כִּי הִנֵּה צָרֹף צֹרַף לְבַב הָעֶלֶם

בְּכוֹר מְשֻׁוָּלשׁ, וְאֵשׁ גְדוֹלָה. מְדוּרָה מְשֻׁלֶּשֶׁת,

בָּעֲרָה בּוֹ, הֲלֹא הִיא אֵשׁ הָאֱלֹהִים וְאֵשׁ הַשָּׂטָן –

וְהָעֵזָה מִשְׁתֵּיהֶן – אֵשׁ הָאַהֲבָה

(ביאליק “מגלת האש”)

 

א    🔗

תולדות חייו מעוטי הנחת ורבי הצער והיסורים של שמאי פינסקי, צרורות בספר שיריו הקטן “אי הזהב”, שיצא לאור אחרי מותו בהוצאת חברים, בירושלים, תש“ז. נב שירים לוקטו ע”י הבן, דוד פינסקי, למגלת חיים בוערת, ומתוכה צועקים דמי משורר ערירי שיצא בשחר נעוריו לקראת אלהים ואהבה ומצא אך דאבה ואכזבה בכל אשר הלך.

מתוך חמשים ושנים השירים כמנין ב“ן שבספר – רק חלק חמישי מהם, ובתוכם חמשת השירים הראשונים: “אז”, “תרמילי”, “שיר זקונים”, “משיח”, ו”שארית", הם עיקר שירתו, אבני היסוד, שעליהם השתית המשורר את העולם שבלבבו. ואידך הם בחינת ואריאציות שונות ופירוש לראשונים, ומטבע הפירוש להיות מוסיף וגורע כאחד.

ברם, את הפתרון לחידת השיר והשר עלינו לבקש רק בו עצמו, במהלך חייו, מאז יצא מעיירותו הקטנה הורנוסטייפל שבפלך קיוב, ונדד ואבד בדרכי החיים האבלות, עד הגיעו ב־1939 הלום, לירושלים; וכאן, בעודו מתהלך עם גביע החיים שמזג לו האל, והוא חרד על כל טפה וטפה, על כל רגע ורגע מחגיגת תום חיים, כרע נפל תחתיו, ושפתותיו רוחשות תפלה:

אֲנִי נוֹשֵׁק כָּל רֶגַע בָּעוֹלָם הַחַי,

הַיָּפֶה, הַחַי מִכָּל עוֹלָמוֹת שָׁמַיִם –

מִנִּצְחֲךָ קְלֹף לִי עוֹד יָמִים, שַׁדַּי,

עוֹד קְצָת לֵילֵי־חֵן לַחֲגִיגַת תֹּם חַיִּים.

 

ב    🔗

שירתו של ש. פינסקי, שהבטיחה הרבה בראשיתה גם לו וגם לנו, נולדה בנשיקה, נשיקה יתומה – – ועצבון לידה זו הוא שעצב את דמות עולמו כאדם וכמשורר, והטביע את חותמו על אישיותו ויצירתו, חותם של שניות ופילוג האני, – קרע שלא נתאחה עד רגעו האחרון. כבר במצעדיו הראשונים, הבטוחים כביכול, ונפשו דורכת עוז, ידע שאין לו לאן ללכת… כי כל הדרכים משובשות אבלות, באשר מובילות הן לזו האחת שאין כל דרך אליה; וגם היא “אהובת נעוריו”, תועה בהפקר העולם, “בחורבת תבל זאת”, ומבקשת את שאהבה נפשה במקום שאיננו.

והשעה אז ביהדות רוסיה הגדולה: “שעת תוהו ובוהו שעת ערבוב התחומים, של אחרית וראשית, של סתירה ובנין, של זקנה ועלומים”, שעת בין המהפכות ובין דם לדם. ברם לשמאי פינסקר הצעיר לא נצנץ על פרשת דרכים וערכים כוכבו המזהיר של המורה, זה שמשך את ביאליק ודורו אל תחת כוכבו היחידי… ש. פינסקי צעיר ויהיר היה, עז־נפש וקשה־לב, והוא הרגיש בכל רגשות לבו הגלויים והסמויים כי נוצר לגדולות, שהוא עצמו יכול היה לנביא:

… נְשִׁיקָה רַק אַחַת אָצַלְתְּ לִי בְֹחֹם־הָעֲלוּמִים,

וּכְבָר שִׁירִים רַבִּים הוֹלִידָה לְעַמִּי, וּנְאוּמִים

מִמַּשְׂאוֹת לְבָבִי – –

הַאֲצִילֳי עוֹד אַחַת וּבְכָל עֱזוּז אַהֲבַת־נְעוּרִים,

וְאוֹלִיד אֶת יֶתֶר חֶזְיוֹנִי שֶׁבְּלִבִּי הֵם שְׁמוּרִים –

וְאֶהְיֶה לְנָבִיא.

ודוק: שיר־נעורים זה, שנכתב במלוא יקוד אהבתו העולה, דוקא הוא נקרא בשם “שיר זקונים”… ואכן היתה זו פתיחה גדולה, יומרנית מאד, ליצירה לא־גדולה; תחלה בחינת נעילה… שכן כל מה שבא כהמשך היה רק וואריאציה על האב־נושא הראשון, חזרה אל ראשיתו, והתרפקות נוסטאלגית על אותה בכּוּרה נאה, ערטילאית, שנתרוקנה מתבואתה הברוכה. והיו מעתה כל הליכותיו בדרכי האהבה והשירה מעין סחור סחור לגן נעול, והליכה לאחור, אל נקודת המוצא, זו שלהבת־יה, שנצנצה בעיני אדל בת הרבי, “רעת נעוריו המבורכת”, שהיתה חזון ואמת כאחת, והיא מספירת אצילות שאין בכוחה להאציל מהודה לזולת.

“האצילי עוד אחת!” התחנן האוהב הנדח, שכדרך האוהבים האומללים שמע רק את ה“לאו”, הצילי! אך קריאתו הנואשת אבדה באפלה כאבוד בכיו של ילד מושלך בליל סערה. לא בא כל מענה למעוּנה, והנשיקה האחת שבכוחה הלך עד הנה, קפאה על שפתיו ואבדה ואיננה:

וּכְבָר אָזַל טַלָּהּ, נָס לֵיחָהּ וְעָמְדָה מִלֶּדֶת:

וְעוֹמֵד אָנֹכִי עַל חֻדּוֹ שֶׁל הַר וּמִתְיָרֵא לָרֶדֶת.

ורום ותהום נשקי אהדדי… והוא תלוי בין שמים וארץ ונקלע בין אלהים ושטן, בין תומה וטומאה. הפוטנציאל התלוי בדבר בטל; והוא מחמת פחד הירידה ומחוסר־אונים להעפיל ולהפעיל את שארית כוחו, עמד ומעד בראשית דרכו; תהום פעורה לרגליו ובנפשו אש זרה שאינה מאירה ואינה מעוררת.

ומאז חי רק בה, באדלה זו, ובתשוקה אליה שאין לה הפסק:

עֵינַיִךְ – זָהַב־שַׁלְוָה וּדְמָמָה וְצַעַר,

אִסְפִינִי אֶל אָהֳלִךְ –

הַשְׁקִינִי עֲלוּמִים וְרַוִּי אֶת נַפְשִׁי,

וְחָיְתָה בִּגְלָלֵךְ.

אך גם כי הועם זהב חלומו והשמש שקעה לו מחוץ לאהלה, והיא לא נענתה לו ולא אספה אותו אל חיקה, לא חדל משורר לה את שירת הנשיקה הראשונה… איך אחדל מלשורר אדירת מאויי, ודמי בכל מעוף־עיני יראה?!" אבל את יתר חזיוני לבו לא הוליד: “חסר־אל־נביא” התהלך בעקבותיה בחזות מעיקה, והוא מוחה ובוכה על סילוק שכינה, על לאות וכבדות, ועל דם התאוה ההולך לאט בעורקיו, “ועוד יום ויקרש”… כיסופיו מולידים בו רק חזיונות בלהה ודמיונות אין־אונים; נתברר לו שאין משורר מגיע להתנשאות אלא בשוא גליו הוא, ואין איש הרוח מאביר אלא מאוירו העליון המצמיח לו כנפים מתוכו. ומי שנזרק כסילון מים כלפי מעלה מכוחו של מקרה, מנשיקה של בשר ודם, סופו לחזור ולפול למטה ואין לו תקומה עוד:

אָז יִזְכֹּור אֶת חֲלוֹמוֹ הַגָּדוֹל מִלְּפָנִים

הַחוֹזֶה, מְעֻטָּף תַּכְרִיכִים לְבָנִים.

ומי שאת עצמו הוא חסר – אין לו כלום בעולם. כל ימיו וכל לילותיו הוא הולך אל הכלה הטהורה שנחטפה מבין זרועותיו בליל הכלולות; אבל באמת הוא גופו נחטף בידי לילית שבכרכי הים, “בת־גלים באיי הצפון, גאיונת הקומה וחטובת אברים ומראה זיו־ים לעיניה….” ובעודו לחוץ ודבוק לגופה המפרפר והלוהט באש התאוה, – נפשו נכספת לריקוד־מצוה, למחול־הכשר, לעיני־הטוהר של ידידת הנפש מלפנים. אך חינגת השדים סביבו, המערבולת הנסערת של בתולות עדן ונערות תופת, גורפות אותו לתוך ההילולה המטורפת, וחרד ורועד בגוף ובנפש הוא יונק משפתת כולן את הברכה ואת הקללה גם יחד.

האהבה הטהורה, שלה התפלל ובה חשק מנעוריו, נהפכה לו בהמשך הזמן למחזה־שרב במדבר, וככל שמדמה היה בנפשו להתקרב אליה כן הלכה היא הלוך וחמוק, הלוך ונמוג בערפלי תוהו. דומה כל אימי המסתורין היהודי מפני לילית וכת־דילה, מפני אשת סמאל ובנותיה, שתו עליו, החזיקוהו והזיקוהו לאין מרפא.

פַּחַז דָּם וּלְפוּת כֶּשֶׁף־קְלָלָה,

תַּתִּי קְדוֹש לֵילוֹתַי לְבֶהָלָה,

עַד כִּכַּר לֶחֶם וְעַד כָּל קָדְשֵׁי־קִדָשִׁים

בְּעַד שַׁגָל, שֶׁבְּכֹל מִקְדָּשׁ לִי אוֹרֶבֶת, –

וַיְהִי לַיְלָה – וְהִנֵּה נָשִׁים, נָשִׁים.

וּכְשֹׁךְ הַדָּם – וַיַּעַל רֵיחַ מָוֶת.

לא עמדה לו זכות “החבצלת הלבנה”, זו הדמות האחרת שכבר קדשוה נעוריו, הוא נתעה בין “צאלי היער השחור”; פוּריה נקמנית מסכה בדמיו הרותחים “כל חטאת תבל ריקה”, ופתאום הושלך בחזקה מחוץ למעגל שעג סביבו בהשבעות ובהזכרת שמות קדושים… אש זרה השכירה את חושיו, בלבלה מחשבותיו, ובפקחו את עיניו והנה –

מְלֹא תֵבֵל הָאִשָּׁה,

אוֹרְבָה הַתַּאֲוָה מֵאַחֲרֵי הָאֹפֶק,

רוֹבְצָה כִּלְבִיאָה רְעֵבָה מַחֲרִישָׁה.

 

ג    🔗

ש.פינסקי היה בראשיתו, כרבים וטובים בדורו, בין השרים ועולים לקראת אור השחר של העם הקם לתחיה. אף הוא נכנס כולו לתוך חוג האור של שמש השירה העברית החדשה – שירת חיים נחמן ביאליק בגבורתה. אך, לא כאחרים, לא היו לו קרני הוד מפניו; מחקדם מאד, עוד טרם עמד הכן על רגליו, הושלך ממסלולה הקורן ונתפס ברשתה של שלהבת השטן, הפורצת ועולה מתאוות תהומות עולם:

הָהָר יוֹרֵק רֹאשׁ, בֵּין יְרִיקָה לִירִיקָה

אֲנִי חַי בִּנְשִׁיקָה.

בשיריו הראשונים, שאישיותו הפיוטית הושתתה עליהם, אנו רואים אותו “מתנבא” במחנה “בני־הזקונים שנולדו בין תלי חרבות”; ועם נר־אלהים בלבו יצא לקראת אור החיים החדשים:

הוֹ, תִּקְעוּ בְּשׁוֹפָר וְיָקִיץ הַמִּזְרָח

הַיָּהִיר –

הוֹ, קִרְבוּ קֵץ־גָּלוּת בְּטֶרֶם בֹּא קִצִּי.

וּתְנוּ לִי אֶת אַרְצִי וַאֲנִי עוֹדִי צָעִיר!

אך רוח אחרת, רעה, היתה עליו, והיא הביאתו ליער אפל; חשרת צללים כסתהו והוא לא מצא דרכו למקום היותו, שמה קוה למצא את צאנו וחלילו, ואת חלום חזיון נעוריו – שולמית היפה. סטיה זו ממעגלי התקופה, פרישה גורלית זאת מנתיב הענות והפדות של בני דורו, היתה בעוכריה של שירתו! היא התעתה אותו מבית חייו, מעפר שרשו, ממולדתו הרוחנית, בה שגשג בבקר עלומיו, והפכתו מהר לתלוש ולחלוש, לזקן בעודו באבו, ושוב לא השריש ולא שגשג בשום מקום. נתרוקן עולמו, נס ליחו, רק חמודות האשה ויפי יצוריה ממלאים את הללו הריק:

וְאִם יֶחֱרָב הַכֹּל וְתֵבֵל תְּהִי רֵיקָה –

אִמָּלֵט אֶל חֵיקָהּ,

כִּי הִיא הָאֱמֶת – הַמְצַוָּה הַחַיִּים

לָנוּ הַשְּׁנַיִם.

“אמת האשה” שנעשתה לאמת חייו המדומה, בוקקה את לבו מעמו ומאלהיו והמירה אותו בלא־יועיל, בשטן; “ובלי אל כל העולם ריק!” והוא ידע כי חללא דעלמא בלי קדושה חלל מחוּלל הוא; והאשה ביפיה, המופקעת מקדושת האהבה היוצרת והבונה, המתוקנת להיות “בנין עדי־עד”, מה כוחה ויפיה באין סוף של שממון ההויה שהתרוקה מתכנה?! ובאחרית אונו וחזונו, בשארית שירו שנשתייר בנפשו מנעוריו, הוא מתקומם לגורלו, קורא תגר על נפילתו בידי הסטרא־אחרא, ואינו נותן “לאמת האשה” – למקסם כזב זה, לסם משכר וממית זה, להעכירו ולהכריעו. ובלילות הזוועה באיי הצפון על גדות התמזה, ובמערב על גדות השפרה, בין חטאה לחרטה, ובין עוורן תאוה לשברון לב, הוא שואל את נפשו הרצוצה באפל חדר המואר מבוהק לובן בשרה של חמדת נשים:

מִי וָמִי אַתְּ, אִשָּׁה, כִּי תַפְחִידִי

בְּבַת צְחוֹק קָרָה אַחַת אֶת לְבָבִי? –

שְׁנֵינוּ תּוֹךְ הַלַּיְלָה, אַךְ יְחִידִי

יִמְצָא אוֹתִי יִצְרִי עַל מִשְׁכָּבִי.

אכן, אהבת נשים רק הגדילה את תשוקתו לאהבה טהורה שאותה שמר בלבו מאז הנשיקה הראשונה… כי מיטב חזונו צפן רק לזו “שהורתה אותו לאהב עינים וצער, לאהב האהבה הקדושה”. וחזון זה עורר בו מפעם לפעם כסופים ל“מזרח הבוער באור אלהים!” והוא שמשך אותו לבית המדרש הישן:

אָכֵן, יֵשׁ יוֹם לַאדֹונָי בְּתוֹךְ עַמִּי הַגָּדוֹל –

גַם בִּי בּוֹעֵר שַׁדַּי, תּוֹךְ נַפְשִׁי הַחוֹטָאָה – הַחוֹטָאָה!

הִנֵּה הִיא פּוֹשְׁטָה וָתַּשְׁלִיךְ כָּל סַחֲבוֹת־חֶשְׁכָּתָהּ

וּכְשַׂלְמָה אוֹר עוֹטָה.

הרצון העז להתחדשות ולהתקדשות בארץ ישראל, השאיפה “לאל מסתתר בחגוי הלילות” היה מפעם אותו תמיד, לא הרפה ממנו גם בשעת רפיון, ולא נתן דמי לדמו הזועק. הוא האמין באמונה שלמה שגאולה תהיה לו רק על אדמת עמו, ורק בה קוה לנטוע את חייו מחדש, ושם ישיר את שחדל היה לשיר על אדמת נכר:

כִּי נַפְשִׁי לַמִּזְרַח. לְהוֹד בְּנוֹת הַקֶּדֶם.

נִכְסָפָה –

כִּי נֵצֶר אֲנִי מִשִּׁכּוֹרֵי אֶפְרַיִם,

דּוֹד נֹעַר לְזֶה הַשּׁוּלַמִּית הַיָּפָה.

 

ד    🔗

לכותב הדברים האלה היתה זיקה מיוחדת למשורר שמאי פינסקי. הוא הכיר את “רעת נעוריו הברוכה” – את אדל בת הרבי ר' אהרלי מהורנוסטיפול, ובשמו המלא והגדול: ר' אהרן־אלימלך־שניאור־זלמן טברסקי; וידע את פרשת האהבה הגדולה והאומללה שבינה ולבין המשורר הצעיר. היא הגיעה עם כל משפחתה לעיירה הגליצאית שעל שפת הסאן אחרי כשלון המהפכה הראשונה ברוסיה, אחרי הפרעות של קישינוב ושאר העירות היהודיות, ומצאה מחסה במלכות החסד של אוסטריה, שפתחה שערי ארצה לפליטי החרב של הצאר הצורר.

עם בואה של “המשפחה הקדושה” הזאת לעירה, נתמלא בית הרבי, אחי אמה של אדל, אור… תוספת זו של ארבע בנות נאות ומשכילות נוסח רוסיה, הזרימה דם חדש ותוסס בהוי העירה הקופאת על שמריה. הילוכן, לבושן, והאידיש “המשונה” בפיהן, המגובשת והעשירה, והמנוגנת יפה, לעומת האידיש הדלה והמרושלת של בני גליציה, הוסיפו יוקרה והערצה להופעתן. הן הביאו אתן חן מקום זר ורחוק; ואף־על־פי שזרים הוסיפו יוקרה והערצה להופעתן. הן הביאו אתן חן מקום זר ורחוק; ואף־על־פי שזרים היו בעירה, פליטים, פוֹניאַס" בלשון העם, לא הרגישו שום נחיתות והתבטלות בפני התושבים הותיקים, יהודי הקיר"ה, הגאים על הקיסר שלהם פרנץ יוזף ועיר בירתו וינה. היופי בכל מקום שהוא, בטבע ובאדם, הוא השליט בכל, ותמיד ידו על העליונה. אין יופי חלש כלל… יופי הוא כוח גדול ביותר, ומרב כוח הוא גם צודק. ומכאן תארי הצדקה והאמת לאלהים, וכאן שורש האמונה בו והאהבה אליו. אדל טברסקי היתה נאה ביותר, נאה מכל בנות העירה, על כן נערצה היתה, נאהבה ונעימה על הכל. מי שבטא את השם א־דל, בטא אותו כתפלה, כצקון לחש. לא הגזים פינסקי בשירו כעבור שנים רבות, אחרי שנפרד ממנה:

רָאִיתִי אֶת הוֹדָהּ עַל פְּנֵי הוּא חָלַף.

בְּעֶצֶם עֲלוּמַי, כְּהוֹד שְׁכִיַנת עוֹלָם,

כִֶּצְחוֹקָם הָרַעֲנָן שֶׁל צִבְעֵי הַשַּׁחַר.

בְּהִתְגַּלְגֵל עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים הֵד קוֹלָם.

בימים ההם טרם ידע כותב הטורים האלה על אהבת דנטה לבאטריצה פורטינארי, “האלוהית”, שבגלל האהבה המניעה את השמש והכוכבים ראה בחייו את התופת והעדן גם יחד… הוא לא שמע עוד דבר על פטרארקה ועל אהבתו “לפני המלאך”, ללאורה “היפה לנצח”… אבל ידע את “הכניסיני”, “עיניה”, “מכתב קטן לי כתבה” ו“מגלת האש” של ביאליק! בלבו התנגנו ולהטו השורות העזות של משורר האהבה ו“מה זאת אהבה”: “אלי, אל שמים, / מה תחפוצנה,, מה תשאלנה אלה העינים?” הוא התחיל להבין את העלם הרך בהיר־העינים, והוא מביט שמימה כמבקש שם את כוכב חייו; העלם הפלאי שלבבו צורף בכור משולש, ואש גדולה, מדורה משולשת, בערה בו, הלא היא אש האלהים ואש השטן – והעזה משתיהן – אש האהבה.

בשמאי פינסקי, באהבתו ובשירתו, מצא אות ודגם לכל אלה; בדמות אדל ראה את “העלמה זכת הבשר ונוגת העינים” שבמגלת האש, החל מפרק ו' ואילך; זו העולה שם במרומי הכף תמה ונקיה כמלאך הצניעות והענוה והוא, שמאי, משוע אליה באלפי קולות ממעמקי חייו, ומשחר נעוריו כאשר ראתה עינו יפעתה, חמד בסתר לילות ושחרים את אורה הגנוז! עינים רעבות לוו נערי העירה את עיניה היפות של אדל, הטביעו את מבטיהם בפניה החוורות והאצילות ובשפתיה העגולות והאדומות, ודימו לראות בהן את טביעת שפתותיו של שמאי בנשיקה ההיא, ראשית בכורי אהבתו הגדולה “לרעת נעוריו”. והיו שירי פינסקי הרוטטים נקראים מאליהם מכל הויתה החמודה של אדל; ברם היא גופה היתה השיר המופלא ביותר, שיר השירים אשר לחמדת נשים.

כל שעה שהיתה אדל מזדמנת לפניו היה הנער קורא בפניה:

נְשִׁיקָה רַק אַחַת אָצַלְתְ לִי בְּחֹם־הָעֲלוּמִים –

וַתִּרְקֹם בְּקִרְבִּי אַגָּדוֹת מֵחַיִים קְדוּמִים

בִּשְׁלֹט אֱלֹהִים עוֹד – – –

וכמה נתעלה אז בעיניו אותו עלם רך ש“שכינת התורה שרוייה על פניו”, שזכה לגלוי שכינה של יופי נאצל זה, ושפתיו, “שפתי החנינה”, נגעו על פיה, והאהבה האלהית דברה אליו פה אל פה:

כִּי הָיוּ לְרֵעַ נְעוּרַיִךְ הָרַך; שִׂפתְיֵ חֲנִינָה,

וְרָחֲפָה עַל מִצְחוֹ הַחִוֵר כָּל נִשְׁמַת הַתּוֹרָה – –

וְנִשְׁקַף מֵעֵיָניו הָאִלְּמוֹת יְגוֹן צַעַר הַשְּׁכִינָה,

וְנַפְשׁוֹ אָז הָיְתָה כִּלְבָבֵךְ עוֹד צְנוּעָה וּטְהוֹרָה,

וְהָיָה לֵיל קַיִץ – וְנֶעְלָם לְפֶתַע הַנַעַר

בֵּין צֶאֱלֵי הַיַּעַר!

עם הופעתה של אדל בעירה היה הדמיון למציאות והמציאות לדמיון, ושניהם נשקי אהדדי… הנגלה שבגוף והנסתר שבנפש ינקו זה מזה והתאחדו ברזא דאחד, והמוחש והמופשט משמשים בהרמוניה.

כשהבטנו אחריה ראינו את נפשו של המשורר מהלך בעקבותיה, משל לפ’ז הנושא את שובל המלכה. והנה גם שמענו את קולו הנוגה והמתחנן:

וּבְדָרְכִי עַל סִפֵּךְ, אַתְּ רֵעַת נְעוּרַי הַבְּרוּכָה,

בְּבָרְחִי מֵרְחוֹבוֹת תֵּבֵל בְּעָרֵי הַבִּירָה,

וּבְבוֹאִי אֶל אֹהֶל דַּל שׁוֹקֵט לְבַקֵּשׁ בּוֹ מְנוּחָה,

בְּמַלֵּא גַעְגוּעִים לְבָבִי לְאַהֲבָה וְשִׁירָה,

וּבְחִבַּת לֵב־תִּינוֹק מִתְגַּעְגֵּעַ לָךְ אוֹשִׁיט יְמִינִי –

אַתְּ לֹא הִכַּרְתִּינִי!

מה המה הלב אז לאוהב הכואב שאהובת נפשו מתנכרת לו פתאם ומרחיקה אותו מעל פניה: לא ידעתיך! כהיינריך היינה, שהרבינו לקרא אז “בספר השירים” שלו, היה פינסקי בעינינו; הלא גם הוא “לבו נשבר לשנים” בגלל אהבתו האומללה – אותה “מעשיה ישנה נושנה שתמיד היא חדשה…” ואמנם היה דמיון רב במעשה האהבה של שניהם: שניהם הורחקו בזרוע מן הנערה הנאהבת, זה בידי האב הבנקאי, המיליונר מהמבורג, וזה בידי האב הרבי, המיוחס הגדול מגזע הטשרנוביליים, שלא רצה לתת את בתו למין ואפיקורס, לבנו של המשמש שלו “מפשוטי העם”.

רוזבדוב, העירה השקטה במערבה של גליציה, היושבת לבטח על נהר הסאן, ההולך אל הויסלה, ההולכת אל הים; היתה, כמו שאומרים כמרקחה. כמו הר נפל לתוכה, סלע כבד, והכה בה גלים גלים ועיגולים עיגולים; הכל משיחין במעשה שמאי ואדלה, והכל מקללים ומנאצים אותו, את האפיקורס הגדול מהורנוסטייפול, שנתן עינו הרעה בבת הרבי הכשרה והצנועה והסיתה לתרבות רעה, לברוח אתו בהחבא לברלין ולהמיר את דתה יחד אתו אצל המיסיונרים, ימ"ש.

באותם הימים חלתה רויזלה, אמה של אדל, וצריכה היתה לניתוח בכליותיה “מחלה שבאה לה מחמת עגמת נפש ומאימת הפוגרומים ברוסיה”… והתכוננו לנסוע אתה לפרופסור איזראל, המנתח המפורסם בברלין. נלוו אליה מנשה’לי בן הרב, שידע גרמנית, שלמד במסתרים מתוך “הבאור” של מנדלסון ומתוך ספר המלים של החכם האשכנזי גוסטאב לנגנשיידט, וגם גימפל גבאי, הוא גימפל “בעל השדיים”, שגם הוא ידע לדבר בלשון אשכנז, מפני שרגיל היה לדבר בלשון זו עם חסידים שהיו באים אל הרבי מכל העולם: מאונגארן, מוינא, ממריש אוסטרא, ומלמברג ומצ’רנוביץ. כשבאה רויזלה לברלין הלך שמאי פינסקי לבקר אותה ולא נתן לו גימפל הגבאי להכנס אליה, ולא עוד אלא “השליך אותו החוצה”, כך התפאר לפני הנערים שספר להם בהמשכים ארוכים את ספורי הנפלאות שראה בברלין.

גימפל גבאי איש־מעשה היה, ובן עולם הזה; היה מקובל כעם הארץ, “כחכם־לא־גדול וכטפש־לא־קטן”, כמו שאמרו הבריות: ומפני דרך הילוכו ובנין גופו, כנוהו ליצני הדור “גימפל עם השדיים”. ספר לא פתח מימיו, גם תפלתו חטופה וטרופה היתה, לא תחינה אלא טחינה; היה מאותם הצדיקים “המתפללים גם שעה שהם מזפתים את העגלה”… כמו שלימד ר' לוי יצחק מברדיטשב זכות על אותו עגלון שזפת את הגלגלים והוא עטוף בטלית ותפילין. גימפל לא עמד במקום אחד בעת תפלתו, אלא שוטט ומתהלך היה בכל מקום, ונשא ונתן עם ביס, הפועל הנכרי בחצר הרבי והגוי של שבת הותיק, יורשו של אנטק, החצרן של הרבי הזקן ורכבו המפורסם. הוא היה מעין סוכן של הבית ודואג לכל מחסורי הרבי החילוניים. הוא היה מומחה לעניני חוץ ולכל מיני שליחויות, ובשעת הדחק יכול היה לרתום סוס לעגלה ואפילו לרכב על גבי סוס. ונאמן היה לרבי ואפשר היה לסמוך עליו, על כן נבחר הוא כמלווה לרויזלה לברלין ולשמש לה מקשר עם האשכנזים, עם משונה זה האוהב דיוק וסדר ודברים ברורים.

בין שאר הדברים הגדולים שהתפאר בהם הגבאי, היה מספר אותו מעשה מבדח ומשמח, וכשהוא מלווה את דבריו בקול צחוק מצלצל כפח, ובהע־הע־הע של הדיוטות, כיצד נהג באותו מיסיונר ומומר להכעיס, הבחור שמאי בן יהודה לייב פינסקי, מי שהיה הגבאי של ר' אהרלי שליט“א ברוסיה, לפני ר' צדוק שבא במקומו והוא עכשו יד ימינו של ר' אהרלי הרב בקרוסנא: יום אחד, מיתן גימפל את אופן דבורו המהיר, כשהוא מטעים ומדגיש כל מלה היוצאת מפיו, אחרי הצהרים היה הדבר, והעולם התחיל להתכנס למנחה־מעריב באכסניה של רויזלה; מי שהוא מצלצל בפעמון הדירה, פעם אחת ופעם שניה, כי היה כתוב שם: לרבנית רויזלה תחיה – לצלצל פעמיים. הלכתי לפתוח את הדלת, כי חשבתי בא חסיד להצטרף למנין פתחתי – ולפני מין בריה משונה: איש צעיר ורזה, מגולח, בלי חתימת זקן ופאות, על ראשו כובע שחור ורחב־תיתורה, והוא עטוף שכמיה רחבה כמו שלובש דוקטור הוכשטים בבואו לבקור חולה; משקפים שחורים ועבים מורכבים על עיניו ומכסים את רוב פרצופו, והוא מחייך אלי כאלו אני דודו או אחיו והוא בא לברכני בברכת מזל טוב. אודה על האמת – נבהלתי למראהו והשתחויתי לפניו ביראת הכבוד. חשבתי שמא מן הרשות הוא שבא לתהות על קנקננו, או אולי אחד מן העוזרים של הפרופסור איזראל העומד לנתח את רויזלה. ומפני שלא דברתי אני דבר הוא: “האפשר לרואת את רויזלה אשת ר' אהרלי?” ובאיידיש דבר, בלשון שלהם, כלומר כמו שמדבר ר' אהרלי ובניו בהברה משונה, שלא כדרך הדבור שלנו, שהכל פשוט ומובן. הם, הרוסים, סגלו להם אופן דבור של ה”פוניאֵס", וכמעט שאין להבין אותם בלי התאמצות יתרה. אם כך, אמרתי לעצמי, אידיש אתה מדבר, משמע שאינך פריץ גדול כמו שסבור הייתי בתחלה, משלנו אתה, יהודי משם, מרוסיה, ימח שמה וזכרה, עם הטשינובניקים שלהם, עם הכמרים והגלחים שלהם, עם הפעמונים והטומאות שלהם, המצלצלים לעשות פוגרומים בעם ישראל, ועם אבי־אבות הטומאה והרשעות שלהם, הצר הצורר, הרוצח ניקולי שחיק עצמות! אם כך למה זה אנכי עומד ומפחד מפניך ומשתחוה לך אפים ארצה, כאילו היית מי שהוא ומשהו, ומי יודע מה! ואז לבשתי עוז ושאלתי: ומי אתה ר' יהודי המבקש לראות את הרבנית רויזלה? ענתה ואמרה אותה בריה קלה: אנכי שמאי פינסקי, בן ר' יהודה לייב פינסקי מהורנוסטיפייל, ובאתי לקיים מצות בקור חולים אצל רויזלה שלנו, כי נודע לי אך תמול שלשום כי היא פה; ובדברו עשה תנועה לעבור על פני להכנס לדירה. אם כן, אמרתי אני בלשון פשוטה ומובנת, לא אתן לך לבוא פנימה; לך מפה תיכף ומדי, וסגרתי הדלת בסמוך למשקפיו שהביטו עלי בתמיהה גדולה, משל דברתי דבר של שטות שאין למטה ממנו. הוא צלצל שנית ושלישית ובחוצפה, ואז יצאתי לקראתו ובלי טענות ומענות השלכתיו החוצה, וקראתי אחריו: צא משומד, פושע ישראל!

והנה שוב שנה גימפל את טעמו והרצין את סגנונו: כאשר ספרתי זאת לרויזלה, נזפה בי קשה ואמרה שעשיתי שלא כהוגן, צריך הייתי, לדעתה, לתת לו להכנס, מפני שבקור־חולים הוא מן הדברים שאדם אוכל פרותיהם בעולם הזה והקרן קימת לו לעולם הבא; כמו שאנו אומרים בתפלת שחרית – – והיא, הצדקת, פתחה את הסדור שהיה תמיד מונח על ידה ואמרה לי: קרא! קראתי והתביישתי בפניה, כי באמת כתוב שם שבקור חולים נחשב בין הדברים שעליהם העולם עומד, וכמוהו כתפלה והבאת שלום בין אדם לחברו. אבל בשעת מעשה, כשהלב מתחמם למראה אדם שיצא לתרבות רעה, ולא עוד אלא אותו אדם גרם הרבה צער ועגמת נפש לבית ר' אהרלי, אין אדם פשוט חושב על מה שכתוב בתפלת שחרית בהתחלה, שאדם מבליע אותה בנעימה, כגון פטום הקטורת. ומי מלבד צדיקים גדולים שם לב למה שנאמר בתפלת שחרית או במנחה ומעריב ביום של חול? אבל היא, הצדקנית, בתו של הצדיק הזקן, מלומדת גדולה היא וזוכרת את כל הסדור עם התהלים ועם המעמדות, עם הזמירות והסליחות ופרקי אבות, בעל־פה; והרב הזקן, זכרונו לברכה, קרא לה “שושנה בין החוחים”, רויזלה; ואמר שנשמתה היא גלגול של “שונת הזהב”, די גולדיני רויזה, שמתה על קדוש השם בלבוב, בשנת שצ“ה. בעלת לב זהב היא רויזלה, הוסיף, בעלת רחמנות, כמוה כבעלה ר' אהרלי; ומאד הצטערה על שלא נתתי לאותו בחור, שהיה בן בית אצלה בנעוריו, לבקר באכסניה שלה. היא ממש בכתה כשספרתי לה כיצד נהגתי בו ונעלתי בפניו את דלתי ביתה. בודאי היתה לה כונה בזה שרצתה לראותו, נתכונה להחזירו למוטב ולהציל את נפשו משמד… ככה לנהוג בשמאי אמרה, בבזיון כזה, והלא יש לו סמיכות לרבנות מישיבת וולוז’ין! באמת לא ידעתי שהוא מר־בר־רב־אשי חשוב כזה; חשבתי סתם מופקר ובעל עברה; כי ספרו לי אנשים שראוהו מעשן בשבת ואוכל בגלוי ראש. אגב: גם אביו לא חיבב אותו, היה יורד לחייו ומגרש אותו מביתו. מאד הצטערתי על הצער שגרמתי לרויזלה החולה, והרופאים צוו שלא תתרגז, כי הרוגזה קשה לחולים והיא מעוררת את החולי ביתר שאת. חולה צריך למנוחה ולא כל שכן לפני נתוח. לך אליו, צוותה עלי, ואמר לו שאני רוצה לראותו, ותגיד לו שכל מה שעשית על דעת עצמך עשית, יבוא ואשמח לקבלו. אבל לך חפש סיכה בערמה של שחת! היכן אמצאנו ואני לא ידעתי את מקום מגוריו איהו. אגב: גם ר' מנשה’לי רצה מאד לראותו והצטער על שגרשתיו. מנשה’לי אוהב דוקא לדבר עם אפיקורסים, להתווכח אתם בעניני אמונה, חכמות חיצוניות, טכניקה ורפואה, ושאר דברי השכלה, שיש לו בהם ידיעה רבה. גם בברלין בא בדברים עם רופאים ורוקחים ולא אחת הוכיח להם שאינם יודעים כלום. אבל, אמר גימפל בנעימה של חכם מכל אדם, אני איני מתחרט עד היום על מה שעשיתי אז! אסור להסתכל בפני אדם רשע, ולא רציתי שרויזלה לפני יום הדין שלה, לפני הנתוח הגדול, תראה את פרצוף הטרפה של אותו מיסיונר, בודאי היה אביה הצדיק מגרשו מעל פניו ומקללו, כדרכו, קללה נמרצת. ב”הילוך", כזה לא יכלתי בשום פנים ואופן להרשות לו לבוא לפניה. פניו פני כומר היו לכל דבר, ובת צחוק זו שבדיוקנו! לא! מוטב שלא תראהו בכך, עם הסמיכות לרבנות בכיסו. רב נאה, אל אחטא בשפתי!

לימים, כאשר ספר כותב הטורים האלה את ספור המעשה לשמאי פינסקי, חייך פינסקי ואמר: להד"ם! אותו יהודי דוקא נהג בי בכבוד ובדרך־ארץ, וקרא לי כמה וכמה פעמים וואהלגעבארן־הייט, והיה הולך ומשתחווה לפני אפים ארצה, וקד קידה ונסוג לאחור, מנפנף במגבעתו בסמוך לקרקע, משל לכלב המכשכש בזנבו בשמחה לפני אדוניו, אבל כשהתחלתי לדבר אידיש ואמרתי לו שיודיע לרבנית רויזלה שאני, שמאי פינסקי, באתי לבקרה, התנצל ואמר: “זי איזט געגאנגען צום שלאף”, פירוש הדבר – ישנה, בקש סליחה – “צום פערצייהען”… אמר “אויפס ווידרזעהען”, להתראות, וסגר בפני את הדלת. כעבור ימים אחדים הלכתי לבקרה בבית החולים היהודי. היא שמחה מאד לבואי, בכתה, ובקשה את סליחתי על שאותו גבאי בהמה נעל את הדלת בפני. יכלתי לדבר אתה באין מפריע, כי היה הדבר בשבת, יום שאנשים שאינם נוסעים בשבת לא יכלו לבקרה. ישבתי אצלה כשעה שלמה; העלינו זכרונות מבית־אבא ומביתה בעיירה, והיא חזרה כמה פעמים על הדברים: חייתני, שמאי, בבקורך, מצוה גדולה עשית שבאת לבקרני על אף הצער והיסורים שגרמנו לך… התנצלה: הלא תדע, שמאי, כי בן־בית היית אצלנו, כמו ילד שלנו ראינוך, אהבנוך כולנו; הילדים, ר' אהרלי, וגם האדל ראתה אותך כאח… אבל אתה אינך בשביל האדל והאדל אינה בשבילך, שני עולמות רחוקים! בתו של ר' אהרלי טברסקי, בנם של קדושים, לא תוכל להנשא למגולח, לציוני; אתה הלא פקח אתה ואיני צריכה להסביר לך את הענין. לא תהיו מאושרים, ואנו כולנו נהיה אומללים. אהבה היא רק אחד מפתויי היצר הרע; התכלית היא אחרת לגמרי, לא לכך נוצרנו. אדלי עומדת עכשיו בשדוכים, אמרה כמתחננת, משדכים לה מיוחסים גדולים ובני גבירים אדירים; אנא, אל תטריד אותה עוד ואל תכתוב לה מכתבים, אל תתן מכשול בדרך חייה. היה טוב, שמאי, ומצא את אשרך במקום אחר. אנא תן לנו מנוחה, כי רבת שבעה נפשנו צער ויסורים.

“מנוחה”… אמר שמאי ברפיון ובצער עצור, “יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי” אמר ירמיהו לברוך בן נריה “המבקש גדולות”; והוא, ירמיהו, אמר זאת בלעג, בחזרו על דבריו של מזכירו הבלתי־מרוצה. אף אני הלכתי בגדולות, אך מנוחה לא מצאתי מימי… לא איש מנוחה אנכי, ואיני נותן מנוחה לנפשי ולא לאחרים. והוא קרא לעצמו אחד מבתי השיר שלו:

בִּקַּשְׁתִּי בָּךְ מִפְלָט – וְאַתְּ לֹא הָפַצְתְּ וּמָרִית.

וּבְמֶרְיֵךְ הַקָּשֶׁה לְסַבָּל אָז אוֹתִי עָשֵׂית,

הַנּוֹשֵׂא אֶת קְלוֹנֵךְ…

אך הקדמנו כאן את המאוחר וסטינו לצדדין; הבה נשוב לענין הראשון: אל אדל בעירה ואל העירה ויחסה לאדל ולשמאי – דבר חדש ובלתי שכיח באותם הימים ובאותם המקומות.

המתח והרתח בעירה גברו כאשר התחילה פרשת השידוכין, כשבאו שדכנים “מכל העולם” ושידכו את אדל לדומה לה – לבני רבנים מופלגים, צאצאי מיוחסים גדולים, מגזע רופשיץ, משושלת סדיגורה, מבית סנדץ ושינובה, מזרע ולוטשוב ורימנוב וליסקה, ומנכדיו של ר' משה טייטלבוים, מאוהלי שבאונגריה; זה האיש משה, כשבא לראשונה ללובלין היה נודע בכנוי “דער אייזערנער קאפף”, בעל ראש הברזל, ומשפחתו היא קרובה למשפחת רויזלה, שאמה הרבנית הזקנה בתו של הבעל “ישמח משה” היתה. אך קול שלא פסק חזר והזכיר והכריז את שמו של חיים, בנו של הרבי מז’אבּני, היא “נזבּי” של מרדכי דוד ברנדשטטר, ממקורביו של פרץ סמולנסקין, והיא מוזכרת בספורו “שני חתולים בשק אחד”. החתן היה אלמן ואב לשתי בנות, והוא מגזע רופשיץ, בנה של בלומה חנה המפורסמת, אחות רויזלה ודודתה של אדלה. חיים “חבית” ואדל! ותהום העירה: אדל הנאוה ומהעונגה, “החבצלת הלבנה” של שמאי פינסקי, לאותו “אגיל ואשמח”, חבית־זוית שמנה?! סבתות ואמהות נאנחו בצער, נערות צעירות בכו במסתרים, חסדים ואנשי מעשה תמהו, ונערים זעמו וחרקו שינים: היה לא תהיה! לא יעשה כן בזמנים החדשים! לא בימי הבינים אנו חיים… לא יתכן לגדע, לכרות עץ צעיר להמית חיים צעירים ורעננים למען איזה כבוד מודומה ויחוס של בית־קברות! ואדלה נעשתה מעתה לסמל הענויים והקדושה; נתעדן יפיה ונזדכך כאבה בצער של מעלה. ושמועה התהלכה: אדלה ממאנת, אדלה בוכיה, היא הסתגרה בחדרה, אינה אוכלת, אינה ישנה, פסקה לדבר, ויש סכנה שחלילה וחס תטרף דעתה עליה, כמוה כדודתה, הרבנית מרנוב, המתפללת כל הימים נוטלת ידיה בלי הפסק, מרדה בבעלה תיכף לאחר החתונה, ויושבת כאלמנה שוממה בבית אביה, והבריות קוראין לה “מילושרנה פננה”.

ה“טרגדיה” של אדל נגעה בעיקר ללב המשכילים; הם הבינו ולא סלחו ל“מורדי האור”, העושים סחורה בשדוכין ואינם רוצים לדעת כי האהבה היא בת השמים, והיא שלהבת־יה, ומים רבים לא יכבוה, וכסף ויחוס לא ישוו בה. אלה שרוח השירה החלה לפעמם, וקרובים היו ברוחם למאפו, ליל“ג, לטשרניחובסקי ולשניאור, קראו עליה את שירו של ביאליק –´”לא ביום ולא בלילה“: את השטה אשאל אני: / מי ומי יהי חתני? / ומה תארו: צח אם שחור? / אלמן הוא אם עודו בחור? / אומר לאבי: המיתני – / וביד זקן אל תתנני!”

אבל לא הועילו התחנונים ולא הצילו הדמעות; אדלה ניתנה לאותו אלמן, המיועד להיות הרב דז’אבני; על כרחה ענתה כן ואמן לרצון ההורים ולדרישת המשפחה; הלב נכנע לשכל הישר שלא תמיד הוא צודק, והיתה הבת הטובה והנאה והאומללה מאד לרבנית הצעירה של ז’אבני, וחסידים שבחוה על כך ואמרו: נפש טהורה, בת קדושים; לרבנית הצעירה של ז’אבני, וחסידים שבחוה על כך ואמרו: נפש טהורה, בת קדושים; עשתה שדוך של אושר, פרנסה וכבוד במקום אחד! והאהבה – היא כידוע מתעוררת אחרי החתונה, כשנולדים הילדים, ובידוע שאין אשה אלא לבנים.

ובאותם הימים ישב שמאי פינסקי בבירת אשכנז הגדולה וכתב:

… עַל עֶרֶשׂ יַלְדוּתֵךְ אַתְּ יוֹשְׁבָה וְתוֹפְרָה עֲטָרָה

לְטַלִּית־נִשּׁוּאִים לְרֵעַ נְעוּרַיִךְ שֶׁיָבֹוא – – –

בודאי הלך לישיבה ולומד שם גמרא.

וְחוֹלֵם עַל רֵעַת נְעוּרָיו בַּלָּיִל עַל מִשְׁכָּבוֹ…

וְשוֹקֵק הוּא לִדְלוֹת בַּלֵּילוֹת מֵאוֹר פְּנֵי הַסַּהַר

אַתְּ נֶפֶשׁ הַצַעַר!

כֵּן, כֵּן – הִכַּרְתִּיךְ, אַתְּ הַיָּפָה שֶׁאָז חִבַּקְתִּינִי –

אַתְּ לֹא הִכַּרְתִּינִי.

אבל אדל היתה פטורה מחובה קדושה ונעימה זאת –לתפור עטרה לטליתו של בעלה בעתיד: שכן כבר עטרה אותו כלתו הראשונה… אבל בדמיונה התרפקה על רע נעוריה שאצלה לו את נשיקתה הראשונה באהבה, בגן ביתם, תחת התפוח, אז בליל שמחת תורה לאור הכוכבים, שרמו אותו וגם אותה… ובשעות הקשות היא מוציאה מחיקה את השיר “דמות”, שהגיע אליה מברלין באורח פלא, שרק ב“אהבת ציון” ובספרי הרומנים של הגויים אנו מוצאים דוגמתו; בשיר הזה החוצב בנפש המשורר ומנפשה, היא מוצאת נחמה פורתא, אך כגודל הנחמה גדול המכאוב:

וּבְעמְדִי מוּל יָפְיֵךְ הַתָּמִים, כְּלִיל־חֲנִינָה

כַּעֲמֹד נֶפֶשׁ חוֹטְאָה מוּל נְשָׁמָה עֲדִינָה,

זָכַרְתִּי אֵת חֶסֶד נְעוּרַי הַטְּהוֹרִים,

וְלֵילֹות הַתֹּם בְּבֵית הוֹרִים וּמוֹרִים,

וּבְעָמדְיִ מוּל יָפְיֵך הַתָּמִים, כְּלִיל־חֲנִינָה.

רָאִיתִי בַּשְּׁנִיָה בַּת רַבִּי בַּפִּנָּה…

וָאֶשְׁכַּח לְרֶגַע חֲטָאֵי הַסְּבוּכִים

בְּלֵילוֹת־גְּשָׁמִים עֲכוּרִים וּדְלוּחִים – –

הָסֵבִּי עֵינַיִךְ– אֵל סִמְלֵי נְעוּרָי

וְאֶבֹּל עֲרִירִי בְּאַרְצוֹת מְגוּרָי…

 

ה    🔗

אמרו: שמאי פינסקי בא לעיר, והוא יושב “בבית הקפה הרומני”, מקום המפגש המקובל של הבוהמיה בברלין; שמחתי לבואו וציפיתי לפגישה אתו. אך בטרם שהלכתי לראותו ולהתודע אליו, הלכתי אל ספרית הקהלה היהודית ברחוב פאסאנאָן, שעל יד הטמפל המפואר, ובקשתי מאת הספרן, ידידי יוסף לין, סופר וספרן, ואחד העסקנים העברים החשובים מתקופת בריינין ויעקב כהן וא. מ. גונצר, שיפתח לי את אוצרו הגנוז – ארכיון כתבי העת הישנים שבהם נדפסו שיריו של ש. פ.: ב“המעורר”, ,השלוח", “הפועל הצעיר”, “העולם”, “התקופה”, “איים”, ועוד. שעות על שעות ישבתי בחדרו של הספרן האדיב ועינתי והפכתי בגוילים הישנים, והתיחדתי עם שירתו הגנוזה של פינסקי, שרק מעטים ידעוהו כמשורר ורק יחידי סגולה העריכו את שיריו ידוע היה כנואם, וכפקיד קרן היסוד ברומניה. ומצויד בידיעת שיריו המפוזרים, ובידיעות ממקור ראשון על חייו ומאוויו בראשיתו בברלין,אחרי התגרשו מאשתו הראשונה ונשואיו עם אשה שניה, יהודיה מגרמניה, הלכתי לבית הקפה הקרוב, בדעתי ששם אמצאנו עתה לבדו ואוכל להתודע אליו באין מפריע, וכך היה.

בשעות שלפני הצהרים, פני כל בית־קפה הגון מראה אינטימי לו, שקט וצנוע, ומשהו מנועם בוקר חג מציץ מן הפנות ומביט עליך בעין יפה וטובה. בית הוא, בלי הסומך “קפה”, משל לשוטר שאינו בתפקיד, והוא ישוב בהרחבה בבגדי אזרח לפני שולחנו ושותה מקיתונו ומעיין בעתונו.

בשעה זו טוב ונעים לשבת בדד על יד שלחן עגול קטן בסמוך לחלון גדול שכולו זכוכית רחבה ונקיה, לעיין בעתון טרי, לגמע מן הקפה הריחני והרותח, המחזיק בחומו שעה רבה, ולהציץ בעוברים ושבים המהלכים על המדרכה – בעיקר נערות צעירות בעלות אברים נאים והילוך ריתמי, מכוון, הנאה להן והנאה לעולם. שמאי פינסקי בחר תמיד בשעות הבקר במושב החלון, ותענוגו הגדול ביותר, תענוג רוחני וגשמי כאחד, היה להסתכל בנערות הצעירות העוברות כאן בלי הפסק, ותוך כדי הליכה־טפיפה שלהן, וטלטול מתניהן הרוקדים והמגרים, הן מציצות פנימה, לבית הקפה, ולעיני האנשים היושבים בו, ואם נראה להם הגבר הנכנס לחוג ראיתן, ועין בעין נפגשת… הן מחייכות לעומתו וכמו מזמינות עצמן להכנס ולשתות כוס קפה על יד שולחנו. ש. פינסקי היה בקי בסיקור עינים ורמיזה אחת הספיקה ועשתה שליחותה באמונה לא חסרו נערות על ידו אם רצה בכך. נכנסתי על מנת למצא את שמאי פינסקי, שהכרתיו על פי תמונתו והסימנים שנתן בו יוסף לין: ממושקף, בעל בלורית גדושה, אף יפה וסולד, ושפתים מעוגלות, בשרניות, “שרק לנשיקה נוצרו הן”… ובלבי דקלם את עצמו השיר שהקדיש לידידו הפסל חנוך גליצנשטיין: “הייתה עלי יד־אהובה שלפתה את בחירה, / ותשלח את פיה ותגע – – ורוח השירה / על נפשי עוד נחה”. ואכן, פיו הוא שהנחני בדרך אליו, אל פנתו, ששם ישב לבדו ופניו לרחבה של כנסית הזכרון על שם קיסר ווילהלם, הפונה לרחוב טאואנצין הנחמד, שרבים חובביו; אולי משום שהיה שם מועדון שלום־עליכם, וביתו של הצייר המפורסם והאדם התמהוני, לסר אורי; ואולי משום שבקצהו, בסמוך לככר גולנדורף, עמד “בית הקניות של המערב”, הידוע בטיבו ובישרו, ובעליו היו היהודי הרמן טיץ ובניו.

בית הקפה, שלא כבשעות הערב והלילה, היה נקי ומאוורר היטב, מוצנע היה בשלות השקט כחדר־אורחים בבית פרטי, רשות־יחיד המסבירה פנים ורגילה בהכנסת אורחים. רק אנשם ספורים היו מיושבים כל אחד בקרן זוית שלו; מהם מעינים ברצינות ובישוב הדעת בעתוני הבקר, מהם כותבים מכתבים או רושמים רשימות בפנקסיהם, ואחדים יושבים ישיבה בטלה, ותוך שהם סועדים ארוחת בקר קלה הם צופים ומביטים החוצה ורואים ומסתכלים בשעונם, כנראה מחכים למי שהוא הבושש לבוא.

אולם גדול ואנשים בו מעט נראה תמיד כאילו אין בו איש; ואפילו עשרה אנשים בו, שבחדר קטן וצר היו נראים כצבור שלם, אינם עושים רושם, ונהפוך הוא: אלה רק מבליטים את העדרה של המלאות, את חסרון הרבוי המתבקש כאן.

ש. פ. ישב בחדר המקביל הקטן לעומת האולם הגדול, הארוך והצר; היו כאן הוא ונערת הבאר שעל יד הקיר במגרעת; ותיכף עם כניסתי לאותו החדר ידעתי כי זה הוא!

אף הוא הרים את עיניו מתחת למשקפיו וכוון את מבטו החודר והפקח לנכנס. אפשר שלבו הגיד לו שהבא בא אליו, ואפשר שכבר ראני דרך חלון הראוה הגדול וכבר טבע בי עינו, והיכר ראשון נעשה בהיסח הדעת המקל על ההכרה השניה, שהיא כהמשך מדעת ובכוונה. שעות הבקר הן תמיד שעות של צפיה, ועשוי אדם בשעות הטובות האלה לקבל כל אדם בסבר פנים יפות. הקדמונים ראו בבוקר שעת רצון הטובה לתפלה, לדו־שיח בין האדם לקונו, בחינת ל“בקר רנה”: ו“אתה מוצא שתפלות הצדיקים נשמעות בבקר”. “בקר טוב”, מר פינסקי, אמרתי לו, תוך הושטת ידי לקראתו, משל מכיר אני אותו משכבר הימים. הוא זקף עלי שתי עינים גדולות, שהתמיהה הגדילה אותן, ותלאן בעיני שחייכו לעומתו; שכן אני ידעתי מה שאני רוצה ואילו הוא לא ידע לא אותי ולא את רצוני, על כן היתה ידי על העליונה. ברם לא השהה עצמו בפליאה ושלח לי את ידו הקטנה והחלקה, יד תלמיד־חכם תמימה וענוגה, ואמר לי שב, וסמיך לאמירה שאלה: מנין אתה מכירני? אמרתי לו את שמי ושם עירי שממנה באתי, ותוך כדי כך נתפרש לו הכל. היתה דומיה קלה, אותה שהיית ביניים קצרה שבה נופלת המחיצה שבן אדם לאדם, שרק היתה דומיה קלה, אותה שהיית ביניים קצרה שבה נופלת המחיצה שבין אדם לאדם, שרק לפני רגע היו זרים וקרים איש לרעהו. הוא עכל מהר את הנשמע, הבין אותי ונעשיתי קרוב לו, קרוב יותר משקויתי… הוא הזיז עצמו לצדי, התקרב לי מבחינה גופנית כתוצאה מן הבחינה הנפשית; ובכן, אמר, והניח את ידו על גב ידי, מרוזבדוב אתה. מאותה עיירה בגליציה, וראית אותה, את אדל… ואתה יודע את שירי, גם אתה וגם חבריך, למדתם אותם, כפי שאמרת, בעל־פה – – לו ידעת כמה זה חשוב לי, ומה זה אומר לאיש כמוני… “תרמילי” עשה רושם על הקוראים בעיירה, אמרת; ו“נבצר ממני לנחש אֵיפוֹני”… כן, אני הוא הראשון, שחידשתי את השמוש במלה “איפוני”. ואתה ראית יום יום בילדותך את זו שנבצר ממני לראותה! והוא גמע מן הקוניאק שבכוסית גמיעה קטנה, צפורית, לגם לגימה אחת מן הקפה השחור, מצץ שתים־שלוש מציצות עמוקות מן הסיגאר שבפתחי פיו ואמר: הבית האחרון של “שארית” השפיע עליך ביותר – – והוא חזר עליו בעינים עצומות:

שְׁבִי שְׁבִי וְחַכִּי נָא, אַל תֵּצְאִי מֵאָהֳלֵךְ הָרְחוֹבָה:

בָּעֹולָם הַגָּדוֹל אוֹרֶבֶת לָךְ לִילִית הַשְּׁחוֹרָה…

אַגָּדוֹת הָאֻמָּה תְּסַפֵּר לְךָ אִמֵּךָ הַטּוֹבָה,

וְנֶפֶשׁ רַק אַחַת תִּשָּׁאֵר עוֹד טְהוֹרָה, עוֹד־טְהוֹרָה,

עַל עֶרֶשׂ־יַלְדוּתֵךְ לְרֵעַ נְעוּרַיִךְ, עֲדִינָה!…

– – – שְׁבִי שְׁבִי וְחַכִּי נַא!

והוא הניח את שתי ידיו העדינות על ידי, ונדמה לי כי הוא מניח את כל עצמו על הויתי זו בעירה שהיתה פעם קרובה למציאותה של אדל שם. הפתיע אותו מאד שנמצא אחד בעיירה שהעביר בגנבה את שיריו לאדל והיא קראה אותם בהחבא. אמנם שמרו עליה בקפדנות, תמיד הלך מי הוא בעקבותיה והשגיח עליה שלא תבוא במגע עם הבחורים שהסתובבו בבית הרבי בכוונה לראותה בלבד… אחיותיה הצעירות ממנה הופקדו עלי ונמצאו לרוב על ידה; אבל דוקא על ידיהן אפשר היה להתקרב אליה ולתת לה חומר לקריאה; כי שם, ברוסיה, לא היתה זו עברה אם בנות הרבי למדו רוסית וקראו ספרים ועתונים; וגם ספרים עבריים לא היו בגדר טרפה־פסול. אדל ידעה לקרוא עברית, וגם אחיותיה הצעירות מרים, סימקה וביילה משכילות היו; ואפילו הרבי ר' אהרלי נתפס בצעירותו להשכלה, גם ענד צוארון לבן נקשה וקשר עניבת משי שחורה לצוארו. אבל חותנו, הצדיק הזקן ר' משה’לי, הקפיד מאד על המעשה הזה ובקשהו שבביתו, בנוכחותו, לא ילבש מלבושים נכריים.

לא אחת בשבתנו יחד “בבית מועד” זה, בבית הקפה הרומני, ופינסקי מולי מעשן סיגאר הוונה עבה, התקוע באמצע פיו כמין מוצץ של תינוק מגודל וחולמני, עלו בזכרוני הסוניטות מבית הקפה של יעקב שטיינברג, אותם החרוזים המחושלים, המרוכזים כמין תמצית חזקה של קפה מוקה כבד, וחריפים־מרירים כמוהו. ועלו וצפו לפני פניו הצפודים, הנזיריים, החרושים, של המשורר, שמראה גוילים עתיקים לעורו המעובד, ומתוכם מציצות בחומרה יתרה, משל לכתב־יתדות עוקצני, שסוד עמוק מתעלם בין שורותיו, עינים חדות וקטנות, שקועות בחוריהן כמו במארב, עינים עוינות וזועמות, המזכירות את העינים הסלביות מאד של דוסטויבסקי וטולסטוי, ודמיון מה להן לעיניו חריפות המבט של אהרן דוד גורדון שלנו.

אבל לא היה כל צד שווה לא בגוף ולא בנפש בין יעקב שטיינברג ובין שמאי פינסקי. כי בעוד שפינסקי נאכל וכורסם עד היסוד בו באוירה של בתי הקפה וכלה בעשנם ושאונם. יעקב שטיינברג, ששרשי נפשו בריאים וחזקים היו, והעמיק והלך לתוך עצמו, והתערה בתוך עמו. אכל את המגלה הזאת – את בית הקפה המר והנמהר; שרשו הפורה הכה בסלע הזה, בקעהו בצפרני חדות, ומצץ ממנו את לשדו, חיותו ותנובתו הטובה. הוא עשן רק חצאי סיגריות, ואת המחצית נעץ בשפופרת ארוכה – סגולה לפיחות הניקוטין המרעיל, ובמעשה זה גבר על יצרו והכניעו אם גם לא הכריעו לגמרי. אפשר לומר שישיבתו ב“בית מועד” זה, המועד לרוב לפורענות, ישיבה פוריה היתה והוא הוציא מתוק ממר. אף ישיבתה של המשוררת אלזה לסקר שילר כאן כדאית והיתה לה, שניהם הפיקו מתוך כתלי בית זה את השירים הנאים ביותר, פניני יצירה שקולות וצלולות, בעלות ניב מזוקק, צלול כרוח יער וריח שדה.

בשיריו על בית הקפה מיצה י. שטיינברג את תאות נפשו – השורה התמציתית עד היסוד הרעיוני והפיוטי בה: אף נטף אחד מן הטעם הסגולי לא שייר, ואף עגול אחד של טבעות העשן לא הלך לאבוד, בעוד שפינסקי אבד בבתי הקפה את עולמו וקפח את נפש יצירתו. ותוך כדי מחשבה על יעקב שטיינברג התבוננתי בפניו הצפוריים של ש. פינסקי המוקפים ענני עשן של סיגרו הגדול כביכול יותר מפרצופו, וקראתי בהם פסוק אחד מפסוקי שטיינברג: “וכְנוֹטְפָה מֶרִי בֵּין שִׁנָיו סִיגָרְתּוֹ עוֹד לוֹחֶשֶׁת”. דומה היתה ישיבתו כמי שיושב על כף חייו השוממים, יושב מאונס, כי למטה תהום פעורה לעיניו.

לא קרה שיקדים לצאת לפני שעת הסגירה. לא קם ממקומו כל עוד נמצא מלצר אחד בבית. רק כאשר קם המלצר האחרון והפך את הכסאות על השלחנות, ראשם למטה ורגליהם למעלה, מה שנראה שלא כדרך הטבע, וכבה את האורות בזה אחר זה, יצא גם הוא; לפני מעשה זה לא עזב את מקומו.

הראה מישהו מן המסובים אתו לשלחן סימני לאות וחוסר סבלנות שלאחר חצות, רמזה אחת הנערות כי עת ללכת, כי ידאגו לה בבית, מיד מחה פינסקי, התנגד: מה הבהלה? וכמי שמתחנן על נפשו היה מבקש: אל נא! עוד הלילה גדול! השעה היא רק שתים־עשרה ועשרים; והוא קורא למלצר, הנתון אי־שם בצל, ומזמין עוד הקפה אחת, דבר שלא עשה רושם על שום איש ואפילו לא על המלצר העיף. מביאים בירה, נקניקיות רותחות ומהבילות בשומנן המבריק לחמניות מלוא הסלסלה, סלט תפוחי אדמה ומשקה. חברה מתחילה ללעוס ולבלוע בתאבון מחודש על חשבון של מחר, והוא מטיל כמה וכמה מיצוצים יסודיים בסיגר הדועך, מעוררהו לחיים חדשים, טועם בקצות שפתיו מן הקפה השחור ומן הקוניאק הבהיר, מצחיק את הבחורות בהערה שנונה, והן צוחקות כדי לצאת ידי חובה למארח הטוב.

השעה היא קרובה לאחת; תמו הדברים, גם הסיגרה בפיו עוד מעט ותגיע לקצה. הוא יושב ותוהה ומביט אחרי כל נערה ונערה העוזבת את הבית והולכת אל הלילה שמעבר לחדרים האלה המוארים כבר למחצה. הוא מביט למעלה, אחרי טבעות העשן העולה למעלה, אל התקרה הגבוהה שהרבה נברשות בעלות צורות עתיקות יורדות ומשתלשלות ממנה למטה, אבל גם בירידתן הן עוד נראות גבוהות מדי בכדי להשיגן.

לעת לילה, עם כביון האורות והתפשטות הצללים בזויות, נראית התקרה הרמה, הרחוקה מאד, כממתיקה סוד עם הנברשות המכובות, הדוממות ונחבאות אל הצללים. פינסקי אף הוא הולך ונכבה לאטו, הולך ושוקע לתוך עצמו; דממה יורדת עליו, מין שקיעה של יום סתיו, והוא כמו מחייך אל תוכו חיוך גלוי וחתום כאחד, אותה בת־צחוק קלילה שלאחר ככלות הכל, שקשה לעמוד על טיבה גם לאיש המכיר אותו היטב; ואולי פירושה הוא:

מַפְקִיר אֲנִי אֶת כָּל חוּשַׁי חַיַּי,

חָפְשִׁים. פְּרָאִים, הָיוּ כָּל מַאֲוַיַי.

ושמא הפתרון הוא במקום אחר:

אַהָבוֹת, חֲטָאִים, וְלֵילוֹת גֵּיִהנֹם –

אַך; דְּעִי לָךְ בְּלִי אֵל כָּל הָעוֹלָם רֵיקָנִי,

אֲחוֹרֵי הַחֶדְוָה יְפַהֵק הָאֶפֶס,

בּוֹ שְׁנֵינוּ נִבָּלַע, גַּם אַתְּ גַּם אָנִי.

השעון הרם מעל המגדל של כנסית הזכרון משמיע צליל צלול ועגום: אחת! זה עושה רושם גם עליו. הוא כמו מתעורר מחלום, מרים ידיו מעל לראשו מתמתח, מישר גבו ומשעינו לקיר הספה הרפודה בקטיפה, שלפנים היתה אולי אדומה ועתה היא שחוקה ומחוקה ומזכירה במשוער את צבעה הראשון מימים רחוקים, – כעקבות יופי שגז. הוא עושה הכנות ללכת, אך לפני עשותו צעדו האחרון הוא מחזיק בשולי השלחן כבקרנות מזבח.. הרעיון שעליו ללכת מכאן להפרד מרעיו ולהוותר עם עצמו בחדר אי שם במלון ולהאבק עם נפשו כל הלילה ולזכור, לזכור באונס וברצון את כל עצמו, לחיות בכל פעם מחדש את יסוריו, הריקנות הזאת המלאה עינים, קולות והרהורים, – דבר זה מצמידו למקומו ואינו נותן לו ללכת לבדו אל הלילה האורב לו שם בחוץ:

אָנָּא, אַל תַּעֲזְבִינִי לְעֵת לַיְלָה

בַּחֲבֹק מִסְתְּרֵי נֵצַח אֶת הַנְּשָׁמָה –

לוֹהֲטִים שִׁלְדֵי דְמוּיוֹת בָּאֲפֵלָה

יוֹקְדִים לֵילוֹת־עָבָר תּוֹך הַדְּמָמָה.

בשינה ראה אויב בנפש, ברח ממנה ודחה אותה, עד כמה שאפשר, לאחר כך, למועד מאוחר יותר, ואת שעות הערוּת האריך עד הגבול האחרון ובכוחותיו האחרונים. וכילד קטן השטוף בשעשועים ובמשחק, אמר תמיד לשעת השנה: “עוד לא!” “אחר כך!” שכן השנה וגם הטובה ביותר, חלל ריק היא, ואין בינה ולבין המות אלא אפשרות של התעוררות והתקנה לשינה הבאה:

וְכָכָה אֲפַלֵּל בִּפְשִׁיטַת הַיָּד:

אֱלֹהִים, גְּבִיעךָ שָׁמַרְתִי כְּאִישׁוֹן:

אֱלֹהִים, אוֹר עֵינַי לָעַד,

אֱלֹהִים,אֱלֹהָי, אֵינִי רוֹצֶה עוֹד לִישׁוֹן!

כדברי משורר התהלים: שמרני, אל, פן אישן המות!

 

ו    🔗

אַכסנית הקבע של פינסקי בברלין היתה במלון קאנט, ברחוב קאנט. אבל רק לעתים רחוקות היה לן באכסניה שלו. לרוב היה מתלווה לאחד מידידיו, לחדרו המרוהט, ושם בילה את שארית הלילה בנים־ולא־נים על כורסה או בפאת ספה. הוא לא גרס כוולטר: כי שני דברים ניתנו לאדם משמים נגד פגעי החיים: התקוה והשינה, וקאנט אמר: מן הראוי היה להוסיף גם את הצחוק… לשמאי פינסקי לא ניתן אף אחד מן הדברים הטובים האלה! וגם חסד התפלה ורפואתה מנע הגורל ממנו. שכן תפלה שאינה יוצאת מלב חם ומרוח הקודש אינה מתקבלת, ואין מאזין לה.

הלא כך אמר באחד משיריו:
וְכָל תְּפִלוֹתַי הַתוֹמוֹת נִקְפְּאוּ בַּלֵב / אֵין מִי אֲשֶׁר יַאֲזִין לָהֶן וְגַם יָחוּשׁ הַכְּאֵב".ֹ

כשנכנס לביתו של חבר להמית את הזמן שנשאר עוד מן הלילה, בשום אופן לא נאות לפשוט את בגדיו ולישון במטה כאחד האדם. “לי נוח כאשר לא נוח לי”, אמר מעין הלצה של אמת; “איני סובל לשכב בפישוט ידים ורגלים ואף מחודד כבר־מינן; וגם אחד בששים מן המיתה רב מדי בשבילי”.

לא אחת נתלווה לכותב הטורים האלה לחדרו בשכונת טירגארטן הסמוכה לבית הקפה. צריך היה רק לעבור את קצה הגן מצד שמאל ולחצות את כביש שרלוטנבורג הגדול, ליד תחנת רכבת־העיר “טירגארטן”, פינסקי חיבב מאד את הגן הזה, שבעצם יער עתיק היה עוד מתקופת הונדים, שרידי עממים סלאוויים בגרמניה התיכונה, על גדות השפרה העילי והתיכון, שנלחמו על חירותם ועל ייחודם הלאומי במשך מאות בשנים, עד שלבסוף הושמדו כמעט כליל בידי הגרמנים האכזריים.

עוד בתקופת ה“השתלמות” שלו, היה מתהלך כאן יחד עם ראובן בריינין ועם זלמן שניאור, והיה מתחרה בריצה בין שדרות האלונים, הגבוהים כמין וונדים ענקיים, בשניאור הקל והדק כענף צעיר באביב, ושניאור תמיד עבר אותו והשאירו הרחק ממנו מאחור; שכן פינסקי, עם כתב הרבנות בכיס, לא הצטיין מימיו בכוח ובגבורה. אבל בעל העזה היה, תמיד ניסה את כוחו במה שלמעלה מכוחו בתקוה שיעשה ויוכל. שניאור צהל וחגג את נצחונו הגדול על פינסקי הקטן והחלש ממנו, ובריינין “הזקן” המזוקן, המתון והמיושב כאחד מחכמי אתונה, רואה ונהנה מיפי הנעורים של אחרים.

וכך מספר בריינין בזיכרונותיו מאותם הימים: זכרון עולה על לבי. זה היה בסוף חודש אב שנת תרס“ט. משוררנו ז. שניאור בא מפאריז ברלינה, מקום מגורי אז. באחד הערבים טיילתי עם המשורר ב”גן החיות" כחצות הלילה. האויר היה קריר וצח. בין שדרות האילנות נראו עוברים ושבים זעיר פה זעיר שם; השבילים והמסילות אשר בגן היו מוארים אור רב על ידי פנסי החשמל. בחברתנו היו צעירים אחדים, מפרחי־הכהונה במקדש השירה. אחד מהם שר שירי שניאור בהטעמה מיוחדה, והאריך בפזמון “כן נושקים אנחנו!” “חדלו נא, בחורים, מהיוצרות הישנים האלה!” קרא שניאור בקול, שנשמעת בו גערת נזיפה. וכעבור רגעים אחדים פנה אל החבריה הצעירה כמעט בקול מצווה: “בחורים, נתחרה נא במרוץ בין השדרות, ונראה מי יעבור את מי!” והמרוץ בגן החל. המשורר שמח על ההזדמנות להראות כוחו וחריצותו בריצה מהירה וקלה, והוא היה המנצח בתחרות זו.

מאז עברו כחמש־עשרה שנה. שניאור הלך הלוך וגדול עד כי עצם מאד בשירה העברית החדשה, עטור תהלה ונצחון כאחד מגבורי הרוח התהלך בתוך עמו, מבקש גדולות, יגע ומוצא… ושמאי פינסקי נהיה לגבר שראה עוני וסבל בשבט עברתם של החיים. הוא לא ניצח ולא זכה בשום התחרות ולא עוד אלא שראה את עצמו כבר־מינן חי:

"אָז יָקוּם מֵת בּוּדֵד וְיַעֲזֹב הַקֶּבֶר / בְּכָל חֲצוֹת לַיְלָה עִם קְרִיאַת הַגֶּבֶר…

"אבל הוא התחרה עם המות ויוכל לו… לא נכנע גם אם נחל מפלה אחר מפלה, לא הרכין ראשו בהסתער עליו גלי החים הזדונים. להפך: לקראת כל גל וגל זקף ועוד ביתר גאוה ורוממות רוח את קומתו, וקרא: "הִנְנִי עוֹד בְּעֶצֶם גַּבְרוּת־אוֹנִי. / בְּעֶצֶם חֲלוֹם־עֲלוּמַי עוֹד אֲנִי! / שַׂרְפֵי לַיְלָה לוֹהֲטִים בְּדָמִי. / כְּרוּבֵי־שַֹחַר רוֹמְזִים צוֹחֲקִים לִי! אהבתו הרבה, הבוערת, לנצח שבאשה הנצחית, עשתה אותו ללוחם, ובכחה הלך בדרכי חייו האבלות. בוא, נתחרה בריצה בין השדרות, היה אומר פתאום, והנה הוא אץ קדימה בלהט נעורים, ואינו מביט אחריו אם מי שהוא רץ בעקבותיו; העיקר שהוא רץ ומתחרה עם עצמו.

מה אהב את שעות הלילה המאוחרות, את אפלת השדרות האובדות הרחק הרחק בתוך מעמקי החשכה המסתורית. אהב לטיל עם עוד מי שהוא על שפת השפרה, בגן השקט והמואר רק מעט, ומראהו, כלשונו, כאולם חתונות שרוב האורחים והקרואים עזבוהו כבר, ורק זוגות בודדים עוד נשארו בפנותיו הדוממות, והם מתיחדים עם עצמם וחושבים על החתן והכלה בחדרם.

שבילי הגן היו נהירים לו כשבילי עיירתו בנעוריו, ומקומותיו החבויים ביותר, שרק ספסל אחד עמד שם נחבא אל הצללים המעובים, הליליים, מאד, היו ידועים לו כפנות הסתר בבית הרבי שבשכנותם. בכל גן יש משהו סודי, מסתורי, קדמוני כגן־עדן מקדם; ודשאיו, שיחיו, עציו וחביוניו קוראים במסתרים לאהבה, לדרך גבר בעלמה, כמצות הטבע מאז ומקדם. הלא ערשה הרעננה של האהבה הקדומה, אהבת בראשית בין גבר ואשה, היתה בין עצי הגן; ורוח אלהים התהלכה בגן בעקבות הזוג האוהב הראשון, וקרא לאדם שהתיחד עם אהובתו: איכּה? הגלה לי, אני רוצה לראותך ביחודך המופלא!

זה הלילה השלישי שהוא נלווה אלי ונאחז בי כבעוגן הצלה; חדרו הגדול והנאה והנוח במלון קאנט הטיל עליו אימה, והוא התרחק ממנו, כממקום סכנה.

היה ליל סתו עגום ופגום מאד. משהו בכה בנפש, ביקש תיקון ולא נענה אמר להתפרץ, לצעוק מרה – וכבש את קובלנתו ולא נתן לקולו מעבר. אותה שנה הקדים החורף לבוא וכמו רצה לקחת בחזקה מה שלא מגיע לו עדיין. רוחות לחות ורעות, הנושאות בכנפיהן את המחלה הברלינית המפורסמת, זו “הנזלת הברלינית” הידועה, נשבו בבת אחת מכל שבעת היאורים המקיפים את הבירה האשכנזית, שאוירה קשה, מפני שאדמתה היא משקע קרחון קדום כדעת החכמים: חול, טיט ואבני גרור קרחניות גם חלק ניכר משטח העיר הגדולה הוא אדמת ביצות שיבשו, וכל זה עושה את ישיבת כרך זה קשה.

עם צאתנו מבית הקפה המואר והחם התנפל עלינו הרוח הרשע בכוונה לכבוש אותנו ולהפילנו ארצה, ולטלטל את גופנו, כדרך שהוא מטלטל שם בסמוך לחומת גן החיות, עתון ערב עלוב, שנפל לידיו, והוא עורפו וטורפו וגורפו כחיה רעה את טרפה הקרוע והשסוע. הניר עומד על נפשו, מתנגד בכל כחו, קורא תגר, צועק, בורח ומתחבא באחת הפינות או נדחק בגבו אל הקיר, אבל הרוח אינו מרפה ממנו, משיגו בכל מקום וממלא בו את תאותו.

פינסקי הצנום והרופס, שאימת השפעת עליו, מתכרבל בתוך מעילו החרפי, העשוי אריג מנשסטר רך ומשובח, שכוחו עדיף והוא קל במשקלו; זוקף את צוארונו למעלה מאזניו ומשקע את עצמו עמוק לתוך פנימו הצמרי והמלטף של בגדו, והוא כמתחבא בחיקו הגמיש והחמים. הוא רעד עוד בטרם החרידו והרעידו הרוח, טען נגד הצינה, והמחשבה על הנזלת הרטיטה אותו וגרתה את כנפי חטמו האדום והחד והעטישה אותו; אמרתי לו “אסותא” ו“חיים ארוכים”, ונחה דעתו.

הרוח יללה מעבר לחומת הגן ומעל לגג הגוטי של הכנסיה; החזיקה שם באיזה פח שנתרופף ודפקה בו על מרזב שהתיז מים באלכסון ושפכם על החלונות הצבעוניים, שהחזירו מין נוגה־נגד משונה ומבהיל, נוצרי מאד, מול פנס מעורפל שבאמצע הרחוב הרטוב.

בדידות של אחר חצות עמדה בחוץ. הרחובות השוממים היו מוצגים ככלי ריק. כלל הוא: כל מה שהרחוב גדול יותר, יותר בולטת בו הריקנות ועזובתו מפהקת כמין חית בראשית שפערה פיה לבלי חוק. שני אנשים הולכים וחותרים מול זרם הרוח הלח והמרושע, ובעקבותיהם מתגלגל עתון ספוג מים,שעדיין כוחו אתו לרדוף אחריהם ולהדבק בקצה מכנסיהם המחוברים, מחמת דחיפת הרוח וסחיפת הגשם, לנעליהם הלחות. הרוח צריך לחומר, וכדרך הכוח הרע הוא מתנפל דוקא על החלשים, הבלתי מוגנים – על בעלי המעילים הלא־מעוּלים, הדקים והשחוקים, – אביוני אדם שאין לה מגן וצנה מפני הקור והצינה. וכבר התפלל אחד מסכן שלא היה לו מה יאכל ומה ילבש, והוא משורר יקר בלי אדר יקר, איש בעל סברה, ועוטה מעיל ככברה, ואברהם אבן עזרא הספרדי שמו: “אֱלֹהַי! הַחֲלִיפֵהוּ בְּמַעֲטֵה תְּהִלָה לִי, וְתֵיִטיב הַתְּפִירָה!”

שני אנשים, אחד לבוש שני / והאחד עטוף כעני / עוברים את כנסית הזכרון, בנין רב־מידות העומד ברחבה שבין הקורפירסטנדם ובין רחוב טאואנצין, אחת הפינות הנאות ביותר בברלין שבימים ההם. מגדל הכנסיה הזאת נראה תמיד לרושם רשימות אלה כדוקר את לב השמים בצלבו החד הנישא למרום. פינסקי שעין רואה לו, התעכב רגע על ידה, מדד אותה מלמעלה ואמר: הכנסיות בגרמניה אינן מטילות אימה בצלביהן הרמים כמו אלה שברוסיה, בקיוב למשל, עיר רבת הטומאות והצלבים. הכנסיות בארצות הפרוטסטנטיות אין אימי ימי הבינים צועקים מהן כמו בארצות הקתוליות… הפחד המסתורי, השחור, המתנכל לנפש היהודית, צועקים מהן כמו בארצות הקתוליות… הפחד המסתורי, השחור, המתנכל לנפש היהודית, אנושי כאן יותר, קהה, ואין בו משום איום כמו בארצות הסלביות.

והוסיף: גם פני עשו במערב הם קטלניים פחות, “שגציים” פחות, אין עיני עוינות כל כך כמו ברוסיה, באוקריינה ובפולניה, נוח יותר ליהודי בחוצות פריז וברלין מאשר בקראקוב ובחרקוב. ואפילו הכלב בארצות המערב מסביר פנים ליהודי, וחזותו אינה “גויית־פריצות” כמו בארצות הסלביות, שהשנאה לאדם מישראל נעשתה שם טבע שני, ומצוה ראשונה לפי דתם.

אנו עושים את הכנסיה על־שם הקיסר ווילהלם קפנדריה, חוצים את הכביש הנוצץ בלחותו כראי מלוטש שאורות הפנסים משתקפים בו במהופך, והננו מתקרבים בחפזון אל תחנת הרכבת “צוֹא” הסמוכה. פינסקי מתחשק לו להכנס למסעדה שבתוך התחנה ולטעום משהו חם. לדעתו אין מקום מענין יותר מאשר תחנת רכבת לאחר חצות. האנשים הנוסעים למרחקים הם נוחים לבריות, אינם קשורים בדלת־אמות שלהם, ויש בעיניהם ניצוץ של הפקר העושה אותם נדיבים ואנושיים מאד. בדרך מוכן כל אדם לעזור לזולת ולותר לו עד כמה שאפשר. קל לקשור קשרי ידידות ברכבת ובאניה, וגם הנשים ותרניות יותר בדרך מאשר בביתן. הדבר מתחיל כבר בתחנה, בבית הנתיבות הפתוח לארבע הרוחות; רוח של הפקרות קדומה מנשבת כאן, אין שער ואין דלת נעולה, ואדם לאדם נעשה קרוב כמו בשעת הסכנה.

לא נכנסים למסעדה. הציץ פינסקי פנימה, ראה שאין איש הראוי לתשומת לב וחזר בו מרעיונו הראשון. הוא הסתכל בעוברות ושבות בפרוזדורים והסתפק לפי שעה בכך. היו כמה רמיזות של הצעות מפורשות, אבל הוא לא נרמז, לא לכך התכוון. עומדים היינו תחת גגון וחכינו עד יעבור זעם הגשם, שפסק והתחיל בכל פעם מחדש. הוא הצית סיגרה חדשה, ובקש מחסה ומסתור מרוח הפרצים שחדר מכמה חזיתות, התרוצץ מזוית לזוית כמשחק עם חבריו במחבואים, ותמיד מצא דוקא את אלה שפחדו וברחו מפניו.

מכאן, מול משחק האורות של בית הנתיבות הרם, נראית הכניסה לגן המסוער, שהרוחות סורקות את ראשי אילנותיו בעל־כרחם כמין “מערת פריצים” אפלה משכן רוחות רעות ומכשפות איומות. ברש"י למדנו בנעורינו: כי מי נתון באור אינו רואה למי שנתון בחשכה, ומי שנתון בחשכה רואה למי שנתון באור. בודאי ראה אותנו הגן השרוי בחשך, אבל אנו לא ראינו כלום ממה שהתרחש אותה שעה בין עצי הגן הבוכים איש על צוארי רעהו.

כאשר חדל מעט הגשם יצאנו מבית הנתיבות ללכת הביתה; נטלנו עצמנו לצד ימין,או שהוא, הרוח, לקחנו בחזקה לשם, מפני שקשה להבחין בשעת משב רוח חזק מי מוליך את מי בדרך ומי מתנגד למי. כל אחד רוצה לאמוץ, לדחוף את מתנגדו הצדה ולהגותו מן המסלה. הגענו לפתח השער של גן החיות ולא ראינו לא את הפיל ולא את בת היענה, שברגיל הם נצבים בכלוביהם בסמוך לכניסה וכל אחד עוסק בשלו.

החיות שמעבר לחומה הגבוהה, מהן נמו שנתן בכלובים ובמערות, ומהן צרחו, נהמו, רטנו וקראו תגר על מי יודע מה. השעה שתים אחר חצות. הגשם פסק, ירח מוגדל ונפחד יצא מבין קרעי עננים רדופים, הציץ ישר לתוך הפנים שלנו ושוב נתכסה בין ערמות סמרטוטים שנערמו עליו ולא נתנו לו לצאת לאויר העולם.הטירגארטן על כל יקומו נחבא אל צללי אילנותיו השחורים ושתק שתיקה רבת רחשים ולחשים טעוּנת סוד. רק הרוח הער לעולם עבר בין העצים כמלך הבלהות בשירו של גטה, ושיח לו עם כל מי ומה שמזדמן לו בדרך הילוכו.

אורות פנסי החשמל מנצנצים ומפלבלים באופל, ואף־על־פי שזרוע האור מסביב, החשכה רבה ממנו, וברוב המקומות ידה על העליונה. דומה שתי רשויות כאן ואחת נוגעת בחברתה ומכניעה אותה. שני יהודים הולכים בליל סגריר בלב לבה של בירת אשכנז, הולכים צמודים איש לרעהו; הקשיש מפחד ונלחץ אל הצעיר ממנו, אוחז בזרועו, ומסמיך עצמו אליו כתינוק אל אביו. הרוח מיללת בין העפאים המוכים, האלונים הגרמנים הגבוהים והגאיונים נאנקים, “ושר היער”, הבלדה המאוימת של שר השירה הגרמנית, י. ו. גטה, נקראת כאן כמו מאליה:

מִי הוּא הָרוֹכֵב בַּסוּפָה בַּחֲצוֹת? –

הָאָב הוּא עִם בְּנוֹ. בִּזְרוֹעוֹת אַמִּיצוֹת,

יְאַמְּצֶנּוּ הַלָּה יְחַבְּקֶנּוּ חָבֹק

וּבְיָד חֲזָקָה, וְיֵחַם לַתִּינוֹק;

הולכים על גשר צר ומקומר, גשר הסכר של השפרה, משמאל תחנת משטרה קטנה, נחבאת אל העצים. אור צהוב, לילי, מנצנץ בחלון הסורג הצר. לא יישן שומר החוק והסדר הגרמני; שכן “אי־סדר גרוע מפשע”, אמר אותו גטה, רבם של האשכנזים. סדר מוכרח להיות, ואם יקרא מי שהוא פתאום לעזרה; זונה, שכור, או סתם אדם מעוול; מי שהוא יפיל עצמו המימה, כי יברח מן החיים אל זרועות המות, על כל דבר פשע ורשע שיעשה אדם באדם, – הבחורים הבלונדיים הללו, למודים ומאולפים היטב לעשות דין בפורעי החוק והסדר, יקומו חיש מהר ממקום, יקפצו לתוך הרכב העומד מוכן ומזומן לפני הבית, ויגיעו ב“ניידת” שלהם תוך זמן קצר למקום המעשה, ויעשו את חובתם כלפי האדם שהוא בצרה וקורא “הצילו!”

השנה היא שנת 1928 למספרם, המדינה הגרמנית עודנה מדינה של חוק ומשפט, קהיליה דימוקרטית, והמפלגה הסוציאל־דימוקרטית שולטת בארץ הזאת. החיה הנאצית עודנה סגורה בסוגרה כארי וכנמר, כזאב וכדוב בגן החיות הזה. אמרתו של הפילוסוף־המשורר פרידריך ניצשה: “הכל מותר, אין שום דבר קדוש”, היא לפי שעה רק תיאוריה של “האדם העליון”, של הגזע הנבחר, זה מלך־הבלהות בדמות אדם.

דכי אויר חזק פרץ בנהם מחריד מעמקי ים העצים, טלטל את היקום טלטלה עזה, אחז בבלוריתם המסוערת של האילנות ופרע כל חוק בסדרי הטבע:

– מַה תִּירָא, הַיֶּלֶד, פָּנֶיךָ תַּסְתִּיר?

– אָבִי, שַׂר הַיַּעַר כְּלוּם אֵינְךָ מַכִּיר?

בְּרֹאשׁוֹ לוֹ עֲטֶרֶת, זָנָב לוֹ שָׁחוֹר.

– מַטְלִית עֲרָפֶל הִיא, בְּנִי, עַל פְּנֵי הַיְאוֹר.

מתחת לגשר, באפיק הצר שבין דפנות האבן, בין בריחי ברזל ועמודי בטון, בתוך טבעות ושרשראות שכל אחת יודעת את מקומה ואת תפקידה, ממלמלים המים השחורים האיומים של תעלת השפרה; מתחבטים אל הברזל, העץ והאבן הגודרho את דרכם; חובטים בהם מטיחים ראשם בקירו, מתחככים בהם ונהדפים לאחור: הלא היא המלחמה שאין לה הפסק בין הרך והקשה, בין הצור ובין הגל! דוממת וקרה האבן כמות, ואילו המים, ההולכים וקולחים ונעצרים פה ושם בדרכם, אינם משלימים עם המכשולים ועם השתיקה הזאת העקשנית והערמומית של החומר הנוקשה, הבוטח בכוחו מתוך זלזול באחרים, ורואה עצמו עיקר ועליון על כל. הרוח שפסקה לרגע קט וכמו כרעה נפלה לארץ, נעורה שוב מאפסים והחלה לנגוף בעצים הנחים מרגזם; עננים שחורים הגיחו מאחרי האופק שהתבהר והחשיך חליפות והילכו אימים על פני המים. ענן אחד, כבד וזעום ביותר, התנפל על הירח שהוציא ראשו הקורן מבחין מפלשי עבים, בלעו תוך כדי רדיפה אחריו, ושוב לא נתן לה ללבנה הנבהלת להתחמק מפניו. רגע קט עוד נדמה שתצא בשלום מידיו הגסות, הנה פלסה לה שביל צר בין שני עצים רמים שהסתכלו במשחק הזה בנשימה המבוהלת, הקיפוה מכל עבר, והטילו את עצמם עליה כמין שק שחור ומעובה ובלעוה חיים:

אָבִי, הוֹי, אָבִי, כְּלוּם רוֹאֶה אֵינְךָ

אֶת בְּנוֹת שַׂר הַיַעַר שָׁם בַּחֲשֵכָה.

(תרגום טשרניחובסקי)

רשרוש זהיר ומגשש על האדמה בין העצים. אי שם, מצד “היאור החדש”, נשמע לחש־רחש וצעדים של בני־אדם… כמין קולות כושפים נישאים ברוח ומגיעים לאזן הערה והפקוחה. אנו הולכים בשביל שעל יד שפת היאור ומבחינים לאור פנס קלוש בשתי דמויות, זוג נאהבים המספרים על ספסל מובלע בין שני אילנות ומתעלסים באהבים. הוא, פינסקי, נעשה כמין שותף להם, כאילו בשבילו נראה כל הענין הזה; הוא מעמיד עצמו פתאום, מפנה פניו כלפי אותו צד ואותו מקרה, ואומר: “נלך לשם!” ותוך כדי דבור הוא מרפה מזרועו של חברו ונוטל עצמו ללכת “לשם”. חברו שמטבעו אינו אוהב הרפתקאות של שטות, תופסו בבגדו בחזקה ומצווה: לא! סכנה! נלך הביתה, גשם מטפטף שוב, עוד מעט ויהיה שטפון! הוא מציית בעל כרחו והולך אחרי חברו בלי חמדה, נגרר אחריו כילד סרבן שאינו מוותר אבל גם אינו עומד עוד בתוקף על דעתו. באין ברירה הוא הולך לכוון האור הזורח מן התחנה הקרובה, וכהולך שלא בטובתו הוא הולך לאט, משל מפגר הוא אחרי רגליו, לא הוא ערב להן ולא הן ערבות לו. כל אונס עונש הוא, ואין אדם עושה דבר לאנסו מבלי שיתקומם וימרוד בנפשו.

עמוק בגן, בחביון השיחים, מי שהוא גונח ומי שהוא כמו מתיפח… כמין בכיה חרישית מתגלגלת ובאה – קריאות תענוג גדול עצור, שהוא כמיצוי כל האונים העצורים וסגורים בדם ובבשר, ומפרכסים לצאת, לפרוץ, ואינם יכולים. כי משהו עז וחזק משנק אותם, דוחקם למעמקי מעמקים ושם הם כלים ואובדים.

הוא האט את הילוכו, רופף את צמידותו לזרוע חברו; עמד והקשיב רב־קשב, כמו שלח קרני מישוש אל הנעלם, כמו חידד ולטש את כלי השמע שבנפשו. משהו קרא לו, משך אותו בכוח, ואמר לו בקול מצווה: “בוא!” ולפתע פתאום, בהחלטה דחופה, הכרחית, כהשתער נחשול על אניה בלב ים גועש, הוא מנתק עצמו ממלווהו בבת־ראש, הודפו מעליו בכוח, נקרע ממנו, ומשאירו לבדו באמצע השביל והולך בהתגנב לשם, למקום שתאותו הבלתי־מרוסנת מוליכה אותו. הוא עובר על מקום המעשה המסתורי, מתעכב קמעה אצל ספסל מטושטש אחד מחמת חשכה, מדליק לו סיגריה לתומו, מאיר לרגע קט את האופל בכמה גפרורים שהוא מציתם בזה אחר זה, ואפשר שראה מה שדימה לראות.

בחזרו משם הוא איש אחר: מחייך, נוח, משהו בא בקרבו על סיפוקו, מתיחותו רפתה, הוא מרוצה, הוא רגוע מאד:

בְּמִדְרוֹן הַר־פְּרָצִים, בְּקִרְבַת הַלֹּעַ –

מָצָאתִי מַרְגוֹעַ.

והנה הוא משלב שוב זרועו הרזה, הדקה והצרה כענף צעיר, בזו של חברו; דבק בו כבתחלה, ושניהם הולכים יחדו הליכה תואמת, מקרבת לבבות.

כאשר הגיעו השנים לרחוב קלאוּדיוּס ונכנסו בשער הבית מספר 28, צלצל שעון העיר שברובע מואבית שלוש פעימות צלולות ועגומות, כדרך שמצלצלים מאז ומעולם כל שעוני העיר בשעות המאוחרות של לילות סתו קודרים וגשוּמים.

 

ז    🔗

הוא ישב בפאת ספה, דומם, מכונס אל פנימיותו המהורהרת כצפור רטובה שנשמטה מקנה ההרוס ברוח; השעין גבו לקיר ועיין בספר שירי אלזה לסקר־שילר המקובצים, בהוצאת קורט וולף בלייפציג, שהיה מונח על השלחן.

דפדף ורפרף בקובץ הגדוש, חזר והביט בציור השער: – בחורה מרכינה גופה לזרועות בחור, והיא כמאספת את עצמה אל לבו. קוים סבוכים, שחור־לבן־אדום בערבוביה הרמונית; עטיפות אכסוטיות מובלעות זו בזו, ובשולי השמלה של הבחורה מין בסיס ארגמן בוער, שממנו יוצאת צורת הרגלים בהבלט יתר מאלה של הגבר, שהן רק מרומזות ומסומלות ומכוונות לרגליה של הנערה, המזכירה לנו את דמותה של רות המואביה בדברה אל בועז:

בְּעִמְקֵי נִשְׁמָתִי פּוֹרְחִים מָתוֹק מַבָּטֶיךָ / וּמִתְמַלְאִים, / כַּאֲשֶׁר עֵינַי נוֹדְדותֹ אֶל הַשְּׁנַת – / בִּבְאֵר מוֹלַדְּתִּי, / עוֹמֵד מַלְאָךְ, / הוּא שָּר אֶת שִׁיר אַהֲבָתִי, / הוּא שָׁר אֶת הַשִּׁירָה רוּת.

או השיר “בועז”:

רוּת מְבַקֶּשֶׁת בְּכָל מָקוֹם / דְּגָנִיוֹת שֶׁל זָהָב, / בְּעָבְרָה עַל סֻכּוֹת שׁוֹמְרֵי הַלֶּחֶם – / הִיא מְבִיאָה סוּפָה מְתוּקָה / וְחֶפְצֵי צַעֲצוּעִים מַבְהִיקִים / עַל לִבּוֹ שֶׁל בֹּעַז: / כָּל זֶה סוֹעֵר גָבוֹהַּ־גָּבוֹהַּ / בְּגַנֵּי הַדָּגָן שֶׁלּוֹ / לִקְרַאת הַקּוֹצֶרֶת הַזָּרָה.

את השורות האלה קרא פינסקי בעל־פה שעה שהוא מסתכל ארוכות בעטור של השער, מעשה ידיה של המשוררת המחוננת ורבת הטעם והחן בעיטור וברישום לירי קל. “השירים המקובצים אני נותנת במתנה לאמי היקרה ולנכדה פאול. את תמונת העטיפה, שאני ציירתיה, אני נותנת במתנה לפרנץ מארק”. כך כתוב בעמוד הראשון של ספר השירים הגדול. פינסקי הכיר את אלזה לסקר־שילר בתקופתו הראשונה בברלין, עם החלה לעשות בשירה הגרמנית החדשה בפרצה לה דרך לעצמה, “למאגיה השחורה” שלה, כדברי פרנץ ורפל, ו“תמיד היתה מוכנה להביא ישע ונחמה לזולת, אהבה ואחוה לכל אדם”. ש. פינסקי מצא בה אחות־נפש, ידידה נאמנה שעמדה לו בשעת דחקו.

אז, עם הופעת המהדורה הראשונה, קיבל פינסקי מידי המשוררת את הספר במתנה, והוא עודנו שמור אתו בביתו בלונדון. הוא ידע את השירים בעל־פה, כשם שידע פרקי תהלים, שירי היינה ושירי ביאליק בעל־פה, מלה במלה. אבל הפגישה עם הספר הזה פה היתה לו אפתעה נעימה, משל נפגש במקרה עם אהובתו משכבר אחרי הרבה שנים של פרידה. הוא הפך בו והפך בו ושוב לא הוציאו מידיו. מתוך מציצות תכופות של הסיגר העבה שבפיו ולפי הבעת עיניו מאחורי משקפיו, אפשר היה לקרוא את הרושם שעושה עליו כל שיר ושיר וכל הקדשה הכתובה בו. אלזה לסקר־שילר היתה נדיבה מאד בהקדשות, בחלוקת מתנות לידידים; היה זה אצלה מין “עבודה” מיוחדת, פולחן, מעין חלוקת שיריים של הרבי לחסידיו המקורבים ביותר, אנשי שלומו, אלזה לסקר־שילר, שלבה פתוח היה לארבע רוחות העולם, והלכה תמיד לאדם וקראה את האדם אליה, לא נתנה מתנות אלא לראויים להן, אלה שהוקדשו לברכה זאת. ההקדשה היא העלאה והאצלה, והוא חלק מן השיר גופו, המשכו של השם, ויש וההקדשה היא נושאו של השיר עצמו.

בת־צחוק של זכירת נשכחות עלתה בפניו עם הקריאה; בודאי ראה עצמו אי־שם במעלת “הנסיכים”, “הפרשים הכחולים”, “האבירים” “האוהבים הטהורים”, “בני המלכים השמימיים”, וכדומה, – תארים שנתנה המשוררת לטובים לפניה.

הזמן זרם, אך שמאי פינסקי לא הביט אף פעם בשעונו בשעת הלילה; כמדומה לי שלא היה לו שעון כלל; ואולי השאירו שם על ארון הלילה בהוטל קאנט, והוא הולך שם בסמוי ואיש לא מביט בו. ויכול שלא הלך אלא עמד בסיפרה אחת, אי־שם על אם המעגל, בין שלוש לארבע, עוד מלפני שנה ומעלה ביאס, בקישינוב, בטשרנוביץ, בבוקרסט, או בלונדון שעל שפת התמזה, בצאתו אל התימזה “להתיחד עם נפש היאור הערירה”, והוא “חולם אהבה לאלף שנים”.

הוא היה חסידה של שירת אלזה לסקר־שילר, אחד המעריצים הנאמנים ביותר שלה, והיה אומר: “אלזה לסקר־שילר היא לא כרון אלא טבע”. ואכן שירתה דברה לכל הלבבות כטבע וכגורל, וללב משוררים יותר מכולם. מורגשים בכל שיר ושיר שלה יד קלה וכלי אמן מחושל, ודבריה מנגנים עמוק עמוק במעמקי נפשנו כזו של היינה ושל רילקה.

שיר אחד משיריה המופלאים ביותר היה שגור על פיו והוא חזר וקרא בו לעתים קרובות – “יונתי השוחה בדמיה שלה”, שהוא מעין מוטיב ותשובה לשירו של ידידה הגדול ריכארד דהמל, וואריאציה על הנושא: "טאובּכן, דאס אין זיינעם אייגענען בלוטע שווימט:

וַיְהִי בְּקָרְאִי דְבָרִים אֵלֶּה אֵלַי,

זָכַרְתִי אֲנִי

אֶלֶף שָׁנִים אֲשֶׁר לִי.

תְּקוּפוֹת קֶרַח נָגוֹזוּ – חַיִּים שֶׁל חַיִּים,

אַיֵּה מֻנָּחִים הַחַיִּים שֶׁלִּי

וְחוֹלְמִים עַל חַיַּי?

בְּחֵיק כָּל הָעֲמָקִים אָנֹכִי שָׁכַבְתִּי

וָאֲחַבֵּק אֶת הֶהָרִים כֻּלָּם,

וְנַפְשִׁי שֶׁלִּי לֹא חִמְּמַתְנִי מֵעוֹלָם.

לִבִּי הוּא הָאֵם הַמֵּתָה,

וְעֵינַי, יְלָדִים עֲצוּבִים

מְשׁוֹטְטִים עַל פְּנֵי כָּל אַרְצוֹת תֵּבֵל

בַּת יוֹנָה הַשּׂוֹחָה בְּדָמֶיהָ שֶׁלָּהּ…

אָכֵן, מִלִּים אֵלֶּה הֵן נְטָפִים רוֹתְחִים,

הִנָּן גְּוִיעָתִי הַדּוֹמֶמֶת

בַּת־יוֹנָה הַשּוֹחָה בְּדָמֶיהָ שֶׁלָּהּ.

קוֹלוֹת שִׁבְעָה בּוֹכִים יוֹשְׁבִים בַּלֵּילֹות

עַל מַעֲלוֹת הַשַּׁעַר הָאָפֵל

וְהֵמָה מְחַכִּים.

עַל הַמְּשׂוּכָה הֵם יוֹשְׁבִים

סָבִיב לַחֲלוֹמוֹת שֶׁלִּי

וּמַשְׁמִיעִים קוֹל.

וְעֵינִי הַחוּמָה עֲצוּמָה לְמֶחֱצָּה

מְלַבְלֶבֶת עַל יַד חַלּוֹנִי

וּמְצַרְצֶרֶת –

יוֹנָתִי הַשּׂוֹחָה בְּדָמֶיהָ שֶׁלָּהּ.

 

ח    🔗

גם בימים הטובים ההם, והמשוררת יושבת בטח במולדתה הגרמנית, והיא נאהבה ונערצה על המון קוראHם וידידים לרוב, לא ידעה איה ביתה ומולדתה: אם על שפת הוופר והריין, ואם על גדות הירדן ושפת הכנרת. בברלין נכספה נפשה לבית אלהי אבותיה בירושלים, “שאלהים בנה אותה מעצם אחת ויחידה שלו”… והיותה בימי השואה והמלחמה פליטה בירושלים, ברחביה, נשאתה רוחה הסוערה ולא־נוחמה לבית אמה באלברפלד, בחבל הריינוס, שזרם בשלות השקט כמו בימים העתיקים. אבא־ריין אב־חורג והורג היה מאז ומעולם ליהודים ששכנו על גדותיו, כמסופר בתולדות היהודים בארץ גזרות רעות ואכזריות זאת… אבל המשוררת היהודית בלשון אשכנז, שמעה רק אגדות נושנות שובות לב מפיו של אותו “זקן” כביר־כוח, ולבה הגדול המה לו בהמון רחמיו ונגוניו: “בבית אבותי עתה גר המלאך גבריאל; בכל פנימיותי הייתי רוצה להיות שם אתכם יחד (השנה היא 1942…), ומתוך מנוחה שלמה ומבורכת לחוג את חגכם, שעה שהאהבה נכנסת לתוך דברינו”. בהערב שמשה של המשוררת, והיא כבר חשה את קרבת הקץ, ראתה במחזה את ילדותה המאושרת על נהר ווּפר בגרמניה, המכינה ליהודים את “הפתרון הסופי”… נפתחו לה השמים “ובתמונות הוד ושלל צבעים נגלו לה החיים עד העולם!” אבל למזלה הקיאה אותה אדמת הדמים אל אדמת ארץ־ישראל, זו שראתה בחזיונותיה הנהדרים ביותר בבלדות העבריות שלה… אבל לא זכתה המשוררת הגדולה להתנשאות, ולא מצאה כאן חיים חדשים, ולא ראתה בנחמה ובתקומה; אלא אל כל אשר נשאה עיניה ראתה מות וקפאון, אבנים מתות, סלעים זעומים, תהומות חשוכות הפוערות את לוען כחיות בראשית, הרים קשים ורוח חיים אין בהם: “אני מהלכת בין קברים, – מאובנת היא עירנו הקדושה, תהומות צופות קשות בפני הנודד, והוא צולל ושוקע בלילותיהן הקשוחים”.

פעם שמעה בלבה הד קולו של “סלע־עמה הצועק כלפי מזרח…” ואז האמינה כי כוכב גדול יפול אלי חיקה, והעולם יגאל באהבה, ויעקב ועשו יפרחו יחדיו בחסד אלהים! והנה הגיעה אחות רחל ואסתר לארץ חלומותיה המתוקים והעסיסיים מאד, הציגה כף רגלה הענוגה על מרבדי המזרח היקרים – וחייה כולם הפכו כאן לגיהנם, לחלום בלהות ולמציאות שחורה. לא רק שלא העשירה פה את אחרית ימיה, לא הוסיפה חזון ואמונה, אלא גם מה שהיה לה מכבר, שהביאה כנכסי־צאן־ברזל אתה משם, מן המולדת ה“אהובה והזהובה” נלקח ממנה:

וְכָל תְּמוּנָה, אֲשֶׁר בָּעוֹלָם הַזֶּה לִי רָכַשְׁתִּי

אָבְדָה לִי כִּפְלָיִם, אַף זוֹ שֶׁבְּלִבִּי רָחַשְׁתִּי.

וכמקרה הזה, ומוטב שנקרא לו גורל רע, קרה לידידה המשורר העברי הציוני שמאי פינסקי. אף הוא ראה כל ימיו בחזון את ציון המצוינת, חלם שיבת שבותה, ראה עצמו כאורח נטה ללון בארצות הקור והערפל, ונשא נפשו ועינו לארץ מזרח השמש:

כִּי הוֹלֵךְ אָנֹכִי לְאֶרֶץ־הַמִּזְרָח

מֵאַרְצוֹת הַשְּׁקִיעָה…

כִּי הִנֵּה הָאָדוֹן, אֵל־אַרְִי, לִי קוֹרֵא

לְכַהֵן פְּאֵר תַּחַת שֶׁמֶשׁ הַזָּהָב:

לָסֹל מְסִלוֹת וְלִבְנוֹת אֳרָחוֹת,

וְלַחְצבֹ בִּסְלָעָיו,

בֶּהָרִים לִי אֶחְצֹב נְעוּרִים חֲדָשִׁים…

אך בבואו לארץ המזרח – שקעה לו השמש פתאום והחשיך לו בדרך:

וְנַפְשִׁי בִּי תִכְמַהּ לְלֵילוֹת־אֵירוֹפָּה

וְגַוְנֵי הָאֹפֶק בְּדָמִי יִלְהָטוּ –

הַמַּעֲרָב יִתְלַקֵּחַ, אַךְ סְבִיבִי בַּמִּזְָח

הַצְּלָלִים יִנָּטוּ…

וְאֶבְכֶה מְרוֹרִים אָז פֶּתַח הָאֹהֶל

עַל גְּבֶרֶת־לֵילוֹתַי, שׁוֹקְקָה הוֹמִיָּה,

וְנַפְשִׁי תִּתְגַּעְגֵּעַ בְּאֶרֶץ הַמִּזְרָח

לְאַרְצוֹת הָשְּׁקִיעָה

אשר ביילין ידידו כותב: “דוקא כאן, בארץ שאהב אותה בכל נימי נפשו ושבשבילה עבד ועמל, לא מצא לו מרגוע. בכליון עינים חיכה ליום שבו יוכל לחזור לרומניה ולהמשיך בעבודתו”.

גם אלזה לסקר־שילר וגם ש. פינסקי ברחו מחמת המציק לארץ הנבואה; אך הם הביאו אתם את מצוקת נפשם הגלותית ושוב לא השתחררו ממנה לעולם. הם נשארו פליטים, גולים ממקום חיוּתם ופיוטם, וחכו בכל יום לשוב לגבולם, זו לגרמניה וזה לרומניה… אלזה לסקר־שילר ישבה לפני “הפסנתר הכחול” “כאילו לא ידעה תו ונגון מימיה”…ושוב היתה, כמאמר פטר הילה מעריצה,“מעין דבורה, בעלת תנופה כבירה”…

פינסקי, שעוד בראשיתו ראה עצמו כנביא – נסתלקה שכינתו, והוא “התפלל בפשיטת היד”: “אלהי, איני רוצה עוד לישון”… והתחנן כעני בפתח: “אני נושק כל רגע בעולם החי, היפה, החי מכל עולמות שמים, / מנצחך קלוף לי עוד ימים, שדי / עוד קצת לילי־חן לחגיגת תום חיים”. שניהם פחדו מן השינה הנצחית – מן המוות, ושניהם רצו לברוח מפניו “תרשישה”, – אל מעבר לים.

ברשימתו: “שמאי פינסקי האיש והמשורר” כותב הידיד ישראל זמורה: “הוא לא שכב לישון, אלא אם כן השינה עצמה קפצה עליו: הוא לא נח, אלא אם לא הצליח למצוא עוד דבר שמנע ממנו מנוחה, שהיתה אצלו, כנראה, כמין קרבת המות שלא הודה בו, ששלל אותו בלי אומר ודברים, אלא בהשתקה בלבד, אפילו בהשתקת הרהור כל שהוא עליו. ואמנם, מצא תמיד איזה גורם לדחות את שעת השינה ולמנוע מנוחה מנפשו”. ספר השירים המקובצים של אֶלזה לאסקר־שילר נתן לו הפעם עילה לכך, הוא קרא בו בעניין רב כאילו זו לו הפעם הראשונה; וכל שיר מתח את עירותו והרחיקו מחוץ המנוחה. פתאום חזר אל ההקדמה של פטר הילה והתחיל לקרוא בקול ובהטעמה יתירה, לא רק למענו, אלא גם למעני ולמען כל העולם כולו, שבא והתייצב לנגדו: "אֶלזה לאסקר־שילר היא המשוררת היהודית; היא בעלת תנופה כבירה, מעין דבורה. כנפיים לה וכבלים לה, צהלת ילד בנפשה עם אש יוקדת של כלה צנועה ומאושרת. דמה עייף מאלפי שנות גלות ועלבונות ישישים, עתיקי ימים. רוח הפיוט שלה הוא יהלום שחור, והוא חותך במצחה עד לכאב, וגדול הכאב מאוד. היא הברבור השחור של ישראל, הסאפפוֹ, שהעולם נשבור נשבר לה לשניים, קורנת כה תינוקית, ואפילת קדומים בחובה בליל שערה משליג חורף לבן, שורה היא עם עתיקא קדישא – יהוה. אֶלזה לאסקר־שילר היא רעמה אפילה־מרשרשת על ראש־יהודים בוער בתאוות יצרים לוהטת; ונגע בה משהו בדומה לשיר העם האשכנזי, כמו רוח בוקר בחוצות הנרדים של השולמית החמודה להפליא. אכן, נשמתה של אֶלזה מתנוססת בשלל צבעי הערב של ירושלים, כפי שציינה זאת פעם בהצלחה רבה.

משוררים יהודים, פיטנים יוצרים מדם יהודה, נדירים הם מאוד. לא דבר קל הוא לשמור על שלהבת נשמה עתיקה, על כוחה הקדום, והיא, על אף כל העלבונות והיגונים, תישאר שקטה ושאננה".

הוא גמר לקרוא, אך בקרבו פנימה עוד נמשכה בת־קולה של קריאה זאת. הוא הכיר את פטר הילה, זה הפוחח ופורק־העול, שהיה משוטט על פני אירופה ורוחו טובה עליו תמיד כמי שהולך לקראת פלאים. היה כולו הברקות, שנינה, וניצוצות פורחים, ואילו להבעה מליאה וליצירה שלימה לא הגיע אף באחת מיצירותיו. הצטיין באפוריזמים השנונים שלו, שקלעו למטרה. ואכן, גם רשימתו החריפה על אֶלזה לאסקר־שילר היהודיה היא יותר אפוריסטית, אימרות־כנף קולעות אל השׂערה, ממאמר בקורת; וּודאי שאין בה ניתוח מעמיק לחדרי הנפש של יצירתה, לשורשי שירתה של משוררת מקורית ומחדשת זאת.

…הלילה עוד מעט ויגיע לסופו. סימני ליאות גדולה החלו לתת אותותם בפניו הנופלים, שהלכו ונתמעטו, הלכו ודעכו מחמת אפיסת הכוחות. העיניים שמורותיהן נתרפפו כמו אצל תרנגולת עם ערב, שעה שמהדסת ומתישבת לה על שלבי הסולם אי־שם בפרוזדור אפלולי. הספר המוחזק ביד נמשך מחמת כבדו למטה וחישב בכל רגע לפול ארצה. אבל הוא, כמו נר לפני כבותו, התאושש מפעם לפעם ושב והחזיקו בשארית כוחו. הנה הפך בו הפיכה חדה והגיע אל “שיר מותי”; והוא התעורר, נצח את עלפונו הקצר, פתח וקרא בקול רם, כמי שאומר לעצמו: עורי, נפשי, דברי שיר:

הַלַּיְלָה הוּא רַךְ מֵרֹך רוּחַ הַוְּרָדִים;

בּוֹאָה, וְיָדֶיךָ הַשְׁתַּיִם הַגֶּשׁ לִי.

מְאֻחָר מְפַעֵם לְבָבִי,

וְדֶרֶךְ דָּמִי

נוֹדֵד וּפוֹנֶה אַחֲרוֹן הַלֵּילוֹת

וְהוּא קָרֵב כֹּה רָחוֹק וְנִצְחִי הוּא כַּיָּם.

וְאִם אָהֹב אָהַבְתָּ אוֹתִי מְאֹד –

נָא קַח הַצּוֹהֵל בְּיוֹתֵר מִיוֹמְךָ

וְהַב הַזָהָב לִי לֹא עֲמָמָהוּ כָּל עָב.

מִכְּנַף־אֶרֶץ־לַיְלָה עוֹלוֹת מַנְגִינוֹת,

אֲנִי הוֹלֶכֶת, אֲנִי בָּאָה,

אֲנִי נַעֲשֵׂית חַיִּים,

וְחַיִּים עַל חַיִּים יִתְרַפְּקוּ

עֵת הַכּוֹכָבִים בְּגַן־אֵל מִמַּעַל

יְעַרְסְלוּ אֶת בְּנֵי הָאָדָם הָרִאשׁוֹנִים.

הרגשת הקץ בשירת פינסקי, התקרבות אחרון הלילות, (והלילה נברא רק לאהבה…) והתרפקות החיים על החיים, זהה עם תחושת המות וקץ האהבה של אלזה לסקר־שילר. אף היא שירי המות שלה הם ממיטב שירתה; בהם היא מגידה לנו את כל לבה הכואב והאוהב, כל אהבתה לחיים, זו התלוייה בדבר האחד והיחיד – התעלות הרוח על ידי הבשר, שאז… “האדמה באה ומתרפקת על שני הנאהבים, שבהתנשקם אין המות שולט בהם”. כמעט אין שיר בשירי פינסקי שבו לא יזכר הלילה על בלהותיו, אהבותיו, תענוגיו ומסתוריו. “אז היה ליל סגריר, ואני מצאתיך אז ערירה ותועה ברחוב”, פותח פינסקי בשירו הראשון “אז”:

אָז הָיָה לֵיל סַגְרִיר – – וּבְנוֹח בָּעֲלָטָה

הַנְּשִׁיקָה, הַצּוֹרְבָה עַל פִּי – –

נִלְַצְתִּי אֶל חָזֵךְ, כְּאִלוּ נְבוּאָה עַתִּיקָה

אָז נִצְנְצָה בִּי…

אכן, שירתו היתה פרי נשיקה יתומה, לילית מאד, נשיקת ערירות ספוגה יסורי נפש ואימות מות, שאינן אלא חרדה לחיים ואהבה בלי מצרים לאם כל החיות והיוֹפי –האשה:

הַסְּכֵּת: מְנַצֵחַ לָנֶצַח נִשָּׂאָה עַתִּיקָה

זִמְרַת־בְּרֵאשִׁית, הֵד שִׁירַת־הַבְּשָׂרִים.

הוא הניח את הספר מידו הרפה ולא סגר אותו, כמי שדעתו לחזור ולקרא בו, ובעוד מבטיו משוטטים בין האור והצל שבחדר, נאחזו עיניו בחבלי שינה; עפעפיו נפלו וקמו, נפקחו ונסגרו לסירוגין, וכך תוך ישיבה־שכיבה אלכסונית, נפולה, ולא נוחה ומענה גם למסתכל בו, צנח לאטו ככנף שמוטה ונקלע לאחור, כשראשו מוטה לקיר וצוארו פשוט כמו לשחיטה כשרה.

לאט לאט, מתוך נים־ולא־נים, התפרקד בפלג גופו העליון על הדרגש הצר, כשרגליו הנעולות נעלי לכּה נוצצות תלויות לו ברפיון עלוב למטה ואינן מגיעות לשטיח שלמרגלותיו.

– – – בבוקר מצאתיו ישן כ“בן־אדם”: השתרע על כל הדרגש שקט ומיושר כסרגל, וכמעט שלא נראתה ולא הורגשה נשימתו. רגליו הקטנות אסופות היו על הדרגש, וחרטומי נעליו החדים תקועים באויר כרגלי בובה שהשכיבוה לישון. כובעו היה מונח לצדו, והוא שומר כבדרך נס על תבניתו, המשופרת כמונח בקופסה. גם המשקפים החזיקו מעמד במקומם הנכון, והסיגרה הכבויה, שזר אפרה נקטם תוך נפילה מפיו על חזהו, מוטלת בשלות־השקט בקצה העניבה כמין מוצץ של תינוק נרדם והחפץ האהוב עליו. פה ושם היו מפוזרים תלי אפר זעירים ואבקה מלבינה על דשי המשי של מעילו ועל חולצתו המגוהצת, והוא גופו נראה כאוד מוצל משרפה.

התבוננתי בו היטב והרהרתי: כלו בעשן ימיו… ו“אי־הזהב” – לא היה ולא נברא אלא אשליה חיה, מעשיה נאה שספר לעצמו בלילות פחד ארוכים ושוממים, ובימים אין־חפץ־בם, מתוך אמונה שלמה בחיים ובאהבה הקימים לעד. הלא כך נחם את עצמו:

יֵשׁ תְכֵלֶת עוֹד לְִשָׁמַי, שְׁאֵרִית־תְּכֵלֶת,

וְזָהָב יֵשׁ לְשִמְשִׁי, שְׁאֵרִית־זָהָב,

לֹא מֵת לְבָבִי עוֹד, לְבַב הַחֶמְדָה.

שֶׁהַרְבֵּה אָהָב.

ובעמדי כך לפני התמונה אשר בתנומה, ראיתי אותו פתאום באור חדש – הוא האור הנגוז בנפש כל משורר־אמת מעולה, שאהב וכאב הרבה מאד. – – –