הסכסוכים ה“אליאנסיים” השנה, שהתחילו עוד מקודם לבחירתו של ריינאק, וכל המעשים הנאים שנעשו בנוגע לבחירה זו ונמשכו בהחלטות וב“תקנות” על שלילת־הזכות מאת יחברי החברה “כל־ישראל” לבחור בוועד ובמחאות ובהתרסות מצד ה“גרמנים” על היחס אליהם מצד ה“צרפתים” וכו' וכו' – כל הדברים האלה נתנו ענין רב לעתונותנו לענות בו ולהקצות לו מקום חשוב, ככל גודל־חשיבותו. מובן מאליו, שעתונותנו הלאומית, שאין לפניה החשבונות: תרבות מי יותר טובה ונחוצה למזרח, האם התרבות הצרפתית או הגרמנית (כשם שמצינו במקצת בעתונים הישראלים־הלועזים); עתונותנו הלאומית, שהיתה רוצה, שבין יהודי־המזרח כמו בן כל היהודים, תירש התרבות העברית את מקום הגבירות השונות הנכבדות, מובן מאליו, שעתונותנו זו היתה כולה על צד הלוחמים מגרמניה. כי הלא מה עשה כבר המהלך הצרפתי מיהודי־המזרח, איך גידלה ה“אליאנס” הצרפתית עד כה את שעשועי היהדות המזרחית הצעירה, שעד היום היא בבחינת נשפעה בכל דבר, כבר גלוי לעין כל. לא כן עבודתן של החברות הגרמניות, שאם כי גם בה לא הכל חָלק, שאם כי גם בה יש דיכ והותר שאיפות של הכנסת תרבות דייטשלאנד ודחיקת רגלי החינוך העברי האמיתי, הנה מה היא עתידה עוד להביא, לא נתברר עדיין כל צרכו, ויש רשות לקוות לטובה הרבה. סוף־סוף, בתי־הספר הנמוכים של “עזרה”, למשל, גניה ובית־המדרש למורים שלה מעידים, מכל מקום, כי יש חיוביים לאומיים עבריים במחודרי הרוח הגרמני המתוקן. ה“אליאנס” בידי ה“צרפתים” ודאי היתה כלי־שרת להתבוללות, בעוד שתפקידם של הגרמנים בה עוד לא נתחוור, ויש סימנים, כי אלה דווקא עלולים להיות מעוז־מה למשאות־נפשנו הלאומיות. העתונות היהודית, לפיכך, היתה כולה על צד האחרונים.

והנה עכשיו הביאו עתונינו את הידיעה, כי לפני זמן־מה נקראה בברלין אסיפה, שבה השתתפו צירי הסניפים הגרמנים של “חברת כל ישראל חברים”, שאין המרכז הפאריזי רוצה להודות בהם, כנ,ל, ונתקבלה החלטת־אימון בוועד המרכזי הגרמני, שנבחר על ידיהם, בצירוף הבעת־צער על דברי העלבון של המרכז הפאריזי כלפי אחדים מחברי־הוועד הגרמכני ומחאה גדולה כלפי הודעת הוועד הפאריזי, שמהיום והלאה אין ה“קאנפערענץ־געמיינשאפט” באת־כוחה של ה“אליאנס” בגרמניה. אמנם, – מעיד הד“ר נ. בירנבוים (מתתיהו אחר) במאמרו ב”היינט" בנדון זה – אחדות יתירה לא נראתה באסיפה זו. בדרומה של גרמניה נוטים יותר ל“צרפת”, ובצפונה של גרמניה ל“אשכנז”. היו רגעים שנדמה לך, כאילו אתה נמצא באסיפה פאטריוטית־אשכנזית בשעת־מלחמה בין פראנציה ופרוסיה ממש… “אנחנו הגרמנים”… “הם הצרפתים”… “הכבוד הגרמני”… “למדו דיסציפלינה וגאון לאומי מן הצרפתים!”… וכהאסיפה קיבלה את ההצעה לייסד ועד ארצי גרמני של ה“אליאנס”, עמדו מיד ה“דרומיים” ואיימו, שהם ייסדו בימה לעצמם. הקיצור, בעל־המאמר מנבא, שסוף־סוף תקוץ נפש ה“קאנפערענץ־געמיינשאפט” לריב עם פאריז מחוץ ועם ה“פאריזיים” מבית ותיספח על חברת ה“עזרה”. וה“אליאנס” תישאר מה שהיא ותתקיים גם להבא, אלא שתאבד עוד יותר את הזכות להיקרא “אליאנס איזראיליט”, לאמור: “כל ישראל חברים”.

מה שנוגע לחזיון הזה בכלל, מתייחס אליו הד“ר בירנבוים כמו ל”מחלה, שלא העלתה ארוכה ימים רבים, ומעכשיו מתחילים לבוא בה שינויים לטובה", והוא מביע בדרך אגב דברים אחדים, שראויים הם לאומרם וכדאי לחזור עליהם. הוא אומר:

“קובלים על ה”אליאנס“, שלא מילאה את התקוות אשר שמו בה לפנים. אבל קובלנה זו אינה צודקת. היא עשתה מה שעשתה ויכלה לעשות. החסרון היה בזה, שקיוו ממנה יותר מדי. ואמנם, גם החסרון הזה היה אז בגדר לא ימלט, מפני שאז לא ידעו להתייחס לשאלת היהודים הפנימית כיחסנו אנו. אז חשבון עדיין, שדי לעשות אגודה אחת ממספר קטן של יהודים־צרפתים עשירים עם משכילים אחדים ולתת להם כסף, בכדי שהעם העברי יוָשע תשועת עולמים. אז עוד האמינו באמונה שלמה, כי למנין של אפיטרופסים, הרוצים על פי דרכם להציל את הרוח העברי ואת הכבוד העברי יאה ונאה והולם השם ‘כל ישראל חברים’”.

עכשיו – ממשיך בעל המאמר – התרחב המבט במקצת, אבל רק במקצת. ומה שמתהווה עכשיו ב“אליאנס” מקביל ומתאים למדרגת ההבנה החדשה, שאליה הגיעו עד כה. ולא רק למדרגת ההבנה, כי אם גם למצב הכוחות היהודיים, שהיו חבויים אז ונתגלו, ובמדרגת התגלותם.

“כשנוסדה ה”אליאנס" היו בעולם מתשעה עד עשרה מיליונים יהודים. בצרפת גרו אז לכל היותר חמישים אלף, ומאלה קמו אולי חצי תריסר לדאוג לכלל־ישראל. כוונתם של אלה, אמנם, היתה רצויה; שלא הביאו כל תועלת – גם כן אי־אפשר לומר. ברם, שייכות פנימית מצד אלה הספוּרים ליתר המיליונים לא היתה. חמישים האלף של יהודים צרפתים – אם גם נשקיף על מייסדי ה,אליאנס" הראשונים כעל באי־כוחם שלכ אלה – הנה על פי מספרם המצומצם ויהדותם המעטה לא היה לאל ידם להיות באי־כוחם של רבבות־יהודים, שהנם גם רבבות־פעמים יותר יהדותיים מהם, ולפיכך לא היתה שיטתם יכולה להתקיים, ולפיכך באו עכשיו עד חורבן ראשון. כי אך התבוננו יהודי גרמניה, והנה הם כמעט פי עשרה במספרם מיהודי צרפת, גם ב’אליאנס' וגם מחוצה לה, ויהדותם הנה יותר ממשית, התחילו להשתחרר. ונצחונם אכן בטוח. כי לא בזה הוא קוטב־השאלה, לידי מי יימסרו מוסדות־החברה, ‘כל ישראל חברים’ – מוסדות החברה הזאת, צריך לשער, לא יימסרו לעולם ליהודי־גרמניה, – כי אם, האם ישארו גם להבא יהודי־צרפת האפיטרופסים הראשיים של כלל־ישראל או שיאָלצו למסור חתיכת אפיטרופסות, ואולי החתיכה היותר ראויה להתכבד, ליהודי־גרמניה, שהנם מרובים מהם ויהדותיים מהם".

המחלוקת של עכשיו, שבוודאי יש בה הרבה מעניני גבאות וכו', מנקודת ההשקפה של בנין הכלל היהודי העתידי, הגדול והרחב כים, היא בעיני מתתיהו אחר לא יותר מ“סערה בצלוחית של מים”. אם ה“חברה” “אליאנס” תישאר במציאות בידי הוועד בצרפת, הנה במה שנוגע להשפעה הממשית על ההוָיה היהודית יש יתרון ליהודי־גרמניה והם ינצחו. ברם, הואיל וכוחות חיוניים מתעוררים לעינינו בגופנו הלאומי, יש לקוות, כי לא נקפא על נקודת־השחרור הראשונה, “השחרור הגרמני” –

"מהרה תתחיל האמאנסיפאציה השניה, הגדולה, האמיתית, בשעה שהמוני־העם בעצמם, המיליונים, ישתחררו מהשכבה העליונה של עשרות ומאות אלפים, מאחיהם הדואגים לטובתם – בין בצרפת ובין בגרמניה ובאנגליה – הרחוקים מהם וחלשים במובן היהדותי. כבר יש סימנים המבשרים את בוא השחרור הגדול הזה, אבל רק סימנים. עדיין אין היהודים במזרח־אירופה בוגרים כל צרכם בכדי למלא את תפקידם הגדול בחיי האומה העברית. עדיין איש איש לעברו פונה (אינם רואים, למשל, שיהודי רוסיה, גליציה ורומיניה הם חיל יהודי רב־הגדלות); עדיין אין בכוחם להוציא מתוכם אינטליגנציה יהודית־אמיתית, בריאה, שתנהיג אותם ושתדע “להנהיג”.

באמאנסיפאציה זו, בהתגלות ובהשתחררות זו של כוחות המוני העם היהודי רואה מתתיהו אחר את חזון ה“אליאנס” לעתיד לבוא. רק אז תמצא מלה זו את תיקונה, את תכנה האמיתי.

[“האחדות”, אדר תרע"ב; החתימה: יוסף חבר]