א    🔗

בשנת תרפ"ח חלה וויסלבסקי, ונשלח מטעם הרופאים לבית מרפא בשוורצוולד, בדרום־מערב אשכנז, להבראה. לאחר שחזר משם נכנסתי אצלו לבקרו בדירתו ברחוב קאנט, במערבה של ברלין. מצאתיו יושב חלש ועיף בכורסה על יד שולחן עבודתו, ולפי הסדר שעליו ניכר היה שטרם פתח בעבודה, וישיבתו היא מעין התקנה לכתיבה, שהייה לפניה ולא הפסק שלאחריה.

• האם כותב אתה משהו, מר וויסלבסקי?

• כשיש לי כוח אני כותב.

תשובה פשוטה וקצרה זו נחרתה מאז בזכרוני. ותמיד כשראיתיו ברפיונו וברזונו, היה אותו פסוק בא ופוסק את עצמו ונקרא מאליו בלבי: “כשיש לי כח אני כותב…” ברם, דעת היא כוח, וצבי וויסלבסקי הלך בכוחו זה, בחילו לאורייתא, כל ימיו. חלש היה בגופו, אבל הכתיבה הרבתה לו עוצמה וכוח; כי עבודתו עבודה שבלב היתה, והרעיונות הגדולים באו לו ממעמקים, והרוח היא שיצרה לו את הנוף ופתחה לפניו אותם אופקים רחבים שפרנסו את מיטב הגותו וחזותו.

יריעתו הרחבה לא בארכנות מקורה, לא ברב דברים, אלא בהשתפכות הנפש, שדרכה לילך ולהתפשט במרחב ובמרחק עד שנעשית נהר גדול.

חבוריו הם כאותם פרקי ניגון של בעלי־התפלה המצוינים שלנו בדורות הקודמים, שהיו מחברים ניגונים רבי פרקים ועתירי חוליות, וכל פרק מיושב היה במקומו ומשולב בקודמו, ואחוז ברגש ובהגיון בזה שבא אחריו; ולא הורגשו בהם ירידה ורפות ואזלת יד; ובפרק האחרון היתה אותה עדנה ועצמה וחן כמו בפרק הראשון. שכן השתפכות נפש באה מן השתין שבאדם, ואין היא נעשית רדודה גם בסופה, באשר המושג סוף אינו חל עליה, מפני שהיא זרימה אמוציונלית בלתי פוסקת, שבה האחרית חוזרת לראשית, בחינת מעגל שאין לו סוף.

ואכן מנגן היה וו. בכתיבתו, ואת הנושא היה מדובב כאמן הלשון והסגנון, וכל הגדרה וניסוח העלה מן המקור, מתוך הרבדים העמוקים של הספרות העברית לדורותיה ולשכבותיה.

“הלשון שבו היה אדם כותב היא קלסר פניה של האומה”, אמר בעל הלשון והסגנון הגדול, הפילוסוף א. שופנהאור, שאת כתביו תרגם וויסלבסקי בתכונה ובתבונה רבה.

וראויים הם דברים אלה להאמר גם על הסופר צ. וויסלבסקי, כי לשונו היא חותמה המובהק והמדויק של דמותו, צורת “האיך” של מחשבתו ו“המה” של כל מהותו היוצרת.

 

ב    🔗

מימיו לא היה בקו הבריאות השלמה. אבל הקו שלו עם הבריות קו ברי היה, בלי צל של שמא, זה המעכיר את היחסים בין איש לרעהו, ומטיל בהם טפה מרה של ספק וחוסר אימון. והוא שחיבבו על הכל ועשהו רצוי לכל אדם. משכה במיוחד בת־צחוקו הנלבבת, המזוככת בברכת היסורים, שנצנצה בכל עת בעיניו הטובות. היתה זו בת־צחוק פקוחה, ופקחית, בלי רבב של התרברבות ואנוכיות, והיא ממין הראייה הבהירה של הנפש החכמה, שאהבת האדם מציצה מתוכה כרמז־בשורה מאשנב מאיר בחשכת הלילה. לא היתה שום מחיצה וחציצה בינו ובין הזולת. לבו פתוח היה לכל, כאומר: כל הרוצה יכנס! מיטענו הרוחני הגדול לא הכביד עליו ועל הנמצאים בקרבתו. חיוני וחינני היה, ומהותו – מהות חסידית־נגינתית, השותה מן הגבוה – השמחה והאמונה בטוב העולם. ואף על פי שלא נתקיימו בו דברי הקדמונים: “המצטער בתחילתו נוח לו בסופו”, שכן ימיו עברו בצער ומכאובים, עם כל זה לא ציער עצמו על הדברים הרעים, והאכזבות שנחל רק הגבירו את רצונו לחיים; והיה הופך כשלון לחישלון, לתעצומות נפש, כמוהו כ“המתמיד”, שכה היטיב לפרשו, לחדור לפנימיותו מבחינה אינדיבידואלית וסוציאלית־לאומית, כי בו ראה חזות עצמו בגוף ובנפש:

רְעָבוֹן, לֹא־שֵׁנָה, מַק־בָּשָׂר, רְזוֹן פָּנים,

מָה הֵמָּה כִּי יָשִׂים אֲלֵיהֶם לְבָבוֹ?

הֲטֶרֶם הוּא יֵדַע אֵיךְ לָמְדוּ מִלְּפָנִים?

הֲטֶרֶם הוּא יֵדַע כִּי סוֹף כְּבוֹדוֹ לָבֹא?

במאמרו המקיף והממצה על “המתמיד”, הוא מסכם: “יש בשירה הזאת משום סמל למלחמה הכללית של כל האומה העברית על תורתה, על הוויתה העצמית בפני כל הקמים עליה”. – – – "והמלחמה לא נגמרה. לא תוותר האומה על עצמותה, אולם גם על החיים לא תוותר. והמלחמה תימשך ותימשך.

ומי כמוהו, הנער החושק בתורה, אחד היתומים מבני העניים המעולים של העיירה היהודית בתפוצות הגולה, מי אם לא הוא היה באותו סמל ובאותה דוגמה של מעלה?!

אכן, אף הוא לא וותר על עצמותו הלוחמת, על עלייתו המתמדת בסולם התורה הגבוה! וגם על החיים הארציים, ההוויה במשמעותה המתוקנת כפרט, כיחיד סגולה, לא רצה לוותר. והמלחמה שלו נמשכה ונמשכה כל ימי חייו. והוא, איש “הרוח הרוצה והבשר הרפה” עמד בנסיון, נפל וקם, עד שהקים את עצמו ועשה לו יש ושם במערכות החכמה והמדע ובמלחמתה של תורה ויצירה.

 

ג    🔗

לכאורה איש מוחין דגדלות היה, כתבא רבא, שכלתן, איש הגות והגיון ברורים ומפורשים המיוסדים על אדני התבונה הטהורה; בנאי בעל ממדים גדולים, המגלגל אבני בנין וזרמי מחשבה, ומושך גלי תורות ומפלג שטפי דעות ואידיאות כנחל איתן; לשונו – קלשונו, והוא לוגז ומגבב ערמות ערמות של יבולים מכל שדי התרומות של תרבות העולם, מתמודד עם עמודי עולם ופטישים חזקים, וחובק זרועות עולם! אבל באמת איש תם היה, ובנפשו הביא ואילל תורות ושנה משנות ושיטות שונות משלהם ומשלנו בחיוּת של פיוט וברגש יהודי עמוק! כי אדם אמוציונלי היה ומשנתו כנשמתו הקירה הגיון חם, בחינת הגיון בכנור… ומיטב גינונו – נגונו הנלבב, זה הניגון הנוגה מבית־אבא ומבית מדרשנו הישן: “קול זמיר מתמיד מאחר, השופך על הרוח הלואט מרירותו המתוקה ומתיקותו המרה”. וכמו יחנן קולו:

הֲתִשְׁמַע, הֲתָחוּשׁ כִּלְיוֹן הַנֶּפֶשׁ, הַחִבָּה הָעַזָּה?

כָּל אֹֹמֶר אֵשׁ חוֹצֵב, כָּל מִלָּה דַם מַזָּה.

כִּי יָפִים לַתּוֹרָה חַיֵּי הַצַּעַר,

גַּם עַמָּהּ וּבָנָיו בָּעֳנִי נִשְׁמָרוּ.

וצר, מה צר, שלא תמיד הטינו אזן לקולו… לא חשנו בצערו של תלמיד חכם זה, והתעלמנו לעתים מכליון נפשו, מחבתו העזה לאדם ולעם!

שכן איש בעל־ערך כמוהו “לא דבר אל הקורא כי אם אל הנושא – אל תוך חללה של הבאר שמתוכה שאוב הנושא. את כוח־השכנוע שלו מכוון וויסלבסקי לא אל הקורא, אלא כלפי עצם הסוגיא שבה הוא עוסק: לא אותנו, כי אם אותה הוא מבקש להטות אחרי דעתו – אותה הוא מנתח לפניה ואותה הוא מסביר לה, כדי שתבין היטב את עצמה”. (ישורון קשת: “הומאניסטן עברי”, בספר הזכרון לוויסלבסקי “עטרת צבי”).

ולא רק “הקורא המצוי”, ברוחו המצויה, לא התמצא במשנת וויסלבסקי, אלא גם רבנן דאוניברסיטה לא נתנו דעתם עליו; ולא אמרו לו מה שאמר רבן יוחנן בן זכאי ל“מתמיד” המתענה, לאליעזר בן הורקנוס בשעתו: “אי לך, אליעזר, שהיית מושלך בינותינו!”

מתוך מאמרו על חברו מנוער, בן עירו שמעון רבידוביץ, שנפטר חדשים אחדים לפניו, אנו מרגישים כמה ציער אותו הדבר שבית היוצר למדע ולתורת האומה לא קלט אותו ולא הציע לו קתדרה שהיה ראוי לה: “האוניברסיטה העברית לא קלטה אותו, כשם שלא קלטה עוד סופרים רבים שלבם להוראה, ועינם לתלמידים. והרי הוא היה מן המצוינים שבמורים, מן המעולים שבמרצים”.

אנו מאמינים שלו היה שמעון רבידוביץ ז"ל מספיד את חברו צבי וויסלבסקי, לא היה משנה מן הדברים האמורים עליו; ברם הוא, וויסלבסקי, האיש המנוסה בסבל ובחיי צער מנוער, לא נפל רוחו, לא רפו ידיו, ולא נתכנס ברשות היחיד שלו לקלקלתו של עצמו ושל העם. חלוף הדבר: כאשר יענו אותו מקרי הימים כן נענה לאותו כוח של יצירה, שהכה תמיד על לבו ואמר לו: גדל ויצור!

 

ד    🔗

למעלה משלשים שנה עברו מאז הבקור בחדרו ברחוב קאנט בברלין. והנה באחד הימים שוב נכנסתי אצלו לבקר את החולה, והפעם היה זה בדירתו ברחוב המלך ג’ורג', בירושלים, בירת מדינת ישראל.

היה זה ביום השבת אחר הצהרים, אך ראיתיו והפסוק שאמר לי אז, בצעירותו, בא ופסק את עצמו חרש בלבי: “כשיש לי כוח אני כותב…” ברם הפעם ידעתי שאין לו כבר כוח, שיגיע כוח הוא מאד… אז גם בחולשתו היה טמון עוז בחורים ותפארתם, – שמחת הווייה העדיפה מכל כוח; ואילו עכשיו ישב על כורסתו כשריד של עברו, כשארית הפליטה של עצמו. אבל גם עכשיו, כמות שהיה, איש של צורה היה; ישב בקומה זקופה ובראש מורם, לבושו נאה, וסבר פניו – עוד הרבה מן החן והקסם האישי היה בו.

מלחיצת ידו ניכר היה ששמח הוא על הבקור. ואת קורת רוחו הביע גם בדבור ובבת צחוקו הטובה, שאפילו ניטלה הימנה זיו הבריאות, עוד די היה בשאריתה להשרות רוח טובה על סביבה.

הוא שפע כולו זכרונות ורשמים מאותם הימים בברלין, ובעיקר, – מישיבתו ביער פיכטנגרונד, בו קבעו מושבם רבים מן המורים והסופרים שהתגוררו בברלין הבירה. מחמת מחלתו היה קם מזמן לזמן ממקומו, שוהה כמה דקות בעמידה רופפת וחוזר ויושב על מקומו. הדבור גרם לו קשיים, היו הפרעות: יש ונשתתק לשניות אחדות וקולו נפסק; אך הוא לא נבהל, המתין באורך רוח עד שכוח הדבור חזר אליו, ואז המשיך: דיבר, שאל, סיפר וגם התבדח.

כל אותה שעה לא גרעתי עין ממנו. מסתכל הייתי בו בכוונה כדי לקלוט הרבה מהווייתו, לאגור ולהטמין רשמים ממנו… הוא שלט יפה ברוחו והגביר את חכמת הנפש על חולשת הגוף. וגם כשבאה לו איזו הפרעה חיצונית לא בא במבוכה ולא הראה אותות רפיון ורתיעה, וכאילו אמר: “ואל ידע אויבכם ואל ידע אוהבכם / את כל המתחולל בקרב לבבכם!”

והוא מטבעו אהב את ההרצאה, הנאום, השיחה המבריקה, והיה להוט אחרי הדבור כדרך שאהב את החבור. תורה שבעל־פה ותורה שבכתב ירדו כרוכים וערוכים אצלו כתורה אחת. – והוא ישב והמשיך בשיחה, ונתמשכו לנו זכרונות נאים מאותם הימים החוזרים ועוזרים הרבה לאדם בשעת דחקו…

התמיה כוח הזכרון שלו, ההתרשמות העומדת בעינה ובאונה. אף פרט קטן לא נעלם ממנו; וכמה התפרק על הזכרונות הללו, על המקומות בהם התהלך עם החבורה כולה, על אותם הטיולים הטלולים בשבילי היער, ועל השירים והניגונים ששרו הצעירים בערבי האביב והקיץ על שפת השפרה ועל יד אגם גראבוב אשר מחוץ לכפר.

שם שמים היה שגור בפיו הרבה, והיה חוזר ואומר: אם יזכני השם, אם יוסיף לי אלהי החיים שנות חיים וכוח, אוסיף פרשה אחת על כל הפרשיות שכתבתי עד הנה, היא פרשת הדרכים, השבילים והשדות ביער של פיכטנגרונד־פרידריכסטאל, בהם התהלכנו פעם בנערינו ובנערותינו.

• אתה זוכר?

הוא התחיל לשיר חרש בקולו הנעים והמרטיט, שמחמת חולשתו היה נשמע כמין התנצחות חרישית של שני ניגודים – שיר ובכי יחד, ויד הבכיה על העליונה:

בַּחֹרְשָׁה עַל אַמַּת הַמַּיִם שָׁם פָּרְחוּ

מַרְגָּנִיוֹת צְנוּעוֹת לְבַד,

כִּשְׁמָשׁוֹת קַטְנוּנוֹת – קַרְנֵיהֶן צְחַרְחָרוֹת,

צְחַרְחָרוֹת הֵן: טְרַה־לַה, לַה־לַה!

לשיר על מה שהיה ולא ישוב עוד, הוא צער מזוקק מאד, והוא ממין התענוג הנעים המכאיב ביותר; והוא, וויסלבסקי החולה, שר בכוונה, ממעמקים, וכמו בכה בכה לעצמו, ועם על נעימה כמו החזיר לנפשו את “בחרותו הנגזלת”, הציל איזה שיור קטן מן הימים שחלפו! ואין לך דבר המעורר את הנפש כנגון מימים קדומים. וכבר אמרו חז"ל: “מה נשיר לא נאמר, אלא איך נשיר…” ויש “באזנינו שמענו” עדיף הוא מאשר “בעינינו ראינו…” שכן הנגון הטוב הוא הלך־נפש ומראה־עיניים כאחד.

אחרי שהוגש הכיבוד של שבת בידי בעלת הבית החביבה, אשת חבר כחבר; כטוב לבו של המארח, מפני שהאורחים היטיבו לבם בענבים קרים ובמשקה צונן; נזכר בשיר אחד בלשון היהודית שהיה מושר לעתים קרובות בחן ובנועם מיוחד בפי שפרה מלצר העדינה, ובפי אחותה בעלת החן. פתח בשיר ובקש שנשיר יחד אתו:

לִי הָיְתָה אִמָּא יְקָרָה,

וְכֹה אָמְרָה לִי: יַלְדִּי אֲהוּבִי!

הֱיֵה נָא טוֹב וִירֵא אֱלֹהִים,

וּמַה לְּךָ שְׁאָר הַחָכְמוֹת!

את הפזמון החוזר, הדורש הרמת הקול והגברת ריגוש הנגון, השאיר לאורחים:

רֵד נָא, רֵד נָא, גֶּשֶׁם טוֹב,

הִנְנִי אָדָם קָטָן,

אֶתֵּן לַמָּטָר לֵירֵד עָלַי,

וּמַה לִּי שְׁאָר הַחָכְמוֹת!

ולא אמר די עד שסיים את כל ארבעת הבתים של השיר, שענינם: “היו לי אמא, אבא, רבי, ושדכן”, ומה תורה לימד כל אחד ואחד מהם… לפי ההנעמה וההטעמה שלו הרגשנו שהוא טועם בכל בית ובית של השיר טעם של בית־אבא בגראייבה שלו; ובית־אבא אינו אלא סמל של בית־ישראל, שבן בית היה בחדרי חדריו כאדם וכסופר עברי מעולה.

וויסלבסקי הסופר והוגה הדעות, כסוציולוג, כמסאי, וכמבקר ספרותי, לא היה מחובבי לשון אידיש ולא ראה בה ערך לאומי בר קים. הוא ראה בה תופעה גלותית חולפת, שנטפלה לאומה בדרכי הגלות האבלות, נדבקה בדרך הילוכה בגוף האומה אבל אין לה חלק בנשמתה. וכאן חלק על חברו שמעון רבידוביץ, שראה בזמורת זר זו “לשון שניה של עם ישראל”… שכן משנתו של רבידוביץ דגלה בשניות בכלל: “הכא והתם”, “בבל וירושלים”, “יהדות ישראלית ויהדות התפוצה”, “עברית ואידית”, – בחינת שתים שהן אחת…, ועל רקע זה בא הקרע ביניהם, גבה הר בין החברים, והחבילה נתפרדה למשך כמה שנים; הקרובים נעשו רחוקים ולא דיברו איש את רעהו לשלום ימים רבים. והפותח ב“ברוגז” זה, במחלוקת לשם שמים היה ש. רבידוביץ ז"ל, שהיה פחות וותרן מידידו; ואף־על־פי שוויסלבסקי הרך הפציר בו לא רצה להשלים אתו; רק אחר כך, מרחוק, חזר השלום על כנו, ושני תלמידי החכמים החזירו את ידידותם ליושנה.

וויסלבסקי לא גרס כלאים בכרם ישראל, ודחה בקנאות כל רעיון של שתי רשויות; ובכריכת עבריות וגלות יחד ראה מעין טובל ושרץ בידו, סטייה ובגידה בדרכו ההיסטורית של העם, שהאחדות המוחלטת היא הנשמה לנשמתו. ברם את “המלה היהודית”, לא כלשון אלא כבטוי עמוק להרגשתו העממית־אנושית, ואת הניגון העממי המלווה אותה ועוטר אותה בהמית לב ובריגושי נפש, אותה אהב וחמד וסלסל, והתרפק עליה כעל ילד שעשועים חולה, שפניו המעונים מבקשים אהבה ורחמים מאת אמו, העומדת עליו ומביטה לתוך עיניו והיא מוכנה לתת לו כל מה שירצה ואפילו את נפשה!

וויסלבסקי שבעל מנגן היה ובעל תפלה, שקולו ערב וספוג אותה “בכייה יהודית” שבלעדיה אין טעם ואין תואם לתפלות ישראל, היה מנגן ושר בכל עת מצוא; לא היתה פגישה אתו שלא נתן בשיר קולו. ברם הפעם הגדיל, ונפשו השתוחחה ותהמה עליו, והוא נאחז בנגון ולא הרפה ממנו, “ויהי חיקך מקלט ראשי, קן תפילותי הנידחות”…

לִי הָיָה רַבִּי וּמוֹרֶה,

וְהוּא הָיָה מְלַמֵּד אוֹתִי:

סִדּוּר, חֻמָּשׁ וּפֵרוּש רַשִּׁ"י,

וְלֹא שׁוּם חָכְמָה אַחֶרֶת…

מזמן לזמן היה מוציא מכיס־מעילו את ממחטתו הלבנה, המבהיקה שבתית, ומעבירה ביד רועדת על עיניו ופניו. אפשר שעיניו זלגו דמעות מחמת מחלה, ואפשר לבו הוא שבכה במסתרים; ברם, עכשיו אני יודע שבשבת זו היה הבכי העונג־שבת שלו.

 

ה    🔗

הגיעה השעה לקום וללכת. גם השבת האהובה נתנה אותותיה שמתכוננת היא לצאת. החמה נכנסה אל בין כתפי ההרים, ומשם, מחביונה המאדים באש השקיעה, הציצה בחלונות, והחלונות המוצתים הביטו אחריה בעינים נוגות, כמי שמביט אחרי נפש אהובה ברגעי הפרידה האחרונים הקשים ביותר.

קרני השקיעה של השבת הקדושה ההולכת, התאחדו בסוד אחד, “ברזא דשבת”, עם צללי ההרים של ירושלים והם נחבאו בין הכלים שבחדר המדומדם, ובין הספרים ובין האנשים המחרישים. נגונים רחוקים התדפקו על הלב, והלב נענה להם בהמיה חרישית, בפסוקי דזמרא ובשורות של “המתמיד” הביאליקאי, אותם הפסוקים עם ההשתפכות החריפה שלהם, שכה הכאיבו, עינגו וריגשו את נפשנו שם “בעיירות הנכחדות בתפוצות הגולה”, וכוחם יפה גם עתה בארץ ישראל ובירושלים של מטה ושל עתה.

וּבְנֹגָהּ שֶׁיָּצְקָה הַשֶּׁמֶשׁ הַבָּאָה

עַל צֶפֶת הָאָרוֹן וּכְרוּבָיו מִלְמַעְלָה

כִּיקַר חֶסֶד אֵל, מְלֵאֲתִי רָצוֹן. הֲנָאָה,

תִּסְתַּלֵּק הַשְּׁכִינָה וּכְבוֹד אֵל נַעֲלָה.

עם לכתי מעמו ברכתיו בבריות גופא ובאריכות ימים, ושיהיה לו כוח לכתוב… “בכתיבה וחתימה טובה”; – שהרי חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, היה בארץ; אלול – “אני לדודי ודודי לי”. והנגון הישן והעמוק: “הנשמה לך והגוף פעלך”, התנגן והמה באויר!

הוא נרמז והעלה על פניו בת־צחוק “מלאתי רצון והנאה” – זה החיוך הקל, הרך, המסעיר את הנפש יותר מכל דבור וטענה, אותה בת־צחוק מזוקקת שרק המעונים ניחנו בה, בודאי כפיצוי וכשכר לכל ענוייהם בגוף ובנפש. הוא ענה אמן ו“הלוואי” בכוונה גדולה אחרי ברכתי, והוסיף בקול מתחטא ומתחנן: “עוד עשר שנים… עוד עשר שנות חיים אני מבקש מאלהי החיים!” קולו רטט ברתת של תפילה ותחנונים, ונפסק ונדם. רק העיניים הנוצצות מדמעות דברו ובקשו רחמים: חיים של בריאות, ולא שום טובה אחרת!

*

הירושה שהשאיר אחריו הסופר צבי וויסלבסקי במקור ובתרגום, תחיה ותעמוד עוד הרבה הרבה שנים, ותצרור את נפש יוצרה בצרור חיי היצירה של האומה, שאותה עבד באמונה ובאהבת אמת כל ימי חייו.

וכל הרוצה לעמוד על דברי משנתו ולתהות ולו בדרך קצרה ובראשי דברים, על קנקנו המלא; ילך אצל הספר “עטרת צבי”, שחברו חבריו הסופרים והוגי הדעות בישראל לשמו ולזכרו.

על פי הציונים המצוינים שהציבו לצבי וויסלבסקי האדם והסופר המחונן, ימצא המעיין את הדרך העולה לבית היוצר וליצירתו: הרבה פתחים לכמה וכמה רשויות יפתחו לו בספר הטוב הזה, ובבואו פנימה – יציץ עליו האיש והגותו בעינו הטובה והמאירה, ושפתיו דובבות בספר החיים:

"דומה עלי: חיונה גדולה אין לה שמירה אלא ברוחניות גדולה. – – –”