רקע
אהוד בן עזר
חיימקה יַמִי
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: ר. סירקיס; תשנ"א 1991

[לזיכרו של עמנואל הרזה והשזוף־מאוד מחוף גורדון שהיה ואיננו עוד]


לחיימקה יַמִי יש השכלה ים־תיכונית: על חוף־הים הוא נמצא יותר מאשר בבית־הספר. אילו הִרשו לו, היה מבלה את כל ימיו בים.

כך חיימקה. אבל – “הייתם מאמינים?” הוא אומר, “יש אנשים ששונאים את הים, כן! – לאבא, למשל, יש חבר, צייר מבוגר, שגר איזה שלושים שנה שלושים מטר מהים, והוא חיוור, שקוף כזה עם זקן, ואף אחד לא ראה אותו אף־פעם בבגד־ים על החוף, מפני שהוא אחד כזה ששונא את הים. מפנה לו תמיד את הגב שלו. כן, אפילו לא מסתכל עליו! – כן, וגם את השמש מחרים – אז איך אפשר להיות אחד כזה?” – מתרעם חיימקה ימי. “הלוא אם אני הייתי גר שלושים מטר מהים, הייתי כל היום יורד אליו ועולה, יורד אליו ועולה, יחף, לבוש בבגד־ים בלבד, איזה כיף!”


*

כמעט מיותר לומר שחיימקה ימי יש לו גלשן־גלים מרשים, טָאוּן אֶנְד קאנטרי, תוצאת הוואי (ששם מומחים בגלשנים), מילוי קצף פוליתילאן, המעטפת עשוייה פיברגלאס פוליאסטר. גלשן שמחירו, חדש, תשע מאות שקל.

יש לו פתיל גומי לקשור את הגלשן לרגל, שלא יילך לאיבוד בגלים.

יש לו מיתקן מיוחד על האופניים מאחור, לשאת את הגלשן בדרך לים ובחזרה.

יש לו משקפי־צלילה מיוחדים, שאינם מעלים אדים.

יש לו סנפירים.

יש לו בגד־ים עם כיסים נסגרים.

יש לו ארנק־שפופרת נגד־מים, תלוי בפתיל על צווארו.

יש לו שעון־צלילה.

יש לו פנס־כיס תת־מימי.

יש לו פרצוף שזוף ועור כמעט מצומק מרוב שהייה בשמש.

יש לו זוג מטקות משומש מאוד, כמו לזקני־החוף.

יש לו מגבת־חוף ענקית עם הדפס וכיתוב: אקאפולקו.

יש לו תיק־צד מתנפח שיכול לשמש גם ככר, כששוכבים על החול.

יש לו…

מה אין לו? כל ציוד ימי שתגידו – יש לו, או שזה בדרך אליו. תוכלו לראות אצלו קאטאלוגים צבעוניים של טאון אנד קאונטרי, אולטרא־וֵייב, סִי־רֵיי, גִ’י אֵנְד אֶס, וגוטְצֶ’ה, ובהם תמונות ומיפרטים של גלשני־גלים, גלשני־רוח, סירות, חליפות־צלילה שחורות, מסכות, בלוני חמצן נוצצים, רובי־צלצל, ומה לא?


*

כאשר חיימקה ימי יורד לחוף, הוא פורש מגבת על החול בפינת הגולשים והמתרחצים הקבועים, יושב שם ולוקח חלק בדיונים החשובים ובשיחות הממושכות על נושאים כגון: האם עדיף גלשן־גלים פיברגלאס פוליאסטר או אֶפּוֹקְסִי עבודת־יד? האם יולנדה בעלת עכוזי־השוקולד תחזור גם הקיץ לרקוד על החוף לצלילי התזמורת הבראזילאית? במה כדאי להשקיע כוח ולהתאמן, בחסקה, גלשן־גלים או גלשן־רוח? האם אולריקה המלצרית שוכבת רק עם ג’ו החבר השחור הקבוע שלה או שיש לה עוד כמה מהצד? כמה שעות ביום צריך לשחות כדי לשמור על כושר מינימאלי? איפה הכי כדאי לקנות ציוד – בימית, במרכז הגלישה, או אצל צביקה? האם לאיריס אין כסף להחליף בגד־ים או שלא מוצאת בכל העיר משהו דומה יותר לקורי־עכביש? גוטליב הזקן, שמשחק בכדור־כוח, הוא בן שמונים פלוס או שהגיע כבר לגיל תשעים?

בגלל התמדתו ובקיאותו בכל הקשור לים, רכש לעצמו חיימקה ימי, למרות גילו הצעיר, מעמד של בר־סמכא על החוף. תמיד פוגשים בו שם והתרגלו להקשיב לדעתו כפוסק אחרון בנושאים שנויים במחלוקת. מעריכים את מומחיותו. מתקבצים ויושבים סביבו כמו “גורו” ושותים בצמא את דבריו.


*

בבית־הספר כמעט שאין רואים אותו. רק בחורף, כאשר הרוח מגיעה למאתיים קמ“ש, הגלים לשלושה מטר, וביום אחד יורדים חמישים מ”מ גשם עם מטחי ברד – מואיל חיימקה ימי לכבד בנוכחותו את תוכנית הלימודים. יושב בכיתה שזוף, מלוח, שופע בריאות, לעומת כל השאר שמצוננים וחולים בשפעת; מופיע כחבר מעולם אחר, של הקיץ, של האור, תחת שמיים מעוננים, ובקור.

ובבית? – אימו של חיימקה מיואשת. ללמוד כמעט שאינו לומד. ציוניו נמוכים מאוד. אפילו בהתעמלות. בקושי העלו אותו כיתה. בחוג המשפחה כמעט שאין רואים אותו. אינו עוזר בשום דבר. אפילו להפסיק ללמוד וללכת לעבוד – הוא אינו מוכן. רק הים מושך אותו. רק הים.

היא באה לבית־הספר, להתלונן עליו. “מדוע אתם סלחנים כל־כך?” הטיחה בפני המנהלת. “הלא הוא מרמה כל הזמן! במקום ללכת בבוקר לבית־הספר, הוא רובץ בים!”

“אנחנו מודעים לבעייה,” משיבה המנהלת, "היו לנו שיחות ממושכות איתו ועל אודותיו, את יודעת, גברת ימי – "

“איזה ימי? שם משפחה שלנו בוגוסלבסקי!”

“את יודעת, גברת בוגוסלבסקי, אצלנו לא בית־ספר רגיל. אנחנו מעריכים כל תלמיד לפי כלל הפעילויות שלו. על פי הדרך הייחודית שבה הוא מגיע לביטוי עצמי. כולנו מלאי התפעלות מאהבתו העזה של חיימקה בנך לים. כאשר חיימקה מופיע, שופע חיים, שזוף, באמצע החורף – אנחנו מרגישים לעיתים קרובות ממש רגש־נחיתות למולו. כאשר הוא מספר לנו כיצד הוא מסתכן, חותך את הגלים, ורוכב עליהם בגבהים, יוצא לים בכל מזג־אוויר, יחידי מול איתני הטבע…”

“רגע אחד, המנהלת, מה הוא מספר לכם? ישנה כאן איזו אי־הבנה…”

“מה?”

“שחיימקה שלי ייכנס לים?”

“אלא מה?”

“הלוא הוא בחיים לא נגע אפילו באצבע הקטנה שלו בים, הלא מאז שהיה ילד קטן יש לו פחד מים, מלוחים, מתוקים, לא חשוב איזה. הלוא אפילו לשחות הוא לא יודע!”

“גברת בוגוסלבסקי, את בטוחה שאנחנו מדברים על אותו תלמיד?”

“בטוחה… הלוואי שהייתי טועה!”

“אז מה הוא עושה שם כל הימים, לכל הרוחות?” – איבדה המנהלת את סבלנותה הפדאגוגית והחלה צועקת. “עובד עלינו?”

“אני יודעת? אני נורא מפחדת. מה יהיה איתו?” ענתה האם בדמעות. “אני כבר רואה – כל העתיד שלו זה על הרצועה הקטנה של החוף, בין הים שממנו הוא סולד – לבין החיים האמיתיים, בעיר, שמהם הוא בורח…”

המלצות קוראים
תגיות