א. צומות רָמָדָן.    🔗

“אַדֻּנְיָא רָמָדָן”.¹

זה הוא הפתגם אשר בפי כל בני דודנו, אזרחינו המשלמים, בכל ימי החדש הזה. על כל מעצור במרוצת עניני החיים. על כל עכוב אשר יקרה, על כל חובה אשר לא תמלא בדיוקה ובמועדה, על כל זעף פנים וחריקת שנים, ועל כל מכה אשר יכו נערים שובבים את עוברי בטח, אך תשובה אחת נשמע, תשובה מספקת, לאמר: הן הימים ימי רמדן!

ובחלק גדול מהעיר, בגן, בבתי המשפט, בבתי הספר, בבתי הקפה, במסגדים ובחנויות, ובכל אשר נפנה ביום ובלילה, ראה נראה בחוש כי אכן: רמדן בעולם, כי אמנם לא דבר קטן הוא צום שלשים יום רצופים מאז הבקר ועד הערב, והחדש הזה מביא אתו מדי שנה בשנה “תקופה שלמה” משֻנה ומצֻינת במינה לחלק גדול מתושבי עירנו וכל הכפרים אשר מסביב לה. והנקודה הבולטת בכל שנויי התקופה הזאת היא: הפכת סדרי בראשית, הפכת היום ללילה והלילה ליום.

בימים האלה כי נעבר בבקר ברחובות העיר אשר רבו בהן המשלמים, ומצאנו אותן שוממות, החנויות סגורות והעוברים מעטים, וכל הקהל הגדול עודנו ישן לנוח מכל עבודת הלילה. רק לפני הצהרים, בהיות כבר “היום גדול”, תפתחנה החנויות מעט מעט ובעצלתים, והחנוני אשר אין מלאכתו לעמד כל היום ולשקל, כי אם למכר סחורתו במדה ובמספר, יושב לו בחנותו על הדוכן, ורגליו מקפלות תחתיו מְשֻכּלות² כדרך ישיבת המזרחים, ועל ברכיו מֻנח הספר³ הוא ה“קֻּרְאָן”, והוא קורא מעליו בקול רם בכל העת אשר תעבר בין קונה לקונה. כי הימים האלה ימי תשובה המה, ימי חסידות, וכל מאמין“⁴ יגמר לקרֹא את ספר הקראן פעם בחדש או פעם בשבוע, והקריאה קריאה ב”טעמים" היא; ואף כי אין סמנים מיחדים לטעמים, הנה הקריאה הזאת בנגונה המיחד לה נשמעת ונלמדת תלמיד מפי רבו, והנעימה תערב מאד לאזן תבחן נגינות הערבים, כי היא נמשכת בנחת ובהתפעלות והדברים יוצאים מן הלב. אחרי חצות היום בהיותו עיף מצומו ישוב אל ביתו לישן שעות אחדות, ואחר יקיץ, ופהק, ופניו זועפים, ובכל עת יביט אל שעונו אשר יוציא מחגורתו לראות את השעה. ומתקני השעונים בעירנו אשר כלם הם מבני אחינו האשכנזים ירויחו בחודש הזה מעט יותר מאשר בכל ימי השנה, כי גם ההמון אשר כל הימים איננו מדקדק כל כך בחשבון תקופות השעות והדקים, ושעוניו מוטלים ככלי אין חפץ, הנה עתה נאלץ הוא לשאל במחוגים הקטנים האלה בהציק לו בטנו.

אז יחל העם ללכת בהמון אל “החרם השריף”, הוא מקום מקדשנו, להתפלל שמה את תפלת בין הערבים, והמסגדים פתוחים לרוחה, והמה מלאים והומים מאדם, וככל אשר המה מלאים כן ריקים כל בתי הקפה וגן העיר כל היום ושעריהם נעולים. כי מלבד האכילה והשתיה האסורים על המשלמים בימי צומם הנה גם העשון נאסר עליהם, וכל טבק נרגילה לא יעשנו כל ימי החדש הזה. ורבים המה אשר יכבד עליהם האסור הזה עוד יותר מאסור האכילה והשתיה.

הגיעה עת “מערב” השמש (מע’רבּ), מחוֹגי השעונים עומדים זקופים לפני סמן השעה השתים עשרה; ה“מְּאַזְּנים” סובבים מסביב לגזוזטרא המקפת כאזור את מגדלי המסגדים למעלה, ומשמיעים קולם בקריאתם: “לא אִלָהָא אִלָּא אַלָּהּ!”; וכל ההמון מחכה עוד כליון עינים לשמע את קול התותח אשר ישמיעו מעל מגדל דוד אשר אצל שער יפו. הקול שמע, ובין רגע והנה – תחית המתים, ועולם חדש, עולם החיים, שב לתנועתו, הפנים צהלו והרגלים קלו, ואיש איש אץ לביתו ולסעודתו.

כשעה וחצי תמשך עת הסעודה הראשונה, ומעל המגדלים נשמע שנית קול החזנים קראם את העם להתפלל את תפלת הערב, והתפלל איש איש בביתו, רק החסידים ואנשי המעשה ישובו אל מקום המקדש לערך תפלתם שמה.

עתה תחל – תקופת היום! חנויות מוכרי כל דבר מאכל, אשר בכל השנה תסגרנה ככל יתר החנויות תכף אחר שקיעת החמה, פתוחות עתה לכל דורשיהן, וברחובות אור גדול, אור כל מנורות הנפט אשר בחנויות, וביחוד בבתי ממכר הממתקים וכל מעשה אופה אשר נעמו מאד לחיך הערבים. ונערים גדולים וקטנים סובבים בהמון להרעיש את העולם ולהראות בחוש כי עתה היא שעת החיים והתנועה. וכל בתי הקפה אשר בכל אפן אינם כהיכלי “אלף לילה ולילה”, פתוחים ומלאים מבקרים הבאים להעביר מעט את השעה ולעכל את המזון, כל ההמון יושב על השרפרפים הנמוכים מעשה ארצנו אשר בכל בתי הקפה הערבים, או על המחצלות הפרושות על אצטבות האבנים הבנויות לקורות הבית מסב. וידי בעל הקפה מלאות עבודה לצקת לעם קפה מתוק או מר בספלים הקטנים, ולערך את “הנָפָשִׂים”, הם הנרגילות. וכל הנאספים מתענגים לשמע קול המנגנים בכלי שיר אשר יביאו בעלי בתי הקפה הגדולים, או קול מזמר יחיד אשר נֹעם קולו יקח לבותם: ובכל עת התפעלותם יקראו בקול אדיר וחזק: “האח! האח!” עד רעֹש אמות הספים, ובבתים רבים מאלה ושבים מספרי הספרים וקראו לפני ההמון בקול רם ובנעימה בספרי גבורות “ענתר” או יתר הגבורים, והעם אשר שעת קרת רוח לו עתה, מתענג ומתלהב לשמע נצחונות גבוריו ושיריהם המלאים רוח גבורה ואמץ.

ונרות מקיפים גם את מגדלי המסגדים מסביב, ואורם אשר יפיצו עד למרחוק יגיד בדממת הלילה גם במקומות אשר אין שם המשלמים שוכנים, כי: הלילות לילות רמדן!

וב“ספירות העליונות” אשר אין כבוד אנשיהן לשבת בבתי הקפה, יחלו עתה הבקורים, כי עתה יאספו כל הידידים והרעים אל בית המועדה, או בית איש יומו, ושחו והשתעשעו עד חצות, וכפעם בפעם נראה ברחובות את נושאי הפנסים הארֻכּים המה פנסי הבד עגֻלים והמתקפלים עוברים בראשונה, ואחריהם הולכים או רוכבים על האתונות הצחורות כבימי השופטים, אלה בני העליה היושבים על מדין.

כחצות הלילה ישוב כל ההמון לישן עד הקיצו בשלישית לקול התותח אשר יקרא לעם לפני עלות השחר לקום ולאכל את פת השחרית [שֻׂחוּר] לפני אשר יאתה בקר, ובחפזון יקום עם, ובחפזון יאכל את אשר הכין לו, ושב וישן עד לפני הצהרים. וכמעשה הזה כמשפט הזה יֵעשה יום יום כל ימי החדש הזה.

וכל בתי הספר אשר לבני המשלמים סגורים כל ימי הצומות, ודרור נקרא לכל מבקריהם מלבד החפשה אשר תנתן להם בימי הקיץ, ובני גדולי העם השומעים לקח בבתי הספר העליונים אשר בבירת ארצנו יקדימו לבא איש איש אל בית אבותיו, לענות נפשו ולשמח לב הוריו.

גם בבתי הפקידות השונים רפתה העבודה בימים האלה, והפקידים אשר גם הם אך בני אדם המה “מאחרים לבוא וממהרים לצאת”, ורוחם סרה וזעפה, ורב הענינים החשובים הדורשים עיון רב נדחים לימים הבאים, לאחרי עבֹר חדש הצום הזה: A demain les affaires serieuses! ־ לפנים, אז בימי רחבת הלב ובדיחת הדעת, היו אמנם כל בתי הפקידות סגורים יומם, ובלילה נפתחו למשך שעות אחדות, וכל העבודה נעשתה לאור המנורות ועשן הנרגילות והקיטור הנעים העולה מספלי הקפה, אך השתנו העתים וזרם הזמן שטף ויסחף בלי חמלה כל מנהגי קדומים אשר רוח השירה מרחפת עליהם.

כ“ג אדר ראשון תרנ”ז.

 

ב. חג רָמָדָן וקביעתו.    🔗

ספק גדול הסתפקו אזרחינו אם יהיה עליהם להתענות גם היום או יהפך להם צומם ליום טוב; והנה, כאלו להכעיס, טרם באו עדים להעיד כי ראו את מולד הירח בליל אמש, וגם טלגרמים מערים אחרות לא באו, ועל כרחם נאלצו להתענות עוד יום אחד מימי רמדן, כי אזרחינו המשלמים בכל היות להם כבר לוחות נדפסים שנה שנה, המה קובעים חגיהם פ“י הראיה, רק תחת ה”מַּשּוּאות" אשר שמשו לפנים בישראל ישמשו עתה חוטי התלגרף, ומבירת ארצנו בשורות יוצאות משיך־האִסלם אל כל עיר ועיר, למען יסמכו יושביהן על עדות העדים אשר העידו לפניו, או אם בעירם לא באו עדים.

ובכן היום להם ערב יום טוב (וַקְפָה – עמידה ־ ), ובני הכפרים באים העירה להצטיד, ומחר יעשו סעודותיהם כפר כפר על שדה הקברות אשר לו, כי דבר זבחי המתים עוד טרם שֹרַש מלב בני העם הזה.

י“ב אד”ש תרנ"ז.

 

ג. חג הקרבן.    🔗

ושמחה וגילה בירושלם מחוץ למחנה אחינו, כי אזרחינו המשלמים חגגו למיום הששי החולף ועד יום השלישי הזה את חגם הגדול “חג הקרבן” זכר לאילו של… ישמעאל. כי לפי דברי אגדותיהם הלכה הגר בצאתה מבית אברהם ותתע במדבר ערב, וירבו הימים ואברהם לא ידע את אשר נעשה בבנו ותכל נפשו לצאת אליו, וידר נדר לה' לאמר: אם ישמעאל בני עודנו חי ומצוא אמצאנו, והעליתיהו לה' לעולה. ויהי כי הקרה ה' אותו לפניו ויעלהו על הר מני אשר אצל מכה, ויאמר לשחט אותו וישלח את המאכלת ולא שלטה בבשרו. והנה מלאך ה‘, וכו’ וכו'. וזכר לאיל אשר הקריב אברהם תחת ישמעאל בנו יחגו המשלמים מדי שנה בשנה חג ארבעת ימים למיום העשירי לחדש ד’י־אלחג’ה הוא “חג הקרבנות”, והיה כל בעל בית חשוב בערים ובכפרים והקריב קרבן בביתו בליל החג הראשון לכבוד אברהם אבינו, וחלק את בשרו לעניים או כי אכול יאכלנו בביתו, והחסידים שבהם יסעו לימי החג הזה חברונה.

ועל ההר מני רבה התנועה מאד, כי בעצם הלילה הזה יקריבו רבבות חוגגי המשלמים הבאים שמה מכל קצוי ארץ לחֹג את החג הזה, ורבבות מן הקרבנות יקברו עתה בחפירות הגדולות העשויית להם מאין אוכל, אלה הם הקרבנות אשר השלכו לפנים על פני השדה עד כי עלה באשם וישחת את האויר ותפרץ משם הכולירה לפרקים בין החוגגים.

י' תמוז תרנ"ו.

 

ד. נבּי מוסא.    🔗

שבוע הפסח הוא מדי שנה בשנה “שבוע החגים” לירושלם כלה, וכמשפטה תמיד לבשה עירנו גם הפעם מחלצות ירֻקות. אלפי אנשים, הדורים בלבושם כלם, ינהרו אליה מכל אפסי ארץ מרחוק ומכל הכפרים והעירות מקרוב. רכבת מסלת הברזל תשמיע שריקותיה פעמים אחדות יום יום, וקול התפים והמצלתים אשר ירימו בני כפרינו העולים לרגל יצלצל באזנינו בכל שעה. ואף כי לא חדש אתנו המראה הזה, הנה היתה השנה הזאת לכל דעות שנה יוצאת מן הכלל ברבוי האורחים אשר הביאה אלינו בכל הדרכים השונות מלבד שירות הגדולות של האנגלים והאמריקאים וגם האשכנזים אשר לא חדלו מעבֹר על פני עירנו במשך החרף הזה ומדלֹק אשה אחרי רעותה, ומלבד התרים הרבים הנמצאים עוד בקרבנו, הנה כבר נאספו באו ליום פסחם כארבעת אלפים חוגגים רוסים, וכאלפים ארמינים, מלבד היונים אשר מספרם גם הם איננו דל. ולרב הבאים מהרה החברה “הפלסטינית הרוסית” ותקֶם במגרש הרוסים שבעירנו בנין עץ גדול ורחב למעון לאלה אשר לא ימצאו עוד מקום בבתיה הגדולים הקימים מאז.

־ ובני כפרינו כבדו גם המה את “חג ירושלם” כראוי לו, וביום הששי החולף אחרי צהרים, הוא יום רדת כבוד מֻפתי עירנו בראש החוגגים המשלמים על קבר “נבי מוסא”, ראו עיני מבקרי עירנו מחזה נהדר ומרהיב אצל “שער השבטים” למן חומת העיר ועד ראש הר הזיתים, מדרון הר המוריה כלו משני עברי הדרך מכסה “פה לפה” באלפי בני אדם הבאים לראות ולהראות, ובראשם נוטלים חלק אזרחינו המשלמים, וביחוד נשיהם העטופות בצעיפיהן ולבושות בבדי צבעוניהן השונים והנוצצים; ולכבודות שבהן נטיו אהלים מיחדים. והדרך עצמה מלאה תשואות מהמון העוברים והשבים, המון העם הולך רגלי, צעירי המשלמים רוכבים על סוסיהם הדוהרים ורצים רוץ ושוב, ומרכבות רבות מרקדות מלאות אירפאים ואירפאיות הבאים לראות, וכפעם בפעם תעבר גם שפעת חמורים נושאים המון אנגלים ואנגליות המשתעשעים לרכב על החמורים דוקא. ובקצה הדרך כנגד שער העיר עומד סולם קטן, ועל שלביו עומד איש המכסה את פניו ואת המכונה הקטנה שלפניו במסכה שחורה, הוא, צלמן אנגלי העובד עתה עבודתו בחריצות ולרגעים יחליף את לוחות־הזכוכית אשר למצלמתו למען יוכל להעלות אחרי כן על הניר את כל חליפות מחזה; מלבד הצלמנים “החוטפים” הסובבים על פני הככר, איש איש ותבתו הקטנה בידו עומד ומכונן אותה בכל רגע לפני כל הישר בעיניו לצלמו, ומכלה מעשהו “כלאחר יד” בטרם יספיק עוד האיש להתבונן בו.

עד תם תפלת יום הששי (צלָתּ אל גֻ’מעה) במסגד עמר אשר על מקום מקדשנו ישב הקהל ויחכה, ובהגיע השעה הראשונה אחרי הצהרים החלה החגיגה, משער העיר נשמע קול רעש תפים ומצלתים, ונושאי הדגלים הנהדרים דגלי המשי הרקומים בזהב עוברים ראשונה, ועל כל צעד וצעד יורידו את שני הדגלים הראשונים עד לפני האנשים והנשים היושבים משני עברי הדרך, ואיש איש מבני האזרחים מעביר את קצה הדגל על עיניו ועל מצחו, ואחרי נושאי הדגלים עוברים פקידי החיל רוכבי הסוסים וחרבותיהם הנטויות לפני מרכבת כבוד פחת עירנו אשר בא הפעם הוא ויתר גדולי המלכות לקחת חלק בחג הדתי הזה. עוד רגע והנה עוברים המון נלהבים מפזזים ומכרכרים במטות עץ במעגל, האחד מהם עומד בתוך מעופף מטהו בשתי זרועותיו וקורא פסוק של ברכה לכבוד אדוננו שולטן יר"ה ושריו, וחבריו עונים אחריו בקול. בקצה הקהל הגדול אחרי כל הכבודה הזאת עובר נושא הדגל הירֹק החדש⁵ והוא רוכב על סוסו ואחריו המון נושאי דגלים וכלי שיר עוברים לפני כבוד המופתי הרוכב על סוסו, ועל יד שמאלו רוכב “בחיר המיֻחסים” (נקיב אלאשרָף), ומנגינת הצבא הולכת לאחרונה.

כשתי שעות ארכה חגיגה “הלוית הדגל”, ואחר שבו רב הבאים איש איש לדרכו וכל הקהל נפוץ. ולמן היום ההוא לא חדלו בני הכפרים הקרובים והרחוקים לבוא אל עירנו בקול המון חוגג וללכת מפה עד מקום הקבר יום יום עד יומנו זה אשר בו שבו כלם יחד ירושלמה, והעיר מלאה מהם ומהמונם.

־ ולסבת רב מספר הבאים בשנה הזאת מבני הנוצרים והמשלמים יחד שלח כבוד פחת עירנו דברו אל כל צירי הממשלות השונות שבעירנו לבקשם לבל ישלחו בכל משך השבוע הזה את התרים האירפאים לבקר את “מקום המקדש” לבלתי עורר את קנאת האזרחים.

ט“ז איר תרנ”ח.

2.    🔗

– ביום החמשי שב המֻפתי וכל המון החוגגים מנבי־מוסא בכל הכבוד הרגיל וביום הששי בהאסף כל פני הכפרים בהחרם אלשריף לתפלת השבת היתה “הקפת הדגלים” (זפת אלבּיָרק) בהמון, כי אחרי התפלה נשוא ישאו ביום ההוא את כל דגלי החרם, ובתהלוכה גדולה בתפים ובמחולות יקיפו בהם את חלקת הר הבית והביאום ממסגד עומר עד המדרש הקיצון⁶, ואחרי כן נפוץ כל המון בני הכפרים ובנותיהם ברחובות העיר לקנות “חלָוה” וכל מיני ממתקים להביא הביתה.

י“ג איר תרנ”ו

3.    🔗

– יותר ממנו ומנשינו יחושו ירגישו את פעולת הגשמים תושבינו המשלמים הרבים אשר בעיר ואשר בכפרים מסביב. כי אם אנו, מפני חטאינו, פסו עולי רגלים מבינינו, ואם חגינו נחֹג איש איש בביתו ובעירו, הנה המה חגים את חג משה נביאנו על פני השדה, ואיש איש מהם עולה מעירו ומכפרו לחג על קבר איש האלהים הזה, ויש אשר יבואו גם ממרחק ימים אחדים. עוד ביום הששי שעבר קראו הכרוזים בחרם־אלשריף (אשר על מקום מקדשנו) לאמר: בשבוע הזה תחל העבודה בחלקת “נבי־מוסא”! ובשבוע הזה ירדו שמה אנשים רבים סוחרים ורוכלים וכל מוכרי דבר אֹכל למינהו להכין שמה חנויות קטנות למערבם ולמרכלתם, וביום הששי לשבוענו זה תחל החגיגה כמשפט שנה שנה, ואנשים לאלפים יעברו על פני ירושלם והלכו אל מקום הקבר אשר מצאתו ההגדה הערבית על דרך ירחו מנגב.

– והיום שלפניו הוא “יום החמישי של המתים” (ח’מישׂ־אל־אַמְוָתּ) לבני הכפרים, כי ביום הזה ירדו אל מקברותיהם משפחה משפחה על קברי קרוביה ובשלו שמה נזיד בסירות ובדודים, וכל עובר יטעם מסיר הנזיד ואומר: “תהי זאת לרחמים למת”. וקראו לתפלה הזאת “רחמים”, והמנהג אחד שרידי מנהגי “זבחי המתים” הוא.

־ומלבד חני המשלמים הנה קרבו גם חגי הנוצרים, והעיר מלאה עתה רוסים ויונים וארמנים וכל חוגגי הנוצרים למיניהם. וכי נלך בדרך וראינו אותם נושאים כל היום כפות תמרים, לולבים ירֻקים ורעננים – לפסח. כי יום הראשון הבא הוא “יום הראשון של הלולבים”, ולקחו להם כל הרוסים והרוסיות כפות תמרים עוד שבוע ושבועים לפני חגם, וקלעו סביבותיהם כל מיני הדור ונוי־לולב ונשאום בכל אשר ילכו. אחרי כן יביאום אתם אל ארצם לזכרון.

נשינו אומרות: “אך מערכתנו גרמה זאת!” בני דודנו אומרים: “מֻבָּרךּ סידנא מוסא!”. – ואנכי עבדכם אשר רק אתם לנגדי תמיד, הנני תולה הכל רק בזכותכם קוראי חביבי, רק לכבודכם עננים נפזרו, ושחקים טהרו, למען תזכו ושמעתם “חדשות” חדשות, ודברי ימי שבוענו זה יעברו לפניכם בכל טיבם המיחד להם, כי אמנם השבוע מצֻין מכל שבועות, וציונו זה איננו נכר ובולט כל כך כי אם בלבֹש גם השמים מחלצותם ושמלת תכלתם.

– עוד ביום החמישי החולף חדל הגשם. וביום הששי אחרי הצהרים בצאת כל המשלמים מהחרם־אלשריף אחרי התפללם תפלת שַׁבַּתָּם חרבה גם הארץ, והתהלוכה מבית תפלתם זה החלה בכל כבודה וסדורה, אנשי הצבא הפרשים עוברים חלוצים לפני המחנה, ואחריהם הולכים זקני (שיכֵי) החרם בבגדיהם הירֻקים ובידיהם דגלים גדולים, כשלשים דגל. או חניתות וחרבות שלופות, ואחריהם הולכים אנשי הצבא המנגנים הלוך ונגן בכלי שירם, ואחריהם נושא “הדגל” הקדוש העשוי כלו משי ירק, ועליו רקמת זהב יפה, והמֻפתי הוא השופט הדתי וכל נכבדי העיר רוכבים לאחרונה, ואחריהם כל אדם ימשך. ובעברם דרך רחוב אשר בו איש קדוש קבור, ועמדו והתפללו תפלה קצרה לנשמת המת, היא “פרשת הפתיחה” (סוּרת אלפָתחה) אשר לקֻרְאָן, ואחרי כן יאחזו דרכם הלאה עד הגיעם אל “שער האריות”.

והככר אשר מחוץ לשער, וחומת העיר לארכה כֻּסו באלפי נשים ואנשים, וההר כלו משני עברי הדרך נהפך לאמפיתיאטרון גדול אשר רק “ראשים וצעיפים” נראו בו כמדרגות מדרגות, גם אהלים אחדים נטו עליו בראשו לנשי השרים הגדולים הבאות גם הן לראות, ורעש גדול והמולה בכל הככר, וקולות התותח נשמעים מעל החומה כהד רעש המון החיים, והתהלוכה עוברת הלוך ועבור עד מלמעלה להר הזיתים. אז תשוב מנגינת הצבא וכל המון המלוים אותה, והכפריות תחלנה עתה לענות ענותיהן לברך את החוגגים בברכת הפרידה, ויש אשר תעמדנה במעגל ואחת מהן בתוך, ורקדו ונפפו ידי כתנתן הארֻכּוֹת. וזקני כפרים מתחרים במרוץ הסוסים העפים כברקים רוץ ושוב, והראו את כחם אשר לא תש עוד, ובני התהלוכה הולכים הלוך קדמה, ואל “נבי מוסא” מגמת פניהם.

כי זה משה האיש, אשר לפי דברי מדרשנו לא ידע גם הוא בעצמו את מקום קבורתו, שב (לפי הגדת המשלמים) ויתגלה אחרי אלפי שנים לאחד נזיריהם המתבודד ויגלה את מקום קברו. וילך הנזיר ויאסף אליו המון עם רב ויביאם אל המקום ובידו מטה, ויעג עוגה בארץ ויקרא: “זה הוא מקום קבר נבי־מוסא!” ויראו העם ויאמינו. ויקימו על מקום הקבר בית גדול לתפלה, וסביבו בתים רבים למשכן לכל הבאים לבקרו. ויהי המקום הזה, אשר מנגב לירחו מעבר לירדן מערבה, למן היום ההוא למקום קדוש. והמֻשלמים בני ירושלם וכל סביבותיה עד למרחוק עולים לחג שמה מדי שנה בשנה בשבוע אשר לפני חג הפסח לנוצרים, הוא השבוע אשר בו יאספו שנה שנה נוצרים רבים בעיר הזאת. ולהוצאות הבית והחגיגה הקדשות רבים הקדשו, מלבד המכס אשר על כל הערבים מעבר לירדן מזרחה, שתי סאים קמח לכל מענה צמד בקר. והממֻנה על כל ההכנסות הרבות האלה הוא מֻפתי ירושלם, והיה הוא גם ה“מוציא” בכל ימי החגיגה. וכל שבעת ימי החג ארוחת חנם נתנה לכל אלפי החוגגים וכל רעב יבוא ויאכל כאות נפשו. לבני הכפרים ודלת העם יבשלו ארז ובשר, ולחם נתן להם, לאיש איש בכליו אשר יביא, ואם תאוה נפשו לקחת בשר חי ונתנו לו. ולשרים ולגדולים ארוחות נשלחות לאיש איש כפי כבודו אל חדריהם אשר יֵשבו בם.

ודגל מיֻחד לחגיגה הזאת והיה תמיד בבית המפתי, רק ביום הראשון לחג יביאנו אל החרם ומשם יקחנו אתו אל נבי־מוסא, וירד הדגל מדי שנה בשנה ביום הששי, ואת המפתי ילכו בני העיר המתנדבים לחֹג, ובכל ימי השבוע שאחריו ילכו שמה חליפות בני הכפרים אשר מסביב לירושלים, ועברו כלם דרך עירנו. ובאו בני כפר וכפר לבדם, המה ודגליהם, והלכו נושאי הדגלים לראשונה, ואחריהם ילכו המכים בתפים והמצלצלים במצלתים, ואחריהם הזקנים ובידיהם חניתות ורמחים, ואחריהם ילכו יתר בני הכפר, הגברים לראשונה והנשים והטף אחריהם, והיה לפני בואם ירושלמה ועמדו הרחק מן העיר ושלחו ציר לבשר בעיר דבר בואם, וביד הציר תף קטן והלך הלוך והכות בתף, מכה אחת לכל עשרים צעד, עד באו אל החרם. ובחרם משפחות אחדות שוכנות אשר דגלים להן ותפים ומצלתים, ולכל משפחה “חזקה” על כפרים אחדים, לקדם פני חוגגיהם בבואם, ובא הציר אל בני המשפחה מכריו ותשורה בידו ולקחו את דגליהם וכלי זמרם ועברו ברחובות עד הגיעם אל מחוץ לעיר, ונפגשו את החוגגים הבאים ושבו אתם, והלכו שני המחנות יחד עד בואם אל הקדש, ובדרך בלכתם יעמדו במקומות רבים, ונזירי הכפרים וזקניהם מראים נפלאותיהם לעיני ההמון, כי תעמדנה רגליהם על שפת חרב חדה, או כי יתקעו את החרב בבטנם וישלפוה ממנו, או כי ישטחו לארץ וחרב חדה תושם על גבם החשוף ואיש אחר יעמד על החרב נשען עליה בכל כחו; ויש אשר ישתטחו אנשים רבים על הארץ, והקדושים ירכבו על סוסים ועברו על גבם הלוך ושוב והמשתטחים לא יחושו בעברם, וככה יבא’ו אל החרם והתפללו שמה. והיה אם רד היום ולנו בירושלם וקמו בבקר והלכו לנבי־מוסא, ואם עוד היום גדול והלכו בו ביום. ובבואם לפני נבי־מוסא ישלחו שנית ציר מבשר, ויצאו לקראתם בני הכפרים אשר הקדימו לבוא יום אחד לפניהם.

והבאים שמה יביאו אתם נדריהם ונדבותיהם אשר נדרו כל ימי השנה לנבי־מוסא, קרבן שלמים (ד’בּיחה) או כל נדר אשר ידר האדם, ויש אשר יביאו אתם בניהם הקטנים למול אותם שם והלבישום משי, ורקמת זהב מקשטת את התלבשת כלה.

ובבואם שמה יש אשר ישבו באהלים, ורבם על פני השדה ישבו כל ימי חגיגתם, יומים או שלשה.

וביום החמישי בשבוע, בבקר, יצא המפתי וכל החוגגים אשר נשארו שם עד היום ההוא, ושבו ירושלמה והעלו את הדגל אתם, והיה גם היום ההוא ליום חג לירושלם בצאת כל המונה לראות בשוב כל המחנה הכבד בכבוד יותר גדול מיום לכתו, ורב בני הכפרים נשארים בירושלם גם ביום הששי גם ביום השבת, הוא יום “שבת ההדלקה” אשר לנוצרים. וקראו לימים האלה “שבוע החַלְוָה” (ג’מעת אלחֲלָוָה) כי בימים האלה יקנה איש איש מבני הכפרים “חלוה” להביא לביתו זכר לימי החג. והחלוה עִסת סֻכּר היא אשר יטגנוה בקמח ובשמן השֻׁמשמים.

כ“ז אייר תרנ”ו.