רקע
ס. יזהר
צמיג בוער למלחמת לבנון
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דבר; תשמ"ג 1983

שנה למלחמת לבנון. מה כבר אמרו עליה ומה לא אמרו. מלחמה שבינתיים יודעים רק את תאריך תחילתה. מלחמה שגם לאהר הסכם לבנון–ישראל — עדיין נמשכת שותתת דם ובלתי־נגמרת. מלחמה כערמת רמץ חמה, שבבל רגע יכולה להתלקח לעוד מלחמה נוראה, ומיותרת.

בכל מלחמות ישראל המרובות, המרובות מדי, עוד לא קרה שתהיה מלחמה שכינוייה הנפוץ והולך יהיה “מלחמת השווא” או “בוץ לבנון” וכל השאר. לא היתה עוד מלחמה, שתעורר מרי כזה והפגנות כאלה של אמהות, של סירוב להילחם, ושל התערערות מושגים מקודשים, שהיו נחשבים כמעל כל מחלוקת.

איך הסתבכנו במלחמה כזאת?

נוהגים להציג את הברירה כך: משעה שהופגזו ישובי הגליל ויושביהם הפכו להיות כבני־ערובה בידי אש“ף — לא היתה עוד ברירה אלא לתקוף את בסיסי אש”ף ו"לחסל את מקורות ה

השאלה היא, ממתי שעת ההתחלה? האם משעת הפגזת הקטיושות בגבול הצפון בידי אש“ף — או, משעה שהשאלה הפלשתינאית שלחה את אש”ף לפתור באלימות את שאלת קיומם הבלתי־פתורה? כי אם הכל מתחיל מן ההפגזה צריך היה אמנם לשתק את מקורות הירי; אבל אם הכל התחיל מן חשאלה הפלשתינאית הבלתי־פתורה, צריך היה לכאורה להתחיל במציאת פתרון לשאלה הפלשתינאית.

ואם אמנם השאלה האמתית היא השאלה הפלשתינאית, הרי שאלה כזו, שאלה מדינית וחברתית, אינה נפתרת בכוח. בעיות לאום וזהות אין פותרים בתותחים, אלא אם כן מתכוונים לא לפתור, אלא להשמיד את הבעייה ואת כל בני־האדם הקשורים בה.

הלקח הראשון, איפוא, ממלחמת לבנון, והמכריע מכולם — שצריך לחרות אותו על השמים ועל הארץ, הוא: שלעולם אסור לעשות שום מלחמה, אלא אם כן היא האמצעי האחרון שבאחרונים למניעת סכנה–לקיום ראשונה שבראשונות. ושכל שימוש אחר במלחמה למטרת חלקית ולצורך מוגבל – הוא בלתי–נסבל ותוצאותיו בהכרח פורענות. ושלעולם לא ירים עם מלחמה אלא רק כברירה אחרונה שבאחרונות.

מלחמת לבנון לא הייתה מלחמה למניעת סכנת כלייה, ועל כן נמצאה שוללת את צידוק עצמה.‬


מעולם לא הפעילה ישראל כוח מרוכז יותר, עצום יותר, מוחץ יותר, מן הכוח שהפעילה כדי להשמיד את אש“ף בלבנון. אש”ף ניזוק ומשאביו ניזוקו, אבל אש“ף לא הושמד. ועדיין נושאים ונותנים עם נציגיו שיסוגו ויפנו כוחותיהם מלבנון. ואילו השאלה הפלשתינאית, שאש”ף היה אגרופה האלים, נשארה עומדת בעינה בלתי־פתורה, מעיקה, בלחי־גמורה, מקור תסיסה והתססה, ככל שאלה שלא השיגה את שיווי־המשקל בין צרכיה ובין סיפוקם.

פתרון השאלה הפלשתינאית אינו קל, משום בחינה שהיא אינו קל. ובינתיים התחזקה השאלה ונעשתה מרכזית לא רק לישראל, לא רק למזרה התיכון, אלא לעולם כולו, וכאחד ממוקדי ההתנגשות הרגישים ביותר בין מזרח ומערב. לאמור, השאלה הזו שלא נפתרה, נעשתה היום לסכנה המאיימת ביותר, אם לא תיפתר. מלחמת לבנון הפיצה בעולם את תודעת אי־הפתרון ואת תודעת הדחיפות למצוא לה פתרון. לא זו בלבד, אלא שהשאלה שבעיקרה היתה מדינית, הפכה עם הסתבכותה והיתה לשאלת מבחן מוסרי. כשמושא השאלה כבר אינו לא הערבים, ולא לבנון — אלא אופי התנהגותה המוסרית של ישראל. עד שלא השמדנו ברמיסה צבאית את קיום אש"ף — כמעט שרמסנו את דמותנו המוסרית. אם נאבה ואם נמאן, מן היהודים דורשים רמה מוסרית שאין דורשים משום אומה ומשום מלחמה: אנחנו דורשים והעולם דורש. אותנו מודדים בנייר־מילימטרי מצפוני, כשאת שאר העולם מודדים בקילומטרים רבועים של אינטרסים, אם בכלל מודדים. אבל לא יחסו כפול־הסטנדרטים של העולם קובע, אלא עמדתנו שלנו כלפי עצמנו, והערכת עצמנו בעיני עצמנו: שלא הכוח לבדו הוא כל צדקנו.

זה נשמע אולי תמים מדי ונמלץ מדי. ועם זאת, הפתרון לשאלות קשות אינו נמדד לפי יעילותו המידית, אלא לפי שיעורי הטווח הרחוק: ופתרון לטווח רחוק בין בני־אדם, אם לא היה השמדת הצד השני, אי־אפשר שיהיה אלא הסכמה שיסכימו ביניהם, כלומר פשרה, כלומר מיצוי האפשר האפשרי.

מלחמת לבנון לא היתה גזירה מן השמיים. היא היתה החלטת אנשים. ועל החלטתם ועל תוצאותיה הנוראות — עליהם לתת את הדין ולהסיק מסקנות. ועלינו מוטל שלא להניח ולא להרפות מהם עד שיקומו ויילכו להם.

לבנון היא רק חזית אחת, שבה ניסתה ישראל לפתור בכוח המחץ שאלה מדינית. חזית נוספת, שבה מנסה ישראל לפתור שאלה מדינית בכוח הזרוע, היא השטחים הכבושים. נסיון מתמשך לעקוף את הבעייה האמתית על־ידי יצירת עובדות גמורות וחד־צדדיות. באותה דרך שבה רכשה איזבל את כרם נבות, ובאותה דרך שבה רכש המלך את כבשת הרש. לבנון היתה התעלמות אחת מן השאלה האמתית, ומרוץ ההתיישבות החפוזה על הרי שכם וחברון, הם התעלמות נידונה אחרת.

קרא להרים האלה הרי “יהודה ושומרון” ‬קרא להם "הגדה המערבי

ואילו כל מה שמשיבים שם על שאלת קיומם הוא פשוט: רואים את הערבים כאילו אינם. ועושים הכל כדי שיהיו לאינם. עושים כדי שהללו לא יהיו. יתנדפו לאן שהוא. קונים את יאושם בכסף, דורכים להם על ראשם יום־יום עד שיימאס עליהם, נדחקים לעצמותיהם עד שיקומו מפניהם וילכו להם. כופים עליהם פתרונות בגזר־דין נחרץ. וכאילו כך פסקה ההשגחה, כך פסקה ההיסטוריה, כך פסק הצדק – ולא כאילו כך חמד אחאב את כרם נבות.

מיליון בני־אדם כבושים אינם לא נוסחה ﬠרטילאית לדיונים פוליטים, ולא איזה גוש סטטיסטי אמורפי, וגם לא סתם איזו כמות או איזה אובייקט אטום – אלא הם בני–אדם חיים. אדם וﬠוד אדם, כמוני כמוך. מה יהיה על בני–אדם חיים אלה – זו השאלה המוטלת ﬠל ִסיפה של ישראל בכל האחריות ההיסטורית היהודית: לא שמות השטחים חשובים, אלא אופן ההתנהגות עם בני־האדם. ואין על ההרים ההם אף שאלה אחרת אלא רק זו: יהודים, מה אתם הולכים לﬠשׁות עם מיליון בני–האדס שבידיכם?

בלבנון חשבו לפתור את השאלה האמתית ﬠל–ידי הנחתת אלפי טונות של חומר נפץ אדיר. ובשכם חושבים לפתור את השאלה האמתית ﬠל–ידי דחיקה שיטתית של רגלי הﬠרבים ושמיטת הקרקע מתחת רגליהם. ולא ﬠוד, אלא שבﬠוד ישוב חפוז ובﬠוד ישוב חפוז מטמינים שם “מוקשי זמן”, שבבוא היום יפוצצו כל נסיון וכל סיכוי לפתרון אפשרי אחר.

וכך, נחשבים הרי שכם וחברון כאילו אין שם אלא הרים ריקים. שממה שצריך לסקל בה סלﬠים, לעזק שיחים, ליישר הדורים ולﬠקור אבנים, קוצים וערבים. ואם נמהר מאד, אנחנו, שרינו, קבלנינו וספסרינו, נצליח בשתי הצלחות גדולות: נבריח חלק מהם מן הארץ והחוצה, ונכריח חלק מהם להיכנﬠ ולהיות יצורים ממדרגה נחותה. נטולי רצון אישי, אנושי ולאומי, ומקבלים ﬠליהם את רצון כובשיהם.

*

זה המקום לראות את דמותו של היהודי החדש על ההרים ההם. יהודי חדש בתולדות המפוארות של ההתיישבות היהודית בארץ–ישראל.

הנה היהודי הדתי המתנחל, נוסח 1983. יהודי דתי, שעוזי בידיו וצבא מאחורי גבו. יהודי שהולך וממשׁיך ברצף אחד את כיבושׁי יהושע בן–נון מידי הכנﬠני והאמורי. יהודי שדתו כבר אינה “מה ששנוא עליך לא תﬠשׁה לחברך”, אלא היא: אני חזק ובכן אני לוקח. יהודי דתי המתנחל לתוך נחלת זולתו בלי להתﬠכב להרהור שני, עטור מצוות וציציות, החוק בידיו ו“זרועות הבטחון” מעבריו – לוקח נחלתו מערבי, בונה ביתו בערבי, והﬠרבי בעיניו אינו קיים כלל. יש ﬠם ישראל, תורת–ישראל, ויש ארץ–ישראל. ﬠרבים אין כלל.

שר ההיסטוריה חומד לצון לפעמים, וכך הגיע לפנינו יהודי חדש ﬠשוי מחלקים ישנים של יהודים שונים: התעוררות של חלוץ מתיישב, גינונים של תנוﬠה נוער פוליטית, רומנטיקה–וטקסים של תנועות מחתרת, התלהבות של חסידים וﬠיּוורון לוהט של קנאים – וכך, באים תלמידי הרב קוק, תלמידי זאב ז’בוטינסקי ותלמידי יצחק טבנקין, ועושים מין תרכובת אידיאולוגית מוזרה, כשהמשותף לכולם הוא: אגוצנטריות יהודית, קשיחות לשאינם יהודים, והתנשאות מעל הכל. גם מעל החוק ומעל המוסר. וריצה משולהבת לעשות ﬠובדות, בלי להעצר על מותר ועל אסור, והתעלמות מוחלטת מכך שארץ–ישראל אינה ארץ ריקה. שעם ישראל אינו העם היחידי בה. ושתורת ישראל אינה כל דאלים גבר. ובוודאי שאינה שום "‬רק כך

איך גידלו יהודים רגישי־נפש ומלומדי צער עור עבה כסולייה על ליבם? איך חדלו מהרגיש סבל אדם, מרגע שאומרים על אדם שהוא רק ערבי? איך למדו שלא לראות את הלא־נוח להם, ולראות בעיוורון עיקש רק את הנקודה האחת שלהם? והיחס הישיר אל בני־אדם כשנוגע לערבים מתמעט מייד לשיקול פוליטי ומסתרס לחישובי כדאי לא־כדאי, לרבות לא־כדאי־להתרגש. מה נ‬תייבש בו בלב היהודי־המתנחל הזה? מה בדתיותו שוב אינו הומאני, ואינו רוחני, ובודאי שלא מוסרי? איך נעשה האדם הדתי הזה סגור לכאבם של בני־אדם. סגור לעוול הנגרם להם מידיו, ופתוח רק לתועלת עצמו המיידית? איך קהו חושיהם של בני־אדם ורק כאבו של היהודי הוא כאב, רק פחדו פחד, ורק תקוותו תקווה. איך למדו להפוך גבם: לא הילד שלי בוכה. איזה עולם מבהיל ומבחיל יישאר לנו — אם הם יצליחו במעשיהם?

*

הדמוקרטיה הישראלית העניקה רוב פרלמנטרי, עשוי טלאים ובלואים למהלכים שעשו את מלחמת לבנון, ושעושים את כיבוש הרי שכם וחברון, ומי יודע מה עוד יעוללו לנו מחר על גבול סוריה. צרוף לא־ייאמן זה של ישיבת־הרב, המועדון המסחרי־תעשייתי ובית"ר ירושלים — תומך במפעלי האגואיזם הלאומני הברוטאלי, שאינו חת מפני כל הרפתקה ומפני כל מחיר ומפני כל תוצאה, ואינו לומד כלום מכשלונותיו הנוראים.

רוב פרלמנטרי זה, הדחוק ועומד על כרעי תרנגולת, איך נעשה כה חזק עד שהוליך את עם ישראל שולל להרפתקות כאלה שקשה לדעת איך נצא מהן בשלום — איך הצליח “הכח החלוש” הזה להפעיל כוח נורא כזה? ספר השנה של העתונאים, “תשמ”ג 1983" יש בו כמה הסברים המגלים את פני הנהגת העם בשנת מלחמת לבנון הזו, שקושטה בתחילה בשם ההסוואה “שלום הגליל”.

היה אדם אחד בממשלה — מסביר כתב צבאי אחד — עם תכניות מלחמה משלו, הממשלה אישרה תוכניות אחרות אבל הוא סובב אותם והלך והגשים את מה שרצה, עד שהגיעו ליעד שהוא קבע. ובעוד שלציבור נאמר על ארבעים וחמישה הקילומטרים כבר הוכנה לפרטיה הכניסה לביירות, כבר נעו טורי שריון ורגלים לתוכה, ובעוד הרדיו מודיע, כי הסורים פתחו באש, התקיפו אותם בהתקפת פתע יזומה. וחייל ישראלי באזניו שומע דבר אחד ובעיניו רואה דבר אחר. ועד כדי כך, שאחד הכתבים של אחד העתונים הנפוצים קבע: כי מי שאמר שלא הייתה כוונה מוכנה מראש ימים רבים להיכנס לביירות בכוח גדול, הוא פשוט שקרן. השיקול היחידי שהכריע שלא להיכנס למערב בירות ולא להיקלע לשפך דם נורא ומפחיד לא היה שום מעצור מבפנים, אלא האמריקאים. אשרינו שהתלות האינסופית שלנו באמריקה עשתה לנו מעצור.

שישה כתבים צבאיים משישה עתונים שונים מכל צבעי הקשת הפוליטית מדווחים כך, מנסיונם האישי במלחמת לבנון. והממשלה? ראינו — מספר כתב ידוע אחד — כיצד אנשים בכירים ביותר בממשלה הסתייגו מן המהלכים שבשטח, אבל חששו לומר בקול את הדברים שהאמינו בהם. וכך נתנו למהלכים להידרדר כפי שהידרדרו. וכך נעשו לשותפים למהלכים,שהיו פסולים בעיניהם. וכך גם אישרו בדיעבד מעשים, כשהם מבקשים בחשאי מן העתונאים לטרפד אותם בקול רם — הנה, כך נעשתה המלחמה.

אחד השרים התוודה לפני כתב אחד, שלא רק לו אין נסיון בשום מלחמה, אלא גם לראש־הממשלה אין שום נסיון בשום מלחמה, והוא תלוי לגמרי במה שמספרים לו, ולכן נתגלגלה המלחמה כפי שנתגלגלה. ואילו שר־הבטחון ידע להשתיק כל התנגדות בציבור, בממשלה ובצבא. וכך קרה, סיפר הכתב, שצבא גדול שקע בבוץ, מדיני ופיסי, ללא יעוד ברור וללא מטרה ברורה — מלבד המחיר הברור ללא ספק: כחמש־מאות הרוגים, וכשלושת־אלפים פצועים. ומלבד הדם של הצד השני, שעליו אין מדברים. עתונאית אחת, שהתמחתה בסקר עבודת הממשלה בימי המלחמה, מסכמת את נהלי העבודה של הממשלה: העדר התייעצויות, העדר החלפת דעות, העדר בחינת מחשבה והעמדתה לביקורת. ראש־הממשלה אינו מכנס צוותי חשיבה,ואינו נעזר בניירות עבודה, כדי להגיע למסקנותיו. דעותיו, לפעמים, אינן ידועות עד לרגע סיכום הדיון בישיבת הממשלה. וכך, מסכמת העתונאית, נמוג ונעלם לו מן הממשלה הטיעון התבונתי, הרציונלי ונמוגה ההערכה לצורת טיעון כזו. ואשרינו שזכינו — הנה, ככה נוהלה מלחמת לבנון.

אבל מי מתרגש מזה בארץ. מי קופץ כנכווה מן האופן שבו נדחפת הארץ מרע אל גרוע. כולם חיים בינתיים לא רע מן היד אל הפה. כולם מתאוננים וכולם ממשיכים את שיגרתם. כל השיהוקים שלנו, כל המדלגים ממדד אל מדד, כל השקועים עד מעבר לראשיהם בתביעות לתוספות, ואדישים ופאסיביים בכל השאר. רוח נמוכה, אופוזיציה שלומיאלית וטענות ומענות של נרגני ליל־השבת. ונמוך־נמוך,עד יאוש. אינפלציה הכלכלית עולה ועולה ‬אבל לא עד התפוצצות. והמוראל הלאומי יורד ויורד אבל לא עד התפוצצות. עם ישראל היום כשבט יששכר פעם: המור גרם הרובץ בין המשפתיים, רואה מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה, נוטה שכמו לסבול ולהיות למס עובד. הכל כאן נכון ומדויק: חמור הגרם, הרובץ, הסובל, המס. חוץ מן המנוחה חוץ מן הנעמה. הנה לפניכם עם, רובץ ומחכה, מחכה למשהו שייקרה, או למישהו שיעשה.

אבל אנחנו לא מדברים כאן על איזה עם כלשהו אי־שם אי־מתי, אנחנו מדברים על עם ישראל הזה. על עצמנו, אנחנו שכאן, שנה למלחמת לבנון. איננו מדברים על אלה בעם, שאולי עדיין אינם תופשים מה קרה לנו ולאן מוליכים אותנו, אנחנו מדברים על היודעים שבעם, על השפויים ועל המוסריים, ועל השופטים בתבונה, וכל השאר — הנה גם הם יושבים ומחכים. מחכים למה? יושבים ורוגנים, רוגנים ומחכים — למה? עובדים וחוזרים וגונחים, אוכלים ושותים וגונחים, גונחים וגונחים — למה? למי? מה עוד צריך לקרות ולא קרה?

במה עסוקים היום כולם בארץ אם לא בהתמרמרות: מתמרמרים ומקבלים, מקבלים ומתמרמרים, קונים ומתמרמרים,מתמרמרים וקונים, הולכים למלחמה וחוזרים למלחמה. וחרדים לזו שעוד תבוא, ושוב מתמרמרים ומקבלים את הדין, ואת חוסר האופק, ואת השקיעה, בסבלנות סבילה, ובשקיעה יותר יותר לאיזו אפאתיה תבוסתנית, פטליסטית, שאין מוצא ממנה,אלא בערגה ילדותית אל אבא שיחזור הביתה, אל איזה מושיע מסתורי שיבוא, רכוב על חמור אם לא על טנק.

כל עם מגיעה לו צורתו שלו. וצורתנו שלנו — אם נביט היום במראה — מה רואים בה אם לא צורת אותו חמור גרם, הרובץ לו. רובץ לו ומחכה לו.

למה אתם מחכים?


דבר (כט סיון תשמ"ג 10.6.1983): 17

(דבר המהדיר: דברים שנאמר ב“פורום” באוניברסיטת תל–אביב)

המלצות קוראים
תגיות