צנזורה, כלומר שיהיה מישהו אחד שיראה ויידע בשביל מישהו אחר מה ראוי לו ומה מותר לו לראות ולדעת שיהיה טועם לאומי אחד (למשל, הרב דרוקמן או הגברת תעסה גלזר, שהסבירו זאת בכנסת) מוסמך לטעום מכל נזיד שיוגש לפני עם־טעוני־הטיפוח כדי לשמרם מפני קלקול־קיבה. שלא יוגש לפניהם כלום אלא אם עשוי הדבר כדברי הטועמים הנ"ל – כדי לבשם את האויר הלאומי, וכדי לחזק את האמונה ביעוד הלאומי, ושהאמנות, על־כן, תהיה הכוח השמח המחנך לקבלת אותו יעוד גדול, והצנזורה, על כן, תהיה לשם החינוך ולשם היעוד הלאומי, ולשם ערכי היהדות ולשם החוסן שלנו, כמובן.

האם צריך לשכנע את אלה היושבים כאן אם כן צנזורה או לא? משל, כאילו צריך לשכנע אותם מפני־מה מלחמת לבנון האומללה, שלא צריכה היתה להתחיל, צריכה היתה מכבר להיגמר; או כאילו להם צריך להסביר כי הישיבה בשטחים הכבושים אינה אלא עוולה מתמשכת והשחתה מתפשטת כחלודה; או כאילו אותם צריך לעורר לחרדה, איך תוכל החברה בישראל לעמוד עוד הרבה בטלטלה המטורפת הזו של כל יסודותיה.

אלה שצריך לשכנעם אינם יושבים כאן ואלה שיושבים כאן אין צורך לשכנעם. וזה כל הפאראדוכס. אנחנו מוסיפים ומשכנעים את המשוכנעים, ומוסיפים ולא משכנעים את הלא־משוכנעים.

איתם איננו מדברים, אלא משני צידי ההפגנות. שתי אוכלוסיות הן, בלתי נוגעות זו בזו, כשתי תרבויות שונות, ולעתים, ואל אחטא בשפתי, גם כשני עולמות נפרדים אם לא עוינים.

עניין הצנזורה, על כן, אינו אלא רק עוד תיסמונת אחת למצב החולה שלנו, מצב־עניינים שבו תיתכן מלחמה מיותרת כמלחמת לבנון, שבו תתכן ישיבת עוולה בשטחים, שבו הכוח בא במקום הזכות, המיתולוגיה במקום התבונה, והחטיפה במקום המשפט.

הנושא המרכזי, שורש כל הרע, אינו אלא המשטר הקיים: האידאולגיה והפרקטיקה של הממשלה הזאת והרוב התומך בהן. זה שיש יותר מדי תומכים בממשלה הזאת ופחות מדי תומכים בהחלפתה. ושאם לא תוחלף לא רק שהצנזורה לא תבוטל אלא שהחיים כולם יהיו ללא שאת. באופן שאין שאלה אחרת היום, אלא רק אחת, רק זו: איך משכנעים יותר אנשים להחליף את הממשלה. איך משכנעים את הלא משוכנעים שאינם כאן. איך עושים שעיניהם תיפקחנה לראות, איך נפגשים עם הממאן לראות ועם המסרב לדעת, ועם הדוחה מפניו את ראיית האמת ואת מסקנותיה.

את הספרים את השירים את המחזות ואת המוסיקה שהיושבים כאן כותבים ורואים ושומעים – האוכלוסיה הגדולה האחרת אינה יודעת. מהם והלאה וכאילו אינם. מה שנאמר כאן והאופן שבו אומרים – להם הוא זר ומוזר. אם שהוא פוגע באקסיומות מקודשות או בהרגלים קבועים, ואינו גורם אלא לעוינות ולניכור. כל דברינו וכל צורתנו בעיניהם בין מרגיז לאבסורדי, טענותינו לא מובנות, מבלבלות, ונשמעות אם כדברי כפירה או כדברי התגרות, וקודם־כל, כדברי יהירים המתנשאים וכאילו מתכוונים להמעיט בערכם ולבטל את זהותם.

כלל לא קשה לדבר כעת על שתי תרבויות – ולאבד ככה את שארית המגע והקשר. אבל גם אם לא נדבר על שתי תרבויות, לא נוכל שלא לדבר על שתי השקפות. באחת, תרבות פירושה “ערכי היסוד של היהדות, העם והמדינה”, הכל בריבוי ובסתמי אטום; ובאחרת המושגים באים ברגישות לאישי: האדם, שוויון האדם, כל אדם, חילוני כדתי, יהודי כלא יהודי.

באחת, המדינה היא תכלית הכל והיחיד נקרא לכוון עצמו אליה ואל יעודיה המוצהרים. ובאחרת, המדינה אינה אלא מכשיר שבידי האדם לשם הגנתו ורווחתו. זו השקפה המציגה לאדם ערכים גמורים גדולים ממנו וקודמים להיותו, וזו טוענת שהאדם הוא הבוחר והוא הדן בתבונה בין אלטרנטיבות, ומודה בזולתו כמוהו. הדברים הרי ידועים ואין צורך לפרטם כאן. וגם אין צורך לתלות בהם את התגים מן־המוכן, כגון פאשיזם כנגד הומניזם, או קלריקליזם כנגד אמפריציזם, וכל כיוצא בהם, כדי לא להיתפס לסטריוטיפים; תגים קלים להידלק ולהדליק אבל מתעים מן האמת, שלעולם היא, כידוע, מורכבת יותר ומעורבבת יותר, ואינה סובלת שחור או לבן.

השאלה כיום גם אינה מי אוחז בהשקפה יפה יותר אלא אם יש עוד גשר של דיבור ושל שיכנוע בין בני־האדם מכאן ומכאן. אם יש סיכוי להזיז בני־אדם מעמדות קבועות, ולהטותם מצד אל צד; אם ניתן לגעת באנשים, בליבם ובמוחם, לנענע דעות ומושגים, להניע לחשבון־סיכום של סיבות ותוצאות, ולשאול מה עוד צריך לקרות בארץ המסכנה הזאת כדי שיותר אנשים יתעשתו להבין יותר – עוד מכות, עוד אסונות, עוד מלחמות, עוד מפולות כלכליות קשות יותר, חוסר עבודה עד יאוש, מדינה שכולה כצמיג בוער?

האם תיתכן שיחה בין שתי ההשקפות או נגזר עליהם שיח חרשים שייגמר כרגיל בנאצות? האם אלה התובעים את כבוד ה“מדינה־עם־יהדות” מבינים מושגים אלה כאילו להומאניזם אין בה מקום, או כאילו אין ביהדות רתיעה מפני מלחמות ומפני הכוח כדרך חיים? כאילו אין ביהדות שום רגישות לכאב הזולת, לגר, לזר, לשונה? או, מה טיבה של היהדות היום כשהיא שותקת כל־כך על עוול, חוץ מהעוול הנעשה לה, יהדות שאינה קמה בשם היהדות כנגד מלחמת השווא בלבנון, יהדות שאינה גוערת בשם היהדות במתנחלי “כרם נבות” המודרני – איזו מין יהדות היא שאינה זועקת כנכוווית כנגד הוצאת גופה מן הקבר, כנגד התעללות באנושי מכל, שאינה יודעת שקודם לכל ההתפלספויות יש כמה דברים פשוטים שפשוט אסור לעשות, בשום פנים, אם רוצים להישאר בני־אדם. ושלהיות בן־אדם בא תמיד ראשון לפני היות יהודי או ערבי או משהו. שלהיות בן־אדם זה הכבוד הראשון הכולל בו הכל, לרבות צלם אלוה.

יותר מדי בעלי־אגרוף ובעלי זרוע ובעלי מקלעים ובעלי ט.נ.ט דיברו לאחרונה בשם היהדות, בלי ש“בעלי היהדות” הסתייגו מהם ולא התנערו מהם.

פחות מדי הסתייגו בעלי “היהדות־העם־והמדינה” מגסי־הרוח וגסי הגוף שנשאו שם שמיים על פיהם, יותר מדי יהודים סובלים היום משיתוק, מלא או חלקי, של האנושי שבלבם, ומחוסנים מפני קובלנות עשוקיהם. יותר מדי מתפעלים עדיין מדמותו של צעיר שכיפה על ראשו ועוזי חם בידיו, כאילו הוא סמל לזכויות ישראל. או, ראו איך עדיין מריעים שם לאותו שור־הבר המתרוצץ בארץ לאחר ששילח את האש הנוראה בלבנון ולא ינוח עד אם הצית אש גדולה מזו שתכלה עם ועולם. או, איך אינם רואים עדיין איזה עקרבים שחורים הם מגדלים להם מתחת לאבנים שלהם?

יש מעשים שעושים יהודים, כביכול בשם היהדות, שבושה היא שהם יהודים ובושה שזו נחשבת יהדות, בושה שהם מכנים עצמם בתואר יראי שמיים, ולא עובדי אש זרה. יש מקרים שערכי היהדות, מוּבטחני, זועקים לשמי השמיים בבהלה מפני מה שעושים בשמם כביכול כדי לקדשם. או, איך מוכנים יהודים לקפל את האדם שבהם ולהפגין את הטורף שבהם? מה צריך איפוא לעשות כדי שרוב העם בישראל יתעשת ויתחיל לשאול את השאלות הנכונות, כדי שיתבגר סוף־סוף מהיותו המון, שיחדל מהיות מוחא־הכפיים והצורח בקצב, ויתחיל להיות מבדיל בין הצגה לחיים, ושיחדל סוף־סוף לחכות, ילדותי ומטופש, לאבא החזק, ולגיבור ישראל, ולמלך ישראל – ויתחיל להיות תובע אחריות ונוטל אחריות!

הציבור הזה שנתאסף היום לכאן, כל השאלה שלפניו: איך עושים שיותר אנשים מחוץ להם תיפקחנה עיניהם ויתחילו שואלים את השאלות הנכונות, איך עושים שיותר אנשים יתאספו לגרום להחלפת הממשלה העלובה־הנוראה הזאת, ובמקום להוסיף ולהתעסק כאן זה בזה ולחזק באותם הדברים זה את זה, להתחיל לצאת החוצה, להתערב באנשים, ולגרום להם להתחיל לשאול את השאלות הקשות, לא רק כדי שתתברר האמת, לא רק כדי שיוכח שלא לדמגוגיה לבדה ניתנה הארץ, אלא, ובעיקר, מפני שבנפשנו הוא: אם לא יחול מהר מיפנה, אם לא נדע למשוך את הרוב לצידנו, אם לא נגיע להחלפת הממשלה – כל השאר, לרבות הצנזורה, יהיה מין שיברון כזה, שקשה להלמו במלים שחורות ככל שתהיינה.

אהבת ישראל, אהבת האדם ואהבת הצדק – על כפות המאזניים, ועצם החיים.

שני צדדים עומדים כעת בארץ. צד אחד שמבקש להוריד צנזורה וסייגים על השירים והמחזות, וצד אחד שמבקש להרים קולו כנגד קלקול עצם המציאות והחיים עצמם. אלה רוצים לחתוך ולגזור מחזות ולהשתיק סיפורים ושירים – ואלה רוצים להפסיק אירועים של ממש ומעשים שבמציאות כגון מלחמות וכיבושים והשחתת האדס. המשוררים רוצים להתערב ולשנות את המציאות, ואנשי השלטון רוצים להשתיק את השירים. יד מי תגבר על מי: יד אנשי השלטון הרוצים להשתיק את השירה, או יד השירה הרוצה לעצור את קלקול החיים? היצליח העולם לכבות את השיר. או ידליק השיר את העולם?

יזהר סמילנסקי

עתון 77, ח, 52–53 (ניסן-אייר תשמ"ד אפריל-מאי 1984): 31.