רקע
אהוד בן עזר
יוסי שמאלני
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: ר. סירקיס; תשנ"א 1991

“במסגרת שנת הדמוקרטיה,” אמרה המחנכת שולה, “נקיים בכיתה דיון, כמו בכנסת. הנושא שנעלה הוא שימור הנוף בארץ־ישראל. אתם תתחלקו לשתי מפלגות. האחת תתמוך בשימור הנוף, שהוא אוצר הטבע הגדול ביותר שלנו. השנייה תציע בנייה בכל מחיר, כי פיתוח הארץ הוא עתיד חיינו. לכל קבוצה יהיה דובר, ומגיב על דברי הקבוצה־שכנגד. בסיום נקיים הצבעה. לנציגי המפלגה שתזכה ברוב קולות מצפה הפתעה – הובטח לנו שיוזמנו לפגישה עם השר לאיכות הסביבה ויציגו לפניו את עמדתם!”

“אני מתנגד!” הרים ידו יוסי שמאלני.

“איך אתה יכול להתנגד אם טרם התחלקנו לקבוצות ועוד לא בחרנו את הדוברים בעד ונגד?”

“מתנגד לדיון בנושא הזה!”

“וואואואואו…” נשמעו קולות מחאה בכיתה.

“כן! ולא ישתיקו אותי! אני חושב שמציעים כאן דיון דבילי! סטרילי! פָּרְוֶוה! באמת חוכמה גדולה! אני מציע דיון, שנציגי המפלגה שתזכה בו יוזמנו אל שר הביטחון!”

“ווּאוּאואואו..” הרימה קול כהנ’לה הקטנה יחד עם כמה שמכירים את דעותיו של יוסי שמאלני.

“ששש, שקט! עם כל הכבוד, יוסי, תסלח לי, אנחנו לא מתכוונים להפוך את השיעור בדמוקרטיה לדיון פוליטי בנושא שמפלג את העם…”

“פילוג בעם? הצחקת אותי! הלוא זאת בדיוק דמוקרטיה, כשיש דעות שונות בנושאים חשובים. על מה את חושבת מדברים בכנסת? על קאקי?”

“איך אתה מדבר, יוסי?”

“אני מציע דיון בכיתה על הסירוב לשרת בשטחים! זה קצת יותר נוגע לחיים שלנו, לא?”

“וואואואו…”

“תשתקו כבר, אידיוטים, כהנל’ה! מתאים לך… אתם לא מבינים שאני מדבר על החיים שלכם… שלנו…”

“שקט בכיתה! שקט! אתה רואה? אתה עצמך חסר־סובלנות! תלמידים, אני מודיעה שלא נקיים בבית־הספר דיונים על הסירוב לשרת ביהודה, בשומרון ובחבל עזה!” קבעה שולה בתקיפות. “נכון, לכל אחד זכות לדעה שונה, כל אחד בא מבית עם רקע אחר, וגם למורים יש זכות לדעות משלהם. אבל הדבר האחרון שהייתי רוצה הוא שבכיתה הזו יתלהטו הרוחות ויתחילו להעריך או לפסול תלמידים על פי הדעות שלהם, או הדעות שהם מביאים מהבית בהשפעת הורים שבעיניהם ארץ־ישראל, וירושלים, זה סתם שטחים, כאילו אין זהות, ואין היסטוריה יהודית, לכל אחד מהמקומות האלה!”

“יופי! עכשיו את בעצמך קבעת עמדה בדיון!” התפרץ יוסי. “אז נעמיד להצבעה – מי בעד דיון על הזכות לסרב לשרת בשטחים! – ירים את ידו!”

“מי בעד דיון על שמירת הנוף בארץ־ישראל, ירים את ידו!” קראה שולה.

“מי בעד הידברות…” המשיך יוסי.

“מי בעד חיסול האינתיפאדה!” צעקה כהנל’ה.

“מי בעד שמירת הנוף בארץ־ישראל…” המשיכה שולה.

“מי בעד פתרון צודק לאינתיפאדה…” התעקש יוסי.

“מי בעד טוביה צפיר…”

“מי בעד קונדומים לכול…”

“די! אני מפסיקה את הדיון!” הודיעה שולה. “אי אפשר להמשיך בבאלאגאן כזה! אתם לא רציניים. אף אחד כאן לא ידע אפילו על מה הוא הצביע!”


*

“נמאס עליי בית־הספר!” הודיע יוסי בבית. “אתה יודע איך מלמדים ספרות? כאילו כל הסופרים המתים עדיין חיים.”

“אל תזלזל בסופרים המתים.” ענה אביו, שמואל. “עד היום הם כתבו את רוב הספרים החשובים, המעניינים והמהנים.”

“טוב, נעזוב ספרות. אבל מדוע לא יכולים להסתכל למציאות המזורגגת ישר בעיניים, לדבר על מה שנעשה בשטחים, על בני־אדם, על מתים, במקום שנערוך דיון על שימור הנוף, שזה אצלם דמוקרטיה, וחינוך לחיים!”

“רגע, ואם המצב בשטחים מסובך, אז זו סיבה לא לשמור על הנוף, ולא לרפא חולים, ולא ללמוד, ואולי גם לא לאכול?”

“אל תהיה לי דמאגוג, אבא. תגיד את האמת, אם אתה היית בגיל שלי, עוד מעט בחובה, שלוש שנים, היית הולך לשבור ידיים, להוציא עיניים, לפגוע בילדים, להרוג? והיית מוכן שבבית־הספר יפחדו אפילו לדבר איתך על כך? שישחקו בנידמה לי, שתסריח בחממה מושתנת עד גיל שמונה־עשרה ואז בבת־אחת – טראחח, מתברר שאתה לבד אוכל את החרא בשביל כל המדינה! וכשאתה מנסה לדבר על כך, מלגלגים עליך וקוראים לך – יוסי שמאלני!”

שמואל נאנח. “יוסי, אני רוצה שתדע שעל הנושא הזה אני כבר מזמן רוצה לדבר איתך, ולא שיש לי תשובה. התשובה שלי מורכבת בעצם משלוש תשובות, שהראשונה שבהן היא שאין לי תשובה, אם אתה מבין…”

“בערך…”

“והשנייה ­– שעל הנושא הזה כבר היו לי ויכוחים קשים עם סבא שלך. הוא אמר אז שזוהי פשוט מלחמה שנמשכת כבר הרבה שנים, ועוד תימשך, ובמלחמה מתנהגים כמו במלחמה – מהצד שלהם, וגם מהצד שלנו.”

“ומה התשובה השלישית?”

“אתה לא רואה בעיניך? מאז שפרצה האינתיפאדה עשיתי כבר שלוש פעמים מילואים – בעזה, ובחברון, אז מה? זה מוצא חן בעיניי? תהלוכת פורים של המתנחלים בלב חברון? על דבר שכזה אני צריך להגן? אבל אני חורק שיניים וממשיך.”

“אתה מפחד מבית־סוהר?”

“קודם כול, אל תהיה לי גיבור בבית־סוהר, אפילו בתור סרבן שירות. אני לא אייבי נתן, שהתחנה לו ממשיכה לשדר גם כשהוא יושב בכלא. אבל לא זה העניין, אני חורק שיניים וממשיך מפני שאני יודע שגם אם נסיר מחר את כל ההתנחלויות מהשטחים, המלחמה הזו עדיין לא תיגמר, מפני שאנחנו לא יכולים להמשיך לשלוט בכל כך הרבה ערבים אבל גם לא יכולים לצאת משם באופן חד־צדדי ושתהיה לבנון שנייה בחצר האחורית שלנו.”

“אז מה יהיה?”

“להתווכח צריך. וגם לרצות בשלום, ובהסדר, כמו עם מצרים. אבל תאמין לי ששיגעון גדלות זה לא רק מי שחושב שנשלוט לנצח בכל־כך הרבה ערבים אלא גם מי שחושב שרק בנו הכול תלוי ואם רק היינו עושים מחר צעדים אלה, או אחרים – היינו אנחנו והפלשתינאים, אנחנו והעולם הערבי – נמצאים כבר בגן־עדן עלי אדמות!”

“אז אין לך ממש תשובה, אבא?”

“אין. שמע יוסי, אולי אף אחד לא יודע, ויכול מאוד להיות שמה שהיה הוא שיהיה, ואפילו יותר גרוע, אבל בכל החרא הזה צריך בכל זאת להיזהר מאוד שלא להיעשות פאטאליסטים, ולא להיות אכזריים יותר מכפי הצורך.”

המלצות קוראים
תגיות