א    🔗

דוד פוגל נולד בשנת 1891 בכפר קטן סמוך לעיר סאטאנוב בפודוליה.

מעטות הן הידיעות בידינו על תולדותיו בראשית ימיו. צנוע היה האיש, בישן, נחבא אל עצמיותו, והודוי שבעל־פה לא היה מטבעו ומאפיו. רק לעתים רחוקות, בשעת רצון, או בשעת רצון, היה יוצא מהסתגרותו ומוציא מפיו, תוך שיח רעים אינטימי, פרט קטן ודבור אחד, שגלה את מסתוריו.

לכשנשאל לפרטים על ילדותו ומעשיו בבית אבא, היה עונה מן השפה ולפנים, התחמק אגב השמעת עצה טובה: קרא בין השיטין ומן השיתין בשירי, שם אגרתי את ימי ולילותי, ושם ארגתי אתילדותי עם מסכת חיי.

ההצלחה לא האירה פניה לאבי המשפחה, כדרך שלא הצהילה פנים אחר כך לבן. גם הוא, האב, “לא נקלט” בשום מקום בעולם הזה. לא נאחז בכפר ולא נתערה בעיר וכל ימיו היו כעס ומכאובים.

המשורר דיבר עליו מתוך אהבה שברחמנות, ואת זכרו נשא בלבו מתוך צער מזוקק, מתוך בינה עמוקה, ויש והתרפק עליו כילד:

יָמִים פּוֹנִים עַל יָדִי, וַאֲנִי הוֹלֵךְ בַּקֶּשְׁךָ אָבִי!

צעיר מאד, כבן שתים עשרה, עזב דוד את ביתו, יצאהו ולא שב אליו עוד. הוא הלך לנוע בערי העולם הגדול: התגורר בברודי, שהה בטרנופול, התהלך בטשרנוביץ, שוטט בלמברג, ובשנת 1912 הגיע לוינה, מחוז חפצו ומעוז התפתחותו כמשורר ויוצר עברי, וישב בה ישיבת קבע עד 1925. לפריז בא בערך באמצע שנת 1926, בתקוה לשנות את מזלו שלא שיחק לו בבירת אוסטריה הנופלת. בפריז נפקחו עיניו וראה מראות אדם ואמנות אחרים, חדשים, וגל גדול של התחדשות פנימית עברו. למד צרפתית בחשק רב, התערה מהר בספרות צרפת ובאמונתה ונעשה בן בית בחוצות פריז, בבולווריה, בפרקים, בבתי הנכות; נשם את אויר בתי הקפה שלה וטעם בו אויר עליון; ומלא תקוות טובות וסיכויים גדולים התחיל לבנות בעיר־העולם את ביתו הוא, התחיל ולא גמר. כי דבר אחד היה חסר תמיד כדי להיות מאושר מעט, כדי לשבת בשלוה ולו רק זמן קצר: הרצון לעבוד, כשרון המעשה, “להיות אדם מן הישוב”. ואת זה לא ידע אפילו ליישב בדוחק.

ובהמלא סאת דחקו וסבלו – עזב את פריז ובא בלוית רעיתו הצעירה לארץ ישראל, קבע את דירתו בתל אביב החדשה, ונפשו אל כרכי העולם – וינה ופריז, הקשישות בנות נעורי הנצח החמודים.

ישב המשורר בתל אביב וראה חלום מעבר לים ולא לחם למען השג לחם לאכול ודירה לדור! דוד פוגל לא נולד לעמל ובנפשו הוא להביא לחמו. משורר היה, איש הגורל, ועבודה מתמדת ומעמדת לא ידע מימיו. ואז נודע לו שהוא והיא, כלומר: פוגל וארץ ישראל, אינן יכולות לדור בכפיפה אחת, ואחד מהם חייב ללכת! ומכיון שהארץ לעולם עומדת ורק האדם הוא מהלך, בא לכלל הכרה שעליו ללכת מכאן ולשוב למקומו הראשון – לחוץ לארץ. ואמנם “לא נקלט” בארץ והארץ לא נקלטה בו. תל־אביב הנאה לא נראתה לו למשורר, והוא לא ראה בה את מקום חיותו ופיוטו. להפך: ראה בה את מקום שקיעתו – – ולשקוע לא רצה! על כן נתן את דעתו, ועמד עליה בעקשנות, כדרכו, לעזוב את הארץ ולחזור לאירופה, – וחזר, אחרי שבתו בתוכה קרוב לשנתים.

כשנה עשה בפולין, בגליציה מולדת רעיתו. חזר על אותן הערים שהתהלך בהן בנעוריו, וכאז כן עתה לא מצא שם מנוחה לנפשו הנבוכה. רק מעטים ידעוהו ומעטים מן המעטים התענינו בו. משורר ומספר עברי מסוגו של דוד פוגל, מעטים היו סכוייו בפולין של שנות השלושים למאתנו. אכסצנטרי ואגוצנטרי מטבעו, לא היו לו מהלכים בין הבריות, ואף הם לא הלכו אצלו, ויש וגם נרתעו ממנו ונכוו מגחלתו. רק האוהבים אותו אמת על שום אישיותו המקורית ושירתו האמיתית, יכלו להתקרב אליו ולעמוד במחיצתו, וכאלה לא מצא בפולין אל אז, שהתרוקנה מתכנה העברי, ועברה המפואר לא עמד לה בשעת דחקה וירידתה.

לברלין בא פוגל בתכנית ערוכה מראש: להוציא את הרומן שלו, “חיי נשואין”, בתרגום גרמני. לכאורה רעיון יפה, אלא שלכלל מעשה ממש לא הגיע. המו"לים שאליהם פנה או פנו אחרים בשמו, דחו את הדבר בשתי ידים ולא קבלוהו.

יהדות גרמניה השׂבעה תרבות והעמוסה רוחניות יתרה, לא היתה להוטה כל עיקר אחרי יצירה עברית שהגבור הראשי שלה, היהודי גורדוויל, מתחתן עם בארונית נוצרית והיא מושלת ומתעללת בו ביהודי, לפי כל כלליה ופרטיה של הפתולוגיה המינית והפיסכואנליזה הפרוידאינית. אגב, גם בארץ ישראל הובעה הסתייגות מפורשת מנושא הרומן. נערים ונערות צעירים אמנם הפכו בו לא מעט, אבל למעלת ספר השווה לנפש העם לא הגיע. ואם יהודי ארץ ישראל כך, יהודי גרמניה לא כל שכן.

יהודי גרמניה שהיתה להם, על אף התבוללותם, זיקה היסטורית עמוקה לרוח הקודש של ישראל, קיבלו ברצון את המעשיה העממית המסוגננת והמסוננת של י. ל. פרץ. התענגו על ההומור הלבבי והישר של שלום עליכם. הזדהו הזדהות כנה עם הרומנטיקה השבתית, המתוקה כמין פשטידה טובה, של שלום אש, אך דחו את היצירה העברית החדשה! בפרוזה אימצו להם, מלבד הסופרים הנזכרים לעיל, את עגנון. בו התאהבו ממש באהבת נעורים, משל זה עתה מסיני בא; ואלו את מנדלי לא רצו לדעת. “יקים” אלה שהתרפקו על הניאו־חסידיזם של אחד משלהם, מרטין בובר, ושתו בצמא את היין הישן בכלים חדשים ומשוכללים פחדו לשוב לכסלון ולקבציאל דרך צנורות היצירה של הקלסיקן העברי, היהודי שביהודים. מבקריהם השונים, שבקיאים היו בלסינג, גיתה ושילר יותר מב“אשרי”, העמידו את כל עצמו של מנדלי האמן על לשונו וסגנונו בלבד, ואילו את סגולתו ויחודו העיקריים לא קבלו. קלפתו אכלו ותוכו זרקו… ומכיון שכח הלשון תש ברובו ע“י התרגום, תש כוחו ופג טעמו של מנדלי כולו. פישקה החגר המושל בכפה בבית המרחץ, וכמו כן ליייזר ינקיל והחלטי”ל שלו, לא היו מענינו של הקורא היהודי בגרמניה. המנטליות המשופעת של היהודי הדובר גרמנית צחה, לא הזדהתה לא עם הסימוליקה של “סוסתי”, ולא עם הסטירה של “מסעות בנימין השלישי”. לא דון קישוט יהודי ראו בבנימין הבטלן, אלא “יהודי פולני” סתם, שנורר עלוב, שאין בו אפילו כדי לעורר צחוק אמיתי. ואמנם נסתלק מהם הצחוק היהודי הבריא יחד עם הבכי היהודי הקדוש, ולא שבו אליהם עד היום.

לאמיתו של דבר התביישו יהודי גרמניה בגבורים שליליים דוגמת גורדוויל ש“בחיי נשואין”. רגישים היו ביותר ל“עושי רשעות”, ולא רצו להביאם בקהלם הנאור.

דוד פוגל לא קבל את ה“גישה צרת האופק” הזאת. הוא שמע אך ורק את ה“לאו”, וראה בדחיה זאת רשעות והתנכרות ליוצר העברי. הוא לא ידע שיום טוב ליפמן צונץ, מיסד “חכמת ישראל” בגרמנית, לא ידע את יל"ג הגדול ולא התענין לגמרי ביצירתו. נעלם מפוגל שיהדות גרמניה לא זכתה לגלוי שכינת יצירתו של ביאליק! ולא יחדה לו מקום בהכרה האנושית והלאומית!

עברו כמה חדשים והוא “שוכנע” ש“לא נקלט” בברלין, ומוקדם או מאוחר יצטרך לעקור מכאן. חכמי ישראל בעיר זו שעסקו בחכמת ישראל והיו רחוקים מאהבת ישראל, לא השגיחו בו ולא באו לעזרתו. יעקב קלצקין, המשורר בכח ובעל הלב היהודי הגדול, היה יותר מדי טרוד בעבודת המוחין והלב שלו בכדי לדאוג לאחד הכותב שירים ליריים קטנים, וכמעט שלא ידעהו בשמו. האחרים התנכרו ולא ראו חובה לעצמם לבוא לעזרתו ואולי גם לא יכלו. ולולא שנים מידידיו ששירו היה קרוב לנפשם ולשירם הם, לא היה מחזיק מעמד בעיר גדולה זו אפילו חודש אחד.

ומתוך הכרה ברורה שמקומו לא יכירו כאן, בבירת פרוסיה הקשה, החליט לחזור לפריז ויהי מה. אם לרעוב, אמר, מוטב לרעוב בכבוד, ואם להתהלך סחור־סחור לבית קפה ולא לקרב אליו – מוטב לעשות זאת על יד ה“קופול” במונפרנס בפריז מאשר אצל ה“רומנישס־קפה” בברלין־שרלוטנבורג. בברלין הרעב הוא חרפה, כמעט פשע, ואילו בפריז – הכרח. שם כל אדם הגון הוא עני, והרעב הוא אחד מנגעי האדם העמוקים ביותר. מכאוב הוא וגורל כאחד, וכמו כל גורל יש בו משום צדק עליון, משום יופי וגבורה.

 

ב    🔗

לכשנודע דבר החלטתו לצאת את גרמניה, נתנו ידידיו המעטים את דעתם לערוך לו מסיבת פרידה ולממן בכסף ההכנסה את הוצאות הנסיעה לצרפת. הדבר נעשה, והמסיבה שנערכה לו ב“בית העם העברי” עברה בהצלחה. אישים חשובים וטובי הסופרים העברים באו על מנת להיפרד והיפטר מן המשורר. אפשר ונוכחותו בעיר הטרידה את מצפונם והם שמחו לעשות לו לוויה ולשלחו בכבוד. היה בזה מן הטוב והמועיל לשני הצדדים. אחרי ההערכות והברכות, כמנהג העולם, נתבקש המשורר לקרוא־מיצירותיו, והוא נאות וקרא:

פְּעָמִים תְּאַוֶּה בַּלֵּילֹות

גֶּשֶׁת בְּחִיל לִבְנֵי אָדָם

הַהוֹלְכִים לְדַרְָּם. –

הוֹשֵׁט לָמוֹ אֶת לִבְּךָ

טְבוּל־דָּמִים חָם.

אוּלַי תִּנְעַם לְרֶגַע

דַּרְכָּם הַשְּׁחוֹרָה.

תִּתּוֹ לַבְּזוּיִּים, לָרְשָׁעִים.

גַּם לַחֲזָקִים –

אוּלַי תָּהֵל רֶגַע

בַּת צְחוֹק זַכָּה

עַל שְׂפָתַיִם

לְאֹדֶם לִבְּךָ הָרוֹעֵד בַּיָּד

קולו רטט כקול ילד העומד למבחן, אבל היה מלא רגש וחן פנימי. נאה היה שיר זה למעמד זה, ופשטותו הנלבבת פשטה בלבבות והובנה כפשוטו וכרמזו. ומכיון שקרא נתחמם לבו, ומשנתחמם קרא והוסיף ורוח שירתו היתה שרויה על פניו המשולהבים מחמת מבוכה ומחמת העונג; והם, פניו התנהגו והתענגו באור הנשמה המדברת מעצמה אל עצמה בנגלה.

היתה שעה של קורת רוח, הכל הרגישו כי השירה האמיתית מדברת, השוּרה בת היופי והצער המזוקק! נצחה השירה הרכה את המדע הקר והקשה, הצליל הצלול – את הדיבור הגבוה. גם הפיקחים והמפוכחים שבקהל הסופרים הכירו שלפניהם עומד עתה לא סתם סופר אדם נצרך, כי אם משורר, אמת, בעל שאר רוח, אשר מיטב שירו – הצער האנושי הטהור.

אחדים מהם, העוסקים בספרות ההשכלה, נזכרו עתה ב“מליצת ישורון” ובדברי המליץ המפואר שלמה לוינזון: “– – – אני אהפוך לב אכזר ואעירה רוח חנינה בקרבו: – נפש נחושה בל תמס מדמעות עשוקים, מעז להבותי תהי למים. לב יצוק כאבן לא יעלה בו צמח צדקה, אני אשלח דברותי ואמסנו ואטע נטעי אהבה בקרבו”.

מעבר לקירות, בחוצות הקריה ההומה, המנסרת שם באלפי קולותיה וטרטוריה, סאנו חיי הלילה. אורות ניאון מסנורים התנצחו אלו עם אלו; ריקלמות חשמל, מחוכמות ביותר ערכו דו־קרב של התחרות בינן לבין עצמן, וכל אחת הערימה על השניה בהמצאות של פסוקי יעף ואמרות כנף חריפים. פירמות הסיגריות המשובחות של “מנוולי” ו“גארבטי” – שני יהודים מהגרים שעלו לגדולה, התחרו זה בזה ונגחו זה את זה בקרני חשמל מעל לגגות של ברלין המוארת כמו לחתונה עולמית – – וכאן, בבית העם העברי, מקדש מעט לרוח ישראל בגויים, עומד לו משורר עברי נבוך וקורא שירים זעירים ובהירים כמין נרות חנוכה שהאירו אבותיו בליל גלות העולם; קורא לא באמנות גדולה אבל בנאמנות יתרה, קורא בענוה:

טרֶם יִנָעֵל שַׁעַר הַיּוֹם

מְלֵאוֹת הָפָּרוֹת תְּשׁוֹבְנָה

אֶל הַכְּפָרִים,

מִן הַמִּרְעֶה שַׁלְוָה צְהֻבָּה הֵבִיאוּ.

נרגש היה: – הנה גלגל הזמן הוחזר לאחור, למחוז־מעוז הילדות הירוקה… והרהורי תשובה לאותם הנופים התמימים נתעוררו בלבבות; כל אחד כמו חזר אל עצמו, לנוף נפשו איש לעיירותו ואיש לכפר מולדתו, אל הנחל שם ואל שדה היער.

רַב הֶלְאָנוּ זֶה הַרְחוֹב! נָשׁוּבָה אֶל קֳרְבֵּנוּ!

יַעַר עָבֹת הוּא וְשָׁקֵט, בּוֹ נַעֲמִיקָה שֶֹבֶת.

ודומה היה והנה הכרכים כבדי המשקל של “אשרול”, והספרים הנכבדים מאד של “דביר”, נסוגים לאחור ונמוגים מפני המלים השקופות והקלילות של דבר המשורר הקורא מעל ספר קטן וצנוע את מיטב הגותו ואמיתו.

אחר כך, בפריז, בעמדו לא אחת עמידה דלה וריקה לפני שער “בית הקפה שלו” במונפרנס, נזכר באהבה ב“ערב מוצלח” זה. “היה זה הערב אולי הנאה ביותר בחיי”, התוודה שלא כמנהגו. רק עתה ידע שפריז הקלה אינה אכסניה נאה למשורר עברי כבד הגות וחזות. והוא זכר בהוקרה את ידידיו המעטים שטרחו למענו במסיבה ההיא “שהנעימה לו לרגע את דרכו השחורה לשער האפל”.

 

ג    🔗

לא נמצה את מהותו ודמותו של פוגל, ולא נכיר את שירתו מיסודה, אם לא נלך אל מולדתו פודוליה לתהות מעט על קנו הראשון, “נאות ילדותו ומסגרתה, מעין רוחו ונעים געגועיו והגיוניו”. שכן צביונה העממי של יהדות פודוליה והמתח המתמיד בגורלה ההיסטורי, עצבו מאז את דמותם של אישיה ויוצריה, וציינו באופן מיוחד את פעלם ויצירתם בתוך עמם.

אנו הוגים את השם “פודוליה, – ודמותו של הבעש”ט המופלאה עולה אלינו ממקום מולדתו אוקופ אשר בחבל ארץ זו. “פודול!” ואנו מזדעזעים עד שורש נשמתנו מגזרת ת“ח! ו”מיוון מצולה" עולה קול שוועת הקהלות הקדושות טוטשין ונמירוב שנחרבו בידי הצורר חמיל, ימ“ש. הה, רבות רעות שבעה לה ארץ זו! כל צרה שבאה על יהודי אוקריינה בדורות ההם שמשה אות ומופת לזרמים רוחניים וסוציאליים בפודוליה. התסיסה המשיחית אחרי גזירת ת”ח ות"ט הכשירה את הקהלות לתנועה השבתאית, ובימי שואת ההיידמקים והתחדשות עלילות הדם – הופיעה התנועה הפרנקיסטית, וכנגדה צמחה והתפשטה החסידות, זו שהציונות הגואלת צמחה מעפר שרשה.

בין ערי פודוליה החשובות נמנית גם העיר סאטאנוב, וכבר במאה ה־17 היא נזכרת בין הקהלות ששלחו את ציריהן לועד ארבע הארצות. בה היה מקום מושבו של הרב הראשי למחוז פודוליה, ובבית דינה הגדול שפטו את חסידי יעקב פרנק פורעי המוסר.

סאטאנוב היא מולדתם של שני סופרים חשובים מתקופת ההשכלה בראשיתה: יצחק סאטאנוב, ומנחם מנדיל לפין־סאטאנוב, בן דורו. זה האחרון הקדים את מנדלי מו“ס בסגנונו הבהיר והריאלי המיוסד על לשון המשנה, ותלמיד תלמידו היה מורו ורבו של מנדלי בבית המדרש לרבנים בזיטומיר, וכך מעיד מנדלי על עצמו: “בחרתי להשתמש בכתרה של לשון, שהיא בלולה במקרא, במשנה ובתלמוד. והלכתי בעקבות הרב ר”מ לעפין זצ”ל בזה".

ואמנם חן המקום וגורל המקום על המשורר דוד פוגל ועל יצירתו:

מֵאַחֲרֵי יְמֵי הָעֲרָפֵל

יַעֲלוּ אֵלֵינוּ

כָּרֵי הַיַלְדוּת הָרְחָבִים.

בדרכיו האבלים ל“שער האפל” האזין המשורר להדים רחוקים שבקעו מארץ הילדות, ואז – “כפרו הבלתי־נשכח קרב חרש אל משכבו והשתרע למרגלותיו ככלב נאמן”; ואל לבו בא קול בכי של דורות קדומים שמתו על קדוש השם על אדמת פוטדוליה הזרה.

אכן, לא מקרה הוא שפוגל, המשורר בן דמות היגון המזוקק, נעשה מבשרם של “דגלים שחורים מפרפרים”, ומשוררם של לילות אפל, בהם “עוללים נחרדים מחלומם ושולחים ילל נכאים אל החשכה האורבת”. שקיעת העולם בוכה בשיריו הנוגים, ועוד בראשיתו הדהד בכנורו קול “יוון מצולה”, אותו הקול שקלטה אזנו בשדמות אוקריינה ויערותיה בעודו ילד, והוא דמה לשמע בכי עולל גווע המוציא את נשמתו הטהורה בידי מרצחים.

ואכן פלא הוא שדוקא הוא, שאהב את כרכי המערב ובחר לחיות בין הגויים, לא נתן אמון בגויים! לבו הכבד הגה אימה, והוא חשד בהם וירא מפניהם כמו יעקב התם מפני עשו הרשע. קין הראשון ועמלק הקדמון לא נתנו מנוחה לנפשו החרדה. יהודי שרשי היה במעמקי נפשו; “מחשבות עירומות מתמול ושלשום התעללו בו כל לילה”. כמוהו כחפני בעל דמיון במעשיותיו העצובות של פייארברג. בעל חוש פחד מפותח כחיה נרדפת היה מילדותו ותמיד הריח רוח־קטל בעולם, והוא ידע ומזלו חזה זאת, שרוח רעה זאת “לא תפסח עליו ולא על אשה וילד”. בודאי חוש ריח חריף זה בא לו בירושה משם, “מנוף מולדתו”, מאותם הימים הרחוקים, בעת שצבאות חמיל וגונטא החריבו את הקהלות הקדושות של פודול, וב“פולנאה הלכו עד הברכים בדם”, כדברי אמו של חפני בעל דמיון.

 

ד    🔗

שירת פוגל היא מעולם הנגון הנוגה המובלע במופלא שבילדות. כל ימיו תהה על הווייתה מתוך התדפקות והתרפקות על יפיה הגנוז וחסדה המוצנע אי־שם בערפילי העבר.

שקופים וקלילים כענני־בוקר־חייו הם שיריו, ומראה להם כמראה פני ילד קטן שהתעשת מבכיו הארוך ועוד דמעותיו על לחייו הענוגות:

מִלִּים קְלִילוֹת וּשְׁקוּפוֹת

כְּמוֹ בִּצעִיפֵי מֶשִׁי

חַיַּי בָּןְ צָרַרְתִּי.

קול ותמונה, אומר וצורה, חולפים על פנינו למשמע צליליו. ואין אתה זקוק לפתור את חידת המשורר גם אם כחידה יהי שירו בעיניך. הוא עצמו אומר לך את המשל עם הנמשל בדיבור אחד. ילדות היא בנפשו, ואין הוא מסוגל לשמור את סודו, ומפעם לפעם הוא חוזר ומגיד לך את כל לבו:

גְבִיעִים מְלֵאִים נָשָׂאנוּ

עֵת עָלִינוּ מִתּוֹךְ יַלְדוּת כְּחֻלָּה.

שַׁלְפּוֹחוֹת צִבְעוֹנִים תָּמִיד נָפַחְנוּ

דָרֶךְ חֹרֶף וָקַיִץ –

עַתָּה אֵין בְּכַפֵּינוּ מְאוּמָה.

מלא בא מארץ הילדות, והשפע נשפך ארצה “לאורך כל הדרך”. ומשיר לשיר נתמעטה הברכה וריקנות גדולה ומלאה מילאה את נפש המשורר ההולך מעצמו אל עצמו ואיננו מגיע.

כמין צלילי זהב מרטיטים, הוגים תוגה זכה, נובעים שיריו מנפשו אל נפשו, ובעונג מיוחד הוא שומע קול בכיו הוא, מקשיב מתוך רטט כסופים לכנור יגוניו, וכמו היינה, משורר הצער המזוקק, הוא אומר: “מה זה תענוג? תענוג אינו אלא צער נעים ביותר”.

כמו מעולם אחר, מופלא, בא אלינו דוד פוגל. ותיכף עם ראשית הופעתו נכנס שירו החנון אל לבנו בשל מראהו הטהור, בשל ניבו הנבון, האומר את דברו הפשוט והטוב בנחת ובחן. המיניאטורה השירתית שלו נתחבבה עינו מיד וקנתה את נפשנו במשיכה אחת. יפיו יופי טבעי הוא, ערום כמעט מכל הידור ועיטור חיצוניים. רק שנים־שלשה קווי יסוד לו, רק מספר מצומצם של רינוני־גינוני חן שהוא חוזר עליהם בואריאציות שונות ואמצעיו אלה עמדו לו תמיד והעמידו את שירו על כנו ועל כנותו.

שורותיו הנאות הן לרוב בנות שלש־ארבע מלים דקות ניב ורבות צליל, ובמועט זה הוא מחזיק בנו ומצליח ליצור מראה עינים עם הלך־נפש. אמן הרישום הדק־מן־הדק היה, כמו נוגע ואינו נוגע בקצה עטו בלובן היריעה, ואגב רפרוף קל וזהיר יוצאת התמונה חיה ושלמה וקיימת:

עַל־יַד הָאֹפֶק לְאַט הִתְהַלַכְנוּ

עַל־יַד שְׁמֵי עַרְבַּיִם

שֶׁהָיוּ יְרַקְרַקִּים,

וְגַם אַדְמוּמִים כִּלְחִי הַתַּפּוּחַ.

הוא לא נכנס אל לפני ולפנים של הדברים, כי אם התהלך חרש־חרש על ידם, וראם והראם מרחוק, מנגד. ברוחו הקלה הרים את התיבה מעל הארץ, העלה את המלה הפשוטה מן המציאות אל הסמל, וגלה את סוד ההוויה האחרת העדיפה מן המציאות.

ומה שונה ואחר הוא פוגל שבפרוזה מאותו פוגל שבפיוט. בדברים שבסיפור כולו נגלה הוא, חילוני, ריאלי עד לציניות; ואילו בשירה – רומנטיקן הוזה, נחבא אל צללי עבר וצליליו, נכנע לגורלו כאחד מענוי עולם.

אכן, בחיי יום יום אדם פרוזאי היה, והיה מעריך את השיר לפי השער, ורק בפשיטי דספרא ראה את גמר מלאכתו.

השיר שנולד בעצב מזוקק נתן לו חיזוק וסיפוק רק אז כשהשיג תמורתו דברים פרוזאיים כגון לחם וטבק, בתתו לו את האפשרות לשבת בבית קפה בחברת ידידים וליהנות מן החיים.

ואז נעשה גם נוח לבריות וכל סגולות נפשו הטובות צצו מהוויתו הכואבת והמסוכסכת. המצח הקמור, החמור, זה המתגבה כמין אופק מהורהר של בין השמשות, קרן פתאום בבהירות יתרה; העינים שמבטן שפע למטה, במורד האף המכונף חדות, הוארו מעתה באור רך וסלח. והפה הסגור בימי עוני ודוחק כשער כבד על ארמון עזוב, – נפתח מאליו והפיק מרגליות של הלצות ודברי חכמה, חוויות והוויות והוא ידע אפילו לצחוק יפה ובחן רב.

ברם ימי טובה אלה מעטים היו. השכר המעט, שהיה מקבל לעתים רחוקות בעבודתו הספרותית, אזל מהר ואצל לו למשורר המסכן ברכה לשעה קלה בלבד. אחרי ימים אחדים של רווחה יחסית חזרה ובאה העניות הרעה ביתר נוול ובתוספת מכאוב. ואז נעשה ליושב בית לאנסו ולענשו, וביתו נעשה כלאו, החדר הצר, עלית קיר נמוכה וקודרת בבית מלון זול מדרגה תחתונה, לא הרהיב את העין ולא הרחיב את הדעת. דרך החלון האחד ראו אמנם את "גגות פריז,, המפורסמים, אך תערוכה מדכאה זו של גרוטאות מגובבות ומשעממות בצורת גגות, הכניסה אימה חשכה בלב המשורר שואף הרחבות של שדות ילדותו ויערותיה הרעננים.

משוררים אורחים לשעה הבאים להתרענן ולהתרונן באוירת בירת צרפת המהוללה, מתנים את תהלת גגותיה החמודים ומתפייטים למראיהם! אבל במציאות האפורה אין אפורים וכעורים מהם ואינם אלא זוועה לרואיהם הרעבים. מול גגות אלה שנכפו על ראשו כגיגית מחניקה, שר המשורר העברי הרעב תוך יאוש שחור:

שָׂרִיד הִנֵּנִי,

מִמֶּרְחָק לֹא יָרֹן לִי כְּרָךְ,

סַעֲרִי כִּבָּה הָאָח

וְאָפֵס כָּל יֵינִי.

ופתאום ועינו הנוגה נפקחת לרווחה והוא רואה מעל לכל הגגות של פריז הגדולה את כפר מולדתו השאנן אי־שם על גבול גליציה־אוקריינה – – –

מוּל הַשְּׁקִיעָה

תִּרְבַּץ זְהוּבָה, חֲרֵדָה,

קָמַת הַמּוֹרָד

מִבֵּין חֲרַכֵי תִּרְזָה כֵּהָה

יִזָּל עָלַי חֶרֶש

זָהָבִ נִתָּך.

יְחִידָה תִנְהָר דֶּרֶךְ עֲרֻמָּה

אֶל הָעֶרֶב.

וּצְלָלִים רַכִּים

יִשְׁכְּבוּ אֲרֻכִּים עַל יֶרֶק הַמִּישֹׁור.

אָז אוֹמְרָה לְנַפְשִׁי:

"שִׁכְבִי אֶל הַצְּלָלִים

כִי עָיָפְתְּ!"

 

ה    🔗

עם כל תלישותו מן המציאות היום־יומית וגלישותו לשקיעה ולצללים, לא היה “איש משונה” ולא טפוס בוהמי.

יצר הנדודים לא רתח בו, ואם שינה הרבה מקומו – לא מאהבת היות נע ונד קרה הדבר, אלא מחמת התקוה שמא ישונה מזלו לטובה. איש החברה היה ולא ניחא היה לו בהפקרות של “אמנים” מגדלי בלורית לשמה. בחיצוניותו השקטה והמנומסת עשה רושם של מורה הגון, או פקיד שוקד על משרתו. היה קפדן בהלכות דרך־ארץ ובררן גדול בבחירת חברים, אולי בררן יותר מדי. את העניות שנא תכלית שנאה, ואף בשעותיו הקשות ביותר השתדל להיות איש מכובד ולא ירד לדרגת אביון ומקבל.

תמיד לווה על מנת להחזיר ביום קבוע, על פי רוב “שנים־שלשה ימים, עד שיקבל את הכסף שכבר נשלח לו…” אבל כמעט תמיד לא אסתייע מילתא, והוא נשאר חייב. וחובות אלו כרו תהום בינו ובין נושיו, שמעולם לא נשו בו. הוא לא אהב את בעלי הטובות שלו, אלה שגמלו לו גמילות חסד לעתים קרובות; ואפשר לומר ששנאם תכלית שנאה. אדם שממנו לווה ולא החזיר לו, היה אדם אבוד בשבילו, כמוהו ככספו! הוא לא ידע רחמים לגבי “אומללים” אלה, וביחד עם החוב מחק גם אותם מספרו. ומטעם זה הרחיב תמיד את חוג ידידיו והחליפם לעתים קרובות כל כך! ומאותו הטעם גופו נמשך לבתי הקפה השונים, מקום שבתם של הקלינטים שלו. בהפקר של חלל עולם זה קל היה לו ל“תפוס” את צידו, כאן נוח הוא האדם יותר מאשר בביתו וקל יותר ל“השפיע” עליו. פה היה מחכה לידידיו שלא חיכו לו מעולם.

וכה צר היה להסתכל בו בעמדו דל וריק בפתח “בית הקפה שלו” וממתין שמי הוא מידידיו יקרה לפניו ויזמינו לשלחן הקבע שלו. ישיבת בית קפה נעשתה לו במשך הזמן לצורך נפש ובלעדיה כבדה עליו עניותו שבעתים. “אנשים כמונו בודדים תמיד”, – התוודה פעם לפני ידידו הנאמן. ואת בדידותו המענה אהב לבלות בשאון וברעש של חברת “בני־אדם של אשכנה השמחה בלבבם”, בודדים ונודדים כמוהו. הוא אהב את החיים המעורטלים בלי המצוות החברתיות התלויות בהם. דבק היה בחיי שעה ודבר לא היה לו עם שאלות סוציאליות ופוליטיות: משל כאילו אין הוא שייך למין האדם, החיה החברתית. היה מדבר תמיד על “ילדי הזמן” ועל “מנהגו של עולם” בגוף שלישי, זר ורחוק מעצמו ומעצמיותו. “הם”, “הללו”, “אלה”, ומדובר היה על ענינים חשובים, כלליים או לאומיים. סנטימנטים אנושיים במה שנוגע לזולת לא ידע. יותר מדי העסיקו האני הפרטי שלו, עצמיותו הנכאבת, הרעבה לחיים של טובה. כל עצמו היה כמין תינוק שנשבה לבין זרים והוא בוכה וקורא לאמו, בוכה ונכסף הביתה. והבית שלו היה אי־שם בעבר, בשדות וביערות של אדמת פודוליה, שעליה הציג את רגלו בילדותו הירוקה.

כמו זר היה בעולם המעשה, הלך חשכים בתוך אורות הכרך המסנוורים, הכל סואן אץ, זורם, והוא:

תַּחַת תִּלֵּי צְלָלִים זָרִים,

אֵצֶל דְּמָמָה שְׁחוֹרָה

אֶשְׁכַּב,

וְלִבִּי יִכְאַב, יִכְאַב.

איש הצללים היה, כמוהו כמ.ז. פייארברג בעל האגדה. ואנו נזכרים ב“צללים” שלו: “ובכל העולם הגדול והרחב עם שעשועיו הרבים והנחמדים, בכל החיים המלאים המון מחזות ותענוגים, לא לקח אותי דבר זולתי הצל”. “ליל אפל וצל שחור היש מראות נעימים ממראות כאלה?”

אי־שם, על גבול היסורים אשר לנשמות הכואבות, נפגשים הצללים והצלילים של שניהם, של מ. ז. פייארברג היושב בבית המדרש ושל דויד פוגל, היושב בבית הקפה. אכן, שירת פוגל כאגדת פייארברג מיוסדת על זכרונות הילדות: התמונות אשר שניהם מעלים – תמונות שגוועו הן, והללו שבות לתחיה בדם לבם של המשוררים.

“חיי אין שמע”, הווייה רחוקה של “תמונות אשר בתנומות” כדברי ר' יהודה הלוי, המו בלבו המלא כיסופים לנוף ילדותו הקדומה. והוא, המשורר, ברח מפניהם ומפני עצמו אל החיים המדומים והמרומים שבשאון הכרך הגדול, המחריש את המיית נפשו של האדם־שהוא־משורר, וממית את געגועיו לעצמו.

משך שעתיים ויותר היה מכתת את רגליו העיפות מדירתו אשר בפרברה הדרומי של פריז כדי להגיע ב“זמן” ל“קופול”, “בית הקפה שלו”; וכאן היה מצפה ליד השער בתקוה שבודאי היום יתמזל מזלו ו“יפגוש אדם”, ואין אדם אלא חמשה פרנק ואפילו פחות מזה. שכן בחמשה פרנק אדם קונה את עולמו, – לחם לאכול וסיגריה לעשן, וגם כמה גליונות ניר לכתיבה.

ברם לרוב תקותו לא באה. האדם המקווה לא בא באותו יום, ואם בא לא השגיח בו, ואם השגיח – הקשיח את לבו ולא נענה לו בדבר של כלום. קשיחי לב הם לפעמים אמני פריז, עניותם פיתחה בהם חוש מיוחד לאניותם, נתנה בלבם דעת של התגוננות מתמדת, וחושדים הם גם בחבריהם הטובים ביותר; ויש והם נהנים מצער הזולת ושמחה להם לגרום אכזבה למאוכזבים. לרוב עצביהם מתוחים מחמת המחסור המציק, ודיו מגע קל בלתי זהיר והם בועטים איש ברעהו, וקרובםי נעשים רחוקים, ואוהבים – אויבים.

ומפני שהם מתפרנסים זה מזה, צהובים הם זה לזה, בוסרים איש על רעהו, וכל אחד חושד בחברו וסונט בו.

מה גרם שהמשורר העברי העדין התהלך דוקא בין אבני אש אלה – אמני הצבע והמכחול, שעם בפני עצמם הם? – חידה היא. אמנם לשון החשאין של שירו מן הצבע ומן הצליל בה, וקרובה היא ברוחה ובאורח הבעתה ללשון הסמלים של משוררי הקו והשרטוט, הגוון והצבע; אבל למעשה לא היתה כל קרבה בינו וביניהם, ויצירתו העברית לא רק בלתי מובנת היתה להם, לציירים, אלא שנואה היתה עליהם מפני היותה השפה הלאומית והדתית של ישראל, והללו ברובם מתנכרים היו לעמם ולקדשיו, לעברו ולעתידו כאחד, ועל המשורר העברי הביטו כעל שריד מימים קדומים, כעל אדם שלא מן הישוב, ואת שירו ואת מכאובו לא ידעו.

גם סופרי אידיש ה“קוסמופוליטיים”, הרצים לפני מרכבת הפרוגרס ולפיד “עולם המחר” בידיהם, ידי יעקב העניות, גם אלה התנכרו לו, ולא נמצא ביניהם אף אחד שיקרבהו, יבוא לעזרתו ויתרגם מיצירותיו לאידיש. לא עמדה לו התרפסותו והתחפשותו לפניהם, לא הועילה גם שיבתו מציון אליהם, אל “מכלאות החלוף” במונפרנס הבין־לאומי. בחושם החריף, חוש מתכחשים לתקות עמם היחידה, – התחיה ההיסטורית־עברית, הריחו במשורר העברי נשמה זרה להם. אויב שהסתנן לגבולם, והם פסלוהו, התעלמו ממנו ולא עמדו לו בימי דחקו.

עיף ונואש, מר נפש ואכול שנאה וקנאה לאלה המאושרים, היושבים שם בצוותא לפני שולחנות גדושים כל טוב, הוא מחליט סוף־סוף לפנות את העמדה בשער בית הקפה וללכת מכאן.

עֲיֵפִים אֲנַחְנוּ

נֵלְכָה נָא לִישׁוֹן.

קְצוֹת הַיָּמִים תְּחוּבִים בַּלַּיְלָה

תְּחוּבִים בַּמָּוֶת.

אֲבָל עֲיֵפִים אֲנַחְנוּ

נֵלְכָה נָא לִשׁוֹן.

והוא נוטל את עצמו ללכת הביתה, אל הפרבר המשעמם והזר. עוד רגע הוא מלכסן מבט זועם אל שני המשוררים שנואי נפשו ושונאי נפשו. אתם יש לו חשבון־נפש מיוחד. הללו, לדעתו, “מקלקלים לו הכל”. הנה הם יושבים שם שבת אכזרים גם יחד, ובתווך – הוא! אותו סופר אמריקאי, שליח העתון הגדול והעשיר. בודאי הוא עושה אתם שם “ביזנס”, עורך חוזה עם “החוזים”, וקונה אותם ל“סופרים מיוחדים” בשביל העתון. הנה הוא מעניק להם צ’קים ביד רחבה: קחו אחים, ובלבד שתהיו “אינטרסטינג”, מענינים ל“ניוז־פפר” שלו! הנה הם תוחבים את המענק בכיסיהם ופניהם צוהלות מאושר.

ממנו, מאמריקאי ממושקף זה, קיווה אף הוא להבנות, חשב לקבל ממנו מפרעה על חשבון ספורו ל“נוכח הים” שאמר לתרגם בשביל ה,צוקונפט“. אלא שהללו, שני הזוללים הרשעים שם, קלקלו לו את כל העיסקא. והענין נתבטל. אך כמה שונא הוא את בעל הפואימות המפעמות כמין פעמונים של כנסיה קתולית. הלה, בעל הפואימות המפוצצות, לועג ל”טיפטופיו־פיטפוטיו של פיטן בין השמשות…" שכן הוא, המצליח, “שונא מקופחים הוא החובקים צללים וחושבים להם לצדקה להיות עצובים כערפילי סתו”. עודנו עומד כאן בצל השער האפל ושורף במבטי קנאה את השנים המעשנים ושותים בירה טובה, – והנה נתפסו, הוא ובעל הפואימות הארוכות, זה לזה בחודו של מבט אחד ונסוגו תיכף אחור בכוונם את העין העוינת לצד אחר.

ההוא שם יודע שאין פרוטה בכיסו של “העצוב מאד”, ואין לו במה לבוא פנימה. זה דוקא מהנה אותו והוא מענה בהנאתו זו את המשורר העני שנכנס לרגע בכדי להראות את עצמו לפני האמריקאי הצוהל, שמא יראה וירחם.

ברם השלשה שאכלו שם שקועים כמו להכעיס בשיחה עמוקה, ואינם מניחים לאורח להפנות את מבטו לנכנס. בקללה על שפתיו הוא יוצא ופורש אל העלטה. אל הצללים, אל עליית הקיר אשר בבית המלון המפושפש. זה שלשה חדשים לא שלם שכר דירה סרוחה זו, וה“מולקולה” בעלת הבית הצבועה בלונדינית כמין ערמה של תבן, איימה עליו כבר פעמיים שבסוף החדש “יפונה” מן ההוטל, כלומר: יושלך לרחוב בלי רחמים.

אֶל הַיְחִידוּת נִפְרשׁ, כִּי הֶלְאַתְנוּ זוֹ הָעֵדָה.

והו אצועד בסוליותיו השחוקות, הלוך וצעוד ללא הד, על מרצפת הבולברים הריקנים של פריז הלילית, פריז הישנה; הולך לו אדם שהוא משורר עברי נעזב אל ביתו־לא־ביתו, מלווה שאט־נפש ודאבון לב ולבו כואב, כואב.

וּפַחַד יִשְׂגֶה בָּעֵנַיִם

אִם לְאָחוֹר נַבִּיט

וְאִם לְפָנִים.

גשם עוקץ של סתו־מקדים מתחיל לטפטף חרש. הוא, המהלך יחידי, מחיש את צעדיו, זוקף את צוארון מעילו הדהה והשחוק, ואזנו פקוחה לקול נפשו הבוכיה:

בְּאֶצְבָּעוֹת עֲנוּגוֹת

פּוֹרֵט הַגֶּשֶם

מַנְגִינַת־נְכָאִים חֲרִישִׁית

עַל עוּגַב הַלַּיִל הַשָּׁחוֹר.

שני שוטרים באים לקראתו כשני צללים שחורים שעלו פתע מחיק הלילה האפל. רואים הם את ההולך ואינם משגיחים בו. מין בר־נש שכזה אינו שכור ואינו גנב. ניכר הוא בהלוכו שבריה עלובה הוא. שכן אין הד למצעדיו. הם פונים לעברם והוא פונה לעברו, לסמטה צרה אחת שעצים שחורים מתנפנפים ברוח מאפילים זה על זה כעופות משונים. שם בקצה רומז בית־מרזח קטן באורותיו האדומים. כאן אפשר להשיג נקניקיות חמות, בירה טעימה, לחמניות פריכות, חרדל חריף וסיגריות ריחניות חריפות. הוא ואהב דברים חריפים ביותר. בברלין קנה פעם בשוק צנון שחור והיו לו אלף טעמים, גם אביו השתקן אהב צנון וחזרת כמו רבי ואנטונינוס קיסר. בית המרזח עודנו פתוח לרווחה. לפני כחדשיים בערך אכלו כאן הוא ועדה והחבר הפליט מברלין צלי עגל משובח, תבלו בסלט של חסה מרה והפטירו בגבינה לבנה ובשמנת. מאז לא טעם טעם בשר וגבינה, וגם הסיגריה אזלה. יש בדעתו להכנס ולהזמין ואחר כך יבקש סליחה ויאמר ששכח את הכסף בבית. והוא צוחק “לרעיון ההמסוני” הזה. אגב גם הוא, "הרעב, הקלאסי של המסון, לא עשה “חכמה” שכזאת. אלא שהמסון מצא את גואלו ונעשה מה שנעשה, והוא סופר עברי הוא ואין לו מזל.

ממהר הוא בהליכה שכן הגשם מתגבר והולך וחודר לעצמות המרחפות מקור ומרטיבוּת רעה.

ודוקא תוך הליכה מענה זו צפות ועולות בתוכו כל מיני תמונות טובות: הנה היא שחורת העין אשר נשמת רוך הליל לה, והיא צוללת בנשמתו, תהמה ותרקד בה כיער אפל תוך חיוורון לילה. והנה האחרת – לבנת־השמלות שלפני שעריה עמד פעם נבוך ובחיל כבוקר קיץ על שדות מצהיבים. איכה יבוא אל חדריה הבהירים ולבושו שחור? חתומה היא בחייו, אף באצבע צנועה לא יגע בציציה הרכים, רק עם דמדומים נוגים יכרע־יערוג לפניה כצפור שחורה על פני שחקים תכולים.

והגשם פורט באצבעות קרות על גופו המכווץ מחמת רעב וקור. הרגלים כבדו מן היום הקשה ואין בהן המחול עוד. לפניו עוד דרך ארוכה־ארוכה, אבל הולך הוא קלות כמו לקראת פלאים:

בֵּין גַּעְגוּעֵי הַלַּיְלָה

הַחֲרִישִׁי, הָרַכִּים,

אָבוֹא אֵלַיִך – – –

אוּלָם בְּנוּמֵךְ

אֶתְרַקֵּם בַּחֲלוֹמֵךְ הַבְּתוּלִי

הַצָּחוֹר.

כאיש כן אהבתו! עטוף צל זכרונות נעורים התיצב לפני דמות האהבה, ותשוקתו אל חלומה הצחור. להארג בזיוה, לעמוד בדמות זבוב־רקמה דומם על גבעת שדה החוור, החולם.

אכן, גבעות תאוות עולם לא ידע מנעוריו, אהבתו אהבה מתבוששת היתה, רכה וצנועה כנפשו. ידוע ידעה נפשו שגם באהבה, באחדות אלוהית זו, “כבדי יגון אנו תועים בדד איש לעברו”. והוא את נשמת האהבה בקש כמו שבקש תמיד ומצא את נשמת הצער. ומכאן רטט הקדושה שלו ויראת הרוממות מפני אהבת נשים. כי האהבה האמתית לאלהים היא ולא לשטן, וסוד האשה מתחיל רק עם קריעת השמלה, עם הגלות מערומיה הסודיים.

זָרָה רוֹאָה נַפְשִׁי

אֶל מַנְעַמַּיִךְ.

בעיני הנפש הטהורות הביט על חמודות האשה וחידתה הנצחית לא נפתרה לו, וסודה, כסוד אלוהים, לא נתגלה לו מעולם.

ותמיד, גם באהבתו וגם בתוגתו, עמדו לו המשל והנמשל הנאמנים. לא אכזבהו יגונו הטוב, והוא השיט עליו רוח מטהר ומנחם מאותה כנף ארץ רחוקה שהיתה מולדת צערו היוצר.

כאחד נסתר ובודד התהלך אצל מנעמי החיים וטובם, וכנף בדידות כהה רועדת על פניו הנופלים ובוכים דומיה.

 

ו    🔗

ולפני נעילת שער, בטרם סגר עליו פי התהום השחור, עוד נכונה לו תוגה גדולה ומרה שכל התוגות והאימות הקודמות כאין היו לעומתה, – הלא היא תוגת מותו האיטי בידי הטמאי, עם המשוררים והחוקרים, מות שהתקרב אליו בצעדי חיה טורפת, המטעימה את טרפה טעם מאה מיתות בכל רגע.

הגיעו לידינו שיריו האחרונים, “שיר אחרון ימותיו”, ומהם נודע לנו שמץ מכוס יגוניו ששתה טפין טפין משך שלש שנים, שנות 1939–1941, מאות ימים ולילות של פחד מות ממושך בצוקת צרפת הנופלת.

אפשר ואין שיריו אלה שנתפרסמו במאסף “מסכת” אלא חלק מעזבונו הספרותי של פוגל. רגיל היה גם בכתיבת פרוזה, ותמיד היה עובד על איזה סיפור גדול. שכן את הפרוזה ראה כעיקר גדול ביצירתו, כיסוד לחיי המעשה שלו. בזכותה הראה את עצמו “כאדם עסוק שאין לו פנאי…” כאיש העובד עבודה חשובה וקשה. ובכך הפריך את דעת ידידיו המשיגים עליו שאין הוא דואג לעצמו במדה מספקת ומשליך רעבו על חסדי אחרים.

דעה זו פגעה בו מאד; והוא העיד על עצמו לא את השירה בת השמים, כי אם את הפרוזה בת הארץ, ובה ובארציותה הוכיח את כשרון המעשה שלו בעולם הזה!

אם נעיין היטב בשירים שלפנינו נמצאם נעוצים כולם בראשית יצירתו בשנות העשרים למאתנו הנבוכה. ובהשוותנו מוקדם ומאוחר בשירתו, לא נדע אל נכון אם סוף יצירתו מוכיח על תחילתה או להפך. כך אחוזים וכך דבוקים שיריו אלה באלה, וכן מסורים ומעורים הם האחד בשני; משל בדיבור אחד נאמרו כולם ובקול אחד נתנו, ואינם אלא המיית לב אחת בואריאציות שונות. אף לרגע קטן לא סר מן הנתיבה, משבילו המיוחד שנשבל אחריו כשובל יגונים ארוך מראשית חייו עד אחריתם. הילדות והמות ירדו כרוכים בשירו, עצב מזוקק אחד ילדם, ושניהם נבראו תאומים, שיר שנוצר בוינה בשנת תרפ"א, יכול לשמש מעין אקדמה למסכת השירים שנכתבו בהוטוויל שבצרפת המנואצת בשנה האחרונה לחייו, בדעוך נרו הכהה על סף הלילה הנצחי.

עַתָּה כְּבָר קָרֵב הַלַּיִל הָאָרֹךְ

אֶל פִּתְחֵנוּ,

עוֹד רֶגַע יִתְמַהְמֵהּ בְּצַעֲדוֹ

וְרוֹאֶה אִם נָכוֹן לִבֵּנוּ.

האין שיר זה, שנכתב בוינה בשנת 1920, נשמע כבית ראשון של השיר “שעטות צבאות במלא תבל”, שנוצר בשנת 1941 במחנה ההשמדה. ודבריו הם:

רוּחַ קֶטֶל בָּעוֹלָם תִּתְהוֹלֵל

וַאֲנִי עוֹד רֶגַע נִשְׁאַרְתִּי פֹּה

גַּם עָלַי, יָדַעְתִּי, לֹא תִּפְסַח,

וְלֹא עַל אִשָּׁה וָיֶלֶד:

עַל מָה אָמִית וְאוּמַת?

חורף קשה בצרפת. עני ורעב, כמו שלא היה עוד מימיו, מתגולל המשורר המסכן על מצע תבן נרקב ואין בידו מאום מלבד “מעט אפס לבשל כף מרק”. קורא הוא לעוד עני ורעב כמוהו לאכול עמו את סעודתו האחרונה ולגווע יחד, יד ביד על משכבו. לא את המות יירא אלא את הבדידות שלפני המות, והוא מזמין את רעו העני לעבור אתו על גשר חיים קצר אל המות הארוך; ותוך גוויעה איטית זו עוד אזנו פקוחה וקשובה לבכי ילד הולך למול:

בִּדְמִי הַלֵּילִי

נִגָּר בְּכִי יֶלֶד אֶל אֵם רְחוֹקָה

וְלֹא יִדֹּם.

וגם שיר אחרון זה נעוץ באחד משיריו הראשונים, ויכול לשמש לו חוליה מקשרת:

עוֹלָל חָרֵב

יוֹצִיא נִשְׁמָתוֹ בַּחֲשָׁאי

וְתָבֹא וְתִדְפֹּק

בְּנַפְשֵׁנוּ.

האם לא קולו הוא הבוכה אלינו מליל העולם האפל? הלא כה אמר לנפשו על מצע התבן הרקוב:

אָדָם כִּי יָמוּת בָּעוֹלָם –

אָלֵינוּ הֵן מֵת.

[ר.מ. רילקה]

האם לא הוא הוא האדם היקר שמת עלינו בעולם שמלא חמס ודם?!

ומשורר נוגה זה אהב את החיים הקדושים עד רגעו האחרון, הקדוש. וכאשר הובל בידי הרוצחים הארורים למיתה, לבש עוז ונמלט מידיהם, משל לצפור שבויה הבורחת מן הכלוב שנפתח לרגע ואינה יודעת שסגר עליה החדר מכל ארבעת כתליו. צפור תמימה! מתדפקת היא על החלון האטום־השקוף, מרמה… מתלבטת מקיר אלי קיר ומבקשת פתח הצלה, ואגב ביקוש מבוהל זה מנפצת את ראשה הנחמד אל הזכוכית הבוגדת, וסופה נופלת ארצה וכנפיה שמוטות.

חורף עז. “ערפל עיוור בשלג רך יתפלש, גלי יער גולשים מן ההר”. לבן העולם אך לא טהור, נאה אך לא נעים. “שעטות צבאות במלא תבל”, קלגסי גרמניה מרצחת העמים דורכים עוז על אדמת אלהים הקדושה ובקול רגליהם מות וכליון! הדרך מובילה לכבשנHם – – – אנשים נשים וטף מובלים להורג. הנה אשה כורעת לארץ והיא פורשת את ידיה הרזות כענפי אילן יבש על תינוקה שנפח נפשו בזרועותיה. מחנה המות הוKך הלוך והחרש, הלוך ודמום, הלך ומת. והנה פתאום נעקר אחד מן החבורה הצועדת לקראת אבדנה, יהודי זקן הדומה לצילו של מת, נראה פתאום עוקר מכאן ובורח ורץ לעבר היער העטוף בתכריכים לבנים, טהורים.

כולם מביטים אחריו, אחרי האדם העטוף סמרטוטים, כולם מתפלאים ונהנים מן המעשה המשונה אשר הוא עושה. זה משהו חדש, מאורע יוצא מגדר הרגיל! מעין תחית המתים עוד לפני המיתה. המחנה צועד אבל לא כבראשונה. ניצוץ של חיים מתלקח בנפשות המתות, זיק תקוה. ובמקום שיש תקוה יש גם בת־צחוק וצחוק! מישהו החל לצחוק למראה עיניו. כי היה מן הגרוטסקה בכל הענין הזה שנמשך אך רגעים מספר: אדם מת רץ לשם – – אל החיים, אל היער המשלג, יער החיים שבעבר שבילדות הרחוקה, הקרובה, הצוחקת באלפי פיות ובהמון קולות חיים. היה רק משורר אחד במחנה מות זה, והוא, למראה היער הקרוב נזכר "בסתוים רחוקים שחומי־גב וחביבים. כי ימיו הראשונים עברו שנית על פניו וריחם הנשכח עלה רגע אחד באפו מבין סדקי חרף בגן – – –”

וראו נא: הוא רץ מהר מהר, כמו אז, “עת יצאנו קטנים אל היום, ועל יד האופק התהלכנו, על יד שמי ערבים טובים, וזרקנו כדורי שלג צחים מול חלונות אלהים גבוהים בשמים”. ופתאום קול יריות פלח את לב הדממה הלבנה, ואדם, הדומה לילד תועה ביער העולם, נפל ארצה בשדה הלבן: הוא צנח קלות, פרפר מעט כמין צפור ירויה, ושלולית דם קטנה נקוותה לאיטה תחתיו ואחר הלכה הלוך וזרום, הלוך והתפשט ממנו והלאה, עד היות ללובן השלג הצח סביבו מראה הדם, כל העינים הופנו אל החלל בשדה… לא הפחידון קולות הגרמנים ומהלומות קתות רוביהם המכודנים. הן, העינים, שבו לחיים כמעט למראה המות הגדול של אחד משלהם… היה זה מות יפה של אדם והוא נעשה כל כך קרוב לחבורה כולה, כל כך יקר; היתה זו נקמה גדולה ברוצחים וכמו המית אותם והכריעם לטבח.

וכמו נטהר העולם פתאום, כמו נתקדש מטומאתו רגע אחד! כמו הורם נס המרד האדום והתאחד עם הקדושה הלבנה וקרא וצעק באזני העולם הקשובות: “בדמיך חיי!!” המחנה ההולך למות התרחק לעבר אחר ושלג לבן וחדש הוסיף לרדת ממרומים ויכסה על הדם השפוך ולא נודע כי בא לעולם.

ומן היער הקרוב, ומכל היערות הרחוקים שבעולם, נשמעה כעין קינה חרישית:

דֶּרֶךְ יָמִים וְלֵילוֹת

כֻּלָּנוּ שְֹחוֹרִים נֵלֵךְ

עַד הִגַּעְנוּ

אֶל הַשַּׁעַר הָאָפֵל, הַגָּדוֹל. – – –