כשרותי חוּטִי היתה רותי השמנה, שמעו מפיה את הצחוק הכי עצוב בכיתה. היה לה חזה פּוֹמֶלִיתִי, תחת מדרגה, ירכיים כמו שתי אבני־ריחיים, ונמשים על הפנים, אפילו בשפתיים. היא שקלה 75 קילוגרם נטו והרגישה טנק. רק הסתכלה במראה – מיד היתה מקבלת גועל מעצמה, ולפעמים מכה באגרופיה על הלחיים, ומתחילה לבכות.
היא קינאה בחברותיה דקות־הגוף, אלה השחיפיות, הַקְּרֵשִׁיוֹת וְהַסְּקֶלֶטוֹנִיוֹת, בנות שמתנועעות כרקדניות־באלט, שמרחפות במסדרונות, קלילות, כפוסעות על כרי־אוויר. ורק היא חשה כבדות באברים ועירפול בראש, כאילו השומן סַמַטַךְ לה את השכל, עטף את המחשבות בגלדים לבנים, כמו בנקניק… היא שקעה בעצבויות מלוות בולמוס אכילה, בייחוד ממתקים, וככל שהיתה מרבה לכרסם כן נעשתה אצלה גם העברית מסורבלת, ויצא לה להגיד משפטים כמו:
“תזיזי את הזה שלך בגלל הידיים שלי בשולחן, אין לך איפה?”
“עגנון היה סופר של יהודים דתיים שמוכרחים ללמוד, אבל מה כתב שוכחים.”
“תביאי לי את הזה עם הרוטב ההוא למה אני משוגעת על כזה חרדל מבעיר! למה, נגמר לכם הכסף שחדלתם לקנות?”
*
באופן הכי טבעי נכנס לה ג’וק בראש שכל הצרות באות לה בגלל שהיא מין גוש־בָּשָּׁרִית כזו, תוּחֶסִית־לאללה והאצבעות – נקניקיות. וברגע של צלילות כתבה ביומנה כך:
“כמו שמהחומרים של שמנה יכול אלוהים, בעזרת דיאטה מתאימה, לפסל אחת יפהפייה שיש לה גוף דק, כך על שלד של רזה הוא הצליח, בעזרת הזלילה שלי, להצמיח בּוּלְפַסִית שְׁמֵינֵה־תוּזָה כזאת כמו שאני!”
*
יום אחד ביקשה מעופר לבוא להתכונן איתה לבחינה באנגלית.
ענה לה: “מצטער, יש לי אימון בכדורסל. לא יכול לבוא.”
אבל במסדרון ראתה אותו משחק תנועה של נפילה ואומר:
“פחדתי שאם זאתי תסתובב פתאום אז מההדף של החזה שלה…”
*
כאשר חזרה הביתה גמעה קערת מרק מינסטרוני וחיסלה קערת ספאגטי ברוטב עשוי עגבניות, שמן־זית ושום (לאחר שבזקה עליהן המון פירורי גבינה צהובה) וקינחה בשלושה גביעי מוס שוקולד. היא קיוותה שכבדות נעימה תרד עליה, הבטן מלאה והראש מרוקן ממחשבות מציקות. אבל אחר הזלילה הסתובבה שעה ארוכה בחדרה הלוך ושוב, תוקעת גְרֵפְּצִים כמו סבל בשוק שהתמלא חומוס (הסבל, לא השוק), טפחה על ביטנה כדי להרגיעה, ונשמה בקושי.
כאשר התהלכה פגשה בראי. “כמה אני מסכנה! כמה אני פִּילָה, כמה אני כמו פרה מגעילה…”
ושוב בכתה.
*
ואז החליטה לרזות.
תחילה היתה משפחתה מאושרת. אימהּ רשמה אותה לאגודת שומרי משקל, למועדון מַרְזִין ולדַיֶאט קלאב. המבשלת הכינה עבורה תבשילים מיוחדים, לפי תפריט דל קלוריות. אביה היה נוסע לקנות עבורה מצרכי מזון בחנויות שהתמחו במוצרי דיאטה.
רותי החלה מרזה בקצב של קילו לשבוע, וככל שרזתה, כן חשה עצמה קלה וחתיכית יותר. הצחוק שלה נעשה שמח. החבר’ה אהבו לבוא אליה. יושבים שעות ומדברים. סַמַטוֹכַת המחשבות בשכל שלה החלה נרגעת. ציוניה עלו והיא נעשתה פופולארית. לא רק עופר, גם בנים אחרים התקבצו אצלה, החדר שלה נעשה מין מועדון, והיא המרכז.
*
אילו התייבצה (סליחה, התייצבה) על ה־55 קילו־רותי־חוטי, שאלוהים והדיאטה פיסלו מהרותי האֶקְס־שמנה, היה הסיפור מסתיים כבר עתה. אבל מה שקרה הוא שרותי חוטי נעשתה משועבדת לתחושות שהתעוררו בה עתה בימים שבהם כמעט לא אכלה. היא חשה שיכרון משחרר, כמו בטריפ, הרגשה הַאיִית כזאת, זוהרת, כנמצאת על סף עולם אחר, חדש. הוריה נעשו מודאגים. הם הבחינות שגם את מעט המזון המוקצב לה, אינה אוכלת. כאשר החלו, מתוך דאגה, להשגיח עליה שתאכל לפחות את מנת הדיאטה הקבועה, נהגה לצאת בתום הארוחה לבית־השימוש, לדחוף אצבע לתוך גרונה, ולהקיא.
*
ביומנה כתבה עתה משפטים רוחניים כמו: “המוּשְּׁלמים ניזונים רק מן האור עד שההארה בולעת אל קירבה את המושְּׁלמים.” או – “ככל שאני פוחתת כך אני יותר, לכן כאשר אהיה לא־כלום – אהיה הכול!”
*
רותי חוטי נהנתה עכשיו מכל רגע וחיתה אותו חזק. הגישה פזמון בפסטיבל בית־הספר, היתה במשלחת לשר־החינוך בעקבות ההחלטה לקצץ את שארית לימודי ההיסטוריה הכללית בתוכנית הלימודים, הופיעה ב“זה זה” עם הלהקה. היה יפתה מאוד. נעשתה קצת הִיפֶּרִית, כמעט שקופה, וממש קרנה כל הזמן. עופר התאהב בה. היא סירבה.
“מי שאף אחד לא מוצא חן בעיניו הוא יותר מסכן ממי שאינו מוצא חן בעיני שום אדם.”
“בחייך, רותי, תרדי לעם…”
“אני לא יכולה להזדהות איתך כי אני כמו הנר שמאיר אותך…”
“תעזבי, רותי, אני בא לי להיות איתך, דברי לעניין…”
“ליל מנוחות, נסיך יקר…”
*
כאשר באה יום אחד אימהּ של רותי בעיניים אדומות לבית־הספר, לא הבינו המורות מה גרם לכך. “מה, רותי חדלה לאכול? הלוא היא תלמידה נפלאה! כוכב של בית־הספר!”
“חלה בה השתפרות מדהימה…”
“הבאנו אותה למופת ולדוגמה…”
“הילדה נשרפת מבפנים, אתן לא מבינות? זה לא האוכל נותן לה כוח, זה הגוף שלה מתאכֵּל ומפיץ את האור הנהדר סביבה… עיזרו לי, לה…”
“מדוע? איפה רותי?”
“מאושפזת… היינו מוכרחים… היא בעצמה הבינה… הסכימה…”
*
לאחר חודש חזרה רותי חוטי בעיניים כבויות, קצת פחות רזה, כאילו היכו אותה בפטיש על ראשה. מאז לא שמנה, גם לא רזתה, לא הרבתה לדבר, גם לא שתקה. היא נעשתה כזאת בינונית, דהוייה, חדלה להיות המרכז בכיתה, אולי מפני שחדל לשפוע ממנה האור המושך, המיסתורי והנחשק, שקורן כנראה מגוף נערה צעירה ויפה, כאשר הוא מאכֵּל את עצמו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.