכנזים, וערכם 40,000 גרוש; וחצר הקדש לכוללות האשכנזים בסך 20,000 גרוש.

וכל הבנינים האלה אינם אלא אלה שנבנו מחוץ לחומת העיר, כי כל הבנינים הנבנים לפנים מן החומה פטורים ממכס. אך בכלל לא רבים הם הבנינים הנבנים בתוך העיר, ורבם הם בתי הצבור של הנוצרים כבנין האדיר החדש אשר הקים עתה המנזר היוני קרוב לבית המנזר, והבנין העצום אשר הקימו הצרפתים על יד “השער החדש”.

וגם בבנינים שמחוץ לחומת העיר אין הכתוב מדבר אלא באלה אשר בנינם כבר נגמר, בשעה שישנם עוד בנינים אדירים אשר האגדות השונות של נזירי הצרפתים ונזירותיהם מקימות מחוץ לחומת עירנו מאז משך שנים רבות ואשר בנינם טרם נגמר, כ“בית האסופים” הגדול מאד הנבנה על יד שער־יפו, ובית הספר לבנות St.Joseph ובניני הכהנים הדומיניקים על הכר הנרחב אשר להם על יד שער שכם, ועוד כאלה.

ועל בניני אחינו הגדולים אשר עוד טרם נשלמה עבודת בנינם נוכל לחשב את “בית החולים האשכנזי”3), הוא הבנין היותר נהדר בבניני אחינו פה, ובניני בית “מושב הזקנים”, ובנין “בית הספרים הכללי מדרש אברבנאל וגנזי יוסף”, אשר יהיה גם הוא בהבנותו אחד הבנינים היפים אשר לעדת ישראל בירושלים.

מכס הבנינים, הוא ה“וירקו”, יחשב לחמשה מאלף מסכום הערכתם. אך אלה שיש להם יותר מבית אחד, או שביתם האחד עולה בערכו ליותר מעשרים אלף גרוש, חיבים לשלם שמונה לאלף מסכום הערכתם; ויוצאים מזה הם בתי הצבור הפטורים ממכס לגמרי. אפס כי גם מהזכות הזאת יהנו רק הנוצרים אשר ממשלתנו הרוממה מכרת את בתי מנזריהם למוסדות הצבור, בשעה שכל מוסדותינו אנו, ובתוכן גם בתי־הספר של חברת כי"ח משלמים את מכס הבנינים מחסרון השתדלותנו במקצוע זה בפני ממשלתנו רבת החסד עד היום.

ירושלים, אייר תר"ס.


ג. במזל בנין.

האחיות הנזירות הצרפתיות עוסקות עוד בבנין האדיר שלפני שער יפו הנועד לגִדוּל ילדים אסופים. זה יותר מעשר שנים אשר החלו בבנין הזה, ומדי שנה בשנה הוא הולך ומשתלם, הולך ונוסף בארכו וברחבו ובקומתו, עד כי גם עתה בהראותו כבר לעין כל כנגמר ועומד, אין איש יודע עוד מתי תכלה עבודתו.

והאחים הדומיניקים הצרפתים טרודים בבנין “בית תפלת יוחנן” קדושם בחלקת שדֵהם מצפון לעיר דמשק, על המקום אשר עמד עליו במאה החמשית לספירתם, ואשר בקרקעיתו מצאו עוד מרצפת אבני פספסים (מוזאיק) נהדרת מאד. הבית היה נבנה בהדור רב אשר יש בו אולי מעין התחרות את ארץ אשכנז אשר זה עתה כלתה עבודתה בבנין “בית כנסית הגואל”. גם האחים האלה לא מתמול החלו בבנינם. אחרי גמרם את בנינם האדיר שבתוך העיר על יד “שער האריות”, החלו לבנות פה בית מדרש לכמרים, ואחר הקימו אולם גדול ורחב ידים ל“אוצר ספרים ואסף עתיקות”; אך בנינם האחרון עולה ביפיו ובגדלו על כלם.

ומלבד אלה מרבים הצרפתים להקים בנינים מצינים בחלק העיר המיחד להם, על יד “השער החדש”, לפנים מן החומה ומחוצה לה.

והאנגלים אשר זה מקרוב גמרו בנין בית החולים המיסיוני הנודע, עסוקים עתה עוד בהקמת בית תפילה גדול ומפֹאר מנגב לשדה “קברות המלכים” (“כלבא שבוע”) לא רחוק משדה הדומיניקים הנזכר. ואם יש לאל ידי הצרפתים לעמד בהתחרותם את האשכנזים יכולים האנגלים להתחרות גם עם הצרפתים, כי גם כל בנין אשר יקימו המה יהיה להם כמצבת פאר מגדת לכל עובר גדלם ותקפם.

וגם הארמנים בני הגוי הקטן והדל שבאמות אינם טומנים ידיהם בצלחתם ביום שידֻבר בבנין עירנו הקדושה, והנה המה מקימים עתה כנגד גננו שורה ארֻכּה של חנויות ובתים גדולים תחתיים ושניים, נוספים על כל בניני הדירה והמסחר אשר הקימו בתוך העיר ומחוצה לה בשנים האחרונות.

ואחינו היושבים על אדמת הקדש? אחינו הרוצים את אבניה ואת עפרה יחוננו?

הרגל הרגלנו לראות את כח אחינו בישוב בארץ ברגבי החול הדקים, בבניני היהודים הקטנים והדלים – זה כח הפוליפים הזעירים המקימים איי ענק בהתגבבם במספר מרֻבה, בנוהג בין אחינו פה: אדם יש לו מעט כסף בצלחתו והרבה – על כנפי תקותו, מיד הוא הולך ולוה עוד מעט כסף מזֻמן, ומקים לו חדר קטן מעון צר לשבתו, ומעט מעט, אם ברוח אם בצער, הוא הולך ומוסיף על בנינו, וכה רבו אמנם בניני אחינו, אבל רק במספרם ובשטחם, לא בערכם ובתכניתם. ובכל ירושלם החדשה, אשר סוף סוף רֻבּה יהודית ונחלת יהודים, מעטים מאד הבנינים המצינים אשר נוכל להורות עליהם באצבע כי לנו המה.

אך בשנה הזאת חזר הגלגל, אסור הכניסה אשר שב ויתחזק בכל תקפו המעיט מאד את תשוקת היחידים הבונים בתים למו; וכנגד זה הנה החלו בתי הצבור לבצבץ ביפים באופן הנותן כבוד לישראל על אדמת קדשו.

בית החולים האשכנזי (“שערי צדק”) אשר כשנתים החל להבנות, היה כבר לבנין חשוב במראהו החיצון ובערך מבנהו הפנימי. בבנין הראשי אשר על אם הדרך כבר נבנו שתי היציעות העקריות המראות לנו סמני טוב טעם ודרישת התועלת יחד. אבני הבנין גדולות ונהדרות וחלקות למשעי; החלונות והפתחים גבוהים ורחבים, החדרים מרוחים, ולא נאצל מהם דבר מכל הדרוש להרבות בם האור והאויר ולהרחבת דעת החולים. וגם שני הבנינים הטפלים, אלה הבנינים הנועדים לנגועי המחלות המתדבקות, עוד מעט ונגמר בנין שתי יציעותיהם. בבית הזה יעבדו יום יום משלש מאות עד ארבע מאות פועלים, וכמעט חצי מספרם יהודים, לאמר כי קֻבלו אליו כל אלה מאחינו אשר למדו מלאכות הבנין השונות ואינם עסוקים בבנינים אחרים, ובבוא עוד מעט ימי עבודת העץ בבנין האדיר הזה יש מקום למשפחות רבות מאחינו הנגרים למצוא להם מקור פרנסתם במשך עת ארוכה.

וחברת “כל ישראל חברים” אשר כבר הראתה כחה בבניני בית ספרה שבעירנו, ושטח שדה נחלתה עולה כבר ליותר משני הקטר, לאמור: כגדל נחלת הרוסים הגדולה והרחבה, – שבה עתה להרחיב חוג מפעליה פה, אחרי מבנה הגדר הארכה מסביב לכל נחלתה, והבור הגדול המכיל כאלף מתר מעקב לצרכי בית הספר הגדול אשר היא אומרת להקים להוראת אלף תלמידים, הנה הֻנְחוּ לפני שבועים יסודות הבית בעצמו אשר שטחו יעלה לאלף ומאתיים מתר מרבע (30 x40).

ומלבד הבנין הזה הנה החלו להקים על הנחלה הזאת אולם גדול, חמשה וארבעים מתר ארכו ושנים עשר מתר רחבו, להעמיד בו חמשים מכונות אריגה וחמשים פועלים מאחינו להורותם את כל מיני ארג צמר הגפן ברקמת חוטי הזהב אשר יארגו בני הארץ בסוריה הצפונית, ואשר תוצאות עבודתם (יריעות, מטפחות, סדינים, מפות וכיו"ב) נמכרות לאלפים מדי שנה בשנה לתרי הארץ. וגם בור המכיל כאלף וחמש מאות מתר מעקב יבנו עתה שם לצרכי בית החרשת הזה ולצרכי צביעת החוטים.

ובמלאכת הבנין הזה עוסקים עתה כחמשים פועלים יהודים, ובהם ארבעים אשר למדו את עבודת סתות האבנים בבנינים האלה עצמם.

גם את זכר בנין “מושב הזקנים” עלינו לשאת ביום דברנו בבנינים הגדולים האלה. הבית הזה אשר הוחל בבנינו לפני כל אחיו הענקים, יגמר כנראה אחרי כלם. גם בשנה הזאת נוסף עליו אמנם אך מעט; בור גדול ואולם רחב ידים לבית תפלה; אך גם המעט הזה נבנה בטוב טעם הרבה יותר מחלקי הבנין הקודמים, ובנוח רוח נדיבות על אחינו תומכי הבית הזה אשר נוכל לקראו בשם “מוסד אחינו שברוסיה”, נוכל לקוות כי בעוד שנה יתם וישלם בנינו.

ועל ידי החוט המשלש הזה אשר מאות ידים עסוקות בו כבר בפעל, הנה חזקה עתה התקוה לבנין עוד בית־צבורי בימים יבואו, כי עתה הגיעה הבשורה לחברת “עזרת נשים הכללית”, כי “נדיבנו הידוע” אשר במשך ימי שבתו בארצנו קרא הוא ורעיתו את חשבון מפעל החברה הזאת, הואיל לנדב לתכלית בנין בית לחולי־רוח סך שלשת אלפים פראנק, אשר בהצטרפותם אל הסכומים שישנם כבר בידה לתכלית זו יעלו לחמשת אלפים פראנק בערך. אמנם הסכום כלו עוד טרם הספיק למקנה הקרקע הדרושה לבנין כזה, אך הן כל מפעלינו ומוסדותינו מתכוננים ומתבססים קמעא קמעא.

א' איר תרנ"ט.


ד. תחת האבנים עצים.

כל בתי ארצנו אשר נבנו עד ימינו אלה, כלם בתי אבן המה ממסדם ועד הטפחות, קירותיהם עבים מאד וגגותיהם עבים עוד יותר. אך הם נבנו ממש לפי תנאי ארצנו וצרכיה; ארצנו ארץ אבנים היא והעץ בה מעט, וכל עצי הבנין מארצות חוץ יבואו אליה עד היום. ומלבד זאת הנה רב ימי השנה ימי חם וחמימות המה, וקירות האבן וגגותיהם סכים בעדם מבוא הביתה, ובן הארץ דבק כל כך באבן עד כי ישוב ישב תמיד על רצפתה הקרה ורק מחצלת קש דקה חוצצת ביניהם. אך באו ימי ההשכלה וההתמדנות, לאמר: ימי החל האדם לחפש מה טוב ומה מועיל לו ביותר; ויחלו בני הארץ להתבונן ויראו והנה גגיהם דולפים בימי הגשמים, ורעפי אירופה אין כמוהם מגן מפני הדלף, ויחלו לכסות את גגות האבן ברעפים, ויהי הדבר באמת לתועלת גדולה כי יושבי הבתים מצאו בהם מחסה לנפשם גם בימי החמה גם בימי הגשמים. אך הן האדם המשכיל “מהלך” הוא, וכל עמידה לנסיגה תחשב לו, ובכן לא עמדו בני עירנו רק בנסיונם זה ויחלו ללכת הלאה. כי רבים מבני ארצנו ראו והנה גגות האבן המקוערים העולים מן הקרקע גוזלים חלק גדול מאד משטח הבית ומקירותיו, ויעזבו את האבנים ויחלו לבנות את הקירות רבועים, ומוטות ברזל טוחים במעזיבה ביניהם כעין קשתות היו לבית לתקרה. אמנם מעטה כבר הקרירות בבתים האלה, אך לידי סכנה טרם הגיע הדבר. ראו העניים והנה יש יכלת לבנות בתים גם מבלעדי כפות האבן הכבדות, ויצעדו עוד צעד וצעדים. בראשונה המירו את הברזל בעץ ויעשו את התקרות עץ, ואחר החלו להמיר גם את האבן בעץ ויעשו גם את הקירות עץ, כי חסו על השטח האבד בקירות האבן העבים. ולרבים מהם הוקל דבר בנין בתי העץ מבתי האבן, כי בהיות חלק גדול ממסחר העץ והרעפים נִתּן בידי אחינו, והנגרים הלא כמעט כלם מבני עמנו הם, מצא לו העני תמיד דרכים להחל בידים ריקניות ולשלם מחיר ביתו מעט מעט. וככה באה לנו “תקופת העץ” ומיום ליום נִתּן מזון לאש יותר ויותר. אמנם בני אירופא הנוצרים כצרפתים, כרוסים, וכאשכנזים כאנגלים, כשהם בונים פה בתיהם יבנו אותם רק לפי הנסח הקדמון, לאמר קירות אבן וגגות אבן, ובעברנו על פני כל היכליהם המפארים וכל מוסדותיהם הנעלים וראינו כי כלם בנוים אבן, ורבם אין גם גגותיהם מכסים רעפים, כי כלל גדול המה יודעים כי “ארץ ארץ – ומנהגיה”, ובבתי אחינו החדשים (כי רב בתי העץ החדשים להם המה) הנה החם נורא בימי הקיץ וסכנה מרחפת עליהם תמיד.


ה. פרשת תקונים בשכונותינו.

וזרם התקונים חולף עובר וגם עד שכונותינו הוא הולך וקרב. פרורי אחינו שבירושלים החדשה אכן נאים הם ומרחיבים דעתו של אדם, אלא שהעניות וחסרון הרגשת צרכי הכלל שבקרב אחינו מנַולים אותם. פחת עירנו אומר אמנם לפרֹש מצודת בית פקידות עירנו גם על כל הבנינים אשר מחוץ לחומה, אפס כי ההוצאה הגדולה הדרושה למען הוציא כל התקונים האלה לפעל, ודבר הטלת מסים חדשים על כל יושבי הבתים האלה שהיו פטורים עד כה מתשלומיהם, כל אלה המה מעשים אשר לא יעשו ביום אחד ולא ביומים, בין כה וכה ואחינו יושבים ונהנים מחֵרוּתם ומריח זבליהם הבוקע ועולה לאפם מבלי חשך, כי אמנם אין כמעט אף שכונה אחת אשר חפשה לה דרכים לבער את אשפתותיה מקרבה. וזה שנים על שנים והאשפה הולכת ונדרסת בדרכים, הולכת ונבלעת בקרקע, וכל דבר ממשי לא ישאר ממנה בלתי אם ריחה המתפרץ רק בימי הקיץ בהוציא חם השמש את כל מיני ההבלים מחיק האדמה. ולדעת רבים החושבים כי “ריחא לאו מלתא היא” הנה נפתרה השאלה הזאת על הצד היותר טוב מבלי כל הפסד ממון. ויש אשר יעשו בני השכונה כמתֻקנים והשליכו כל אשפתותיהם אל מחוץ למחנה, לאמר: על גבול השכונה; והתגבבו הזבלים והשופכים ליד שערי השכונה והיו לתל רם ונשא, וכעבֹר האיש לפעמים בימי שבת ומועד וראה את השכנים מסביב יושבים לפתחי בתיהם לשיחה ולשאף רוח, ועלה על לבו זכר ה“מזבלות” שבכפרינו, אשר היה תהיינה רק הן תמיד למקום האסף זקני הכפרים בשעות הפנאי לשיח בעניני העולם ולהתיעץ בעניניהם. כי סוף סוף הכל לפי ההרגל וגם הנאת האף היא כנראה מהדברים התלוים בטעם איש ואיש. וככה ישנן גם שכונות אשר יש להן כבר יד בספרי תרים רבים ושם ישראל וירושלם מתחלל נוראות ואין שם על לב. לפני שנים אחדות יצא אמנם הקול כי בית פקידות עירנו אומר לפרש כנפי השגחתו גם על השכונות האלה, ולמען החלץ מרֹע “הגזרה” החישו בעלי שכונות אחדות ויתקנו לשעה את כל הדרוש תקון, זבלים הוסרו, ומנורות נקבעו בדרכים, והטהרה והאורה הופיעו כאורחים בלתי קרואים בגבולותינו, אך לא עברו ימים רבים ואחינו הרגישו כי נשתקעה הגזרה, וישב כל דבר על מכונו, ותהי הרוחה, ואורחינו שבו ויתעופפו כלעמת שבאו.

אך הפעם הננו רואים כי קרוב הדבר יותר לצאת לפעל, וכתחלת־פרעון היתה שכירת בית פקידות עירנו אנשים לפנות תל של זבלים אחד אשר הלך ויתרומם באחת שכונותינו מזה שנים רבות על יד שני בתי כנסת אשר לאחינו מבני עדות שונות, ואת ההוצאות הטילה על השכנים הקרובים, וגם הפעם ראו יתר בני השכונות הקרובות וייראו פן תעבר עליהם כוס, וישתדלו להחיש ולתקן בעצמם לפני אשר יזכירום אחרים.

ומסכת “מקואות” אף היא על סדר “טהרות” תחשב. ואחרי אשר כבר בא התור לטהרה הכללית בעירנו, עלה גם זכר המקואות על לב רבותינו הרה“ג חברי הועד הי”ו אשר ראו סוף סוף כי אין הדור יכול לקבל רב טובה של החרמת בתי הספר ודומיה, וזה כשבועים רואות עינינו כפעם בפעם מודעות גדולות נדבקות בשם “התעוררות”!" לעורר את העם על אודות “נחיצות מקוה כשרה ומהדרה כדרוש לקהלה גדולה כקהלתנו”, ולא רק בענין אחר כי גם בדרך אחרת לגמרי אחזו רבותינו הפעם בסגנון מודעותיהם אלו, היא דרך הסבלות, “דרכי הנעם”, כראוי באמת לרבנים גאונים בישראל היודעים את “דרכי התורה”. רבותינו מודים כי מקואותינו אשר לנו עד כה אינן נקיות כראוי, והרופאים אומרים כי במצבן זה יש אשר תזקנה לבריאות הטובלים בהן, רבותינו החלו לדאוג ל“מפונקות” להרחיקן ממכשולים בהכינם “שתי מקואות (בתוך העיר ומחוצה לה) כשרות בתכלית הנקיות ובכל מיני הדור הראוי להן”, וכבר קראו לרבים מנכבדי עדת האשכנזים לאספה, וכבר הסכימו להם מְמֻנֵי הכוללים לתת להם במשך שלש שנים גרוש אחד גרוש אחד לשנה לכל נפש מנפשות כולליהם; ועתה המה פונים גם אל היחידים, כי ירימו להם תרומתם להוציא את הדבר הנכבד הזה לפעל. כנשמע תעלינה ההוצאות הדרושות ליותר מארבעים אלף פראנק, כי הם אומרים לכוננן עפ"י הנסח האירופי היותר מפֹאר, וספק גדול אם יעלה הדבר בידם לעשותו, אך בכל אפן ראוים הם כבר לתהלה בגלל מחשבתם הטובה הזאת, ועל אחזם הפעם במדת “ימין מקרבת” ולא במדת “שמאל דוחה” כנהוג.

כ“ג וכ”ד תמוז תרנ"ח


ו.

I. ירושלם מתהדרת לפני מלך.

כעת יאמר לעירנו: עורי, עורי, לבשי בגדי תפארתך, ירושלם עיר הקדש!

גם ירושלם העתיקה, זאת ירושלם שלפנים מן הקלעים, פושטת מעט מראה חרבנה, חרבן מאות ואלפי שנים; וכזקנה כבודה עקרת הבית לובשת גם היא מחלצות לקדם פני אורחיה הנעלים הזוכרים לה את כבודה הראשון, אז בימי עלומיה. הפנים אמנם בלים מעט, כמושים, צומקים, ומלאי קמטים; אך היפעה השטחית, הברק החיצון, אל יחסרו, כי הן זה כל האדם בימינו אלה.


לפי פקודת בית פקידות עירנו הוסרו כל ה“סוככים” אשר ממעל לפתחי החנויות העשוים למגן ולמחסה משמש וממטר; כי רבם השיגו כבר את “שנות מתושלח”, ומראהם בלי תפונה כמראה זקננו זה באחרית ימיו: עצים רקובים ושחורים, אשר זה מאות בשנים המה לברות לעש, למימי הגשם, ולקרני החמה חליפות; ובהיות חוצותינו צרים בין כה ובין כה, הקדירו עלינו מאור השמש יומם. עתה עלה הכורת על שרידי דורות ותקופות שונים אלה, ביום אחד נתצו כלם איש אחרי רעהו בלי חמלה, בלי חשך, ועינינו אורו פתאם למראה אור השמש, אשר בשקידה רבה כל כך השתדלנו עד כה להסתירו ולהאפיל עליו. אפס כי בה בשעה נגלה לעינינו באפן כה בולט גם מראה שממת עולמים, אשר הסתתרה עד כה מתחת לכל הסוככים האלה, מראה פני פתחי החנויות הכעורים והקירות השחורים. ותעבר הכוס גם עליהם, ומבית פקידות עירנו יצאה פקודה שניה לסיד את כתלי הרחובות כלם עד לגבה שש אמות, ולצבֹּע את דלתות החנויות כלן משני עבריהן צבע אחד, כעין האפר; ובימים אחדים זכינו למראה פני ירושלים הלבנה והחדשה. כל העובר ברחובותינו בימים האלה ראה בעזב הסנדלר את מרצעו, החיט את מחטו, והחנוני את כפות משקלו ואת קוניו, והמה עומדים “בדחילו ורחימו” איש איש לפתח חנותו ומצבועו (מברשתו) בידו, והוא מוליכו ומביאו עד אם קבלה דלתו “פנים חדשות”. ובשעת מעשה הוא מביט גם במעשה חברו, וכמובן ימצא בו מגרעות. “שכני, ר' פלוני, הנך מרמה את הקיסר![122]), אך פעם עברת במצבועך על פני דלתך ולא הוספת”. ורעהו עונה לעמתו: “אין דבר; זכר לחרבן… הן דלתי רק אחת הנה, ומה בכך אם דלת אחת לא תבריק כל כך?”…

אך בכל אפן תראה ירושלם עתה כחדשה, וכל איש חש ומרגיש, כי גם הוא לוקח חלק בחדושה ובבנינה, אם רב ואם מעט.

גם מבואות השערים העתיקים, שערי החומה, נטוחו עתה טיח לבן, וידים רבות עמוסות בהם.

ורבים מבעלי האחוזות הגובלים את דרכי־המלך, אשר במסבי עירנו, והן פרוצות מבלי גדרים מתֻקנות– נאלצו עתה להקים גדרים על יד הדרך, לבלי ישאר פרץ. ואחד מנכבדי אחינו4) אשר לו אחֻזה גדולה על יד הדרך אצל שער שכם, הקים עתה שורת חנויות חדשות לצד הדרך לסֹך על ערמות העפר, אשר התגבבו בשדהו עוד מחרבות ימי קדם.

גם בניני הצבור, אשר תחת חסות הממשלות הנכריות השונות, הולכים ומתיפים; ועקבות התקונים נראים גם במגרש הרוסים, אשר מחוץ לעירנו, ובבית כניסתם האדיר, אשר בעיר פנימה, מול פני בית־התפילה החדש, אשר הקיסר בא לחנכו, מצפון.

ולאֹרך האחוזה הגדולה, אשר למנזר היונים, הגובלת את הבית הזה ממערב, הוקמה עתה שורה נהדרת של חנויות חדשות, ועוד מעט והוסיפו עליה, כהנה וכהנה.

ובחצר בית התפלה ההוא עצמה עוד ידי הפועלים מלאות עבודה לכלות את השער החדש המוקם עתה באבני גזית לבנות על יד הדרך מנגב, ולפנות את הככר אשר מסביב לבית.

ועל המסלות אשר סוללו בימים האחרונים במסבי ירושלים מכל עברן הנה נוספה עתה מסלה חדשה, ההולכת מסביב לחומת עירנו, משער יפו ועד שער ציון ושער האשפות.

גם על נקיון הדרכים בתוך העיר פנימה ישגיחו עתה השגחה מרבה, ובימים אחדים הוסרו כל צבורי האשפות, אשר נשארו עוד בפנות הנשכחות, למרות כל התקונים הקודמים, וחוצות עירנו מצֻינים עתה בנקיונם.

הוצאות התקונים הכללים בעירנו ובסביבותיה, נערכת ליותר ממאתים אלף פרנק, מלבד תקוני הדרכים שבין עירנו לשכנותיה, (תקון המסלה שבין ירושלים ויפו בלבדה עולה למאה ושמונים אלף פראנק).

סוף דבר: בכל אשר נעיף עינינו עתה ראה נראה רשמי עבודה רבה הנעשה בזריזות ובחריצות יתרה. והרוח החיה בכל אפני התקונים האלה, הדרושים באמת רק לעיר נושנה כעירנו לנערה מעפרה פעם אחת – הוא כבוד פחת עירנו הנאור, אשר לא ינוח ולא ישקוט עתה, ועינו צופיה בכל, ועל פיו יצא ויבא כל דבר תקון מקטן ועד גדול.

וכל העבודה הזאת מביאה רוח והכנסה למשך זמן גם לבעלי המלאכה מבני אחינו. מעשה אלפי הפנסים הנעשים עתה להאיר את ירושלים בלילות, נמסר כלו לידי פחחי אחינו, כי המה הפחחים היחידים בעירנו; בעבודות הבנינים החדשים עוסקים רבים מאחינו הבונים והמסתתים;

בעבודות העץ השונות ימצאו להם נגרינו מקום לפעל כפיהם; ויודעי מלאכת החיטוב בעץ, אשר רֻבּם הם תלמידי ביה“ס לחברת כי”ח שבעירנו, אינם מספיקים לכלות את המלאכה הנדרשת מידם. ובשבוע הזה רב “הפדיון” גם בחנויות אחינו מוכרי הצבעים.

והשעה משחקת עתה גם למוכרי כל דבר אכל ויתר הדברים, אשר להם יחס ישר או עקיף (indirect) אל ההכנות הנעשות לכבוד האורחים ואל כלכלת אלפי האנשים, אשר יוסיפו עתה על יושבי עירנו התמידיים; וכלם מרגישים כי קרוב היום הבא.

וגם כל בני עירנו בכלל החלו להרגיש זאת, כעלות עתה מחיר כל צרכי אכל נפש, אשר הם תוצאות הארץ עצמה ולא מן החוץ יובאו; מחיר הקמח, מחיר הביצים והתרנגולות, והעצים והפחמים, וכל כיוצא בהם.

כ“ד חשון תרנ”ט.


II. מלך פורץ גדר לעשות לו דרך 5.

חומת ירושלם נפרצה, והעיר נפתחה לרוחה על יד שער יפו, חנויותיו נהרסות, החֵיל אשר לפני מגדל דוד הולך ונסתם; דרך חדשה, ישרה ורחבה תחבר את ירושלם החדשה אל העיר הקדמונה, “רחבה” גדולה ומפֹארה תשתרע בראש מבואות עירנו, וקול שוט וקול אופן ישמע ברחובותינו בהשתקשק הרכב בעיר פנימה.

כל איש יודע עתה כי חומת ירושלם אך למותר היא, לא להגן ולא לשגב בתנאי מלחמות ימינו, ועוד לפני שנים לא רבות הוצע לחלצה לאבניה ולמכרן למבנה הבנינים החדשים, ובכל זאת לא נעם לבני ירושלם רגע ראותם בהונף הגרזן על טור האבנים העליון בחלק החומה שבין מגדל דוד ושער יפו לקרקר קיר ולנפץ אבניו ואבני הטורים הבאים אחריו ארצה ככלי אין חפץ בו. בכל היות חומת ירושלם חדשה כנגד יתר בניניה הנושנים, כי עוד טרם מלאו לה ארבע מאות שנה, הנה היא היתה נותנת את המראה העתיק לעירנו כלה, היא המעלה על לב רואיה מליצות קדמוניות מחזיונות חוזינו והמון זכרונות מעשים ומקרים אשר נעשו ויקרו לפניה בכל תקופותיה השונות; וירושלם מבלי חומתה תראה לא כדבר שלם ומאֻחד. כ"א כקבוץ של רחובות וחרבות עתיקות הצבורות אשה על יד רעותה, כגוף האדם בהפשט מעליו עורו.

בכל אפן, הנה שבה עתה “המשקלת” בין אשכנז וצרפת גם בחומת ירושלם, לפני כעשר שנים נפרץ פרץ בחומה ושער חדש נפתח בה לכבוד הצרפתים אשר שכונתם משני עברי החומה בקרן מערבית צפונית; ועתה נפרצה שנית לכבוד קיסר אשכנז…

ולכבודו סללו עתה מסלה ישרה לראש הר הזיתים, הוא המקום אשר משם יוכל האדם לראות את ים המלח ואת הירדן, וחלק גדול מארץ ישראל. כי עד היום היה על הרוכב במרכבה להר הזיתים לרדת בראשונה במדרון זקוף מאד עד נחל קדרון, ולעלות משם עד ראש ההר לא יכל רק בסוסים או בחמורים כי דרך העגלות הנמשכת צפונה לירושלם מקפת ועוברת את הרמה אשר מעבר ההוא, ופגעה בקברות המלכים ובשדה קבר שמעון הצדיק והגיעה ישר לראש הר הזיתים.

י“ט תשרי תרנ”ט.


ז. צְוָחה על המים.

שמינו עוד טרם נתנו רביבים, ופני ארצנו עודם לוהטים כשביבים; אך אם עקבות החרף טרם נראו בשמים ובארץ, הנה נִכּרים המה ונראים כבר בכל סִמניהם – בכיסו של בן־ירושלם, כי מודד הזמנים בעירנו הוא היֹקר בשער כל צרכי אכל הנפש, והוא כבר עלה מעלות רבות.

ועל ההוצאה היתרה בכלל הנה נוספה עתה הוצאת המים, כי סוף סוף כלו המים הדלוחים מקרקע רב בורותינו ומימינו בכסף נשתה, והפעם עוד מאֻשרים אנו, כי תקופת קנית המים אחרה מועדה, בהיות השנה הזאת ברוכה וגשומה בשפע רב; וביתר השנים יכלו המים עוד בחדשי תמוז ואב. והמים הנמכרים בתוך העיר מי עין רוגל המה אשר לפני כפר סלוָן מקדם לעיר, ומי הבורות הרבים אשר בקרקע הר הבית; והיושבים מחוץ לעיר שתה ישתו רבם ממי הבורות הגדולים אשר כרו להם אחדים מבעלי ההון באחוזותיהם, למען ימכרו מימיהם מדי שנה בשנה לשקאים, ואך מעטים המה הלוקחים להם לשתיה את המים החיים אשר יובאו ממעיני נפתוח (לפתה) ו“מוצא”, כי ביקר המה נמכרים. והשקאים המה בני שני הכפרים לפתה וסלון הקרובים לעיר, ואחדים מבני אחינו התימנים, ונשאו את המים בנאדות על שכמם או על גב חמוריהם וסבו על פני הבתים למכרם.

ובכן רב המים היוצאים עתה לשתיה אחרית מי הבורות המה, והם יחד את התאודדות משקע הבורות אשר בכל בתי עירנו, ובצת ברכת השלטון אשר מים לעיר, ופעלו פעלתם לרעה על מצב הבריאות, ורב מחלות הקדחת והמלריה הנוראה בכל תמונותיהן, בתקופה הזאת הן מהלכות בעיר. כזאת וכזאת העידו כל רופאי עירנו בחווי דעתם אשר מסרו לידי רופא פקידות עירנו המתעסקת בדבר השגת הרשיון לכונן תעלת מים חיים לירושלם, המה מי ערוּבּ אשר על דרך חברון, ולפי דעת כלם אין כל תרופה אחרת לעקר את המחלות האלה משרש כל עוד לא נתקן הדבר הזה, וכל עוד לא יבשו הבצות ותהפכנה לגנות נחמדות. ובראותנו עד כמה מתעסקת פקידות עירנו בדבר הזה בקשיות ערף ובלי הרף זה ימים רבים, תעלה התקוה בלבנו כי סוף סוף ימלא גם החסרון הזה לירושלם, ובאה גם רפואת הגוף.

כ“ה חשון תרנ”ז.


ח. מים חיים בירושלם.

ואחד התקונים החשובים, אשר נעשו כבר בעירנו, הוא תקון צנורות ברכות שלמה ועין עיטם 6) הנמשכים לעירנו השוקקה כל כך למים, ואשר מראה הנוזלים האלה המפכים בתוך חומותיה הוא למשיב נפש ליושביה.

על הצנור הקדמון הזה, אשר בתלמוד כבר בא זכרו, כי הספיק מים לצרכי המקדש 7, עברו תקופות רבות של בנין וחרבן, למימי שמעון הצדיק אשר רפא הריסותיו ועד השֻׂלטן העתמני סלימן בן סלים חָן האדיר, אשר אחרי כבוש אביו את הארץ שם הוא עיניו ביחוד על ירושלם לתקנה ולשכללה 8, ויתקן גם את הצנורות האלה, ואת מימיהם קבע לא רק לצרכי ה“חָרָם” כי אם גם לצרכי תושבי העיר, בהמשיכו צנורות מתחת לארץ ברחובות אשר סביב להר הבית ובהקימו בהן סבילים 9 מפֹארים המפכים מימיהם לכל חפץ, ולצרכי תקוני הצנורות האלה הקדשו כל הכנסות המלכות משלשה כפרים הסמוכים לברכות האלה. אך ברבות הימים – וההתרשלות, קֻלקלו צנורות הסבילים, ומכל הדרת בנינם לא נשארו רק שרידי עמודי פאר וכתֹבות שונות הנושאות עליהן את שם השלטן האדיר ההוא, אשר במקומות עתיקים רבים בעירנו מתנוסס שמו על האבנים הגדולות בבניני החמד אשר הוקמו בזמנו. וגם על הצנורות הנמשכים מן הברכות העירה בא הקץ; כי אכרי בית־לחם אשר דרך עירם יעברו הצנורות הסבו את המים אליהם לצרכיהם, ואת הצנורות אשר מעירם ועד ירושלם שברו ויקלקלו כפעם בפעם, וכל עמל הרשות לפנים למנעם ממעשהם זה היה לשוא, וככה עברו לירושלם זה כעשרים שנה למיום חדֹל מימי הברכות לבוא אליה בפעם האחרונה, עדי התעורר כבוד פחת עירנו החדש וברחב לבו הכניס גם את הדבר הזה בחוג פעולתו, ועוד טרם עברו ירחים אחדים והמים הובאו שנית לעירנו. ביום הרביעי והחמישי בשבוע שעבר החלו לזנק מתוך המזנקת (fontaine) אשר באולם ה“מחכמה”, הוא בית המשפט הדתי למשלמים, אשר אצל “שער השלשלת” של מקום המקדש, ואך נפוצה השמועה בעיר והנה מאות אנשים ונשים וטף מכל פנות העיר באים לראות בעיניהם את המחזה היקר, מחזה מי מעין זכים המזנקים ועולים ומשתפכים בלי חשך מסביב. ורק מי שראה בעיניו את כל החרדה אשר חרדו גם אנשים באים בימים לשתות מן המים האלה או לקחת מעט מהם בכליהם הביתה יכול להבין עד כמה עיני בני ירושלם כלות למראה מים חיים, וכמה השמחה והתועלת האמתית בצאת לפעל דבר הבאת מימי המעינות הגדולים אשר בארובות10 אל עירנו, אלה המעינות אשר בידם להספיק די צרכי עירנו כלה פנימה וחוצה, כי סוף סוף קלוח מימי הברכות האלה איננו חזק, ואך אלה היושבים ברחובות הקרובים להמחכמה יכולים להנות מהם.

וביום השישי, הוא יום המנוחה והתפלה לאזרחינו, הוסבו המים אל “הכוס” 11 אשר בחצר ה“חרא”, ושמה זנקו בכח גדול מבעד לחורי הברזות (zapfen) אשר מסביב לברכה. ואחדים מבני בית לחם אשר דבר תקון הצנורות האלה חזקה בידיהם מימי קדם, ועל פי חזקתם זאת נודעו בשם “בית־אלקנואתי” לאמר: משפחת מתקני הצנורות, נקראו גם הם אל המקום ההוא, ואדרות יקר חדשות נתנו להם, ואחרי כלות התפלה נגש כבוד הפחה ויתר רבי העיר ויברך את הפועלים החרוצים לעיני כל הקהל ויחזק ידיהם לבלתי גרוע עניהם מהצנורות כל הימים, ואחר צוה לשאת רנה ותפלה לשלום מלכנו האדיר, ובזאת תם סדר חנכת המים.

כ“ג תמוז תרנ”ח.


ט. פרשת בחירות לעיריה.

I. מספר הבוחרים לעדותיהם.

בדבר “ועד פקידות עירנו”, אשר קרבו ימי בחירתו הנה הדבקו רשימות ארוכות הכוללות שמות כל אלה, אשר להם הזכות לבחֹר, ובצדן גם רשימות אלה הרוצים להבחר. ומתוך הרשימות הראשונות יצא לנו, כי מספר המֻּשלמים “בעלי הבחירה” עולה לשבע מאות בערך (בהיות כלם נתיני ממשלתנו, ולרבם בתי אחוזה), ולעדות הנוצרים כשלש מאות בוחרים, ולעדותינו כלן רק כמאתים (92 ספרדים 86 אשכנזים) אחרי כל הבנינים הרבים, אשר לאחינו בירושלם.

3/4 כ“ט אדר תרנ”ח.


II. הבחירות.

תור בחירת ועד פקידות עירנו הנה הגיע, ועוד מעט וידענו בידי מי הפקידו כל בני לאומינו השונים את גורל “עניני ירושלם בבנינה” למשך שנתים מהיום, כי על פי חקי ממשלתנו הרוממה הזכות נתונה לכל נתיניה מבלי הבדל דת להשתתף בבחירה הזאת, לאמר: כל נתין תוגרמה, אשר שנותיו הן למעלה מעשרים וחמש, ולו אחזת שדה או בית אשר כסף מכסו עולה למצער לחמשים גרוש (כארבעה רו"כ) לשנה – לו הזכות לבחר; וכל תוגרמי מבן שלשים שנה ומעלה אשר לו נחלות שהוא משלם מכסן להממשלה ממאה וחמשים גרוש ומעלה לשנה – לו הזכות להבחר.

ובועד עשרה חברים הנבחרים עפ"י רב דעות הבוחרים כלם, ולמען לא יהיו בראשית כל מועד כל הפקידים חדשים וטירונים, אשר עניני משרתם לא התבררו להם עוד כל צרכם, תקנה ממשלתנו, כי בכל מועד הבחירות, שהוא אחת לשנתים, יצאו רק חמשה מחברי הועד הראשונים, וחמשה חדשים יבחרו במקומם לשבת יחד את החברים אשר נשארו גם למשך השנתים הבאות. וככה הדבר נמשך והולך תמיד, וכל חבר נושא משך ארבע שנים את משרתו זאת המטלת עליו להשגיח על מוסדות העיר הקימים מאז (גן הצבור, בית החולים העירוני, וכו'), ועל כל התקונים הצריכים עוד להעשות בעיר ובכל כפריה מסביב, כתקוני דרכי המלך שבין עיר לעיר, ורצוף הרחובות שבתוך העיר, ונקיונם, והארתם ושמירתם בלילות, והרבצתם בימי הקיץ, וכדומה, ומלבד עניני הכלל האלה רבו גם הענינים הנוגעים לפרטי בני העיר; כי כל דבר בנין חדש גדול או קטן אשר יבנה, עד בית “הבלדיה” 12) יובא ראשונה, להראות את חברי הועד את מערכו (Plan) ולקחת את הרשיון מאתם להקימו, ומבלעדי זאת לא יבנה כל בנין – בהתר.

והכנסות הבלדיה רבות מאד ממכס הדרכים (כָּרוסה) אשר ישלמו החמרים והגמלים וכל מחזיקי העגלות, וממכס הבנין (רסם־רֻכסה), אשר ישלם כל בונה, וממכס השמירה והנקיון (חרָסה וכּנָסה), אשר ישלם כל בעל בית או חנות שבתוך העיר– עד כי עלתה בידה לבנות במשך השנים האחרונות רחובות שלמים של בתים וחנויות ביתרון כסף ההכנסה.

כמובן לוקחים גם אחינו חלק בבחירה; ובהיות מספרם רב על מספר יתר התושבים, וגם מספר בניניהם הפרטים 13) הולך בשנים האחרונות הלוך ורב, היתה היכלת להם להרבות את מספר הנבחרים היהודים בבית הפקידות הזה, אשר עניניו נוגעים לרב גדול מהם, לולא עמדו דברים רבים לשטן לחפץ הזה. ראשונה, מפני כי לא כל אחינו נתיני ממשלתנו המה, כי אם נתיני הממשלות, אשר מארצן יצאו, וגם אלה שהם נתיני ממשלתנו לא כלם בעלי אחוזה המה; ואף בקרב אלה שהם בעלי אחוזה ישנם רבים, אשר אין אחוזותיהם רשומות בספרי הממשלה על שמם, כי אם על שם גבאי “חברת הבנין”, אשר האחוזות עומדות על שדותיהן, כבתי “מזכרת משה” ו“אהל משה” ו“ימין משה”, אשר מספרם בלבדם יעלה כמעט לשלש מאות, והמה רשומים כלם על שם אחדים מעשירי אחינו – שבלונדון! 14.

ובהוסיפנו על כל אלה גם את קרירות הרוח אשר שררה עד כה בכלל בכל עניני כללנו – היוצאים מחוץ לחומה המקפת אותנו ואת חיינו ואת קטטותינו יחד, נוכל להבין איככה זה לא נבחר מכל המון אחינו שבירושלם רק איש אחד לשבת בבית הפקידות הזה, וגם האחד הזה מי יודע אם לא נפקד מקומו ולכל קהל ישראל לא היה אף פקיד אחד, לולא מצא אחד מבניו פרנסתו בתור סוכן לקפת הבלדיה, והוא ובנו נושאים את המשרה הזאת חליפות מיום התכונן בית הפקידות בעירנו, כי גם מבעלי הזכיות שבקרבנו אין דורש ואין מבקש למרות כל ההודעות הדבוקות בחוצות, הכוללות את רשימת הבוחרים והעומדים לבחירה; והדבר מסור רק בידי אחדים המחדשים בכל פעם “מעשי בראשית”. הצלחת אלה החפצים להבחר (יהיו מבני איזה דת שיהיו) תלויה הרבה בהסכם כללי שבין הכתות השונות, וההסכם הכללי הזה ב“ה עומד וקים זה כמעט עשרות בשנים בעירנו: כתה פלונית בוחרת בפלוני בן הכתה השנית למען תבחר גם השניה ב”נבחרה" היא, ובכל פעם כשתי שנים אחרי ראותנו “עליונים יורדים למטה” נשוב לראות “תחתונים עולים למעלה”, והגלגל חוזר– ומבני עמנו נשוב לראות רק איש אחד נבחר, ואותו האיש הוא – “האב” או “הבן”.

אך עתה הנה חדשה נעשתה בעדת אחינו הספרדים, בחפש הועד החדש לעשות תקונים באשר

ימצא, וגם בין אחינו האשכנזים נשמעה הפעם כעין תלונות נגד הקרירות הנוראה, אשר בה יצטינו אחינו בהיות עליהם להשתמש בזכותם; ומכל הדברים האלה יחד יוכל להיות, כי אף אם לא יגיע מספר נבחרינו כראוי למספרנו, בכל זאת ירב מספרם על “האחד” שהיה כבר ל“חזקה”.

לעת עתה בחרה הרשות גם בארבעה מאחינו הספרדים והאשכנזים להתעסק בעיניני הבחירות האלה, והוציאו מספרי הממשלה את רשימות הבוחרים והעומדים לבחירה לפי תשלומיהם, ופתקות ימסרו לידי “מֻח’תרי” העדות בעד כל אחד ואחד מהבוחרים, למען ירשמו עליהן את שמות אלה שהמה בוחרים בהם והשיבום ליום המיועד לבחירות 15.

י' שבט תרנ"ח.


III. ריב משפחות.

בחירות חברי הועד למועצת עירנו תמו סוף סוף, והחברים החדשים נכנסו כבר לישיבותיהם בשבוע הזה. אפס כי הפעם לא נגמר הדבר בתכלית הפשיטות כנהוג עד כה, ובעשרה ימים אחרי הפתח פתקות הבחירות חכו עוד יושבי עירנו בכליון עינים לראות לאיזה מהצדדים תכרע הכף. וזה הדבר:

בקרב אזרחינו המשלמים ישנן שתי משפחות מיחסות אשר יחוסן עולה עד לראשית ימי התכונן האסלם בארץ: משפחת החוסיני ומשפחת החָ’לדי; ומאז ומקדם גדולה ההתחרות בין שתיהן לאמר: למי ארץ? בהיות יד האחת תקיפה ונסבו רב המשרות החשובות לבניה, והיא תהיה המושלת בכפה, ויד השנית תלך ותדל – עד סב הגלגל ושב התור אליה. ובימינו אלה הנה זה שנים רבות אשר יד המשפחה הראשונה על העליונה, וגם ראשות בית מועצת עירנו היתה נתונה כמעט מיום הוסד הבית בידי אחד מחשוביה, אשר אמנם הועיל גם הרבה בתקוני העיר וסביבותיה; וגם בימים אשר לא יכל לשמש במשרתו זאת (כי על פי החק לא יוכל חבר מועצה לכהן יותר מארבע שנים רצופות), היה נבחר אחד מקרוביו לראש המועצה, וסוף סוף נחתך כל דבר על פיו 16.

אך הפעם בהגיע העת לראש המועצה לעזוב את משרתו, חגרה כנראה המשפחה השניה שארית אוניה ותעמד את אחד מחשובי זקניה ונכבדיה לבחירה, וכנגדה העמידה הראשונה לבחירה את בנו הצעיר של ראש המועצה 17 ועוד אחד מנכבדיה. ואחרי נפתולי הבחירות אשר ארכו כחדש וחצי יצאו שלשתם בגורל הנבחרים ועליהם נוספו עוד מבני המשלמים ואחד מבני עמנו, הוא בן חבר המועצה היהודי מימי עולם 18 אפס כי בהיותו אסור על פי חקי ממשלתנו לשנים מבני משפחה אחת לכהן במועצה אחת, התפטר הנבחר השני ממשפחת החֻסיני למען יוכל בן ראש מועצת עירנו להשאר במשרתו. ולכבוד הנבחר הח’לדי התפטר אחד מבני המשפחה הזאת אשר היה בקרב חמשת חברי המועצה הקודמים, ותחתיהם באו שנים מיתר הנבחרים החדשים אשר על פי מספר בוחריהם להם משפט הבכורה אחרי חמשת הנבחרים הראשונים, והשנים האלה היו הפעם אחד מאחינו האשכנזים ואחד נוצרי. וככה נחלקו חברי בית המועצה לאמונותיהם באופן הזה: ששה משלמים, ושני יהודים (ספרדי ואשכנזי). ושני נוצרים (יוני וקתולי), ותשאר רק שאלת מנוי ראש המועצה אשר פתרונה נתון לפי החק לכבוד פחת עירנו, ועל פיה יודע יד מי משני הצדדים תגבר. כי בהמנות בן ראש מועצתנו הראשון לראש אז היה הנבחר הח’לדי הזקן מתפטר בלי ספק, והגדולה היתה מחזרת על אכסניא שלה; ואם השני יבחר ונפסקה “החזקה” הקדמונה ורגלנו תעמדנה על מפתן תקופה חדשה. ובכן נשלחה רשימת הנבחרים אל כבוד הפחה, ולמוצא פיו היו עיני כל גדולי עירנו נשואות; ואחרי רב התבוננות הכריע סוף סוף את הכף לצד משפחת הח’לדי, ולראש בית המועצה מנה את השר יַסין אפנדי אלח’לדי, הוא אחי השר הנאור יוסף פָּשה אלח’לדי, אשר היה לפנים מורה השפה הערבית בבית מדרש המדעים בוינא, ובשנה החולפת נשלח מטעם ממשלתנו הרוממה לקחת דברים את התוגרמים הצעירים אשר באירופה, וישוחח את שיחתו הידועה את לוּאֶגר.

אך לישראל אין מזל, ואחרי כל התקוות אשר קוינו כי הפעם ישבו שנים מאחינו בבית מועצת עירנו, ואחרי צאת הדבר כמעט לפעל, נפל הגורל על הנבחר היהודי הראשון לעזוב את משרתו; כי כבוד פחת עירנו אשר שם לו כנראה לקו לבטל את “החזקות”, לא אשר את בחירתו, ויבוא תחתיו השמיני לנבחרים החדשים, הוא איש נוצרי (ארמני) ומבני עמנו נשאר שנית רק חבר אחד, הוא האדון הנכבד יהושע ילין 19, הראשון בנושאי משרה בקרב עדת אחינו האשכנזים.

וביום השני לשבוענו זה נקראו חברי הועד החדשים אל בית ועד הנהגת מחוזנו (מג’לס אִדָרה) ובפני כבוד הפחה ויתר חברי הועד נשבעו שבועות אמונים במשמרתם החדשה, וכל המון הנאספים ברכום, ואחר נכנסו לישיבתם הראשונה.

– ותהי ראשית מועצות הועד בדבר הפצת האור ורבוי השמירה והבטחון בירושלם החדשה, כי עד הימים האלה גבול הושם בעירנו לאור ולשמירה מצד הרשות, ולמרות שבת ירושלם פרזות בימים האחרונים, והבנינים החדשים רבו כמעט על הישנים, היה היתה החומה העתיקה כחוצצת בעד ההשגחה העירונית לאמר לה: עד פה תבואי. חוצות ירושלם הצרים והעתיקים התגאו ביחוסם הקדמוני ויהיו תמיד מוארים בעששיות הנפט, ושומרים מפקדים עליהם לסב בהם כל הלילות; ופרורי עירנו הנחמדים מלאי האויר הצח ואור השמש יומם עוד טרם זכו להחשב כחלק מן העיר, ובלילות חשך ואפלה בכל חוצותיהם, וברבם אין גם שמירה מעֻלה. עתה שם כבוד פחת עירנו את לבו “לאחד את ירושלם החדשה והישנה” ולזכות גם את פרורינו בכל התקונים הנחוצים, ובית פקידות עירנו הפקיד עתה ועד של שלשה מחבריו (מֻשלם, יהודי ונוצרי) לבחֹן את ההצעה הזאת ולקצב את ההוצאות הדרושות לה.

כ“ו איר. תרנ”ח.


IV. עדות ו“כוללים”, ממֻנים וגבאים וכל כלי הקֹדש.

א. לדת “כולל אמריקה”

ותהר ירושלים ותלד… מה תהר ירושלם ומה תלד? עוד כולל ועוד כולל!

כזאת היתה אמנם לפנים בירושלם, אז בימי משול החלוקה בכל תקפה ותנהג נשיאותה ברמה, אז כי יקום איש והתהלך בחוץ ושאל: “רבותי מה ילד יום?” וענו ואמרו לו: “מז”ט! מז“ט! ילד יולד לנו, בן נתן לנו, ויקרא שמו בישראל כולל פלוני, וכולל פלוני”. ואמנם היכלה להיות אז אחרת?. בני עיר פלונית ראו והנה כסף החלוקה הנאסף בעירם הוא רב בשתי פרוטות וחצי על הכסף הנאסף בעיר השנית אשר תחשב אף היא על מחוז כוללם, ומספר מקבלי החלוקה בירושלם מבני העיר ההיא רב על מספר בני עירם בשלש נפשות ותינוק; היכלו להתאפק מקרֹא: “מה לנו ולצרה הזאת? אלה מי ילד לנו? והנפשות הערטילאות האלה מבטן מי יצאו? האנחנו הרינו את כל הגוי הזה כי נתן לצבאו לחם”? ואמנם לא התאפקו, ולא פקפקו, וירעישו עולמות, ויקבצו חותמות, ומכתבים יצאו, וקולות נשמעו, בשערי ירושלם, עד לב השמים. ויהי הקולות הולכים וחזקים, עד כי רחם ה' את שארית הפלטה אשר בציון, וינתק למעלה את הפתיל שבו חֻבּרו שתי הערים לכולל אחד על פי הגזרה הקדמונה – ומינסק ופינסק נפרדו! ובכן: ויהי בישורון כולל חדש; ליהודים המינסקים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, והעיר פינס נבוכה!

ופינסק הבירה המעטירה הזאת הן לשני מטרופולין תחצה עוד בכתב עמנו, שתי “ערים ואמות בישראל” היא למיום המחלקת הגדולה… ויהי כי ראו הפינסקים כל מה שעשו להם אחיהם בני מינסק כי הפגיעו בהם את עון דלות בני עירם שבחו"ל, ואת עון שלש הנפשות והתינוק היתרים אשר עשו בירושלם; ויעלו על לבם את מרת נפשם הם, ויזכרו את אחיהם תאומיהם הקרלינים העולים גם עליהם בדלותם, גם את העֻבָּר הנוסף מבני קרלין על מספרם הם זכרו, ויתאוששו ויאמרו: "ואנחנו מה? האמנם ככה דקקנו ונהי כַאֲטוֹם אשר לא יפרד עוד? ואלה הקרלינים יושבי עבר הנהר, הבני רחוב אחד הם אתנו, כי דבקו בנו למֹץ את לשדנו? ובכן: הגיע תור פינסק להתגדר בגדלותה, ועדתה הגדולה ככף איש שבה ותתפורר לאטומיה, והעיר ירושלם נחה ושקטה.

אך כל החזיון הזה היה לפנים, אז בימי משֹׁל החלוקה בכל תקפה ותנהג נשיאותה ברמה… לא כן אנחנו פה כיום: זה ימים רבים וה“חלוקה” תש כחה עד כי לא נותר בה עוד כדי חלוקה, וירושלם חדלה להוליד כוללים חדשים לבקרים, ותחתיהם החלה ללדת מפעלים טובים, בתי חסד מפֹארים, מוסדות חדשים, חברות שונות; ואיש איש התחיל להרגיש את הצרך אשר לנו ב“כלל” ולא ב“כולל”, עד כי ממֻני הכוללים הפרטים בעצמם בהרגישם עד כמה תהיה עדת ה' כצאן בלי רועה בכל הפרודים הרבים האלה, שבו ויתאחדו לעניני הצבור וצרכי העיר בכללה, ויהיו ל“ועד כל הכוללים”, אשר אף כי טרם הגיע לתכלית השלמות, וחסרונות רבים שבעדתנו עוד טרם מלא, הנהו סוף סוף העמוד היחיד לעדת האשכנזים בכללה.

שנים רבות עברו לירושלם ככה, ונשכח כבר את עניני הכוללים ופרודיהם והחלוקה ותוצאותיה, כי בה במדה שגדלו ורחבו המפעלים והמוסדות מעטו הכנסות החלוקה, ובכוללים אחדים נסו כבר למחות מרשימת מקבלי החלוקה את שמות אלה אשר יש להם ממה להתפרנס בלעדיה. אמת הדבר כי הענין הזה הולך בכבדות, ובכולל אחד שרבו בו העשירים מצאו המצאה חדשה בדבר הזה, לאמר: לבלי תת חלוקה בעד נפשות ראשי בתי האבות העשירים ולתת לבניהם הקטנים; אבל, איך שיהיה, בכל הדברים האלה ראינו את רוח הזמן הולך ומנשב בקרבנו, ונאמר: אף כי מתנהל הוא עוד בעצלתים, חדור יחדר סוף סוף בירושלם, וכרבות הימים תמעט פעולת החלוקה המזיקה במעוט החלוקה בעצמה.

אך שוא לכם חולמי חלומות, חוזי חזיונות להטבת מצב החברה, כי אין עצה ואין תבונה כנגד התועלת הפרטית! האנושיות הולכת ומתקדמת, הולכת וצועדת קדימה, והנה בא איש אחד אשר רק טובתו לנגד עיניו, והסב את הגלגל כלו עשר מעלות אחורנית.

ארץ אמריקה הגדולה מעט מפינסק הבירה היתה עד היום זה ארץ החפש לא רק ליושביה כי אם גם לירושלם האשכנזית, כל מפעל חסד שבירושלם וכל חברה כללית זכו באמריקה כזוכה מן ההפקר. לאמריקה שלחו שלוחיהם, באמריקה קבעו קפסותיהם, ומאמריקה יצא הכסף לרב בתי צרכי הצבור פה. ובירושלים יושבות משפחות אחדות אמריקניות, לאמר: מוצא רֹב בני המשפחות האלה מארץ רוסיה, אך משם גלו לאמריקה, ויהי כי אספו להם די כסף שמה ויבאו לשבת על אדמת הקדש, ויש בהם אשר לא הצליחו הרבה באמריקה וישימו פניהם ירושלמה ויקבלו חלוקה מועד כל הכוללים, ויש אשר לא היו באמריקה כלל רק זכו לחסות בצל הממשלה הזאת, בקבל צירה פה תחת מחסהו את כל הבא… ויהי כי ראו אחדים מבני המשפחות האלה כי רב הכסף הבא מארצם (לאמר: מארץ אמריקה) אל הקדש, ויקראו: “למה נגרע אנחנו מכל המון בית ישראל? פינסק וקרלין יש להן כוללים וחלוקה בירושלם, ואמריקה הגדולה לא תטעם כלל מדגן שמים זה?”. ובאמת האין זאת חרפה לאמריקה ארץ העבודה, ארץ ה“ביזנס” והמכונות, הארץ הזאת הנתונה כל כך לעניני החמר, האין חרפה לה כי לא תכלכל למצער חמשים בטלנים לתפארת ירושלם על חשבונה? ואחינו אלה לא שכחו עוד את חריצות בני הארץ אשר גרו בה אם מעט ואם הרבה, וימהרו ויקראו לאספה את כל האמריקנים למיניהם שבירושלם, ויציעו לפניהם את ההשפעה החדשה שהם אומרים להוריד עליהם, השפעה גדולה גם מהשפעת כולל הו“ד, ומה מבקשים מהם? הלא רק לחתֹּם אתם יחד על ה”כתבים" אשר ישלחו להתם, ומי זה יכלא את חותמו בדבר גדול כזה? ובכן שבו עתה כל האנשים המאֻחדים בני הארצות המאחדות וימהרו וידפיסו קולות קוראים בשם “כולל אמיריקא ותפארת ירושלם” וישלחום לאמריקה אל אנשי בריתם שמה. כי גם באמריקה נמצאו ענינים רבים, ורבים אשר קרובים עניים להם, ובהפתח לפניהם מכרי הזהב – בירושלם, הלא יוכלו אלה לבוא בעצמם ואלה להפטר מקרוביהם בשלחם אותם אל הארץ אשר שם זהב החלוקה. ויהי כי ראו בני בריתם כי זאת יסלו למו מסלה לחיים שאין בהם עמל ויגיעה, ויקבלו את הדבר בשתי ידים. ובירושלם ההשתדלות גדולה גם מצד חסידי הרב מבריסק מחוללי הרעיון הזה אשר גם להם פניות ונטיות בדבר, וכולל חדש, בן זקונים לירושלם, עומד להולד בימינו אלה.

אמנם עוד רבים המה מהמתנגדים למעשי אלה האומרים לזכות את ירושלם בבטלנים חדשים, בטלנים מבני המודה האחרונה, על חשבון בתי החסד וצרכי הצבור שהגיעו כבר למדרגה נעלה בעירנו. רבים המה הרואים את הגדוד העולה ישר מהארץ החדשה לשם החלוקה, בו כל קבצן וכל בטלן אשר לחם כזה ערב לו, והלחם לא לחם לחץ הוא כי המשתדלים בדבר מבטיחים לתת לכל נפש דולר לשבוע לכל הפחות; ורבים המה הרואים בזה לא כולל אחד כי אם עשרים כוללים חדשים, כי ארץ אמריקה גדולה היא ב“ה, והיה בראות בני נויורק כי רב הכסף הבא מנויורק ויסדו “כולל נויורק”, אחריהם יבואו בני פילדלפיה, ואחריהם בני שיקגו וכו' וכו'. ואחרי כן תשוב נויורק הגדולה ונפרדה לרבעיה, ודור יבוא ישוב אי”ה לראות את כל המחלקות הישנות והפרודים התכופים אשר ראו עיני אבותינו, במהדורה שניה. כן, רבים בירושלם מתנגדים להמצאה האמריקנית החדשה הזאת, אך מי יודע אם יועילו המתנגדים בכל התנגדותם, אחרי כי סוף סוף האנשים ההם את טובת עצמם דורשים, ואלה דורשים לאידיאלים לטובת הכלל, ו“כלל ופרט, פרט קודם” כלל גדול הוא בימינו אלה.

כ“ז אב תרנ”ו.


ב. בני “כולל אמריקה” ונתינותם.

– וכולל אמריקה כיון שנגזרה עליו תחיה, שבע יגוע וחי, ובשבוע שעבר שב להראות אותות חיים, ובני אמריקה קראו עצרה בבית הקונסולט האמריקני – אך הפעם עלינו לאמר לשבחם כי לא בעניני חלוקה ו“תפארת ירושלם” נאספו, כי אם פשוט בדבר חסותם האמריקנית. חק הוא באמריקה, כי האיש היוצא ממנה ואין דעתו לחזֹר אליה, היא נוטלת חסותה ממנו, ובירושלם אמריקנים רבים אשר כנראה אין דעתם לחזר, זקנים אשר עלו הנה למות פה, וסוחרים אשר יסדו להם בתי מסחר, וכיוצא בהם, ותבא הפעם פקודה אל הציר האמריקני בירושלם, כי יעשה לפי תקף החק. שמעו זאת בני אמריקה ויחרדו, ויקראו לאספה, וימנו ועד להתעסק בעריכת מכתבי בקשה לממשלת ארצות הברית להתנהג אתם במדת הרחמים.

ה' טבת תרנ"ז.


ג. פטירת “כולל אמריקה”.

בקולי קולות יצא “כולל אמריקה” לאויר העולם, בקולי קולות רעש וגעש…נורא על כל סביביו, ובבוא יומו להפטר מן העולם הובא אל בית עולמו בחשאי ובדממה דקה, ומכל מעריציו המקשקשים לפניו בסבת כל הפניות למיניהן אין פוצה פה ומצפצף, כנכלמים התגנבו מעל שדה המערכה אחד אחד, ויבושו להזכיר עוד בשמו בראותם כי למרות כל תחבולותיהם נוחלה אבדה תקותם להוציא מזמתם לפעל. כי הפעם הקיץ כנראה הקץ על הכולל הרך הזה, וכובשי הארץ החדשה שבו וידיהם על ראשם. באמריקה עצמה התאספו ראשי הקהלות וכל המתעסקים בעניני ארץ ישראל מערים רבות, ואחרי הועצם יחד ואחרי קראם את מכתבי הרבנים הגדולים אשר הגיעו אליהם הסכימו כלם לבלי תת לכולל חדש להוסד בירושלם על חשבונם, ולשוב לתת את כספם לעניני העדה בכללה; וצירי הכולל החדש, המה צבא החלוץ העובר לפניו לפנות לו המסלה, פנו כיום אל מחסם ומגנם הרה“ג מבריסק לבקש ממנו שכר על ה”פרישה“, למען יוכלו לשוב אל ביתם, ויודיעוהו את נגעי לבבם כי מיסדי הכולל שמה למען תפשׁ את לב אחיהם כתבו בתקנותיהם מפֹרש כי חלק מהכסף הנאסף לטובת הכלל יוּצא ליסוד “שקאלעס”, ולו עשו רק זאת החרישו, כי “בשעת מלחמה התירו”, אבל דא עקא כי מחזיקי הכולל שמה המה רק אנשים אחדים אשר לא יד ולא שם להם בעניני הכלל, וכל תקוה אבדה, ובירושלם רפה הקשר אף הוא, והחבילה התפרדה מעט; כי הרה”ג מבריסק ראה סוף סוף ויוכח כי הפעם אין דעת הקהל כלו נוחה מהדבר הזה, וגם רבים מיראיו ומחסידיו נפוצו מעליו, ויהי עוד לפני הגיע אליו כל הידיעות האלה, וישלח דבר לאמריקה כי לא ישלחו על שמו כסף בעד הכולל הזה. ובכן נשארה הפעם הלכה כרבים, ועדת האשכנזים בכללה ומוסדי צבורה בפרטם יצאו כמנצחים.

ואנכי אמרתי: עתה באה גם לי שעת מנוחה. מעתה לא אוסיף עוד הלאות אנשים ואַבּד עתותיהם בדברי כוללותינו וחלוקותינו ועלוקותינו, ומאורינו ומאורותינו ומאֵרותינו, וכל המונם ושאונם אשר דבקו כספחת במכתבתי בימים האחרונים מבלי להחלץ ממעגל קסמיהם אשר הקיפני ויצנפני בהקיפו את כל חללם של עניני עירנו. אך בעודני יושב וחושב את כל המחשבות הטובות האלה עליכם, יקירי, והנה הקול נשמע כי תלמידי הרב לא אמרו חלילה נואש, וכגבורינו האמיצים לפנים, אז בימי חרבן ירושלם, עוד לפני נפֹל החומה האחת הם מתאמצים להקים חומה מאחריה, לבלי תת לאויב לנוח אף רגע. וכבר החלו להתפאר בראש כל חוצות כי עוד מעט וקם לעדת האשכנזים שטן חדש אשר לא כל כך מהר תחלץ נפשה ממנו, ועלה יעלה לה בדמים מרבים, וזהו העקר. ואנחנו מאמינים בני מאמינים נאמין באמונה שלמה כי הצדיקים האלה כיון שנשבעו להרע לא ימירו ח"ו, ומצדם לא יניחו ידם מכל אמצעי שיבא לידם, וכל מכשול לב לא יעמד בדרך לא להם ולא לעוזריהם למיניהם אשר חשבונות קדומים להם את עדת האשכנזים מאז; כי גם כולל אמריקה כלו לא היה כי אם חֻליה אחת משלשלת תחבולותיהם הנמשכת זה ימים רבים לסכסך את עדת האשכנזים ולהביא עליה מוקשים ומכשולים כפעם בפעם למען תסכים סוף סוף לשימם אלופים לראשה; וכנשמע כבר בחרו להם את כלי מעשיהם, את אלה מאחינו אשר הם אומרים להפילם ברשתם ולהסיתם בעדה הזאת, והאורב יושב להם כבר בחדר. אך למרות כל אלה עוד הדבר מוטל בספק גדול אם יאבו אחינו אלה להטות להם אזן קשבת, משום: לא תקום פעמים צרה, ומי יודע, אולי תבוא סוף סוף גם תקופת מנוחה לירושלם.

כ“ח אד”ש תרנ"ז.


ד. “כולל אמריקה” בפרפוריו.

“החתם ר' מנדיל או לא חתם?”

זוהי השאלה הגדולה אשר זה שלשה שבועות היא מנסרת בעולמנו הירושלמי, וממלאה את חללו ומסערת את הרוחות, וסוחפת אבירים בכחה: רבנים, ורבני רבנים, ובתי דינים, וסופרים, ושמשים, ועורכי עתונים ומיסדי כוללים, ועדי שקר (להבדיל), וזיפנים – איש לא נמלט, ומביאה את המפלגות לידי התרגשות ההולכת ומתגברת עד כי מִלאה כבר בשבוע החולף כמעט חצי גליון גדול של אחד עתונינו, ומי יודע עד אנה יסחבנו עוד זרם ההתפעלות?

בלי כל ספק אין לרב קוראי, ואולי לכלם, כל נפקותא כלל “אם חתם ר' מנדיל אם לא”, וגם יושבי ירושלם אולי לא היו מתפעלים ככה בנדון הדבר בעצמו, לולא היה כחרך להציץ בו אל מאורת הצפעונים אשר שלח ה' בעדת האשכנזים בירושלם, ואל מסתרי בית חרשת זיופיהם ותחבולותיהם לזכות את עירנו במחלקת ולשימה כמרקחה בהוליכם אנשים שולל.

וגם הפעם יד “כולל אמריקה” במעל!

הנפטר הזה אשר זה מאז כבר נאמר עליו “צדוק הדין”, וכבר נח על משכבו בשלום – או בזעף, וכל אלה מבניו שהיה להם רק איזה צד של זכות לקבל חלק בהשפעה הבאה מאמריקה מקבלים כבר די והותר מקופת “הועד הכללי” – הנפטר הזה שב עתה ויבוא לעולם ב“גלגול שני” להחריד כל רואיו. הפעם שב אמנם והוא “מחוסר אברים”, וכמעט שנוכל לאמר כי לא נשאר ממנו כלום רק אברים מדֻלדלים אחדים: עשירים אחדים שלא היתה כל זכות להעניק להם מכסף העניים, בעלי תעודות־אמריקה אחדים אשר אולי לא ראו מעולם את פני הארץ “זבת כסף וזהב” הזאת, ונוכלים אחדים מבני כוללים אחרים המחפשים להם רק מקום להוציא תחבולותיהם לפעל ולפלס חמס ידיהם בירושלם – אבל שוב שב; ומה שלא עות עוד בגלגולו הראשון הוא משתדל לעות בגלגולו האחרון; והפעם מצא לו חפץ להתדבק ול“התלבש” בר' מנדיל.

ר' מנדיל דנן הוא ר' מנדיל מוינשטר, המיֻחד בנאמני בית הרב מבריסק זצ“ל ומנהל בית היתומים אשר יסד. האיש הזה, מצד “נאמנותו” ומשרתו איננו עלול ומסגל ביותר לנטות אחרי “הועד הכללי” ואחרי החושבים כי לע”ע למצער אין לעדת האשכנזים כל מרכז אחר מבלעדיו; אך בכל זאת דבר לא היה לו עם מיסדי כולל אמריקה ומניעי גלגליו אשר גם הם נתלו ברגלי כסא הדר כבוד גאונותו ז“ל, וכאשר פרסמו בחרף החולף כי הרב מסכים למעשיהם, וגם טלגרמה שלחו לאמריקה בשמו לברך את המתעסקים ביסוד הכולל הזה, בא ר' מנדיל זה אל רבנו הגרש”ם הי“ו בשליחותו של הרב מבריסק ז”ל להגיד לו כי הוא איננו מתערב כלל ביסוד הכולל הזה ואיננו מסיע בידי מיסדיו, תשובות כאלה השיב הרב אמנם לכל שואליו פה הנוטים אחרי השלום, אך השליחות הזאת היתה כעין שליחות רשמית ויפרסמו אז את דבריו אלה גלוי בעתונים, ומיסדי הכולל ל“תפארת ירושלם” ראו ונכלמו ונאלמו.

אחרי כן הֻכּו באמריקה עצמה מכה אחרי מכה, ושלוחיהם שבו כלעמת שבאו. אז השלימו רב בני הכולל הזה הבאים באמת מאמריקה עם “הועד הכללי”, ויתפשרו אתו כי ירים להם בזכות הורתם ולדתם בארץ קולומבוס סך קצוב לפי מכסת נפשות ביתם מדי חדש בחדשו והכל נגמר בכי טוב.

אפס כי הפשרה הזאת לא היתה כלל לרצון לאלה המעטים פה אשר מפני אחת הסבות שהזכרתי למעלה לא זכו לבוא בקהל המקבלים, ובעלי בריתם באמריקה המחכים גם הם לגבאות ולתולדותיה ראו אותם ברע, וישובו ויעירום ויעוררום לבלתי החשות גם עתה.

אז החלו לחבל ולרקֹם מזמותיהם בסתר ואיש לא ידע.

פתאום, והנה עתונים באים מאמריקה, ובהם מכתב חתום בחתימת יד הרב מבריסק ז“ל לטובת הכולל הזה. הרב ז”ל קרא זאת ויתפלץ לראות עד היכן זיופי מקֹרביו מגיעים, והרבנית עצמה לא יכלה ראות בצערו ותאמר לו כי עליו להכחיש את הדבר בגלוי, אך סוף סוף גברה עליו שנית יד שתיקותו אשר בה הצטין תמיד ועליה סמכו כל מקיפיו לעשות כל מה שעשו, ויאמר: אם אכחיש את חתימתי ישובו מחר והכחישו את הכחשתי, ואין לדבר סוף. – אין טוב לי כי אם לבלתי אצא מגדרי שגדרתי לי לבלתי כתוב בכל ענין שיהיה, אך בקרבו שמר את הדבר ותכף אחרי כן חלה את חליו האחרון.

ובעוד הרב חולה ונוטה למות והנה הופיעה באחד עתונינו הודעה כי בשבוע שלפני זה קים בד“צ אשר לעדת הספרדים חתימות שנ עדים אשכנזים המקימים חתימות שני מכתבים, האחד מהרב מבריסק הכותב למחזיקים בכולל אמריקה לחזק ידיהם, ומתפלל “ענני כמו שענית לאליהו שיתקים כולל אמריקה”, והשני מר' מנדיל דנן להכחיש את הודעת רבנו הגרש”ם הי“ו שפרסם לפני שנה כי הוא הגיד לו בשם הרב מבריסק שאיננו מתערב בעניני הכולל, ועורך העתון שואל כמנצח: מה יענה ע”ז הצד השני?

פה תחל אמנם שלשלת ארוכה של מעשים ווכוחים בעתונינו אשר מיום ליום הפיחו את הקריה על השערוריה שנעשתה לעיני השמש וירגשו את דעת הקהל יותר ויותר, אך עתה כעברם כבר אבד חלק גדול מערכם וספרתים בקצור נמרץ.

ההודעה הזאת השמה את כבוד רבנו הגרש“ם הי”ו כבדאי ואת בד“צ אחינו הספרדים כשמחים על הקלקלה שמה את העדה כמרקחה, ובו ביום שמענו מכל עברים אך הכחשות. הר' מנדיל הכחיש בפני קהל רב ויאמר כי מעולם לא כתב ולא חתם מכתב כזה שהוא כלו שקר גמור, והראב”ד הנז' הכחיש ויאמר כי מעולם לא קים חתימת הר"מ, ואת ההוראה הזאת נתן בכתב, רק בדבר מכתב הרב מבריסק לא היתה יכלת לחקֹר בהיותו חולה מסֻכּן.

אך ממחרת נחם הראב“ד ויגד כי אכן קים חתימת שני עדים שקימו חתימת הר”מ, אך מפני זקנה שכח זאת.

אז תחל שאלה בדבר העדים לדעת מי המה? – ואחרי אמתלאות שונות והשתמטות בלך ושוב לא נודעו שמותיהם.

ווכוחים החלו בין בתי הדין האשכנזים והספרדים (או סופריהם ושמשיהם הכותבים בשמם). אלה טוענים כי רעיהם מעלימים שמות העדים, ואלה משיבים בשאלה: מי זה מהאשכנזים בא לשאֹל שמותם מאתנו? אלה מוכיחים כי אחדים מנכבדי העדה ואחד מהם בעצמם פנו אליהם בשאלתם זאת, ואלה שוכחים שנית תשובתם ושבים ואומרים: יבוא בעל הדין בעצמו. בעל הדין בעצמו הולך וצוח כי שקר העידו בשמו ודורש כי יודיעוהו שמות העדים, וממחרת תבוא תשובה כי העדים בקשו לבלי גלות שמותיהם פן יכום אויביהם!

ומחבלי התחבולות רואים ושמחים, ולסכסך את הדבר יותר המה מדפיסים שנית בקול תרועה בעתון הנז' מכתב שנשלח לאמריקה בח“י הר”מ, ומתחתיו קיום חתימתו עפ“י שני עדים החותמים שמם מפורש, כמו להוכיח בעליל כי אך לשקר טוען הר”מ כי לא חתם לעולם על מכתב כזה (המזכירנו אגב ארח את סגנון בעל “מגלה טמירין” כמו: “כל מעשי רבינו הקדוש סתומים; מעולם לא אמרתי הן או לא, כי באמת איני יודע, וכי רבנו הקדוש הגלה לי צפונותיו? וכו' וכו'”).

ובכן – כבר נגלה הדבר והושם קץ לחשך?

חלילה! העדים שהם בעצמם ממיסדי כולל אמריקה באים בפני בד“צ האשכנזים ובפני רבנו הרה”ג הראשל“צ הי”ו ומעידים כי אינם מכירים חתימת הר“מ כלל, ומעולם לא היו אצל בד”צ הספרדים, ואינם יודעים גם מקום מושב בד“צ של הספרדים”.

ובכן – עתה כבר הושם קץ לענין בלי ספק?

עוד פעם: חלילה! כי מפרסמי המכתב הזה ביום שלשום משנים היום שמם הנסתר מ“שואל” ל“משיב”, ומודיעים כי לא זהו המכתב ולא אלה הם העדים, וישנו מכתב אחר ועדים אחרים שאינם רוצים בגלוי שמם רק לר' מנדיל חביבם כשיבוא לבדו בפני ב"ד הספרדים.

ובכן שבה השאלה הגדולה לנקר במוח בני ירושלם: מהו סוד המעשה הזה שהננו עומדים לפניו ואשר מכל עברים משתדלים לזרוק אבק בעינינו לבלי ראות נכוחה? ועד כמה מגעת ידם של מחריבי ירושלם אלה להוליך אנשים שולל בתעתועיהם?

אם אמנם עוד טרם נגמרה החקירה, וסוף סוף תגלה האמת, הנה מה שנראה עתה ברור מבין כל הענינים הצדדיים שסכסכו את הענין הוא זה:

חברי בית הדין אשר לעדת אחינו הספרדים נלכדו בערמת מיסדי כולל אמריקה ויקימו חתימות עדים המקימים ח"י איש אחר מבלי חקירה ודרישה רבה, וגם מבלי הכיר את העדים מי ומה הם. ואחרי כן חפצו אמנם לנער חצנם מהמעשה הזה אך כבר נאחזו בפח יקשו להם מודעינו מאז, ולא ידעו איך להחלץ…

אם נעשה קיום חתימת הרב מבריסק או של הר"מ, הנה כפי הנשמע גם מצד בני כולל אמריקה נעשה מתחת להעתקה פוטוגרפית של מכתב ולא מתחת לכתב עצמו וכתב המכתב שונה מכתב החתימה. בהעתקה כזאת לא נצטרכו עושיה גם לזיף חתימה כי אם לקחו חתימה אמתית, חתימת יד האיש שחפצו בו מתוך מכתב אחר, והדביקוה על מכתב שערכו בשמו, וככה העתיקום יחד העתקה פוטוגרפית, ומתחת קימו העדים את החתימה מבלי כל פקפוק.

אך סוף סוף אין לכל המעשה הזה כל ערך גדול כערך הכרת האמצעים אשר בהם ישתמשו האנשים האלה להגיע למטרתם.

ל' שבט תרנ"ח.


ה. הממֻנה המתקן.

כי שם “ממֻנה” אקרא, רואה אנכי מפה, משלחן ספרותי הקטן, את לזות השפתים ו“אריכות האפים” של רבים מכם, חביבי הקוראים, אשר השם הזה לזרא להם מכבר. אך אל נא באפכם, יקירי, הואילו נא והאריכו לי רוחכם מעט, כי לא על ממנה כמו שהוא בדמיונכם, כי אם על ממנה “כמו שהוא צריך להיות” הנני אומר לדבר באזניכם הפעם.

והכולל כולל גרודנא הוא, וממניו הראשונים אשר אמרו לנהלו ביד רחבה ובעין טובה נתנו לבני כוללם שטרות למפרע על חשבון חלוקתם בסכומים הרבה יותר גדולים מהכסף אשר נכנס אחרי כן לידם, והשטרות נמכרו למלוים, ובכן, ויהי בבקר לא עבות אחד לפני תשע שנים, והנה – שבר גדול ונורא! הכולל הזה “שלח אצבע” לנושיו (פשוט כדברי פלוני המלמד היודע לתרגם עברית את הפתגם “געבין א פייג”), וסכום של מאה אלף גרוש בערך נשאר חיב להם מבלי יכלת לשלם.

ואם בכלל לא ינעם מאד להיות ממנה על עם ה' אשר בירושלם, הנה במצב כזה לא עליכם כל חביבי להיות ממנים! כי הנושים דורשים חובם מזה, ובני הכולל דורשים תפקידם מזה, ואלה ואלה מורטים מראש הממנה המסכן את שערותיו השחורות והצחורות גם יחד.

וכמו נֶקר שר האוצרות בצרפת בשעתו, או כאחינו לוצאטו בימינו אלה נקרא אז אחד מנכבדי בני הכולל הזה20 לקומם הריסות הקֻּפה הריקה. והאיש לפנים סוחר בעירו, ולבו אמיץ ולא ישוב מפני כל, ויקח את דבר ההנהגה בידו החזקה – ויקמץ וישלם, ויותר, כי תחת עשרה הרו“כ או שנים העשר אשר היו בני הכולל מקבלים לכל נפש לשנה, נתן להם רק שמונה רו”כ, עד שלמו את החובות עד תמם והכולל שב לכבודו הראשון, ואת דבר נתינת השטרות על כסף החלוקה למפרע הנהוגה בכל יתר הכוללים בטל כליל, ויתן לבני כוללו את חלוקתם במועדה במזֻמנים.

אפס כי לא הסתפק האיש בפריקת עֹל חובות בלבד, ויחל לחשב מחשבות לתקן את עניני הכולל בכלל ולרומם קרנו, ובדבר הזה יכול יוכל באמת להיות למופת לכל יתר הממנים חבריו הדואגים רק לחיי שעה לצאן מרעיתם.

ותהי ראשית מעשהו למחות מרשימת מקבלי החלוקה את כל אלה אשר פרנסתם מצויה להם ברֶוח, וכל צעקותיהם ותלונות קרוביהם אשר בחו“ל לא הועילו להם; כי כסלע איתן נצב גם כנגד רצון הגבאים שולחי הכסף, ואך בתנאי הזה הסכים להשאר על משמרתו ולקבל עליו כל טרח ועמל, כי יתנו לו לעשות כעולה על רוחו, ורוחו כבירה ויודעת לדאֹג גם לטובת הכולל לימים יבאו. ויהי כי ראה כי כבר הרגלו בני הכולל להסתפק בשמנה רו”כ לשנה, ויתן להם הסכום הזה גם אחרי כלותו לשלם חובותיהם, ובמותר הכסף החל לבנות מחוץ לעיר בתים יפים ונהדרים ויקדישם בערכאות על שם הכולל. ומחיר הבתים אשר הקים עד היום עולה לשלש מאות אלף גרוש, (חמשה וחמשים אלף פרנק), והכנסותיהם לשנה כארבעת אלפים פרנק, ולו הוסיפו ללכת בדרך זו מי יודע אם לא בא יום אשר לא יצטרכו עוד בני הכולל כל כך לנדבות אחיהם בחו"ל, ומשלהם היו נותנים להם, ולכוללם היתה קרן קימת לעולם.

אך הדבר אשר על אודותיו צוחו קדמונים, הוא יסוד דבר קים, דבר של ממש, למצער בחלק מכסף החלוקה למען החזיק את הישוב על יסודות חזקים, הדבר הזה בעצמו עורר התנגדות מצד בני הכולל אשר לפי שעה נגרע מחלוקתם הנתנת להם לחיי שעה, וירגנו תמיד על “אכזריות” הממנה הלוקח מכספם וגונז להם גנזים לעתיד לבוא. כי האמנם נוגע הדבר הרבה לגמליאל ולגבריאל, אם המנזר היותר קטן אשר לנוצרים בירושלם בונה לו פלטרי מלכים לתפארת ירושלם ולתפארתו, והקדשות לו לאלפים ולרבבות, ולכל כוללינו יחד אין אף כטפה מן הים כנגד מה שיש להם? הוא יודע רק כי פרוטתו לֻקחת ממנו, ודיו. במנזרים יושבים כמרים אשר לחמם נתן וכל דאגות ההוה לא ידאגו, ומה יעשו שלא ידאגו לחיי עולם? אבל גמליאל וגבריאל הברוכים “בברוכה אשה, ובבנים חמשה” היוכלו המה להדמות אליהם? היוכלו לראות כבלע העצים והאבנים את הונם ולחשות? וירבו שאון, וירבו מהומה, עד כי נלאה גם האכזרי הזה מנשׂא ויאמר: מה לי ולצרה הזאת? ויתפטר ממשמרתו, אך הרוגנים לא לזאת כונו, המה חפצו רק להשיבו מדרכו אשר התוה לו, ולא לפטרו ממשמרתו, כי ידעו כי לא ימצאו איש כמוהו לנהל עניניהם. ויפצרו בו לשוב ולקבל עליו את המשרה והוא נאות להם פעם ושתים, עד כי סוף סוף נלאה גם הוא גם המה, גם “ממקום קדוש” גדל הקצף עליו, כי הרבנית מבריסק זכרה לו את דבר מאנו לקבל גזרתה אשר גזרה לבלי תת חלוקה לאחדים מבני כוללו השולחים את בניהם אל בתי הספר; ובכן… כסאו מתמוטט מאד מאד! הוא התפטר עתה בשלישית, ובני הכולל דורשים למנות עליהם ממֻנה על פי בחירה בדעות נעלמות, הכל כאשר לכל כמתֻקנים שבהם, וידפיסו בשבוע הזה רשימת שמות כל בני הכולל ויחלקוה ביניהם, ותוצאות הבחירה עודן נעלמות. אף עוד טרם נודע אם התנו בתנאי קודם למעשה, כי ישָּׁמרו הממנים החדשים מבנות עוד בנינים לטובת בני בניהם, או כי דבר המובן מאליו הוא.

כ“ה כסלו תרנ”ז.


ו. הפועלים וחלקם בחלוקה.

מי מלל לירושלם כי יבוא יום ו“שאלת הפועלים” תשמע בחוצותיה? פועלים מדביקי מודעות בבתי כנסיותיה ומדרשיה על חמס הלוקחים להם קרנים להשתרר עליהם, פועלים מתאספים לאספות בבתי ועדיה להתיעץ על צפונותיהם, הכל כמו בערים היותר גדולות שבעולם, דבר לא נגרע, ויד מי חוללה נפלאות כאלה? – החלוקה!

כי בכולל אשר בו כסא הממנה מתמוטט זה שבועות אחדים, הלא היתה ההחלטה האחרונה, כאשר הודעתי במכתבי האחרון, לעשות “תקונים” ולבחר ממנים על פי דעות נעלמות, אך למי הזכות לבחר? על זאת לא נמנו וגמרו כלל, והנה בנוהג שבעולם כי “בעל המאות הוא בעל הדעות”, וכל המרבה לתת לקפת הצבור זכותו גדולה מחברו בדבר בחירת מנהיגי הצבור, אך בעניני החלוקה הן לא הנתינה עִקר כי אם הלקיחה; ובכן באו “בעלי המאות” המה זקני הכולל ותלמידי חכמיו המקבלים יותר מחבריהם, ויהיו ל“בעלי הדעות”, ויאמרו לדחות את אחיהם “הפועלים” מעסקי הבחירה כליל, לא לבחֹר ולא להבחר, כמשֻׁללי זכיות.

ולמראה חלול “כבוד המלאכה” באפן נורא כזה (לא בקבלתם חלוקה, כי אם בהדחותם מהבחירה) לא יכלו עוד פועלינו להתאפק: כיצד? חכמינו ז“ל אמרו: גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה; והנה באו חכמינו אלה והוציאו אותם מגדר בני אדם! האין לנו כל זכות לבחר אחדים מאנ”ש לשמר על זכיותינו ולפקח על צרכינו? הן גם לנו ב"ה יד ושם בחלוקה ולמה תגרע זכותנו? " ויצאו במחאה גלויה במודעות נדפסות כנגד “מרכזי המלאכה בפרהסיא”, ויקראו לאחיהם להתאסף בשבוע זה לטכס עצה כדת מה לעשות בדבר הבחירה, והדבר תלוי עוד ועומד.

ה' טבת תרנ"ז.


ז. גלגל החוזר. תחית הנפטר.

ובעולמנו אנו הנה הסערות שבות ומתחוללות בצלוחית המים, ועל פני המים הנה ממֻנים ומשֻלחים, וכוללים וחלוקות, ורבנים ורבניות, עולים ויורדים חליפות איש אחרי רעהו כאלו היו קבועים בגלגל החוזר, רגע יצופו, ורגע יסופו, רגע יראו, ורגע נחבאו, וכאשר יחנו כן יסעו.

אמור אמרו הממנים החדשים אשר בכולל גרודנא: כסאנו נכון לפנינו, מי יזעזענו? ואמנם לא היה כל יסוד לפקפק בתקפם: הממנה הראשון לא חפץ בשום אפן לשוב ולשבת על כסאו, והרבנית הבריסקית השמחה לראות כי הוגה איש חרמה מן המסלה עוזרת להם בכל כחה להכין כסאם ולסעדו, ומכתבים יוצאים דחופים מבית הרב, וכתוב וחתום בשמו כי “כל המערער אחרי בחירתם הרי זה כערעור עכן”, וגם חרמות לא מנעה ממתנגדיהם בוַדי לעת הצרך, ובשכר כל אלה מה שאלה המסכנה הזאת? להיות לה רק אצבע קטנה בהנהגת הכולל. אך עוד “האצבע הקטנה” ממשמשת בעניני ההנהגה וחותמת כבר גזר דינם של בני הכולל, מי לקרב ומי לרחק, עוד האצבע הקטנה מחוללת נפלאות ועוד מעט והיתה ליד הגדולה, היד החזקה הנודעה מאז ומקדם, והנה קפץ עליה ועליהם רגזם של משלחי הכסף בחו“ל – והקערה נהפכה על פיה, והגלגל סבב, והממנה הראשון שב ויעל מעלה, על כרחו, ואליו נספחו עוד אחדים אשר נבחרו עפ”י הגבאים בחו"ל, והממנים החדשים בושו מעוזרתם.

– אך אם הורע כח ה“אצבע הקטנה” בכולל ג., הנה פתח חדש כפתחו של אולם נפתח לה בכולל אחר, הוא כולל אמריקה מודענו, וכמנהגה החלה בחתימת מכתבים ותלגרמים של ברכה בשם הרב לעוזרים ביסוד הכולל באמריקה, ושלוחים ממתי סודה יצאו כבר לקים כל דבר, ובשכר זה שלחו כבר בני הכולל פה המצפים לישועה כתב רבנות לאישה הרב, ומי יודע מה הוסיפו ומה הוסיפה לעשות. אך אהה! ומזל אין לאצבע הקטנה, ואם בכולל ג. קפץ עליה רגזם של אחרים, הנה בכולל א. בא יוסי ויכה את יוסי! כי בעודנה שבה לחולל נפלאותיה והנה בא אישה הרב ויגד להרב סלאנט כי מעולם לא הסכים ולא נתן ידו לדבר יסוד הכולל זה למען עשות פרוד חדש בירושלם, וכל המכתבים והתלגרמים לא ממנו יצאו כלל.

כ“ג אדר ראשון תרנ”ז.


ח. שְׁבִי צדיק.

ימים רבים שאלנו לנפשנו את שאלת נביאנו הגדול “אם שבי צדיק ימלט?” אמנם כבר שמענו כי “גם שבי גבור יקח ומלקוח עריץ ימלט”, אך “שבי צדיק”? – זוהי שאלה שלא באה עליה תשובה כלל. ואמנם כבר אמרנו להתיאש מתשובה, אחרי ראותנו בשנה שעברה את כל ההתאמצות אשר התאמצו אחינו הצדיקים הנצחנים בני אונגריה ואת כל האמצעים אשר הכשירו להם למען השג את הזכות היתרה על כל כלל ישראל בבתי חסד אשר לא בנום ולא עמלו בם, והנה באו הימים האלה ויורונו דעת כי גם ממלתעות צדיקים כאלה ימלט שבי, וטובת הכלל גברה סוף סוף על טובת הפרט. וזה הדבר:

זה כחמש ושלשים שנה הוציא הרב הגאון הילדסהימר וחבריו הרבנים קול קורא באשכנז ובאונגריה לאסף נדבות לבנין בתי מושב לעניי תלמידי החכמים היושבים בירושלם. ויאסף כסף רב ויקנו חלקה רחבת ידים בתוך העיר בחלק המזרחי של הר ציון, היא חלקת “תל־הגפרית” (תל־אלכִּבּרית), ויבנו עליה יותר מחמשים בתים בכסף הנאסף בקֻּפה, ויקראו את שמם “בתי מחסה”. ויהי בהגיע תור חלוקת הבתים בין עניי תלמידי החכמים שבירושלם ויקפצו בני אונגריה בראש, כי מי כל קהל ישראל אם לא “שומרי החומות” ותלמידי חכמיהם? ובני הו“ד (הולנד ודייטשלנד) נגררו גם הם אחריהם. הן אמנם אין כמעט בכל בני אונגריה ת”ח עניים, כי בכוללם כל שהוא ת“ח מחברו חלוקתו גדולה הימנו, ובבני הו”ד אין עניים, כי חלוקתם בכלל מעשרת את בעליה, ובעונות הרבים גם ת“ח יקרים בהם; אך סוף סוף הנה מוצא הכסף היה בארצות מולדת בני שני הכוללים האלה, ובכן החליטו ראשי המפעל הזה שבחו”ל לחלק את זכות הישיבה בבתים האלה לשלשה חלקים, והיה השליש לבני אונגריה, והשליש לבני הו“ד, והשליש השלישי – לכלל ישראל וענייהם באמת אשר לא זכו להולד בקדֻשה ובטהרה בארץ אונגריה או אשכנז, ובכלל ישראל אלה: האשכנזים והספרדים והמערבים והתימנים וכל עדות ישראל לארצות גלותו. ויהי כל קהל ישראל לעבר אחד, ובני הגר והו”ד לעבר אחד – ומנתם מנה אחת אפים.

ותעברנה שנים, וה' העיר רוח נדיבים לבנות על חשבונם בתים לאחיהם בני ישראל על שדה בתי־המחסה, כברון רוטשילד מפרנקפורט והאחים הירש מהלברשטט, וכיו"ב. ועל הבתים האלה לא חלה התקנה הראשונה, ויחלקום בוניהם לטוב בעיניהם מבלי הבדל בין כולל לכולל. ועיני האונגרים רואות ודואבות כבלע זרים נחלת ה', וישמרו את הדבר.

והנה עזב אחד הגבירים בקופנהגן, הרטויג שמו, סכום גדול בידי ראשי בתי מחסה, לבנות בו בתים על שדיהם ולחלקם בין עניי כל קהל ישראל. שמעו זאת אחינו האונגרים, ולא עוד אלא כי שמעו שעל פי עצת אנשים מירושלם היתה שומה מאת המנוח לתת חלק לעניי כל עם ה' יותר משליש בפרי צדקתו – ויתעברו. “ואוי אוי לירושלם!” אם “שומרי חומותיה” באים לכלל כעס, כי כל העומד להם על דרכם המלט לא ימלט אז.

והפעם עמד על דרכם אחד ממצֻיני פקידי בתי המחסה בירושלם, הוא האיש האחד אשר הקדיש חלק גדול מימי חייו לטובת הדבר הזה ובכל כחו עמל לשכללו ולפארו, ולהשגיח השגחה נמרצה כי יחזיקו השכנים את הבתים בנקיות אשר יתפלאו עליה כל מבקריהם21, ויאמרו אחינו אלה כי האיש הזה הסב את פני הדבר כי לא ישיגו גם בכסף הזה חלק כתאות נפשם, ויחלו לרדפו, ימים רבים הסתפקו במכתביהם הרבים אשר שלחו אל כל מנהלי המפעל הזה בחו“ל לדבר על האיש סרה למען הדיחו ממשרתו זאת, כי אמרו: תפֹּל נא רק ההשגחה על המפעל הזה בידינו, אז נעשה בו כחפצנו. אך כל מכתביהם היו ללא הועיל, כי כל רבני ירושלם וגדוליה הוכיחו צדקתו, אך אחינו אלה חמי־המזג ובעלי הנצוח לא מהירי יאוש המה, וכי יאמרו להשיג דבר לא ירפו ממנו, וכל הדרכים מֻתּרות להם בהגיע העת לעשות לה' ולכבוד שומרי חומות עיר קדשו; ובכן, כדרכם תמיד, שמו גם הפעם אל “הערכאות” פניהם. כי המפעל כלו תחת חסות ממשלת אוסטריה הוא, והמה הלא “תקיפים” בבית ציר ממשלתם, ויאמרו: נצחנו! ויחלו להתלונן על נחלתם אשר נגרעה בכל בתי הנדיבים היחידים, כי על פי התקנות להם השליש בכל בתי־המחסה, ועל בתי הרטויג טענו כי לא נדבה פרטית היא, כי כספו נכנס לטובת המפעל כלו, ויארכו הימים במשפטים בערכאות ולא הצליחו. אז חבלו תחבולה אחרת, כי התפטרו גבאי בתי המחסה העומדים מצדם ומצד בני הו”ד בירושלם, וישאר האיש ההוא לבדו, ובכן בטל הועד, וההשגחה על המפעל כלו תשוב לבית הקונסולט האוסטרי. והפעם הריעו תרועת נצחון, כי במאן האיש לשמוע אל כל החלטות הקונסול האוסטרי שהיה בירושלם לפני שנה, באמרו כי הוא מכיר אך את גבאי חו"ל לבעלי הנחלה הזאת, בא הקונסול ופקידיו על הנחלה ויחתם את בית־הועד, ובחזקה לקח לו את ההשגחה על מפעל החסד הזה, ושם ה' ושם ישראל התקדש… בכל המובן אשר יבינוהו אחינו בני הנצחון האלה.

וגבאי הנחלה בחו“ל המה הרה”ג הילדסהימר, והגביר גוסטף הירש בברלין והרה“ג שמעון סופר מפרשבורג. ויהי בימים האחרונים האלה בראותם כי רבו השערוריות וכי עליהם לשום קץ לכל הסכסוכים האלה, ויאספו יחד, ויקבעו את התקנות, וישיבו את הנדח לכבודו הראשון ועליו הוסיפו לפקידים בירושלם עוד שני אנשים אונגרי והוד”י, ויתקנו תקנה כי מהיום והלאה אם יתפטר אחד או שנים מהועד והיה הנשאר ינהל הוא לבדו את דברי המפעל עד אשר ימלא מקום החסרים ולא תסֹב עוד ההשגחה לאחרים. וכל בתי הנדיבים הפרטים על פי רצון מנדביהם יחלקו, ובתי הרטויג לכל עדת ה' בירושלם חלק בהם, חלק כחלק. הידיעה הזאת באה בימים האלה, ו“בני הנצח וההו’ד” הורידו ראשם.

היו אמנם אחדים בהם אשר אמרו להתנגד גם להחלטות מנהלי המפעל בחו“ל, אך הנכבדים שבהם והמתונים ראו כי אמנם הגיעה העת לעמֹד מלכת בדרך הזאת ויעכבום, ו”שבי צדיק" נמלט סוף סוף!

ו' אב תרנ"ו.


ט. גם הספרדים בכוללים.

שאון ורעש, וצעקות וצוחות – לאחינו האשכנזים נפלו למנה, על כל סכסוך קטן אשר יפל ביניהם, על כל ריב קל, על כל אשר יאמר עליו כי הוא זה, יצאו הרצים תכף דחופים לבשר את כל קהל הגולה את “השמחה אשר בעיר”, למען ישישו אתה משוש כל אוהביה, כל צד מתאמץ להקדים את חברו, וכל אחד חפץ להיות בעיני מידועיו ומשפיעיו בחו“ל “הצדיק בריבו” בבואו ראשונה לסדר טענותיו, וגם אם אמור יאמרו שני הצדדים עצמם להשתיק מדון ולשכח ריב, הנה מנה להם ה' “ידידים” בצדיהם הדואגים לבל יאבד חלילה ניר אף לקטנה שבמחלוקות בדברי ימי ירושלם. ודאגתם זאת פורה ומצמחת פריה לברכה, לשבֹּעַ ולהותיר, ויש אשר יהיה גם – עד כדי להקיא. לא כן גורל אחינו הספרדים המאֻשרים, כי המה גם שנאתם, גם קנאתם, גם כל ריבותיהם וסבכי סכסוכיהם רק עד שערי עירם יגיעו, ו”מחוץ לתחום" לא יצאו, כי בנוגע לעדה עצמה הנה כמעט אין כל קשר והכרות בינה ובין אחיה משפיעיה בחו“ל. בני העדה העקרית תושבים הם בארץ מדורי דורות, ואת אחיהם בני הגולה לא יכירו כלל, והחדשים אשר מקרוב באו לגור כנכרים הם נחשבים בעניני העדה. אין מִכְתֹּבת (קוריספונדנץ) תדירה יוצאת מירושלם, ואין כל השתדלות תכופה לטובתה בחו”ל. העדה סומכת בכל דברי הכנסותיה על שליחיה חכמיה התרים בארץ אחרי כל נדבה, והמנדבים בחו“ל יודעים גם המה כי בבוא “השליח” מא”י עליהם לתת לו נדבתם הרגילה, ויותר מזה אינם יודעים ואינם חפצים לדעת. ובכן אין גם אל מי לצעק חמס, ובפני מי להתהדר ולהצטדק. וגם מ“ידידים” שמר ה' את אחינו אלה, ועופות השמים המוליכים את הקול לא יקננו בסדקי בתיהם, והיה גם כי תצא אש במחניהם לא תמשמשנה בה ידי זרים לכבותה או – להבהבה, ושקעה במקומה, והיתה כלא היתה.

ואש כזאת יצאה ללהב זה שבועות אחדים במחנה אחינו אלה, וכדרכה תדיר קרבו כבר ימיה לכבות, וכל דבר על מקומו יבוא בשלום. וזה הדבר:

כל כספי הכנסות העדה הזאת יוצאים לשלשה דברים: לחלוקה ל“חכמים” (בשם “תפארת ישראל”), לתמיכה לעניים, ולעזר לצרכי העיר. לפנים לקחו החכמים שליש בכל ההכנסות, אך ברבות הוצאות העדה לצרכי העיר, בהאלצה לשלם לממשלה את מכס הצבא כלו (כעשרה פראנק לגלגלת) הקטן חלק החכמים עד לכדי חמשה עשר למאה מההכנסה הכללית.

ולעדה ועד חכמים וסוחרים עשירים המכלכל כל עניניה זה שנים אחדות, ובראשו עומד הגביר חיים ולירו העובד בו עבודתו בחריצות ובהתמדה, ואשר תקן בו כבר תקונים רבים לטובה. ויהי בימים האלה בהתבונן האדון ולירו בעניני העדה ובחסרונותיה, ובדאגו לאחריתה, ויעל על לבו דבר טוב להקים למצער בחלק מהכסף הבא מהגולה ירושלימה דבר קים, אשר יהיה לקנין העדה – ממש כמעשה אותו הממנה “האכזרי”, אשר כבר הזכרתי במכתבי החולפים אותו ואת כל המוצאות אותו. ואת מחשבתו זאת הציע לפני חבריו לאמר: הרם ירימו תמיד העשירית מכל כסף הכנסת העדה והיתה לבנין בתים לאחוזתה ולמושב לענייה, כי אמנם למה תגרע עדת הספרדים הגדולה מאחד כוללות האשכנזים הקטנים, אשר רבים מהם כבר רכשו להם בתי אחוזה במספר הגון? וייטב הדבר בעיני חברי הועד, וגם בעיני מורנו הרה“ג הראשל”צ הי"ו טוב הדבר מאד, וגם את רבים מהחכמים דברו, את איש איש מהם לבדו, וישתדלו לפיס דעתם למען יותרו על חלקם, ועוד מעט והדבר יצא לפעלה.

אך מי מאתנו לא ידע מה רב עוד המרחק בין “עוד מעט” ובין “כבר”? ומה גם בהיות הדבר נוגע לותור הפרט על חלקו בעד טובת הכלל, בדבר כזה אין להאמין כלל ב“עוד מעט”, וגם אם ראה תראינה עינינו כי “כבר” עלתה פעם ופעמים בידי הדואג לטובת הכלל להפיק זממו, למרות כל המכשולים, אשר עמדו לפניו, גם אז עוד טרם נוכל להחליט, כי גבר הכלל – ומעשה “הממנה האכזרי” אשר הזכרתי, יוכיח.

ובכן אך נאספו החכמים לאספה יחד להחליט בדבר הזה, והנה שֻׁנו פני הדברים כליל, אלה שבו ויזכרו באנחת לב את הימים הראשונים הטובים ואת כל אשר עשתה להם העדה בגרעה חלק גדול מהכנסותיהם, ואלה אמרו כי ההצעה טובה ונכונה מאד – כל עוד לא תגע אל עצמם ואל בשרם הדלים; וגם מאלה אשר הסכימו בראשונה להצעה שבו ויוכחו כי בכל אופן יותר טוב להם לנטות אחרי רבים, ויספחו גם המה על דגל קהל המתנגדים להצעה, ועוד מעט וההצעה בטלה.

אך גם הפעם היה רק “עוד מעט”, ובאמת עמד ראש הועד על דעתו באמץ לב, ויאמר לעשות גם מעשה להוכיח במופת חותך כי הצדק אתו, ובהגיע עתה כסף מחו"ל בעד חכמי העדה חפץ להרים את התרומה בעל כרחם.

עתה החלה המחלקת באמת, החכמים החלו לחפש תנואות על הועד עצמו ועל מעשיו, ותבוא ראשונה הטענה הקדמונה הידועה, היא טענת “מי שמך?”, לאמר: הן עפ"י חקי ממשלתנו ישנם סדרים קבועים לעניני ועדי הקהלות וחקים מיֻחדים לבחירתם, והועד הזה לא נבחר כחק ואין כל תקף לו לגזֹר עליהם גזרות בעל כרחם, ואחרי כן החלו לטעֹן בדבר תשלום מכס הצבא הנלקח מחלקם לשלם גם בעד נפשות עשירי העדה תחת אשר היה הדבר צריך להיות בהפך, ובכלל היו המה צריכים להיות פטורים ממכס כזה בקבלם עליהם “עֹל תורה” ולא הסתפקו בטענותיהם, ויאמרו גם הם לעשות מעשה, ולבחר ועד חדש כנמוס, ולראות דבר מי יקום, והעדה נפלגה לשתי מפלגות: זו מצדדת בזכות הועד, וזו מצדדת בזכות החכמים, וגם בגשת החכמים לבחר ועד חדש עוד טרם נודע יד מי תגבר, בהיות הדבר תלוי בידי הבוחרים, ומחלקת עצומה עמדה הפעם לפתחי שערינו.

אך יד השלום גברה לאחרונה, ושני הצדדים יחד הסכימו לבחירת ועד חדש עפ“י החק, ומכל העדה נבחרו ארבע מאות בוחרים, אשר יהיה עליהם לבחר מביניהם עפ”י רב דעות נעלמות ששה אנשים לחברי הועד, ודבר הוצאת הבחירה, לפעולה נמסר בידי חברת “בני ישראל” מצד שתי המפלגות יחד, ויום מחר יגיד לנו תוצאות הבחירה, ואם יפל הגורל על אנשים כאלה, אשר ידאגו לרכוש גם לעדת הספרדים קנינים שיש בהם ממש, וקמה טובה תמידית לענייה.

ג' אלול תרנ"ז.


י. בשר ספרדי.

– ודבר האִסור הנאסר על אחינו הספרדים לקנות בשר מאיטליזי האשכנזים הולך וחזק, והננו רואים עתה “העתקה מדיקה” מהמחזות אשר ראינו לפני ירחים אחדים לפני בתי המסיון. גם קטטות וגם הכאות חזון לא יקר הן עתה ברחוב היהודים, כי שמשי העדה הספרדית סובבים ברחובות כל היום, ובכל ראותם איזה ספרדי אשר תוכל להיות להם “שליטה” עליו ניגש אל איטליז אשכנזי ונגשו אליו ודברו אתו רכות וקשות, ולפעמים גם עד הכאות, ואם בכל זאת מאן ימאן לשמוע והביאוהו עד לפני רבני העדה להזהירו. אך אחרי כל אלה עוד רבו המתפרצים המראים בפעל את נטיתם ל“אחדות העדות”… ומלבד הנטיה הרוחנית ישנן גם שתי סבות גשמיות להחזקה בפרצה הזאת למרות כל האסורים: מפני כי באיטלזי הספרדים העלו הקצבים את מחיר הבשר למיום דעתם, כי זכות “חזקה” להם מעתה על כל בני עדתם, ומפני כי רבו בשנים האחרונות בין הספרדים אוכלי בשר בהמה גסה, וביחוד בין אחינו הבוכרים והגורזים, ואחרי אשר סוף סוף אין מספרם רב, לא יוכלו קצבי הספרדים לשחט למענם בהמות גסות שאין בשרן נאכל לרב בני העדה הזאת, וגם בשחטן מהן לא ישחטו מן המֻבחר.

וקצבי האשכנזים לא טמנו גם הם ידיהם בחיקם וידפיסו בשבוע החולף מחאות ארֻכות בשם “על דעת הקהל” להוכיח את המגרעות אשר באיטליזי הספרדים בעניני הכשרות והעדר ההשגחה עליה; ובין כה וכה כבוד ישראל מחֻלל לעיני שכנינו, והפרץ הולך ומתרחב.

ובכל זאת אין הכנסת העדה הספרדית בכל חכירת הבשר רבה על שלשת אלפים פראנק לשנה. כמובן אין העדה חיבת להפסיד חלילה משום “אהבת האחדות”, אך גם בדרכים המרחיקים מן ההפסד יש בררה, ואין לעדה הנכבדה ללכת רק בדרך אשר יורו לה קצביה. גם האשכנזים אינם קונים בשר מאיטליזי הספרדים, אך עוד טרם נשמע, כי סבו שמשיהם הרשמים בשוקים למנעם מזאת.

כנשמע כבר ראו רבים מנכבדי העדה כי שגו הפעם, ולא זו הדרך, ומי יתן והקרע אשר נקרעו עדותינו זה מכבר לא יוסיף להתרחב.

3/4 י“ז טבת תרנ”ח.


IV. עתות השנה ונמוסיהן.


א. צרת מֻחַרָם.

1

– ויום ר“ח מחרם הגדול והנורא כל כך לרבים מיושבי ירושלם הולך וקרב, עוד כעשרת ימים מפסיקים בינינו וביניו, ורגלי יושבי עירנו מלאות עתה עבודה ללכת ולתור ולחפש להם בתים לשבתם, כי רב אחינו בני עירנו אין להם בתי אחֻזה אשר יוכלו לעשות בהם כ”אדם העושה בתוך שלו" לאמר: שנוים ותקונים כהשתנות צרכיהם, ומצאו להם איפוא רב היושבים בבתים בשכירות עִלות מעלות שונות לעקר דירתם בראש השנה לדירות: זה צר לו המקום, וזה מבקש לו “אחרת נאה הימנה”, וזה חפץ לצאת אל מחוץ לעיר, וזה נשכר ביתו לאחר ומה יעשה המסכן שלא יצא? וזה שגה לכתחלה עוד בשנה שעברה ביום בחרו בביתו; והרבה שכנים רעים עושים, והרבה שכנות עושות; ובני ישראל הן רגילים הם בכלל לגלות ולטלטול מימי אברהם אבינו, ורב טובה ומנוחה אינם יכולים לקבל, ובכן: ויסעו בני ישראל!

וסרסרים קבועים אשר יוכל האיש לפנות אליהם בצר לו – אין בירושלם, ונאלץ כל איש לחזר בעצמו אחרי ביתו, ולשאל ולחקר ולדרש עד אשר ימצא את אשר הוא מבקש.

ובכלל ראה נראה מדי שנה בשנה, כי רבו היוצאים מתוך העיר חוצה לה, ומהיושבים מחוצה לה אין איש שב העירה, למרות כל הרְוָחות אשר ליושבים בתוך העיר בהנהגת ביתם בהשכימם ובמצאם הכל לפתחם, ובזול; כי סוף סוף נעימים המה פרורי עירנו למרות כל מגרעותיהם; והרוח הצח העובר עליהם, והמראות היפים, מראות ההרים והעמקים והשדות הירקים אשר יגלו לעיני היושבים בהם בהביטם מחלונותיהם החוצה, יקשרו את נפש יושביהם אליהם, ולא יתנום עוד לשבת ברחובות הצרות ובבתי החשך אשר בעיר פנימה.

– אך מלבד “גלות היחיד”, אשר רגילים אנו לראות בכל שנה ושנה בימים האלה, הננו רואים השנה הזאת גם “גלות רבים”, גלות מוסדות צבור שלמות המעתיקות דירתן אף הן. וגלות הרבים חצי נחמה היא לנו, כי המוסדה האחת באה עתה “אל המנוחה ואל הנחלה”, והמוסדות האחרות מקוות, כי טלטולן זה יהיה האחרון בטלטולים וממנו תבאנה גם הן אל הנחלה. “בית הספר לבנות: אולינה די רוטשילד” בא לשכן כבוד בבית הגדול והנהדר אשר זכרו בא כבר במכתבי פעמים אחדות, ואשר קם לו לנחלה בימים האחרונים האלה על פי מכירה רשומה בבתי־הקונסולט האיטלקי הצרפתי והאנגלי, ובהתחיב הפטריק הלטיני לעשות את המכירה גם בערכאות ממשלתנו הרוממה בבוא הרשיון על זה. וביום השבת הבא תעשה “חנֻכת־הבית”, וערכו בו סעודה למאה עניים מכל בני עדותינו השונות.

י“ד תמוז תרנ”ו.


2.

התזכרו עוד קוראי את דבר “הכפתֹּר” אשר בתערוכה האמיריקנית האחרונה?

כפתר קטן היה שם, אשר אך נגעה בו יד היושב בראש, והנה רעם ורעש וחזיז קולות: כל אלפי המכונות יחד החלו פעם אחת להניע רבבות גלגליהן ואופניהן המתלכדים איש באחיו “כאשר יהיה האופן בתוך האופן”, וכל העולם כלו חל רגע אחד ויהי לחרדת אלהים.

ובירושלם אמנם אין מכונות רבות, ומלבד קול מכונת הקַּטָר (Locomotif) ומכונות המטחנות האחדות, הנה קול תרועותיהן ושבריהן לא יפריע עוד מנוחת יושביה ועצביהם לא ירגיז, ובכל זאת נראה עין בעין את החזיון ההוא כיום בעירנו וביתר ערי ארצנו, כי די היה לו לאיש אחד להתאות תאוה להטלטל מבית לבית למען תהיה כיום גלות שלמה לחלק גדול מיושבי העיר.

כי משך הדירות בארצנו אך פעם אחת בשנה הוא, ביום אחד, הוא הראשון לחדש מֻחרם אשר למֻשלמים. לא לחדשים ישכר איש ביתו פה כי אם לשנה תמימה, ואם גם בתוך השנה יבוא לשכר לו בית פנוי ושכרו רק עד חדש מחרם, כי היום הזה יום ראש השנה הוא לבעלי כל בתינו לפנים, וגם בהתנחל אחינו להם בתים כיום ויהיו גם המה למשכירים, לא זז המנהג הזה מארצנו, וגם אחינו ישכירו בתיהם ממחרם ועד מחרם.

ועתה הגיעו נא בנפשכם: איש ממנו כי ישכר לו בית חדש, לא בית פנוי ישכר לו כי אם בית נושב, אשר שוכניו יוצאים או מוּצָאים ממנו, מתי יצאו המה? בר"ח מחרם. ואנה ילכו? גם המה הולכים אל בית אשר שכניו יוצאים ממנו בעצם היום הזה, לבוא לשכֹּן כבוד בבית אחר אשר שוכניו יוצאים ממנו היום הזה. והלך הגלגל ככה הלוך וסבוב הלוך ודחוף, עד… עד אשר יגיע השוכר האחרון אל בית השוכר הראשון ונגעה חֻליַת השלשלת האחרונה בראשונה ועמדה, או עד הגיע אחד השוכרים אל בית אשר היה פנוי לפני מוחרם, אז יעמד הגלגל גם כן.

ומראה שני קטרים בהתנגשם יחד, הראיתם קוראי? הראיתם איך תהדפנה פתאם כל עגלות המסלול לאחור ברעם וברעש ובכח עצום ונורא? או הראיתם למצער בהעצר הקטר פתאם וכל העגלות נסוגות פעם אחת בהדֹף אשה אחותה? כל המראות האלה רואים אנו פה עתה, כי בצאת האיש מביתו לא בגפו יצא, כי מטלטליו וחפציו, סגלותיו וסמרטוטיו יצאו עמו, והכל אשר לכל לפניו יהלך אל ביתו החדש, וכל העם נוסע ביום אחד איש לאהליו, והנה האחד מהם, ראובן, לא זז עוד ממקומו, כי לא מצא לו עוד דירה נאה כלבבו, או כסף לא מצא לו עוד לשלם שכר הדירה החדשה, או מפני כל סבה אשר תמנעהו מצאת דוקא ביום ההוא מביתו, עתה לא יוכל עוד גם שמעון ששכר את בית ראובן לצאת מביתו, ולוי ששכר את בית שמעון לא יוכל גם הוא לזוז עוד, אף כי כבר חבש וארז את כל חפציו, ויהודה אשר כבר שכר סבלים לשאת את חפציו עומד ומתקוטט אתם על אשר קצרה נפשם מחכות עוד ללוי עד פנותו את הבית, וככה תסב השלשלת אחור וחוליה תהדף רעותה עד הגיען אל יששכר אשר בעל ביתו מגרשהו, והוא מביא את חפציו אל בית יהודה ומשליכם בכל מקום אשר ימצא, ועושה כבר בבית כאדם העושה בתוך שלו, ושני בעלים משמשים בבית אחד, ממש באותה הרמוניה של “שני המלכים המשמשים בכתר אחד”, וליוצא ולבא אין שלום.

אך גם רעות מאלה תקרינה לפעמים. הן הימים האלה למצער ימי הקיץ המה, אשר בם בטוחים אנו מגשם ומטיט, אבל יש שנים אשר זמן משך הדירות יחול בהן בחדשי החרף, אז ישיתו עוד מנעמי ימי הגשמים והטיט ו“כנותהון” נוספות על כל אלה. כי בהיות שנות הדירות הולכות אחרי לוחות המשלמים המונים את חדשיהם ללבנה מבלי עַבֵּר את השנים כמונו, והיה בכל שנת העבור לנו יחל חדש מחרם בחדש אחד לפני החדש שלנו שחל בו בשנה שלפניה, אחרי שאין בין מחרם למחרם רק שנים עשר חדשי הלבנה תמיד. וככה ילך החדש הזה הלוך והסוג עד עברו על פני כל חדשינו בקיץ ובחרף.

ומתמצית כל דברי אלה תבינו קוראי בלי תפונה מה חזקה התנועה והמבוכה ופזור הנפש בשבוע הזה בעירנו. אמנם לא תנועה הבאה מן החוץ היא כי אם “מינה ובה”, תנועת המים השוקטים אשר רוח עברה עליהם ותסערם וכל טפותיהם מתגלגלות, ועולות, ויורדות, ומתגבבות {הערת פרויקט בן יהודה: במקור כתוב “מתגבבבות”} , ומתפזרות, ורצות, ודוחפות, והודפות אשה את רעותה; רגע יעבר והכל שב לדממה, אך ברגע הסערה התנועה חזקה, הרחובות הומיות מאדם ובהמה רבה, זה הולך וזה שב, זה בא בכדו וזה בחביתו, ואיש איש עסוק וטרוד.

ושונה הוא הטלטול בעיר מהטלטול אשר מחוצה לה, כי בעיר, במקום שהרחובות צרים, כל המשאות נשאים בכתף בידי אדם, ובפרורים ישאו את כל כלי הבית עפ"י רוב בעגלות, בחמורים ובגמלים.

ומלבד הסבלים והעגלונים והחמרים והגַּמלים אשר הימים האלה ימיהם הם, הנה גם הסידים אשר כלם מבני אחינו המה בירושלם, מוצאים להם פרנסתם ברוח בימים האלה, כי הנשים מדקדקות לשַׂיד את דירתן החדשה בבואן אליה, ורבות מהן לא שידו את ביתן גם לימי הפסח באמרן הן קרבו ימי משך הדירות, והחזיקו עתה שבע נשים בסַיָּד אחד, ככתוב.

ודבר הטלטול פעם אחת בשנה עושה רשמו בדברים רבים, וביחוד בפרוָרים אשר כל יושביהם מבני אחינו המה, הכל מקבל צורה חדשה, מבית הכנסת אשר השתנו בו פני “המזרח”, ועד בית תלמוד התורה אשר בחדרים אחדים ממנו יתוספו ספסלים אחדים ובחדרים אחרים יגרע מספרם הכל לפי שנות בני התושבים החדשים, ועד החנויות המקבלות מַכָּרים (=זבינים) חדשים וגומרות חשבונותיהן עם התושבים היוצאים.

וביום השבת הבא, בשבת איש איש בצל קורתו החדשה, והנה בקבוקי יין וממתקים עולים על שלחנו, אלה הן המתנות אשר ישלחו אליו שכניו החדשים או ידידיו הישנים, אולי להמתיק לו מעט את מרורות השבוע הזה, או להראות לו בעליל כי “שנוי מקום שנוי מזל; ומכאן ולהלן חושבנא לטב”.

אך ימי הטובה עוד טרם הגיעו ולעת עתה עוד צוחה על הכסף בחוצות, איש איש מחפש לו כסף בעד תשלום שכר דירתו למשך השנה כלה בפעם אחת, כי כה נהגו בארץ הזאת מימים ימימה, והצרה הזאת היא עתה צרת רבים.

לפנים היתה אמנם “החלוקה” לעזר ולמסעד בדבר הזה, כי זאת היתה מטרתה בראשונה, ויקבלנה האיש ב“משך הדירות”, והעניים היו למצער בטוחים מפני הדחק בעת הזאת, אך למן היום אשר נִתנו רחמים יתרים בלב הממֻנים ויחלו לתת שטרות לאיש איש על חלוקתו וחלוקת אנשי ביתו, והשטרות האלה נמכרים בשוק בנכיתא (Disconto) רבה או מעטה לפי מצב הכולל, ואלה שמסרו כבר את שטרותיהם של המועד הבא החלו גם לשעבד את חלוקתם בשנים הבאות, למן היום ההוא שבה הדאגה לנקר במוחם של ישראל, כי איש איש מוכר שטרותיו בכל עת דחקו, גם בתוך שנת המֻּשלמים, ובהגיע מֻחרם והיו ידיו ריקות כבתחלה.

ודחק הסוחרים וכל בעלי החנויות דחק מִשְׁנה הוא, כי עליהם לשלם גם שכירות ביתם, גם שכירות חנותם יום אחד, ואלה אשר עליהם להטלטל גם מחנות לחנות יטעמו הפעם מעין טעם “גלגול מחִלות”.

ו“צרת רבים, נחמה – לאחרים”, יאמרו בני דודנו הערבים. עתה בהאנח השוכרים ישמחו המשכירים המחכים ליום הזה שנה תמימה, והמשכירים מחוץ לעיר כמעט כלם מבני אחינו המה, ויש אשר ישכרו מהם גם מעטים מהמשלמים והנוצרים בתים למִשְׁכנם; אך בתוך העיר הנה רֹב הבתים העומדים להשכר למשלמים המה אשר התנחלום מאבותיהם, והחנויות רֻבן גם הם למשלמים, אך יש גם חנויות רבות למנזרים השונים היוצאות לשכירות לישראל.

ובתי העיר חצרים חצרים, ובכל חצר שכנים רבים. והיה בבוא המשלם להשכיר ביתו, לא ישכירנו חדר חדר לבדו לאנשים רבים, כי לאיש יהודי אחד ישכירנו, והיהודי הזה יחפש לו שוכרים בין אחיו, והוסיף על המחיר אשר שלם לבעל הבית, ויצאה לו דירתו בטרחתו. ואם שנים אחדות ישכר את הבית מבעליו והיה ל“בעל חזקה” והבית הזה “חזקתו” הוא וכל איש ישראל לא יוסיף עוד לשכר את ביתו זה. ובעל החזקה מסגלות גופי ההבלים לו, כי יתכוץ ויתנפח, הכל לפי מדת הבית אשר לו. כי בראשונה ישתדל להשכיר כל החדרים אשר ימצא לו קופצים עליהם, והחדר הנשאר יהיה לו למשכן לשנה הבאה, ונשאר לו פעם חדר קטן ופעם גדול, ופשט בכל פעם רגליו לפי מצעו. – ודבר החזקה מנהג ישן נושן הוא, עד אשר גם החזקות נמכרות ונקנות כבתים עצמם, ותהיינה חזקות אשר נמכרו באלף פראנק וביותר, ויהיו גם אשר נתנו את חזקתם לבניהם לנדוניה. אך הימים האלה ירד ערכן מאד כרדת גם מחיר הדירות, כי בימים האלה אשר רבו היוצאים והבאים מעטו מאד, ישׁאו בתים רבים מאין יושב, עד ירחם ה' עמו והֻתּר להם לבוא אל אדמת הקדש אל ירושלם.

כ“ד תמוז תרנ”ו.


ב. המים בירושׁלם.

– והגשמים אשר אחרו מעט לרדת השנה הזאת הנה שמחונו גם הם סוף סוף בשפע ברכתם. אמנם לא הרבה אחרו מועדם הפעם, ועיני הזורעים לא כלו עוד לדמעות “העננים אשר נקבעו”, אך עיני יושב העיר ירושלם שברו להם זה ימים רבים, כי כלו המים בבורות למִעוט הגשמים בשנה שעברה, ובעיר אין מים. ויחלו האכרים להביא מים מן הכפרים הסמוכים לעירנו, מסִּלְוָן (שלוח) ולפתה (נפתוח) והמהדרים הביאו מקולוניה (מוצא), והיֹקר האמיר. צוחה על מים בחוצות, כל אחד מושך את שר המשקים אל ביתו וההתחרות גדולה. נאד המים אשר נמכר בשלשים פרוטות (ערך 15 סנטים) עלה לחמשים, לששים וגם לשבעים פרוטות – והנה בא הגשם ויטאטא כבמטאטא את כל השרים הממנים על המים האלה.

כ“ה כסלו, תרנ”ו.


ג. הגשׁמים בירושׁלם.

בן המזרח ובן המערב בחרף.

השמעתם קוראי את דבר הפרסי המבקר את לונדון הבירה?

איש פרסי מעובדי השמש נסע ארצה בריטניה, ויבא לונדונה רבת העבים והערפל, ויהי כי שאלוהו רעיו אשר בפרס מה משפט הארץ החדשה אשר הוא גר בתוכה, ותהי ראשית מענהו לאמר: אהה אחי! ואל ארץ עובדי אלהים אחרים הביאוני רגלי, כי את אלהינו לא ראיתי זה ירח ימים!…

לו בא האיש הזה אלינו כעת, לא גרע דבר מכל הדברים האלה, כי אמנם באו לנו הימים אשר אין בהם חפץ! גם “שלשלת ימי ההפסקה”, ימי אור השמש והחמה, גם המה נגוזו כצל עובר, ואחריהם שבו באו ימי הנשיאים והרוח והגשם, “ותקופת הטיט” שלטת בכל תקפה זה כעשרים יום, ומי יודע עד כמה עוד? כל הגשמים אשר ירדו עד הפעם הזאת אך כגשמי שעשועים היו בעינינו, גשמים הבאים רק להביא מעט “חליפות” בחיינו ובנשמת אפנו; אך הפעם אין חליפות ואין שעשועים, והגשמים יורדים ויורדים – לשמם, וזרח השמש ובא השמש (אולי לשוכנים מעל לעבים אשר יזכו לראותו) – והגשם לעולם יורד. גם כי יחדל מרדת שעות אחדות, הנה השמים לא יחדלו מהתקשר בעבים קשר אמיץ לא ינתק, עד כי גם “פתיל תכלת” איננו נשקף לנו מבעדם, והארץ מלאה טיט ומים דלוחים וליוצא ולבא אין שלום, עתה סֻגר כל בית מצאת, סֻגר כל חוף מבוא, ואיש לאהליו ישראל!

גם בורות מלאי מים, גם באר יואב עבר על כל גדותיו, ומימיו הזכים המתגלגלים כגלי כסף יזלו יגלו בנחל קדרון; אך מי מאתנו יעלה כעת על לבו ללכת להתענג על המראה הנחמד הזה22? אם בשבתנו בביתנו ובלכתנו בדרך, בשכבנו ובקומנו, השמים מריקים מים, ודלפו וזלפו, ונטפו ושטפו, ואין נחת.

ימי התקופה הקשה הזאת אך עראים {הערת פרויקט בן יהודה: כך מופיע במקור} המה בארצנו, משנים עד שלשה ירחים בשנה. ולכן לא יכון להם יושב הארץ בכלל, ולא ידאג לקדם פניהם בכל ההכנות והרְוָחות הראויות להם, ולכן ישא ויסבל הרבה מאד מתגרת ידם. ונפשו תקוט בחייו בהמשכם יותר מהרגיל.

בן ארץ הצפון, ארץ השלג והקֹּר, יכין משכנו וכל חפציו לפי תנאי חייו התדירים; מעונותיו חדר בחדר, גג ביתו מכֻסה רעפים. ורצפתו רצפת עץ, חלונותיו חלונות משנה, ודלתיו הכפולות גם הן מהֻדקות בהסגרן, ואין גשם ואין רוח ואין קר באים הביתה. והתנור! זה התנור המלאכותי הממלא באמונה את מקום החם הטבעי, הן הוא דגמה מעין תענוגי העולם שכלו טוב (בגן עדן, כמובן, לא בגיהנם). ומה יחוש אפוא איש כזה בשבתו שאנן בביתו בכל המהפכה אשר בחוץ?

וכי יצא החוצה הנה הוא קרוס ופרוף מכף רגל ועד ראש. מַגַּפָיו הארֻכּים המגיעים עד הירכים ישחקו לכל טיט ורפש אשר בארץ מתחת וכובעו ובגדיו החמים והעבים ילעגו לזרם שמים מעל. גרביו, מכנסיו ומעילו כלם צמר הם. ועל כל אלה תסוכך הפַּרְוָה הרחבה והארֻכּה וצוארונה הזקוף, אשר יטבע נושאה בתוכה כליל. וכחומה תהיה לו מסביב להבדיל בינו ובין הקר.

והמזרחי?

גם המזרחי יכין משכנו וכל חפציו לפי תנאי חייו הוא, והיו כלם למעוז ולמחסה לו בפני החם. כי בן ארץ החֹם הוא, ובעת הקרה המצערה אין כל מגן לו. רצפת ביתו אבן קרה, חלונותיו יחידים, והדלתות כחלונות לא יהדקו בהסגרם, והרוח והקר ימצאו להם תמיד חֹרים וסדקים בהם לבא דרכם הביתה כאורחים לא קרואים {הערת פרויקט בן יהודה: במקור כתוב “קוראים”}, מלבד החֹרים העגֻלים אשר ממעל לחלונות העשוים להתמיד את זרם הרוח הזך בחדר פנימה כל ימי החם. ותנור? היש גם זכר לתנור בנוי בחדרי בית המזרחי? היביא גיהנם אל תוך ביתו? ובכן ישוב יֵשב לו בחדרו על מחצלת הקש אשר על הארץ, וחִמם את אצבעות ידיו הקפואות בחם הכנונה (Kohlenbecken) הקטנה המלאה גחלי־פחמים לוחשות אשר פג כבר רב חמן בחוץ לפני אשר הובאו החדרה מיראה פן ימלא הבית עשן וכל ראש יסחרחר כי אין כל מעשֵׁנה לכנונה. הרטיבות בוקעת ועולה מהקרקע גם בעד המחצלת הדקה, והגשם יבוא אם מעט ואם הרבה בעד החלונות והדלתות הסגורים, מלבד הדלף אשר ידלף הגג אשר מעל לראשו והמתונה (רטיבות) נמשכת והולכת עד חצי הקירות ומטה כי מכסה רעפים אין לגגות רב הבתים. ואם יבוא איש החדרה ופתח את הדלת רגע, יתפרץ הרוח בכל עֻזו לבא אתו יחד וכל החמימות המעטה אשר הפיצה הכנונה הדלה תחלף ואיננה, כי {הערת פרויקט בן יהודה: במקור כתוב “כל”} לכל חדרי המזרחי פתחים אל החצר החיצונה והחצר איננה מקֹרה בכל תקרה מלבד כפת השמים הקודרת עתה. גם בלילה בשכבו על משכבו לא יחם לו כי כל מצעיו וכסתותיו צמר גפן המה, ולכרי הנוצות ולכסתותיהן אין כל זכר.

ואם לחוץ יצא והיה למפגע לכל חצי הסתו: מנעליו קצרים, גרביו צמר גפן, כתנת בד לבן ילבש ומכנסי בד על בשרו, ובגדו, זה “הקפטן” הארוך אשר ינפנף הרוח את כנפותיו אל כל רוח, וחדר במו כאשר יחדר אל מפרשי האניה, גם הוא אך בד הנהו להגן בפני חם השמש. ומגבעתו אשר יחבש לראשו בימי הקיץ לא יחליפנה ולא ימיר אותה גם בהמיר ארץ, ופַרְוֹות סתו אין לו, רק מעיל צמר אחד אשר ילבש מעל לקפטנו, ועליו יקפל סודר מעל לצואר להחם לו מעט.

רע מגורל האיש הוא גורל האישה, אשר מעל לכל בגדי הבד אשר עליה אין לה כל מחסה אחר רק מעטה הבד הלבן אשר יעטפנה כליל, וברדת הגשם עליו ידבק אל יתר הבגדים והיו כלם למִשְׁרת מים אחת אשר תדבק כאזור אל הגוף וקרתה עד נפש תגיע.

בימים כאלה יֵאָמר: אשרי כל יושב בית! כל בית עולם בפני עצמו הוא, וכל עיר עולם בפני עצמה. אח לא יבקר אח, ורע נפרד מרעהו. כי איך יחשב איש מחשבות על כל אהובי נפשו, ונפשו מתמוגגת וקודרה? וכגורל הבתים כך גורל הערים, ומעטה התנועה בין עיר לעיר, ובין הכפרים והעיר, וחדלו הכפריים מהביא פחמים ועצים, ותרנגלות וביצים, וכל ירקות הסתו ופריו, והיתה העיר כ“יריחו” בשעתה. כי הכפרי ערֹם הוא מכל, וכל בגדיו המה רק כתנתו לעורו, כתנת בד ארֻכּה, ואדרתו אדרת הצמר אשר עליו, ולא יותר! גם מכנסים (במחילה מכבודכם) אין לו, גרבים לא ישים לרגליו, רק נעלים קצרים אשר עפ"י רֹב שמורים הם בביתו. בעת כזאת הוא יושב לו בחדרו הצר אשר כל חלון אין בו כמעט, ומדורת העצים בוערת בתוך החדר, והעשן עולה לסמא עינים ולפַחם כתלים. זה הוא כל ענגו בימי הרקבון האלה הבאים פעמים או שלש בשנה – ומה לו ולצרכי העיר? התדאג העיר גם לצרכיו?

ד' אדר, תרנ"ו.


ד. הימים הצחים בחרף בירושׁלם.

“ואחר הרוח רעש, ואחר הרעש… קול דממה דקה!”.

מדי חרף בחרפו נראה את המראה הזה בעירנו כפעם בפעם. נשיאים, ורוח, וגשם, ורעם, ורעש; ואחרי הרעש… קול דממה דקה! למחר יקיץ האדם בבקר והנה השמש מצחקת אליו ממרום מסלולה, קרניה יפֹזו על פני כל היקום אשר “טבל במים וטהר”, השמים כתכלת הספיר טהורים ובהירים כעולים מן הרחצה, האויר שקוף וזך ואין אבק ואין חרגה שטים במלוא רחבו, מן האדמה יציצו כבר “חוטי המצע הירֹק”, והעצים אשר עוד טרם פשטו מעטה עליהם מעליהם עומדים במנוחה מבלי נדֹד ענף. עוד שעות אחדות וגם טיט חוצות ייבש – וכל זכר לא ישאר עוד לימי מלחמת האיתנים מרגיזי מוסדות הארץ.

וימי הדממה הדקה הזאת הם לנו ימי השבוע הזה. הימים צחים, בהירים, נעימים ונחמדים ומודד החם עלה בצל עד לשלש עשרה מעלה במדת ראומוֹר. יותר מימי האביב ינעמו לנו הימים האלה כי האויר נקי וקריר, והקרירה הזאת נופחת רוח חיים ותנועה באף כל היצור, האכר יוצא אל שדהו במחרשתו לשדד אדמתו למזרע השעורה, העירוני יוצא למלאכתו ולסחרו, והתרים שבים לחלֹף ולעבר בארץ לארכה ולרחבה. לימי החמד האלה אשר בארץ ישראל יתפלאו כל דרי ארצות “שמי העופרת” הבאים לתור את ארצנו בימי החרף, ימים כאלה לא ראתה עינם בארצותם למקומותם.

ב' טבת, תרנ"ו.


ה. שנויים באויר.

“הפוגש בחברו אל יפגש בו אלא מתוך דברי “רוח” (אויר), שמתוך דברי רוח הוא נכנס עמו בדברים של ממש”. את ההלכה הזאת אשר שנה לי אחד מרעי הבקי בהלכות הנמוס האירופי ובטעמו, הנה קימתי זה פעמים רבות במכתבי אלה אשר הנני עורך לשם קוראי האירָפּים. אך מי יודע אם לא גדשתי כבר את הסאה יותר מדי, וגם קוראי האירפים, ואולי גם בכללם בני “המהלך החדש” שבהם, האירפים שבאירפים, כלם יחד כבר שבעה נפשם בחזיונות רוחותינו ובכל חלופי אוירנו השונים? ומי יודע אם לא נמצאו בהם גם כאלה אשר יכנוני בטובם בשם “תוכן־הרוחות הירושלמי”?

ובכל זאת לא אוכל להתאפק גם הפעם משאת משאי עליו. כי האמנם ידעתם חביבי, עד כמה כל חיינו וכל ענינינו פה תלוים ב“רוח”? – וברוח זה אינני מכַוון אל כל הפרנסות הרבות והשונות אשר לאחינו פה התלויות רק “ברוח ובאויר”, וכמוהם “כאשר יחנו כן יסעו”, גם לא אל ה“רוח” הסוערת בים ואיננה נותנת לגשת אל החוף ביפו את האניות אשר אולי נמצאו בהן עוד תרים אחדים, אשר עוד טרם שמעו את דבר “גזרת ההסגר” ויבאו, גם לא אל כל מקורות ההשפעה הבאה לירושלם ולמפעליה מן החוץ התלויה גם היא “ברוח” נדבת נדיבינו הטובים הנותנים בנוח עליהם “הרוח”. – כי אם אל הרוח הפשוטה, הרוח המעלה לנו את הנשיאים ומורידה לנו את הגשמים הממלאים נפשנו תקוה ותוחלת לעתיד לבא, וקֹר ורטיבות, רפש וטיט בהוה. שאלת הגשמים בעירנו היא תמיד “שאלת החיים” לנו, שאלת הלחם לאכול והמים לשתות; ומה גם בשנה הזאת אשר רבים ממנו נואשו משברם אל הנכרים אשר יבואו מארץ רחוקה לשם ה', ועתה עליהם לשוב ולהתפרנס זה מזה. בשנה הזאת אשר אין לקות הרבה ל“הכנסה”, על בן ירושלם לדקדק ולשוב ולדקדק ב“הוצאה”, וערך הוצאות השנה כלה אמנם תלוי הוא בעצם האויר והרוח והגשמים בירחים האחדים האלה. ובכן, בעל כרחנו ושלא בטובתנו – נשובה ל“עניננו”.

וידעתם כיום, כי אך תפלת שוא היתה תפלתי באחרית מכתבי האחרון, וככל הימים הטובים אשר לאדם בימי חיי הבלו עלי אדמות, כן לא ארכו גם ימי האורה והחמימות אשר שלחה לנו שמשנו בחסדה בראשית השבוע החולף. יום החמשי והששי היו אמנם ימים צחים ובהירים, אך ימי קפאון נורא, הוא הקפאון הראשון ואולי גם האחרון לעירנו בשנתנו זאת. מימינו קפאו, ידינו קפאו, וכל היוצא ממנו מפתח ביתו חבק את ידיו או כי נשק אותם למו פיו להאציל עליהם מעט מנשמת רוחו החמה. ואחרי הקפאון רוח סערה, ואחרי הרוח גשם חזק; ואחרי הגשם… הן כבר ידעתם קוראי את כל התוצאות היוצאות לנו מן הגשמים התכופים לכל פרטיהן ודקדוקיהן ככל אשר הָראיתם במכתבי האחרון. עתה אמנם כבר בטחנו, כי לא נצמא למים בשנה הזאת, כי השמים עודם מתקדרים עבים ועובד־השמש מתאונן עוד על אלהיו “המסתיר פניו ממנו”, אך הלחם עוד טרם ידענו את אשר יהיה בו, כי הגשמים התכופים אשר ירדו בחרף הזה בהפסקות קטנות עצרו בעד מזרע השדות במקומות רבים בארצנו, והשדות הנזרעים עוד טרם הספיקו להצמיח זרעם. ועינינו תלויות עוד לימים הצחים הבאים.

י“א אדר תרנ”ו.


ו. המחלות בירושלם.

היתה עלי יד האִנפלוּאֶנציה, ותוציאני מלפני שלחן הסופרים, ותטילני {הערת פרויקט בן יהודה: במקור כתוב “ותטילנו”} על ערשי, ותאמר אלי: בן־אדם! מחסום תשים לפיך, ועטך תסיר מבין אצבעותיך, ונאנקת דום, וחזון לא תשא עוד אל בית ישראל עד עת מועד. ואעש כאשר צֻויתי, ואשכב על ערשי, וכל “מדורות” גיהנם עברו עלי: חמימות תכופה, וראש סחרחר, ופרקים מתפקקים וכואבים; ואחריהם רפיון וחלשה וחורת פנים, הכל ככל אשר סבלו רבים מאד מבני עירנו בימים האחרונים האלה, כי הגשם עוד טרם ירד ארצה לטהר מעט את האויר, ומי הבארות הדלוחים מוסיפים להזיק לבריאות, וידי הרופאים עתה מלאות עבודה, ויומם ולילה לא ישבתו.

כ“א כסלו, תרנ”ז.


ז. הרבצת דרכים.

חם ומחנק וזעה ביום בקיץ, וקרה וסופה וסערה בשעת החלומות בלילה – זאת מנת חלקנו השבוע הזה. בלילה בלילה מקצה האשמרת הראשונה תקום רוח סערה נוראה; וביום גשמי זעה יורדים כל בדי עורנו, ונפשנו קצרה, ובכל זאת עוד לא גדלה יד הקיץ מנשוא, והתלונה על שָׂרָהּ של האש עוד טרם עלתה למרומה, וכלנו סמוכים בטוחים, כי עוד נשוב נראה גדולות מאלה.

– ולזכר הגדולות האלה נעים לנו לראות בבקר ובערב את מרביצי הדרכים עוברים בדרך יפו למשער העיר ועד קצה שכונת אחינו, ונדאותיהם {הערת פרויקט בן יהודה: כך כתוב במקור} על שכמם, ומלאום מים מן החביות אשר העמידה פקידות עירנו על המדרכות, והלכו הלוך והרבץ מים לרחב בדרך כלה להשיב נפש כל עובר. אך התשבע נפש האדם בטובה? “יוסיף טובה, יוסיף תאוה”, ועיני יושב ירושלם מצפות עתה למטאטא הגדול אשר הבטיחתנו פקידות עירנו להביא לטאטא בו את כל האבק הרב המסמא את העינים בימי הקיץ, אשר הוא “חוזר ונעור” תמיד בעצם היום, בשעה שהחמה מכה בכל תקפה בראשו של אדם, וכל מימי התרביץ עלו כבר כאדים השמימה. ובבוא המטאטא הגדול ישובו בלי תפונה לצפות ליום אשר יובאו בו מים חיים ירושלמה, אשר רק בידם תעלה באמת להספיק לצרכי הדרכים בימי החם. אך היום ההוא ירחק חק, ואבק רב, רב מאד, יטאטא עוד המטאטא עד אשר נזכה לראותם.

י“ד תמוז תרנ”ו.


ח. הנסיעה ליפו.

– והנוסעים ליפו רבים בימים האלה, וביחוד בבני אחינו ובבנותיהם, כי הימים ימי הרחיצה בים המה, ובירושלם אשר החליפות בה מעטות, ומעטים מהן התענוגים, מרבים הרופאים לצות על הרפים והחלשים לנסֹע יפו להחליף רוח ולרחץ במי הים המלוחים.

ותענוגי הנוסעים והנוסעות הם אך מעין תענוגי הנוסעים אל המרחצאות באירופה, כי כמעט כלם לא בבתי מלון ישבו, כי אם בתים ישכרו להם לחדשים אחדים, כי בסבת הנוסעים האלה ימצאו ביפו גם חדרים העומדים להשכר לחדשים, והבתים רֻבּם לא בתים וכליהם הם כי אם חדרים פשוטים ריקים, ואחרי אשר “הבאים להתענג” (גם אם בעגלות יסעו) לא יוכלו להביא כל כלי ביתם אתם, יהיה להם מסע תענוגם זה מעין “תקון־גלות” אשר יקבלו עליהם הצדיקים לפעמים. על הארץ ישכבו, על הארץ יאכלו, והנשים עובדות גם עבודת הבית כל היום לאפות ולבשל ולכבס – אך הכל לפי תנאי החיים ולפי מדת הספוק, והשמחה תמצא גם במעון צר ובלחם לחץ.

כ“ו תמוז תרנ”ו.


 

V. אידיהם וצומותיהם של גוים.


א. צומות רָמָדָן.

“אַדֻּנְיָא רָמָדָן23”.

זה הוא הפתגם אשר בפי כל בני דודנו, אזרחינו המשלמים, בכל ימי החדש הזה. על כל מעצור במרוצת עניני החיים. על כל עכוב אשר יקרה, על כל חובה אשר לא תמלא בדיוקה ובמועדה, על כל זעף פנים וחריקת שנים, ועל כל מכה אשר יכו נערים שובבים את עוברי בטח, אך תשובה אחת נשמע, תשובה מספקת, לאמר: הן הימים ימי רמדן!

ובחלק גדול מהעיר, בגן, בבתי המשפט, בבתי הספר, בבתי הקפה, במסגדים ובחנויות, ובכל אשר נפנה ביום ובלילה, ראה נראה בחוש כי אכן: רמדן בעולם.

כי אמנם לא דבר קטן הוא צום שלשים יום רצופים מאז הבקר ועד הערב, והחדש הזה מביא אתו מדי שנה בשנה “תקופה שלמה” משֻׁנה ומצֻינת במינה לחלק גדול מתושבי עירנו וכל הכפרים אשר מסביב לה. והנקודה הבולטת בכל שנויי התקופה הזאת היא: הפכת סדרי בראשית, הפכת היום ללילה והלילה ליום.

בימים האלה כי נעבר בבקר ברחובות העיר אשר רבו בהן המשלמים, ומצאנו אותן שוממות, החנויות סגורות והעוברים מעטים, וכל הקהל הגדול עודנו ישן לנוח מכל עבודת הלילה. רק לפני הצהרים, בהיות כבר “היום גדול”, תפתחנה החנויות מעט מעט ובעצלתים, והחנוני אשר אין מלאכתו לעמד כל היום ולשקל, כי אם למכר סחורתו במדה ובמספר, יושב לו בחנותו על הדוכן, ורגליו מקפלות תחתיו מְשֻׁכּלות24 כדרך ישיבת המזרחים, ועל ברכיו מֻנח הספר25 הוא ה“קֻּרְאָן”, והוא קורא מעליו בקול רם בכל העת אשר תעבר בין קונה לקונה. כי הימים האלה ימי תשובה המה, ימי חסידות, וכל “מאמין”26 יגמר לקרֹא את ספר הקראן פעם בחדש או פעם בשבוע, והקריאה קריאה ב“טעמים” היא; ואף כי אין סמנים מיחדים לטעמים, הנה הקריאה הזאת בנגונה המיחד לה נשמעת ונלמדת תלמיד מפי רבו, והנעימה תערב מאד לאזן תבחן נגינות הערבים, כי היא נמשכת בנחת ובהתפעלות והדברים יוצאים מן הלב. אחרי חצות היום בהיותו עיף מצומו ישוב אל ביתו לישן שעות אחדות, ואחר יקיץ, ופהק, ופניו זועפים, ובכל עת יביט אל שעונו אשר יוציא מחגורתו לראות את השעה. ומתקני השעונים בעירנו אשר כלם הם מבני אחינו האשכנזים ירויחו בחודש הזה מעט יותר מאשר בכל ימי השנה, כי גם ההמון אשר כל הימים איננו מדקדק כל כך בחשבון תקופות השעות והדקים, ושעוניו מוטלים ככלי אין חפץ, הנה עתה נאלץ הוא לשאל במחוגים הקטנים האלה בהציק לו בטנו.

אז יחל העם ללכת בהמון אל “החרם השריף”, הוא מקום מקדשנו, להתפלל שמה את תפלת בין הערבים, והמסגדים פתוחים לרוחה, והמה מלאים והומים מאדם, וככל אשר המה מלאים כן ריקים כל בתי הקפה וגן העיר כל היום ושעריהם נעולים. כי מלבד האכילה והשתיה האסורים על המשלמים בימי צומם הנה גם העשון נאסר עליהם, וכל טבק ונרגילה לא יעשנו כל ימי החדש הזה. ורבים המה אשר יכבד עליהם האסור הזה עוד יותר מאסור האכילה והשתיה.

הגיעה עת “מערב” השמש (מע’רבּ), מחוֹגי השעונים עומדים זקופים לפני סמן השעה השתים עשרה; ה“מְּאַזְּנים” סובבים מסביב לגזוזטרא המקפת כאזור את מגדלי המסגדים למעלה, ומשמיעים קולם בקריאתם: “לא אִלָהָא אִלָּא אַלָּהּ!”; וכל ההמון מחכה עוד בכליון עינים לשמע את קול התותח אשר ישמיעו מעל מגדל דוד אשר אצל שער יפו. הקול נשמע, ובין רגע והנה – תחית המתים, ועולם חדש, עולם החיים, שב לתנועתו, הפנים צהלו והרגלים קלו, ואיש איש אץ לביתו ולסעודתו.

כשעה וחצי תמשך עת הסעודה הראשונה, ומעל המגדלים נשמע שנית קול החזנים בקראם את העם להתפלל את תפלת הערב, והתפלל איש איש בביתו, רק החסידים ואנשי המעשה ישובו אל מקום המקדש לערך תפלתם שמה.

עתה תחל – תקופת היום! חנויות מוכרי כל דבר מאכל, אשר בכל השנה תסגרנה ככל יתר החנויות תכף אחר שקיעת החמה, פתוחות עתה לכל דורשיהן, וברחובות אור גדול, אור כל מנורות הנפט אשר בחנויות, וביחוד בבתי ממכר הממתקים וכל מעשה אופה אשר ינעמו מאד לחיך הערבים. ונערים גדולים וקטנים סובבים בהמון להרעיש את העולם ולהראות בחוש כי עתה היא שעת החיים והתנועה. וכל בתי הקפה אשר בכל אפן אינם כהיכלי “אלף לילה ולילה”, פתוחים ומלאים מבקרים הבאים להעביר מעט את השעה ולעכל את המזון, כל ההמון יושב על השרפרפים הנמוכים מעשה ארצנו אשר בכל בתי הקפה הערבים, או על המחצלות הפרושות על אצטבות האבנים הבנויות לקורות הבית מסב. וידי בעל הקפה מלאות עבודה לצקת לעם קפה מתוק או מר בספלים הקטנים, ולערך את “הנָפָשִׁים”, הם הנרגילות. וכל הנאספים מתענגים לשמע קול המנגנים בכלי שיר אשר יביאו בעלי בתי הקפה הגדולים, או קול מזמר יחיד אשר נֹעם קולו יקח לבותם: ובכל עת התפעלותם יקראו בקול אדיר וחזק: “האח! האח!” עד רעֹש אמות הספים, ובבתים רבים מאלה יושבים מספרי הספרים וקראו לפני ההמון בקול רם ובנעימה בספרי גבורות “ענתר” או יתר הגבורים, והעם אשר שעת קרת רוח לו עתה, מתענג ומתלהב לשמע נצחונות גבוריו ושיריהם המלאים רוח גבורה ואמץ.

ונרות מקיפים גם את מגדלי המסגדים מסביב, ואורם אשר יפיצו עד למרחוק יגיד בדממת הלילה גם במקומות אשר אין שם המשלמים שוכנים, כי: הלילות לילות רמדן!

וב“ספירות העליונות” אשר אין כבוד אנשיהן לשבת בבתי הקפה, יחלו עתה הבקורים, כי עתה יאספו כל הידידים והרעים אל בית המועדה, או בית איש יומו, ושחו והשתעשעו עד חצות, וכפעם בפעם נראה ברחובות את נושאי הפנסים הארֻכּים המה פנסי הבד העגֻלים והמתקפלים עוברים בראשונה, ואחריהם הולכים או רוכבים על האתונות הצחורות כבימי השופטים, אלה בני העליה היושבים על מדין.

כחצות הלילה ישוב כל ההמון לישן עד הקיצו בשלישית לקול התותח אשר יקרא לעם לפני עלות השחר לקום ולאכל את פת השחרית [שֻׂחוּר] לפני אשר יאתה בקר, ובחפזון יקום העם, ובחפזון יאכל את אשר הכין לו, ושב וישן עד לפני הצהרים. וכמעשה הזה וכמשפט הזה יֵעשה יום יום כל ימי החדש הזה.

וכל בתי הספר אשר לבני המשלמים סגורים כל ימי הצומות, ודרור נקרא לכל מבקריהם מלבד החפשה אשר תנתן להם בימי הקיץ, ובני גדולי העם השומעים לקח בבתי הספר העליונים אשר בבירת ארצנו יקדימו לבא איש איש אל בית אבותיו, לענות נפשו ולשמח לב הוריו.

גם בבתי הפקידות השונים רפתה העבודה בימים האלה, והפקידים אשר גם הם אך בני אדם המה “מאחרים לבוא וממהרים לצאת”, ורוחם סרה וזעפה, ורב הענינים החשובים הדורשים עיון רב נדחים לימים הבאים, לאחרי עבֹר חדש הצום הזה: A demain les affaires serieuses!. – לפנים, אז בימי רחבת הלב ובדיחת הדעת, היו אמנם כל בתי הפקידות סגורים יומם, ובלילה נפתחו למשך שעות אחדות, וכל העבודה נעשתה לאור המנורות ועשן הנרגילות והקיטור הנעים העולה מספלי הקפה, אך השתנו העתים וזרם הזמן שטף ויסחף בלי חמלה כל מנהגי קדומים אשר רוח השירה מרחפת עליהם.

כ“ג אדר ראשון תרנ”ז.


ב. חג רָמָדָן וקביעתו.

ספק גדול הסתפקו אזרחינו אם יהיה עליהם להתענות גם {הערת פרויקט בן יהודה: במקור כתוב “נם”} היום או יהפך להם צומם ליום טוב; והנה, כאלו להכעיס, טרם באו עדים להעיד כי ראו את מולד הירח בליל אמש, וגם טלגרמים מערים אחרות לא באו, ועל כרחם נאלצו להתענות עוד יום אחד מימי רמדן, כי אזרחינו המשלמים בכל היות להם כבר לוחות נדפסים שנה שנה, המה קובעים חגיהם עפ“י הראיה, רק תחת ה”מַּשּׂוּאות" אשר שמשו לפנים בישראל ישמשו עתה חוטי התלגרף, ומבירת ארצנו בשורות יוצאות משיך־האִסלם אל כל עיר ועיר, למען יסמכו יושביהן על עדות העדים אשר העידו לפניו, או אם בעירם לא באו עדים.

ובכן היום להם ערב יום טוב (וַקְפָה – עמידה –), ובני הכפרים באים העירה להצטיד, ומחר יעשו סעודותיהם כפר כפר על שדה הקברות אשר לו, כי דבר זבחי המתים עוד טרם שֹׁרַשׁ מלב בני העם הזה.

י“ב אד”ש תרנ"ז.


ג. חג הקרבן.

ושמחה וגילה בירושלם מחוץ למחנה אחינו, כי אזרחינו המשלמים חגגו למיום הששי החולף ועד יום השלישי הזה את חגם הגדול “חג הקרבן” זכר לאילו של… ישמעאל. כי לפי דברי אגדותיהם הלכה הגר בצאתה מבית אברהם ותתע במדבר ערב, וירבו הימים ואברהם לא ידע את אשר נעשה בבנו ותכל נפשו לצאת אליו, וידר נדר לה' לאמר: אם ישמעאל בני עודנו חי ומצוא אמצאנו, והעליתיהו לה' לעולה. ויהי כי הקרה ה' אותו לפניו ויעלהו על הר מני אשר אצל מכה, ויאמר לשחט אותו וישלח את המאכלת ולא שלטה בבשרו. והנה מלאך ה‘, וכו’ וכו'. וזכר לאיל אשר הקריב אברהם תחת ישמעאל בנו יחגו המשלמים מדי שנה בשנה חג ארבעת ימים למיום העשירי לחדש ד’י־אלחג’ה הוא “חג הקרבנות”, והיה כל בעל בית חשוב בערים ובכפרים והקריב קרבן בביתו בליל החג הראשון לכבוד אברהם אבינו, וחלק את בשרו לעניים או כי אכול יאכלנו בביתו, והחסידים שבהם יסעו לימי החג הזה חברונה.

ועל ההר מני רבה התנועה מאד, כי בעצם הלילה הזה יקריבו רבבות חוגגי המשלמים הבאים שמה מכל קצוי ארץ לחֹג את החג הזה, ורבבות מן הקרבנות יקברו עתה בחפירות הגדולות העשויות {הערת פרויקט בן יהודה: במקור כתוב “העשויית”} להם מאין אוכל, אלה הם הקרבנות אשר השלכו לפנים על פני השדה עד כי עלה באשם וישחת את האויר ותפרץ משם הכולירה לפרקים בין החוגגים.

י' תמוז תרנ"ו.


ד. נבּי מוסא.

שבוע הפסח הוא מדי שנה בשנה “שבוע החגים” לירושלם כלה, וכמשפטה תמיד לבשה עירנו גם הפעם מחלצות ירֻקות. אלפי אנשים, הדורים בלבושם כלם, ינהרו אליה מכל אפסי ארץ מרחוק ומכל הכפרים והעירות מקרוב. רכבת מסלת הברזל תשמיע שריקותיה פעמים אחדות יום יום, וקול התפים והמצלתים אשר ירימו בני כפרינו העולים לרגל יצלצל באזנינו בכל שעה. ואף כי לא חדש אתנו המראה הזה, הנה היתה השנה הזאת לכל הדעות שנה יוצאת מן הכלל ברבוי האורחים אשר הביאה אלינו בכל הדרכים השונות. מלבד השירות הגדולות של האנגלים והאמריקאים וגם האשכנזים אשר לא חדלו מעבֹר על פני עירנו במשך החרף הזה ומדלֹק אשה אחרי רעותה, ומלבד התרים הרבים הנמצאים עוד בקרבנו, הנה כבר נאספו באו ליום פסחם כארבעת אלפים חוגגים רוסים, וכאלפים ארמינים, מלבד היונים אשר מספרם גם הם איננו דל. ולרב הבאים מהרה החברה “הפלסטינית הרוסית” ותקֶם במגרש הרוסים שבעירנו בנין עץ גדול ורחב למעון לאלה אשר לא ימצאו עוד מקום בבתיה הגדולים הקימים מאז.

– ובני כפרינו כבדו גם המה את “חג ירושלם” כראוי לו, וביום הששי החולף אחרי הצהרים, הוא יום רדת כבוד מֻפתי עירנו בראש החוגגים המשלמים על קבר “נבי מוסא”, ראו עיני מבקרי עירנו מחזה נהדר ומרהיב אצל “שער השבטים” למן חומת העיר ועד ראש הר הזיתים, מדרון הר המוריה כלו משני עברי הדרך מכסה “פה לפה” באלפי בני אדם הבאים לראות ולהראות, ובראשם נוטלים חלק אזרחינו המשלמים, וביחוד נשיהם העטופות בצעיפיהן ולבושות בבדי צבעוניהן השונים והנוצצים; ולכבודות שבהן נטיו אהלים מיחדים. והדרך עצמה מלאה תשואות מהמון העוברים והשבים, המון העם הולך רגלי, צעירי המשלמים רוכבים על סוסיהם הדוהרים ורצים רוץ ושוב, ומרכבות רבות מרקדות מלאות אירפאים ואירפאיות הבאים לראות, וכפעם בפעם תעבר גם שפעת חמורים נושאים המון אנגלים ואנגליות המשתעשעים לרכב על החמורים דוקא. ובקצה הדרך כנגד שער העיר עומד סולם קטן, ועל שלביו עומד איש המכסה את פניו ואת המכונה הקטנה שלפניו במסכה שחורה, הוא, צלמן אנגלי העובד עתה עבודתו בחריצות ולרגעים יחליף את לוחות־הזכוכית אשר למצלמתו למען יוכל להעלות אחרי כן על הניר את כל חליפות המחזה; מלבד הצלמנים “החוטפים” הסובבים על פני הככר, איש איש ותבתו הקטנה בידו עומד ומכונן אותה בכל רגע לפני כל הישר בעיניו לצלמו, ומכלה מעשהו “כלאחר יד” בטרם יספיק עוד האיש להתבונן בו.

עד תם תפלת יום הששי (צלָתּ אל גֻ’מעה) במסגד עמר אשר על מקום מקדשנו ישב הקהל ויחכה, ובהגיע השעה הראשונה אחרי הצהרים החלה החגיגה, משער העיר נשמע קול רעש תפים ומצלתים, ונושאי הדגלים הנהדרים דגלי המשי הרקומים בזהב עוברים ראשונה, ועל כל צעד וצעד יורידו את שני הדגלים הראשונים עד לפני האנשים והנשים היושבים משני עברי הדרך, ואיש איש מבני האזרחים מעביר את קצה הדגל על עיניו ועל מצחו, ואחרי נושאי הדגלים עוברים פקידי החיל רוכבי הסוסים וחרבותיהם הנטויות לפני מרכבת כבוד פחת עירנו אשר בא הפעם הוא ויתר גדולי המלכות לקחת חלק בחג הדתי הזה. עוד רגע והנה עוברים המון נלהבים מפזזים ומכרכרים במטות עץ במעגל, האחד מהם עומד בתוך מעופף מטהו בשתי זרועותיו וקורא פסוק של ברכה לכבוד אדוננו השולטן יר"ה ושריו, וחבריו עונים אחריו בקול. בקצה הקהל הגדול אחרי כל הכבודה הזאת עובר נושא הדגל הירֹק החדש27 והוא רוכב על סוסו ואחריו המון נושאי דגלים וכלי שיר עוברים לפני כבוד המופתי הרוכב על סוסו, ועל יד שמאלו רוכב “בחיר המיֻחסים” (נקיב אלאשרָף), ומנגינת הצבא הולכת לאחרונה.

כשתי שעות ארכה חגיגה “הלוית הדגל”, ואחר שבו רב הבאים איש איש לדרכו וכל הקהל נפוץ. ולמן היום ההוא לא חדלו בני הכפרים הקרובים והרחוקים לבוא אל עירנו בקול המון חוגג וללכת מפה עד מקום הקבר יום יום עד יומנו זה אשר בו שבו כלם יחד ירושלמה, והעיר מלאה מהם ומהמונם.

– ולסבת רב מספר הבאים בשנה הזאת מבני הנוצרים והמשלמים יחד שלח כבוד פחת עירנו דברו אל כל צירי הממשלות השונות שבעירנו לבקשם לבל ישלחו בכל משך השבוע הזה את התרים האירפאים לבקר את “מקום המקדש” לבלתי עורר את קנאת האזרחים.

ט“ז איר תרנ”ח.


2.

– ביום החמשי שב המֻפתי וכל המון החוגגים מנבי־מוסא בכל הכבוד הרגיל וביום הששי בהאסף כל פני הכפרים בהחרם אלשריף לתפלת השבת היתה “הקפת הדגלים” (זפת אלבּיָרק) בהמון, כי אחרי התפלה נשוא ישאו ביום ההוא את כל דגלי החרם, ובתהלוכה גדולה בתפים ובמחולות יקיפו בהם את חלקת הר הבית והביאום ממסגד עומר עד המדרש הקיצון28, ואחרי כן נפוץ כל המון בני הכפרים ובנותיהם ברחובות העיר לקנות “חלָוה” וכל מיני ממתקים להביא הביתה.

י“ג איר תרנ”ו.


3.

– יותר ממנו ומנשינו יחושו ירגישו את פעולת הגשמים תושבינו המשלמים הרבים אשר בעיר ואשר בכפרים מסביב. כי אם אנו, מפני חטאינו, פסו עולי רגלים מבינינו, ואם חגינו נחֹג איש איש בביתו ובעירו, הנה המה חגים את חג משה נביאנו על פני השדה, ואיש איש מהם עולה מעירו ומכפרו לחג על קבר איש האלהים הזה, ויש אשר יבואו גם ממרחק ימים אחדים. עוד ביום הששי שעבר קראו הכרוזים בחרם־אלשריף (אשר על מקום מקדשנו) לאמר: בשבוע הזה תחל העבודה בחלקת “נבי־מוסא”! ובשבוע הזה ירדו שמה אנשים רבים סוחרים ורוכלים וכל מוכרי דבר אֹכל למינהו להכין שמה חנויות קטנות למערבם ולמרכלתם, וביום הששי לשבוענו זה תחל החגיגה כמשפט שנה שנה, ואנשים לאלפים יעברו על פני ירושלם והלכו אל מקום הקבר אשר מצאתו ההגדה הערבית על דרך ירחו מנגב.

– והיום שלפניו הוא “יום החמישי של המתים” (ח’מישׂ־אל־אַמְוָתּ) לבני הכפרים, כי ביום הזה ירדו אל מקברותיהם {הערת פרויקט בן יהודה: כך מופיע במקור} משפחה משפחה על קברי קרוביה ובשלו שמה נזיד בסירות ובדודים, וכל עובר יטעם מסיר הנזיד ואומר: “תהי זאת לרחמים למת”. וקראו לתפלה הזאת “רחמים”, והמנהג אחד שרידי מנהגי “זבחי המתים” הוא.

– ומלבד חגי המשלמים הנה קרבו גם חגי הנוצרים, והעיר מלאה עתה רוסים ויונים וארמנים וכל חוגגי הנוצרים למיניהם. וכי נלך בדרך וראינו אותם נושאים כל היום כפות תמרים, לולבים ירֻקים ורעננים – לפסח. כי יום הראשון הבא הוא “יום הראשון של הלולבים”, ולקחו להם כל הרוסים והרוסיות כפות תמרים עוד שבוע ושבועים לפני חגם, וקלעו סביבותיהם כל מיני הדור ונוי־לולב ונשאום בכל אשר ילכו. אחרי כן יביאום אתם אל ארצם לזכרון.

נשינו אומרות: “אך מערכתנו גרמה זאת!” בני דודנו אומרים: “מֻבָּרךּ סידנא מוסא!”. – ואנכי עבדכם אשר רק אתם לנגדי תמיד, הנני תולה הכל רק בזכותכם קוראי חביבי, רק לכבודכם עננים נפזרו, ושחקים טהרו, למען תזכו ושמעתם “חדשות” חדשות, ודברי ימי שבוענו זה יעברו לפניכם בכל טיבם המיחד להם, כי אמנם השבוע מצֻין מכל שבועות, וציונו זה איננו נכר ובולט כל כך כי אם בלבֹש גם השמים מחלצותם ושמלת תכלתם.

– עוד ביום החמישי החולף חדל הגשם. וביום הששי אחרי הצהרים בצאת כל המשלמים מהחרם־אלשריף אחרי התפללם תפלת שַׁבַּתָּם חרבה גם הארץ, והתהלוכה מבית תפלתם זה החלה בכל כבודה וסדורה, אנשי הצבא הפרשים עוברים חלוצים לפני המחנה, ואחריהם הולכים זקני (שיכֵי) החרם בבגדיהם הירֻקים ובידיהם דגלים גדולים, כשלשים דגל, או חניתות וחרבות שלופות, ואחריהם הולכים אנשי הצבא המנגנים הולך ונגן בכלי שירם, ואחריהם נושא “הדגל” הקדוש העשוי כלו משי ירק, ועליו רקמת זהב יפה, והמֻפתי הוא השופט הדתי וכל נכבדי העיר רוכבים לאחרונה, ואחריהם כל אדם ימשך. ובעברם דרך רחוב אשר בו איש קדוש קבור, ועמדו והתפללו תפלה קצרה לנשמת המת, היא “פרשת הפתיחה” (סוּרת אלפָתחה) אשר לקֻרְאָן, ואחרי כן יאחזו דרכם הלאה עד הגיעם אל “שער האריות”.

והככר אשר מחוץ לשער, וחומת העיר לארכה כֻּסו באלפי נשים ואנשים, וההר כלו משני עברי הדרך נהפך לאמפיתיאטרון גדול אשר רק “ראשים וצעיפים” נראו בו כמדרגות מדרגות, גם אהלים אחדים נטו עליו בראשו לנשי השרים הגדולים הבאות גם הן לראות, ורעש גדול והמולה בכל הככר, וקולות התותח נשמעים מעל החומה כהד רעש המון החיים, והתהלוכה עוברת הלוך ועבור עד מלמעלה להר הזיתים. אז תשוב מנגינת הצבא וכל המון המלוים אותה, והכפריות תחלנה עתה לענות ענותיהן לברך את החוגגים בברכת הפרידה, ויש אשר תעמדנה במעגל ואחת מהן בתוך, ורקדו ונפפו ידי כתנתן הארֻכּוֹת. וזקני הכפרים מתחרים במרוץ הסוסים העפים כברקים רוץ ושוב, והראו את כחם אשר לא תש עוד, ובני התהלוכה הולכים הלוך קדמה, ואל “נבי מוסא” מגמת פניהם.

כי זה משה האיש, אשר לפי דברי מדרשנו לא ידע גם הוא בעצמו את מקום קבורתו, שב (לפי הגדת המשלמים) ויתגלה אחרי אלפי שנים לאחד נזיריהם המתבודד ויגלה את מקום קברו. וילך הנזיר ויאסף אליו המון עם רב ויביאם אל המקום ובידו מטה, ויעג עוגה בארץ ויקרא: “זה הוא מקום קבר נבי־מוסא!” ויראו העם ויאמינו. ויקימו על מקום הקבר בית גדול לתפלה, וסביבו בתים רבים למשכן לכל הבאים לבקרו. ויהי המקום הזה, אשר מנגב לירחו מעבר לירדן מערבה, למן היום ההוא למקום קדוש. והמֻשלמים בני ירושלם וכל סביבותיה עד למרחוק עולים לחג שמה מדי שנה בשנה בשבוע אשר לפני חג הפסח לנוצרים, הוא השבוע אשר בו יאספו שנה שנה נוצרים רבים בעיר הזאת. ולהוצאות הבית והחגיגה הקדשות רבים הקדשו, מלבד המכס אשר על כל הערבים מעבר לירדן מזרחה, שתי סאים קמח לכל מענה צמד בקר. והממֻנה על כל ההכנסות הרבות האלה הוא מֻפתי ירושלם, והיה הוא גם ה“מוציא” בכל ימי החגיגה. וכל שבעת ימי החג ארוחת חנם נתנה לכל אלפי החוגגים וכל רעב יבוא ויאכל כאות נפשו. לבני הכפרים ודלת העם יבשלו ארז ובשר, ולחם נתן להם, לאיש איש בכליו אשר יביא, ואם תאוה נפשו לקחת בשר חי ונתנו לו. ולשרים ולגדולים ארוחות נשלחות לאיש איש כפי כבודו אל חדריהם אשר יֵשבו בם.

ודגל מיֻחד לחגיגה הזאת והיה תמיד בבית המפתי, רק ביום הראשון לחג יביאנו אל החרם ומשם יקחנו אתו אל נבי־מוסא, וירד הדגל מדי שנה בשנה ביום הששי, ואת המפתי ילכו בני העיר המתנדבים לחֹג, ובכל ימי השבוע שאחריו ילכו שמה חליפות בני הכפרים אשר מסביב לירושלים, ועברו כלם דרך עירנו. ובאו בני כפר וכפר לבדם, המה ודגליהם, והלכו נושאי הדגלים לראשונה, ואחריהם ילכו המכים בתפים והמצלצלים במצלתים, ואחריהם הזקנים ובידיהם חניתות ורמחים, ואחריהם ילכו יתר בני הכפר, הגברים לראשונה והנשים והטף אחריהם, והיה לפני בואם ירושלמה ועמדו הרחק מן העיר ושלחו ציר לבשר בעיר דבר בואם, ובידם הציר תף קטן והלך הלוך והכות בתף, מכה אחת לכל עשרים צעד, עד באו אל החרם. ובחרם משפחות אחדות שוכנות אשר דגלים להן ותפים ומצלתים, ולכל משפחה “חזקה” על כפרים אחדים, לקדם פני חוגגיהם בבואם, ובא הציר אל בני המשפחה מכריו ותשורה בידו ולקחו את דגליהם וכלי זמרם ועברו ברחובות עד הגיעם אל מחוץ לעיר, ונפגשו את החוגגים הבאים ושבו אתם, והלכו שני המחנות יחד עד בואם אל הקדש, ובדרך בלכתם יעמדו במקומות רבים, ונזירי הכפרים וזקניהם מראים נפלאותיהם לעיני ההמון, כי תעמדנה רגליהם על שפת חרב חדה, או כי יתקעו את החרב בבטנם וישלפוה ממנו, או כי ישטחו לארץ וחרב חדה תושם על גבם החשוף ואיש אחר יעמד על החרב נשען עליה בכל כחו; ויש אשר ישתטחו אנשים רבים על הארץ, והקדושים ירכבו על סוסים ועברו על גבם הלוך ושוב והמשתטחים לא יחושו בעברם, וככה יבאו אל החרם והתפללו שמה. והיה אם רד היום ולנו בירושלם וקמו בבקר והלכו לנבי־מוסא, ואם עוד היום גדול והלכו בו ביום. ובבואם לפני נבי־מוסא ישלחו שנית ציר מבשר, ויצאו לקראתם בני הכפרים אשר הקדימו לבוא יום אחד לפניהם.

והבאים שמה יביאו אתם נדריהם ונדבותיהם אשר נדרו כל ימי השנה לנבי־מוסא, קרבן שלמים (ד’בּיחה) או כל נדר אשר ידר האדם, ויש אשר יביאו אתם בניהם הקטנים למול אותם שם והלבישום משי, ורקמת זהב מקשטת את התלבשת כלה.

ובבואם שמה יש אשר ישבו באהלים, ורבם על פני השדה ישבו כל ימי חגיגתם, יומים או שלשה.

וביום החמישי בשבוע, בבקר, יצא המפתי וכל החוגגים אשר נשארו שם עד היום ההוא, ושבו ירושלמה והעלו את הדגל אתם, והיה גם היום ההוא ליום חג לירושלם בצאת כל המונה לראות בשוב כל המחנה הכבד בכבוד יותר גדול מיום לכתו, ורב בני הכפרים נשארים בירושלם גם ביום הששי גם ביום השבת, הוא יום “שבת ההדלקה” אשר לנוצרים. וקראו לימים האלה “שבוע החַלְוָה” (ג’מעת אלחֲלָוָה) כי בימים האלה יקנה איש איש מבני הכפרים “חלוה” להביא לביתו זכר לימי החג. והחלוה עִסת סֻכּר היא אשר יטגנוה בקמח ובשמן השֻּׁמשמים.

כ“ז אייר תרנ”ו.


 

VI. מהחיים הכלכליים והמדיניים של ירושלם.


א. מסחר האתרוגים.

השיקו היקבים תירוש!

ביום הראשון לשבוענו זה, בשעה הרביעית אחרי הצהרים בדיוק, תקע השופר הגדול שבשכונות יקב “ראשון לציון” את תקיעתו הגדולה, והעבודה החלה; ובלי חשך, בלי הפוגה, ובלי חבוק ידים אף מעט תלך הלוך והתמשך משך שבועות אחדים. הכרמים הומים, הדרכים הומות, היקב הומה, אכרי מושבותינו השונות, בני משפחתם, בוצריהם, שומריהם, עגלותיהם וגמליהם, משרתי היקב, פקידיו, ומפקד כל צבאו; אתוני האש היוקדת, ומכונות הקרח הנורא, והמון מלאכיהם “בלולי קדח ובדודי קרח” – איש איש על עבודתו ועל משמרת משאו לא יעדרו רגע. והכל, הכל יחד, סובב הולך ב“תנועה תמידית” שם לאור החשמל29, עד אם כלה בציר, וכל עסיס המשקה “המשמח אלהים ואנשים” יעצר כלו מפרי הגפן עד בלתי השאיר נטף.

– ובאותה שעה עצמה החלה התנועה גם במרכז אחר בתוצאות ארצנו הקדושה, בכל גנות “עץ ההדר” ופרדסיו בשפלה ובגליל, כי בשבוע הזה החל משלוח האתרוגים מארצנו אל כל הערים והארצות אשר בהן יש דורש להם ו“הפטמה היונית” לא תקעה בהן שרשיה.

ומה מעטות הן הארצות האלה, וגם בהן מה מעטו בני מין הקונים האלה, וכנגדן הנה ארצות כגליציה ורומניה, ואוסטריה ואונגריה30 ואמריקה ואשכנז, אשר בהן חלק גדול מאחינו, אין כמעט כל זכר לאתרוגי הארץ הקדושה; וגם בארץ רוסיה הגדולה והרחבה, הארץ אשר בה רב מנין ורב בנין מאחינו, והוכוחים והפלפולים על אודות אסור “הלימון היוני” וחבוב פרי ארץ הצבי, מפי רבנים וסופרים וחובבי ציון, הם בה כמים שאין להם סוף – גם בה עוד טרם פרץ לו אתרוג א"י דרך כראוי לו, וממאה אלפים אתרוגים בערך, יבול כל ארצנו בשנה החולפת הברוכה, נשארו כארבעים אלף בטריסט, באודיסה, ובוַרשה שלא נמכרו.

והדבר הזה טעם מספיק הוא לחזיון, אשר הננו רואים בסוחרי ארצנו במסחר הזה, כי גם אחרי בקיאתם בעסק שהם עוסקים בו זה עשרות בשנים, ואחרי כל חריצותם הגדולה, אשר לדברת בעלי בריתם בחו“ל היא אולי עוד יתרה מדי… אין אף אחד בהם אשר התעשר, וישנם גם רבים אשר התרוששו בו. פי סוחרינו מלא אמנם תמיד אך תלונות כי מפסידים הם שנה שנה, ואם תשאלום: “למה זה איפוא תשובו לסחור?”, יענוכם תמיד את התשובה המספקת הידועה: ומה איפוא נעשה למחית נפשות ביתנו?; אך הדבר הזה ברור הוא כי עפ”י רב המה מוצאים את פרנסתם בצמצום כל עוד לא הפסידו; ולולי היה המסחר הזה מעין מסחר של בירזה, ולתקות הרבות המפתות את בעליו ישנו מעין כח מושך אדיר למשך אליו גם את אלה אשר השקיעו בו כספם לא אחת לא שתים, מי יודע אם נמצא דואג לכל אחינו לזכותם באתרוג של מצוה מן המֻבחר.

ובכל זאת טובים הימים האלה למסחר הזה מן הימים הראשונים; שאז רבו אתרוגי קורפו המובאים גם לארצנו, לא רק – לחרדים המהדרים כ“א גם לרבים מן ההמון, ועתה רבו היוצאים, והבאים מעטו ויהיו לסגלה רק ליחידי סגלה. התקופה הטובה בערך לקודמת לה, החלה בשנת תרנ”א, אז בצאת האסור הגדול על אתרוגי היונים אשר כפיהם נגאלו בדמי אחינו, ורבים מבני עמנו אמרו סוף סוף בלבם: הן גם לנו ארץ, ארץ קדושה וברוכה המגדלת גם היא פרי עץ הדר; ואם בכל דבר עלינו המצוה לזכרה, במצוה עצמה על אחת כמה וכמה. אז גדלה ההתלהבות, לאתרוגי א“י נמצאו גואלים ודורשים מכל עברים, ובמשך שנים אחדות באו סוחרי חו”ל בעצמם הנה בעת הזאת לעמד על המקח ולברר להם האתרוגים שהם רוצים בהם, אך עברו ארבע שנים והנה חלפה עברה ההתלהבות הראשונה, ורבים מאחינו שבו בגלוי או בסתר לאתרוגיהם המהֻדרים אשר המה זונים אחריהם, והסוחרים ראו גם הם כי רבו ההוצאות והטלטול מכדי הרוח אשר יוציאו ממסחרם ויחדלו גם הם לבוא, ואשר יאבו לקנות יקנו ע"י עמילם (קומיסיונר), הוא מר ט. גולדברג הירושלמי.

היפים שבאתרוגי א“י המה תוצאות הגנות אשר אצל יפו, והמהֻדרים שבהם לא יבושו גם בפני המהדרים שבאתרוגי קורפו, ובכל זאת אתרוגי קורפו יותר רעננים בחו”ל מפני שאין עליהם לעבר משך זמן ארך על פני הים כאתרוגי א"י, ובשולם גם הוא מאֻחר לבשול אתרוגי יפו, וכרתום מעל עציהם בזמן יותר קרוב לחג הסכות.

ולא רק ביפים נעלים אתרוגי יפו על שאר אתרוגי ארצנו כ"א גם בכמותם. כי יפו מוציאה כמעט חצי ממספר כל אתרוגי ארצנו, מחמשים עד ששים אלף ועל יפו יחשבו גם אתרוגי לפתה [נפתוח] וארטז [עיטם] אשר בסביבות ירושלם העולים במספרם לערך אלף לשנה, ואתרוגי עקרון, ופתח תקוה, וגן שמואל אשר עוד מעט ורב יבולם מאד.

ומלבד אתרוגי יפו הנה רבו גם אתרוגי אם־אלפחם, וחטין אשר בגליל, ומספרם יעלה גם הוא מחמישים עד ששים אלף לשנה, ועל הגליל יחשבו גם אתרוגי ראש פנה אשר בגנות אחינו אכרי המושבה הזאת איש איש על יד ביתו, ואתרוגי נצרת31.

במה דברים אמורים? בשנים כסדרן; אבל ישנן שנים אשר יבולן ימעט הרבה מהמספר הנזכר, ובשנתנו זאת רבת השלג והקר נפחת מספר האתרוגים עד החצי מאשר היה בשנה החולפת, “אך כנגד זה הם יותר מהֻדרים” – יבטיחונו סוחרינו.

ויפו היא עיר המרכז לסחר האתרוגים בארצנו, כי דרכה יעברו גם כל אתרוגי הגליל, והסוחרים הגדולים רבם מירושלם והמה סלאנט, ומוטרו, ולוי, ועמקיה, וחבריהם. והיה אחרי חג הפסח, אך יחלו העצים להשליך נצתם מפני פרים, והחלו הסוחרים לחכר מבעלי האחוזות את גנותיהם. והדבר הזה מתנהל אמנם עד היום בלי סדרים, והוא הוא המרושש לפעמים את הסוחרים עצמם, בהעלותם את סכום החכירה עד בלתי השאיר להם כל רוח, אך כל עמל אנשי לב לתקן תקנות בזה היה עד כה ללא הועיל, כי סוף סוף חפץ כל חוכר לנסות מזלו הוא, רק בשנים האחרונות החל אחד מאחינו לחכר את הגנות כלן, ואחר ישוב הוא וחכרן לסוחרים, לאיש איש באשר ירצה.

ובבוא ימי תמוז האחרונים, וזמן בכורי האתרוגים יגיע, וירדו הסוחרים המה ופועליהם ליפו, והעבודה החרוצה הנותנת מחיה ברוח לחמשים משפחות בערך מבני אחינו במשך ירחים אחדים – תחל בגנות ובבתים, ונמשכה עד אחרית חדש אלול.

ויצאו הפועלים ראשונה אל הגנות ובחרו באתרוגים אשר כבר בשלו די צרכם, וכרתום בשום לב לבלתי ישבר עקצם, ולבלתי תאנה כל רעה לפטמתם32 וחבשום בחתוליהם והביאום הביתה.

אז תחל העבודה היותר קשה, ואשר בה תלוי כל שכר הסוחרים, היא עבודת סדור האתרוגים למיניהם: למֻבחרים, לראשונים, לשניים, ולשלישים, את העבודה הזאת יעבד הסוחר בעצמו עפ"י הרב, ובאשר אין חותם קבוע על כל אתרוג לברר היטב לאיזה מין צריך לצרפו, והאדם (ולו גם יהיה סוחר אתרוגים) הוא סוף סוף קרוב לעצמו, ועל כל השיך לו יביט בעיני חבה יתרה, מובן מאליו כי פעמים רבות יקרה שהאתרוג עצמו אשר יחשבהו הקונה על מין זה יחשבהו המוכר על מין המבחר ממנו הרבה, וכל עקר הסכסוכים שבין סוחר האתרוגים ומכריהם המה תמיד מעין זה. ואלה היושבים מרחוק ואינם יודעים כמה ייגע הסוחר עד מצאו לו אתרוג מבחר יבואו גם לפעמים בטענות ממין זאת: “הן האתרוגים בארצכם כתפוחי האדמה אצלנו, ולמה זה איפוא לא תשלחו לנו טובים במקום הגרועים?”.

ובכל זאת, בדבר הזה יד קוני אתרוגי א“י על העליונה הרבה יותר מקוני אתרוגי קורפו. כי בשעה שהראשונים נמכרים תמיד עפ”י הראיה, והמה מֻנחים מסֻדרים למיניהם בתבות קטנות, הנה אתרוגי קורפו מערבבים יחד, והמה נמכרים בתבות בנות מאתים אתרוגים, ואת כל תבה יפתח הקונה בצדה אשר יבחר, והוציא משם כעשרה או כעשרים אתרוגים מכל הבא לידו, ועל פיהם יקצב את מחיר התבה כלה מבלי דעת כלל את “מציאתו” אשר רכש לו.

אחרי עבודת הסדור תחל עבודת חתול האתרוגים בלֶבד אשר יגן עליהם מחֹם וחכוך; ואחר יכבשו את האתרוגים המחתלים בתבותיהם הקטנות אשר מספרן עולה שנה שנה לחמשה עשר אלף בערך, וחצין נעשות ע"י אחדים מאחינו בני יפו.

ומעתה האתרוגים עומדים למכירה. וזאת היא השאלה היותר גדולה המנקרת במוח סוחרינו המלא עתה חשבונות רבים במכתבים, ובטלגרמות, ובמודעות, ובפלפולי סוחרים וקונים, וכל כיוצא בהם.

סוחרים אחדים מאחינו בני חו“ל באים עוד היום ליפו בחדש הזה, וקנו די צרכם. כשלשים אלף אתרוגים יקנה מר גולדברג הנז' לשלחם לבעלי בריתו הרבים בחו”ל; ויתר האתרוגים נשלחים לשוק הגדול שבטריסט לשתפי סוחרינו הנוסעים שמה מדי שנה בשנה או לעמיליהם, ולעמילים אשר בורשה ואודיסה, הן ראשי ערי המסחר לאתרוגי ארצנו. ואך חלק קטן ישלח לאנשים פרטיים על פי דרישתם אשר ידרשו בפרוש.

ונשלחו האתרוגים החוצה עד כעשרים לחדש אלול, וכל האתרוגים אשר יכרתום מעל עציהם אחרי העת ההיא ישארו ל“ברכה” בקרב הארץ.

– והכל תלוי במזל, ואפילו ארבעה מינים שבלולב. עקר הברכה היא על הלולב, וארבעת המינים נקראים על שמו; ובכל זאת אין זוכרהו כמעט בכל דבר המסחר הנפרץ הזה, ואין מביט אל “גבה קומתו”, אך הפעם אל נא נפטרהו בלא כלום.

הלולבים הטובים מובאים מגינובה שבאיטליה, וגם באלכסנדריה עיר התמרים רבים הלולבים מאד ומספרם יעלה משתים עד שלש מאות אלף, וסחרו בהם אחינו הספרדים בני העיר הזאת, גם ביפו ובסביבותיה רבו הלולבים, אפס כי לא יצלחו לשלחם על פני הים מחשש הרקבון.

וההדסים רֻבם מאיטליה, וגם בא"י רבים הם בגליל, והביאום משם אל כל ערי ארצנו, אך החוצה לא ישלחו למעוט מחירם.

– לא פעם ולא שתים שמעתי את סוחרי האתרוגים מברכים את ה' על אשר שם קץ מכרח לכל המסחר הזה ביום קבוע, כי בזאת יוכלו לנוח למצער אחרי כן מעמלם הרב. התברכו גם אתם, חביבי הקוראים, את ה' אשר שם הפעם קץ לגליוני–ולדברי אשר אולי הלאיתיכם במו?.

ב' אב תרנ"ח


ב. פרשת עגלונים.

1. אין מזל לישראל– ואפילו עגלון. חיי עגלוני עירנו, אשר רבם מבני ישראל, בנס הם עומדים למיום היות מסלת הברזל בארץ, וכל פרנסתם נמצאה להם רק מבני העניים אשר לא תמצא ידם לשלם מחיר המסע במסה"ב גם בכתה השניה, כי מחיר המסע מירושלם ליפו בכתה הזאת עולה גם הוא לחמשה רבעי מגידי (ערך חמשה פראנק ושליש), מלבד שכירות העגלה אשר על הנוסע לשכר מביתו ועד התחנה, אם לוקח הוא אתו חפצים רבים, ומלבד אשר היה עליו לשלם גם בעד ילדים מבני שבע ומעלה כמחיר הזה. ויבחרו העניים לנסע ליפו בעגלה ולהצטער כל הלילה (תחת שלש השעות וחצי אשר בהן תגיע רכבת מסה"ב ליפו) ולשלם רק שלשת רבעי מגידי לנפש, ובעד ילדים לא שלמו מאומה. ויהי הדבר הולך ונוהג כן עד היום. ומנהלי המסלה ידעו כל זאת ולא כוננו כתה שלישית זלה לעניי עם, כי אמרו פן יצא שכרם בהפסדם ברדת אל הכתה השלישית רבים מאלה הנוסעים עד כה בכתה השניה, ויהי השנה הזאת ויפקידו פקידים ברמלה לשאת במשך ירחים אחדים את ראש הנוסעים בעגלות יום יום, ואחרי כל הספירות המדֻיקות למיניהן החליט להוסיף כתה על הראשונות, ויודיעו במודעות כי מיום 15 מאי תשלבנה אל הרכבות עגלות מסע מיחדות לעניים ומחיר המסע שלשה רבעי מגידי, ולילדים רק כשליש מגידי. הפעם נכרת כל אכל מפי העגלונים, ועתה חושבים המה מחשבות לעשות להם קרונות פשוטים והושיבו בהם כעשרים איש לקרון ואת המחיר יורידו עד הדיוטא התחתונה.

ל' סיון תרנ"ו


2. –“וחי אחיך עמך” זה הוא נסח מודעת השבוע הזה, כי עגלוני אחינו אשר פקידות מסלת הברזל העיקה עליהם “כאשר תעיק העגלה” המלאה לה כצאן עניי אדם היושבים צפופים בכתה השלישית החדשה, השתתפו עתה ויורידו את מחיר המסע ליפו עד לחצי מגידי (כשני פראנק ורבע) בעגלות המסע, ולשלשה בשליק (כפראנק ושבעים צנטים) בקרונות, וילדים יקבלו חנם, ולפי הנראה תועיל להם השתתפותם זאת וקריאתם אל אחיהם, למצוא למצער את חית נפשם בצער.

י' תמוז תרנ"ו.


3. התזכרו עוד קוראי את “עגלות בני גרשון ובני מררי” אשר בספורי משוררנו יל"ג השנון?

אנכי אודה ולא אבוש, כי כבר שכוח שכחתין, אך זאת עודני זוכר כי לא גדולות ומרֻוָּחות היו, ובני האדם היושבים בהן ישבו צפופים ודחוקים כדגים המלוחים במכבשם.

ואת המראה הזה הננו רואים כיום בעגלות “וחי אחיך עמך!” אשר זכרו כבר בא באחד ממכתבי הקודמים, כי אחינו העגלונים האומרים להתחרות את מסלת הברזל ולהשוות בכל זאת את המשקלת בהכנסותיהם–מוסיפים באנשים ובנשים ובמשאות בעגלותיהם בו בשעור שהורידו מן המקח. ומשוררנו או כותב אחר, אינני זוכר לנכון, אשר יעץ להניח מ“עגלות בני גרשון ובני מררי” למשמרת למזכרת עולם, ביראו פן יאבד זכרן מני ארץ, יוכל לנוח עתה בשלום בדעתו כי נמצאו גואלים להן.

אך למרות כל אלה יד מסלת הברזל הולכת וחזקה, אף כי גם שמה גדול הלחץ והדחק, כאלו התערבה את העגלות לראות יד מי תגבר בלחיצת ישראל, ובמשך שבועים נסעו בה בכתה השלישית יותר מאלף איש.

כ“ו תמוז תרנ”ו.


ג. אחרי עבודות אחרית השׁנה.

כלתה השנה, ואתה יחד תמה ונשלמה עבודה רבה לרבים מאחינו בני עירנו. עתה נגֹלה המעמסה הכבדה מעל שכם כל העוסקים במוסדותינו השונים אשר החלו לפרות ולרבות בימים האחרונים, מעל גבאיהן וסופריהן מנהליהן ושמשיהן אשר היו עד כה עסוקים כל כך בעריכת ספרי חשבונות מפעליהם וכל מיני קולות קוראיהם ושליחתם אל כל כנפות הארץ; עתה כלתה העבודה לשנוררינו הפרטים, אשר עוד טרם תמו מעירנו, המתחרים איש את רעהו במשלוח בקשות שבכתב ושבדפוס, ומתנות אתרוגים, ומעשי עצי זית, וקבצי פרחי א“י, וכל כיוצא בהם – לכל אלה מאחינו בחו”ל אשר זכו כי שמם ואדרסתם יהיו נדפסים פעם באחד גליוני העתונים המפרסמים את שמות המנדבים לטובת ארצנו הקדושה. סוף דבר: כל אלה אשר “קרידיט” ביד רחבה נפתח להם בבתי פקידות הפוסטה שבעירנו משעת זרעם זרע הצדקה עד קצרם קצירו, כל אלה אשר מִלאו את ידי פקידי בתי הדואר עבודה יומם ולילה בחדש הזה המסֻגל כל כך לזעזע את נימי החסד והרחמים בלב כל איש ישראל – כל אלה ינוחו להם עתה בלב נכון בטוח כי “הימים הנוראים” עשה יעשו את תפקידם, ועץ הצדקה יתן פריו כראוי לרחמנים בני רחמנים.

גם להמון מדפיסינו וליטוגרפינו, וכורכינו אשר דחו עד כה כל עבודה פרטית שנתנה להם עד אחרי עבור “ימי המעשה”, באו ימי מנוחה מעבודתם הפונה רק כלפי אחינו שבגולה. ועבודת אחינו אלה אמנם רבה היא מאד בימים האלה, בהיותם ממלאים לא רק צרכי עירנו בלבדם, כי אם גם צרכי כל ערי ארצנו הקדושה מחברון ועד יפו בנגב, ועד טבריה וצפת בגליל. בדבר ההדפסה תחשב ירושלם לעיר הראשה בארצנו, ואליה יפנו כל הנצרכים לדברים שבדפוס ביתר ערינו, אשר כנשמע אינם מעטים גם שמה, ועל כל מיני העבודות האלה יחיו מדפיסינו פה, ובהן תלוי עקר קיומם.

כ“ו תשרי תרנ”ט.


ד. “הנדיב בעיר” ופושטי היד.

אך שעות ספורות שהה הנדיב בעירנו, אך בערב לפני בואו נודע כי בוא יבוא הנה; והזמן הקצר הזה היה כבר די למאות דלים לעורר בקרבם את תאבונם, ולהכין מכתבי בקשה בספרם איש איש נגעי לבבו, ולהתגודד אגודות לפתח בית המלון ובכל הדרכים אשר ידעו כי יעבר שם, ולהושיט את המכתבים האלה לידו, או להשליכם אל תוך מרכבתו. אך נדיבנו לא פנה לאיש, ואת כל המכתבים אשר הגישו לו קרע אחד אחד, וישליכם ארצה לעיני עורכיהם הנדחקים להגיע עדיו, ובדבר הזה היטיב מאד לעשות.

מלחמת טובת הפרט בטובת הכלל מלחמה ישנה נושנה היא, ובכל מקום פגוש נפגשנה, אכן החלף תחליף צורותיה כלבוש, אך כבוד לא יכבד להכירה. העני הפרטי המקוה לנדבה קטנה אשר תושיעהו ליומו, איננו מציר לו כלל את חלול כבוד הכלל ואת הרעה אשר תוכל לצמח לו ולהכלל, בהאסף אליו עוד מאה או מאתים כמוהו עד כדי להיות למעמסה על מי שיש כבר בלבו לעשות טוב וחסד, ולטעת בקרבו את הרשם והרגש כי הכלל כלו אך אספת בני “הב הב!” הוא. כל עני הכותב “בקשתו” חושב תמיד כי הוא הוא היחיד בכתיבתו, היחיד בצרכיו הנחוצים לו מאד, והיחיד במצבו הרע; ואם לא יחיד הוא, הנהו למצער היותר נצרך בכל חבריו, ובקשתו תמלא בלי כל ספק. ועל בני הכתה הזאת מה רבו גם אלה אשר אינם מן הנצרכים ביותר, אך פתאום התבוננו כי דבר זה או זה חסר להם, ובו היתה ישועה צומחת להם לכל ימיהם. ומה רבו גם אלה החושבים בלבם: מה נוכל להפסיד? מי יודע? אולי יושיענו זה?

כל אלה אינם בלי תפונה מן העשירים שבעדה, ואיש איש מהם מרגיש בלי תפונה במחסורו אשר יחסר לו. אך שכוח ישכחו כי בהתאספם כלם יהיו לגדוד אשר אי אפשר להשביע רעבונו פעם אחת, וכי נדיב אשר בא לשעה אי אפשר לו לבחן צדקת מכתבי כלם. לאיש כזה אי אפשר למלא בקשת כל איש פרטי. וסוף סוף מה היא הצדקה אשר להם להנות מטובו יותר מכל יתר מאות האנשים אשר בושו להושיט ידם לנדבה, או כי חסור חסר להם גם הכסף המעט לשלם לסופר העורך מכתבי הבקשה?

דבר כזה נוהג בכל מקום, ביאת איש נדיב ידוע מעוררת תמיד את תאבון הנצרכים לעזרה אשר הנם מוצאים לעצמם איזה צד זכות לגשת אליו בבקשתם; אך בירושלם עירנו, היא העיר אשר גם בעל המלאכה גם החנוני לא תמיד יראה בה ברכה בעמלו עד כדי כלכל נפשות ביתו ברוח, התפתח המנהג הזה במדה יותר גדולה לימי שבת השר מונטיפיורי ז"ל לפתח מעונו ושקי שקלי כסף לפניו לחלק שקל שקל לאיש איש מבני העדה אשר עברו לפניו כבני מרון, ועד ימי קבל יתר הנדיבים בקשות כאלה במלאותם חפץ עורכיהן, או לא.

ועורכי הבקשות האלה, הזוכרים עוד כי לפני שתים עשרה שנה קבל נדיבנו זה בעצמו מאתים מכתבי בקשה, וכל עורכיהם נענו ונהנו ברב או במעט בכסף אשר עזב אז לתכלית זו – היפלא אם השיאתם טובת עצמם לשוב ול“נסות מזלם” גם הפעם?

אכן רע ומר לעני לראות תקותו, אשר אולי עלתה לו במחיר לחם יומו, נכזבת ואבדה, כי גם אנשים כאלה היו בלי תפונה בין עורכי הבקשות, אך אם תועיל להם המחאה הגלויה הזאת מצד נדיבנו להורותם דעת לבלי אבד עוד לחם ימיהם בתקות כאלה, אם תועיל קריעת המכתבים לקרע גם את המנהג המחלל את כבוד ירושלם אשר בין כך ובין כך הוא מנאץ כבר ברב תחנותיה ובקשותיה – אז תהיינה השעות האחדות אשר שהה נדיבנו בעירנו לברכה לטובת כלל יושביה.

ה' אדר תרנ"ט.


ה. בני ירושלם והעבודה במושבות.

– וחברת “ישוב ארץ הקדש” הצליחה בין כה וכה לשלוח כשלשים פועלים מבני ירושלם אל המושבות, אל רחובות. ואל גדרה, ואל ראשון לציון ואל פתח תקוה, והיא נכונה להוסיף לשלח עוד, כי השמועות הבאות על אודות פועליה הראשונים משמחות לבב, כי כבר הספיקו להראות חריצותם בעבודתם ואהבתם אותה, ובעליהם בני המושבות מרבים להללם. ובכן גם הלום ראינו אחרי רואנו כי אמנם הרבה שתדלנות עושה, ודבר הישרת הדרך לפני הפועל עד היותו לפועל חשוב הרבה מכל תמיכתו אחרי כן; כי אך נכבוש נכבשה לפניו הדרך הלוך ילך בה מעצמו והגע יגיע לתכליתו. לולא נוסדה החברה הזאת עתה, מי יודע כמה שנים עוד ישבו הצעירים האלה צפופים בירושלם ללא עבודה וללא פרנסה, ואיש מהם לא העלה על לבו לכתת רגליו אל המושבות ולחפש לו עבודה; גם אם עשה כזאת מי יודע אם היה מכון את המקום ואת השעה למצא את אשר הוא מבקש? ועתה כי נוסדה החברה ותשם לב להשתדל בעד פועלים מבני ירושלם במושבות, והנה נודע כי אכן ישנם אנשים כאלה בירושלם, וכחות נרדמים רבים הקיצו ויחיו, ובשמחה הקדשו לעבודת אדמת ישראל, לתפארת ירושלם ולטובת המושבות.

ט“ז שבט תרנ”ז.


ו. התירים בירושלם.

ותנועת התרים בארץ החלה זה עתה, למן האנגלי הנוסע בצבים ובכרכרות ועד הרוסי אשר ברגליו ילך; מן האציל האנגלי אשר שבעה נפשו עד לזרא מנעימות חיי ההתמדנות האירָפית ובא הנה לשאֹף רוח תחת השמים החדשים על הארץ החדשה, ועד הצעיר האנגלי המשוטט עוד באויר האידאלים הנשאים ובא הנה למצֹא לו פתרונים לשאלות החיים והבריאה והאלהות; מן הרֶוֶרֶנד האנגלי הבא הנה לקבֹּע יתדות אמונתו הרופפת מעט, בראותו בעיניו את כל המקומות אשר בהם נגלו האלהים לבני האדם, ועד העלמה האנגלית הטשה על סוס קל ובאה לחזות מחזות בני האדם בארץ ערש ילדותם; מן… ומן כל מיני האנגליים למיניהם “המרימים פעמיהם למשואות” להשליך שם את אבן המעמסה המעיקה להם על לבם, ועד האכר הרוסי הפשוט אשר נדר לאלהיו אם יעלה על ערש יצועו עד ראותו מקום קבר גואלו אשר שם נפשו כפרו – כל “הפנים החדשות” האלה החלו עתה לעלות כילק על הארץ, וכל ההמון הגדול הזה הומה וסואן, בא והולך, אוכל ושותה, נוסע וקונה – ושוק החיים נפתח בירושלם.

כי אמנם עתה באו ימי התקופה האחת אשר בה לא יאלצו בני ירושלם להתפרנס רק זה מזה, ולאכל איש בשר זרועו, אלה המה ימי הפקודה לפֻנדקנים, לתרגמנים, לחלפנים, לחרטים, ולעגלונים ולבעלי הסוסים והפרדים, אשר הם יעגנו כל השנה.

בבתי המלון רבה התנועה, והידים אשר נחו זה כשמונה ירחים מלאות עתה עבודה. אורחות באות ואורחות הולכות, וטלגרמות תבואנה יום יום מערי הארץ להודיע מספר הבאים. עתה יתֻקן כל בדק, עתה יקֻשט כל חדר, והבית כלו ילבש מחלצות, ודגלים מנפנפים מעל פני כל חלונות החדרים, דגלי כל עמי האורחים היושבים עתה בהם.

בהחל כמרי המנזר הארמני לבנות את “הוֹטל הוברד” הגדול לפני שער יפו בתוך העיר אמרו רבים: מי ימלא את כל החדרים האלה? והנה באה השנה החולפת וכל בתי המלון יחד היו כל כך צרים מהכיל את כל האורחים הבאים, עד כי בתי יחידים רבים היו בין־לילה לבתי מלון, ועוד לא הספיק המקום, עד כי אמרו אחדים לשכֹר את חדרי השנה אשר בבתי הספר ליהודים בימי הפגרה. ועתה הנה נוספו בשנה הזאת בעירנו עוד שני בתי מלון גדולים: בית “הוטל מֶטרופול” אשר מחוץ לעיר, ובית “הוטל לואיד” בתוך העיר, ובבית “גרַנד ניו הוטל” אשר גם הוא למנזר היוני נוספה יציע חדשה על פני כל הבית ויגדל כפלים.

ובין כל בתי המלון המשֻׁבחים יצטיֵן בית המלון הישראלי “הוטל–קמיניץ” בירושלים וביפו, אשר כוננהו והקימהו אחד מאחינו בני ירושלים, וכל האנגלים ויתר עמי הארץ הבאים חדריו פיהם מלא תהלתו לנקיון, לנחת רוח, ולטוב המאכלים הכשרים.

ולא רק המאכלים הכשרים ינעמו לחיך התרים, כי אם גם יין ישראל. הנה יין ראשון־לציון עולה כמעט על שלחן כל בתי המלון הגדולים בארצנו.

ולפני בתי המלון התכונה רבה, הרכב משתקשקים. הסוסים צוהלים, הפרדים מצלצלים בַּמְצִלות אשר על צואריהם ועל לחיהם, עומדים הכן לשאת כל משא האורחה אשר קפלו לעת המסע. והתרגמנים סובבים, מפקדים ודואגים כי לא יחסר דבר לה“חָוָגָ’ת” אשר המה עומדים לשרת לפניהם.

התרגמנים האלה כלם חבר בחורים המה אשר למדו בילדותם אך מעט מכל לשון ולשון אשר ידברו בה תרי הארץ, ואת ההלכות המתיחסות להוראת הדרכים ומקומות הקדש לנוצרים, ושרות האדונים הגדולים. והיה בבוא ימי פקודתם וקנו עולמם בשעה אחת, כי יש אשר ישתכרו בימים מעטים מחית כל ימי השנה, על חשבון האדונים יאכלו וישתו בבתי המלון ושכרם אתם ביד רחבה. ענף הפרנסה הזאת לפי תנאיו רק לבני הנוצרים הוא למנה, ואין איש מאחינו נטפל אליו, כי למי ישַׂבר התרגמן היהודי? היוחיל לאחיו האצילים אשר יבואו אולי ארבעה או חמשה לשנה; וגם הם רֻבם מתנכרים אל אחיהם? ובכן אין מורי דרך יהודים. ואם יקרה לפעמים בין תרי הארץ העשירים איש יהודי אשר יאמר לראות גם את אחיו “איפה הם רועים”, אין לו הכּשׁר לזאת, ותרגמנו הנוצרי מוליכהו אל כל קדשי הנוצרים, לא יחסיר חלילה אף אחד…

לא כן פרנסת ה“חלפנות” אשר גם היא יונקת רֹב שפעה מתרי הארץ, כי כמעט כֻּלה לבני ישראל נִתְּנה. ודבר חלוף המטבעות גדול בארץ הזאת. הנוסעים מביאים אתם או שטרות ניר או מטבעות זהב להקל משאם, ופה בארץ לא יוכלו לפרטים בחנויות בקנותם דבר כי המעות יקרות פה. ונאלצו לפרטים אצל השלחני. בימים האלה ירד מחיר מטבע הזהב ומחיר הכסף יעלה, לא כן באחרית החרף בהאלץ הנוסעים השבים אל ארצם לשוב ולאסוף את מטבעות זהבם מן הארץ כי אז ישוב מחירו לעלות.

והחָרָטים העובדים במלאכת עצי הזית, גם המה רבם מבני אחינו המה. אך רבם נאלצים לעבד בבתי אדונים מבני הנוצרים. בהיות התרגמנים מוליכים את אדוניהם תמיד אל אחיהם המה. ולא זר הדבר לראות גם את האורח היהודי הולך עם תרגמנו לקנות זכרונות ארץ קדשו הוא מחנויות הבעלים האלה. ובכן כבד ליהודים להחזיק מעמד במלאכה הזאת בעצמם, ורק חמש או שש חנויות ליהודים לממכר החפצים האלה, וגם המה לא העשירו בעבודתם. בעת אשר לרבים מאד מבני הנוצרים חנויות נהדרות מלאות מעשי ידי החרטים היהודים העניים. בשנים האחרונות האלה החלו גם בתי המסיון השונים להכרית את ענף הפרנסה הזאת מפי אחינו בפתחם גם הם חנויות למעשי עצי הזית, ומטרתם הקדושה בעיני תרים רבים היא כאבן השואבת למשֹׁך אותם אליהם, ובזאת נאלצו רבים מאחינו אשר נשבר מטה לחמם לעבד עבודה בבתים כאלה.

העגלונים רבם יהודים, ובעלי הסוסים והפרדים רבם המֻּשלמים יושבי סוריה הצפונית.

והתרים האנגלים אשר יבואו הנה בראשית ימי החרף יבלו ימים מעטים בארץ ישראל, בבירות, בהר הלבנון ובדמשק, ומשם יסעו מצרימה לשבת שם רֹב ימי החרף בקַירוֹ ועל שפת הנילוס, ויש אשר ירחיקו ללכת עד ארץ הֹדו ושבו בימי האביב אל ארצם. ויש אשר לראשונה יסעו מצרימה וישבו שם רב ימי החרף, ובאחריתו יבואו הנה.


ז. עולי הרגל הרוסים.

– עתה הגיע “תור הרוסים” בעירנו. האנגלים אשר באו בחרף הזה כבר נסעו לדרכם זה יותר מחדש ימים ואחרים עוד טרם באו תחתם, אך הרוסים באו כבר במספר הגון, ואלף ומאתים איש נמצאים עתה בבית האורחים אשר ל“חברה הרוסית הפלשתינית” בירושלם.

לא כתרים האנגלים כתת התרים הרוסים. האנגלים יבואו הנה מלאי עשר ותנועה, על סוסים יטושו, במרכבות ירוצו, מתרגמניהם אתם, ולפניהם ילכו הלוך וצלצל בזוגים אשר בצואריהם אורחת פרדיהם וחמוריהם נושאת אהליהם וכל כבודתם וכליהם אשר למאכל ואשר למשכב ואשר למלבוש ואשר למרחץ; והרוסים בגפם ילכו, רגליהם מרכבם, ושכמם פרדם. וככה ילכו איש איש ושקו על שכמו, ומקלו בידו, ועברו בארץ כלה בכל מקומות קדשיהם אשר בעין כרם ואשר בבית לחם ואשר בחברון וביריחו ובירדן ובנצרת בגליל ושבו ברגליהם ירושלמה לפני חג פסחם. לפנים, ומסלת הברזל עוד טרם תהיה בארץ, ראה עוד כל נוסע על דרך יפו את אורחות הרוסים הולכות ברגל גם מיפו ירושלמה, אך בשנים האחרונות האלה נאסרה עליהם ההליכה הזאת, ובמסלת הברזל יבואו כלם במספר ירושלמה, וככה ישובו ליפו.

והבאים רבם ממפלגת האכרים המה, ומעטים בהם בני מפלגת הסוחרים העשירים והמשכילים, ואם אמרנו לדעת מתכנת אלה מול אלה והבאנו במספר את המטות אשר ערכה החברה הרוסית הפלשתינית לאורחיה בירושלם וידענו.

החברה הזאת המשתדלת בכל כח להרבות את מספר הרוסים והתרים ולהקל מעליהם את כבד הטלטול ומשא ההוצאות, מלבד אשר בהשתדלותה תנתן הנחה לנוסעים בכל בתי פקידות מסלות הברזל והאניות, הנה הכינה בירושלם בית אורחים גדול להם ובית תבשיל. ותערך את אורחיה לשלש מערכות, בני המערכה הראשונה שלם ישלמו לה ארבעה רו“כ ליום בעד דירה ומאכל “כיד המלך”, בני המערכה השניה ישלמו רו”כ ועשרים קאפ' עד רו"כ ושמונים קאפ‘, ובני המערכה השלישית ישלמו עשרה קאפ’ ליום: שלשה למלון, אחד למים חמים לטה, וששה קאפ' ללחם ושתי סעודות ליום. ובכן עולה מספר המטות אשר לבני הכתה הראשונה והשניה יחד לששים, מלבד המקום אשר לה בעיר פנימה לארבעים מטות, ולבני הכתה השלישית ערכה מטות אלף ומאתים וחמש וארבעים, ומקום לה להוסיף עוד שלש מאות מטות להם בעת הצורך.

בבני הכתה השלישית רב מאד מספר הנשים על האנשים, ובעת הזאת עולה מספרן כמעט לשמונים למאה. מספר הרוסים הבאים מדי שנה בשנה ירושלמה יעלה לערך שלשת אלפים, ולפני חג הפסח ברבות מספרם לא ימצאו להם רבים מקום בבית האורחים אשר לחברה ושכנו בבתי המנזרים אשר לפטרירכיה היונית.

ובכל הקמוץ הגדול אשר יקמצו התרים הרוסים יוציא איש איש מהם בארצנו בערך ארבעים רו"כ מלבד הוצאות המסע הכלליות. רב הכסף הזה הוא לנדבות בבתי קדשיהם ומעוטו למקנה זכרונות ארץ הקדש. חנויות רבות מאד לנוצרים בתוך העיר ואצל מגרש הנוצרים מחוצה לה לממכר הזכרונות האלה, תמונות וציורים בניר ובבד ובעץ ובאבן, ועוד דברים כיוצא בהם. ומבני עמנו גם הם תמצאנה להן כעשרים משפחות מחיתן בימי החרף מהתרים האלה, והעובר מאחרי גן עירנו אשר אצל מגרש הרוסים יראה משני עברי הדרך את אחינו הגורזים שטחו להם שטוח על פני הארץ בסחורותיהם סחורות הרוכלים, ואחדים מהם ימכרו דברי אכל ומפרי הארץ, ואחדים מתעסקים בחלפנות. כי רק אחינו הגורזים היודעים את שפת רוסיה סוחרים עד כה את התרים הרוסים. ואחינו האשכנזים היודעים גם הם את השפה הזאת עוד לא שמו לב למקור הפרנסה הזה הנפתח לירחים אחדים בשנה, מלבד שלשה ארבעה אשר פתחו להם בתי אכל במקום הזה, ושנים שלשה ספרדים פחחים, המכינים מחמים לרוסים.

ח' שבט תרנ"ו.


ח. עולי הרגל הצרפתים ויהודי מצרים.

בימים האלה באו הצרפתים כחמש מאות איש לבקר את הארץ, ונסעו בה ותרו אותה לארכה ולרחבה בעגלות. והצרפתים בבואם אורחות אורחות המה באים, לא כיתר בני העמים הנוסעים להם איש איש לבדו על חשבונו. והתאכסנו כלם בבתי האורחים אשר בנו להם אחיהם כהניהם פה, וכהניהם אלה ילכו אתם להורותם את כל המקומות הקדושים, כי גם הבאים רבם כהנים המה ומעוטם הדיוטים אנשים ונשים. ובבואם ויצאו אחיהם לקראתם, ומנגינתם עוברת לפניהם הלוך ונגן, והמה כלם ילכו שורות שורות הלוך ושורר מזמורי קדש עד בואם העירה. וצלבי האריג האדמים התפורים על חזיהם יזכירונו את ימי מסעי הצלב בשעתם ואת כל תוצאותיהם לישראל.

– ומבני ישראל אין בא. גם אלה העשירים המעטים אשר דרכם לעלות שנה שנה “ממצרים ועד הנה” לחג את חג השבועות בעיר הקדש בירושלם, נשארו הפעם בביתם מפני גזרת ההסגר אשר גברה בימים האלה בסבת הכולירה אשר באלכסנדריה ותהי לשנים עשר יום בחוף בירות. ובבית הכנסת אשר יחדו אחינו הספרדים לעולי הרגלים להתפלל שמה תפלת יו"ט ביום אסרו חג שלנו ימעטו המבקרים השנה הזאת.

ל' סיון תרנ"ו.


ט. שַׁיָּרַת ה“מַּכַּבִּים”.

“זכרה ירושלם, ימי עניה ומרודיה, כל מחמדיה אשר היו לה מימי קדם!”.

מבלי משים יעלה על לבנו הכתוב הזה בהעיפנו עינינו אל כל עבר בעירנו הקדושה, זכר תזכר ירושלים את בניה אשר נאספו לפנים כיום אליה מכל קצות הארץ בקול המון חוגג, ובכל חוצותיה ורחובותיה תשואות קריה המתקדשת ליום מועד.

ועתה? החדל השאון וההמולה ברחובותיה? המעטו החיים והתנועה בכל פנותיה? גם היום פניה פני קריה עליזה והומיה במשך העת הזאת, גם היום פעֻלת ימי התקופה נרגשת עתה בה בכל תקפה, ובכל מעוט מספר התרים העולים לבקרה השנה הזאת הננו רואים בכל פנות שנפנה את הפנים החדשות הבאות ומביאות לה חיים ומחיה למשך ירחים אחדים. אבל – בניה? בניה אים?

וכמו בכל שנה ושנה נשוב ונחפש, מי יודע? אולי נראה, אולי נמצא בין כל ההמון גם אחדים מאחינו אשר סוף סוף העלו גם את ארץ קדשנו על לבם ויחוננוה בבואם לראותה פעם בימי חייהם למצער? וכמו בכל שנה ושנה נשוב ונקונן בפחי נפש את הקינה אשר אולי היתה לכם כבר לזרא על השנותה לא פעם ולא שתים.

ואיה כל הרעש אשר רעש וגעש במחננו משך ירחים אחדים בשנתנו זאת על דבר חברות “עולי רגלים”? ומה אחרית כל הוכוחים וההצעות אשר קמו על אודותן? האמנם גם הפעם רק “קול דברים אנחנו שומעים, ותמונה איננו רואים”?.

הספק הספיק לנו להתבונן בכל ימי החרף אל מראה “מלון־קמיניץ” הישראלי לדעת עד כמה אנו אוהבים לדבר ולהרעיש עולמות – ולשוב לישן “שנת הצדיקים”.

– נחמה אחת נשארה לנו ב“שַׁיָּרת־המכבים” האנגלית הנכונה לבוא מחר, פה למצער ראינו מחשבה טובה מצטרפת למעשה, לא יציאת ידי חובה בדברים בעלמא, וגם רוח אנגליות אמתית הננו רואים בה, כי האמנם ידעתם מה הוא לנו יום מחר? יום מחר הוא ערב חג פסחנו! ומה אם למשל (אל נפתח פה לשטן) לא יחדל הרוח הסוער היום מנשֹׁב גם מחר, ואולי ביתר עז, והאניה אשר לא תוכל להשליך עגנה בחוף יפו תאלץ לסור אל בירות או אל פורט סעיד לחכות עד יעבר זעם? איכה יראו את כל המחזה לפני הכתל המערבי ביום ערב חג הפסח, ואת מנהגי הסדר אשר לאחינו הספרדים פה ככל הכתוב על ספר מסעם? ומה יעשו בימי הפסח על האניה או במקום אחר אשר לא פלל איש לראותם שם? שאלות כאלה וכאלה לא ידעו האנגלים, המה יודעים רק כי ביום פלוני בשעה פלונית יהיו פה, וביום פלוני בשעה פלונית יהיו שם – כ“פִלְיָס פוג” בשעתו!

הידעתם קוראי את דבר פִליס פוג ותשובתו?

האציל האנגלי הזה התערב את רעיו לסֹב את הארץ כלה בשמונים יום, ממילא מובן כי על כל מדרך כף רגל קמו לו עכובים, ועל כל עכוב ועכוב המתחדש נתר לב משרתו הצרפתי ממקומו ויקרא: אהה אדוני! אבדנו! הלא תראה את הגל החדש הזה הקם עלינו? והאנגלי עומד לו בקָרת רוח ואומר במנוחה: גם על עכוב כזה חשבתי מראש, גם הוא רשום מכבר על ספרי – ואנחנו בוא נבוא!

ההעלו גם אחינו אל לבם מקֹדם כי תוכל סערה לקום לפני חוף יפו? – מחר יהיה האות הזה.

ובכן, בבקר תבא האניה ליפו, בצהרם יגיעו ירושלמה במסלת הברזל, כעלות המנחה ילכו אל הכתל המערבי המלא בעת ההיא מבני אחינו מכל בני העדות השונות, בערב ילכו אל בית הרה“ג הראשל”צ הי"ו, ושני ימים ישבו בעירנו, ואחר יסבו בארץ כלה.

ז' איר תרנ"ז.


י. “שירת החוגגים” האנגלית.

ברגע האחרון, בערב יום חגנו בין הערבים, דרכו סוף סוף רגלי בני אורחת־חוגגינו הראשונה על ספי ירושלים, ותקותם לחג את חג חרותנו על אדמת ישראל באה ונהיתה!

וכהקדמה לשמחתם בהמלא תקותם זאת היה הכבוד אשר עשתה להם עדת אחינו באלכסנדריה, כי ראש ועד העדה, הוא הברון מנשה, עשה לכלם בביתו משתה גדול בחברת הרב וגדולי העדה, וגם את בנו הצעיר שלח אתם לעלות ירושלמה ולתור את הארץ הקדושה.

ותגיע אניתם בערב יום החג ליפו, ויסעו מיפו ויחנו במקוה־ישראל, ויסעו ממקוה ויחנו בראשון לציון, ויסעו מראשון ויחנו ברמלה, ויסעו מרמלה ויחנו בירושלם… ונס גדול היה כי בא חג הפסח באמצע ויפסיק פתאם את “המסעות והמחנות” ליומים תמימים; כי לולא זאת מי יודע אם לא נספחנו ב“אלה מסעי בני ישראל” בנשימה אחת למדן ועד באר שבע, או יותר נכון: מבאר שבע ועד דן…

כי אמנם כמו בכל דבר בראשית התפתחותו היה גם בסדר המסע הזה חסרון גדול, הוא החפזון הנורא והמסע “על רגל אחת” שאנו רגילים לראות בתרים האנגלים בכלל. רגע אחד פה, ומשנהו שמה, סקור בסקירה אחת וכתוב בספר… שמוע מלה אחת ורשום בספר… הלוך ורוץ, הלוך וקפץ, ראות ושמוע דבר והלוך, זה הוא סדר היום כלו. והמחשבה? – אל אלהים! – המחשבה איה איפה היא בכל משך העת ההיא? ובערב ישוב הנוסע עיף ויגע, גופו מדכדך, ועצמותיו מתפרקות, ובמצב כזה ישב לו לשפט על כל אשר רשם בספר! זה הוא החסרון בכל מסעי התרים אשר בסדר מסעם כתוב “היום בכאן ומחר באספמיא”, ואם נצרף לזה כי גם למין התרים האלה לא יספיקו יומים “לעשות” את ירושלם וסביבותיה, וכי ימי מועד ושבת אשר בהם לא יוכל האדם לרכב ולא לרשם בספר לא יוכלו להחשב כלל לימים שלמים לנוסעים, אז נראה עד כמה יוכלו אחינו אלה לשית לנפשם מֻשג נכון מירושלם ומלואה בקבעם את שני ימי החג לתור אותה ואת כל אשר בה, והנסיון הראשון הזה יהיה למורה דרך לבאים אחריהם.

ובכן הגיעה השירה ירושלמה בין הערבים, ומתחנת מסלת הברזל החישו ללכת ישר אל הכתל המערבי לרצות את אבני הקדש, מצבת גדֻלת ישראל לפנים, ולהתבונן באחיהם בני עירנו ובנותיה ההולכים בעת ההיא בהמון מלֻבשים בגדיהם החמודים בגדי יום טוב, לקרא את סדר הקרבת קרבן־הפסח לפני מקום מקדשנו. ומשם הלכו אחדים אל בית הרה“ג הראשל”צ הי“ו ואחדים אל בית הרה”ג סלאנט הי"ו לערך את הסדר, ויתרם שבו אל מלונם הוא “הוטיל קמיניץ” לחג שמח את חג ליל השמורים.

וממחרת מאז הבקר החלה המרוצה התכופה בירושלם ובסביבותיה, בבתי גדוליה ובבתי כנסיותיה, ובמוסדותיה ובעתיקותיה, ואחרי עיפותם הנוראה בלכתם כל היום רגלי שבו אל מלונם בערב, ואחרי ערכם את סדרם השני, סדר יו“ט של גלויות, ואחרי נוחם באו אחדים מבני ירושלם לשוחח אתם ע”ד ירושלם ומצבה, וע"ד הישוב ועבודת האדמה, וממחרת באו גם שני רבנינו הגדולים לבקרם ולהגות להם רגשי שמחת ירושלם בראותה את בניה מעלים זכרונה על לבם. ואחרי “עבודת” היום השני היתה האספה הגדולה בבית המלון “גרנד ניו הוטל” לשמע את הדרשה אשר ידרש מליצנו צנגויל המפורסם אשר עלה גם הוא את השירה. ויהי הבית הגדול מלא מפה לפה, ובתוך הנאספים היה גם הקונסול הבריטי ומשפחתו והקונסול האמריקני וביתו, וכל גדולי הנוצרים בני העיר ואורחיה, מלבד אחינו המבינים את השפה האנגלית; ובנעימות שפתיו הלוקחות נפשות דבר הנואם המהֻלל על מצב היהודים בימי הבינים, ועל הגטו וחיי יושביה, ואת דבריו תבל בתבלי החדודים והספורים המשֻננים, וכל הקהל שמח מאד לשמע הדברים, והציר האמריקני ענה אף הוא דברים נמלצים ויאמר כי הוא מודה לה' תמיד על שימו חלקו ומולדתו בארץ אשר בה לא היתה גטו מעולם.

וביום השני בבקר נסעה האורחה כלה למסעה צפונה, שכמה ושומרונה ואל עין־גנים, וטבריה, וראש פנה, וצפת, ודמשק, ומשם יסעו בירותה לעלות על האניה ולשוב דרך קושטא וארץ יון ואיטליה וצרפת, אל ביתם.

ומספר הבאים אחד ועשרים איש, ובהם שנים עשר מחברי “כלוב המכבים” וחמש נשים.

מסורת־ירושלם אומרת כי כל האיש העוזב את ירושלם לא ימצא מרגוע לרוחו עד אם שב לראותה שנית. ואם בכל אדם כך, באחינו אלה אשר עוד ברגעי שבתם פה הכירו לדעת כי קצרו במקום הראוי להאריך לא כ"ש, ואחדים, ואחדים מהם הביעו אמנם את תקותם זאת בלב שלם, ואם יבוא יום ותקותם תמלא אז ידעו בטח מראש את אשר לפניהם.

ט' איר תרנ"ז.


יא. עולי הרגל היהודים ואסור הכניסה.

– בעתות האלה, בפגֹש איש ישראל העובר בחוצותינו על כל מדרך כף רגלו בפנים חדשות, פני תרים ואורחים עלזים וצוהלים וחוגגים, בהרגישו עתה כעין שפעה יתרה של חיים ותנועה מסביב לו – לא ימלט שלא יעיף עיניו הנה והנה לחפש ולבקש בתוך ההמון הגדול הזה את אחיו אנשי גאולתו. כל אמה ולשון לוקחת עתה חלק גדול בעליה לעיר הקדש לירושלם, רק מקום בני עמנו אנו נפקד כהיום.

– והפעם עלינו להגיד לאחינו ישרם כי לא למעוּט התעוררותם לעלות לרגל לא נראו בציון פני אורחים חדשים מישראל, כי אם פשוט מפני אסור הכניסה ההולך ומתחזק מיום ליום. עתה הדבר שריר ובריר כי לא נתן לאיש מאחינו נתיני רוסיה ואוסטריה ורומניה לרדת אל חוף יפו או בירות בשום אפן. ומדי שבוע שבוע תשמענה אזנינו שמועות מעציבות ומרגיזות לבב. בימי הסערות והגשמים האחרונים לא מעט מספר אחינו אשר יצאו ידי חובת “גלות” בלב ימים כגולי ספרד לפנים. לא פעם ולא שתים נסו לגשת אל חוף יפו אולי תנתן להם חנינה ונתנום לרדת, אך כל עמלם היה לשוא, ורק נדודים שבעו המה ונשיהם ועולליהם בחזרם חלילה מפורט־סעיד לבירות ומבירות לפורט־סעיד עד לכתם באשר התהלכו. ורבים המה המספרים כי נערה אחת מבנות הגולים אשר נפתתה לדברי מלחי סירות הדוגה אשר הבטיחוה להוליכה בסירתם עד עזה ולהורידה שמה אל היבשה, התנפלה במצולות ים בהגיע יאושה עד נפש.

ואם אמנם הדבר הזה עודנו מוטל בספק, הנה המעשים הבאים נכונים ואמתים, וגם בהם נמצאו כבר יותר מטפה אחת של מרה: אחדים מעשירי אחינו הבוכרים עלו לרגל כדרך אחינו אלה תמיד לבוא ירושלמה לחג הפסח וללכת ליום ל“ג בעמר אל קבר רשב”י במירון אשר בגליל, ויהי אחרי שתותם לרויה מכוס הנדודים על פני הים לא נתנום סוף סוף לרדת עד הניחם לערבון איש איש אלף פראנק במזֻמנים ועד אשר ערבם אחד מסוחרינו, כי תכף אחרי הפסח יעזבו את הארץ.

ושמנה משפחות מבני אחינו אשר אחרי רב טלטוליהם ישבו בפורט־סעיד נואלו לאחז דרכם בדרך הארֻכה והמיגעת, היא דרך היבשה מפורט־סעיד עד עזה, בחשבם כי משם יוכלו להתגנב ולבוא אל ארץ משאת נפשם. ויהי אך באו עזתה ביום י“ג ניסן ויתפשום פקידי המלכות וישלחו טלגרמה לכבוד פחת עירנו לדעת את אשר יעשו בהם, ואחרי השתדלות רבה הואיל כבוד הפחה לצוות כי יתנום לחג את חג הפסח בארץ אם ימצאו להם ערבים. ובן כבוד רבנו הגרש”ס הי“ו שלח טלגרמה לאחד מנכבדי אחינו שביפו לערבם, ויגיעו בימי חוה”מ ליפו והם כואבים ונדכאים מעמל הדרך הנוראה, ועתה המה מוטלים על ערש דוי בבית החולים “שערי ציון” שביפו.

ואת גזרת ההסגר אשר חלה עד כה רק על אחינו נתיני ממשלות רוסיה אוסטריה ורומניה, אומרת הרשות בעירנו למתחה על כל אחינו, יהיו נתיני איזו ממשלה שתהיה.

בכל אופן, החובה מוטלת עתה על אחינו שבחו"ל לפרסם את הדברים האלה בעריהם, לבל יכשלו רבים ולא יהינו לעלות להשתקע בארץ. כי בעתנו זאת לא יועיל להם כל כפר. יכול נוכל אמנם לציר לנו כמה יוסיף עוד מצב עירנו לרדת בהסגר שערי ארצנו בפני כל אחינו, תקופה כזאת ותוצאותיה יחד כבר ראתה עיננו פעם, אך עתה, כל עוד לא התבררו בדיוק פרטי אסור הכניסה, אסור לאחינו לעלות ולהטיל עצמם בסכנה בידים. יכול אמנם להיות כי ימי תקף האסור במדה כזאת לא יארכו הרבה, אך כעת אי אפשר לעבר עליו כלאחר יד.

ט“ז איר תרנ”ח.


יב. אסור הכניסה.

“אסור הכניסה”, השם הזה אשר זכרו שורט בלי תפונה שרטת באזני אחינו הנחלים על שבר עמם, שב ויהי בימים האחרונים לענין הממלא את חלל עולמנו הקטן, ומקרים אחדים שבאו תכופים גרמו לו לשוב ולעלות על שפת לשון.

מאז כבר הודעתי כי ועד מיֻחד הפקד בירושלים וביפו מצד הרשות לשום עין בדבר אחינו באי הארצות אשר עליהן חל האסור (רוסיה, רומניה, אוסטריה ויון), והועד הזה מפקח על מלוא חק שלילת זכויותיהם להתנחל בארץ ומניעת כניסת אלה האומרים עתה לבוא בדיוק היותר נמרץ, וכיון שיצאה הגזרה על חלק מאחינו לא ירגישוה המה בלבדם, כי אם גם כל אחינו תושבי ארצנו, ולא רק הרגשה רוחנית, הרגשת השתתפות האח בצער רעהו, כי אם הרגשה חמרית וממשית בתכלית הפשיטות, כי בבוא עתה איש ישראל לקנות לו אחוזה עליו להביא ראיות מראיות שונות כי איננו מ“בני עליה” החדשים; וגם תשלומים מיֻחדים הוטלו על שטרי הראיות האלה. והוא הדין גם באלה מבני עירנו ומילידיה השבים ממסעיהם בחו"ל.

ובימים האחרונים שב הועד לעין בכל כתבי הפקודות שבאו מבירת ארצנו בדבר האסורים השונים מיום, צאתם וימצא כתוב באחד הכתבים זכרון אסור הכניסה על בני עמנו מבלי הזכיר בפרוש את שמות הארצות, אשר להן נפלו חבלים לזכות בו, ועל הכתב הסתום הזה תמך הועד יסודותיו בפסקו לחֻמרא, ופקודה שלח ליפו לבלתי תת לכל יהודי, יהיה נתין איזו ממשלה שיהיה, לעלות אל החוף, וגם נתיני ממשלתנו הרוממה בכללם, ובשבוע החולף אמרו כבר להוציא את הדבר בפעל. ויהי בבוא ביום ג' אניה ועליה אחדים מאחינו נתיני אנגליה ואחד מנתיני ממשלתנו מבני עירנו האשכנזים, אשר שב ממסעו בחו“ל, לא נתנום לעלות. הנתינים האנגלים הודיעו את הדבר לציר אנגליה בעירנו בדפשה, והוא מהר ויתיצב לפני כבוד פחת עירנו, ותצא הפקודה מלפניו בו ביום להקאימקאם ביפו כי יתנום לעלות; ואחינו נתין ממשלתנו, אשר מאן הועד לתת אמון בכתב מסעו כי לו הוא, נאלץ לאחז דרכו הלאה עד פורט־סעיד. עבר יום, והנה אחד מאחינו הספרדים מקושטא בא, והוא נתין ממשלתנו הרוממה ומילידי ארצה, ותעבר כוס כחמה גם עליו, אך הוא לא פקפק הרבה וישלח דפשה לכבוד הויזיר הגדול בבירת ארצנו ולכבוד פחת עירנו, וגם באה תשובת הפחה, כי יתנוהו לעלות. אפס כי עוד טרם הספיקה התשובה לבוא ואניתו כבר הפליגה לדרכה ויאלץ ללכת אל אשר תלך, ורק אחרי ימים אחדים שב באניה אחרת. גם אחדים מאחינו נתיני אמריקה באו ליפו, וכמובן נפל גם עליהם הגורל, אך ציר ממשלתם בעירנו החיש לעזרתם, ועפ”י פקודת פחת עירנו עלו גם המה.

וכל אלה טרם הזיזו את הועד שביפו מדעתו, וביום שלשם נסה להכביד את עלו גם על אלה מאחינו, אשר זה עתה גלו ממקומם רק בגלל33 היותם נתיני ממשלתנו, המה אחינו גולי תסליה, המלאים חמת יון המנֻצחה. כי בשוב היונים ידידינו מאז ממלחמתם את ממשלתנו הרוממה וידם על ראשם, אחרי ראותם את כל אותות החבה, אשר הרבו אחינו נתיניה להראות אותה בפעל, שפכו כל חמתם על אלה המוכנים תמיד לפורענות, ויחלו לרדף בשצף קצף את אחינו יושבי תסליה החוסים בצל ממשלת תורקיה. ויהי בכשל כח הסבל ויחלו רבים מאחינו אלה לגלות ממקומם וללכת אל אשר ישאם הרוח להשתקע בארצות ממשלתנו, וגבור המלחמה השר אֶדחם־פחה עזרם בהוצאת דרכם ובכתבי מסע על חשבון מלכנו הרחמן יר"ה, ותהיינה בין הגולים שתי משפחות עניות, אשר החליטו לבוא לארץ ישראל, ויתמכן השר הנעלה כיד המלך ויתן גם להן כתבי מסע ליפו, ויהי בהגיע האנשים אל החוף וישובו חברי הועד למאן לתתם לעלות, באמרם כי לא באה הפקודה בפרוש לתת לכל נתיני ממשלתנו לעלות, כי אם על האיש הפרטי ההוא. בראות האומללים כי טענותיהם ללא הועיל אחזו גם הם בדרך הכבושה וימהרו וישלחו דפשה לבית המלכות בקושטא ולכבוד פחת עירנו להתאונן על קשי גורלם, וגם אחרי אשר כבר זכו, כי תבוא התשובה הרגילה, כי יתנום לעלות, פקפק עוד היוני ראש הועד שביפו אם יתנם ללכת חפשים לנפשם מבלי כל ערבות מצד היהודים, ויצו כי ישובו להציגם לפניו בכל עת דרשו אותם, עד כי ראש פקידי בית המכס שביפו, איש טורקי נדיב לב, נלאה נשוא יסוריהם וצרת נפשם, ויקרא להם דרור, וגם סבלים נתן להם לשאת חפציהם חנם עד בית המלון.

המצב הנורא הזה עורר את כבוד רבנו הרה“ג הראשון לציון הי”ו להתיצב לפני כבוד הפחה ולהתחנן על בני עמנו המדכאים בבואם הנה מחסרון ידיעת הגזרות החדשות, אשר הועד מחוקק פה חדשים לבקרים, ותצא סוף סוף פקודת פחת עירנו להועד שביפו, לתת מעתה לכל נתיני ממשלתנו לעלות מבלי מפריע, וגם נתיני אנגליה ואמריקה יתנו לעלות, אפס כי יהיו הבאים רשומים בספרי הועד לשמותם ולמקומות מושבותם, אשר יבחרו לשבת בהם, עד אשר תגענה פקודות ברורות מבירת ארצנו איך להתנהג אתם, ואת בני הארצות, אשר עליהם חל אסור הכניסה, יתנהגו כאשר התנהגו אתם עד כה.

עתה עיני כל אחינו נשואות לפקודות החדשות אשר תבואנה בלי תפונה עוד מעט מרבת ארצנו, ומי יתן והיו בשורות הימים הבאים טובות מאלה.

כ“ב תמוז תרנ”ח


יג. אסור הכניסה וקנית קרקעות.

כנגד העשירים העוברים על פני ירושלם כחץ יעוף, הנה חנן ה' אותה גם בעניים הבאים להשתקע בה, המה אחינו בני ארץ תימן אשר מרב התלאות וכבד הגלות שהם מרגישים בכל תקף בארצם, המה עולים אל אדמת הקדש לשבת בה בקרב יתר אחיהם אשר מצאו להם כבר מנוח בעבודתם ובחריצותם. אחינו אלה הבאים הנה המה ונשיהם וטפם, עוברים את רב הדרך הארכה אשר מתימן ועד הנה ברגלם, מקליהם בידיהם וצרורותם על שכמם, ממש כצאת אבותינו לפנים ממצרים, ובבואם הנה יחזרו על הפתחים בראשית הימים עדי מצאם להם עבודה החביבה עליהם בכלל, ונטשו את עבודתם הראשונה.

אך על אחינו בני יתר הארצות כבדה הפעם מאד יד גזרת אסור הכניסה. כי הועד אשר הפקד מאת מועצת הנהגת מחוזנו להתעסק בשאלת היהודים אשר באו לעירנו זה מקרוב, מכביד ידו על כל אלה אשר ערבו אותם בפני הממשלה כי יצאו מן הארץ תכף בכלות זמן שלשים היום אשר הֻתּר לנוסעי ישראל להתגורר פה, וכבר קרא לאחדים מהם לבוא מיפו הנה וידרש מאתם להציג לפניו את אלה אשר עוד טרם נרשם בספרי הממשלה כי עזבו את הארץ, ובין כה וכה חרדו כל הערֵבים ויחלו למאן לערב עוד בעד איש, וכל אלה מאחינו נתיני יתר הארצות נאלצו ללכת לבירות או לפרט־סעיד. כפי הנשמע אומר הועד הזה לעשות רשימה מדֻיקה ממספר נפשות אחינו שבירושלים, ולבדק את זכיות הישיבה אשר לכל אחד ואחד מהם, אך טרם נודע מה יהיה משפט אלה אשר לא תעלה בידם להוכיח זכותם, אם יקבלום לחסות בצל ממשלתנו הרוממה ונתנו להם להשאר פה או כי יגזרו עליהם חובת גלות.

–גם בדבר קניות בתי האחזה (מולק) אשר עד כה התירו לכל אחינו יושבי ארצנו מחמרת הרשות מאד בימים האחרונים, והיא אומרת לאסר כל התנחלות בארץ בין בשדי־האחזה ובין בשדי המלכות על כל אלה מאחינו אשר לא יוכלו להוכיח כי הם יושבים בארץ הזאת מאז שלש עשרה שנה, לאחר חמש שנים לפני צאת הגזרה הראשונה, ובימים האחרונים מעטות מאד הקניות המאֻשרות מאת הרשות בהיות הקונים מבני אחינו.

ב' איר תרנ"ח


יד. התימנים בירושלם – ומלאכת האריגה.

לֹא עֲלֵיכֶם, אוֹיָה, אַחַי הַתֵּימָנִים

צַפֵּה צִפִּינוּ בְעֵינַיִם נִשְקָפוֹת

שַׁלָּמָּה בָאתֶם אַחַי הַנֶּאֱמָנִים?

בָּאתֶם הָהּ רַק שִׂים לָעֹנִי נוֹסָפוֹת.

כָּמוֹנוּ תִסְבְּלוּ צָרוֹת וּתְלָאוֹת

כָּמוֹנוּ רַק תּוּכְלוּ לִבְכּוֹת בִּדְמָעוֹת".

ככה שורר אמבר המשורר לפני שלש עשרה שנה, אז בעלות גדוד התימנים הראשון ירושלמה בפאותיו הארֻכּות, בפניו הרזים והדלים, וטליתותיו המצֻיָּצות על כתפיו, תחת בני עשרת השבטים “הפרשים הקלים נושאי השלטים” אשר להם חכתה נפשו. ובאמת מה יכֹל אז לשורר אחרת בראותו גדוד קבצנים חדש עולה על ירושלם ופושט כילק על בתיה, בתי ענייה הראשונים? הן גם המשורר יראה אך לעינים, ולדעת רבים גם בעיניו לא יראה כי אם, בעד המשקפים הלבנים או השחורים אשר תשים על עיניו מרתו הלבנה או השחורה.

והזעקה הקיפה אז את גבול ישראל, וועדים נוסדו ואנשי חסד נאספו לאסֹף נדבות ולהשמיע על השקלים לטובת אחינו האמיצים האלה, לבנות להם בתים ולהספיק להם אכל ולפקח על כל צרכיהם, כי היה היו אז כגמולים עלי אמם וכתינוקות שלא למדו עוד ללכת.

אך למן היום ההוא ועד עתה עברו שלש עשרה שנה, וזה רבות בשנים אשר הפקיעו אחינו אלה את עצמם מידי פטרנותם של אחרים ויצאו לרשות עצמם. אך התישב התישבו בארץ, אך נחו שקטו מעט על שמריהם ויתבוננו על כל סביבם לראות מה הן העבודות הנחוצות פה בארץ מגורם החדשה מן העבודות אשר הביאו אתם מארץ מולדתם, והנה תנועה חזקה נראתה במחנה תימן, וכדבורים החרוצות החלו לשוט בארץ וילכו מעבודה לעבודה ומחיל אל חיל עדי מצאו להם איש איש את לחמו ולחם ביתו ביגיע כפו, ואת שפת המדינה הן ידעו ויהי נקל להם למצֹא מהלכים ועבודה גם בבתי בני הארץ, ויצליחו.

ומיום ליום קטן מספר התימנים המחזרים על הפתחים, ועובדיהם ופועליהם רבו, עד כי במשך שנים אחדות לא נשאר בהם כמעט כל פושט יד לצדקה. וענייהם שלחו צעיריהם לעבודה, ואת בנותיהם לשרת בבתי אחינו, ונשיהם היו גם הן לכובסות ולשואבות מים ולעושות כל עבודות הבית בבתי העשירים, ותהי להם עבודתם למקור מחיתם, וידם מצאה לכלכלם בכבוד. ובהיותם כלם מסתפקים במועט ויאכלו ויותירו. ויבנו להם גם בתים על חשבון עצמם, ובתיהם עלו להם בזול כי רֻבם אומנים במלאכת הבנין המה, וברבות הימים הסירו גם שמלות שבים מעליהם וילבשו בגדי המדינה, ובתיהם גם הם פשטו מראה חלאתם בלְמֹד בנותיהם סדרים ונקיון בבתי גבירותיהן, וככה נבלעו מעט גם המה בקרב ירושלם ולא נודע כי באו אל קרבה.

אמנם היום הגיעו גם ימים אשר חלמו להם אחינו אלה חלומות על דבר יסוד “כולל תימן” וחלוקה תימנית, כי ראו את כולל הספרדים והנה הוא שולח שלוחים אל ארצם ואל מולדתם וסכום הכסף אשר הוא מחלק לענייהם פה אולי מצער הוא מסכום הכנסתו, ויאמרו לתת יד ושם גם לארץ תימן בבית ה' ובחומותיו, ממש ככל אשר אומרים עתה אחינו האמריקנים לעשות פה “שם” לאמריקה… אך כולל הספרדים תקיף הרבה יותר מועד כל הכוללים האשכנזי, ודבר שלח אליהם בחזקת היד, ויחדלו. ויאבד לירושלים כולל וקללה, וחלוקה ומחלקת, ולתימנים אבדו כל התקות הנעימות לחיות על חשבון האחרים, וישובו לשים אל העבודה פניהם ופני בטחונם.

ומלבד חריצותם ושקידתם הנה הנם כמעט כלם יודעי ספר ולומדי תורה, כתבי הקדש שגורים על פי כלם, ועברית צחה המה מדברים וכותבים, וחבה יתרה נודעת להם למליצה ולשיר, ויהי כי כלו חשבונותיהם עם גופם בהספיקם לו מזונותיו, ויחלו גם בחשבון נפשם, חשבון מזונם הרוחני; ובמשך השנים האחרונות הספיקו כבר להדפיס חלק מספר התורה עם התרגום הערבי של רבנו סעדיה גאון, וסדור התימנים, וחלק משירות משורריהם, כל אלה הספרים אשר היו אתם בכתובים עד היום.

ובתוך העולים מתימן עלה גם אחד האורגים, והוא עני ודל וכל הנחוץ לו לעבודתו לא מצא לפניו ויתיאש ממנה, וילכו בניו לעבֹד במלאכת הבנין ויכלכלו גם אותו, ויעברו ימים והנה נמצא לו איש סוחר מאחינו אשר נתן לו חוטים בהקפה, ויחל האורג לעבוד עבודתו, וכקולומבוס בשעתו מצא את הדרך “להעמיד את הביצה על חֻדה”: כי אך שנוי קטן שנה מכל האורגים אשר נסו את כחם לפניו– ותעל בידו.

וזה הדבר: בני ארצות המזרח כלם לובשי קפטנים המה, והקפטן בגד צבעונים ארוך הוא המגיע עד הקרסלים, והוא עשוי בד או משי ארוג קוים קוים בני צבעים שונים לארך הבגד. ובתי חרשת רבים לארג הזה בדמשק ובסביבותיה והובא משם אל כל ערי הארץ ונמכר לאלפים ולרבבות, כי חזק הוא וזל ונצרך, ויהי בכל בוא אורגים חדשים בירושלים לנסות לעשות במלאכתם ויארגו גם המה את האריג בן השטים הארֻכות הזה הנמצא לפניהם, וילאו, כי בשום אופן לא יכלו להתחרות את בני הארץ (ורבם מבני הכפרים) המסתפקים במועט ומוכרים כבר את סחורתם ברֶוַח קטן מאד, וגם זבינים לא קפצו על סחורתם אחרי אשר מין הארג הזה נמצא כבר לרב ושמו יצא בארץ לטובה מדור לדור.

אך בשנים האחרונות האלה רבו בארץ אלה הלבושים מלבושי אירופה אשר להם לא יצלח הארג הזה, ויהיו קונים תמיד את הסחורות המובאות מן החוץ ונמכרות ביוקר, ואיש לא שת לבו לדאוג גם למענם.

ויהי בשים התימני אל לבו להחל במלאכתו, ויעזב את כל הצבעים הנוצצים אשר לבגדי בני הארץ, ויקח רק את חוטי בד לבנים ושחורים ויארגם פספסים כדוגמת סחורות אירופה וימצא לו קונים לסחורתו. בראשונה קנוה רק מכיריו התימנים הפועלים ויעשו להם בה בגדי עבודה, ואיש לא התבונן להם כי דמתה הסחורה לסחורות הצמר הבאות מן החוץ; אך מעט מעט התבוננו גם אחדים מאחינו האשכנזים אשר האורג גר בתוכם, אל עבודתו, ויקנו גם הם מסחורתו וינסוה ויראו והנה היא טובה מאד, חזקה ויפה, ויודיעו לקרוביהם וקרוביהם לקרוביהם ומזל הסחורה הזאת החל לצמוח.

והאנשים מדורשי הרמת קרן ירושלם המה, ויהי בראותם כי טובה נשקפה למלאכה הזאת אם תמצאנה לה ידים חרוצות לעבודתה ופיות מספרים בשבחה להרבות מכרה. ויועצו לפתֹּח מקור מחיה לרבים מבני ירושלם, ויועדו ל“חברת מניות” לשים בשֻׁתפות סכום מסוים לטובת הענין הזה, ויהי דברם עם התימני, כי יקחו מבני העניים והושיבום בביתו ללמדם את העבודה והגדילו את חרשת המעשה הזאת אשר יש בה כדי להחיות משפחות רבות. ויהי המה נושאים ונותנים עמו ומפרסמים בין כה וכה את דבר הארג בעיר וביפו ובמושבות אחינו, והנה רבו הקופצים על הסחורה וירם לבו ולֹא יכלו להשתוות אתו, ויעזבוהו. ויהי דברם עם אורגים אחרים מבני אחינו, ויהי בראות האורג האחד, והוא מבני אחינו האשכנזים אשר עבד לפנים בלודז, כי יש תוצאות למלאכתו, וישתתף עם אחדים מצעירי אחינו האשכנזים ויפתחו בית חרשת ויקחו נערים מתלמידי בית היתומים של הרב מבריסק להורותם את העבודה על פי תנאים אשר התנו אתם, וזה כשבועים החלו בעבודתם והמה מצליחים. ולאורג שני (תימני) אשר לא עבד עד כה את מלאכתו ויהי גוע מרעב עשו בני חברת המניות מכונת אריגה למען ינסה לעבֹד עבודתו, ויהי בשבועים וירויח בעבודתו את מחיר המכונה ועתה עובד גם הוא על חשבון עצמו, ועיני בני חברת המניות רואות ושמחות כי חלק גדול מתכליתם אשר שמו לפניהם כבר התקים, ורבים מבני ירושלים לובשים עתה את הארג הזה, וגם ביפו ובמושבות הוא נדרש, ועוד אומרים המה לנסות דבר אל אורגים אחרים להקים בית חרשת כזה להורות את העבודה חנם לבני העניים ולתת להם היכלת אח"כ להרויח פרנסתם בכבוד, כי אמנם קונים לא יחסרו לסחורה הזאת כנראה.

כ“א תשרי תרנ”ז.


טו. היוצאים.

אם מעטו הבאים אלינו לימים הרעים הנה רבו היוצאים מאתנו לחלוטים כל אלה אשר חלמו להם בלילי החרף הארֻכּים חלומות באספמיה, באמריקה, באפריקה ובכל ארצות אוצרות הזהב, רואים עתה פתרון חלומם בהקיץ, ימי האביב הנעימים הקלו את המסע בים, ומבחר כחותינו עוזבים את ארצנו מעט מעט מאפס עבודה ופרנסה. הגולים אשר כח בידם וחפץ בלבם, עוזבים את בני ביתם ללכת לנוע על הארצות, וביום הניח ה' להם ישלחו וקראו גם לבני ביתם לבוא אליהם, וארצנו תשם מידים עסקניות, והקטנים הגומרים את למודיהם בבתי הספר וילמדו מעט לדעת את העולם הגדול, הולכים להם באשר יתהלכו באירופה להשלים למודיהם וה' יודע אם יוסיפו עוד לשוב אלינו. עתונינו אמנם עושים את המוטל עליהם, ודרוש ידרשו בגנות היציאה; אך Ventre affamé n’a pas d’oreilles (לבטן רעבה אין אזנים) יאמרו הצרפתים, ובקרני אורה לא נשביע נפש שוקקה. הדרשה תדרש, והיוצאים עושים את שלהם, אשר טעמו מעץ הדעת חולמים חלומות ברופאים, במהנדסים, בעורכי דין ובכל הדברים אשר יוכלו להגיע אליהם– מחוץ לארצנו, ואשר למדו מלאכה יוסיפו חפץ לגלות למקום אשר תוצאות למעשה ידיהם. ועתה אין עצה ואין תחבולה כי אם להמציא עבודה לדורשיה, ולחקר אחרי ענפי עבודה חדשים אשר תדרשנה להם עוד ידים חרוצות, ומוצא להם בארצנו.

ל' סיון תרנ"ח.


טז. ארץ ישראל הנוסעת.

ועל פני הים הגדול הנה שט עתה “הגן המּטַלטל”, גן מושבותינו בארצנו הקדושה אשר צוה הנדיב להסיע אל תערוכת תוצאות האדמה בהמבורג. שבעה עשר יום נשארו חביות העצים השונים עומדות ברחובה שלפני בית המכס באלכסנדריה עד בוא (ביום ד' סיון) האניה “רודוס” ההולכת ישר להמבורג במשך עשרים יום ותקחן. הגן הזה היה ביפיו לשיחה בפי בני העיר, והעתון המצרי היוצא בקהיר כתב על אודותיו לאמר: “אספת עצים יפה מאד, השלוחה ממושבת היהודים ביפו אל התערוכה בהמבורג, הורדה מהאניה אל רחבת החוף באלכסנדריה עד בוא האניה ההולכת ישר שמה. הצמחים האלה מפליאים את אלה העוברים על פני בית המכס”. ואם אמנם התענגו באי התערוכות האחרות בטָעמם מיין ארצנו ומפריה, הנה אלה הבאים אל תערוכת המבורג לא תשבע עינם מראות את עצי ארצנו בעצמם ברעננותם, בגדולם בעפרם, ובגמלם לעיניהם את פרים הטוב למאכל, ובטַיְלם בין שורות עצי הגן על אדמת הקדש יוכלו באמת לאמר: זאת הארץ וזה פריה! וככל אשר היה עפר קברות המתים אשר שֻלח עד כה מא"י אל מחוצה לה לסגֻלה לתחית המתים בימים הבאים, כן יהיה העפר המפרה והמחיה הזה להחיות רוח חיים, ולהשיב לציון לבות בניה.

ד' תמוז תרנ"ח.


יז. מַסַּע אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

(ממכתב פרטי)

הלא יָדַעַתְּ, יקירתי, מה רבו הימים אשר קראתי מנהמת לבי בכל מקומות נודי:

אַיֵּךְ! אַיֵּךְ, אַדְמַת קֹדֶשׁ?

רוּחִי לָךְ הוֹמִיָּה!…

ומי מלל לי ומי פלל כי סוף סוף תענה “אמנו הזקנה” הזאת לצעקתי לשַׁוְעתי ובוא תבוא לבקרני בהקיץ ולא בחלום במראה ולא בחידות?

כי הלוך הלך מחמד אל האבן במאן האבן לבוא אליו, את הדבר הזה, שמעתי מאז, ומוחי יכל להשיגו, אך כי הלוך תלך האבן אל מחמד במאן מחמד ללכת אליה – זאת לא יוכל כל מֹח פשוט לסבֹּל, וגם ספרי הנפלאות עוד טרם ספרו לנו כזאת.

ובכל זאת הלוך הלכה האבן בפעם הזאת…

כי בראות אמנו הזקנה עד כמה רחק לב בניה מעליה, ועד כמה יש לה לחכות עוד עד אשר ישובו המה לזכֹר זכרה בכל לבב, לא רק מן השפה ולחוץ, ותאמר: מי יודע? אולי בשוב בני לראות פני יכירו לדעת עד כמה שגו בבוזם ליקהת אם? ולא התרשלה, ולא התעצלה, ובכל כח עלומיה קמה, ותלך, ותעבר ארחות ימים, ותתיצב לפני בניה, ותאמר: הנני!…

והבנים? – הבנים האלה אשר זה מאז שכחו כליל כי יש להם עוד אם חיה, חיה ורעננה, ובמתים חשבוה, נרתעו פתאם ויבהלו למראה הורתם יולדתם הנצבת לפניהם, ויכרעו ברך לפניה, אפים ארץ השתחוו לה, ומעמקי לבם קראו: סלחי נא אמנו לבני שכוליך! סלחי נא לבנים ממרים אשר התכחשו לך! כי הפעם שבנו אליך בכל לבנו, ולא נשוב עוד לכסלה!

ואנכי עומד מחריש מתבונן באחי אלה אשר לעגו תמיד לי ולחלומותי ולשירותי, ועיני זולגות דמעות שמחה, כי הפעם ראיתי בשוב לב בנים אל אבותם.


* * * * * *

בטח תביני, יקירתי, כי בתערוכת המבורג הנני מדבר, כי המבורגה הובילוני רגלי הפעם, מקום שם שבתי לראות את עצינו־ואת פרחינו, את ירק שדותינו ואת תבואות ארצנו, ואף את אחד בתינו ראה ראיתי.

העיר הזאת גדולה ויפה היא ומספר יושביה כשש מאות אלף איש. ומסחרה גדול מאד, כי מלבד היותה רוכלת העמים באירֹפָה הנה היא סוחרת גם את חצי כדור ארצנו אשר מעבר לים האטלנטי, והנהר הגדול, הוא נהר האֶלבּה, עובר את העיר לארכה כלה, ונפל אל הים הצפוני. אך לא רק ברצועה אחת יעבר את העיר. כי בכל רחובותיה הוא מסתעף, כי עשה עשו בני העיר תעלות רבות למימיו, למען יקל להם להעביר את הסחורות הבאות אליהם בסירות דוגה מן החוף אל כל חלקי העיר, ועל כן רבו הרחובות אשר תפסקנה אותן התעלות העוברות ביניהן ויבנו עליהן מלמעלה גשרים גדולים לשוב ולחברן, וסירות הדוגה עוברות לרגעים ברחובות רוץ ושוב, ויושבי העיר עוברים בהן או במרכבות האלקטריות הרבות פה.

אך למה זה אאריך בדברים, ולבי יודע כי נפשך נכספה לשמֹעַ דברי על אודות התערוכה אשר בה החלֹּתי את מכתבי.

גן התערוכה הכללית אשר נוסדה פה לעבודות הגנים נהדר ונפלא מאד. שדרות עצים מקיפות אותו מסביב, ואחד מפלגי נהר האלבה יעברו בתוך, ובגן קבוצות הצמחים היותר יפים אשר בכל הארצות ובכל האקלימים, פרי כל חלקי העולם ותוצאותיהם, המכונות חדשות שבחדשות אשר המציאו חכמי דורנו בימים האחרונים לכל עניני עבודת האדמה, וכל כלי עמודת הגנים למיניהם, וב“עדן” בנינים שונים אשר הוקמו לשעה: אולמי התערוכה, בתי מלון, בתי קפה, בית שכר, ואולמי זמרה ומנגינות.

ורבבות בני אדם באים יום יום לבקר את התערוכה, אך בלילה ירב מספרם עוד יותר, כי בלילה הוא מפֹאָר בכל הדר תפארתו. מאורות אלקטרים יפיצו בו נגהם כאור יומם, ומבתי הזמרה נשמע קול שמחה וששון מכל עברים, והמון המטילים הולך הלוך ושוב, הלוך והתבונן בכל נפלאות הגן וחמודותיו עד שעה מאֻחרת מאד בלילה.

ובתוך הגן “תערוכת מושבות ארצנו הקדושה” בכל יפעתה.

בנין התערוכה הזאת אשר עלה לחמשה עשר אלף מארק עשוי כלו מבית ומחוץ לפי טעם בניני ארצנו ארץ הקדם, ודגל אדם ולבן אשר שם “פלשתינה” עליו מקשט אותו.

ובאולם, בתוך תמונה גדולה מעשה ידי חכם חרשים מפֻרסם, הוא האדון ליטקנס בהנובר, תמונת רחוב אחת מושבותינו ומשכנות אכרינו. ומאחריהם תמונת חלקים אחדים מירושלם עיר קדשנו. ולפני התמונה עומדים העצים הגדולים, עצי התמרים, והזיתים, ותפוחי הזהב, והשקדים, והרמונים, בכל הדר פרחיהם.

ומימין לתמונה חדר לאריגי צמר הגפן, לתולעי המשי ופקעותיהם, למשי, ולמצעות, ולתמונות המושבות, ולכלים שונים העשוים בעצי זית וארן; קסתות ומכתבות, ומקלות, ותבות, וסלים, ורבים מהם מחֻטבים מעשי ידי חרשים.

ומשמאל לתמונה חדר שני לקבוצות התבואות והקטניות, חטים, ושעורים, ושֻׁמשמין, ודחן, ואפונים, ופולים, ועדשים, ומיני תפוחי אדמה שונים, גם כדי שקויים שונים עומדים שמה, ודבש ושמן זית, ומי־ורדים, ומי יין שונים וגפן אחת.

ותהי פתיחת מחלקת התערוכה ביום ג' כ"ט סיון בבקר, ויבאו ראשונה חברי הועד המתעסק בדבר הזה להתבונן בסדור כל החפצים הרבים אשר סדרם ויערכם בטוב טעם אחינו הגנן מר נפתלי גליקמן אשר שֻׁלח הנה ממזכרת בתיה (עקרון) לפקח על המחלקה הזאת כל ימי הוצגה; ולבם מלא שמחה והשתוממות למראה עיניהם, וירימו כוסם לחיי המושבות והאכרים בארצנו הקדושה ולקדמתם, וקול תרועת השמחה מלא את הבית. ואחר באו סופרי העתונים השונים ונכבדי העיר וגדוליה. ואחריה בא המצלם ויצלם את המחלקה הזאת לכל פרטיה, ובצהרים החל ההמון הגדול לבוא.

גם בטרם אגיד לך, יקירתי, תביני בעצמך כי הפעם הייתי מעשרה הראשונים לבוא הביתה. ואמנם הנחם לא נחמתי כלל על כל העמל אשר עמלתי עד אשר עלתה בידי להדחק בין כל ההמון הרב העומד ומחכה, ולהכנס; כי סוף סוף את הארץ אשר זה כמה כמהו לה נפשי ורוחי ראו עיני.

וההמון הולך ורב, איש ואיש מתפלא משתומם למראה עיניו כאלו אל עולם חדש הובילוהו רגליו. אמנם אין כל הדברים האלה זרים לעיניהם אך האמת הדבר כי מ“פלשתינה” הובאו כל אלה? ואיש איש שואל שאלות, והאדון גליקמן עומד ומשיב בענין לכל שואל כהלכה, ומבאר לכלם את הדברים אשר תראינה עיניהם.

“הגם פלשתינה בארצות הקולטורה? הגם בה אכרים היודעים לעבוד גניהם לפי טעם עתנו החדשה?”.

שאלות כאלה וכאלה יוצאות מפי רב הבאים, וגם– מפי רבים מאחינו.

אל אלהים! ועבדך הן קרא זה מאז את הקריאה הזאת באזני האנשים האלה, והמה אטמו אזניהם משמֹע, יראו עתה, יראו זאת בעיניהם, אולי יבין לבבם ושב ורפא להם!

יצאתי החוצה ועיני שבו לראות את הלחץ והדחק אשר מסביב למחלקה הזאת, ועד כמה תגדל שמחת כל אחד מהעומדים בראותו כי קרב עוד צעד לפתח הבית, ובאזני צלצלו דברי חוזינו לאמר:

שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי

כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ!

ימים אחדים כבר עברו למיום הפתח המחלקה הזאת, ומספר מבקריה רב ממספר מבקרי כל יתר התערוכות הנכריות אשר בגן, כי ההמון הולך ועובר למן השעה העשירית לפני הצהרים ועד השעה התשיעית בערב, זה כח ארצנו הקדושה ושמה הנעים!

וחברי הועד, המה אחינו מינדן, וטוך, וולף, וקמסטל, באים יום יום לבקר את המחלקה הזאת, והביאו אתם גם את בני משפחתם ומכיריהם; ובאו ושוחחו בדבר ארץ ישראל ויושביה, והגנן עומד על משמרתו הוא ושנים מאחינו מבני העיר הזאת העוזרים לו בעבודתו.

עתה החלו גם מכירי להתקרב אלי יותר, ואיש איש ישאלני דברים על אודות תולדות הישוב ומצב המושבות וחיי האכרים, ואת כל אשר אוכל להשיב, כיד ידיעתי בכל הענינים האלה, הנני משיב ומעורר לבבות בתשובה ו“עושה נפשות” לחבת ציון.

וגם מתלוצצים לא יחסרו בין המון מכירי, אשר אחרי כל אלה עוד טרם יאבו הכנע.

"הגידה נא לי, ידידי! שאלני האחד מהם בתמימות, הגידה נא לי באמת ובתמים, הנשארו עוד עצים וצמחים שמה בארץ ישראל אחרי אלה?

– האמינה לי, ידידי! כי עוד נשארו שמה די נטֹעַ כל מלוא רחב ארצך האשכנזית הזאת", עניתיו גם אני.

הראית, יקירתי, כי גם אני ידעתי להשיב כהלכה: אך מה אשיבך אַתְּ על תוכחתך על החרישי עד כה זה ימים רבים? – זאת לא ידעתי באמת. אך על דבר פתחי פי הפעם ודבריו נובעים כמעין המתגבר, הנני אומר בלבי: מי יודע? אולי פעל עלי הפעם מחזה ארצנו להשיב רוחי ולהשיב את הדִבֵּר בפי עטי מכל אשר שוררתי תמיד בהמות רוחי לאדמת הקדש:

לוּ גַם אַתְּ גַּם אֲנִי יַחְדָיו

נָשׁוּב עוֹד לִתְחִיָּה!

מוקירך פלוני הציוני34.

אמר המלבה"ד: בחשבי כי בדברי המכתב הפרטי הזה ימצאו רבים מקוראינו חפץ, אמרתי להוציאם מרשות היחיד לרשות הרבים, ושלום.

ז' אב תרנ"ז.


יח. הבנין בירושלם.

טובים המה ימים כאלה לבוני ירושלם, טובים המה מפני חֹם השמש אשר לא יכה כל כך בחזקה על ראשם, ומפני המים הרבים אשר ישיגו עתה חנם ולא יאלצו לשלם בעדם בכסף מלא, כאשר בימי הקיץ. אך מעטים המה עתה בני ישראל הבונים בתים למו בירושלם, היו ימים אשר חברות הבנין צצו כעשב השדה, ומדי שנה בשנה נבנו בתים למאה, אך ימי הטובה האלה חדלו למיום נאסרה הכניסה על אחינו הגולים. עוד נבנו בשנה הזאת כשלשים בתים בחלק האשכנזים והספרדים יחד בבתי “ימין משה” אשר על שדה יודא־טורא שקנה השר מונטיפיורי, ועד יבנו כעשרים בתים שמה; עוד נבנו חצרים אחדות בשכונת “רחובות” הנהדרה אשר לאחינו בני בוּכָרא, ובזה תמו כמעט כל בניני הכלל בשנה הזאת, ובניני הפרט גם המה מעטים מאד, כי כלתה הפרוטה מכיס יושב ירושלם, וסבת הדבר הזה המה הבנינים בעצמם. כשלשת אלפים ראשי בתי אבות אשר נכספה נפשם מאז שלשים שנה ועד היום להיות “לבעלי בתים”, עלתה להם משאת נפשם זאת ביֹקר גדול, ורבים רבים בהם אלה המשלמים עוד עד היום חלק גדול מהכנסותיהם רבית מחיר בתיהם אשר לווהו. הדבר הזה הרבה את הדחק בעיר ועוד חוש יחושו אותו ימים רבים, רק דור נולד אשר יירש מאבותיו “בתים אשר לא בנה” הוא יתענג אולי על רֹב שלום ומנוחה, ובכן מעטה מאד עבודת הבנין בין אחינו, ובדחק גדול תספיק עוד לעת עתה לאחינו המתפרנסים בעבודה הזאת. כי אמנם שנות רבוי הבנינים הרבו גם את הפועלים היהודים המתעסקים בבנין, כעשרים אומנים בנאים נמצאים עתה בין האשכנזים והתימנים והספרדים, כמאתים פועלים בין הספרדים התימנים והפרסים, וכששים סתתים בין האשכנזים והתימנים, וזה כשנתים נוספו עליהם גם עשרה חוצבי אבנים במחצב בין התימנים והפרסים. העבודה האחרונה היא היותר קשה ולה דרוש כח וגבורה יתרה. גם חרשת יציקת רצפות כתבנית אבני השיש מפרנסת זה כשנה משפחה אחת מעמנו.

לעמת זה רבה מאד עבודת הבנין בין בני יתר הדתות רב יתר על השנים החולפות, המֻּשלמים בנו להם בתים ברבע המשלמים בחוץ לשער דמשק, והנוצרים בונים להם בתים בחלקת השדה הקרובה לשדה הקברות למשלמים אשר בו ברכת מַמִלה. והבתים האלה נהדרים ומפֹארים המה, לא כרֹב בתי שלשת אלפים בתי האבות בישראל אשר כל בית הוא רק חדר אחד או שנים אשר בו תשכן משפחה אחת ולפעמים גם שתים, אלה חצרים שלמות המה, “בתים” במלוא מובנם, ובין כל החברות הרבות שקמו בינינו אין אף חברה אחת אשר בנתה בתים כאלה מלבד חברת שכונת “רחובות” אשר הזכרתי. לרוב חבריה שדה בן אלפים וארבע מאות אמה לאיש, ובתוכו בית גדול ומפֹאר וסביבו מקום מרֻוָּח לגן, ודרכים מרוָּחות בין בית לבית, עד כי על כל אלף אמה תעלינה ארבע מאות אמה לדרכים. כעשרים בתים כאלה כבר נבנו ועד אמור יאמרו לבנות, גם בית תפלה גדול אומרים בני בוכרא אלה להקים בשכונתם זאת אשר תהיה ברב הימים לפאר לעמנו בני ירושלם.

ומלבד בתי הפרט האלה הנה הרבתה “פקידות העיר” לבנות בתים על חשבונה משער יפו וחוצה, והצרפתים בונים בנינים אדירים סביבות ירושלם במקומות שונים, והאנגלים החלו גם הם לעסֹק בבנין ירושלם.

בין בני העמים השונים המתחרים להרבות כחותיהם בבניניהם על אדמת הקדש עמדו הרוסים והצרפתים בשורה הראשונה זה ימים רבים, והאשכנזים והאנגלים בשורה השניה הרחק מאד מהם. עתה החלו גם הם להנער מט מעט, ותעמֵד אשכנז זה כשנתים את בנין הענק, את “בית החולים” אשר לה, ואנגליה אחרי הקימה את “בית הספר לבנות” אשר למיסיון, הנה היא מקימה עתה בית חולים גדול ויפה על שדה נחלתה אצל ביה"ס ההוא.

ואלה המה בניני הצרפתים הנבנים עתה: האחיות הנזירות מקימות בנין בצור וחזק מאד קרוב לשער יפו, ובבית החולים סנט־לאויז אשר להן הן מקימות עוד שתי יציעות, ובבית הספר לבנות “סנט־יוסף” אשר להן הן מכלות את בנינן הגדול, ובבית האורחים הגדול בן חמש היציעות (בית רם כזה אין חזיונו רב בעירנו) אשר לכמרים הצרפתים הנה הם גומרים עתה את בנינו ואת מאות החדרים אשר בו, מלבד בנינים חדשים אשר המה בונים עתה אצל “השער החדש” אשר נפתח למענם בחומת העיר זה שנים אחדות.

כן באו על ירושלם דברי הכתוב כתֻמם “ובנו בני נכר חומותיך”, בנין אחד מכל אלה שקול אולי כנגד כל שלשלת אלפי החדרים אשר לאחינו, וככה צרה בנו עין בני הנכר עד כדי לעורר עלינו שטנה. עורך העתון הערבי “אבו־אלהול” המצרי (איש נוצרי) היה פה לפני ירחים אחדים וירבה לו מנויים בין כל פקידי ממשלתנו הרוממה, ובשובו לעירו כתב בעתונו כי כל בניני ירושלם ליהודים המה, והיהודים גזלו כל ענפי הפרנסה מידי התושבים, שמח הוא לראות כי נאסר על היהודים לבוא אל הארץ, ומקוה הוא כי עוד כלה גרש יגֹרשו ממנה וכל בתיהם ורכושם יהיו לתושבים. לא ארכו הימים וגזרת אסור הכניסה התחזקה ועתה הנה באה שאלה חדשה על כל השדות אשר מחוץ לעיר אם אדמת מולךּ הם או אדמת מירי.

כל היודע מעט עניני א"י יודע כי שדות ארצנו נחלקת לשדות אחוזה (מֻלךּ) אשר גופם לבעליהם, ולשדות המלכות (מירי) אשר גופם למלכות ולבעליהם רק זכות להשתמש בהם. בימים האחרונים נאסרה על היהודים קנית שדות המירי והבנין עליהם, אך רֹב שדות אחינו שבירושלם הם שדי מֻלךּ, והנה התעוררה עתה השאלה מעיר הבירה, איך היו כל השדות אשר מחוץ לעיר ירושלם (אשר בדרך כלל הם בכל הארץ מירי) לשדה מֻלךּ. בֵּרור הדבר הזה יארך בלי תפונה, אך בין כה וכה לא יוכל איש לקנות ולמכֹּר ולמשכן כל שדה ובית מחוץ לשערי ירושלם, כי לרשמם בתור שדה אחוזה לא יאבו פקידי המלכות כל עוד לא התבררה השאלה הזאת לפרטיה, ולרשמם בתור שדי מלכות לא יאבו בעלי האחוזות. ובכן נפסק לעת עתה כל עסק בשדות ובבתים וימים לא טובים עומדים לפנינו.


יט. פרשׁת המעשרות.

והימים ימי בכורי כל פרי בעץ ובאדמה.

הקמה כבר בשלה ונקצרה, והירקות ופרי העץ החלו להקטף זה מאז, וימי הטובה לעובד האדמה, ימי הכנסת פרנסתו לרב שנתו, כבר הגיעו, עתה הגיעה גם העת “לתת לקיסר את אשר לקיסר”, ובית הנהגת־מחוזנו (מגלש אִדָרה) טרוד עתה בדיני תרומות ומעשרות (אַעְשָׁר) למשך זמן שני ירחים בערך.

וזה דבר התרומה והמעשר: לפנים בארץ מכס קצוב קבוע על כל פדן קרקע נזרעה למינה, אשר לירקות לבד, ואשר לתבואות לבד. ושלחה המלכות מדי שנה בשנה גובים בכפרים מסביב וגבו מעובדי האדמה את אשר לה.

ויהי לפני כעשרים שנה ויצא דבר מלכות כי יחלו עובדי האדמה לתת מעשר כל תבואות אדמתם. ויהי דבר מגבה המעשר כמגבה המס אשר לפניו, כי יצאו פקידי המעשר (מאמורי––אעשר) פעמים אחדות בשנה ויגבו מאת האכרים מעשר תבואותיהם וזיתיהם בעין, ומעשר הירקות והפֵרות אשר לא ביום אחד יקטפו לקחו בכסף לפי השומא אשר שמו אותם. והממשלה פתחה בכל עיר ועיר בית ממכר לתבואות ולשמן אשר הובא אל אוצרה שנה שנה.

ויהי כעבר שנים אחדות והממשלה ראתה כי רבו הוצאות הפקידים, ועוד יותר מהן רבו החובות אשר התגבבו על האכרים ממעשרות שנה שנה, כי אכרי ארצנו הדואגים ביותר לחיי שעה כפרו כפעם בפעם את פני הפקידים וחובתם לממשלה לא שלמו במלואה, ותחל לתת את מכס המעשרות בחכירה לכל המרבה לשלם. ויהיו החוכרים הראשונים פקידי המעשרות אשר לוקחה מהם משרתם ואשר ידעו בדיוק את הכנסות כפר וכפר לסכומיהן, ועליהם נוספו עוד אנשים (עפ"י רוב מבני המשלמים) אשר אמֹר אמרו להשתכר גם הם על חשבון עובדי האדמה. והיה מדי שנה בשנה בחדשי סיון ותמוז הֻגשה רשימת שמות כל כפרי המחוז בפני חברי ועד הנהגת המחוז, המה כבוד הפחה והקָּדי והמֻפתי ונבחרי העדות, וקבע הועד לכל כפר וכפר את יומו, ושלח חילים לסובב בכפרים ולהודיע לזקני כל כפר וכפר (מח’תר) את יום המועד אשר בו ידונו על עסקי כפרם, למען יבואו לפני הועד ביום ההוא. כי לבני הכפר עצמם משפט הבכורה לחכירה. והיה אם לא יבואו ליום המועד וקבע להם הועד מועד שני ושלישי ושלח אליהם חילים עד בואם, ואם שמר ישמרו לבֹא ליום המועד ופתחו המה וקצבו את הסכום אשר המה אומרים לשלם בעד מעשר כפרם, ונכתב בספר, ובאו החוכרים והוסיפו עליהם, והוסיפו המה על החוכרים, ושבו החוכרים להוסיף, ונדחה גמר הדבר למועד שני, אולי ימצאו אחרים אשר יוסיפו עוד, אך עפ“י רֹב ימאנו בני הכפר לשוב ולהוסיף בכלל, כי ככל אשר ירבו להוסיף, כן יוסיפו עליהם וסוף סוף אם מנצחים אם מנֻצחים הלא יהיו המה ה”שה לעולה" ובכן יניחו לאחרים לריב ולדין על עסקיהם והמה יעמדו מרחוק.

והחוכר בקבלו את המעשר בחכירה והביא לו איש בעל נכסים לערֹב בעדו בפני הממשלה על תשלומי המכס אשר התחיב לשלם, כי דמי החכירה משתלמים לפרקים והיה בגמרו את חשבונו את הממשלה ועשה לו את חשבונו את הכפר, לאמר: “שלם ישלם לו הכפר את דמי חכירתו ושכר טרחתו יוסיף עליו “מוסף כראוי”. ובדעתו כי אם יקבל את המעשר בצמצומו יוכל להיות כי יפסיד עוד אחרי כל ההוספות אשר הוסיף על חבריו החוכרים, וחפש לו תחבולות לבלי צאת וידיו על ראשו. והיתה ראשית תחבולותיו בדבר מעשרות תבואה והזיתים להשתמט בשעת הקצירה והחביטה. כי עפ”י החוק אסור לבני הכפרים לדוש את תבואתם ולעצר את זיתיהם עד בוא החוכר לקחת את מעשרו, והחוכר אשר יחכר לו עפ"י רב מעשרות כפרים אחדים למען יצא לו שכר טוב בכל עמלו ישתמט מבוא בעת הקציר, באמרו כי טרוד הוא בכפר אחר, ונשאר הגדיש ימים רבים בגרן עד אשר תקצר נפש האכרים לחכות ולשמור את תבואתם יומם ולילה ולאבד את זמנם והבטיחו לו לתת כל אשר ידרש, או כי בוא יבוא אחרי עבור זמן וטען כי אכלו האכרים מתבואתם עד היום ההוא, וככה יעשה גם בימי נקיפת הזיתים. ובדבר מעשרות הירקות ופרי העץ ישתמט מבוא בעת בשולם פן ישום אותם שומא מדיקת, ובא אחרי אשר נחשפו העצים והירקות תמו והביא לו שמאים לשום את ההכנסות כרצונו, ככל אשר קרה לאחינו בני “גדרה” לפני שנתים בבציר ענביהם.

ויהי דבר החכירה לצער לבני הכפרים וירבו להתלונן בפני הממשלה הדורשת טובתם, ותשמע לתלונותיהם, וימעטו החוכרים בימים האחרונים, ובכל מקום ומקום משתדלת עתה הרשות למסור דבר המעשרות לבני הכפרים בעצמם בהקלה להם את תנאי החכירה ככל אשר תכביד תנאיה על החוכרים.

ובכן רבה עתה טרדת בית הנהגת מחוזנו בדבר המעשרות, חילים נשלחים יום יום אל הכפרים מסביב וזקני הכפרים באים והולכים, והחוכרים הולכים ושבים, וחוקרים לדעת עד כמה הגיעו כבר דמי חכירת כל כפר וכפר, ויש אשר גם ישלחו שמאים מצד הרשות אל הכפרים לראות אם אמת בפי זקני הכפר האומרים כי לא יוכלו עוד להוסיף אחרי אשר לא רבה תבואתם, והיה אם יכונו דבריהם ומסרו להם מעשרם במחיר אשר שמו בימים האלה לא יפנה הועד את לבו כמעט לשום דבר אחר מבלעדי המעשרות, אם לא כי הדבר נחוץ מאד.

– והתרומה שנים וחצי למאה היא אשר יתנו עובדי האדמה מתבואת אדמתם לממשלה, והיתה ההכנסה הזאת לפקידות והשכלת העם לתמיכת הוצאותיה הרבות אשר החלה להוציא בימים האחרונים ביסדה בתי למוד לכל הכפרים אשר בארץ, ללמד את בני האכרים לשון ערבית וכתבה וראשית ידיעות החשבון ולמודי הדת. והפקידה בכל כפר מורה אחד ושלמה לו שכרו ובני הכפר יתנו לו איש איש לחם יומו.

ט“ז אב תרנ”ו.


כ. התפתחות כפר ערבי.

קטן ודל היה הכפר בית לחם עוד לפני שנים לא רבות, לפני ימי דור אחד. תושביו האכרים הנוצרים החיו נפשם בעבודת שדותיהם וכרמיהם, ורק אחדים מהם התעסקו במעשה זכרונות קדשיהם: צלבים, ומִשׁבּחות35, ותמונות, עשוים צדף ואבן, וימכרום לתרים הבאים כלם לבקר את הכפר ההוא, והאכרים האלה אשר המסורה מיחסת אותם לבני נושאי הצלב שבאו לפנים מאירופה, חרוצים המה מאד. ויהי אך הוקל המסע אל יתר הארצות וישאו את רגלם וילכו, ויבואו בסחורותיהם עד ארצות אירופה ועד אמריקה למכרן שמה, ולמן הימים ההם קבלה עבודתם צורה אחרת; כי התבוננו אל חרושת המעשה שמה, ויעשירו גם הם את עבודתם בדֻגמות חדשות ושונות, ויחלו לעשות בצדף גם כלים וצעצועים נחמדים למראה; עטים, וסרגלים, ובתי ציגרים, וכפתרים, רבידים, ותכשיטים שונים, וישובו להוציאם החוצה, גם בתערוכות שונות הציגום ויצטיינו, וכשרונם הגדול ללמד על נקלה לדבר בלשון עם ועם עזר להם גם הוא למצֹא מוצאות לסחרם, ויקנאו בהם אחיהם בני כפרם, וישימו רבים מהם פניהם אל העבודה הזאת המעשרת את בעליה, וירבו משנה לשנה עד כי עלה מספרם לפי הספירות בשנה שעברה לשלוש מאות ושלשים פועל, העובדים בשמנה וששים בתי מלאכה בבית לחם, בה בשעה אשר מספר כל עבודת עצי הזית בירושלם הגדולה יהודים ונוצרים יחד עלה רק למאה וחמשים איש העובדים בעשרים בתי מלאכה, ובדעתנו כי מחיר הצדף הגויל המובא הנה בשנה שעברה עלה לחמשה ושלשים אלף פרנק, נוכל לשער לנו מה רב הכסף אשר ירויחו מדי שנה בשנה אחרי עבדם אותו, ואת רב תוצאות עבודתם המה מוכרים בעצמם מחוץ לארצנו, וביחוד בצרפת ובספרד ובדרום אמריקה, לאמר: בארצות הקתולים. ויהי מספר בני בית לחם אשר סבו בשנה שעברה בארצות אירופה חמשים איש, וחמשים היו באמריקה הדרומית, וחמשה ועשרים בארץ הֹדו ובאיי הפיליפינים, ולרבים מהם חנויות גדולות בירושלם לממכר מעשה ידיהם וידי בני משפחתם.

מובן מאליו כי גם הכפר בעצמו קבל פנים חדשות, מלבד המוסדות הרבים, בתי תפלה ובתי חנוך אשר כוננו שם הצרפתים ויתר עמי הארץ, בנו גם בני הכפר להם בנינים יפים ונהדרים, כי מלבד עשרם הנה המה טובי הבונים והמסתתים בארץ, כי מורים מיֻחדים הובאו להם מצרפת ללמדם את העבודות האלה, וזה כשנה וחצי נוסד בכפר זה בית פקידות העיר (מג’לס בלדי), ויחלו לתקן את הדרכים ולעשות צנורות לשופכים, ולהדליק נרות ברחובות בלילה, ולהעמיד שם שומרים, הכל כמנהג הערים. ולפי החקים והתקונים החדשים אשר הוציאה ממשלתנו הרוממה בימים האחרונים, אומרים כי תהיה עתה בית לחם לעיר המרכז לנפה מיחדת, והפקד בה מנהל (מודיר) ובית משפט, וכמעט כל נושאי המשרה יהיו נוצרים.

אלה תולדות כפר שהיה בין דור אחד לעיר.

ומאחינו אין אף אחד אשר שם לבו עד כה לעבודה הזאת.

ב' טבת תרנ"ו.


כא. הדאר היהודי בירושלם.

– ומבני אחינו האשכנזים אין אף “אפנדי” אחד היושב בבתי הפקידות השונים, מלבד פקיד “מחלקת הפוסטה התרכית לשכונת היהודים”, אשר כבודו חדש עמו. וזה דבר המחלקה הזאת:

מלבד הפוסטה התרכית הרשמית אשר לנו, ישנה בעירנו גם פוסטה אוסטרית אשר נשרשה בכל ערי תרכיה זה ימים רבים מאד, ואם אמנם כל המסחרים בירושלם דלים ורפים הנה סחר “משלוח המכתבים” פורח ומשגשג ב“ה, כי האמנם ישנה עיר בכל קצות הארץ אשר תקבל השפעתה מחוצה לה כעיר קדשנו? וכל ההשפעה הזאת התבא באין אֹמר ובאין דברים? – היהודים בירושלם הרגלו רבם בפוסטה האוסטרית הזאת, כי בית פקידותה אצל רחוב היהודים, ופקידיה מדברים אשכנזית. ותהיינה רב ההכנסות לפוסטה האוסטרית. ויהי בשנה הזאת ויעל על לב אחינו הנ”ל לדרוש רשיון ליסד ברחוב היהודים מחלקה מיחדה לפוסטה התרכית, וישג את הרשיון הזה, ונזכה לפוסטה יהודית ולפקידים יהודים ולחותם יהודי! כי חותם מיחד קבוע למחלקה הזאת כתוב עליו בתרכית “מחלקה הפוסטה לשכונת היהודים”, ולמעלה מזה השם “ירושלם” בעברית והשם Jerusalemבלטינית, ובלי תפונה שמחו גם רבים מאחינו בחו“ל למראה שם עיר קדשנו רשום בשפתנו בחותם מכתבים רבים הבאים אליהם מירושלם. לפי הנשמע הצליח אחינו זה במעשהו מאד. ומלבד המחלקה הזאת אשר ברחוב היהודים בתוך העיר הנה קבע גם תבות לקבלת מכתבים גם בשכונות “מזכרת משה” ו”מאה שערים" אשר מחוץ לשער העיר.

כ“ג שבט תרנ”ו.


כב. יום מלכנו.

ביום הששי בשבוע החולף, חל להיות יום הולדת מלכנו השולטן עבד־אלחמיד השני יר"ה, אשר מלאו לו שתים וחמשים שנה, ויהי גם הוא ליום חג לירושלם, ותלבש העיר מחלצות, ודגלים אדומים מרקמים רקמה לבנה, רקמת “הירח והכוכב”, התנפנפו על כל בתי הצבור המקֻשטים בענפים ובפרחים, ומנגינת הצבא השמיעה קולה ביום בבית פקידות ממשלתנו בקבל פחת עירנו את הבאים לברכו, ובערב נגנה אצל בית אסף הצבא, ברחבה אשר לפני מגדל דוד.

ויהי המועד לפקידי הממשלה לבוא לפני הפחה לפני הצהרים, ואחרי הצהרים ככלות המשלמים את “תפילת יום הששי” אשר יתפללוה כלם במסגד עמר (הוא “אלחרם אלשריף” אשר על מקום מקדשנו) הזמנו ראשי העדות הרוחנים לבוא, ואחריהם צירי הממלכות השונות. ויבא ראשונה פטריק הנוצרים היונים בלוית כמריו, אחריו באו ראשי העדה הישראלית ובראשם מורינו הרה“ג הראשון לציון הי”ו והרה“ג סלאנט הי”ו ונכבדי שתי עדותינו, אחריהם באו פטריק הנוצרים הארמנים וכמריו, וכמרי הנוצרים הקתולים אשר אין פטריק להם, וכמרי הנוצרים הקופטים, וכמרי הנוצרים הסורים, ולפני כל ראשי העדות קָוַּסיהם בתלבשתם המיחדת להם: מכנסי צמר עשוים כשק מקֻמט, אזורים על חלציהם באזור אדמדם רחב ועל חצי גופם מלמעלה כמין חשן מרקם פתילי זהב וכסף כלו, ולו בתי ידים תלוים מאחריו רק לנוי, כי הידים לא תבאנה בהם לעולם, והלכו הקוסים הלוך והכות על הרצפה במטותיהם אשר כותרת כסף עליהם מלמעלה, ופנו הדרך לבאים אחריהם, ולפני שני הפטריקים הולכים גם שני כמרים נושאים ומרימים למעלה את מטות עזם ועליהם כותרת זהב ואבנים טובות ובבוא איש נכבד לפני הפחה ובצאתו, ונגנה המנגינה לכבודו.

התהלוכה הנהדרה הזאת אשר העבירה על פנינו את כל טוב העדות השונות אשר בעירנו, עוררה מעט בלבב אחינו את הגאון הלאומי, בראותם כי בין כל העדות השונות ישראל הוא גוי “אחד” בארץ ועדה אחת לנו למצער בפני הממשלה ועם הארץ. ובין כל ראשי העדות אמנם נהדרו ראשינו בהדרת השיבה החופפת עליהם וחכמתם המאירה פניהם, ואדרת המלכות המרקמה כסף אשר מעל לבגדי מורנו הרה“ג הראשון לציון הי”ו, ובגדי השרד אשר לשלשה מנכבדי אחינו ואותות הכבוד אשר להם, היו ללוית חן לכל המראה הזה ויוסיפו כבוד ותפארת לישראל.

וכבוד הפחה קבל את ראשי עדתנו בכבוד אחרי אשר ברכוהו ברכת היום ובברכה מיֻחדת לו על אותות הכבוד אשר הגיעו לו מהוד קיסר אשכנז, וישיח אתם בחבה וישאל את מורנו הרה“ג סלאנט הי”ו לשלומו, כי שמע כי היה חולה, ואחרי רבע שעה נפטרו ממנו בשלום.

י“א אדר תרנ”ו.


כ"ג. היהודים והפקידות.

– בשבוע החולף היתה בחירת חברי שני בתי המשפט שבעירנו (לדיני ממונות ולדיני קנסות), וכמשפט שנה שנה לא נבחר אף יהודי אחד, וגם פה ראה נראה עד כמה צריכים עוד עניני עדותינו להסדר ולהתקן. עפ"י חקי ממשלתנו צריכים להבחר לשני בתי המשפט שבכל עיר־מחוז ארבעה חברים, שנים משלמים ושנים לא משלמים, לאמר: יהודים ונוצרים. אפס עדותינו מצטינות בסבלנותן ובקרירותן העוברות כל גבול, ומאז שמנה עשרה שנות הבחירות שעברו עד היום לא נסו אף פעם לדרוש זכותן זאת הצריכה להנתן להן על פי החק, אף כי מספר אחינו בעירנו רב על מספר בני יתר הדתות, גם בבית ועד הנהגת המחוז, אשר על פי חקי ממשלתנו צריכים להיות בו מלבד ראשי העדות השונות גם שלשת חברים “לא משלמים”, אין אף יהודי אחד, ובכל זאת הדבר הזה הוא אחד הדברים היותר חשובים לנו בפרט ועליו נשענים כל יסודות ישובנו הישן והחדש יחד, בהיות כל עניני המחוז נחתכים בבית הזה.

א' תמוז תרנ"ח.


כד. עלילת דם.

בשכונת “עיר שלום” אשר בנה הבנקיר פרוטיגר לבני עמו אשר שלמו לו מחיר הבתים בתשלומים לפרקים, מכר גם בתים אחדים לנוצרים, ובתוכם גם בית למסית ערבי אשר ממארוניטי היה לפרוטסטנטי. המסית הזה צורר הוא ליהודים ובכל עת חפש יחפש להסית בשכניו היהודים את שכניהם הנוצרים, והיה בהעדר ילד אחד השכנים הנוצרים לשעות אחדות בלכתו לשוח או לשחק או לכל אשר ילך, ומהר האיש והגיד לאבות הילד: “מהרו וחפשו אחרי בנכם פן תהי בו יד היהודים השואפים לדמו”. ויקר כדבר הזה גם ביום השבת אשר לפני השבוע שעבר, אחרי שעות אחדות שב הילד הנעדר אל ביתו, ויהי בהחל השכנים היהודים להוכיח את המסית על הסיטו בם את השכנים ויחל להכותם, ושם יושב גם הרב אלימלך פערלמאן, אחד עמודי “ועד האחדות” אשר בא בלא יומו, וימהר לעזרת אחיו, ויכהו המסית גם הוא ויפצעהו בהשליכו עליו שתי אבנים גדולות, ויחל ה' פערלמאן ויפל למשכב, ויובא הדבר למשפט ויאסר המזיק, והרה“ג רבנו הרב ראשון לציון הי”ו ערך גם הוא בקשה לכבוד פחת עירנו, מלבד הבקשות אשר ערכו הנפצעים לצירי ממשלותיהם, ומפריע שלום התושבים יענש כרשעתו.

בכל השכונות החדשות אשר מחוץ לעירנו יושבים אחינו כמעט נבדלים מבתי הנוצרים תושבי הארץ האדוקים מאד באמונתם, וגם פה רואים אנחנו צדקת דברי מחוקקנו באמרו: “וישכן ישראל בטח – בדד”.

י“א שבט תרנ”ו.


כה. “עזרת נשים” ביסוּדהּ.

בתפים ובמצלתים, בשירה ובזמרה אמרו השׂרות הנכריות בקיץ החולף ליסד בית לחולי הרוח בירושלם. וישקט שאון התפים, ותשחנה בנות השיר, גבירה גבירה שבה אל ביתה ואל עבודתה, וברב הימים הכל נשכח, ועולם כמנהגו נוהג, עד יערה עליהן שנית הרוח לשמוע קול שירה וזמרה…

ובנות ישראל לא שׂרות ולא שׁרות, בהשקט ובדממה החלו לאחֹז דרכן, חברה קטנה יסדו להן לפני שנתים לעזֹר ליולדות עניות, ומפעל כביר ואדיר אשר לא שערוהו גם מיסדותיה ביסדן אותה הנה לפנינו כיום הזה.

אכן אין כ“הכרח” כח הדוחף את האדם קדימה, אם יאבה ואם ימאן, אפס כי ככל הכבידו ידו על האיש הפרטי והבאתו אותו לפעמים לרדת מטה מטה, כן יהיה בכל מפעל כללי לכח דוחף להעלותו מעלה מעלה ולהביאו לתכלית שלמותו. ינסה נא הכלל לתת ידו לאחד המפעלים הטובים, וכל גבול וקצב אשר ישים למעשהו בראשיתו לא יעמדו לו עוד, כי ההכרח ישטף ויעבר כל גבול, וכמלאך הממֻנה על כל עשב להכותו ולאמר לו: גדל! כן יבוא הוא יום יום ויקרא באזני מנהלי המפעל: הלאה! הלאה! אך לשוא יתאמצו עוד לעצר במהלכם, לנוח מעט, לשאֹף רוח, ולהתענג רגע על מנעמות הבטלה, נגררים הם את הזרם מבלי יכלת להביט מאחריהם, ההכרח לא יתן לאיש לנוח, גם על עצלות והתרפות תגבר ידו החזקה, ואין דבר אשר יעמד בפניו.

וההכרח הוא אשר הביא את “חברת עזרת הנשים הכללית” למצבה ההוה.

בית צר ונאלח היה בעירנו אשר נקרא בשם “הקדש”, ובו שכבו למעצבה בשנים האחרונות שלש נשים משֻגעות ושני זקנים עוברים ובטלים מן העולם. מובן מאליו כי בהיות ההקדש “הקדש” לא רבו הקופצים עליו, ומשפחה כי היתה יד ה' בה ותך את אחד בניה בשגעון, ותסבל מכאובה בדומיה, ו“מכאובה” היה לנגדה תמיד ולא עלה על לבה כלל להפקידו בבית כזה. והנה באה הרוח לפני שנה וחצי בלב אחדות מחברות החברה הנזכרת, לקבל עליהן את ההשגחה על הבית הזה. להשגחה הן לא נדרש כסף רק עבודה, ועבודה תקבלנה עליהן חברות החברה באהבה, אמנם גם הוצאות קטנות תעלינה על החברה בראשונה, הוצאות נקוי הבית ועשית כבסים לחולות, אך להוצאות קטנות כאלה מי ישים לב? ובכן קימה וקבלה החברה עליה את הדבר הזה.

אבל אך נשמע בעיר כי באה הפקודה על חולות הרוח, ונשים באות לפקח עליהן ולהפֹך משכבן יום יום, והנה החלו המשפחות לפרֹק סבלן מעל שכמן, וחולות חדשות הובאו אל הבית, כי בהיות בית כזה מוכן כבר ועומד מי זה יוכל להתאכזר כנגד משפחה הסובלת ענויים תמידים? חולה פשוט יש עוד יכולת לשלח מבית חולים אחד אל בית חולים אחר, אך משֻגעים אשר כל בית טרם נבנה להם בירושלם וגם בכל ארץ־ישראל, אנה ישלחו אותם? והמשל אומר “במקום ששנים אוכלים יאכל גם שלישי”, ובכן קבלו את הבית חולים חדשים ומספרם עלה עוד לפני שנה לשמונה, אך המשל ימשל, ועולם כמנהגו נוהג ובמקום ששנים אוכלים שם לא יוכל שלישי לבוא ולאכֹל, ואם בוא יבוא צריך להכין לו אכלו, ובכן נאלצה החברה אם ברצון ואם באֹנס להוסיף לדאוג ולחפש דרכים להרבות הכנסותיה די כלכל כל השמונה, אך הבית צר, ומקום שהיה צר לחמשה אין כל ספק כי יצר לשמונה, ויבוא ה“הכרח” בכל טענותיו ויוכיח כי לא אפשר לבית להשאר במצבו זה. לשוא נסו מנהלות החברה להשתיק טענותיו בטענה המועילה לפעמים גם בפני כל בית־דין חשוב, היא טענת “אין לי”: ההכרח לא אדם הוא וישתק; שבע תתנצלו לפניו, והוא בדבורו עומד ומדברו לא ישוב, והרבה דרכים לפניו לחדֹר אל חדרי לבכם ולהשמיעכם משם את קריאתו בלי הרף, וככה לא עמד לחברה כל הפחד אשר פחדה מפני תשלום שכר דירה נאה ומרֻוַּחת, ו“בעל כרחה” שכרה בית גדול ומרֻוָּח מחוץ לעיר. אך שכרה הבית, והנה שב ההכרח וירחב פיו בטענותיו: היוכלו אמנם להביא סמרטוטים ומצעים שהיו נאים רק בבית שהיה נמאס עוד מהם, אל בית יפה כזה אשר רצפתו שיש? וגם הפעם נאלצה החברה לעשות מצעות חדשים למטות, ולהוסיף בכבסים, ולהעמיד תבות לפני כל מטה, ולסדר את הכל כסדר כל בתי החולים המתקנים. ועתה, הנסתתמו כבר כל טענות ההכרח? לא, עתה קמה שאלה חדשה: תחת אשר היה הבית הראשון צר לשמונה, נשארו פה חדרים פנוים, ולמה תשלם החברה שכר דירה לחדרים פנוים בעוד חולים מוטלים לעיניה? ובכן לא ארכו הימים ומספר באי הבית עלה לשש עשרה נפש, אחת עשרה אשה וחמשה גברים, רבם חולי רוח ומעוטם זקנים מתנונים, מקבלים שמה כל מחסוריהם, ורופא מצֻין יבוא לבקרם פעמים אחדות בשבוע, הוא אחינו הנכבד הד"ר קרישבסקי רופא החברה “למען ציון” אשר נדבהו רוחו למצוה הזאת.

ואם בספרי חשבונותיה נעין, וראינו כי אמנם הולכת היא קדימה, כי בשמונת הירחים האחרונים רבו הכנסותיה והוצאותיה, מאשר הכניסה והוציאה בששה עשר ירחיה הראשונים, כי אז עלו הכנסותיה 17.775 גרוש, והוצאותיה 16.575 גרוש; ועתה עלו הכנסותיה לסך 21.729 גרוש, והוצאותיה 22.647 גרוש, מזה 17.212 גרוש להוצאות בית חולי הרוח, וסך 5.435 גרוש ליולדות עניות, מלבד הסך אלפים פרנק אשר לה בבנק בטוח, אשר הגיעו לה לבנין בית, ומלבד התקוה אשר לה עתה להשיג בפעם אחת את כל הכסף הדרוש לה למקנת בית.


כו. “עזרת נשים” ופעֻלותיה.

קצף תקצפנה עלי הפעם שלש מאות בבנות ציון היקרות, אמר תאמרנה: “אך חסר נמוס האיש הזה, ומשפט נשים לא ידע, וגם בבוא לידו המצוה לדבר על אדותינו החמיצה, וידבר על העצים ועל האבנים”.

אל נא באפכן, נשים שאננות! אל נא תרגזנה גבירות עדינות! שבועת בני ראובן ובני גד נשבעתי לכן אם במרד ואם במעל עשיתי את זאת, ואם לא מדאגה מדבר פן נלאו כבר קוראי הטובים מרֹב הטובה אשר השפעתי עליהם במכתבי האחרון והיה טעם דברי האחרונים כטעם האפיקומן הבא על השׂבע וָאֹמַר: אחריש אתאפק עד השבוע הבא, אז אענדכן עטרות לראש מכתבי כראוי לכן ולכבודכן.

אמרתי – ואקימה.

אך שנה חלפה עברה למיום האסף בנות ציון לאספה ותחלטנה ליסד חברת “עזרת נשים הכללית” לפקח על אחיותיהן היולדות והחולות העניות. והשנה האחת הזאת הספיקה להראות לנו גם הפעם, כי במקום חפץ עז ושקידה נמרצה שם צוה ה' גם את הברכה. כחמשים נפש גם אשכנזיות וספרדיות היו בנות החברה ביסד אותה הגברת חיה צפורה פינס לפני שנה, ועתה שָׂמוה ליותר משלש מאות. אך נוסד נוסדה החברה והנה יצאו אחדות מכבודותיה לסֹב בפרורי ירושלם השונים מחוץ לעיר ובתוכה, ותאספנה את אחיותיהן לאספות ותדברנה על לבן בדבר טיב החברה וטובה, ואחיותיהן שמעו את שמע החברה ותכתבנה ידן לה.

ותהי ראשית מעשיהן לאסֹף חברות – וכסף, הוא הכסף אבי כל מפעל ומעשה. ויהי אחרי ירחים מספר, ומספר חברות הגון נאסף, ותאספנה שנית כלן יחד אשר בעיר ואשר מחוצה לה, ותבחרנה להן גבאות מתוכן ותקנות תקנו לחברתן, ותגשנה אל העבודה להחל גם להוציא מן הכסף אשר אספו, ויהי בראותן כי מלבד הפקוח בצרכי אֹכל נפש וברפואות הדרוש ליולדות העניות דרוש להן גם כבסים נקיים וטובים להן ולילדיהן, ותכוננה גורל לשש מאות אמות בד, ותמכרנה שטרי גורל, ויהי הזוכה ויתן לחברה שלשת רבעי זכותו, וכל נדיב לבו נתן גם את הרבע הרביעי, ותתפרנה החברות את הבד ותחלקנה אותו לנצרכות.

ירחים אחדים עוד טרם עברו והנה חוג פעֻלה חדש נפתח לפני חריצותן וזריזותן: בית “הקדש” היה בירושלם, והיה כל חולה חשוך מרפא וכל נגוע במחלת הרוח והובא אל הבית. בית כזה נורא מאד מראהו אם ההשגחה הצריכה תחסר לו. משפחת החולה תלאה לטפל בו כדרוש ימים–ושנים, מעט מעט תתיאש מנו ונשכח כמת מלבה, החולה בעצמו ברפיון גוו ורוחו יחד לא ישים לבו לכל צרכיו, ומפקח לפקח על כל אלה – אין. מה תהיה אחרית בני אדם יושבי חשך וצלמות כאלה? אנשים כאלה ירֻתּקו אל משכבם מעט מעט, אכול לא יאכלו בעת הקצובה, רחוץ לא ירחצו, בגדיהם לא יחליפו, והתולעים “המצפים לסעודה” יאכלום חיים… לא מליצות נפוחות דברי אלה, קוראי חביבי, במראה הזה לכל פרטיו ודקדוקיו נגלה הבית הזה לעיני חברות החברה בבואן לבקרהו, ולבב הנשים הרכות נתר ממקומו למראה גורל אחיותיהן האמללות (כי אך נשים נמצאו בו בעת ההיא) ולא נחו ושקטו עדי קחתן את הבית תחת השגחתן, ותנקינה את הבית ממסד ועד הטפחות אותו ואת כל אשר בו. מאדם ועד כל כלי ובגד, מטות חדשות ומצעים טהורים ולבנים הֻצעו לחולות, בגדים חדשים הלבשו, ומשרתות עומדות לפקח כל היום על כל צרכיהן, הרופא המומחה ד"ר וָלָך מבקר את הבית פעם בשבוע ובכל עת אשר דבר בואו נחוץ חנם אין כסף, וחברות החברה תבאנה כפעם בפעם להשגיח על החולות ולנחמן, ככה נהפכו חדרי שאול לעדן גן אלהים… לפני טעום האדם מעץ הדעת.

כ“ג טבת תרנ”ו.


כז. כבוד המתים.

– והועד החדש אשר לאחינו הספרדים החל בעבודת התקונים בעניני העדה, וישם פניו ראשונה אל – “המתים”, לסדר עניניהם בטרם כל דבר. ענינים רבים אמנם אין למתים המסכנים שעליהם נאמר כבר, כי “אינם יודעים מאומה” הם אינם יודעים לא שנאה ולא קנאה, ולא תחרות, ולא אחד מכל הדברים הנותנים ל“חיים” ענינים רבים כל כך לענות בהם. ולכאורה אין כל ענין לסדר בנוגע להם; אדם מת מיד הוא נקבר ודיו. אך זהו הדבר, לא דיו לאדם להקבר, עלינו להתבונן גם באֹפן קבורתו והולכתו מביתו עד לבית עולמו כי יהיה לפי כבודו; ובקרב עדותינו אמנם אין מרבים להזהר בזה, ולא אחת נראה במות אחד העניים את כבוד הנפטר מחֻלל לעיני בני הנכר העוברים בדרך, ובכן סדר הועד כי תהיינה ארבע מדרגות בכבודים אשר יחלו לנפטרים, וכי העניים יקברו חנם, וכי יצטינו הקברנים בנקיון מלבושיהם. אמנם נשמע כי הועד אומר לעשות להם גם “תלבשת מיֻחדה”; אך מלבד אשר יכבד להוציא דבר כזה לפועל בעדתנו הנה אין גם כל נחיצות בה, כי אם אך לא נאבה לחקות מעשי אחרים, נראה כי לא התלבשת המיֻחדה היא העקר כי אם הנקיון והסדר. – בכל אֹפן, אין עוד לעניים כל מקום להֵרָגן ולהתלונן, כי יהיו “במתים חפשי”.

י“א כסלו תרנ”ה.


 

VII. “שומרי החומות”


א. “ועד חטאים”

כשמשון גבורנו לפנים אומרים גם קנאינו גבורי־יומנו: “נצא כפעם בפעם וננער.”; ומעת לעת המה מנסים את כוחם במשלוח “גיריהם בעינא דשטנא”. להראות בעליל, כי עוד לא תמו מבקשי־חטאים מן הארץ, ועוד לא ינומו ולא יישנו שומרי ישראל, ומעת לעת ישובו ויראו עד כמה תש כוחם ונס לחם. וגלגול ה“קנאות” בימנו אלו הוא בגוף “ועדנו ־הרוחני”,הוא “ועד החטאים”, ומשם קולה נשמע למקצה ירושלים ועד קצה; עד כי במשך שלושה שבועות זכינו כבר לשמוע את הקול הזה פעמים.

כי הועד הזה החפץ לעשות לו בכל עז שם ופרסום בעדה האשכנזית, ולקבֹּע בלבה מעט מעט את הדעת, כי הוא הוא הגבוה מעל הגבוהים השומר עליה, ולכבֹּשׂ לו, “אגב ארח” את “ההשגחה העליונה” גם על דברים הרחוקים מאד מעֲוֹנוֹת – הועד הזה הדביק בימים האחרונים בכל מקומות צבורנו מודעה נדפסה בשם “הרה”ג חברי הועד הי“ו” להודיע לבני עירנו, כי ביום פלוני בשעה פלונית ישבו “הרה”ג הי“ו” בביהמ“ד פלוני, ישבו ויצפו לכל אשר נגעה יראת ה' בלבבו והוא יודע פרק בחטאים…של אחרים, כי יבוא ויודיעם. ואגב ארח הודיעו, כי כל החפץ לשכֹּר את המקוה שבחורבת ר''י החסיד ז''ל יבוא וישכר. אכן גם עד הימים האלה לא התרפו “הרה”ג חברי הועד” במלאכתם הלילה, ולמיום התכונן ועדם נראו בכל פתחי בתי הכנסת ובתי המדרש זה פעמים רבות מודעות נדפסות להזהיר את העם מדברים הנוגעים לחלול שבת כיו"ב, או לפרסם כי פלוני ופלוני העגלונים הפרו חק ודינם דין עברינים; אך עד כה היו המודעות בשם הרבנים חברי הבד''צ אשר הדברים האלה נכנסים בחוג פעילותיהם בכלל, והפעם זכינו כבר לראות את פני חברי הועד בכבודם ובעצמם, מבלי כל מסוה שמות אחרים, וכגוף עומד וקים בפני עצמו, והוא מתחיל לקחת לו קרנים להשתרר על צבור שלם.

וכדרך כל שיחת חולין של ת“ח הצריכה למוד היתה גם המודעה הקונה הזאת, ובני ירושלם למדו מתוכה דברים רבים: ראה ראו ראשונה כי רבותינו אלה כמה נזהרים המה בלשונם מקרוא לועדם בשם קבוע, ובדרך ענוה המה מסתפקים בשם “הרה”ג חברי הועד” סתם; והדבר מובן ליודעי חן. כי לקרוא לנפשם גלוי בשם “ועד העיר” עוד טרם הגיע השעה, ומי יודע אם לא תצא העדה כלה במחאה כנגדם אחרי שהיא עסוקה עתה בבחירת ועד כזה, וחבלו כל מעשי ידיהם; ולהודע בקהל בשם “הועד המשגיח בדברים שבין אדם למקום” לא רצו ג"כ אחרי אשר סוף מבטם הוא להרחיב בשעת הכשר את גבול הכשרתם הרבה יותר מהחוג הצר הזה אשר פירותיו וקרנו יחד קימים רק לעולם הבא ובכן נשאר הדבר סתום ועומד עד בוא עת מועד.

ובדבר השכרת המקוה ראו כבר את הצעד הראשון לכבוש הכנסות העדה. הצעד הזה אמנם צר הוא מאד וכמוהו כאין, אך מי לא ידע בעירנו את הפסיעות הגסות אשר פסע כבר “ועד השחיטה” על ראשי בני העדה עד היום, ומי לא ירגיש את השלטון הנמרץ אשר לו על גדוד צבאו הסרים למשמעתו ולוקחים חלק בהכנסותיו המרֻבות אחרי החלו גם הוא בקטנות כאלה?

וגם בנדון החטאים עצמם למדו סתום מן המפורש, והקול יצא כי הפעם גמרו כבר רבותינו אלה אמר לצאת המערכתה בגלוי לקראת השקאלעס והפרצות שנפרצו בירושלם בדבר הלמודים החיצונים. ומלבד שיֵשבו ויחכו עד אשר יתעוררו אלה שנגעה יראת ה' בלבבם לבוא לפניהם ולהעיד, ישלחו עוד מצדם ויקראו בחזקת היד לבני כתה אחרת לבוא ולעמד לפניהם, המה האבות הפושעים השולחים בניהם ובנותיהם לבתי הספר. וביחוד יצא הקצף על בני שכונה אחת בפרורי ירושלם השולחים את בניהם אל מורה המְּפקד מטעם חברת “למען ציון” ללמד אצלו את לשון המדינה, וגבאי בית תלמוד־התורה אשר בו ילמדו הילדים האלה כיום אינם מוחים בידם, ולא עוד אלא שהם מביטים על הדבר הזה בכלל בעין רצון.

אך עוד טרם עברו ימים והנה מודעה שניה יצאה בשם “מחאה גלויה מאת הקהל” להודיע כי אלה " המכנים עצמם בשם הועד בביהמ“ד שונה הלכות” לא נבחרו לא מצד העדה ולא מצד רבנו הגקש“ס הי”ו, ואין להם כל זכות לבקר את מעשי עיה“ק ולהשתרר על קהל ה', וגם להשכיר את המקוה אין בכחם וכל השוכרה מאתם יפסיד מעותיו. ועל “המכנים א''ע בשם הועד” לדעת כי יענשו עפ”י דינא דמלכותא.

אם היה הרמז האחרון כדבר במקומו או לא; אם נרתעו הרה''ג חברי הועד מפניו, או כי ראו בכלל כי ההתרגשות בעיר גדולה כנגד המחשבות הטובות שהמה חושבים על ירושלם – כל אלה המה דברים המוטלים עוד בספק, אך מה שנודע ברור ונכון הוא, כי: ביום פלוני בשעה פלונית ל א ישבו רבותינו במקום מועדם, וכל הבנין האדיר אשר אמרו להקים נפל ויהרס מיסודו.

ראה ראו כי לא הצליחו בדרך זו, וינסו לאחֹז באחרת. ואך עברו ימים אחדים והנה גליונות אדֻמים גדולים ועצומים נפוצים בקרב העדה, ועליהם נדפסים באותיות גדולות מנקרות עינים כל דברי החרם החמור שנתחדש בשנת תרל“ה כנגד למוד הלמודים החיצוניים “המותרים גם עפ”י דין תורה”, וכנגד התלמידים הלומדים אצל מורים המקבלים שכרם מחו“ל, ואבותיהם, ומוריהם וכל המסיעים להם, וכו‘. וכו’. וגם דברי “להט החרב המתהפכת” אשר הצליחו קנאינו להוציא מידי רבנינו לפני שנתים, ואשר אחרי שנדפסו דנם רבנו הגרש”ס הי“ו בגניזה – זכו הפעם לצאת לאור עולם, והמה כתובים הדר מתחת לדברי החרם הקדמון בהשתמש מדפיסיו עתה בשעת הכשר. בהיות רבנו הנ”ל מוטל על ערש דוי אחרי הנתוח שעשו הרופאים בעיניו.

אך גם דרכם זו לא היתה סוגה בשושנים. כי עוד טרם הספיקו להפיץ את דברי החרם ולהדביקו בריש־גלי, נודע הדבר בבית פקידות השכלת עירנו, ואחד הפקידים סבב בכל בתי הדפוס אשר לאחינו לחפש אחרי הסגֻלה היקרה הזאת, וכמובן נעלמה ואיננה. ואגב ארח סר גם אל בית תלמוד־התורה אשר לעדת האשכנזים שבחרבת ר"י החסיד לבקרו, ולראות אם ילמדו בו את לשון המדינה כמאמר המלך אשר יצא זה שנים אחדות על כל בתי החנוך שבטורקיה, וכמובן לא מצא גם פה את אשר בקש, ולא היה יכול כלל למצא ויתן ארכה של שבועים למנהלי הבית לקבע בו מורה לשפת המדינה.

רבים חשבו אמנם כי יד ישראל היתה באמצע, והמעשה הזה כבר נדרש לגנאי, מפני כי סוף סוף שם ישראל מתחלל ע“י זה, אך הדבר בכללו עוד טרם התברר, אחרי אשר מלבד בית תלמוד התורה אשר לעדת האשכנזים בקרו פקידי בית מועצת ההשכלה בימים האחרונים גם את יתר בתי החנוך אשר בעירנו, ובכל מקום בואם דרשו כי יתנו להם את רשימת שמות ספרי הלמוד אשר בהם ילמדו בבתים האלה. בכל אפן הנה שקטה עתה סערת החרם, הקנאים שבו להתחבא בחוריהם עד יעבר זעם. ובבתי הספר לא נגרע ממספר הלמידים מאומה, רק כי ילך פקיד החברה קדישא גחש”א אשר אים עליו הגבאי הראשי האונגרי כי יסירהו ממשמרתו, וגם בבית תלמוד־התורה יהיה בלי תפונה גם מהיום והלאה עולם נוהג כמנהגו… והכל ישוב והיה מתֻקן ומקֻבל וטוב ויפה. ו' תמוז תרנ''ח


ב. שער שבאשה

1. וקנאת “השערות” אל נא תקל בעינכם אדוני. אנחנו הגברים אמנם אסור לנו להקיף פאת ראשנו, אבל “הן?”, הן עליהם לא נאסר הדבר הזה ומדוע אפוא לא תגלחנה שער ראשן? ובכן – התאוו עתה " שומרי חומותינו" להיות גם " שומרי ראשי נשינו".

“שומרי החומות” בירושלם המה אחינו אשר מארצות אֻנגריה באו אלינו לשמֹר על היהדות לבל תשקע חלילה בירושלם בין הספרדים והלִטְפקים והפולקים. ויקראו לנפשם בשם “שומרי החומות” וגם בחותם כוללם הנה כתוב הדר כדברים האלה. וכל היום וכל הלילה לא יחשו –לקים מה שנאמר, וירושלם מלאה בהם ובצעקותיהם ובחרמותיהם כל הימים. ויולדו לשומרי החומות האלה בנים, וישאו להם נשים, ודוקא נשים צעירות אשר לא תשמחנה לקראת הכורת העולה על שערותיהן כמנהג זקנותיהן, ותגדלנה פרע שער ראשן מתחת לצעיפיהן, ויהי כי צמחו השערות ותגדלנה, ושומרי החומות ראו כי נפרעו לשמצה בפרע שער כלותיהם, ויבזו בעיניהם לשלוח ידם בשער כלותיהם לבדם ויצא הקצף על כל עם ה' ונשיו, וזה שבועות אחדים ו“שומרי החומות” אשר נהפכו בין לילה ל“שומרי הנשים” עוברים בחוצות ירושלם ונשים בלות מלוות אותם ותער הגלבים בידן, הלוך וסבוב מבית לבית. והיה כל “רחל” אשר היא לפני גוזזיה נאלמה והיו קווצותיה להם לשלל, אך ישנם גברים אשר כאיש גבורתם והשיבו פני השומרים ריקם או מלאים במתנות לחיים וקיבה, ויהיו גם כאלה אשר התלוננו על זאת באזני פקידות העיר ויתפשו השוטרים את “השומרים” ויניחום במשמר… תמול נתפש אחד השומרים האלה, ויהי כי נשאל לשם האיש אשר שְׁלָחו “לפרע פרעות” ויען כי החכם שלחהו, ויביאוהו לבית הרה“ג סלאנט וישאלוהו אם בפקודתו נעשה הדבר הזה, ויען: " איני חכם לעדת האֻנגרים ולמשמעתי לא יסורו, ופי לא ציוה”. ויוּשב “השומר” אל המשמר עד בוא השמש.

אמור יאמרו כי רבים מבני כולל אֻנגריה הצעירים הגישו קֻבלנא על זאת לפני ציר ממשלת אָסטריא בעירנו, וחכה יחכו עתה להוראות – חכם זה.

כ“ג טבת תרנ”ו.


2. " אודות השערות של כלתו של הר' פלוני נתברר שנתגלח.

מנשה ראטה" זה נֹסח המכתב אשר היה למראה עיני השבוע הזה. מכתבים כאלה מֹסר החתום למעלה לנשי צעירי האונגרים, אשר גזרו עליהן ממֻני הכולל הזה, כי רק הן תבאנה אל בית הועד לקבל את חלוקת ביתם. ספורים מבדחים רבים יספרו עתה בעיר על “שומרי החומות” וצדיקיהם ובניהם וכלותיהם, איך הצליח פלוני למשל לקבל חלוקתו בשלחו אשת איש אחר אשר גֻלחה ותטהר, ומשערות ראש אשתו לא נפל ארצה, ואיך החליפו הממֻנים תחבולותיהם עשרת מונים, ובני יעקב ידעו כאביהם לקדם תמיד את פני הרעה ולשמֹר לראש נשיהם. אך עתה בכלל רפתה הגזרה, כי היו שומרי החומות עתה כעצים אשר הלכו למשֹח עליהם מלך. הרה“ג סלאנט אמר: “לא לי אתם” הרה''ג מבריסק אמר כי גם הוא אין לו כל עסק איתם, הרה”ג מלובלין איננו מתעסק בעניני העיר, ורבני הספרדים [הוי לי אם אמר] גם נשיהם אינן יודעות כלל את דבר מצות גלוח. ו“האטד” אשר יבואו לחסות בצלו עוד טרם נברא. ובכן – הרכינו סוף סוף ראשם בעון הדור.

ח' שבט תרנ"ו


ג. הישוב ועבודת האדמה ועל ידי רבנינו הי''ו הדואגים לתקנתם של בני עדתנו.

הנה נמצאו בנו עוד אנשים הדואגים בשם רבנינו לגורל בני ישיבותינו “הפורקים עול תורה ומעמיסים עליהם עול עבודת האדמה”

כל קורא ה“מודעה רבא לאורייתא” שהדבקה מאת הרה“ג והצדיקים הי”ו החונים בארצות החיים" יחשב כי אכן כבר נסגרו גם דלתי “האכסניא שנשארה לתורה העלובה בציון”, ובני ישיבותינו ברחו כבר כתינוק הבורח מביה“ס ויצאו השדה להחזיק אֵת ודרבן. אף יחשב כי באמת " את רבנינו אחזה בעתה ולבם נמס ויהי למים בראותם כי נושאי הסבל ועומלי התורה יפנו זה תחת גפנו וזה תחת תאנתו”…ועל לבו ישובו לעלות כל הדברים אשר קלטה אזנו מאז על אודות רבני ירושלם צוררי הישוב ומתנגדיו…אך לאשרנו הננו יושבים במקום המעשה ויודעים הננו כי “לא דבים ולא יער”. בני הישיבות ת“ל עוד טרם פרקו מעליהם עול תורה כי אם שקלי כסף אחדים אשר התגלגלו אל כיס גבאי חבר, “בני ציון” והיום אשר “יעמיסו עליהם עול עבודת האדמה” גם הוא עודנו רחוק מאד כנראה. ולב רבנינו האמתים לא נמס ולא היה למים, והמודעות יצאו רק מצד אלה אשר זה מנהגם צמיד לקחת להם קרנים ולהתחפש במלבוש " הרה”ג והצדיקים הי“ו”.

וזה הדבר:

לפני שבועות אחדים באו לעירנו שנים מאחינו בני צפת ובשורה בפיהם כי מאז שלוש שנים יסדו בצפת חברה לעבודת־האדמה בשם “בני ציון” אשר תכליתה ומטרתה להעמיד את אחינו בני הארץ על הקרקע על טהרת הקדש, כל חברות חובבי ציון בחו“ל ורבים מן הרבנים וצדיקי העולם נתנו לה ידיהם ועתה באו לזכות גם את בני ירושלם בזכיות אשר תהיינה לחברי החברה הזאת היושבים בא”י, כי אמנם יסדו חברה של חמשה ושלשים אלף מניות, חמש מאות פראנק המניה לשלמם במשך חמש שנים, מאלה נועדו להמכר בחו“ל ארבעה ושלשים אלף חמש מאות, ורק חמש מאות המניה הנותרות תמכרנה בא”י. בכסף העצום מחיר המניות כלן יושיבו אלף איש על הקרקע, חמש מאות יזכו בגורל מבין כל קוני המניות בחו“ל, וחמש המאות הנותרים יהיו כל אלה מבני א”י שזכו לקנות את חמש מאות המניות שנקצבו לא"י.

מובן מאליו כי הדבר הזה היה לאשר גדול לבני ציון העניים – לו אך נמצאו כבר ארבעת ושלשים אלף וחמש מאות האיש בחו“ל אשר הואילו לקנות את המניות ולשלם מחירן; אך למרות כל הבטחות המייסדים הגלילים כי בחו”ל כבר יסדו שלוחיהם סעיפים רבים לחברתם בערים שונות, וחמישים אלף נפוליון נמצאים כבר להחברה – בערים ההן, כי הניחו כסף הכנסת כל עיר ועיר באותה העיר עצמה בידי סוכן אשר בחרו בו בני אותו המקום עד בוא העת הדרושה; למרות כל אלה הנה עוד טרם שמענו עד כה מאומה על אודות החברה הזאת בחו“ל, וכנראה אמרו לנסות מזלם ראשונה בבני א”י אשר רב טוב צפנו להם בתקנת חברתם, וגם פה הסתפקו לע“ע במועט, רק במגידי וחצי (ערך 7 פראנק) מכל הבא לרשם שמו בפנקס למען יהיה לחברה כסף לצרכי הוצאותיה. אמנם המיסדים אומרים כי בחרו לעשות מעשיהם בחשאי, מבלי רעש, ועל כן לא נשמע שמע חברתם עד כה בין החיים; אך מי מאתנו לא ידע עד כמה יוכלו סודות כאלו להעלם בין אחינו, וגם הפרסום הגדול והמודעות הרבות שהדביקו בראש כל חוצותינו ע”ד חברתם, יוכלו להיות לנו למשל לדרך הסוד החביבה עליהם כל כך.

איך שיהיה, אחינו בני ישראל שומעים שמועה כי נמצאו גואלים להם להעמידם על הקרקע, ומיד הם מאמינים, ומיד הם מפחדים פן יקדמם אחר, ומיד עפו המגידיות והחצאים אל “קפת החברה”, והיצה“ר אשר לפי דברי הרה”ג והצדיקים הי“ו” בעלי המודעה “יש ויש לו דרכים ותחבולות ללכוד חכמים ולהפילם במכמורות בל יקומו”, ומחדשים מצוות חדשות ותולים עצמם במאמרי חז“ל: “טוב תורה עם ד”א”, “וכל תורה שאין עמה מלאכה”, וכו' וכו', ־ ביצה"ר הזה פנה הפעם אל האכרים בני הישיבות לפתותם “לעזוב חיי נצח וללכת ארחות עקלקלות”. ומעשה שטן הצליח, ובישיבות אחדות נתנו כל בני הישיבה ידם לחברה.

אך הדבר הזה רע בעיני אלה שאין איש מבני עירנו יודע לע"ע מי הם, וילכו וידביקו את המודעה הרבה שהזכרתי.

במודעה הזאת המה נותנים אמנם כבוד להחברה “בני ציון” למיסדיה, ולרעיון הישוב בכללו, ו“המה שמחים מאד בראותם כי בני ציון בני רגש המה לבנות ערים הרבות ולכוננם כימי קדם, וה' יהיה בעזרם להוציא מחשבתם אל הפועל, וכו' וכו‘; אך לדעתם " לא זאת היא כונת מיסדי החברה; כונתם הרצויה היא כי מי שלא ראה סימן הצלחה בלמודו, ויראת ה’ רובצת כארי על לוח לבו, ורשפי אהבת מצות ישוב את”ק מתנוצצת בקרבו, יפנו אל למוד המלאכה המחיה את בעליה “עבודת אדמה” אך אם נושאי הסבל ועומלי התורה יפנו זה תחת גפנו וזה תחת תורתו תורה מה יהא עליה? בתי מדרשות וישיבות יֵשָׁמו ח"ו?.

ה' סיון תרנ"ט


 

VIII. “המערכה כנגד המסיון”.

 

א. המסיון ו“בני ישראל”.

­המערכה כנגד המסיון החלה, כי רב יותר מדי השתרשה כבר בקרבנו בכל גוני הצדקה והחסד השונים אשר בהם היא רגילה להתחפש תמיד למען צודד נפשות. גם בתי ספר, גם בתי מלאכה, גם בתי מקרא וגם בתי חולים, אין דבר חסר. ובנינה האחרון, הוא בית החולים אשר הקימה עתה, עולה על כל יתר מוסדותיה, ובו שמה כנראה כל תקותה עתה להבנות מחרבן עמנו, מדלותו ומשפלות רבים מבניו אשר לא יחושו בנפשם כל רגש בזיון בדפקם על דלתותיה. ומדוע אמנם לא תקוה? החרמות אשר הכרזו כפעם בפעם מטעם הרבנים לא פעלו עוד מאומה, וגם דרשות על דבר רגש כבוד הכלל אין כחן יפה למנוע את העני הפרטי מפנות בעת צרתו אל הבית אשר ידע כי שמה ימצא את הכל בתכלית הכשרות, ובחנם. ו“בתר עניא” הולך גם אחיו העשיר, ואחרי העשיר נמשך גם החכם, והמסיון יודעת את אשר לפניה, ומסברת פניה דוקא לעשירים ולאלה אשר תורתם אומנתם, ומתאמצת בכל תחבולותיה למצֹא לה מסלות אל בתיהם, בדעתה כי “בתר רישא גופא אזיל”, ותחבולותיה אלה הועילו לה אמנם בארצנו ארץ ה“חזקות” לעשות לחזקה בפי הנשים כי ה“מֶדיקו אינגליז” הוא תמיד הטוב שברופאים, ו“גברא דנשיא אמחוהו לאסיא” אין צרך לו עוד בכל רקלמה בעולם, וגם כל בתי החולים החדשים אשר כוננו ידי אחינו למען הצל את בני עמנו מן הרשת הפרושה להם, וגם רופאי עניינו הממלאים תפקידם בכל יכלתם מה יתנו עוד ומה יוסיפו? 

אך אם מפני סבות מסבות שונות קצרה ידנו מהתקומם כנגדה, הן עוד טרם חֻיַּבנו להיות לעזר לה במעשיה ולתת עוד ידים למעלה מצדנו, ואם היא מתהללת (ובצדק) כי בכל פנות שהיא פונה הכשרות שוררת בכל דקדוקיה, האם אין אנחנו העוזרים לה בפעל במכרנו לה בשר כשר למען תוכל לשימו לפני באי בתי חסדיה? בעד כמה משגיחים ובעד כמה שומרים משלמים אנו להשגיח בהשגח היותר מְעֻלה לבל נכשל חלילה בשום חשש טרפה, אף לדעת האחרון שבאחרונים; וגם “ועד שחיטה” לנו העומד לנצח עוד על גבי כלם – ומשרתי המסיון באים להם במנוחה אל אטליזינו וקונים להם בשר כשר, למען תוכל המסיון להשיג מטרתה יותר על נקלה ועל זאת אין רואה ואין שומר ואין משגיח.

כזאת וכזאת חשבו צעירינו אשר זה החלם לעשות בדבר הסרת המספחת הזאת אשר דבקה בעצמנו ובבשרנו. ולא עברו ימים רבים והנה ראתה עינינו אזהרות נדפסות דבוקות בראש כל חוצות חתומות בחותם ארבעת רבנינו הגדולים הי"ו לאסֹר על כל השוחטים ועל כל הקצבים לשחֹט ולמכֹר בשר לשלוחי המסיון וכל אשר יעבר על האזהרה תורע חזקת כשרותו וענוש יענש.

והתחבולה הזאת הועילה הפעם כנשמע, ומספר החולים השוכבים בביתה הגדול צער מאד, כי סוף סוף הן יודעים אנו את אחינו כי איש מהם לא יביא בשר טרפה אל פיו, ואין בזה אף משום “לפני עור לא תתן מכשול”. והמסיון אמנם עודנה מתאמצת בכל יכלתה להשיג בשר כשר, בתתה לקרובי החולים כסף לקנות איש איש ליטרא בשר בעד קרובו, ואת הבשר הנאסף תבשל יחד לחוליה;  אך הרוחה אשר היתה עד כה לדופקים על בתי המסיון הוסרה מעתה, ותוגל גם החרפה אשר רבצה עד כה על הכלל ותפל על פרטים אשר השומע בהם תבוא עליו ברכה, והחדל, חפץ דוקא להצטער ולשכב בבתי המסיון, אשמתו בראשו, עד אשר תמצא יד בני עירנו למנוע גם את זאת.

וביום הראשון לשבוענו זה היתה אספה גדולה מרבים מבני עדת אחינו האשכנזים להשתדל בדבר המעטת השפעת המסיון בעירנו, וועד נמנה להתעסק בזה. 

ובין כל התחבולות אשר המסיון משתמשת בהן לקרב אליה את דעת נערי אחינו, היא תחבולת מכירת ספרי התנ"ך הלונדונים של החברה הביבלית בזול גדול. כי בין כה וכה היא מחוננת אותם גם בספריה היא אשר תכליתם ידועה. ובאשר אין ספרים אחרים פה הנמכרים בזול כמוהם לכן נמצאים ספריהם כמעט בכל בתי למודנו וגם בבתי תלמוד התורה, אך גם לדבר הזה התעוררה חברה “בני ישראל” ותשלח להביא מארץ אשכנז מאות אחדות מספרי קדשנו אשר הדפיסו אחינו שמה, למכרם גם אותם בזול לנערי אחינו השוקדים על למודיהם.

כ“ה איר תרנ”ז. 

 

ב. המסיון ויסוד מושבה.

אך עד כה ועד כה הנה החלו להעשות בקרבת עירנו הכנות ליסוד מושבה חדשה לבני עמנו, אשר בה אין לנו לשמֹח כלל.

היתד, אשר תקעה לה המסיון בישוב החדש, בפתוי קלי הדעת שבעמנו אשר לא נפקד מקומם גם הם בין העולים בימי האמיגרציה הגולה, לקבל טובה בהעמידה אותם על הקרקע – משה זה מאז; ארטוף, זאת אבן הנגף לכל רואי עתידות עמנו ברעיון עבודת אדמת הקדש, היתה סוף סוף למושבה יהודית כשרה בכל פרטיה, מבלי השאר בה כל זכר להמסיון, מלבד שתי המצבות האנגליות, אשר הקימה על קברות הנפטרים שם בימיה; ואנחנו כבר אמרנו: אבדה כבר תוחלת המסיון להבנות מן הישוב החדש, ולא תוסיף עוד לנסות כחה בדרך זו, והנה מעין “מהדורא שניה” למעשה ארטוף מתחלת להגלות לעינינו, ומעשה שהוא כך הוא: 

זה כשמנה ירחים בא הנה אחד מבני עמנו מרוסיה, לפי דבריו שרת שנים רבות בבירת ארצנו בבית מדרש המדעים בתור מורה לחכמת הכימיא, ומשכרתו היתה שלמה.  אך זה מקרוב עלה על לבו הרעיון לכונן מושבה יהודית בתוגרמה על יסודות סוציאלים, וינס כחו ראשונה באזמיר, ויאסף אליו חבר אנשים מאחינו, אשר אמרו לקנות אדמה ולעבדה יחד ולחלק ביניהם תבואתה חלק כחלק, אך נמצאו אנשים מבני עמנו, אשר הלשינו עליו בפני המלכות, ויעזב את אזמיר ויבוא הנה להפיק זממו פה. – בדברים כאלה נסה לפתות מעט מעט לבות המון העם, אשר התקרב אליהם, ויבטיחם, כי בעזרת אגודה מאחינו שבקושטא ובאזמיר יתור להם מנוחה בעבודת האדמה, ויבאר להם את היסודות, אשר על פיהם הוא אומר לכונן את המושבה החדשה הזאת, לאמר: כל הקולוניסטים יעבדו את האדמה יחד, וכל מחסורם יהיה עליו. על שלחן אחד יאכלו כלם, בתים וכלים ינתנו לכל אחד, ובגדים יוכנו לכל אלה, אשר ידרשו להם, אך כסף במזומנים לא יקבל איש מהם, במושבה הזאת יקֻבּל כל הבא להספח אליה ולעבֹד בה עבודה מבלי חקֹר אותו לדתו, וכל מוסדות צרכי הדת לא תוקמנה במושבה.

הדברים האלה היו אמנם די להורות להיכן פניו מועדות, אך ערבוב יסודות הסוציאלים והליברלים נתנוהו בעיני ההמון לאיש הוזה הזיות, וימצאו כחמשים איש, וביניהם אחדים מאלה, אשר השתדלו, לפני שנתים בערך, בפני אחינו, כי יעמידום על הקרקע באי קפריסין, אשר נפתו לדבריו ללכת אחריו, באמרם בלבם: את הטוב נקבל. ואת הרע לא נקבל; ובבוא האיש לעשות דבר למעשה ישכח את הזיותיו.

אך לפני ירחים נגלה עוד טפח ממצפוני האיש הזה בהמירו דתו בגלוי ובהלוותו אל המסיתים. אז נבדלו מעליו רוב האנשים, אשר האמינו, כי ממנו תצמח להם ישועה, והוא נשא רגליו וילך לקושטא וישא שם אשה מבנות עמנו, וזה שבועות אחדים שב הנה ובשורה בפיו, כי עלתה בידו להשיג רשיון מהוד מלכנו השולטן להושיב ששים משפחות (ישראליות?) על שדה־המלך אשר ביריחו. אף החל לקנות סוסים ועגלות, ועצים למבנה בתים, ויקרא לכל החפץ להתנחל על האדמה הזאת לבוא לרשֹם שמו בספרו, בשובו להגיד, כי אגדה ישראלית בערי תוגרמה תומכת בידו, ועוד מעט ובאו הנה כארבעים משפחות מאחינו מקושטא להתישב שמה. כמובן לא רבו הפעם הקופצים, כי כל איש יודע היטב, כי עוד טרם קמה בתוגרמה חברה מבני אחינו אשר תצטין בפזור כסף לטובת הישוב, ואם אולי בריאה ברא ה' וחברה כזאת צמחה בין־לילה, לא תמסר כל כספה לאיש, אשר אין יודע ומכיר אותו וכל הודעותיו מוטלות בספק. אך בכל זאת נמצאו כבר כחמשה אנשים מבני האספסוף, אשר נהו גם הפעם אחריו, וירדו ירחו להחל במזרע השדות ובהקמת בתים למעונם.

עד כמה יד המסיון באמצע, ומה מדת יחסה לדבר הזה? האם היה האיש מן המסיתים עוד לפני בואו הנה, ואך למראה עין התחפש ליהודי למען יתפש את ההמון בלבם, והמסיון היא שהשתמשה בו ככלי חפץ למזמותיה עתה אחרי אשר כסף מחיר אדמת ארטוף הושב לידה, כאשר ישערו אחדים? או כי נכונה בפיו, כי אך זה מקרוב בא בסוד המסיתים, ותכליתו ביסוד המושבה הזאת היא תכלית תגרנית פשוטה, באמרו להקים במה חדשה, אשר עליה תחול ברכת נדיבי הנוצרים, הדורשים קרבת ישראל, מפני שנפשו חביבה עליהם, כאשר ישערו אחרים? והתהיה אחרית ותקומה בכלל לדבר הזה? כל אלה הן שאלות, אשר עוד טרם התבררו כל צרכן, אך בזה אין כל ספק, כי יש להמסיון בענין הזה יד ושם, וגם למעטה הסוד, אשר עטה האיש הזה, יבוא יום, כי לפי מסרת בני עירנו מנויה וגמורה היא, כי “אין סודות לירושלם”. 

ובעוד “בן אברהם” (זה שם האיש הזה) מפנה לבו לעניני הישוב החדש, “בן־שלמה” עוסק בהלכות הישוב הישן, בן־שלמה זה הוא “כתם־פז” מודענו מאז, אשר גם הוא ספק ישראל ספק נכרי, ואשר זה ימים רבים הודעתי דבר מחשבתו להקים בית ל“תלמוד תורה” לילדי ישראל. עד היום כבר הספיק אמנם להקים על תלו את הבית הגדול והאדיר, אשר החל אז בבנינו, וכל העובר על דרך יפו ראה זה מאז את דברי הפסוק “שמע ישראל” וכו' מתנוססים באותיות מעשה מקשה על משקוף שער הברזל, אשר לביתו, ואת אות “מגן דוד” עליהם מלמעלה, עתה קבע גם אבן בכתלו ועליה חרות בעברית השם “מצפה”, והפסוק “על חומותיך ירושלם הפקדתי שומרים” – הוא הפסוק של “שומרי חומותינו” –להבדיל. אך דבר יסוד תלמוד־התורה בבית הזה עוד טרם הוציא לפעל, אחרי ראותו, כי הנסיון הראשון, אשר עשה בכוננו “חדר” בביתו, לא עלה יפה.

וכנגד זה הנה הוא אומר לבנות מחוץ לעיר בקצה הישוב המערבי בית חולים גדול לרפואת מחלות העינים, אשר כנודע רבו בימים האחרונים בעירנו, וכמובן אין מפעל חסד כזה נעשה רק בזכות ישראל; כי אם הקשיחו לבם מ“רפואת הנפש” אולי לא יקשו ככה ערפם בנוגע ל“רפואת הגוף”. 

ט“ז שבט תרנ”ט. 

 

ג. המסיון ו“קבורת חמור”

1. “התבוא אל קבר ישראל ־ אם אין?” 

זאת היא השאלה אשר עסקה מוחות רבים מבני עדתנו זה כיומים ולילה אחד מבלי הרף. 

כי יום המסה בא בא, ובבית החולים אשר להמסיון נפטרה בליל חגנו האחרון אשה ספרדית אחת צעירה לימים ואלמנה, אשר אחרי שכבה משך זמן בביה"ח “משגב לדך” יצאה משם ללכת אל הבית אשר היה לחרם בעירנו.

כי אמנם אסור מכירת הבשר הכשר להמסיון קם בכל תקפו, והדבר הזה יחד עם השמירה אשר שמרו צעירינו (חברי “בני ישראל” ו“משמרת הקדש”) את פתחי בית חוליה לבלי תת לו יוצא ובא, מנעו את אחינו בכלל משקוד על דלתות הבית הזה, אך דבר אסור הקבורה עוד טרם יצא לפעל, ורבים אמרו לנפשם: אך להטיל אימה על הצבור נאמרו דברי אסור הקבורה באזהרות הגדולות אשר נדבקו בראש כל חוצות, וסוף סוף במות מת לאחינו בבית הזה לא יעמד לב ראשינו לבלי תתו לבוא אל קבר ישראל, כי היתכן לענות נפש אחרי מותה? והבטחון הזה ברגשי החמלה הנטועה בכלל בלב בני עמנו, והותור אשר המה רגילים תמיד לותר ולעבור על מדותם, הוא שגרם לאחדים מן הנקלים שבהמון עמנו כי למרות כל פקודות רבנינו ורב בני עדתנו יפנו עוד אל הבית בחשאי, וגם בשר כשר הובא להם אחרי כן בחשאי, ומי יודע אם אחרי כל אלה לא היתה המסיון מנצחת במתינותה וברוח סבלנותה את האש הלוהטת ואת סערת הרוח אשר התעוררה בקרב אחינו, והנה בא המקרה ויהרס את כל תקותה ברגע אחד עד לבלתי היות להן עוד תקומה.

כי אחרי אשר נפטרה האשה הזאת הודיעו ראשי המסיון תכף את כבוד הרה“ג הראשל”צ הי“ו את דבר מותה, ויבקשוהו לצוות על חברי הח”ק לבוא לקחתה משם ולקברה, ויענם כבוד רבנו כי אין להנפטרת לבוא אל קבר ישראל אחרי עברה את גזרת הצבור, אף שלוח שלח הוא והרה“ג הגרש”ס הי"ו את בניהם אל כבוד פחת עירנו להגיד לו את הדבר, ולהודיעו כי על פי דין התורה יאסור לכל איש ישראל לקברה, ויענם הפחה כי עליהם ללכת אחרי דין התורה ואיש לא יוכל להכריחם לעבור עליו.

אפס כי פחדו אחינו פן יביאו ראשי המסיון את הנפטרת אל בית אחד אחינו בחשאי, ואחר ילך האיש הזה להגיד כי נפטרה אשה בביתו וקברוה גם מבלי דעת מי היא, וכבר פשטה השמועה כי שכרה המסיון אחדים מאחינו למען עשו כדבר הזה. וימהרו בני חברת “בני ישראל” ויעמידו רבים מהם על המשמר, בכל פתחי הבית הזה מסביב, ואחדים מהם הלכו אל בית כבוד רבנו לחזק את לבו לבלי ותר הפעם כלל.

ויהי עוד טרם עברו שעות אחדות וכבר בא ציר בריטניה אשר בעירנו אל הפחה להשתדל כי יכריח את אחינו לקבֹּר את הנפטרת אחרי אשר לא הודיעו לו בדרך רשמית כי כל הבא אל הבית הזה לא יקבר עוד בקרב ישראל, וישלח כבוד הפחה אל הרה“ג הראשל”צ הי"ו לבקש ממנו כי יקברו הפעם את הנפטרת, ויודיע לו את טענת הציר האנגלי, ויענהו כבוד רבנו שנית כי הדבר הזה לא יתכן, וכבוד הציר האנגלי ידע את דברי האזהרה הזאת, אחרי אשר הוא בעצמו קָבַל כנגד נֻסחתה לפני ירחים אחדים, ובין כה וכה רד היום ויהי לילה, ובני אחינו עודם עומדים על המשמר, אלה הולכים ואלה באים, ואחדים עלו גם על הר הזיתים עומדים הכן לבלי תת לאיש לקבֹּר את הנפטרת אם יביאוה שמה, אף לא להשליכה על שדה קברות היהודים. והדבר היה לשיחה בפי בני עדתנו, ורבים מהם באו לראות את אחרית הדבר, ויאספו אספות אספות, אלה אומרים כי בעון החרם נפטרה האשה, ואלה עומדים ומתנים לנפטרת אשר זה יותר מארבע ועשרים שעות היא מוטלת שם מבלי בוא אל קבר, ואלה אומרים נשוא תשא חטא רבים. והיתה למשל לאחרים לבל יוסיפו עוד לזור, ביחוד היו הנשים משתתפות בצער הנפטרת ויחד את זאת נחקק בלבן עמק עמק גדל העון בפנות איש אל הבית הזה, בראותן מה גדול ענשו גם אחרי מותו, כי אמנם בעיני ההמון אין כל ענש גדול מזה, וככה עבר הלילה כלו הוא “ליל שמורים לבני ישראל”, והיום בבקר בא הציר האנגלי שנית אל הפחה, והפחה שלח שנית אל כבוד רבנו לבקש ממנו על גופת הנפטרת, וכבוד רבנו נבוך מבלי דעת איך להחליט, אך הפעם עמדו צעירינו בכל תקף לבלי תת לבטל את הגזרה אשר כבר נגזרה פעם ואשר אך בה תלוי כל האסור אשר הוטל על בית החולים, ורבים מן ההמון נהרו אל הר הזיתים, ויהי מענה רבנו גם הפעם בשלילה, ויהי כראות ראשי המסיון כי כל עמלם לשוא וישכרו סבלים אחדים ויוציאו את הנפטרת מבית החולים אל הר הזיתים, ושמה כשמנה מאות נפש מבני עדתנו, וישלח פקיד השוטרים שמה כעשרים פרשים וכחמשה עשר שוטרים לשמור את העם מסכסוכים, ואף שר עירנו ועוד אחדים מגדולי הרשות הלכו אל מקום המעשה, ויהי כראותם כי אין תקוה כי תבוא הנפטרת אל קבר ישראל ברצון בני העדה, ויצוו את הסבלים לשאתה הלאה ולקברה על חלקת אדמה אשר להמסיון בקצה הר הזיתים, וההמון שב אל ביתו מלא מחשבות על אחרית האמללה הזאת.

ז' חשון תרנ"ח.


2. ודבר קבורת האשה המתה בביה“ח אשר להמסיון לא עבר כלו בשלום, כי בהיות ההמון רב על שדה קברות עדתנו אשר על הר הזיתים בעת אשר הביאו שכירי בית פקידות עירנו את הגויה אל המקום ההוא, והלחץ והדחק גדלו מאד, פרצו סכסוכים בין שומרי גבולות השדה אשר מבני אחינו ובין שומרי הסדרים; וממחרת הושמו אחדים מאחינו במאסר וגם על בן רבנו הרה”ג הראשל“צ הי”ו והאדון נסים בכר מנהל ביה“ס אשר לחכי”ח שנכנסו בעבי הקורה בכל המעשה הזה וירבו להשתדל להכריע את הכף לטובת עדתנו, נמתחה מדת הדין בחפזה. אך סוף סוף נגלתה צדקת אחינו כאור וביום השני נקרא לאסירים דרור, וכל הדבר נגמר בשלום.

ועתה אחרי בוא הקץ לכל הענין הזה אשר עלה לבני עדתנו הלוחמים מלחמת כבודה בעמל רב ובמורא גדול. הנה אומר כבוד רבנו הרה“ג הראשל”צ הי“ו להודיע בדרך רשמית את דבר גזרת “מניעת הקבורה”, למען ידעו זאת מנהלי ביה”ח אשר להמסיון, ולא יוכלו עוד לפנות אל עדת ישראל במות אחד מבני העדה בבית חוליהם וכל מקום לא יהיה עוד לענינים כאלה.

כ“ח חשון תרנ”ח. 

 

3. באותו חדש ובאותו יום, אשר בו מתה האשה הספרדית לפני שנה בבית החולים אשר להמסיון בעירנו מתה גם השנה הזאת אשה ספרדית במקום ההוא;  ושתיהן יחד לא מבנות עירנו היו, כי האחת מיפו באה הנה, והשניה מוצאה מחיפה, ופה לא היה לה כל קרוב וגואל.

ולפי מצב עניני עירנו, אשר בארתי באחד ממכתבי הקודמים, יכול אמנם להיות, כי התברכה המסיון בלבבה לאמר: “הפעם אבנה מחרבן עדת ישראל, והוסר גם המכשול האחרון, אשר הושם על דרך הדופקים על דלתותי; ואם החזיקה העדה עד כה ב”שב ואל תעשה" בנוגע לאנשים האלה בחייהם, תעבר עתה על כל אזהרותיה וכרוזיה ב“קום ועשה” בחלקה להם את הכבוד האחרון במותם; וכל המון העם יראו מה רפה כח כל האסורים ולבם לא יהיה נוקפם עוד“, אך העולה על לבה לא קם ובנסותה לתת ידים למחשבותיה הראה רבנו הרה”ג הראשל“צ הי”ו את אמץ רוחו כראוי בדבר כזה שיש בו משום חלול כבוד ישראל והשפלת רוחו בקרבו, אשר רק בהם תחרך המסיון צידה.

עוד לפני מות האשה הזאת שלח רופא המסיון להגיד לכבוד הרב, כי אשה יהודיה שוכבת בבית החולים אשר תחת פקודתו, והיא מסֻכּנת וקרובה למות ועל כן ישתדל כי יקבלוה בבית חולים יהודי, אפס כי הדבר הזה היה מבטל בדרך עקיפין את כל כח האסור אשר התפרסם עתה מחדש בחתימת כבוד רבנינו וראשי בתי הדין כלם.  בבטוח כל החפץ ללכת אל בית החולים ההוא, כי בחלותו מאד יוציאוהו משם והעדה תשוב לקבלו על כרחה. ועל כן השיב לו כבוד הרב, כי כיון שנכנסה האשה אל בית החולים אשר להמסיון אין העדה נזקקת לה עוד כלל.

וממחרת, ביום שמחת התורה, מתה האשה שמה, וישב הרופא וישלח הודעה לכבוד רבנו בדבר הזה בדרך רשמית, למען יצוה את הקברנים להוציאה מבית החולים ולקברה בקברות ישראל, ויהי תשובתו שנית בסגנון התשובה הראשונה וכל השתדלות המסיון לא עשתה פרי; כי בהגיע הדבר עד כבוד פחת עירנו החליט גם הוא, כי הוא מהדברים הנוגעים לדת, ואין יכלת להכריח את העדה לקבור את אלה אשר לא תכירם לבנים לה. אפס כי הזהר הזהיר את שני הצדדים למנוע כל סכסוך ופרעות לבלי יצטרך להודיע את הדבר לקושטא בהודעה טלגרפית.

והדבר עבר אמנם בשלום ובמנוחה. לפני בית החולים נאספו במוצאי החג אנשים אשר העמידה חברת “בני ישראל” להשגיח ולהתבונן את אשר יעשה בנפטרת, ועל הר הזיתים ירד רק אחד מחברי בית הדין, אשר לאחינו הספרדים ועמו אנשים אחדים להשגיח פן תובא גופת המתה אל שדה קברות העדה, והמסיון ראתה, כי לא עלתה בידה להכריח את עדת ישראל להטפל במתיה ותנסה לפנות אל יהודיה היא, אל המשרתים היהודים אשר בביתה, למען יטפלו בה המה, אך בהגיע האנשים נושאי המטה אל שער הבית ויראו את ההמון הנאסף, ויבושו וישובו על עקבם. והמסיון נאלצה סוף סוף לקחת לה ערבים אחדים מבני הכפרים, ואחרי חצות הלילה, במעוט מספר האנשים העומדים לפתח הבית, הוציאוה ויקברוה על פני חלקת השדה אשר להמסיון בצדי הר הזיתים, על יד קבר האשה, אשר נקברה שם בקהל גדול בעצם היום ההוא לפני שנה.

וממחרת נשמע בספר אחינו איש לרעהו, כי כבוד פחת עירנו, אשר ביתו הוא כנגד בית החולים הזה, עמד לפני חלון ביתו ולא הלך לישון עד אחרי חצי הלילה, עד תם הענין הזה כלו.

ובכן גבר ישראל עוד הפעם, והשעה הזאת, אשר אין כמעט כל מעצור אחר בפני דלת העם, יהיה אולי המקרה הזה כמופת לרבים למנוע רגליהם מנתיבת אלה הצדים צעדינו; וכל החפץ בהרמת רוח אחינו והכרתם את ערך כבוד עמם היה יכול לשבוע רצון בפעולת מראה אחרית המתה על לב החיים – לולא הקוץ מכאיב הלב, אשר גם מקומו איננו נפקד במחזה הזה, והוא: כי לפני הכנס האשה אל בית החולים אשר להמסיון דפקה על בית חולים יהודי ולא קֻבּלה מאפס מקום.

דבר מובן מאליו הוא, כי במאן העדה להביא נפש מנפשות בניה אל קבר ישראל לא עשתה זאת מצד רגשי נקם או שנאה לנפש הנדחת, אשר אולי לא הכירתה כלל, כי אם מצד חפצה לחזק בקרבה בעצמה את השאיפה להתרחק מכל קבלת טובה מהמסיון, ולהורות מוסר לקטני הדעת אשר “כבוד האומה” בלבדו איננו בעיניהם דבר ממשי השוה לאבד בשבילו תועלת חמרית, אשר מחלים עוד את פניהם לקבלה, ובאֹפן כזה אין מקום לרגשי חמלה על הפרט, ולו גם עשה מדח; באֹנס, כאשר כן הדבר נוהג בכל דבר שיש בו משום נזק הרבים. ובכל זאת נוד ינוד הלב לאמללה כזאת, אשר במצאה דלתות בתי החסד אשר לבני עמה נעולות בפניה בשעת צרתה, לא עמדה בנסיון ותכשל.

לא פעם ולא שתים שמעתי מפי בעלי אידעותינו כעין תלונה על “ירושלם” המפזרת הרבה מכחותיה לטובת בתי החולים והרחבתם. “עד מתי תדאגו רק לחולים, רק לנדכאים ולחלושים, ולבריאים לא תשימו לב?” הטענה הזאת צודקת אמנם בצד מה, וברור הדבר כי לו דאגנו מעט יותר לבריאים כי עתה היה עלינו לדאוג הרבה פחות לחולים. אך על פי מצב הדברים כהויתם יש עוד הרבה הרבה לדאֹג גם לחולים, ומה גם בימי תקופה ידועה בשנה, תקופת “שילהי דקיטא”. ולו היה בית החולים האשכנזי בנוי לא היה למותר כלל, וגם ליתר בתי החולים והקודמים היה עוד מקום להרחיב חוג מפעלם.

כ“ב חשון תרנ”ט.

 

ד. המסיון – ידה על התחתונה.

1. ודרכי המסיון אבלות ושעריה שוממים; כי סוף סוף שרו אתה צעירי אחינו ויוכלו, בתוך העיר פנימה שכרו “בני ישראל” בית לרופאים באותה החצר אשר ישב בה רופא המסיון עד היום, וקרוב לבית אשר הוא יושב בו כיום לענות למבקריו החולים; ויום יום יעמדו אחדים מהם להניא את רגלי אלה הנדחים אשר כבר הרגלו “לקרֹב אל פתח ביתה” ולהורות להם הדרך אל הרופא היהודי אשר גם הוא עונה לשואליו חנם ונותן להם סמי מרפא חנם, בעשותם חוזה את ממֻני כל כוללי עדותינו השונות שישלמו להם בעד חלק ממחיר הרפואות אשר יחלקו. אמנם ביום הראשון קצפו נשים אחדות בראותן כי תחת ה“מדיקו אינגליז” בא איש אחר, ותאמרנה: לא, כי אל רופאנו נלך! וגם הלוך הלכו לשאֹל בעצתו, וגם נתן להן סמי מרפא, אבל אך הספיקו לצאת מן הבית והנה חטפו אחדים מצעירינו את בקבוקיהן מידיהן וישפכו את סמי המרפא אשר בהם ארצה, ואת פתקאות הרופא לקחו ויקרעו, ולנשים אמרו: עתה לכנה אל הרופא היהודי אשר מאסתן בו! ורופא המסיון בא אמנם לכלל כעס, ולמרות כל מדת הסבלנות היתרה אשר בה יצטינו המסיתים יצא ויגער ב“מזיקים” האלה, וגם אמר לקרֹא לשוטרים לענשם קשה, אך הפעם ענוהו המה במנוחה ובקרת רוח: כי אם אומר הוא להתלונן, יתלונן על רבני העדה אשר שלחום; והשם הזה היה אמנם כקסם על שפתותיהם לכבוש את כעסו כרגע, כי אמנם מי כרופא המסיון “מוקיר רבנן?”. 

וגם מחוץ לעיר הורע מזלה של המסיון, ובית חוליה הגדול עומד כמעט ריק, כי בשר לא נתן לה עד היום, ומלבד החרמות הראשונים שבו רבנינו ויחדשו אחת הגזרות הקדומות על אחינו השוכבים בבית הזה, ובשבוע שעבר נדבקו אזהרות באותיות גדולות חתומות בחותם רבנינו כלם, להזהיר את כל העובר ונכנס בביה"ח הזה לשכב שמה כי במותו שם “לא יקבר בקבר ישראל בשום אופן בעולם, ובלי שום היתר והורת היתר כלל, ורק עם המסיתים יהא חלקו”, והאזהרות האלה עשו פעֻלתן עד כי גם החולים השוכבים בבית קמו מעל ערשותם ויעזבו את המקום, ומכֻּלם לא נשארו רק חמשה, ובשבוע הזה החלו גם המשרתות העבריות לעזֹב את מקומן, ולבית לא תשאר כל תקומה, “וכל ישראל יהיו באמת נקיים מכל שמצה וחרפה עוד” ככתוב באזהרה.

ובכן שבנו ונראה הפעם כי במקום חפץ ישנה גם יכלת; אך לנצח את המסיון נצחון גמור לא תספיק התלהבות עוברת, אך התמדה ממֻשכה במלוֹא מובנה; כי המסיון סבלנית היא מאין כמוה, וכח בה ודעת לה לחכות עד רפות ידי הלוחמים בה, ולהשכיח את המוננו את רופא המסיון כליל צריך כי ידעו רופאינו את משלחתם הכפולה: לרפא כל מחלה וכל נגע, ולמשוך אליהם בנעימות דברי פיהם את לב מבקריהם, כי רופא המסיון יותר מאשר ישים את לבו לרפא את החולה בסממניו ישתדל להרגיע רוחו בדבריו הרכים; ובזאת רכש לו תמיד את לבות ההמון הנוח להתפתות עד כי יכבד מאד עתה להסיר זכרונו מעל לבו.

כ“ג סיון תרנ”ז. 

 

2. והמסיון האנגלית ראתה כי עסקיה אינם הולכים ומצליחים כל כך, ותשם פניה אל המשגעים, אולי תבנה מהם, ויהי כי ראתה את בית “חולי הרוח” אשר לישראל הולך ומתפתח, ותאמר גם היא לחקותו וליסד בית כמוהו בבית החולים אשר לה. ויהי כי בושה להתראות כמחקה את מפעלי היהודים חנוניה אשר היא אומרת ללמד אותם בינה, ותעש בתחבולות, ויצא הקול בראשונה, כי נשים כבודות מנשי הנוצרים אומרות ליסד “בית חולי רוח” כללי, ול“תחלת פרעון” הן מתנדבות לשיר באחד הערבים באחד בתי המלון הגדולים בעירנו, וכרטיסים נמכרו, והכבודות שוררו, והפרוטות המעטות אשר נאספו נבלעו סוף סוף בים הגדול הוא ההון העתק אשר להמסיון, כי אחרי השירות והזמרות והשתפכות הנפש החליטו הגבירות החלטה קדושה למסֹר את הדבר למי שהוא ראוי לו, לאמר: למי שחולל את כל התנועה הזאת. ובכל “המשחק” הזה צר לנו על ממונם של ישראל אשר נפתו להאמין כי אך תכלית חסד כללית לדבר הזה, ובחפצם להראות כי גם ישראל יודע להשתתף, נוקשו ונלכדו.

כ“ו תמוז תרנ”ו.


ה. דרכי מסיון פרטית.

1. “נשתנו העתות, ותשתנינה השטות! היו ימים אשר השתדלה המסיון ללכֹּד את קלי הדעת וריקי הכיס אשר בנו בשימה לעיניהם ללעג את קדשי ישראל, וכהניה הטיפו לחיים חדשים, לאור, להשכלה, לפקחות עינים, ולכל כיוצא באלה “שירות הזמן”, ראתה המסיון, כי חפצה זה לא הצליח בידה, ותחל לערב קדש בחול: מאכל כשר האכילה את חולי ישראל השוכבים בבית חוליה – ואת ספר הברית החדשה שמה מראשותם; את ספר תורתנו למדה עברית לבני ריקנינו המבקרים את בתי ספרה – וזמירות ברוח הדת הנוצרית שמה בפיהם. ראה המומר דוד בן שלמה פינגולד, כי גם על זה אבד כלח וערוב תבשילין זה היה למדושה שדשו בה רבים – ויקם וימציא המצאה חדשה, למען תת לירושלים ענין לענות בו, ו”דרך הקדש" יאמר לה. גמרות רבות קנה, ומלמד יהודי שכר, וקול תינוקות של בית רבן המנצחים זה את זה בהלכה כבר נשמע מן הבית אשר לו על אם־הדרך לפני גן עירנו. גם שדה קנה שם ויאמר כי בלבו להקים – בית תלמוד תורה! ומי יודע, אולי היה גם הוא שולח שלוחים לחו“ל לאסוף נדבות, אך כבוד הרה”ג הראשון לציון הי"ו שלח אל המלמד הספרדי הזה וימנעהו בחזקת היד מעשות את מלאכת ה' אשר בידו רמיה.  וקולו בפלפולה של תורה נדמה לעת עתה, לקים מה שנאמר: עת לעשות לה' הפרו תורתך.

ולא רק על התורה בלבד עומד עולמו של כתם־פז זה, כי אם גם על העבודה. שכור ישכר לו מדלת בני עמנו לעבֹד בביתו בכסף מלא, וחפרו וכסו, וכסו וחפרו, עד שתכלה הפרוטה… 

ו“אמת”ו של מר כתם־פז כנראה עוד לא הגיע זמנה להגלות בירושלם. אמור אמר המסכן הזה להוציא פה את עתונו “האמת” אשר הוציא בפריז ימים רבים, והנה קפץ עליו רָגזן של הספירות העליונות בקושטא ולא השיג רשיון. ובכן עליו לשאת עתה את נטל אמתו בלבו ומעינותיו לא יפוצו חוצה. אמנם אמרו: אין מזל לישראל – אפילו מומר.

ל' סיון תרנ"ו. 

 

2. ומודענו “כתם־פז” נלאה לפי הנראה לתת גוו למכים ולחייו למורטים כמצוה… ויעזב את “אחיו” וישם פניו אל הערבים, כי ראה ראו אחינו את כל החרפה והשפלות אשר אומר האיש הזה להעטות על יושבי ירושלם בתחבולותיו ויתעוררו אחדים מצעיריהם ויעמדו לפתחו ויניאו את כל הבא לדפוק על דלתותיו וימצאו בהם גם אחדים אשר שברו בלילה שמשות חלונות ביתו, ואחרי אשר הלאוהו בעקיצותיהם, הודיע ברבים, כי חדל מהשפיע טובתו על עם המשלם רעה תחת טובה אשר לא כמצוה… ומהיום והלאה יזרע זרע חסדיו על אדמה יותר פוריה.

י' תמוז תרנ"ו.

 

ו. בית חולי העינים האנגלי.

ותחלואי העינים רבו מאד בקיץ הזה בעירנו ובארצנו למרות מעוט הגברת החם בכל ימי תקופתו. וכל העובר בחצות הלילה על פני בית חולי העינים האנגלי אשר מחוץ לעירנו יוכח לדעת מה עצמו חללי המחלה הזאת הפעם, וביחוד בקרב הילדים הקטנים.

בית החולים הזה אשר אך מעט נשמע עד כה על אודותיו, הוא יסוד חברה אנגלית אשר בקרב חבריה ימנו גם רבים מנדיבי אחינו שבאנגליה, ובו יקֻבלו חולים מבלי כל הבדל דת, ועל פי תכונתו יכל להביא ישע ומרפא לעירנו בהיות בו רופא מיֻחד למחלת העינים ומֻמחה במקצוע זה; לולי סדריו המשֻׁנים המונעים רב טובה, בבית הזה יענה הרופא יום יום רק למאה חולים, וכל המקדים לבוא זכה, ונפתחו שערי הבית בשעה אחת אחרי חצות הלילה, ובמלאות המספר הקצוב יסגרו, ואחרי אשר גם בני הכפרים מסביב מרבים לבוא, והמה רגילים ללכת בלילה וגם אם יאלצו לישן על פני השדה על יד בית החולים לא איכפת להם, רק אם יזכו לבוא הביתה לפני אשר יקדימום אחרים, לכן כל איש או אשה מבני עירנו החפץ להיות גם הוא מן הקודמים הזוכים עליו לבוא שמה בחצות הלילה, וכלם יחד יעמדו דחוקים וצפופים, וכל אחד לו זרוע עם גבורה להדחק ולגשת אל הפתח הוא יבוא בטח.  בחצר הבית ישבו הבאים בחשכה למן השעה השניה אחרי חצות הלילה ועד אור הבקר, עד החל הרופא לענות לדורשיו, וסאת המצוקות עוד טרם מלאה, כי בחצר עומדים ספסלים למושב החולים, ובאו אל חדר הרופא לפי סדר מושבם על ספסל וממילא מובן כי גם פה “כל דאלים גבר”. אך הנוראה במצוקות האלה היא כי הבא אל הבית לא יוכל עוד לצאת ממנו כי דלתותיו סגורות, וגם ממקומו לא יוכל למוש פן יקחנו אחר והוא ישאר לאחרונה; וככה יאלצו לשבת לפעמים משך חמש שעות עד הגיע תורם לבוא החדרה, ואף אם נעלים עין מכל המחלות המתדבקות אשר על נקלה תוכלנה לדבֹּק בדחק ובלחץ כזה, נוכל להבין כמה תועיל בתנאים כאלה עזרת הרופא, ולו גם יהיה “הטוב שברופאים”. ובכל זאת ראה תראינה עינינו כפעם בפעם שיירות יוצאות משכונות ישראל בעוד לילה, ורובן אמות רחמניות הנושאות ילדיהן האמללים על זרועותן והולכות לדרוש מרפא למחלת עיניהם אחרי השארן שם כעשר שעות ושבות אחרי כן בעצם חם היום בדרך המלאה אבק, כי מה לא יעשה האמלל המקוה לאור ואיננו? 

ורבוי החולים ב“שליהי דקיטא” זה מרגש בכל הפנות אשר נפנה כיום בעירנו. בתי החולים כלם מלאים חולים עד אפס מקום, ידי רב הרופאים מלאות עבודה מבלי הרף, והנסיון וההכרח החכימום כבר להיות חרוצים מאין כמוהם לענות למאות חולים במשך שעה או שעתים, ובכל זאת הנה הצוחה עולה על רופאינו כי מאחרים הם לבוא אל אשר יקראום – פשוט מפני שעפ"י רב אינם מספיקים לכל המון החולים, גם אחרי שהביאה חברת “בני ישראל” את רופאה החדש בשנה האחרונה, ואחרי בוא זה מקרוב עוד רופא מבני עמנו.

– ובמצב כזה לא יפלא כלל אם גם המסיון מוצאה לה עתה מקום לפעולותיה. נצחון גדול נצחו אמנם “בני ישראל” לפני שבועות אחדים, אך כנראה היה מאלה שנאמר עליהם מכבר: “עוד נצחון כזה – ואבדנו!”… החרם אשר יצא לשעה על אחד חבריה אשר נוקש בלשונו, המכות אשר הֻכּו שומריה כפעם בפעם, ההתאמצות היתרה בעת הרעה החולה הזאת שכל הרוצה לפנות אל רופא המסיון תשובתו בצדו כי איננו מוצא רופא אחר, ועוד דברים וסבות כאלה וכאלה הביאוה לידי עיפות וילאוה, בה בשעה שצוררינו ירימו ראש. בתוך העיר עומדים אמנם עוד השומרים, עוצרים בעד ההמון מפנות אל רופא המסיון, אך אל בית החולים אשר לה מחוץ לעיר מתגנבים כבר כפעם בפעם חולים מבני דלת העם, מן העניים שבעדת התימנים והפרסים המקבלים גם שכר מהמסיון בכסף מלא, ואחרית דבר מי יודע.

– עתה היתה אמנם העת לראשינו להנער ולצאת אל המערכה כאיש אחד להגן על כבודנו ולגל מעלינו ביד חזקה את חרפת דורשי טובתנו ופדות נפשנו, אך אים איפוא ראשי עדותינו שדעתם ושעתם פנויה לדאוג דאגות כאלה? – עדת אחינו הספרדים טרודה עתה ב“ועדה החדש” אשר אחרי הכנסו בקולי־קולות הוא אומר עתה לצאת בחשאי אחרי שלא עלתה בידו עד כה לרפא הריסות קופת העדה הדלה, וריקנותה מורגשת עוד יותר מבראשונה. אחדים מחברי הועד התפטרו זה מאז בפשיטות, בחדלם לבוא אל האספות ולהתערב בעניני העדה בכלל; ויתרם, המה העמודים אשר כל הבית נכון עליהם. אמרו להתפטר בדרך “רשמי”, אך התפטרותם לא קֻבּלה עד אחרי עבור ימי החגים. והועד הכללי אשר לאחינו האשכנזים עוד טרם כלה נפתוליו עם אויבו הקדמוני האורב לו באמריקה, ולשם “תפארת ירושלם” הוא משתמש בכל האמצעים לחתור חתירות תחתיו ולהרסו. רב בני “כולל אמריקה” עצמם היושבים בירושלם שקטו אמנם מריב, וכלם מקבלים כמעט חלוקתם בכבוד מהועד הכללי; אפס כי “בעלי הריב נתפשרו, אך השופט ממאן” אומר המשל הערבי בלוחו של מודענו לונץ, והשופטים דנן היושבים באמריקה יש להם בלי תפונה סבות וטעמים למאן, והמה מוציאים עתה גם עתונים מיחדים לכל מיני דבות כוזבות ודלטוריות מגזמות, ובימים האחרונים זכו גם ל“משולח” ממין החדש שבחדשים, משולח ערל הנותן מהודו עליהם ודורש דרשות ברבים בגנות ירושלים ומנהליה, הוא הקונסול האמריקני הקודם אשר כנשמע “נקרא לישיבה של מעלה” לפני בוא עתו על התערבו יותר מדי בענינים שאינם נוגעים לפקודתו.

י“ט תשרי תרנ”ט.

 

ז. המסיון ־ ו“חכמי” הספרדים

1. – והמסיון “חובבת ישראל” שבה ותרם ראש לרגע. ירחים רבים כבר עברו ודבר לא נשמע עוד על אודות יחס אחינו בני עירנו לבית חוליה, רופא חברת “בני ישראל” ענה לשואליו חנם כל הימים נוסף על יתר רופאי אחינו המפקדים לטובת העניים, לפתחי בית החולים הפקידה החברה שומרים

תמיד, ואחינו חדלו לכתת רגליהם אל משכנות אלה החפצים דוקא בהצלחת נשמתם, וכבר אמרנו: הפעם גבר ישראל. אך המסיון גם היא יודעת עת לכל חפץ, וכח סבלנותה הן נודע מאז, ותחכה. בדומיה הביטה בהוציא החברה הזאת כסף רב מכדי כחה להספקת רופא ורפואות לכל שואל, בדומיה הביטה בהשתקע החברה מעט מעט בחובות רבים מכלכל; ועתה, אחרי ראותה כי ידי מתנגדיה רפו מעט למרות העזרה שנשלחה אליהם מן

החוץ36, ותקופת הקיץ אשר בה ירב מספר חולים יתר מכל ימי השנה הגיעה, עתה שבה לפעולתה בעז ובעצמה חדשה, ובכל תקף אומרת היא לכפות טובתה על בני ישראל כגיגית. רופא אשר אחריו נהו בני ההמון והעשירים שב ממסעיו באירופה, והוא סובב בעיר ועונה לכל דורשיו חנם, ובדבריו הרכים ובכסף אשר יפזר הוא שב לעשות נפשות לבית החולים, ולמען הסיר כל מכשול מעל דרך החפצים לבוא אל הבית משתדלת המסיון למנֹעַ את השומרים מעמֹד לפתחו, והיא מפקדת שוטרים מצדה לגרשם משם, ובשעה שאין עין רואה יכו גם מכות אכזריות.

אך למרות כל אלה עוד טרם יכל איש לדעת יד מי תגבר, כי סוף סוף אין דבר העומד בפני הרצון, ולא פעם ולא שתים ראינו בהתגבר העז הרוחני על כל המכשולים החמרים, והנה יד הפרוד הַהוֹיה בנו תמיד לרפות ידינו ולתת עז ותעצומות לשונאינו מבלי כל התאמצות מצדם, היתה גם הפעם, בנו להכריע לרגע את כף הנצחון למתנגדינו, כי דעת אחד מראשי בתי־הדין37 אשר לעדת אחינו הספרדים והזקן בכל חכמיהם לא נחה מאז בכל ההתנגדות אשר קמה כנגד המסיון, בהיותו הוא וביתו דורשים מאז בעצת רופאה היודע למצוא לו מסלות להתחבב בכלל על ה“חכמים” ועל העשירים; ובבוא חברי “בני ישראל” בשנה החולפת לפני בית דינו למען יחתמו על האסור כנגד המשתמשים ברופא המסיון מאן לחתֹּם, והמה נאלצו לחכות עד עבור זמנו וב“ד אחר יקח מקומו גם אחרי אשר יצא האסור בכל תקף לא זז מדעתו, ויהי מבקש לו עוד רעים. להסכים לו להתיר את הדרישה ברופא המסיון. אך עד כה הגבל הדבר רק בדבור ואיש לא שם אליו לב, ובשבוע הזה בא לידי מעשה, כי בחלות אחד מבני נכדו היושב בחצרו נקרא אליו רופא המסיון “כדין וכדת”. עד כמה יוכל דבר כזה לפעל על ההמון אשר עוד טרם נגמל משדי המסיון לגמרי יוכל כל איש להבין; ו”בני ישראל" אשר ראו את כל מעשה ידיהם טובעים בים, וכל הנצחונות אשר עלו להם בעמל וביגיעה רבה יעלו בתהו רגע אחד, נחפזו ויקראו את חבריהם לאספה באחד בתי הכנסת שבעיר להקדים את פני הרעה, ושעות אחדות טרם עברו והנה שמשי בית דין סבים בכל העיר ומכריזים חרם חמור על אחד חברי החברה אשר ב“עידן רתחא” התמלטו מפיו דברים כנגד כבוד הראב“ד אשר בביתו נקרא רופא המסיון! והקול יצא כי הראב”ד אומר להוציא פסק דין בהתרת קריאת רופא המסיון וההליכה אל בית חוליה.

המצב הזה גדע פעם אחת את כל התקות הטובות, אשר חזו להם רבים מאתנו, לולא ראינו גם בדבר הזה את אשר נראה פעמים רבות בענינים אשר ההתרגשות מגיעתם ומנהלתם, כי מרגע לרגע יתגלגלו ויראו הפכים רבים בנושא אחד, ומעז יצא לפעמים גם מתוק. כי היום נאספו חכמי עדת הספרדים ורבניה לאספה גדולה, וגם הראב“ד המתיר נקרא לבוא, ואחרי וכוחים רבים וטענות ומענות – חתם גם הוא על האסור, ולע”ע אחדות שלמה בכל עדותינו בנוגע לדבר החשוב הזה.

ח' אלול תרנ"ז. 

 

2. – ככה סביב יתהלכו בעירנו מסיתים פרטים, מסיתים למחצה, ולשליש, ולרביע, הבונים איש איש במה לעצמו, וסוף סוף ספק גדול בדבר, אם חפציהם יצליחו בידם אם לא, אך בהצלחת המסיון הכללית עצמה בימים האחרונים ובהרמת קרנה למרות עיני כל הנחרים בה – בזה אין עוד כל ספק. חלפו עברו כנראה הימים, אשר בהם שלמה בכסף מלא לכל אשר ידפק על דלתות בית חוליה ולא מצאה, עתה הננו שומעים כבר כפעם בפעם, כי מהבית הזה החלו לגרש רבים מהבאים מאין פנאי לרופאה לענות לכלם, על בית החולים יאמרו כי מלא הוא עתה פה לפה, ומשרת הרופא לא יבוש כבר מדרׂש מכל החפץ כי יביא את הרופא אל ביתו חצי פראנק בעד החסד אשר יגמלהו. המסיון יודעת עתה את ערך כחה, והיא מעמידה פנים זועפות כנגד ההמון, למען הגדיל עוד את ערך חשיבותה בעיניו ולמען הרבות געגועיו עליה, ומי יודע אם לא תשוב מעט מעט להשתרש בקרבנו כמקדם.

מה סבת החזון המעציב הזה והנסיגה עשר מעלות אחורנית אחרי כל הנצחונות, אשר רכשו כבר מתנגדיה ברב עמל ויגיעה? את זאת ראו כבר קוראי במכתבי הקודמים;  התעקשות אחד מאבות בתי הדין להתיר את הדרישה ברופא המסיון, החרם “החטוף”, אשר יצא כנגד אחד מחברי “בני ישראל”, אשר בקנאתו דבר דברים כמתלהמים כנגד הרב המתיר החפץ לעקֹב ולשרש כל תוצאות המלחמה הכבדה בפעם אחת, כל אלה החלישו את כח הלוחמים בעיני ההמון. אמנם ראה ההמון, כי סוף סוף חתם גם כבוד האב"ד הזה ידו על האסור כנגד המסיון, אך מי לא ידע כמה שוה בעיני ההמון מעשה כזה אשר הוא יודע כי נעשה בהכרח מבלי כל הכרה פנימית, אסור אשר יצא מידי חכם, שנמנו עליו חבריו ולא זזו ממנו עד שהסכים לדעתם? – ומעבר מזה יכשל כח הסבל של חברת “בני ישראל” להוסיף ללכת בדרכה, אשר סללה לה.  הנצחונות הראשונים אשר נצחה בעצם ימי התלהבותה הכבירה, והגדולה והתפארת אשר רכשה לה בזמן קצר מאת כל החפצים והדורשים שמירת כבוד ישראל בעיר קדשו, הביאוה בדרך הטבע לידי מדרגה שלא יכלה לשאת עוד כל יחס “קרירות” מצד העדה, ומה גם קלון והתנגדות, ולא גם במדה מעטה, והחובות אשר השתרגו עלו עליה בסחוב אותה זרם מפעליה הלאה הלאה, הדביקוה גם הם – ותעמד. ובעמדה החל הסדק בחומת המסיון, אשר היה כחודו של מחט, ללכת הלוך והתרחב עד היותו כפתחו של אולם כיום הזה. חברת “בני ישראל” נאלצה עתה להטפל בחובותיה ובמציאת דרכים לתשלומם, אחרי אשר עד כה מעטו מאד עוזריה מבחוץ, רופאה התפטר ממשמרתו והוא אומר לשוב אל המקום אשר בא משם, ידי ראשינו רפות מעמׂד בקשרי המלחמה את התקיפים מהם, וכל עמל שנתים הימים ירד לטמיון, ומכלו לא ישאר רק הזכר, כי:  חפוץ חפצו בני ירושלים בכל לבם לגֹל מעליהם חרפת המסיון, אף נַסה נסו את כחם לעמֹד כסלע איתן כנגדה – עד בוא גלי הסכסוכים ושנויי הדעות, ויהדפו גם את הסלע האיתן ממקומו… 

– והמסיון צהלה ושמחה, וביום “חג־ההולדת” הביאה במסרת בריתה חמש נפשות נדחות מעדר ישראל. אמנם היא תתהלל עתה בשערים, ותשית את המעשה הזה ככתר לראש נצחונה, אך אנחנו נוכל להתנחם בדעתנו, כי תתהלל במתת שקר, כי מכל חמש הנפשות, אשר צדה הפעם בחרמה, אין אף אחת מבני עירנו: שנים מהמומרים המה אשכנזים מבני אלכסנדריה ופורט־סעיד, זאת חרפת מצרים הנודעה, ושלש מהם ספרדים מקושטא ומיתר ערי החף, ובהביאה את כלם לפֻנדק אחד, לירושלים עיר הקדש לישראל, היא נאמנה למנהגה, אשר נהגה בו עוד בימי עלות המשורר ל. א. פרַנקל ירושלמה לפני ארבעים שנה (עיין בספרו “ירושלמה”). 

י“ט שבט תרנ”ח.

 

ח. המִסיון וטַרְפהּ

מכל העברים הותתו מתנגדי המיסיון עליה בימים האחרונים, ועל כל מדרוך כף רגל צדו לה צעירי עירנו עד אשר הביאוה בין המצרים וילאוה, ובין כה וכה ומסוה “אהבת ישראל וחבתו” אשר בו היא מכסה תמיד על כל מטרותיה נפל רגע מעל פניה. וַיֵּרָאוּ בכל כעורם גם לעיני אלה אשר אולי עוד טרם ידעו מה “מאחרי הפרגוד”. 

כי לא בדברים רכים מחמאות הסתפקה עוד אחרי ראותה את מצבה הרעוע והרופף בקרב ירושלם, אף לא בדברי איומיה אשר שלחה אל ראשי קהלותינו: ותחל להשתמש פשוט ביד חזקה, ולא עוד אלא כי הקדם הקדימה היא להתלונן ולערוך קֻבּלנות על עדת היהודים המעִזָּה להצר צעדיה מלכת ברחובותיה – של העדה הזאת. אך בעצתה זו נוקשה ונלכדה יותר ויותר; כי בזאת יצאה ההתנגדות אשר קמה כנגדה מקנין החברות הפרטיות ותהי לקנין הכלל כלו, ועד לב כל איש מבני עדתנו נגעה “מלחמת המצוה” הזאת ותהי שיחתם יום יום. ובין כה וכה נקבע בלב רבים רגש הכרת חסד המסיתים בכל ערכו האמִתי ולפצעים רבים בגָוֵנוּ האָנוּשׁ עלתה ארוכה וירפאו.

ותארך המערכה כשבוע תמים, ויום יום הביא לנו חדשות אתו, ממש כעין החדשות אשר הגיעונו זה מקרוב “משדה הקרב”. רגע “גבר ישראל”. ורגע גברו צורריו, עד אשר הגיעה גם לעת “השביתה” כנהוג, ושני הצדדים שבו לנוח ולהחליף כח.

ואלה דברי מלחמת המצוה הזאת האומרת כלה כבוד לבני עדתנו, אולי הרבה יותר מכל מלחמות “תלמידי הרב” ודומיהן אשר נשכחו כמעט מפניה בימים האלה: 

אחרי שוב צירי המסיון בפחי נפש מלפני ראשי עדתינו, שבו ויעמדו ביום ג' החולף אחדים מאחינו לפני פתח בית הרפואות אשר להמיסיון בתוך העיר לראות מי ומי מאתנו ההולכים לדפוק על דלתותיה. ותהי רק אשה אחת אשר באה לדרוש בעצת הרופא האנגלי, ובין כה וכה וברחוב ההוא נאסף קהל גדול מאחינו, אנשים ונשים הבאים אל הרופא היהודי אשר הושיבה חברת “בני ישראל” במקום ההוא, ויהי בצאת האשה ותרא את כל הקהל הגדול עומד ברחוב, ותשב החדרה בחרדה, ולא יצאה עד אשר יצא גם רופא המסיון אתה ללותה בדרך; ויתן להם הקהל ידים לעבֹר, אך אִשה מהנצבות שם לא יכלה להתאפק ותחל לחרף את רעותה על עשותה הנבלה אחרי כל חרמות הרבנים ואזהרותיהם. ונפש הרופא מרה לו ויגש להדֹף את האשה בחזקה ולא נתנוהו העומדים להרים ידו עליה, וימהר וישלח לקרֹא לשוטרים להפיץ את ההמון, והמסיון הגישה קֻבלנא לפני הרשות בעירנו כנגד היהודים המתקוממים עליה, אך גם מפה יצאה וידיה על ראשה, כי הרשות מאנה לקבל תלונה כללית כזאת באמרה כי אין לה לענֹש, כי אם על מעשים אשר יעשו, לא על דברים בעלמא הנכתבים כנגד אנשים אשר לא נקבו בשמות.

ראתה המסיון כי אין שומע לתלונותיה, ותאמר: “תושיע לי ידי”! וביום ה' בערב בעמֹד אחדים מבני “שומרי משמרת הקדש” (היא החברה השנית אשר נוסדה כנגד המסיון) לפני בית ראש המסיתים לראות אם יבואו שמה מבני אחינו, יצאו משרתיו לקראתם ויכום מכות נוראות ונאמנות; ואחר שבה המסיון שנית להתלונן על היהודים האורבים לנפש חבריה, עד כי נשמע כי הציר האנגלי מלא קצף על אחינו ואומר להתלונן במקום גבוה כי חיי נתיניו בני המסיון תלוים מנגד מפני היהודים הפורעים פרעות. לדבר הזה גדלה ההתרגשות בקרב עירנו ותאמר לדרוש משפט המֻכּים על קדוש השם.

אך עוד טרם התברר משפט המכות האלה והנה ענין חדש נתן לבני עירנו לענות בו, הוא דבר הצלת חמש מבנות ישראל מאחד בתי המיסיונים הפרטים: 

כי מלבד אגֻדת המסיון האנגלית הגדולה אשר רשתה פרושה על כל הארצות, הנה נמצאו בעירנו גם מסיתים פרטים, אנשים ונשים מאנגליה ומאמריקה אשר ראו כי בזמן הרע והמר אשר בו יכבד כל כך על האדם למצֹא לחמו לחם צר, ישנו עסק אשר מלבד הקרן השמורה לבעליו לעתיד לבוא, יאכל גם פֵרותיו בעולם הזה; ויקומו ויחקו את המסיון הכללית, וייסדו להם איש איש מעין בתי חסד, בתי חנוך, בתי עבודה, ובתי חלוקת צדקה סתם, והכל “לכבוד ישראל” וזכות “העם הנבחר”. והעיר הקדושה גדולה כל כך עד כי עמדה להם למצֹא מסלות אל לבות מודעיהם בחו"ל, ואל כיס אלה אשר מצות “קיום נפש אחת מישראל” יקרה בעיניהם מכל הון, ומוסדותיהם הרבים צומחים ופורחים על אדמת הקדש.

ובדרך המסיון המה אוחזים גם בזאת, כי כאשר יכבד עליהם להבנות מבני ירושלם ובנותיה, ובאין להם כלי שתחול עליו הברכה, וקבלו גם נערים וגם נערות המובאים מערים אחרות, וארץ מצרים ורומניא הן הארצות המספיקות מעולם לבתי המיסיון נפשות בני ישראל, ונפשות בנות ישראל ביחוד. וכפעם בפעם תראינה עינינו בבוא “הגבירות העדינות” הנה למסור את בנותיהן לידי “האנגלים הטובים” המכלכלים אותן בכל מחסורן ודואגים להם גם לעשותן ל“מלֻמדות”, כראוי לזמננו זה. גם סרסרים ישנם למסיון המביאים לה בכסף מלא נפשות מישראל מהארצות האלו, ואלה הם רב תלמידי בתי ספרה ותלמידותיהם אשר בהם תתגאה תמיד כי הגדילה לעשות בירושלים. 

אך יש גם אשר רוח נחם תבוא על הורי הילדים, ושבו הנה בתוך משך הזמן אשר התחיבו בכתב להניח את ילדיהם בידי מיטיביהם, ודרשום בחזרה, אז יתודעו אל בני עדותינו ושפכו לפניהם את מר שיחם, והתחננו לפניהם לעזֹר להם להוציא את בניהם מידי המחזיקים בם, ובכל הספקות אשר יסתפקו בני עירנו בהחזרת האבות והבנים יחדו בתשובה, ובכל דעתם ברור כי ישנם גם שפלים כאלה המוציאים את בניהם מידי מסיון אחת למען יוכלו למכרם אח"כ למסיון אחרת, לא נמנעו מעולם מעזֹר לנדחים האלה בגופם וגם בממונם להשיבם אל ארצם ולהסיר חרפתם מעל ירושלים.

ובכן קרה הדבר כי בשבוע המקרים הנזכרים באו שתי נשים ממצרים, אשר האחת מהן באה זה מקרוב לגור פה, ותאמרנה להוציא את חמש בנותיהן מבית אחת המסיתות אשר מסרוּ לה למשך זמן קבוע. אך בדעתן כי לא יקל עליהן להוציאן ע"י הרשות עשו בערמה, ותאמרנה למסיתה כי חפצות הן לטבל את בנותיהן; וביום השבת בבוא המסיתה את הנערות יחד אל בית המטבל והנה נאסף בפתח הבית קהל גדול מאחינו אשר קראו להם אמות הנערות לעזרן לקחת את בנותיהן בחזקה, בראות המסיתה כי עוד מעט ולֻקח שללה מידה, ותמהר ותקרא לשוטרים, אך ההמון ענה כי לא יזוז משם עד אשר תושבנה הבנות לאמותיהן, והשמועה הגיעה עד כבוד פחת עירנו בלכת אליו אחדים מנכבדי עדתנו לשאלו בדבר הזה, ותצא הפקודה מלפניו כי אם אמות הנערות חפצות באמת לשוב לקחתן ימסרון לידיהן אחרי אשר אין דיני “מכירת נפשות” נוהגים בארצנו ולמסיתה הזכות לקבֹּל עליהן בדבר הכסף אשר היא תובעת מהן, ובזאת הושבו הנערות לאמותן, והמסיתה שבה בידים ריקניות.

וביום ההוא בעצמו עברו שמונה צעירים מבני עדותינו השונות על פני בית החולים הגדול אשר לַמסיון מחוץ לעיר, והמה הולכים ועוברים לתֻמם, והנה אשה אומרת לבוא אל הבית, ויחלו להוכיחה על מעשה זה, ויצאו משרתי הבית ויריבו אתם, ויקראו לשוטר אשר עבר שמה וירב גם הוא אתם, אף לא אחר ויקרא לרעיו ויקחו את כל שמנת היהודים ויורידום אל בית האסורים באמֹר השוטר עליהם כי הכוהו.  וישבו במאסר כשעות אחדות, אך בהתברר הדבר כי על חנם נאסר, הוצאו לחפשי והשוטר נענש.

אך כל המעשים האלה היו כעצים לאש המתלקחת כבר בלב המסיון, ואף כבוד הציר האנגלי התערב באמצע וידרש בחזקה כי למצער תושבנה הבנות אליו ע“מ להחזירן למען לא יתראה כי לקחו דבר מנתיני אנגליה בזרוע, וביום א' לשבוענו זה היתה אספה גדולה בבית כבוד מורנו הראשל”צ הי"ו מבני כל העדות השונות, ותהי ההחלטה “לבלי מתוח את היתר יותר מדי” ולמלא את חפץ כבוד הציר האנגלי, וביום ב' נעשה כדבר הזה. אף החלט החליטו למנֹעַ בעד ההמון מהתאסף לפני בתי המסיון קהל גדול לבלי תת לה תואנה להתגולל עלינו.

אך בית החולים הגדול אשר למסיון מצטין בין כה וכה בריקנותו ובמקום שאין יהודים זכרה המסיון לַקראים את זכות אבותם, ותספח את חוליהם אל ביתה, וגם נוצרים החלה לקבל שמה, ומי יתן והיה לבבם זה כל הימים ורוח גם לנו.

והדאגה לנערות אשר הוצאו מבית המסיון נתנה מקום לאחיותינו ליסד חברה חדשה בשם “בנות ישראל”, ושמה החברה את לבה לבנות עמנו הנתונות בידי נכר להשיבן אלינו ולדאוג ליתומות ולעזובות שבהן. בשבוע הזה כבר נספחו לה חברות רבות, ובשבוע הבא אומרות הן ליסדה.

י“א תמוז תרנ”ז. 


 

 

IX. מאישי ירושלים וחברון, ופטירת הרב מבריסק ז"ל.


א. הד“ר ולהלם הרצברג ז”ל

1. עוד יצלצל באזנינו הד קולות השמחה והברכה, אשר הרימו בני ירושלם, ידידי הד"ר הרצברג הנאמנים, ליום מלאת לו שבעים שנה; עוד רבים מאתנו משתעשעים בענג, אשר יתענג איש הרוח מגן היהדות הזה, בראותו עוד בעיניו את הגיוני רוחו הנעלים כתובים עברית לעמו, אשר אהב בכל כחות נפשו; והנה חרדה מבריסל באה, בשורה איֻמה ונוראה מבירת בלגיה, מבשרת ואומרת: גוע גוע האיש היהודי, וביום החמשי לחגנו נאסף אל עמיו אחרי מחלה כבדה, מחלת דלקת־הראה אשר דכאתהו משך שבועים.

וככה הם הולכים וספים, הולכים ונאספים, מגני עמנו ולוחמי מלחמתו, שדה המערכה נפנה מעט מעט, גבורים נופלים ואינם, וכלי מלחמה אובדים – ותמורתם התבוא לנו עוד?

ואבדת משנה אבדה לנו בני ירושלים במות עלינו נכבדנו זה, אבוד אבד לנו הסופר המצֻין, העומד בעטו השנון כגבור אמיץ להגן בעד כל קדשי עמו ולהוכיח צדקו לעיני השמש בכל תקף גבורה; ואבוד אבד לנו רב הפעלים, אשר הרבה עשה לטובת עירנו בשבתו בה הוא וביתו משך שתים עשרה שנה, בלכתו לסב על פתחי נדיבינו בארצות שונות להזכירם חובתם לעיר קדשנו ולמוסדות חנוך בניה, ובהשאירו בה לברכה את המוסדות אשר יסד, ואשר בהם שם כל מעיניו עד יומו האחרון, ואם נוסיף על כל אלה כי לרבים ממנו אבד גם הידיד הנאמן אשר כגדל לרוחו כן גדלה גם ענותנותו וידע למשֹׁך אליו בחבלי אהבה את כל מכיריו, נבין עד כמה גדול כיום הכאב לכל אלה אשר הכירוהו ויוקירוהו במשך ימי שבתו בקרבנו.

וכגדל ענותנותו במהלכיו את מכיריו כן גדלה גם בכל עניני חייו. שנוא שנא את הפרסום ואת ההכרזה בכל אשר עשה, לא הרעיש עולמות בכל צעד אשר צעד, ופעמון התהלות מעל במת העתונים לא צלצל לפניו מסוף העולם ועד סופו, וגם על ספרו אשר עשה לו בקרב הימים שם בארץ לא הזכיר שמו בראשונה, ויהי הספר, לא הסופר, אשר הביא תסיסה ומהפכה במהלך הגיוני רוח רבים מאחינו, ויורם להשקיף על כל עניני היהדות העתיקים בהשקפה שונה לגמרי מזאת אשר הנחילום שונאינו מנדינו אשר עליהם נשענו עד כה, ולדבריהם האמינו בכל הנוגע לעמם ולעצמם, ועל פי תכונתו זאת המלוה אותו בכל הליכותיו לא יפלא כיום אם כל אחינו אשר לא קראו במקרה את ספרו, או אשר לא הכירוהו אותו בעצמו מקרוב, לא ידעו את גדלו ואת חין ערכו לנו.

ואנכי אמנה ידעתי את רפיון כח עטי לתאר בשרד נאמן את תכונת נפש איש המעלה הזה ככל אשר נגלתה לעינינו; ובכל זאת אמרתי אציגה לו ציון לפני אחינו כה לפי יכלתי, ודברתי בתולדותיו בשעור שהן נודעות לי, בדעתי כי לא עלי המלאכה לגמֹר, וחכמי המערב, ידידי המנוח מאז ויודעי קורותיו בפרטות, ימלאו בלי תפונה את חובתם באמונה.

הד“ר ולהלם (זאב ב"ר ראובן) הרצברג ז”ל נולד בער שטֶטין אשר בארץ אשכנז בשנת תקפ"ז (27 ינואר 1827), ויעברו עליו ימי נעוריו בשקידה חרוצה על הלמודים, ויבקר בתי ספר עליונים גם בארץ אשכנז וגם בארץ צרפת, ויצא מכתר בכתר החכמה, ובשם “דוקטור לפלספה ולמדעים” קֹרא לו, ואז, אחרי היותו רודה בכל מכמני ההשכלה האירופית, וסופר מצֻין בשלש הלשונות; האשכנזית והצרפתית והאנגלית, חשב דרכו למצא לו מסלתו בחיים בתור מורה באחד בתי הספר הבינונים, וישמש משך שנה אחת במשרה הזאת לנסיון בעיר מולדתו, ומנהל בית הספר הרבה לדבר טובות עליו בפני שר השכלת העם, וימליץ עליו בדברים חמים מאד, עתה הגיע כבר אל מטרתו, והעת באה לו להחל גם לאכֹל מפרי עמלו ושקידתו על דלתי החכמה עד היום ההוא, אך מה השתומם ברדתו מעולם האצילות אל עולם המעשה, וירא כי בכל הסבלנות אשר בה הולכת אירופה המשכלת ומתהללת כל כך, לא לפי עדות תעודתו יזכה גבר במשרה שהוא ראוי לה, אף לא לפי כשרונותיו ומעלות רוחו בכלל, כי לפי דבר אשר לכאורה אין לו כל שייכות למשרה הזאת, הוא דבר אמונתו ודתו; ועליו סגר שר השכלת־העם את הדרך באשר הוא יהודי! כי בימים ההם וכל בררה לחפצים לאחז בסנסני עץ החיים, אין; ואחת משתי אלה נטל עליהם: או כי התכחש יתכחשו הם לצור מחצבתם, בגוד יבגדו בעצמם ובבשרם, בעמם ובדתם, או כי התכחש יתכחשו להם כל בני עולם ההשכלה ואמרו להם לא ידענוכם, וכל חכמתכם ובינתכם מאפע, עקב אשר מאן לבכם להתכחש לעצמו, כי ככה אהבה אירָפא הרואה לעינים ולא ללבב.

והד"ר הרצברג ראה בפנות לעיניו רבים מאחיו, השכורים מיין ההשכלה האירָפית, ערף למורשת אבותם העתיקה: אלה בבקשם להם לפני כל דבר את תועלתם החמרית, את הזכיות אשר חשכו מהם עד כה, ואת ששון־החיים אשר ראו אצל שכניהם, ואלה בהביטם על היהדות כעל בגד עדים אשר בלה מזקן כי ככה שננו להם אלי ההשכלה אשר בידם נתנה הארץ, עד כי החלו גם הם לתת בדבריהם אמונה אמן, אך לא על איש כהמנוח יכלו סבות כאלה לפעל, כי שני הדברים האלה יחד רחקו מרוחו מאד: מעודו לא היה להוט אחרי עשר ונכסים, הוד ותפארת ותענוגות בני אדם; ומעודו לא רגל להשען על דעת אחרים ולכונן מחשבותיו הוא לפיה, ובכך נענה המנוח בראשו לגורלו, ויקבל עליו את הדין באהבה, ויעזב את שאיפותיו ואת דרישת זכויותיו בתור “חסד לאומים”, ויבקש לו מחיתו בתור מורה פרטי בבית אחד העשירים בהמבורג ובתור סופר בטובי העתונים, גם בברלין ובלונדון ובפטרסבורג ישב שנים רבות בבתי שלשת אחיו הסוחרים.

אך יותר מאשר הפנה דעתו למשכרת חמרית, נתן את כל לבו בימים ההם לחקר היהדות בכל עניניה, וסקירתו העמֻקה בכל המחזות אשר נגלו לעיניו בחיים ובספרות ישראל ובאדם, וכחו הנפלא לשפֹט מישרים בכל מראה עיניו הם שעמדו לו להוליד לנו את ספרו הנפלא “כתבי בית יהודי”38 אשר בו עשה לו שם עולם בין מביני דבר. כשופט רמים, כאחד מיחידי הסגלה המתרוממים מעל להשקפת בני דורם לחקֹר למחלת האנושיות ותרופתה, כן הוא עומד לפנינו בספרו זה לשפֹט על גוי ועל אדם יחד, היהדות וההשכלה האירפית עם כל הליכותיהן ותוצאותיהן עומדות לכסא דין, “זקנה ובחרות ביום קרב”, והיהדות והזקנה, זאת היהדות אשר מאסו בה גם בניה, היא היוצאת וזר הנצחון על ראשה.

וכמשכיות כסף לתפוחי זהב הוא הסגנון הנחמד והנעים אשר בו הליט המנוח את הגיונותיו הנעלים בספרו, או בספורו זה. בכלל היה סגנונו כסגנון סופרי המופת גם באשכנזית גם ביתר הלשונות אשר ידע; ודברי הספר הזה ביחוד, היוצאים מלב לוהט באהבת ישראל וכואב לשבר אחיו העוזבים את דגלם, הדברים האלה חודרים אל קרב ולב קוראיהם להחם אותם ולגהות מהם מזור, לאמץ רוחם ביהדותם ולהיות עם פיהם בדברם את אויבים בשער.

ויהיה אך יצא הספר לאור עולם, והנה עמדו כל חכמי לב בישראל אשר הגיע אליהם משתאים ומשתוממים למראה הגבורה ועז הרוח אשר למחברו הנעלה להגות דעות כאלה ולהגידן לעיני השמש מבלי כל משא פנים לאלילי הדורות החדשים. הרב זכריה פראנקל ז“ל אמר עליו כי אחד מפלאי הזמן ההוא, והחכמים גרץ, קורנדא, קופימן ויתר גדולי העת ההיא היו לו לידידים נאמנים כל הימים, וישתו בצמא כל דבריו, ואם אמור נאמר לדעת עד כמה גדל רשמו על קוראיו גם אשר לא מבני ישראל, די לנו לקרא את דרשת הדברנית המהֻללה נהידה רֶמי אשר דרשה בקהל בוִינא ימים אחדים לפני מות המנוח על אדות הסבות אשר הביאוה לחסות בצל כנפי היהדות; כי בדרשתה זאת היא היא אומרת כי ספר אחד עשה עליה הרשם היותר חזק, הוא ספר “כתבי בית יהודי” להד”ר הרצברג; ולמיום קראה אותו החלה להחליף מכתבים את מחברו הנכבד.

ולא ארכו הימים והרב מֶנדס, אשר היה בעת ההיא בלונדון, תרגם את הספר גם לאנגלית, ובארץ אנגליא, היא הארץ אשר רבו בה המסיתים ועוזריהם, היה אמנם הספר הזה לברכה, להציל משניהם טרף ולפקֹח עינים על תומכיהם, ולהשיב ליהדות את חללי הספק.

בשנת תרכ“ט נשא המנוח את אשתו הכבודה אשר ראה חיים אתה עד יומו האחרון, ובשמנה שנים אחרי כן נמנה בהשתדלות החכם נדץ ז”ל, למנהל במוסד “מקוה ישראל” אשר לחכי"ח בארץ הקדש.

כ“א סיון תרנ”ח.


2. עתה החלה תקופה חדשה בחיי המנוח, היא תקופת העבודה לטובת הכלל במעשה, ובהגיענו אל הפרק הזה עלינו להודות כי אמנם לא היה הד"ר הרצברג איש־מעשה. לא כי לא היה איש “העושה” הרבה לטובת ארצנו ובני אחינו; כי אם “איש־מעשה”. כמובן אשר נבינהו אנו פה: איש המראה לכל באי עולם כי אך עושה ומתעסק וטרוד ועסוק הוא תמיד בעניני הכלל – איש כזה לא היה המנוח, אף חסור חסרו לו הרבה מהתכונות הנחוצות להמצא בכל פקיד בתור פקיד, וביחוד במה שנוגע ליחס שבינו ובין ממניו. הוא לא ידע להרווֹת את צמאון משלחיו בהרבות מודעות על מודעות מבשרות ומספרות כל דבר פסיעה גסה או קלה אשר יפסע הוא או המפעל הנמסר על ידו. הוא הלך דרכו ישר, וחשבונות רבים לפאר ולשפר מעשיו בפני אחרים לא בקש, ואולי לא ידע גם להשתמש בסגנון המסֻגל לדברים האלה, כי קוממיותו הנטועה בו גרעה בעיניו את ערך כל הענינים שאינם נוגעים לעצם הדבר, ובכל הפנות אשר פנה נראה בו הפלסוף האשכנזי ההולך דרכו לאט, ובבטחה, ושוקל מעשיו והליכותיו בפלס תחלה למען יהיה להם קיום אחרי כן.

ואם אחרי כל אלה נשוה כנגדו את רוח האיש נטר ז"ל אשר גחלים להטה נפשו בדבר “מקוה ישראל” יציר כפיו ומשאת נפשו, ולא נשכח כי מוזר היה המנוח לממַניו בפריז ולא ידעו את כל הטוב הצפון בו רק על פי מה שהמליצו עליו אחרים בפניהם, נבין עד כמה לא היתה יכולה להתקיים בידו משרת הנהגת המוסד הזה שלא היה בחייו אלא כעין הקדמה לחוג פעֻלתו הרחב בירושלים עירנו.

ובכן עוד טרם עברו שנתים למיום בא המנוח אל ארצנו הקדושה, הננו רואים אותו יוצא מ“מקוה ישראל”, להחל ביסוד מוסד חדש כלו, מוסד אשר בו נתנה לו ההשגחה את הענג לקחת הכל ביסודו ובכל השתלשלות התפתחותו, הוא מוסדת “בית היתומים” בירושלים אשר יסדו אחינו בני ארץ אשכנז, לקול הקורא אשר הוציאו המנוחים הגביר גוטשלק לוי והחכם גרץ בשובם ממסעם בארץ ישראל.

ובימים ההם וה“קנאות” בירושלים פורחת כתמר, נושאי דגלה ביד רמה מקרוב באו אז לזכות את אדמת הקדש, וכחם וגבורתם עוד חדשים עמם, הרבנית שליט"א שלטת בכפה, ואלה “פני הדור”… אשר נודעו בקרב הימים בשם “תלמידי הרב”, ואשר אחד אחד לֻקטו ויִסָּפחוּ אל צבא קדשה, נותנים חִתיתם בארץ החיים, ומוראם על פני כל העם, ולא רק המעטים הנגררים והולכים אחריהם לתֻמם, כי אם ירושלם כלה חרדה רעדה מפני תנופת ידם הקשה, ומפני רוחם הגועש אשר היה אז כים נגרש עומד ומחכה להציף בכל סערת כחו את היציר אשר יתיצב כנגדו.

והיציר אשר לו חכו בכליון עינים לנסות בו את כחם היה – הד"ר הרצברג.

כזיק אש לאוצר אבק שרפה כן היה דבר יסוד בית היתומים הברליני בימים ההם בשנת תרל“ט בירושלים לכל ה”כנופיא" הקדושה הזאת, והחומר המפוצץ התפרץ אמנם בכל תקפו וגבורתו, ארבעת הילדים העזובים אשר אסף המנוח אל ביתו לגדלם ולחנכם וללמדם תורה ודעת ומלאכה, היו מילדי אחינו האשכנזים, והפרץ הזה היה הראשון בקרב העדה הזאת לחנוך החדש, ובדבר הזה לבדו היתה כבר סבה מספקת לאלה אשר זה החלם לנסות לשפֹּך ממשלתם על ירושלם ויושביה, להקים שאון נורא, במחנה: שקאלעס עליך ירושלים! ואמנם נסה נסו לשלֹח כל מגפותיהם במנוח; התרה התרו בו לחדֹל מדאֹג ליתומי ירושלים פן תהי מרה באחריתו, ודבות מדבות שונות הפיצו להבאיש את ריחו בעיני מכבדיו, גם את להט החרם לא אצלו ממנו (והימים ימי שליטת החרם לכל דקדוקיה), גם את המון העם הסיתו בו להציקהו על כל מדרך כף רגל, וביחוד בלכתו את חניכיו אל בית הכנסת להתפלל, אך כל אלה היו ללא הועיל כי כסלע איתן עמד המנוח רודם ומחריש לכל גל העובר עליו, ורק נוד ינוד לאמלל הזה המאמץ כחו על חנם. וככל בחרו בשתיקה פה, כן לא הרעיש את העולם גם בחו"ל ולא השמיע בשערים קולו, כי לא שאף כלל אחרי כבוד “נרדפים ומענים על קדוש שם ההשכלה”, ולא זאת בלבד, כי אם גם בהאמינו כי ראשי מתנגדיו אך “לשם שמים” כל כונתם, לא מנע מלכבדם בלבו ימים רבים, באמרו: “סוף סוף רואה אני לפני אנשים הנלחמים בעד הוכחת לבם”, ורוח מחבר “כתבי בית היהודי” נגלתה גם הפעם בכל הדרה, גם בנגֹע הרעה אליו.

אפס כי לא הסתפקו האנשים ברדיפותיהם אשר רדפו אותו, כי החלו לפרֹשׂ מצודתם גם על אבות היתומים או אמותיהם, ויחרימום, ופקודות יצאו אל ממֻני הכוללים לבלי תת להם חלקם בכסף החלוקה, והממֻנים בימים ההם עומדים מרכינים כלם ראשם בפני הגזרה מבלי פצות פה, וישמעו ויחדלו מתת, גם את מחית האנשים הכריתו מפיהם עד כי נאלצו להוציא את יתומיהם אחד אחד, והמנוח נאלץ לקחת במקומם יתומים אחרים מילדי עדת הספרדים והמערבים, אלה העדות אשר לא באו באלה בדבר בתי הספר, והיד החזקה לא הגיעה עדיהן, ובדומיה חכה לימים אשר יחזיקו שבעה קרובי יתום אשכנזי בכנפו ומכתבי מליצה מנכבדי העדה בידם, לאמר: ספחהו נא אל ביתך, וגם הימים האלה בוא באו סוף סוף למרות הוסד בית יתומים שני (בשנת תר"מ) מצד “סטרא דקדושה” למנֹע את בני ירושלם מהכשל בעברה.

ובין כה וכה והמנוח היה כמעט היהודי האירָפי הראשון והיחיד אשר בא להשתקע בירושלים, וביתו היה פתוח לרוחה לכל המשכילים המעטים אשר נמצאו אז בעירנו. ואיש מהם, כגדול כקטן, לא חש את המרחק אשר בינו ובין המלֻמד המצֻין והחוקר הזקן הזה, כי מלבד אשר רחוקה כל גאוה מלבו, שנא מעודו את כל דרכי ה“אֶטיקטה” האירָפית, ויבט יותר ללבות מקֹרביו מאשר לחצוניותם, והירושלמים הבאים אליו היו גם בעיניהם כבני ביתו, בחבה ובידידות נאמנה קדם את פני כלם ושיחתו היתה תמיד ערבה ונעימה ומלאה ענין, ביחוד אהב להתרועע את ידידיו אלה בערב אחרי עבודת היום, אז נאספו ויבאו אליו אחד אחד, וישיחו משך שעות אחדות, והדברים התגלגלו כמעט תמיד על קורות הימים האחרונים, על עניני הספרות ועל אדות מצב אחינו ועניניהם, וכפעם בפעם היו הערותיו המשכלות מפיקות נגה ידיעותיו הרבות ומאירות עיני הנדברים אתו, – על אדותיו בעצמו דבר אך מעט, ולא התגנדר מעולם בכשרונו הספרותי; וגם מספרו המהֻלל לא הביא אתו ירושלמה רק נֻסחה (Exemplar) אחת, וגם אותה לא הציג לעיני כל רואים להתפאר.

וככל התנהגו במדת ענותנותו את בני ירושלים אשר אהב בלבבו ויבקש להתקרב אליהם יותר ויותר, ככה רחק ממנו החפץ וההתאמצות למצא חן בעיני האורחים “בני השעה” העוברים על פני עירנו, אלה אחינו הרגילים לחשב איש איש את עצמו לאב ולפטרון לירושלים ולכל עניניה, ולסקר בסקירה אחת (בעיניהם או בעיני מוליכיהם) במשך יומים או שלשה אשר יבלו בה לראות את עתיקותיה – את כל מצבה ועניניה ותקוניהם, בפני שופטים כאלה לא אהב מעולם להתהדר, וכל ימי שבתם פה לא רדף אחריהם מבלי הזיז ידם מתוך ידו, אמנם יכול להיות כי זאת היא סבת הדבר אשר שמו ושם מוסדו אינם לוקחים חלק גדול כל כך בספרי מודעות מסעיהם, אך הוא ידע זאת מראש, ו“אדעתא דהכי” לא עשה מה שלא עשה.

וההכרח, הוא המלאך הממֻנה על כל מפעל להאיץ בהתפתחותו ולקרא לו: גדל! עשה את שלו, ובית היתומים אשר רבו הדופקים על שעריו נאלץ מעט מעט להרחיב גבולותיו, והעומדים בראשו בחו“ל נאלצו גם הם לשוב ולחפש להכנסותיו מקורות חדשים, לא ארכו הימים והנהגת הבית באה בידי נכבדי אחינו אשר בפרנקפורט העיר המצֻינה ביהדותה ובנדיבותה, ובראשם הרה”ג מוהר“ם הורוביץ, וגם בית אחֻזה נקנה למוסד הזה בירושלים בהשתדלות המנוח. והבית גדול ומרוח וגן גדול לפניו, ומקום בו להכיל מספר חניכים הרבה יותר מאשר היו בבית היתומים, ויוסף המנוח לקבל בו כעשרים תלמידי חוץ, לשמֹע בלמודים יחד את חניכי הבית, וככה החל בית היתומים לקבל מעט מעט גם תכונת בית ספר לכל פרטיו, תכונת “שקאלע” אשר מפניה חרדו החרדים כל כך בראשית הוסדו, ורב תלמידי הבית וחניכיו היו מבני אחינו האשכנזים למרות כל הרדיפות אשר לא חדלו מצדם כל הימים, כי כח החרמות הלך הלוך ותש, ואז אזהרות באו מחו”ל לממֻני כוללים אחדים לבלתי גרֹע מזכויות אלה השולחים את בניהם אל בתי הספר.

ובירושלם בית ספר עתיק, הוא בית הספר הראשון אשר נוסד בה עוד בשנת תרט“ו, וגם זכה זכה שיכתב ספר שלם על דבר יסודו, הוא ספר “ירושלמה” להמשורר המנוח לודויג אוגוסט פרנקל, אשר שלחתו הגברת עליזה ליפֶּס הֶרץ מוינא ליסד את הבית על שם אביה “האציל לבית למל”, אך ככל גֹדל זכות הבית בהולדו. והשאון הרב אשר נשמע על אֹדתיו, כן קטן ערכו ברבות הימים, עד כי שבו גם מחרימיו להביט איש בפני רעהו, לאמר: “על מה היתה כל החרדה אשר חרדנו?”, ויהי בצאת המנוח בפעם הראשונה לאירָפּא (בשנת תרמ"ז) אחרי שבתו בירושלים כשמנה שנים, ויבא בדברים עם ראשי הבית בוינא ועפ”י השתדלותו נמסרה גם הנהגתו לידי אחינו חברי ועד בית היתומים אשר בפרנקפורט, ותעל בידם להגדיל מעט מעט את בית הספר אשר על יד מוסדם הראשון, עד כי היה למוסד מיֻחד, הוא “בית הספר להאציל לבית למל” אשר מספר תלמידיו עולה כיום ליותר ממאה, ורבם מבני אחינו האשכנזים,

כ“ב סיון תרנ”ז.


3. ויהי עוד טרם עברה שנה למיום הוציאו לפעל את מחשבתו זאת לטובת החנוך, וישב ליסד בירושלם מפעל כביר אשר שלוחותיו נטשו בכל ערי ארץ ישראל, הוא סניף אגדת “בני ברית” בעירנו. והפעם ראינו את המנוח נגש לפעלה לטובת הכלל בכל חם ימי העלומים למרות עברו כבר את גבול שנת הששים לימי חייו. ביסוד העקרי שבאגדה הזאת כי על כל חבריה להיות חברים פועלים, ועל כלם להתאסף בכל פעם לדאֹג לעניני הכלל והפרט – ביסוד הזה ראה הד“ר הרצברג תשועה גדולה לירושלם, ואמצעי מסֻגל להרמת קרן בניה אשר מבלתי הסכינם לעבודה כללית נרדמו בקרבם כל הכחות שיכלו להיות לברכה בארץ; ובלשכות האגדה ראה המנוח גם את התרכזות הכחות החסרה כל כך לעירנו; ולבו שמח מאוד בהיות לו הכֹּשר להכיר מעט מעט את בני כל הכתות השונות אשר לאחינו פה ולהיות מעֹרב עמם בדעת, וייסד את לשכת “ירושלם” בסיון תרמ”ח, ופעֻלתה על כל שומעי שמעה ומפעליה גדולה כל כך עד כי עוד טרם עברו שנתים ימים למיום הוסדה, והנה נאספו גם ביפו רבים מבחירי אחינו אשר דרשו ליסד להם לשכה גם בעירם, ויום חנכת הלשכה שמה היה כיום חג גם בעיני יתר אחינו, ותכף אחרי הוסד הלשכה (אדר תר"ן) סֻדרו שמה כל עניני קהלת אחינו המאֻחדת (אשכנזים וספרדים) בסדרים טובים ונכוחים ומאז החלו למלא שמה את כל הדברים אשר חסרו עד העת ההיא, מצרכי העדה ועד כל מוסדות הצבור, – בשנה שאחריה נוסדו ע"י המנוח גם הלשכות בבירות ובצפת, והלשכות החלו להביא רוח חיים בעניני עדותינו השונים, מלבד אשר יסדו מוסדות חדשים: את בית הספר לערב, ואת בית הספרים הכללי, ואת מוסד “מוצא” בירושלם; את בית הספרים, ואת בית החולים הגדול ביפו, ובית ספרים בצפת, ובירושלם היו הלשכות למופת ליתר צעירי אחינו ליסד חברות כמתכנתה ולפעֹל בכל כחם לטובת הכלל.

ומלבד מסעו הראשון אשר נסע לאירפא בשנת תרמ“ז שב לנסֹע אל מעיני הרפואה גם בשנת תרמ”ה ותרמ“ט על פי מצות הרופאים, כי בריאותו הלכה ודלה, וחמימות ימי הקיץ בארצנו פעלה גם היא עליו לרעה. אך גם בימי נדודו בחו”ל לא שכח את ירושלם, ובהשתדלותו עלה מספר היתומים חניכי הבית לששה ועשרים.

אך בריאותו לא שבה אליו, ובעצם ימי החלו לפעֹל לטובת הארץ אשר חשב את נפשו כבר לאחד מאזרחיה, נאלץ פתאם לעזבה לעולם, לבו נשבר בקרבו בראותו את מסלול חייו נִתָּץ רגע אחד, ובתוגה עמֻקה נפרד מעל חניכיו אשר אהבם ויגדלם וישאם כאשר ישא האומן את היונק, ומעל אוהביו הנאמנים אשר גדל מספרם בימים האחרונים ונפשם נקשרה בנפשו ביתר עז, ויעזב הוא וביתו את ירושלם (אד“ש תרנ”א) לבלי שוב אליה עוד.

אמנם נַסֵה נִסָה עוד לקבל עליו הנהגת אחד בתי הספר הנכבדים בבריסל בירת בלגיה, אך זקנותו וחלשתו עמדו לו לשטן על דרכו החדשה הזאת וירף ממנה.

ולבו שב לדפֹק באהבת ירושלם ובניה, ולא פעם ולא שתים תאר במכתביו הנעימים לידידיו פה את רגשות לבו אלה:39 “כפעם בפעם נדבר (אני ואשתי) על אודות ירושלם עירנו, אך לא כל כך תדיר כאשר היינו רוצים, למען לא נצער איש רעותו. בימים הראשונים השתעשענו עוד במראות החדשים ובסדרי חיינו החדשים, אך כעבֹר כל אלה, הנה כפעם בפעם נראה איך כל אחד מאתנו נאנח מרה לזכרון החיים השלוים והנעימים, חיי עירנו הקדושה”. “נוסע הנני כפעם בפעם, עוד לא עברו שלשת ימים למיום שובי מלונדון, אך לבנו כלו קשור בירושלם, וכל חדשה אשר תשמענה אזנינו מארץ מולדתנו ידפק לבנו בחזקה ובנעם”.

ואחרי האנחות תשוקה עצומה לשוב ולראות את “ארץ המולדת”, וגם נפש אוהביו וידידיו כלתה לשוב ולראותו בתוכם, וכל אשר הוסיף זמן לעבר למיום הפרדו מעליהם כן גדלה אהבתם אליו.

בראשית ימי שבתו בבריסל הוציא ספורים חדשים בשם “שבילי תעתועי הנפש”, והיפה בהם הוא ספורו “ליל שמורים” המתאר את נעם חיי היהודים והפיוט השפוך עליהם, גם את ספרו “כתבי בית יהודי” הדפיס בשלישית כמו שהוא, כי אמנם רבים מידידיו יעצוהו לשנות בו דברים רבים ביחוד בכל המקומות אשר בו הוא מעביר תחת שבט בקרתו את סדרי חיי בני עמים אחרים; אך המנוח עמד על דעתו אשר לא ידעה להצמיד חנף ולהכחיד מחשבתו תחת לשונו.

ואהבתו וחפצו הכביר לפעול לטובת הכלל נגלו בכל תקפם לפני שנתים, באמֹר לשכות ארץ המזרח לשלחו בתור צירן אל האספה הכללית אשר היתה אז לאגדת בני ברית באמריקה: “אם אחרתי עד כה להשיב על שאלתכם לא עשיתי זאת אלא מפני שחשבתי כי אך במשרה כבודה אתם אומרים לזכות אותי אך עתה ראיתי כי אמנם חפצים נכבדים וחשובים, ענינים של ממש, תלויים במשלחת הזאת, בחור בחרתם בי להמליץ בעד מפעל גדול ונעלה; עתה הנני, הנני אליכם בכל גופי ונפשי, מעולם לא יכלתי לעבד רק טובת דבר אשר במעמקי לבי חשבתיו לאמת וצדק, ומאֻשר הנני הפעם כי עלי נפל הגורל לעבֹד לטובת הדבר היקר בעיני מכל יקר – הוא: טובת אֶחי”.

ולמרות רפיון גוו, וששים ושמונה שני ימי חייו, עזב את ביתו ומשפחתו לעבֹר אל הארץ החדשה להמליץ שם בעד אחיו בני הארץ הקדושה, ותקותו שבה לסמכהו, כי עתה תמלא גם משאת נפשו לשוב ולראות עוד פעם למצער את הארץ ואת הידידים אשר כלתה נפשו אליהם, אך גם הפעם נוחלה תקותו בחלותו פתאם באמריקה ויאלץ לשוב אל ביתו.

עוד פעם שבה השמחה לעודדו בהמלא לו לפני ירחים אחדים שבעים שנה, וידידיו בני לשכת ירושלם החליטו להוציא את ספרו המצֻין בעברית וישאלו הרשיון ממנו על זאת, ויענם: “ענג רב השׂבעתוני אחי בהחלטתכם, כי אמנם מה יוכל להניע מיתרי לב האדם כשמעו את הד רגשותיו הוא דופק בלבות אלה אשר יכבדם ויאהבם? אמת אגידה לכם כי בהוציאי את ספרי בפעם הראשונה אמרתי להוסיף בו את הדברים האלה: “רשות נתונה לתרגמו הלשונות”, אך נמנעתי מעשות זאת פן תחשב לי ליהירות”.

ובשמחתו זאת, ובדעתו כי נמצאו באחיו אנשים השר “הד רגשותיו דופק בלבם” גוע ויאסף את עמיו.

במקומות אחדים בעירנו ספדו לו ויתאבלו עליו, אך אין כל המלים מספיקות להביע את האבל החקוק עמק עמק בלבות כל מכיריו ומוקירי שמו. תנצב"ה.

ירושלם, ביום השלשים לאבלו.

כ“ג סיון תרנ”ז.


ב. רבי יוסף ריבלין

ביום־השבת הזה גוע ויאסף אחד מהמצֻינים בעוסקים בצרכי הצבור שהיו בה, הוא הרב רבי יוסף ריבלין ז"ל, סופר ועד כל הכוללים, אשר חלה כעשרת ימים במחלת דלקת הראה, וימת בן שבע וחמשים שנה, וישאר אחריו משפחה גדולה ויתומים קטנים בחסר כל.

המנוח ז“ל היה נכד להרה”ג משה מגיד ז“ל משקלוב, אשר שֻׁלח הנה בשנת ת”ר להיות למנהיג לעדת האשכנזים בירושלם, ואחריו באו כל בני משפחתו, בניו ואחיו ואחיותיו, ויעל המנוח את אביו והוא בן שבע שנים ירושלמה. ויהי כי היה כותב מהיר בעברית ויקבלוהו לסופר באחד הכוללים עוד בימי נעוריו, ובהוסד הועד הכללי היה לו לסופר עד יום מותו, ערך שלשים שנה. ובאמת לא רק סופרו היה כי אם גם ראשו ומנהלו, וינהיג כל עניני עדת האשכנזים. ובכל עת אשר נדרשה עזרה לדבר כללי או פרטי ויפו אליו, ובהגזר גזרות על הצבור היה הוא מראשי השתדלנים להמתיק את הדינים; וגדולו בירושלם ודעתו את השפה הערבית והספרדית והדבור בערבית צחה נתנו לו מהלכים בבתי גדולי אחינו הספרדים ופקידי הרשות ויהי כמעט הוא לבדו המוציא והמביא את כל הענינים שבין עדה לחברתה ושבין העדה לממשלה.

וכח מחולל כביר ונמרץ היה לו, ויהי הוא הראשון במיסדי חברות הבנין בין אחינו בירושלם, וכמעט כל השכונות מ“נחלת שבעה” ו“מאה שערים” “אבן ישראל” ו“משכנות ישראל” ובתי ועד מזכרת מונטיפיורי, ועד “זכרון טוביה” ו“כנסת ישראל” ו“שערי צדק” ו“שבת אחים” ו“עזרת ישראל”, כל מאות ואלפי הבתים האלה בעזרתו נבנו וכל הכספים עברו על ידו, ובמותו לא השאיר אף בית אחד לבניו אחריו, וגם בדבר עבודת האדמה היה הוא אחד מהראשונים להשתדל, ויהי עוד חבר לחברה אשר אמרה לקנות את אדמת “יריחו”, אך בהוסד המושבות הרחק ממקום שבתו לא יכול להשתתף בהן אף כי חבב את הרעיון מאד.

אמנם ככל עומד בראש הצבור רכש לו גם אויבים רבים ומקנאים, ושגגותיו אשר שגה בלטו לעין הרבה יותר משגגות איש פרטי, אך עתה במותו הנה כל העדה אומרת כי לא השאיר תמורתו, וגם עדת הספרדים חלקה לו כבוד גדול בעת לויתו לבית עולמו, ולמרות כל הסכסוכים אשר קמו בין העדות בחייו ועל פי משרתו היה עליו להכנס בעבי הקורה, גם כל גדולי אחינו הספרדים מתאבלים למותו. תנצב"ה.

כ“ט תשרי תרנ”ז.


ג. ר' אליהו מאני זצ"ל

לפני שבועים אבדה לעדת אחינו הספרדים שבחברון אבדה גדולה, במות עליה רבה ומורה מאז ארבע ושלשים שנה הוא הרב החסיד ומקֻבּל מוהר“ר אליהו מאני זצ”ל.

מבגדד, הוא המקום אשר בו כבדוהו יושביו כאיש קדוש וחסיד, עלה הרב הזה לפני שלש וארבעים שנה ירושלמה. אך בחלותו אחרי שבתו בה כשנתים יעצוהו הרופאים לנסֹע חברונה, ולמן העת ההיא קבע דירתו שמה, ומבלי קבל עליו כל משרה בהנהגת הצבור השתדל לטובת העדה העניה הזאת אשר בימים ההם חסרו לה כל מוסדות הצבור. ובכסף אשר שלחו אליו נכבדי שמו ומוקיריו מארץ בבל ומהודו כונן בחברון בית כנסת, ובית ישיבה, ובית תלמוד תורה. ויהי בשנת תרכ“ה במות על העדה הזאת רבה הרה”ג משה פידידה זצ“ל, וישימו כל בני העדה עיניהם בו לשומו לרב עליהם. בכל היותו בורח מן השררה קבל עליו לטובת העדה את המשרה הזאת, אבל רק את המשרה, העבודה, קבל עליו, ולא את כל התנאים התלויים בה. את מנהגיו הפשוטים לא שנה, את ה”גלימא דרבנן" וכל יתר חלקי התלבשת והסלסול המפארים כל כך את חיצונותם של חכמי אחינו הספרדים – לא לבש, כי עטוף באדרתו (עבא) השחורה והגסה היה עובר גם בשוק – אם אך יצא לשוק, כי רב ימיו לא יצא מפתח ביתו החוצה, וגם כל שכר לא לקח מאת העדה משך ארבע עשרה שנה, עד בוא עליו ימי דחק ולחץ.

ענוה אמתית היתה מנת חלקו, כל ימיו היה נחבא בסתר אהלו, ונזיר ומפֻרשׁ מחברת אנשים ומעניני העולם. אך בכל עת הגיע המקרה להוציא דבר לטובת הכלל, בכל פעם שבאה העדה בצר ובמצוק, שנס הוא בעצמו את מתניו, ויכתת רגליו גם למרחקי ארץ, פעם עלה על לבו לקנות מאת הממשלה את המצודה השוממה אשר ממול למערת המכפלה בחברון ולהקים שם בית תפלה, ויסע דמשקה להוציא משם את פקֻדת הואלי, וגבירי דמשק מלבד השתדלותם בפני הואלי נדבו גם את כל הכסף הנדרש לדבר המקנה; אך מפני סכסוכים אשר קמו בין פחת ירושלם ופקיד חברון בענין הזה לא יצא הדבר לפעל. בהיות פעם רעב בחברון ירד מצרימה ויבא משם בנדבות עשירינו שמה, אשר הוקירו שמו, שקי קמח וארז רבים לחלק לעניים הרעבים, פעם נסע גם עד ארץ הודו ויגע לבמביי, ויהי בראות אותו ביום בואו השר סיר אלברט ששון ז"ל אשר הכין אז לדרך פעמיו לצאת מהודו ולקבֹּע דירתו בלונדון, ויאמר אליו: “למה לך לנוד בערים ולדפֹק בעצמך על דלתות נדיבים? שובה עמי לארצך הקדושה, וכל אשר שערת לאסֹף בכל נדודיך וטלטוליך אתן לך אני”. ויסע אתו באניתו עד פורט סעיד, וישב חברונה בידם מלאות.

ויהי האיש אהוב ורצוי לא רק בקרב אחיו, כי אם גם בקרב המושלמים, אלה בני חברון האדוקים המפֻרסמים, ופעמים רבות בהיות ביניהם דין ודברים בחרו להגיש עצומותיהם לפני “רִבּי־אליהו” מלכת אל בתי דינם.

ובכל חסידותו ופרישותו בנוגע לעצמו, ידע היטב בנוגע לאחרים דבר “כי לא לתהו בראה, לשבת יצרה”, ויהי מחבב את העבודה ואת החכמות והמדעים, ובניו כלם גדלו על דרכי התורה וההשכלה, והמה סופרים מהירים ובעלי כשרון בעברית ובערבית, ומשך שנים רבות ישבו איש אחרי רעהו בבתי פקידות ממשלתנו בחברון.

ביום פטירתו התאבלו עליו כל בני העיר, גם המושלמים קראו לאבל ול“בטול מלאכה”, ופקידי המלכות כלם באו לחלק לו הכבוד האחרון.

כל צואה לא עזב לבניו אחריו באמרו כי איננו חפץ להביאם לידי נסיון להמרות פיו בכבד עליהם לפעמים למלא אחרי מצוותיו.

הוא חבר י“א ספרים במקצועות שונים בתורה, אך כל ימיו נמנע מלהדפיס דבר מחדושי תורתו, בהיותו שונא את הפרסום. תנצב”ה!

כ“ג מנחם אב תרנ”ט.


ד. פטירת הרב דיסקין ז"ל.

רב שנים וכבד המחלות השונות, אשר תקפו יחד את הגאון המפֻרסם מוהרי“ל דיסקין זצ”ל, הוא הרב מבריסק, גברו סוף סוף על כל התחבולות המלאכותיות, אשר בהן נסו הרופאים להאריך עוד את ימי חייו האחרונים, ובליל מוצאי ש"ק בראשית הלילה גוע ויאסף על עמיו.

אך כי לא כמות כל אדם שהגיעו שנותיו לשתים ושמונים ימות איש אשר כזה, זאת ראו כל בני עירנו בימים האחדים לפני מותו, כי מלבד כל עבודת הרופאים בזריקות האֶתר ויתר תחבולות התחיה, ומלבד ההחלטה להביא עוד פרופיסור מֻמחה מבירות לו אך נמצאה אניה הבאה ליפו בעוד מועד, עשו מעריצי שמו כל מה שהיתה רק יכלת לעשות – בדברים היוצאים מגדר חכמת הרפואה: שם חדש הוסיפו לו על שמותיו הרבים מאז, הוא השם “חיים”, ואורח חדש (שבא מקרוב מאמריקה) נקרא לשים כובעו עליו; וביום ו' כשעה לפני עלות השחר, בעוד כל העם ישנים, עברו שמשים בכל רחובות היהודים שבתוך העיר ובכל השכונות אשר מחוצה לה, ובקול מאים ומחריד נוראות הכריזו למהר לקום ולהתאסף בבתי התפלה ולקרֹא סליחות, והושענות, ולתקֹע בשופר, ולהרבות בתפלה; ואחרי שעה מלאו בתי הכנסת, ואחדים אמרו לקים “תקעו שופר בציון”, וילכו אל מקום קברי בית דוד להתפלל ולתקע שופר שמה.

ביום ו' נגזר צום על כל ילדי “בית היתומים” למגדול ועד קטן, ובחוצות עברו שמשי האשכנזים לקרֹא בשם רבנו הגרש“ס הי”ו את העם אל בתי התפלה לשפֹּך שם שיחם, וטלגרמה נשלחה לצפת להתפלל על קבר רשב“י, וטלגרמה לטבריה “להדליק ח”י לוג שמן זית על קבר רמבעה”נ“, ולחברון אשר אין חוטי הטלגרף מגיעים נשלח רץ מיֻחָד לעורר להתפלל על קברי האבות. וגם לבריסק וללומזה אשר בחו”ל נשלחו, כפי הנשמע, טלגרמות כאלה, וכל המעשים והקריאות האלה פעלו פעֻלתם – להלהיב את הלבבות ולשום בפי כל הבריות את השאלה היחידית, לאמר: “מה שלום הרב עתה?”, רב הרופאים נואשו אמנם עוד בראשית ימי השבוע מרפואתו, ובכל זאת טרם אספה כל תקוה, ובעצם יום השבת בצהרים שבו השמשים ויכריזו בכל כחם את הקריאה “לכו התפללו בעד שלום הצדיק מבריסק”, ועוד טרם עברו שתי שעות והנה שבו ויכריזו, אז הבינו כבר רבים כי מספר השעות חֻצצו, ומיושבי העיר פנימה ומחוצה לה נהרו רבים אל בית הרב לדעת מצבו לנכון, אך אין מגיד, כי חדר הרב נסגר על מסגר ולא נשארו בתוכו רק יחידי הסגֻלה, וכל יתר הבאים עמדו במסדרון ואך כרבע שעה אחרי זמן ההבדלה נשמע קול “שמע ישראל” פורץ מן החדר, וידחפו העומדים מבחוץ את הדלת בחזקה ויפרצו החדרה לעמֹד שם בשעת יציאת הנשמה.

לפי דברי אלה שנכנסו לפנים מן הקלעים היתה דעתו צלולה עד שעת מותו, ויבן את כל אשר דברו אליו, אך תשובותיו היו ברמז, כי למיום הששי אחרי הצהרים חדל לדבר כליל.

ובאי הבית נמנו וגמרו באותה השעה לבלתי תת לגעת בגוית הנפטר כל אשר לא רחץ בשרו במים, וכל השולח את בניו אל אחד מבתי הספר.

והשמועה הקיפה תכף את העיר לאמר “מת הרב”, ויחל העם להאסף לספֹד לו ולבכותו, ומכל שכונות אחינו החלו רבים לרדת העירה לחלק להמנוח את הכבוד האחרון, אך רבני עירנו והגרש“ס הי”ו בראשם החליטו לעכב את הקבורה ליום המחרת מפני כבודו של המת ומפחד מקרי האסון אשר יכלו לקרות את אלפי הנקבצים אשר נאלצו לעבֹר באישון לילה דרך חוצות עירנו הצרים והאפלים; ואף ירא יראו לשלום השכונות הרבות שמחוץ לעיר בצאת מהן כל הגברים, ורק הנשים והטף ישארו. ויהי עוד טרם עברה שעה ושמשים נשלחו את כל השכונות להודיע את דבר ההחלטה הזאת.

וגם בשעה ההיא, בשעה שהמת מוטל לפניהם, אמרו עוד הנרגנים הידועים שבתלמידיו להשתמש בתור אמצעי להעלות מדורת המחלקת, לסכסך עדה בעדה, ולדרֹך ברגל בוז על העדה אשר עליה השיאו עוד בשנה החולפת את העלילה הנתעבה, עלילת לכת המון גדול ממנה “להכות את הרב נפש” – ויחליטו כנשמע לשאֹל מאת עדת אחינו הספרדים לחצֹב להמנוח קבר בשדה קברותיה, אך יראי ה' האמתים שביניהם התקוממו בכל עז כנגדם ולא נתנום לבצע זממם החורש און גם ברגעים שהיו צריכים להיות להם ליותר קדושים ברגעי חייהם.

כל הלילה הספידו את המת בביתו רבים ממעריציו, וביום הראשון בבקר הכריזו בשם הרבנים: בטול־מלאכה, וכל חנויות אחינו ובתי מלאכתם, ובתי תלמוד התורה, ובתי הספר, לא נפתחו. ומטעם “הועד הכללי” אשר לעדת אשכנזים נשלחו שומרים מבני אחינו אל כל השכונות אשר מחוץ לעיר.

ויהי אך כלה העם את תפלתו ויחל לנהֹר בהמון אל הרחוב אשר לפני בית הרב. ולא עברה שעה, ורבנו הרה“ג הראשון לציון הי”ו בא הביתה לספֹד למת, ורבני עדת האשכנזים וקבל גדול מאד מבני העדה נועדו יחד בבית הכנסת הגדול “בית יעקב” שבחרבת ר“י החסיד, כי שמה החליטו להביא את הגויה להספידה, ובין כה וכה והרחובות שלפני בית המת מלאו אנשים, ומרגע לרגע רב ההמון עד מלאו את כל הרחובות אשר מביתו ועד החברה, וחצר החרבה הגדולה והרחבה נמלאה גם היא, ואיש איש נדחק לבוא אל תוך בית הכנסת. וילך הבית הלוך והמלא, וכל המון באיו אשר מספרם עלה לשלשת אלפים איש בערך עמדו צפופים ודחוקים עד כי לא יכל איש לזוז ממקומו, ולכל תנועה קטנה נעו רבים יחד וראשיהם נראו מתנדנדים הנה והנה כגלי הים או כקמת השדה הנדה לכל רוח, ועל הספסלים אשר מסביב לבימה הגבוהה שבאמצע הבית ישב רבנו הגרש”ס הי"ו ויתר רבני העדה. ושלחן ארֹך הֻצג לפניהם להניח עליו את גוית המת. וכל מנורות הבית דולקות, והמראה כלו מלא חרדת קודש. רק כפעם בפעם נדחק איש בכל מאמצי כח לצאת החוצה, הוא אחד הכהנים אשר עליהם הכריזו לעזֹב את הבית.

בשעה העשירית שלפני הצהרים החלה התהלוכה, ובעבור המחנה הכבד ברחבה שלפני בית הכנסת אשר לאחינו המערבים קם הרב רבי יוסף בורלא ראב"ד לעדת אחינו הספרדים ויקרא מספד. וכחצי שעה אחרי כן הגיעו נושאי המטה אל בית הכנסת “בית יעקב”, אשר בחֻרבה ובדחק גדול באו אל תוכו, ושעריו סֻגרו תכף לבל יוסיף איש עוד לבוא באין מקום, וקול יללה נשמע מכל עברים למראה הגויה העטופה בטלית נשאת על המוטות ומובאה עד השלחן.

אז קם רבנו הרש“ס וישא קולו ויבך, ובתוך דברי הספרו קונן על הנפטר בדברי המקונן, “שבת משוש לבנו נהפך לאבל מחולנו, נפלה עטרת ראשנו, אוי נא לנו כי חטאנו”, ולמשמע אלפי בני העדה הנאספים קרא בחם לבו לאמר: העדה כלה יודעת עד כמה היה המנוח חף מכל הדברים אשר הגידו ויעשו בשמו אחדים מאוהבי מדנים אשר סבבוהו, בהשתמשם תמיד בכחו מבלי הודיעו, עד כי לאחרונה זיפו גם את חתימתו על הדברים אשר פרסמו ולא רוחו, ועל זה הצטער המנוח עד נפלו למשכב. – על כל אלה אשר יד וחלק להם במעשה הזה לבקש מחילה מכבוד הנפטר ביחוד, כי מי יודע אם אין לנו לקונן על עטרת ראשנו כי נפלה בגלל חטאנו”. ואת דברי הספדו כלה בפסוק "וכל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה' ", וכל העם התעורר לבכי למראה הדמעות אשר ירדו על לחייו.

אחריו הספידו הרב מדֻבּרובנה, והרב מלובלין אמר את תפלת הקדיש, ובשעה אחת עשרה ורבע הוצאה הגויה שנית, וכל ההמון שב ללותה עד הרחבה הגדולה אשר לפני שער ציון, והלחץ והדחק רב ככה בחוצות עד כי נמשך כל איש עם זרם ההמון מבלי יכלת לשוב או להתקדם או לעמוד במקומו. ועל הרחבה ההיא נגלה מחזה נהדר לעיני כל רואה, מחזה כל עדת ישראל שבירושלם העומדת צפופה, אשכנזים, ספרדים, מערבים, תימנים וכל בני יתר העדות התערבו כלם יחד, וילדים בית תלמוד התורה השונים ובית היתומים כמו נבלעו בין ההמון כלו, ומאות הנשים העומדות בחלונות ועל הגגות ועל חומת העיר לארכה ראו את העם כלו כגוש אחד אשר פניו רקומים רקמת כובעים שחורים ואדומים. לפי כל ההשערות, רב מספר העומדים על עשרת אלפים נפש. ובין ההמון בתוך העמד כסא, והרב יצחק וינוגרד ראש ישיבת “תורת חיים” עלה עליו להספיד את הרב, וקולו החזק והמרעיש נשמע לאזני כל הנאספים. דבורו היה צח וברור, וכמטיף נאמן ידע לזעזע את מיתרי לב העם, לולא הארכתו הגדולה בגבוב דרשות על דרשות. ובתוך דבריו הזכיר גם את “הדברים אשר מסר המנוח נפשו עליהם מהתכונן בירושלם”, ואת השועלים אשר “הכל יודעים למי הוא מכון” שהלכו גם הם על הר ציון ששמם. ואמנם ידע כל איש מראש כי שעת כושר כזאת לא תעבר מבלי העלות זכר “השקאלעס והמשכילים”, אך הפעם נאמרו הדברים ברמז והדורש הבליעם בנעימה…

בצהרים בחם היום יצאו המלוים את שער העיר, וכל הדרך הצרה והארֻכה אשר משער ציון ועד קצה הר הזיתים מלאה עוד אנשים למרות שוב כל הזקנים והחלשים ועוד רבים לבתיהם, ולפני המלוים הולכים שני זיני (קַוָסֵי) רבנו הראשל“צ הי”ו לבושים בגדיהם הרשמים ומטות הכסף בידיהם. – לפני “יד אבשלום” עמד העם עוד פעם והרב מפלונסק נשא הספדו, ועל שדה הקברות הספידו המגיד הרי"ב למפרט, ובשעה שתים וחצי היתה הקבורה אשר ארכה גם היא יותר משעה, והעם נפוץ מעט מעט.

כ“ג שבט תרנ”ח


 

לתקופת השנה או עֱנוּת נפש סופר מסתתר.

דרכו של עולם: עורך בישראל שזכה כי עתונו יוציא שנתו הראשונה הרי הוא יוצא לתקופת השנה אל קוראיו היקרים, ומשוחח אתם ארֻכּות וקצרות בו ובעתונו, בתלאותיו ובתקוותיו, במגמותיו ובמטרותיו, ובכלל בכל הנוגע לכבודו ולעצמו. ואמנם, הַגיעו בעצמכם, משך שנה תמימה היה המסכן הזה הוא ועתונו וכל הגיונותיו ועשתונותיו קדש לישראל כלו, קנין הקהל הנכבד, משך שנה תמימה עבד את עבודת הכלל בלי הרף, ואת “אנכיותו”, עצמו ובשרו, כבש ועצר בכל מאמצי כחו בקרן זוית חשכה ותהי כלא היתה; ועתה כי הרחיב ד' לו ויזכהו להוציא שנתו, הלא יוכל לדרֹש מהקהל כי יגמלו לו למצער יום אחד את אשר גמלם הוא שנה שלמה? הוא התעסק כל הימים בהם ובעניניהם למגדוליהם ועד קטניהם, האם לא מן הישׁר הוא כי יבא גם יומו, יום בו ישים כלל ישראל לבו אליו ואל עניניו הפרטים?

וכלל ישראל לא קפח זכותו כלל, ובשנים הטובות היה אף הקהל הנכבד מכַון לבו כנגד היום ההוא, וכל אשר חננו ד' בעט סופרים הראה לעורך השתתפותו בשמחתו; המליץ “הביא בטנא שפת עבר מנחת בכורים ממליצתו”, והמשורר עורר כנורו, והיום היה לחג, “לראש השנה” בכל פרטיו, ו“התקיעות והתרועות” כמובן לא נפקדו גם הן כיום הזה…

אך במי כל הדברים האלה אמורים? – בעורך. העורך הזה שהוא מקדיש כל עתותיו לעניני הכלל, ואשר סוף סוף עתונו בידו ויכול הוא לעשות בו כאדם העושה בשלו, הוא רשאי להעסיקנו בעסקיו, אבל סופר? סופר – מאן דכר שמיה? מי ומה הוא כי נשים לב אליו ואל עניניו? ב"ה לא אלמן ישראל מסופרים הגדלים ככמהים ופטריאות בשדה ספרותו, ואבדה כזאת לעולם חוזרת, ומה לו כי יצעק?

ואני עבדכם, “מן המודיעים שבירושלם”, סופר פשוט הנני, ומה שהוא עוד גרוע מזה; סופר מודיע חדשות מעירי, ובבוא יומי כיום, בהמלא לי שנה תמימה למיום החלי לכתֹּב מכתבי, חולה ומרגיש הנני את מוך ערכי מהלאותכם “בכבודי ובעצמי” וידעתי אף ידעתי כי לא לסופרים אֱחֹז בדרכי העורכים; אך למרות כל רגשותי וידיעותי אלה, הנה ה“אספקלריה” אשר על עיני חותרת וסוללת לה מסלות אל לבי, והנני חש בקרבי כמין רחש וגרוי לכתב דבר לתקופת השנה.

הידעתם, קוראי, את דבר ה“אספקלריה” אשר על עיני בני האדם?

איש היה בארץ וישתגע, ויציר לו בדמיונו כי “רֵאה וכבד” תלוים לו בקצה אפו, איש לא רָאה את הרֵאה, איש לא ראה את הכבד, גם מעיני בעלי הראיה היותר טובה נעלמו; אך הוא ראה אותם, וכל עמל אנוש להסיר את הדבר הזה מדמיונו עלה בתהו! ואנכי אומר (ומקוה הנני כי אותי לא תתנו למשֻׁגע על השערתי) כי “אספקלריה” תלויה על אף כלנו איש לא נעדר! והאספקלריה לא רק מאירה ובהירה היא, כי אם גם “מגדלת ומיפה ומשפרת”, כל מום תטהר, כל כתם תסיר, וכל מגרעת תמלא; אך השתמש לא נשתמש בה תמיד, כל הימים היא מקופלת ומונחת בנרתיקה, לא רואה ולא נראה, אבל אך נבא להביט על עצמנו והנה היא מתפרצת מנרתיקה וקופצת ועולה מאליה על אפנו, ועינינו תבטנה דרכה.

ולו ראיתם אחי בהבט הסופר דרך האספקלריה הזאת על מאמריו אחרי כתבו אותם! לו ראיתם בקראו אותם והם שבים אליו נדפסים! כל אות ואות נוצצת ומברקת וכל מלה ומלה בהירה ומזהירה, אבני ספיר ויהלום ממש, והדברים שמחים כביום הכתבם! ולו התבוננתם אליו בעצמו ותראו מה יפחד וירחב לבבו, ומה יגדל בעיניו ערכו. לו כל אלה ראיתם, כי עתה תדינוני לכף זכות אם נצנצה בי הפעם שמינית שבשמינית גאוה ותאוה להדמות לעורכי כביכול.

אך במה נשוחח עתה ל“תקופת השנה”?

האדבר על מגמותי ומטרותי? – הנה ראשית כל דבר טרם ידעתי אם צריכה להיות למודיע חדשות כל מטרה אחרת מבלעדי הודעת חדשות בעצמה, אמנם ידעתי כי ישנם בקרבנו אנשים החושבים, כי גם למודיע חדשות צריכה להיות מגמה מסֻימת אשר תהיה לו היא לעקר והחדשות טפלות לה; מגמה אשר על פיה יברר לו מה להודיע בחצוצרות ובקול שופר ועל מה לעבֹר בשתיקה; בקצרה: על הסופר להיות לא צַיָּר המצַיֵּר את כל הנראה לעיניו, כי אם צַבָּע הצובע כל דבר בסממנים מיֻחדים המוכנים בידו מבראשונה; אך כנגד זה ידעתי כמה קנאה עוררה השטה הזאת בקרבנו, כמה מדנים הפיחה, וכמה ריבות חרחרה, ועד כמה אנו סובלים מתגרת ידה עד היום. ושנית, הלא תבינו חביבַי, כי אם ישנה מגמה כזאת לסופר לא ילך להשמיענה על גפי מרומי קרת…

האדבר על תקוותי? – בלי ספק הייתי חפץ, וחפץ מאוד, לקוות כי לימים הבאים אבשרה רק טוב, אשמיע אך ישועה; אך האוכל לקוות זאת? הבידי הדבר הזה? הד ערים הנני, יקירי, בת קול אשר אין לה אלא מה שאזניה שומעות, והימים המה אשר ידברו, ומי יוכל לדעת מראש את אשר ייטב בעיניהם לדבר?

ועל מה אדברה איפוא? אולי על כל הטוב אשר היטבתי לישראל במכתבי? – הנה כל מה שתגדיל אספקלריתי את ערך ספרותי בעיני, עוד קצרה ידה מהכניס בי רוח שטות כזאת לקים מצות “יהללך פיך” אשר לפי הנֻּסחה החדשה שבמשלי.

ובכן, באין אמר ובאין דברים, אספרה נא באזניכם מעט מקורותי ומתלאותי במשך השנה הזאת. הן ספורים אוהב כל אחד מאתנו לשמוע. אספרה נא וראיתם כי ישנן צרות בעולם אשר לא שערתם אתם ואבותיכם.


* * *

כשמֹע קוראי כי גם ספורי תלאות הנני אומר לספר באזניכם, ידעתי כי יהיו בה רבים אשר ידאגו לצערם משך שעה קלה, ואמרו: הלהעציבנו קראת לנו לתקופת השנה?

שלום לכם, קוראי, אל תיראו, ישנן בעולם גם תלאות ומצוקות הרחוקות מאד מהעיר גם בלב בעלי המדות היותר ותיקים רגשי עצב וחמלה, ולהפך.

שוו נא לנגדכם: ביום סופה וסערה, יום נשיאים ורוח וגשם, עובר לו בשוק איש מסֻלסל ומצֻחצח, בגדיו שחורים ונאוים, נעליו מגֻהצים ומבריקים, ועל ראשו “כובע אִצְטְוָנִי” רם ונשא; ובידו האחת מקל תפארה, ובשנית צרור פרחים: והוא הולך הלוך ורץ, הלוך והזיע, וכל עצמותיו תאמרנה כי ירא וחרד הוא פן יאחר המועד, והנה בא הרוח האכזרי וישא כובעו מעל ראשו וישליכהו מאה צעדים – אחורנית, והכובע מתגלגל, והולך עקלקלות, ומקיף “הקפות” ומדלג ומקפץ כאלו כל מלאכי חבלה רודפיו: והאיש מתפתל ומכרכר במקלו ובצרורו אחריו אל כל אשר יהיה רוחו ללכת.

הגידו לי האמת, רבותי, ההייתם מורידים דמעות למראה תלאה כזאת? האם לא היה איש איש מכם מוסיף חדודים ועקיצות ופרושים על כל מראה עיניכם? ומדוע? האמנם אין האיש ראוי לחֻמלה עליו? או תלאתו איננה תלאה? אך כן הוא דרך העולם: כל תלאה שאיננה צרה אמתית, אך צרה קלה, “צרה בשעתה”, ואשר בעליה הביאוה על עצמם בידיהם, תלאה כזאת איננה עלולה כל כך לעורר רגשי חמלתנו, ואם נוסיף על אלה גם מעט רוח שטות שגרמה לה שתבוא, אז תעורר בנו גם רוח צחוק, מעין שמחה לאיד: “האלהים נתן לאדם שתי ידים להגן על כובעו בעת סופה וסערה, ושוטה זה שמשתמש בהן בעת כזאת למקל ולצרור פרחי – תפח רוחו!”.

ואנכי טרם ידעתי אם רוח חכמה או רוח שטות היתה בי ביום החלי מכתבי ב“המליץ” לבלתי גלות את שמי; רק זאת הנני יודע היטיב, כי אך בשלו באו עלי כל קורותי אשר הנני לספר באזנכם שמץ מהן.

אני אמרתי בלבבי: בעיר כירושלם עירנו התלויה כל כך בדעת אחרים, דעת מניקיה ומשפיעיה אשר מחוצה לה; בעיר אשר הפניות רבו כל כך, ואשר כמעט לכל אחד מיושביה ומצבוריה חפץ וענין להאפיל באורו על חברו ולהתראות בפני הקהל כטהור ונקי מכל האדם – בעיר כזאת אם חפץ סופר להיות שופט אמת, בלתי משֻׁחד בשחד דברים והתפארות; אם חפץ הוא לדעת כל דבר על בֻּריוֹ ולא כפי מה שיתארוהו לו אחרים במחשבה תחלה… בקצרה: אם חפץ הוא להנצל מטרחנות ומנקרנות אחרים, אז אין טוב לו כי אם להחבא אל הכלים, ולהיות רואה ואינו נראה, ממש כבעל “בוחן צדיק” בשעתו.

אמנם יכול להיות כי גם זאת הראתני רק “אספקלריתי” במחזה, ובאמת אין איש רודף אחרי סופרים למען יספרו בשער תהלתו. ובכלל אין איש שם לבו אליהם ואל כל פטפוטיהם. “ידברו להם מה שידברו, ועולם כמנהגו נוהג”, איך שיהיה, מעשה שהיה כך היה.

אנכי לא דמיתי מעולם כי יהיה הצב פטפטן, הצב הזה המסתיר ראשו כלו בסוחרתו אך בגשת איש אליו, וקולו לא שמענו מעולם, מאין באה לו פתאם אהבת הדבור עד כי יכבד עליו לשים מחסום לפיו? אך המושלים החוקרים לכל תכלית ודבר לא נעלם מעיניהם ומאזניהם, המה מבטיחים נאמנה כי כן הוא הדבר, ובכן המה מספרים לנו לאמר:40

"צב ושני בני אוזה חיו יחד ימים רבים בשלום ובשלוה על יד נחל מים. ויהי היום וייבש הנחל ומים לא היה להם לשתות, ויחליטו לסעת הלאה לבקש להם מנוח אשר ייטב להם בו, אך היוכל הצב לישר צעדיו את בני האוזה? את זוחלי ארץ רץ וילאוהו ואיך יתחרה עם בעלי הכנפים? ובכן לא מצאו לו ידידיו כל עצה כי אם לשאתו במוט בשנים, הוא יחזיק בשפתיו במוט בתָּוך והמה יחזיקו בשני קצותיו ונשאוהו במרומי מעל. אך גם בני האוזה ידעו כנראה את הצב ואת משפטו, ויאמרו אליו: “הלא ידענוך, פושק שפתים! ובכן דע לך כי הפעם החיים והמות ביד הלשון”, והצב ראה את הסכנה הכרוכה בפשיקת שפתיו, וִיקבל עליו בכל לבו ובכל נפשו לעצֹר ברוחו ולדום. רגע עבר והנה הוא מורם למעלה למעלה, והאורחה המשֻׁלשת אוחזת דרכה באויר השמים, והאנשים אשר בארץ למטה ראו כן תמהו: “הפלא ופלא! הביטו! – התבוננו! – הראיתם מימיכם צב יעוף בשמי מרום? – מי שם לצב כנפים? – אתנו עלי אדמות לא יכל לפסֹע פסיעה קלה, ושם מה ממהר הוא דרכו!” והצב שומע את כל הקריאות והפליאות האלה, רואה את כל הכנופיות הנאספות להתבונן בו ובמעשהו, ודבריו כאש עצורים בעצמותיו, רגע עלתה בידו להתאפק, רגע התגבר וימשל ברוחו, רגע עצר בדברים, אך יותר מזה לא יכל עוד, האנשים הרבה כל כך לשיח ולהגות בו עד כי הציקתהו רוח בטנו: “מה לכם פתאים ככה תביטו בי תתפלא? הטרם תראו את המוט אשר בפני ואת בני האוזה נושאי? ואנכי אמרתי חכמים אתם”… כה סדר לו הצב במֹחו את דברי תשובתו, אך על פיו לא הספיקו לעבֹר, כי אך פתח שפתיו לאמר: “מה” והנה התגלגל ויָּשלך משמים ארץ.

ובכל שכחתי כי בעיר ירושלם עירנו התלויה כל כך בדעת אחרים, דעת מיניקיה משפיעיה אשר מחוצה לה. בעיר אשר הפניות רבו כל כך, וכו' וכו' – בעיר כזאת יהיה דבר סופר חדש אשר יצא ממנה לדבר בשער לאחד המקרים החשובים לשיחה בפי כל, ואיש איש יחוה דעתו עליו ועל דבריו, ועל סגנונו, ועל נטיתו אם לטובה ואם לרעה, ואם יהיה הסופר מעלים שמו, אז יחפוש איש איש למצא מי הוא זה המסתתר מפניו? והסופר המסכן ישמע מהללו וידם, ושמע חרפתו ולא ישיב, איש איש יגיד לו כל אשר בלבו, את האמת המרה בכל מרירותיה, מבלי דעתו עד היכן הדברים מגיעים; גם אוהביו היותר נאמנים יתקלסו בו ולא ידעו, ויש אשר יגדשו את הסאה, ובחרות אפם בו על העלימו שמו מהם יפקדו עונו על דבריו – והוא כאלם לא יוכל לפתֹּח פיו, פן יפתחנו ויצא סודו, ומכאוב כזה מה נורא ואיום! כי אם תאות הדבור של הצב עודנה מוטלת בספק, הנה תאות הדבור והנצוח של הסופר עומדת למעלה מעל כל ספק – והוא שׂם בידים מחסום לפיו!

אך מה אעשה ואנכי שכחתי כל אלה, ובשמי לא נודעתי במכתבי.

גליון “המליץ” אשר בו נדפס מכתבי הראשון הגיע, ואני יושב במסבת רעי בבית הספרים.

“התבשרו, ידידים! מז”ט לכלנו!" קרא אחד מרעי: “מכתבים מירושלם”, מספר א' ועל החתום “מן המודיעים”.

את הרֹשם אשר עשו הדברים המעטים עלי תוכלו להבין מאליכם. “אספקלריתי” קפצה תיכף על פני ותחל כבר להתבונן כה וכה, אך רעי שב לדבר ולהטעים את הדברים:

“מכתבים מירושלם”, “מכתבים” בלשון רבים, ומספר קבוע, וסופר מסתתר זאת חדשה!

– “כוכב חדש עלה על שמי עירנו!” אמר השני אחרי כלותו לקרא את המכתב בקול רם, ואנכי התבוננתי לדברי הקריאה לדעת אם נדפסו דברי כלם, והנה באו כּתֻמם מבלי כל שנוי ומגרעת; אך רעי הוסיף להתלוצץ: “הגידו! האינכם חשים איך נמלא הבית אורה?”

– אך מה השגעון הזה אשר השתגע להחל בפתיחה כזאת? ומה השירים אשר הוא מביא בדבריו? אמר השלישי. אנכי אומר לכם: אם כוכב הוא מי יודע אם איננו מהכוכבים בעל הז…

– אם כוכב הוא, אמר הרביעי, מי יודע אם לא מכוכבי לכת הוא: היום בכאן ומחר באספמיה! קיקיונים כאלה ראינו רבים אשר בין לילה היו ובין לילה – ואינם, צר לי רק על ה“אלף” הקבועה בראש המכתב, כי מי יודע אם נזכה לראות את ה“בית”.

– ומה תאמר אתה? שאלני החמישי.

– אנכי? אנכי אומר כי אם כוכב הוא אז כשם שאנו רוקדים כנגד הכוכבים ואין אנו יכולים לנגֹע בם, כך לא נוכל לנגע בו לרעה, כי הקדים רפואה למכה ויסתר שמו – צאו והלחמו בצל אשר לא תוכלו לתפשו!

אותם דחיתי בקש, אבל הדמיתי כן גם בלבי? בלבי ידעתי היטב כי יוכלו ויוכלו לנגע בי לרעה, ואולי עוד יותר מאשר ידמו.

עברו שבועות אחדים, המכתבים מוסיפים ל“צאת לאור”, גם השני והשלישי והרביעי כבר “הופיעו”.

והימים ימי “תגלחת הנשים”, ימי עשות “שומרי החומות” את העיר כמרקחת – ו“מן המודיעים” מכה אותם שוק על ירך! (ככה ראיתי למצער באספקלריתי), עתה נחמו הדוברים עליו עתק, עתה שבו להללו על דבריו, עתה החלה שאלה חדשה, שאלה בכל כבד ראש: “מי הוא זה מן המודיעים”? זה לא פלוני, ולא פלוני, ולא פלוני, את סגנונם כבר ידענו, וזה סגנון מיֻחד לו, זה יוכל להיות רק פלוני".

ופלוני זה אחד מבחירי סופרינו, וכל יסוד לא היה לי להתלונן על השערתם; אך הלא תוכלו להבין עד כמה נעים לי לשמֹע לא פעם ולא שתים תהלותי נתונות לאיש אחר… כמה פעמים אמרתי בלבי: “הוי פתאים! הלא תכירו את סגנוני, סגנוני אנכי? הלא תראו את הסמנים האלה והאלה?” אך מה אעשה? הם לא חפצו בשום אֹפן להכיר ולבחֹן, ובלבם כבר נקבע הדבר כי אך פלוני הוא, וגם אני נאלצתי לנענע בראשי ולאמר: “אין זה כי אם פלוני”.

"עת מתי מאנת להודות על האמת? אותנו הלא לא תונה, התחשב כי ממנו יִפָּלא דבר? אנחנו רואים כל אות ואות עומדת וצוחת: “לך אני!” ולמה כל הענוה הזאת?.

ככה אמרו פעם אחת אחדים ממכירי אל… פלוני, בהתאספנו כלנו יחד.

ופלוני המסכן נשבע להם שבועי שבועות כי אך על חנם תלו בו מכתבים שלא עמל בם ולא כתבם, אך במדה שהוא מוסיף להבטיח להם כי לא הוא האיש, בה במדה יִוָּכחו המה יותר ויותר, כי אך הוא הוא, ואך מפני הענוה הוא מכחיש.

ואנכי שומע ומחריש.

אך עתה הבנתי באור הפתגם: “מלה בסלע משתוקא בתרין”, לאמר: אם יש אשר מבטא מלה יעלה לאיש בסלע, הנה יש גם אשר השתיקה תעלה לו בשנים.

“מה נואלו ידידינו אלה!” מלחש לי אחד מהם. “המה אינם חפצים להאמין לפלוני האומר כי לא הוא כותב המכתבים, ומי כמוני יודע עד כמה צדקו דבריו, כי אמנם אנכי הוא “מן המודיעים”. לך הנני מגלה זאת בסוד”.

מה תחשבו קוראי? מי הגיד הדברים האלה? ולמי?

אחד מסופרינו אמר את הדברים האלה – אלי!

כשל כח הסבל. דבר כזה לא שערתי ולא פללתי כלל. “אספקלריתי” החלה להציק לי מאד, וכבר אמרתי לגלות בקול רם למי “הטבעת האמתית” ויהי מה! אך כרגע זכרתי את דבר ה“צב” ואת אשר הגיע לו על ככה – וָאֶדֹּם.

את הודעותי אספתי לי תמיד “אגב אורח”; פעם ברחוב, פעם בעגלה, דבור מזה וחצי דבור מזה. כי כל זמן שאין האנשים יודעים כי הדברים נחוצים לנו לדעתם הנה הם כמעין המתגבר; אבל איך נודעו כי מפיהם אנו חיים, והנה נפסק המעין, והמים חרבו, ואין מאומה.

ויהיה הפעם ואשב בעגלה את אחד מ“אנשי כללנו”, ונשוחח על ענין שהיה נצרך לי לדעתו, ואסב את הדברים מעט מעט אל כל פרקי הדבר. בראשונה לא הרגיש כי לחקרו אני אומר, אך בכלותו כמעט את דבריו נזכר פתאם ויאמר: “אך למה לך כל פרטי הדברים האלה?”

־ “אין דבר, חפצתי רק לדעת”, עניתיו במבוכה ואצו על העגלון להעמיד את העגלה – וארד, כי אמנם מה יכלתי לעשות אם בא בלבו החפץ לחקרני אני הפעם?

חג היום במוסד פלוני, חג חנכת הבית, ובין הקרואים נמנתי גם אני גם פלוני.

לו ראיתם, חביבי, מה רבה התכונה לקדם את פניו הוא! השמשים רצים דחופים, והגבאים יחפזון, זה מושיט לו ידו בחבה ובבת צחוק, וזה יקרא לו: “בכבוד, ר' פלוני! ישב נא ר' פלוני! יקום נא ר' פלוני!”

אנכי ור' פלוני יודעים שנינו את הסוד, שנינו יודעים על מה כל התכונה הזאת, אך הוא יודע ומצחק בלבו, ואנכי יודע ושותק.

עוד רגע ושני שרפי קדש נגשו, שני גבאים אחרים באים ולוקחים את פלוני להראותו כל פנות הבית, ולתאר לו כל העמל והטרח אשר עמלו ויגעו – כאומרים: הלא בין תבין את אשר לפניך… והוא המסכך מנענע להם בראשו, כאומר: מי כמוני מבין ויודע – עד כמה נואלתם! ואני בגפי באתי ובגפי עברתי אחריהם, ואיש לא פנה אלי, ואספקלריתי שבה ללחֹש באזני: “לו ידעו האנשים עד כמה הטיבות אתה להם במאמריך”… אך גם הפעם לא שמתי אליה לב.

“עתה אין כל טעם עוד לדבריו! עתה הוא פשוט מפטפט, במחילת כבודו. על מכתביו הראשונים היה עוד חן החדוש, אך עתה פג טעמו. מי יתן והחריש והיתה לו לחכמה”.

מה תחשבו קוראי? אל מי באים בבקרת כזאת על “מן המודיעים” – אלי!

ואנכי אמרתי בלבבי: לו ידעת, ידידי, לפני מי אתה עומד כי אז היתה אחרת בפיך" – ואדֹם.

עברו עוד ירחים אחדים, ומכתבים על פני מכתבים באים. עתה כבר נכנס ספק גם בלב ה“מבינים”! “סוף סוף אין זה פלוני! ­­­­– ומי הוא זה איפא?” השאלה החלה שנית לנקר במוחם, וכל אנשי חיל לא מצאו ידיהם; ואך עתה החלו רבים להטות את הכף לצדי.

פני הדברים השתנו: איש איש מתלחש את רעהו ומתבונן בי, ובקראם את המכתבים, זה קורץ לי בעיניו, וזה מעקם שפתיו בבת צחוק, ואנכי מעמיד פנים כלא מבין רמיזותיהם וקריצותיהם.

בכלל אורו פני רואי, מעט סבר פנים יפות, מעט חנופה ומעט דברי חבה: “מי יודע? אולי הוא הוא? – לא טוב להתחרות במצליח דרכו, מי יוכל להחבא משוט לשונם?”

יפה באמת היתה חליפת הדברים בין מנהלי אחת המוסדות וביני בימים ההם.

חג היום במוסדו, יום הולדת, ובתוך הבאים באתי גם אנכי.

אנכי הלא אדם פשוט אני, “לאו ספרא ולא סיפא”, ומה לי באמת כל חפץ לדעת כל פרטי הבית, מצבו, עמל מתעסקיו וכיוצא בדברים הללו?

ומנהלי הבית הן לא עלתה על דעתם כלל כי אנכי הוא המודיע, ומה להם צרך להגיד לי כל הדברים האלה?

ורק “אגב ארח” המה מספרים לי ומבארים לי כל דבר, רק “אגב ארח” הנם עוברים בי בכל חלקי הבית… ורק “אגב ארח” שומע גם אנכי ורושם בזכרוני…

ואנכי יודע, שהם יודעים, כי אנכי יודע, שהם יודעים, כי אני, אני הוא; והמה יודעים, כי אנכי יודע, שהם יודעים, כי אני, אני הוא – ובכל זאת לא אני ולא הם יודעים מאומה.

אהה! – אמרתי בלבי – רבו מחזות כאלה בחיינו!

“בחוטמך הכרתיך, חביבי! עתה נסה נא להכחישני על פני!” ככה קרא אלי אחד ממכירי בבאו בהול ונדחף הביתה, כאריכמד במצאו את מדת הגרמים הגוילים במים, ובידו גליון “המליץ”.

– מה לך כי כי נצעקת ככה?

– כיצד? ראה אתה בעיניך? הנה… הנה… הגם עתה תתנכר?

– הכתוב אומר: אל תען כסיל כאולתו; ומה אגידה לך איפה? רק התפלל אתפלל כי יהי חלקי עם מי שחושדים אותו…

– ויש בו! קפץ מכירי וענה.

“קטנות! דברים בטלים! אותך הלא ידעתי כי אינך “מן המודיעים”, ובכן לך הלא מֻתּר להגיד דבר אמת: מה חדש בכל דבריו עד היום? מה השמיענו עד כה? עוד פעם מנהגים ישנים נושנים ועוד פעם דברים אשר ידענו אנו ואבותינו, ובמה נושענו?”

ככה דבר אלי אחר ממכירי ויתבונן בי לראות את הרשם אשר יעשו דבריו עלי, ואנכי למרות כל זהירותי נוקשתי הפעם, ואבא בדברים עמו לתֻמי להוכיח לו כי אכן ייטיב סופר בפקחו עיני אחינו בחו"ל לדעת את דרכי ארץ קדשנו ואת החיים בה והליכותיהם מכל דברי מחלוקת ומדנים שלא לעזר ולא להועיל.

והוא נענה לי בראשו במבטי ערמומיה ולא הוסיף להתוכח כלל, ויצא מלפני וילך בלי תפונה לספר לחבריו את דבר נצחונו.

ואחרון אחרון חביב:

“שפתים ישק! הפעם אמנם דבש וחלב תחת לשנו, אכן יש קונה עולמו במכתב אחד, התזכר עוד באמרי לך כי “אין טעם לדבריו, וכי החל פשוט לפטפט במחילת כבודו”, אך כשם שמחרפים על הרעה כך מברכים על הטובה, והפעם דבריו מלאים ענין, ולמבקר אמת אסור לקפח שכר כל בריה, ואפילו שכר סופר מסתתר”.

בלי תפונה תדעו קוראי מי הוא מדבר הדברים האלה אלי, ובלי תפונה תבינו על מה ולמה מצאו ככה דברי “מן המודיעים” חן בעיניו הפעם…

סוף דבר: בכל הדברים האלה הכרתי מעט יותר לדעת את בני האדם ואת קטנותם ואת קטנותי גם אני, ובבואי חשבון הפעם לאחרית השנה הנני מתנחם באמרי כי כל העמל אשר שבעתי עד כה שוה לי בשכרי זה.

ומה היוצא מכל דברינו לאחרים?

היוצא מדברינו הוא כי הסופרים החדשים אשר יאמרו להעלים את שמם באמת מן הקהל, ידעו היטב את אשר לפניהם לפני החלם ללכת בדרך ברקנית זו; ואנכי, קוראי היקרים, אחרי כי מה שנעשה אין להשיב, “מן המודיעים” הייתי, וכן אהיה גם לימים הבאים.

כ“ז טבת תרנ”ז.



  1. השם “חמין” היה בפי אחינו הספרדים לשם יחיד המורה על השלט הנאכל בשבת והרבוי ממנו “חמינים”.  ↩

  2. המנוח אבי ז"ל היה אז חבר העיריה והוא מסר לי כל הידיעות הבאות.  ↩

  3. הוא ביה“ח ”שערי צדק"  ↩

  4. הוא המנוח אהרן ולירו.  ↩

  5. פסחים קי.  ↩

  6. הברכות האלה הן על דרך חברון, במרחק כשתי שעות מעירנו.  ↩

  7. “ארשב”ל: אמת המים היתה מושכת לו (להמוכני של הכיור שבבית) מעיטם“ (ירוש‘ יומא פ"ג הלכה ה’ בגמרא). ”אמר אביי: שמע מיניה עין עיטם גבוה מקרקע עזרה כ“ג אמות”.  ↩

  8. הוא בנה גם את החומה המקפת את עירנו עתה, ואת “ברכת השולטן” אשר אצל שער יפו.  ↩

  9. השם הערבי לכיורי המים המספיקים צרכי עוברי דרכים ושבילים.  ↩

  10. “ודי ערוב” דרך שלש שעות מירושלם על דרך חברון.  ↩

  11. “אלכָּס” הוא השם הנתן בערבית למקוה מי הצנורות האלה בתוך קרקע העזרה.  ↩

  12. שם ערבי לבית פקידות העיר (Municipalitat) נגזר מהשם “בלד” שהוראתו “עיר”. עתה קֻבל לזה השם “עיריה”.  ↩

  13. גם לנוצרים בנינים רבים מאד, אך כמעט כל בניניהם בתי הכלל המה השיכים למנזרים ולממלכות אירופה השונות, בעת אשר כמעט כל בתי אחינו בתי הפרט המה ולדבר הזה ערך גדול בזכיות הבחירה.  ↩

  14. בתי שתי החברות הראשונות ירשמו כנראה בשנה הזאת על שם בעליהם האמתיים, אחרי כי שלמו כבר כמעט כל המגיע מהם להחברה הלונדונית.  ↩

  15. השם “מֻח'תָּר” הוראתו בערבית “נבחר”, ושם זה נתן בימי התורכים, ובמדה ידועה גם היום לאיש שהממשלה ממנה אותו בתור עסקן בעניני חלק העיר הנמסר להשגחתו, והוא “הנאמן” של הממשלה והיא סומכת על עדותו ועל חתימתו בכל הנוגע לחלק עיר זה.

    בכפרים יש מחתרים אחדים לכל כפר.

    בהמסר פתקות הבחירות למחתרים לא היו המח'תרים מוסרים אותן לכלל הבוחרים כי אם עשו סחורה בהם ורשמו בתוך הפתקות בתור נבחרים en bloc את שמות האנשים אשר “נתנו על פיהם”.  ↩

  16. הוא סלים אפנדי אל חֻסַיְני אביו של מוסא קום פשה הידוע.  ↩

  17. הוא חסין אל חסיני שהיה ראש העיר גם בעת הכבוש, והוא הוא שמסר את דגל העיר ירושלם לאלנבי, וימים אחדים לאחר זה נפטר.  ↩

  18. הוא המנוח רחמים מזרחי בן המנוח שלמה מזרחי].  ↩

  19. הוא אבי סופרנו ה' דויד ילין. [מערכת “המליץ”].  ↩

  20. המנוח ר' שמעון אלעזר כהנא ז"ל.  ↩

  21. הוא המנוח ר' משה יצחק גולדשמיד.  ↩

  22. באר–יואב אשר לרגלי הר הזיתים ימלא בהיות גשם רב על הארץ. והקרו מימיו בחלקת השדה הקרובה לפיו, ועברו בנחל קדרון. והיה הדבר הזה לסִמן כי ירדו די גשמים בשנה ההיה, והיה ביום צח והלכו בני ירושלם וטילו והשתעשעו במקום הזה כל היום.  ↩

  23. “העולם רמדן!”, לאמר: הימים ימי רמדן המה. – רמדן הוא חדש הצומות למשלמים.  ↩

  24. Gekreuzt, כי זאת הוראת “שכל” בערבית, ומזה “שכל את ידיו” הכתוב ביעקב (בראשית מח 14).  ↩

  25. בשם ספר סתם (מצחף) יקראו המשלמים לספר תורתם, הוא הקראן.  ↩

  26. המשלמים קוראים לנפשם בשם “מאמינים” (מאמנין).  ↩

  27. בכל שנה יורידו דגל חדש ממקום המקדש לקבר “נביא מוסא”, ולכבודו תֵעשה כל החגיגה.  ↩

  28. על מקום מקדשנו עומדים עתה שני בתי תפלה למשלמים: כפת הסלע (קבּת–אלצחורה) במרכז הר הבית, והמדרש הקיצון (אל חרם אל אקצא) בדרומו, וקראו לו גם “מדרש שלמה”.  ↩

  29. בשנה הזאת חדשו ביקב הזה את השמוש באור האלקטרי.  ↩

  30. השנה הזאת החלו אחינו באוסטריה–אונגריה להעלות את אתרוגי ארצנו על לבם.  ↩

  31. מלבד אתרוגי א"י ישנם אתרוגי קורפו הנודעים הבאים מארץ יון ומאזיה הקטנה ומספרם עולה משלש עד חמש מאות אלף לשנה, והמה נמכרים כנודע בכל מקומות מושב אחינו; ואתרוגי מרוקו העולים מעשרה עד חמשה עשר אלף ונמכרים בטריסט ובהמבורג ובלונדון.  ↩

  32. רק כחצי אתרוגי א"י המה בפטמות, ויתרם מבלי פטמות. יש אשר יגדלו מעקרם בלי פטמה ויש אשר תיבש פטמתם בגדלם ובמקומה ישאר כעין קרום יבש.  ↩

  33. “בכלל” במקור המודפס, צ“ל: בגלל – הערת פב”י.  ↩

  34. מעין מכתב זה כתב גיסי מר נפתלי גליקמן הנ“ל אל אחותי שהשאיר בא”י אז.  ↩

  35. חרוזים חרוזים על חוט, שמחזיקים ביד וסופרים על ידם מספר המלה “אללה” שרוצים החסידים המשלמים להגות. והם קוראים לזה “משבחה” مسبحة על שם השבח לה' ואחינו החסידים הספרדים משתמשים בזה להגות מספר פעמים ידוע את השם “אליהו הנביא” בליל מוצאי שבת.  ↩

  36. בשני הירחים האחרונים הגיע לידם ע“י הרה”ג צדוק כהן וחברת כי"ח סך ארבעת אלפים פראנקים נדבת הברון רוטשילד והברונית די הירש.  ↩

  37. כנודע ישנם לאחינו הספרדים ארבעה בתי דין, וכל ב"ד עומד על משמרתו שלשה ירחים בשנה.  ↩

  38. Yüdische Fmilienpapiere  ↩

  39. מתוך כתביו אלי.  ↩

  40. מספורי ספר “כלילה ודמנה”.  ↩

המלצות קוראים
תגיות