זיווית אומרת שאף־אחד לא מבין אותה כשהיא אומרת שהחיים הם סידרה של הפסקות משעממות ומיותרות בין בילוי לבילוי. כבר מיום ראשון בבוקר היא חושבת על יום שישי בערב:
אם ירשו לה ללכת ל“דנסיטי”, הדיסקוטק בגן־העיר.
אם גם ההורים של החברות שלה ירשו להן ללכת, זאת אומרת – לשכור יחד מונית, כדי להגיע לשם.
אם תהיה לה חולצה מתאימה, כזאת שהקורקבן, זאת אומרת – הטבור, בחוץ, וגם המותניים.
ואם תהיה לה חולצה כזאת – האם ירשו לה לצאת בה או יגידו שזאת חולצה יותר מדי פרובוקטיבית, זאת אומרת – מגרה, ובכלל לא בטוח להסתובב כך בלילה בעיר, כי זה מזמין צרות לבנות צעירות.
*
ביום ראשון בחרו בה לוועד כיתה. מה פתאום? מה היא צריכה את זה? לדאוג למסיבות סוף־שבוע עייפות עם חומוס עייף ופיתות עייפות וחמוצים עייפים וקסטות עייפות ומערכות־הגברה עייפות ושכנים עייפים שרוצים לישון ונקניקיות עייפות שנשארו מל"ג בעומר ובנים עייפים שלא בא להם לרקוד עוד מגן־חובה ובנות עייפות שחושבות כל הזמן שבטח יותר שמח במקום אחר, מה שנכון.
*
אותו יום היה דיון בכיתה. “אני חושבת,” הצהירה זיווית, “שהמסיבות בבתים בימי שישי זה כבר לא IN. צריך להחליט שהולכים במאורגן לדיסקוטק.”
"זה המוני – "
"וצפוף – "
"את סתם בליינית, זיווית – "
“וזה לא פֵייר. כשהולכים לדיסקוטק אין בזה שום גיבוש חברתי.”
זיווית: “מצידי אתם יכולים להתגבש מול הטלוויזיה, כל אחד עם השמרטַפִי שלו או אם בין הפאפי והמאמי שבכלל כבר לא יוצאים מן הבית בגלל הפחד מפני הגנבים או מפני שעוד מעט הם כבר מתגרשים. פֵחְסְס… חיים של לטאות… של לוּזֶרִים… של לִיַזארְדִים…”
היא מדברת, וכפות־רגליה תחת השולחן, מרקדות.
*
למחרת, ביום שני, התפטרה זיווית מוועד הכיתה ושיכנעה את ערה, אלה וניבה לעבוד על ההורים שלהן לקראת יום שישי.
*
ביום שלישי נפגשו, בשיעור התעמלות נשים נגד בריחת הסידן מן העצמות, האימהות של ערה, אלה, זיווית וניבה. הן הִשוו לחצים מבית, החליטו הפעם לעשות חזית אחת – ולעבוד על הבנות שלהן שלא תלכנה לדיסקוטק ביום שישי. זה רחוק מדי, יקר, מסוכן ומאוחר.
*
ביום רביעי לא לקחה זיווית את הסנדוויץ' לבית־הספר. כשחזרה אמרה לה אימה: “שוב שכחת? את לגמרי טוּשׁ־טוּשׁ בבוקר!”
“לא שכחתי.”
“שבי ותאכלי.”
“אני כבר לא צריכה לאכול. בשביל מה? מלשבת בבית לא מוציאים קלוריות.”
ריקדדה עד לחדרה ונטרקה שם בהסתגרות מחאה.
*
ביום חמישי: “שוב לא לקחת את הסנדוויץ'?”
“אני בכלל לא רעבה. איך את אומרת, אימא, שקוראים לזה? אני חושבת שנהייתי אַנוֹרֶקְסִית נֶרְזוֹזִית.”
“נֶרווֹזִית?!”
“שיהיה.”
“את לא עושה עליי רושם.”
*
בצהרי יום שישי, אחרי צום של יומיים וחצי (מחוץ לפלאפל בהפסקה ובחזרה מבית הספר) נכנעה אימה של זיווית. מיד היו שלושה טלפונים לערה, לאלה ולניבה, ואחרי שנפרץ הסכר, גם האימהות שלהן נכנעו.
*
בליל שישי, בעשר ושלושים, שפכה המונית את ארבעתן בכניסה לגן־העיר. החולצה הלבנה של זיווית היתה בסדר גמור, שבעה סנטימטר גבוה מהחצאית, מגלה בטן שחומה ורזה. את שערותיה אספה בכיסוי־בד תימני רקום שקיבלה מתנה מסבתהּ, צבעוני ומקורי מאוד. רק נעליים לקחה ספורט פשוטות, אף אחת לא הולכת על עקבים, למרות שזה הרבה יותר יפה.
קנו כרטיסים. היו איזה מאה ילדים בחוץ ומאה מחכים להיכנס ל“דנסיטי”. רעש, אבל בלי סיגריות. בלי סכינים, ואנשי הביטחון של גן־העיר מסתובבים בשטח. הארבע עמדו בתור. פספוס אחד עם קשקשים בשערות נתקע בזיווית מלפנים, בקושי מגיע לה לחזה.
נכנסו. היו איזה מאתיים באולם. מוסיקה רועשת, אורות, חשוך, צפוף, מקום משגע, הכול כמו שצריך. תק, תק־תק, תק – – – תק, תק־תק, תק – – –
מתפתלים. קופצים. נעשה חם, וזיווית, שהרגישה קצת סחרחורת מימי הצום, החליטה לצאת להתאוורר. עמדה בתור עם עוד איזה מאה. הגישה יד ימין ביציאה שהסדרן יסמן עליה x בעט פוספור, כמו שמסמנים כבשים לגז, שתוכל להיכנס בחזרה.
עכשיו היו איזה מאתיים בתור בחוץ ושלוש מאות בפנים, וכל האיזור היה מפוצץ. מי לא היה שם? – מה לא היה שם? קיוסק. ואת הקולה כבר גמרה קודם בפנים, כי לא מרשים לצאת עם הכוס החוצה. עמדה בתור להיכנס. שמה את גב יד ימין תחת המנורה בכניסה, שהסדרן יראה את ה־x. רקדה קצת. תק, תק־תק, תק – – –
חם וצפוף, ממש סחרחורת, היו איזה חמש מאות בפנים, ופחדה שלא יספיק לה הכסף לעוד שתייה. עמדה שוב בתור לצאת, פספוס אחד עם פצעי בגרות, ג’ינג’י, נדחק לה מאחורנית, האף שלו הגיע למותניים שלה. סימנו לה x על ה־x. עכשיו היו איזה שלוש מאות בתור להיכנס, מאתיים בתור לצאת, ועד שש מאות מסתובבים בחוץ ומזמזמים כמו כוורת של דבורים.
זיווית התאוששה, עמדה וריקדדה כל הזמן וגם רצתה לחזור פנימה פעם שנייה, אבל ערה, אלה וניבה קיבלו מצב־רוח, לכן פילסו ארבעתן דרך נגד הזרם בין שמונה מאות אחרים, לקחו בשארית הכסף שלהן מונית וחזרו הביתה.
הערה: הדיסקוטק “דנסיטי” בגן־העיר, שנוסד על חללה של מסעדת מזון־מהיר גדולה, נסגר כבר לפני שנים רבות, ולאחר גלגולים שעבר המקום, בקומת הקרקע של “גן העיר” בתל־אביב, נמצא שם היום הסניף הגדול של “עדן טבע מארקט”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.