רקע
משה בן-מנחם
המו"ס מרחוב גרנדיר
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: י' אורנשטיין; 1969

 

א

בהעיק על הלב המשא הכבד של גולה ונכר במערבה של ברלין; בערוג הנפש לנקודה היהודית ולאוירה הביתית שבילדות הרחוקה בבית־אבא, – הייתי עוזב את “אירופה” העשירה והנקיה למופת, ובורח למזרחה הקודר של הבירה האשכנזית, – ל“ברלין היהודית”, הפולנית־גליצאית – אל “רחוב גרנדיר,” המפורסם, גלגולה של “חצי אסיה”, כפי שהגדיר ק.א. פרנצוֹז, בקובץ ספוריו “חצי אסיה”, את עירות גליציה בשעתו.

ואמנם היה רחוב גרנדיר אשר בשכונת “שער־שנהאוזן” אי מוזר בים הכרך הגדול ברלין. מרחק עשר דקות הליכה ברגל מככר אלכסנדר הסואן ברעש, ואתה נמצא בעולם אחר! כאן אתה יכול לנשום לרווחה ולדבר כלשון “עמך” כאוות נפשך. כאן אתה הולך לפי תומך, ואם דרכת על יבלת של מישהו, אינך מחויב אפילו להתנצל ולבקש בנמוס “סליחה!” כאן המדרכות עקומות כמו “בבית”, ושיירי פירות וירקות מפוזרים על הכביש ועל יד הבתים, ואין איש לוטש עין ומעקם אף ופה. ואם צמאה נפשך לאות עברית ולשלט יהודי, – הרי הם לפניך באותיות קדוש לבנה על גבי חלונות הראוה של המסעדות הכשרות, שטיב מאכליהן היהודיים מנצנץ ומכריז על עצמו ברקלמות מגרות ומעוררות תיאבון: “וומפלאך” של פלוֹמנהפט, “כבד קצוץ בשומן אווזים” של חנה פייגל האלמנה; ולא סתם אלמנה, אשה שנתארמלה, אלא אלמנתו של הרב הצדיק הגאון, ר' שמלקי טייטלבוים, ראב"ד דליניען־שטראסה. אתה נושא את עיניך לעברו השני של הרחוב – והנה האיטליז של “לייבישל”, לייבישל קאצ’קי המפורסם, מציץ עליך בעין אחת של שור מפוטם העומד לשחיטה, והוא משום מה שמח ומרוצה מאד מעצמו, והעין קורצת מן השלט ומזמינה אותך לבוא ולקנות רגל, כבד ומעיים טריים “לכבוד שבת”. “מעדני מלכים”, צועק כל הרחוב, “טועמיה חיים זכו!” ועין השור של האיטליז קורצת בתום ובחן של אחרית הימים.

בטעם ובריח של מעדני מלכים אלה, מתערב גם קול יעקב – שירי עם וחזנות ובדחנות ותיאטרון יהודי, הבוקע ועולה מכמה גרמפונים, הנחבאים אי־שם בבתי המסחר השונים ומפיצים את יצירותיהם חוצה. הללו מתנצחים אלה באלה ומחרישים זה את זה בקולות תרועה, שאין להם הפסק כל היום וחלק מן הלילה. יוסלה אומר בקולו המתוק “תכנת שבת”, הרשמן מטיח כנגדו “והיה באחרית הימים”, או ה“תכנת” שלו,שמבינים אומרים, ונחמיה ביקל בראשם, שהוא עולה פי כמה על זה של יוסלה, שכן ליוסלה יש קול של “צימס וקוגל”, ולו להרשמן “טנור פינומנלי”! סירוטה, הארי שבחזנים, אומר “נוסח” “מכלכל חיים”. ודבריו מובלעים באברים כ“חתיכת יהדות” רבת רגש ומתיקות; ולעומתו מוריס שוורץ קורא־מזמר את “החזן השכור” שלו, וה“טרגדיה של “הטפוס” מזילה דמעות מכל שומע. אי־שם ב”מסעדה הכשרה למהדרין מן המהדרין“, בית האוכל של “זיידיל דעם רבינס”, הנכד מגזע ר' אלימלך מליז’נסק, אומר קווארטין “ותערב”, ושלושה יהודים בקפטנים של משי ובפאות מאחורי האזנים, אחינו בני־ישראל מפשבורסק שבגליציה, הצריכים ל”רופאים גדולים“, והם באו להתרפא אצל “פרופיסורים בעלי שם”, עומדים על יד פתח המסעדה ומניעים ראש במבינות גדולה, ותוך הנעת ראש אומר אחד לשני: ברלין הולכת ונעשית כרך גדול, עיר של יהודים ממש; שכן באותו חלון ראוה, בסמוך לתערוכת המזונות, בין קערה רחבה ועמוקה של כבד מקוצץ בבצל, ובין סיר שחור וגדול שבולט מתוכו אוז צלוי, בגודל של עגל בן שנה, בולטת מודעה בזה הלשון: “מקוה כשרה לאנשים ונשים וגם לכלות, בחצר, לפנות אל אהרון־אידל”; “עיר ממש!” אמר היהודי הגוץ אל היהודי הארוך, אגב קשב מלא כוונה אל הנוסח הערב של קוורטין. לפני עשרים שנה בהיות אבי ע”ה כאן, לא היתה עוד ברלין בחזקת עיר; רק מקוה אחת היתה בביתו של ר' השיל בוכנר, וכשרותה היתה מוטלת בספק גדול.

“האט א איד א ווייבעלע!” בוקע קול צרוד וסדוק מחנות הספרים של רוזנטאל, והוא כאילו רוצה להחריש את קול התקליט הבא מחנותו של א. מ. גונצר, המתחרה השנוא של רוזנטאל, המנגן “אומרים ישנה ארץ!” החנויות של שני מוכרי ספרים אלה סמוכות זו לזו. רק האיטליז הכשר של פיני גרשטל־קורן מבדיל ביניהם. רוזנטאל יהודי ארוך ושחור ובעל־פנים זעומים תמיד, שונא לגונצר מכמה טעמים: אחד מפני שהוא רוסי והוא גליצאי, שנים – מפני שגם הוא סופר וכותב קורספונדנציות, אבל אין לו “מזל” ואין לו “שם”, והם, “הרוסים”, שבידיהם הכל: העתונות, הוצאות הספרים, האנציקלופדיות, וכל ברלין וכל ארץ ישראל בידיהם, אינם נותנים לו, לרוזנטאל “הציוני מילדותו”, הבחור המשכיל הראשון בז’אבני, שמכר במשך שנים את “השקל העברי”, בעירה, העורכים הללו שגם הם “פוניס”, אינם רוצים להדפיס אף מלה אחת משלו; “הגבן” מסיתם בו, והם פוסלים הכל. רוזנטאל המלא מרירות ושנאה לכל סופר עברי, אינו מרשה לשום אדם הנכנס לחנותו לנגוע בעתון או בספר חדש המוצג לראוה על שולחנו. “קנה, או צא מחנותי”. הוא זורק דבורים מרים בנכנס. “לא ספריה כאן אלא חנות ספרים”. יש לו לרוזנטאל בסך הכל ארבעה תקליטים, ואותם הוא מחליף בכל שעה. ואילו לגונצר יש מבחר גדול של תקליטים. וגם בזה ידו על העליונה במלחמתו במתחרה שלו. הסופרים העברים בברלין שרובם גרים בשרלוטנבורג המערבית, הם חבריו וידידיו של גונצר, שכן הוא תושב ותיק של ברלין עוד מימי הרצל, והוא שזרע את זרע השפה העברית במטרופולין של גרמניה מלפני מלחמת העולם הראשונה. הוא ויוסף לין, הספרן של הקהילה. חביב הוא גונצר הזעיר על כל מכיריו, ומשום חיבה יתרה כנוהו בשם המקטן “גונצרל”, ואכן נאה היה לו שם החבה הזה, שכן קטן היה, זעירא, וחמוד כמין ילד קטן ובעל־מום, שמומו מעורר רחמים ואהבה כאחד.

 

ב

תמיד, בשעות הערב, שאז מורגשת ביותר תנועת המסחר ב“גיטו” הברליני, מצאתיו עומד מאחורי שולחן החנות. נשען במרפקיו החדים־דקים לטבלת השולחן, מעיין באיזה ספר, או מטפל בידיו הקטנות והזריזות כידי נער פיקח, באיזה תשמיש של קדושה או בחפץ אמנות של “בצלאל”, ובעונת “הימים הנוראים”, (מעונה זו מצא את לחמו הצר ולא מן ספרות העברית החדשה!…) היו ידיו מלאות תמיד מחזורים, סידורים, אתרוג ולולב, והם אצלו מרוחם עליו, עד שהיו פניו קורנים מזיום והוא עצמו דמה אותה שעה למין תשמיש של קדושה.

בשל קומתו הנמוכה, שלא התרוממה הרבה מעל לשולחן, היה לרוב עומד, ועמידתו – כולה אומרת ענווה, סבל, ויתור, והסכמה־השלמה עם הגורל הקשה, כמי שאומר: ראו! כאן אני עומד זה שלושים שנה, ועמידתי, ב"ה, דלה וריקה. לא פרנסה ברווח, לא בריות גופא, ולא תהילת סופרים של כלום, בקיצור – לא טוב, הוי, לגמרי לא טוב!

לעתים קרובות מאד הייתי מבקר בחנותו, ותמיד הרגשתי וידעתי בו “שלא טוב”, היינו – אין פרנסה, הצרכים מרובים, ומחלות בני המשפחה ושלו גופו, תכופות וקשות, והמקור העיקרי – הספר העברי שעליו פרנסתו – בשפל המדרגה! ואף על פי כן לא זה העיקר, לא זה העיק על הלב החלש, ולא זאת היתה הסיבה לעמידה לא־אמידה זו.

העינים המחיכות תמיד חיוך־מוצנע־פיקח שלאחר יאוש, גילו רז אחר… הלא הוא סוד נשמת היוצר שנעצר באמצע דרכו; יגון איש הרוח “דלא מוסיף”, סופר שהלך ולא הגיע! אמנם רגיל היה לבטל את כל “הענין של הכתיבה” בהלצה עלמא, ובביטול ישותו הוא: “לכתוב – זה לא! תורי חלף, יש ברוך השם מי שימלא את מקומי שלא תפסתי עוד בספרות העברית, אני עשיתי את וורבה לסופר וכבר יש לי יורש רוחני!” ברם ביטול מאונס זה לא הוכיח לי כלום, אדרבא! הרגשתי שדוקא מקרה זה יוצא מידי פשוטו ואין ליחס לדבריו, שנאמרו בצער ותחת מסוה של ליצנות, חשיבות של רצינות. עמוק בנפשו, נפש אמן עדינה ורגישה מאד, קיננה וקוננה הטרגדיה של “סילוק־שכינה”… כי קרוב היה האיש לסיפרות יותר מאשר לספרות של פינקס החנוונים שלו, ועמידתו בחנות ספריו היתה עמידת סופר בספרייה, שכל ספר הוא חלק מנשמתו ולא מרכושו. בעיינו באחד הספרים שכח עולם ומלואו והוא חזר אז אל עולם יצירתו, שנפרד ממנו לפני שנים ועדיין הפרידה קשה עליו. בהתמדה רבה עקב אחרי כל הנעשה בספרות העברית. ואם מי שהוא מחבריו פרסם איזה דבר, היה הוא מן המקדימים לקרוא ולבקר את הכתוב. והיה מביע את דעתו לחיוב ולשלילה כחד דמן חבריא, ברם הוא עצמו שתק אבל לא שקט.

לו זכה להוצאת כתביו – ועל אושר זה חלם כל ימיו – לו ראינוהו לפנינו מכונס ומנוכס במלא דמותו, יכולים היינו לעמוד לא רק על גונצר הסופר (והוא היה סופר עברי בעל כשרון ושאר רוח, ואם גם לא דובר בו כמעט לא כלום בספרותנו!) כי אם גם על גונצר האדם והיהודי היקר, ועל העצב המיוחד שבחייו. וחבל מאד על ילדי רוחו המפוזרים במקומות שונים ורחוקים מאתנו כיום, שאין קולם נשמע,וגם “קדיש” ו“חצי קדיש” לא יאמרו אחרי אביהם המת… וצר על עזבונו הספרותי שנטרף בידיהם הטמאות של הרשעים; בו יכולים היינו אולי למצוא את המפתח לחיים הסגורים והטראגיים. שכן יש לשער מתוך רמיזותיו השונות, שלמרות פרישתו עוד הוסיף ליצור לעצמו “בהחבא”, כשם שהרה והגה את געגועיו וכיסופיו בחשאי. ועדים לכך הפיליטונים שלו, שהיה פרסם מזמן לזמן בעתונות העברית בגולה, שנשתמרה בהם רעננות רעיונית ולחלוחית של יצירה חיה. כולם פרי רוח בשל של סופר מבוגר, בעל טעם טוב ודעה מקורית. מעט זה יצא ללמד: שבחדרי חדרים. במקום הרוח העולה למעלה, נשאר תמיד איש היצירה והצורה המעולה; ואם פרש כלפי חוץ התכנס כלפי פנים, והמשיך לטוות את החוט למסכת שלא הגיעה אלינו בשלמותה.

 

ג

בעברי עכשיו על קצת מרשימותיו, ציוריו ומסותיו של א. מ. גונצר, השוממתי על ריח הנעורים הטוב שנשתמר בהם עד היום. ואף על פי שמבחינה ידועה עבר זמנם לא פג טעמם. ורוח קדשם לא לוקח מהם… נשתייר בהם המעט הזה העושה כל יצירת אמת, שטובה היתה בשעתה, לחומר קריאה נעים ומשובח גם מחוץ לשעתה והוראתה. טפוסיו הפשוטים והצנועים קרובים ללבנו גם כעת, כעבור הרבה שנם להווצרם, ודרך כתיבתו לא הצמיחה קמשונים למרות שנעזבה כמעט למעלה מיובל שנים. עוד נעימה ההליכה להולך בשבילי ציוריו השקטים; ומי שרוצה במעט חמימות, קורטוב רחמנות יהודית ולטיפת יד רכה, וכו', יסור נא לרגע קט לתמים דרך זה, יפליג אתו בחשאי, “בעת רחמים בין השמשות”, למחבואו הדל, לפנות הסתרים של העיירה הליטאית הטיפוסית, וישמע מה שהוא גונצר הענו והישר, משיח לפי טעמו ותומו על יתומים, אלמנות, ילדים מסכנים וחולים, וסתם בני־אדם עניים ואביונים, המתענים וסובלים בעולמו הגדול של הקב"ה ובעיירותיו הקטנות.

יצירתו של גונצר ינקה מיסוד הרחמים של בין השמשות, מחסד השקיעה השוקטת מבחוץ ולוהטת מבפנים, מענות הגויעה המצדיקה עליה את הדין, שאינה צועקת ואינה מתקוממת, ואינה מטיחה דברים כלפי מעלה וכלפי מטה. באשר כולה בינה והשלמה עם הגורל, אם טוב הוא ואם רע. “גבוריו” רובם חלשים הם, טעוני רחמי שמים והבריות, ומפני שאין מרחמים עליהם הם כביכול, מרחמים על העולם האכזרי הזה, והם נושאים בחובם את שקיעתם האטית באהבה וביופי.

וכך מתחיל גונצר אחת מתמונותיו הנאות שנתפרסמה ב“לוח אחיאסף” לשנת תרס“ד: “החמה כבר שקעה, ובכל הרחוב שורר מצב של בין השמשות שבעיר קטנה”. “מצב” זה נראה לנו היום ארכאי במקצת, ובלתי שקול מבחינת האמת התיאורית, סתם מלה בחלל ריק, אבל בהמשך הסיפור אנו מרגישים ב”מצב" ההולך ומתהווה באותו בין השמשות שבעיירה הקטנה של הימים ההם: נוצרת אוירה מחויבת אותה המציאות שהסופר יצרה מתוך מצב נפשו הוא. ונעימה פייארבורגית תגונב אליך, הקורא, מן השורה הזאת ומהרבה שורות אחרות הנמשכות אחריה. צללים עוטפים אותנו יחד עם ילדיו היתומים, שאם חורגת רעה מעולם האגדה מציקה להם; ועצובים אנחנו, עצובים מאד, עם הילדים של ילדי רוחו. שעליהם ידע לספר ברגש עמוק ובעדינות מיוחדת, זו שבאה ממעמקי האהבה שאינה מזקינה לעולם. גם כעת, וגם כאן בארץ, קוראים הילדים את דבריו בעונג ובהשתתפות בצער גבוריו הקטנים. וגבוריו של ג. הקטנים עם הגדולים, כמוהם כיוצרם: אינם מהלכים בגדולות, ובמופלא מהם אינם דורשים, די להם בכף נחת, בניצוץ של אושר, ואין ממנהגם לתת את עיניהם ביופי גדול ומסנוור, שאינו לפי כוח ראייתם המצומצם: “אלמלי היה דרכם של בני אדם לתת עיניהם גם ביופי – הרהר אז בלבו כשהסתכל בפני אסתר היפים, שחוט של צער היה משוך עליהם – אז היו מכירים, שאסתר זו גם אשה יפה היא ויעלת חן. – אלא שאין זה מן המנהג…” הסתכלות פירושה – הכרה, ואין מדרכם של צללי בין השמשות להכיר; כי בשעה שאינה לא יום ולא לילה אין מכירים בדברים כי אם מרגישים בהם, וגונצר שהרגיש את החיים יותר משהכירם, רואה כאן מהרהורי לבו ומהרגשת עולמו, עולם העומד על חסד שעת השקיעה ורחמי צערה.

 

ד

התקופה שבה נראה גונצר על במת הספרות העברית, היא תקופת “המהלך החדש” וההכרזה על מודרניזם סוער ולוחם. התסיסה וההתעוררות בספרות אירופה, וביחוד בספרות האשכנזית, הקרובה לחללו הרוחני של הסופר העברי יותר מספרויות אירופיות אחרות, גרמו ל“מהפכה”, או לכל הפחות, לרצון למהפכה, גם בתחומי הספרות העברית הצרים שסופריה הצעירים דחקו את הקץ ונלאו לחכות לאחד גאון שיבוא ויגאלם מבפנים.

גונצר, שארח לחברת המודרנסיטים, כגון: בריינין, המתווך בין ה“מזרח והמערב”, מ. י. ברדיצ’בסקי הלוהט, המרדן, בעל היצרים העזים שנקלע כל ימיו בין הנטיה המטפיסית והמוסרית; ושנוי הערכין שלו, עם רוח ההתקוממות הכבירה שבנפשו, רק איחדו, וחיבר את החוליות השונות שבשלשלת הדורות של ישראל ואוריתא, – גונצר הצעיר שבחבורה, לא היה מודרניסט מימיו, ולא הגיע אפילו ל…גוידא וספורו הנחמד “הנגר הנאור”, לעזרא גולדין, ולא כל שכן לא. ז. רבינוביץ ומהלכו העממי. הוא לא הראה מראשיתו שום אמביציה להיות נחשב לסופר, אף על פי שבשעתו מקובל היה על בני דורו ודבריו נתקבלו ב“רשפים” של פרישמן וגם ב“לוח אחיאסף” של ד“ר קלוזנר, וציוריו ורשימותיו נקראו בעונג גם על ידי סופרים חשובים. הוא ברח מן הפרסום והסתפק במיעוט דמותו, ולא איכפת היה לו אם לא יכניסו את שמו לבין המהלכים ב”מהלך החדש“, ואם לא יזכירו את שמו באנציקלופדיה או בתולדות הספרות העברית החדשה. אמנם נמחה שמו מכל ספר ממין זה, ואפילו ידידיו הקרובים ביותר התעלמו משמו ומיצירתו וישכיחוהו. הוא, אמנם, דיבר על עצמו בטון של ביטול והקלת ערך עצמו, אך מתוך הלאו נשמע לפעמים גם הן; הוא ידע גם את זכיותיו כסופר וכעסקן עברי בראשית המאה הזאת בבירת אשכנז. הוא שמע את תהלתו מפי ראובן בריינין ומפי פרישמן, שהעריך את לשונו הקלה והמדויקת, את סגנונו הנקי והשלם ואת כנות רגשותיו, כלומר: את האמת שבכתיבתו, – סגולות שפרישמן האסתטיקן עד לאסטניסות, הבוחן ובודק בגנז נסתרותיהם של הסופרים העברים, דרש מאת הספרות העברית החדשה. מלה אחת ששמע מפי פרישמן לשבחו, לא נשכחה ממנו ותמיד היה מזכיר אותה מתוך שביעות רצון, ומתוך אותה בת צחוק בישנית שבפניו הילדותיים והנעימים: “זאוּבּר”, אמר פרישמן על אחת מרשימותיו. “טון צלול ונקי”; ופרישמן, שלא הרבה להלל את סופריו, אמר בזה הרבה! שכן “זאובר” בפיו של פרישמן, הכילה בתוכה בקורת שלמה על “דבר הספרות”, והוא ההפך מ”זיבורית" כלשונו של גונצר, והוא, גונצ’רל, זכה למדליה זו מפיו של הדיין המחמיר בספרות בשעתו.

גונצר לא חידש כלום בספרות גם בקנה המדה המצומצם של זמנו הקטן. הוא רק המשיך בנאמנות ובכשרון מעט את קו היצירה של קודמיו ולווה כצל את “מאורי הספרות” שבימיו. אך היה בו גם משהו משלו, יחוס עצמו ומשקל עצמו. היה לו, כמאמר פרישמן, צליל טהור משלו, ו“המשהו” שלו היה לא בעין כי אם באזן, כלומר: לא בצורת הדברים ייחודו כי אם בניגונם, משל לסוֹפרנוֹ הדקיק של “משוררים” ידועים, שאינו בטל במקהלה ואינו מובלע באחרים.

ומה רכה גמישה וזריזה היתה העברית שלו! לא היה עשיר בטוי אבל ידע להתבטא יפה ולא ידע מחסור באופני ההבעה. באמצעים מעטים הגיד מה שחשב, והשפה, שידעה על בוריה, נשמעה לו ויצאה מתחת עטו מתוקנה כל צרכה. רק דבר אחד חסר היה – התפתחות גידול ועליה! היתה בו עצלות לב ודאגה יתרה ל“פרנסה”, ל“מצב”; והוא שעכב בעד צמיחתו הפנימית והרחבת אופקיו; הוא נשאר כל ימיו שתיל זעיר אשר שרשיו דקים ומעטים ומרחב מחיתו טפח על טפח. “מצב של בין השמשות בעיר קטנה” – כזה היה גם מצבו בעולם היצירה. סולמו היה מוטל ארצה והוא לא עלה ולא ירד, לא נאבק… על כן לא זכה לעלית השחר ולברכת השחר! הוא יצא לדרך עם ערב, בן השמשות, וכילד בעל דמיון שיחק על צילו וירדם.

וגם בצאתו לאויר העולם הגדול, ללבה של אירופה, הביא אתו את רוח בין השמשות של עיירתו הליטאית, וצלה הרך ליוהו על דרכו. ובבואו ברלינה, קבע את מושבו בצל… ברחוב גרנדיר, המשך של פולין וליטא, וגליציה של פרנץ יוסף; כאן בחנות האפלה בין ה“שמות” וספרי הרומ"ל, היה נחבא אל הכלים ואל הצללים ושלח את בת צחוקו החיננית משולחן המכירה שלו, בת צחוק מלווה תלונה; אין פרנסה! אלה שבאו אחריו עברו כעבור עת קצרה למערבה של ברלין, לשרלוטנבורג החדשה והעשירה, ולשאר פרבריה המערביים, הפורחים ועולים לגדולה; פתחו שם בתי מסחר ספרים מספרי הגויים והצליחו בעסקיהם ונתעשרו. ואילו הוא נמשך לשרשו הראשון – לרחוב היהודים ולספריהם, ושם עמד מלכת. גם בחיי המעשה לא ידע עליה; קו ההתפתחות, הגידול והשאיפה למעלה, זר היה לרוחו; גם פה רק שיחק עם צילו וירדם.

 

ה

אחת מסגולות נפשו היקרות ביותר היתה ראיית פני הדברים מצדם הקל והמבדח ומבחינת גרוטסקית. היה בדבורו ובכתיבתו הומור מנתח וקולע אל הנקודה הפילוסופית־פיוטית. בפיליטוניו השנונים שהיה מפרסם לעתים קרובות ב“הדואר”, הביע בקורת לגלגנית וחריפה, זו המסתתרת תחת גלימת ההיתממות הנבונה, והיא מכוונת תמיד לאמת, גם כאן מצומצם היה, צר אופק, ולא חרק ממסגרת יכלתו המוגבלת. לשם גלוי המוזר והבלתי צודק בחברה או באדם כפרט, השתמש באמצעי הגרוטסקה, כלומר: בסילופים קלים מדעת לתכלית השגת המטרה.. לא היה בו מחריפותו יפת־הרוח של פרישמן, ולא משפעתו הנדיבה, הפיוטית מאד והפזרנית של לוינסקי; אבל גם בשטח זה, כמו בציור הספרותי, תמים היה עם החומר ועם הרוח של עצמו: לא הפריז עד כדי רשעות, ולא הפריח דברים בעלמא עד כדי שקר; היתה לו נקודת גובה משלו, ומעליה השקיף על החיים ושיקף אותם בראייתו המיוחדת, בעלת העין הטובה והמיטיבה.

ואם הכתיבה בשאלות היום מתוך הבנה ואבחנה של בדיחות הדעת (ולא של קלות דעת) היא מסגולות הפיליטון הטוב והאמנותי. – הרי היה גונצר פיליטוניסטן בעל כשרון ועל מצפון! הוא ידע להגיב בהצלחה על שאלות החיים והחברה מתוך הומור דק, רווי צער עצור; הלשון העברית, שכה אהב אותה וכה הרבה להגות בה, הלכה אחריו קלה ושוטפת, ונענתה לו ברצון ובלצון! כדרך שהיא רגילה לעשות עם אלה הניגשים אליה במאור פנים ובדאבון לב… הוא, דומה, רק שיחק את בת צחוקה הזיונית, והיא העניקה לו מצליליה הטמירים והחינניים. ומשלו נתנה לו: כי כך דרכה של זו להחזיר כפל כפליים ביד רחבה ונדיבה לטובים לפניה.

המלצות קוראים
תגיות