“…הייתה פה קהות חושים של כל המערכת – – – קהות חושים של כולם, חד וחלק, ולא שום דבר אחר – – – איך זה יכול להיות שמפקד־אוגדה עומד בשטח ולא יודע שפה רוצחים 300, 400, 500, או 1000 – אני לא יודע כמה – ואם הוא כזה – שיילך. איך זה יכול להיות דבר כזה, למה הוא לא ידע, למה חושיו היו קהים? אני מודה פה מעל הבמה הזאת, החושים של כולם היו קהים. וזה הכל.”

(תת־אלוף עמוס ירון, בכנס סגל־פיקוד־בכיר, מצוטט מדו"ח ועדת החקירה, לפי העיתונות ב־9.2.83).

קהות־חושים זו מפני מה?

מפני שמי שיוצא למלחמה ואינו שלם לגמרי עם הכרחיותה – נלחם לאחר שהיקהה את חושיו.

מפני שמקובל היום בישראל, שהעולם נחלק לשניים: ליהודים – וללא־בני־אדם.

מפני שמקובל על רבים שיש דם של יהודי שלא יהיה עוד הפקר – ויש דם של לא־בני־אדם.

מפני שרבים טוענים לחוק אחד ליהודי – ולחוק אחר, או ללא־שום־חוק, לכל השאר.

מפני שמכל המושגים שבעולם רק שני פשוטים בשימוש: לבן – ושחור: אנחנו וכל השאר.

מפני שסטריאוטיפים מיתולוגיים (כגון, מלך ישראל, ארץ־ישראל־השלמה, וכגון, השטן, רעל הנחש, המחבלים וכו') מתקבלים כשווי־ערך ואף כעליונים על מושגי תבונה היסטורית (כגון, מורכבות־העולם, אחריות, ראיה רחוקה, וכגון, פשרה, פלשתינאים וכו').

ומפני שרבים מיהודי ישראל הם נימולים – ערלי לב.

*

“… אני מסומן כזה שהתנגד כל הזמן לפלנגות; לא מהיום, כבר ארבע שנים. בבוקר אני קורא שהפלנגות כבר נמצאים בתוך המחנות, ואני יודע שזה בהוראת שר־הבטחון ––– אז מה אני אעשה עכשיו? אגיד למה הכנסתם את זה בלי שתשאלו אותי? או אני אראה פרצוף של נעלב? לא, אני פשוט זז הצידה בנושא הזה. זה הכל.”

(אלוף יהושע שגיא, בועדת החקירה, מצוטט כנ"ל).

“אני זז הצידה. זה הכל”.

למה זז הצידה החייל, וזה הכל?

מפני שהוא היה שם רק “אני” אחד, בין רבים שלא העזו כמותו? רבים רבים לא העזו. ומפני מה לא העזו הגיבורים ורק זזו הצידה וזה הכל, הם וכל הרבים־רבים שכמותם?

מפני שרבים אצלנו כבר נואשו משנות כלום, נואשו מדיבורים, נואשו ממעשים, נואשו ממחאות, ונואשו גם מאומץ – ממולם: עור עבה מכל עבה.

מפני שלרבים נראה היום אומץ־לב אזרחי כבלתי־מקובל, ורק כחשיפה עצמית להלקאה, לבידוד, ולהרחקה – ממולם: עם שלם של “שחוקים” הנילחמים על הטבות.

ואולי מפני שארבע שנים היה בפנים וידע ושתק – נידבק האיש בקשה שבמחלות: בפאטאליזם לאומי?

האם היה רק איש מקצוע – בלי שהיה איש עקרונות, מומחה לידיעות וניטראלי למשמעויות? למה לא יצא האיש מן המערכת? למה לא יצא ולא צלצל בפעמון הגדול?

למה לא יצא ולא הזעיק את העם – שיידע, שיידע מה הולכים לעשות בלבנון, שיידע את האמת ולא את אגדות “של”ג", שיידע מי הן הפלנגות הללו באמת, ושיידע העם מיהו שר־הבטחון שלו, שיידע מי הם כל שאר “גיבורי” ועדת החקירה, שיידע מה טיבם המוסרי, הציבורי, האנושי – ומה סדר ההעדפות שלהם בכל הנוגע למותר ולאסור –

למה לא צלצל בפעמון הגדול?

למה מפחדים הגיבורים לצלצל?

למה עוד מחכים?

יזהר סמילנסקי, דבר ה אדר תשמ''ג 18.2.1983: 15