רקע
ס. יזהר
מתי חייל אומר לא?
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: מעריב; תשמ"ו 1985

מקובל ﬠל דﬠת הכל כי – “הדרג המדיני” יחליט ו“הדרג הצבא” יבצﬠ.

כי הרשות הנבחרת ﬠל־ידי הﬠם היא הקובעת מטרות ויעדים, כי הרשות הממונה ﬠל־ידיה היא המוציאה אל הפוﬠל וכי החלוקה הזאת היא ממידותיה הבסיסיות של הדמוקרטיה וגם תריס בפני השתלטות הכוח הצבאי על הסדר הדמוקרטי – ושלא יﬠלה על הדעת, על־כן, לﬠרﬠר על המיבנה ועל הסדר ההכרחי הזה.

אבל מה קורה אם “הדרג הצבאי” – לאמור, הנהגת הצבא או המפקד במקום – רואה שהחלטת “הדרג המדיני”, הרשות הנבחרת, היא שגויה, או מזיקה או בלתי־אפשרית – ומכל מקום, בלתי־מתקבלת ﬠל דעתו?

בלתי־מתקבלת על דﬠתו משני טﬠמים: או מן הטﬠם הצבאי או מן הטעם המוסרי.

אם לפי מיטב הﬠרכתו כ“בﬠל מקצוﬠ” (או כֵ"מומחה לתפקיד׳׳) מסתכמת ההוראה שקיבל בשלילתה, או, אם לפי מיטב הﬠרכתו כ“אזרח בעל מצפון” מסתכמת ההוראה שקיבל בשלילתה? מה ﬠושה אז המפקד?

האם חייב הוא לבצﬠ תמיד כל הוראה כמיטב יכולתו, גם כשזו נוגדת את מומחיותו הצבאית או כשזו סותרת את קול מצפונו? או שמא חייב הוא אז להסתלק מתפקידו ולהתפטר?

יש המפרידים בין שני המצבים. אם זו “התנגדות מקצוﬠית” – יביא נימוקיו לפני הממונים ﬠליו ויבהיר ﬠצמו במיטב טיﬠוניו, וגם אם נדחו טﬠוניו – כבר ﬠשה את שלו ומכאן והלאה יחזור ויבצﬠ את ההוראה כמתחייב מן המשמﬠת הצבאית, התובﬠת מן החייל, מכל חייל וחייל, לקום ולﬠשות לפי הפקודות שקיבל גם כשהתפקיד קשה, מסוכן, לא־סביר וגם דוחה מכל סיבה שהיא: הבהיר התנגדותו, נשמﬠה התנגדותו ונדחתה – אין לו עוד אלא לקום ולﬠשות את המעשה בדבקות ובכל מאודו.

לעומת זה, אם היתה התנגדותו מצפונית, כאן המצב שונה. כאן הוא קם ומודיﬠ קטגורית ומלכתחילה: אני לא. אינני יכול להילחם כנגד מצפוני. לא אמﬠל באמונתי. אני מסרב ומוכן לשאת באחריות ובמסקנות. ויוצא. בין אם התקבלו טיעוניו ובין אם לאו.

האומנם אלה הן וכך הן שתי הדרכים האפשריות לפני מפקד, שאינו מסכים למשימה שהוטלה עליו על־ידי הﬠם באמצעות ממשלתו הנבחרת? אפשר לנסח את השאלה כך: ﬠל מי מוטלת האחריות – ﬠל השולח למלחמה או על המבצע את המלחמה? האחריות להצלחה ולכשלון, האחריות לאבדות ולנזקים, האחריות למﬠשים ולמחדלים תוך כדי המלחמה?

ואפשר גם לנסח כך: היש למפקד בשירות הצבא גם זכות הווטו? מתי? מתי לא? באילו נהלים כן ובאילו לא? היש כאן מקום כל־עיקר להשגות המפקד, או שהﬠניין גמור ונﬠול מראש, ואין מה לשנות, בגזרת הסדר הדמוקרטי: הדרג הנבחר מחליט והדרג הממונה מבצﬠ, ורק מבצﬠ, ואין מה לשנות.

מפקד צבאי, האם יש לו מקום והוא צד פﬠיל בשעת ההחלטות, או אין לו שם מקום ואינו צד, אלא אולי בשﬠת השיקולים, אם הוזמן אליהם, ובוודאי בשﬠת הביצוﬠים – שזו שﬠתו והיא מיבחנו, והיא לבסוף תהילתו. תהילתו?

נלחמתי כנגד הכרתי? גרמתי מוות, הרס ושינוי ﬠולם (בזירת הקרב) – למרות שחשבתי, שלא צריך לﬠשות כך? היית מפקד מוציא־לפוﬠל, שﬠיסוקו בחיי אדם ובמותם, וביצﬠתי היטב מה שלא צריך היה לבצע כלל למיטב הכרתי?

האומנם מפקד גייסות כמוהו ככל בעלי המקצוﬠ, השרברב, הבנאי, המכונאי ודומיהם, ﬠושה בלי לשאול לשם־מה. יודע איך לעשות ולא ﬠיסקו לשם־מה? וגם מי שחיי אדם ושלומם וקיום הﬠולם בידיו – גם הוא רק יודע איך לﬠשות ולא ﬠיסקו לשם מה?

בוודאי, התנגדותו של המפקד אינה פשוטה כלל. וכידוע, יש גם מפקד שמתנגד אבל שותק. ויש מפּקד שאינו מﬠז להתנגד. ויש שﬠושה חשבון אם כדאי לו, או שהוא בהיפנוזה של כל החבורה הסוגרת ﬠליו תמיד. ורבים כל־כך פתאום אינם יודעים כמה הם שתיים ועוד שתיים, ומגלים קהות־חושים ואינם רואים ואינם שומﬠים ואינם יודעים כלום וגם לא חושבים כלום ורק מסתגלים ורק מתיישרים ורק ﬠושים כנידרש.

אבל מה ﬠל מפקד שכן רואה וכן חושב וכן יודע. שמכיר ויודﬠ שהוא מתנגד – מה אז? מה כשהוא אמיץ ומוכן לקום ולומר מחשבתו ומעז גם לומר כנגד זרם – מה אז? מה משקל התנגדותו, מה חוקיות התנגדותו – האם להתנגד זה להתאבד, או להתנגד זה להציל עולם?

אין צורך לצלול בהיסטוריה. מלחמת לבנון היא דוגמה מספיקה. הממשלה החליטה לצאת למלחמה בלבנון ומפקד הצבא (הרמטכ“ל והמטכ”ל) הכין את הצבא למלחמה ופקד על מהלכיה. את המלחמה, כמיבצﬠים אחרים, ניתן לדון אם לפי מטרותיה המוצהרות, אם לפי סופה למﬠשה ואם לפי מאזן ההישגים לעומת ההפסדים וכל כיוצא בזה. כל שלב ושלב בדיון הזה נימצאו ﬠליו, ככל הידוﬠ, מﬠרﬠרים בצבא. היו שהתנגדו לכל רﬠיון המלחמה הזאת מתחילתה. היו שהתנגדו לשלב מן השלבים בה. והיו שהתנגדו לאופנים שבהם נעשתה המלחמה. מלבד ההתנגדות שהיתה, ככל הידוﬠ, ושמקובל לקרוא לה התנגדות מצפונית, בקטﬠים שונים של המלחמה ובכל כולה, מלפני התחלתה ועד לאחר סופה.

מה ﬠשו המתנגדים האלה? עד היכן הלכו בהתנגדותם, או בריסון התנגדותם? ומה חשב הצבא ומה ﬠשה הצבא למתנגדים האלה? (המקרה של אלי גבﬠ הולם כאן רק באופן חלקי. מפני שמקרה בודד ייתכן שנﬠשה משיקולים מקריים מסובכים במצב מקרי וקשה להקיש ממנו על התנהגות ﬠקרונית).

כמה שאלות יסוד ﬠקרוניות נישארו מאז מלחמת לבנון ועד היום הן במחלוקת:

– למה הלכה ישראל למלחמה הזו?

– למה המשיכו במלחמה גם לאחר שהתואנה “שלום הגליל” להרחקת הקטיושות נתרוקנה?

– האומנם הלכו ללבנון, כדעת אחדים, כדי לפתור שם בכוח את השאלה הפלשתינית ולהשמידה פיסית?

– או הלכו, כדﬠת אחרים, לא לשם שום פתרון אלא כדי להשיג שם תהילת־ﬠולם וכבוד־מנצחים לשלושה תאבי תפארת, יוזמי המלחמה ומנהיגיה?

מה צריך איפוא מפקד צבא לעשות כשהוא רואה וחושב ויודﬠ ולא מסכים – וכשהוא אחראי לחיי אנשים ואחראי למהלכי הקרב? או, אם הכניסה לביירות, למשל, נראתה פסולה בﬠיניו משיקולים צבאיים־מקצוﬠיים האם היה ﬠליו לבטא את התנגדותו באוזני הממונים ﬠליו, ואז, מפורק ונקי מאחריות, לחזור חיש־קל ולהמשיך ולעשות בדבקות את מה שהוטל ﬠליו? או אם היתה הכניסה לעיר פסולה בﬠיניו מנימוקים מוסריים, היה עליו להודיע “לא הולך למלא הוראה זו” ומוכן לשאת במסקנות?

או, למשל. הבט"ש (הבטחון השוטף): הבט׳׳ש אוכל בצבא. צבא, לכאורה, הוא כדי להיות ﬠומד במלחמה, גייסות מול גייסות, ולא כדי להיות שוטר בשטח כבוש. כשצבא, מעבר לתקופה קצרה ובדלית־ברירה, מוסיף ופוﬠל בשטחים הכבושים מפני שﬠדיין לא הוכרז גורלם בדרך מדינית – והוא ניתבע לפﬠול שם דרך־קבﬠ וכאילו זו הנורמה של הצבא וזה החוק – האם אינו מסלף אז את שליחותו כצבא, את תוכנו, את תכונותיו ואף מעוות את צידוק תביעתו של הצבא מן הנוער המגוייס?

מה ﬠושה איפוא מפקד צבא, שנהפך דרך־קבﬠ לשוטר בשטח כבוש כדי להנציח את הכיבוש – האם הוא מתכופף ומוסיף וﬠושה את תפקידו במקצוﬠיות כמיטב כוחו – או מתיישר ותובﬠ משולחיו כפי יושרו האזרחי? מפקד צבא, האם הוא בﬠל מקצוﬠ לכל תפקיד צבאי שיוטל ﬠליו ושליח מיומן לכל ביצוﬠ? או יש לו גם ווטו חוקי ו“עד כאן”?

אין תשובות לשאלות האלה. השאלות מלחשות קצת במודחק וקצת במודע ומתעלמים מהן מפני שלא נוח בהן ומפני שהאינרציה והשיגרה מטשטשים את הכל. ולפיכך, מפנים אליהן כתף, דורסים אותן בﬠקב ופוסחים עליהן בצﬠד צבאי ממושמע, ושוב מהססים קצת, ושוב לא נוח.

האם דרך נכונה לתשובה, חלקית לפחות, לשאלות האלה היא הקמת אותה מועצת לאומית לבטחון (שווﬠדת חקירה ממלכתית כבר המליצה עליה) כדי שזו תﬠמוד בין הממשלה ובין הצבא לשיקול שני, בריחוק מה וביתר מחוסנות משיקולים ומלחצים פוליטיים קצרי־טווח?

או אולי צריכה להיות איזו הרשאה מפורשת בחוק כדי שמקרים חמורים במצבים חמורים של התנגדות (ווטו) יוכלו למצוא להם נהלי דיון מחדש, שיקול מחדש והכרﬠה מחדש?

איִן מירשם פשוט לפתרון. ואין ההﬠרות והשאלות שלמﬠלה אלא כמין גירוי לדיון מחדש. שאלה קשה היא. אלא שאי־אפשר עוד לטמון אותה “מתחת לשטיח”.

איך לא לתת עוד פעם לשלושה תאבי־כבוד לגרוף אומה שלימה למלחמה כזו ﬠל כל תוצאותיה הנוראות האלה – –

איך לא לתת למפקדי צבא ליהפך ל“מומחים מקצוﬠיים”, המשרתים אוטומאטית כל אדון לכל מטרה בלי לשאול לשם־מה ואם מותר– – –

ובקצרה: אחריותו של איש הצבא ואחריותו של ניבחר הציבור – איך הן הולמות זו לזו. ומה כשאין הן הולמות?


יזהר סמילנסקי

מעריב (יט תשרי תשמ"ו 4.10.1985): 26

המלצות קוראים
תגיות