כאשר סיימתי לפני שש שנים לכתוב את סיכום חיי, שקראתי לו, בהסתמך על אמרתו של רבי נחמן מברצלב, שברים שלמים, הרגשתי הקלה: די, עם החשיפה האישית גמרתי. מעתה אני יכולה להתרכז בחקר תולדות יהדות צ’כיה ובתרגום ספרות צ’כית. אך מסתבר, שהחיים נמשכים, גם אחרי כתיבת אוטוביוגרפיה. קרו דברים שהעיקו עליי, שהרגיזו אותי, שהצחיקו אותי, שתבעו תגובה. כתיבה היא ריפוי בעיסוק וגם הרגל מגונה. התחלתי לרשום דברים ללא כול מטרה, למגרה היו אומרים בעבר, וכיום הדברים נבלעים במחשב באותה שתיקה. את קובץ ההרהורים הראשון שמרתי בשם תרגילי בוקר, כי הכתיבה בגוף ראשון הייתה לי כעין התעמלות לחיזוק הנשמה לקראת משימות היום. אחרי ארבעה קבצים של סיפורים גברו עליי יצר הפרסום, הכיסופים לספר חדש, הרצון לחדש את הקשר הישיר עם הקוראים, כפי שהיה לי במשך השנים הרבות של כתיבת מדור אישי בדבר השבוע. הרגשתי צורך לחלוק עם מישהו את החרדות ולמצוא להן נחמות: התמזל מזלי ואני בחרתי בכתיבה או שהכתיבה בחרה בי. רקדניות באלט או זמרות אופרה נאלצות לפרוש מחמת אותות הגיל, אבל אני, המאושרת, יכולה להמשיך להתערטל מאחורי פרגוד המילים.

רות בונדי

רמת גן, ינואר 2003

מה ייעשה בבוא היום בתקליט אריך נגן של לה טרוויאטה בניצוחו של ארטורו טוסקניני, עם ז’אן פירס בתפקיד אלפרדו?

אדם מתרגל לחיות עם המחשבה על מותו הבלתי נמנע. מה שמטריד אותו יותר הוא גורל החפצים שיישארו אחריו. בשכונת צהלה נהרס ביתה הקטן של אחת התושבות הוותיקות שהלכה לעולמה. היורשים אפילו לא טרחו להוציא את הרהיטים לפני בוא המשחית. כול הרוצה מזנון לא עתיק, סתם ישן, ומזרן קפיצים עייף, שייקח אותם. ואם לא – למזבלה. נשאר להם עוד זיק של תקווה, אולי יאסוף אותם סוחר אלטע זאכען, אולי ייקח אותם עובד פינוי הפסולת, אולי יהיו עוד לתועלת למישהו, למשהו.

זהו לוז חיי: להיות לתועלת. מילת המפתח: תועלת. להיות לתועלת, בבית, בתנועה, בהכשרה, במדינה. צו התועלת חל גם על החפצים. בגדים ישנים נשלחים לקרובים בצ’כיה, נמסרים למחסני ויצ“ו, נתרמים לנפגעי רעש אדמה בטורקיה; את המגבות הישנות אני מביאה ליוסל ברגנר, לניגוב המכחולים שלו, שמחה על חלקי ביצירה. תושבי רחוב ביל”ו התל אביבי וסביבתו משאירים על סף ביתו של יוסל מיני כלי בית ישנים: מטחנות בשר, מגררות, מסננות, פרימוסים, פתיליות, עששיות, כי הם עשויים לשמש לו מקור השראה לציוריו. ואם לא – הם כבר הבעיה שלו. אין למי להשיב.

איזה תענוג זה היה להשליך עיתונים למכלי אמניר¹ לטובת הוועד למען החייל ולדעת: גם קראת, גם תרמת. אבל במדינה העשירה הזאת נעלמו המכלים מקרנות הרחובות, איסוף הנייר אינו רווחי. ממש קינאתי בטרודה, בת השכנים ממול בשנות ילדותי הראשונות, כשביקרתי אצלה, כעבור שנות ההינזרות מכל מגע עם גרמנים, בטגרנזה המצוחצחת, בדרום גרמניה המכורה ל־Ordnung. בביתה פח אשפה מחולק לשישה תאים ובהם שש שקיות פלסטיק, וברחוב שישה מכלים מרכזיים לפסולת: לזכוכית, לפלסטיק, לנייר, לפחיות, לטקסטיל, לחומר אורגני. איזה סיפוק זה לזרוק זבל בתור מצווה!

מאותו יום שבו גיליתי השכם בבוקר בחדר האשפה של ביתנו המשותף בעל טנדר, שבדק בעיניים בוחנות מה שהשליכו ביומיים ארבעים דיירי הבית מחוץ לפחים, הוקל לי: עוד עתיד לעבר. מאז אני מורידה דברים שעדיין יכולה להיות בהם תועלת בשעות הבוקר המוקדמות, ומעמידה אותם בשקית נפרדת מאחורי דלת הכניסה לחדר האשפה. אילו ידעתי, שאיש לא יראה אותי, לא יזהה את הכותבת, הייתי מוסיפה פתק: תודה לך.

אלוהים יכול לקחת בלי חשבון, בלי רחמים, בלי צדק, אין לו בעיות אחסון, כול היקום שלו, אבל אם אדם לוקח, סימן שבחפץ נותרה עוד שארית של ערך. אין בזה היגיון: ערך חיי אדם עלי אדמות כקליפת השום, ואולי אף פחות, כי השום בעל מיני תכונות פלא, ועליי מכבידה מחשבה על חפצים מיותמים.

*

עתיקות הן בנות האצולה של יום אתמול: נשאר בהן ערך, קטן או גדול, הן עדיין שוות, יותר או פחות, מחירן פתוח למשא ומתן. חרסינה, זכוכית, דברי כסף, תמונות, נברשות – כול אלה מחכים לגואל, לאספן, לאוצר תערוכה, לבעלות סגנון מובחר, למנהל מוזיאון. תהום פעורה בין עתיקות לסתם חפצים משומשים כמו בין חסרי בית לבעלי וילה בקיסריה או בסביון, כמו בין החיים מקצבת הביטוח הלאומי ללקוחות שוקולד טושנר השווייצרי בארבעים שקל למאה גרם. אבל אלטע זאכען עדיין אינם בתחתית הסולם. נכון, הם הפרולטריון, אך עוד עשוי לצמוח מהם רווח. עדיין מסיעים אותם על עגלה או על טנדר ישן, ומכריזים עליהם ברמקול: כיסאות, שולחנות, ארונות, מקררים, מכונות כביסה! עדיין קונים אותם סוחרי חפצים משומשים במחיר זעום, ואם לא קונים, לפחות מוכנים לקחת אותם חינם או תמורת שכר טרחה סמלי, עדיין נשמר שמץ של כבודם.

ייתכן, שיותר מהצימאון לתועלת מקננים בי הפחד מפני בזבוז, הרתיעה מפזרנות, החסכנות המולדת, חוסר היכולת לקבל גם את דברי היומיום כמובנים מאליהם. אני מאותן הנשים הטרדניות שמעירות לרוחצי מכונית ושוטפי מדרכה בצינור, בזרם מים אדיר, בלתי ידועים לי לחלוטין, על בזבוז מים חיים, מתוך ידיעה ברורה, שרק יגחכו בבוז, במקרה של אדיבות עילאית. אני נוברת בקרטונים שנעמדים על המדרכה ובתוכם ספרים שאין ליורשים שימוש בהם, לרוב בגרמנית ואידיש ורומנית ובשאר שפות הגולה הדוויה. לפעמים, אם אין סביבי תנועה רבה מדי, אני לוקחת אליי ספר אחד או שניים, לעתים מתוך רחמים יותר מאשר מתוך צורך, מפני שאני לא מסוגלת לראות חמישה כרכים של ז’אן כריסטוף לרומן רולן בתרגום עברי בהוצאת שטיבל משנות העשרים נקברים בין טיטולים משומשים. כך מצאתי את מילון התנ"ך העברי־ארמי־גרמני של גזניוס משנת 1905, בכריכת עור, ברחוב נתן החכם בתל אביב. היה פעם מחזאי ופילוסוף גרמני, גוטהולד אפרים לסינג, שביקש לשנות בעזרת המחזה נתן החכם את יחס בני עמו ליהודים וקרא לסובלנות כלפיהם. זה היה מזמן, במאה השמונה־עשרה הנאורה. היו אי פעם אבות העיר תל אביב שידעו מי היה לסינג ושבכלל היה. אך סובלנות לא הייתה כאן מעולם.

פעם אספו ילדים בולים. ולפעמים נשארו אספני בולים גם כמבוגרים. אסור היה לפתוח דלת, פן יתעופפו הבולים ברוח פרצים. איסוף בולים, שלא כמו איסוף תמונות שחקני כדורגל או סמלי מכוניות, אף זכה לברכתם של הורים ומחנכים: מבולים אפשר ללמוד גאוגרפיה, היסטוריה, בוטניקה, זואולוגיה, חשבון. שני אלבומי הבולים שאספה בתי טל במשך תקופה קצרה נותרו אצלי, באופן זמני שלא נגמר, בשעה שהיא פנתה לעיסוקים אחרים. ואולם אני, שלא אספתי בולים למען עצמי מימיי, לא נרפאתי. קרוב לארבעים שנה אני לא זורקת בולים, בעיקר לא חוץ־לארציים, אלא גוזרת אותם בקפידה ושומרת אותם במעטפות, ואחר כך בקופסאות, ואת הקופסאות שמה בארון בחדר העבודה. תחילה עשיתי זאת למען טלי (ולמען התועלת המקודשת לעולמי עד, אמן), אחר כך למען נכדיי, אם וכאשר ייוולדו ויראו עניין. והם נולדו וגדלו ויש להם טלוויזיה, וידאו, מחשב ואופני הרים, גלגיליות, ריבוק ונייק, אז מי צריך בולים? בעצם, תודה לאל, מי רוצה בימינו ילד שאוסף בולים? ירוצו אתו לפסיכולוג. ומה יעשו בבולים מכל העולם ובמעטפות יום ראשון שזכיתי להם כעיתונאית? בכלל, מי ישתמש בבולים בעידן הדואר האלקטרוני? מי ידע שהיו אי פעם בולים? ואני ממשיכה בשלי: שומרת על בולים, מתוך אותה הכמיהה לתועלת, או ליתר דיוק מתוך חרדת הבזבוז, שאין לה מרפא.

אנשים הרואים את הנולד אחרי מותם, כותבים צוואה מפורטת, מעבירים לארכיונים מסמכים ותעודות, מורישים אוספים למוזיאונים ומרגישים הקלה. הם את שלהם למען חפציהם עשו. מה שנעשה במרתפי ארכיונים ומוזיאונים כבר לא יטריד אותם. המצרים ציידו את הפרעונים ובני משפחותיהם בכל הדרוש לעולם הבא, ממשען ראש וכס המלכות ועד לתכשיטי זהב לנשף שמימי. אצלנו אפילו בגד הגון לא נותנים לדרך האחרונה: הכול נשאר בארונות.

ומה ייעשה בבוא היום ב־Cest si bon, תקליט מונו של שירי איב מונטן, שעל עטיפתו ניבט דיוקנו החייכני כאיש צעיר?

בגדים ונעליים מתבלים ויוצאים מן האופנה, מכשירים מתיישנים, מתקלקלים, מוחלפים בדגמים חדישים, חפצים יוצאים מכלל שימוש, נמחקים מרשימת ה־In. מימיי לא הבנתי מה יפה כול כך בפרוות. בסיביר או באזור הארקטי הן אולי נחוצות, אבל מי צריך אותן בארצנו החמה, היפה? בהשפעת התקינות הפוליטית בארצות הברית הולכים ונעלמים גם בישראל מעילי הפרווה והז’אקטים מפרווה, שקישטו את גבירות החברה באירועים חגיגיים. נותרו רק שכמיות הפרווה האחרונות, מעלות ריח נפטלין, על כתפי ותיקות מנויי התזמורת הפילהרמונית, בריגדת הספריי. ומה קרה לצעיפי הצמר הגדולים הסרוגים ביד בדוגמאות סבוכות, עם גדילים מסביב? מה בעצם אותו כלח שאבד עליהם? נראה שגם על הכלח אבד הכלח.

בארונות המטבח שלי מצויים כלי בית שזכות קיומם רק תאורטית. קומקום לתה, למשל. ידוע, בדוק, כול מבין יפסוק, שתה שהוכן מעלי תה חלוטים בקומקום מיוחד למטרה זו, טעים וארומטי יותר מתה משקיקים. קומקומים לתה מחרסינה, מזכוכית, וקומקום ישן מפח מימי הצנע עומדים שנים במצב הכן לרגע הגדול שבו ייקראו לדגל. ובינתיים, באמת רק בינתיים, אני משתמשת בשקיקים. של ויסוצקי, נוסף לכול.

בארון הלבנים נשמר סוור מפות שולחן גדולות מבד דמשק לבן, עם שתים־עשרה או שש־עשרה מפיות תואמות, בגודל שמיכת תינוק כול אחת, ועליהן רקומים ראשי התיבות FH או HB. נכון, אין כמו מפות שולחן צחורות, מעומלנות, יפות ומכובדות בשעת סעודה חגיגית, רק שבינתיים, באמת רק באופן זמני, משתמשים לארוחת ערב בחברת ידידים במפות צבעוניות מבד שמסתפק בגיהוץ קל. מה ייעשה במפות מעולם אחר? במגבות פשתן לבנות מן הנדוניה של פרנציסקה בונדי לבית הרמן?

הכול הלך מהר מדי. יותר מדי דברים התחלפו במהלך חיינו, יותר מדי כפתורים ולחצנים לכל מכשיר. בכל חוברת הדרכה כתוב איך להקליט תכניות בווידאו בעת העדרות מן הבית. משחק ילדים ממש. הוא הדין בכל הלחצנים על מכשיר הטלפון החדש. צריך רק לדעת על מה ולשם מה ללחוץ. זה הכול. בעט נוצה כתבו מאות שנים. בעט ציפורן כתבו דורות. את מכונות הכתיבה החלפתי שלוש פעמים במשך ארבעים שנות כתיבה. את המחשב הייתי חייבת לסלק אחרי עשר שנים, התקליטונים כבר לא התאימו לשום מחשב אחר. ועכשיו יש לי מחשב ותוכנת חלונות עם מאה אלף אפשרויות, שמתוכן אני משתמשת במאה, מקסימום. עוד מזל, שנמצא מי שהיה מוכן לקחת את האיינשטיין הישן והחביב שלי בלי לדרוש שכר טרחה. בשום פנים ואופן לא הייתי מסוגלת להניח מחשב, ששירת אותי בנאמנות וקרא את כול מכתביי הפרטיים, בחדר האשפה, ליד מזרן ילדים מושתן. זו כפיות טובה שתירשם אי שם בתוכנה העליונה.

תיקים חומים, בעלי גב לבן, עם קטעי עיתונות ומאמרים לפי נושאים מאותם ימים קדומים, ללא גישה לארכיונים בעזרת האינטרנט, ללא מחשב, כאשר משענתו היחידה של עיתונאי הייתה זיכרונו, הספרייה והתיקייה שלו, מביטים אליי בעיניים תוהות. המכון לעיתונות יהודית שליד אוניברסיטת תל אביב ריחם על מקצת התיקים (מלחמת ששת הימים, דת ומדינה, עלייה וקליטה, נושאים כבדי משקל). השאר מזדקן, חולה צהבת ובריחת סידן, מחכה לרופאי הארכיון הציוני, והם יחליטו מי לחיים ומי למוות, מי לשמירה ומי לגזירה. תקליטון אחד יבלע ארון תיקים שלם.

אין בי נוסטלגיה, געגועים למה שהיה, רק חוסר אונים מול חפצים שעבר זמנם: ממחטות בד, פודריית כסף, כפפות עור ארוכות, מפיות קישוט ברקמת יד, עט נובע ווטרמן, דברים שהיו אי פעם בעלי ערך. אולי יפתח מישהו מעון לחפצים חסרי בית? כעין מזבלה בעלת חמישה כוכבים, אבל בלי היומרה שלAntiquities, בלי מבט מתנשא, בלי נובו־רישיות. אחרי מותה של חברתי דינה הררי עשתה בתה טליה חסד אחרון עם חפציה: היא לא זרקה דבר, מצאה בית לכל פריט. היא הציבה את כול כלי הבית לתצוגה על שולחנות בדירה המיותמת, והזמינה חברות וידידות ומכרות לבוא ולבחור להן במה חפצן. זה בעיניי ראוי יותר מערב אזכרה עם הספדים מייגעים: חפציה של דינה לא נותרו מיותמים, זנוחים, לא נזרקו למזבלה.

הניצול המרבי של פסולת מסוג כלשהו קיים במדינות עניות: במזבלה בקהיר מתגוררות מאות משפחות בסוכות הבנויות חומרים שנאספו בה, מתפרנסות ממה שהן מוצאות בזבל ועדיין ניתן לשימוש כלשהו. מאות ילדים בעלי עיניים נוצצות נוברים שם, מצפים כול רגע למציאה הגדולה, מקיפים כול זר שבא לראות עוני אותנטי, מותירים מועקה בלב. מוטב לנסוע למקדשי לוקסור ולשכוח, שגם בבסיס שלהם חיי עבדים. האידאל של המכורים לתועלת כמוני הוא מִחזור מרבי, אבל סטרילי, היגייני, אסתטי, נקי ממצוקה, אחרי מיון אוטומטי, בלי מגע ידי אדם. ובעיקר לא מסריח.

אספנים פרטיים נראים לעתים כטרדנים, תימהוניים. לפעמים קשה להבין איך אפשר להקדיש שנים וכוחות וכספים רבים כול כך לאוסף של נורות חשמל, פסלוני פילים, פעמונים, שעונים, גלויות או קופסאות גפרורים. רק לפני 150 שנה היו גפרורים חידוש גדול, מסוכנים לבריאות הפועלים, כי הראשים נטבלו בזרחן, מסוכנים למשתמשים בהם, כי הם נטו להידלק על ידי שפשוף בכיס. הישג הטכניקה המודרנית הגדול היה גפרורים בטוחים, בקופסות עם תמונות פרסומת. בצ’כיה הייתה תעשיית הגפרורים בחלקה הגדול בידי היהודים. הם עלו באש כמו גפרוריהם.

אולי אנשים דבקים באיסוף פריט אחד מכל השפע העצום של החפצים שסביבם, מפני שקשה מאוד לחיות עם אפשרויות בלתי מוגבלות. אין דבר מייגע יותר מכורח הבחירה המתמיד. מי שאוסף קופסאות קרן קיימת לישראל, הקים לו גדר ומאחוריה חלקה בטוחה משלו. ייתכן שהאספנות אצלנו, בישראל, עדיין לא מפותחת דייה בגלל הנדודים, העלייה ארצה בידיים ריקות, בלי חפצים שעברו במשפחה מדור לדור, לעתים עלייה מתוך רצון למחוק את העבר. אספנות דורשת אמונה בהמשכיות הדברים. אנחנו עוד בשלב של צבירת נכסים לכאן ועתה, של נהירה אחרי החדיש והחדיש עוד יותר. לכן אני מסתכלת בקנאה בתכנית הבי־בי־סי על ירידי עתיקות, על האנשים המביאים להערכה חפצים שנשמרו במשפחתם מאה־מאתיים שנה: אלבום ציורים של סבא רבא מהודו, שצייר כשהיה חייל בשירות המלכה ויקטוריה, פטיפון בעל רמקול ענק של His Masters Voice. אני מתבוננת בהערצה גם במומחים לכל תקופה ולכל סוג של חפצים – רהיטים, חרסינה, כלי כסף – המסוגלים, קודם כול, לקבוע בחמש דקות שנרתיק עור עם כלי תפירה עשויים כסף הוא מן המאה השמונה־עשרה ומקורו בצרפת, ואחר כך לבשר לבעליו המצפה בכיליון עיניים לחוות הדעת, ששוויו 1200 לירות שטרלינג, לפחות.

אספנים הם המתווכים בין עבר והווה, כמו ההיסטוריונים, רק עם פחות יומרות וחשבונות. אין להם ארגון גג, אין להם שדולה, אין להם יחצנים. איש־איש לאוספו או – גרוע מכול – איש ואישה לאוספם המשותף. לעתים לא נורא בכלל להתגרש מהנודניק המעצבן, שרובץ מול הטלוויזיה ומפצח גרעינים, או מהפטפטנית הבלתי נלאית בחלוק בוקר ורוד. מה שמסבך את העניינים הוא הרכוש המשותף – הבית, החפצים – ויותר מכול האוסף המשותף. אסתר רובין, אלמנת הצייר, מספרת בספרה האוטוביוגרפי על זוג אמריקנים שהתכוונו להתגרש, ובסופו של דבר זנחו את הרעיון, מפני שלא ידעו להחליט, מי יקבל את תמונת האירוסים של רובין. זה נשמע לי כאגדה: במציאות מתעקשים המתגרשים במרירות גוברת על פריטים שונים היקרים לשניהם דווקא, לשמחת עורכי הדין משני הצדדים, ואוסף שחולק משאיר בשניהם פצע שלא יגליד. לכן, על כול פירוד שלא יבוא: מיטה משותפת, ילדים משותפים, ידידים משותפים, אם אין ברירה גם מחשב משותף ומכונית משותפת, אפילו מברשת שיניים משותפת, אבל הפרדה באוספים.

מה יקרה בבוא היום עם תקליט אריך נגן על מלחמת ששת הימים: מבחר השידורים של כתבי קול ישראל וגלי צה"ל בעיצומה של הלחימה? ההתרגשות, השמחה, הכאב, האמונה, התעלות הנפש של אז, גם זמנם עבר. כיום מגדירים אותם כאופוריה והיא תמיד עיוורת, כמו אֵלַת הצדק.

בימינו, כאשר הכול, מבתי חולים עד ענף הפלחה בקיבוצים, חייב להיות כלכלי, או ליתר דיוק רווחי, מגיע רגע שבו גם היחיד נאלץ לשאול את עצמו: האם קיומו עלי אדמות כלכלי? אי־אז היה עונה כול אדם שהרוויח את לחמו, שפרנס את משפחתו, ללא היסוס בחיוב, כי כלכליות וקיום בכוחות עצמו הם זהים בעיניו. אך כיום, לפי חשבון של השקעה בשעות עבודה לעומת ההכנסה בפועל, אני מגיעה לידי מסקנה עגומה, שכל חיי הייתי אדם לא רווחי. וגרוע מזה: אפילו לא הייתי מודעת לנחיתותי. הכתיבה משכה אותי ופרנסה אותי, העניקה לי שעות הנאה, אתגרים, מידת הערכה, אבל אלה אינם ערכים כלכליים. לא עשיתי חשבון של השקעה בזמן, בכוחות, במחשבה. לאור העובדה, שהוצאתי רק מה שהיה לי ושלא צברתי כול הון – לא בניירות ערך, לא במניות נסחרות בבורסה, לא בכספת, לא במחבוא בארון, לא בנדל"ן – אפשר לקבוע בוודאות: בזבזתי את חיי על החיים.

הנאצים היו חלוצי החשיבה הכלכלית המודרנית באשר לערכם של חיי אדם. לא כדאי להשקיע במפגרים, בחולי נפש, בבעלי פגמים גופניים קשים. מבחינה גנטית הם רק מזיקים, מבחינה כלכלית הם רק עול. לכאורה ידעו הגרמנים להפיק את הרווח המרבי גם מן היהודים המובלים להשמדה, שהותירו אחריהם בתים, כסף, זהב, אוצרות אמנות, עסקים, מפעלים. אבל כאן המאזן הסופי אינו חד־משמעי כול כך: היה בזבוז עצום בכוחות עבודה פוטנציאליים למשק המלחמה – בתעשייה, במדע, בבניין. בסיכומו של דבר, ספק אם השואה הייתה כלכלית מנקודת ראות הרייך הגרמני – וזאת בלי להביא בחשבון את כול תשלומי הפיצויים למיניהם אחרי נפילתו.

לאדון בלומנשטיין, בעל חנות לנעלי באלי בחיפה, היה שיקול מנחה ביחסו לבני אדם: האם האיש יכול להיות לתועלת ביום מן הימים? אם כן –man kann den Mann noch einmal brauchen זכה ליחס מנומס, לפעמים מחניף, אפילו להנחה בעת קניית נעליים. אם לא – לא בוזבזה עליו תשומת לב יתרה. קל לומר: שלח לחמך על פני המים. אפילו אם ימצאוהו ביום מן הימים: הוא יהיה אכיל? יישא ריבית? זו הצעה בהחלט לא כלכלית, מפני ששום חישוב מדעי לא יכול לקבוע את סבירות ההחזר ומי עשוי להחזירו. רק מי שמחלק בלי חשבון של כדאיות, מתוך צורך נפשי משלו, בלי לצפות לתמורה, זוכה לפעמים – בעירבון מוגבל מאוד – לגמול: באהבה, בחיבה, בדאגה, בחברות. ואם לא, הוא נהנה לפחות מנתינה לא רווחית בעליל. זאת בהנחה, שהוא לא מאמין בגן עדן ובבית דין של מעלה. שהרי אם הוא אכן מאמין בגמול השמים, כול מעשיו הטובים הם בגדר השקעה נושאת ריבית נאה: שישים־שבעים שנה של מצוות מול נצח בנוחיות מרבית, עם בשר לווייתן ושור הבר, בחברת צדיקים. שום בנק לא יכול להציע יותר.

לפעמים, בעת דיונים על תקציבים במשרדי ממשלה ומוסדות ציבור, עולה שאלת רווחיות האדם במלוא חריפותה: תרופה לחולות סרטן השד, למשל. עלותה כ־10,000 שקל לחודש, היא עוזרת רק למקצת החולות ואף זאת רק לתקופה מוגבלת. האם, תאורטית, מנקודת ראות ממלכתית, קופת־חולימית, ההוצאה כדאית, אם מדובר בתוספת חיים קצרה לאישה שסופה למות בלאו הכי? כמה שווה יום נוסף של אישה אוהבת חיים, מבחינה כספית?

ייתכן, שהעדר החשיבה הכלכלית שביסוד ההתיישבות החקלאית בארץ ישראל, שעליו התריעו זלמן שוקן ואנשי כלכלה ציוניים מצליחים אחרים בשנות העשרים של המאה הקודמת, היה לה לפעמים לרועץ, אכל את מגשימיה, אבל הוא היה המסד שעליו נבנו ענפים רווחיים. ואולם כיום, שכונת בתים צמודי קרקע רווחית לאין שיעור מפרדס, בית הארחה מכניס יותר מבריכות דגים, מחסן מכירות כדאי יותר מלול עופות. מי צריך חקלאות? הכול אפשר לייבא. וזה גם יחסוך מים הדרושים לחיים ברמה נאותה. אמריקנית, אם אפשר. לא חייבים לחסל את החקלאות לחלוטין: על קצת נוף ירוק רצוי לשמור למען התיירות והטיולים. ההצעה לבנות אזור שעשועים ומלונאות בחלק מפארק הירקון בצפון תל אביב נדחתה זמנית, אבל היא תחזור ותצוף: סתם ריאות ירוקות לעיר אינן כלכליות. שכל אחד יסתדר עם הריאות שלו.

לא אפסוק בשאלה אם, מבחינה כלכלית, כדאי להתחתן. קודם כול מפני שזה עניין אישי, שנשפט לפי הסכום הכולל של הצ’קים שמביאים המוזמנים לחתונה, ובעיקר מפני שהדחף המיני, הלחץ החברתי והרצון להיות כמו כולם עלולים להביא אדם לכל מיני מעשים שמעל ומעבר לכל היגיון, כלכלי ואחר. נדון רק בתוצאה. ילדים הם, כידוע גם ללהקת הברירה הטבעית, שמחה. השאלה רק אם הם השקעה כדאית. שאלה זו חייב אדם לשאול את עצמו עוד לפני עשייתם, שהיא, כידוע, מהירה וזולה, יחסית. אחר כך כבר מאוחר מדי. בימים עברו, בחברה הכפרית, הפטריארכלית, הייתה התשובה חד־משמעית: כן. בבוא היום יירש הבן הבכור את האדמות ואת המשק תמורת הדאגה להוריו לעת זקנה (שלמרבה המזל לא נמשכה אז, בימי תוחלת החיים הקצרה, יתר על המידה, אלא במקרי מתושלח מתסכלים). גם בעיר או בעיירה הייתה האחריות לקיום ההורים הזקנים מוטלת, כמובן מאליו, על כתפי הבנים. אם ראו את הצפוי להם בעתיד, הם היגרו בעוד מועד אל מעבר לים ושלחו הביתה דולרים, שערכם בעולם הישן כפז. גם בקיבוץ נחשבה הדאגה של דור הממשיכים לחברים הוותיקים, שיצאו ממעגל העבודה, מובנת מאליה. אבל עסקת החליפין הזאת – אני לך בילדות ובנעורים, אתה לי לעת זקנה – בטלה, בעיקר בשל רצון דור האבות: ההורים נחרדו למחשבה להיות לעול על בניהם ובנותיהם לעת זקנה. מכאן: ילדים, כהשקעה כלכלית, ממש לא כדאיים, אלא אם מחשבים גם נכסים ערטילאיים כמו המשכיות הדורות, אהבה, קרבה, אבל אלה אינם נסחרים בבורסה. אם מחשבים בקור רוח, מלבד מזון וביגוד, את העלות של כול החוגים, שיעורי השחייה, הקייטנות, החופשים, יישור השיניים, השריטות בקירות ושאר הנזקים ברכוש, האופניים, הגלגיליות, הווקמן, הדיסקמן, המחשב והישגי הטכניקה המודרנית האחרים, שום יועץ השקעות לא היה ממליץ על השקעה כה מפוקפקת, אפילו אם הילד בריא ואינו מסתבך בפלילים.

ואולם אם הדחף להוליד וללדת חזק מכל שיקול הגיוני, אם כבר ילדים בכלל, אסור להסתפק בשניים או בשלושה, זה לא משתלם מבחינה כלכלית. כול המרבה ילדים הרי הוא מבורך מטעם הביטוח הלאומי. מעל חמישה ילדים כבר אפשר לנשום לרווחה, עם שמונה אפשר להפסיק לעבוד (מי שבכלל התחיל לעבוד בעולם הטפילות יראת השמים המשגשגת), ולהקדיש את מיטב הזמן והכוחות לעשיית ילדים חדשים, למען אספקה סדירה של קטינים. ילדים הם שמחה, הרבה ילדים הם חגיגה מתמשכת.

אשר לשאלה המקבילה, אם כדאי להשקיע בהורים זקנים, התשובה לכאן ולכאן: אם הוא או היא בעלי נכסים – בהחלט כן. ולא, הם עלולים להוריש, ברגע האחרון דווקא, את רכושם לאיזו אגודת צדקה או לצער בעלי חיים או לשכנה שטיפלה בהם בעת חוליים. היו ימים שחלוצים כמו רבקה ומרדכי גובר הורישו את משקם למדינה, כה אסירי תודה היו לה על עצם קיומה, בשעה שבתם חיה בדירה שכורה. אבל גם אם אין סיכוי לירושה, גם אז קשה להתנער מכל אחריות להורים, בעיקר אם מדובר בהורה שהיה אי פעם מישהו או בצאצאים בעלי שם או תפקיד ממלכתי, שאינם יכולים להרשות לעצמם שערורייה ציבורית. בימים אלה של חטטנות התקשורת, לעולם אין לדעת. האם מישהו רוצה לראות בעיתון מאמר תחת הכותרת: אביו של (נא למלא את שם בעל השם) חי ערירי וזנוח מקצבה לאומית, מלווה בתצלומים של האב בפיז’מה פרומה, לא מגולח, עם כלים מזוהמים ברקע, ושל הבן בחליפת קלווין קליין ליד המרצדס שלו? אולי במקרה כזה ההשקעה אינה משתלמת, אבל אי־השקעה עלולה להשתלם עוד הרבה פחות.

האם משתלם להיות גאון? רק לעתים רחוקות, מר גייטס. בדרך כלל הגאונים הם אלה שעולה על רוחם איזה רעיון דמיוני, לא מעשי, מופרך, כמו קופסה שמסוגלת לשקף דיוקנאות אדם טוב יותר מצייר פורטרטים או כמו מכשיר שבעזרתו אפשר לשמוע קולות ממרחק קילומטרים בלי חוט, והם משקיעים בהמצאתם את כול כוחותיהם וכל זמנם וכל כספם המועט, כדי ליישם אותה הלכה למעשה. לרוב נכשל הגאון באיזה פרט טכני משני, ומישהו אחר, בעל הון ובעל חוש מסחרי, קוטף את הפירות, שאותם לא טעם מימיו ההוא, התימהוני, רדוף הרעיון האבסורדי. בכלל, מקוריות לרוב אינה משתלמת. רק ניצול מסחרי של אותה המקוריות כדאי. ואן גוך לא מכר בחייו אלא שתי תמונות ונתמך על ידי אחיו, מודיליאני וסוטין חילקו ציורים תמורת כוס יין, וגם סוחרי האמנות הראשונים לא הרוויחו מהם הרבה. רק מי שראה את העתיד והתייחס לאמנות כאל השקעה פיננסית, נשפכה עליו קרן השפע. לאור לקח העבר מתייחסים כיום ברצינות גם לגללי פילים ולפרה מבותרת בתור מיצג אמנותי, כי לעולם אין לדעת מתי תהפוך אסלה לבור שומן.

ההשקעה הגרועה מכול היא השירה. ראיתי גם סופרים עשירים, גם מחזאים עשירים, אבל כתיבת שירים לא יכולה להיות כלכלית. המשורר, אם נחה עליו ההשראה, כותב, נאמר, שניים־שלושה שירים בחודש, מפרסם קובץ שירה אחת לשנתיים, שלוש, ארבע שנים, מקבל פה פרס יצירה ושם פרס עידוד וגם מלגה, ועם כול זה, מבחינה כלכלית הוא לא מגיע לקרסוליו של בעל מספרה, ליתר דיוק בעל סלון לעיצוב שיער. כנראה, אם הוא נשאר משורר גם אחרי גיל ההתבגרות, אין לו תקנה. התחשק לו להתחלק ברגשותיו, במחשבותיו, בכאבו עם הזולת? שיישא בתוצאות. השירה היא לא סחורה, מבחינה כלכלית. שירים שהולחנו ומושמעים ברדיו מכניסים למי שכתב אותם מעט יותר, אבל גם כן לא מי יודע מה. תקליטורים בימינו הם לא מציאה גדולה, כי משכפלים אותם בצורה פיראטית בלי לשלם תמלוגים. הכי טוב, מבחינה כלכלית, מפעל לתקליטורים מזויפים. אבל לזה דרושים עצבים.

ועוד פחות משתלם להיות נביא בשער. קחו את ישו, למשל. דלפון, שלא היה לו אפילו במה לשחד את הקלגסים שלו. אבל האפיפיורים, ממשיכי דרכו, הם עשו – ועדיין עושים – חיים משוגעים גם כיום, אף שהם מקפידים יותר, מטעמי יחסי ציבור, על הינזרות מנשים. חיים להם בארמון של מי יודע כמה מאות אולמות וחדרים, בתוך אוצרות אמנות שערכם מעל לכל אומדן, מטיילים על פני העולם; משרתים, נושאי כלים, לבלרים מכרכרים סביבם, רופאים לשמאלם, יועצי השקעות הכנסייה לימינם. המשיח יבוא, אם וכאשר, על חמור, אבל מבשריו נוסעים ברולס רויס.

הכי כדאי, מבחינה כלכלית, לא לאחוז בנשק, אלא למכור אותו: לא להיות קצין צבא קבע ולא מהנדס רפא“ל, אלא סוחר נשק בין־לאומי. אז יש גם כסף, הרבה כסף, גם כבוד, גם עיתון, צעצוע לבן. והרבה נחת ממנו. ספינות שעשועים, נדל”ן, עסקי הימורים משתלמים תמיד, אפילו במישור הממלכתי: מי שמנהל את מפעל הפיס כבר זכה בפיס בעצמו. למה שילך כול הכסף לקזינו של עוכרי ישראל, כאשר את אותו כסף אפשר לשלשל לידיים עבריות טהורות?

בהחלט לא רווחי לעסוק ברווחת הזולת, להיות אחות סוציאלית או מטפלת בילדים טעוני טיפוח; גננת, מורה, מדריך במתנ"ס או אחות בית חולים. הכול טוב ויפה, מקלים את סבלו של הזולת, מעוררים בו כוחות להתמודד עם החיים, מרחיבים את אופקי בני הנעורים, מפתחים את יכולתם, מטפחים את דור העתיד, זוכים – במקרה הטוב – לחיבה, להבעת תודה, לשי לחגים, לסיפוק על שהעניקו משהו לילד למען דרכו בחיים. אבל כול אלה ערכים שאינם נמדדים בכסף – וכסף הוא המדד הקובע. רציתי לכתוב, שמשכבות חלשות אי אפשר לצבור הון, אבל נזכרתי בבעלי הבתים המשכירים כוכים לעובדים זרים, בכל התופעה של רווחים גבוהים מהשכרת מקומות מגורים בשכונות העוני המכונה באנגליה “רחמניזם”, להנצחת שמו של אותו אדון רחמן מלונדון, שהצטיין במיוחד בענף הכלכלי הפורה הזה, ויש לו ממשיכים גם בישראל, שאי פעם הייתה אמורה להיות מדינה שוויונית. בישראל גם בנייה ציבורית של דירות להשכרה אינה כלכלית, לדעת מומחים של מנהל מקרקעי ישראל. הרבה יותר כלכלי להפקיר את מבקשי הדיור בידי כרישים פרטיים.

רווחיות מקרבת לבבות ולאומים יותר מכל הטפה לשכנות טובה. משחטות הרכב בשטחים הביאו לשיתוף פעולה פורח בין ערבים ויהודים ואלה כאלה נהנו, עד פרוץ האינתיפאדה. רווחיות מוחקת הבדלי מעמדות והשקפות: קופת החולים הכללית, מיסודה של הסתדרות העובדים, מעסיקה חלק מהרופאים, בעיקר מקרב העולים, דרך חברות כוח אדם המנצלות את אלה שאין להם ברירה. זה הרבה יותר כלכלי, ומשחרר אותה מעול כיסוי תנאים סוציאליים כחופשה שנתית, ימי מחלה, זכות פנסיה, קרן השתלמות. רווחיות לא מכירה בגבולות ואיבה בין מדינות, לא מבדילה בין משטרים, בין צבעי עור. כולם אחים בשאיפה לרווחים. אשרינו וזכינו, שמנהל בנק הנקרא עדיין בנק הפועלים מרוויח כמיליון שקל לחודש, והבנק שלו, שקם לפני שמונים שנה, בעיקר בזכות עמל חלוצי ארץ ישראל, מעודד את הישראלי בעל החוש הכלכלי המפותח להשקיע בנדל"ן במנהטן. מומלץ ביותר. זו קדמה אמיתית. בתנאי שאין שם מתקפות טרור.

כאופטימיסטית חסרת תקנה אני מאמינה, שאי אפשר עוד להרחיק הרבה בקפיטליזם הדורסני, חסר המעצורים וחסר הבושה לאורך זמן, שיבוא יום וכלכליות תהיה רק אחד השיקולים בגישה לבעיות, שהאחריות לזולת תהיה שוות ערך לחשבון בבנק, שתרומה לאושרו של אדם, ליכולתו להיאחז בחיים לא תהיה פחותת ערך ממניות כר"ם. אולי יגיע הזמן, ששרים וחברי כנסת ומנהלי משרדים יחדלו להשתתף בשמחות עשירים, רק מפני שהם עשירים ועשויים ביום מן הימים לספק ג’וב שמן; שראש הממשלה או שר האוצר, גבירים מדושני עונג והון, לא ידברו על צער הגזרות הכלכליות; שמי שמקפיד לחיות מיגיע כפיו, בלי ניצול הזולת, לא ייחשב לקוריוז תמוה, לשריד מאובן.

רוב הדברים שעשיתי בחיים לא היו כלכליים, מבחינת ההשקעה בזמן ובכוחות. בישול ביתי אינו כדאי, כאשר אפשר להזמין מזון מן המוכן, ואפיית עוגה אינה כדאית, אם אפשר לקנות עוגה אפויה במקצוענות, שצורתה הגאומטרית מושלמת. לא כדאי להשקיע כוחות בטיפוח עציצים בדירה, שנובלים, חולים בכינמת, שחמת, נתקפים אקריות, ריקבון שורשים, דורשים טיפול יומיומי, כי הרי ממילא לא ניתן להבדיל בין צמחים אמיתיים לצמחי פלסטיק, והאחרונים אינם דורשים אלא ניגוב אבק מעליהם. לא כדאי לבזבז, בעת תרגום ספר, שעות רבות על חיפוש ביטוי מדויק. די בידיעת מילה אחת ויחידה: רווחיות.

אדם יכול להתעלם ממנה, למען עצמו. להביט אחורה בסיפוק על שעבד קשה כול ימי חייו והתפרנס ביושר, הפריח שממות, הצמיח יבלות, חי לו בצניעות, לא צבר נכסים. הרהורי חרטה באים אליו רק כאשר הוא מתחיל לראות את עצמו בעיני הסובבים אותו, לעתים בעיני צאצאיו שלו עצמו, הרואים אותו כתמים, קצת לא יוצלח, פראייר. דרושים כוחות נפשיים גדולים כדי שהאדם הלא־רווחי ימשיך להאמין בצדקת דרכו, כדי שיעמוד בלחץ החברתי ולא יחשוב שהוא כישלון, מפני שאין לו מה להוריש לילדיו ונכדיו, אלא דירה, במקרה הטוב, ואמונה בהגינות, בערך העבודה עצמה, בחברה שוויונית יותר, בחובת העזרה לזולת. בתוספת אלבומי תצלומים דהויים.

הקיבוץ איבד את מעמדו, את השפעתו, את יוקרתו בחברה. אבל כעבור דורות, אחרי שיביטו על האדם הרווחי כמו על האדם הניאנדרטלי, יצור קדום פרימיטיבי נכחד, תיזכר יכולתם של אנשי הקיבוץ לחיות בקולקטיב, לא מתוך כפייה אלא מתוך בחירה. נכון, גם בקיבוץ היו מאז ראשיתו מעמדות, היו משתמטים, היו נצלנים, הייתה נוקשות, היו כישלונות כלכליים, אבל חבריו ניסו לפחות להתקרב לחברת אנוש אנושית יותר.

מניין בא עלינו הפראייר כהתגלמות האיש שנותן שינצלו אותו? המילה Freier, במקורה הגרמני, פירושה מחזר אחרי בחורה, לבוש במיטב מחלצותיו. אולי הפירוש העברי נועד קודם כול למחוק אשליה. סופו של פראייר במובן הגרמני – נישואים. סופו של פראייר עברי – להסתלק לעולם הבא בידיים ריקות. ובזה אין הוא שונה מהמפוכח, הפיקח, שלא עשו אותו באצבע, האדם הרווחי, אפילו המולטי־מיליארדר. רק שזה זוכה להרבה יותר מודעות אבל.

שני פרופסורים לכלכלה אמריקניים אף בנו מודל מתמטי, שלפיו אפשר למדוד אושר באמצעות הכסף, בהעדר כול דרך אחרת להגדיר אותו מדעית. לפי המדידות שלהם, זוגיות טובה, במסגרת נישואים או מחוצה להם, חיי אהבה יציבים וארוכי טווח בין בני זוג, שוויים כ־100,000 דולר תוספת להכנסה שנתית. הנה, גם אהבה יכולה להיות רווחית, רק לא צוין איפה אפשר לרכוש אותה וכיצד לשמור עליה מפני פיחות. דורי דורות היו הנישואים בראש ובראשונה עסקה כלכלית בין הורי החתן להורי הכלה – האהבה הייתה אמורה לבוא מאוחר יותר. ואם לא אהבה – השלמה עם הגורל, מצד האישה, לרוב. גם כיום אין לזלזל במה שהורים אמידים יכולים להוסיף לאושרו של זוג צעיר אוהב. לרעיון לראות באהבת בני זוג השקעה רווחית, כמו במניות בבורסה לפחות, יש עתיד: שמונת אלפים דולר תוספת הכנסה לחודש אינם דבר של מה בכך. שום מניית היי־טק לא יכולה להשתוות לה. רק שהאהבה חמקמקה כול כך ואי אפשר לשמור עליה בכספת. את עלות ההשקעות בארוחות, במתנות, בזרי פרחים ניתן למדוד בנקל, אבל איך מודדים את התמורה? כמה שווה חיבוק בשעת צער, מה ערכו של בישול מאכל אהוב? מה שווייה של תחושת הקִרבה בלילה?

רואה חשבון לאהבה: כאן נפתח שדה התמחות חדש לגמרי ליועצי השקעות. אבל מי יפצה על הפסדים? על שאלה זו גם לאדם הלא־רווחי מותר לענות: לעולם אין להצטער על אהבה, אף אם חלפה, הלכה לה, נעלמה. מכל אהבה נשאר רווח קטן בזיכרון.

אם אכן פג כוח המשיכה של הציונות, אם המצב המדיני הבלתי יציב מצמצם את ממדי העלייה ועלול להפסיק אותה כליל, דרושה דרך חדשה על מנת למשוך את היהודים לארץ ישראל. הפרסומות למערבונים בימים עברו משכו את הצופים לבתי הקולנוע בהבטחה: אין רגע של שיעמום. וכך חייבת לנהוג גם מדינת ישראל. אפשר לזקוף לגנותה רבות: היא מלוכלכת, צפופה, מעשירה את עשיריה, רוב עריה מכוערות, מימיה מזוהמים, תושביה גסי רוח, נהגיה פראים. אבל דבר אחד אי אפשר לשלול ממנה: אף פעם לא משעמם בה. תמיד קורה בה משהו גורלי, היסטורי. תושבי שווייצריה או לוקסמבורג המסכנים חיים להם בשובע ובביטחון, לא רובץ מעליהם צל של מלחמה, ובעייתם הגדולה היא כיצד להתגונן בפני המהגרים הזרים, המבקשים אף הם חלק קטן מן הטוב הטוב הזה. איזה שיעמום! הנה מה שישראל יכולה להציע לבאים בשעריה: שום יום של שקט, ציפייה דרוכה לכל מהדורת חדשות, תמיד יש למי לדאוג, בצבא, בדרכים, בירושלים, בשווקים, על גבול לבנון, בבקעה. מדינה צרה עם גבולות ארוכים ולא מוגדרים, ומעבר להם אורבים האקדחנים: גם מיטב סרטי המערב הפרוע לא יכולים להתחרות בה.

תוחלת החיים במדינת ישראל היא מן הגבוהות בעולם, בייחוד, למרבה הפלא, בקרב גברים, לא בזכות האקלים שלה ולא בזכות התזונה הבריאה, הלבנייה, החומוס והסלטים, אלא בראש ובראשונה משום שלתושביה אף פעם לא משעמם. כול המומחים לגרונטולוגיה תמימי דעים: שיעמום לעת זקנה מקצר את החיים, מוביל לאפתיה, לדיכאון, לדעיכה. אשרינו, מדינתנו הקטנה היא מקור לא אכזב לדאגה, אין יום בלי מהלומה ואין יום דומה לקודמו. אבל קברניטי המדינה, או מי שמתיימרים להיות קברניטיה, אינם מנצלים את שפע האקשן לצורכי פרסומת: מי צריך לקרוא ספרי צמרמורת? המציאות עולה על כול דמיון! למי דרושים סרטי מתח? החיים עצמם מספקים את כול תצרוכת המתח הדרושה. Never a dull moment – ובלי דמי כניסה.

*

בימי ילדותי היה שיעמום משהו שלא דובר עליו במשפחה, כמו שלא דובר על מין. ובכל זאת נולדנו. לא היינו מעזים להכריז באירוע משפחתי כלשהו, משופע דודים ודודות: “משעמם לי”, כמנהג ילדי ישראל החמודים, ואף לא להעלות את נושא השיעמום בבית, ביום ראשון גשום או בעת חופשה משפחתית, כי התוצאה יכלה להיות רק אחת ויחידה: הטלת משימה כלשהי. משעמם לך? הנה, נגבי, עזרי, קפצי, הביאי, אספי. אבל לי, בלי טלוויזיה, כמעט בלי רדיו, בלי משחקי מחשב, מעולם לא היה משעמם, כי היו ספרים. גם לא ציפינו מן המבוגרים, שידאגו לשעשועים שלנו, ייסעו אתנו לפארק מים או לחוות תנינים, ייקחו אותנו לצפארי או לגן הקופים. הדאגה לשעשועים לא הייתה שייכת לחובות ההורות. אולי משום כך אני מגיבה על הכרזת שיעמום מצד נכדתי כמעט אוטומטית: “משעמם רק לאנשים משעממים”. מדי פעם אני בוחנת את עצמי, אם טענתי לא הפכה לאמרה שדופה, אם היא נכונה באמת, ואני מאשרת לעצמי תמיד מחדש: בעיניי היא עדיין תקפה. אבל הצרה, שהיא מחייבת גם אותי: אני לא יכולה להרשות לעצמי להשתעמם כשאני עם עצמי. הרי אני אמורה להיות מעניינת.

בקרב אנשים אחרים, זה כבר משהו אחר. שנים רבות הייתי בחורה וגם אישה שלא ידעה להגיד לא. קשרים חברתיים שהתחילו מתוך צירוף מקרים (הוזמנתי־הזמנתי), נמשכו מכוח האינרציה, כולל הקרנת שקופיות מחופשה בקפריסין. לא כול כך פשוט לחתוך קשר חברתי שנכנס למסלול. דרושים תירוצים. ותירוצים חוזרים. יש אנשים שלא מבינים רמז ורמז חוזר, שלוקח להם זמן להתעייף. אבל לא היה לי האומץ האזרחי לומר חד וחלק: אני לא רוצה לבוא. הערב אינסופי ואי אפשר לברוח כעבור חצי שעה. נפשות חברותיות טוענות, שאין אנשים משעממים, שלכל אדם סיפור חיים מעניין. רק צריך לדעת להוציא אותו ממנו, להקשיב לזולת. אולי אחד לאחד, בשיחה פנים אל פנים. אבל לא בעת ישיבה בסלון, מסביב לשולחן הקפה. סוכר? סוכרזית? חלב? עוד פרוסת עוגה? אך גם כאן ההצלה במדינה: מתחילים להתווכח על פוליטיקה ומיד האווירה מתחממת.

הסופר מקס ברוד הבדיל בין צער אצילי, הנובע מעצם קיומו של האדם, הנאה להוגי דעות, לבין צער לא אצילי שמקורו בדלות ומצוקה כלכלית. הוא הדין לגבי שיעמום. קיים שיעמום נעלה ושיעמום נעלה פחות. הכי מיוחס הוא השיעמום הצרפתי, ennui. ‘אנוי’ יכול לחוש אינטלקטואל מבריק, משורר ענוג, בן אצולה בז’אקט קטיפה כחול, איש שיש לו הכול. יש בו מידה של עליונות. שיעמום סתם יכולים להרגיש גם משרתים, פשוטי העם, שאף יודעים את התרופה: הולכים לביסטרו או לפאב ושותים כמה כוסות. אין מה להשוות בין ennui הצרפתי לבין Langweile הגרמני או dlouhá chvíle הצ’כי. שני האחרונים מבטאים רק זמן שעובר לאט, והם עלולים ליפול על כול דרדק, על כול טוראי. הוא הדין בשיעמום העברי ואף ה־boredom האנגלי אינו טוב ממנו. אין בהם הרוחניות של ה’אנוי'. שיעמום אצילי הוא תחושת החלל הריק, הנובעת מהתבוננות על העולם, על חיי האדם, על הבל ההבלים של כול מעשיו. שיעמום לא אצילי הוא מנת חלקם של תלמידי בתי הספר, של העובדים ליד סרט נע. לכן מרבית מפעלי התעשייה מעסיקים את פועליהם ופועלותיהם בקבלנות, לא כדי לסחוט מהם תפוקה גדולה יותר ולהגביר את הרווחים, חלילה, אלא כדי להוסיף לעבודתם עניין, להמריץ אותם, לשמור עליהם מפני אפתיה.

אחד הדברים המפחידים מבחינה זו הוא גן עדן, שלמרבה מזלי אין לי כול סיכוי לעבור את מבחן הכניסה אליו. איזה שיעמום! חברת צדיקים, כול יום אותו תפריט, אותה נגינה בנבל. אפשר למות, אם לא מתים לפני זה. נדמה לי כי ג’ורג' ברנארד שו, שמייחסים לו כול אמרה שנונה, הוא שקבע, כי החברה בגיהינום מעניינת יותר. אבל גם הגיהינום לא מושך במיוחד. עצם המחשבה על חיי נצח, בטוב או ברע, מבעיתה. כמה זה נצח? כול הזמן באותה החברה המשמימה? בשעת כתיבת הדבר הייתה לי הארה: הרי שמים ומשמים הם מאותו השורש, משהו שסופו אינו נראה באופק.

זו גם הסכנה בכל אוטופיה, בכל Schlaraffenland, בכל חזון של גן עדן עלי אדמות: אם לא יצטרכו להילחם על קיומם, יאכלו בני האדם חסרי הדאגה איש את רעהו, רק כדי להוסיף לחייהם מעט אקשן. אף מבחינה זו ישראל היא המאושרת במדינות: גם מאבק קיום מתמיד כלפי חוץ, גם שנאה וטינה וחשבונות כלפי פנים. הטוב בשני העולמות. אין שום סכנה של ה־ז־מ־ן ע־ו־ב־ר ל־א־ט.

גרוע מכול הוא הצירוף בין שררה ושיעמום, כי אז קמים השליטים ומעלים את רומא בלהבות או יוזמים מלחמה, כדי שיהיה קצת שמח, זורקים עבדים לזירת אריות או יוצאים למסע צלב. ואף בעניין זה למדינת ישראל יתרון עצום: גם לבעלי שררה אף פעם לא משעמם, תמיד יש משהו: פיצוץ, שביתה, בצורת, הפגנה, קואליציה מתמוטטת, הצבעת אי־אמון, סחיטה, שמיטה, שחיתות, נפילה בבורסה, אין שום רגע של שלווה מנוונת. השיעמום הוא מסוכן ועלול להוביל להתפוצצות, מלמעלה – מצד השליטים, או מלמטה – מצד הנשלטים. ישראל היא הבטוחה במדינות מפני מתקפת שיעמום.

אנחנו, דור הדינוזאורים המאושר, חונכנו לעבודה והעבודה היא ההגנה הטובה ביותר מפני סכנת שיעמום. אם אין עבודה, ממציאים אותה. העבודה היא לא רק חיינו, היא גם מגִננו. ואם אין עבודה, אפשר להפוך גם תחביב, עיסוק של פנאי, לחובה של שעות קבועות, של מכסות, של משמעת. בחברה הקדומה, שבה ציד חיות הבר או גידול מזון לקיום המשפחה גזלו את רוב שעות היום ואת מרב הכוחות, מילאו הטקסים הדתיים את הימים הריקים מעמל, בעיקר בחודשי החורף הארוכים. בימינו, ממלא הכדורגל אותו תפקיד, מגן מפני שיעמום של יום השבת. עם אותם הטקסים, האקסטזה, פורקן היצרים. גם הדת היא מגן מפני שיעמום: בין תפילה לתפילה, בין נטילת ידיים וברכה, בין דרשה ומי שבירך, בתוספת איזו תנומה אחרי ארוחת צהריים דשנה, השבת עוברת לה ביעף.

אפשר לטעון שבתקופתנו, ימי הטלוויזיה והווידאו והמחשב והאינטרנט, סכנת השיעמום אצל ילדים אפסית. הצרה היא, שסף השיעמום נעשה נמוך הרבה יותר, דווקא משום כך. הפסקת חשמל – והעולם נעצר. מוציאים את דיבתו של האינטרנט רעה בגלל מקרה אחד של רצח, שעלול היה להתרחש גם בעקבות היכרות בהתכתבות או ניהול שיחות בטלפון, ומתעלמים מן הברכה העצומה שיש בו כתרופה נגד שיעמום, לבני תשחורת ולבני שיבה כאחת. במקום שיפריע לרעיה בזמן הניקיון או הבישול ויסתובב לה בין הרגליים, יושב לו האיש שלה בשקט מול המחשב, לא מטריד, לא מכביד, אפילו מביא תועלת מדי פעם, כשלא יכולים להיזכר בשם הסופרת, נו, זו שכתבה את חלף עם הרוח. והרבה יותר זול מלרבוץ יומיום בבית קפה.

חוסר מעשה אין פירושו שיעמום, אם יודעים ליהנות מבטלה. פעם היו שוכבים שעות בשמש על שפת הים ומשתזפים, על מנת להגיע לגון הארד הרצוי, אבל מאז בהלת סרטן העור הלך התענוג. בשכיבה בצל אין אותה תחושה של dolce far niente. מי שלא למד בנעוריו לתת לזמן לזרום, לא ילמד זאת לעת זקנה. ייתכן גם, שבקרב היהדות לא יכולה לצמוח הנאת בטלה אמיתית: איש מגיבורי התנ"ך לא ידע אותה. זו דת של פעלתנים. אין בה מקום לאובלומוב. השתמטות מעבודה זה נושא אחר, ברוך השם וקופת המדינה, אבל אין זאת ההנאה השלמה מעצלות מודעת.

התמזל מזלי וגם במחנות הריכוז כמעט תמיד עבדתי. בכל אופן אני לא זוכרת שיעמום באותם הימים כשחיכינו באפס מעשה, וחיכינו הרבה. ייתכן שגם השיעמום הוא מותרות של שובע, שאסיר אושוויץ לא ידע אותו: הקיום דרש את כול הכוחות. בהמבורג, בעת פינוי ההריסות אחרי ההפצצות ובניית בתים טרומיים למפונים שבתיהם נהרסו, בקבוצות עבודה קטנות, היו בנות שהשתמטו מעבודה מתוך עיקרון, כך טענו, כי היא מסייעת למאמץ המלחמה הגרמני. אני פשוט לא הייתי מסוגלת להתגבר, מבחינה נפשית, על עשר שעות של חוסר מעש, בעיקר בחודשי החורף הקרים, על אינסוף הזמן. גם אני מצאתי לי ביסוס רעיוני: איזושהי עבודה חייבת להיעשות, כדי למנוע הענשת הקבוצה כולה. הרי אפשר לבדוק בנקל כמה יסודות לבתים טרומיים נחפרו במשך יום העבודה.

בגטו טרזין היו בני שישים וחמש ומעלה פטורים מחובת עבודה. ואולם רבים מהאדונים המכובדים לשעבר העדיפו, במקום לשבת יום שלם באפס מעשה באולם המגורים הצפוף, לעבוד כשומרים ליד בתי השימוש והמחראות, כאשר תפקידם להבטיח, בתוך ענני ריח ליזול, חלופה סדירה ומהירה ושמירה על הניקיון. בבתי השימוש הייתה תמיד חברה, אנשים דיברו בעת ההמתנה בתור, החליפו בדיחות וסיפרו חדשות בדוקות בהחלט, פרי הרהורי לבם, אופטימיות לרוב, שהיו ידועות בעגת הגטו כ־Latrinennachrichten ידיעות המחראות.

אין כמו עבודה כמגן מפני השיעמום, בעיקר אם יש בה עניין. אבל, בעיניי לפחות, גם עבודה חדגונית עדיפה על פחד החלל הריק, שגם ארזי הרוח, גם אזובי השיכונים יודעים אותו. חוק פרקינסון קובע, שכל עבודה מתרחבת בהתאם למידת הזמן המוקצבת להשלמתה מלכתחילה. כדוגמה מביא פרופסור פרקינסון המלומד את הקשישה שעתותיה בידיה. דרוש לה יום שלם של ספקות, דאגה ועמל, כדי לבחור, לכתוב ולשלוח גלויה לאחייניתה בבוגנר רג’יס, משימה העשויה לדרוש מאדם עסוק עשר דקות, בסך הכול. אמת ויציב. ואולם פרופסור פרקינסון מתעלם מן הברכה שיש במבצע כתיבת הגלויה מחמת מילוי חלל הזמן הריק המפחיד. הוא לא ער למשענת שברשימת המשימות היומית של אותה הקשישה החביבה: מטלות הבית, שיחות טלפון, סידורים בחוץ, חוג לברידג' או לקיפולי נייר, טיול יומי, פגישה בבית קפה – וסיפוק על יום מלא וגדוש פעילות, נטול שיעמום.

כנראה גם זיכרון השיעמום הוא סלקטיבי. הייתי חייבת לזכור את שנות בתי הספר כשיעמום אחד גדול, הרי באותם הימים של לימוד בעל פה ושינון מכני של החומר, עניין התלמידים בחומר הנלמד לא מילא תפקיד כלל. זיכרון השיעמום של תשע שנות כיתות היסוד נמחק, אף שהיה חייב להיות קיים, משום שהייתי מקבלת נזיפות ממחנכת הכיתה ואף ציון גרוע בהתנהגות על פטפטנות והפרעות בזמן השיעורים. מה שנשאר, זה זיכרון השיעמום התהומי של בית הספר למסחר, כנראה משום שכל ישותי התקוממה כנגד שיעור בחישובי ריבית וריבית דריבית או בכתיבה תמה. בתקופת הנעורים שיעמום הוא גם מרד, קריאת תיגר. לעת זקנה הוא איום.

את שיעמום ישיבות מועצת עיריית חיפה, שהייתי חייבת להיות נוכחת בהן בשנות החמישים, ככתבת המקומית של עיתון הדור, ולרבוץ בהן עד סופן המר, ניטרל מתח העברית: האם אבין את דברי המשתתפים בדיון, האם ארשום את כול החשוב, והאם אצליח להעביר את הרשימה למערכת בלי שגיאות זועקות לשמים. ארוחות ערב שבת במשפחת בלומנשטיין בחיפה היו משמימות עד ללידתה של בתי טל, מאז כבר היה לי עיסוק משלי בשעת יגע השיחה והעוף המכובס. מאזן שיעמום החיים זניח למדי, בסך הכול.

רק זמן קצר בחייו, בתקופת מרדנות הנעורים, מקשר האדם בין שגרה ושיעמום, אבל אלה שני מושגים שונים מאוד. השיעמום נופל על אדם כעננה שחורה, השגרה היא משענת. ילדים אוהבים להחזיק באותה שמיכה קטנה מהוהה לקראת השינה ולא מוכנים להחליף אותה בשום שמיכה חדשה, מבהיקה, אפילו אם מודפס עליה דיוקן דונלד הברווז. הם אוהבים אותו האוכל, מרק עוף עם שקדי מרק, שניצל, צ’יפס עד לעייפה, שום חידושי מטבח אינם מושכים אותם. וכך גם רוב המבוגרים. אותן האמרות לאותן ההזדמנויות, אותם המאכלים, אותה פחית בירה בערב, אותן תכניות טלוויזיה, אותו עיתון, אותם סנדלי בית. כול התנסות חדשה טומנת בה גם סכנה; המוכר הוא הבטוח. זה לא שיעמום, זה ביטוח חיים. השינויים באים בדרך כלל מעצמם, לא קרואים, לרוב לרעה: פיטורים, מחלה, הצפה, בגידה, גירושים, גנבה, תאונה, טרור. מי ימנה את כול מה שעלול להשתנות?

נראה שגם המושג שיעמום בלתי נסבל הוא עניין של מותרות. בכל המוזיאונים בצ’כיה שומרים גמלאים ובעיקר גמלאיות, כדי שהקהל לא יתקרב לפסלים, לא ימשש מוצגים, לא ייגע בתמונות, ובכלל, יתנהג בצורה נאותה. אסור לשומרות לקרוא עיתון או ספר, גם אם האולם ריק, אסור להן לסרוג או לרקום, אסור להן להאזין לטרנזיסטור, אסור להן לנהל שיחות זו עם זו. ביררתי. ניחא, בעת תערוכה מושכת קהל רב יש תנועה, רואים בני אדם, אבל במוזיאונים הממלכתיים המכילים אולמות ענק, בדממה, בריקנות, איך מחזיקים מעמד ארבע שעות? הגמלה וקצבת הזקנה בצ’כיה הן זעומות, רוב הגמלאיות חייבות לעבוד חצי משרה גם בגיל הפנסיה על מנת להסתדר איכשהו מבחינה כספית, כדי שיוכלו לקנות מדי פעם מתנה לנכדים, ללכת פה ושם לקולנוע, להרשות לעצמן לקנות עיתון יומי. השמירה במוזיאונים וגלריות היא כמעט העבודה היחידה שאפשר להשיג בגילן. ולשבת בבית לבד גם זה משעמם. לפחות הן מתלבשות, מתאפרות, יוצאות לרחוב, רואות אנשים בחשמלית, במטרו, תיירים במוזיאון. עם מבקר מותר להן לשוחח קצרות, בעקבות פנייתו. אולי הוא מבקש מידע. רק פעם אחת ראיתי שומרת במוזיאון משעינה את הראש על הקיר, מתנמנמת. הלכתי סביבה על קצות האצבעות. אולי ירדו לה עשר דקות תנומה מעונש 240 הדקות למשמרת. יותר טוב לעבוד במלתחה. תולים מעילים, נותנים פתק, מקבלים תיקים למשמרת, לפעמים אנשים משאירים מטבע או שתיים כדמי שירות, אומרים: “שוב יורד גשם בחוץ” או “השארתי את המטרייה בבית”.

מה יש לומר, בישראל אפילו חיי השומרות במוזיאונים סואנים יותר. המוזיאונים קטנים יותר, הצפיפות גדולה יותר, הקהל קולני יותר, המשמעת המוטלת עליהן חמורה פחות. בישראל השומרות מפטפטות ביניהן, ברוסית, לרוב, תלמידים מרעישים, צופים מנסים למשש מוצגים, ילדים מתרוצצים, מבקרים זורקים ניירות, מתחצפים כשמעירים להם, שאת התיק הגדול יש להפקיד במלתחה. העיקר, שבדרך כלל לא ממש משעמם.

אשרינו, אנו חיים במדינה מעניינת. נקודה מזערית על כדור הארץ, אך כאשר נערכות בה בחירות, רשתות החדשות העולמיות פותחות בדיווח על תוצאותיהן, כאילו אנו מעצמה. אפילו אי אפשר להתגעגע לקצת שיעמום ממלכתי, כי לא מכירים אותו. אף פעם לא היה ליהודים משעמם בארץ האבות, אף פעם היא לא הייתה מובנת מאליה, בטוחה. תמיד היא הייתה הארץ המובטחת, ביום מן הימים. כדי שלא יהיה משעמם, כאן ועתה.

לא רק מלך צרפת השלה את עצמו שיש זהות מלאה בינו לבין ממלכתו – גם האזרח הישראלי מן השורה מכיר את התחושה: שגשוג המדינה הוא שגשוגו, הצלחתה הצלחתו, כישלונה כישלונו, משבריה משבריו. זה לא יכול להיות בריא, ההזדהות היתרה הזאת עם המדינה, כאילו היא לא רק סך כול אזרחיה, אלא ישות בפני עצמה; הדאגה המתמדת לשלומה חייבת לתת את אותותיה. לנו, לאזרחיה, יהודים כערבים, אלה כאלה מסיבותיהם שלהם, מדינת ישראל אף פעם לא ודאית, אף פעם לא נתון שאין מערערים עליו. אזרחי אנגליה יכולים לצדד בלייבור או בשמרנים, אבל קיומה של בריטניה אינו מוטל בספק בעיניהם. אצלנו ניצחון השמאל או ניצחון הימין בבחירות מעלה מיד בצד המובס חרדת אימים באשר לגורל המדינה בעתיד.

יחסו של דור הישראלים הראשון למדינה היהודית הוא כיחסם של הורים באים בימים לילד שנולד להם לעת זקנה, אחרי שייחלו לו שנים רבות. אם לצעירים ההורות היא צו הטבע, להורים זקנים היא נס. לכן הם חוששים כול העת לשלום הילד, דואגים לבריאותו, כול נזלת מוציאה אותם משיווי המשקל. פעמיים איבד העם היהודי את ממלכתו, לקוממיות השלישית הוא חרד בצורה אובססיבית, ייתכן שלא לטובתה. לא חשוב במה הם עוסקים, מה השקפתם הפוליטית, ציונים חסרי תקנה, כמוני, חשים תמיד אחריות לנעשה במדינה. אבטלה, עוני, ניצול עובדים זרים, רמת החינוך, השתמטות משירות צבאי, אלימות במשפחה, אלכוהוליזם, סמים, סחר בנשים, ספסרות בקרקעות, בזבוז מים, בכל דבר יש גם גרעין של אשמה אישית. אולי לא הייתי מספיק פעילה מבחינה פוליטית, אולי לא רציתי לראות את המציאות כפי שהיא, אולי הייתי מרוכזת בעצמי יתר על המידה. האחריות לקיום המדינה רובצת עליי כאילו הייתי ראש ממשלה.

לפעמים מתחשק לשים איזה חיץ בין החיים כפרט וחיי הכלל, בין האני והמדינה. אני לחיי, למימושי העצמי, לביתי, לדרכי המקצועית: הרי המדינה רק מסגרת, רק מונח מופשט. אבל זה לא פועל. בכל צעד בחיים כפרט נתקלים בה, היא כאן, שתלטנית, פולשנית. אין כול אפשרות להפרדה. בפגישות עם ישראלים החיים בחו"ל, כאשר הם מעלים טענות, צודקות לרוב, כלפי מדינת ישראל – היא פרובינציאלית, היא חונקת, יש בה אוליגרכיה, פרוטקציה, הפליה, פירוד, דת ממוסחרת, שחיתות – אני מבקשת לדעת: “וכאן אין?” והתשובה תמיד: “אבל כאן זה לא כואב”. אולי זה הסממן של עם נורמלי, שפינסקר, הרצל, נורדאו ושאר אבות הציונות שאפו אליו: שלא כול כך אכפת לו, שיחסו לשלטון מפוכח יותר, שהוא לא מחפש את השלמות שאין להשיגה. ואנחנו עדיין רחוקים מכל הנורמליות, לטוב ולרע.

השאלה, העולה לפעמים בחו"ל: “ואת אוהבת את ישראל?” מביכה כמעט כמו השאלה: “ואת מאושרת?” איך בכלל אפשר לדבר על אהבה? רק האמריקנים מסוגלים להצהיר השכם וערב I love you. לא, אינני חושבת שאני אוהבת את מדינת ישראל. היא בתוכי. אינני רואה חיים בלעדיה. זאת לא אהבה. זאת סימביוזה לא בריאה. זה לא עניין של גיל, שכבר נרתע משינויים. כך הרגשתי מאז עלייתי ארצה לפני למעלה מחמישים שנה. ישראל ואני שייכות זו לזו.

עד היום אני לא מסוגלת להבין מה זה פוסט־ציונות. פוסט־מורטם, פוסט־טראומטי, פוסט־פקטום, דבר שבא לאחר משהו, בעקבות משהו. אבל מה אמור לבוא בעקבות הציונות? אילו חיינו במדינה ככל המדינות, אפשר היה להתייחס לציונות כאל זרם שנולד בתקופתו ועבר זמנו, כמו הוויקטוריאניות או האקספרסיוניזם. אבל יהודי שרוצה לחיות במדינה יהודית אינו יכול להישען על הפוסט־ציונות, כי המדינה עדיין לא נתון שאין עליו עוררין, על אף כול ההשבעות של נצח ישראל לא ישקר. אחרי הציונות נפער חלל ריק, אלא אם נאחזים במשיחיות. מי שעלה ארצה אחרי השואה, עלה בראש ובראשונה למען מדינה יהודית, כדי לא להוסיף ולחיות בין הגויים כבן מיעוט נסבל או נסבל בקושי או לא נסבל בכלל. עדיין אי אפשר לחיות ללא מחויבות למדינה. כיום אמנם כבר אין הטפת מוסר ליהודים שמעדיפים לחיות בגולה, אין בוז ליורדים (בין כה וכה, המילה יורדים יצאה בהדרגה מן השימוש, ועתה אלה ישראלים החיים בחוץ לארץ), נותרו רק שרידי תחושת עליונות אחרונים מול יהודי הגלות. אבל עדיין מצטערים על ילדים או נכדים שעזבו את המדינה, בכוונה או בהיסח הדעת, ובעיקר, עדיין חשים מחויבות אישית לגורל העם היושב בציון.

ג’ון קנדי, בראשית דרכו כנשיא, ביקש מבני העם האמריקני לא לחשוב על מה שהמדינה יכולה לעשות למענם, אלא על מה שהם יכולים לעשות למען המדינה. כיום רואים בהם מיתוס, שתענוג לנפץ אותו, אבל אכן, היו כאלה, שחשבו קודם כול על העם היהודי ורק אחר כך על עצמם, תמיד מעטים, אבל נחושים: החלוצים שמתו מקדחת, נהרגו מן המארב, חברי הקיבוצים, שוויתרו על בית הורים, על נוחיות אישית וכלכלית, בני הפלמ"ח בראשית חייהם, שנפלו במלחמת העצמאות, ניצולי שואה שלא היססו לסכן את החיים שרק זה עתה זכו בהם בדרך נס או במקרה. זו הייתה אי פעם מציאות, לא מיתוס. צילומי קרן קיימת לישראל, האלבומים מארץ ישראל, הגאווה שדיברה מהם הייתה כנה, תמימותם הייתה אמיתית. כיום מוגדר דיוקן עובד אדמה ההולך אחרי מחרשה רתומה לסוס כסטריאוטיפ מימים עברו, אבל הוא היה קיים, בשר ודם ואמונה ונכונות לסבול. השימוש בטרקטור או בפועלים מתאילנד אינו מוחק אותו. הוא השאיר תלם אחריו. מה לעשות, אני מאלה שתצלום ישן של נציגי המושבים והקיבוצים, שקיות אדמה קטנות בידיהם, המגיעים לטקס קבורתו של הרצל בירושלים, כדי להוסיף מאדמתם על קברו, עדיין מעורר תחושה של הגשמת חזון – צירוף מילים שכנראה אף הוא נוגד את הפוסט־ציונות בעליל.

מאז נולדה הציונות כתנועה פוליטית, היא תמיד במשבר. משבר אוגנדה, משבר מות הרצל. המשבר הרביזיוניסטי, משבר מאורעות תרפ"ט, משבר הקרע בין וייצמן ובן גוריון, משבר מיהו יהודי. בין משבר למשבר קמה המדינה, ברגע של חסד. מאז, כול כמה שנים קוברים את הציונות. עבר זמנה. היא פסֶה. ואני עדיין לא יודעת, איך אפשר לחיות במדינת ישראל בלעדיה.

אלכסנדר, פרופסור להיסטוריה, שעלה לישראל מקנדה אחרי ניצחון מלחמת ששת הימים, מחזיק, ליתר ביטחון, גם בדרכון קנדי ובדרכון צ’כי, וחי רוב השנה במאריינבאד, בנוף שלֵו, בין הצ’כים, בקרבת הגבול, קפיצת רגל לטיול ביערות גרמניה. לניצול שואה כמוהו, הוא אומר, דרושה קודם כול תחושת ביטחון. המצב בישראל מדאיג מדי. בשבילי, מאריינבאד הוא שם מעלה חרדות. במאריינבאד רצחו הנאצים בשנת 1933 את הפילוסוף הגרמני היהודי תיאודור לסינג, פליט מגרמניה, בשל התנגדותו לבחירת הינדנבורג לנשיא, בחירה שסללה את דרכו של היטלר לשלטון. זה היה הרצח הנאצי הראשון של יהודי על אדמת צ’כיה. השואה טבועה בכולנו, רק המסקנות ממנה שונות. אני נזכרת באגדה הפרסית על מי שניסה להימלט מן הפגישה הבלתי נמנעת עם המוות. אנחנו לא יודעים איפה הוא אורב לנו. אולי בשנה הבאה במאריינבאד.

אנשי שגרירות צ’כיה בתל אביב תוהים לא פעם, למה לא ביקשתי בחזרה את אזרחותי. רוב יוצאי צ’כוסלובקיה לשעבר נהגו כך, ובעת ביקוריהם החוזרים במולדתם הישנה הם זכאים לכל מיני הטבות כמו הנחות ברכבת ונסיעת חינם במטרו. בכלל, דרכון נוסף עשוי להיות לתועלת בשעת פורענות, בעיקר אם וכאשר תצורף הרפובליקה הצ’כית לאיחוד האירופי, כחברה מלאה בו. אבל גם כיום, כשחלפה הגאווה על הדרכון הכחול שהמילים מדינת ישראל וסמל המנורה טבועים בו בזהב, החזקת אזרחות כפולה היא בעיניי הודאה בכישלון, פזילה לאפשרות שיש חיים גם מחוץ לישראל. מבחינתי, לשייכות למדינה יש רק מדד אחד: אם בעת שהותי בחוץ לארץ תיפול איזו צרה על מדינת ישראל, אעשה הכול כדי לחזור מיד הביתה. אין לי התחייבות כזו כלפי העם הצ’כי. אזרחות אינה פוליסת ביטוח כפולה. והמדד הנוסף: מול ביקורת יהודי הגולה על האישים שעומדים בראש מדינת ישראל, אני מסוגלת להגן אפילו על אריאל שרון.

יוסל ברגנר טוען, שברגע עלייתו ארצה, כאשר ירד בנמל חיפה מסיפון האנייה ושמע את מוכר המדחומים בשער הנמל קורא באידיש: “אויף נישט צו בעדארפען!”, ידע, שאין כאן עם יהודי חדש, שאלה אותם היהודים הישנים כמו בוורשה. אני, עם עלייתי, חיפשתי את היהודי החדש, הצבר הגאה, השזוף, בעל הבלורית, בסנדלים ובמכנסיים קצרים. הקצינים והקצינות במחנה צריפין, סרפנד דאז, לא נראו שונים מיהודים סתם. רק המדים הוסיפו להם הילה. וכך גם העוברים ושבים ברחוב אלנבי בתל אביב ובקינגסוויי בחיפה: לא היה בהם שום דבר יוצא דופן. יהודים בחאקי. איש מחברי ממשלת ישראל הראשונה לא נראה לי כהתגלמות איזה יהודי חדש. ילידי צ’כיה שעלו יחד אתי לא השתנו בארץ, היהודים לא השתנו. רק תנאי חייהם השתנו. זה “רק” וזה הכול. וראשי הממשלה ושרי הביטחון נעשו שמנים כרסתנים יותר.

עם כול נטייתי לפשרות, לא הבנתי מעולם את הדוגלים במדינה דו־לאומית, שהייתה הופכת את היהודים עד מהרה למיעוט בתוך רוב ערבי. אילו נגזר עלינו להיות מיעוט, ולהסתגל לחיי הרוב ותרבותו, הייתי מעדיפה להיות מיעוט יהודי בסן פרנסיסקו, בטוסקנה, בפראג, במקום בין מוסלמים במדינה ערבית. זאת חייבת להיות מדינה יהודית, על אף כול מגרעותיה. ננסית, מוקפת ים של קנאות מוסלמית, בסכנה מתמדת, אבל יהודית. ייתכן, שמחנה המצדדים בשלום, שאליו אני רואה את עצמי משתייכת, שגה בקוצר רוח, כמו התנועה השבתאית. קץ הסכסוך עם עמי ערב, קץ למלחמות, קץ לטרור, קץ לנופלים, מזרח תיכון חדש, שגשוג כלכלי משותף, ראינו אותם כמעט לנגד עינינו. חייבים לדעת: כאן השלום, אף אם יבוא, ישהה עוד דורות רבים על תנאי. עד להודעה חדשה. הוא לא יבוא על חמור לבן ולא במכונית שרד שחורה, לא במסוק ולא במטוס פרטי, לא ביעף ולא בריצה. הוא לא ימהר, ילך בצעדים אטיים, יגרור רגליים, ייעצר, ינשום עמוקות, ייאנח. או שאנחנו ניאנח במקומו. אנחה יהודית. העם היהודי הוא אמן האנחות, הגניחות, הנאקות ורגיל לחכות. מאה שנה פחות, מאה שנה יותר, אינם ממלאים תפקיד גדול כול כך. זה רק לנו, כיחידים, הזמן דוחק, אנחנו חרדים להחמיץ את שעת הכושר, את ההזדמנות ההיסטורית הבלתי חוזרת. כול צעד עלול להיות גורלי. ההיסטוריה נושפת בעורפנו.

בארץ חמדת האבות לא התגשמו כול התקוות, כי הן לא יכולות להתגשם אף פעם. אבל הן התגשמו בחלקן, בימינו, וזאת הייתה זכות גדולה להשתייך אל בני התקופה.

פועלים ערביים ותאילנדיים הם כיום עובדי האדמה, פועלים רומניים, אוקראיניים, סיניים בונים את בתי ארצנו, מטפלות פיליפיניות דואגות לזקנינו: הפירמידה של בורוכוב התהפכה, אם בכלל, רק לשעה קלה. עכשיו היא מונחת על צדה, לא לכאן ולא לכאן, לפעמים נוטה לבסיסה הישן – מסחר, תיווך, מקצועות חופשיים, כספים, עסקי אוויר, שנוררות; לפעמים נדמה שהיא מסתובבת בסחרור על חוד ההיי־טק. אולי בכלל עבר זמנה: פירמידה זה בעצם סמל מצרי. המשולש הוא סמל נוצרי. העיגול הוא סיני. הריבוע גרמני. אולי הצורה ההנדסית המתאימה לעם היהודי היא הטרפז. בעיקר של לוליינים.

מי שחי באזור ספר, מתמודד עם המציאות יומיום, בוקר ולילה. מי שחי לו בגוש דן, מתקשה למצוא את שיווי המשקל בתנודות התמידיות בין הנעשה במדינה ובין חייו הפרטיים. החדשות מבשרות על מותו של חבר מושב מאש צלפים בכביש המנהרות, רואים את פניו החייכניים בעמוד הראשון של העיתון, על מרקע הטלוויזיה מראים גוויות של שני פלשתינאים שנהרגו בהיתקלויות עם כוחות צה"ל, נישאות ברחובות עזה, פני המלווים רוויים שנאה, חייל נפצע פצעים בינוניים במחסום ארז, לכאורה די באירועים של אותו היום האחד, כדי להטיל צל על כול מעשיהם של שאר אזרחי המדינה או, לפחות, של כול אלה הקשורים בטבורה. אבל לא, בחוץ שמש אביבית, מרפסות בתי הקפה של תל אביב מלאות קהל שותה אספרסו כפול או תה לימונית, אוכל מנות ענק, מתווכח על מה שהיה ועל מה שיהיה, על ספסלי הגנים יושבות אימהות ומטפלות דוברות רוסית, שומרות על פעוטות, הכול נהנים ממזג האוויר המלטף, השווקים צבעוניים וריחניים, הרחובות הומים אדם: אם היה נוחת כאן אי־טי מן החלל, לא היה יכול לנחש, שמדובר באותה המדינה.

אולי זהו הדבר היחיד שאדם המבקש לשמור על שפיותו, המתגונן מפני דיכאון, יכול לעשותו: לנהל את החיים כאילו לא הייתה אינתיפאדה. מי שרוצה, יכול להוסיף לכך: דווקא, אף על פי כן, למרות הכול. כך בדיוק היה גם בגטו טרזין. החיים התנהלו כאילו. טרנספורטים באו, טרנספורטים יצאו אל הבלתי נודע המכונה “מזרח”, ומי שפסחו עליו הפעם, המשיך בשגרת חייו, עוד יום, עוד שבוע, עוד חודש, שמח אם באותו יום קיבל כף גדולה של רוטב לתפוחי האדמה, מיהר להיפגש אחרי שעות העבודה עם ההורים, החליף נשיקות חפוזות עם חברתו מאחורי שער של אחד הבתים, הצליח להשיג קערה של מים חמים לרחיצה. במצבים קיצוניים אדם עוטף את עצמו בקליפות. נפגעתי מאוד מדבריה של חברתי אווה, שבמחנות התחלקנו בינינו במעט שהיה לנו. כיום היא חיה לה ברווחה במונטריאול, בווילה תלת־מפלסית, וכאשר הגיעה לביקורה הראשון בארץ קבעה, שישראל מזכירה לה גטו אחד גדול. השוואתה הייתה לגנות, אבל כיום אני מסוגלת לראות בה גם את החיוב: החיים חייבים להימשך, למען החיים.

קשה כול כך למצוא את שביל הזהב בין ההזדהות עם צער הזולת והדאגה לקיום המדינה, לבין החיים כפרט והרצון לחיות אותם במלואם. הרי אם אומרים מסכנים למראה שלושה ילדים בלוויה של אביהם, שנהרג בהתפוצצות, אם מקדישים להם שלושים שניות רחמים, הרי זה לא כלום, מס שפתיים. ובכן מה לעשות? לא לחגוג את יום ההולדת, לא לקנות מכונת כביסה חדשה, לא לתכנן חופשת קיץ? זה יעזור למישהו? בת מזל שכמותי, אני לפחות יכולה להקל על מצפוני בכתיבה. וגם היא עוזרת רק לי.

אחת הדרכים להתגונן מפני הזדהות יתרה עם הנעשה במדינה וסביבה, ולהישמר מפני דיכאון, היא לקרוא רק את כותרות העיתונים, לשמוע, לכל היותר, את עיקרי החדשות, לוותר על מבט, לא לדבר בעת מפגש חברים על פוליטיקה, על רמתם של חברי הכנסת, על ליברמן, על עוזי לנדאו ועל השלום המתרחק. להתנהג כבני האצולה הרוסית או הצרפתית בימים עברו, להתעלם מן הנעשה מחוץ למעגל הפרטי. אבל כמעט בלתי אפשרי לצאת לגלות פנימית, לחיות כמו בחווה מבודדת במישורי נבראסקה. המדינה קטנה מדי, צפופה מדי, האנשים דבוקים מדי זה בזה, חייהם שלובים יחד. אפילו הסופרים הישראליים רואים לנכון להשמיע את קולם המשותף בענייני מדינה, אף שדעתם, בעיניי לפחות, אינה קובעת יותר מדעת מובילי מים מינרליים. כוחם, אם בכלל, הוא בכתיבה, בפיצול המציאות רבדים־רבדים, בהטמנתה בתוך יצירתם. בענייני פוליטיקה, הסופרים ככל בני האדם, יכולים להיות צודקים, ויכולים לטעות בגדול. אבל מתקבל על הדעת, שגם סופרים מחליפים את ביטחון שולחן הכתיבה בדוכן המטיפים בעיקר כדי להקל את מועקתם שלהם.

סבך קיומנו במדינת ישראל מתומצת בארבע מילים שאותן אומרים הישראלים כאשר הם נפגשים וכאשר הם נפרדים. עדיין מברכים במילה שלום, כאשר נכנסים למשרד, לבית מלאכה, מול אדם זר, אבל למראה חברים אומרים היי, בדיוק כמו באמריקה, הרי גם היא הייתה לראשוני מתיישביה הארץ המובטחת, ומוסיפים מה נשמע, כי בישראל תמיד נשמע משהו חדש. ובשעת פרידה, כדי לבטא את לחץ הזמן שממנו סובל כול ישראלי, אומרים יאללה־ביי, יאללה, כיאה לתושבי המזרח התיכון, ופירושו של דבר: “אני צריך לזוז, יש לי עוד עניינים לסדר”, וביי, עם קריצה לארץ שבצלמה מבקשים לחיות. ביי־ביי אומרים רק לילדים קטנים ושלום־שלום לנודניקים, כשרוצים לגמור את השיחה.

שלום לך, היעדר השלום, בצל קורתנו. הרגש את עצמך כמו בבית.

קשה לדעת איפה הגבול בין הגנה עצמית לבין אדישות, בין בריחה מהמציאות לבין השלמה עם מצב בלתי נסבל.

בעקבות מהדורת חדשות מדכדכת במיוחד אני בורחת לקריאה, כי המציאות המתוארת בספרים, אף אם היא קשה, כבר מסוננת על ידי מעשה הכתיבה. מצאתי את עצמי נוטלת את Suicide, מחקרו של מ' אלוורז על התאבדויות במרוצת הדורות, בעיקר של סופרים, משוררים ואמנים, כדי לברוח ממהדורת החדשות. נכון, ההתאבדות אף היא נושא מדכדך, אך היא כבר ספרות; הדם, הריח, המפרקת השבורה עטופים מילים, מכוסים אותיות. יש מרחק נשימה. וזה מה שחסר כול כך בימי הרג אלה: קצת ריחוק נפשי. התאבדותם של וולטר בנימין, סילביה פלאת או פרימו לוי אף היא, כמו היצירות שכתבו, כבר ספרות.

ואולי אני יכולה לקרוא על התאבדויות בהיסטוריה בלי כאב, מפני שמעולם, גם בימים הקשים ביותר, לא עלה בי הרהור לשים קץ לחיי. ניצוץ החיים נראה לי יקר ערך מכדי לכבות אותו במו ידיי (אלא כאפשרות עתידית בשעת גסיסה אטית לעת זקנה). אך אין בכך שום ייחודיות. שיעור ההתאבדויות בטרזין ובבירקנאו היה זעום, וכך גם בשאר הגטאות ומחנות הריכוז, אם מתוך אותה דבקות בחיים עד כלות הנשמה, ואם משום שלא היה צורך בהתאבדות בפועל: די היה לאבד את הכוח להילחם על כול יום קיום נוסף, לשקוע באפתיה, והחיים דעכו וכבו מעצמם. חקר השואה, ככל שהוא מדכא, יש אף בו בריחה מן ההווה והעתיד, כי השואה מתרחקת, אך חרדת העתיד עמנו, כאן ועתה.

רק התאבדותם של נער, של חייל, חודרת דרך קירות הנייר סביבי. החלוצים הראשונים שלחו יד בנפשם מרוב בדידותם בארץ אוכלת יושביה. אבל במדינה היהודית הכול היה אמור להיות אחרת. היינו כחולמים. התעוררנו, אבל רסיסי החלום עדיין בתוכנו.

ישראל מרכז חיי ולכן אני רואה רק, או קודם כול, אותה. לפי נתוני המחלקה הפסיכיאטרית בבית חולים שיבא, רק עשרה אחוזים מהאוכלוסייה לוקים בדיכאון כמחלה. הרוב, כנראה, סתם מדוכאים מדי פעם, דיכאון בריא. הדיכאון מדורג במקום הרביעי בעולם ברשימת הגורמים לפגיעה באיכות החיים, לאחר מחלות לב, סרטן ותאונות דרכים. ארגון הבריאות העולמי צופה, שעד שנת 2020 ידלג הדיכאון למקום השני. זה לא כול כך מדכא, כפי שזה נשמע: גם דיכאון הוא שאלה של רמת חיים. ברואנדה לא סובלים מדיכאון: רק מרעב וחולי ותת־תזונה ורצח, וכל רצונם לחיות.

*

איך נלחמים בדיכאון? קודם כול: מי שמסוגל לנסות לצאת ממנו, עדיין לא נבלע במעמקי הייאוש השחור המאפיל על הכול. אין הכוונה לדיכאון קליני, כרוני, תורשתי, המתפתח מבפנים, ואינו קשור לאירועים חיצוניים. כמו כן אין מדובר בדיכאון השכול שלא מתרפא, או בחוסר היכולת להתמודד עם קיום האדם עלי אדמות, לשאת בכאב מציאות האנוש. אין זה אותו הדיכאון המתביית בתוככי האדם ואינו מרפה ממנו, עד שמחיקת החיים נראית כמוצא יחיד. כוונתי למרה השחורה המצויה שנופלת על כול אדם, גם הבריא, לכאורה, בנפשו ובגופו, דיכאון קוהלת, תחושת חוסר משמעות של כול מעשה ומחדל, החלל הריק הנפער, ויותר מכול לדכדוך הישראלי, melancholia israelensis, המתומצת בשתי המילים מה יהיה? שאיש לא מחוסן מפניו. ואותו מה יהיה? נוגע לעתידה של מדינת היהודים. זאת מחלה עממית, מידבקת, חוזרת ונשנית, עננה כבדה שבאה ואמורה לחלוף.

הדחף הראשוני בשעת דכדוך נפשי הוא לברוח לשינה, להגיף את התריסים, לנתק את הטלפון, לכבות את כול האורות, להתכרבל מתחת לשמיכה ולהירדם לזמן ארוך, ככל האפשר. מי שמתעורר למחרת בכוחות רעננים, כמו מסיוט, כבר יצא מן האפלה אל האור, אך מוטב שיתנזר לזמן מה מהאזנה לחדשות ברדיו ובטלוויזיה ולא יקרא עיתונים, לכל היותר יעיף מבט בכותרות. אם הדכדוך לא חלף, עליו לגייס את כול הכוחות ולקום, לעשות את מעשי היומיום האוטומטיים: לצחצח שיניים, לשטוף פנים, להסתרק, לפתוח את החלונות, לשתות קפה. על התקף דיכאון קל אפשר לנסות ולהתגבר בעזרת עבודה גופנית מכנית, גיזום גדר או רחיצת מכונית, שטיפת רצפות או ניקוי תריסים, שחייה או הליכה, כול דבר המחזיק את הגוף בתנועה. כמובן, מי שמסוגל לכך, כבר מגשש את דרכו החוצה מן הבור השחור. קריאת ספרי בלשים, האזנה למוזיקה, בהייה בטלנובלה – כול אלה תרופות לאנשים בדרך חזרה לזרם החיים. מי שמסוגל לחלוק את דיכאונו עם הזולת, ויש מי שמוכן להאזין לו, יכול למצוא מרפא בעצם השיחה.

גם עבודה מקצועית יכולה לעזור, אבל בשעות דיכאון לרוב לא מצליחים להתרכז בה. וחוסר היכולת להתרכז בעבודה עלול להוביל לדיכאון עמוק עוד יותר. כשנופל עליי דכדוך, אני לא מסוגלת לכתוב וכשאני לא מסוגלת לכתוב, גובר הדכדוך. רק מתוך יציבות נפשית ניתן לכתוב על מרה שחורה שהייתה, כי הכתיבה פירושה שליטה, שליטה במחשבות, בדקדוק, בפיסוק, במילים, במחשב.

בשעות כאלה גם בחוש הומור אין ישועה. הומור אינו צומח באדמת אושר, מתוך שביעות רצון עצמית; מידה של קשיים, תלאות וכישלונות דרושה לו כדשן, אבל עד גבול הלוע השחור, שמעבר לו גם ההומור גווע. הומור עוזר לשמור על שפיות, על כוחות הנפש, אבל אין הוא יכול לייאוש. ההומור הוא דרך להתמודד עם קשיי החיים, אבל הדגש הוא על להתמודד: כאשר אוזלים הכוחות להיאבק, נכבה גם ההומור.

כל עוד המרה השחורה עולה מן הצפוי בעתיד, אפשר להיאחז בשביב של תקוות האי־ודאות, להתנחם במחשבה, שלעולם אין לדעת איך ייפול דבר. ואולם כאשר הדיכאון נוגס בעבר, חומות ההגנה מתפוררות עד היסוד. הדיכאון מערער החלטות, הכרעות, העדפות העבר, מבחירת בן הזוג ועד בחירת המקצוע, מזַעֵר מה שנראה כהישגים, עד שהם נעלמים כליל, מטיל ספק בכל דרך החיים. על דכדוך ראיית העתיד אפשר להתגבר בזיק של תוחלת, אבל דיכאון המכרסם בעבר עלול להיות הרסני, כי הוא מותיר חלל ריק. את העתיד ניתן עוד לשנות, אולי, אבל עבר אכול עש של ספקות וחרטות, לא ניתן לשקם.

הסיבות נדבקות לדיכאון הבסיסי כמו בַּרחש לפנסים, ומתרבות וטרדניות כמוהו: סיבות פרטיות, כלכליות, כישלונות העבר; סיבות לאומיות, התחרדותה של ישראל או היכולת הגרעינית הצפויה של עיראק; סיבות עולמיות כמו התחממות כדור הארץ, ריבוי האנושות או הטרור המוסלמי הבין־לאומי – כולן מתחברות לגל ענק, שגורף עמו את שרידי יכולת ההתגוננות. לפעמים די בשיחת טלפון של חבר כדי לצבור כוח, לפעמים די בשיחת טלפון עגומה כדי ליפול בחזרה לפיר שבדופנותיו החלקות מנסים להיאחז. הרגישות גדלה עם הדיכאון, ומה שהיה יכול לעורר עשר דקות של אי נחת עלול להפוך למכה אנושה.

יש מי שבורח מדיכאון לאלכוהול, לסמים, לכדורים; יש מי שבורח לקבלה, לדת, לרבי. אבל אני, ברוב יהירותי, נשארת עם עצמי.

*

הצ’כים נחשבים לחילוניים מבין עמי אירופה, ויהודי צ’כיה הושפעו מהם. במאה העשרים כבר הייתה אמונתם הדתית של אלה כאלה רופפת מאוד, אם הייתה להם בכלל, והם לא נטו לקבל מרות רוחנית, לא של הכמורה ולא של הרבנים. אחרי מרד ההוסיטים בכנסייה הקתולית למדו הצ’כים לקרוא את כתבי הקודש בתרגום צ’כי בכוחות עצמם, בלי מתווך בינם לבין הבשורה. אכן, סופגים את הלכי הרוח בלא יודעים. אני מעולם לא ידעתי לקבל מרות, לא רציתי שמישהו אחר יאמר לי מה לעשות, איך להתנהג ובעיקר לא מה לחשוב ומה לכתוב. לא רב, לא מנהיג מפלגה, לא עורך דבר. מעולם לא היה לי לא רב ולא רבי; לא גורו ולא אידאולוג מנחה. אין ספק שההפסד כולו שלי: לא ינקתי חכמה ודעת מפי גדולים, לא ישבתי לרגליהם ושמעתי מפיהם את דברי תורתם, לא הרחבתי אופקים מעבר לאישיותי העיונית, לא התוודעתי אל הפילוסופים הגדולים, לא היה לי מורה דרך. את כול הטעויות והשגיאות של חיי עשיתי בכוחות עצמי. התורה היחידה שקיבלתי הייתה הציונות, לא כאידאולוגיה, אלא כאורח חיים, לא מתוך כתבים, אלא מניסיון החיים, לא כמצוות מדריכים, אלא כצורך קיומי.

מימיי לא היה לי כותל מערבי חי, לשפוך בפניו את מר לבי, לא מצאתי לי איש גדול חכם, שאליו יכולתי לפנות בשעת מצוקה, אולי מתוך הנחה, שהאיש הגדול והחכם נאבק באותן מצוקות וחרדות כמו הבאים לחסות בצלו, אך הוא חייב לשמור אותן לעצמו. לכן כול כך קשה לי להבין אנשים שמוכנים לבטל את דעתם מפני דעת רבם, שנכונים להצביע כמצוותו, לוותר על זכות החשיבה העצמית, לנשק יד, לנשק זקן, לנשק כנפי בגד, להתבטל בפני בשר ודם, להתרפס בפניו ולסגוד לו. לא היה לי מו“ר ולא מר”ן, לא הלכתי אחרי איש ואיש לא הלך אחריי.

לא הייתי מסוגלת לוותר על רצוני מפני רצון הקולקטיב, ללמוד מקצוע לפי דרישתו, לקבל כול מצוות עשי ולא תעשי, להשלים עם מעקב של מאות עיניים בוחנות. ואף על פי כן צר לי לשמוע את ותיקי הקיבוצים האומרים כי הם מצטערים על שלא עזבו את הקולקטיב כול עוד היו צעירים, חרדים לגורלם אם יתפרק הקיבוץ, יתנער מאחריותו לזקנים וחולים סיעודיים. קשה לראות את חדר האוכל הגדול בערב בשיממונו, כאשר רק שכירים ומתנדבים באים לאכול בו את ארוחת הערב, את האלמנות (אלמן מוצא מהר מאוד מי שמוכנה לדאוג לו) ואת הבודדים מסתגרים אחרי שעות העבודה בביתם, עם טלוויזיה ועיתון, גלמודים בדיוק כמו בעיר, אולי אף יותר, כי בעיר איש לא מבחין בבדידות ואין צורך להסוותה כדי לא לעורר רחמים.

ביום הזיכרון לחללי צה"ל, מול הפנים המחייכות מתוך תצלומים ישנים, דמויות הנערים המשחקים עם כלב או מחבקים חברה, בבגד ים או בתלבושת צופים, אין לאן לברוח מן הכאב. גם אם הנואמים למיניהם אומרים להורים, לאחים, לאלמנות, לילדים: כולנו אתכם – משפחת השכול היא יתומה. כול אחת נושאת את כאב האבדה לבדה ואין שותפות בו. הנופלים לא ציוו לנו במותם את החיים, אנחנו לקחנו את חייהם. כול אחד מאתנו חייב להם את חייו, חוב שלא יוחזר לעולם.

בעת הצפירה ביום הזיכרון עומדים שתי דקות דום, ואחר כך מתחילות המכוניות לנוע שוב. רק הציפורים מתרוממות ברוב בהלה.

מניין צמחה בכלל הדרישה לביטחון? על הבטחות התורה בנדון, כמו וישכון ישראל בטח, אין לסמוך, בעיקר משום שכל התנערות של היושב במרומים מנבואות נועם, ניתן לתלות בחטאי עם ישראל – מטיסות מטוסי אל־על בשבת ועד מזוזות לא כשרות. בעיקר מזוזות לא כשרות. אפשר לבטוח באלוהי ישראל. אם הוא לא מקיים, יש לו סיבה. מה פתאום תובע לו אדם, ובייחוד יהודי, קיום בטוח עלי אדמות בחייו שלו, כאן ועתה, ולא באחרית הימים? מאז ידע בית ישראל להתבטא בכתב, הוא מספר על מבול, בצורת, ארבה, דבר, רעב, שריפות, מלחמות, סופות, מכות שנוחתות על קיומו השברירי עוד בארץ האבות, שלא לדבר על הגולה הדוויה שבה היהודים יראי השמים הרגישו את עצמם מאז ומתמיד רק תושבים ארעיים, נתונים לחסדי הגויים – עד בוא המשיח. האמנציפציה, סילוק המונרכיות האבסולוטיות והשלטון הדמוקרטי עוררו לזמן קצר – בין מלחמה למלחמה, בין פורענות לפורענות, בין שפל כלכלי להתמוטטות בורסות – אשליה, שחיי ביטחון אמנם אפשריים. ופתאום תובעים להם היהודים לחיות בביטחון כזכות חיים בסיסית, נודדים על פני העולם בעקבות חזון תעתועים של ביטחון, כפי שעשו בעבר למען לחם וקורת גג, ואף מצפים לזכות בו במדינה היהודית, בלב המזרח התיכון.

הכול אפשר לבטח – חיים, בית, בריאות, עסק, יופי, מכונית, יבולים – נגד אבדן, גניבה, שריפה, רעידת אדמה, תאונה, האם פירושו של דבר שלא יקרה להם דבר? לא. אבל אחרי התרחשות האסון יזכה מישהו, במקרה הטוב, בפיצוי כספי. איש לא יעלה על הדעת לתבוע ביטחון מחברת ביטוח. אז מדוע מצפים מחבורת פוליטיקאים מן השורה, חכמים פחות, חכמים יותר, בעלי אינטרסים ככל בשר ודם, שקוראים לעצמם ממשלה, לשמור על הביטחון? מדוע מתפתים בעת בחירות להבטחות שלום וביטחון של מועמד זה או אחר לראשות ממשלה? הרי איש לא יכול להבטיח דבר כזה לעולם, לא כאן ולא בשום מקום אחר. חיי האדם עלי אדמות פשוט אינם בנויים לביטחון קבע – לא ליחיד, לא לאומה. הביטחון, אם בכלל, הוא תמיד זמני, ארעי, חולף, לשעה, על תנאי.

בעצם, למה אי אפשר להבטיח? תלוי רק איך מפרשים את המילה. להבטיח, מלשון הבטחה, אפשר הכול: רפורמה במסים, שגשוג כלכלי, חינוך חינם, תעסוקה. הבטחה פירושה תקווה – ומה רע להוסיף לבני אדם שמץ של תקווה? אבל להבטיח, כלומר לדאוג לביטחון, זו כבר התגרות שקוראת לצרות. כמו גדר ביטחון. מחילות תחתיה, זינוקים מעליה, הברחות דרכה.

אחת הטעויות הבסיסיות טמונה בשם העברי משרד הביטחון. מרבית אומות העולם קראו למשרד העוסק בענייני צבא בשם משרד ההגנה – Ministry of Defence, ministerstvo obrany – וזה מציאותי והוגן: סביר להניח, שבשעת סכנה ינסה אותו משרד, בעזרת הצבא, להגן על המדינה מפני פלישת האויב. אולי הוא גם יצליח. מדינות אחרות קראו לו משרד המלחמה – Ministére de la Guerre, Kriegsministerium – וגם שם זה הגיוני ומוצדק: סביר שביום מן הימים תכריז ממשלתן על מלחמה או שתוכרז עליהן מלחמה. אבל מה פתאום ביטחון? המילה, אולי גם כאן בצורה מטעה, מציינת אצל מרבית אומות העולם, בראשי תיבות שונים, דבר אחר לגמרי: בילוש, ריגול, מעקב, האזנת סתר או מניעתם מן האחרים, בקיצור שב"כ.

בעת המנדט הבריטי הייתה קיימת ליד המוסדות הלאומיים ועדת הביטחון, ואת השם הזה העביר דוד בן גוריון, יושב הראש שלה ושל הסוכנות היהודית גם יחד, אל המשרד שהופקד על צורכי הביטחון, דווקא בעיצומה של מלחמה על עצם קיומה של מדינת היהודים. לא מצאתי בכתביו עדות לפקפוק באשר לבחירת המילה ביטחון, רק מודעות לכובדה: “כאחד מאלה שעברו עליו הרבה דברים קשים בארץ, אני יודע שאין עול יותר קשה מעול הביטחון”. עול ביטחון מבטא ידיעת האחריות האישית, צורכי ביטחון מבטאים שאיפה. בן גוריון לא הבטיח ביטחון.

כל כמה שאני מנסה לחזור דרך נדבכי הזיכרון לסיבות החלטתי לעלות ארצה – רצון לחיות בין יהודים, להינתק מחסדי הגויים, להתחיל פרק חיים חדשים, כמיהה לחברה שוויונית, להשתייכות – אני לא מוצאת ביניהן את חזון הביטחון. להפך, באתי כמתנדבת למלחמת העצמאות, בלי כול ביטחון מה יהיו תוצאותיה. הרי גם במגילת היסוד של המדינה, כפי שקרא אותה בן גוריון בה' באייר תש"ח, ה־14 במאי 1948, במוזיאון תל אביב, לא הוזכרה המילה ביטחון. באותו היום, כאשר תרגמתי אותה במשרדי סוכנות יונייטר פרס בפראג מאנגלית לצ’כית, לא הבחנתי בכך, כי היא הייתה לי כשיר הודיה, אבל עתה, כאשר ביקשתי להתחקות אחרי ראשית פולחן הביטחון וקראתי אותה שוב, אישרתי לעצמי, לפי הכתוב, את מה שהיה זיכרון מעומעם: היא הבטיחה עלייה וקיבוץ גלויות, פיתוח הארץ, יסודות של חירות, צדק ושלום, שוויון זכויות, חופש דת – אבל לא ביטחון. הפעם היחידה שמילה זו מופיעה במגילת העצמאות, היא בסיומה: “מתוך ביטחון בצור ישראל הננו חותמים”, נוסח פשרה של קואליציה, שעוקף הצהרת אמונה מפורשת באלוהים, והוא רק סיומת של תקוות החותמים על הכרזת המדינה, לא הבטחה לאזרחיה.

בעשרים שנות קיומה הראשונות של המדינה, מול מסתננים ופדאיון, כול המאמץ היה לשמור על הקיים, להגן על גבולות המדינה ואזרחיה. בעקבות ניצחון מלחמת ששת הימים נזרעו זרעי תחושת הביטחון כאומה, אך השרשרת הבלתי פוסקת של מה שכונה פיגועים במטרות ישראליות בחו"ל, מאז שנחטף ביולי 1968 מטוס אל־על בדרך מרומא לתל־אביב והונחת באלג’יר, לא נתנה להם לצמוח, ומלחמת יום הכיפורים רמסה אותם כליל. לא ניצחונות ישראל במלחמות עוררו בישראלים את הדרישה לביטחון, אלא ניצני השלום.

ואולי תאוות הביטחון לא קשורה כלל במלחמות ובמאבקים בנשק, אלא באמריקניזציה של ישראל. לא רק מקדונלדס ופיצה־האט ובורגר־קינג, לא רק ווקמן ורוק ומחשב נייד, לא רק רייטינג והיי־טק ומניות בבורסה של ניו־יורק, אלא גם ביטחון לאומי נוסח אמריקה. הרי הביטחון האישי היה גם בארצות הברית מנת חלקם של מתי־מעט: היהודים באיסט סייד של ניו־יורק לא ידעו ביטחון, רק תוחלת; עובדי האדמה בקליפורניה בעת ענבי הזעם לא הכירו אותו. הביטחון לא היה מצוי בין בוקרי המערב, הוא נעדר בעת המשבר הכלכלי הגדול של סוף שנות העשרים במאה הקודמת, הוא לא היה מנת חלקם של השחורים במשך דורות. פיצוץ מגדלי התאומים לא רק גזל מהאמריקנים את תחושת הביטחון של מעצמה בלתי מנוצחת, הוא גם החזיר את הישראלים למציאות החיים: איש, בשום מקום בעולם, אינו יכול לבטוח בביטחון.

בעולם העתיק ובימי הביניים לא ידע האדם ביטחון: הוא לא היה בטוח בדרכים, לא בבתי העץ, לא בים, לא ברחובות הערים, לא ביערות, לא בהרים, לא במישורים, לא על שפת נהרות, הוא לא היה בטוח מפני אסונות טבע ולא מפגעי אדם. חיי אדם היו זולים מחיי סוס. ואם צצה במחצית השנייה של המאה ה־19 תקווה לחיים ללא פורענויות, באה המאה העשרים על מלחמותיה ומחקה אותה לדורות. מה פתאום ביטחון על פני כדור הארץ הזה?

לא במקרה ביטחון ואבטיח מאותו השורש: לא בטיח ולא שום דבר אחר. בתנ"ך, כך על פי הבלשנים, ביטחון פירושו תקווה ותוחלת, לא ודאות. סיכת ביטחון לעתים נפתחת, רכב ביטחון אינו מגן מפני פיגוע, חגורת ביטחון אינה ערובה לצאת מתאונת דרכים בשלום, גם דרך זכוכית ביטחון חודרים הקליעים, מועצת ביטחון היא הגוף האחרון שאפשר לבטוח בו, אף שטר ביטחון עלול להיות ללא כיסוי, גדר ביטחון פגיעה, כלומר גם בימינו הביטחון יכול להיות רק משאלה, לא ודאות.

הרי עצם המונח גדר ביטחון הוא אבסורדי, דבר והיפוכו. עוד לפני שהיא מונעת חדירה מבחוץ (והיא לא מונעת), היא קודם כול כולאת את מי שבמתחם שלה. לכל היותר אפשר לדבר על גדר הפרדה. וגם היא חזון תעתועים. תולדות האנושות הוכיחו כי גם מבצר בעל קירות עבים, בנוי על צוק הרים, שאין אליו כביש גישה, נכבש – כבר בימים הרחוקים שלפני הנשק החדיש. הייתה דרושה רק נחישות. מצדה נפלה, נכבשו כול הטירות, המצודות, מגדלי השמירה בעלי קירות האבן הכפולים והמשולשים, מוקפים חומות, תעלות, עם שערים מוגנים. קו מג’ינו נכבש, קו בר לב קרס. בישראל אפשר לשאוף למעין שביתת נשק או לחיות בידיעת סכנת המלחמה. גדר הביטחון היא אספירין. בלי שלום אין ביטחון וגם עם שלום הביטחון אינו מובטח, אין גבולות בטוחים אלא גבולות מוסכמים, וגם גבולות מוסכמים אינם ערובה לביטחון.

דרושה הסבה מחשבתית: לא להאמין למי שמבטיח ביטחון, כי הוא משקר ביודעין, לא לתבוע את הביטחון, אלא ללמוד לחיות בתחושת חוסר הביטחון, האישי, הלאומי, העולמי. זה אחד היתרונות של מי שעבר את המאה העשרים על כול זוועותיה: לא בוטחים עוד לא בקדמה ולא במגילת זכויות האדם, לא בצדק ולא באנושיות, לא באלוהים ולא בנושאי דברו עלי אדמות. זה לא מונע שמחת חיים. זה לא מונע להוליד וללדת ילדים. זה לא מונע לפעול למען חברה פחות דורסנית. זה רק מונע אשליות.

איפה החיים בטוחים? לא באמריקה, בצפונה או בדרומה, לא באסיה, לא באפריקה, לא ברוסיה, לא בגרמניה, לא באנגליה, לא בצרפת. אפילו בשווייץ בקושי. אבל מי רוצה להיות שווייצרי? מי מסוגל להיות שווייצרי? מרחבי יבשת אוסטרליה נראים בטוחים עד שקוראים את תולדותיה, את זיכרונות תושביה על העוני, על הניצול, על מאבק הקיום ללא רחמים, על ההתאכזרות לילידים, על פגעי הטבע, על האבטלה. וביבשת הענקית הזאת אין מקום אפילו למאתיים פליטים מכורדיסטן. עולים ממדינות ברית המועצות לשעבר עלו ארצה, בין השאר, משום שהחיים שם נהיו כאוטיים ונעדרי ביטחון, ואילו כאן באה עליהם האינתיפאדה. ישראלים “עברו לגור” בניו יורק, משום שהחיים בישראל נראו תלויים על בלימה. חרדות הביטחון של אזרחי אמריקה תפסו אותם בגרון. דובר על איזה אי באוקיאנוס השקט שבו תקום מושבה ישראלית שתחיה בשלווה וביטחון, אבל גם שם שורצים כרישי הנדל"ן.

החיים פשוט לא בטוחים. לא במכונית, לא במטוס, לא על אופניים, לא על אופנוע, לא להולכי רגל, לא לשוחים בים, לא בכינרת, לא בבית הספר, לא בבית. בעיקר לא בבית. רוב התאונות קורות בין כותלי הבית, רוב מקרי הרצח מתרחשים בקן המשפחתי. התעללות מינית, אלימות, התאכזרות, הכול קורה קודם כול בבית. גם במיטה לא בטוח. רוב האנשים מתים בה. אפילו לנשום מסוכן עם כול הרעלים באוויר. ולא לנשום מסוכן עוד יותר.

השקעות בטוחות אינן בטוחות כלל, בנקים פושטים את הרגל, בורסות מתמוטטות. הדבר הבטוח היחיד הוא חוסר הביטחון – ועמו צריך לחיות. רק במקצת מדינות העולם קיים, לפחות, ביטוח מפני רעב; לגבי מרבית אזרחי העולם אף זה לא. קצבת הביטוח הלאומי, גם אם היא זעומה, גם אם היא עונה רק על הצרכים הבסיסיים ביותר, יש בה לפחות מידה של ביטחון מפני מיתה מרעב – ובעיני מיליונים אף זה נחשב עושר. החיים נשארו, כפי שהיו בימים רחוקים, הליכה ביער חשוך, שורץ חיות טרף ושודדים, וכיסופים לאור דולק בקצה הדרך.

לצפות או לא לצפות, זאת השאלה: אני נחרדת מסוף טראגי ואינני מסוגלת לקבל הפי אנד כמות שהוא, בלי לראות את כול הצרות שלאחריו. ניחא, לטרגדיות של שקספיר כבר התרגלתי ויש מידה של הקלה בסופן המר: אופליה, פולוניוס, לארטס, קלאודיוס, גרטרודה והמלט נמחקו מספר החיים. המסך יורד. סוף ייסורי הנפש, סוף ההסתבכויות. אבל אילו אופליה הייתה נישאת להמלט, איזה גיהינום עלי אדמות היה צפוי לה עם האיש הנוירוטי הזה, בעל מצבי הרוח ההפכפכים?

בסיפורי ספר האפוקריפים של קארל צ’אפק גורלם של רומיאו ויוליה שונה: אוליבר מנדוויל, אציל אנגלי צעיר בן המאה ה־17, נקלע בדרכו על פני איטליה, בעת גשם זלעפות, לאחד הכפרים בצפון איטליה, ומקבל מחסה בבית הכומר המקומי. מתברר, שמוצא הכומר מוורונה והשיחה נסבה על יוליה לבית קפולט, שאת סיפור חייה ומותה ראה מנדוויל על הבמה בלונדון. לפי מיטב זיכרונו של הכומר, שבנעוריו שירת בקודש את האח לורנצו, נישאה יוליה לרוזן פאריס והיו להם שמונה ילדים. הרעל שבלעה בגלל סיפור אהבת הבוסר לרומיאו לא היה קטלני, ויוליה לא מתה בדמי ימיה, פאריס לא נרצח בידי רומיאו, אלא נפצע רק פצע קל בכתפו, ורומיאו, שהיה סתם פרחח שאינו ראוי לבת לבית קפולט המיוחס, נמלט למנטובה והתאהב לבסוף בבתו של איזה מרקיז. בקיצור: אין טרגדיה. מנדוויל מעדיף את שקספיר על המציאות. גם אני. לאחר שמונה לידות, ואולי אף יותר, השמינה יוליה והתעייפה מן הסתם: “לא הערב, כואב לי הראש”, הייתה אומרת לפאריס, למודת ניסיון. לא, יוליה לא יכולה להזדקן, היא נשארת לנצח נערה הטועמת את טעם אהבתה הראשונה. האם לוליטה יכולה להיות בת שישים, סובלת מדליות?

סופרים בני ימינו, למעט מחברים ובעיקר מחברות של מה שמכונה, עדיין, רומנים לנשים, אינם נוטים להעניק לקוראיהם הפי אנד קלאסי של חתונה לבנה וקביעה מפורשת: מכאן והלאה, מקץ כול התלאות שנערמו בדרכם זה אל זה, הם חיו באושר ועושר. במקרה הטוב הם מסתפקים ברמז, כמו בגברתי הנאווה לפי פיגמליון לשו: “אלייזה, איפה נעלי הבית שלי?” שואל פרופסור היגינס, ומזה עלינו להבין, שהוא מתכוון לחיי זוגיות עמה, כחוק, אני מניחה. מתחשק לי להזהיר את אלייזה מפני המאצ’ו האינטלקטואל היהיר הזה, המבוגר ממנה בשנים, שלא ישכח לה את עברה הנחות, ותמיד יזקוף לזכותו את החסד שעשה עמה כשהפך אותה לגברת.

היו ימים שייחלתי לסוף טוב. עכשיו, עם ניסיון החיים המצטבר, אני לא נעצרת בו: אני כבר רואה את העתיד לבוא. בילי אליוט, נער אנגלי מעיירת כורים, שנפשו יוצאת לבלט הקלאסי, אכן מצליח – על אף כול המכשולים והסביבה העוינת – להתקבל לבית הספר המלכותי לבלט בלונדון. בסרט רואים אותו יוצא לבמה, כדי לרקוד באגם הברבורים, אביו ואחיו הנרגשים ישובים בקהל. סוף שאין טוב ממנו. ואני כבר רואה אותו מזדקן, פתטי, מאופר, בעל עיניים דומעות ורגליים נפוחות, יושב בפאב ומספר למי שמוכן לשמוע על תקופת הזוהר שלו.

מבחר הסרטים והספרים שאני מוכנה להתמודד אתם הולך ומצטמק: אני לא מסוגלת לשאת אלימות לשמה, התעללות, רוצחים סדרתיים, חטיפה, סדיזם ומיני זוועות אחרות: די, אני יודעת שהם קיימים, מניסיוני. אני מוכנה להאמין לכל במאי קולנוע, לכל מחזאי, שכל מעשי האכזריות, מפדופיליה עד קניבליזם, אכן מתרחשים במציאות, אבל בלעדיי. אני חייבת לשמור על שארית האופטימיות שלי. אנטוני הופקינס הוא שחקן האהוב עליי, אך לא ראיתי את שתיקת הכבשים ולא אראה גם את חניבעל, כי אין לי הכוחות הנפשיים לכך. משום מה זהה המושג “פעולה” עם מרדפים, יריות, גוויות, עינויים ושאר האקשן; הרי להלכה גם בישול, שחרור סתימה בכיור או התעמלות לפי שיטת אלכסנדר הם בגדר פעולה, אך הם לא נחשבים. פעולה דורשת דם – ובכמויות. כמו אותו נקניק אנגלי שחור ולא כשר.

ההמשך תמיד לנגד עיניי: בחתונה, מאחורי הפנים הקורנות, אני רואה את שיעמום סופי השבוע, את הגירושים, את הסכסוכים על הרכוש ועל הילדים. למראה בית חדש, מבהיק בלובן, שבנייתו הסתיימה רק זה עתה ודייריו הראשונים מתמקמים בתוכו, אני כבר מבחינה במה שעתיד לבוא: רפפות התריסים החסרות, המרפסות הנסגרות ללא התחשבות במראה הבית הכללי, הסדקים והחורים שמשאירים אחריהם מתקיני מזגנים בעבודה חפוזה, חוסר הכבוד לעיר, לרחוב, לבית המשותף. על מכונית חדשה, מבהיקה, מצוידת בכל אביזרי הטכניקה המודרנית, אני כבר רואה בעיני רוחי את השריטות, המעיכות, הפגושים המעוקמים, כול המכות שיהיה עליה לספוג; בחנות למזון מוכן, שזה עתה נפתחה, אני כבר קוראת את סממני סגירתה, כי היא יקרה מדי לקונים מן השורה ולא מובחרת דייה לבעלי אמצעים. תסמונת השנים המצטברות? אולי, אם כי דווקא הסופרים הצעירים מתהדרים בפסימיות, שאדם מבוגר אינו יכול להרשות לעצמו. זה לא דיכאון, לא עייפות חיים, לא ראיית שחורות, אולי זו ידיעת שבריריות האושר, ארעיות השמחה, אולי זה שריון, אפוד מגן נגד צליפות החיים.

נכון, יש זוגות שיודעים להזדקן יחד יפה, בידידות, באהבה שאינה דורשת מילים, קיימים בתים משותפים, שדייריהם שומרים על כבוד ביתם וחזותו, מסעדות שלא מידרדרות עם הזמן, ילדים חמודים שגדלו לבני אדם זקופי קומה. ישנם גם פוליטיקאים כנים, מצויים עשירים, שבעיניהם העושר גם חובה כלפי הזולת, לא כול שלטון מקומי מושחת. אבל לפעמים לא רואים אותם בעננה השחורה הנקראת מציאות, שאינה אלא בבואת המציאות כפי שהיא משתקפת באמצעי התקשורת. ליום יפה, לאדם הגון אין רייטינג.

*

לא השוני בין דור לדור מכביד, אלא חוסר היכולת לסדר את רצף הדורות, לראות את השרשרת כולה. מה שמוגדר כפער הדורות, שאותו מבכים מדי פעם, אינו אלא תופעה טבעית בקצב החיים. רק בעולם קפוא לא משתנים החיים במרוצת הדורות. אמנם במבט ראשון הם נראים קצת משונים, הבחורים עם הסיכה בגבה, באף, העגיל באוזן, עם שרשרת החרוזים, הצמיד, השיער הצבוע בלונד או בצבע גזר, הג’ל בשיער והקוצים, הבחורות עם היהלום בטבור, תמונת הקעקע (רחיצה, במקרה הטוב) על הכתף, במכנסי לייקרה מבהיקים צמודים, במשקפי שמש ענקיים, יושבים בקפה נירוונה על שפת ימה של חיפה, שותים בירה מבקבוק, קפוצ’ינו עם קצפת, טופחים איש לרעהו על השכם, מתחבקים, קופצים למי הים השקטים ביום חמסין, סתם נהנים מהשמש. אבל הפער הגדול הוא רק בשעה: שתיים אחר הצהריים, יום חול, מניין לכל הצעירים הזמן להתבטל? האם הם לא עובדים? לא לומדים? כאן התהום הפעורה בין הדורות, לא במראה: בחוסר היכולת להשתחרר מצו העשייה, שהנחה את הדור שלי. שעת בטלה הייתה תמיד רק פרס על עבודה קודמת.

הם נראים כצעירי סן פרנסיסקו, רק שזופים יותר, ולמלצריות ירכיים שמנות יותר. היי־ביי. אמריקה בעצמותיהם מגיל צעיר. רק ילדים משכונות דתיות עדיין מתחפשים בפורים לאסתר המלכה או ליפנית, לחסיד או לליצן. גם קאובוי ובטמן עבר זמנם. אצלנו, בשכונת הוותיקים החילונית, מחופשים הילדים למדונה, לספייס־גרלס, למייקל ג’ורדן, לשפנפנות, כי זהו עולמם. טלוויזיה טובה ללימודי אנגלית, ואנגלית או, ליתר דיוק, אמריקנית, פותחת את שערי העולם, כמו לטינית או גרמנית או צרפתית בימים עברו, וגם את שערי הפוליטיקה הישראלית. דור דוברי האנגלית הכבדה מסוגו של ברק או שרון הולך ונעלם, מי שרוצה להיות פוליטיקאי ישראלי מצליח בעתיד, חייב קודם כול לשלוט באנגלית. מוטב שיאמר שלוש שולחנות או גרביים לבנות או הכנסה גודלת, ולא יגמגם בריאיון בסי־אן־אן. עברי – למד אנגלית.

רוב הספרות המתורגמת בארץ היא אמריקנית, לאלה שעדיין לא מעדיפים לקרוא אותה במקור, אבל רוצים להיות In בחברה, כאן ובארצות הברית. באינטרנט אי אפשר בלעדיה, בטלוויזיה ובסרטים בקושי. בטלפון מאייתים אותיות לטיניות באופן אוטומטי בצורתן האנגלית: c היא סי, G היא ג’י, I היא איי. אפילו עיתון הארץ כותב: ג’וזף מנגלה.

מוטל בן פייסי החזן למד עם בואו לאמריקע מקרוביו ומכריו לשרבב בתוך האידיש ביטויים אנגליים, שנועדו להעיד על מידת התאקלמותם של המהגרים ממזרח אירופה במולדתם החדשה. היום זה לא היה עושה רושם על אף אחד. את זה יש לנו גם בישראל. פוליטיקלי קורקט, סיקסטיז, גייז, בסטסלר, סטייל, פרינג', דיל, פייבוריט, לייף־סטייל, אייטיז, שופינג, הפנינג, רייטינג, שרימפס. אבל כאן האנשים אינם מודעים כלל שאלה מילים לא שלהם או, גרוע יותר, גם אם היו יודעים זאת, לא היו מבינים מה רע בדבר. גלובליזציה – גם בשפה. בחברות השיווק למיניהן אפילו אומרים בטלפון בקול סטרילי: “שיהיה לך יום נעים”, ממש כמו באמריקה Have a nice day.

אחד היעדים הראשונים של העולים בגלי העלייה הגדולה עם קום המדינה היה לכבוש את העברית; כיום אין די בכך: בכל מקצוע, רפואה או מחשבים, הנדסה או משחק, מלצרות או מכירות, דרושה גם ידיעת האנגלית. הדבר טוב ומועיל, לעת עתה, שהרי כול שפה מרחיבה את האופקים. אבל כבר כיום כותבים חוקרים ומדענים ישראליים את עבודות המחקר שלהם ואת ספריהם קודם כול באנגלית, כי פרסום בחו"ל קובע את מסלול הקריירה גם בארץ. מודעות הדרושים של תעשיות ההיי־טק והביו־טכנולוגיה התפרסמו בימיהן הטובים במוסף עברי באנגלית בלבד:We are looking for an ingenious idea. Got one? מי צריך רעיון בעברית?

בימי המנדט התקוממו נגד שפת הכובש, ששלט בארץ ישראל בכוח הצבא, ואילו הכובש האמריקני, בלי נשק, בלי שימוש בכוח, התקבל בזרועות פתוחות: שפתו, תרבותו, רמת חייו. אבל כאן שוכחים שלרוב האמריקנים, עם כול מגרעותיהם, גם מעלות שאותן מחקה הישראלי רק לעתים רחוקות: גאווה אזרחית, התחשבות בשכן ורכושו, כבוד לדמוקרטיה, נהיגה שקולה, היעדר מגיע לי. השטחיות, המתיקות, הזיוף שבסדרות הטלוויזיה האמריקניות, משקפים רק פן אחד של החיים בארצות הברית ולא היו מטרידים אותי, אילולא גדלו עליהם ילדי ישראל כעל מים חיים, כמו על זבל אורגני. האם הם ידבקו בעברית? האם הם ימשיכו לחיות בארץ מוקפת ים של איבה או יחפשו את מזלם בעולם?

עדיין יוצאים ילדים למחנה צופים ביערות הכרמל וחוזרים עם חבורות ושריטות. עדיין משחקים ילדים לבדם בגינה, עדיין ישנים בשקי שינה בדירות חברים, עדיין זה כיף לגדול בישראל. ממש קולי.

חזרו והזהירו אותי, כפי שהזהירו דורות של ילדי הגולה, מה יקרה לנו כשנתבגר, אם לא נשמור על כול כללי הבריאות וההתנהגות הנאותה בילדות:

נקבל גיבנת אם נשב בגב כפוף.

יצמח לנו אף ענקי אם נחפור בו.

יירקבו לנו השיניים אם נאכל את נחשי הגומי וסוכריות המשי שנקנו בחשאי בדרך לבית הספר או ממנו.

נתעוור אם נקרא ספרים בלילה לאור פנס מתחת לשמיכה.

לא נצמח אם לא נאכל תרד ונסרב לשתות קקאו עם קרום.

רק ההשמנה עוד לא היוותה איום. הרזון עדיין לא היה אידאל.

איש לא ירצה להתחתן אתנו, אם לא נדע לבשל ולשמור על הסדר והניקיון.

על מה שעלול לקרות למי שמאונן, לא אמרו דבר, כי זה לא היה נושא לשיחה, בייחוד לא לבנות.

היינו בית נאור ולא איימו במכשפות, שדים ומשטרה. ואת אימת השואה לא ניחשו.

הילדים שישבו כפופים לא קיבלו גיבנת, לילדים שחפרו באף לא צמח חוטם ענק, ראייתם לא נחלשה בגלל קריאה בלילות, שיניהם לא נרקבו מאכילת ממתקים, אבל הם לא צמחו, כי לא זכו להתבגר – והם היו ילדים טובים וממושמעים, שעשו לרוב כמצוות הוריהם.

*

אדם חייב לעמול למען בריאותו, כך למדנו כבר בנעורינו, נשלחנו לחוג להתעמלות ריתמית, יצאנו לטיולי הליכה של שעות – ביערות, בנוף ירוק, באוויר הצח. ואף על פי כן אין בי הבנה לכל הצועדים והרצים כמצוות הרופאים השכם בבוקר או לפנות ערב בשדרות העיר, לאורך פיסות הירק, נושפים כמו קטר, מאזינים לווקמן, מזיעים, לבושים אימונית או מכנסי לייקרה הדוקים המבליטים קפלי שומן, חובשים כובע להגנה מפני נזקי קרני השמש ונראים לעתים שפופים עד כדי רחמים. רובם רצים ביחידות, אבל יש גם זוגות, ויש הרצים בקבוצה כיחידת עונשין. זה לא הגיוני לנסוע במכונית למכולת, לדואר, לבנק, שלא לדבר על נסיעה לעבודה ולקולנוע, ואחר כך ללכת, ללא מטרה מעשית, הליכה לשם הליכה, כדי לשרוף קלוריות. ניחא, אם מחזיקים בבית כלב ויוצאים אתו לריצת בוקר, שומרים לפחות על איצטלה של מטרה מעשית, אפילו מצווה. אבל להתעייף מהליכה סתם כך, את זה מוחי, המכור להיגיון, לא מסוגל או, ליתר דיוק, לא מוכן להבין.

כאשר אני מבקרת חברים בקיבוץ, זה משהו אחר, שם גם אני “עושה את המערכת”: סיבוב לאורך הגדר המקיפה את המשק, הוויה סקלרוזה, כלשון חברי הקיבוץ בגיל שהוא רחוק מזהב. יש נוף, צמחייה, ציפורים, דשא, פרחים, ריח רפת, כוסברה, לול, מכבסה, תפוחים, ירוק לעין, שקט לנשמה. וזאת עדיין לא חובה, לא הוראת הרופא. עדיין נשמרת תחושת חופש הברירה.

שנים טענתי שאני חייבת את בריאותי הטובה, יחסית, לקופת החולים הכללית, כי עצם המחשבה על התורים, ההמתנה, הצפיפות, יחס הרופאים חסר הסבלנות והמתנשא הבריאה אותי פלאים. בינתיים השתפר השירות, זמן ההמתנה לרופא התקצר, אבל אני עדיין דוגלת בשיטה הרפואית הבדוקה: זה יעבור מעצמו. בעזרת תחבושת קרה, משחה, התעמלות, תה בלימון ודבש, כוסית קוניאק וכל שאר התרופות הביתיות. אינני מדברת על ליקויי בריאות כבדי משקל כסתימת עורקים או לחץ דם גבוה, שדורשים התערבות רפואית, אלא על כול התחלואים והמיחושים הפוקדים אדם מדי פעם, כמו כאב גב או כאב ראש, ברך נפוחה, הצטננות, שלשול או פריחה. עד עכשיו שיטת נחכה ונראה וניקח אקמול הוכיחה את עצמה, לרוב, ועתה, בגיל השלישי, זוקפים בלאו הכי את כול המיחושים לגנות השנים המצטברות. הדגם כבר התיישן, התבלה, ודגם חדש אין להשיג. חלקי החילוף אזלו.

בני דור ראשית המדינה לא היו מודעים, כמעט, לחשיבות השמירה על בריאותם, לרפואה מונעת; כול עוד הם לא נפלו למשכב, לא טיפלו בעצמם. מי לקח ויטמינים, מי ידע מה זה ג’ינסנג, מי בלע כמוסות שום, מי שמע על חמצון יתר, כולסטרול או בריחת סידן? אכלנו מה שהיה, מרחנו, במקרה הטוב, קצת Nivea או Pond’s או ענוגה על הפנים, הלכנו בשמש בלי כובע, בלי להיות ערים לכל הסכנות האורבות על כול צעד ושעל לבריאותו של האדם. אין להתפאר במה שנבע מחוסר מודעות, בורות, קלות דעת וחסרון כיס. כאלה היינו. כיום מתחילים לדחוף כבר לילדים בגיל הרך ויטמינים ומינרלים, על מדף במטבחה של בת ארבעים עומדת סוללה שלמה של בקבוקים וצנצנות וקופסאות עם תמיסות וטבליות וכמוסות ואבקות עם תוספי מזון וצמחי מרפא, הכול למען הבריאות והגיזרה.

אני מתייחסת בסלחנות מסוימת לכל הבולעים בנאמנות פטריות סיניות כבושות ושורשים טיבטיים, שלא היו טועמים רעל כמו סוכר לבן או גבינה צהובה, שקונים רק ירקות ופירות אורגניים, מתנזרים מדברי מאפה אלא אם מדובר בעוגיות תמרים וחיטה מלאה, טוענים שטופו טעים, בקיצור אלה שמקפידים בחירוף נפש וגוף לחיות על פי מאות צווי התזונה הבריאה. אני לא ממש עולזת, כשאחד ממכריי המכורים לבריאות, חולה, זקוק לניתוח שבר או סובל מדלקת פרקים, אבל יש בזה סיפוק כלשהו: נו, איפה השכר על כול העמל והיגע והעמידה בפיתויים? אבל לעולם אין לדעת, מה היה מצבם ללא פולחן הבריאות, אולי בכלל כבר היו גרוטאה או בעולם אחר. אותו הדבר אפשר לטעון גם בזכות שמירה על דיאטה זו או אחרת ואימון על מכשיר כושר, גם כאשר תוצאותיהם אינן נראות לעין: מי יודע איך היה בלעדיהם?

לא די לי בשמירה על הבריאות למען הבריאות, דרושה לי סיבה הגיונית מעבר לכך: סטייקים והמבורגרים לא טעימים לי, אוכל שמן דוחה אותי, חלונות פתוחים הם צורך נפשי, לחם שיפון מלא אהוב עליי, שחייה היא קודם כול תענוג. בשטח זה אני דוגלת בפרופיל נמוך: מודעות לבריאות, אבל בלי קנאות, בלי תורות נוקשות, בלי הצהרות עקרונות, שמירה על משקל, אבל בסתר. בחברה: סוכר או סוכרזית לקפה? סוכר, תודה. שיתפוצצו. ובבית סוכרזית. רשמית, אני לא שומרת על שום דיאטה. אבל כול בוקר וכל ערב אני נעמדת על המאזניים עירומה, אפילו בלי שעון, מקווה ברוב אופטימיות שהגעתי למטרה הנשגבת שהצבתי לעצמי: 64 ק"ג משקל חי, שאותו אני תמיד עוברת בקילו, לפחות. מעל שני קילו משקל עודף אני נתקפת מוסר כליות וקיבה: זה בגלל גלידת ריבת החלב עם הקצפת שאני מתה עליה, זה הסלמון המעושן, שאני לא יודעת לעמוד בפיתויו, זה סלט תפוחי האדמה שאני משתגעת אחריו. שלושה ימים, לפחות, בעונש. היום יפה יותר בציפייה למשהו טוב בערב: קוביית קממבר, כוס יין, שני באצ’י. במקלות גזר ומלפפון אין שמחת עוגיות שקדים. החיים הם לא פיקניק, לצערי: אין כמו קבאב טוב על האש. עם פיתה עיראקית.

צפייה בשיח רופאים בטלוויזיה וקריאת מוספי הבריאות בעיתונים רק מעודדות היפוכונדריה. מי רוצה לדעת את כול התחלואים שיכולים לפקוד את האדם מאז היותו עובר? הכול עלול להיות מסוכן, מחלב אם עד מי בריכה, ממתקני גן שעשועים עד חיות מחמד. שלא לדבר על הקרינה החודרת לכל פינה.

שלושה שלבים יש בחיי האדם: בשלב הראשון שואלים אותו מכרים בפגישה מקרית: “מה נשמע? איך העניינים?” בשלב השני שואלים הבריות: “ומה שלומך?” ואין פירושו של דבר שבאמת מבקשים לדעת, איך אתה חי ומהן הצרות שלך. התשובה הסטנדרטית חייבת להיות בסדר, חיים או שלא יהיה יותר גרוע, לא מחייבת. בשלב השלישי והאחרון שואלים, בעיקר מכרים צעירים: “ואיך הבריאות?” שאלה הנשאלת לעתים בקול נמוך, כנראה מתוך חרדה שמא הנשאל או הנשאלת יתחילו לספר בקולי קולות על הטחורים, דלקת הוורידים או צניחת שלפוחית השתן שלהם. עצתי היא לענות תמיד, בכל תנאי, בכל מצב, אותה התשובה כמו בשלב שני.

רק לא להיכנס לפרטים על בדיקות ותוצאותיהן, חוות דעת רפואיות וכאבי גוף מסיבה פשוטה אחת: אם השואל בריא, הוא ייהנה מרשימת המיחושים של הזולת ואף יראה לנכון לציין שהוא מרגיש מצוין, ואם הוא בעצמו מוכה חולי, יהיו רק חילופי מידע רפואי: אתה לי על אלרגיה, אני לך על אקזמה, אתה לי על סכרת ואני לך על שלבקת חוגרת.

עם קרובים ואוהבים אפשר, תאורטית, לדבר על מצב הבריאות בחופשיות, אבל בתנאי שהיא תקינה או שמדובר באיזו תקלה זניחה. על כאבים גדולים, על חרדות ועל תחושת הידרדרות המצב לא כדאי להרחיב את הדיבור. למה להכביד עליהם ולהוסיף להם דאגות, שלא חסרות להם בלאו הכי? הרופאים טרודים, אחיות המרפאה עוד יותר, בקיצור, פגעי בריאות אינם נושא לא לשיחה ולא להתכתבות אלא במקרי חירום, וגם אז, מוטב, כהודעות מתומצתות.

הדבר שונה כשמדובר בהיפוכונדר או בשיח היפוכונדרים, שהוא אינו אלא חילופי מידע על תרופות וסממני תחלואים. היפוכונדרים נהנים דווקא לשוחח עם בעלי מחלות ומיחושים, כי ביכולתם להעניק להם עצות יקרות מפז באשר לרופאים ודרכי ריפוי. היפוכונדר נוסע לחוץ לארץ, גם למדינה מפותחת המבורכת בבתי מרקחת לתפארת, מצויד בתיק תרופות כרסתני ובו כול הציוד הבסיסי הדרוש לדרך: תרופות נגד שלשול, צרבת, קלקול קיבה, עצירות, הצטננות, שיעול, פריחה ושאר המיחושים והמכאובים העלולים ליפול על אדם המתרחק מביתו. אמנם הם נופלים עליו גם בבית, אבל כאן כול הציוד במצב הכן פרמננטי, ורוקח ידידותי מצוי מעבר לפינה.

רק לא לגרום נחת למתנשאים, שבעיניהם הפרש של חמש שנים בגיל לטובתם מעניק להם את הזכות ליחס דואג: לעזור לך במדרגות? לקחת לך את התיק? אני הולכת מהר מדי? את מסתדרת לבד? את נראית לי עייפה. את נראית לי חיוורת. עשית בדיקות בזמן האחרון? בקומדיות קולנוע משיבה לעתים הזקנה לצעיר הרחום, המבקש להעביר אותה בכביש, במכת אגרוף. אותי זה לא מצחיק בכלל: מגיע לו. מה הוא מעליב? רק בפראג, בעת סחיבת מזוודה במדרגות במעבר תת־קרקעי או בתחנת רכבת, אני מוכנה ברוב חסדיי להסכים שאיזה צופה בנפשו יסחב לי אותה עד למעלה, אם כי גם אז בהיסוס: מה אם הוא רוצה לגנוב לי אותה? מרגיז כאשר צעירים לא מפנים את מקומם מפני שיבה, אבל מרגיז הרבה יותר, אם איזה זקן מקומט מציע לי באבירות את מקומו. מה, עד כדי כך אני נראית קשישה? מוטב להגיע הביתה באפיסת כוחות, אבל לשמור על הדימוי העצמי.

בישראל מציינים את יום חופש הנטיות המיניות למיניהן, יום הגאווה, בנפרד ואת יום הקשיש בנפרד, אבל מה בדבר גאוות הקשיש? גאווה של פעם. במילונים משום מה מבוארת גאווה כיהירות, התרברבות, התנשאות, התהללות, החשבה עצמית – הכול הקשרים שליליים. אני לתומי סברתי שיכולה להיות גם גאווה חיובית. גאווה על שיקום מנכות, גאווה על עבודה נאמנה, גאווה כקיר מגן. תמיד חשבתי שאדם יכול להיות גאה בילדיו בלי יוהרה, גאה לעצמו, גאווה פרטית, אישית, לא מפחיתה מערכו של הזולת, רק כמשענת לעת מבחן.

יהודי אירופה מן המעמד הבינוני ומעלה נהגו לנסוע פעם בשנה למקום מרפא – קארלסבד, מריינבאד, באד נאוהיים, באדן־באדן, פיישטני, וישי וכל שאר המקומות האהובים גם על כותבי רומנים – שותים מי מעיינות מינרליים, טובלים באמבטיות בוץ ומנסים להסיר בתוך שבועיים את כול חטאי הזלילה במשך השנה. כיום מקום השיפוץ כבר לא חייב להיות בנוי סביב מעיין מרפא, אלא העיקר שהוא במקום נאה למראה, נוח לטיולים. את כול השאר – חצי תריסר מיני עיסויים, אמבטיות בוץ וצמחי מרפא, טיפול רפלקסולוגי, ייעוץ תזונתי, דיאטת הרזיה – מספקת חוות הבריאות או הספא, בלשון ימינו, שלא נועדו לישראלי הרועש, המטופל בילדים. שהות של שבוע במקום כזה עשויה לסייע פלאים לבעל המקום, בכל מקרה; לאורחים – רק בתנאי שהם לא חייבים לשקול את העלות של כול טיפול וכל פינוק, כי אז הם עלולים לשוב חולי אולקוס, ואפילו גניבת הקבקבים הלבנים וחלוק הרחצה הרך, העומדים לרשות האורחים, לא תוכל לנחם אותם.

יקית כמוני מבטחת את עצמה בכל נסיעה לחו“ל. לעולם אין לדעת. נסעתי לי על פני העולם מבוטחת אוטומטית על ידי ישראכרט, בלי לקרוא את האותיות הקטנות, שלווה ובטוחה, שבמקרה של מחלה או תאונה בחו”ל יש מי שיכסה את ההוצאות. עד עכשיו מעולם לא נזקקתי לשירותי ביטוח חו“ל, אך הייתי שקטה. לא ידעתי, מה שנתגלה לי רק במקרה, שהביטוח האוטומטי של לקוחות כרטיס האשראי לא חל על מי שעבר את גיל 75. בפברואר שנת 2000 נסעתי בגשם, בקור, ברוח, ברכבות על פני גרמניה, כדי להרצות בפני בני נוער – אילו ידעתי שאין לי ביטוח, הייתי בטח נופלת ושוברת לי רגל או מקבלת דלקת ריאות. מה שהציל אותי מתאונה היה חוסר הידיעה. הלכתי לניתוח קטרקט (יָרוֹד על טהרת העברית, אבל מי יבין על מה אני מדברת) כמו לסרט קולנוע, חסרת דאגה: ניתוח בקרני לייזר, אחרי שעה קמים והולכים הביתה. למחרת מסירים את התחבושת. נגמר העניין. רק בדיעבד נודע לי, שעשרה אחוזים מהמנותחים נתקלים בסיבוכים, רק אז הגיעו אליי כול הסיפורים על ניתוחים שלא עלו יפה. שלי הצליח יוצא מן הכלל, לא רק בזכות ד”ר לוי, אלא גם בזכות קלות דעתי בענייני בריאות. בעצם, לא רק בענייני בריאות.

היעלמותם הייתה הדרגתית. הלנדסמנשפטים למיניהם היו הראשונים להבחין בכך, כאשר מספר המשתתפים באזכרות השנתיות לנספים בשואה הלך וקטן עד שלא היה מי שיארגן אותן. מאז שנת 2010 התקשה יד ושם למצוא את ששת מדליקי המשואות המסורתיות ליום הזיכרון, שעברו בגופם את השואה והיו עדיין במצב סביר, פחות או יותר, ונאלץ להסתפק במי שהוסתר כתינוק או נולד להורים ניצולי השואה. בשנת 2020 הוכרז רשמית, שניצולי השואה בישראל נכחדו. ואז, כעבור שנתיים, הוכתה הארץ תדהמה: כתב קול ישראל זריז גילה את ניצול השואה האחרון, חי בזהות שאולה, מסתיר את עברו. אבל מדוע?

*

לומר לך את האמת: עייפתי. כבר לא יכולתי לסבול את המראיינים, בעיקר לקראת יום השואה. חרדתי מכל צלצול טלפון, אולי זה מהעיתון או מהרדיו או מהטלוויזיה. היו שנים שהיה לי עוד כוח לשחק את המשחק לפי הכללים המתבקשים, להביא לשידור בטלוויזיה תצלומים שלי כילד ושל בני המשפחה שנרצחו, לדבר בקול חנוק, אפילו להזיל דמעה לעיני המצלמה. תיאור זוועה אחת או שתיים, לא יותר, כדי לא לקלקל את תיאבון הצופים לארוחת הערב. ריגוש, זה מה שביקשו. רק חבל, אמרו לי, שאין לך איזה תצלום אותנטי מהשואה ממש, בבגדי פסים של אסיר, מורעב, עור ועצמות.

מה אני אגיד לך, לא היה קל להיות ניצול שואה במדינת ישראל. בהתחלה, כשהגיעו השליחים מארץ־ישראל אלינו, למחנה העקורים בגרמניה, הם היו קצת חשדנים: חשבו מי יודע מה היינו נאלצים לעשות כדי לשרוד. אבל אמרו לנו, שבארץ ישראל יצמח גם מאבק אדם עם. אמרו, שארץ ישראל מחכה לנו בזרועות פתוחות. מה פתאום? ממתי יש לארץ זרועות? קיבלו אותנו, וגם זה משהו.

כולם רצו לחנך אותנו, לעמל, לזקיפות קומה, לאהבת מולדת, שינו לנו את השם, הלבישו אותנו חאקי, כדי להוציא מאתנו את הגלותיות. ואנחנו הסכמנו. לא רק הסכמנו, גם אנחנו רצינו להיות ישראלים, היינו גאים להיות אזרחי מדינה יהודית חופשית. לא דיברנו אף פעם, לא בצבא, לא בקיבוץ, לא במקום עבודה, עם אנשי היישוב על מה שעבר עלינו בשואה. בין כה וכה לא היו יודעים איך להגיב. ובינינו, הניצולים, לכל אחד היה סיפור משלו והוא לא היה זקוק גם לסיפורים של אחרים. להיות ניצול שואה אולי לא הייתה בושה, אבל זה גם לא היה כבוד גדול. אלא אם היית פרטיזן, לוחם במרד עם תעודות.

בהתחלה קראו לנו שארית הפלטה, כלומר שריד קטן ודל, מין פסולת שנשארה מן התבערה הגדולה. או אודים מוצלים מאש. נו תגיד לי, זה מתאים לבני אדם? אחר כך התפשרו על ניצולי השואה. לומר לך את האמת, אף פעם לא אהבתי את התואר הזה, לא כשם כולל. לשרוד בשואה זה דבר פרטי מאוד, אישי מאוד, שלא מתאים להגדרה כוללת כמו של אחד המינים: מפריסים פרסה או ציפורי שיר. לא מספיק מה שעוללו לי הגרמנים במשך שש שנים, אני צריך להיות מין חיה כזאת, שפעם בשנה שמים אותה תחת מיקרוסקופ והחוקרים דנים עליה?

אחר כך התחיל עניין השילומים. האם אתה מעלה על הדעת, שמישהו מאתנו רצה, אחרי כול מה שקרה, להתעסק עם הגרמנים? אף אחד לא. אבל כול אחד רצה דירה, פינה משלו, לפחות בדמי מפתח, ולזה היה דרוש כסף. אז בלעת את השנאה ואת הגאווה, ומילאת טפסים וקיבלת פיצוי חד־פעמי על השהות במחנות, לא מי יודע מה, אבל מספיק כבסיס לקניית דירה קטנה וזה היה אושר גדול, עם טיפת צער על שהוא בא מחסדי הגרמנים. אלה שהפגינו נגד הסכם השילומים עם גרמניה מול הכנסת, כול הכבוד להם, אבל אנחנו לא יכולנו להרשות לעצמו את הלוקסוס של שנאה ללא פשרות. רק מה, פתאום הסתכלו עלינו בני עדות המזרח והישראלים מבטן ומלידה בעיניים עקומות: ראו בנו עשירים גדולים. מיליונרים ממש. שני חדרים ומטבח על 48 מטרים מרובעים. מה שנכון נכון, השילומים – כלומר גם אני – עזרו לגרמניה להיכנס שוב לחברת העמים המהוגנת.

בכלל, היה פער עצום בין הסכם השילומים עם גרמניה ובין ניצולי השואה כבני אדם. את כול הכסף הגדול קיבלה מדינת ישראל. לא, בעצם היא קיבלה אניות וצינורות ומכונות תוצרת גרמניה תמורת הכסף הזה. לא שהתנגדתי לכך, הרי גם אני רציתי במדינת ישראל חזקה ומשגשגת, אבל אותנו, את ניצולי השואה עצמם, שמו בצד. קצבה קטנה לנכים, הבריאים לא נחשבו. אנחנו היינו בעצם רק תפאורה. אולי היה בזה גם משהו חיובי, שלא ציפינו לשום עזרה ואיש לא עשה לנו טובות.

היו לנו תקופות של שגשוג ותקופות שפל. אחרי שהבחורים שלנו חטפו את אייכמן בארגנטינה והביאו אותו ארצה, ובירושלים התחיל המשפט נגדו, פתאום גילו בארץ את השואה. שמעו את כול העדויות בטרנזיסטורים, ברדיו, טלוויזיה עוד לא הייתה, אבל התצלום של ק. צטניק מתעלף באמצע העדות פורסם בכל העיתונים. פלנטה אחרת, אמר. שום פלנטה אחרת, זה היה כאן, על כדור הארץ. מה, אנשי האס־אס באו מהמאדים? לא, בלי המדים שלהם הם נראו כמו כול אחד מאתנו, בני אדם רגילים. אהבו מוזיקה, כתבו מכתבים יפים לאישה ולילדים בבית. אף על פי כן, המשפט פתח איזה פתח, שמאז לא נסגר. בעיקר לגבי הדור השני והשלישי. אותי לא הזמינו להעיד במשפט. העדות נחשבה לכבוד גדול, ואני לא הייתי מספיק חשוב. לא ראיתי את אייכמן במו עיניי אף פעם, גם לא הרגשתי שום סיפוק כשתלו אותו ופיזרו את האפר שלו. האם זה החזיר לי מישהו?

מה אגיד לך, השתמשו בנו לצרכים פוליטיים. דיברו בשם ניצולי השואה, כאילו היינו עשויים מקשה אחת, כאילו לא היו בינינו הבדלים מבחינת ההשקפות, ההשכלה, הלכי הרוח, המצב הכלכלי והנפשי. בעיקר כשדיברו על השמעת המוזיקה של ואגנר. אני, אישית, לא כול כך סובל את המוזיקה שלו, היא יותר מדי נשגבת ורועשת בשבילי, אבל אם מישהו ירצה לשמוע אותה, שיבושם לו. אנשים, שדיברו, כביכול, בשם ניצולי השואה לעתים חשבו שוואגנר היה חבר של היטלר, ובעיקר סיפרו שניגנו את המוזיקה שלו בשערי מחנות ההשמדה. מה פתאום? תזמורות האסירים ניגנו מוזיקה קלה, קצבית, שטראוס, להר, ביזה, שירי לכת, מנגינות מתאימות למסדרים בבוקר ובערב. מה פתאום ואגנר ליהודים?

אבל מה שכאב לי יותר מכול, זה שבישראל כינו יהודים, ובייחוד יהודים המתיימרים להיות יראי שמים, יהודים אחרים בשם נאצים או יודנראטים, ציירו צלבי קרס על בתיהם, הלבישו את רבין במדי אס־אס. איך בכלל העזו? אני לא איש דתי, אבל אילו אני הייתי אלוהים, את אלה שנשאו את שם השואה לשווא, הייתי שולח ישר לאושוויץ של מטה.

בשנות התשעים התחילו נסיעות התלמידים למחנות ההשמדה בפולין, “מצעדי החיים”, כפי שקראו לזה, עם הדגלים והנאומים הפטריוטיים: נכון, הייתה שואה, אבל עכשיו יש לנו מדינת ישראל. כאילו זה פיצוי. בשביל בני הנוער זה היה קודם כול טיול, ואני דווקא שמחתי על כך, לא צריך להעמיס על הצעירים יותר מדי גוויות. לפני כול נסיעה למדו קצת על השואה ובדרך כלל גם הזמינו המורים את מה שנקרא עדות, כלומר את אחד מאתנו, שיספר להם מכלי ראשון, איך זה היה. הביקוש לניצולים שמוכנים לספר את סיפורי השואה באוזני תלמידי בתי הספר עלה על ההיצע. אמרגן בעל תושייה היה יכול להרוויח הון מאתנו. אלא מה, ניצולים רבים עברו אז את שנות השבעים והשמונים לחייהם, או שלא ראו טוב או שלא שמעו טוב או שהיו חולי לב ופחדו מהתרגשות, בקיצור, לאט אט כבר לא היה מי שיכול להכריז בפתח הסיפור שלו: “הייתי בערך בגילכם כאשר פרצה המלחמה”.

בסוף המאה והעשרים באה עלינו, ניצולי השואה המתמעטים, צרה חדשה: ההסכמים עם הבנקים השווייצריים בקשר לחשבונות רדומים, ועם חברות הביטוח בדבר ביטוחים של הנספים בשואה, ועם ממשלת גרמניה בנוגע לתשלום פיצויים על עבודות כפייה במפעלי התעשייה הגרמניים בימי המלחמה. המיליארדים רק עפו באוויר, ראשי ארגונים יהודיים ועורכי דין אמריקניים טסו במחלקה ראשונה וגרו בהילטונים והעניקו ראיונות לעיתונות ולטלוויזיה וקראו לנו במודעות ענק למלא טפסים. לא כול כך התחשק לי, אבל הילדים לחצו, חשבו מי יודע מה אנחנו עומדים לקבל. אלא שהעסק נגרר ונגרר, בגלל מיני בעיות משפטיות, ואנחנו הזדקנו עוד יותר, וכשסוף סוף עורכי הדין הסתדרו ביניהם, תמורת שכר של מיליונים, קיבלתי 7,000 אירו בתשלומים על שלוש שנות עבודת פרך, שזה כשישה דולרים ליום, כמו התופרות בבנגלדש. אבל כולם חשבו מי יודע איזו בוכטה של שטרות אני שומר מתחת לבלטות.

הייתה לנו תקופת פרוספריטי בראשית המאה העשרים ואחת. מצד אחד שמחתי, שצעירים ישראליים, ולא רק ישראלים, גם גרמנים ואמריקנים ומכל מיני מדינות, שנולדו אחרי המלחמה, מתעניינים בנושא השואה וחוקרים אותו ומפרטים אותו למאות נושאי משנה, ועושים דוקטורטים ומפרסמים ספרים. אבל מצד שני, זה הביא לתחרות ועל מנת לעמוד בה היו דרושות להיסטוריונים ולאנתרופולוגים ולפסיכולוגים תזות מקוריות, כדי שישימו לב אליהם, למשל: שהפיצויים האישיים העמיקו את הפער בין העדות בישראל; שהאשכנזים השתלטו על השואה ושכחו את יהודי לוב ואת יהודי צפון אפריקה, שהיו נתונים באותה הסכנה; שהיישוב בארץ ישראל נשאר אדיש לגבי הנעשה באירופה הכבושה; שהיהודים עצמם עזרו להשמדתם. עשו עלינו סקרים, ציירו את הפרופיל שלנו, בקיצור, השואה הייתה ממש מבוקשת. אבל כמו בכל דבר בחיים, עודף ההיצע בנושא מחקר השואה הוריד את הערך, לאנשים נמאס לשמוע ולקרוא עליה, בעיקר כשהיו כול כך הרבה צרות אקטואליות עם הפלשתינאים ומדינות ערב והשמאל במערב אירופה והמוסלמים בכל העולם. הישראלים התעייפו מן השואה עד מוות.

הכי מתסכלות היו ההופעות בטלוויזיה. מייעצים לך לא לבוא לבוש חולצה לבנה, אלא כחלחלה, ואז אתה מגיע לאולפן, ישר למאפרת. שמים עליך פודרה ומסרקים לך את הגבות, ואצל נשים מורחים מסקרה ושפתון, וכל זה כדי שניראה טוב כשאנחנו מספרים על הרגע האחרון שראית את האמא שלך או על בור של גוויות.

ניחא, עיתונאים, הם לרוב צעירים ובורים ולא יודעים לבטא שמות לועזיים ורוצים שתספק להם רייטינג. גם עם היסטוריונים עוד אפשר להסתדר איכשהו, רק לא צריך להתווכח אתם, כי הם יודעים תמיד טוב יותר, הרי הם קראו במסמכים ואתה רק היית שם, בסך הכול. הכי גרועים הפסיכולוגים, כי הם רוצים להפשיט את הנפש שלך. אתה בשבילם מושא מחקר, נועד רק לאשר הנחת יסוד מוכנה מראש: על קשר השתיקה של ניצולי השואה עצמם, על רגשי האשם של השורדים, על העול שהטילו על ילדיהם. הרבה זמן לא ידענו שמה שעברנו נקרא טראומה, אז עוד דיברו על גיא הריגה או שבעת מדורי התופת, אבל טראומה זה איכשהו סטרילי יותר, לא מידבק. מה שבשבילך סיוטי לילה, בשבילם תופעות פוסט־טראומטיות, שאפשר למדוד ולסווג ולקטלג אותן ובעיקר לכתוב עליהן עבודת מחקר. בכתב עת אמריקני, אם אפשר.

קשה באמת התחיל להיות לפני עשר שנים, בערך, כשכבר היינו מין נדיר, הולך ונכחד, וכל הזמן הטרידו אותנו: להניח זר, להדליק משואה, לספר זיכרונות. ואני שואל אותך: אילו זיכרונות יכולים להיות שמונים שנה אחרי שהדברים התרחשו? ואני לא מדבר על סניליות או אלצהיימר, אלא על אחד כמוני, שהשכל שלו עדיין עובד איכשהו. זה כמו שאתה מצלם עותק מעותק, עותק מעותק, מאה פעמים, בסוף נשאר לך רק דף מקושקש. יש שחיקה נוראה בזיכרונות כשמעלים אותם שוב ושוב, פתאום אתה מרגיש כאילו הם נגזלו ממך. אתה כבר לא מסוגל לשמוע את עצמך, אתה כבר בכלל לא מבדיל בין מה שקרה לך, אישית, ובין מה שקראת על אחרים. לבסוף לדברים שאתה אומר אותם אין כבר כול קשר אליך, כאילו הם נאמרו על ידי מישהו אחר. את הזוועות האמיתיות, את הכאב הגדול אתה שומר, בין כה וכה, בתוכך. לעצמך.

ניצולי השואה הלכו והסתלקו להם. כבר לא היה מי שילך לספר זיכרונות לתלמידים בבתי ספר, בכל המוסדות להנצחת השואה כבר לא נשאר ניצול אחד לרפואה, ביום השואה כבר לא היה את מי להזמין לאולפן הטלוויזיה, בקיצור הורגש מחסור אקוטי בניצולים. זה, כמובן, העלה שוב את ערכם. ממש חיזרו אחרינו. ובנאומים התחילו לדבר על אחרוני השורדים, כול שנה מחקו שמות מן הרשימה, עד שיום אחד קמה זעקה גדולה: אחרוני ניצולי השואה! בעיני רוחי ראיתי את עדרי העיתונאים מתנפלים עליי, סוחטים אותי, יורדים לשארית חיי. התחילו להופיע מתחזים לניצולי שואה ודרשו כסף בשביל הריאיון, בקיצור הביאו לשואה שם רע. אמרתי לעצמי: עד כאן ולא יותר.

מה אני אגיד לך, עייפתי, עייפתי מאוד. כבר לא יכולתי לשמוע את שתי המילים ניצול שואה. בכלל, כבר לא רציתי להיות ניצול שואה. כול הטקסים, נאומי העסקנים עם כול האמרות הנבובות, עשו אותי אלרגי ליום השואה. לא פתחתי רדיו, לא טלוויזיה, בקיצור, יום אחד החלטתי: די, זהו זה. ניצול השואה מת. אני סתם בן אדם זקן מאוד. בלי חותמת. שיניתי שם, מכרתי את הדירה, שכרתי לי דירת חדר בתל אביב, שם אף אחד לא מכיר אותי. די, סופסוף גמרתי להיות מוצג מוזיאוני, פוחלץ, דינוזאור מפארק היורה. ממש הוקל לי. עכשיו אוכל למות בשקט. סתם בן אדם.

בימינו, בראשית המאה העשרים ואחת, חוזרות מחשבותיי לתקופת השואה יותר מאשר לפני שנים, אולי מחמת הגיל, אולי בעקבות אירועי העולם. הוא שוב כאן, אותו חוסר יכולת מוחלט לחזות אפוקליפסה עכשיו. סביבנו עיראק, איראן, סוריה, ים של איסלאם קנאי, פיתוח של נשק גרעיני, נשק כימי, נשק ביולוגי, טילים בליסטיים, ההיגיון מצווה לראות שחורות. אבל האדם דבק בתקווה, מעורפלת, עמומה, קלושה – שאפשר להתגבר, בדיוק כמו אז, עם הכיבוש הנאצי. רק חולי נפש היו מסוגלים לחזות את אימת הבאות, אנשים בריאים ברוחם שפטו לפי ניסיון העבר, חשבו על רעב, מצוקה, רדיפות, סבל בממדים אנושיים, מתוך אותה אופטימיות כרונית, בלתי מבוססת, רופפת, שאי אפשר בלעדיה.

בוגרי השואה כמוני אינם מעזים לבטא את חרדותיהם באוזני חבריהם, בני משפחתם הקרובים ביותר, כאילו בעצם המחשבה השלילית כבר טמון גרעין התגשמותה, בדיוק כמו בשעת נהיגה: אם חושבים על כול מה שעלול לקרות בדרך, מאבדים את הביטחון העצמי, מעצם המחשבה כבר נעשים פגיעים יותר. הכי גרועים הם השלטים הצהובים לאורך הכבישים: במקום זה אירעו 36 תאונות. זהירות. מישהו במשרד התחבורה חייב לעשות מחקר כמה תאונות התווספו עקב השלטים התבוסתניים האלה.

שורש הבעיה שלי בזיכרון הארוך: ברגע שדיבר הנשיא ג’ורג' דאבליו בוש, מיד אחרי מתקפת הטרור על מגדלי התאומים, על אודות מסע עונשין צודק, נזכרתי בקיסר פראנץ יוזף, ירום הודו. גם אז, אחרי שירו בסרייבו בפרנץ פרדיננד, בן אחיו, יורש העצר של המונרכיה ההאבסבורגית, היה ברור, שהמעשה הנפשע תובע תגובה נחרצת נגד סרביה, מלחמת מחץ קצרה של כמה שבועות. היא נמשכה למעלה מארבע שנים ועלתה בחיי מיליונים. כמה חיילים אתה מוכן להקריב במלחמה באפגניסטן? נשאלו אזרחי ארצות הברית אחרי מתקפת הטרור ב־11 בספטמבר 2001. רוב הציבור היה מוכן להגיע ל־5000 נופלים. הנופלים העתידיים עצמם היו מנועים מלחוות את דעתם. אבל, כפי שאמר החייל הטוב שווייק, שבקריאתו הפטריוטית עם פרוץ המלחמה “קדימה על בלגראד!” נזכרתי מיד, אמנות המלחמה האמיתית היא לא להיכנס לאיזשהו מקום, אלא כיצד לצאת ממנו. ישראל ואריאל שרון יכלו לאשר את אמיתות דברי שווייק על פי ניסיון 18 שנים בלבנון. אך האמריקנים לא קראו את עלילות החייל הטוב שווייק ואין הם אוהבים להיזכר בווייטנאם. מלחמות בזק יזומות נוטות להיגרר, להרחיב מעגלים, לשנות כיוון באופן בלתי צפוי.

כדי לא לשבת באפס מעשה, אלא להראות כוננות כלשהי, מורידים ישראלים בעורף את ערכת המגן מן הבוידם, לא פותחים אותה, כי אסור, רק תוהים: ריענון משנת 1997 הוא רענן מספיק? מישהו, עם כול חדרי הביטחון וערכות המגן ואמצעי המלחמה, מסוגל לתאר לעצמו מה פירושה של מלחמה כימית או מלחמה ביולוגית באמצעות אנטרקס או דֶבר הלכה למעשה? וכך היה גם בעבר. המוח האנושי אינו בנוי לזוועות העתיד. לכן הנהירה לסרטים אפוקליפטיים מכל הסוגים, מכיבוש כדור הארץ על ידי חייזרים עד שקיעת יבשות בים הגואה. סרטים אלה מוכיחים שיש חיים גם אחרי החורבן: עובדה, אפשר לחוות אפוקליפסה ולהישאר בחיים, עם קוקה־קולה ופופקורן ביד.

אין להשוות ואף על פי כן הדברים מוכרים: השאיפה של תושבי ניו־יורק הייתה לחזור לחיי שגרה, אף שברור שזאת כבר תהיה שגרה אחרת. לפתע גם הליכה לתאטרון ועריכת קניות הן מצוות פטריוטיות, כי אסור לתת לאויב לנצח את הרוח. ובדיוק זאת הייתה החשיבה אז, בגטו: לפגוש חברים, לכתוב שירה, להשתתף בהצגה, ליהנות מיום שמש, לאהוב, להרצות, לרפא, להוכיח לגרמנים: אנחנו לא נשברים. כול אחד ניסה לדחוס ליום אחד יותר, ככל האפשר, מתוך התרסה, מתוך אף על פי כן ולמרות הכול, מתוך דבקות אנושית בסיסית בחיים.

וגם זה מזכיר נשכחות או נדחקות: חוסר היכולת לדעת מה טוב, מה רע, מה צופן המחר. התגובה הטבעית היא להגיב בקטנות: להחליף את ערכת המגן, לקנות מלאי של אבקת כביסה או שמן סויה, להימנע מהוצאות מיותרות, לכסות את האוברדראפט. הרי כול הפורענויות מלוות במשבר כלכלי. האינסטינקט הבסיסי בימים של אי ודאות אומר: לחסוך, להצטמצם, כי מי יודע מה עתיד לבוא. אבל הכלכלנים אומרים בדיוק את ההפך: להוציא, לצרוך, כדי להחזיר לכלכלה הלאומית את המומנטום. חיסכון רק מחריף את המשבר. אם כך, אני מקריבה את עצמי על כלכלת האומה: אקנה לי חליפה חדשה וסוודר לחורף, מה שלא יהיה. אולי גם זוג נעליים. במכתבים לחוץ לארץ, כאשר מדובר בתכניות נסיעות לשנה הבאה, אני מוסיפה תמיד: אבל במדינה זו, בימינו, אי אפשר לעשות תכניות חודשים מראש, כי האמירות אם ירצה השם או בלי נדר אינן לפי הסגנון שלי. לכל היותר אני מרשה לעצמי להוסיף בנימה אירונית, כביכול: So Gott will, כפי שהסבתא שלי הייתה אומרת.

“השואה פאסה”, מצהיר ארי פולמן, במאי הסרט Made in Israel. הלוואי שהיה צודק. מה היה טוב יותר מלשכוח את כול הזוועות, באופן אישי ובאופן לאומי, וללכת קדימה, אל עתיד ללא סכנת השמדה. אבל כיצד לא לחשוב עליה מול כול דרשות האימאמים והשיח’ים על חיסול היהודים, אינשאללה, מול כול הססמאות הרוויות שנאת יהודים, מול כוונות מוצהרות להשמיד את העם היהודי כמו חרקים, מול גל השנאה של מדינות האיסלאם בוועידת דרבן? מאז היטלר ושיכרון המוניו מתייחסים ברצינות גם לאיומי “שוליים זניחים של מטורפים”.

הדבר הגרוע ביותר הוא שלעולם אין לדעת מאיזה אירוע שולי, חסר חשיבות לכאורה, יצמחו הצרות לעתיד. האם מישהו מבין יהודי ירושלים העלה על הדעת, שצליבתו של איזה ישוע, בן נצרת תימהוני, המכריז על עצמו כעל מלך ישראל, צליבה אחת מני רבות לפי דין רומי השליט, תביא על היהודים רדיפות של אלפיים שנה, תכין את הקרקע לשואת המאה העשרים?

*

הדורות לא מסתדרים לי: אמא מתה בגטו טרזין בגיל 49, אבא מת במחנה קאופרינג, המסונף לדכאו, שלושה חודשים אחרי יום הולדתו החמישים, אך אני לא מסוגלת לראות אותם צעירים בשנות דור ממני. אני עכשיו מבוגרת מסבתי בעת מותה, ואף על פי כן אני לא מצליחה לראות את עצמי בגילה. בהיגיון כן, אך לא ברגש: רוזה הרמן, בשמלות הארוכות, הכהות, חסרות הצורה, עם שיער השיבה האסוף כלפי מעלה, מוחזק בסיכות ברזל, נשארה סבתי, ואני את עצמי לא רואה בעיני נכדיי. למזלי. טלי כעת בת 45, בגיל הוריי בימים האחרונים של טיולים וחופשות וחיים במסלול שנראה קבוע ויציב, מוצקים, בעלי עקרונות, הרגלים קבועים, ואילו היא בתי, באימונית, בשיער קצוץ, מתלקחת בנקל, משלימה מהר, צעירה.

מדי פעם עולה בי חרטה על שלא תפסתי, באנוכיות של נעורים, מה עבר על סבי וסבתי בהתמוטט עולמם, עם עזיבת הדירה שגרו בה עשרות שנים, עם הגלייתם לגטו, מזוודה ביד ותרמיל על הגב. לפעמים, אחרי הניקיון היסודי של אחת לשבועיים, אני מביטה סביבי בדירה המבהיקה, ולפתע, כמו דקירה, באה המחשבה: עכשיו לקחת רק את החיוני לדרך, שמיכה, מזכרת, לנעול את הבית ולעזוב אל הבלתי נודע. לתמיד.

כאשר הצעתי פעם לחנה רובינא, והיא אז קרובה לגיל שמונים, שתרשום או תכתיב או תקליט את זיכרונותיה, לפחות על ראשיתה של הבימה במוסקבה, דחתה אותי במורת רוח: “אני עוד לא הולכת למות”. ובכן, יש חיים גם אחרי כתיבת אוטוביוגרפיה. אבל כתיבתה זה הצד הקל, יחסית.

טענתי לא פעם: כול גרפומן יכול לכתוב ספר – והוא אכן עושה זאת. הבעיה רק להוציא את הספר לאור ולהפיץ אותו ברבים. כאשר כתב היד או, ליתר דיוק, כתב המחשב של ספר חיי (אז עדיין ללא שם), היה מוכן, פחות או יותר, נתתי את דעתי על הוצאתו לאור. התחלתי במקום הטבעי: אצל מו"ל שעבדתי עמו שנים רבות, גם כמחברת, גם כמתרגמת. אחרי שבועות מספר חזר אליי כתב היד, בליווי מכתב מסויג, עם שורה של השגות. קודם כול: הספר אינו חושפני דיו. שנית: עליי להרחיב את הפרקים הדנים בשואה ולהעמיד אותם במרכז הספר, וכן להוציא את אותם הפרקים שאין בהם עניין לקורא הכללי, והם עשויים לעניין רק את בני משפחתי ואת חבריי הקרובים. אם וכאשר אעשה את כול השינויים הדרושים, יימסר כתב היד לחוות דעתם של שני לקטורים ולפיה תנהג ההוצאה. מכתב לא מרנין במיוחד.

ממרחק הזמן אני מוכנה להודות, שהמו"ל צדק, על פי דרכו, וצדקתי גם אני, על שלא שמעתי בקולו.

אין ספק, שבמושגי ימינו שברים שלמים, כפי שנקראו פרקי חיי לבסוף, אינם חושפניים אשר לאהבות, למין, לכאב אישי. השתדלתי לא לשקר, לא לזייף, אבל בהחלט לא אמרתי את האמת כולה. ומי שמכיר אותי, ולו במקצת, יודע שמבחינת החשיפה עשיתי את המקסימום שאני מסוגלת לו.

אשר לשואה, כתבתי עליה וכללתי גם היבטים אישיים, רק לא בגוף ראשון, בביוגרפיה של יעקב אדלשטיין, זקן היהודים הראשון של גטו טרזיינשטאדט (או טרזין בפי יוצאי צ’כיה) ובמחקרים נוספים שפרסמתי מאז. אמת, כפי שציין המו"ל, לא כולם קראו את אדלשטיין נגד הזמן, ולכן הוא סבר, שעליי לחזור על דברים שנאמרו שם. לכך לא הייתי מוכנה משתי סיבות: ראשית, קל לי יותר (או מוטב לומר, קשה לי פחות) לכתוב על השואה מריחוק של חוקרת, מאחורי חומת המגן של גוף שלישי, ולתת לעובדות לדבר בעד עצמן. והסיבה השנייה: לא רציתי להעמיד בצל את חמישים שנות חיי בארץ. שנים אלה גדושות חוויות ועשייה והרהורים וספקות והנאות ועוגמת נפש, והן חלק ממני לא פחות מאותן שש שנות שלטון הרוע, שקבעו את חיי.

ואולם בעיקר הייתה ההסתייגות מכתב היד של שברים שלמים מוצדקת באשר לכתיבה המדברת רק אל אנשים הקרובים אליי. הרי כך כתבתי במשך כול שנות עבודתי במוסף דבר השבוע. המדור השבועי שלי, שנקרא זמן מה העולם בו אנו חיים ותקופה מסוימת סימני דרך ועוד מיני שמות, היה לי כעין איגרת, דיווח סדיר לחברים, שלא יכולים להגיע לכל המקומות שאני הגעתי אליהם ולדבר עם האנשים שאני דיברתי אתם בתוקף עבודתי כעיתונאית, מפני שהם עסוקים במקצועם שלהם. נדמה לי, כי אכן כך קיבלו חלק מן הקוראים את המדור שלי: כמין מפגש רעים שבועי קבוע. לפול סלאן הייתה כתיבת שיר כלחיצת יד. עוד הרבה שנים לפני שקראתי את דבריו – ומתוך ידיעת מקומי בהשוואה אליו – היה המדור השבועי גם לי כעין לחיצת יד, דרישת שלום לידיד. וכך גם סיכום החיים וכתיבתו: כולנו נאבקים על שפיות, בכולנו מכים החיים, כולנו זקוקים למעט משענת. כולנו מאותו הכפר הגלובלי, כולנו חרדים, על פי דרכינו.

כל זאת בדיעבד. אבל אז, כאשר קיבלתי את כתב הסייגים, נפגעתי עמוקות. ביטחוני העצמי, הרופף בלאו הכי, ספג מהלומה מכאיבה. גנזתי את כתב היד וחודשים רבים לא נגעתי בו. אך לאט־לאט התאוששתי, התנחמתי בכך, שגם כתב היד של לוליטה הוחזר לנאבוקוב שש־עשרה פעמים, שהדאבלינאים לג’יימס ג’ויס, הדוור מצלצל תמיד פעמיים לג’יימס קיין וכתבי יד של יצירות אחרות שכיום הן שם דבר, עברו יותר מעשרים מו“לים עד שנמצא להן גואל. הוספתי פרקים, שייפתי, גיבשתי ופניתי אל דוד גרוסמן, שאותו אני מכירה עוד מן הימים שהיה עיתונאי צעיר ומבטיח, בבקשה שיקרא את כתב היד ויאמר לי את דעתו. דוד סימן אי אלה תיקונים, אך העניק לי את הביטחון העצמי הדרוש לפנות למו”ל אחר. לבתי טל לא נתתי לקרוא את כתב היד, אף שהיא עיתונאית – ועם כול חוסר האובייקטיביות, עיתונאית טובה – כי מה היא כבר יכולה לומר לי, אלא דברי שבח? הרי יש לה רק אמא אחת.

פניתי אל הוצאת גוונים, שעמה אני עובדת שנים כמתרגמת, בעיקר של ספרות צ’כית. מריצה רוסמן, בעלת ההוצאה, קראה את כתב היד ואמרה לי, שהיא תשמח להוציא את הספר, אבל – ולבשורות טובות תמיד מתלווה איזה אבל – היא קצת חוששת, שמא מכירת הספר לא תכסה את הוצאות הייצור. ובכן, הסכמנו בינינו: אם לא יימכר מספר העותקים הדרוש לכיסוי הוצאות המו"ל, אני אשתתף בכיסוי ההפסד. לבסוף לא היה צורך בכך.

ואולם גוונים הוצאה קטנה ובעלת תקציב מצומצם מאוד, אין לה כסף ליחסי ציבור ולמודעות ולשאר אמצעי הפרסום, וכידוע, בלי כול אלה לא ניתן כיום לשווק דבר, מראש ממשלה ועד קפה טורקי. בדרך כלל מעניק הסופר, המחזאי או הצייר לקראת הופעת הספר, העלאת המחזה או פתיחת התערוכה ריאיון מרעיש, שבו הוא מתוודה על ניצול מיני בגיל רך או מציע להרוג מוגבלים – ואז כול המדינה תדבר עליו ועל יצירתו. לו רק יכולתי להפתיע את הציבור בכותרת הייתי אהובתו של בן גוריון, כבר הייתי על דרך המלך. אבל מה לעשות, לא יכולתי לספק את הסחורה. הייתה לי פרוטקציה אצל בתי, ולקראת הופעת הספר היא ערכה עמי ריאיון למעריב, בלי לשאול, כדרך העיתונאים הברוכה, שאלות מביכות, אף שגם אותה הפתיעו אי אלו פרטים בתולדות חיי, כאשר קראה אותם בספר. So far, so good.

אלא מה: ספרים קונים לרוב בחנויות ספרים, וחנויות ספרים הן סטימצקי. כאשר הייתי צעירה ותמימה הנחתי, לפי ניסיוני מפראג, שבחלון ראווה של חנות ספרים מוצגים אותם הספרים החדשים, הראויים לתשומת לבם של הקוראים הפוטנציאליים, בעיקר הודות לערכם הספרותי, והוא הדין לגבי השולחנות והמדפים בקדמת החנות. אך מציאות ימינו שונה: מו“ל שרוצה, שרשת סטימצקי תדחף ספר כלשהו, חייב לבוא עמה בהסכם מיוחד (50% וגם 55% ממחיר הספר יעברו לרשותה, לעומת 12% בלבד הניתנים לסופר). וכדי שרשת סטימצקי, על 130 החנויות שלה, תפיץ את הספר בכלל – וזה לא דבר מובן מאליו – חייבים לראות את הנולד: המו”לית שלי התחננה בפניי, שהמילה אוטוביוגרפיה לא תופיע, לא בכותרת ולא על העטיפה ולא בהודעות לעיתונות, כי סטימצקי לא אוהב אוטוביוגרפיות, אלא של בעלי שם ותהילה. בהודעות לקראת פרסום שברים שלמים העדיפה המו"לית לכתוב “רומן אישי”, רק כדי להימנע מהמילה הרת הסכנות אוטוביוגרפיה. למען האמת, גם לי המילה אוטוביוגרפיה לא קסמה במיוחד.

כל מו"ל רועד אחרי שהוא שולח ביכורי ספר חדש לסטימצקי: יזמין או לא יזמין? אם לא יזמין, לא נותר לסופר אלא לנהוג כפי שנהג יארוסלב האשק, מחברו של החייל האמיץ שווייק, שתקופה מסוימת מכר את ספרו בחוברות בהמשכים מתוך מזוודה, הולך מדלת לדלת. הללו־יה: סטימצקי הזמין בנגלה הראשונה 250 עותקים של שברים שלמים. האושר לא ידע גבול.

עכשיו צריך להתגבר על מכשול נוסף: חיוני שיכתבו על הספר, בעיקר במדורי הספרות. אמנם עורכי מדורי הספרות אינם בוחרים את הספרים שידובר בהם אלא מתוך שיקולים ספרותיים טהורים, אבל מה לעשות ומגיעים אליהם חמישים ספרים חדשים לשבוע, לפחות, ובמדור מקום לכתוב על עשרה, לכל היותר. סופר בעל שם, עמוס עוז או א. ב. יהושע, יכולים לישון בשקט ולסמוך על הצדק. לאחרים דרושה לרוב דחיפה: היכרות אישית, פניית ידיד, מבקר המביע את רצונו לכתוב על הספר. עברתי רף נוסף: הספר נמסר לכתיבת ביקורת. ועכשיו באה שתיקה מתמשכת. למה? כי לא רק טחנות הצדק טוחנות לאט, אם בכלל, גם מחשבי המבקרים מקלידים לאט. להלכה, וזאת אני יודעת מניסיוני, אפשר לסיים קריאת ספר, אם לא מדובר במחקר היסטורי או בדברי הגות או בספר עיוני, ביום־יומיים, ובתוך יומיים נוספים לכתוב עליו ביקורת. ואולם אז המבקר אינו אלא בעל מקצוע. כדי שיהיה יוצר, הוא חייב להחזיק את הספר אצלו במשך כמה שבועות, לפחות, כהוכחה לעומק מחשבותיו. ובינתיים המחבר מתייבש.

סופסוף: הביקורת על שברים שלמים התפרסמה והיא הייתה חיובית, לרוב, עם כמה השגות, בתוספת ציון אי אלו שגיאות – וכאן נענשתי על יהירותי: בספר התרברבתי, שאני מקפידה על נכונות העובדות, אבל, כפי שאומר הפתגם הצ’כי Pýcha předchází pád דהיינו: יהירות קודמת לנפילה, הכי הרבה טועה אדם, כאשר הוא בטוח במשהו במאה אחוז ולא בודק. את האופרה טוסקה לא חיבר ורדי, כפי שכתבתי בהסתמך על זיכרוני, שאין לסמוך עליו, עזר וייצמן בימי מלחמת ששת הימים כבר לא היה מפקד חיל האוויר, מלחמת סיני לא פרצה בנובמבר, אלא ב־29 באוקטובר 1956, כפי שהעירו לי כמה וכמה קוראים. שלא לדבר על שגיאות כתיב, שאני חוטאת בהן מדי פעם והעורך היה אמור לשים לב אליהן, כמו מנהגי לכתוב קפור במקום כפור (זה תמיד מתבלבל אצלי עם קפוא). “בעמוד 13, שורה 14, התחלפו האותיות וכתוב בשגליציה במקום שבגליציה ובעמוד 202, שורה 5, כתוב הגיע העת במקום הגיעה העת”, כתב לי קורא דייקן. במהדורה השנייה באו רוב השגיאות והטעויות על תיקונן, אבל הכתם נשאר.

ועתה תגובות הקוראים: חילקתי כמה עשרות עותקים לחברים ומהם אין לצפות אלא לתגובות נלהבות. מי נבזה עד כדי כך, שיקבל ספר חינם ויאמר למחבר את האמת, שהספר לא עניין אותו או שלא היה מסוגל לגמור אותו? בעצם, קיבלתי רק שני מכתבי נאצה מקוראים, משני אנשים שומרי מצוות. האחד, המתגורר דרך קבע בארצות הברית, התייחס למה שכתבתי על הניתוק שלי מאלוהים, שנתן למיליון וחצי ילדים יהודיים למות בעינויים וקבע: ומה בדבר מיליון וחצי הילדים היהודיים, שרצחתן אתן, נשים כמוך, מאז השואה בהפלות? המכתב השני נכתב על ידי אישה, שטענה, אולי בצדק, שאני אטומה כלפי ציבור שלם, מגלה בורות בכל הנוגע לדת ישראל, וקבעה לבסוף: מי יודע אם המחנה שלך לא אשם ברצח רבין יותר ממבצעיו?

הבעיות החלו, כאשר נוסף על הבעת תודה, אזכור סיפור אישי, זיכרונות משותפים על דמויות המוזכרות בשברים שלמים, דרשו כותבי המכתבים גם גמול מאמץ: ניצול שואה הבהיר לי בטלפון, שיש עמו זיכרונות קשים לאין שיעור ממה שתיארתי אני בספרי, כול מה שדרוש זה לרשום אותם ולהוציאם לאור. ומי מתאים לכך יותר ממני? אחרים כבר רשמו את זיכרונותיהם, וממני ביקשו רק לערוך אותם ולמצוא להם מו"ל. היו כמה בני שמונים צעירים ברוחם, שראו בי בת זוג הולמת לעת זקנה וציינו בפניי, בכתב ובטלפון, את כושרם הגופני ומצבם הכלכלי השפיר.

אם חד־הורית הגיעה לידי המסקנה המשמחת, שאני אהיה סבתא אידאלית לבתה הקטנה – כאילו הצלחתי להיות סבתא אידאלית לנכדי ולנכדתי: אני רק משתדלת לעשות כמיטב יכולתי, תמיד בתחושה שאני נכשלת. היו נשים שהציעו לי ידידות ובלב כבד הייתי חייבת לדחות אותן: פגישה בבית קפה עם מישהי שמצפה לידידות יכולה להיות מביכה לא פחות מפגישה עיוורת בין שני צעירים. גם בגילי עוד אפשר לטפח ידידות חדשה, אך היא חייבת לצמוח באופן טבעי, בעבודה משותפת, בטיול לחו"ל, במסגרת תחביב, במכתבים. שאלתי את עצמי: מה נאמר זו לזו אחרי שנזמין קפה וקרואסון? העדפתי לוותר.

קיבלתי גם מתנות: ספרים ופרקי זיכרונות שהקוראים עצמם כתבו, ואלבום תצלומי כוכבי קולנוע שהעניקה חברת הסיגריות יוזטי הגרמנית למעשניה בשנות השלושים של המאה הקודמת, כפי שכתבתי על כך בפרק מאזן משפחתי. אלבום זה היה מתנה מדיקלה ביידץ', ובו כול הפנים והשמות המוכרים מימי ילדותי, מרומן נובארו עד אמיל יאנינגס, מגיטה אלפר עד רולי האס. ובעיקר קיבלתי הרבה מכתבים יפים.

כעבור שנתיים יצא שברים שלמים בתרגום גרמני, בשם אחר. המו“ל הגרמני, Bleicher Verlag, ביקש: רק לא שברים, לא רסיסים בכותרת, דרוש משהו חיובי יותר. אכן, בלי האסוציאציה לדברי רבי נחמן מברסלב על שלמות הלב השבור, השברים סתם שברים. ואמנם באחת מחנויות סטימצקי ענתה מוכרת לקונה שביקשה שברים שלמים: “אנחנו לא מחזיקים ספרי לימוד למתמטיקה”. ומי מוכן להתעלם מדרישות אנשי השיווק ועוד בארץ זרה? אם הספר לא יימכר, יגידו: השם אשם. קראתי לספר בגרמנית Mehr Glueck als Verstand, כלומר יותר מזל משכל, כי זו בעצם התשובה היחידה לשאלה החוזרת, איך נשארתי בחיים. שכל לא עזר בתוך מערבולת השואה, מעולם לא יכולת לדעת, מה יציל אותך, מה יוביל אותך לאבדון. אך גם בשם החיובי לא הפך הספר לרב מכר, אף שנסעתי לגרמניה לסדרת פגישות קוראים, לפי בקשת המו”ל.

המסע היה קשה ומפרך, בפחות משלושה שבועות 18 הופעות ב־18 ערים, הכול ברכבות, כי אני לא בליגה של סופרים, שהמו"ל מעמיד לרשותם מכונית עם נהג. סחיבת מזוודה, ריצה ממסילה למסילה כדי להחליף רכבת, מדרגות למטה, מדרגות למעלה, ברוח, בקור, בגשם, כול ערב בית מלון או פנסיון אחר. נשארתי בחיים. כמובן, אלה שבאו לשמוע אותי אינם מדגם מייצג של העם הגרמני: מי שמגיע למרכז לשיתוף פעולה נוצרי־יהודי או לאולם האוניברסיטה העממית או למרכז תרבות, בא מתוך עניין כן. לניאו־נאצים היו עיסוקים חשובים יותר ונאצים זקנים כבר לא הולכים לשמוע הרצאות.

הפליא אותי יותר מכול, שברוב המקומות, בעיקר בערים הקטנות יותר או בערים שאין בהן קהילה יהודית, אמרו לי גם התלמידים, גם המורים בתום ההרצאה והקריאה בפני הכיתות הגבוהות של בתי ספר תיכוניים, שאני ניצול השואה הראשון שאי פעם נפגשו עמו, דיברו אתו פנים אל פנים. תחילה לא תפסתי: הכיצד? הרי בגרמניה חיים עשרות אלפי ניצולי שואה, איפה הם? אחר כך הבנתי: אינך יכול לבוא לבית ספר, לספר לבני נוער, כיצד הגרמנים רצחו את הוריך, את אחיך, את אשתך, את ילדיך, בלי שמישהו יקום וישאל את השאלה המתבקשת מאליה: “אז איך זה שנשארת בגרמניה?” מה יענה? שישראל נראתה לו מדינה שהחיים בה קשים, שנשאר רק לזמן מה, עד שיעשה כסף, והארעיות הפכה לקבע?

גם אותי שאלו שוב ושוב: איך זה שבכל זאת, אחרי שנות ניתוק רבות, באת לגרמניה? באתי מתוך תקווה, שמי שישמע אותי או ידבר אתי לא יאמין לעולם למישהו שינסה לומר לו, שהשואה היא רק המצאת היהודים, כדי לסחוט כספים. מצאתי בגרמניה צעירים שמתעניינים בכנות במה שהתרחש בימי השלטון הנאצי, וגם הם, כמונו, מחפשים תשובה לשאלה, איך דבר השמדת העם היהודי היה אפשרי כלל. לעתים הרגשתי קצת רגשי רחמים: קל יותר להיות בת או נכדה של איש שנרצח, מאשר של איש שאולי היה רוצח. אכן, לשאלתי החוזרת, אם ההורים או הסבים דיברו אתם אי פעם על רדיפות היהודים בימי השלטון הנאצי, ענו כול הצעירים בשלילה: “כששאלתי, אמרו לי, עזוב, למה לך, זה הכול היה מזמן, נשכח”, או שהסבים התחילו לספר על סבלם שלהם, בעת ההפצצות או הבריחה מפני הצבא האדום. והרי סבל לא ניתן למדידה מדעית.

התקשיתי להסביר לשואלים, למה הכנסתי סיפור זה לספר ואחר לא, למה אין בו כמעט דבר על הסחרור לאחר מלחמת ששת הימים – על שברי המטוסים בביר גפגפה, על פגישות עם בדווים בסיני, על סערת החול במדבר, על המבט הראשון על החולה מרמת הגולן, כאילו התביישתי בשמחה, בתחושת האושר של אז.

בריאיון לרדיו דרום־גרמניה נשאלתי, למה בספר התייחסות כה מועטה לסכסוך הישראלי־הפלשתינאי. לא היה זמן להרהר בתשובה, שלפתי הסבר מהשרוול: בעולם יש כה רבים שדואגים לפלשתינאים – דאגתי הראשונה להמשך קיומו של העם היהודי.

גם ממרחק הזמן יש בהסבר גרעין של אמת: מה שמטריד את שנתי הוא קיומה של מדינת ישראל. קיומם של עמי ערב מובטח. אך ביסוד ההימנעות מדיון בשאלה הפלשתינאית בספר, שנכתב ברובו לפני האינתיפאדה הראשונה, חוסר היכולת לראות פתרון כולל לסכסוך – ואולי גם הפחד. בשנת 1949, בגל העלייה הגדולה, מצאו כמה מחבריי מקום מגורים בבתים ערביים נטושים. אמרתי לעצמי: לעולם לא אכנס לגור בבית, שדייריו נטשו אותו בבריחה מבוהלת. מחשבותיהם על השיבה ירבצו מתחת לתקרה. אז השליתי את עצמי: שטחי מדינות ערב כה נרחבים, פליטי מלחמת הקוממיות ימצאו בהן בית חדש. לא העליתי על הדעת, שאחיהם הערביים יעדיפו להחזיק אותם עשרות שנים במחנות זנוחים בתור קלף מיקוח. עשרות שנים לא דיברתי ולא כתבתי על תביעת הפלשתינאים לזכות השיבה, בתקווה שהבעיה תיעלם ביום מן הימים, איכשהו. והיא עדיין עמנו, רובצת מתחת לתקרה.

שברים שלמים נכלל בין חמשת הספרים, שהגיעו לשלב הגמר בתחרות לקבלת פרס ספיר לספרות מטעם קרן מפעל הפיס, שהתקיימה בשנת 2000. שבתי ארצה בזמן לתחרות בחירת הזוכה בפרס הראשון של 150,000 שקל, סכום אגדי בעיני מי שמתפרנס מכתיבה. ידעתי שלא אזכה בו. הכתיבה שלי לא ממש ספרות יפה על פי תקן. ואולם זכיתי בפרס הניחומים לארבעת המפסידים – ואותם עשרת אלפים השקלים נטו שקיבלתי, היו יותר מהשכר שהכניסה לי אי פעם כתיבת ספר זה או אחר. המסקנה ברורה: צריך פיס בחיים.

אם הקול מעבר לקו הטלפון שואל: “משפחת בונדי?” נהיר לי, שמדובר בחדירה לפרטיות המכונה שיווק ישיר ואני מתנהגת בהתאם: אומרת “לא”, ומניחה את השפופרת. גרוע יותר, כאשר קול נשי מבקש לדעת: “רות?” או אפילו “רותי?” באופן אוטומטי אני עונה “כן”, מבועתת שלא הכרתי את קולה של מישהי שהיה עליי לזכור אותו. ואז בא משפט המפתח: אפשר לעניין אותך בשואב אבק חדשני, בדירת נופש, במוצרי קוסמטיקה, במינוי למועדון כושר? קודם כול מתחשק לי לצעוק: “מה פתאום אני בשבילך רותי? אנחנו חברות?” אבל אחר כך אני נזכרת שהבחורה ההיא מעבר לקו מנסה להרוויח את לחמה לפי הנחיות מנהל שיווק תובעני, ואני רק נובחת: “תודה רבה, לא”, וטורקת את השפופרת. אפילו הייתי נשארת בלי שואב אבק עד סוף ימיי, לא הייתי קונה אותו באמצעות סוכנות מכירות, שבשבילה אני רותי.

אכן, חקר שווקים אמריקני קבע, שנימה אישית לוכדת לקוחות. ומה שטוב לאמריקה, טוב גם בשבילנו. אולי היא לא לוכדת את כולם, רק את הטיפשים, והם, כנראה, הרוב, שאם לא כן לא היו המשווקים משקיעים את כספיהם במבצעי שיווק טלפוני. ברגע שאני שומעת קול עולז המבשר לי שזכיתי בהגרלה, שמעניקים לי שי, פרס יקר ערך, אני אפילו לא מחכה להמשך: “תודה, אני לא מעוניינת”. כול חינם עולה ביוקר.

המודעות בעיתון מבטיחות גם הן הנחות ענק במבצע בלעדי, חד־פעמי ובלתי חוזר מחמת חיסול המלאי, החלפת הקולקציה, עודפי יצוא, מבקשות תן משומש וקח חדש או מציעות נסה מזרן בביתך ללא כול התחייבות, ומבשרות על שאר הזדמנויות פז. אבל הן מעוררות התנגדות קטנה יותר מפנייה ישירה באמצעות תיבת הדואר, הטלפון או האי־מייל, כי יש במודעה מודפסת בעיתון מידה של חירות: ירצו – יקראו.

אני ניגשת לתיבת הדואר הגדושה, מלאת ציפיות לאיזו בשורת נועם, אך אני מוצאת בה פרסומים של אמנון האינסטלטור, בלי כתובת, רק עם מספרי טלפון נייד, שומר על פרטיות עסקו, כנ“ל גיל, תיקוני נגרות בבית ובמשרד. דחפו לי לתיבה עלון פרסומת של מערני עדן ומאפה גן עדן, בע”ה, כשר בהשגחת חתם סופר, פתח תקווה (אף שהנ"ל החזיר את נשמתו לבורא בשנת 1839), ושל מכבסת קלינרס, 10% הנחה לשמיכות חורף, לשטיחים ולסריגי צמר, מנקים ארבעה פריטים ומקבלים את החמישי בחצי מחיר, בתוספת הזמנה להדברת מזיקים בהנהלת ברגר ושמעון, כולם דואגים לשלומי ולשלום ביתי. ואף לא מכתב אישי אחד. מכיוון שאני אדם מסודר, אני מעלה את כול הפתקיאדה לדירתי בקומה החמישית, כדי להוריד אותה למחרת בשקית האשפה. ניחא, נסלח לכולם על הטרדתם בדפוס, זו דרך פשוטה ולא יקרה במיוחד להביא את דבר קיומם לידיעת הרבים.

חברות ומשווקים נחרצים יותר ובעלי אמצעים גדולים יותר מעסיקים סוכנים, לרוב בשנות העשרים לחייהם, ומבטיחים להם “רווחי ענק” מעמלות על מכירה בפועל. הסוכנים נשלחים לדירות הלקוחות הפוטנציאליים, בשעות הערב, אם אפשר. הפעמון מצלצל, אני מציצה דרך העינית בדלת, רואה פרצוף צעיר, לא מוכר, אולי זה בן אחד השכנים שזקוק לעזרה, ופותחת סדק: מציעים לי טלפון סלולרי, חיבור לאינטרנט, ציורים אוריגינליים. “לא, תודה”, אני אומרת וסוגרת את הדלת, ומיד נתקפת תחושת אשמה: אולי זה סטודנט שמקיים את עצמו בדרך זו, אולי זה מישהו שלא הרוויח באותו ערב עוד פרוטה. הייתי ברצון מדברת אתו, מזמינה אותו לקפה, אבל עולים בזיכרוני מיני סיפורים לא מרנינים מן העיתונות, ונוסף לכול: אני בחורה שמתקשה להגיד לא פנים אל פנים. סביר שהייתי חותמת על איזה טופס בסופו של דבר.

*

אדם יושב לו בקולנוע, מצויד במי עדן או במסטיק, ורוצה ליהנות מסרט. אך לא: קודם כול עליו לעבור – תמורת מיטב זמנו וכספו – אונס של רבע שעה ולראות פרצופים דביליים מתענגים על משקאות קלים, זוגות מחובקים שאוטוטו עושים את זה, רק כדי להנעים עליו מכנסי ג’ינס, בעל כרס מתלבש על סטייק בגודל צלחת לוויין. הוא לא יכול לכבות את המכשיר או לקום ולגשת בינתיים אל המקרר, כפי שהוא נוהג בבית, הוא לא יכול לצעוק די, נמאסתם! הוא אסיר השיווק.

הכי מרגיזים תשדירי הפרסום בטלוויזיה, כי עליהם התייגעו מוחות יצירתיים במשרדי הפרסום, הם עברו סינון, נבדקו ביסודיות, הושקעו בהם מאמץ וכסף רב, עד שהולידו דבר אידיוטי, מקומם, גס, וולגרי, בעל הומור מביך.

צריך להיות בנוי ברזל מגולוון של בני הדור הטרום־צרכני, כדי לעמוד בכל הפיתויים המומטרים עליך יומם ולילה, בלכתך, בשבתך. פעם היה נכנס אדם לאחת החנויות ברחוב רק כאשר ידע מה ברצונו לקנות או, לפחות, במה הוא מתעניין, אבל כיום הליכה לקניונים היא דרך בילוי, ניגשים כאן, מציצים שם, מתעניינים, בודקים, מודדים, ולבסוף קונים, לא מתוך צורך קיומי, אלא מפני שפשוט חבל לא לקנות. קניתי, משמע אני קיים. בני עידן הצרכנות לא חשים כלל בשיעבוד, במניפולציה, בניצול, בליבון תאוות הצריכה.

הישראלים חולי קניות, יותר מכל עם אחר שאני מכירה. ביום חול ובשבת, עורכים בעיקר קניות לבית. פתיחה כזאת לרשת איקיאה לא הייתה בשום מקום אחר בעולם: התנפלות כללית, תורים, דוחק, צפיפות, כאילו עד עכשיו לא היו רהיטים בארץ. מהן הסיבות שהישראלים מכורים לקניות? ראשית כול הם מחפשים מציאות, וברגע שמציעים להם קנה שלושה בשמים וקבל את הרביעי חינם (את הזול ביניהם), הם לא יחמיצו הזדמנות פז לקבל משהו חינם. שנית, הישראלים לא יודעים לדחות סיפוק צרכים, אמיתיים או מדומים. בגלל היעדר מימון, חיים על משיכת יתר, קונים בכרטיס אשראי, בתשלומים, מקווים שעד החודש הבא יסתדרו ענייני הכספים, איכשהו. סיבה שלישית היא, שהם קשורים בקשרי משפחה עבותים עם ילדים, אחים, אחיות, סבים, נכדים, ולכולם הם מביאים מתנות בעת כול ביקור, לאחר נסיעה לחוץ לארץ, לכל חג ומועד. נוסף על כך, בכל חוג חברים מתנהלת תחרות סמויה למי כבר יש מצלמת וידאו, מדיח כלים, שעון נייק, אסלה צבעונית, מכשיר כושר, מטבח נירוסטה (נא לסמן את המתאים), וברגע שכבר יש ל־כ־ו־ל־ם אסור לפגר אחריהם, רצוי אף להקדים אותם במשהו מעורר קנאה. זאת ועוד: רוב הישראלים אינם יודעים לשבת בשעת פנאי בשקט ולתת לזמן לזרום, ממש לנוח, ולכן הם מחפשים פעילות גם בשבת: נוסעים לדליית אל־כרמל וקונים מציאות. רק חבל שהאינתיפאדה הרסה את מסעי הקניות במשולש, בתוספת איזה חומוס בריא. אולי משפיע על בולמוס הקניות גם חוסר היציבות בחיי המדינה, אף פעם לא יודעים מתי יצנח עלינו הברוֹך הלאומי הבא, אז יאללה, נקנה, ניהנה, עכשיו, כעת. הניסיון היהודי מלמד לא לחסוך, לא לדחות רכישות עד שירווח, מי יודע מה יביא המחר.

בין הררי המילים שכתבתי במרוצת השנים הייתה רק התייחסות מועטה לפמיניזם או, במונח בן ימינו, לנשים כמִגדר, בעיקר משום שראיתי את עצמי קודם כול כבן אדם. ואולם בעצם ההגדרה של ‘בן אדם’ כבר טמון גרעין של הסתגלות לעליונות הגברית.

ייתכן שהתפנקתי: גדלתי ברפובליקה של מסריק, שהעניקה לנשים זכות בחירה מראשית קיומה. אמנם רוב הנשים הנשואות בצ’כוסלובקיה היו עקרות בית, ואם עבדו מחוץ לביתן, הרי היה זה לרוב בעסק המשפחתי או במקצועות המוגדרים כנשיים: הן היו תופרות, כובעניות, טבחיות, אחיות, ספריות, ספרניות, זבניות, שחקניות, זמרות. המורות היו לרוב רווקות ולעתים נשארו רווקות עד גיל הפרישה; עלמות עבדו כפקידות עד לנישואיהן המיוחלים. בכל השבט המשפחתי המסועף ובין כול מכרות הוריי לא הייתה אף לא בעלת מקצוע חופשי אחת ויחידה, אם כי כבר היו מצויות נשים כאלה פה ושם, בייחוד בין היהודים. ואולם כבר אז היה מוסכם, שגם בת חייבת ללמוד מקצוע, שיפרנס אותה, לפחות עד לחתונה הנכספת.

עם כול היעדר הביטחון העצמי של שנות נעוריי (שנותן את אותותיו עד היום), נדמה לי שמעולם לא הרגשתי נחותה בתור אישה. אולי משום שבבית הספר היסודי, המעורב מכיתה ו', הייתי תמיד בין התלמידים הטובים, ונוכחתי לדעת מוקדם מאוד, שבתפיסה מהירה ובכוח זיכרון אין לבנים שום יתרון. תנועת הנוער הציונית דגלה בשוויון מינים מוצהר, שלמעשה היה חלקי בלבד: הרי בהכשרה – בלי שהנושא הועמד לדיון כלל – היו הבישול, הכביסה, הגיהוץ, הניקיון מוטלים, כמובן מאליו, על הבנות, אך גם זה הוסיף מידה של הערכה עצמית: אנחנו טובות גם לחקלאות, גם לניהול משק בית.

בגטו טרזין היו בדרך כלל הנשים חזקות, מעשיות יותר, אף שלפי מעמד הנשים הכללי באותם הימים הן לא מילאו תפקידים מרכזיים בניהול הגטו. כאשר לפני כמה שנים הגיעה אליי פנייה לחקור את נושא הנשים בגטו טרזין ולהרצות עליו במסגרת סמינריון על האישה בשואה, התחלחלתי: נושא המגדר שייך לעידן אחר, הוא politically correct כאן ועתה, אסור לקשר אותו להשמדת העם היהודי, כאשר ציקלון ב' לא הבדיל בין גברים ונשים. ואולם אחר כך נמלכתי בדעתי. אכן מצאתי שוני בין התמודדות נשים לבין התמודדות גברים עם אותן תלאות טרם השמדה. בנושא זה, יותר מאשר מתוך דחף פנימי, נגררתי אחרי הדרישה מבחוץ בתירוץ עצמי, שאני לא רוצה לקפח את חלקן של נשות גטו טרזין בתמונה הכללית של נשים בשואה.

כאשר התחלתי בראשית שנות החמישים לעבוד ככתבת מקומית בחיפה, היו חדשות ופוליטיקה, באופן בלעדי כמעט, נחלתם של כתבים גברים; נשים מילאו במערכות העיתונים בעיקר תפקידים של עורכות מדור האישה או כתבות לענייני משפחה, אמנות, אופנה, חינוך או מוזיקה. ואולם אני רציתי להיות כתב לכל דבר – וכך היה. מעולם לא הצטרפתי לארגון העיתונאיות הבין־לאומי או לתא העיתונאיות בישראל, מפני שסברתי שהחלוקה באגודת העיתונאים חייבת להיות לפי שטח ההתמחות ולא על פי מין. כאשר ערכתי זמן מה מדור למשפחה בדבר השבוע, קראתי לו לא לנשים בלבד, מתוך הנחה, שבישול וגידול ילדים וריהוט הבית שייכים באותה מידה לגברים. להלכה, לפחות.

למעשה, בחיי הפרטיים, קרה בדיוק ההפך. כול ענייני הבית: בישול, כביסה, גיהוץ, ניקיון, גידולה של טלי, טיפוח הגינה, אירוח, עדיין היו שייכים, כמובן מאליו, לתחומי, אף ששנינו, רפאל בשן בעלי דאז ואני, עבדנו כעיתונאים במשרה מלאה. אינני חושבת, שאי פעם התרעמתי על כך או שניסיתי להתמרד, אולי משום שאהבתי לטפל בגינה, אהבתי לבשל, לשמור על הסדר, להיות מחוברת לטלי. והיה לי גם ביסוס רעיוני: יד ימינו של רפאל הייתה משותקת חלקית מאז חלה כשהיה כבן שלוש בשיתוק ילדים – אף שידעתי שנכי צה"ל, בכוח הרצון, מגיעים לעצמאות מלאה גם עם יד תותבת. לא רציתי לבקש טובות, לא באתי בדרישות, לא היו ויכוחים. אף על פי כן לא הרגשתי ולא הייתי מעולם אישה כנועה – גם אם נכנעתי לדרישת רפאל לא ללבוש מכנסיים בפרהסיה, אולי משום שגם אני הנחתי, שחצאית ארוכה עשויה להסוות טוב יותר את מותניי השופעות. מאז נפרדנו, אין לי חצאיות ושמלות בארון הבגדים כלל.

ואולי לא הייתי פמיניסטית פוליטית פעילה מעולם, על אף השקפתי ואמונתי בזכות שוויון הנשים, מפני שלא היה לי האומץ לצאת מארון הקונפורמיזם החברתי: לא רציתי לדחות גברים, שחברתם הייתה חביבה עליי, לא הייתי מוכנה לשאת לעג מצדם, אולי גם מפני שלא ראיתי בעבודתי הנוספת כאם ובמבשלת עול ושיעבוד, אלא זכות ותחביב. כדי להיות פמיניסטית מוצהרת עכשיו, לעת זקנה, כבר לא נדרשים כול העזה, שום ויתור.

הייתי חברה במועצה לצרכנות בראשותם של שולמית אלוני ומשה שחל כמה שנים, אף שנוכחותי לא הוסיפה לה הרבה. בעת שהותי באנגליה למדתי להעריך את חשיבותה של תנועת הצרכנות, אך מעולם לא השקעתי בה את נפשי. בעת כהונתו הראשונה של יצחק רבין כראש ממשלה, נבחרתי (כבר שכחתי בזכות מי ומה) לוועדה למעמד האישה שליד משרד ראש הממשלה. הוועדה הייתה מחולקת לוועדות־משנה: אני ישבתי בוועדה למעמד האישה בענייני אישות, יחד עם כמה רבנים ושולמית אלוני. שולמית חזרה וגערה בי, כיום אני מוכנה להודות שבצדק, על שאני לא מספיק נחרצת מול הרבנים הרוצים בהמשך שעבוד האישה. נדמה לי שהצלחנו להגיע בוועדה להבנה כלשהי בנושא הצמדת סכום הכתובה למדד יוקר המחיה, אבל לא שינינו מאומה בהתייחסות לאישה בבתי הדין הרבניים.

לא, כול מה שהשיגו הנשים מאז ראשית מדינת ישראל, לא בזכותי השיגו. אני לא הייתי מעולם פמיניסטית פעילה. למה לא, בעצם? הרי זה היה מתאים לי, לתפיסת עולמי, לשאיפתי להבעה עצמאית. אבל אני לא עשויה מחומר לוחמות. כמו כן לא הייתי מודעת במידה מספקת לכוחם הגובר של החרדים וליחסם המתנשא לאישה, שאינו זר גם ליהודי החילוני, ולמידת האלימות החבויה בגבר היהודי. זאת ועוד: לא העליתי על דעתי, שכל כך הרבה נשים צעירות, ילידות הארץ, יסכימו, מרצונן שלהן, ללדת כול שנה ילד, לשבת מאחורי פרגוד בעזרת הנשים ולכסות את שיער ראשן, למלמל בשעת נסיעה באוטובוס או ברכבת, מראשיתה ועד סופה, פרקי תהילים ולהישמע בצורה עיוורת לקול הרב או הרבי, החכם או המקובל. ולבעל, כמובן.

מעולם לא הייתי ולא רציתי להיות “האישה הקטנה” (כינוי שלא מצחיק, גם בהומור הקישוני המהולל), איש לא שר לי על ידי הענוגה, איש לא אמר לי: תהיי יפה ותשתקי, אבל התאמתי את עצמי למוסכמות, למה שציפו בחברה הישראלית של שנות השישים והשבעים של המאה הקודמת מאישה נשואה ומאישה בכלל. אולי לא הייתי פמיניסטית מוצהרת, רדיקלית, לוחמת, גם משום שלא רציתי לעורר את התנגדות הגברים במסגרת עבודתי כעיתונאית. עכשיו אני כבר מסוגלת להודות בכך, אבל אז השליתי את עצמי, שאני משפיעה על פי דרכי, בכתיבה. כיום אני יודעת, ששום כתיבה עיתונאית אינה משנה דפוסי התנהגות, אפליה, אלימות נגד נשים. דרושה מלחמה עיקשת בדרכים פוליטיות ומשפטיות, ודרוש אומץ לעורר את כול הנוגדנים של שומרי מוסכמות העבר, גברים ונשים, חילוניים ודתיים כאחד. גם אם משרתות עתה חיילות בחילות קרביים והסופרות הן המובילות ברשימות רבי המכר, במשך מחצית המאה האחרונה לא חל שינוי מהפכני לא במעמדן של הנשים ובמידת השפעתן ולא ביחס הגברים אליהן או ביחס הנשים אל עצמן.

איני רואה את עצמי מוסמכת, בצל כישלונותיי, לתת עצות בענייני זוגיות, אבל דבר אחד הייתי ממליצה לכל כלה, צעירה וצעירה פחות: לעולם לא לוותר על עבודתה המקצועית, גם בשנות ההתלהבות האימהית הראשונות, וגם אם די במשכורת הבעל לפרנס את המשפחה כולה. מי שמתנתקת ממקצועה לחלוטין, תתקשה לחזור אליו כעבור שנים. כיום, בעידן המחשבים והאינטרנט, אפשר ללמוד ולעבוד, במשרה חלקית לפחות, גם מן הבית, כאם לילדים קטנים. לעולם לא ניתן לחזות מה טומן בחובו העתיד: אישה חייבת לדעת בכל עת איך, במקרה הצורך, תפרנס את עצמה ואת ילדיה. זאת ועוד: כאשר הבעל שקוע בעבודתו, וכל מה שאשתו יכולה לעשות עם שובו לעת ערב, זה לספר לו על בעיותיה במשק הבית, לדווח על מחלות ילדים, על שיחות עם חברות ועל ויכוח עם שכנים, נוצר פער שקשה לגבור עליו בעתיד. כמעט בלתי נמנע, שגם הבעל האוהב, האב המסור ביותר, ירגיש במידת מה רגש עליונות כלפי אשתו הדואגת למשק הבית, התלויה בו לחלוטין מבחינה כספית.

נכון, עבודה וגידול ילדים בעת ובעונה אחת הן שתי משימות שלא פשוט לאחד אותן, והרעיה והאם העובדת נשארת תמיד בתחושה של חוסר שלמות במעשיה, לכאן ולכאן. לעתים קשה לשאת בעול הכפול, אבל כדאי לגבור על אותן עשר שנים של מאמץ מוגבר, של עייפות, של ריצה אחרי הזמן, כי החיים בימינו, עם קצת מזל, ארוכים. המצב הכלכלי משתנה, הילדים גדלים, הבית מתרוקן, בעלים עוזבים, אסונות קורים: מקצוע הוא משען לכל צרה שלא תבוא, ומקצוע שיש בו סיפוק הוא מסעד איתן למדי.

הנישואים בדור האימהות והסבות שלנו החזיקו מעמד לאורך שנים לא רק בזכות האהבה וההערכה ההדדית שבין בני הזוג, אלא בראש ובראשונה מפני שלנשים לא הייתה ברירה אלא לעצום עיניים ולהבליג, כי תלותן הכלכלית בבעל הייתה מוחלטת. לא נתקלתי בילדותי באלימות במשפחה מימיי, אני לא יכולה לתאר לעצמי גבר כלשהו מעז להרים יד עליי, אבל דבר אחד ברור לי: הידיעה שאישה יכולה לפרנס את עצמה, תוסיף לה כוח להינתק עם סימן האלימות הראשון. בעל ואב שמכה פעם, יכה שוב.

הדוגמה המובהקת לאישה מנהיגה בשנות החמישים והשישים, לא רק בישראל, אלא בעולם כולו, הייתה גולדה מאיר. אבל אני לא רציתי מעולם להיות דומה לה, לא רק מפני שנרתעתי מפעילות פוליטית ולא הייתי עשויה מחומר של מנהיגות, אלא משום שהיא אף פעם לא הייתה האידאל שלי. אולי מפני שהכרתי אותה כאשר כבר הייתה בעיניי מבוגרת למדי, כבר שבויה בדמות האישה החזקה, נושאת הדגל. דווקא התצלומים מנעוריה והרכילות על פרשיות האהבה שלה שנשמעה בין כותלי מערכת דבר, העידו על עבר צבעוני הרבה יותר. לבי היה שייך למארי קירי, אף שמחקרה סלל את הדרך אל פצצת האטום.

והנה, כאשר השתנה לטובה מעמדה של האישה בחברה הישראלית בשטח הקידום המקצועי, באה הנסיגה הנוראה מבחינת התייחסות האישה לעצמה ולגופה: ההתמכרות לדמות האישה כפי שהיא מוצגת בפרסומות, בערוץ האופנה – רזה, בעלת רגליים ארוכות דקות, מציגה את שדיה הקטנים לראווה תחת בדים שקופים, לעתים נערית, בעלת שיער קצר או קוצים אדומים, עגיל באף, כמעט וירטואלית. אני שומעת את הילדות הישראליות, הים־תיכוניות, מדברות על דיאטה, מוטרדות מגזרתן כבר מגיל עשר, שונאות את עצמן בשל ירכיים רחבות מדי או קומה נמוכה מדי, מתכננות ניתוחים פלסטיים כשיתאפשר להן, כדי למצוא חן בעיני עצמן. בעיניי זו שיבה למאה השמונה עשרה, כאשר הנשיות הענוגה, אך המגרה (בתוספת נדוניה נדיבה), הייתה מרכולתן היחידה. מי כמוני יודע, שדרוש זמן עד שאדם, גבר או אישה, לומד לקבל את עצמו: גם אני חלמתי כנערה על ניתוח אף, לפעמים שמתי פיסת נייר על תצלום של צדודית פניי, כדי לבדוק איך הייתי נראית כבעלת אף ישר, גם אני הייתי מודעת לירכיים השמנות שלי, אך לא עד כדי אובססיה, אולי גם בגלל ימי הפורענויות שבהם נתגמדו ונעלמו צרות כעין אלו.

כיום יכולה להיות כוכבת־על גם מי שלא ניחנה באותו יופי קלאסי, בפנים המעוצבים לתפארת שהיו דרושים בראשית הקולנוע, והיא בעלת אף בולט או קומה נמוכה או גוף עגלגל. רוב המקצועות דורשים ידע ומיומנות ויצירתיות ולא בגדים שמידתם 38 או 40, אולם מרבית נערות ישראל רואות את עצמן בראי תעשיית האופנה והקוסמטיקה, ולא אוהבות את דמותן הנשקפת ממנו. פועלים כאן שני זרמים מנוגדים: השאיפה והיכולת לרכוש ידע מקצועי, להתקדם, למצות את מלוא יכולתן, מצד אחד, והשעבוד לתכתיב תעשיית הנשיות המדומה, מן הצד האחר. שחרור האישה מתחיל בתוכה.

*

אם פמיניזם, אז פמיניזם הפונה אל העתיד, אל השוויון המלא, לא פמיניזם המתבשל בעוולות העבר. הדבר יפה לכל המקופחים המקצועיים, הניזונים מעוול, אמיתי או מדומה, מלפני דור ודורותיים, מאותו עוול אגדי מצד “האליטות האשכנזיות” אחרי קום המדינה. את האליטות האלה אני מחפשת בזיכרוני לשווא בין כול אותן משפחות העובדים המתפרנסות בקושי, חיות בדירה משותפת לשתי משפחות או בדירת שני חדרים – למשפחה בעלת ילדים “עשירה” – עם ארגז הקרח והפתילייה, שחופשה של שבוע בכפר גלעדי הייתה פסגת מאווייהן. כול ההורים השכולים, האלמנות, היתומים של מלחמת העצמאות, כול חברי הקיבוצים בצריפים, אכולי יתושים, האם אלה הברונים השודדים של ארץ ישראל?

כמה זמן אפשר לחיות בתחושות קיפוח? האם ניצולי השואה, שמספר הלוחמים מקרבם במלחמת העצמאות היה גדול יותר משל ילידי הארץ, ומספר הנופלים ביניהם היה כמעט זהה, גם הם בגדר “אליטות אשכנזיות?” יוצאי פולין, עולי רומניה, עדות המזרח, יקים, עיראקים, רוסים, אתיופים, למי לא היה קשה בשנות העלייה הראשונות? מי לא סבל? כמה שנים אפשר לטפח רגשי אפליה שהייתה וגם לא הייתה, במקום לדאוג לעתיד טוב יותר של הילדים באמצעות לימוד מקצוע שיפרנס אותם?

הבכיינות הנצחית – אם מצד סופר בעל שם, החי לו בנחת, או מרצה באוניברסיטה בלי דאגות פרנסה, ואם מצד פוליטיקאים בחליפות גוצ’י – מקוממת, צבועה, לא פרודוקטיבית, ילדותית, לעתים פתטית. כמו אותה הזקנה, שהפריעה להצגת תאטרון באנחות כבדות “אוי, כמה קר לי!” ואחרי שהופנו אליה הזרקורים כדי שתתחמם ותשתוק, המשיכה להיאנח: “אוי, כמה שהיה לי קר!” אתה מסודר, יונק ישר מעטיני המדינה, משמין, מתפנק, עורך חתונות ובר מצוות גרנדיוזיות, ועדיין זועק: אבל היה קיפוח! איך אפשר להזדקן ועדיין לשייך כול כישלון אישי לאחרים, אי שם בילדות רחוקה, למה שהיה לפני חמישים שנה? אין דבר הרסני יותר מרחמים עצמיים ורחמים עצמיים מגדריים, משפחתיים או שבטיים על אחת כמה וכמה. ניחא, על נהרות בבל ישבנו ובכינו בזכרנו את ציון, אבל בציון ישבנו ובכינו וקיטרנו ומיררנו וריחמנו על עצמנו גם בדור השלישי והרביעי?

נטפלו לכמה שכונות כסמל לאותן “אליטות אשכנזיות” הנוראות, ורחביה היא אחת מהן. הרי את רחביה ייסדו תושבי ירושלים מן המעמד הבינוני, שחיפשו תנאי מגורים שקטים יותר בבתים משפחתיים מוקפים גינה, בדיוק לפי האידאל העכשווי של כול זוג ישראלי צעיר מצוי, בלי הבדל מוצא. רופאים, מרצים באוניברסיטה, עורכי דין, פקידי המוסדות הלאומיים ממוצא גרמני, רוסי, אנגלי, ספרדי, לא עשירים גדולים, לא כרישי השוק השחור, לא מבריחים, לא סרסורים, לא מלווים בריבית. הם לא בנו וילות תלת־מפלסיות כמו הנובו־רישים בני ימינו, אלא בתים בני שלושה־ארבעה חדרים קטנים, עם חדר אמבטיה אחד. כיום, שום מקופח מדופלם לא היה מסתפק בכך.

ואולי הכוונה ל“אליטות האשכנזיות” של פועלי סולל בונה, הרופאים והאחיות של קופת חולים, עובדי המשביר, אנשי ההתיישבות העובדת, בעלי התעשייה, שהכינו את התשתית החיוניות ביותר, לא מספקת ואף על פי כן תשתית, לקליטת העלייה ההמונית, הלקויה, הקשה, ואף על פי כן קליטה, שבלעדיה יכלו יהודי עיראק, לוב, איראן, מרוקו ואלג’יר לחיות עד היום בעושר ובאושר תחת שלטונם של סאדאת, קאדאפי, חומייני ושאר המשטרים הדמוקרטיים לתפארת.

ביורוקרטיה, אטימות, רשעות, צרות אופקים אינן מכירות בהבדלי מוצא, כפי שכל מי שבא במגע עם הפקידות במוסדות הממשלה וברשויות המקומיות יכול להעיד. גסות, אנוכיות, חוסר התחשבות בזולת, שטחיות, רדיפת בצע אינם שייכים למוצא. מימיי לא הרגשתי שחלקי עם איזו אליטה אשכנזית, אבל מוטב להשתייך אליה מאשר לייחס כול כישלון, כול אכזבה, כול מהלומת חיים לקיפוח.

הבונדים ממוצא ספרדי, אולי זה יעזור לי כאשר יתחילו ההוצאות להורג.

כדי שהאדם הלא־טורף לא ייטרף, כדי שהאדם הנרתע ממלחמות יוכל לעמוד במאבק הבלתי פוסק הנקרא חיים, דרושות לו גומחה משלו בעבודה ומאורה משלו לחיים. את גומחת העבודה גידרתי לי בכתיבת מדור אישי, שקשה היה לעורכים להתערב בו, ואת המאורה מצאתי ברחוב רוקח ברמת גן.

זו הייתה אהבה ממבט ראשון: בימי חיפושי דירה משלי, בעת הדכדוך הנפשי שקדם לגירושים מבעל שהייתי נשואה לו עשרים ושבע שנה, הלכתי לטייל בפארק הירקון באחת השבתות של אביב 1981 כדי לעודד את רוחי. פתאום, בשעת הליכה על המדשאות, ראיתי בית מזדקר בין צמרות העצים, שנראה כאילו בנוי בתוך שטח הפארק עצמו. ידעתי: כאן אני רוצה לגור. הלכתי לכיוון הבית ומצאתי אותו: אמנם מחוץ לפארק, אך ממש על שפת מימי זרוע הירקון הדלוחים, עדיין בבנייתו, ושלט גדול של תיווך אנגלו סכסון, רמת גן, מתנוסס עליו.

למחרת התקשרתי לשם. אלי מוסרי, מנהל הסניף, פגש אותי בין הפיגומים. עלינו במדרגות, כול חלונות הבית השקיפו אל הפארק, אל הגינות, אל האופק. לא היו בו דירות בנות שלושה חדרים, כמו שחיפשתי לפי יכולתי הכספית; ארבעה חדרים היו המינימום. המחיר: מאה אלף דולר. על כול קומה תוספת של 1500 דולר. בלעתי את הרוק ואת הצער: אין לי.

המשכתי לחפש דירה בת שלושה חדרים, מיד שנייה, ונתקפתי דיכאון: אני לא רוצה לראות מחלונות ביתי גברים בגופייה מפצחים גרעינים, ומצבורי גרוטאות על מרפסות ממול. חזרתי אל אלי מוסרי: קחי משכנתא, עשי חובות, תראי שתברכי אותי. היו חסרות לי, נדמה לי, מיליון לירות דאז רק לקניית הדירה, שלא לדבר על סידורים פנימיים, ציוד מטבח וריהוט. הרשיתי לעצמי לעלות עד לקומה חמישית, למען הנוף. התחלתי לחפש מימון.

כיום, בימים של שפע פרסומות, הבטחות והצעות מטעם בנקים וחברות למשכנתאות, המיועדות לפתות את רוכשי הדירות, רק שיבואו וייקחו משכנתא, נשמעים הדברים כמו סיפור מימי הביניים: אבל אז, בשנת 1981, היה אדם המבקש משכנתא לדירה זקוק לחמישה ערבים, ולא זו בלבד אלא הערבים היו חייבים להיות מתחת לגיל חמישים, כנראה מתוך הנחה, שמעל לגיל זה המוות כבר אורב בפתח. כול חבריי שהיו נכונים לשמש לי ערבים, עברו את גיל הזקנה המופלג של חמישים שנה. לא היה לי ולו ערב אחד. לקחתי הלוואות מבנקים, מכרתי תמונות, בגיל חמישים ושמונה נכנסתי לחובות שהעיקו עליי בלילות: קניתי את הדירה. החובות נפרעו מזמן, נותרו תחושת השייכות ושמץ של גאווה על שהעזתי, בניגוד לאופי שלי, ללכת בעקבות אהבה ממבט ראשון.

למעלה מעשרים שנה ושום יום של חרטה, גם כאשר מול החלונות עדיין השתרעו שטחים זנוחים במקום מדשאות, גם כאשר בנות הדיירים בשכירות שמעליי התאמנו בריקודי סטפס, גם כאשר אין חודש בלי שיפוץ באחת מארבעים הדירות, עם מקדחות ופטישים: הך, פטיש, עלה וצנח, היישר אל השראתי המתנדפת. דיירים רבים התחלפו במרוצת הזמן, דייר בא ודייר הולך, אבל השלכת הפסולת מחוץ למכלים, הזלזול ברכוש הכלל, נשארים לעד. כול מביני דבר בתרבות הדיור הישראלית אומרים לי, שהבית שלנו עוד זהב לעומת הנעשה ברוב הבתים המשותפים: עובדה, שבתשלום שיפוץ הבית הכללי, ההכרחי בגיל עשרים, לא היו משתמטים ולא נוצרו סכסוכים משפטיים.

עשרים שנה שלא שיניתי כתובת. זה המקום הראשון שאני חיה בו שנים רבות כול כך, שהוא באמת ביתי שלי. אולי זה לא בריא כלל להתקשר לקירות בטון, הקורסים ברעידת אדמה בתוך שניות, לא לשאוף למשהו אחר, להיות מרוצה כול כך עם מה שיש, לרבות האריחים המנומרים בסגנון ימים עברו, שכל הדיירים החליפו מזמן לאריחי גרניט או לשיש עכשוויים. אולי זה גם לא בריא לחיות שנים רבות כול כך לבדי, כי אז כול אורח או אורחת שנוטים ללון, אף אם הוזמנו, אף אם חברתם רצויה, הם גם בגדר מטרד, מפרים את הסדר היומי, מאיימים על הפרטיות המקודשת. התחפרתי במאורה שלי עמוק מדי.

בית משותף כזה בן ארבעים דיירים לא נח אף פעם: בחשכה דולק תמיד אור באחד החלונות, ראשוני הקמים – המבוגרים, האימהות לילדים הקטנים ובעלי הכלבים – נתקלים לעתים באחרוני החוזרים מבין הצעירים, הרווקים, הבליינים. מכוניות יוצאות, מכוניות חוזרות, אזעקה משתחררת, מוזיקת רוק בוקעת מהפארק, מזגנים מזמזמים, דלתות נטרקות, כיסאות נגררים על רצפה, נוער מתכנס למפגש לילי על מדשאה מול הבית, בכל שעות היום והלילה מישהו ער.

ריחות הבית המוכרים: ריח של קצף גילוח ושתן כלבים במעלית השכם בבוקר; ריח של שקיות אשפה נוטפות ובושם נשי מתקתק מעט מאוחר יותר; אבקות כביסה ומרככים שמפיצים ניחוח ניקיון ולבנדר; ריח של מרק עוף, צלי בקר, רוטב עגבניות, שנכנס דרך מרפסת המטבח; ריח של טוסט, לפעמים חרוך, בשבת לפני הצהריים; ריח של סיגריה ושל זיעת פועלי שיפוץ בימי חול. ימים מעטים בשנה, זמן קצר מדי, בחודש מארס, נודף ריח פריחת עצי הדר מגינות הסביבה; בקיץ ריח של דשא מכוסח מתייבש בשמש מתחת לחלונות הבית; בראשית החורף ריח אדמה ספוגה לחות אחרי הגשם; ריחות של מנגל בשבתות וחגים.

ריחות הבית מוכרים לי היטב, אך את שמות הדיירים, אף לאחר שנים של מגורים משותפים, אני כמעט לא מכירה, חוץ משלושה, ארבעה. רובם הגדול מעולם לא ביקרו בדירתי ואני לא ביקרתי בדירתם. נפגשים באספות דיירים אחת לכמה חודשים בכניסה לבית. כול אחד מביא את הכיסא שלו. אני לא יודעת מה מקצועם, מה תחביביהם (חוץ מטניס, כי אז רואים אותם השכם בבוקר יוצאים מצוידים במחבט אל המועדון הקרוב), איפה נולדו, מתי עלו ומה מעיק עליהם. אפילו הדיירים באותה הקומה: בוקר טוב, שלום, שנה טובה וזהו. עצם המחשבה שמישהי עלולה ליפול עליי בשעות הכתיבה של הבוקר, מנעה אותי מליצור קשרי שכנות של ישיבה על כוס קפה וקצת רכילות. וכיום, כך נדמה לי, בשל החילופים התמידיים בדרך אל חלום המשפחה הישראלית – בית צמוד קרקע עם גינה – אני המבוגרת מבין דיירי הבית, ואיש אפילו לא ינסה לחפש אצלי אוזן קשבת.

אני מזהה אותם רק לפי חולשותיהם: את המשפחה שנוהגת להשאיר שניים־שלושה זוגות של נעלי ספורט מכוסות בוץ ליד דלת דירתם, יום, יומיים, שלושה ימים, ואני לא יודעת אם להתפעל מהאמון שלהם בבני אדם או מיכולתם לצפצף על מה שחושבים השכנים; את בעל הטויוטה שעם שובו הביתה בצהרי היום מתעכב במגרש החנייה, פותח את דלת המכונית, שממנה בוקעים צלילי רדיו בקולי קולות, עד שברגע הראשון נדמה לי שהמשטרה קוראת לאזרחים ברמקול להישאר בביתם מחמת חפץ חשוד. אך לא, זה רק השכן שומע את התכניות שיש לו עניין בהן בתוך המכונית, השד יודע מאיזו סיבה. הרי לא יעלה על הדעת שאשתו מונעת ממנו האזנה לרדיו – העיסוק הלא־מזיק ביותר של גברים בביתם.

זוגות ישראליים משקיעים הרבה מחשבה, זמן וכסף בעיצוב הדירה, בריהוט, בתכנון, בציוד המטבח, גם מתוך צורך נפשי בקן מוגן משלהם, גם כדי להגשים חלומות, גם כדי להקדים חברים או, לפחות, לא לפגר אחריהם. הבית הוא מאורה, מצודה, טירה. לא רק לישראלים. גם לפלשתינאים. לכן לפעמים קשה לי להביט על בתים הרוסים בדחפור יותר מאשר על גוויות מכוסות דגל אש"ף נישאות ברחובות הערים.

אולי תורת הגומחה יפה רק לבעלי חיים מתחפרים כמוני. אולי לא רצוי כלל לאהוב את הבית, להיות קשור אליו עד כדי כך, שחופשה של יותר משבועיים כבר מעוררת געגועים, שלא לדבר על הדאגה לעציצים, שמתנדבים משקים אותם בהעדרי במידה יתרה, מרוב מסירות. אולי מוטב להיות קל תנועה, נייד, לגלות עולמות חדשים, בלי כבלים לקירות ולחפצים, לא להשקיע בהם אלא במסעות על פני עולם. הטוב באהבה למקום אחד, שאפשר תמיד להתגעגע: בבית – למרחקים, במרחקים – לבית.

שלושים שנה לא ביקרתי בספרד, את ואנקובר רציתי לראות מאז ימי נעוריי, ברוסיה עוד לא הייתי בכלל. במקום לשלם עבור נסיעות אני משלמת שלוש שנים עבור שיפוץ הבית, בשביל תוספת חדר לכל דייריו, שאני לא זקוקה לו כלל, ועתה נראית באופק שנת תשלומים נוספת בגלל החלפת המעליות. בית הוא עבדות נצחית, בעיקר בישראל, שמקובלת בה הבעלות על דירה, ואין בה אפשרות לחיות בדירה שכורה לפי חוזה לטווח ארוך. אילו האמנתי, שאבות המדינה ראו את הנולד או פעלו לפי תכנית לדורות, הייתי אומרת, שזאת הייתה מדיניות מכוונת. בעלות על דירה, על בית, והמשכנתא הצמודה אליהם קושרות את האנשים בעבותות. לא רק הנכסים דלא ניידי, אלא גם היושבים בתוכם אינם ניידים.

*

אחת הדרכים הטובות להקטין את ממדי היקום לממדי האדם היא לבחור, מתוך שפע עצום של אפשרויות, עיסוק אחד, תחביב אחד, ולהיצמד אליו, למצוא מאחוריו מקלט ומגן. פעם קראו להם משוגעים לדבר אחד, אבל השנים הוכיחו, ששיגעונם לא היה שיגעון כלל, אלא שהם הקדימו את זמנם. בראשית עבודתי כעיתונאית בחיפה נתקלתי בהם לעתים קרובות. למעשה לא נתקלתי בהם, אלא חיפשתי אותם, כי הם סיפקו לי חומר כתיבה לפי טעמי ויכולתי. אנשי רנסאנס, גאונים גם במדעי הטבע, גם במדעי הרוח, גם באמנות, הטילו עליי יראת כבוד משתקת. משוגעים לדבר אחד התאימו בדיוק ליכולתי:

פנחס כהן, אבי המכון הבוטני והמכון הזואולוגי בחיפה, החולק עם אוספו שני חדרים צנועים על הר הכרמל; עורך הדין ישראל עמיקם, שנלחם שנים בימי המנדט הבריטי על זכות בני היישוב היהודי לשלוח מברקים באותיות עבריות; ד“ר רודולפינה מנצל ובעלה בקרית מוצקין, חלוצי הגידול של כלבי נחייה לעיוורים בארץ; ד”ר בן זאב שרצה לגייר את כול השבטים האבודים; דוד בן שלום המכונה הונזו, אבי הבובטרון, שהחליף תופרות בתורנות שבת בקיבוצו גבעת חיים מאוחד תמורת תפירת בגדים לבובות שלו, והקדיש כתשע מאות שעות עבודה להכנת כול הצגה חדשה; ד"ר פאול רייך מברלין, שהוא ואוספו של 15,000 פרפרים, מהם מאה שנשאו את שמו, מצאו מקלט בקיבוץ גליל ים. לכולם היה חזון, כולם קיוו וחלמו, כולם מצאו עולם ומלואו בחלקתם הקטנה, בנושא שהחליטו להקדיש לו את חייהם.

היו אספני אמנות כמו אהרון לינאל, זפת גגות לפרנסתו, שבשני חדרי דירתו בחיפה החזיק אוסף גראפיקה של ציירים אירופיים, ביניהם לסר אורי, ליברמן, קוקושקה; מנחם פוגלסון, פקיד ממשלתי, שאוספו, ובו בין השאר מאתיים יצירות של הרמן שטרוק, דחוס בשני חדרי מגורים, היה יכול, לפי דבריו, למלא עשרה אולמות; משה בן דוד, פקיד בוועד הר הכרמל, בעל אוסף יצירות ציירים ישראליים. שלושתם מחפשים מציאות, שלושתם, לדאבון לב רעיותיהם, מקדישים כול פרוטה שאינה משועבדת להוצאות הקיום הבסיסי, למען הרחבת אוספם, חולמים על דירות גדולות עם הרבה קירות. אינני יודעת מה קרה להם, מה עלה בגורל כול האוספים, אבל בחייהם הצליחו לפרוש כנפיים, להשתחרר מצורכי הקיום החונקים.

אשרי האנשים שהתברגו על מיומנות אחת: תיקון תיבות נגינה או שיפוץ מסגרות עתיקות, אריגת שטיחי קיר או סידור ארונות בדירות אחרים, חנות סיגרים או מספרה לכלבים, ייצור גבינות עובש או טעימת יין. אולי אי אפשר להתעשר מזה, אבל אפשר לשקוע בעשייה, אפשר לצבור ביטחון עצמי בידיעה: בתחום הקטן הזה אני רב־אמן. אני הכתובת. כאן חלקתי המזערית: בתרגום מצ’כית, בתולדות גטו טרזין, בהרהורים בכתב.

יכול להיות, שלא התבגרתי מעולם.

בפרק השני של רישומים מן המחתרת לדוסטוייבסקי מגלה הרושם חסר השם, לפני צאתו לסעודה כאורח בלתי קרוא, כתם צהוב על מכנסיו, שמערער את ביטחונו הרעוע בלאו הכי. כמה הבנתי לרוחו, אני, מלכת הכתמים, תמיד ברגע קריטי, במקום בולט לעין או, לפחות, נראה בולט לעין דיו, כדי להוציא אותי משיווי המשקל המתנדנד.

אכן, כתם קטן אפשר להסיר בנקל, בעוד מועד, כול ספר לכלכלת בית, כול אנציקלופדיה לבית כוללים גם מדריך להסרת כתמים. הדחף הראשוני הוא להוציא את בקבוק הבנזין השמור דרך קבע בביתו של כול מכתים כרוני, לטבול בו חתיכת צמר גפן, להעבירה על הכתם ולפזר עליו אבקת טלק, כנדרש, כדי למנוע יצירת עיגול הגדול מהכתם עצמו. כנראה הכתם לא קרא את המדריך. לא רק שהוא נשאר, אלא מתווסף לו גם אותו עיגול בהיר, שהטלק היה אמור למנוע אותו. כתם קטן דומה לאבן קטנה שמושלכת למים: העיגולים סביבה הולכים וגדלים ומתרבים.

אם הכתם במקום נוח מבחינה אסטרטגית, אפשר לנסות ולכסות אותו בצעיף משי גדול, גולש בצורה אלגנטית מן הכתפיים על פני החזה. לפעמים אין מנוס, אלא להחליף את המכנסים המוכתמים באחרים בתקווה, שלפחות על אלה אין כתם. איך שלא יהיה, הנחת מן האירוע כבר מוטלת בספק.

יש כתמים בעלי זהות מוגדרת: כתם שחור שהותירו גלגלי מזוודת היד על המכנסיים הצהובים, בשעה שהרמתי אותה אל מדף המזוודות ברכבת; כתם בז' בהיר על החולצה מנוזל האיפור שנטף עליה כשמיהרתי להתאפר, כתם חום כהה שומני על הווסט האפור, זכר לרוטב הבשר שהכנתי לסעודת החג; כתם ורוד מיין אדום על מפת השולחן החגיגית; כתם לבן, כנראה מאקונומיקה, על מכנסי הג’ינס הכחולים: גוני הכתמים בגוני טבלת צבעים של צייר. ג’קסון פולוק היה יכול ללמוד אצלי פרק באמנות הכתמים.

כל תענוגות האדם מלווים בכתמים: שתייה, אכילה, מין. אמנם מריה הקדושה יכלה להרות ללא רבב (בגרמנית אומרים במפורש die unbefleckte Empfängnis, היריון ללא כתם), אבל מה לעשות, אצל בני תמותה רגילים זה לא הולך בלי כתמים. שלא לדבר על לידה. מכתם לידה עד כתמי זקנה, חיי האדם הם מצעד כתמים אחד גדול.

ובכן, להלכה מצויה לכל כתם גם תרופה, אם משתמשים בה מיד, ברגע לידתו: מים חמים, מים קרים, מלח, סבון, טרפנטין, בנזין, אלכוהול, אקונומיקה. הצרה רק, שכל עזרת הכתמים הראשונה היא לא בהישג יד בעת קבלת הפנים לבר המצווה של הנכד או בשעת הארוחה החגיגית לכבוד ביקור שר המשפטים הצ’כי בישראל. ואף אם היה מחזיק אותה בתיק לידו, הדבר האחרון שבו מעוניין המוכתם הוא לעורר תשומת לב כללית על ידי שפשוף עצבני מסביב לרוכסן המכנסיים.

קיימים תכשירים להסרת כתמים למיניהם, מבדי ריפוד, משטיחים, מכביסה, מבגדים, ואם קוראים את הוראות היצרן בתשומת לב ומדברים יפה אל התכשיר, הוא אכן עשוי להסיר את הכתם שבתחום סמכותו, אלא אם הוא לא מתוכנת דווקא לחומר שהוליד אותו. גם ניקוי יבש עשוי לעזור, אבל גם שם מעדיפים בגדים ללא רבב, כלומר מלוכלכים רק באופן כללי, גם שם בודקים כול פריט בשעת קבלתו ומתנערים מראש מכל התחייבות להסרת הכתם שנתגלה להם. כול אחד עושה כתמים ואף אחד לא אוהב להתעסק אתם. כתם על המצפון טרדני במיוחד: חוץ מתא הווידוי של הכנסייה הקתולית לא קיים תכשיר מוסמך להסרתו.

הניסיון אומר: רצוי לסלק כתמים, כמו ג’וקים ועסקנים פוליטיים טרדניים, כול עוד הם קטנים ומעטים. כתם חלודה קטן במכונית עלול לכרסם בכל גופה; כתם עובש קטן על כתונת חג לבנה עלול להפוך אותה עם הזמן למנומרת; כתם לחות חום קטן באנציקלופדיה יודאיקה לא נשאר לאורך זמן לבדו; כתם כהה קטן על הגב עלול להצביע על מלנומה; כתם חום־אפור על עלה הבגוניה עלול לבשר את מותה בריקבון. כתמי שמש הם בדרך כלל אות המבשר צרות גלובליות.

קיימת גם תופעת אלרגיה לכתמים, שנפוצה בעיקר בין עקרות בית שאפתניות ורווקים זקנים מכורים לסדר, שעומדים במצב הכן שמא תטפטף מספל האורח טיפת קפה על לוח השולחן המבהיק או פירורי עוגייה שמנונית ינשרו על השטיח הבהיר. התרופה היחידה למחלה זו הם נכדים לעקרת הבית וכלב צעיר לרווק הזקן, כי הם באים בעסקת חבילה: שמחה וכתמים.

הכול עניין של אופנה: היו זמנים שגם קרע או תפר פרום בבגד, כפתור חולצה שנשר, כתפיית חזייה שהתרופפה היו בגדר סיוט, אם הם לא נתגלו בעוד מועד, לפני ההופעה בפרהסיה. כיום מוכרים מכנסי ג’ינס עם חורים בברכיים ושוליים פרומים מן המוכן, כדי לחסוך את זמן ההתבלות; גם אצל עיתונאיות המדווחות מדשא הבית הלבן או מכנסיית וסטמינסטר מציצה לפעמים כתפיית חזייה שהשתחררה, ואלילי הרוק משאירים בכוונה את רוכסן המכנסיים פתוח במקצת, כי זה סקסי. כפתורי החולצה פתוחים אצל החתיכות מתוך עיקרון, כי החולצה שקופה בלאו הכי. בקיצור, פגם בלבוש, שבעבר היה עלול להביא לנפילתו של שר ממשלה או לשערורייה ציבורית, הוא כיום פרי תכנון.

אולי גם לכתמים צפוי עתיד מזהיר. את המדים הצבעוניים בכחול, לבן, אדום של צבאות המלכים בעבר, החליפו מדים מנומרים בכתמי הסוואה; כתמים שחורים על רקע לבן הם שיא האופנה אצל כלבי הקולנוע וגלן קלוז; צבעי חולצות הבטיק מהמזרח הרחוק מתפשטים עם הכביסה, לעתים אל מעבר לדוגמאות, לכתמים חסרי צורה. יש ניצנים ראשונים המעידים שכתמים עשויים להיות באופנה ביום מן הימים. אבל אני כבר לא אדע ליהנות ממנה, כול כך עמוק טבועה בי טראומת הכתמים מאז ימי הילדות: שוב יש לך כתם על חצאית הקפלים הכחולה? אני נושאת את כתם ילדת הכתמים כול החיים.

אגב, מה מסיר כתם שפתון מצווארון חולצת משי?

*

אם יש משהו גרוע מכתם בקדמת החולצה החגיגית, רבע שעה לפני קבלת הפנים, הרי זו שן קדמית שבורה ערב הרצאה בפני סטודנטים מגרמניה (או בכל עיתוי אחר).

רוב הצרות באות על האדם מתוך כוונות טובות. אילו אכלתי עוגת שחיתות עם שלוש שכבות של קרם קצפת, לא היה קורה דבר, השיניים היו שוקעות בה כמו מגף בשלג בתולי. אבל מכיוון שזו הייתה עוגיית סומסום בריאותית, שבה נגסתי בלי לנחש שהיא קשה כמו פלדה מגולוונת, נתקעה בה השן ללא תקנה ונשברה לשני חצאים. קשה לתאר, כיצד שן קדמית שבורה יכולה להפוך אישה מבוגרת, אך במצב תקין, פחות או יותר, בתוך כמה שניות לאחת המכשפות ממקבת.

יום שישי בערב, למחרת בבוקר מתקיימת ההרצאה. אי אפשר לפנות למוקד חירום, כי לא מדובר במקרה חירום רפואי, אלא חירום אסתטי. זאת ועוד: לא יעלה על הדעת שאפקיד את עצמי בידי רופא שיניים אלמוני, שאת טיבו אני לא מכירה. הרי קרוב לארבעים שנה אני שוכבת לי בכיסא הטיפולים של ד“ר ישראל שפרלינג, שמכיר כול שן שלי כאילו הייתה שלו, וצילומי חלל הפה שלי שמורים אצלו למזכרת נצח. אני אבגוד בו עם אחר? לעולם לא. אפילו בעת שהות של חודשיים בקליפורניה ביקשתי מרופא השיניים האמריקני בשעת כאבים רק פתרון ארעי עד שאוכל לחזור לזרועותיו של ד”ר שפרלינג. אבל להזעיק אותו בליל שישי מביתו בגלל שטות שכזאת, כשלא כואב לי מאומה, לא הייתי מעזה.

דרוש פתרון יצירתי. צריך להדביק את החלק השבור למקומו, לפחות זמנית. דבק מגע מריח לי רעיל מדי והשד יודע אם יהיה אפשר להפריד שוב בין שני החלקים לצורכי טיפול, דבק נגרים כנ"ל, נשאר רק דבק הציפורניים של בתי. הרי אפשר להניח, שמדי פעם מכניסים גם ציפורן מלאכותית לפה, ולא מתקבל על הדעת שהדבק מכיל ארסן. אם אדחה את ההדבקה עד למחרת בבוקר, לא תיתן לי לישון השאלה תידבק או לא תידבק. כאן ועתה: השן נדבקת. הללויה. בלילה אני מתעוררת כמה פעמים בבהלה ובודקת בלשון, אם לא בלעתי את חתיכת השן בשעת השינה. השבח לאל השיניים, השן המודבקת עדיין במקומה. אני מוותרת מטעמי ביטחון על ארוחת בוקר ואת התה אני שותה בקשית.

ההרצאה באוזני נגנים גרמניים צעירים על גטו טרזין עוברת ללא תקלה, תוך נגיעת לשון זהירה. ליתר ביטחון אני לא שותה מים בזמן ההרצאה, שלא כהרגלי, אלא ממשיכה בגרון ניחר. שני משפטים לפני הסוף המיוחל אני חשה כיצד מחצית השן נושרת על לשוני. רק לא פניקה. שיעול, כף יד לפה במרב הנימוס, יריקה זהירה, מחצית השן בכף ידי. מלמולים אחרונים. אנחת רווחה. ועתה לשאלות היגיון: איך ייתכן שדבר פעוט כזה, בגילי, יכביד עליי, בשעה שאני מדברת על 88,000 אסירים מובלים להשמדה? איך יכול להיות, שאין לי האומץ לספר לשומעים מה שקרה ולהרצות בשן שבורה כאילו לא קרה דבר? הרי בעיני אותם בני עשרים אני, עם השן או בלעדיה, בין כה וכה כמעט מעבר להררי החושך. היחידה, שבאמת אכפת לה אם יש לה שן שבורה או לא, זאת אני, מתוך אותה השאיפה לשמור על פאסון שגם הגיל לא יכול לה.

העולם על סף מלחמה מסוג חדש, ישראל שקועה עד הצוואר במאבק באינתיפאדה, ואני מעורערת בנפשי בגלל שן קדמית שבורה. וכאן אנחנו שוב באותו חוסר היכולת לחבר בין חיי היחיד וחיי הכלל. דבר טריוויאלי מסוגל להעסיק את מחשבותיי יותר מהלחימה וההרוגים משני הצדדים. בינתיים השן הנ"ל כבר מוגנת בכתר זמני. עכשיו מטרידה אותי שאלת המחיר של כתר הקבע.

שני צעירים נהרגו לפנות ערב בקו התפר.

לפעמים, כשהראש מתפוצץ מרוב דאגה למצב, למדינה, לעולם, אני זונחת את הכול והולכת לשטוף את המחשבות הטורדניות בבריכת שחייה. אבל גם הבריכה היא בבואת חיינו.

ראשית, מי שרוצה להימנע מפקקים במסלולי שחייה, חייב למצוא לו, כמו בנהיגה, שעת כושר. לא מוקדם בבוקר, עם פתיחת הבריכה בחמש וחצי, כי אז היא שייכת לגברים הנחרצים, הפעלתנים, הנחושים, ששוחים לפני צאתם לעבודה בדיוק כמו בזרם החיים, שחיית פרפר או חתירה, עושים גלים, אבל במקום למעוך כול מכשול בדרכם כמו בחיי היומיום הם מכים בזרועות שעירות על ימין ועל שמאל. הפסים השחורים בתחתית הבריכה, המסמנים את גבולות כול מסלול, לא מגבילים אותם, ומי שרק מעז להתקרב לטווח איבריהם הנוגחים, עושה זאת על אחריותו בלבד. גבר, יעני.

בבריכת השחייה, נוסף על הוראות השלטים שלא להכניס דברי מזון ולא לעשן, מקובלים כללי התנהגות בלתי כתובים. הכלל הראשון: לא נכנסים למסלול הזולת. כול עוד בכל אחד מחמשת מסלולי השחייה, שאצלנו, בבריכת מועדון מרגנית, מופרדים בחבלים צבעוניים, יש רק שוחה אחד, הכלל נשמר. הבעיה מתחילה כאשר כול מסלולי השחייה תפוסים. נפש כנועה כמוני שוחה במקרה כזה על קו הגבול בין שני מסלולים, מודעת לנחיתותה, ועליה לזוז הצדה כאשר בא מולה בעל מסלול מוגן. כאשר בכל מסלול שני שוחים ונדחק שלישי, הוא נתקל בעוינות מופגנת. אם באים מולו השוחים משני הצדדים בעת ובעונה אחת, הכי טוב להצטמק למינימום, להצמיד רגליים וזרועות ולתת לסכנה לעבור. טיפוסים אסרטיביים נוהגים אחרת אם כול המסלולים תפוסים: הם מזנקים למסלול לפי בחירתם, ושוחים בקו ישר מול בעל הזיכיון כמו טיל מונחה. זז הצדה מי שממצמץ ראשון, כלומר לא ממצמץ הלכה למעשה, כי הוא מרכיב משקפת, אלא מי שנכנע ראשון ועוקף. אני, לרוב. אבל יש שהזעם על הסגת הגבול עולה בי בצורה בלתי נשלטת, ואז אני ממשיכה קדימה, גם אם זה יעלה לי בחבורה כחולה. אולי גם אצליח להתנקם בבעיטה, אבל נחת השחייה כבר הלכה. מעתה זה קרב תרנגולי מים.

בסביבות שמונה בבוקר חלה הפוגה קלה, ואחריי מגיעות השומרות על הגזרה, לא סתם בבגד ים פשוט, אלא בבגד שחייה, מצוידות בבקבוק מים, לוח קַלקַל, סנפירים, שנורקל, משקפת ואביזרי שחייה אחרים. הן שוחות מספר בריכות קבוע לפי שעון־עצר, שחיית חזה, גב, פרפר, חתירה, רק ברגליים, רק זרועות. לרוב יש להן גם מסלול קבוע והן מתייחסות אליו כאל נחלתן הפרטית, השמורה רק להן. מי שמעז להיכנס למסלולן האישי לפני הופעתן, זוכה לנזיפה מצד שמאל או ימין: הרי זה המסלול של רונית, היא חייבת להגיע כול רגע. גוף המקצועניות נהדר, הפרצוף פחות, השיער נערי, קצוץ. לכל אחת תא שכור משלה לשמירת כול הציוד הדרוש, הכולל גם סלסלת פלסטיק עם תכשירי קוסמטיקה. לפני השחייה ואחריה הן מורחות את עצמן בקפידה בקרמים ובתחליבים, ומתהלכות עירומות על פני המקלחת בהפגנתיות. שיתפוצצו להן כול השמנות, הקמוטות, העקומות.

שעות לפני הצהריים בימי חול שייכות לגימלאים. הגברים בכובעי גומי, להגנה על האוזניים האטומות בפקקים; הנשים בכובע שחייה פרחוני או בכובע מצחייה, שוחות שחיית חזה כשראשן מזדקר מעל פני המים, כמו אווזים לבני מצח. הגימלאים גם אוהבים לשחות שחיית גב, כי זה בריא יותר, אבל מקצתם מאבדים את הכיוון בעת השחייה, וגומרים שני מסלולים שמאלה או ימינה מהמקום שבו התחילו, אחרי היתקלות בשוחים ישר. המנומסים ביניהם ממלמלים סליחה. אחרי כמה בריכות הם נחים בעמידה, אוחזים בשולי הבריכה, ומנהלים שיחות נועם, מאלצים את המתעקשים להמשיך בשחייה, לקצר את המסלול כדי לא לבעוט בהם. לקראת הצהריים באות שחקניות הברידג' להתרענן אחרי שעות המתח ויגע החשיבה.

בסביבות שתים עשרה וחצי מתחילה השיבה הביתה, לארוחת הצהריים, מצוות אנשים מיושבים. בין אחת לשתיים הבריכה ריקה, יחסית, אם כי יש קבועים, הבאים דווקא בשעה זו, משום שהבריכה ריקה, יחסית, ואז היא שוב מלאה, יחסית. משתיים, עם גמר לימודי בית הספר, מתחילים להגיע מורות, ילדים שמקבלים שיעורי שחייה, ומארבע בא שוב זרם העמלים לפרנסתם, מתאמני חדר הכושר, משתתפי החוג להתעמלות בשיטת פלדנקרייז, חברי החוג לקרטה, חובבי הסאונה, משחקי הטניס, אוכלי חומוס וסלטים במזנון וכל שאר הקבועים, אלה שלא מהססים להתיישב לצד המצילים המתחלפים, מכירים אותם בשמם הפרטי ומדברים אתם כשווים אל שווים. יש הלובשים בגדי ים פרחוניים ברוחב סרט הדבקה ולחלופין, יש הלובשים משהו דומה לתחתוני מתאגרפים, ובין שחייה לשחייה מסדרים עניינים בטלפון הנייד.

הכי מבוקש הוא המסלול שלאורך חבל הפלסטיק, המפריד בין חלקת השוחים והמשתכשכים לבין המסלולים האמצעיים. שני המסלולים הקיצוניים אינם נחשבים יוקרתיים, ראשית מפני שדרכם, במדרגות המתכת, נכנסים לבריכה כול אלה שלא יכולים להרשים את הצופים בזינוק אלגנטי למים, ושנית מפני שמעדיפים אותם השחיינים האטיים, חולי הקצרת ושאר בעלי המחלות הכרוניות, המשתדלים להיות קרובים לסף הבריכה, על כול צרה שלא תבוא.

האידאל שלי הוא בריכה ריקה או חצי ריקה, אפילו רבע ריקה, המעניקה לי אשליה של מרחבים פתוחים, של פרטיות. אני זוכה בה לקראת פסח ובסביבות סוכות, כאשר הבריכה הפתוחה כבר נגישה או עדיין נגישה, אבל מרבית הישראלים מבטן ומלידה מעדיפים את הבריכה המחוממת, יען כי קר להם בחוץ. רק עולי רוסיה, שרגילים למי קרח של הוולגה או האוב, ואני נשארים נאמנים לבריכה הפתוחה עד לסגירתה מחמת בוא החורף על פי לוח השנה. חודשי החורף הם הקשים, כי מספר השוחים הקבועים לא פוחת, אך נשארת לרשותם רק בריכה אחת. באחת וחצי בצהריים יש סיכוי. בחודשי החופש הגדול להפך, רק לקראת הצהריים באים כול הנערים והנערות, שהלכו לישון מאוחר וקמו מאוחר עוד יותר. לרוב הם שוחים שלוש בריכות בקצב תחרותי ואז חייבים לעשות הפסקה, כי נגמר להם האוויר.

הנה, ממש כמו בחיים, כול הזמן אני חייבת לתמרן, לחשב את צעדיי, לתכנן את מעשיי, להילחם על המסלול שלי, אף פעם אין לי ביטחון, שבחרתי בשעה הנכונה, שלידי לא יופיע איזה שוחה אלים, שאספיק לגמור את הבריכות שלי ללא היתקלות. כמה? תלוי איך סופרים. עשר בריכות הלוך ועשר בריכות חזור, עשרים לשני הכיוונים יחד. חצי שעה על השעון. מנת החובה, לא פחות ולא יותר. בלי נמנום בצל האילנות, בלי קריאת עיתון בכיסא נוח, בלי קפה הפוך במזנון, בלי שיחות חברותיות, בלי חוג קרמיקה. באתי, שחיתי, התקלחתי, הלכתי.

המחשב מחכה לי בבית.

רק לכאורה אני גרה לבדי. למעשה חיים אתי מאות דיירי משנה, צנועים ומסתפקים במועט, מקצתם משלמים בחייהם על השהות אצלי. רק את השממית אני מכירה אישית. היא ורדרדה, כמעט שקופה, מבוהלת כאשר אני מפתיעה אותה בלילה ומדליקה את האור – ונעלמת מיד. משכן הקבע שלה הוא צדה האחורי של תמונת שמן ליוסל ברגנר. הייתי יכולה לזקוף את הדבר לטעמה האמנותי המעודן של שממית הבית, לקשר הנפשי שלה אל ארבע הפומפיות המרחפות המצוירות עליה, אך הסיבה האמיתית כנראה פיוטית הרבה פחות: לתמונה מסגרת רחבה ולכן היא לא מונחת כולה על הקיר, אלא רק נוגעת בו במסגרת הבד הפנימית ובמסגרת המקושטת החיצונית, וביניהן גומחה חשוכה, פרטיות המופרעת רק פעמיים בשנה, לפני פסח ולפני ראש השנה, כאשר אני לא מסתפקת בניגוב אבק שגרתי, אלא מורידה את כול התמונות מהקירות, לשם ניקוי יסודי. אני מניחה שזאת לא אותה השממית בכל פעם, אלא שושלת שממיות שהתמקמה אצלי. במקום שכר דירה היא בולעת חרקים, כך על פי ספר, כי אני, אישית, עוד לא ראיתי אותה בעת ארוחה. “טובה שממית אחת בבית מכל חומרי ההדברה”, טוען פנחס אמתי, מחבר הספר אורחים לא קרואים. אני לא סובלת חומרי הדברה בלאו הכי.

למרות כול ההשמצות על צרעות, וההיסטריה שבה נתקפים הנכדים כאשר רואים אחת כזו מעופפת אצלי, אין לי טענות אליהן. ראשית כול, תודה לאל, לא מדובר אצלי בזן הצרעות הגרמניות, אלא בצרעה המזרחית, דהיינו הדבור. זו כבר הקלה. איך אני יודעת? כי אני קוראת ספרים ובספר נאמר, שהצרעה המזרחית, שלא כמו זו הגרמנית, מערבבת בנייר הלעוס מקליפות אקליפטוסים, המצויים סביבי בשפע, גם אדמה, ולכן הקן שלה בצבע האדמה המקומית, כלומר בצבע האדמדם הרווח אצלנו. את הקנים היפים, עם הגומחות הסימטריות לזחלים, אני מוצאת פעמיים בשנה באחד ממדפי הספרים, לרוב התחתון, מוגנים בסוללת ספרים, שגם אותם מנערים ביסודיות רק פעמיים בשנה. ובין פעם אחת לאחרת, יודעת הצרעה המלומדת שלי, שיש לה שקט לשקוע בקריאה. מימיי לא ראיתי צרעה בשעת בניית הקן ולא ראיתי אותה מוקפת צאצאים. יש בינינו הסכם בלתי כתוב: דיור מוגן, אבל בלי ילדים.

*

כל עוד גרתי בבית משפחתי צמוד קרקע היו חיי החברה שלי סואנים הרבה יותר. לא רק מנקודת ראות של מארחת, אמנם לא זוהרת, אבל לפחות מתאמצת, אלא גם מבחינת האורחים שנטו להתביית. עכברי השדה חמודים מאוד למראה, רק הכרסום הלילי ובעיקר עקבות סעודתם באריזות הפרוצות מפריעים. ימים רבים נתתי לעכבר (ואולי הייתה זאת עכברה ואולי היה זה זוג) להיעלם כלעומת שבא. הרי עכבר השדה מעונו על פי ההיגיון בשדה, והבית שלי שימש לו רק מסעדה ואולי גם מועדון לילה. אחרי שגור עכברים נכנס, בשל חוסר ניסיון חיים, לתוך בקבוק שמן וטבע בו, החלטתי לפעול. נשאלה רק השאלה איך.

נכון, אפשר לקנות מלכודת עכברים, אחד התענוגות הזולים בחיים. אבל מה עושים אם אכן יש בה תועלת? מה עושים אם אורח הלילה, שהכיר אותנו רק היכרות חטופה – מצדי רק תחושת צללית חולפת מדלת אל דלת ומצדו, מי יודע, אולי רק אימת צל ענק – אמנם יתפתה לגבינת טל־העמק וייתפס בכלכלתו? אחרי ליל המארב הראשון, אולי הודות להשכלה שרכש העכבר בבית עיתונאים, נעלמה מרבית הגבינה והמלכודת עדיין נשארה במצב הכן, מצפה לנגיעת אצבע קלה כדי להיסגר על חלל ריק. נשמתי לרווחה: ההוצאה להורג נדחתה. מי רוצה להתחיל את יומו ברצח?

מומחים לתפיסת עכברים – ובימינו יש מומחים לכל דבר – מייעצים להניח בעדינות את חוט הברזל המחזיק את הקפיץ, כדי שהדקה בתנועות תפיל אותו; לחתוך את קוביית הגבינה בגודל מתאים, לא רחבה מדי ולא זעירה מדי, ולתקוע אותה בחזקה בשן הברזל המזדקרת. אחרי שמילאתי את כול ההוראות בדייקנות, קמתי עם דמדומי הבוקר והדלקתי את האור בלב דופק – ואכן, גווייה הייתה מוטלת במלכודת. קטנה כול כך עד שהרגשתי כמו רוצחת תינוקות. בושתי לניצחוני. ובכן, מה הלאה, מפלצת? בעיניים עצומות נטלתי יריעת עיתון כפולה, שתכסה את המלכודת ואת העכבר, הוספתי גיליונות עד ששכבה עבה של נייר הפרידה בין החיים ובין המוות, והוצאתי את כדור הנייר הגדול אל פח האשפה המצפה ברחוב לפועלי הניקיון. שעה ארוכה רחצתי את הידיים במברשת ובסבון ריחני, מנסה לשכוח את המוות עם אור הבוקר, אבל היום כבר היה אבוד.

למחרת נראו עקבות עכבר חדשים וגם ביום שלאחריו. אולי הייתה זאת הרעיה המחכה בלילות לנס הפגישה המחודשת עם מי שנישא על כתפי פועלי העירייה בדרכו האחרונה. ושוב מלכודת חדשה ותכסיס הגבינה והפחדים עם שחר. הפעם נסגרה המלכודת, אבל היא ריקה, ובפינה רובצת העכברה, עדיין נושמת, עדיין מנסה להתרחק, מוכה. ידעתי, שזאת אחותה של יוזפינה, זמרת העכברים של קפקא, ששירתה, לא יותר מציוץ בקול דקיק, הזכירה לעכברים משהו מילדותם הקצרה, משהו מהאושר האבוד שאין למצוא אותו. הרגשתי שהציוץ הקטוע המלווה בנשימות מהירות הוא כאותות מורס הבוקעים ממכשיר זעיר: הצילו את נשמתי!

איך יכולתי לעולל דבר כזה לספרות, לקפקא, לי עצמי, לצאצאי בני עמה של יוזפינה, שלא הניחה אחריה אלא זיכרון מיטשטש והולך של שירתה. הפעם לא עזרו עצימת עיניים ורחיצת הידיים שלחצו על כיסוי הנייר כדי לסיים חיים קצרים ומיוסרים. רוח העכברה המשיך לרחף על פני הבית. התגרשתי ועברתי לבניין רב־קומות.

*

באותו הבית הקטן התמקם גם זוג יונים, ליתר דיוק זואולוגי, זוג תורי הבית, בתוך סיר כביסה על המרפסת, שנותר מעידן הטרום־מכונה, למקרי חירום. גִרגר, כמה רומנטי, בנה לו קן, מהביצים בקעו גוזלים חמודים. לבי התמוגג עד שכולנו התחלנו להתגרד. מתברר שיוני בית וכינים באות בעסקת חבילה. הגוזלים נטשו את הקן, אני סילקתי את סיר הכביסה וגם את עצמי. בקומה החמישית של בית רב־קומות היונים נעמדות לפעמים רק לשעה קלה על המעקה או על אדן החלון, ואני לא מעזה להאכיל אותן שמא יתבייתו. לפעמים נוחתים על המעקה אנקורים, לאתנחתא, מדי פעם אחד מהם מעז ועושה בדק בית, נתקף לפתע פניקה ומרוב בהלה מכה בשמשה עד שהוא מוצא את הפתח. על עץ האקליפטוס עורכים העורבים מסדרים קצרים עם עלות שחר ואספות המונים לעת ערב, להקת צרחנים שלמה, רובם שחורים, לפעמים גם אפורים, מתווכחים, צועקים, מקימים מהומה. אחר כך מתרוממים בבת אחת ונעלמים. בשעות היום מטייל לו מדי פעם עורב בודד בחצר כאילו היא שלו, וכשנחה עליו הרוח הוא מטייל לו על גגות המכוניות.

ברמת חן, בבית המשפחתי עם הגג השטוח, שמעתי יום אחד דפיקות על הגג, נקישות קצובות, טוק־טוק־טוק, הפסקה קצרה וחוזר חלילה. יצאתי החוצה: על הגג לא נראתה נפש חיה. ושוב, הנקישות הקצובות. נזכרתי באדגר אלן פו. התרחקתי מן הבית כדי לראות את הגג ואכן, הוא שם, העורב השחור, מנסה לפצח אגוז. זורק אותו על גג, כדי שיתפקע, וכשהוא לא מצליח, חוזר וזורק אותו שוב ושוב. רק זאת ולא יותר.

ריחמתי על חתולה חסרת בית, לא ממש הזמנתי אותה לגור אצלנו, אבל נתתי לה חלב וזה בערך אותו הדבר. רק כאשר ילדה, בשעה טובה, בין השיחים ארבעה גורים, החלו הצרות: בלילות היו הגורים החמודים משתחלים מבין רפפות התריסים הפתוחים ועושים שמח. ביום שקראתי למחלקת התברואה של עיריית רמת גן לבוא, נעדרתי מהבית והרגשתי איום ונורא.

לקומה החמישית חתולים לא מגיעים, לעומת זאת נמלים אינן מתקשות לטפס חמש קומות (או שמא הן עולות במעלית?). נמלי הבית שלי הן לא הגדולות, החומות, המוכרות מן הטבע, אלא זערוריות, שחורות. ניחא, אני יכולה להבין שטוב להן מסביב לכיור המטבח, תמיד נשארים באיזו פינה פירורי מזון. אבל מה הן מוצאות להן מאחורי דלת תא המקלחת? סבון הן לא אוכלות, שפופרת שמפו השיער סגורה. כנ"ל המרכך. ממה הן חיות? סתם מאהבה? או שהן עושות גיחות לילה למטבח?

הזבובים שלי מעשיים מאוד, לעניין. ברגע שיש משהו פתוח לשם צינון על השיש לפי טעמם – בשר, לפתן, עוגת פירות – הם מתייצבים. ברגע שאני מכסה את הקערות ומכניסה אותן למקרר, הם לא מתעקשים, לא מטרידים סתם, לא מזמזמים ולא מתעופפים מסביב לראש. החנות נסגרה, הם עוזבים. כנראה בעקבות הריח המגרה של שום ועגבניות מאחת הדירות שמתחתיי. אני מוכנה לשמש לזבובים עד הגנה בכל משפט דיבה.

כשעברתי לגור בבית המשותף, הזהירו אותי כול המבינים בנדל"ן (המונח איכות הסביבה עדיין לא היה מקובל) שסביבה זו, על גדות זרוע הירקון, שורצת יתושים ושומר נפשו ירחק מהמקום. לא היה לי על מה לשמור כל־כך, קניתי את הדירה. לא היו יתושים יותר מבכל מקום אחר ברמת גן באותה התקופה. כעבור שנתיים־שלוש החלו לרסס את מימי הירקון וגדותיו ומאז, רק פה ושם בא יתוש בודד להתנחם אצלי בלילה, אני מושכת את הסדין מעל לראש ודרכינו נפרדות.

עכשיו נשאלת שאלת המפתח: עם יחס סלחני כזה למיני חרקים, למה ג’וקים מגעילים אותי? זה מוכרח להיות משהו קדום, עוד מימי המערות. שנה־שנתיים היו ג’וקים גם אצלי בדירה, אבקות הדברה למיניהן לא עזרו, עד שכל הבית, על מסדרונותיו וארגזי החשמל ומיני פינות נועם אחרות האהובות על החרקים, חוטא באופן מאורגן ומאז אני לא יודעת איך נראה תיקן. אפילו את החרג’וקים של שרה בטלוויזיה לא רואים עוד. גם לא את שרה. לעת עתה.

לבי יוצא אל כול פרפרי הלילה ועשי הלילה וכל שאר המעופפים המגיעים בחשכה דרך החלונות הפתוחים, נמשכים אל מנורת ההלוגן הקטלנית. ניחא, הראשונים, אבל גם כאשר בתחתית הקעורה של המנורה המעוצבת בטוב טעם כבר בית קברות שלם, הם עדיין מוסיפים להגיע. באים, נשרפים, מתייבשים. לא לומדים לקח, לא מסיקים מסקנות.

במשך שנים עבדה אצלי בשולחן הכתיבה תולעת עץ. אחת ויחידה. לא שמעתי אותה, לא ראיתי אותה. אבל על ריפוד הכיסא השחור שמתחת למגרת השולחן נערם תל קטנטן של נסורת חומה. ניסיתי למצוא חור במגרה, אך לא הצלחתי. שולחן הכתיבה שירת את שתינו. בגלל תולעת אחת לא נכנסים למלחמה. עד שיום אחד, השנה, נזכרתי בתרסיס נגד נמלים שעומד בארון ללא שימוש, כי לא אשתמש בו במטבח, וריססתי את המגרה מלמטה. מאז אין נסורת. כנראה תולעת העץ הלכה לעולמה.

בתוך ניירת התיקים בחדר העבודה אני מגלה מדי פעם דגיג כסף בודד, זנבזיף הבתים בשמו הרשמי, לפעמים אני מקצרת את חייו, לפעמים הוא מצליח להתחמק ממני. “זנבזיפים יחידים בבית אינם עשויים להזיק”, לדעת מומחים; ספרים עתיקים יקרי ערך, האהובים עליהם בגלל הדבק האורגני, אין לי. שיהיה להם לבריאות. כתמי הלחות החומים בספרים מעצבנים והרסניים הרבה יותר.

בארון מלאי המזון העבודה מתנהלת בשקט מוחלט. כעקרת בית מסודרת אני מחזיקה תמיד במלאי אריזה אחת של קמח, סולת, אורז, פירורי לחם. כעקרת בית לא מסודרת אני שוכחת לפעמים מי הבא בתור לצריכה, עד שאני פותחת את השקית והן שם, החיפושיות השחורות הקטנות, באמצע סעודה גרנדיוזית. אשמתי, לא בדקתי את התאריך האחרון לשימוש. הלך הקוסקוס. כשלעצמה, השחרורית לא מעוררת שום נוגדנים, בניגוד לעש הסולת הגועלי, שיוצר בתוך הסולת כעין קורי עכביש, מין עננים של חומר שמוטב לא לעמוד על טיבו. היישר לפח. גם זה, ככל דבר שקורה לי, אשמתי: אילו שמרתי את הסולת במקרר… נגד הרהורי “אילו” צריך להילחם בכוח, לא רק באשר לסולת: אין דבר הרסני וחסר תכלית יותר מ“אילו”.

על העציצים בכלל שמח: כנימות ירוקות, חומות, לבנות, אקריות אדומות, שחורות, מזיקים בכל צבעי הקשת. כאן אין היסוס: חיי הצמח בסכנה. אני מרססת ללא רחמים. לפעמים אני הורגת את הצמח מעודפי רוח לחימה. אחר כך אני קונה תרסיס נגד כנימות עלה ידידותי לסביבה והוא ידידותי עד כדי כך, שגם הכנימות לא נבהלות ממנו.

מה פתאום: אני גרה לבדי בבית? ביום ובלילה יש לי חברה ויתרונה הגדול: לא צריך לנהל אתה שיחה.

מובן, בבית צמוד קרקע עם גינה שמח עוד הרבה יותר. חלזונות, מרבי רגליים, זחלי פרודניה שמנים, פרפרים, עכבישים, עקרבים. מי שרוצה לחיות בחיק הטבע, שיסבול.

אולי היחס הסלחני, פחות או יותר, לחיות הבית שלי נובע מכך שהן לא נכללות בין מזיקי הטראומה שלי משנות המחנות: פרעושים, פשפשים וכיני בגדים. מכיני שיער, שטופלו בימי ילדותי בנפט, הצלחתי להישמר בגטו, איך אינני יודעת, בלי שמפו, בלי מים חמים. גם הפרעושים נטפלו אליי רק מדי פעם, והשאירו עליי סימני עקיצות אדומים גדולים שניסיתי לכסות אותם בעת הרחצה. מדי פעם, ביום המנוחה, הייתי באה למגורי אבי בקסרקטין הפועלים. שם, באולמי השינה הגדולים, היה קשה לשמור על ניקיון הרבה יותר מבחדר הבנות הקטן שלנו, והיינו מוציאים יחד את השמיכות שלו לשמש, השנואה על פרעושים, והם היו מזנקים בזינוקים עזים לשטח ידידותי יותר; כולנו פיתחנו זריזות בפיצוח פרעושים בעזרת ציפורני שתי אצבעות. אך המכה הנוראה היו הפשפשים, שפשוט חיו להם בגן עדן, בדרגשים התלת־קומתיים הצפופים זה לזה, בנוים מקרשי עץ בלתי מהוקצע, מחוברים בצורה רופפת, מלאי גומחות ופינות חשוכות, ועליהם מזרנים ישנים. בלילה היו הפשפשים עולים בשיירות לקומת הדרגש השלישית, מקום משכבי. לא די שהעקיצות בערו כאש, אלא גם היה לפשפשים המעובים ריח מגעיל, שאי אפשר להיפטר ממנו. בחודשי הקיץ העדפנו לעתים לישון על הרצפה בחצר ולא בתוך מצעד הפשפשים. בחודשי החורף, בקור, הם נרגעו במקצת. זכור לי שפעם ביצעה מחלקת התברואה של הנהלת הגטו חיטוי נגד פשפשים בבית שבו גרנו. הפשפשים לא התרשמו. רק אנחנו סבלנו מסירחון חומר החיטוי.

כיני בגדים הכרתי רק באושוויץ ובמלחמה נגדן היה קשה לנצח: הרי לא היו לנו בגדים להחלפה. בחודשי החורף הארוכים והקשים לא הייתה כול אפשרות לכבס את החצאית והסוודר הדק שקיבלתי בעת חלוקת הבגדים אחרי המקלחת והחרמת כול הביגוד שלנו, כי לא היה איפה לייבש אותם ולא יכולנו להישאר עירומים. הדרך היחידה הייתה לעבור יומיום לאורך כול התפרים ולסלק את הכינים בזו אחר זו. בעת כתיבת הדברים נדמה לי כאילו אני מספרת על חוויות של מישהי אחרת. אני מניחה שהייתי נתקפת היסטריה לו מצאתי בבית פשפשים או כינים (אף שכיום, עם כול מכוני ההדברה, אפשר לסלק אותם בתוך יום), משום שהיו מערערים את האיזון הנפשי שלי בהתרסה: אנחנו כאן, לא אנחנו הושמדנו.

במכון מקס פלנק באלטנברג, בעת ביקור אצל קונרד לורנץ, חוקר התנהגות בעלי החיים, הכרנו זוג ישראלים שחקר את חיי הפשפשים. מחמת המחסור בפשפשים בבוואריה הנקייה, היו צריכים לייבא אותם מן המזרח התיכון. בסדר, להקדיש את החיים לחקר אריות או אורנגאוטנים, דבורים או נמלים, יש בזה אתגר, אבל איך אפשר להיצמד לפשפשים? כנראה אני סובלת מפוביה לפשפשים. אולי היא בתוך הגנים.

אני זוכרת את הפחד הנצחי של אמא שמא נביא אנחנו פשפשים ממקום כלשהו, או שמישהו מבחוץ יביא אותם לביתנו הנקי לתפארת. פשפשים היו אז תופעה שכיחה בבתי המגורים הגדולים, בעיקר ברובעי העוני, בבתי המלון הזולים ואף בריפוד קרונות הרכבת, לא רק בצ’כיה – אם לשפוט לפי כמות הבדיחות היהודיות על פשפשים במיטות פונדקי דרך.

לפני שנים, אחרי נסיעה ברכבת במחלקה שלישית, מברצלונה בדרך לפמפלונה, שבה הציעו לנו הפועלים הספרדיים יין היישר מנאד העור, התחלתי להתגרד. כבעלת ניסיון התפשטתי בחדר בפונדק ההרים ובדקתי בעין מנוסה כול פריט ופריט ממלבושי. אכן, פרעושים ספרדיים מצאו בי פונדקאית לטעמם. סילקתי אותם ביד מנוסה. לכן אני לא מרשה לקלווין, הפינצ’ר המשפחתי, שלא כמנהגי בני ביתו, לעלות אצלי על כורסאות או על ספות, לא כול שכן לרבוץ על המיטה. אהבתי לקלווין, כלב אינטליגנטי, קנאי ואוהב להתפנק, נגמרת במקום שמתחילה סכנת הקרציות. רק לא שום דבר שנדבק לגוף.

היצור בשמלה האפורה אכול הכינים מאחורי גדר התיל של ברגן בלזן מביט אליי בעיניים תוהות: האמנם זאת היית את, מלכת המקלחת?

גם בימים הרחוקים של ראשית התחבורה הממונעת היה מקובל, שמכונית מסחרית מבשרת מעל דופנותיה על תכולתה, משבחת את התוצרת שהיא מובילה, מהללת את משלח היד של בעליה, מוסרת כתובת ומספר טלפון לכל מי שעשוי להתעניין בה, ואילו מכונית פרטית הייתה אמורה לשמור על צנעת בעליה. קשה לתאר, אבל היו ימים – והם נראים ממש פרהיסטוריים – שלא ידענו שגם מכונית פרטית היא כספר פתוח לכל קורא, מעידה על מצבו המשפחתי של בעליה, על השקפתו הפוליטית, אמונתו, תחביביו, חוש ההומור (לעתים האינפנטילי) ועל דעותיו הקדומות. לא ידענו כלל על קיום הווידוי בפרהסיה הנקרא סטיקר. נכון, היו קיימים מדבקות, פתקי נייר שדבק מרוח על צדם האחורי, לשימוש משרדי, תעשייתי, קופת־חולימי. הם היו תכליתיים, ענייניים, רחוקים מעולמו הרעיוני, החושפני של הסטיקר.

אנשים כמוני, ששומרים על פרטיותם כעל מאורת אוצרות, לא מדביקים סטיקרים על מכוניתם מתוך עיקרון, גם לא בימי בחירות. אפילו “חבר, אתה חסר” לא הייתי מסוגלת ממש להדביק על השמשה, רק הנחתי את המדבקה מתחת לחלון האחורי. לעומת זאת, כיאה לצופה כרונית מן הצד, אני אוהבת לקרוא את הסטיקרים שעל מכוניות הזולת, מנסה לפי הסטיקר לצייר לי את תמונת בעליה. מכוניות המבשרות על בואו של המלך המשיח רובן מעוכות, מאובקות וכללי נהיגה זהירה אינם חלים על הנוהגים בהן – ובצדק: מה הסיכון? המשיח כבר בשער. לפעמים סטיקר המשיח נושא את דיוקנו של הרבי מלובביץ' ואני תוהה, אם יש לתצלום זה הכשר מן הפוסק במרומים. הרי שם למעלה לא מצטלמים.

אבל תמיהה גדולה עוד יותר עורר בי סטיקר שנאמר בו: “אנחנו אוהבים אותך, הקדוש ברוך הוא”. אמנם עד כה ראיתי אותו רק פעם אחת ויחידה, אך משום שהיה מודפס, סימן שהוא מופץ ברבים. אולי אזור קניון רמת גן אינו הסביבה הנכונה להצהרות אהבה לאלוהים, אף שנתקלתי בו על גבול בני ברק, שלרוב תושביה קו ישיר אליו. ואני שואלת את עצמי: הרי אלוהים בוחן לב וכליות וקורא מחשבות אדם, כלומר יודע בדיוק מי אוהב אותו ומי לא.

לעומת זאת עדיין לא שמעתי, שאלוהים קורא סטיקרים. מלמעלה הוא גם לא רואה אותם כול כך טוב, כי הם מודבקים במאונך. נהיר, אם כן, שהסטיקר לא מיועד לאלוהים בכבודו ובעצמו, אלא נועד לבני אדם עלי אדמות. אך לאיזו מטרה? לנקר עיניים? להביע ייחוד? אז כול אלה שנוסעים בלי סטיקר אהבת ה' סימן שאהבתם לא בשלה לדפוס? לתומי, שגם הזִקנה לא יכלה לו, חשבתי שאהבה, לרבות אהבת ה', היא עניין פרטי בין האוהב והנאהב. הרי אפילו בסרטים, בטלוויזיה, חילופי ה־you love I הם בין שניים, לא תמיד הוא והיא, ומבטאים רגשות פרטיים. מניו יורק נדד אלינו הסטיקר שבו צורת הלב מבטאת את המילה אהבה, ו“אני (לב) את (מגן דוד)” נועד לבשר לעולם שבעל המכונית הוא פטריוט אמיתי, לא אחד השמאלנים שהולכים לקרבי ומוכנים למסור את חברון לערפאת. אבל מה פשר הצהרת האהבה הפומבית הזאת לקדוש ברוך הוא? האם זאת התרסה פוליטית שפירושה: אנחנו אוהבים אותו והוא אוהב אותנו, ברוך השם וקופת משלם המסים? בעלי הזיכיון לקשר ישיר לאלוהים למיניהם וחצרותיהם, כול אחד מהם תובע לעצמו בלעדיות, מונופול על קווי הזהב. והיושב במרומים שותק בנדון. אולי ביום מן הימים תופיע ברקיע כתובת ענק (בעברית, כמובן. מה, אלהים יכתוב שוודית או אורדו?) שבה ייכתב לנו, ליהודים: “אני לא כול כך אוהב אתכם וכבר הוכחתי זאת לא פעם. רדו ממני. אין אצלי פרוטקציה”.

*

האם זה הגיוני, שאתאיסטית, בת אתאיסט כמוני תשמח, כאשר נכדתה מתעקשת על טקס בת המצווה בבית הכנסת ליהדות מתקדמת, כמו שהיה לאחיה דור? ולא רק תשמח, אלא תתמוך ברצונה במרץ? למה לי לחפש היגיון בכל דבר?

בעיניי זאת קודם כול הצהרת שוויון הזכויות והחובות: גם לבת זכות לעלות לתורה, לקרוא בטעמי המקרא, לעמוד במטר סוכריות טופי. נוסף על כך: כאשר זמן קצר אחרי נישואיי לרפאל בשן, הלכתי – למען היחסים הטובים עם המחותנים, שלא עלו כול כך יפה – עם חמותי בשבת בבוקר לבית הכנסת בהדר הכרמל, וישבתי מאחורי וילון באיזה כוך דחוס ומחניק, בין נשים מפטפטות על ענייני בית ומשפחה, בלי לראות את הנעשה על הבימה, כמו מנודה, הבטחתי לעצמי: בלעדיי. רגלי לא תדרוך עוד בבית כנסת אורתודוקסי. בבית הכנסת ברובע וינוהראדי בפראג, ה־Tempel, דהיינו ההיכל בשפת יהודי המקום, שבו היה לסבא הרמן מושב קבוע, ישבו אמנם הנשים בנפרד, אבל על יציע פתוח, רואות ונראות במיטב בגדיהן וכובעי החג שלהן, שומעות את שירת המקהלה ואת נגינת העוגב, כי היה זה, כפי שהבנתי רק כאן, בארץ, בית כנסת רפורמי. ובכן, המעגל נסגר במרחק חמישה דורות: אני שוב בבית כנסת רפורמי, בתור סבתא, ומותר גם לי וגם לאם בת המצווה לברך אותה מעל הבימה, לקרוא פסוק, לשמוע אותה בגאווה קוראת כמצוות המלמד, להצטרף לשירה בציבור ולשיר (בשקט, מטעמי זיוף) הללויה ולו יהי. לידי אישה בכיפה ובטלית, אחת מבנות קהילת בית דניאל הקבועות, שרה בקול יפה ובוטח, ואני קצת מקנאה בה על ההשתייכות הזאת. מחקרים רפואיים מוכיחים, שתחושת סולידריות ומסגרת חברתית תומכת מנמיכות את התחלואה, בייחוד של מחלות לב. אבל הן דורשות סובלנות וסבלנות, שאין לי.

הכול יפה, אסתטי בזמן הטקס: שירת החזן, פירושי הרב, רגעי התפילה השקטה, הצמחים, הפרחים, האור, תחושת החיבור אל מסורת אבות, שפת התפילות, העובדה שהגברים לא מתפללים “ברוך שלא עשני אישה”, אלא כולם מברכים על שנבראו בצלמו. רק דבר פעוט חסר לי: האמונה במי שאנו משבחים ומהללים ומהדרים ומרוממים, בעצם קיומו. טוב להיות מחובר למקורות, ללמוד תורה, לחיות בתוך קהילה, להרגיש בהמשכיות הדורות, לחגוג מועדים לא רק בסעודה משפחתית, אבל אי אפשר לומר את שמע ישראל בלי אמונה באותו האחד ויחיד, שאליו נישאת התפילה, אפילו בלי אמונה באמונה: היא לא מצמיחה אדם טוב יותר מן החילוניות. אולי להפך: לעתים האמונה המוצהרת באל היא בגדר הכשר לעבור על כול חוקי האדם, נותנת היתר להתנשאות, לרוע, לצביעות, לנצלנות.

הצו “ואהבת לרעך כמוך” נראה לי תמיד מוגזם ולא ניתן לביצוע. אך עם השנים למדתי להבין אותו אחרת: רוב בני האדם לא אוהבים את עצמם במיוחד, הם היו רוצים להיות מישהו אחר, בעלי מראה שונה, מקצוע אחר, בני מקום אחר, זהות אחרת, הם רק לומדים במרוצת הזמן לחיות עם עצמם. וזאת משמעות צו אהבת הזולת: להתייחס אליו באותה סלחנות כפי שאדם לומד להתייחס אל עצמו. אי אפשר לאהוב באופן סיטונאי, את האנושות כולה, את היהודים כולם, את הישראלים כמכלול אחד, את כול דיירי הבית, את כול תושבי השכונה, את כול ניצולי השואה, אף לא את כול בני המשפחה. מי שזכה בחייו לאהוב קומץ אנשים קטן, יכול לראות את עצמו כאדם שידע אושר.

מבחינה מסוימת ליהודים בגולה קל יותר: שם ההשתייכות לקהילה ולבית כנסת היא גם הצהרה חברתית, שם אפשר להצדיק אותה בסולידריות היהודית, ברצון לא להינתק משרשרת הדורות, גם בלי אמונה בהוא היה והוא הווה והוא אחד ואין שני. אבל כאן, בישראל, ההשתייכות לעם היהודי באה לידי ביטוי יומיומי, בשפה, בסבל קריאת עיתון, בימי חול ובחגים. הציונות היא אמונה יהודית ללא אלוהים. כול בית כנסת, אפילו רפורמי, דורש הכרה בקיומו. אין אדון עולם אשר מלך בלי קבלת מרותו.

אני חזקה מספיק לוותר על משענת האמונה באל המיטיב, אך מה לגבי כול החיים בעוני, נאבקים על קיומם, סופגים מכות חיים, בודדים, עזובים, מה עליהם? אם האמונה בחסדי האל עוזרת להם ולו במעט, מי אני שאשלול אותה מהם? אבל האמונה לא נעצרת בקדוש ברוך הוא, בתפילה בלב. אחריה נשרכים קברי קדושים ובאבא סלים וקמיעות ו“הוא זכאי” ודיני רודף ואמונות תפלות וחשכת הבורות. לא אופיום להמונים, רק גלולות הרגעה.

היה יפה בבית דניאל. היה טוב להשתייך לצאן מרעיתו. אבל אין בית כנסת לאתאיסטים. היה מקל לפחות להאמין שהוא יעשה שלום עלינו ועל כול ישראל.

איך הייתה החופשה? חלום! אכן, לפעמים אותה חופשת חלומות המובטחת על ידי חברת נסיעות הופכת לחלום בלהות, ואף על פי כן “חלומי” הוא משהו יפה מאוד ולא רק לפי מילון ספיר. אינני יודעת, מניין לוקחים האנשים את כול החלומות היפים ואיך מגיעים אליהם. החלומות שלי מדכדכים תמיד.

במשך עשרות שנים לא זכרתי את מה שחלמתי בלילה, חוץ מהחלום החוזר של אריזת מזוודות מבועתת לקראת היציאה בטרנספורט למחנות. אף אם התעוררתי מתוך חלום, נותרה רק תחושה מעורפלת של אי נחת, בלי כול פרט להיאחז בו, שלא לדבר על עלילה. תמיד זקפתי זאת לעייפותי הגופנית לעת ערב וליקיצה מהירה השכם בבוקר, כדי לעמוד בכל מטלות היום.

בשנים האחרונות אני מתחילה לזכור את חלומותיי, לא כסיפור רצוף, אלא רק תמונות מתוכם, וברצון הייתי חוזרת למחיקה מימים עברו. אין בהם ולו חלום אחד שיעניק לי תחושה של אושר או שמחה. שום חלום לא מתרחש בסביבתי הטבעית, בבית, בשכונה, בישראל. תמיד זו ארץ זרה, לא, לא ארץ, כי אין בה נוף, טבע, פרחים, אלא עיר זרה, מנוכרת. לפעמים איזה פרט מזכיר את פראג (אך לא את יופייה, רק את פסי החשמלית שלה), לפעמים את פאריס, אבל תמיד אני אבודה בה. לפעמים אני יוצאת בה לדרך ברגל, לפעמים באוטובוס או בחשמלית, אך מעולם אני לא מגיעה ליעד. אני שוכחת איזה מספר אוטובוס עליי לקחת ובאיזה כיוון, באיזו תחנה לרדת, אני לא זוכרת את הכתובת שאליה התכוונתי להגיע, אני הולכת לאיבוד בסבך של סמטאות. וכשאני רוצה לחזור למקום שממנו יצאתי, על פי רוב מלון, שבו התאכסנתי, אינני יודעת את שמו ואת כתובתו, ואם אני מגיעה אליו, על אף הכול, הכניסה אליו שונתה, אני נודדת בין הקומות והמעליות והפרוזדורים ולא מוצאת את מה שהיה חדרי, פותחת דלתות, רואה מיטות בשתי שורות, כמו באכסניה, ואם אני סופסוף מוצאת את חדרי, מישהו אחר גר בו וחפציי נעלמו. בדרך כלל אני לבד ואם יש עמי מישהי, היא תמיד נעלמת בתוך ההמון. המשותף לכל הווריאציות של אותו החלום הוא תחושת חוסר אונים מוחלטת. לפעמים אני מכריחה את עצמי להתעורר, כי קשה לי לשאת את הסיוט.

יכולתי להתנחם בכך, שאלה סיוטי העבר, אימת שנות המצוקה, שחוזרים אליי בלילה, כי במרוצת היום אין להם דריסת רגל במודעות שלי, אלא אם אני עובדת על מחקר בנושא השואה, ואז עניין החקירה גובר על ההתנסות האישית. מה שמדאיג אותי אינם שרידי הדברים שקרו, אלא התחושה, שהחלומות קשורים גם לפחד העתיד, אף הוא אילם בתוכי. תמיד גרסתי, שעליי לעודד את הקוראים במאבק החיים הקשה, לא להוסיף עול למשא הכבד שכל אחד סוחב גם בלעדיי.

חרדתי לעתידה של ישראל מוצאת לה מפלט בלילות. קשה לדעת אם תחושת חוסר האונים למנוע את הצפוי נוגעת למה שהיה או למה שעלול להתרחש. אילו פרויד היה משכיב מישהי במחצית השנייה של שנות השלושים על הספה שלו בווינה, והיא הייתה מספרת לו מה שהיא רואה בחלום בלהות – רדיפות, גירוש בחוסר כול, מוות בחנק לה ולכל משפחתה – היה מגדיר זאת, אני מתארת לעצמי, כנירוזה קשה, לא כיכולת לראות בחלום את העתיד לקרות.

כאשר בתי טלי הייתה קטנה, הייתה קוראת לי בלילות בשעה שהיה לה חלום מפחיד. ואני הייתי יושבת ליד מיטתה ומציעה לה על מה לחלום: אנו הולכות ביער שקט, בין עצים צעירים, ירוקים, ומעלינו שמים כחולים, ואנו מגיעות לקרחת יער ושם שרות ציפורים ופרפרים מתעופפים וסנאים מקפצים מענף לענף. קרני השמש הן כנקודות אור מרקדות ובאמצע קרחת היער עומד במבי קטן יפה ומביט עלינו ובכלל לא מפחד וגם על הגב שלו נקודות בהירות. רק עתה, בעת כתיבת הדברים, אני מודעת לכך, עד כמה היה החלום המוצע גלותי, שאוב מן העבר שלי, פרי געגועיי. אבל הוא עזר לטלי. ולי אין, מי שיציע לי חלום יפה, וכל כמה שאני מנסה להרגיע את עצמי, מביטה בעיני רוחי בגלי הים או בעצים מתנועעים ברוח, זה לא עוזר. אני רואה בחלומותיי רק את הפרות הרזות, רעות המראה ודקות הבשר, והשיבולים שלי דקות ושטופות קדים כולן. אין חלומות יפים.

אולי זה דווקא סימן לטובה. חלום משאלות מבטא כמיהה כמוסה, נדחקת. אין לי משאלות לעושר, לתפנוקים. המשאלה היחידה האישית שלי היא צלילות הדעת, וכל השאר נוגע לעתידה של ישראל ולעתיד החיים בה. אבדן הזיכרון, חוסר האונים של חלומותיי, אלו הם פחדי הזִקנה שלי. וברובד התחתון החרדה לעתידה של ישראל.

רק בעידן הפסיכואנליזה החלו לחפש בחלומות את טראומות העבר. במשך דורות רבים פירשו את החלומות כאותות לעתיד. היה מדע שלם כיצד להפוך תמונות מן החלום למספרים, ולהרכיב מהם את המספר האמור לזכות בהגרלה הגדולה של “הלוטריה”, מפעל הפיס הממלכתי דאז. מבחינה זו לא השתנה מאומה במאה השנים האחרונות. עדיין מחפשים את המספר הזוכה.

הספר חכמת הפרצוף השלם, שאסף, ליקט, חיבר וערך מאיר בן יצחק בקאל על פי חכמת הקבלה ובעלי סוד וכ"י עתיקים מבעלי ההיכלות, מחלק את הבריות לפי מזגם לבעלי ליחה אדומה, ירוקה, לבנה ושחורה, המשפיעה גם על חלומותיהם. האדומים, רובם גדולי קומה ובעלי כוח, “נדמה להם בחלומם כאילו עפים באוויר ונראה להם כאילו יושבים ונסמכים בסעודות בגנים ובפרדסים והיכלות מלכים ובכל מיני תענוג”. זה לא אני, אם כי בנעוריי חלמתי לפעמים שאני מדלגת מענף לענף בין העצים, כנראה מורשת אבותיי הקופים. הירוקים לרוב קטנים וכחושי בשר, אוכלים הרבה ומעכלים היטב. “על פי רב נדמה להם בחלומם צבע הירוק ומלחמה ודליקה”. זה לא קשור אליי. אנשים שמזגם לבן מסורבלים בבשר ושמנים מהרטיבות שבגוף, עורם רך ותואר פניהם יפה בימי נעוריהם. “בחלומות תמיד רואים כאילו הולכים בימים ובנהרות וגם במרחצאות או נושאים על שכמם משא או מעוכבים מכמה פגיעות”. לא מתאים בכלל. ולבסוף הסימנים של בעלי המזג השחור: “רזים וכחושי בשר, עיניהם עכורים ונפוחים, הילוכם בלט וראשם כפוף, שערותם שחורים וקשים מרוב היובש שבהם. רואים חלומות מבוהלים ונוראים, כי רוב חלומותיהם במתים ובקבורות ובחלאים רעים ובדמיונות ונדמה להם היותם נקשרים בעבותות ואסורים במאסר ובשבי ובמחשכים ומשמשים בחשכה והולכים יחידים”. אף שהליכתי מהירה ועל רזון אין מה לחלום, מצאתי את עצמי, חלקית, לפחות. ומה טבעם של בעלי הליחה השחורה? “שהם מדקדקים בעניניהם ואפילו בדבר קל, אוהבי התבודדות ומואסים במושב לצים, קמצנים ואכזריים, חסרי אוהבים, פחדנים, קנאים, חשדניים, גסי רוח ובעלי חימה”. נו, באמת! אבל יש נחמה: הם לא מתנמנמים ולא ישנים הרבה, מצניעים סודות וסודות חבריהם, בעלי עצה ותבונה, מהם נעשים מופלגים בתורה וחכמה בעבור התמדתם. נו טוב, זה מה שיש. התמדה, לא גאוניות.

עוד זמן רב לפני שפרויד פירש את משמעותם הנסתרת (מין עם כול דבר), ידעה אנה נובאקובה (שאת ספר החלומות שלה מרבה לצטט בוהומיל הראבאל בסיפוריו הפרועים), את פשר החלומות: להימצא בחלום בבית משוגעים – מצפה לך אושר גדול, שעונו של מת – חתונה, לראות קופים בחלום משמעו מחלה קשה או אהבה מאושרת (זה, כנראה, היינו הך), לטפל ברך הנולד – הנאה. מחלום ביקשו נחמה, הבטחת הטוב, תקווה – די לצרות לשלוט ביום.

איך אנשים יודעים לספר חלום כסיפור עלילה רצוף, בצבעי טכניקולור? איך נכנסים לחלומם אליהו הנביא או הבתולה הקדושה או סבם או אמם ז"ל, ואיך הם זוכרים מה ציוו עליהם? מעולם לא מופיע אבא בחלומותיי, ואהבתי אותו מאוד, לא אמא, לא בני משפחה שנמחקו בשואה, לא חברי נעורים, פעמים נדירות צצה לה דמות מוכרת ואז אני לא רואה את פניה. קראתי שקיימת טכניקה להפוך חלומות למציאות, אבל עוד לא קראתי כיצד להפוך בליל של הבזקי תמונות לחלום שאפשר לספר אותו או לכתוב עליו: “בחלומי הנני עומד על שפת היאור”. מוטב כך, כול דרכי החלום מובילות אל המין: נוף, גבעות, בניין בעל כיפה, מגרת מכתבה, נברשות עולות ויורדות, חכה – הכול סמל מין, זכר או נקבה.

אשרי הציירים, הם יכולים להצפין את חרדותיהם מפני העתיד בתוך התמונה, בצבעים, באור, בסמלים בלי צורך לומר במפורש: אני רואה שחורות לעתיד מדינת היהודים. המילים הן בוטות מדי, מחייבות יותר מדי. כדי שהצופה בתמונה יסיק מסקנה מבשרת רעות ממנה, היא חייבת לענות על משהו שבנפשו שלו. מילים כתובות חשופות מדי, אפילו ברומן. אולי רק שירה יכולה להצפין אותן.

אין בזה היגיון, להיות חרדה ביום ומבועתת בלילה. החלום אמור להביע את החבוי, הלא־מודע. הייתי רוצה לחלום על חיים ללא מלחמות. על מנהיגים חכמים. על מדינה שאין בה עוני וניצול, שלא קובעים בה העשירים והבורים. אין חלום כזה.

“הצלחה גדולה”, קרא ראש ממשלת ישראל למבצע חיסול, שבר נהרגו שבעה ילדים. זו המציאות.

קורא ספרים מועד הולך כול ימיו על חבל דק בין שפיות וטירוף הדעת. כול זמן שהוא מתרחק ממוקדי גירוי כמו חנויות ספרים גדולות, ספריות, ירידי ספרים, אתרי ספקי ספרים באינטרנט, אספנים ומוכרי ספרים עתיקים, הוא יכול לעבור את החיים כיצור נורמלי, פחות או יותר, ורק הוא עצמו יודע מה קטן המרחק עד לדיכאון נפשי עמוק. ואם אין כול אפשרות להזמין ספר בכתב או בטלפון ואין מנוס מביקור בספרייה או בחנות ספרים ראויה לשמה, חייב המכור לספרים לנהוג כמו עקרת בית זהירה בסופרמרקט: לא להביט לא ימינה ולא שמאלה, לקחת את הספר האחד הדרוש לו ולהסתלק כול עוד רוחו בו. אבל ברגע שהוא מתחיל להסתובב בין האצטבאות, עובר על שמות סופרים, מוציא ספרים מן המדף, מדפדף, קורא עמוד או שניים, מוצא עניין כאן ושם, נופלת עליו קדרות נוראה: אלפי ספרים שהיה רוצה לקרוא, אלפי ספרים שהיה חייב לקרוא, אלפי ספרים שלא הספיק לקרוא, והכול מול המספר המצומצם של שנות קריאה שהוקצב לאדם.

אין גרוע מחישוב זמן הקריאה הנותר: עוד עשר שנים, במקרה הטוב, נאמר אלפיים ספרים לכל היותר, בתנאי שלא אהיה סנילית. מה כבר אפשר להספיק לקרוא לפני שייסגר ספר החיים? הרי אין כול אפשרות לעמוד אפילו בקצב ההוצאות החדשות, גם אם בוחרים בקפידה רק את הספרים החשובים ביותר ולא מבזבזים זמן על טלוויזיה ושינה בשבת. ומניין יבוא הזמן לקרוא את כול מה שהתכוונתי ולא הספקתי בגלל טרדות החיים: להעמיק במקורות, לעבור על כול שירת ביאליק, להתגבר על כול כתבי עגנון, להתמודד עם כול שלושה־עשר הכרכים של בעקבות הזמן האבוד, לחזור לדוסטוייבסקי, כדי לקרוא אותו בעיניים אחרות ולא רק למען העלילה, במקום סינמה, כבימי הנעורים.

הדבר המדכא נפש קוראת עד עפר הוא אחת מרשימות מאה ספרי המופת שכל אדם משכיל חייב לקרוא אותם בחייו. ראשית, מרכיבי אותן הרשימות מרמים את הציבור, וכוללים בסִפרה אחת כמה וכמה כרכים של אותו המחבר, ולמעשה מספר ספרי החובה גדול פי שניים לפחות. שנית, כאשר אדם מתיישב ומסמן את יצירות המופת שכבר הספיק לקרוא בטרם רשימה, נופל עליו ייאוש, פה ושם עיגול בודד וכל השאר ארץ לא נודעת: הברית החדשה והדיאלוגים של אפלטון, הקומדיה האלוהית, מורה הנבוכים, אמיל, כה אמר זאראתוסטרה. איפה הייתי עד היום? על מה בזבזתי את הזמן?

לפעמים, בהתקף חרטה, מחליט הקורא בפיגור כרוני לקרוא כול חודש לפחות את אחד מאותם ספרי יסוד החיוניים להשכלתו של כול אדם, ושואל בספרייה את הקפיטל למארקס, כדי להבין, סופסוף, למה הוא התכוון באמת לפני שהקומוניסטים הלאימו אותו. אבל קצת קשה לקרוא את הקפיטל אחרי כול מטלות היום, בין עשר לאחת עשרה בלילה, כשהעיניים נעצמות מעצמן. לזה דרושים זמן קריאה רצוף, אווירה שקטה, ראש פנוי, בקיצור דרוש חופש. אכן, לחופשה הקרובה באילת נוסע בעל הכוונות הטובות עם הקפיטל, האיליאדה או ארץ השממה לט"ס אליוט, בהחלטה נחושה לנצל את הזמן עד תומו, אבל כול מה שהוא עושה באותו שבוע ימים זה לשחות, לשכב בשמש, לאכול, לישון, לפטפט קצת עם הזוג הנחמד מלונדון, והספר היחיד שהוא מצליח להתגבר עליו הוא המוות בא בסוף לאגטה כריסטי, שנדבן אלמוני השאיר אותו במגרת שולחן הלילה בחדר המלון.

כך אפשר לנהל את החיים? הייתכן, שאלה סדרי קריאה של אדם אינטליגנטי, לקרוא מה שנופל ליד, במקריות, בלי כול תכנית, בלי קו מנחה: ספרים אנגליים בתרגום עברי רק מפני שבמקור הם יקרים כול כך, עגילים במרתף ואוטוביוגרפיות אחרות רק מפני שנשלחו אליי על ידי מחבריהן, אמא של הכלב ושאר הרומנים שמקבלת הבת מהוצאות הספרים לצורכי כתיבה? לא, דרושים שיטה, סדר ותכנון בענייני קריאה, יחד עם סדר ותכנון בענייני כספים, שמיעת הרצאות באוניברסיטת תל אביב וטיולים על פני הארץ וכל שאר הדברים הרצויים. אני חייבת לקחת את עצמי בידיים.

*

מרוב פחד מפני הזמן הדוהר אתה מחיש את קצב הקריאה, אם בעקבות קורס מקצועי, אם מתוך לימוד עצמי, כדי להספיק לקרוא יותר בפחות זמן. נכון, הודות לכך אתה מספיק הרבה, די בשביל להסיר ספר מרשימת הלא־קרואים, די בשביל לדעת את התוכן, את העלילה, אפילו די בשביל לתמצת את תוכנו במאמר, לזכור הברקה או חוכמה ולהשתמש בה בעת כתיבה. ואולם יום אחד אתה מגלה, שאמנם למדת לקרוא מהר, אבל שכחת לקרוא לאט, להנאתך, לא למען תכלית כלשהי, ואתה כבר לא מסוגל לקרוא תיאורי נוף ולראות אותם לנגד עיניך, כבר לא חש ביופיים של משפט, של צירוף מילים. אתה בולע ספרים ולא טועם את טעמם. רק לעתים רחוקות, פעם במאה שנות בדידות, מאלץ אותך סופר להאט את קצב הקריאה, להתעכב, לחזור על קטע ולהצטער שהספר כבר נגמר.

אדם חייב לעשות פשרות בחייו, במוקדם או במאוחר. במשך הזמן מתברר לך, שלא תוכל לראות את העולם כולו – יש ערים נפלאות, טירות קסומות ונופים עוצרי נשימה ולא תראה אותם, יש פרחים רבים ולא תדע את שמם, יש שפות רבות ולא תדבר בהן, יש אהבות רבות ולא תטעם אותן, יש ספרים יפים ולא תקרא אותם. נדמה שקשה לשאת את דין הספרים יותר מדין דברים רבים אחרים, אולי מפני שלקריאת ספר מתייחסים כאל ביטוי הרצון החופשי, אשר הנסיבות, המצב הכלכלי, הגיל והסביבה אינם מגבילים אותו. איש לא יאשים את עצמו על שלא הגיע לערי האינקה בהרי האנדים ולא ראה את מפרץ סידני, אבל באשר לספרים הוא חי באשליה, שבעצם הכול תלוי רק בו, אילו רק היה מצליח לארגן את חייו ולהתגבר על העצלות ולצמצם את שעות השינה ולהינזר מסרטי טלוויזיה, היה מספיק לקרוא את הכול. כמעט הכול. בכל אופן הרבה מאוד.

אולי כיום נראים המכורים לאות המודפסת כשרידים מימים רחוקים, כזוחלים שנותרו בזמן לא שלהם. אולי כיום, בימי התרבות הוויזואלית, קשה להבין את הכפייה שבקריאה. הרי על פי ההיגיון אין כתיבת ספר בידי סופר מחייבת יותר מתכנון מלון על ידי אדריכל: לא מוכרחים להתאכסן בו, אפילו אם החלונות משקיפים אל הים. אם בלזק כתב כמו אחוז דיבוק כדי לכסות את חובותיו, מה לי ולזה? ובכל זאת, בכל פעם שאני נתקלת בשמו, אומרת הרס"רית שבתוכי: את אבא גוריו לא קראת, באז’ני גראנדה לא נגעת – ואני חשה שאני מפסידה משהו בחיים.

אנשים פתחו את ביתם לפניך והזמינו אותך להיכנס, ואתה רואה אור דולק ושולחן ערוך ורץ הלאה ברחוב, על מדרכות אקרשטיין. כול אותם הסופרים שנהנית בחברתם והיית רוצה לחזור אליהם, אבל אתה דוחה את הפגישה שוב ושוב, כי אין זמן, מפני שאתה נוסע על כביש רב־מסלולי ובולע קילומטרים. לפעמים, כשקוראים זיכרונות או ביוגרפיה, עולה גל של קנאה: איך זה שיש אנשים שהספיקו הכול, קראו כבר בגיל שמונה עשרה את וולטר ואת מונטסקיה, את פושקין ואת טולסטוי ודמויות מתוך הספרים האהובים עליהם הן חלק מחייהם. הם זוכרים פרקים ואמרות וקטעי שירה כול ימיהם, והנה אני, בגילי המבורך, הכול מבולבל ומקוטע ולוקה בחסר.

מזל גדול היה לי בחיים שגיליתי את סוד הקריאה בשכר, תמורת משכורת, שהצלחתי להערים על הבריות ולגלות את צ’כוב ואת איזק באבל ואת איטלו סבבו, את לאה גולדברג ואת נתן אלתרמן על חשבון הקוראים או, ליתר דיוק, יחד אתם. ממרחק הזמן זה נראה כחוצפה נוראה לראיין את י.ד. ברקוביץ, כשרק ימים מעטים לפני כן עשיתי היכרות עם כתביו, אבל לולא הריאיון לא הייתי מוצאת לעולם זמן וכוח לקרוא אותם. זה היה היתרון הגדול של עבודתי כעיתונאית: למדתי בתוך כדי כתיבה.

ואולם הקריאה לשם תכלית נעשית למנהג מגונה, לא חשים שום נקיפות מצפון כשמדלגים על עמודים שלמים, לא מהססים להתחיל ספר בסוף או להניח אותו באמצע, קוראים בחיפזון, בלי יכולת לעצור, להביט סביב. בדרך כלל הבטחתי לעצמי: עכשיו קראתי את יומני קפקא רק לשם אינפורמציה, כחומר גלם לכתיבה, אבל אחר כך אקרא אותם שנית, בתשומת לב, למען עצמי. רק שבינתיים באה קריאת חובה אחרת. אין דרך חזרה, אלא אם שוברים את הרגל, שוכבים בשמירת היריון או מחלימים אחרי ניתוח והזמן אינו מדוד ואינו קצוב והמצפון הפעלתני אינו מציק, כאשר קוראים לא למען תכלית כלשהי, לא למען השכלה מקצועית או לשם קבלת מידע, אלא למען הקריאה עצמה, למען אותה הרגשת אושר, כאשר באמצע הקריאה עוצמים את העיניים ורואים מציאות אחרת בפרטי פרטים, מבחינים בדברים שעד כה היו נסתרים, מרגישים כיצד נפתחים השערים בזה אחר זה, יודעים שאחרי קריאת הספר השתנו החיים ומשהו התווסף להם.

שלא כמו יוצאי פולין ורוסיה, בני העליות החלוציות, שניתקו את עצמם בכוח האידאולוגיה מלשון אבותיהם על מנת להפוך לדוברי שפת עבר, עליתי ארצה אני באשליה, ששפות אבותיי, גרמנית וצ’כית, היו מנותקות כליל מן האידיש של יהודי מזרח אירופה. ולא זו בלבד: הייתה מידה של התנשאות מצד חברי תנועות הנוער הציוניות בצ’כיה ביחסם כלפי צעירי רוסיה הקרפטית, חלקה המזרחי של הרפובליקה הצ’כוסלובקית הראשונה. הם היו סתם חלוצים, כפי שקראנו להם, שדיברו גרמנית או צ’כית בניגון אידי, ונקראו בשמות משפחה כהרשקוביץ‘, שמולביץ’ או מרקוביץ', שאף הם חשפו את מוצאם.

בארץ התייחסתי לאידיש בסלחנות, הרי הייתה זו שפת רוב הנכחדים. הלכתי לראות את ההצגות של דז’יגאן ושומאכר ושל משפחת בורשטיין בכרטיסי הזמנה לעיתונאים, קראתי לראשונה את שלום עליכם, בתרגום עברי, כי עד היום מפריע לי בקריאת טקסטים באידיש שפע העין והאלף, שנדבקות לכל מילה. נפגשתי בניו יורק עם מרדכי קוסובר, המומחה לאידיש של ארץ ישראל, התייחסתי לאלטע זאכן ולגפילטע פיש (מאכל לא מוכר ליהודי צ’כיה) כאל מילים גרמניות. ניסיונותיי לדבר פה ושם אידיש נתקבלו על ידי אוהבי השפה בבוז: היא תמיד נשמעה להם כגרמנית עילגת.

אירעו גם תקלות: פירוש המילה שמוק בפראג היה שחצן, סנוב, עיתונאי מושחת, ואני, עיתונאית מתחילה בחיפה, השתמשתי בה, כהרגלי, כדי להביע את הסתייגותי מאדם זה או אחר. השומעים רק חייכו. עד שנפש טובה, כבר שכחתי מי, גילתה לי ששמוק בעברית זה משהו אחר לגמרי. משנה מקום, משנה משמעות.

ועתה עוברת עליי מטמורפוזה: אני נוברת בשורשי האידיש של מרכז אירופה, המכונה גם מֵהְרִיש־טַאיטש, חוקרת את שפתם של יהודי צ’כיה ומורביה. כמו מיסייה ג’ורדן במחזה גם הוא באצילים למולייר, המגלה פתאום, שהוא דיבר כול חייו פרוזה בלי להיות מודע לכך, גם לי באה הארה: הצ’כית והגרמנית ללא דופי של יהודי פראג היו זרועות ביטויים יהודיים, בייחוד כשדיברו בינם לבין עצמם, ללא נוכחות של גוי, מילה שגם הלא־יהודים, ובעיקר אלה שקיימו קשרים מסחריים או חברתיים עם היהודים, הכירו היטב.

יאן מסריק, שר החוץ בממשלת צ’כוסלובקיה לאחר מלחמת העולם השנייה, דיבר בשיחותיו עם אביגדור דגן, שהיה מזכירו, כאשר ישבה ממשלת צ’כוסלובקיה הגולה בלונדון, על הערכתו ליהדות ולמורשתה המפוארת ועל הסלידה שמעורר בו יהודי שהתנצר, המתבייש על שנולד יהודי. "אם הוא עושה זאת מתוך אמונה, שיבושם לו. אבל כמה כאלה אתה מוצא? אתה מכיר את הבדיחה על שלושה יהודים שהתנצרו, הנפגשים בבית קפה ומספרים איש לרעהו, מדוע התנצרו. אחד אומר: ‘עשיתי זאת למען הקריירה’. והשני אומר: ‘עשיתי זאת למען אשתי’. והשלישי אומר: ‘עשיתי זאת מתוך אמונה’. על כך מגיבים השניים בקול אחד: ‘את זה אתה יכול לספר לגוי’ ".

ואולם בבית הרמן, משפחת אמי, לא אמרו אף פעם גוי, אלא orl, ורק כעבור עשרות שנים הוברר לי, שדיברו על ערל, על מי שלא נימול, מתוך הנחה מוצדקת, שאנחנו, הנכדות, לא נרצה לדעת מה פירוש המילה ולא נשאל על פרטים אינטימיים. כאשר אחרי ארוחת מוצאי שבת אצל סבא וסבתא הרמן, שלקינוח שלה הוגשו תמיד גבינת ג’רבה, לחמניות שגרגירי מלח וזרעוני קימל פזורים עליהן ותפוחי עץ חתוכים, דיברו על צרות, היריון או על דאגות כספיות, היה תמיד מישהו מעיר: lav medabern, ומלכסן מבט מהיר לעברנו, הילדות. זאת הייתה מילת המפתח, כדי לעשות את אוזני כאפרכסת. גם בפני הגויים נזהרו היהודים בדבריהם, כדי לא לעורר מה שכונה “רישעס”, והכוונה לא לרשעות סתם, אלא לתרעומת, להתנגדות, לקנאה, בקיצור לאנטישמיות המצויה.

במבט לאחור, ביטויים רבים המקובלים גם בין היהודים המתבוללים נגעו לאוכל או שהביעו יחס שלילי, מ־ganef ועד mies wie die Nacht, בעיקר כאשר דיברו בחסרונה של כלה עשירה. גם אם מקור ה־mies הוא במיאוס, המשמעות הייתה שונה ופחות קטלנית: סתם מכוערת. לסוחרים שימשו הביטויים היהודיים כשפת סתרים. בחנות הבדים של אדון שוורץ בסטראקוניצה שבדרום בוהמיה, כפי שמספר הסופר נורברט פריד בסאגה המשפחתית שלו, דיברו הבעלים ביניהם מעל לראשי הלקוחות: “הורידי לי את מטפחות הראש tinef”. המטפחות לא היו ממש טינופת, רק הסחורה הזולה ביותר. גם povl פירושו בררה, סחורה נחותה, ומהרוכלים היהודיים עברה המילה לצ’כית ולגרמנית, אפילו כשם פועל: auspoveln או vypovlovat, להיפטר מסחורה פגומה. רק עתה, כאשר אני מתחקה אחרי שפת יהודי צ’כיה, הוברר לי שמקור המילה בפרשת מגדל בבל, בערבוביה פגומה של שפות או של חפצים.

הגויים אימצו להם מילים עבריות משני סוגים: או של קדושה כמו אמן, הללויה, הושענה או כרוב, או של הצדדים האפלים במסחר ובחיים. שפת הגנבים בדרום גרמניה, ה־Rotwelsch, קלטה אל תוכה עשרות ביטויים יהודיים ושינתה את משמעותם לפי צרכיה. אך גם גויים הגונים אמרו Pleite gehen. כאשר דיברו בבית הרמן על אותו מקום פלייטה, שאנשים הלכו אליו, הרצינו פניהם. פשיטת רגל הייתה אפשרות הפלטה האחרונה להציל לפחות משהו מן הרכוש לפני שירד לטמיון. גם המילה משוגע זכתה להיכנס למילון הצ’כי, אף שאין מחסור במילים צ’כיות מקבילות. אבל ה־blázen, המשוגע הצ’כי התקני, הוא מקרה קליני, ואילו mešugge נועד לבעל רעיון מטורף. והגולם ממש בבית בפראג.

הגעתי לעיסוק בשפת יהודי צ’כיה, שנמחקה בשואה אף היא, בגלל מנהגי המגונה לענות על מכתבים ולהגיב בכתב. ראש חודש, ביטאון הקהילות היהודיות ברפובליקה הצ’כית, הביא בינואר 2002 מבחר ממכתבי הסופר הצ’כי היהודי קארל פולאצ’ק, שמצא את מותו בשואה. המכתבים רוכזו בכרך העשרים של כול כתביו, בהוצאת פרנץ קפקא בפראג. רוב המכתבים היו משנות הכיבוש הגרמני, ויועדו לחברתו לחיים, דורה, אף היא יהודייה. פולאצ’ק תיאר בהם את עבודתו כרשם ספרים שנותרו אחרי חיסול הקהילות בזו אחר זו, והשתמש בביטויים ההולמים את עיסוקו כמו kovet ו־ kile (קהילה, לא בקע). ד"ר מַסַקוֹבה, עורכת ההוצאה הסבירה את הביטויים לקורא בן ימינו כמיטב יכולתה, אך הניחה ש־šoletajr הם גלדי אווז. באותה הזדמנות גם ביקשה מעדי הזמן הרחוק שעדיין עשויים לזכור את ביטויי ההווי היהודי, להוסיף משלהם.

הזדעזעתי עד עומק קיבתי: להתבלבל בין ביצי שולט וגלדי שומן! התיישבתי וכתבתי לד“ר מסקובה מכתב, ובו הסברתי לה את כול קסמי השוֹלֵט בנוסח הצ’כי. לא טשולנט, לא שעועית, לא קישקע, אלא שולט: אורז, אפונה ובשר אווז, שום והמון שומן אווז, אפויים בתנור. האווז היה מאכל החג המקובל של הצ’כים, אך הם פשוט דחפו את כולו, למעט קרביים וכבד, לצלייה בתנור. ואולם גם הם ידעו, מה זה “אווז בנוסח יהודי”: לא ארוחה אחת בזבזנית, אלא כמה וכמה ארוחות מלכים חסכוניות. את השולט הכינו הטבחיות היהודיות מהירכיים והאחוריים, החזה נמרח בשום ובזנגביל, נתרכך תחילה על הכיריים ואחר כך בתנור, הצוואר מולא במלית בשר וחלה, את הקרביים היו מגישים עם ירקות שורש ברוטב מעובה, גלדי השומן הפריכים הוגשו עם תפוחי אדמה מבושלים, והכבד, מעדן המעדנים, נשמר בתוך השומן לחורף. אפילו בעיצומו של המשטר הקומוניסטי, בימי משפטי סלנסקי האנטי־יהודיים, כאשר יצא לאור בפראג ספר בישול עב כרס לעקרת הבית החסכונית, הוא כלל את ה”אווז בנוסח יהודי". וכך נהגה גם ייז’ינה שייבלובה, מגדולות השחקניות הצ’כיות, בספרון שנועד למבשלים בבקתת סוף השבוע בקצה יער או על שפת נהר, ששימשה בעת המשטר הקומוניסטי מפלט מבילוש האח הגדול: “husa po Židovsku”.

בעקבות ביצי השולט התפתחה התכתבות עם הוצאת חברת פרנץ קפקא, הגיעו תגובות קוראים, ומכאן צמח הרעיון להוציא כעין מילון של ביטויים יהודיים, לפני שיהיה מאוחר מדי. אחרוני היהודים בצ’כיה, שזוכרים את דרך דיבורם של אבות אבותיהם הולכים ומתמעטים. הרי אותם ניצולי השואה שנשארו בצ’כיה גם תחת המשטר הקומוניסטי, נזהרו מלהפגין ייחוד יהודי, בעיקר כדי לא להזיק לילדיהם. בני קהילת פראג כיום הם ברובם או זקנים או גרים או שאינם ממוצא צ’כי, דור שלא ידע את מטעמי סבתא הצ’כיים־היהודיים. מן הרעיון לחקור בנושא עד לפרסום ספרון בצ’כית עדיין הדרך ארוכה למדי. המאמר בעברית בא רק כדי לספר לחבר’ה.

גם אם מקור מרבית המילים בעברית והן ידועות גם באידיש, בפי יהודי צ’כיה הן שינו לעתים את משמעותן. עוד לפני שידעתי מילה בעברית, נאמר לי שוב ושוב, שאני azisponim, כלומר ילדה שעושה לאמא דווקא, עקשנית, לא עוזרת לה בבית כפי שצריך. עזות הפנים החמורה התרככה בגולה, באידיש נהייתה לחוצפה, בצ’כיה רק כינוי למי שעושה בעיות. אמא נישקה את ידי הוריה, כאשר באה לבקר אותם; אנחנו, הנכדות, הסתפקנו בכניסה לבית סבא וסבתא במילה kistián, קיצור של kuess die Hand, שפטרה אותנו מנשיקות יד בפועל.

היהודים השתמשו בביטויים ייחודיים רק להם גם בגרמנית או בצ’כית: שום גויה לא אמרה unberufen, לפעמים בתוספת טוי, טוי, טוי (דהיינו “בלי עין הרע”), כאשר דיברה על דברים משמחים, כפי שנהגה לומר סבתא הרמן, וגם לא קראה: “שכה אהיה בריאה!” (abych tak zdráva byla) כדי להכריח את אמא לעשות כמצוותה. כנראה, הנוצרים לא נזקקו לכל ההשבעות האלו. בין היהודים הרבו לדבר על cores ו־ dajges וגם lat, כאילו הביטויים הצ’כיים המקבילים אינם חזקים דיים להביע את כול הצרות והדאגות והצער, שעלולים ליפול על ראש יהודי, nebich. זמן רב הנחתי, שהנבוך צמח מהנבוך העברי, ורק לא מכבר גיליתי שמקורו ב־nicht bei euch, תרגום גרמני ל’לא עליכם' היהודי. היו ביטויים שגורים בפי היהודים, שהגויים פשוט לא השתמשו בהם, אף שלא באו ממקור עברי: ete־petete היה מישהו שניסה להרשים באופן מלאכותי, מתנהג כאילו הוא מבני האצולה. stande־pede פירושו היה בו במקום, מיד, הן כצו: “עכשיו ובלי קונצים!” והן כאכזבה: “הלך ושטאנדה־פדה סיפר לכולם”.

המילה גלות, ליתר דיוק “גולת”, חדרה ללשון דוברי צ’כית, גם היהודים, דווקא באמצעות הספרות הצ’כית: גלות בעמק (Golet v údolí) הוא שם קובץ סיפורים של הסופר הצ’כי איוון אולברכט. סיפוריו גילו לתושבי צ’כוסלובקיה המערבית לראשונה את העולם האקזוטי, הקסום, החשוך, המוכה עוני של יהודי רוסיה הקרפטית הכפריים, המצפים לימי המשיח, לגאולה. אולברכט עצמו, בן לאם יהודייה שהתנצרה עם נישואיה, ראה את הגאולה בקומוניזם עד יום מותו.

גם היהודים המעורים בתרבות הצ’כית והגרמנית, שראו את בית הכנסת רק בראש השנה וביום כיפור (המכונה בעגת יהודי פראג “היום הארוך”), עדיין זכרו באהבה את מאכלי החג היהודיים בבית הורי הוריהם, את הכרמזל והלמפל והלוקש והקוגל שידעו הסבות להכין.

באחד מסיפוריו היהודיים של קארל פולאצ’ק מבשר אדון בלום לידידו האדון בלאו, שברצונו לעזוב את היהדות בגלל המסים הגבוהים, שהקהילה הטילה עליו. (לא הייתה זו סיבה מופרכת, אבא עזב את קהילת פראג בדיוק מאותה הסיבה, וכך נהג גם אביו של בנימין דישראלי מתוך כעס על גבאי הקהילה הספרדית בלונדון. אבל הוא גם התנצר מתוך רצון לעשות דווקא, יחד עם בני משפחתו, למזלם של האנגלים, כי בלעדי הטבילה לא היה בנו מגיע לעולם לכהונתו הרמה של ראש ממשלת בריטניה.) בכל אופן, אדון בלאו מנסה לשכנע את חברו לחזור בו מכוונתו בנימוקי אמונה, שמחת חגים, ייחוס אבות, מסורת, וכשלא משפיע דבר, הוא נאחז במפלט האחרון: האם בלום מוכן לזנוח את האוכל היהודי, את הכופתאות במרק, את חזה האווז בשולט, את המצה־לוקש? כאן נשברת התנגדותו של האדון בלום: אין כמו המטבח היהודי: “במה שאדם נולד, הוא חייב להישאר, הייתה אומרת אמי”. גם אם האוכל הכבד נתן את אותותיו והיהודי הצ’כי קם בבוקר מדוכדך, לחץ לו בקיבה, בקיצור הרגיש “שופל”, הוא בהחלט לא הרגיש שָפֵל.

המעגל נסגר. החיים מתחילים ב“כל הכבוד” וב“כל הכבוד” צועד האדם לקראת סופם. הפעוט כבר תופס את הבקבוק בשתי ידיו החמודות, כול הכבוד, הוא כבר יושב על כיסא, כול הכבוד, הוא כבר יודע לאכול בכפית, כול הכבוד, הוא כבר עושה פיפי בסיר, כול הכבוד לך, מתוקי. ואחרי עשרות שנים שבהן צריך לעבוד קשה למען הכבוד, אם מעוניינים בו, הוא שוב מוגש על מגש גיל הזהב המזויף.

אפשר לטלפן לך בצהריים או שאת נחה? לא, אבל אני הולכת לשחות. כול הכבוד לך. אולי את זוכרת את מספר תעודת הזהות שלך בעל פה? כן! כול הכבוד לך. את הולכת לבד לקולנוע? כול הכבוד לך. את עוד נוהגת? כול הכבוד לך. אין בכל הכבוד הזה שמץ של כיבוד, אלא התנשאות של מי שנדמה לו שהזִקנה עדיין רחוקה ממנו, פליאה מוסווית על שאני יודעת לספור עד עשר, ממש כמו אדם נורמלי.

אין לצפות לכיבוד זִקנה, כאשר רוב הזקנים עצמם לא רוצים אלא להיחשב לצעירים. בשנים הראשונות של קבלת ההנחות לגמלאים, קיוויתי תמיד שנהג אוטובוס או מוכרת כרטיסי קולנוע בהצגת אחר הצהריים ידרשו תעודת זהות כהוכחה, או יביעו חשד שמדובר בהונאה. אבל לא, תמיד האמינו לי. אולי מתוך הנחה, ששום אישה לא תוסיף לעצמה שנים, לא בגלל הנחה זניחה בכרטיס ולא בעד שום הון שבעולם. כאשר נתנו לי לנסוע באוטובוס בעמידה ואיש לא הציע לי את מקומו התנחמתי, שאני נראית, קרוב לוודאי, כמי שעוד מסוגלת לעמוד על שתי רגליה. עכשיו כמעט תמיד נמצא מישהו שקם כדי לפנות לי את מקומו, אפילו אם אני לא נוהגת להיצמד למושבו של המועמד לג’נטלמניות ולא נועצת בו עיניים נוזפות, עד שנמאס לו והוא קם. או שלא.

גם אנחנו, הזקנים, לא חפים מגריאטרופוביה. זקן מרושע, אני אומרת בלבי הצעיר, כשהאיש בחלון שמעל לחנייה מסמן לי שלא להתקרב למכונית שלו. זקנה טורדנית, אני חושבת לי, כשאישה אצל הירקן אומרת לי בפעם העשירית, שגם בעלה היה מצ’כיה. להיות זקן זה לא כבוד גדול ואף לא כבוד קטן, זה מאבק יומיומי בדעות קדומות, בזלזול, בהתנשאות, בפחד לתת סיבה לרגשי העליונות המדומה בשעת חיפושים קדחתניים אחרי כרטיס האשראי או בשל חוסר התמצאות פתאומי בתוך בנייני האומה או אובדן דרך ברחובות החד־סטריים של אפקה.

כנראה חסר לי איזה גן חיוני, אבל כבוד – בניגוד להצלחה מקצועית – לא משך אותי אף פעם. לא הייתי תולה על קיר ביתי איזו הוכחה לקבלת פרס זה או אחר או תצלום בחברת בעלי שם ותהילה או תעודת יקירת העיר רמת גן. למען האמת, הייתי די נבוכה כשנתבשרתי על הכבוד שהוענק לי בשנת 2001: אני לא עשיתי מימיי שום דבר למען רמת גן, חוץ מלשלם ארנונה וחשבון מים, שלא כמו עמיתיי לכבוד, שפעלו במועדוני גמלאים וארגוני מתנדבים ותרמו משהו לעירנו. אפרים קישון התרעם שנים על כך שלא קיבל פרס ישראל, ועכשיו, אחרי שהוענק לו הפרס על מפעל חייו, ספק אם הוא מאושר יותר. אבל זה מוסיף לביוגרפיה בצד האחורי של עטיפת ספר. ובערבי כיבוד. Ladies and Gentlemen! כשבאתי בפעם הראשונה לארצות הברית אמרה לי חברתי אתל: אנשים יציגו אותך כעיתונאית מזהירה, כאישיות בלתי רגילה, כסופרת מבריקה. Don’t take it seriously. עד היום, כאשר אנשים מדברים בשבחיי בנוכחותי, אני נבוכה ומתחשק לי להעמיד אותם על טעותם. אבל גם זה טריק ידוע של הצמאים לכבוד.

אני עדיין לא לוקחת את עצמי ברצינות. כול הכבוד לי.