רקע
רות בונדי
רק על עצמי לספר ידעתי
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

כאשר הצעתי פעם לחנה רובינא, והיא אז קרובה לגיל שמונים, שתרשום או תכתיב או תקליט את זיכרונותיה, לפחות על ראשיתה של הבימה במוסקבה, דחתה אותי במורת רוח: “אני עוד לא הולכת למות”. ובכן, יש חיים גם אחרי כתיבת אוטוביוגרפיה. אבל כתיבתה זה הצד הקל, יחסית.

טענתי לא פעם: כול גרפומן יכול לכתוב ספר – והוא אכן עושה זאת. הבעיה רק להוציא את הספר לאור ולהפיץ אותו ברבים. כאשר כתב היד או, ליתר דיוק, כתב המחשב של ספר חיי (אז עדיין ללא שם), היה מוכן, פחות או יותר, נתתי את דעתי על הוצאתו לאור. התחלתי במקום הטבעי: אצל מו"ל שעבדתי עמו שנים רבות, גם כמחברת, גם כמתרגמת. אחרי שבועות מספר חזר אליי כתב היד, בליווי מכתב מסויג, עם שורה של השגות. קודם כול: הספר אינו חושפני דיו. שנית: עליי להרחיב את הפרקים הדנים בשואה ולהעמיד אותם במרכז הספר, וכן להוציא את אותם הפרקים שאין בהם עניין לקורא הכללי, והם עשויים לעניין רק את בני משפחתי ואת חבריי הקרובים. אם וכאשר אעשה את כול השינויים הדרושים, יימסר כתב היד לחוות דעתם של שני לקטורים ולפיה תנהג ההוצאה. מכתב לא מרנין במיוחד.

ממרחק הזמן אני מוכנה להודות, שהמו"ל צדק, על פי דרכו, וצדקתי גם אני, על שלא שמעתי בקולו.

אין ספק, שבמושגי ימינו שברים שלמים, כפי שנקראו פרקי חיי לבסוף, אינם חושפניים אשר לאהבות, למין, לכאב אישי. השתדלתי לא לשקר, לא לזייף, אבל בהחלט לא אמרתי את האמת כולה. ומי שמכיר אותי, ולו במקצת, יודע שמבחינת החשיפה עשיתי את המקסימום שאני מסוגלת לו.

אשר לשואה, כתבתי עליה וכללתי גם היבטים אישיים, רק לא בגוף ראשון, בביוגרפיה של יעקב אדלשטיין, זקן היהודים הראשון של גטו טרזיינשטאדט (או טרזין בפי יוצאי צ’כיה) ובמחקרים נוספים שפרסמתי מאז. אמת, כפי שציין המו"ל, לא כולם קראו את אדלשטיין נגד הזמן, ולכן הוא סבר, שעליי לחזור על דברים שנאמרו שם. לכך לא הייתי מוכנה משתי סיבות: ראשית, קל לי יותר (או מוטב לומר, קשה לי פחות) לכתוב על השואה מריחוק של חוקרת, מאחורי חומת המגן של גוף שלישי, ולתת לעובדות לדבר בעד עצמן. והסיבה השנייה: לא רציתי להעמיד בצל את חמישים שנות חיי בארץ. שנים אלה גדושות חוויות ועשייה והרהורים וספקות והנאות ועוגמת נפש, והן חלק ממני לא פחות מאותן שש שנות שלטון הרוע, שקבעו את חיי.

ואולם בעיקר הייתה ההסתייגות מכתב היד של שברים שלמים מוצדקת באשר לכתיבה המדברת רק אל אנשים הקרובים אליי. הרי כך כתבתי במשך כול שנות עבודתי במוסף דבר השבוע. המדור השבועי שלי, שנקרא זמן מה העולם בו אנו חיים ותקופה מסוימת סימני דרך ועוד מיני שמות, היה לי כעין איגרת, דיווח סדיר לחברים, שלא יכולים להגיע לכל המקומות שאני הגעתי אליהם ולדבר עם האנשים שאני דיברתי אתם בתוקף עבודתי כעיתונאית, מפני שהם עסוקים במקצועם שלהם. נדמה לי, כי אכן כך קיבלו חלק מן הקוראים את המדור שלי: כמין מפגש רעים שבועי קבוע. לפול סלאן הייתה כתיבת שיר כלחיצת יד. עוד הרבה שנים לפני שקראתי את דבריו – ומתוך ידיעת מקומי בהשוואה אליו – היה המדור השבועי גם לי כעין לחיצת יד, דרישת שלום לידיד. וכך גם סיכום החיים וכתיבתו: כולנו נאבקים על שפיות, בכולנו מכים החיים, כולנו זקוקים למעט משענת. כולנו מאותו הכפר הגלובלי, כולנו חרדים, על פי דרכינו.

כל זאת בדיעבד. אבל אז, כאשר קיבלתי את כתב הסייגים, נפגעתי עמוקות. ביטחוני העצמי, הרופף בלאו הכי, ספג מהלומה מכאיבה. גנזתי את כתב היד וחודשים רבים לא נגעתי בו. אך לאט־לאט התאוששתי, התנחמתי בכך, שגם כתב היד של לוליטה הוחזר לנאבוקוב שש־עשרה פעמים, שהדאבלינאים לג’יימס ג’ויס, הדוור מצלצל תמיד פעמיים לג’יימס קיין וכתבי יד של יצירות אחרות שכיום הן שם דבר, עברו יותר מעשרים מו“לים עד שנמצא להן גואל. הוספתי פרקים, שייפתי, גיבשתי ופניתי אל דוד גרוסמן, שאותו אני מכירה עוד מן הימים שהיה עיתונאי צעיר ומבטיח, בבקשה שיקרא את כתב היד ויאמר לי את דעתו. דוד סימן אי אלה תיקונים, אך העניק לי את הביטחון העצמי הדרוש לפנות למו”ל אחר. לבתי טל לא נתתי לקרוא את כתב היד, אף שהיא עיתונאית – ועם כול חוסר האובייקטיביות, עיתונאית טובה – כי מה היא כבר יכולה לומר לי, אלא דברי שבח? הרי יש לה רק אמא אחת.

פניתי אל הוצאת גוונים, שעמה אני עובדת שנים כמתרגמת, בעיקר של ספרות צ’כית. מריצה רוסמן, בעלת ההוצאה, קראה את כתב היד ואמרה לי, שהיא תשמח להוציא את הספר, אבל – ולבשורות טובות תמיד מתלווה איזה אבל – היא קצת חוששת, שמא מכירת הספר לא תכסה את הוצאות הייצור. ובכן, הסכמנו בינינו: אם לא יימכר מספר העותקים הדרוש לכיסוי הוצאות המו"ל, אני אשתתף בכיסוי ההפסד. לבסוף לא היה צורך בכך.

ואולם גוונים הוצאה קטנה ובעלת תקציב מצומצם מאוד, אין לה כסף ליחסי ציבור ולמודעות ולשאר אמצעי הפרסום, וכידוע, בלי כול אלה לא ניתן כיום לשווק דבר, מראש ממשלה ועד קפה טורקי. בדרך כלל מעניק הסופר, המחזאי או הצייר לקראת הופעת הספר, העלאת המחזה או פתיחת התערוכה ריאיון מרעיש, שבו הוא מתוודה על ניצול מיני בגיל רך או מציע להרוג מוגבלים – ואז כול המדינה תדבר עליו ועל יצירתו. לו רק יכולתי להפתיע את הציבור בכותרת הייתי אהובתו של בן גוריון, כבר הייתי על דרך המלך. אבל מה לעשות, לא יכולתי לספק את הסחורה. הייתה לי פרוטקציה אצל בתי, ולקראת הופעת הספר היא ערכה עמי ריאיון למעריב, בלי לשאול, כדרך העיתונאים הברוכה, שאלות מביכות, אף שגם אותה הפתיעו אי אלו פרטים בתולדות חיי, כאשר קראה אותם בספר. So far, so good.

אלא מה: ספרים קונים לרוב בחנויות ספרים, וחנויות ספרים הן סטימצקי. כאשר הייתי צעירה ותמימה הנחתי, לפי ניסיוני מפראג, שבחלון ראווה של חנות ספרים מוצגים אותם הספרים החדשים, הראויים לתשומת לבם של הקוראים הפוטנציאליים, בעיקר הודות לערכם הספרותי, והוא הדין לגבי השולחנות והמדפים בקדמת החנות. אך מציאות ימינו שונה: מו“ל שרוצה, שרשת סטימצקי תדחף ספר כלשהו, חייב לבוא עמה בהסכם מיוחד (50% וגם 55% ממחיר הספר יעברו לרשותה, לעומת 12% בלבד הניתנים לסופר). וכדי שרשת סטימצקי, על 130 החנויות שלה, תפיץ את הספר בכלל – וזה לא דבר מובן מאליו – חייבים לראות את הנולד: המו”לית שלי התחננה בפניי, שהמילה אוטוביוגרפיה לא תופיע, לא בכותרת ולא על העטיפה ולא בהודעות לעיתונות, כי סטימצקי לא אוהב אוטוביוגרפיות, אלא של בעלי שם ותהילה. בהודעות לקראת פרסום שברים שלמים העדיפה המו"לית לכתוב “רומן אישי”, רק כדי להימנע מהמילה הרת הסכנות אוטוביוגרפיה. למען האמת, גם לי המילה אוטוביוגרפיה לא קסמה במיוחד.

כל מו"ל רועד אחרי שהוא שולח ביכורי ספר חדש לסטימצקי: יזמין או לא יזמין? אם לא יזמין, לא נותר לסופר אלא לנהוג כפי שנהג יארוסלב האשק, מחברו של החייל האמיץ שווייק, שתקופה מסוימת מכר את ספרו בחוברות בהמשכים מתוך מזוודה, הולך מדלת לדלת. הללו־יה: סטימצקי הזמין בנגלה הראשונה 250 עותקים של שברים שלמים. האושר לא ידע גבול.

עכשיו צריך להתגבר על מכשול נוסף: חיוני שיכתבו על הספר, בעיקר במדורי הספרות. אמנם עורכי מדורי הספרות אינם בוחרים את הספרים שידובר בהם אלא מתוך שיקולים ספרותיים טהורים, אבל מה לעשות ומגיעים אליהם חמישים ספרים חדשים לשבוע, לפחות, ובמדור מקום לכתוב על עשרה, לכל היותר. סופר בעל שם, עמוס עוז או א. ב. יהושע, יכולים לישון בשקט ולסמוך על הצדק. לאחרים דרושה לרוב דחיפה: היכרות אישית, פניית ידיד, מבקר המביע את רצונו לכתוב על הספר. עברתי רף נוסף: הספר נמסר לכתיבת ביקורת. ועכשיו באה שתיקה מתמשכת. למה? כי לא רק טחנות הצדק טוחנות לאט, אם בכלל, גם מחשבי המבקרים מקלידים לאט. להלכה, וזאת אני יודעת מניסיוני, אפשר לסיים קריאת ספר, אם לא מדובר במחקר היסטורי או בדברי הגות או בספר עיוני, ביום־יומיים, ובתוך יומיים נוספים לכתוב עליו ביקורת. ואולם אז המבקר אינו אלא בעל מקצוע. כדי שיהיה יוצר, הוא חייב להחזיק את הספר אצלו במשך כמה שבועות, לפחות, כהוכחה לעומק מחשבותיו. ובינתיים המחבר מתייבש.

סופסוף: הביקורת על שברים שלמים התפרסמה והיא הייתה חיובית, לרוב, עם כמה השגות, בתוספת ציון אי אלו שגיאות – וכאן נענשתי על יהירותי: בספר התרברבתי, שאני מקפידה על נכונות העובדות, אבל, כפי שאומר הפתגם הצ’כי Pýcha předchází pád דהיינו: יהירות קודמת לנפילה, הכי הרבה טועה אדם, כאשר הוא בטוח במשהו במאה אחוז ולא בודק. את האופרה טוסקה לא חיבר ורדי, כפי שכתבתי בהסתמך על זיכרוני, שאין לסמוך עליו, עזר וייצמן בימי מלחמת ששת הימים כבר לא היה מפקד חיל האוויר, מלחמת סיני לא פרצה בנובמבר, אלא ב־29 באוקטובר 1956, כפי שהעירו לי כמה וכמה קוראים. שלא לדבר על שגיאות כתיב, שאני חוטאת בהן מדי פעם והעורך היה אמור לשים לב אליהן, כמו מנהגי לכתוב קפור במקום כפור (זה תמיד מתבלבל אצלי עם קפוא). “בעמוד 13, שורה 14, התחלפו האותיות וכתוב בשגליציה במקום שבגליציה ובעמוד 202, שורה 5, כתוב הגיע העת במקום הגיעה העת”, כתב לי קורא דייקן. במהדורה השנייה באו רוב השגיאות והטעויות על תיקונן, אבל הכתם נשאר.

ועתה תגובות הקוראים: חילקתי כמה עשרות עותקים לחברים ומהם אין לצפות אלא לתגובות נלהבות. מי נבזה עד כדי כך, שיקבל ספר חינם ויאמר למחבר את האמת, שהספר לא עניין אותו או שלא היה מסוגל לגמור אותו? בעצם, קיבלתי רק שני מכתבי נאצה מקוראים, משני אנשים שומרי מצוות. האחד, המתגורר דרך קבע בארצות הברית, התייחס למה שכתבתי על הניתוק שלי מאלוהים, שנתן למיליון וחצי ילדים יהודיים למות בעינויים וקבע: ומה בדבר מיליון וחצי הילדים היהודיים, שרצחתן אתן, נשים כמוך, מאז השואה בהפלות? המכתב השני נכתב על ידי אישה, שטענה, אולי בצדק, שאני אטומה כלפי ציבור שלם, מגלה בורות בכל הנוגע לדת ישראל, וקבעה לבסוף: מי יודע אם המחנה שלך לא אשם ברצח רבין יותר ממבצעיו?

הבעיות החלו, כאשר נוסף על הבעת תודה, אזכור סיפור אישי, זיכרונות משותפים על דמויות המוזכרות בשברים שלמים, דרשו כותבי המכתבים גם גמול מאמץ: ניצול שואה הבהיר לי בטלפון, שיש עמו זיכרונות קשים לאין שיעור ממה שתיארתי אני בספרי, כול מה שדרוש זה לרשום אותם ולהוציאם לאור. ומי מתאים לכך יותר ממני? אחרים כבר רשמו את זיכרונותיהם, וממני ביקשו רק לערוך אותם ולמצוא להם מו"ל. היו כמה בני שמונים צעירים ברוחם, שראו בי בת זוג הולמת לעת זקנה וציינו בפניי, בכתב ובטלפון, את כושרם הגופני ומצבם הכלכלי השפיר.

אם חד־הורית הגיעה לידי המסקנה המשמחת, שאני אהיה סבתא אידאלית לבתה הקטנה – כאילו הצלחתי להיות סבתא אידאלית לנכדי ולנכדתי: אני רק משתדלת לעשות כמיטב יכולתי, תמיד בתחושה שאני נכשלת. היו נשים שהציעו לי ידידות ובלב כבד הייתי חייבת לדחות אותן: פגישה בבית קפה עם מישהי שמצפה לידידות יכולה להיות מביכה לא פחות מפגישה עיוורת בין שני צעירים. גם בגילי עוד אפשר לטפח ידידות חדשה, אך היא חייבת לצמוח באופן טבעי, בעבודה משותפת, בטיול לחו"ל, במסגרת תחביב, במכתבים. שאלתי את עצמי: מה נאמר זו לזו אחרי שנזמין קפה וקרואסון? העדפתי לוותר.

קיבלתי גם מתנות: ספרים ופרקי זיכרונות שהקוראים עצמם כתבו, ואלבום תצלומי כוכבי קולנוע שהעניקה חברת הסיגריות יוזטי הגרמנית למעשניה בשנות השלושים של המאה הקודמת, כפי שכתבתי על כך בפרק מאזן משפחתי. אלבום זה היה מתנה מדיקלה ביידץ', ובו כול הפנים והשמות המוכרים מימי ילדותי, מרומן נובארו עד אמיל יאנינגס, מגיטה אלפר עד רולי האס. ובעיקר קיבלתי הרבה מכתבים יפים.

כעבור שנתיים יצא שברים שלמים בתרגום גרמני, בשם אחר. המו“ל הגרמני, Bleicher Verlag, ביקש: רק לא שברים, לא רסיסים בכותרת, דרוש משהו חיובי יותר. אכן, בלי האסוציאציה לדברי רבי נחמן מברסלב על שלמות הלב השבור, השברים סתם שברים. ואמנם באחת מחנויות סטימצקי ענתה מוכרת לקונה שביקשה שברים שלמים: “אנחנו לא מחזיקים ספרי לימוד למתמטיקה”. ומי מוכן להתעלם מדרישות אנשי השיווק ועוד בארץ זרה? אם הספר לא יימכר, יגידו: השם אשם. קראתי לספר בגרמנית Mehr Glueck als Verstand, כלומר יותר מזל משכל, כי זו בעצם התשובה היחידה לשאלה החוזרת, איך נשארתי בחיים. שכל לא עזר בתוך מערבולת השואה, מעולם לא יכולת לדעת, מה יציל אותך, מה יוביל אותך לאבדון. אך גם בשם החיובי לא הפך הספר לרב מכר, אף שנסעתי לגרמניה לסדרת פגישות קוראים, לפי בקשת המו”ל.

המסע היה קשה ומפרך, בפחות משלושה שבועות 18 הופעות ב־18 ערים, הכול ברכבות, כי אני לא בליגה של סופרים, שהמו"ל מעמיד לרשותם מכונית עם נהג. סחיבת מזוודה, ריצה ממסילה למסילה כדי להחליף רכבת, מדרגות למטה, מדרגות למעלה, ברוח, בקור, בגשם, כול ערב בית מלון או פנסיון אחר. נשארתי בחיים. כמובן, אלה שבאו לשמוע אותי אינם מדגם מייצג של העם הגרמני: מי שמגיע למרכז לשיתוף פעולה נוצרי־יהודי או לאולם האוניברסיטה העממית או למרכז תרבות, בא מתוך עניין כן. לניאו־נאצים היו עיסוקים חשובים יותר ונאצים זקנים כבר לא הולכים לשמוע הרצאות.

הפליא אותי יותר מכול, שברוב המקומות, בעיקר בערים הקטנות יותר או בערים שאין בהן קהילה יהודית, אמרו לי גם התלמידים, גם המורים בתום ההרצאה והקריאה בפני הכיתות הגבוהות של בתי ספר תיכוניים, שאני ניצול השואה הראשון שאי פעם נפגשו עמו, דיברו אתו פנים אל פנים. תחילה לא תפסתי: הכיצד? הרי בגרמניה חיים עשרות אלפי ניצולי שואה, איפה הם? אחר כך הבנתי: אינך יכול לבוא לבית ספר, לספר לבני נוער, כיצד הגרמנים רצחו את הוריך, את אחיך, את אשתך, את ילדיך, בלי שמישהו יקום וישאל את השאלה המתבקשת מאליה: “אז איך זה שנשארת בגרמניה?” מה יענה? שישראל נראתה לו מדינה שהחיים בה קשים, שנשאר רק לזמן מה, עד שיעשה כסף, והארעיות הפכה לקבע?

גם אותי שאלו שוב ושוב: איך זה שבכל זאת, אחרי שנות ניתוק רבות, באת לגרמניה? באתי מתוך תקווה, שמי שישמע אותי או ידבר אתי לא יאמין לעולם למישהו שינסה לומר לו, שהשואה היא רק המצאת היהודים, כדי לסחוט כספים. מצאתי בגרמניה צעירים שמתעניינים בכנות במה שהתרחש בימי השלטון הנאצי, וגם הם, כמונו, מחפשים תשובה לשאלה, איך דבר השמדת העם היהודי היה אפשרי כלל. לעתים הרגשתי קצת רגשי רחמים: קל יותר להיות בת או נכדה של איש שנרצח, מאשר של איש שאולי היה רוצח. אכן, לשאלתי החוזרת, אם ההורים או הסבים דיברו אתם אי פעם על רדיפות היהודים בימי השלטון הנאצי, ענו כול הצעירים בשלילה: “כששאלתי, אמרו לי, עזוב, למה לך, זה הכול היה מזמן, נשכח”, או שהסבים התחילו לספר על סבלם שלהם, בעת ההפצצות או הבריחה מפני הצבא האדום. והרי סבל לא ניתן למדידה מדעית.

התקשיתי להסביר לשואלים, למה הכנסתי סיפור זה לספר ואחר לא, למה אין בו כמעט דבר על הסחרור לאחר מלחמת ששת הימים – על שברי המטוסים בביר גפגפה, על פגישות עם בדווים בסיני, על סערת החול במדבר, על המבט הראשון על החולה מרמת הגולן, כאילו התביישתי בשמחה, בתחושת האושר של אז.

בריאיון לרדיו דרום־גרמניה נשאלתי, למה בספר התייחסות כה מועטה לסכסוך הישראלי־הפלשתינאי. לא היה זמן להרהר בתשובה, שלפתי הסבר מהשרוול: בעולם יש כה רבים שדואגים לפלשתינאים – דאגתי הראשונה להמשך קיומו של העם היהודי.

גם ממרחק הזמן יש בהסבר גרעין של אמת: מה שמטריד את שנתי הוא קיומה של מדינת ישראל. קיומם של עמי ערב מובטח. אך ביסוד ההימנעות מדיון בשאלה הפלשתינאית בספר, שנכתב ברובו לפני האינתיפאדה הראשונה, חוסר היכולת לראות פתרון כולל לסכסוך – ואולי גם הפחד. בשנת 1949, בגל העלייה הגדולה, מצאו כמה מחבריי מקום מגורים בבתים ערביים נטושים. אמרתי לעצמי: לעולם לא אכנס לגור בבית, שדייריו נטשו אותו בבריחה מבוהלת. מחשבותיהם על השיבה ירבצו מתחת לתקרה. אז השליתי את עצמי: שטחי מדינות ערב כה נרחבים, פליטי מלחמת הקוממיות ימצאו בהן בית חדש. לא העליתי על הדעת, שאחיהם הערביים יעדיפו להחזיק אותם עשרות שנים במחנות זנוחים בתור קלף מיקוח. עשרות שנים לא דיברתי ולא כתבתי על תביעת הפלשתינאים לזכות השיבה, בתקווה שהבעיה תיעלם ביום מן הימים, איכשהו. והיא עדיין עמנו, רובצת מתחת לתקרה.

שברים שלמים נכלל בין חמשת הספרים, שהגיעו לשלב הגמר בתחרות לקבלת פרס ספיר לספרות מטעם קרן מפעל הפיס, שהתקיימה בשנת 2000. שבתי ארצה בזמן לתחרות בחירת הזוכה בפרס הראשון של 150,000 שקל, סכום אגדי בעיני מי שמתפרנס מכתיבה. ידעתי שלא אזכה בו. הכתיבה שלי לא ממש ספרות יפה על פי תקן. ואולם זכיתי בפרס הניחומים לארבעת המפסידים – ואותם עשרת אלפים השקלים נטו שקיבלתי, היו יותר מהשכר שהכניסה לי אי פעם כתיבת ספר זה או אחר. המסקנה ברורה: צריך פיס בחיים.

המלצות קוראים
תגיות