זהרורים, רשימה. “השילוח” כרך ל‘, חוברות ב’ ד' ה'

אורי וֶרבֶּל, האישׁ העושׂה ברשׁימה שׁלפנינו, הוא איש אשר ידבר אל לבו וישוחח עם עצמו גם בהישארו לבדד, גם בהימצאו בחברת אחר. הוא אינו מבוני החיים ואף לא ממבַכּי החיים, כי אם ממתרשמי־החיים. סטודנט־עלם זה “מן הקוּרסוּס השני” אינו לוחם, אינו גיבור, אינו מעמיד את עצמו כלפי סכסוכי החיים ותנאיהם הקשים, כי אם רק מתעלס והומה ב“זהרורי”־החיים. נפש יפה נתנו לו האלוהים, חושים דקים, הבנה חודרת, והוא רואה את אשר מסביב לו, והוא יש אשר ילגלג משהו – אך משהו – לאשר מסביב לו, והוא נכון גם ללגלג קצת על עצמו בכל עת מצוא, על חולשותיו, על אי־הצלחתו, על הרהוריו ונטיותיו, אבל יותר משהוא מלגלג הוא הומה ואוהב, אוהב את הכל, ובאהבה עדינה, מחייכת, שנפשה קשורה בנפש עצמה. הוא אינו מרוכז בשום דבר, אבל גם אינו מרפרף על שום דבר, כי חודר הוא לתוך־תוכו של כל הנפגש בו, ויחד עם הבּילוּם שהוא נוהג בעצמו, הוא מבזבז בנפש חפצה את כל עושר רשמיו. זהו מסוג האנשים שאינם יודעים ואינם רוצים לאצור בקפדנות, כי אם רק להתעלס ולבזבז, ואם לא ביד רחבה, אבל בקלות ברוכה. עצבות מתוקה ספוגים האנשים האלה, ואף האירוטיקה שלהם – אך איזו תוגה נעימה היא. זוהי אירוטיקה פואיטית, רצי כסף של פלג זך ומתוק, אירוטיקה המבינה הכל וחומלת על הכל ומקדמת בברכה גם את ניצנוצה אצל אחרים.

" ניגש אורי אל החלון ורואה, והנה עולמו של הקדוש ברוך הוא לבן הוא, לבנוני. שלג־שלג. ושם, בעיר הדרומית, גם כן שלג־שלג. והרחובות המועטים שם מוארים באור “לוקס” של פנסים גבוהים מאד. ושני בתי ה“קינו” נועצים אל תוך הרחוב שני שלטים ענקיים: “פנטסיה” ו“לבנה”; שלטים בוערים וקורצים. ויש סמטות חבויות מן העין, שבהן מתבודדים ה“ריאליסט” של המחלקה החמישית עם תלמידת־הגימנסיה של המחלקה הרביעית ה“מקבילה”…

מתבודדים, אך מתבודדים. ואף אורי עצמו אינו אלא מתבודד ביחוסיו אל הנערות, שהוא נפגש עמהן. הוא אינו “הולך, הולך, הולך” כליהונג של ג. שופמן (ב“בקצוי הכרך”) ולעולם אינו עלול לרשת מקומו של סימון החולה. כי האירוטיקה אינה נגע־צרעת בחייו, כי אם מקור ברוך של זהרורי־נפש, של הרהורי קסם, של רגשות שירה. הרבה טהרה יש בה, באותה אירוטיקה, והצער שלה הוא רק מפני שהיא טהוריה ביותר, מפני שאינה סובלת כל שניוּת, כל פגימה, כל הבטה לצד אחר (ענין לוּבּה ופֶרלבֶּרג). “תולעת הקנאה” הליהונגית אינה אוכלת את הלב הוורבּלי. אדרבה, יתבודדו, יתבודדו הריאליסטים של המחלקות החמישיות עם תלמידות הגימנסיה של המחלקות הרביעיות – ברוכים יהיו! ושלום, שלום גם למשה ולדינה, האחרים, האחרים…

"שלג־שלג בעיר הדרומית הרחוקה, והחבר משה יושב תחתיו ומתגעגע. מה מוצא הוא בחיים, אם גם אורי וורבּל אינו כותב לו מכתבים? – אורי וורבּל יודע, שכך כתוב בפרוגרמתו שאינה כתובה, שמן הראוי הוא לו שלא להרבות במכתבים בחורף זה; אבל מה לו למשה, ולפרוגרמתו של זה? – אורי וורבּל יש לו גם רצון להרגיל את מרת דבוֹרין, שתנהג כבוד בחדרו ובכלי־חדרו, אלא שעד היום הדלוח הזה לא נשתפשפה עוד הריצפה כראוי והאבק שבין רעפי־התנור אף הוא לא הוסר. עד מתי, מרת דבוֹרין?

“חברי משה, חברי הטוב, בואה־נא אלי! הלא אתה הוא היחיד, שעמו אני מדבר על הדברים ה”עבריים" ושלא מתוך רפרוף על גבי העניינים. משה איכּה? ודינה, הכחושה והממעטת לדבר, עדיין היא באה לביתך?

“שלג־שלג”, וגם בעיר הדרומית ירד כבר הערב, ומשה יושב תחתיו על הספה ודינה יושבת על ידו. והעששית טרם הודלקה. ואולי ורצה משה ללטף את אצבעותיה הכחושות של דינה, אלא שמתאפק הוא וחושש, שמא יהא פרפור האצבעות האלה חזק יותר מדי, יותר מן הרצוי לו. ואולי ורצה דינה השתקנית, שאצבעותיה תלוטפנה על־ידי משה ליטוף קל, ולו אך מעט, ולו אך פעם אחת. והיא יושבת ומַמתנת, מֵמתנת ויושבת"…

שלום לך, הממתינה, שלום לך. היי ברוכה גם את. שלום לך!…

– – – – – – – –

אורי וורבּל, כמונו כולנו, נתון הוא בתנאים, שרגילים לקרוא להם: מוגבלים, מצומצמים, עניים. מתפרנס הוא משיעורי־פרוטה, גר בביתו של סרסור יהודי רש וניקלה, מר דבוֹרין, בחדר דל, שבעלת־הבית אינה מקפידה למלא הבטחתה ולנקותו “יפה־יפה” (“עד מתי, מרת דבורין?”). לפעמים מצב הרוח אינו מרומם, אבל שעמום סמי מכאן. השעמום הישן של “עייפי” ג. שופמן (בציור “עייפים”) נזדכך כאן ונהיה ל“זהרורים”. אורי וורבל, בכל התלבטות נפשו בכל אותו החורף, בכל נסיונותיו לעשות לו, כביכול, פרוגראמות, בשעה שבת־צחוק דקה מרחפת על השפתים בנוגע להן, ושברובן אינן יוצאות אל הפועל, בכל הרהוריו הנוגים לפעמים על שאינו מוכשר לזה ולזה, בכל היותו מסוג הבריות, שהן ולאו עולים אצלם בקנה אחד, הוא יודע מה זה אושר ויודע גם להיות מאושר בחייו הוא. קודם כל מפכה בו נחת עדינה על שיש לו יחס יפה כזה אל הווייתו הוא ואל אשר מסביב, על שהוא אדם מקורי (וחפשי מתוך ועל ידי מקוריותו), על שהוא מלא זהרורי־עלומים, על שהוא חש את היופי, את הבריאות, את ההרמוניה בכל אשר הוא רואם – ומתענג על זה הרבה־הרבה! הוא אינו צבי יהלום, זה ש“אינו רואה כלוםפ, אף על פי שיש לו הרבה נקודות־ראות”. דוקא הוא, ולא צבי, ידע, ששלוש אחיותיו של צבי “תוּגה ענוגה קורנת בפניהן, ועל פני שיניהן הלבנות והנקיות מהלך תמיד חיתּוּך־דיבּוּרן היפה”, דוקא הוא יודע ליהנות מפני אוֹלגה ראפּופּוֹרט בשעת הקֹונצרט ומפטפוטה והילוכה המילודי של לוּבּה, דוקא הוא יודע להיות לאיש אחר על ידי החידושים שנעשים בטבע באביב, דוקא הוא, סֶניה גדול זה, יודע ל“התרפק בחיק הלשׁון הנאוה”, שׁהוא מורה לסֶניה תלמידו הקטן, דוקא הוא יודע להלךְ מאחורי בעלות־התלתלים הקטנות, דוקא הוא יודע לחשוב מחשבות מאירות ועמוקות – עמוקות בפשטותן הפנימית – על לוּבּה ורחל, על ראנסקי ואחותו, על יהלום ואחיותיו. לגבי אורי וורבל אין קטנוֹת בחיים, ולא מפני שאינו רואה גדולות, אלא מפני שהכל גדול, הכל חשוב, הכל מלא ענין, ואת הכל הוא מקבל על פי דרכו – מקבל ומטהר. זכה אורי וורבל – והכל נעשה לו סם־חיים. צבי יהלום מדבר בסגנון ספרותי מדוייק עד לשעמום, אבל אורי יודע לחשוב גם עליו: “אולי זהו רק דבר שבחיצוניות בלבד. פנימיותו זכה וטהורה, אלא שאין בו כוח לגלותה בלשון פשוטה ולא מחוכמת”. ולו, לאורי, יש ויש הכוח העיקרי הזה. עם כל איש ואיש יכול הוא להיכנס בדברים פשוטים ויוצאים מן הלב, בלי התחכמות. הוא שט ברחובות ומרגיש, שמבין הוא את שורש־לבו של כל אדם ואדם. ואין לו שום טינה שהיא אף על אחד מהם. טוב לו וקל לו. החכמה האמיתית אינה מתחכמת.

– – – – – – – –

מ. פּוֹזנַנסקי, האיש אשר נתן לנו את הרשימה הזאת על אורי וורבל, אינו בעל כשרון מרעיש, פרובלימתי, מהפך־עולמות. ואולם מה שהוא נותן – בעין יפה הוא נותן. כל אימרה ואימרה תזל כטל. לב אנוש חי ועדין דופק בכל שורה ושורה. מרכז־הכובד – עד כמה שישנו – עובר לגמרי מן החיצוניות אל הפנימיות. או יותר נכון: כל החיצוניות שישנה אינה אלא פנימיות. מבחוץ – פנים, תנועות, מצבי־רוח מתחלפים, חצאי טוֹנים, ניוּאַנסים שׁונים, היפָּעלוּיוֹׁת – והכל בבואה לדרמתיות אורירית, חלומית, שמתחמקת מפני הדרַמה…

אצל אורי אחר, אצל אורי ניסן גנסין המנוח, שמענו כבר את הטון הזה. ואולם שם היו השמים התלויים מעל לראשנו כבדים וחשכים יותר מדי. יותר נכון: אך כבדים ואך חשכים. לא היה קו־אור, לא היתה הרווחה כל שהיא. הכל היה מפותל ומסובך ובלי כל הוּמוֹר. מנחם פוזננסקי, מצד אחד, אמנם, אינו נותן לטעום לנו כל כך את הכאב, את כל עומק־הכאב, אבל מצד שני, תחת זאת, הנה אויר לנשום בו, הנה שביב־עליזוּת באישוני העינים המסתכלות, אשר יקל עלינו ויאיר לנו. מהר עיבל אנו עוברים להר־גרזים; ואם גם פה יציקו חודי־האבנים לרגלינו, אך קול הברכה משתפך וממתיק משהו את העמידה הקשה… הרגשת־החיים פה אחרת היא לגמרי!

ואחרת לגמרי גם מאשר אצל ש“י עגנון. כי הנה אם גם שם המיה רכה וטבעית, גם שם אין מוקדם ואין מאוחר, ג שם לא כוחות פועלים אל נפעלים, והתרשמות מיוחדה, וטיסות שיריות, הנה שם, אצל ש”י עגנון – בסיפוריו ה“ריאליים” – אין הסתכלות נכונה בפרטי־המציאות, אין שרטוטים פסיכולוגיים ואין אינטואיציה מחשבתית; פניני־השירה טובעות ברגשנות ומיטאפוֹרוֹת נמלצות. לא כן מנחם פוזננסקי, שכחברו דוד בּרגלסון הגדול ממנו, חוזה הוא הכל בעינים בהירות וחודרות וזורע זוהר, במידה ובקצב ובטאַקט נפשי גדול, על כל חזות־עיניו והלך־רוחו ובורא אטמוספירה פיוּטית, המקיפה אותנו ומליטה אותנו בתוכה…

האטמוספירה הזאת – צריך להודות, אמנם – עוד אינה רחבה במאד. השטח אשר לפנינו – אם נמוד אותו באמה – מצומצם הנהו. רוח־הים יש גם בפלג, אבל הים הוא ים והפלג – פלג. רומאן כ“אחרי ככלות הכל” (“נאלך אלעמען”) עוד לא כתב ברגלסון שלנו, ה“עברי”. לפי שעה נתן לנו אך רשימה, עוד רש/ימה נוספת על “שלוש פעמים”, “לוֹגוֹס”, “פרפורים”, “אחרי המחלה” ו“אצבעות”. היהיה כוחו אתו לתת לנו גדולות מאלו? לעתיד פתרונים. ובכל זאת, בכל זאת! למה נהמה?… הן נעים ולמשׁיב־נפשׁ הוא להיפגשׁ בחיים עם אוּרים וֶרבֶּלים קטנים, חביבים, המשחקים ב“זהרורים”, ונעים ולמשיב־נפש הוא לחשוב, שלמרות הכל, עוד מסוגל שדה־ספרותנו להניב כיום הזה רשימות קטנות כ“זהרורים”. ומה, אפוא, ל“צללי התוגה” האלה כי ירחפו על פנינו? ו“מה לנו כי נהמה?”.

[“הפועל הצעיר”, תמוז תרע"ד; החתימה: ב. – י.]