רקע
אהוד בן עזר
מורן המשוררת

המצביא הצרפתי נפוליאון אמר פעם שבתרמילו של כל חייל נמצא שרביט המארשאל, זאת אומרת שכל אחד מהטוראים צריך להאמין שיש בכוחו להיות פעם המפקד העליון של הצבא.

אצל מורן העניין שונה. היא אינה רואה את עצמה טוראית אלא נמצאת כבר בדרגה הגבוהה של מפקד עליון, באיזה תחום? – בשירה. מורן היא משוררת.

דבר ראשון היא מתלבשת כמו משוררת. שמלה שחורה מבד הודי דק, המגיעה עד למטה מהברכיים, ומשם משתלשלים פתילים, וגם מהשרוולים. ומתחת לשמלה מכנסונים שחורים לפי האופנה של הפילגשים שמילאו את הרמון השולטן התורכי עַבְּד־אִל־מַגִ’יד בקונסטנטינופול לפני מאה שנה, ומתחת למכנסונים סנדלי עור חום־כהה, ללא עקב, שכף־הרגל כמעט שאינה מבצבצת מבעד לחריציהם המעטים.

מורן נושאת עימה תיק בד רקום בצבעים עזים, שמשתלשל ברצועה ססגונית מכתפה, ובו כתבי־היד האחרונים שלה, ודפים לבנים, ריקים, שמחכים בחביון התיק לרגע שבו תהיה למורן השראה. פניה לבנות מאוד, ללא צל של איפור, אבל הגבות והשיער שחורים כפחם, וכשרואים אותה ברחוב חושבים לפעמים שהיא הולכת מאופרת להופעה של פנטומימה.

מיום שמורן זוכרת את עצמה היא כותבת – שירים, סיפורים, יומנים, חיבורים, מכתבים. כותבת וכותבת. המורה מעודדת אותה. היועצת. וכמובן גם ההורים. החלום של מורן הוא להוציא ספר שירים. מורן שולחת מגיל צעיר את שיריה לפרסום. רבים מהם ראו אור בעיתוני ילדים ונוער. אבל היא לא מרוצה. היא מזלזלת בעיתונים ה“ילדותיים” האלה. היא רואה את עצמה כבר כמשוררת של ממש, ושולחת שירים למוספים לספרות של המבוגרים, בעיתונים היומיים. אבל שם יושבים עורכים שמפרסמים כנראה רק את המפורסמים, ואילו את השירים של מורן אפילו לא מחזירים. הנה שיר ששלחה, ומן הסתם נזרק לסל המערכת:


לפעמים אני שואלת את עצמי

אם אהיה משוררת גדולה

ואני יודעת את התשובה –

השירים שאני כותבת חזקים ממני,

אני סובלת מכאבי־ראש

ומתת־תזונה

רוחנית –

סופי יהיה רע

או שאהיה אישה עשירה מאוד

ומפונקת – תחת מזכוכית יהיה לי

ושדיים מחרסינה.


*

זאב ואיילה, הוריה של מורן, מודאגים מאי־הפרסום של שיריה. כי מורן מתפרצת בצעקות על כל דבר קטן, “אני רוצה שידפיסו לי ספר שירים!” – או ששוקעת בדיכאון ומסתגרת בחדרה, ואז שומעים אותה נאנחת, ונאנחת, והמרגיז הוא שאי־אפשר להבין בקולה אם היא סובלת או סתם ממזמזת את עצמה.

איילה מקווה שהדפסת ספר השירים תרגיע את מורן ממצבי־הרוח הקשים שתוקפים אותה ומהתפרצויות הרוגז הבלתי־צפויות שלה, אבל איך עושים זאת? – יום אחד מצאה במחברת של בתה שיר:


עוד לא נולד האדם

שיגיד לי מה לעשות.

וכשיבוא –

אני אוהב אותו כל הלילה

ובבוקר אהרוג אותו –

כי אני משוגעת

כזאת.


איילה נבהלה, ובלי ידיעתה של מורן הלכה אל שולה המחנכת וכרמלה היועצת, ושאלה מה לעשות

“מה מורן הכי רוצה?” – שאלו השתיים.

“להוציא ספר שירים.”

“אז אולי תלכו איתה למוציא־לאור, ואם ייצא ספר שלה – היא תחדל להיות מתוסכלת ומיואשת כמו השירים שלה!”


*

הלכו זאב ואיילה עם מורן למו“ל (מוציא־לאור). הוציאה מורן מתיק־הבד הרקום שלה מחברת שירים והגישה לו. דיפדף המו”ל, הימהם, דיבר אל עצמו, ספר את הדפים, ולבסוף אמר:

“אם מורן שלכם לא גאון, אז אל תקראו לי יוז’י!” – (והשם שלו בכלל יצחק אלפסי, הבעלים של הוצאת “דמקה”, קירח, שעיר וצרוד).

“אז תוציא לה את הספר?”

“מה השאלה? אני ממש גאה להדפיס את הספר שלה ב’דמקה'!”

“טוב, נוהגים לחתום חוזה?” שאל זאב בתמימות. “וכמה תקבל המשוררת?”

“רגע אחד,” השיב יצחק אלפסי, “יש כאן אי־הבנה. אתם משלמים לי, עבור חמש מאות עותקים, אלפיים דולר, וכל העותקים שלכם!”


*

זאב ואיילה אינם עשירים. יש למורן גם אח ואחות. כולם לומדים ויש הוצאות רבות. אין כסף כה רב להוצאת הספר. אבל מורן לא ויתרה. איילה מצאה במחברתה שיר חדש:


בחיים אני לא אסלח

לכל מי שלא הכיר

בגאוניות שלי –

ואפילו אם אצטרך ללמוד

הנהלת חשבונות

לשם כך.


*

זאב שלח את מחברת שירי מורן למזכיר אגודת הסופרים ושאל אם לדעתו אלה באמת שירים של גאון, שכדאי להוציא אלפיים דולר להדפיסם.

המזכיר כתב לו: “אלה שירים רגילים לנערה בגילה. אם המו”ל חושב שהיא גאון – שיוציא את הספר לאור על חשבונו. אין משוררים גאונים בגיל שלה. בינתיים שתקרא הרבה ותמשיך לכתוב שירים ולנסות לפרסם אותם במוספים הספרותיים. אולי בעוד עשר שנים יצטבר אצלה קובץ שירים בעלי ערך."


*

העצה לא עזרה. מורן לא ויתרה על הספר, איילה לקחה הלוואה ממקום עבודתה, הספר יצא, בשום עיתון לא כתבו עליו, בשום חנות־ספרים לא הוצג, ערימה של עותקים במרפסת, איילה מצטטת את דברי המו"ל והמורה על מורן – ומכריחה ידידים וקרובי־משפחה לקנות ממנה את הספר. אבל מורן המשוררת עדיין נאנחת בלילות.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!