[הסיפור נכתב לפני יותר מעשרים שנה]

אם לא היו ממציאים את המחשב הביתי היה אורן מעדיף לחזור לרחם־אימו ולחכות עוד שנה, עשר, ואפילו להיוולד במאה ה־21 שכבר אינה רחוקה כל־כך – ובלבד שלא יצטרך לחיות בלי ה־PC.

העולם, על פי אורן, מחולק לא לגברים ולנשים, לא ללבנים ולשחורים, לא לשמנים ולרזים, לא לעשירים ולעניים, ואפילו לא לאלה שצריכים לקום בבוקר ולאלה שאינם צריכים – אלא לבני־אדם שאפשר לדבר איתם על מחשבים ולכל שאר היצורים, שמגיבים כאילו דיברת אליהם סינית.

שמו של אורן לא מתאים לו כל־כך כי הוא ילד לא־גבוה, שמנמן מאוד ועם פני־תינוק, קולו דק וממאן להתחלף, והוא טרם נפרד מן ה“מְצוֹצֶה” שלו, שזה שם החיתול הראשון בחייו (עוד לפני שהיו ה“טיטולים”), חיתול שבו השתין במשך שלוש שנותיו הראשונות ומאז אינו נפרד ממנו ורק לבית־הספר אינו לוקח אותו, כדי שלא יצחקו.

ההיכרות של אורן עם המחשב החלה בתקופת משחקי־המחשב הקטנים, שבהם כבאים עולים ויורדים בבית נשרף, מטאורים נופלים משמיים, ואתה צריך להעביר את הדמויות שלך בשלום ולצבור נקודות. אורן השקיע את דמי־הכיס שקיבל – בקניית המשחקים הללו, הפעיל אותם בקלות ונוכח לדעת שהוא טוב בהם יותר מכל מבוגר שניסה להתחרות עימו.

אחר־כך התחילו חברים לספר על משחקי־מחשב בתקליטונים, דיסקטים, שאפשר לשחק בהם על מערכת PC [זה היה לפני תקופת האינטרנט], ואורן התחיל לנדנד להורים שיקנו לו תואם IBM, שזה זול יותר. לא הבינו על מה הוא מדבר, עד שמירה, אימו, שהיא עיתונאית, קיבלה הביתה מערכת מחשב ביתי עם “מוֹדֶם”, כדי שתוכל לכתוב את הכתבות החשובות שלה ולשלוח אותן ישר לעיתון. היא לא כל כך הסתדרה עם המחשב, ברחו לה קבצים. השורות לא התיישרו, המדפסת לא עבדה. הצג התמלא פתאום סימנים מוזרים, כמו סינית.

אורן לא הבין איך היא יכולה להיות מפגרת כזו. מבלי לעבור כמוה את הקורס הקצר, שלימדו אותה במערכת העיתון – סידר לה את משלוח הכתבות ב“מודם”, כלומר – דרך הטלפון, בשפת המחשב, לעיתון. [הסיפור נכתב עוד בטרם הפכו המיילים באינטרנט לערוץ התקשורת העיקרי. – אב"ע]. בזמן קצר השתלט על כל המערכת, ומעתה השקיע את דמי הכיס שלו, ומתנות־הכסף שקיבל מן הסבתות – בכרטיס גראפי, “עכבר”, “ג’וֹי־סְטִיק”, הרחבת זיכרון ודיסק־קשיח; בתוכנות בֵּייסִיק, לוגו, אנטי־וירוס, מילון, מוסיקה ושיעורי חשבון, ובתוכנות גראפיות שאפשר לצייר בעזרתן.

באמצעות ה“מודם” יצר קשר עם חובב־מחשבים שמעמיד משחקי־מחשב לרשות המתקשרים אליו, ובזמן קצר העתיק ממנו יותר ממאה משחקים, בהם “סְטְרִיפְּ־פּוֹקֶר” שבו אתה משחק נגד המחשב, ובחורה מתפשטת לפי הישגיך.

הוא החל כותב את עבודותיו לבית־הספר על המחשב. כאשר התקבל מחשב בבית־הספר, הראה להם שם איך להפעילו ואיך לתכנן באמצעותו את מערכת השיעורים, הכיתות והמורים. יום אחד לא הצליחה מירה, אימו, להעביר כתבה לעיתון. במערכת התעקשו שהתקלה אצלה. אורן בדק ובדק וטען שיש תקלה במחשב של העיתון עצמו. הוא הסביר טלפונית את הנושא לברוך, האחראי על המיחשוב בעיתון, והתברר שצדק.

פעם אחרת התקלקל הצג (המסך) ונלקח לתיקון, אבל אורן הצליח להעביר כתבה של אימו לעיתון כשהוא מקיש “על עיוור” את הפקודות על המקלדת.

הוא גם השחיל לעיתון בסוף חודש יולי, בלי שאף־אחד הרגיש, ידיעה על כך, ששר־החינוך הוציא הוראה למורים להתחשב בחום הכבד ששורר הקיץ ולא לבדוק עבודות שניתנו לתלמידים לתקופת החופש.

חברים הביאו לאורן תוכנות נוספות, בהן גם פורנוגראפיות־מצחיקות. אחות ניגשת לחולה רגזן, השוכב על גבו, במיטה, ופתאום כבר אין שמיכה, והיא רוכבת עליו, עולה ויורדת, ועוד תנוחות ומציצות, שמי שלא ראה, לא יאמין.

כשתפסה מירה יום אחד את אורן עם ה“מְצוֹצֶה” ושני חברים, יושבים וצופים בתוכניות הללו, והמחשב אומר, בקול רוטט של רובוט: “שק בתחת! שק בתחת!” – הקימה שערורייה ואמרה שהיא חוזרת לכתוב במכונת־הכתיבה הישנה, ושתודיע לעיתון שייקחו מיד את המכשיר הגס הזה.

אבל בדיוק יום קודם לכן התקלקל בעירייה המחשב של מערכת הרמזורים המרכזית. שעות על גבי שעות עמלו המתכנתים והמפעילים לאתר את התקלה, ולא הצליחו. פקקי־תנועה השתרעו מגדרה עד חדרה ומרחוב הירקון עד מעיינות הירקון.

כאשר הגיעה הידיעה על כך לעיתון, נזכר ברוך, האחראי על המיחשוב, באורן. הוא צלצל למירה, היא הופתעה, ורק לאחר הפצרות רבות הסכימה שיטלפנו לבית־הספר ויזעיקו את אורן, באמצע הלימודים, למרכז המיחשוב העירוני.

אורן בא, שמנמן, ממושקף (הוא החל מרכיב משקפיים מאז שנדבק למחשב) – אצבעותיו ריקדו על גבי המקשים, ולאחר שלוש שעות מאומצות, שבהן למד את כל המערכת – הצליח לאתר את התקלה.

ראש העיר הזמין את אורן ללשכתו. ושאל:

“במה אני יכול להודות לך על העזרה?”

תחילה רצה אורן לבקש מסך צבעוני משוכלל, עם רמקול פנימי, שאפשר לשחק עליו גם משחקי אַטַארִי, אבל נזכר במצב הקשה של בית־הספר.

“אני מבקש שיהיו מספיק כיסאות לכל התלמידים בבית־הספר שלי.”

“ועכשיו אין?” התפלא ראש־העיר.

“יש – בחשבון כללי, אבל לא כשצריכים להחליף כיתות כל שעה לפי ההקבצות והשיעורים המיוחדים.”

“אני אשתדל,” הבטיח ראש־העיר.

“אם מדברים על השתדלויות, אז גם אני אשתדל שימצאו אותי בבית־הספר אם תהיה אצלכם עוד תקלה.”

*

וכך מבלה אורן עם ה“מְצוֹצֶה” מול המחשב כל שעה פנויה שאימו אינה כותבת לעיתון. חדל להכין שיעורים. טוען שהמורות יכולות ללמוד אצלו. שונא התעמלות. לא הולך למסיבות. משמין. עיניו כבר בוהות כמו פרופסור מפוזר. מדבר מחשבית. כשרוצה לצאת אומר – “אני עושה F־10”. הבנות לא שמות עליו. מגיע להן עד הציצים. לא חתיך. וזיבולי־השכל הממוחשבים לא מעניינים אותן כלל. הוא מרגיש זאת והדבר כואב לו.

הוא חולם על היום שבו יתגייס למַמְרַ“ם, מרכז המיחשוב הארצי של צה”ל, שם ימצא בני־אדם שמבינים אותו, יחד יתווכחו ויפתרו בעיות עד שעות מאוחרות בלילה, כי המלחמה הבאה תוכרע על ידי אנשים היושבים במרתפי המיחשוב הצבאי בתנאי קַלַ“ב, קרוב לבית – ולא בשדה־הקרב עצמו. ושם, לפעמים, בגלל עומס העבודה, במקום לחזור הביתה, נכנסים לתוך שקי־שינה, ליד המחשבים, וחוטפים שעות־שינה אחדות. אולי תשכב בפינה חיילת יפה, מתכנתת, ביישנית כמוהו, שבשקט, בחושך, תִפתח את שק־השינה שלה ותיכנס אליו, והיא תהיה החברה שלו בממר”ם, לנצח.