בתשרי תרע“ב, אוקטובר 1911, עבר י”ח ברנר לגור בירושלים, כמשתתף בעריכת המדור הספרותי של “האחדות”, שבועונה של מפלגת “פועלי-ציון”, ובמשך השנה פרסם בו את רוב רשימותיו.

הוציא לאור את “הגדת המות” של ל“א אורלוף, את “והיה העקוב למישור” של ש”י עגנון, ואת: “בצה” של צ’כוב בתרגומו של א"נ גנסין.

יחד עם ר' בנימין ערך את הקובץ “בינתים”.

מתוך פנקס ישן

סטאניסלאב פּשיבּישבסקי, הפראזיאוֹלוֹג הפולני הגדול, מזכיר לא פעם בחיבוריו את הרושם הגדול, אשר עשתה עליו ועל חבריו – בשעתה – התביעה של המוכיח בּראַנד: “הכל או לא כלום!” ברם, עדות זו יכולים אנו לגבות לא רק מפי זה. הכוהן-הנביא המוֹדרני, האִיבּסני, שכל-כך הוא נאה דורש וכל-כך נאה מקיים – חזיון לא-נפרץ ביותר בין הדרשנים והמוכיחים – חייו המלאים מסירות-נפש וגבורה שלמעלה מדרך-הטבע, צעדי-אונו נגד כל מפריעים ומכשולים, בין של בידי אדם ובין של בידי שמים – כל זה הרעיד לא לב אחד באירופה בשעת יציאת הספר וגם לאחר כך. מפרשי-ומבארי איבסן-בראנד הן רבים הם כל-כך עד היום הזה, ומי מפרש ומבאר אשר לא יתפעל? מי מהם לא מצא, שבראנד נושע בלבו את הניצוץ העליון של האלוהים, שדבריו החוצבים להבות-אש הנם קו-הישר בין שמים וארץ? שמעשיו, אשר כל “חולשה” של אהבה וחסד אין בהם, הנם מסוג חדש של עבודת אלוהים, של אהבה וחסד עילאיים, של קרבנות לאלוהים חדשים, אדירים? מי מן המבקרים, שמיררו תמיד את חיי המשורר הנוֹרבגי הזועף, לא כרע על ברך לפני הפואימה הדרמטית הזאת? מי מהם לא קרא" “כזה ראה וקדש?”

ובאמת, איך לבלי התפעל! איש, אשר כל סכנה משחק לו; כוהן, אשר בכדי ללכת לוידוּיוֹ של איזה שכיב-מרע בכפר נידח, הוא אינו משגיח בהרי הקרח והשלג, אשר סביב שתו לראשו, או בסערת הים ומשברי גליו; אשר אלוהיו אינו רך-לב, כי אם אש אוכלה, והוא, בראנד נביאו, נושא את דברו ליושבי שפל ודורך על במתי עב; אשר השלטון ניתן לו, עוז בידו וגבורה בימינו, ודי לו להרים פעם כשופר קולו למען תעזוב אַגנס, סמל היופי והעדנה וכל המידות הטובות, את מאהבה ותלך אחריו; אשר לרעיון הגדול, שהוא נושא בחובו, הוא מקריב גם את אַגנס זו וגם את הילד אשר ילדה לו; אשר אמונתו, אמנם, מעתיקה הרים ממקומם, פורצת גדר, כובשת לה דרך, נוחלת נצחון אחר נצחון ולפניה מי יעמוד ומי יזכה בדין; אשר גם לאמו יולדתו אינו סולח עד הרגע האחרון ואינו דן את דינה למזור, יען וביען הקשתה את לבה ולא ויתרה על ממונה; אשר, בכלל, כל פשרות וכל ויתורים וכל רכּוּת וכל חצאיוּת אינו יודע ואינו רוצה לדעת וכסלע איתן הוא עומד ומשמיע: “כה אמר ה' אלוהי: הכל או לא כלום!” איך לבלי התפעל מאיש שכזה!

ואף-על-פי-כן משונה הדבר…הן גם אני הייתי נער בעת שקראתי את הספר הזה; הן גם אני ידעתי להשתומם על כוחו השירתי של איבסן, על גיבורי-צפוֹנוֹ ועל קדרות ועוז זמירותיו, ואף-על-פי-כן… אף-על-פי-כן כבר אז כמה שונה היה הרושם, שעשתה עלי השירה של הספר הזה, פרי-ההתבוננות, מן ההרגשה שעוררו בי הלוֹזוּנגים של הגיבור בראנד, פרי התוכחות והתביעות!

התבוננות ותוכחה – היעלה על הדעת, כי שני אלה, העולים לעתים קרובות כל-כך בקנה אחד, הנם, בעצם, תרתי דסתרי? והדבר, אמנם, כן הוא! מי שחלקו בין המתבוננים האמיתיים אינו מרבה בתביעות ואינו מוכיח. המתבונן באמת לחזיונות-החיים, לסיבותיהם ולכל הרכבותיהם שלאין ספורות, לכל הקושי, האימה וההכרח שבהם, יוכל להצטער, להתרעם, לקלל או להתפשר, להשלים, לדום – בעיקר, דא ודא אחת היא – אבל בשום אופן לבלי לבוא בדרישות ותוכחות. התוכחה – מובן מאליו, שגם לה יש מקום בחיים, כמו ליאוש, כמו להטחת הראש בכותל; יש מתוכנו, שהנם מוכיחים על פי טבעם וצריכים להוכיח, והמתבונן האמיתי יבין גם אותם ולא יוכיחם על תוכחתם; כי בכל מקום שאתה מוצא תוכחה – לרבות תוכחה לתוכחה – סמי התבוננות מהתם; ברם, איך שיהיה, והמתבונן האמיתי, גם אם לא ידע או לא יוכל לשתוק, לא יבוא לעולם בדרישת “הכל או לא כלום”.

אין תחת ידי הפואימה “בראנד” בכתבי את הטורים האלה ואין אני יכול לעשות נסיון, איזה רושם היה הדבר עושה עלי עכשיו. ואולם רושם הקריאה של אז, של ימי נערותי, אף הוא עודנו כמו חדש אתי, וזכרוני לא יטעני.

זוכר אני, למשל, את המחזה הראשון, בעת שהאיכר ובנו מזהירים בבראנד, שלא יסכן את נפשו לשוא, והוא מתנפל עליהם ברעם וברעש, שהם אינם יודעים את אלוהים; האיכר טוען שיש לו ילדים קטנים בבית ואי-אפשר לו, לאיכר, לשים נפשו בכפו על לא-דבר, ובראנד שופך עליו בעד זה אש וגפרית במליצה ובחרוזים. עוד זוכר אני את המחזה שאחר כך, איך הכוהן הנזעם בוטה בדברים כמדקרות-חרב את האוהב ואהובתו ומַתרה בהם על השאול אשר לרגליהם – ולמה אכחד? לי לא הוכיח כל זה כלום, כלום. קראתי אחר כך, כיוצא בזה, על עקשנותו של בראנד בנוגע לאמו, שלא רצה לשים ידו על עיניה, יען אשר לא יכלה בשום אופן להסתלק מעיקר-חייה, מרכושה, ולא רצתה לחלקו לעניים, אלא דוקא להורישו לבנה – וכתפותי נמשכו בתמהון. דומני, שלא רק רכּוּת-לב ולא רק רחמנות הייתה הרגשה זו מצדי, אלא חרי-אף – אולי, סוף-סוף, בכדִי – על הקהוּת שׁל זה הנביא הגדול. מילא, בז הוא לאהבה ולחסד רגילים – אלוהיו עמו, אבל איזו אי-הבנה בחיים ובצער שבחיים! ולא פחות מזה הוא מרעים – לא רק בשביל הרגש המוסרי, לא רק בשביל חשבון-הצדק, כי אם בשביל כל מהות-האדם – בשעה שהוא מתנפל בסערת דבריו על ההמון הרעב. מה הוא רוצה ממנו? מה הוא רוצה? – נהמתי –מה הוא בא לבלבל את המוחות בדרשותיו, ששמע מפי סאֶראֶן קירקגורד? מה הוא נותן להמון זה בנבואותיו ולאן הוא קורא אותו? לאן? מה יהיה להמון הגדול והאובד הזה, אם ילך אחרי הנביא אל “מקדשו”, אל ההרים הרמים והנישאים? מה יש בכל אלה, אם לא פראזות ריקות, שאינן מעלות ואינן מורידות?

סטאניסלאב פשיבישבסקי וחבריו, אילו היו קוראים לפניהם את השורות האלה, היו בוודאי שופכים מכעס את יינם על שׂלמות חברותיהם-לשׁתִי ואומרים, שׁאיזה יהודי תגרן ופיליסטר כתב אותן. אבל אני חוזר ואומר: כשהגעתי עד המחזה האחרון (בקושי רב; כי ארוך הוא “בראנד”, ארוך מאד, והאֶפּיזוֹדים הולכים ונשנים, ונשנים), עד אותו מקום, ששר-הכפר החזיר את ההמון מאחרי בראנד (ההמון יש שדברים ריקים מושכים את לבו ושבים אותו!) בבשורת-רמיה, כי עלו דגים רבים ביאור ואין מי שיצודם – היה לבי נתון כולו להמון החוזר לצור דגים, מאשר עם בראנד העולה לבדו אל ההרים וכל דבריו מאפע!

כי נחשוב על חיי האדם עלי אדמות מה שנחשוב (באמת הן אין אנו יודעים מה לחשוב; באמת, הן אין אתנו יודע עד מה: לא אתי, לא את פשיבישבסקי, לא את איבסן ולא את בעל אותו מאמר שאני בא לדון עליו בקטע השני!), הנה, בכל אופן, יש בציר דגים לא רק יותר תועלת מוחשית, אוכל לבני אדם, שגם היא חשובה לאין ערוך מ“נבואה”, אלא גם יותר יצירה, יותר יסוד רליגיוֹזי, אם אתם רוצים, יותר סוד עמוק מאשר בדברי הנבואה של בראנד ודכוותיה. על הלחם לבדו ועל רכישת הלחם בעמל ובזיעה תחיה נפש האדם יותר מאשר על כל מוצא דברי פי הנביאים יחדיו!

בימים שבבאזל היה הקונגרס הציוני העשירי, אותו הקונגרס, שהיה כולו, לדברי הכל, קונגרס מוצלח, יובלי, שלומי, עברי, אחדותי וארצי-ישראלי, ואצלנו, בארץ-ישראל, במקום שאנחנו כתשעים אלף נפש, י“ד אחוזים למאה מכל התושבים, במקום שיש לנו רכוש של אלף משפחות עוסקות בעבודת אדמה, במקום שיש לנו אדמה ממש כמעט שני אחוזים מכל אדמת הארץ הקדושה, מילאו עתוני המקום את כל גליונותיהם בדברי הסתה הנפוצים נגדנו מצד אויבינו וביציאה הגדולה מן המקום, שנתעוררה במקצת על-ידי אוהבינו (הרבה משפחות היו נכונות לעזוב את הארץ וללכת לאוסטראליה על-ידי תעמולה של עתון מומרי אחד); בשעה שעתון ירושלמי אורתודוכסי אחד, “המוריה”, יצא בצעקת “עד מתי?” על שהקונגרס אינו בונה פבריקאות לאלפי הידים המבקשות עבודה ואין, ודוד וולפסון, מי שהיה נשיא-ההסתדרות, בתשובה על הטענה, שאלפי פועלים עוזבים את הארץ, גילה את האמת, שהוא היה חושב את עצמו למאושר, אילו היו בכלל אלף פועלים בכל הארץ; באותו יום שבו, כמדומני, השתיקו שם את האדון טריטש, כשניסה לגלות אפקים חדשים ואפשרויות חדשות בשביל האמיגרציה היהודית, שיטו את זרמה למזרח, בטענה הצודקת “מה כוחנו?” ואחר כך, בצהרים, היתה השעה הגדולה של התחנכות בדיבור-לשון הקודש במשך של כמעט ישיבה שלמה – באותה עונה סוערת נזדמן לידי לקרוא בגליון כ”א של “הפועל הצעיר”, היוצא ביפו, שהיה אז חדש עוד ודיו-הדפוס עוד לא נתייבשה עליו, מאמר ראשי בשם “מעט התבוננות” וחתום עליו שמו של פועל מובהק וסופר ארעי אחד: א. ד. גורדון.

המאמר מחזיק כארבעה עמודים גדולים מעמודי העתון ומתחיל הוא כך:

"יש רגעים, אשר האדם נמצא במצב-נפש כל-כך מדוכא, במצב של איזה קושמר כל-כך קשה, עד כי הוא אינו יודע את עצמו ואינו מאמין בעצמו. ‘איפה אני בעולם? – שואל הוא את עצמו – החי אני או מת? הישן או ער?’ והוא זקוק אז להתבוננות, הוא צריך לתת חשבון לעצמו מכל אשר הוא רואה ושומע, מכל אשר הוא מרגיש וחושב, מכל אשר הוא חי. הוא צריך להשיב לעצמו על שאלתו: ‘איפה אני בעולם?’ לא הרדיפות מכל הצדדים, לא העלילות והדיבות מכל המקורות מביאות אותנו לידי מצב-נפש כזה. לזה כבר הורגלנו, את זה סברנו וקיבלנו עלינו. אף לא רוח-היאוש, שהתחילה בזמן האחרון מנשבת ביתר תוקף בפינות ידועות ממחננו, מביאה לידי כך. ‘איש הירא ורך-הלבב ילך וישוב לביתו’ – כתוב בתורת החיים, וביחוד בתורת התחיה שלנו, אם נאבה ואם נמאן. בכלל, מחשבות מעציבות ודאגה למהלך-עבודתנו מעוררים לא אלה, הרואים את הפאסיב שלנו בכל גדלו הנורא ואת האַקטיב שלנו בכל אפסותו הנוראה. האמת, המאירה את המצב בכל נוראותיו, היא, אמנם, מרה, קשה, נוראה, אבל לא מסוכנה. האמת הנוראה מסוכנה רק לאלה, אשר אין הסכנה גדולה כל-כך אם יתפזרו כעשן חלומותיהם היפים, שאינם מטילים עליהם חובה כל שהיא; מחשבות מעציבות ודאגה, דאגה מרובה לעתידנו, מעוררים דוקא אלה ‘טהורי העינים’, הרואים, כי יש לנו אקטיב, ואקטיב, לפי הערך, לא קטן.

“יש לנו בארץ-ישראל לא רק ‘רכוש לאומי’, כלומר, לא רק אדמה שנקנתה בכסף ושראובן ושמעון, החנוונים והתגרנים, עושים בה עסקים טובים ומוציאים ממנה כסף על-ידי ניצול כוחות זרים; יש לנו גם ‘יצירה לאומית’: יש לנו ‘תל-אביב’, יש לנו אלפי דונאמים פרדסים, בואדי-חנין ובפתח-תקוה, יש לנו ‘בחריה’, יש לנו… במלה אחת, יש לנו, ‘יצירות’ כאלה, ענקיות, נעלות וכו', הראויות לזכּות את בעליהן בפרימיות, במידאליות של כסף, של זהב ושל אבנים טובות ומרגליות. ואם תאמר: במה הן שלנו כל היצירות האלה, כלומר, במה הן לאומיות? הרי ידי זרים עשו את כל הגדולות והנפלאות האלה, ומשלנו הרי אין בהן כלום, מלבד הנהלת העסק ומלבד הקול קול-יעקב? וענו ואמרו לך בטון של נצחון ושל בינה יתירה כאחד: אבל מדוע לא עשו זאת הידים הזרות מבלי האיניציאטיבה היהודית (כלומר, מבלי המיליונים של הבארון, אשר על זקנו הרחב למדו כל היוצרים שלנו את מלאכת התספורת)? שמע מינה: היהודים, המוח היהודי והקול קול-יעקב ‘יצרו’ את כל הגדולות והנפלאות האלה, ולא הידים ידי-עשו! בוודאי ובוודאי היה יותר טוב, אילו היה נעשה בידי יהודים (מעין: אנחנו מתירים להתפלל עם העבריינים). אבל הרי אי-אפשר לבטל יצירות לאומיות ענקיות, בשביל מילתא זוטרתא כזאת!”

וכך, בזה הלשון, הלאה, הלאה.

כפי שהקורא רואה, היה מאמר זה לא לרוח הזמן והשעה. ואם רגז עליו מי שקרא אותו, בדין רגז. הרי באמת! שם, בארץ-שווייץ הברוכה, רואים צירינו הברוכים “קיבוץ-גלויות בזעיר-אנפין”, “שבוע של שבת לאומי”, מתענגים על התערוכה הארצי-ישראלית: חיטה, שעורה, גפן ורימון, וכל השמחה, עם היא נפגמת במשהו, הרי רק בגלל הקובלנה של הרב היפואי קוק על פועלי הארץ, שזורעים הם בשעת זריעה וקוצרים בשעת קצירה, שלא כדת – האם לא רוע-לב הוא מצד אותו פועל זקן לבוא באותה שעה בשאלות ובפרובלימות ארצי-ישראליות ספציפיות ולהגיש חשבון, המהפך את כל קערת הזהב על פיה?

אמנם קערת הזהב– שיטפא דלישנא היא. באמת יש ויש ידים לשער, שגם בבאזל שעצמה לא רבו ביותר המאמינים בקערת הזהב, ובכלל, מי שׁצרה עינו באוֹפטימיסטֵי ישׂראל ובאשרם – אל יראה בנחמת הציבור! ואני ברשמי היום בספר-חשבונותי שלי את המאמר ההוא, לא להגן או להתנפל על “פסימיותו”, לא להראות את צדקת או אי-צדקת חשבונו אני מתכוון, בעיקר, כי אם לדון בו קצת בעלמא, מנקודת השקפה אחרת לגמרי, מנקודת השקפה ספרותית, אם נכון לומר כך בנדון שלפני. למה אכחד? אותי עניין כותב-המאמר, הטוֹן שלו; אותי עניין, איך נכתב מאמר שכזה. קורא שכמוני עמד הרבה ביחוד אפילו על שמו של המאמר: “מעט התבוננות”. התבוננות? – שאלתי את עצמי – התבוננות – או… תוכחה?

א“ד גורדון אינו בראנד: פחות נאה ממנו הוא דורש ויותר נאה ושקט ממנו הוא מקיים. הלא זהו אותנו א”ד גורדון, הפועל הבא-בימים, אשר במקום אחר, ב“מכתבו הגלוי לחבריו הפועלים”, כתב:

“אנחנו הלא באנו לארץ-ישראל, לבקש מה שאינו מן המוכן ושאין עוד דרך סלולה לבקשו, לבקש מה שאין לנו, היהודים, ואולי מתוך כך, גם מה שאין לנו, בני האדם. אנחנו צריכים קודם כל ויותר מכל לשמור על כבוד-האדם ועל חירות-האדם שבנו. ובמובן זה אין הפועל איזו בריה משונה, שפלה או גבוהה מיתר בני האדם. ובמובן זה גם כל המוסיף – גורע. אדם – לא פחות ולא יותר. הפועל הוא אדם עובד, אדם שבחר להתפרנס מיגיע-כפיו מכל יתר הפרנסות, אדם הרואה בעבודה את הדרך לתחיית ישראל, ואולי לא רק לתחיית ישראל”.

הלא זהו א"ד גורדון, חברו של “הפועל הגלילי” הצעיר ממנו, אשר כתב:

“רק העבודה יכולה לרקום לנו את החוטים, שיחברו אותנו אל הארץ חיבור פנימי, חיבור אמיתי. היא תברא לנו אותו יחס נפשי ועמוק, שיש בין הצייר והתמונה שצייר, ולא אותו היחס החוקי, השטחי, שיש בין הקונה והתמונה שקנה. הכל מה שייעשה בארץ צריך להיעשות על ידינו: כל עץ, כל ירק, כל בית, כל גדר. בכל מה שהאדם נעשה שותף לטבע, כל קו, כל שרטוט ביריעת עתידנו – הכל, הכל צריכים להיות מעשי ידינו. ורק בזיעתנו אנו צריכה להירטב אדמתנו. ורק ידינו אנו צריכות להחיות רגביה”.

ותו:

“בעבודה נקשר מחדש את נשמת האומה אל ארצה בקשרים שלא ינתקו. נחזק יותר את הגשר המט לנפול, שיגשר את העבר עם העתיד שלנו. בחוטי עברנו היפים והארוכים, שכוחם מתחיל תש מרוב ימים, נשזור את החוטים החדשים והרעננים של ההווה שלנו ונמשיך אותם הלאה. החוטים האלה היו לפנים עבים מאד וחזקים. אך זה כאַלפּיִם שנה, שאנחנו לא הוספנו עליהם מאומה, כי אם מתחנו אותם יותר ויותר, עד שהלכו הלוך ודק ונחלשו. ומי יודע, אם לא ינתקו לגמרי באמצע, אם לא נמהר לקשר אליהם חוטים חדשים”…

“ואם אנחנו נעשה הכל בעצמנו, אז תהיה לנו הרשות להביט בגאון סביבינו על כל היפה והמועיל שעשינו בארץ, על כל שעל-אדמה שהפכנו ממדבר לעדן, על הערים היפות והמושבות הפוריות שבנינו, ואז יתעורר בנו עוד יותר כוח-היצירה ונוסיף להמשיך את עבודתנו ביתר מרץ וחיל”… – – –

כן, האיש הזה א“ד גורדון, האח הבכור לכל בעלי האידיאולוגיה החדשה הזאת בעולמנו, האיש הזה, אשר כתב לנו את המאמר “מעט התבוננות” – לא איזו פואימה דרמתית לכל העולם – ואשר בתוכנו הוא מתהלך, אינו בראנד. דבר שאין צריך לאמרו, שאין בקולו אותה הבטיחות הגדולה, אין אותה האמונה, שארעא ושמיא ישמעו לו. להיפך, הרי מתחילים הדברים ב”מצב-נפש כל-כך מדוכא“, ב”קוֹשמאר" (איזו מלה רוסית, דוֹסטוֹיבסקאית, צ’יכוֹבית) – אותם הדברים, שאפס קצותם רואים אנו בהתחלת שקיעת שמשו של הכוהן האיבסני, כאשר קרבו ימי אַגנס למוּת. אמנם, מאותו החומר קוֹרץ הפתּוֹס שלו, שכפטיש צריך היה לפוצץ סלעים, אבל גם הוא עצור אצל זה שלנו, עצור ביותר. יש כאן זעיר שם גם הד אותה האירוניה המיוחדת של בראנד בדברו עם שר-הכפר ושר ראשי הקהל ויש, בעיקר, התביעה הקיצונית: הכל, הכל, תנו הכל, למרות מה שעתה לא כלום. ומה שחשוב ביותר – ה“הכל” הזה אינו איזה אידיאל הררי בעלמא, כי אם תביעה אנושית, אנושית ביותר, טבעית, ברורה. ה“הכל”, שא"ד גורדון עומד עליו, הוא דוקא בחינת “ציד-דגים”, לומר, עבודה אנושית, עבודת הטבע, מעשי יום-יום (יִשָׁנה מאמרו במקום אחר ב“הפועל-הצעיר” בשם “האדם והטבע”). הוא, המטיף לרעיון-התחיה, כי יהיה זה לנו מה שיתה הדת לאבותינו, מבין, יחד עם זה, בעמקי נפשו, עד כמה נפלֶה הוא רעיון-התחיה, רעיון-העבודה, שׁבא להפוך אותנו, את עצמוּתנו, ולעשותנו לאנשים אחרים, יותר עמוקים,יותר ראויים לשם אדם, מאמונתם של אבותינו, שלא נבעה אלא מתוכם ומעצמותם והיתה כולה בדמותם וכצלמם. ומפני זה כל כך רועד קולו בדברו; ומפני זה כל כך קרוב הוא אל הלב, קרוב ואנושי…

ואף-על-פי-כן…לכאורה, הן כנים כל הדברים, נאמנים כל הדברים, ואף-על-פי כן… התוֹך הוא של מתבונן, של מתבונן חריף, ואולם דא עקא, שנתגנבו לאותו מאמר גם דברי תוכחה, והתוכחה מאפילה על ההתבוננות…

לבכי ולשחוק אין ההבנה האמיתית מתנגדת. בעולם התחתון (ומעולמות אחרים הן לא נדע לעת-עתה) אין גם ההבנה היותר עמוקה משחררת מן האֶפקט, והמבין היותר תקיף בדעתו אינו יכול לקיים מצות “לא לשחוק ולא לבכות”. אבל שלא להוכיח – האם אין זה מובן מאליו? שוחקים, בוכים, גם מצדיקים ומאשימים – אחרת אי-אפשר – אבל מתוֹכחה צריך ואפשר להיזהר. אין זו מצוָה, דרישה; זהו דבר המובן מאליו לסוג ידוע של בני תמותה. כי הן מי כמתבונן האמיתי והטהור יודע – חוץ מכל – את ה“חוק”, שכל המוכיחים הוכיחו במדבריות וכל דבריהם נשארו קולות קוראים במדבריות…גדולה מזו: מי מן המתבוננים לא אמר גם – בשעות ידועות" – יהי כן?

המתבונן לחיינו, ורק מתבונן, רואה, שהכל מהלך-חיינו, בקשר עם טיבנו ומחותנו וגרמים מן החוץ, הביאונו לידי כך, שהננו עם בלתי-עובד. זהו אחד מן הדברים היסודיים, שנתברר לנו דוקא בשנים היותר אחרונות, בזמן שמספרנו הכמותי – כשנים-עשר מיליונים – גדל עד לאין דוגמתו בכל ההיסטוריה שלנו, וגם אימת חולשתנו, פיזורנו וגסיסתנו גדלה עד לאין דוגמתה בכל ההיסטוריה שלנו. בכלל עמדנו אנו, בני יהודי המזרח, בעת האחרונה על אי-אלה דברים בכיוצא בזה. דוקא אחד מיחידי-הסגולה שביהודי המערב – הד"ר רוּפּין – כתב ספר בלועזית על “היהודים בזמן הזה” (תוצאה חדשה, “יודישער פרלאג”), אשר בלשון ברורה ופשוטה, בלי כל ערפל, הוא בא ומגלה דברים, שבספרותנו העברית, הנזונה ברובה עד היום מתיאולוגיה חקרנית, לא נשמעו כמותם. נודע לנו, למשל, ערכם וטיבם של כל אותם הדיבורים הרמים והנישאים על הנס הגדול, נס-קיומנו, על החידה והפליאה, כביכול, שבדבר, שכל זמן שהיה בנו איזה צורך לאחרים לא נשמדנו כלה, שכל זמן ששאיפתנו להיטמע פגשה מעצורים, לא תמיד הצליחה, שכל זמן שהיינו סגורים ומַלוים כסף ומשמשים לאדוני החיים, לא פרחה נשמתנו לגמרי… מליצינו העברים הישנים רגילים היו להתחיל: “הנשמע כדבר הזה או הנראה כמוהו, כי עם אשר איבד את ממלכתו” וכו' וכו', ומליצינו החדשים רגילים להמשיך: "האין זה אות על כוחנו הרוחני המיוחד, הנצחי? " ברם, לאט-לאט עוברת תקופת המליצות, הישנות והמודרניות גם יחד, מספרותנו. עכשיו הולך ומתברר לנו שבכל פלאי החיים (הן כל החיים הם פלא וסוד!), בתוך כל פלאי חיי העמים הגדולים, שגידולם ושגשוגם חידה נערצה ונשגבה היא, כמה עלובה היא החידה, מה שאצל אותם העמים הגדולים והעשירים נתקיים – במכאובים ובבזיונות עצומים – הגוף הקטן, הזר והשנוא, שידע להתהפך ככרוּם ולסרסר. ומכיון שכך, העיקר הוא איפוא בשבילנו לא החידה מה שנתקיימנו, כי אם הבּירור, איך נתקיימנו ומה היה לנו; העיקר היא ההכרה, שעתה, בהשתנות המצב והתנאים, נשארנו, אנו בני-הנצח, תלויים באויר, קבצנים, שאינם ראויים לשום דבר… איזו מאות אלפים מזרע עמנו בערי המערב ממשיכים, אמנם, עדיין לסחור בכסף – כבר בשותפות עם הגויים – אבל בעד זה אין הקשר שביניהם ובין עמנו יותר חזק מתקשר שבינינו ובין כל הגויים. ועמנו, אותם המיליונים הרבים שבמזרח, אותם ההמונים הצריכים לעבוד ולחיות חיי עבודה וקוּלטוּרה יוצרת – שרק אז יהיה ערך לחידת חייהם – אין קרקע, אין בסיס של עבודה תחת רגליהם, ולפיכך הם עושים רושם של איזה ערב-רב אומלל, ולפיכך גם אם נשארו להם איזו מנהגים יהודיים, הנה לשון עצמית, חיה ומתפתחת, מקורות-כלכלה וחיים יהודיים מיוחדים אין להם. “נס גדול” הוא: חיים אנו – אבל איך אנו חיים? הרי נסתתמו כל הבארות; אין מהיכן לינוק. בנערינו ובזקנינו הננו צפויים לנדידה, אבל השערים נעולים, כי לא תוכלנה הארצות נשׂוא אותנו. זה שהיהודים הפועלים המועטים נחלפים בכל מקום בנכרים גם בבתי-חרושת של יהודים עם המעבר אל המכונה ועם התחלת הגידול של המפעל – עובדה היא המדברת הרבה למתבונן העגום. גם עשרה קונגרסים מוצלחים כקונגרס העשירי לא יועילו לזה. הקונגרסים כשהם לעצמם יוכלו, אמנם, להיות מוצלחים: אילוּזיה של קיבוץ-גלויות לאפר פזוּר על שבעה ימים, שבוע של שבת נפלא אחרי שנתים של ימי חול, ואפילו להעיד באמת על איזה כוח לאומי וסנטימנט לאומי בקצות שׂדרות האינטליגנציה שלנו (כמו שהיה, כמדומה, הקונגרס העשירי), יתר-על-כן – אפילו לקבל החלטת נחוצות כעין יצרית איכרה יהודית בארץ-ישראל וכדומה – אבל בשביל העם, בשביל עשרים ושבעה ישובי היהודים – חוץ מארץ-ישראל – שמהם באים צירים לקונגרס וששאלת העבודה, הכלכלה והאֶמיגרציה – או האִימיגרציה – עומדת שם בכל תוקף, אין הקונגרס הציוני ולא כלום. העיקר, שׁאיננו, לא יִמָלא בכל אלה. אין מה לשחק במחבואים. זה צריך לדעת. הקונגרס היותר מוצלח לא יוכל לעשות כלום אלא, באופן היותר טוב, מה שעושה אסיפת הועד האודיסאי: אי-אלה דברים בשביל הישוב הארצי-ישראל בלבד. לעם היהודי ולכל צרכיו אין עוד קונגרס לאומי.

אבל הנה נטיתי קצת מעניני. אני ביחיד המתבונן לחיינו קא עסקינא: ביחיד המתבונן ובשאלות שלהן ישא עיניו… בשאלות העבודה ואי-העבודה…

ופונה המתבונן לפינה זו, לארץ-ישראל, פינה זו, שקונגרסים נקראים לכבודה והצעות של אגראר-באנקים עולות בשבילה, ורואה, שגם פה, גם בישוב החדש, שלכאורה הוא בא לשנות את ערכינו, להחיותנו וכו' וכו' ובלשון יותר פשוטה: לעשות אותנו לקבוצת-אנשים עובדת מתוך העם הבלתי-עובד, לרצונו ובעל-כרחו, ורואה, שהנה לעת-עתה, מלבד מקרים בודדים היוצאים מן הכלל, הבאים רק לחזק את הכלל, אין הצלחה מרובה בדרך זו. בני הארץ הנכרים עושים את העבודה העיקרית. אולי הם צריכים להחזיק לנו טובה בעד זה, אבל אנחנו נשארנו גם פה “בעלי-בתים”, אנשי-רוח ואנשי-אויר. לפני זמן-מה סיפרו לכותב הטורים האלה בתור פלא, שאחד מתלמידי בתי-הספר שביפו שב בזמן-החופש לבית-אבותיו למושבה והתעקש ללכת לבצוֹר ענבים. שני אחיו, אחד בקהירה ואחד באיזו עיר בהודו, עושים שם מה שהם עושים, והוא הקטן, רוצה לבצור ענבים. אחיותיו הרימו עליו עיני תמהון מן הרוֹמַנים הצרפתים-הבוּלבריים, שהן קוראות מתוך שכיבה. אבותיו חָברו עליו בדמעות ממש: “בננו, למה לך העבודה הזאת?” אבל הנער התעקש… טרגדיה של מלחמת אבות ובנים מיוחדה במינה… לראש הדף

“אם יבוא איזה גוי – כותב א”ד גורדון ב“מעט התבוננות” – ויכתוב כתב-אשמה על היהודים, כי הם אינם אלא סרסורים ותגרנים, אז יתעוררו בעלי-העט ויתרעשו בעלי-המדע שלנו ויראו לנו באותות ובמפותים מכל התורות ומכל החכמות, כי אנחנו הננו כולנו עובדי-עבודה, אוהבי-עבודה, ורק הגלות שללה מממנו את האפשרות לעבוד בעצמנו, בידינו ממש וכו' וכו'. אבל הנה באה פתח-תקוה (ולא רק פתח-תקוה) וכותבת לא בדיו, כי אם במעשיה, בכל חייה כתב-אשמה ממין זה על עם ישראל שאין כל אנטישמי שבעולם יכול לכתוב כמוהו. כי היש לך הוכחה גדולה מזו, כי אנחנו הננו רק פּאראזיטים, רק עושים עסקים בעמל-זרים, ואוכלים עמל-זרים, אם במקום שיש לנו האפשרות לעבוד בעצמנו, אנחנו רק פאראזיטים, אם את כל תחייתנו אנחנו מייסדים על פּאראזיטיות?"

מתחמץ לב זה, שבא ל“התבונן מעט” והוא נעשה, סוף-סוף, למוכיח את “שלטון האנוכיוּת היותר פעוטה, המַטריאליוּת היותר גסה”, את “הפאראזיטיוּת הלאומית, הענקית”, את “הממלאים את כיסיהם כסף וזהב מעמל-אחרים”. הוּגדה איפוא המלה “פאראזיטיוּת” בתור אשמה – לא רק בתור הבעת הרגשה של מצב-רוח ידוע – ועל זה אי-אפשר לי שלא לדון עם המגיד. מי שאומר, ש“אין כוָנתו בכל מה שהוא כותב להוכיח למי שהוא את טעותו”, מי שמתחיל מ“מצב-נפש מדוכא” ומ“קוֹשׁמאר”, כלומר, מדבָרים, שׁהם נחלת המתבוננים האמיתיים, מדברים שאינם מביאים לתוכחה ולהוראת-דרך – היבוא לחתּוֹת אש על ראשי אנשי מקום ידוע, שבאו לעשות עסקים בארץ-ישראל ובמקרה ראו שכר וברכה ביבולם בשתי השנים האחרונות? האם לא יהיה מגוחך איש כזה בעיני עצמו בעשותו זאת, גם אם לא יביא בחשבון מה שהאנשים לא יאבו לשמוע לו? הן האנשים לא רק שלא יאבו ולא ידעו לשמוע לו, אלא גם לא יוכלו! וכי הוא, המתבונן, אינו רואה, שלפניו פרוצס הכרחי, שלא ברצונם הרע של היהודים המועטים הבאים לפעמים לכאן ונוטעים פרדסים. צריך לבקש את סיבת אסוננו? בעל-הבית היהודי מתיישב בדעתו לפעמים, באין ברירה אחרת, ובא לארץ-ישראל, יש לו מעט כסף והוא משקיעו בעסק-הנטיעות, משיג הוא גם קצת או הרבה ( לעתים רחוקות) מכסף-הציבור, והוא רוצה בפרנסה, בשביל זה נחוצים לו פועלים, הפועל היהודי אינו לפניו (האינטליגנטים המועטים שבאו הנה מארצות-הגולה אחרי הריבולוציה הרוסית ואחזו במעדר – או שחזרו על עקבותיהם או שנהיו לבעלי פרופיסיות חפשיות בארץ, והנודדים מירושלים ומיפו למדינות-הים “לאסוף פֵּארות” לא ילכו לעבוד במושׁבות), והרי הוא עובד בנכרי המצוי לפניו. כך היה עושה גם גרמני וגם סקנדינאבי במקומו. מהו איפוא כתב-האשמה הנורא, שבני פתח-תקוה כותבים על עם-ישראל? מדוע דוקא אלה היהודים שאינם טובים ואינם רעים מכל היהודים? וכי בשביל שהם עושים עסקיהם בארץ-ישראל הפסידו? ויניח א"ד גורדון, שאירע נס ותוכחתו עשתה פרי וכל בני פתח-תקוה נעשו צדיקים בן-לילה ורוצים מחר לצאת לעבוד עם אלף פועלים יהודים – מאין יקחו אותם? הן יש עכשיו נחיצות בפועלים יהודים בארץ-ישראל בשביל העבודות הלאומיות בגליל וביהודה – הישנם? והיוצא איפוא מן הדברים? שאפשר להתיאש, אפשר להטיח את הראש בכותל, יש רשות לומר לכל מי שמדבר על יצירה לאומית בארץ-ישראל: לא דובים ולא יער! אפשר לכתוב רשימות וציורים, שיעוררו חימה בלב דורשי טוב ומטיפי תחיה, אבל להוכיח אין מה. המתבונן אל יוכיח–

ועוד הערה אחת צדדית, כללית, ושאלה אחת קטנה, אחרונה, לי אל א"ד גורדון – שתים שהן, באמת, אחת – ואחר אחדל.

אחרי אשר הוא מגלה לנו את כל הזעם הנורא אשר בלבו נגד נביאי “החשבונות הקטנים” באמרות הולמות כמטילי ברזל, הרי הוא נושא עיניו, כמובן, אל הלבבות המועטים, שבהם “יצילו את חיי האומה מכליון” וגומר – וגם זה, כמובן – ש“בשביל המעטים האלה צריך לדבר את האמת”. ואם לאמת, אם לאמת אחרונה, אז, כמדומני, יש רשות לא“ד גורדון המתבונן לשאול את א”ד גורדון המוכיח: הן כמוך כמוני רואה ויודע, שהיהודים הנם מה שהנם (לא רק בפתח-תקוה ובראשון-לציון!) ואיך יוכלו “היחידים המועטים” להציל את עם-היהודים בזה? אם לאמת – האם לא יותר נכון לומר לאותם “הלבבות המועטים”, שהלואי שיצילו את עצמם? עם-היהודים הזה יש לו רב: בתי-כנסיות מתוקנים ורבנים מודרניים ומטיפים לאומיים וחברות לצדקה וסופרים יהודים מבקשי-אלוהים וסרסורים מגורשים מן גו וצעירים לומדים כל הלשונות שבעולם (בארץ-ישראל גם איזו מאות פועלים ערביאים) – למה הצלה לעם הזה?

“יש לך, כמדומה לך, רשות לקוות” – כמדומה לך, א"ד גורדון; מי יודע…

ומכיון שניתנה רשות למשחית ולמתגרה, מכיון שפתח א“ד גורדון במה שפתח (ראה, שגם “הלבבות המועטים”, “היחידים שביחידים”, אלה שיש להם “כוחות ענקיים יוצאים מן הכלל, סבלנות לאין מידה, והעיקר מסירות-נפש, מסירות נפש שלמה, בלי שיור כל שהוא” אינם פטורים, סוף-סוף, מכגון זה: ממצב-נפש קושמארי!); מכיון שגם המוכיח שבו מבין, “שלא האמת, המאירה את המצב בכל נוראותיו, היא מסוכנה”; ומכיון שאני בהערותי דלעיל לא באתי, כאמור, לדון על תוצאותיו של המאמר, כי אם על כותבו ועל אופן-היכּתבו – אז אֶתרַשׁה לשׁאול את המתבונן שׁבו את שׁאלתי האחרונה אשר אמרתי: למה הוא מזלזל כל-כך בכבוד-היאוש? וכי סבור הוא באמת, ש”רוח-היאוש התחילה בזמן האחרון מנשבת ביתר תוקף בפינות ידועות?" וכי סבור הוא בכלל, שבני-עמנו מוכשרים ליאוש אמיתי? ייאוש ראיתי אצל אחד היחידים בגליל (א"ד גורדון יודע אותו!), לאחר שנשׂכּר לאיכר בתור פועלי ונתפטר, מפני שהוא, האינטליגנט, לא היה מוכשר לאותה עבודה… ואולם כל אלה אשר הוא נוגע בהם במאמרו, כל אותם הסופרים גומרי ההלל, כל בני החבורות הקדושות, בני ישראל סבא ובי ישראל צעירא, הציוניים והבלתי-ציוניים – האם מוכשרים הם ליאוש? להפך, אין עם פחות מוכשר ליאוש מעמנו ואין בריה שבעת רצון מעצמה כבן-עמנו! מי שחי בסביבה יהודית בעל-הביתית, מי שראה פרצופי יהודים משכילים, מי שנפגש ביהודים פליטי-פוֹגרוֹמים מעבר-לים, מי שקורא את ה“נוֹבי ווֹסכוֹד”, המוכיח בשיחותיו עם הקוראים, שאשרי העם אשר טריטוֹריה אין לו, ומאמרים כ“קרן-אורה” ב“השילוֹח”, במקום ש“איש עברי” מתפעל ממה שז’אבּוֹטינסקי נתן את ביאליק לספרות הרוסית, תחת לעמוד על החזיון, שביאליק חדל מתת את דברו לספרות העברית – הוא יודע, שיאוש זהו דבר שאינו שייך ליהודים. וא“ד גורדון, העומד כבר על מפתן השואלים את עצמם: איפה אנו בעולם? החיים אנו או מתים?” הוא ירא מפני היאוש … לשוא!

[“הזמן”, נובמבר 1911; החתימה: י. ח. ברנר]

מכתב מארץ-ישראל

“קול רעם הקרב על תוגרמה יריע”. ולר' שמואל מסאלוניקי שני בנים: האחד במחנה-תוגרמה והשני במחנה-האויב. ויהי הלילה… הגדודים נלחמים… אחד בגדוד זה, והשני – בשני… שניהם נופלים… “ולאור ברק היריה איש אחיו הכירו”…

הזוכרים אתם את הפואימה הזאת של שאול טשרניחובסקי?

“בין המצָרים”. אין כוח לפני רודף. שׁברים, שׁברים. קרעים, קרעים. צעירים אחדים בעלי לב חם מתלהבים ברוסיה: הם יעלו לעזור לממשלת תורכיה נגד רשעותה של איטליה בגלילות טריפולי הרחוקה… ובסאלוניקי, בסאלוניקי הקרובה, הנה יושבים אלפי משפחות יהודיות נתינים איטלקים, הנכונים לְפיד…

ברם, באמת, ניגודים וסתירות כגון אלה בחיי לאומנו אינם רק בשעת מלחמה. הנה חוק עבודת הצבא ליהודים בשעת שלום. ביחוד ברוסיה. אחינו מתפללים שם, שלא ידחו אותם, שיקבלו אותם לעבודת-הצבא. כולנו מרגישים את כל גודל האסון, אם יקום דבר-צוררינו ב“דוּמה” הרוסית ל“פטרונו” מעבודת-הצבא. ובאותה שעה – מי כמונו יודע, כמה קשה וכמה מר לצעירי ישראל להיות כלואים בקסרקטין של נכרים, של שונאים, של טורפים… כמה כבד הדבר מנשוא להיות בידי הגויים!…

אין עצה. כן, אין עצה. אבל, בכל אופן, שנלמד מכל המצב הזה איזה “מוסר-השכל” – כבר באה העת, כמדומה.

והמוסר-השכל, שאני אומר, הרי הוא פשוט בתכלית הפשטות: לכל הפחות, אל-נא נבזבז את מעט כוחותינו, את מעט האנרגיה שלנו, הדרושה לנו כל-כך…

ובנדון דידן, לאותם הצעירים המתנדבים, שרגש ה“יושר” בוער בהם עד כדי מסירות-נפש בפועל ממש, או שהאגיטאציה הציונית מסוג ידוע השפיעה עליהם לקשר את כל עתידנו הלאומי עם עותומניה, הייתי אומר: בני ישראל! בגליל וביהודה קודחים השומרים היהודים, מוטלים על ערש דוָי, ואין מי שיחליפם; בגליל וביהודה דרושים פועלים יהודים לעבוד על מעט הקרקע שבידינו – היכן אתם? מדוע אינכם באים הלום, הגיבורים?

ואני לא בשם העתיד הייתי מדבר אליהם. מי מאתנו יודע לחזות עתידות? אבל יהיה מה שיהיה, הנה עשרות אלפים יהודים חיים פה וצריכים לחיות פה, והמלאכה מרובה…

ודעו לכם – הייתי מוסיף – כל מה שנעשה בתוכנו ובשבילנו יהיה עשוי ויביא פרי, מיד או לאחר זמן: כל פועל קרקעי חדש, כל שומר יהודי נוסף, כל בחור-ישיבה, שׁיעזוב את ספסל-בית-המדרשׁ ויהָפך לאדם עובד, כל ילד שׁיוּצא מבתי ספרם שׁל המסיתים וימָסר לבתי-הספר שׁל “עזרה” או של חובבי-ציון, כל שיר יפה או סיפור הגון, שיודפס פה בלשוננו – הכל, הכל, כל קטנה צריכה להיות יקרה עלינו, כדאית וחשובה בעינינו, אם היא מוסיפה משהו לנו, לישובנו, לחינוכנו, ללשוננו, לספרותנו, אם יש בה קורט של איזו עָצמה, אם יש בה איזה זיק, איזה רוח משׁיב נפשׁ ומאריך את הנשימה…

ברם, ראשינו, מנהלינו, והרבה מצעירינו היותר טובים – כלומר, אלה אשׁר עמָנו הם, פחות או יותר – לא כן יחשׁובו. מעשים קטנים בשביל ההוֹוה, בשביל היום, בשביל השעה – לא להם המה. דעת-הקהל שלנו, עד כמה שישנה, עסוקה היא בהארת “פרספקטיבות רחוקות”, בהגדרת “האידיאה הלאומית” הטהורה ובסניגוריה כלפי חוץ.

חיה רעה היא הסניגוריה בחיינו! ואנחנו כל-כך הורגלנו בה, כל-כך איבּדנו כל כוחותינו עליה, עד שנדמה, כאילו כבר אין אנו יכולים לדבר אפילו בינינו לבין עצמנו מבלי שתהיינה עינינו נטויות לרושם שדברינו עושים עליהם, על החוץ… דומה, שלעשות איזה דבר פשוט בשביל מילוּי צרכינו ההכרחיים, מבלי התחשבות עם העולם שמחוץ לנו, כבר אין אנו מוכשרים כלל… ואפילו ב“ארץ-ישראל”!

מצעָר הוא הישׁוב שׁלנו בארץ-ישׂראל ומרובים הם השונאים, שקמו עליו בשנים האחרונות בעתונות הערביאית, בבתי-הקהוה הערביים ובכפרים. ולא יפָּלא, לשׂנוא – זה דבר קל מאד. וביחוד את היהודים. וביחוד כשטובתם דורשת מהם להפיח את השנאה. איזה מתוֹעב-גוי, והוא יודע למשוך בעט-סופר, מוצא מאמר-שנאה, ליהודים בעתון צרפתי – והרי הוא עומד ומתרגמו תרגום חפשי לעתונו או לעתונו של חברו, היוצא פעם בשבוע באיזו מאות אכסמפלרים. היהודים עולים על הארץ לרשתה! היהודים אוכלים ומכלים כל טוב-הארץ! הכל הם קונים! הכל בידיהם! ובכלל, להיות “פטריוט” ולזרוע זרע-שנאה כלפי עמי-הנכר – כל זה הוא תמיד רחוק מהפסד וקרוב לשכר… ומדוע לא יסחרו בענין זה “אינטליגנטים” עצלים אחדים? העם הערבי, כלומר, הפלחים, בארץ-ישראל, למצעָר, אינו יודע, כמובן, לקרוא בעתונים, וּודאי עוד הרבה דורות יעברו עד שיגיע למדרגה שכזו; ואולם אם מסיתים חרוצים ידועים, מגיבורי בתי-הקהוה והקלובים, כגון הנבל הכרמלי שבחיפה, באים אליו בעצמם או שולחים אליו את שלוחיהם, לקרוא שטנה על היהודים – יש אשר הוא שומע וקולט את התורה החדשה…

מחלחל ומפעפע הארס… וגדולה האימה… זהו בדרך כלל… אבל בדרך פרט, כשאנו שואלים את עצמנו: מה עלינו לעשות? כמדומה, שבשביל כל אלה שעיניהם בראשם התשובה ברורה: לאזור עוד יותר את כל כוחותינו בביסוס-מצבנו ובסידור-ענינינו בארץ, לחזק עוד יותר את כוחותינו הפנימיים על-ידי בתי-ספר חפשיים והיגיניים, על-ידי חברות להתעמלות – וכדומה מן האמצעים להגנה עצמית… לטהר את הסביבה הרקובה והחשוכה על-יד בריאת מזון רוחני, יצירת ספרות עממית ותיקון העתונות המקומית, והעיקר, להשתמש בכוחות-עצמנו בעבודה במושבות ובשמירה על פרי-עבודתנו. ואחר-כך – יהיה מה שיהיה… השנאה? אבל כלום אין אנו יודעים, מה היא השנאה אלינו? ואיזה חידוש יש בדבר? מה שיהיה עם כל ישובי היהודים שבכל הארצות יהיה גם אתנו…

ואולם לא כן יחשבו העתונים אשר אתנו בארץ. ביחוד “החרות” הנחמדה, הצועקת זה כשנה בקולה הנעים ובסגנונה המיוחד על “הסכנה הנוראה” ועל התרופה היחידה: עתון יהודי בערבית! עתון ערבי, שיגן עלינו בפני שונאינו ויוציא כ“אוֹרוֹר” צדקתנו וכצהרים את משפטנו…

ובכן – שוב סניגוריה! שוב הוכחות, שאנו מביאים אך טוב לארץ סלה. ואין מי אשר יעיר אזנם של אותם הצעקנים: אם באמת אנו כל-כך לאושר לערבים – למה הם אינם רואים זאת? ואם הם אינם רואים, אם הם אינם יכולים או אינם רוצים לראות? אם הם הורעלו ברעל-השנאה, עד כדי להפיח כזבים ולעקם את הישרה – איך תיפקחנה עיניהם לראות על-יד עתוננו היהודי-הערבי גרידא? הטרם נדע את כוחה והשפעתה של העתונות בכלל (אפילו באירופה, שדעת-הקהל מפותחה שם ואין מחסור במבקשי-אמת, ויהא במידה מצומצמה), אם אין כוח מסודר עומד מאחריה? כוחה של העתונות הוא ממש ככוחה של הדיפלומאטיה: דברים דיפלומאטיים, שאין תותחים מאחריהם (כמו שמצינו אצל הרצל) אינם פועלים כלום, כידוע… ומה גם העתונות בתוגרמה, שכולה פניות גלויות, שכולה “אינטרסים מיוחדים”, ודעת-קהל בלתי-משוחדה – חס מלהזכיר! אנו, בני ישראל, הן לא נוכל לארגן פלוגות, שיפוצו בכפרים ויקראו שם את דברי האמת אשר נדבר אנחנו נגד דברי השקר של צוררינו… ובכן, את מי נעביר על צדנו בכל עמלנו? את האפנדים, אולי, ששנאתם אלינו נובעת מיסודות עמוקים, אשר מים רבים של עתונות ערבית-יהודית לא יוכלו לכבותה? את האינטליגנטים הערבים בבתי-הקהוה, שפניותיהם דורשות מהם לעשות סחורה בשנאה לישראל? את מי?

להעיר על מעין זה ניסה הסופר לודוויפול ב“האור” (גליונות ב‘, ה’, ח', ש"ז), אבל עוד מלתו על לשונו, והנה כמעט שקרעוהו גיבורי “החרות” כדג.

אותם המתריעים על הנחיצות של עתון ערבי להגנת ענינינו, ובעיקר, על היותם ה“ראשונים” להתריע על זה, מודים, אמנם, בעצמם, כי “עתון ערבי-עברי, ולוּ יהיה כה”אוֹרוֹר" הקושטאי, לא יהיה לנו לתועלת אף במקצת והקהל הערבי יתייחס אליו מיד בתחילתו באדישות ובביטול בשביל יהדותו ומטרתו" (י“ד ממן, “החרות” גליון י”ז, ש"ז). ההצעה, על פי המהלך החדש, היא, איפוא: “לייסד עתון ערבי כללי, עתון מדיני, ספרותי, עממי, שיהיה האורגן היומי הראשון בארץ-ישראל, ושלפי מהלכו וכוחותיו יצטרכו שכנינו להתחשב אתו” (שם).

תעודה חדשה ניתנה, איפוא, עלינו קומץ היהודים בארץ. תחת לרכז ולאמץ את כל כוחותינו, הכספיים והספרותיים, הדלים והמצומצמים עד מאד, בכדי לברוא עתונות עברית ראויה לשמה בשביל עצמנו, עתונות שתהיה שלנו ותספק את צרכינו אנו, ניטל עלינו לעשות בשביל הקהל הערבי מה שלא עשה אותו קהל בעצמו. כלומר: לתת לקורא הערבי, שאינו מרגיש שום צורך בעתון קוּלטוּרי, ולעתונות הערבית ההוֹוֹית, המכוּרה, הנלעגה והנשחתה, את – שמעו-נא! – את “העתון היומי, הכללי, המדיני, הספרותי, העממי”, והכל – על חשבוננו אנו! ואם תאמר: בשביל מה? בשביל שנוכל שם מזמן לזמן להדפיס מאמרי סניגוריה על עצמנו, שהאינטליגנציה הערבית, כביכול, תקנח בהם את ה“נרגילות” שלה. תפקיד חשוב! הועילו “חכמים” בתקנתם!

ותו. שאלה קטנה. נשכח את כל שאיפותינו הטובות ליצור ספרות לנו לעצמנו ולא לאחרים. נניח, שיש לנו צורך בלתי-נדחה בעתון ערבי, נניח, שעתון כזה דרוש לנו כאויר לנשימה ואנו צריכים לעשותו – מי יעשהו? מי יעשה את הדבר הגדול הזה? מי יעריך עתון כזה, שתעודתו היא לחנך את האינטליגנציה הערבית? בשלמא, לעתון מוקדש לעניני היהודים בלשון הערבית עוד היו נמצאים, אולי, הכוחות הדרושים, שהלא את ענינינו שלנו יודעים אנו, פחות או יותר. אבל לערוך ולהוציא עתון מוקדש לעניני עם זר, לבוא בדברים עם “הסופרים המוסלמים” וכו' – בשביל עבודה כזאת אין אני, למשל, יודע אף איש אחד ממשפחת-הסופרים שלנו הגרים בארץ-ישראל. כותב המאמר, שהזכרתי לעיל, מבטיח, אמנם, בלשונו הזהב: “וכוחות לזה אם אין לנו, אמנם, הרבה, יש לנו די”, ואגב, מזכיר הוא את “הסופרים המוסלמים” ומסיים ב“טעמים שׁנִיים המובנים לכל מביני דבר”. כלומר: מטבעות, הונורארים. אבל מלבד “הטעמים השניים” הרי יש גם טעמים ראשונים, שלאסוננו אין מהם כל מושג לאותם ה“מביני דבר”…

או אולי “קריינא דאיגרתא איהו להוי פרוונקא”? אולי אפשר היה לסמוך בדבר זה על אותם המצדדים בזכות יסוד העתון? אולי על אותו האדון ד“ר מויאל שאיים על לודוויפול: מה היית אומר, כביכול(?), לוּ רציתי גם אני לשעבד את תועלת-הישוב אל רגשי הרוגז הפרטי(!) והייתי משיב לך על לעגך בשפה הערבית אשר אני מנוסה בה?” (“החרות”, ג' ט', ש"ז)

כן, אותו האדון ס"ט מנוסה הוא בלשון הערבית, ועליו אפשר היה לסמוך. בדוּק ומנוסה! ת כל מושבותינו היה מוכר, כפי שיוצא מדבריו – ואת “העתון הכללי, הספרות” וכו' בלשון שהוא מנוסה בה היה מוציא. עליו ועל חבריו אפשר לסמוך! הנסיון כבר הורה לנו…

– אבל הלא צריך, סוף-סוף, להגן על עצמנו בעתונות! – יקראו אחרים – הלא אי-אפשר להחריש בעת שמעלילים עלינו עלילות…

על זה – צריך להודות – ענה מר לודוויפול במאמרו ב“האור” בטוב-טעם. אני הייתי מוחק רק את ביטויו: “כיבוש העתונות הערבית”, שהוא מגוחך. אם הרצל הוצא כרוז לציונים בשעתו: “לכו וכבשו את הקהילות!”, אם הסתדרות “הפועל הצעיר” הוציאה כרוז בשעתה: “לכו וכבשו את העבודה!” (את הצלחת ה“כיבושים” ההם הן ראינו!), העל זאת מחויב מר ל. לקרוא ליהודינו הספרדים בארץ: “לכו וכבשו את העתונות הערבית?!” ומה גם אחרי שיודעי ו“מביני דבר” מהם “מצהירים”, כי זהו מן הנמנע: לא מקבלים את היהודים, בעד מאמר לטובת היהודים דורשים העתונים הערבים מאה פרנק… (ממאמרי סופרי “החרות”). אף שמאידך גיסא אותו האדון המאיים – ראש המדברים בכל הענין – מעיד את ההפך, “כי משני חדשים עד עתה נשתנה הרוח לטובה לנו אך ורק מפני שׁכּתָּבינו הטריחו את עצמם להשׁיב אל צוררינו תשובות הגיוניות נמרצות”… (שם, גליון ט'). ומעכשיו – צא ומצא את האמת!…

ברם, לא זהו העיקר, כמובן, יהא לא “כיבוש”. העיקר הוא, שביד מר לודוויפול עלה להוכיח, מה שמורגש לכל אחד מאתנו, שעתון ערבי-יהודי לא יביא שום תועלת, דבר שגם הצועקים בעד התחילו להודות בו, אלא שיחד עם זה התחילו להטיף לעתון ערבי כללי, מה שאי-אפשר להוציא אל הפועל, גם אם נחפוץ, כדלעיל. והואיל וגם אנו “מנוסים”, כד"ר מויאל בלשון הערבית, שאסור ואסור לנו לבזבז את מעט כוחותינו על מיני פעולות, שלנו ולקהלנו לא יוסיפו כלום, התחילו עונים על הצעקה: “איך נחשה ולא נגן על עצמנו?” בתשובה מובנת מאליה: “אל תחשׁו! הגֵנו על עצמכם!” כתבו, אם אתם יכולים, בעתונים הערביים! כתבו עד כמה שאפשר ובמקום שאפשר! למה הבמה המיוחדת, שבוודאי לא תביא לשום תוצאות חיוביות? ואולם אם את דברי ההגנה שלכם לא מקבלים – אין להושיע. אז נשתדל לחיות גם הלאה כאשר חיינו. הנה גם בכל תפוצות הגולה, במקום שהסניגוריה פשטה בוודאי את הרגל, אין אחינו, בכל זאת, חדלים מכתוב בלשון-הארץ להגנתם במקום שהם יכולים, וכשאינם יכולים – אינם כותבים. אמנם, שם מוציאים הם בלועזית גם עתונים מיוחדים לעצמם, אבל העתונים ההם – שאכן גם עליהם יש מערערים גדולים בחוגי המשכילים היהודים היותר טובים – על כך פנים יש להם קהל יהודי, הקורא ומתחנך בהם. אולם בשביל אלפי היהודים הספרדים פה, המדברים ערבית או ז’ארגון ערבי, הרי אינכם הולכים להוציא את העתון (בשביל דוברי הישפניולית יש כבר עתונים יהודים לאומיים), אלא אך ורק בשביל הגויים, בשביל הקהל הערבי הקטן והבטל-בששים, הקורא עתונים ומתעניין בשאלות ציבוריות! ובשביל עתון כזה אין אנו יכולים ואין אנו צריכים בשום אופן ואופן להוציא את הכוחות המועטים והאמצעים החברתיים הדלים שלנו. יש לנו די עבודה נחוצה ודי צרכים עצמיים, הדורשים את מילויים, בבית, באוהל.

[“הזמן”, תרע"ב; החתימה: י. ח. ברנר]

קול מנסר ואומר:

ישׂראל בין המצָרים. עשׂרה מיליונים בשׁבע ועשׂרים מדינה. ואין קשר של קיימא בין החלקים. ואין חיים לאומיים עצמיים לכל אחד מהחלקים. ואין עבודה פרודוקטיבית, אין עבודה אטית, אין עבודת-דורות – היסוד לכל קולטורה אנושית – לאומית. ההכרה הלאומית היוצרת – לא הקֵהה, השׁוביניסטית, הכוזבת, הקלֶריקאלית – הכרת אחדות-האומה ושׁיתוף הקולטורה שלה – חלשה בהכרח, תלויה באוויר ובנס; ובמציאות – אין חיים לאומיים ואין מקום לחיים לאומיים והולכות ונשמטות האפשרויות האחרונות לחיים לאומיים … חסר העיקר מספר-חייו של ישראל. –

ושוב מנסר הקול ואומר:

האדם הישׂראלי בין המצָרים. ב“מצר-האדם” ובמצר הישראלי, בכלל, אין אדם ישראלי בנמצא. יש ישראלים-רוסיים, ישראלים-גרמניים, ישראלים-אמריקניים, ישראלים-מזרחיים – לאדם ישראלי, כמו שהוא, בלי הוספות יוצאות-דופן, בלי ערבוביה, בלי ז’ארגון – אין מקום. “בארות, בארות נשברים” ומאות מקורות נרפשים. בחינת “יניקה מן הקליפות”.

–––––

והמצב הזה – בכל היקפו ובכל אימתו – האם נתבטא בספרותנו בעת האחרונה? האם נתנה לנו ספרותנו – פרי חיינו וביטוי חיינו – איזו תמונה – ולוּ מקוטעה, ולוּ אי-אלו “מומנטים” – מן המראה הנורא הזה? האם חגרה למצער, את כוחותיה לסור ולראות את המראה הזה, לבוא בסודו, לרדת לכל עמקו?

השאלה לראש הדף– במידה ידועה – היא, אמנם, מופרכה מעיקרה. שהרי כלום אין הספרות – במובנה היותר נעלה – התגלמות הכוחות הגלויים והצפונים של האומה? כלום אין העם, שפת-העם ומולדת-העם – תנאים הכרחיים למציאות ספרות לאומית? וספרות, אשר שלוש אלה אין לה, ספרות “ההולכת בלי כוח לפני רודף”, ספרות שכולה בין השמשות ובין המצָרים, ספרות שכולה נמצאת על כתפותיהם של מספר יחידים עקשנים, ספרות שכבר יבש מקור-דמעותיה – הקינה הגדולה החדשׁה מאין לה? הכוח מאין יִמָצא לה להיות לפה למצר-האדם, למצר הישראלי?

“צבת בצבת עשויה” – ולכאורה אין מקום לשום טענות ותביעות, ההגיון אינו נותן מקום לקטגוריה… לשום קטגוריה… יד לפיך, הקורא העברי!

ואף על פי כן… כשמעלעלים את מכתבי-עתנו – שאיך שיהיה, והם נכתבים, נדפסים ויוצאים – ורואים במה עוסקת הבלטריסטיקה שלהם; כשרואים את “העולם” הציוני, והנה במקום תמונות וציורים מהשינויים בחיי היהודים הכלכליים והרוחניים בזמננו, מהמעבר שלהם מן העיירה אל הכרך ומהאמיגראציה שלהם לכל כנפות-הארץ, הרי הוא ממלא את גליונותיו בתרגומים מציורים ישנים לפני חצי-יובל-שנים וכדומה; או כשקוראים את “השילוח”, והנה במקום סיפורים ותיאורים – יהיו מרוסקים וקרועים, אם אין “כשרונות שלמים” – מחיי צעירי-בני-ישראל הקרועים, בים וביבשה, משאיפותיהם וירידותיהם, מנצחונותיהם ומפלותיהם, מהישארם בבית ומהיסחפם החוצה, מתקותם האחרונה ויאושם האחרון, מרעיונותיהם ומרגשותיהם, ה“יהדותיים” וה“אנושיים”, שלהם או של אחרים – אם במקום כל זה מגישים לנו מעשיות ב“ליזר וכלבו” – מתחמץ הקֶרב…

ברם, האמת חובה לאמרה: ב“השילוח”, מלבד אותו מעשה נורא ב“ליזר וכלבו” וכיוצא בו, נדפס בכרך הכ"ד גם "קטע מרומן, בשם “אברהם רבינוביץ” מאת אליעזר שטיינמאן והחלק הראשון מן הרומן הגמור בשני חלקים מחיי הישוב החדש בארץ-ישראל בשם “הדסה” מאת משה סמילַנסקי, אבל…

“אברהם רבינוביץ” הוא “קטע מרומאן”. מפני מה ובמה הוא קטע מרומאן – לא זכיתי להבין. פליגלמאן של נומברג הוא גם כן “קטעים”, אבל לא מרומאן, כי אם מביוגרפיה אחת, מהביוגרפיה של חלק גדול מצעירי-ישראל, מתיאור-חייהם ותכונתם. ואולם אברהם רבינוביץ, שגם הוא חי “בדל מבני אדם בחדר קטן ונמוך בדיוטה הרביעית” וכו‘, שגם הוא יש ש“הוא מהלך בחוצות-העיר ולבו טוב עליו” מפני ש“רבינוביץ העיקרי נפלט מחברתו לגמרי והוא כולו הולך ונבלע, מתמזג ומתמסמס באנקת-החיים” וכו’ וכו', שגם הוא שונא את כל “גבה-קומה ורחב-גרם”, שגם הוא נשכר לאיזה יהודי בעל-הבית בתור מורה לבניו, אלא שאינו מסוגל להסתגל למקום, בקיצור, שגם בו נמצאים כל אותם השרטוטים, אחד לא נעדר, מטיפוסם של הפליגלמאנים, ושרק במקום הפילוסופיה של אלה הוא, רבינוביץ, קצת בעל-דמיון – במה ובאיזה אופן הוא קטע מ“רומאן”? אבל, כמובן, לא זהו העיקר. בשעת-הדחק לספרותנו אפשר היה אולי לוותר גם על זה, שגיבורים כגון אלה נעשו כבר מוקצה מחמת רוב תשמיש, ולהתאפק מהשאלה: מהו החידוש שבדבר זה? העיקר הוא שבהרצאת דבריו של מר שטיינמאן אין טוֹן מיוחד לו לעצמו, אין עצמיות, אין אפילו מבטא אחד חודר, מפני שאין יחס נפשי אמיתי אל המסופר. אי-אפשר להכחיש: יש בדבר זה טכניקה של מסַפרים; הפרק השלישי, המחזה במסילת-הברזל, הוא מעשה ידי בעל יודע-לספר. ברם, רוב הדברים עוברים, עוברים עלינו ואינם עושים כל רושם. ומה שגרוע מזה: איזה שעמום קשה מוטל כעופרת על כל עמוד ועמוד של הדבר ה“ראוי-לדפוס” הלז. והאם חסרי שעמום אנו? סוף-סוף, אין הקורא עומד על טיבו המיוחד ועומק-מהותו של אברהם רבינוביץ זה, למרות כל הדברים המרובים על אודותיו, שאינם צריכים לגופם, למרות מבול המשפטים הארוכים היורד עלינו בעת שהוא “מצטדד ועומד כאן לפני החלון” או בעת שכולו “הולך ונבלע, מתמזג ומתמסמס באנקת החיים”, “נישא על גלי האושר והשמחה, שנובעים בלי סיבה ובלי סוף, עולה ויורד, טס ופורח באוויר, מיטלטל ומצטרף אל הנשמה הכללית”. יש מסופרינו הצעירים, שחשים למו מפלט מפני הבּאנאליוּת השנואה עליהם בשקשוק המליצות החדשות, שנתאזרחו ב“שירים בפרוֹזה” מסוג ידוע, ואינם רואים, עד כמה הבאנאליות שוטפת אותם דוקא במקום מפלָטם ועד כמה הם משעממים את הקורא האמיתי, הרוצה לקבל איזה דבר מקריאתו. צר יהיה, אם מר שטיינמאן המתחיל ושׁאינו מחוסר כשׁרון, כמדומה, ימָנה להבא בחברת אלה…

אך אעזוב-נא את הקטע ואפנה אל הרומאן השלם.

רומאן מחיי הישוב החדש. חלק ראשון. כך כתוב שחור אל גבי לבן. זהו, איפוא, הנסיון הראשון במקצוע זה בספרותנו, שאינה עשירה ברומאנים בכלל, וברומאנים מחיי ארץ-ישראל – לא כל שכן.

רומאן מחיי הישוב החדש – והסערות והקונפליקטים ה“גדולים” שלו ביחס לישוב הישן? רומאן מחיי הישוב החדש – מחיי אותן אלף המשפחות הנמצאות בשתים-שלוש עשרות מושבות – והסערות והקונפליקטים ה“נערצים” שבתוכו גופא? ואולי הכוונה היא גם לחיי הישוב החדש בערים: האוּמנים, המורים, הסופרים ושאר בעלי פרופיסיות חפשיות, שאינם נהנים מקופת-החלוקה? –

רומאן מחיי הישוב החדש – זאת אומרת רומאן סוציאלי, שיתאר לנו אנשים, אשר רכשו להם אפני-כלכלה חדשים בכוחם ובאונם; שיראה לנו את מלחמתם הקשה עם הטבע ועם כל מפריעיהם? ואולי ההדגשה “מחיי הישוב” אין כוונתה אלא לפסיכולוגיה ולפנינו, איפוא, רומאן פסיכולוגי, שיבוא להראות לנו את השינויים והעיקולים הנפשיים, הבאים בחיי אותן אלף המשפחות שבמושבות או אלפי המשפחות שבערים על-ידי הסביבה של הישוב החדש ואפני החיים החדשים? – איך שיהיה, מעניין, מעניין מאד לקרוא את הרומאן הזה.

שם הרומאן הוא “הדסה”. כתרו של הרומאן הראשון מחיי הישוב החדש ניתן, איפוא, בראש גיבּוֹרה ולא בראש גיבור. אמנם, אצלנו בארץ-ישראל מרננים, שהנשים שלנו עד עתה ממלאות בפרוֹצס של בנין-הישוב רק תפקיד שלילי של מתאוננות, וכי אם אחדים מבני-ישראל הולכים ונעשים, סוף-סוף, אחר שלושים שנות-נסיון, לאנשי-אדמה, הנה בין בנות-ישׂראל אין עוד גם אחדות. אךְ כבוד הדסה ודאי לא יֵחד בינותן, אם רק אין סאטירה לנוכח עיני הרומאניסטן. ומי יודע אולי דוקא לפיכך בחר משה סמילנסקי ב“גיבוֹרה”, במה שבוודאי אין במציאות? אולי יש לו כוונות מיוחדות בדבר? מי היא, מה היא הדסה?

כן, הרומאן הוא פסיכולוגי ולא סוציאלי. זה נראה מן העמודים הראשונים של החלק הראשון. “הידיעות הראשונות מקישינוב לא עשו רושם נמרץ כל כך” על הדסה. היא שמעה את הדברים על ההרוגים והפצועים, על ההתעללות האכזרית (הרי, כידוע, יש התעללות בלתי-אכזרית! – ב.) בחיים ובמתים… לבה נתכּווץ ולפעמים פרץ גם בכי מר מפיה… “אבל אל עומק-נפשה לא נגעו הדברים: כל חרדה לא התעוררה בה”… כלומר: רק התכווצות-הלב ובכי מר, אך לא חרדה… אף היותר קלה… “כל חרדה לא התעוררה” – הודאת רומאניסטן כמאה עדים דמיא. ורק… “החרדה הנפשית העמוקה התחילה אך משעת מעשה הוֹמל”, ששם “הייתה התקוממות-היהודים נגד ההתעללות הגסה (כידוע, יש התעללות עדינה – וכנ"ל) של אויביהם”… הפעם היה הרושם חדש… לא אֵבל העירו הדברים בעומק-נפשה, לא עצב, אלא איזו התמרמרות, התקוממות כל רגשותיה… היא לא בכתה הפעם, רק עיניה הבריקו, הנפש חרדה, המחשבה התפלצה (יש להוסיף: והברכים כשלו, והלב דפק, והלחיים חוורו!) בהתעניינות קיצונית" וכו' רגשות של גאון לאומי וכו' ואיזה רצון התעורר בלבה וכו' ו“השמע המגשש בחשכת הנפש גדל על הבָּרי”.

בעומק-הנפש ובחשכת-הנפש! השמא המגשש בעומק-ובחשׁכת-הנפשׁ גדל על הבָּרי. פסיכולוגיה, פסיכולוגיה עמוקה וידיעת-נפש עצומה קא חזינא הכא! אין זאת, כי רומאן פסיכולוגי עמוק לנגד עינַי וכל עיני קוראי “השילוח”!

אבל מי היה הדסה?

הדסה היא בת ראש ועד המושבה “גבעה”. “בת-העשיר”. בת שמונה-עשרה שנה. כליל-השלימות. “מקור חיים ושמחה”, “בריאה ושלמה בגופה וברוחה”, “זקן ונער אהבוה והתברכו בה”, “תלתלי זהב ארוכים עיטרו את ראשה העגול והקטן ונפלו וירדו מעל ראשה על ערפה”. גְרֶטְכֶן יהודית. “ואל יפי-גופה – מעיד משה סמילנסקי כשדכן בעל-כשרון – נלוה איזה יפי פנימי, יפי-הנשמה, שאין לתארו בדברים”.

“אין לתאר בדברים” את מעלותיה של גיבּוֹרת הרומאן הזה, שכולו, כפי הנראה, בגבולי המושבה גבעה יתרחש וכגיבורה שׁלו לא יֵצא מפתח ביתו, גם את מעלותיה שׁל המושבה גבעה, שבתוכה קרה סיפור-המעשה ובתוכה נכתב הרומאן, ודאי ש“אין לתאר בדברים”…

אבל מה קרה? מה קרה להדסה הטובה?

בחלק הראשון שבכרך כ“ד לא קרה כלום. היא הייתה טובה ונשארה טובה. יש לה איזו זכרונות בלתי-נעימים: אמא עומדת בחצר וכובסת … אבא שב מן העבודה שחור כולו ומדוכא… אבל עתה – ברוך השם… אבא הוא ראש-ועד-המושבה… בילדותה אהבה את הפרחים אהבת-נפש, הייתה “מדברת עמהם, שופכת לפניהם את לבה וגם נושקת אותם נשיקות חמות”, וגם עכשיו בוודאי אינה שונאת את הפרחים… ואותה – על פי איזו רמזים – אוהב עמנואל, אחד מצעירי-המושבה… ואולם היות ש”לבה (לב בת השמונה-עשרה במושבה גבעה! ועיין ב“תולדות אהבה אחת” של אותו המחבר ובשיחת-הנשים שם על אודות הילדה שפרה!) עוד תמים ושלם ועוד לא דפק דפיקה סוערת מימיה (מלבד על-ידי לימודי המורה החדש, כמסופר במקום אחר!), אין מבטיו של עמנואל הורסים את שיווי-המשקל ברוחה" והאידיליה אינה מופרעה… אך הנה באו הם, חברי ההגנה מהוֹמל – אשר עוד טרם בואם היתה הדסה “הוגה בהם יומם ולילה” – וכאן, צריך לקוות, מתחיל הרומאן הפסיכולוגי והסוציאלי גם יחד…

בין האנשים אשר באו היה אחד כבן “ארבעים או ארבעים וחמש (כדאי היה לעיין בפאספורט!), בעל פנים חיוורים ודקים וזקן שחור וארוך ובעל-עינים שחורות ועמוקות כגחלי-אש” (שוב עמוקות! וכגחלי-אש! אבל גם כאן אולי לא היה למותר לעיין בפאספורט!…), שמו היה ר' ישראל וקריאה אחת בפיו "פרעהליך!…(יותר אין הרומאניסטן יודע מה לספר על אודותיו!). אבל היו גם צעירים ממנו. כולם נקובים בשם. וכולם עשו רושם על הדסה. וכולם רצו לעבוד במושבה (מלבד הסוציאל-דימוקראט הרע, שלא רצה לעבוד, כי אם רק לעסוק בתיאוריות ובשביתות!), אבל הכוחות החשוכים שבמושבה עמדו כצר נגד הגיבורים הבאים – קונפליקטים סוציאליים, אשר אין חקר למו!

אבל מה קרה, סוף-סוף, לכל האנשים?

בחלק הראשון לא קרה כלום. רעבו קצת, עשו “אספות” קצת, ר' ישראל קרא “פרעהליך”, אחרים התווכחו, הגיבּוֹרה ויתר צעירי המושבה פערו פה מהתפעלות קדושה, אביה של הגיבורה, ראש-ועד-המושבה ומלחכי-פינכתו עשו אינטריגות קצת – הכל כמסופר במכתבים מן המושבות שבעתונים לפני חמש שנים. ובאמת, האם מאורעות ומעשים דרמתיים תדרשו מרומאן פסיכולוגי? הדסה בעצמה, שבפרקים הראשונים של הרומאן היא קמה בשעה מאוחרה בבוקר, מחמת רוב התרגשות מן הנואמים הבאים, הנה בפרקים האחרונים של החלק הראשון כמעט שנשתכחה לגמרי. התחת אלוהים הוא משה סמילנסקי, כי ידע מה לעשות לה ומה לספר על אודותיה?

הרי:

"עמנואל והדסה קרבו אל בית אביה של זו.

– ובכן, שלום לך עמנואל!

–ששלום וברכה, הדסה!

עמנואל לחץ בחזקה את ידה של הדסה והלך לו.

הדסה נכנסה הביתה".

הגדה נכנסה הביתה – ומה חסר לכם עוד? וכי מה עוד לא הוברר ולא נתחוור לכם?

ולא רק לר' ישראל בעל ה“פרעהליך”, לא רק להדסה העלובה – בכלל, אין מר ס. יודע מה לעשות לגיבוריו ומה לספר עליהם, איזו דברים לשים בפיהם, איך להפיח בהם איזו רוח-חיים, איך להבליטם כל שהוא. איך יכולת! ואם בעיקריים כך – בצדדיים על אחת כמה וכמה. משרתו של ר' פינחס פארבשטאם הוא “ערבי צעיר שחור-מראה ובעל עינים ערומות ונוצצות” – וחסל, כאילו לא כל הערביאים הצעירים הם שחורי-מראה ובעלי עינים ערומות ונוצצות. צללים, צללים מתנועעים ללא מטרה וללא תכלית. אין התפתחות ואין גבול בתכונותיהם ולרוב אין גם הבדל מסויים בין איש לרעהו. אם תדלג על שורות וחצאי-עמודים לא יחסר לך כלום. הנאומים של הגיבורים הראשיים הצעירים המה מן המאמרים הראשיים של “הפועל הצעיר”, יחיה, ושל “דער אנפאנג”, עה"ש, ושרה אמה של הדסה, זו האשה הפשוטה, נמלכת פעם ואומרת לבעלה:

– “מי אם לא אתה סיפרת לבתנו, איךְ חֵרפו צעירים אלה את נפשם למות על כבוד-עמם!… ולמה תחשבם עתה לזרים?”…

ובאמת: למה?… למה תדבר אישה פשוטה בגבעה בשפה כזו?

אבל כשם שאין מקשין על בעלה של אותה אשה, ר' פנחס, האֶנרגי בעסקיו והמתהפך ככרום, כשם שאין מקשין על אותו המורה הכועס והזועם, שהיה מלמד את ספרי הנביאים בהתלהבות רבה ומשאי צלקות בידי תלמידיו – כך אין מקשין על רומאן ועל בעליו" למי יש צורך בציוריו הזולים ומחוסרי-הדם?

אמנם, לציורים הללו יש כוונות רצויות ולתאר את חיי הישוב החדש, ומהם יִוָדע לנו, למשל, על מיני מורים כנ“ל, על זה, שדרך כל צעירי-המושבה היא ללכת בכל יום ויום לפגוש את הדיליז’אנס הבא מיפו ועוד ידיעות חשובות, באיזו מידה גם שימושיות; אמנם, השרטוטים מזכירים לנו קצת מהמציאות היום-יומית, והפסיבדונימים – קצת מפרצופי הקולוניות הארץ-ישראליות. אבל הלא כל זה אפשר לעשות ב”זכרונות“, ב”מכתבים“, ב”השקפות" – ויהא בסיפורים כ“המורה החדשה”, “זמירה”, “חוַג’ה נַזַר” – והרומאן בשני חלקים מאי קא משמע לן?

כן, שני חלקים. החלק הראשון גומר בזה, שאלה הפועלים, אשר רצו באמת לעבוד, עמדו, אחרי הרפתקאות קלות אחדות, לעבוד, אף כי בתנאים לא-רצויים, וכשׁבא השֵׁיךְ מן הכפר לקבול על גזילת הקרקע, עזבו הערביאים הפועלים את עבודתם, והעברים לא עזבו. כל הלילה שאחר אותו יום רקדו, וקפלן נשא נאום מצויין. הדסה שמעה והסכינה גם היא להצעת אמנון (צעיר שני מן המושבה – לא עמנואל! אך בכלל, תמוה קצת: מהיכן כל כך הרבה צעירים בגבעה? אז עוד לא נגעו לאוסטראליה?) ללכת לעזור לפועלים.

" – גשם, גשם יהיה! – הריעו צעירי-המושבה תרועת שמחה.

– בשמחה, אחים, לעבודה! – קרא ר' ישראל ושם את המעדר על שכמו.

אחריו עשו כן כל חבריו.

– אחים, נלך לעזור להם היום! – הציע אמנון לפני צעירי-המושבה.

– נלך, נלך!

– גם אנחנו – קראה הדסה – נלקט את החילפה ונשרפנה!

וכל הקהל יצא אל השדה, הגברים והמעדרים על שכמם, והנערות והסלים על שכמן. ובראש צעד ר' ישראל וזירז:

– בשמחה! (פרעהליך בלע"ז).

תם החלק הראשון".

כבר תם?… והרומאן של הדסה אימתי יתחיל – מתפלא הקורא.

ודאי בחלק השני… – תנחמהו תקוותו.

– צריך, כפי הנראה, להתאזר בסבלנות ולקרוא גם את החלק השני שבכרך כ"ה של “השילוח”! – הוא מתאנח ומפהק.

[“הזמן, תרע”ב; החתימה: י. ח. ברנר]

(קטעים מהרצאה)

…לפני חדשים אחדים נתעשרה ספרותנו בקובץ כל שירי טשרניחובסקי, שיצא בהוצאת “השילוח”. השירים נכתבו במשך של כמעט עשרים שנה, ולאחדים מהם, כמו “שׂחקי, שׂחקי”, (“אני מאמין”), “נטשו צללים”, “והיה בחשכת הערב כי יתכס בערפל הים” (השיר ה“תַּתָּרִי”) נתחברו מנגינות והיו כמעט לשירי-עם. עכשיו זכינו לראותם מכונסים בספר של יותר משלוש מאות עמודים. הסכימו, רבותי, שלא בכל שנה יש חגים כאלה לנו ולספרותנו. –

… ספר-השירים הגדול הזה נחלק, בעיקר, לשירי-טבע, שירי-אהבה, שירי-מרד ושירי תחיית-הלאום. מלבד הליריקה יש שתי מחלקות רחבות של פואימות, בלדות ואידיליות.

…היחס של המשוררים הליריים האמיתיים אל החיים הרי הוא משני סוגים: יחס של התמרמרות, התקוממות וקריאת-תגר, כמו שאנו מוצאים אצל לֶרמוֹנטוֹב הרוסי (חלק קטן משיריו נמצא בקובץ “יפת”, א'), אצל בּירוֹן האנגלי, ש“קין” שלו מצא מתרגם כל כך מצליח בדויד פרישמאן (ביבליותיקה “לכל בית בישראל”, הוצאת “תושיה”), אצל לֶנוֹי הגרמני, שהיאוש המר הורג אצלו לפעמים גם את התקוממות-הנפש, ואצל ביאליק הגדול שלנו. נפש-המשורר סובלת, “שונאת את כל המעשה הרע הנעשה תחת השמש”, כורעת בלי אונים תחת משא שאלות-החיים הנצחיות, רואה עמל ואוון, נגעים וכל מחלה בסדרי-החברה, ב“העולם הנוהג כמנהגו” – והיא מתרעמת, מתאוננת, קובלת, צועקת צעקה גדולה ומרה…

והסוג השני המהופך מזה מן הקצה אל הקצה – “שביל-הזהב” אינו נוהג אצל המשוררים! – הוא יחס ההערצה הקיצונית של חזיונות-ההוויה וסוד-ההוויה, יחס של חדוה גדולה ואור אין-סוף, שפעם הוא משתפך בצלילי-הרמוניה עליזים ונפלאים, כאלה הנמצאים אצל פּוּשקין הרוסי ¹, פעם באקוֹרדים ענוגים, רכים ושקופים, כאלה של שֶׁלי האנגלי, פעם בריקודין נלהבים ועדינים גם יחד, שאנו מוצאים אצל אחדים מפּייטני החסידות שלנו. ולא שהללו אינם יודעים ומכירים בצער ובכאב שבחיים, כשם שגם על הראשונים אי-אפשר להגיד, כי נעלם מהם הצד השני של המטבּע. אדרבה, גם אצל אלה וגם אצל אלה אנו נפגשים בשירים שהם בניגוד לכל האורגניזאציה הפּסיכית הגלויה והמקובלת של הפייטן. ברם, העיקר, סוף-סוף, היא תמונת-הנפש המכריעה, ההרגשה העצמית המתמידה ואופן-ההתרשמות, המניח את חותמו על כל צורתו הפיוטית של המשורר.

…הליריקה של טשרניחובסקי היא כולה מן הסוג השני. טשרניחובסקי הוא המשורר היותר בריא, במובן היותר חשוב והיותר נשׂגב של המלה הזאת, בספרותנו. הוא, אפשר לומר, עומד יחידי אצלנו, במובן זה. אם ב“געגוּעים” הוא נאנח על “אמונתו גלתה מנו” ועל ה“פגעים רוחו יעציבו”; ואם אותו שיר הוא גובר בפּסימיות:

אַךְ הֲיִפְרַח צְחִיחַ-סֶלַע

סְדוֹם תִּבָּנֶה עֲלֵי תִלָהּ?

ואם במקום אחר הוא מעיד על עצמו: “נדכיתי משעיפים עיודוּני, שחוֹתי, כי כבד הסבל” – הרי הפסוקים הַהַייניים המעטים עוברים עלינו בלי כל רושׁם, בלי הַשאר כל עקבות בנפשותינו. ולא בנו האשם. לא בנו האשם, אם אנחנו מפקפקים גם ב“רכּות”-המיתר, הניתק “ממרי הכאב העז”, “עת כינור תחת יד רוגשת יתיפח”. לא, מיתרים רעים זרים לבת-שירתו של טשרניחובסקי, כי בריא הוא יותר מדי! מ“כאב עז” יודעים, בלי ספק, גם אנשים בריאים כמוהו, אבל הכאב העז של משוררים מסוג זה יוצר גם שירים לא-רכים, כי אם עזים. בת-שירתו של טשרניחובסקי, אשר “לא תמות לעולמי-עד”(המשורר בטוח בזה!), מתנערת “בשריקת מגֵרה ובהלמות רעם-פטיש, בשאוֹן מתכת-אש, ניתכת בכוּר הגיר; במקום לב אדם יך; בשאון-עיר ושלוות-כפרים ובאנחות-אהבה” –

השומעים אתם, רבותי, את השפה הזאת? הככה ידבר איש, אשר “נדכה משעיפים עיודוּהוּ”? לא, זוהי “שירת האיש רַד בארץ”. גדולה מזו: גם בעמדו על “חרבות”, גם בחשבו על “שנות דור ודור הנמקים”. “ילאט לו שיח גל”:

אֵי גְבוּל כִּי תֵדָעֶנוּ?

בַּחֲלִיפוֹת עִתִּים יֵשׁ שֶׁעָבַר חַי עוֹדֶנוּ…

ובפעם אחרת, בהימצאוֹ אצל “שיירי העמודים, הריסות האולמים”, הוא קורא:

פֹּה בְּאַרְמוֹן הַיְשִׁימוֹן בִּירֵשַׁת כִּלָיוֹן,

פִּי אֶלֶף תְּקָפַנִי עֱזוּז הַצִמָאוֹן

לְאוֹתוֹ הָרָצוֹן הַנִמְרָץ וּבוֹעֵר,

וּמַעֲצוֹר לֹא יַכִּיר, וְלַכֹּחַ הַסוֹעֵר –

…המשורר “נכסף להתנער ולהתחולל בשׂוא-חיים”. המשורר חפץ, כי “כל שעיפיו, מַעבּדיו יתגלמו – ועיניו תראינה – בין ידיו, ובהלמות-הפטיש על סדן-היצירה ינוע זה חזוֹ, כנוע הסירה”.

…מסוג זה הנם גם שירי האהבה של טשרניחובסקי, ובזה כל חידוּשם אצלנו. אני מַטעים את המלה “אצלנו”, כי אהבה בריאה ובמידה ידועה, פרימיטיבית, כזו שאנו מוצאים ברוב השירים שבספר השני, אינה חזון בלתי-נפרץ אצל כל אומות-העולם, אצל כל עמי-הטבע. בשירים כ“באביב ימינו”, “ישישו שמי תכלת”, “ליפה-פיה”, “אך עלז הייתי” אין אנו שומעים את רטט הנשמה של משורר עברי, ואפילו בנוגע ל“אידיאל”, ל“ואֶת שמך אני אשא”, ל“ואַת” וכדומה, ששם אנו מוצאים כבר יסודות יותר מורכבים, יותר רוחניים – לא היינו מתפלאים כלל, אלמלי מצאנו שזהו תרגום – אמנם תרגום מצויין – ממשורר לועז, ודוקא ממשורר קלאסי, בריא, לא מהמשוררים הלועזיים בני-הדור שגם הם חולי-אהבה ועייפי אהבה, ורגשות אמיצים ופשוטים, אם גם מלאי רז ושירה, כמו לפנינו אצל טשרניחובסקי, זרוּ למו.

…בכוּר-האהבה – זה הרגש היותר איתני – תיבחן תכונת-האדם. נפש ביאליק “נשרפה בלהבה”. ולכן בהיפגשו עם ה“קלה על כנפי-רוח”, הוא בורח מפניה ואומר" “זכּה אַת מהיות לי חבֶרת”. וכשהוא נכשל ב“עתרת הגוויה” וב“עינים התובעות”, הוא מַכּה “על חטא”: רב הוא המחיר אשר נתן!… במובן זה ביאליק הוא דיקאדנטי. קלאסי הוא ביאליק בכוח-שירתו, אבל לעתים קרובות דיקאדנטי בתכנה. אין יחס בריא שלם, סינתיטי ליסוד-היסודות בחיי האדם. לא כן טשרניחובסקי. יודע הוא למצוא את ה“משעול” לבית אבי “הנאווה מדילסבּרג” ול“לשיר לה שיר-נכר”; יודע הוא בעת אחרת “לשאת את שם אהובתו על כנפי השירה”, “לנטוע אותו מעֵבר גבול-יובלות” ו“לתתו משמרת-עולמים לעת יותר טובה ולדוֹר מאד נעלה”. ואף כש“יוּעם הפּז”, “לא יקלל יום בו נולד”, כי אם, “יצא לו היערה, יעלה הרים, עב בם קיננה, ובמעמקי תהום ישליך שׂברו זה”. התהילה והתפארת לחי-עולמים!

…על שירי הטבע הליריים של טשרניחובסקי לא אתעכב הרבה. הטבע שלו, מנגב רוסיה, מקְרים ומערי האוניברסיטאות שבגרמניה, (“יש עצים, עצי גן”, “הרהורי ערב”) אינו הטבע שלנו, וצבעיו אינם יכולים להיות מורגשים וקרובים לנו ביותר. אין רושם בלתי-אמצעי. אולי גורמת לזה גם שפת המשורר המפוּתלה ביותר. שיריו הראשונים במקצוע זה (“ילדי אדמה” וכדומה) שהנם יותר פשוטים ומובנים, הנם, לעומת זה, ילדותיים יותר מדי, אינם מראים את הקשר וההשפעה של הטבע על שינויי-רוחו של האדם המודרני. ואף בנוגע לצבעים כשהם לעצמם אפשר לומר בדרך כלל, כי לא השׂרטוּט הקצר או חליפות-הגוונים הם העיקר אצלו, כי אם התנועה, התנועה הגלויה שבטבע והפעולות שלו. “לא רגעי-השנת” של הטבע ולא “חלומותיו ימתקו למשורר, כי אם ה”רגש" שבו ו“סערות”-הקרב".

עַל הַחַיִים הַחֲדָשִׁים,

עַל הַחַיִים הַנְעוֹרִים,

חֻפַּת תְּכֵלֶת תַּרְהִיב עָיִן,

תִּתְפַּזֵרְנָה קַרְנֵי-אוֹרִים…

ואף “הערב”, המתחיל ב“צל המשׂתרע מני רוכסי התל, המקדיר והמעיב עֵין מַעין-הכתם”, נגמר ב“זֶפיר הניעור” וב“כרוב העף”… אף על פי כן איני יכול להתאפק מלייעץ לצעירינו ללמוד בעל-פה שירים כמו “קצתי בקריה ואעל ההרה” או “מתוך עב הענן”, במקום שאנחנו נישׂאים עם המשורר אל מראות מ“קדמות-היצירה” ואל חזיונות מ“עולמות הנצח”.

קַצְתִּי בַּקִרְיָה – וָאַעַל הָהָרָה…

ואולם לא כאינטליגנט מרוגז-עצבים יקוץ טשרניחובסקי בקריה. הוא, אמנם, מרמז, שאינו שבע רצון מהציביליזאציה. ו“בטרם יהיה למאור החשמל בזרם” – הוא משבח את הנוי של קדמות-היצירה. קץ הוא באֶלקטרוֹן, בחשמל, ומשבח את “יפעת הפראים”. ואולם זו אינה אותה הצעקה על ה“שיבה אל הכפר”, שאנו מוצאים בספרויות האירופיות, ובמקצת גם בספרותנו היהודית – אותה השאיפה הבלתי-פוריה של סופרים ומשוררים “מודרניסטים” עירונים, הנתלים באילנות כרוּסוּ וכטוֹלסטוֹי ומייללים כחתולים, ובאמת חביבה עליהם אופירה אחת ונעים עלים “בּאַנקאֶט” אחד מכל רחבי תבל… אנחנו אמנם, הננו עם עירוני פּאַר אֶכּסלאַנס, ו“טבעי” הוא איפוא למשוררינו להתגעגע על “חיק היקום” ו“נועם-הטבע”… אולם כבודו של טשרניחובסקי לא יֵחד ביניהם. משוררנו זה, ב“קוצו בקריה” אין לו כל “אֶכּסצסים דיקאדנטיים” וכל חשבונות חברתיים, אשר מַסווה על פניהם; הוא באמת נאמן בית-המרחב-יה, וב“רגע-הפּלאות על שיא-הרים, אח הוא לסערה, לסלעים, לסלעים וליערים”

אָח גָדוֹל וְנֶאְדָר, שְׁכַן עַנְנֵי תֹהוּ,

הַגָר עִם הָרַעַם וְנַעֲרָץ כָּמוֹהוֹ…

…הספר הרביעי של קובץ שירי-טשרניחובסקי מוקדש כולו לרעיון התחיה הלאומית. ביאליק – כמו שכבר העירו המבקר ניגֶר ואחרים – אינו יכול, על פי עומק-מהוּתוֹ, להיות משורר–התחיה. יותר מדי מלאה נפש מרירות ויאוש, יותר מדי נוהה הוא אחרי סף בית-המדרש ומתגעגע ליהדות הישנה, שבעומק-הנפש אינה חשובה עליו, שבעומק הנפש הוא יודע את ערכה. יותר מדי ספוּג ביאליק מן העבר, יותר מדי מושפע הוא מאחד העמיוּת, יותר מדי חולה הוא במחלותינו הלאומיות. אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה. חטא של שני אלפים גלות לא במהרה יכופר. והוא, משוררנו הלאומי האמיתי, מנוּגע מפשעינו, מדוּכא מעָניינו, ושירתו היא “אֶנקת אומה אשר אבדה, אבדה”. אמנם, הכוח הרב גופא אשר בשירה זו, בשירת ביאליק, מעיד בעצמו, כי עוד לא תמנו לגווֹע, כי עוד איזה אבר מפרכס בנו, כי החיים העוֹינים אותנו עוד לא יכלו לנו. ואולם שירת התקוה והתחיה העליזה אל תבקשו, כמובן, אצלו, אצל אחיו הבכור של טשרניחובסקי. רק זה האחרון, המשורר הבריא, לאחר שהוא מופיע לפנינו כ“מהפך את כל קערת היהדות הישנה על פיה” בספר שלישי, המוקדש לשירי-האדם, לאחר ששׂשׂון-החיים הנערץ שלו והשאיפה לחיים מלאים מביאים אותו לראות את כל התעיוֹת שלנו בעבר הרחוק והקרוב, ו“כמשתולל ישוֹך את כבליו בזעם”, – הרי הוא עולה ובא בספר הרביעי ושר לנו על החיים החדשים, על יהדות אנושית ובריאה.

מִכַּרְמֵי עֵין-גֶדִי זֶה עַתָּה רַק בָּאתִי,

צוּף-שׁוֹשָׁן בִּכְנָפַי צָרַרְתִּי, נָשָׂאתִי,

לַתִּרְזָה שְׁלָחַתּוֹ גֶפֶן אַדֶרֶת;

עוֹד תִּפְרַח צַמַרְתִּי לִצְבִי וּלְתִפְאֶרֶת,

זֶה עַתָּה אַךְ נִרְאו עָלַי הַנִצָנִים.

…הרבה כבר דוּבּר בספרותנו על שירת המרד של טשרניחובסקי, שהושפעה מברדיצ’בסקי, על שיריו כ“נטע זר אַת לעמך” וכ“חזיונות נביא-השקר” ². והנה אחרי אשר הוא מטאטא במטאטא השמד את “רקב זרע האדם”, את “נושאי-התורה” המתנשאים על “עמי-הארץ”, את “מכונני מלכות שמים ועָל, המרַפּים ידי איש-החיל”, את “המעריצים את שׁם אדוני ואת פעלי אֵל לא ראו”; אחרי שהוא בא ומנבא בשם “אלוהי הארץ”, “אלוהי הבשר והדם”, “אלוה-הלבב”; אחרי שהוא מכניס אותנו לסוד “שיר האיכר בן-חורין” ו“שיר-הנפח, שיר-הגבורה” ו“לתורה החדשה העולה מבית-החרושת”, הוא הולך וגומר בעוז את שיר-התהילה לבר-כוכבא לאמור:

כִּי יִתֹּם הַדוֹר, דוֹר-הַמִדְבָּר,

וְאַחֲרוֹן מִמֶנוּ, הַנִּשְׁבָּע לָעֹל,

בִּכְבָלִים עַצְמוֹתָיו תִּרְקַבְנָה;

וּבְאַחֲרִית הַיָמִים, כִּי יָקוּם הָעָם,

עָם נִקָה מֵחֶלְאַת הַגָלוּת,

שֶׁעֵינוֹ לֹא כָהֲתָה עוֹד מַאֲבַק–

סִפְרוּת-שָׁוְא וְמַדוּחֵי הַמַתְעִים,

וְיִפְעָה לָהּ, יִפְעַת שַׁדְמוֹת-הַבָּר –

לְךָ יֶחֱרַד, לְךָ יָגִיל בִּרְעָדָה

לֶב כָּל מַעֲרִיצֶיךָ, הַנְדִיבִים בָּעָם,

בְּנֵי חוֹרִים עַל אַדְמַת מַטָעָם.

…מובן מאליו, רבותי, כי לא בהרצאה קצרה – ובוודאי גם לא בארוכה – אפשר להקיף את כל צדדי הליריקה של טשרניחובסקי. ואולם זאת ייתכן לומר: בספר חמישי ושישי המשורר כאילו נושא עיניו אל המציאות העברית בהוֹוה, אל המציאות היום-יומית, כאילו לברר לעצמו, אם ספונים בנו איזו כוחות, שיוכלו לקום לתחיה – ועונה הן. ובזה הגענו לאֶפּיקה של טשרניחובסקי. ועוד דבר: מפני שהתמרמרותו בשיריו הליריים העיקריים אינה התמרמרות של “ורע עלי המעשה”, מפני שקצפו אינו קצף של אין-אונים, כי אם, להיפך, כל זה בא מתעצומות-עוֹז-המשורר ועתר-שפעת כוחותיו, לפיכך היה לאל לידו להתרומם גם על זה, על הסער, להתנשא למדרגה עוד יותר עליונה – לשלווה האֶפּית העולמית הנשגבה שבאחדות מפואימותיו ובכל אידיליותיו. בידוע הוא" האידיליה האמיתית – לא המעוּשה, המלאכותית, הסנטימנטאלית, המוּמצאה, – באה תמיד כשוֹך ההתמרמרות, כשהסער הגדול יקום לדממה. ואולם דווקא כשהדממה הבאה אינה מחמת הכנעה, מחמת דכדוך-הנפש, מחמת רפיון-ידים, מחמת נענוע-הראש לכל גל וגל, אלא מתוך חדירה רבה לעמקי המציאות, מתוך גילויים חדשים בצורותיה הקיימות, הקבועות והמקובלות. הענק גיטה אשר “אלוהים חננוֹ לספר את מכאוביו”, אשר רוב ספריו הנם אלגיה ארוכה אחת, ידע לכתוב גם את “הרמאן ודוֹרוֹתיאה”, במקום שחיי יום-יום של העיירה הגרמנית הקטנה קולחים נהרי-נחלי עסיס-רימונים, במקום שגם האסון, האסון של משפחת דוֹרוֹתיאה, מביא אושר שקט ונחת-עדנים. ואולם מי מילל ומי פילל לנו, שגם בחיינו הקרוּעים והמרוסקים יקום משורר אשר יתן לנו את “הקפות”, “ברית-מילה”, “לביבות מבושלות”, “כחום היום” וכל אותו הספר השישי של הקובץ? אכן, הנה גם אנשים שכמותנו, שאינם מוכשרים לאידיליות כלל וכלל, כאות המלאך הרע ב“בשישי בין ערבּיים”, בעל כרחנו אנו מודים" ברוכה הבריאות!

…הזוכרים אתם, למשל, את התוכן של “הלביבות המבושלות”? כמה פשוט ובלתי מורכב, לכאורה! גיטל הזקנה, אלמנת הרב, קמה בבוקר אחד, התחילה לטפּל בבית, זכרה בבנה וברייזֶלה נכדתה, ובעוד היא עושה כה וכה, והנה בשׂוֹרה הובאה לה, כי רייזלה נאסרה בעווֹן מדיני… וזה הכל. ואולם נַסוּ-נא לקרוא את תיאור חמדת הבוקר, את השכמתה של גיטל, המשוזרה בכל זה, את פרטי כלי הבית, שמתחבבים ונעשים יקרים ללב, באשר רטט-ההוויה בכולם, את מעשי גיטל לחתול ואת פגישתה עם דוֹמַאחה הערלית, את מחשבות-הזקנה המשוּזרות בהכנת הלביבות ואת כל פרשת המעשה הרב הזה, את שרטוטי פני רייזלה המתלבטים מזכרונות-הזקנה, את ההתנגשות השוקטה של הספרים הרוסים עם העברים בארון, ומקץ הכל – התוּגה, התוּגה שבאה מעבר לכותל, אבל לא הפסיקה את החיים, לא מחתה את האידיליה מן העולם…

עוד שלמה מזו היא האידיליה של “ברית-מילה”. קורא אתה ותמיה על נאמנות-השרטוטים, על התאמתם המדוייקה אל המציאוּת, ויחד עם זה, על הרוח המיוחד השפוך עליהם, רוחו של המשורר. כמה חיבה לכל פרט ופרט! כמה גאוניות אוניברסאלית בתיאור הערבה, שאליקום המוהל עם מיכיילה עוברים בה…

חֶרֶשׁ אָז יִתֵּן בְּקוֹל מִיכַיְלָה אֶת קוֹלוֹ, וּנְכָאִים

הָגְתָה שִׁירָתוֹ הַפְּשׁוּטָה, הַתְּמִימָה, הֲרַת הַגַעֲגוּעִים.

פָּשׁוּט נִגוּנָה מְאֹד, וְהוּא תָמִים, וְגַם מוֹנוֹטוֹני.

כָּכָה יְתַנֶה הַשַׁחַף עַל גְדוֹת יַם-הַשָׁחוֹר, וּבְסֵתֶר

קָנֶה, אַגְמוֹן וְסוּף, וְעַל אַשְׁדוֹת הַדְנִיפֶּר עַל שִׂרְטוֹן:

קְרִיאָה וּקְרִיאָה לְבַד, קוֹל עַרְעָר, קוֹל בּוֹכִים וְנוּגֶה…

וְכָכָה גַם יָשִׁיר מִיכַיְלָה; וַתִּגַע שִׁירָתוֹ הַנוּגָה

עַד לֵב אֶליָקוּם הָרַךְ.

…“לאור ברק-היריה” מכירים שני האחים הנופלים איש את רעהו ב“בין המצָרים”, ולרוח המרחפת בערבה מתלכדים שני העולמות הקטנים של מיכיילה ור' אליקום. סמלים גדולים גם באותה פּואימה וגם בזו האידיליה. בשירת מיכיילה יישמע זה “לב רענן, שמלא אוֹן ואומץ, אפס המקום לו צר”, … קוֹזאק… גוי… והיהודי נזכר בקוזאקים ובכוֹזרים… “זר לו ומשונה הכל”… אך הנה ה“ברית”… והנה “המשתה”… אין עוד “צמוּקי-המוח וכפוּפי-הקומה”… רעננות אנשים בריאים, אוכלים ושותים, משולבה בכל סוד-היופי של ערבת פּלך טַבריה… פלאי-נועם!

ב“כחום היום” קמה וניצבה לפנינו המעשיה הנלבבה של שמחה הזקן על וֶלְוֶלה בן-זקוניו העדין, שמת, על וֶלְוֶלה שוטה, שנכסף לעולמות אחרים ונשמתו יצאה בטהרה ובהזיה… האידיליה הסטירית “מעשה במרדכי ויוּכים”…

ברם, מרגיש אני מעין מוסר-כליות על זה האופן, שאני משתמש בו במסירת השלד של האידיליות, בעוד שכּל זה צריך לקרוא, לקרוא במקור ולדעת מה היא שירה ומה כוחה. רק בזאת אתנחם, כי יש שהרצאה דלה מביאה לידי קריאה הגונה לאחר כך. ואם בכל אשר דיברתי פה אוסיף עוד קורא מובהק אחד למשוררנו הגדול – רב לי, רב…

[“האחדות”, כסלו, תרע"ב; החתימה: י. ח. ברנר]

הפרעות באנגליה. – כוחה של הלאומיות שלנו. – לתקנת היהדות

באנגליה – אותה אנגליה, שחוק-כניסת-הזרים עומד שם בכל תקפו, השנאה ליהודים לא פחותה מבכל המקומות והמונים מחוסרי-עבודה ומלאים התמרמרות בכלל לא יחסרו בה לעולם – היו, בימי השביתות האחרונות, בחמש ערים בחבל וילס, פרעות ביהודים האמידים המעטים הנמצאים שם. לא פוגרומים. לא: לא רק מסמרות לא נתקעו במוחות של ילדים, אלא אף גולגלות של גדולים כמעט שלא רוצצו. אלו היו רק מעשי שוד בהמון, פרעות. ההמון הפרוע השתובב, שדד, הראה את אינסטינקטיו, אבל בלי סדר, בלי כוונות מיוחדות, בלי אותה ההתמכרות הגדולה של החוליגאנים הרוסים, שהושקו יין-שרף ונסתדרדו להרג ולאבדון. ודבר זה נתן מקום לעתונותנו להתייחס לחזיון הזה באֳפנים שונים. רובם שׁל העתונים שלנו הוציאו מאוצרותיהם את צעקת-החמס הסטיריאוטיפית בהוספת: היתּכן! באנגליה הנאורה… כרעם-בגלגל ביום בהיר… מי פילל, מי מילל, שאנגליה, אשר אמרנו בצלה נחיה, תחקה מעשי רוסיה וכו' וכו', וכל נחמתם של העתונים מסוג זה היתה, שגם פה היתה יד אחרת באמצע, יד סוכני ממשלה אחרת, אותה ממשלה, ואנגליה, סוף-סוף, היא אנגליה! לא כן העתונים, שלב עובדיהם משום-מה טוב עליהם ושהפניוֹת שלהם הן לנחם תמיד. אלה ניחמו: במטותא, איזו פרעות? שעת חירום הייתה, ונהיו לבז ולמשיסה בתים וחנויות אחדים של יהודים… וכי לזה אפשר לקרוא פרעות אנטישמיות? הטוב טוב לנו לברוא את האנטישמיות במקום שאינה? והראיה: דעת-הקהל האנגלית היא על צדנו… העתונים הגדולים מתנצלים… יחס טוב בינינו ובין שכנינו-אורחינו… אלא שבמהומה לא הכירו בין אוהב לאויב… ובפרט שהיהודים מפקיעים את השער… ההמון היה מרוגז, ואלמלא היו יהודים בוילס, היה שודד גם בתי נוצרים (והרי באמת היה מעשה ושדדו חנויות נוצריות אחדות!), אלא עכשיו, כשיש יהודים – והיהודים הם עניים שנתעשרו, והם מפקיעים את השער, והם לצנינים בעין – הרי מובן מאליו, שהתנפלו עליהם… אבל אין מקום לצעקות…

וכאן הצעקות מתרבות עוד יותר מצד הצועקים: שקר הדבר! לא היו עבדיכם מפקיעי שערים מעולם! כנים אנו, היהודים האמידים, באנגליה ובשאר מקומות… וכאן מתחילה גם הסניגוריה על עם ישראל, הטענה, שרק פיכחותו וקמצנותו עשתה לו את החיל הזה, והקושיה העצומה על אנגליה הנאורה, שהיא-היא תחקה מעשי רוסיה – בתמיהה?! היכן היושר שלה?! – מתעצמת עוד יותר…

אנגליה העלובה! ממשלת אנגליה הצדיקה! מה רוצים ממנה? למה מביישים אותה? במה אשמה היא? למה ניתכה עליה החימה הלזו? הן כבר הורה אותו גברא רבא ואפיגראמיסט רבא – איזראיל זנגביל – שהפרעות הללו הרעו לאנגלים מאשר ליהודים. ממש, מאושרים הם היהודים לגבי האנגלים, ולבי-לבי, איפוא, לאנגליה האומללה הזאת! הרי עכשיו, כשיהיו שוב פרעות ביהודי-רוסיה והיא בוודאי, ברוב יָשׁרה, תחפוץ לשׁלוח את אניותיה מן השׁיטה החדשׁה להגן על הנדכאים, לא תוכל, כי יאמרו לה: “טול קורה מבין עיניך! גם בויילס שלך היו פוגרומים!” הגיעו בעצמכם: כמה צער בזה לממשלה אדירה כאנגליה!

וחבל, שבשאלה זו לא נגעה עד עכשיו העתונות שלנו, הרי זה ענין לענות בו: האם יש עכשיו רשות לאנגליה להגן על יהודים מפני פוגרומים, או כבר אבדה לה זכותה זו, ובכל רצונה הגדול, ובכל רגשׁ-יָשׁרה התקיף, כבר לא תוכל ממשׁלת אנגליה האדירה להשתמש בה, אחרי שגם במדינתה היו פוגרומים?

מבלי להיכנס בשאלה שכבר נשאלה בבית-מדרשה של עתונותנו: אם גם פוגרומים בלי שפיכות-דם, כאלה שהיו באנגליה, שמם פוגרומים, הייתי אני, למשל, בנוגע לשאלה זו שהעמדתי אני ושעתונותנו עדיין לא טיפלה בה, מעמיד על דעתי ומתיר לה לאנגליה, למרות הכל, לשלוח את הצי האדיר שלה להגן על היהודים… שהרי הפרעות שהיו בארצה על היהודים, לדברי זנגביל, הרעו לה, רק לה…

אויה! בטרגדיה היותר גדולה אין מפלט מפני הגיחוך…

אנגליה אינה רוסיה. בזה כולא עלמא לא פליגי, זה מבין אפילו תינוק דלא חכים. כן, לעולם לא ידמו ולא ישוו הפרעות שהיו ושיהיו באנגליה לפוגרומים שהיו ושיהיו ברוסיה. ארץ-ארץ ותנאיה, ארץ-ארץ והפוליציה שלה, ארץ-ארץ והטמפראמנט של ההמונים שלה, ארץ-ארץ ויהודיה, ארץ-ארץ – ופוגרומיה. אפשר, למשל, לומר כמעט בבטחה, כי הפחדים מפני הפוגרומים ברוסיה אחר הריגת סטוליפין הביאו יותר נזק-ממון ונזק-גוף מהמאורעות המעשיים בויילס. ובכלל, מה שנוגע לאלה האחרונים, הן אין צורך לומר, שהממשלה האנגלית לא רק שלא סידרה אותם – האינטרסים שלה לא דרשו זאת ממנה – אלא שבלי ספק גם רגוז רגזה עליהם: ראשית, אי-נעימות, ושנית, אי-מנוחה: מכיון שניתנה רשות לברברים להשחית, גזירה היא, שמא לא יסתפקו במועט… בכלל, עוול הוא מצד עתוני אירופה ומצד עתונותנו, כשמזכירים לאגליה: הרי דומה את לרוסיה… לא, לא, אנגליה אינה רוסיה. גם רגש ההתמרמרות שבלבנו צריך שידע מעצור ולבלי לערבב מין בשאינו מינו… ברם, האם זהו העיקר? האם בזה הוא קוטב-הדבר? האם בהערכת בריטניה הגדולה אנו דנים? האם זה נוגע לנו? הן נוגע, נוגע לנו מצבנו, מצב-היהודים בעולם, שאלת-היהודים בעולם, ובזה, אם גם יש הבדל בתנאים החיצוניים שבין מדינה למדינה, אם גם השנאה ההכרחית אלינו מתגלית בכל מדינה ומדינה בצורה שונה קצת ובאפָנים מיוחדים, הנה בנוגע לעיקר, בנוגע לעיקר-השׁאלה, לעיקר-המצב, לעיר-האי-נורמאליות: אלמנט זר ומחוסר בסיס היסטורי בממלכה – בנוגע לזה אין אנגליה נבדלת משום מדינה, שהיהודים נמצאים שם, ואם תמצאו לומר: אפילו מרוסיה…

הפרעות באנגליה הנן גם בעיני עתונותנו, כמו בעיני העתונות האירופית הליבראלית, מקרה בלתי-נעים ובלתי-צפוי. בלתי-נעים – כן, בלתי-נעים; אבל מדוע גם בלתי-צפוי? האם אין חמס ושוד נעשה באירופה הנאורה? והאם לא מן הסדר הוא, שהמעשׂים הללו יֵעשׂו בראשׁ וראשׁונה באלה השנואים מכבר ביחוד, באלה הזרים מאז ומעולם, באלה שענייהם מתפרנסים מן הרוח ואמידותם של עשיריהם דוקרת את העין ביחוד – ביהודים?

למה אנו משחקים במחבואים? למה אין לנו העוז להביט ישר בעיני האמת? למה הכל, כל מה שנעשה אצלנו הוא “בלתי-צפוי” בשבילנו? מדוע אין אנחנו יודעים מעולם לקדם פני הרעות הבאות? הרי גם הפוגרומים הרוסים הבלתי-נעימים היו בלתי צפויים לנו. לנו עוד אלא אחרי אשר יבוא המקרה הבלתי-צפוי אין אנו יודעים אפילו לברר לעצמנו ולקרוא לו בשמו הנכון. וכי לא מצאו לנכון מדברני דאומתא בימים השחורים ההם להאפיל על אמת-המציאות? וכי הבינו, שאם גם באמת הייתה העובדה כשהיא לעצמה, הנה לא בה, לא ב“קונטר-ריבולוציה” הייתה אימת-הזבח, כי אם בזה, שכל מהלך-ההיסטוריה שלנו הוא כפוגרום ארוך אחד, בזה, שבכל מקום ומקום על כדור-הארץ אנו עלולים להיות קרבנות לפוגרומים – הכל, כמובן, על פי סדרי-המקום…

אם שקי-הממון באנגליה ובכל תפוצות-ישראל יראים להזכיר את המלה “אנטישמיות”, פן יבולע להם ממנה, כאילו בשמא ובמלה תליא מילתא, הנה העתונות של המוני-היהודים צריכה לדבר אמת: השנאה אלינו והפוגרומים עלינו הנם לא פרי-אגיטאציה, כי אם הכרח-הברזל של המציאות שלנו. בשום מקום אין אנו בטוחים.

אַל, איפוא, לנו להיות שאננים. עלינו להיות תמיד כאנשי-צבא בדרכם הקשה והמסוכנה: פועלים, מסודרים ונכונים!

ברם, אנחנו לא הא, ולא הא, ולא הא…

לכל מקצוע בחיינו שתפנה אליו לא תמצא את הפעולות הדרושות ולא תמצא את ההסתדרות הנחוצה… בהלה בעיני הנדידה, בהלה בעניני הכלכלה, בעלה בעניני החינוך, בהלה בעניני הספרות והתרבות…

“והלאומיות החדשה שלנו – כותב ה. ד. נומברג באחד מעליו ב”היינט" – שוב בהלה ופזיזות. היהודי רוצה, שיחניפו לאהבת-עצמו, שיאמרו לו, שהוא בטבע טוב ויפה, בעל-מוסר ובעל-רחמנות גדול, ובכוס לא יתן את עינו, וחיי-משפחתו מצויינים, בעוד שהגוי הוא רע שברעים. ואם תאמר: והרי הגויים בנו ושיכללו את העולם ויצרו את כל הקולטורה האירופית, את אמנותה ואת המדע שלה? – ארי אתה מחוייב להמשיך לו: אלא ששפינוזה היה יהודי, ויש אומרים גם שקספיר, והפילוסוף ברגסון מפאריז הוא יהודי, ושילדקריוט, אקטור “גרמני” גדול, משחק בניו-ירוק לפני יהודים, ודרמטורג פאריזי, מן המעולים, ברנשטיין שמו, יוצא לדוּאֶלים עם כל שונאי ישראל… ובאשר בכן? מה יצא מזה שנאמר כך? ומה אנו למדים מזה? מה אנו אומרים לעשות, על כן? לא כלום. לבהלה בזמן הזה יקראו לאומיות".

––––––––

ואף כל פי כל – אין להתיאש! עוד נשאר לנו לפליטה – “השילוח” – שם אין נפילה ברוח, שם עדיין דואגים ל“חובותינו כלפי ההמון העברי” ומחכימים מחוברת לחוברת.

“רב דתי אחד להקהילות האורטודוכסיות של עיר גדולה באמריקה”, ואבן-שיש שמו, יצא בראש החוברת האחרונה של “השילוח” לדאוג ל“תקנת היהדות”. הרב האורתודוכסי הזה, החושב, כי “תמיד עושה לו האדם את אלוהיו בצלם דמות עצמו הרוחנית”, מוצא, כי סידור-התפילה, שההמון היהודי מתפלל בו, אינו לפי מושגי האדם החדש, ולפיכך צריך לתקן את הסידור, להוציא את הביטויים המוגשמים והזרים כמו “ברוגז רחם תזכור”, “והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית”, להשמיט את כל ענין-הקרבנות וכיוצא בזה. “אמנם התפילות הללו הן לפי רוחו של ההמון, שאי-אפשר לו לצייר אלוהוּת מופשטת בתכלית ההפשטה, אבל הלא עוול גדול הוא להתנהג ברמאות ב”מילי דשמיא“. ואם ישיב המשיב, שההמון בין כך ובן כך אינו מבין את פירוש המלות, הרי יש להעיר על זה, שחובתנו היא ללמד את ההמון דעת הלשון העברית כדי שיבין את כוונת התפילות”.

אילו היה בא לא רב דתי-אורתודוכסי, כי אם יהודי פשוט, שצרכי החיים הממשיים לנגד עיניו, והיה אומר שכל דיני כשר וטריפה, כמו שעטנז וגילוח-הזקן, עיגון וחליצה, אינם אלא עוֹל מיותר ונעדר-בינה על כתפי ההמון שלנו וצריך להסירם מחיינו, ודאי שהיה “השילוח” צווח ככרוכיא על זה הבא לחדש את ימי מלחמת התיקונים בדת, על זה האפיקורס היהודי, שׁנר-חֵלב מתוק לחיכו, על זה שׁאינו מבין, כי לא תחת עוֹל הדינים יכרע ההמון העברי וכו' וכו'. עכשיו כשהדברים נאמרו מפי רב ובנוגע לנדון שדאינו מעלה ואינו מוריד כלל, הואיל ובעל-המאמר מודה בעצמו, ש“מושגי האדם מאלוהיו ודרכי עבודת האלוהים שלו הולכים תמיד שלובי זרוע עם מצב-תרבותו” – ומה יצא, איפוא, מזה ש“חכמי ישראל וסופריו שבזמננו יחברו תפילות ופיוטים חדשים לפי טעמו של היהודי התרבותי בזמן הזה”, אם “התפילות שבסידורנו כיום הזה הנן לפי רוחו של ההמון”? ואיזה הבדל, בכלל, יש בין המתפלל לרוח-הזמן ובין מי שלפי מושגי האלוהות שלו אינו יכול להתפלל כלל? עכשיו מוצא עורך “השילוח”, שהענין הזה בדבר תיקון סידור-התפילה “ראוי לתשומת-לב מיוחדת” ושבעל-המאמר הוא “אחד מאותות-הזמן”.

כן, “אחד מאותו-הזמן” באמת ובתמים. רב אורתודוכסי פוסק שאלות איסור והיתר, מטריף ומכשיר כלי ומאכלי ההמון ומוצא שכך צריך להיות, שזהו לפי מושגי האדם החדש: בשר שנמלח פחות מכפי השיעור, כל אוכליו יאשמו… אותם האלוהים, שההמון היהודי עשה לו בצלם-דמות-תבניתו הרוחנית, רוצים, כפי הנראה, דוקא בכל הלכות-מליחה, אחת מהם לא תיעדר… על מה מצטער אותו רבי אמריקני? על שההמון היהודי בא לבית-התפילה וקורא לאלוהיו: “אל-נא באפך תוכיחני”… אמנם, אין המון זה מבין את אשר הוא אומר, אבל חובתנו הלא ללַמדו עברית, וכשׁיבין עברית, הרי יבין, שאין זה מן הנימוס “לאדם בעל-מוסר ובעל-מידות להתחנן לפני אלוהיו ולהרבות לו חונף וכבוד”… חייבים אנו, איפוא, לדאוג להמון, לחבר בשבילו תפילות חדשׁות, לרוח-הזמן…

עורך “השילוח” מדגיש: “האמונה – לא הדת במובנה המצומצם”. את הדת אנו מוחלים לכם, אף ש“היא(?) הגנה על אומתנו מפני הטמיעה במשך שני אלפי שנה”(!); ואולם “האמונה, שלפני שנים אחדות נדחתה בספרותנו מפני הלאומיות וששוב היא מתחילה לתפוס את המקום הראוי לה בתוך עם שיצר את כל שלוש הדתות של האנושיות המתוקנת” – עליה לא נוותר לכם, אפיקורסי ישראל! והרי לפניכם לראיה בעל-המאמר הנוכחי – “אחד מאותות-הזמן”. ואמנם נכון הוא: מעניין יהיה באמת לראות את פרצופו-תמונתו של הרב אבן-שיש, סופר “השילוח”, בחוברת-היובל העתידה לבוא עלינו לטובה עם מאתים וחמשים תמונות! מילתא זוטרתא" “אחד מאותות-הזמן”…

[“האחדות”, חשוון, תרע"ב; החתימה: יוסף חבר]

מלחמה פּארטיזאנית נלחמת ספרותנו על קיומה הקשה. הוצאות קטנות צצות ונובלות, כל אחת נולדת פתאום, עולה “כמו מתחת לקרקע”, מדפיסה איזה ספר, איזה קונטרס – ונופלת חלל. מיד או כעבור איזה זמן צומחת ועולה ממלאת-מקומה – ובינתים ספר לספר, קונטרס לקונטרס מצטרפים לאיזה חשבון והגלגל הקטן חוזר…

לפני שבע-שמונה שנים, למשל, נולדה בווארשה הוצאה-של-צעירים קטנה בשם “יבנה”, שהוציאה קונטרסים אחדים משל נומברג. יעקב שטיינברג והבטיחה גם לתת את ברקוביץ, שלום אַש וכו' – אלא שלא האריכה ימים. ברם, לא עברו ימים הרבה, ואת דגלה הרימו אחרים – הוצאת “ספרות” שבווארשה כיום הזה – אשר למרות כל הליקויים שבעבודתם, הנה כבר הספיקו להוציא עשרות ספרים בהרבה מקצועות, הלא הם מנויים בקטלוג החדש של הוצאה זו, ואף ברקוביץ המובטח מצא לו את גואלו – בהוצאת “מוריה”. בימי הירידה הגדולה לספרותנו בשנות תרס“ה-תרס”ו נתנו צעירים אחדים בעיר קטנה ברוסיה את ידם איש לרעהו להוציא לאור תרגומים מדוסטויבסקי, פשיבישבסקי, איבסן, צ’יכוֹב וכו' וכו' ולמחשבתם הטובה הזאת קראו הוצאת “נסיונות”. “הוצאה” זו הדפיסה בלונדון שלושה סיפורים קטנים מתורגמים מאת צ’יכוב, ואף מיהרה ו“ניסתה” לתת סיפור מקורי מאת גנסין (“בינתים”) – וגָועה. אבל הנה גם לה נמצאו גואלים. את עבודתה לקחה על עצמה לפני שנתים הוצאת “יפת” ביפו (שאמנם, גם היא מתנהלת בכבדות ובעצלתים) ואת שמה – ירשה אחת הפלוגות להפצת הספרות העברית בקיוב, שהוציאה זה עתה את הקובץ הקטן שׁל שׁ. הורֶליק אשׁר לפנינו.

בנוגע לראשית ביכורי נסיונותיה של הוצאת “נסיונות” החדשה, זאת אומרת, למחברת “פרצופים ספרותיים”, אין מה להרבות בדברים. המחברת מכילה חמישה מאמרים: קנוט האמסוּן, גוּסטאב גייאֶרסטאם, אוגוסט סטרינדברג, אוֹסקר ויילד, ז’ורז' רודנבּאך – דברים שנדפסו כבר בעתונים שונים. לקורא העברי ידועים מאלה חמשת הסופרים רק ק. האמסון וא. ויילד, מפני שאחדות מיצירותיהם ניתרגמו לעברית; שלושת האחרים אינם ידועים כלל, ועדיין יש לפקפק בדבר, אם כדאי להוציא בספר מיוחד מאמרים עתוניים על סופרים, שאין אף אחד מחיבוריהם בעברית. אפשר מוטב היה, במקום זה, לתת תרגום מדברי הסופרים בעצמם. מה שנוגע למאמרי-הביקורת גופא – הנה לחשוב אותם בתור יצירות ספרותיות אי-אפשר, מפני שאין בהם ביטוי עצמי וטוֹן מיוחד של נשמת-הכותב. ש. הורליק הוא סופר מהיר, וב“מכתביו לידיד” (ביהודית המדוברת) על אודות החזיונות החברתיים של חיינו יש, לרוב, גם טוֹן נפשי משלו, אבל כאן, במאמרי-הביקורת האלה – ריח של עיבוד נודף. אין אנו מוצאים בהם יחס של קורא עברי-אירופי לסופרי אומות-העולם, יחס נשמתו הוא אל נשמתם הם, כי אם איזו הערות, נכונות או בלתי-נכונות, על זה ועל זה מצד קורא אירופי רגיל. ואולם אם ספרות אין כאן – חיבה לספרות והוקרת הקולטורה והאמנות יש כאן, ובכל אופן, ראויה המחברת למקרא.

“כי מקיוֹב תצא תורה”.

[“האחדות”, חשוון תרע"ב; החתימה: ח. ב. צלאל]

¹

בשם “כשרון-המעשה” – מבאר המחבר-המשורר בהקדמה – אין הוא מתכּוון אלא למובן “הצלחה”: “לא להציג את ערך השכר להעבודה, כי אם לתור ולמצוא, מי הוא התנין הגדול, הבולע את כל התוצאות של החיים ומכשיריהם. הנה לפנינו תבל ומלואה, ארץ ויושבי בה, והכל מתאוננים, הכל מתאבקים עם מר החיים ונופלים מוכשלים – ומי הוא, איפוא אדון-החיים? מי הוא בעל-התכלית של כל החיים ומכשיריהם, שהם העמל והעבודה, החכמות והמדעים? איפה ולמי הוא כשרון-המעשה?” ועל זה הוא עונה בהציגו בפרק הראשון משכיל עברי עני, המקנא בבעל מלאכה, ומתאונן על מר-גורלו ועל החינוך המקולקל שקיבל; בפרק השני – בעל מלאכה, אשר “משחק לו אציל, יתקלס בשוע, בשטרות ונירות הונו שוקע”, אלא שמתאונן הוא על בערותו:

אנשי תהפוכות! איך משפט תהפוכו

ואחרית דבר אל סיבתו תערוכו?

נסו, התעשתו וללמד הואילו

את בעלי המלאכה לשון וספר –

וראיתם איך יחכמו, איך ישכילו,

ושבתם ונחמתם על עפר ואפר (ממש כאיוב!)

בפרק השלישי הוא נותן ציור ממלומד, מרופא, שבהיותו סטודנט חלם, כנהוג, להיטיב לעניים בידיעותיו, אך אחר כך גברה עליו יד-החיים והוא נעשה לרופא ככל הרופאים המשמשים רק לבעלי-הכיס, והוא מתאונן על אבדן-אידיאלו…“אך איפה הוא סוף-סוף כשרון המעשה? ומי הוא הסיבה לכל הרעות והצרות בחיי-הכלל?” על זה ישיב השיר האחרון, הרביעי: “בעל-ההון הוא הים, אשר כל הנחלים הולכים אליו והוא אינו מלא. לו כל המעשה והוא כשרונו”… באותה השפה ובאותו הסגנון הרחב, הפשוט והבלתי-שירי של המשכיל, בעל-המלאכה והרופא, המדברים בעדם, שלכולם שפה אחת וסגנון אחד – ורק בתוספת התגלות-לב ובעזוּת בלתי-רגילה הוא מספר, איך ש“כמעט מת משחוק” לאחר שעלה לו להונות את מאתים הפועלים השובתים בהבטחת-שוא, איך שהרב והצדיק “לא נבראו אלא לשמשהו ומכוחם ישחדו בעדהו”, איך שהסופרים מקדישים את ספריהם לכבודו, איך שהוא עושה קנוניות עם קרוביו בעלי הטַקסא ושׁאר בעלי-הטובות, איךְ שהוא מלא כחש – והכל מאמינים לו…

כפי שאנו רואים, הרי לפנינו פואימה סוציאליסטית-דידאקטית שכל מטרה שירית, לירית או פסיכולוגית, זרה לה, ואין כוונתה אלא להורות אמיתיות ידועות או בלתי-ידועות על ניגודים סוציאליים וליקויים חברתיים ידועים. לא הסדר הקאפיטאליסטי הגראנדיוזי והאיום גם יחד מוצג פה לראוה, כי אם הכעס נגד הגביר הרשע, למרות שהמשורר, אמנם, אינו נמנע בשעת-הצורך גם להוסיף בצד 40 הערה פרוזאית מתורת המדינה הכלכלית על הכסף, שאינו אלא סימני חליפין של כל מיני התבואות. “ידוע ליודעים באיזה אופן ובאיזה סדרים תעבורנה התבואות מיד ממציאיהן ועושיהן אל יד הרוכשים אותן. ואם נניח, למשל, כי ממציאי התבואות אינם חפצים עוד למסור את תוצאות מעשיהם ועבודתם, אז יאבד למטבעות ולשטרות שויים שהיה להם עד עתה בתור תמורת התבואה”. במובן זה ודאי שצדק יהל“ל באמרו בהקדמתו, ש”תוכן השירה הזאת לא אבד ערכו גם בזמן הזה“, אחרי שהעוולות הסוציאליות, שעליהן היא סובבת, לא לבד שלא ספו-תמו מקרב הארץ, כי אם הולכות ומקבלות מיום ליום צורה יותר חדה, יותר חריפה; ובמידה זו ודאי טוב עשתה “הביבליותיקה הגדולה” של הוצאת “תושיה”, שנתנה בצד הקש והגבבא, שהיא מפרנסת בהם את חתומיה, גם ספר מועיל, אשר יהיה לחומר-קריאה טוב בשביל העם ובני-הנעורים. ואולם אם גם השירה העברית צריכה לשמוח על המהדורה החדשה של הפואימה הזאת, שנכתבה בשנת תרל”ה ונדפסה ב“השחר” ואף יצאה כבר בחוברת מיוחדה על-ידי סמולנסקין, ושעל פי הקוֹנסטרוּקציה שלה היא מזכירה במקצת (רק במקצת, כי נופלת היא הרבה בתמונותיה ומיטאפורותיה הדלות והקלושות מהפואימה של ניקראסוב) את “חיי מי טובים ברוסיה?” – ספק גדול הוא. בוודאי אין אנו מזלזלים ב“תוכן השירה הזאת”, למרות כל לימוּדיוּתה התמימה, שנהיתה לאמת אלפא-ביתית; בוודאי יודעים אנו להוקיר גם את הסוציאליזם בכלי שלישי של בני דור יהל"ל, למרות היותו רק תרגום מהסוציאליזם הרוסי של טשֶׁרנישֶׁבסקי וחבריו, שׁגם הוא יצא אז בכלים שׁאולים; ובנוגע לתוכן לא נבוא גם להקשות על הספר אשר לפנינו ולחקור ולדעת, עד כמה הטיפוס של האמן שבו, הבטוח כל כך בעצמו, יש לו שייכות למציאות היהודית האמיתית, ועד כמה הייתה רשות מציאותית לעשיר יהודי לומר:

לי העושר: בתי יוצר וחרושת,

גם מכרה-זהב וכסף ונחושת,

מסילות-ברזל ביבשה, בים אניות,

שדות ועבוּדה, כרמים ויערים,

בתים וחומות, היכלות, בירניות,

ואחוזת רבות, מגרשים, פרוורים וכו' –

הטנדנציה הרצויה הצנועה, האנושית, תכפר על כל הליקויים שב“תוכן השירה הזאת”, שנכתבה כמעט לפני ארבעים שנה; ואולם יהיה את אשר יהיה – שירה אין זו. השירה העברית בזמננו יודעת לא רק צורות אחרות, שאמנם לא הן העיקר, שאמנם עלולות הן להשתנות בכל דור, כי אם הורגלה לצלילים אחרים, אוניברסאליים, לצלילים מלאים רגשים אחרים ורטט אחר לגמרי. הנה טשרניחובסקי יש שגם הוא מתישב לפעמים בלבו להפריח על כנפי בת שירתו איזה תוכן פרוגרסיבי, לשיר קצת שיר האדם והעבודה, “שיר מזמור לבני תובל קין” – ומה אנו רואים? – חיבוק זרועות תבל ומלואה וטיסה דרך היער – ו“החרב אשר גיבור-הציד לוטש על גב רגבים כהים ללכוד עולם” – דרך המערה – ו“האת אשר גבור-החרש עושה בלב מרחב השדמה לכבוש אדמה” – דרך הסימטה – ו“הכבלים, שהנפח הזריז עושה לו לעצמו” – ולבסוף;

קול מבית חרושת עולה,

אלפי אופן שורקים,

גלמי-אש לבנה מזים,

רותחים, נֶחֱרים וחורקים…

נהר-מתכת עולה, זועף:

צרו לו השבילים!

השמים תמו בעבי-

פיח-מאפילים…

קול מבית חרושת עולה,

אלפי אופן שורקים…

– פועל צעיר, מה זה תפעל

בין אופנים חורקים?

– תורה!

אמת לי חדשה!

וב“כשרון-המעשה”?

'עני הייתי, אין לחם ובגד,

כל יודעי, מכרי עמדו מנגד,

ואעבוד ואעמול בזעת אפים

ושׂכרי לא נהיה הָבֵא מכולת…

כן, מניקראסוב עד ריכארד דֵימֶל, מיהודה הלוי לוין עד שאול טשרניחובסקי – גדולה הדרך ועליזה …

[“האחדות”, חשוון תרע"ב; החתימה: ח. בצלאל]

[שני סעיפים ביחסו של הקונגרס הציוני לקונגרס האמיגראציוני. – שאלת “לאן” בעולמות התחתונים. – מחברת עממית מאירת-עינים – ומצב של מעגל-קסמים]

בהחלטותיו של הקונגרס הציוני העשירי בנוגע לשאלת הנדידה יש שני סעיפים: א) להשתתף בקונגרס האמיגראציוני העתיד להיקרא, וב) להשתדל להטות את זרם-הנדידה לצד מזרח. הסעיף הראשון הוא כמעט מובן מאליו ואינו נותן מקום לכל פולמוס: ההסתדרות הציונית, שהיא ביטויו של רצון-עמנו לחיות, אינה יכולה עמוד מרחוק לאסיפה שתיקרא לדון בחזיון הכי-חשוב והכי-כואב של חיי-עמנו: באמיגראציה. מצומצמים הם כוחותיה של ההסתדרות הציונית, חלש הוא חוג-השפעתה – כי מצומצמים הם כוחות-עמנו בכלל וחלש הוא הרצון שלו לחיות – אבל עד כמה שעלה בידה לארגן תחת דגלה קיבוצים ידועים מעמנו, עד כמה שהצליחה לגדל פירות של עממיות עברית ועד כמה שרכשה כשרון למלחמת-קיום לאומית, אין היא יכולה שלא להשתתף במפעל הנוגע לכל עמנו כסידור הנדידה היהודית, כלומר: המעטת יסוריהם הנוראים של הנודדים העברים והקלת דרכם הקשה בכל מה דאפשר. אמנם, כשההסתדרות הציונית עושה פוליטיקה מקומית בכל ה“לאנדסמאנשאפטן” שלה וקוראת לזה עבודת-ההווה של הציוניות, יש לנו הרשות, גם בהודותנו בצורך ובחשיבות אותה העבודה כשהיא לעצמה, לקבול על ערבוב המין בשאינו מינו ולדרושׁ, שׁכל דבר יקָרא בשׁמו הנכון: פוליטיקה מקומית לחוד ועבודה ציונית, כלומר, החזקת הפוזיציות העבריות בארץ-ישראל, לחוד. ואל תבואו אלינו בדרוּש שלא על מנת לקבל שכר ואל תעקמו עלינו את הכתובים! צריך לעשות את שני הדברים, זה בצד זה, אבל אין צורך כלל להעלות פילא בקופא דמחטא ולפלפל על ה“סינתיזה” ועל השייכות – דווקא! – שיש בין “הקלוב הציוני”, עליו השלום, בפרלמנט האוסטרי ובין יסוד תחנות לנסיון בחדרה או יסוד חוָה משותפת… ברם, החלק, שההסתדרות הציונית הולכת לקחת בעבודת הקונגרס האמיגראציוני, בעבודת-כלל-האומה, הנה גם אם אותה עבודה לא תחזק במאומה את התגשמותן של השׁאיפות הציוניות בדרךְ ישׁרה – התבצרות והתרַבות הישׁוב היהודי בארץ-ישראל – אין כל ספק, שזוהי אחת מחובותיה הראשיות, העיקריות, בתור הדופק לחיי האומה. שבאי-כוח העם הישראלי יתאספו לטכס עצה, איך להמעיט את בהלת האמיגראציה, האוכלת בנו בכל פה, איך לעצור בעד אבדן הכוחות, שהנדידה בצורתה הנוכחית גורמת לנו, וההסתדרות הציונית, החלק היותר לאומי של היהודים המאורגנים, תחשוב את עצמה לבלתי-מעוניינת בדבר באופן ישר, מפני שעיניה נשואות לעבודה אחרת – וכי לא מן הנמנע הוא?

ואולם עד כמה שמובן וברור הוא הסעיף הראשון, ועד כמה שאי-אפשר היה, כי ההסתדרות של המפלגה הציונית תקבל החלטה שלילית בנוגע לדבר ישראלי-כללי כקונגרס האמיגראציוני, באותה מידה דורש הסעיף השני על הטיית הזרם לצד מזרח איזה בירור. אם הכוָנה היא על זה, שהקונגרס האמיגראציוני, בבואו ללמוד את תנאי כל הארצות, לייסד לשכות-מודיעין וכדומה, חייב הוא להתייחס בתשומת-לב מרובה אל האפשרויות במזרח ואל המוסדות הדרושים ליישר את הדרך בשׁביל הזרם הזה, שׁראשׁיתו מצעָר ואחריתו מי ישורנה – הרי זה בוודאי מאורחא דמהימנותא. ואולם אם השתמשו במבטא “הטיית הזרם לצד מזרח” במובן האוּטוֹפּי, הסס“י, אם בזה רצתה הציוניות כבר לקשר מיד את הקונגרס הנוכחי, שׁעוד מי יודע אימתי יקָרא ועל-יד מי, עם שׁאיפותיה לעתיד הרחוק, אם נתכוונה ללכת גם הפעם בדרכי ה”סינתזות" שלה מאז – אזי יש ויש על מה להצטער… כמדומה, שכבר באה העת להבין, שלא בדברים על שלמות ועל סינתיזות יתוקן וישתלם איזה דבר, כי אם במעשים קטנים, יום-יומיים ואמיצים נוכל להמשיך את קיומנו המלא אנטיתיזות, וכי אף זה לא משולל חשיבות הוא… את הציוניות דהאידנא, את הציוניות הריאלית, הוארבּוּרגית, את הציוניות שהסתלקה מכל דברי-נגידים על צ’ארטר וכו', אלא שהיא מתכוננת לעשות כל מה שהוא בגדר האפשרות – את זו הציוניות המכובדת עלינו היינו רוצים לראות משוחררה באמת ולגמרי מכל דברי אוּטופיה, שאינם נאמרים אלא לתפארת-המליצה, ומכל פלפול, שׁאינו ענין אלא למאמרים ראשׁיים ב“וֶלט”. רוצים היינו, שה“הן” של הציוניות החדשה יהיה הן ממשי, אף כי קטן, כשם שׁקטנים הם כוחותינו, ולא שׁנשׁלה את נפשׁנו בשָׁוא גדול. הרי ההסתדרות הציונית של עכשיו אין כוחה אפילו לעצור בנדידה הקטנה, בת המאות, מארץ-ישׂראל – היתָכן לה לדבר על הטיית הזרם הגדול, בן עשרות-האלפים, למזרח? אמנם, הטיה זו היא מטרתו הראשית של האידיאל הציוני, ולתכלית זו יש להסתדרותו עבודת-הכנה פנימית לא-מעטה, והלואי שיעלה בידיה אף החלק המאה ממה שיש לעשות. אבל הקונגרס האמיגראציוני, הבא לדון בנדידה הישראלית ההולכת מכל תפוצות-הגולה – יש לו תעודות יותר קרובות,יותר צנועות ויותר ריאליות.

אלפים ועשרות-אלפים, כמעט מאות-אלפים, יהודים נודדים בכל שנה ושנה ממקום למקום. מהו החזיון הזה? מהו החזיון הזה, שאנו קוראים לו נדידה יהודית?

נֶחלקו על זה. שׂרידי באי-כוח ה“בּונד” אומרים: אסון הוא. חזיון זמני ועובר. מצב-המדינה של מקום-מושבי-היהודים – רוסיה – גורם לזה… יחלפו הסיבות המדיניות הארעיות ותחלוף גם הנדידה. לעת—עתה, אמנם, רע: הנודדים סובלים. אבל מה אנו יכולים לעזור להם? ממון לצדקה אין לנו. זה ענינם של הבורז’ואים הגדולים. העזרה לנדידה אינו אלא דבר שבפילאנטרופיה. עלינו להילחם בעד עתידו של הפרוליטאריון היהודי במקום-מושבו. קונגרס לסידור-האמיגראציה – מה יושיע זה ולמה הוא? אין לנו עסק בעזרה לפרטים, בדאגה לצרורותיהם של הנודדים. הרי זו רק צרה ולמה עוד נוסיף עליה? דיה לצרה בשעתה. גם העשירים הפילאנטרופים, שזהו ענינם, לא ישתתפו בקונגרס כזה והדין עמהם: הם נותנים צדקה ודי, הואיל וכל הענין גם אליבא דידן הוא באמת פרטי, דבר שבצדקה, ולא כללי, דבר מעמדי-פרוליטארי.

טוענים באי-כוח הס"ס ואומרים: לא כך: הנדידה היהודית זהו החזיון החשוב היחידי בהיסטוריה של המון-עמנו. וזה החזיון, הגורם לנו כל-כך הרבה מכאובים ועינויים, היא היא הנקודה המאירה האחת בחיינו, ועליה אנו מקווים, כי היא תוציאנו מעבדות לחרות. הנדידה היהודית היא ביטויו של כוח-ההתפתחות שלנו. הנדידה היהודית היא פרוצס איתני, טבעי, שעלינו להכניס בו סדר ושכל ולשלוט בו. ואז נוכל להשתמש בו לטובת השחרור, להפוך את האמיגראציה לקולוניזאציה. הקונגרס האמיגראציוני, שאנו האיניציאטורים שלו, יש לו, איפוא, תפקיד היסטורי גדול. ולפי שהמטרה גדולה היא מאד, וכוחותינו, כוחות-המוני-העם קטנים, לכן אנו פונים לחברות הפילאנטרופיות הגדולות, למען שבכוחנו ובבקרתנו על מעשיהן תיהפך עזרתן הפילאנטרופית המוגבלה לעבודה עממית גדולה, שאפקי-גאולה לפניה…

בא החבר ב. ברוכוב, ובמחברת לא-גדולה, אבל בבהירות רבה הוא דן בכל הפרובלימה הזאת ומפיץ מעט אור עליה. לארבעה פרקים נחלקת המחברת שלו: “סידור האמיגראציה היהודית והקונגרס האמיגראציוני”, שהוציאה זה לא כבר הוצאת “בילדונג” בסטאניסלוי. בפרק הראשון, אחרי שהוא מונה את המטרות שהבא לסדר את האמיגראציה יכול להציג לו את המטרות שהבא לסדר את האמיגראציה יכול להציג לו: את המטרה הרחוקה של הטיית זרמה למקומות הרצויים ואת המטרה הקרובה של המעטת יסורי הנדידה ואסונותיה, אומר המחבר:

“ברור הוא, שלעת-עתה אפשר אצלנו אך במקצת לחשוב על מין סידור אמיגראציה, שכוָנתו תהא ליישב ארצות חדשות. לשלוט בכל הזרם האמיגראציוני ולהטותו לכל אשר נחפוץ – זאת אומרת: לפתור אחת הפרובלימות העממיות הכי-גדולות שלנו, לרפא את פצעי עמנו היותר אנושים, להביא עזר להמוני הנודדים הרחבים. ואולם ליישב את כל ההמון הנודד אי-אפשר בכלל; זה דורש סכומי-כסף עצומים וכוחות אנושיים מצויינים, שאין חזונם נפרץ גם אצל אומות אדירות ועומדות ברשות-עצמן. ולא כל שכן אצלנו היהודים. מסתבר, שאותו הסידור המבקש רק להביא עזרה ישרה לאמיגראנטים דורש הרבה פחות כוחות חמריים ורוחניים מאשר קולוניזאציה. כי זו האחרונה לגבי עם עירוני כיהודים – פירושה לא רק להטות את הנודדים היהודים לארצות אחרות, כי אם להטותם למעשים אחרים ולפרנסות אחרות: קולוניזאציה – פירושה לתת את האפשרות לחלק גדול של העם היהודי לעבור למשק קרקעי ולהתיישב צפופים בטריטוריה מיוחדת. ומובן מאליו, שתעודה כזו, או יותר נכון, מהפכה כזו בחיי היהודים, דורשת זמן מרובה, עבודה של הרבה דורות וכו'”.

האמיגראציה כשהיא לעצמה, מעלה המחבר הלאה, הרי היא חזיון פרוגרסיבי בחיי יהודי התחום. היא נותנת את האפשרות לחלק גדול מהמוני היהודים לעבור במקומותיהם החדשים לצורות יותר מעולות בענפי העבודה שעסקו בהם. איזה ריוח יעמוד על ידי זה גם לנשארים במקומותיהם הישנים. אמנם, אין ערכה של הטבה זו גדול בשביל עתידו הכלכלי של עם ישראל; אמנם, אפשר לפקפק בחזקת הבסיס של ישובי היהודים החדשים באמריקה ובאנגליה, אפשר לדאוג, אם לא יאָלצו, סוף-סוף, גם שם לבקש להם מקומות חדשים. אבל, בכל אופן, בתור אמצעי-הקלה זמני ערכה של האמיגראציה חיובי הוא. ובתור כזו היא עומדת על הפרק של חיינו ומבקשת, שידאגו לה ויישרוה. הפרוצס הגדול הזה עומד עכשיו בהכרח מחוץ לכל אופקים ציוניים, וצריך להתייחס אליו לא כמו לדבר הנושא בחובו רפואה ראדיקאלית לשאלת היהודים, אלא כמו לצורך עממי גדול וחשוב כשהוא לעצמו. צריך לשחרר את גלי-האמיגראציה מן המעצורים העומדים על דרכם, צריך להמעיט את יסורי קרבנותיהם, צריך להפוך עד כמה שאפשר את הקללה שבהם לברכה.

המעצורים, שהאמיגראציה פוגשת על דרכה, שונים הם. יש מהם, שכל פוליטיקה אמיגראציונית, אף היותר נאמנה ומסורה למטרתה, לא תוכל להשפיע עליהם לטובה, כמו המצב המדיני של ארצות-האֶמיגראציה,, וביחוד שיטת-הפאספורטים הרוסית, הגורמת לכל אותן צרות-הגבול הידועות עם המעבירים-הרמאים, וכו' וכו'; חוקי הכניסה הקשים של ארצות-האימיגראציה; התנגשות-האינטרסים של האורחים- הנודדים באינטרסיהם של הפועלים האזרחים בנוגע להתייקרות-המעונות, צרכי-אוכל-נפש והמעטת-שכר-העבודה. ואולם יש מקום לסידור האמיגראציה בנוגע לחוסר-הידיעות של המהגר על דבר תנאי החיים והעבודה של הארצות, שהוא בא לגור אליהן, חוסר ידיעת השפה והחוקים של הארצות שהוא עובר בהן; את הידיעות הללו יכולות לשכות אמיגראציוניות להורות את הנודד. הלשכות האמיגראציוניות יכולות גם להיות לפה לנודד, להיות לו הכוח הכלכלי או המדיני, שישפיע על הסיבה להתחשב עם הנודד ולהתייחס אליו כמו לבן-אדם. ההסתדרות האמיגראציונית תוכל להיות לעזר לנודד גם בעניני-הכסף, לא שתתן לו צדקה, אלא שתשמרהו מכל הגזל והחמס הנעשים בו על דרכו המלאה פגעים…

המחבר הולך ומונה – בפרטיות ובידיעה עמוקה של הענין – שורה שלמה של הטבות חשובות, שההסתדרות לאמיגראציה יכולה היתה לעשות בנדון זה. ערכה ונחיצותה של ההסתדרות כזו מתבלטים כל-כך. ואולם מי יעשה את הדבר? מצד מי יֵצאו לפעולה כל המעשים הנחוצים ממש כאויר לנשימה? בשאלה קשה זו, אפשר לומר, בשאלת-אין-מוצא זו, עוסק הפרק השני של המחברת. הסתדרות מדינית אין לנו, הסתדרויות לאומיות אבטונומיות אין לנו (הקהילות הישראליות, במקום שישנן, בנויות הן על יסוד דתי וטמיעתי); כוחן של האגודות האומנותיות שלנו גם הוא אפס, וביחוד בנדון זה. נשארת רק האניציאטיבה של הציבור החפשי.

“ברור הוא – אומר המחבר, לאחר שנתן ניתוח חד ושנון מכל האפשרויות והבלתי-אפשרויות – שהסתדרות חפשית אין בכוחה להחליש את שלילת-הזכויות של היהודים, את הפוגרומים, את האנטישמיות, כל אלה הדברים שמחזקים את האמיגראציה; היא אינה יכולה לעשות כלום במקצוע שאנו קוראים לו: סידור האמיגראציה באופן בלתי-ישר; היא יכולה רק לסדר את האמיגראציה באופן ישר, היינו, להקל את מהלכה, ומאותן שתי המטרות, שסידור-האמיגראציה יכול להציג לו: הקטנת האמיגראציה או הקלתה, אפשר בנדון דידן חשוב רק על הצד השני. אולם גם זו היא מטרה ענקית, גם זהו שדה רחב, שבשבילו נחוצה התאמצות-כוחות בלתי-מצויה והתלהבות היסטורית”.

בלי התלהבות ומסירות לא תעשה כלום הסתדרות ציבורית חפשית, שכוחותיה יהיו תמיד בהכרח לא מרובים. ואולם אם גם תתאים ההסתדרות אל כל הדרישות, שהדבר הגדול דורש ממנה, והמפורטות בגוף המחברת, לא יהא ביכלתה אלא ללכת אחרי מהלך הזרם האמיגראציוני ולא להעמיס עליו דרכים משׁלה. רק בהמשׁך-הזמן אפשׁר שׁיפָּתחו לפניה גם אופקים חדשים. לעת-עתה אסור יהיה לה להפנות את לבה לנסיונות, כי אם לעשות מעשי יום-יום.

וכאן בא המחבר – בפרק השלישי – אל נקודת-הכובד שבשאלות הקונגרס האמיגראציוני העתיד להיקרא: יחס היסודות הדימוקראטים והכוחות הפילאנטרופיים אל הנדון. אחרי כאראקטריסטיקה שנונה (ידועה, אמנם), שהח' ברוכוב נותן מ“הצדקה גדולה” של הפילאנטרופים העשירים בערי המערב, שכל כוָנתם אינה אלא להיפטר מצרה זו של בני-אמונתם הנרדפים, ואחרי הוכיחו, שגם הדימוקרטיה שלנו אינה בת-הכי לקבל את כל העבודה על עצמה, הוא בא לידי מסקנה, שעדיין לא באה העת להתחברות הרצויה של שני היסודות, כאשר יחלמו האיניציאטורים הוינאים של הקונגרס העתיד לבוא: צריך לחכות עד שהמצב יביא את אדירינו במערב-אירופה לרגש לאומי יותר חזק. לעת-עתה ודאי ש“דודינו העשירים” לא ימצאו לנכון לרדת אל באי-כוח-העם ולעבוד אתם יחד. לעת-עתה הם מסתפקים בנדבות, שהם משליכים ל“שנוררים”, ולא עוד אלא שבטוחים הם, כי טוב לבלי להרבות בדברים כלל על הנדידה היהודית, שהכל – חוץ מטוב-לבם וגודל-נפשם – יהיה בחשאי, טכסיס כלפי ארצות-האימיגראציה, שלא ירימו קול-צעקה על כובד-וריבוי-האורחים. מצד שני חלושה היא ביותר הדימוקראטיה שלנו, בכדי שתהא לה האפשרות לדרוש מבעלי-טובתנו, שיתרצו לקבל השפעה מתחת ולשמוע לקול-העם… ואולם היות, שסידור האמיגראציה הוא פתרון של שאלה עממית גדולה, ואף כי לא פתרון ראדיקאלי, מן הדין הוא, שסוף-סוף יקח העם את הדבר בידי עצמו וייצור תנועת-עם רחבה, שבה ישתתפו מפלגות ואגודות שונות.

סופם של התכניות והחלומות של הקונגרס האמיגראציוני המחובר, העובדה, שהוא נדחה שוב לזמן בלתי-ידוע, מפני שיק“א ובנותיה לא רצו להשתתף בו, הוכיח על תחילתם, שתקוַת הוינאים הייתה בנויה על חול. ברם, בעת שכתב הח' ברוכוב את הפרק הרביעי עדיין ריחפה התכנית באויר, ולא לחינם אנו שומעים שם קול של “הן ולאו רפיא בידיה”. מצד אחד ידע השכל הישר, כי מה”שידוך" לא יצא כלום, מצד אחד ניבא הלב, היודע את מהותם של שקיי-הממון שלנו, כי מהם לא תצא התשועה. ומצד שני לא נמצא לו די און לומר: אי-אפשי בקונגרס כזה, כי ממנו ובצורה זו לא יצא כלום. ובאמת – היתָכן לומר כךְ? והרי קונגרס אמיגראציוני בכלל נחוץ לנו כאויר לנשימה. אמנם, מאושרים היינו, אלמלי האמנו בכוחות-עמנו במידה כזו לומר: “שמע, ישראל! מטפסריך אין לך לקוות מאומה, עשה בעצמך את הדבר הזה לרווחתך ולישועתך!” ואולם המציאות אינה רוצה לדעת מכּאֵבנו ומשאיפותינו. הנגידים – “נגידים” הם, בעלי “גלות-ישראל”; וישראל, עם-הנודדים – אין חבוש מתיר עצמו מבית-האסורים… והיוצא מדברינו? האם זה אומר, שצריך לדחות לגמרי את כל הענין? לאת “כולנו רוצים שהקונגרס האמיגראציוני יקָרא בהקדם היותר אפשׁרי, אבל כולנו רוצים גם כן לבלי היות מוכּים בסנוורים”. “עלינו להרבות בתעמולה ככל האפשר לטובת הקונגרס הזה, להגביר את השתתפות הדימוקראטיה בו, להגביר את השפעתנו על עבודתו” וכו' וכו'.

וכך נגמרת המחברת, החשבון מתברר; החשבון ברור. ברם, עדיין סימן-השאלה במקומו עומד: איך לעשות כל זה? ומי ומי המתחילים בדבר? מי והיכן הם הראשונים לשבטים, שיקפצו תחילה לים זה?

[“האחדות”, חשוון תרע"ב; החתימה: יוסף חבר]

קצת אמרות וחשבונות ישנים. – דרך קרעים וניגודים. – למעשים חדשים

אוהבי-ישראל ושונאי-ישראל מבחוץ – בית צ’מברלין הגרמני ובית ולאדימיר סוֹלוֹביוֹב – כולא עלמא לא פליגי, שישראל עשיר הוא; במאי פלגי – עשיר במה? הללו אומרים: עשיר בממון, והללו: גם ברוח. שונים מהם האפולוגטיקים מבני-ברית, בפנים, אותם שבעי-הרצון, רוויי-העונג, ברוכי מידת ה“נחת”, שגם הם צועקים “עשיר הוא”, אלא שבאים ואומרים: רק ברוח. ואולם לי הנה יש מכּר אחד בא בימים, איש אירופי, שבהיותו בארץ-ישראל הקדיש שתים-שלוש שנים ולמד לקרוא עברית כהלכה, ולפני זמן-מה בא אלי בבקשה, שארשום לו כיד בקיאותי הטובה עלי בספרות העברית העשירה-ברוח, איזו רשימה של ספרים הגונים. לא הרבה. לעת הראשונה איזו רשימה של ספרים הגונים. לא הרבה. לעת הראשונה מעשרה עד עשרים ספרים . הוא רוצה לקרוא באופן שיטתי, לא מכל הבא ליד. מובן, שהספרים צריכים להיות ראויים למקרא, ולא מתקופות רחוקות מאתנו, כי מלומד וחוקר-קדמוניות איננו…

– קרא את… את… – גימגמתי, ואל הרשימה לא ניגשתי משום-מה…

…ועשירות רוחנית כיוצא בזו אנו מוצאים גם בספרותנו השניה: ביהודית. אין בה די מזון רוחני להמוננו ולהמון-המשכילים, שספרות זו חביבה עליהם ובה נטווים חוטים, המקשרים אותם לכלל…

עשירות זו – עשירות בעיני העומדים מבחוץ ועניות מוחלטה בשביל העומדים בפנים ויודעים את המצב – היא בכל ענפי חיינו, ואף בספרויותינו ובלשונותינו…

גדולה ורחבה היא ספרותנו הלאומית – ולקרוא בה אין מה; עם גדול עמנו – והיחיד העברי הולך ונחנק; “שליטי המצב” אנו בכל מקום – והמוני-עמנו תועים בארבע כנפות-הארץ ללא עבודה וללא מנוחה; הרבה שפות יש בפינו – ושפה אין לנו.

לאלה מהפובליציסטים שלנו, שהעמידו את עצמם על איזה פַּרנס ושׁהקריטריון שׁלהם בכל דבר הוא ההתאמה אל אמונתם ואל דעותיהם, שקנו בבחורתם, הדבר ברור: שפתנו הלאומית היא עברית, או שפתנו הלאומית היא יודיש. פסק-ההלכה מניח את דעתם ואין מקום ל“ריב-לשונות”. ואולם אלה, שהקריטריון שלהם הם עצמם – הם, כלומר, בני ההמון היהודי, שלא סרו מן ההמון הזה אף לשעה אחת – בשביל אלה הדבר הוא הרבה יותר מסובך: אלה, גם אם עברית היא שפתם במידה ידועה, על-פי החינוך התורני שקיבלו, אינם יכולים לומר בשום אופן, – לא רק מפני הצד המדיני-הלאומי שבדבר – שה“ז’ארגון”, כלומר, שפת אבותיהם ואחיהם, שפת-לבם ושפת-דיבורם, זר להם ולדעת אותו לא יחפוצו. וגדולה מזו: המשכילים – בלי סימני הבאה – בני ההמון היהודי יודעים ומרגישים – תהא שפתם הלאומית בה"א הידיעה מה שתהיה – עד כמה ז’ארגוניים הם בכל השפות, עד כמה גדול האסון, ועד כמה הכרחי הוא, עד כמה ריבוי-השפות שבפיהם מבלבל ומטשטש את כשרון-הביטוי שלהם גם באותה השפה היותר קרובה להם, שבה הם משתמשים, ועד כמה אין מפלט מריב-לשונות פנימי זה.

והיוצא מן הדברים? יוצא זה, שבעולמנו אין מקום להלכות פסוקות ולבטחון של “בני-עליה”, כביכול. בוויכוחים תוריים על הלאומיות ועל השפה הלאומית אפשר לנצח את ה“אויב” על נקלה, אבל מה יושיעונו הוויכוחים? דרך הסתירות המוחשיות והקרעים המכאיבים חייבים ומוכרחים אנו להילחם, ולא בעד איזו לאומיות מופשטה, כי אם, פשוט, בעד מילוי צרכינו אנו, צרכינו הגופניים והנפשיים. לבטל את הסתירות והקרעים בפסוקים מן התורה, או לבלי להתחשב עמהם מתוך טיסה ברמה – זוהי מלאכה קלה, אבל האם גם נקיה? ואיזו תועלת יש בה?

תהיינה עינינו פקוחות: אלמלי היה ודאי, שהעברית תקום לתחיה בפי מיליוני יהודים, שיחיו בזמן מן הזמנים בארץ-ישראל ויהיו חטיבה לאומית אחת, כי אז היה בזה איזה לימוד-זכות על אותם ה“הֶבּריאיסטים” הקנאים, ההולכים ישׁר למטרתם ואינם רוצים להתחשב עם שום דבר, אפילו דבר כשפת-העם ההווית; מצד שני, אלמלי היה לעמנו איזה מקום משֶׁלו בכדור-העולם – באוגנדה, בקירינאיקה, בברזיליה, באוסטרליה – ששם היה תלוי רק בדעת-עצמו בשדה-הכלכלה, ושם היה בא ועושה לו שפה מהדיאלקט המשובש אשר בפיו – בחינת אנגלית אצל האנגלים – ויוצר בה ספרות ומעשיר בה את רוחו, כי אז היה אפשר להבין את ה“אידישיסטים” הקיצוניים…

אבל כדבר הזה הלא היה לא יהיה! בנסים שלמעלה מן הטבע הן אין אנו מאמינים. בשביל כל הקולקטיב הלאומי שלנו הן אין תקוָה להיקבץ בטריטוריה אחת ולהיות אדון גמור לעצמו. ובן ההגמוניה של עברית או של יהודית מאין תימצא? דברי-ימי-חיינו עד היום הזה מורים אותנו, כי היהדות של השדרות העליונות בארצות-זרים שואפת תמיד בהכרח להיבלע, להיטמע, להיות בלתי ניכּרה… נשארים, איפוא, הכוחות הלאומיים הבלתי-אמצעיים של המוני-היהודים המדברים לעת-עתה יהודית, אם כי גם בתוכם ניכרת, זעיר שם, מעין שאיפה לעבור לשפות לועזיות, וההכרה הלאומית של האינטליגנטים היחידים, שעל הספרות העברית כבר אינם יכולים לוותר – לקנאות, איפוא, מה זו עושה?

לא, דרכנו צריכה להיות אחרת: אדרבא! ידברו, ידברו היהודים בכל התפוצות את שפתם היהודית, את השפה השומה בפיהם, יכבדו את עצמם ויכבדו את שפתם, ייצרו בה עתונות וספרות גם בתמונתה זו, יעשירו את חיי רוחם בה בכל מה דאפשר ועד כמה שאפשר; אבל יחנכו את הילדים שלהם גם בעברית, ילמדום את הפרקים מן התנ“ך ומן האגדה, שאפשר לתת לילדים בעברית, יודיעו להם את גיבורי וגדולי דברי הימים שלנו, מן העת הישנה ומן העת החדשה. וביחוד בארץ-ישראל: ייצרו היהודים ספרות חדשה, אירופית וחיה, בעברית; יתרגמו את כל הטוב מיצירות-העמים לעברית, יעשירו את חיי-רוחם גם במקצוע זה בכל מה דאפשר ואיך שאפשר, ובלבד שלא נהיה דלים ורשים כיום הזה. חדלו לכם מן הדרישות המוחלטות ומעולם-ההפשׁטה. שִׁבקו, ל”אחדות-הקולטורה", שבמצבנו אינה אלא שאיפה – אמנם, רצויה – לנמנע וללא מעלמא הדין…

ואת הדבר הזה אכן התחילו, התחילו להבין, סוף-סוף, זעיר פה, זעיר שם. התחילו להבין, שאם גם יזעקו כל היום “אחדות-הקולטורה”, “תרבות אחת”, לא יתאחה על-ידי זה אף קרע קטן אחד. התחילו להבין, שהעיקר הוא שתיעשה איזו עבודה קולטורית-עולמית ברחובנו, גם אם לא מאוחדה. התחילו להבין, שאם גם לוויכוחים ולמלחמת-התיאוריות היה איזה ערך בשעתם, עכשיו עבר ועבר זמנם. עכשיו צריך לעשׂות. לעשׂות בשׁבילנו, בשׁביל זה שׁישָׁאר אצלנו. לעשׂות כל-מה שאפשר למילוי צרכינו האנושיים, הלאומיים, הכלכליים, הנפשיים, לעבוד בתוך המחנה…

הנה בחוברת האחרונה של הירחון " דאס נייע לעבן“, הבא אלינו מניו-יורק, אנו קוראים דין-וחשבון על האסיפה הכללית האחרונה של אגודת הפועלים היהודים הלאומית בפיטסבורג באמריקה. האגודה מונה יותר מאלף ומאתים חברים בל”א ערים. כל חברי האגודה הם בני כ“ד-כ”ז שנה. בעזרת ענפים אחדים של האגודה נוסדו בהרבה ערים באמריקה בתי-ספר לאומיים ראדיקאליים בשביל ילדי-ישורון, שיעורי-ערב בשביל גדולים ללמוד לקרוא ולכתוב יהודית, נקראו הרבה שיעורים פופולאריים במקצועות שונים, נוסדות קהילות, אגודות אומנותיות. בבתי-הספר לילדים מלמדים דברי-ימי-עמנו, הספרות היהודית והעברית והשיר העממי היהודי.

מי מתוכנו, שזוכר את הרוח ששרר ברחוב היהודי באמריקה לפני שבע-שמונה שנים – היוכל לבלי לשמוח בכל לבו על ידיעה שכזו? ברחוב הזה שלטה בעת ההיא הצביעות הדתית של ה“טאגבלאט” מצד אחד והצביעות הסוציאלית של ה”פארווערטס" מצד שני. הרחוב היהודי באמריקה היה אז טופס גרוע מאד מהרחוב היהודי באיזו מערי התחום. האינטליגנציה היהודית “הקוסמופוליטית” של אמריקה חיתה בנפשה ברוסיה, רק ברוסיה. לדאוג לצרכי הרחוב היהודי במקום-מושבם לא עלה גם על דעתם. היה מעשה של מאה וארבעים הערים ההרוסות על-ידי פוגרומים; מיד צעק ה“טאגבלאט” על אחינו הנענים בעד אמונתם, וה“פארווערטס” – על אחינו הנענים בעד רוחם הריבולוציוני. בנוגע לחינוך הסתפק ה“טאגבלאט”, בא-כוח היהדות הרשמית, ב“תלמודי-התורה” וה“רביים” הפרטים, המלמדים את הילדים, המתחנכים בבתי-הספר של המדינה, לבטא מלות אחדות של תפילות, בלי כל הבנה, וה“פארווערטס”, בא-כוח הסוציאליזם הרשמי, לא התעניין בכל זה כל עיקר. כי מה לו ולחינוכם של ילדי היהודים? על-דבר לאומיוּת יהודית פרוֹגרסיבית אסור היה לדבר. דיברו על זה רק אנשים בודדים, מי שלא נתיירא מפני הבוז והרוֹק אשר ימלאו את פניו. ברם, האנשים הבודדים הלכו הלוך ורוב. ולא עוד אלא שהתחילו גם לעשות. נשמע “הקול החדש” של הסוציאליסטים-הטריטוריאליסטים; התחיל לצאת “העם”, ומיד גם “הלוחם היהודי” של חברינו פועלי-ציון. ורוחות חדשות התחילו לנשוב במחנה. והנה לא עברו שנים אחדות, ואנחנו כבר זוכים לקרוא ב“דאס נייע לעבן” – באיזו מידה גם-כן פרי הרוח החדש – דין-וחשבון על אסיפה כזו של אגודת הפועלים היהודים הלאומית ועל בתי-ספר לאומיים-ראדיקאליים, שאינם באים להעמיס על ילדינו יהדות חנוטה של “נר-מצוה” ו“קיצור שולחן ערוך”, של גמרא ותרגום-אונקלוס, כי אם לעשותם ליהודים חיים, לחזק את רוחם ברוח היהדות החילונית, הנובעת מתוך שדרות-עמנו הפועלות ושרות את שיריהן העממיים, היהדות, שהקריטריון שלה הננו אנו בעצמנו. האם לא יגל על זה הלב ברעדה? האם לא כדאי לעבוד? האם זה לא מוכיח, כי הזרע אשר זרעו ברחוב-היהודים באמריקה אנשים כמוריס וינטשבסקי ונחמן סירקין עושה פרי?

“מי בז ליום-קטנות? הבוז למתלוצצים”…

הוצאת “ספרות”. בני הדור. א. אחד-העם.

מאת פ. לַחובר. וארשׁה, תרע"א.

מגמת המחבר של המחברת הזאת על אחד-העם – מן הסריה החדשה בהוצאת “ספרות”: “בני הדור” – היא לא ויכּוחית, ואף לא תיאוֹרית,אלא הסתכלותית. ודא עקא. דא עקא בנוגע למחברת זו, שבאה לדון בנושא, שדוקא אינו ענין להסתכלות במובנו של מר לחובר בפתח דבריו, אלא לויכוח או להסבר. ואמנם, רואים אנו, שכל אלה אשר עמדו עד כה על החזיון אחד-העם בספרותנו – בין אלה שחשבוהו לחזון פינוֹמנלי ובין אלה שחשבוהו להפך מזה – לא עמדו אלא או בכדי לכתוב ב“אובייקטיביות” פרק בתולדות ספרותנו החדשה, זאת אומרת, להרצות את דעותיו, את שיטתו, להסביר, מה הכניס החוקר הלאומי שלנו לספרותנו ומה חידש בה (קלוזנר, ברנפלד, יהושע טהוֹן) או מתוך הכרח נפשי לחלוק עליו ולהראות על קלישות-השגותיו בהבנת המציאות היהודית בפרט ואמת החיים ומעמקיהם בכלל (ליליינבלום, ברדיצ’בסקי והסופרים הצעירים ר' בנימין וא. ציוני). ודוקא אלה האחרונים, מתוך ש“באו כמקשנים או כשואלי-שאלות לשם קינטור וניצוח” (לשונו המגומגמה והקנטרנית במקצת של מר לחובר בהקדמתו), היטיבו, אמנם, לעמוד גם על אישיותו ומהותו של בונה המחשבה החיבת-ציונית – מחד גיסא – לפני חצי יובל שנה ולסמן את גבוליו אשר אליהם בא ולא יסף; דוקא ה“מקשנים” האלה נתנו לקורא תמונה בהירה מ“רבנו הגדול, ראש המדברים בשאלות-חיינו, שבהרבה דברים יש שמפיו אנו חיים”. ליליינבלום ידע את כל אי-פוריותו וחוסר-האופקים של אחד-העם בעבודת-הישוב, למרות מה שצדק ב“אמיתו” בהרבה הערות מעשיות – לרוב אלמנטאריות – בנוגע לאפיטרופסות ובתי-הספר, למשל; ברדיצ’בסקי, איש הנאמן ביותר בבית-ישראל וכרמו, איש שעיניו משוטטות בכל חביון הפצעים העממיים וכולו סבלון מיסורי-וטעויות-התולדה שלנו, ידע להעריך את התנגדותו של אחד-העם לציוניות ההרצליינית ולעשות את הניתוח היותר עמוק ושנון לתורת היהדות ה“היסטורית” שלו וגאותה ובטחונה; ר' בנימין – מנקודת ההשקפה של יחס יותר דק וקולטורי אל חזיונות-החיים ורחשי נשמה יותר עדינה – הראה את ערך הנבואה, האידיאל של צדק מוחלט והמוסר של בעל “המוסר הלאומי” והמאמר “משה”, שאותו פרופיסור גרמני הזכירו לשבח (ככתוב במאמר “קרן-אורה” של “איש עברי” ב“השילוח”!); א. ציוני, בעל האידיאליות הפועלת, האינדיבידואלית, הפוזיטיבית, נלחם, בעקבות ליליינבלום, ב“רוחניות המעשית” של בעל “תחיית-הרוח”, נלחם בכל מיני הדברים על “סוד” קיום עם-ישראל של תלמידיו, אותם “מחפשי ההכשרים” להווייתנו בדברים שמחוץ ובאנציקלופדיות ליהדות… ואיך שיהיה, אם אנו מסכימים למתווכחים הללו ואם לא, הנה פרצופו של אחד-העם האדם והסופר מתבלט על-ידי ויכוחיהם וערך עבודתו הספרותית והציבורית קם ועומד לפנינו. אבל מה אנו מוציאים מתוך מחברתו של מר לחובר, ש“עומד במידה ידועה מן הצד(?) ושבתור עומד מן הצד אפשר לו להסתכל יותר בשרשם של דברים ולהגיע עד יסודם” (ההטעמה של המחבר), איזו שרשים, למשל, ואיזו יסודות? אמנם, אין כל ספק, שבמחברת זו, למרות כל הערבוביה הבלתי-נעימה השוררת בהרבה מניביה ומבטאיה, יש הערות בודדות נכונות מאד ושׁרטוטים אופִיים, היורדים עד עומק-הנדון, המעידים, כי המחבר קרא את שלושת חלקי “על פרשת דרכים” בשים לב וכי יודע הוא לקרוא (למה נכחד? אנחנו קראנו גם את “הגיעה השעה!”, במקום שמתבאר, כי הריבולוציה ברוסיה נחלה מפלה מפני שהיתה חסרת-רוח, בעוד שהתורכים הצעירים הצליחו מפני שהיו אנשי-רוח – וגם… “תורה מציון”…). אבל אף אלה הציוּנים הבודדים הקולעים אל המטרה אימתי הם באים? – דוקא בעת שהמחבר עובר שלא במתכּוון לטוֹן ויכּוּחי במידה ידועה (“אחד-העם אינו אומר מעולם פשוט: ב' פעמים ב' הוא ד‘, אלא הוא פותח במשל ומראה בראיות ברורות מן הפילוסופיה, ההיסטוריה, ההגיון והפסיכולוגיה, כי – ב’ פעמים ב' הוא ארבעה”, ע' 11, ויעוּין, לדוגמה, גם סוף פרק “גשמיות ורוחניות” והפרקים “מעגל-הקסמים”, “צניעות וענוה”,,,, ו“חתימה”). ואולם בשעה שהוא בא לגלות “שרשי ויסודי הדברים” בתור מסתכל – מה מתגלה לו ומה הוא מגלה לנו? ומה יש לגלות?

בשמונה פרקים הולך מר לחובר ומונה את השרטוטים האופִיים ובעיקר את הסתירות שׁמצא בפרצופו הספרותי של אחד-העם. מצד אחד סופר עסקן ומבקש תועלת, רק תועלת, רק הלכה למעשה, ומצד שני “איש שתמיד הוא מדבר בסברא ובעיון (רבותא!) ובכל מקום ובכל זמן הוא מסתכל בכבשונו של עולם (מליצה גדולה!) ומתווה דרך לרוח-ישראל” (גם-כן מליצה!); מצד אחד לשון קצרה וסומכת על המעיין ומצד שני בהירה וברורה; מצד אחד הכל הוא הרעיון ומצד שני “אין רעיון אלא בקשר עם חזיון ידוע מן החיים ולשם אותם החיים” – וכך הלאה, הלאה. בנוגע לזו, ה“סתירה” הנקובה באחרונה. מוסיף המחבר: ולא אותם החיים הרחבים (דרך אגב: על זה עמד אפילו קלוזנר בימים האחרונים, שאין חלק ונחלה לאחד-העם ב“חיים הרחבים”, כלומר, בעולמות השירה האנושית ומסתרי רוח-האדם – הכותב), כי אם חיי החברה, ולא החברה הגדולה, אלא של יחידי-סגולה, של אריסטוקראטים ישראליים… והרי, איפוא, בתמיה" עסקן חברתי – ו“אריסטוקראט”! “התיחסותו של אחד-העם לדעותיו של האריסטוקראט המוחלט – ניטשה –אינה שלילית מכל וכל. אדרבה, תורת האדם העליון” וכו'. ולא חלי ולא מרגיש מר לחובר, ראשית, כמה גיחוך יש בדבר, כשבאים ומדברים אצלנו על יחסנות ו“אריסטוקראטים ישראלים” (הרי “רבי אשר גינצברג – בעצמו – הוא – בסך הכל! – נצר ממשפחת לומדים-גבירים, חסידים, אנשי-מעשה”. כלומר, יהודים בעלי-בתים חוכרים בתי-מזיגה מפריצים וסוחרים ביערות ובטֵה!); ולא חלי ולא מרגישׁ מחברנו, שׁנית, מה שידוע לכל בר-בי-רב, כי החשיבות העולמית של “האריסטוקראט המוחלט”, של הפייטן המטורף פרידריך ניטשה, אינה התורה שלו על האדם העליון, שבאמת אפשר למצוא לה גם “צד-היתר על פי דינא דישראל ורוח-ישראל” ולומר, כאחד-העם בשעתו, שבמאמרו של אותו תנא עילאה “כל העולם לא נברא אלא לשמשני” אתה מוצא סמוכין לה ושבאמת אפשר להרכיבה בכל מה שאתם רוצים; התורות, כל התורות, רכות הן ואפשר ללוש בהן כאשר תלושנה הנשים בבצק, ועיין, למשל, המבקר הגדול" בראנדס ובמה שהרכיב הוא על-פי דרכו את “תורת ניטשה”; ברם, הוא הדבר, שלא התורה היא העיקר, כי אם הדרך, דרכי תהומות השגעון, הספיקות והתאמצות כוחות-הנפש, שבהם בא אותו האיש, גאון הקולטורה האַרית, לתורה זו – דרכים שלא נראו ולא יכלו להיראות למורה-הוראה של “בני משה” שלנו גם בחלומו… ולא חלי ולא מרגיש מר ל., שאם כן, אזי כל הסתירות, שהוא הולך ומונה ב“אריסטוקראט המוחלט” שלנו, באותו הפרק וביתר הפרקים, כבר אין מעניינות אותנו כלל. כי אכן מי מגדולי-הדעות מימות-עולם היה נקי מסתירות? מי מן המאורות הגדולים, שדעותיהם הן תוצאות דרכם הגדולה, היה יכול להיות נקי מסתירות? לא ישו הגלילי ולא מרק אורליוּס, לא יוּליאנוס הכופר ולא אנג’לו, לא שקספיר ולא טולסטוי – לא איש מהם היה מ“עוֹר אחד”, בלי ניגודים וסתירות. זה אי-אפשר. ואולם, אדרבא, במקום שאתה מוצא את סתירותיהם הגדולות, המוכרחות, את הסתירות שבתורותיהם, שם אתה מוצא את גדולתם, את גדלות הדרך אשר עברו… אבל איזה ענין ואיזה חפץ יש להסתכל בסתירות כעין “סדר וחוץ לשיטה” וכל מה שנזכר לעיל – סתירות קטנות של אדים בינוני מישראל, שלמד דבר-מה והגידוֹ ליעקב כפוסק אחרון פעם ושתים ושלוש, בעל כשרון פובליציסטי מוגבל ועבודה פובליציסטית ארעית (קראו עוד פעם “תעודת-השילוח”, “צורך ויכולת” וכו'), שכל “פירוריו” ידועים הם מאיזה עפר לוּקחו (עיין גם פרק “כפירה ואמונה” שבמחברת שלפנינו), שחשבון-נפשו הוא אותו שאנו מוצאים במאמרו “חשבון-הנפש” (אל תתבוששו!), שבעולמנו הדל והקטן ודאי שהיה לרוב מאמריו המעשיים ערך שעתי ומקומי, אבל שבכל נחלתו הספרותית – אם נוציא את ה“אדם באוהל”, “תורה שבלב” ואולי עוד שנים-שלושה עמודים ב“על פרשת-דרכים”, חלק ראשון – אין אף דיבור אחד, שיתרומם עד למדרגה של יצירה, ואין צריך לומר, שיקרא אלינו ככל ספרי “האריסטוקראט המוחלט” שלהם, להבדיל, בעל “תורת” האדם העליון: “אפפוני חבלי מות ומצרי שאול מצאוני, צרה ויגון אמצא?”…

משה סמילנסקי, תלמידו של אחד-העם, מספר ברומאן “תולדות אהבה אחת” על אודות גיבור-הרומאן שלו, מורה-המושבה, שהיה מחנך את תלמידיו ותלמידותיו, ילדי-המושבה, על אחד-העם ו…דוסטויבסקי. מעין קוריוז כזה קרה במקצת גם למר לחובר: אחד-העם וניטשה… ולא עלה על דעתו של מחברנו הצעיר לשאול את עצמו: וכי בשביל שבעל “לא זה הדרך” היה גדול בשעתו מכל חבריו סופרי “המליץ” והיה מן הראשונים לכתוב בשפה קלה ושומרת את הסינטאכסיס ושנים רבות הייתה לו השפעה ידועה על חלק ידוע מן הצעירים הלאומיים ושמו של האיש הולך עדיין לפניו בחוג של בעלי-בתים משכילים ו“הוא נצר ממשפחת לומדים גבירים” – וכי כל המעלות הללו גם יחד נותנות כבר לו, ה“מסתכל”, מקום לדבר על התיחסותו של בעל “האריסטוקראטיזמוס החברתי” לדעותיו של בעל “תולדות הטרגדיה”, “אנושי, אנושי ביותר” ו“כה אמר צרתוסטרא”? האם אין זה חטא מצדו נגד “ההסתכלות ביסודם ובשרשם של דברים”? –

שרא ליה מאריה למר לחובר.

לקתה מידת הדין והצדק. – “תחזקנה ידי כל אחינו”… – קול ממחנה-הלאומיים בה' הידיעה

על רשעותה של איטליה נגד תורכיה בדבר טריפולי התריעה העתונות שלנו לא מעט. בן-יהודה נתפעל ביחוד מ“קולה של ירושלים”, זו העיר שבן-אמוץ ניבא בה לשלום וענתבי חתם בה על “המחאה הגדולה”… ולא מחמת חשבונות של תועלת עצמית דנה עתונותנו את איטליה ברותחין. חס וחלילה! אמנם, היו גם כאלה, שכאן מצאו להם מקום לקשר את החזיון הנוכחי עם פוליטיקה יהודית, לאמור: תורכיה חטאה שלא פתחה לנו את שעריה ונענשה. רק בנו מוצאת עותומניה אוהבים נאמנים וכו'. ואולם רוב העתונות שלנו עסקה בזה בעלמא, לשם " מצוה“. אפילו ה”ג’ואיש כּרוניקל“, כלי-מבטאה של היהדות ממערב-לונדון, שמצא לנכון לעשות מספד מר על סטוליפין המומת, על סטוליפין ה”מרגיע“, צעק הפעם על ה”קרוּאֶלטי" של איטליה. רגש-הצדק נפגם. היאך! “כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש מן הדבר הזה” – הזכיר ד“ר ברנפלד לקוראיו במאמר לא-קצר ב”הצפירה". היכן הוא היושר האירופי? אין יושר באירופה.

היושר האירופי איני יודע, מי מצחיק ביותר: אותו יושר או מי שמתריע על היעדרו. משל למה הדבר דומה? כאילו היו באים להתריע על הברד ועל הארבה. אירופה, החיה כולה מ“שוד-עניים ומאנקת-אביונים” – באים לדרוש יושר ממנה! כמה אי-יושר, כמה צביעות בדרישות-היושר הללו בכבודן ובעצמן! וכמה טיפשות, במחילה, באותן התפילות ל“נביא”, שיקום וימלא את הארץ יושר…

אין יושר ואין צדק באירופה. בוודאי אין, ומכבר, מכבר – עוד בטרם התנפלה איטליה על טריפולי…

וירשו לי הערה צדדית בנדון. אותו רגש-הצדק, שכל-כך מרבים להזכיר אותו, הנה אצל העתונות גופה, ואפילו אצל זו שלנו – הישנו? כוונתי לאותו רגש-הצדק, שבאמת אין לפניו, כמו שאומרים, כל חשבונות, אלא רוח הוא באנוש, “ציווי מחלט” – הישנו?

הנה לפני חדשים אחדים היה מאורע אחד, שרגש-הצדק של הכל ודאי שהיה צריך לשבוע רצון ממנו. “בור כרה ויחפרהו ויפול בשחת יפעל”. אמנם, הדבר אף על פי שנעשה על-יד אחד מזרע-ישראל – ספק זכאי, ספק חייב – אין זה מעשה ישראלי לאומי; אמנם, הדבר לא לבד שלא הביא ולא יכול להביא לנו תועלת מוחשית, אלא שעוד איים עלינו בצרות ופגעים רבים, שבנס ניצלנו מהם. אבל כל זה הרי אינו שוב הוכחה כלפי שביעת-הרצון של רגש-הצדק. הלא לפניו כל חשבונות לא יבואו. ולמה, איפוא, דיברה עתונותנו כמעט פה אחד, שהיהדות רחוקה ממעשים כאלה (אותה היהדות, שבתורתה כתוב: לא תחיה כל נשמה ממחנה-האויב!)? ואם מטעמים מובנים לא יכלו הרבה מעתונינו להביע את שמחתם הצודקת בגלוי, למה, לכל הפחות, לא התאפקו ולא נמנעו מדיבורים יתירים?

הבה, למצער, אתאפק אני מדיבורים יתירים.

––––––––

היחוסים שׁבין היהודים הגֵרים יושׁבי פולין לפולנים האזרחים בפולין המדינה היו – כידוע לכל קורא – ענין לענות בו בעתונותנו לפני חדשים אחדים. לא רק הפרוגרסיסטים והראדיקאלים הפולנים צעקו: היהודים הם אבן-נגף על דרכנו, היהודים מעמידים בסכנה את מדינתנו, כי אם גם העתונים הסוציאלאים דיברו בפה ובפה: כן, בוודאי, יש לכם הזכות לחיות אצלנו… ואפילו לדבר בלשונכם… אבל… בכל זאת … אין דבר… הפרוצס ההיסטורי יביא לידי כך, שתיטמעו בינינו… ובכן… למה לכם באמת ההתבדלות והז’ארגון שלכם? ומה שרע מזה: אותם הדברים בעתונים הסוציאלאים כתבו, לרוב, יהודים, שמספרם אינו מעט בפ. פ. ס. (מפלגת הסוציאלאים הפולנים). ואף עתונותנו שדיברה בכל הענין הזה, נשמע לפעמים בקולה מעין הודאת בעל דין. כלומר, הרי אנו באמת אסון לפולין… כמובן, לא באשמתנו… אבל צריך להבין גם אותם…

גדר מזה וגדר מזה. ואולם – יהיה מה שיהיה – לפני ההמון היהודי בפולין יש, סוף-סוף, רק דרך אחת: דרך-החיים. אנו צריכים לחיות ולהגן על קיומנו העצמי, על קיומנו כטוב בעינינו…

ואמנם, יש אשר בתוך החשיכה האיומה השרויה על חיי יהודי פולין – וגליציה ביחוד – בתוך קורי-העכביש הנאלחים, אשר יפרשו על ההמון היהודי הרביים והצדיקים מצד אחד והמתבוללים וה“גויים” הפנימיים מצד שני, בוקעים וחודרים בעת האחרונה קרני-אורה. הצדיקים והמתבוללים הולכים לעתים קרובות מאד יד ביד; שהר אליבא דידן אין לאום יהודי אלא רק דת: דת קדושה, שצריך להחזיק בה בכל האמצעים שבעולם, בכדי ליהנות ממנה בהאי עלמא ובעלמא דאתי, או דת נבערה, שצריך להשליך עליה שיקוצים, כי היא-היא המטילה איבה בינינו ובין עם-הארץ ומעכבת את הגאולה…במיפקד-העם, שהיה באוסטריה אשתקד, הלכו הרביים לימין המתבוללים במלחמה נגד השפה היהודית… וליאו בלמונט, הסופר הפולני והיהודי המומר, הולך לקרוא שיעורים על דת-ישראל בווארשה…

ברם, כאמור, טיפוס של יהודים חדשים הולך ונוצר בגליציה, למרות הכל. הנה זה לא כבר הסתדרו בגליציה עוזרי בתי המסחר, הרבים באותה המדינה, ואף, כמו שהובא כבר ב“האחדות”, התחילו להוציא לאור ביהודית עתון פרופיסיונאלי – ודגלם גדל פועלי-ציון! בגליציה, שהתעשיה אינה מפותחה שם, ואף בזו שישנה אין היהודים לוקחים חלק גדול, עסוקים הרבה מבני ההמון היהודי בשירות בבתי-מסחר, וכמובן בתנאים היותר קשים – שעות-עבודה בלי שיעור, שכר מינימאלי וכו' – והסתדרות כזו, שהיא בנויה על יסודות סוציאליים-לאומיים, כלומר על הצרכים והדרישות הפנימיים, הנובעים מעומק החיים העצמיים, ואינה מתחשבת לא עם האנטישמיות של הפפ“ס ולא עם הפלפולים התוריים של הז’פ”ס, אם גם עוזרי בתי-מסחר יכולים להיחשב על מעמד-הפרוליטאריון, אם לא – הרי יכולה היא להיות גורם חשוב בהטבת חייו, בשחרורו מכבלי המסורת והרקבון הנפשי ובהתקדמותו האנושית של חלק גדול מיהודי גליציה.

מעשים כאלה הם התשובה היחידה והיותר נכונה לכל ה“הָמָנ”ים המודרניים, הצוררים מכל הכיתות והסיעות, הרוצים לבלענו…

––––––––

כשבאים אנשים, ואומרים: צעירים בני גיל ידוע אַל להם לקרוא ספרים ידועים ואַל להם להתוודע לרעיונות ידועים, העלולים להזיק להם באותו גיל, אף על-פי שסוף-סוף לא ימָלטו הצעירים מהם – יכול אני לחלוק, אולי, עליהם בדבר חששותיהם מפני נזקים בכיוצא באלה, אבל מבין אני אותם, את נימוקיהם ואת טעמיהם. ואולם אם בא אדם ואמר: צעירים בני גיל ידוע צריכים להתחנך דוקא על ברכי רעיונות ידועים, אף על-פי שהמורים הקבועים אינם מודים באותם הרעיונות ואף על-פי שהתלמידים כשיגדלו ודאי יעזבו אותם – את זה, בכל רצוני הטוב, לא אוכל להבין.

ואומר כזה הוא הסופר זלמן אֶפשטיין במאמרו בחוברת “השילוח” האחרונה על הגימנסיה ביפו.

המאמר ההוא אינו נוגע בפצעי הגימנסיה הנאמנים, שאפילו איש כמוני, הרחוק מהגימנסיה ממש כמר אפשטיין, יודע מהם, כגון: הוראת כל המדעים בעברית, בעת שאין ספרי-לימוד ואין טרמינולוגיה מדעית קבועה; אי-ההתאמה לתנאי-המקום; הערבוביה של בני גלויות שונות; ההכרח והמעמסה של לימוד שש שפות; ואולי יש להוסיף, בין הפצעים, גם זה שהכל “דואגים” לה, לגימנסיה הארצי-ישראלית, ועיני כל ישראל צופיות לתלמידים שתוציא, ויש ויש, איפוא, לחשוש לעין רעה… ראיה לדבר – מאמרו של מר אפשטיין אשר לפנינו.

לא, מאמרו של מר א. אינו ובודק במומים הממשיים. אדרבא, גומר הוא את ההלל על המורים ועל עבודתם, כאילו באמת הכל הוא בגימנסיה על צד היותר טוב ואין צורך כלל בכוחות חדישים, שיבואו לעזור לחלוצים שלנו בצעדיהם הראשונים, המלאים צורי-מכשול. התהילות והתשבחות הנמלצות עושׂות רושׂם, כאילו בעליהן לא קימץ בהן ולא סָפר אותן, בכדי שתהא לו על-יד זה הרשות להיחשב כאוהב גדול ולדבר “כל אשר עם לבבו” בדבר “ההתנגדות העצומה מצד החרדים”. כלומר: אותם המורים, שהגדילו כל-כך לעשות בהוראת המדעים וכו', צריכים היו לבלי להעמיד על עצמם בשאלה שעוררו החרדים ולהזמין בני-סמכא, “גדולים וטובים מהם”, בנוגע לחיבור הפרוגראמה, בנוגע ללימודי הדת, בנוגע לה“שאור שבעיסה ולהמלח של היהדות”…

אני לא אצטט את המאמר ולא אכָּנס בוויכוחים. את הצד המעשי של הדבר – כמה שעות קבעו ללימוד-התלמוד וכמה צריך או אפשר היה לקבוע – ודאי יבררו מנהלי הגימנסיה שידעו להגן על עבודת היצירה ועל החיוב שלהם בפני סופרים נכבדים היושבים בפטרבורג ורואים חלומות ביפו. ובנוגע לצד התורי שבנדון, לכל אותם הדברים על החינוך הדתי – הוי, כמה היה כל זה לזרא בימינו, ימי הריקודין הקדושים כנגד הדת הישראלית הקדושה! מר אפשטיין בעצמו “יודע מראש, שבשביל ספירות ידועות הוא דובר על אוזן לא שומעת”, ואולם הוא אינו יודע, שהגימנסיה ומנהליה דוקא אינם מאותן “הספירות הידועות” ולחינם הוא מאיים באיזה תרגום מ“שפת ירושלים לשפת פאריז, שאז יקבל הכל צורה זרה וכו', שכבר עבר זמנה ושהיא ראויה למנוד-ראש”. אני, למשל, איש פרטי, איני יודע לתרגם לשפת פאריז את שפתו הירושלמית של מר אפשטיין, ואף על-פי כן הרי אני נד ונד לו בראשי. צורת דרישותיו, אמנם, אינה כלל “הזָיִית ומכוסה בעב הענן והערפל” בעיני, אלא, להפך, פשוטה בתכלית הפשטות. מבין אני, פשוט, שלאומיי-המשי שלנו מטיפוסו של אפשטיין, למרות כל קידותיהם לכבודה של אירופה ותרבותה, אוהבים את ניגון-הגמרא כשהוא לעצמו, ומה תעשה להם? אהבת נעורים! את החיים העתידים של בניהם הם שוכחים, מחמת זקנה או אֶכּסטאזה דתית, ובראותם בדאבון-לבם את המשומדים והמתבוללים בפטרבורג – פרי הרחוב הפטרבורגי – הם מתגעגעים למין חינוך, שיקשר, כביכול, את החניכים אל היהדות שלהם באלפי נימים קדושות וכו' וכו' על-ידי… לימוד חומש ורש“י. אלה הם דבריהם “בפשטות ובבירור”. אמנם, מודים האֶפשטיינים בעצמם, שׁכשׁיגדלו בניהם ויכָּנסו לבית-מדרשׁ גבוה, “יקבלו את מרותה של האמת המדעית” “למרות המקובל מקדמת דנא”, אבל כל זמן שבניהם הם בגימנסיה, צריכים המורים – למרות כל דעותיהם, הואיל והם כבר יצאו מ”בית-המדרש הגבוה“… – לזרוע על תלמי לב תלמידיהם חומש עם רש”י ותלמוד, בכדי שׁישׁארו יהודים נאמנים לבית-הכנסת הלאומי…

אוי לכם, יהודים נאמנים לבית-הכנסת הלאומי! הטרם ראיתם את כוחה של היהדות שלכם, של חומש ורש"י, של החדרים והישיבות, על מרות ואלפי חבריכם, שיצאו כמותכם מן הגיטו לרחוב-הגויים? שלנו גדול משלכם. בחברינו הצעירים, הבריאים בגופם ומפותחים ברוחם, שיתנו לנו הגימנסיות בארץ-ישראל, בטוחים אנו, כי אם יהיו אנשים הגונים ואם רק לא יקָרעו על-יד תנאי-חייהם בעתיד מצרכי-עמם, יהיו יהודים ממילא, יהודים לא גרועים מכם, גם אם לא ילמדום עירובין ופסחים, וגם אם לא ידרשו באזניהם השכם והערב על אלוהי ישראל…

אבל, אהה, הנה אנחנו מדברים על אוזן לא שומעת.

[“האחדות”, כסלו, תרע"ב; החתימה: יוסף חבר]

דבר בעתו ומקומו מה טוב. – ההצעה על הכנסיה היהודית הכללית. – דורות הראשונים בסוציאליות היהודית

ה“צופה” על “המלה העברית” ב“ראזסבייט” מתווכח עם הלל צייטלין בנוגע לאותם הצעירים היהודים ברוסיה, הרוצים להתנדב ולעלות בחיל-תורכיה להילחם באיטלקים שהתנפלו על טריפולי. הלל צייטלין, על פי דברי המתווכח, טוען אחת ושתים: אידיאליוּת מצד צעירים – יפה ונעים! אבל, ראשית, מאי חזית דדמא דהיהודים בתורכיה סומיק טפי – דלמא דמא דיהודי איטליה סומיק טפי? – הא חדא; והשנית: רוצים אתם, צעירי ישראל, להקריב את חייכם על מזבח-טובת-הכלל – המבלי קרבנות דרושים ונחוצים בכללנו היהודי, כי אל הגנתו של שלטון-תורכיה בטריפולי תשאו עיניכם? על זה חולק, כאמור, הצופה הנ"ל ואומר: מה יש לדבר על עבודה קוּלטוּרית פנימית ואטית באזני אלה, שרוצים להקריב הכל בפעם אחת בכדי להגן על הצדק?

אין אני יודע, כמה ממש יש בכלל באותן השמועות על מאות הצעירים המתנדבים. ואולם, איך שיהיה, עתון ציוני, אחרי הקונגרס העשירי, כלומר, אחרי שעזבנו את “הפוליטיקה הגבוהה” ואת ה“יחוסים בין הממלכות” ובאנו ליד הסכמה, שראשית-הכל ועיקר-הכל היא עבודה פנימית ואטית בתוכנו – כמדומני, שיותר נאה היה לו, אלמלי היה אומר לאותם הצעירים “הרוצים להקריב הכל בפעם אחת”: עבודת-החרישה ועבודת-השמירה בארץ-ישראל מחכות לאידיאליים שכמותכם!

ובזה אין אני רוצה להכריע את המחלוקת, אם מאידיאליים או דוקא לא מאידיאליים תיבנה הארץ. שאלה זו עדיין בגדר צריך עיון היא. יש פנים לכאן ויש פנים לכאן; ובכל אופן, אשרי משק-הכפר, שאינו מחכה לאנשי-רוח ולמביאי-קרבנות; ובכל אופן, עד היום, כפי שאנו רואים, לא הרבו ה“אידיאליסטים” לעשות. אבל, כמו שאמרתי, איך שיהיה, היה יאה ונאה לעתון ציוני לאמור בשעת-הכושר לאלה המתעתדים להיחמש חלוצים בעד דבר רחוק: הנה הדבר הקרוב דורש חלוצים… אהבו את הקרובים!

– – – – – – – –

עתונותנו טיפלה הרבה בעת האחרונה בהצעה שיצאה “מן החלונות הגבוהים”, על-ידי מערכת ה“אוֹסט אוּנד וֶסט”, לקרוא לקונגרס יהודי כללי, שיוָעץ במה להיטיב את המצב הנורא של יהודי רוסיה ורומיניה. בכלל התייחסה עתונותנו (ביחוד “העולם” הוילנאי) להצעה זו בסימפאטיה ובתקוָה, אף שמאידך גיסא נמצאו גם כאלה, שהזכירו את אסיפת-בריסל הבלתי-מוצלחה או שמצאו פסול בכוונתם של גדולינו ואדירינו, כי לא מאהבת אחיהם הם קוראים לקונגרס זה, כי אם מתוך יראה מפני זרמי הנודדים היתירים… כאילו לא היא הנותנת: אם באמת “הבורז’ואזיה הגדולה” שלנו מעוניינת בזה באופן ישר, הרי קרוב לוודאי, שמההצעה תצא איזו תועלת – וברוכה תהיה! אם באמת יש לה לבורז’ואזיה “אינטרס” בזה, הרי יודעים אנו מפי הנסיון, שהבורז’ואזיה יודעת להגן על אינטרסיה!…

ואולם, אבוי, כנראה אין הדבר כך באמת; פילאנטרופינו הגדולים עדיין אינם מעוניינים כל-כך במצבנו, במצב-המונינו, והחשש אך לשוא הוא. ראיה לדבר: ההצעה על הקונגרס האמיגראציוני, שהטרידה את דעת-הקהל שלנו שנתיים ומחצה, נדחתה, ואף ההצעה האחרונה על הקונגרס הכללי, שנחיצותו מורגשת בחיינו זה רבות בשנים, הולכת גם היא, כפי שמודיעים העתונים, ומוּסרה מעל הפרק. מפני מה? “המומנט הפוליטי” אינו מתאים. רואים אתם? אירופה עסוקה במלחמת תורכיה ואיטליה, בעניני רוסיה, במארוקו, וקונגרס ישראלי בשעה זו לא היה עושה את הרושם הדרוש…

נתגלו, איפוא, הקלפים! נתגלה, שכל ההצעה מלכתחילה לא הייתה, בעיקר, לאחד ולסדר את היהודים מבפנים, לייסד מוסדות ממשיים ולעשות מעשים בשביל צרכי המוני היהודים, כי אם להרעיש את אירופה על-ידי מחאות פומביות, להילחם באנטישמיות בנאומים מפוצצים את נואמיהם, והואיל שאירופה עסוקה, ואין על מי לעשות רושם, לפיכך לא צריך. במת-המישחק אינה פנויה, אין בשביל מי לשחק את הקומדיה של ברוגז ותרעומת על תלייני רוסיה ופראי-רומיניה. אל תרימו את המסך!

המסך לא הורם. ויפה כך. הרעיון הגדול על הסתדרות-יהודים כללית וקונגרס יהודי כללי לא יחדל מהעסיק את טובי-עמנו גם בעתיד, אבל אותו חזון-ההתולים של דימונסטראציה וקריאת-תגר – נוח לו שלא נברא.

– – – – – – – –

ב“הזמן” המחודש ממשיך ש. ל. ציטרון את זכרונותיו המענינים מאד על אודות סמולנסקין וסביבתו, שבה היו גם צוקרמן וא"ש ליברמן. בעל-הזכרונות מצייר גם פה, כמו בפרקים הקודמים, תמונות חיות ובהירות מדמות-דיוקנם של אסירי “האמת”.

השיחה נתגלגלה על הישיבה ובחוריה. צוקרמן סקר את האורח המשכיל ואת ראש-הישיבה הזקן, מורו של סמולנסקין לפנים, שבא לוינה לדרוש ברופאים, ב“סקירה אחת, שהשתקפו בה ביטול ומרירות, ושתק”. וליברמן קרא בניגון של “איכה”: “איכה תשתפכנה אבני-קודש בראש כל חוצות”, הניד בראשו מנוד-חמלה ואחר התעורר וקרא ברגש:

“ישיבות מיר, ווֹלוז’ין וכיוצא בהן אוכלות את מבחר כוחותינו וכשרונותינו. צעירי ישראל הולכים וכלים ונקברים חיים במדברי הציה הללו מאין טל-שמים ואור-שמש. מייסדים אצלנו בתים ללימוד-התורה, ותורה זו מטמטמת את הלב ואת המוח ומעלה הכורת על כל פרח רענן. נזקקים אנחנו לבתים, שיגדלו לנו אנשים בעלי קומה זקופה וראש מורם בגאון, אשר יחונך לבבם בהם, וידיהם לא תרפינה מעמוד בקשרי מלחמת הקיום נגד משטר-העריצות וסדרי-החיים הפיאודליים השוררים בעולם”.

וליברמן סיפר את העובדה, הנזכרת, כמדומני, גם בזכרונותיו של וינטשבסקי, איך ששלח פרוֹקלאמאציה “אל שלומי בחורי ישראל” על-ידי אחד מאנ"ש להפיצה בין בני הישיבה שבווֹלוז’ין. השליח עשה חוזה עם אחד התלמידים, כי בשעה מאוחרת בלילה, כשתכלה רגל מן הישיבה, יניח אכסמפלאר אחד בתוך כל גמרא וגמרא. הבחור עשה כמוטל עליו, ולמחר בבוקר מצאו בני הישיבה את הפרוקלאמאציות איש איש בתוך הגמרא שלו, אלא שלא השגיחו בהן, “מטמטום-הלב או מיראה – מי יודע”? רק מאת האחד נתקבל מכתב בשאלה, אם הדברים הנאמרים בקול-הקורא: “הניפו את הדגל האדום!” מכוּונים אל אותם הדגלים שנושאים אותם תינוקות של בית-רבן בשמחת תורה…

ראוי לציין, שאחרי אשר קרא סמולנסקין, בתשובה על הדברים האלה, “פרק שלם על ערכה של התורה בתולדות האומה הישראלית”; אחרי אשר מצא בעל “עם-עולם”, כי “זה כוחה של תורתנו, שהיא עומדת למפגע לכם (כלומר לסוציאליסטים, למהרסים!), כי במקום שלומדי-תורה יושבים לא תהיה לכם שליטה לעולם”, “השתדל ליברמן להוכיח בראיות לקוחות מתורה שבעל-פה ושבכתב, כי עיקרי-יסודות-תורתו של מארכס נמצאים בתורת-משה(!) וכי בשבת ישראל על אדמתו היו סדרי חייו נחתכים רק (!!) על פי העיקרים הללו”.

דרשנות נלהבה של “מטיף לאומי” מצד זה ועין פקוחה על המציאות, אבל גם תמימות קדושה ביחס להוכחות “היסטוריות”, מצד שני, האם לא צדק צוקרמן בשתיקתו באותה שעה?

ישועות ונחמות ליהודים באנגליה. – אורח ספרותי מהוגן ומכובד מאמריקה. – הפרוספקט והעתון

בעתון יהודי אחד מעבר לים, בחלק המעשים בכל יום, התחלתי לפני איזו ימים לקרוא את סיפור-המעשה הזה:

“מעשה ובא יהודי אחד כבן שלושים, אופה, הוא ואשתו ושני ילדיו עמו מאודיסה לחוף בריטניה. מטרת היהודי לא היתה להשתקע בלונדון, כי אם לגור בה עד שאמו, הגרה באפריקה הדרומית, תשלח לו את ההוצאות הדרושות לבואו אליה. הממונים על הכניסה, כששמעו מפי הנודד, שיש בדעתו לכשיקבל את הכסף, שיספיק רק לאחד, להניח לפי שעה פה את אשתו ובניו, אמרו: “לא! אין לנו צורך בנשים עזובות! ואם כן, נחזיר את אשתך וילדיך לרוסיה, ומשם תקחם”. וכך הווה: האשה וילדיה הוחזרו והוא נכנס אל הארץ. אבל לא לאורך-ימים. כי נשבר לב האיש בקרבו על הדבר הזה ויחלה. הכסף מאמו נתקבל על שם חברת-אניות אחת, אבל הרופא של אותה חברה הזהיר בו לבל יסע, כי שם לא יניחוהו להיכנס מפאת מחלתו. הכסף וכרטיס-האניה הוחזרו לאמו, והחולה מכל הנעימויות הללו חלה עוד יותר עד שנפל באמת למשא על מוסד של צדקה אחד… אז נתבע ה”פושע" לדין, על שהוא נופל למשא, ונגזרה עליו גזירת גירוש".

זריתי את העתון מבלי משים ולקחתי עתון אחר. והנה מן ה“ראזסביט”, שאף הוא היה מונח על שולחני, יצאה לקראתי חדשה, ואף היא מאנגליה (בחלק הכרוניקה מחו"ל, גליון 43) וזה לשונה:

“עוד לא כבר התהלכו שמועות, כי גיאורג מלך אנגליה אינו אוהב ביותר את היהודים, בעוד שאביו היה עמהם תמיד ביחסים טובים מאד. אכן על פי המספר הרב של יהודים בפארלאמנט האנגלי אי-אפשר היה להאמין בשמועות הללו, אך בכדי לשים קץ גמור לשמועות האלה, הלכו המלך והמלכה ובאו למשתה אשר עשה ליאופולד רוטשילד; וגם עד אז ביקר גיאורג את ששון, בא-כוח שני של יהודי אנגליה”.

עד כאן הלשון-הזהב. גמרתי וחשבתי כך:

צר יהיה מאד, אם אותו האופה החולה המוּשב לאודיסה מת בדרך ולא הספיק לראות את גליון-ה“ראזסביט” הזה!… החולים כעסנים הם, ואפשר שחטא בלבו אותו אברך ונתן תיפלה באנגליה המלאה צביעות כמים לים והאמין רגע בשנאתה חס ושלום לישראל… רק העובדה הזאת, המובאה ב“ראזסביט” (מתורגמה מסתמא מ“ג’ואיש ווֹרלד”!), היתה יכולה להעמידהו על האמת: מלך אנגליה שתה יין ויצא במחולות אצל שני באי-כוחם של יהודי אנגליה – האם יש ראיה יותר מוכיחה מזו, שגם “גיאורג” אוהב אותנו ממש כמו אביו?… ואם המלך אוהב, אוהב גם העם…

מה שנוגע לי, הנה, כמובן, אין אני אופה חולה ואיני כעסן ואיני צריך להוכחות חדשות כל עיקר. לי, סופר עברי, דיה ומספיקה אותה העובדה ההיסטורית הגדולה, שכל עתונינו הריעו עליה בשנה הזאת (ראה “עקבי הספרות” ב“מולדת”!), ושיש בה מכבר להחוויר פני כל האנטישמיים שבעולם. אני לא שכחתי ולא אשכח, שבאנגליה בשנה זו היה… חבל ויילס?… לא, מה אתם… – החג… חג-הביבליה! לחג-הביבליה אני מתכוון!… הרי “גיאורג” אוהבנו נאם כל-כך יפה בחג-הביבליה – הביבליה שלנו! – על המתנה הרבה שיש בה, בביבליה, לאנושיות… ומה אנו חסרים עוד? האם לא טוב חלקנו ונעים גורלנו המיוחד? חזו, מאן גברא רבא, מלך ואוהב-ישראל מסהיד על התנ“ך, על התנ”ך שלנו, שהוא לא יסולא בכל אוצר-פנינים ואטון-מצרים!… לא לחינם, כנראה, ביקר ה“מבין” הגדול על הביבליה את שני באי-הכוח של יוצריה!…

––––––––

סוף סוף, נתגלגלו ובאו גם לידינו גליונות אחדים (,5,4 9,8,7) של “השבועון החברתי-מדיני, הספרותי והמדעי” “הדרור”, היוצא לאור מראשית ספטמבר ש"ז על-יד ראובן בריינין באמריקה. במקרה, במאוחר, לא כסדרם ולא כולם הגיעו הגליונות אלינו, לפינתנו הנידחה, שירושלם שמה. אבל, איך שיהיה, ועינינו רואות את הדפים העברים הבאים אלינו ממקום אשר לא פיללנו להם – הלב הומה… ומאליו נפתח הפה למסור לחברינו הקוראים את הרושם הראשון.

לא אכחד תחת לשוני, כי הפרוספקט של “הדרוֹר” בשעתו, לפני חצי שנה ויותר, לא עורר בי תקוות מוגזמות. במבול-דבריו מצאתי רק תיזיס ממשי אחד, ש“אחינו באמריקה אשר במחיר החופש המדיני ובמחיר סיר-הבשר, אשר רכשו להם, ויתרו על כמה קנינים רוחניים האורגים את חוט-עתידותיה של האומה העברית” וכו' וכו' צריכים לספרות עברית משלהם. אבל – הגיתי – האם על ההכרה האחת הזאת, ש“ליהדות האמריקנית העשירה בחומר ועניה ברוח”, אשר “השכינה העברית עשתה לה, כביכול, כנפים בה”. שליהדות זו דרושה “תורה”, דרוש “מכתב עתי עברי”, דרוש “היכל ספרותי ומקדש לרעיון-התחיה” – האם על הכרה זו גרידא יחיה כלי-מבטא עברי חיוני הראוי לשמו? האם ה“תיזיס” הלז מספיק להפיח נשמת רוח-חיים ורוח-מלחמת-חיים ב“הדרור” העתיד לבוא ולהיות “שבועון חברתי-מדיני”?

פני הדבר היו בעיני, שה“דרור”, במצאו, שליהודי אמריקה דרוש כלי-מבטא עברי, הרי הוא בא לתת כלי-מבטא עברי. אבל מה יבטא הכלי הזה? על מה ילָחם? וכנגד מי? בשם איזו צרכים? האם רק בעד הצורך במכתב עתי עברי כשהוא לעצמו? האם רק בעד ההטפה לשפה העברית ולנחיצות השפה עברית? הן, סוף-סוף, גם לעתון עברי בימינו לא נאה שיצא רק לשם השפה העברית בלבד! הלא אם תעודתנו היא רק להטיף – להטיף לעברית ולרוח העברי ולתחיה וכו' – הלא בפרוספקט זה די, ולכל היותר, אפשר להוציא עוד מאה פרוספקטים וקולות-קוראים כאלה. אבל השבועון בעצמו, שיבוא אחריו, מה יתן ומה יוסיף?

ואגב: אותו המבטא “במחיר החופש המדיני ובמחיר סיר-הבשר”, שלכאורה אינו אלא אחד מרבים בשטף-המלים של בריינין, רמז לי על צד אחד בלתי-נעים ביותר בנוגע לתקוותי על ערכו של “הדרור” בעתיד. מתוך אותו מבטא קל ראיתי ונוכחתי, שהעורך, המדבר מעיקרא בבוז על שפתיו על אודות החיים שהוא בא להשפיע עליהם, אינו נותן את לבו אל כל החשיבות של אפני-החיים האלה, אינו מבין את כל גודל-המהפכה בחיי-היהודים הכלכליים, שהגיטאות באמריקה מראים לנו, אינו יודע להעריך כראוי את העובדה, שמאות אלפים יהודים בטלים ברוסיה נעשו באמריקה ל“עושי-חיים”, וכיוצא מזה – לכוח במדינה. מאותה תעודת “הדרור” יוצא, שראובן בריינין, אחד מראשי המדברים בספרותנו במשך של חצי-יובל שנה, כאילו אינו רואה באמריקה של היום אלא “סיר-בשר”, שהוא גס, שהוא אינו אסתטי, שצריך להילחם בו על-יד מכתב עתי בשפה היפה והרוחנית…

“היהדות האמריקנית העשירה בחומר, עניה היא ברוח” – לימד אותנו הפרוספקט. וה“לימוד” הזה הראה לנו אל איזו שדרות עיני “הדרור” נשואות, בעיקר, ואיזו חלקים מחלקי היהדות האמריקנית מעניינים אותו ביחוד. כי הלא אין מי שיכחיש, כי כל אותן השכבות הפרוליטאריות-המשכילות של יהודי אמריקה, פליטי הפוגרומים והריבולוציה, ששם באמריקה למדו לעבוד בבתי המלאכה ושם יצרו את העתונות והספרות היהודיות, אם גם אינן מצטיינות בעושר רוחני יוצא מן הכלל, בכל אופן גדולה עשירותן הרוחנית מהחמרית, ועתונים כ“פרייע ארבייטער שטימע” וכ“יודישער קעמפפער”, ירחונים כ“צוקונפט” ו“דאס נייע לעבן”, חבורות כ“פריער ארבעטער רינג” ו“נאציאנאל ארבייטער פערבאנד” יוכיחו; יוכיחו גם סופרים עממיים כליבין, משוררים כליֶסין, ואם תמצא לומר גם התיאטרון היהודי בניו-יורק, למרות כל ליקוייו… למי מכוּון, איפוא, הפרוספקט? מי היא “היהדות האמריקנית העשירה בחומר ועניה ברוח”? הווה אומר: היהדות של אותם “הרחוקים ממקום-שבתם הקבוע בירחי יולי ואוגוסט”, שבשבילם דחה בריינין את הופעת העתון עד לספטמבר, באמרו “זאת המנוחה, הניחו לעייפים”? היהדות של ה“קייטנים”, ש“ימות-החום ומנוחת הגוף, והרוח(!) אינם מוכשרים כלל לקריאה” אצלם, כלומר, של כל ה“רברנדים”, ה“מיניסטרים” וה“אֶלרייטניקעס” השונים למיניהם? אבל אם כן אם לאלה, ורק לאלה, נתכוון בריינין, הנה, אמנם, צדוק צדק בהגדרתו את עניותם הרוחנית. ברם – ירשוני לשאול – לאלה מה יושיע “המכתב-עתי החדש, השואף להראות ולהטעים את מתנת הרוח שיש בבית-גנזיו”, גם אם יצא בימות-הקור? לאלה, כמדומה, נחוץ נשק אחר…

ועוד זאת. “שפת ‘הדרור’ תהיה קלה, פשוטה ונוחה לקריאה; – הבטיח הפרוספקט הלאה – יחד עם זה תהיה מדוייקה כל צרכה, יפה ונעימה, הסגנון יהיה שווה לכל נפש, גם להקוראים מדור הישן וגם להקוראים מדור החדש”. ואת זה – צריך אני להודות – לא הבנתי כלל. הא-כיצד?! כלום סגנון זוהי אדרת-שיער, שאפשר לתתה על כל הכתפות? סגנון – הלא זהו ביטוי-הנפש; וכלום כל הנפשות שוות? כלום דומה נפש הקורא מדור החדש לזו של הדור הישן – ואיך, איפוא, יוכל סגנון “הדרור” להיות שוה לכל נפש? הסגנון, בעצם, הלא אינו ב“שפה יפה ונעימה” וכו' אלא בצירופי מלים ומבטאים מיוחדים בהתאם לעולמו הפנימי של הסופר. כיוצא בזה בנוגע לסגנונו של עתון ידוע בעל מהלך ידוע: העולם הפנימי המיוחד של כלי-מבטא, היודע לאן הוא הולך, לאן הוא מוליך את קוראיו ועל מה הוא נלחם, הוא הוא העושה את סגנונו בצלמו כדמותו. בקיצור, יפי השפה והסגנון הרי הוא רק בהתאמה גמורה של הביטויים וקישורם אל התוכן, אל עולם-הרגשות, אל היחס-לעולם ואל השקפת-העולם. ועוד פעם: כיצד כל זה יכול להיות שוה לכל נפש? אם כך, הרי זאת אומרת, דוקא העדר כל ברירה באפני הביטוי, העדר כל צורה מסויימה, העדר כל סגנון. ואם למשלים, הנה הפרוספקט הזה גופא אינו שוה משום-מה לנפשי אני, למשל. “בלי שפה עברית אין גם מחשבה עברית, ובלי מחשבה עברית אין כל זכות ואין כל אפשרות לקיומנו” – כך כתוב שם, שורה אחרי שורה, כל הפרוספקט, וסגנון כזה, שנעשה בשביל טעמנו הספרותי מוקצה מחמת רוב שגירוּת, אינו שוה לנפשי. והאם נפשי אני אינה נפש?

אבל הנה “הדרור” בעצמו. הנה אחדים מגליונותיו. ואת אשר יגורתי בא לי.

ראשית כל" אין פובליציסטיקה ב“הדרור”! אין הד נאמן לחייהם הציבוריים של המוני היהודים באמריקה, אין כמעט זכר לחיים המדיניים של ארצות-הברית ואין מלה חיה על שאלות-היום בכלל! בשביל להיווכח בזה לגמרי, די לקחת אפילו עתון כ“דאס יודישע פאלק”, היוצא לאור על-ידי הציונים באמריקה, ולהשוות את התכנים של שני העתונים הללו, העברי וה“ז’ארגוני”, זה לזה! “על הפרק” של גליון ז‘, למשל, ב“הדרור” מוקדש כולו לשמחת-תורה, ובו, על ארבעה עמודים גדולים, מובע ה“רעיון” של הפרוספקט, כי באמריקה הכל הוא “סיר-הבשר” ואין תורה ואין, איפוא, מקום לשמחת-תורה … “על הפרק” של גליון ט’ מוקדש ל“הדרור”, ובו מדובר מה שנאמר בפרוספקט, זאת אומרת: על הצורך שיש ליהדות האמריקנית ב“הדרור”… ואלמלא צמצום-המקום בעתוננו, כדאי היה להעתיק קצת מ“על הפרק” זה את הדיבור המתחיל “במחילה מכם, רבותי הקוראים”, שבו מתבאר, כמה קשה לו לבריינין לדבר על עצמו וכמה נאלץ הוא לדבר ולספר, בכדי שיתחוור, אם באמת סגנון “הדרור” הוא שוה לכל נפש, אם באמת כולו נוי ו“טעם טוב”, ואם באמת הופעת “הדרור” כשהיא לעצמה היא תכלית בפני עצמה…

אני מצדי מפקפק מאד בזו ההנחה האחרונה. לי נדמה אחרת. לי נדמה: “הדרור!” עתון עברי חדש באמריקה! עתון יחידי בארץ ש… וכו' וכו', – כל זה בוודאי טוב ויפה… ובכל זאת… עתון חדש, ואפילו בעברית, הרי צריך שיהיה גם בעל תוכן חדש, צריך שידע להגיד דבר-מה משלו… האין זאת?

וכמובן, שאין אני רוצה לומר בהערתי זו, כי אין ב“הדרור” חומר לקריאה. להיפך. הגליונות גדולים ומלאים: הנה “לתקופת השנה”, שני מאמרים מאת בריינין, שבהם מדובר על מחסור בגדולים ומנהיגים ועל “התייתמות-הדור”; הנה “לשאלת היהדות באמריקה” מאת הרב אבן-שיש מיודענו, הרוצה בעילום-שמו; הנה “תווים ושרטוטים מחיי היהודים באמריקה” מאת ז. קוטלר; הנה “שיחה עם הרב מרגליות” מאת בשן; הנה “הירוקים או אני והוא”, פיליטון מאת י. בלכמן; הנה “הרמן כהן והיהדות”, פרק ב' מאת ד“ר נ. סירקין; הנה “האנושיות והלאומיות” מאת פרופיסור ד”ר לודוויג שטיין; הנה עמודים רבים מוקדשים לפרופיסור ד“ר נחום סלושץ (נורדוי וזנגביל מעידים, כי ספרו על הספרות העברית – לא בא כבושם הזה!); הנה “צעירינו בפאריז”, מאמר ראשי באותיות שמנות וכו' וכו' וכו' – אבל דא עקא, שהרוב המכריע של הדברים נכתב או בפאתוס מלאכותי, או בלי שום טמפראמנט, שהרוב המכריע של המאמרים אינו יוצא מגדר השבלונה היותר פחותה ושקול העתון כולו – “לא קול ענות גבורה ולא קול ענות חלושה”… קול ענות בעלמא אנכי שומע – יאמר הקורא – ושטחיות, שטחיות אני רואה … גם המכתבים המעטים הנמצאים “מעולם הישן”, מבלגיה, מגרמניה (מארץ-ישראל אין מכתבים!) נכתבו כאילו לצאת ידי חובה ועושים רושם כאילו כבר קראנו אותם מאה פעמים ואחת בחוברות “השילוח” הישנות, ב”העולם" הברליני, ב“הצפירה” וכו': הכל סובב על עניני רבנות, חזנות, עבירות, מצוות, התבוללות וכדומה. והאם כל זה ימלא את הצורך של “יהודי אמריקה בספרות לעצמם”? נפש הקורא העברי המובהק, גם אם באמריקה מושבו, הקורא המבקש בספרו פתרונות לשאלות האדם והחיים וידיעות על חיי חלקי האומה הפועלים ויוצרים, נפש קורא כזה תקוץ במין כתיבה שכזו ובעניניה הטפלים!

דברים של טעם, אם כי בלי כל “סגנון”, לא ישן ולא חדש, אנו שומעים מפי מר פרישברג – “לשאלת הלשונות”. במאמר זה מראה המחבר את טלפיהם של מיני ה"לאומיים שלנו, הצועקים באמריקה: “או אנגלית או עברית” ממש כחבריהם ברוסיה: “או רוסית או עברית!”. קורע הוא מר פרישברג את המסווה מעל כל אותם האדונים המדברים גבוהה על הרעיון הלאומי ושנואה עליהם הממשות של חיים יהודיים בעצם ושפת המוני היהודים… יודע הוא את טיבם של הדוגלים בשם הלאומיות וכל חייהם הם אנטי-לאומיים… אבל הדברים עתיקים…

קו אופיי הוא בשביל “רוחניותו” של “הדרור” בשביל אי-דמותו (בחינת “לא גוף ולא דמות-הגוף”!), מה ש“לשאלת החינוך בארצנו”, כלומר, לשאלת החינוך היהודי באמריקה מוקדש בכל הגליונות שלפנינו… “מכתב-אל- המערכת” אחד מאת איזה הארריס.

וזאת למודעי: אין כוונתי בכל ההערות הללו לעשות סך-הכל אחרון. ביחוד הואיל וכל הגליונות שיצאו אינם לנוכח עיני. אני מביע בזה רק את רושם-המרירות הראשון של “לא הא”… אינני אומר של תוחלת נכזבה, כי, כאמור, במידה ידועה ידעתי מראש: דור דור ודרורו!… ואף על-פי כן הרי גם לריקנות יש מדרגות שונות… הנה, למשל, פרט זה. הפרוספקט מבטיח: “סיפורים, ציורים, רשימות ושירים. במחלקה זו ניתן את הטוב והמובחר, הן מצד התוכן והן מצד הצורה (כאילו שתי רשויות בדבר וכאילו יש ‘טוב ומובחר’ כשהצורה והתוכן אינם מתאימים בכל זה לזה!) ‘הדרור’ ישאף לפתח ולשפר את רגש-היופי והטעם הטוב של קוראיו”. ולבסוף? מה אנו מוצאים? פרקים מהציור “במלכות-החלומות”, שנדפס בירחון “הזמן” בשנת תרס“ה – בשם “חולמים ולוחמים”, רומאן; “בריינע די מויד” של שניאור, שנדפס בשעתו ב”דאס יודישע פאלק" הווילנאי – בשם “הבתולה בתיה”, סיפור; ציורים… מאת איזה מ. חן וכדומה… ובמקצוע הבקורת הספרותית? שמא כרקטריסטיקות של סופרינו העברים והיהודים? שמא מכתבים מהתנועות הספרותיות והתרבותיות באירופה? שמא מחלקה ביבליוגרפית רחבה על הספרים היוצאים אצלנו? שמא השקפות הגונות על חזיונות העתונות היהודית באמריקה? שמא על הספרות היהודית באמריקה? לא, “מעל שולחן-קריאתו” של ר. בריינין על איזו מחברות קלושות בשפת-אשכנז, וגם זה רק בגליון אחד מהחמישה אשר לפני.

ו“בני-דורי”? זה שהובטח בפרוספקט בפירוש ובמחלקה מיוחדה, במחלקת הספרים השלמים, בצותא חדא עם “חולמים ולוחמים”? הה, אפילו לא זה… מדוע?

לשאלת העבודה העברית בכל מקום. – בא-כוח הפרוליטאריון היהודי ברוסיה מתחיל לחזור בתשובה. – ועדיין לא שבו מטעותם. – הונאת-דברים והעמדת-פנים לכאן ולכאן. – הענין כהווייתו ותוצאה קצרה

ימים על שנים עמדו באי-כוח ה“בּונד” הרשמיים על דעתם: מה מעמד-הפרוליטאריון של כל עם אין לו אויב אלא אחד – הסדר הקאפיטאליסטי ושלטון-הבורז’ואזיה – אף הפרוליטאריון היהודי כך; ומה לפרוליטאריון הרוסי, למשל, אין אמצעי מלחמה אלא אלה האמורים בפרוגראמה של ס.-ד., אף לפרוליטאריון היהודי אין אלא האמצעים ההם. כל הגורע או כל המוסיף, הרי הוא מן ואפיקורס ואין לו חלק ונחלה בעולם הסוציאליזמוס המדעי.

באו אליהם אנשים, שהסתכלו במציאות היהודית בעיני-בשר ולא בעיני הדוֹגמה, והורו להם על כל אי-הנורמאליות שבמצב הפורליטאריון היהודי בתור יהודי; הורו להם על מיני עובדות כמקצוע האריגה בביאליסטוק, שבמשך עשר שנים, עם העברת המקצוע למעלה יותר עליונה במובן התעשייתי, נדחו ממנו כל הפועלים היהודים; הורו להם על כל ההבדלים, שמקורם בהתפתחות ההיסטורית, ושלפיכך הרי צריכות גם המלחמה, גם השאיפה, גם הדרך של ההמון היהודי הפועל להיות אחרות… באו אליהם הציונים-הפרוליטאריים מכל הסוגים והגוונים והוכיחום על דרכם, הוכיחו, הורו, הביאו אּתּם מספרים, טבלאות, עוּבדות-ברזל – אבל האינטליגנטים של ה“בּונד” לא נעו ולא זעו. הן מצבם במפלגה דרש להאפיל על כל הסתירות, לטשטש אותן, ודי היה להם, שבדיסקוסיות בערי האוניברסיטאות בשויצאריה היו הם המנצחים, וכל הראשים השטחיים האמינו להם, כי הכל הוא חלק ופשוט, כי “ככל הגויים בית-ישראל”, כי “מאי נפקא מינה להיות פרוליטארי ברוסיה או בטריטוריה מיוחדה?", כי כל הגורמים הכלכליים שיש אצל הגויים יש גם אצלנו, כי אסור לעשות “הפרשים לאומיים”, כי אסור לשכוח את הפשט הפשוט של “פרוליטארי כל הארצות” וכו', כי אסור להימשך אחרי “הפאנטסיות השובינסטיות” של הס.-ס., “פועלי-ציון” ויתר הבורז’ואים הפעוטים למיניהם…

ואולם לא לעולם חוסן-הדוגמה. לא לעולם העיוָרון המוחלט, המכוּון, וההבטה כלפי חוץ: מה יאמרו במפלגה השליטה… לאט-לאט התחילו הטובים והנאמנים בבונדאים לראות, כי אי-הנורמאליות של המצב הכלכלי של היהודים משפיע לרעה, כמעט עד כדי ביטול עיקרי, על תנועת הפועלים היהודית בכלל… בשעת רעידת האדמה, כשהקרקע משתמטת מתחת כפות-הרגליִם, אין מי שיחָלץ חושים להילחם בכל מה שעומד כנגד כצר… מעמד הפרוליטאריון היהודי אולי צריך מקודם להחזיק מעמד – ומלחמתו בעד המעמד הזה – אולי היא היא מלחמת-המעמד שלו…

והנה לפני זמן-מה הייתה מועצה של באי-כוח ה“בּונד”, שהוציאה ריזולוציה כזו:

“המועצה מוצאה, שבין הגורמים, שהשפיעו באיזו מקצועות להדיח מהם את הפועלים היהודים או לבלי להניח להם שיכּנסו לתוכם – עוּבדות הנראות יחד עם הנטיה הכללית של הפרוליטאריון היהודי לחדור לתוך התעשיה הגדולה – שבין אותם הגורמים תופסים מקום נכבד: מה שהבורז’ואזיה שואפת להחליף אם הפועלים בעלי-ההכרה במחוסרי-הכרה, שבנדון זה התבלט הדבר בכל מקום בהחלפת הפועלים היהודים באינם יהודים, וכמו כן זו המסורה שנשתרשה אצל חלקים אחדים של הפרוליטאריון, ושבעלי הבתים מפתחים ומגדלים אותה, כי יש מקצועות ידועים בתעשיה השייכים להם ורק להם, ובפני פועלי לאום אחד הם חוסמים את הדרך או מגבילים את כניסתם לתוכם”?

ואל הריזולוציה הזאת מקדיש יעקב לשצ’ינסקי מאמר חשוב מאד ב“ראזסביט”, גליון 44, בשם “הודאה מאוחרת”.

הכותב אינו מתעכב הרבה על צורת הריזולוציה ומבטאיה: “איזו מקצועות” וכדומה, “המעידה כי באותה הסיבה, שלכאורה היא נושאת דגלו של אידיאל מעולה, עוד לא למדו, בכל זאת, לדבר בשפה פשוטה, נאמנה וגלויה”; כלומר, בלי אחיזת עיני עצמם ועיני אחרים… הוא ניגש ישר אל תכנה. האופטימיסטים המושבעים שלנו במקצוע הכלכלה היהודית מודים, איפוא, סוף-סוף, שבין כל הגורמים להדחת הפועלים היהודים מן התעשיה תופסים שנים מקום נכבד, והם: שאיפת הבורז’ואזיה להשתמש בפועלים מחוסרי-הכרה ומסורת-הפרוליטאריון, או של “חלקים אחדים ממנו”, לחשוב מקצועות ידועים לנחלת-אבות, שאין לזרים חלק בה. והוא אומר:

“שהבורז’ואזיה שואפת לבוא במשא-ומתן רק עם פועלים מחוסרי-הכרה ומוכנה ומזומנה תמיד, בשעת-הכושר ואף לא בשעת-הכושר, להיפטר מאלמנטים בעלי שכל ודעת – זוהי אמת כל-כך אלפא-ביתית, עד שאין גם שום צורך לחזור עליה. ברם, מפני מה מתבלטת השאיפה הזאת “בכל מקום” בהחלפת הפועלים היהודים באינם יהודים – חזיון זה, רואים אותו עדיין עומד ואומר: דרשוני. הרי אין מי שיפקפק בדבר, שהפועלים היהודים הבאים ללונדון או לפאריס הנם פחות בעלי-הכרה מהפועלים המקומיים, ומה שחושב ביותר בשביל נותן-העבודה – פחות מוכשרים להסתדרות ולמלחמה מסודרה בעד אינטרסיהם המעמדיים. הקווים השליליים הללו של הפועל העברי, והחיוביים מנוקדת-ההשקפה של הבורז’ואזיה, ידועים בוודאי גם לפבריקאנטים האנגליים, גם לצרפתיים. ואף על פי כן, עוד מעולם לא שמענו, שאלה האחרונים יחליפו את הפועלים המקומיים בגרים היהודים החלשים ומחוסרי-ההכרה. יתר על כן, הרי אין מי שיחליט, כי הפועלים הפבריקאים הפולנים, ביחוד בכרכים, הנם פחות בעלי-הכרה מהפועלים היהודים – ובמה, איפוא, תתבאר העובדה, שהפבריקאנטים היהודים, בעת שפתחו פבריקאות מיכניות להכנת בגדים, הזמינו פועלים פולנים עירונים והשיבו אחור את פני הפועלים היהודים, בעוד שדווקא במקצוע זה הראו הראשונים זה לא כבר בגלוי ריבולוציוניות יתירה?”

הכותב עומד עוד על עובדה אחת. הנדידה היהודית מן העיירות הקטנות למרכזים הגדולים, בפרט לווארשה, כמעט שאינה פחותה מנדידת יושבי הכפרים לערים. ובכל זאת, לא יעלה על דעתם של הפבריקאנטים בפולים המדינה, בין יהודים ובין אינם-יהודים, להחליף את הפועלים האזרחים העירונים, שצרכי-החיים שלהם והכרתם המעמדית גבוהים, בידי ההמונים היהודים החרובים, יוצאי העיירות הקטנות, שדרישותיהם מן החיים הנן מינימאליות והכרתם עוד פחותה מזה, הנכונים לעבוד ארבע-עשרה שעות במעת-לעת ולהיות לעבדי עולם?

מה שנוגע לנימוק השני של הריזולוציה, ל“מסורת של חלקים אחדים מן הפרוליטאריון לחשוב מקצועות ידועים בתעשיה שייכים להם ורק להם”, שואל לשצ’ינסקי: מה המה אותם “המקצועות הידועים?” למי הם “ידועים?” עד הנה היה נחשב לדבר ידוע, שהפועלים הנכרים חושבים למונופולין שלהם את מכונת-האריגה המיכנית, ואולם הנה התחילו בווארשה להכין בגדים במכונה מיכנית, ו“נודע”, שהפועלים הנוצרים חושבים גם את החדשה הזאת, שלא ידעו ממנה לא הם ולא אבותיהם, למונופולין שלהם ודורשים, שהיהודים ישארו בעלי-מלאכה גם במקצוע זה. שמע מינה, שכאן אינו ענין של “מקצועות ידועים”, שבהם החזיקו הגויים מאז ומעולם, בעוד שבמקצועות אחרים יש מקום גם ליהודי, אלא הדבר תלוי, בעיקר, במדרגת המקצוע ובמצב-התפתחותו. הפועלים האזרחים אומרים ליהודי בכל מקצועות-העבודה: עד פה תבוא ולא תוסיף! ואמנם כך הוא בנוהג שבעולם: גם הפועלים האמריקנים חוסמים את הדרך בפני הבאי מסין, וכך נוהגים גם הפועלים האוסטרליים, בחשבם את שוק-העבודה של ארצם ל“פריבילגיה” שלהם – ולמה יהיו פועלי רוסיה ופולין אחרים בנדון זה? מי שלו הכוח – לו גם הדעה. הפרוליטאריון אינו כלל קוסמופוליטי, כמו שחשבו באותם הימים הטובים, אינו כלל נגד ארץ-מולדתו ונגד תרבותו הלאומית, כי אם רק נלחם הוא בעד הממשלה בארץ ובתרבות. ומי שאינו דומה בכוחו לכל חברי-המשפחה אינו יכול להיות חבר שווה לכל במשפחה. הפרוליטאריון היהודי, אם רוצה הוא בחיים, עליו – ביחד עם כל שדרות-העם – ליצור כלכלה לאומית לו לעצמו, ששם תהא לו אפשרות-העבודה הגמורה. זוהי התעודה ההיסטורית שלו.

ולעת-עתה? מה לעשות לעת-עתה? מה לעשות? על השאלה הזאת עונה יעקב לשצ’ינסקי בשורות אחדות.

“שהעבודה היהודית תעבור לצורה יותר גבוהה ומפותחת של התעשיה – בזה מעוניין רוב גדול של עמנו; ולרוב הזה יש כוח ריאלי גדול, הכוח של הקונה והמשתמש בפרודוקטי התעשיה”.

במלים אחרות: האינסטינקט הלאומי של כל יהודי צריך להורות לו, שבבואו לקנות איזה דבר, יבכר להשתמש דוקא במה שנעשה על ידי יהודים. זה יכול להשפיע על הפבריקאנטים ונותני-העבודה…

וכמדומני, שמתוצאה אחרונה זו יכולים אנו ללמוד איזה דבר גם בארץ-ישראל בנוגע לשאלת העבודה העברית אשר אתנו פה בארץ. הרגש הלאומי שלנו אינו צריך לרחף לעולם ועד בעב העננים, הערפל וההפשט. הוא צריך לרדת ארצה. התבצרותה של העבודה העברית דורשת קנאות גדולה. מי שאינו משגיח בזה, גם אם יהודי יפה הוא בכל המובנים – לצרינו הוא, אויבנו בנפש.

השם גלות – ובסוגריים: פואימה – אינו צריך להפחידנו ואף לא להרעיד את נפשנו בתקוות גדולות. אין זו פואימה מחיי-הגלות של כנסת-ישראל, אלא רשימות-מחמדים, פרוזה קלה, מחיי צעיר עברי, בעל נפש שירית ויפה, שנתחייב חובת-גלות: להימסר לעבודת-הצבא ברוסיה. אמנם, פטור בלי כלום אי-אפשר, ובודאי יש במחזה של ביקור-צעירינו ומומיהם וכל המסתעף מזה (בפרק “השׁלַמנו”) רמזים גלויים למצב בני-הגלות כמו שהוא, ובלי ספק יש בחיי אותה הנפש הישראלית הפרטית, ש“יצאה לגור עם חם” גם מעט מן הצער של אִמו-אומתו הנידחה, ואם להאמין לפייטן בכל, אז

בכל אשר אנכי בא –

שׁם שׁכינה טמירה עמי הולֵכה… –

(בפרק “עברי, רום-מעלתו!”)

ובכל אופן, זהו כבר למעלה מכל ספק, שלאחר ש“בא תחת גגם”, “יגון-עולמים תקף אותו ביום-חגם” – עובדה היא! ברם, כל זה הוא באגב-אורחא ובסוף-הפואימה וכל זה אינו העיקר. עיקרה של ה“פואימה” אשר לפנינו מונח לא רק במה שאינו, אולי, חומר לפואימה מעיקרא, אלא במה שבכלל אינו עיקר, לכאורה; היינו: ברשמים קלים, חולפים, שתענוג הוא לקרוא בהם…

כן, הספר שלפנינו אינו פואימה אלא יריעה נאה טוויה חוטים שונים. כאן שיר-ההקדמה הנפלא לפרק “בין היאטים והיאלדים”, זה הפרק המצויין, המזכיר לי את הציור הקטן “בין אַפּטוס ואינֶפטוס” שׁל ג. שׁופמן ועולה עליו; כאן התיאור הנחמד של “שעת הבוקר המוקדמת” וכאן הפילוסופיה הקלה של “משהו זקנה”…

“משהו זקנה”! לכאורה, מה חשכה ומה כבדה היא הפרובלימה של הזקנה, של הרקבון והכמישה, של המיתה האטית, של הגבולים בחיי-האדם, של הכרת-המציאות בזמן – ואולם חֵי החיים! – כדאי לראות איזו צורה מקבלת הפרובלימה הזאת אצל אותו הבחור העליז, האי-פרובלימתי, או יותר נכון, היכול להיות עליז ואי-פרובלימתי, החובש לראשו מגבעת עגולה וקלה ששוליה דוקא רחבות, והיא דוקא מופשלת אל הצד, ובידו מקל-חובלים המתלבט בדרך הילוכו בין אצבעותיו, ובלילה הוא כותב שירים ליריים עצובים, כשנמלאה לו שנת החובה לעבוד בצבא והוא נקרא לבוא בעל כרחו לעיר-מולדתו לעמוד על הפקוּדים! הסימנים של הזקנה, כביכול, שקפצה עליו, הם: קריאה בספר מתוך שכיבה על הספה ושתיית שתי כוסות טה – “בא! שתי כוסות טה או קפה!” – לפני האכילה בבוקר. “לשתות אני צריך קודם בכל אופן… ואז לא כך היה! אז הייתי צעיר באמת”.

"והזמנה זו לבוא לליטא בעתותי-הסתיו באה אלי פתאום, לפתע פתאום, – לכתחילה פרצתי בצחוק. היום אני צוחק לי כך, בניחותא… ואולם אז עדיין הייתי פורץ בצחוק.

“לעמוד לצבא! לעמוד לצבא! – כך הייתי עומד כל היום ופורץ בצחוק, אלא שלעת ערב לא ידעתי קצת את נפשי”…

מובן, אין כאן פסיכולוגיה. אבל מי עוד כותב אצלנו פרוזה כך?

קשה לאהוב את יצחק קצנלסון הפרובלימתי, הפטפטני, המלאכותי, או במלים אחרות, את י. ק. הסימבולי, הקאריקאטורי (מלשון הדרמה “קאריקאטוּרות” שחיבר), אבל אי-אפשר שלא לאהוב את הכשרון גדל-הערך של בעל “בגבולות ליטא”, וכהמשך מזה הרשימות “גלות” והקומדיה “בחורים” המחוברה להן (על זו האחרונה כבר דיברתי במקום אחר, בעת שיצאה ביהודית, ולא כדאי לחזור על הדברים). כי אכן – זה אי-אפשר להכחיש – הטון של “גלות” מחַקה הרבה אותו ש“בגבולות ליטא”, ואם כי כל חיקוי, ואף חיקוי עצמי במשמע, אינו מן המעלות היתירות בדברי שירה, הרי, בכל אופן, מוטב שיחַקה קצנלסון את “בגבולות ליטא” מאשר את ה“קארקאטורות” שלו, מה שהוא עושה, לצערנו הגדול, בקומדיה, כביכול, “המעגל” – – –

בשפת הפרוזה הזאת של “בגבולות ליטא” ו“גלות” יש, אמנם, ריח-מה משׂפת פרישׁמאן הממוזמזה, שֶׁמִלה גוררת בה מלה. אבל תחת זאת יש בה גם השפעת הנוי והנעימות של הסגנון הפרישמאני, ואין מחסור גם בנוי ונעימות משלו, משל יצחק קצנלסון בעצמו. ולפיכך, צר ביותר על הדברים הבטלים, על העמודים שלא לצורך, שאנו מוצאים בספר זה הרבה יותר מאשר ב“בגבולות ליטא”, לפיכך עושות שרטת עמוקה בנפש הקורא, כעין אותן השורות בע' 11: “”העורך השוטה הזה הדפיסוֹ – את השיר – גם אותו וגם את שמי, ובין לילה עשני לאיש –! הבט לי עכשיו את לאטא וויט! כי גם ידי גדלו ועבו" ומיד ההוספה המפורשת: “אחרי שנדפס שירי הראשון הסתכלתי בידי, והנה גדלו ועבו”. איזה חוסר-טעם בזה וגם בהרבה ממה שבא אחר זה! אותו חוסר-הטעם, המשיא לכתוב קומדיה ולהעלות בה “מנין” אנשים, שכולם, מלבד הזקן, חולים בסיפיליס.

לפעמים יש לקורא תשלומין – ויש גם תשלומין גדולים. הנה הציור הנפלא, למשל, של אותו הבחור המשקה את הסוסים, ש“כובעו הקטן בעל המצחה הנוצצת אינו חבוש לראשו כלל, אלא שתלוי הוא בנס על גבחתו”.

“אני יודע, יודע, בחור שכמותו כשהוא קם משנתו, הרי הוא מושך עליו במשיכה אחת את מכנסיו, במשיכה שניה הוא משקיעם ביחד עם רגליו לתוך זוג המגפים – ותם ונשלם! בן פורת זה כבר עומד על רגליו וכבר הוא רוצה לצאת – והנה מצחת כובעו הקטן נצנצה לו ממרגלות יצועו, מתוך היסח-הדעת נתקלה בו עינו והרי הוא תופסו, מניחו על גבחתו ויוצא. אני יודע, יודע, גם כשיניע בראשו לכל הרוחות, גם כשיפשילו לאחורו, לא יצנח כובע קטן זה, בעל המצחה הנוצצת, מעל הגבחת”.

שתי פעמים “בעל המצחה הנוצצת”. זוהי דרך-כתיבתו של יצחק קצנלסון: לחזור על השרטוט העיקרי, בכדי להגדיל את רושמו. והרושם של אותו בעל המצחה הנוצצת, חביב-המשורר, המחליק את הסוסים ביד אחת ובשניה הוא שואב ממשקה-הסוס הקר ומשפשף בה את פניו השזופים; רושם כל ניעיו ונידיו של אותו בחור קצנלסוני, ש“כל כך הרבה יש בהם משעת הבוקר המוקדמת”, משרה בוקר מוקדם על הלב…

" – נומו, נומו, אזרחים, השעה עדיין מוקדמת היא. זה אנכי. אנכי ושני סוסי".

אבל, מאידך גיסא, גם בעונג-הקריאה של עמוד כזה מהול, סוף-סוף, צער רב: הרי! משׁורר ברוךְ-אלוהים כהַלָה, שלבו יודע לקלוט רשמים כאלה ו למסור תמונות כמו זו ושאחרי זו – למה ינוע על “קאריקאטורות”? למה יספר על גודל ידיו “אחרי שנדפס שירו הראשון”? למה יסתובב ב“מעגל”?

“האחדות”, כסלו תרע"ב; החתימה: ח. ב. צלאל]

אם יצחק קצנלסון הוא במידה ידועה משורר-מתפנק, הנה לעולם אחר לגמרי, לעולם של התרשמות אחרת ומצבי-נפש אחרים מביא אותנו ספר-השירים הקטן של שמעונוביץ. כאן לא תמצא אף צל, אף משהו מאותה ההתפנקות וממה שדומה לה. אמנם, גם כאן אתה נפגש לפעמים במטאפורות זרות, שאולות, ואפילו באותו השיר, האחרון בקובץ, שתחילתו: “ערפל שׂב, אכזר, העולה כשטן מרקבון אגמים נשמים”, אתה נתקל ב“סוס מבלי רוכב”, בעוד שכל דמות דיוקנו של המשורר, העולה לנו מכל הספר, אינה מצטיירת במוחנו כרוכבת על הסוס… ברם, יחד עם זה, בכל אשר אתה פונה פה – “טובלת ציה בנגוהות ודממה, חול לבן מתנוצץ, רקיע מלובן” – ישימון ומשבר האדם העמוק.

דוד שמעונוביץ אינו פנים חדשות בספרותנו. אם לא אשגה, זה שש-שבע שנים, שהוא מדפיס את דבריו בירחונים ובמאספים בשיר ובפרוזה. ואף על פי כן כאילו עוד נמנעים מהראות למשורר הזה את מקומו הראוי לו על פי כשרונו ועומק-נפשו, על ספרו “ישימון” – ספרו הראשון – לא באה עדיין אף רצנזיה קלה בכל האורגנים הספרותיים שלנו, שלכל תקופת השנה הם מבטיחים “סקירות ספרותיות” לקוראיהם. אבל זה לא נוגע. איני רוצה בפולמוס הפעם. סליחה!

התוכן של שירת שמעונוביץ אינו מודרני-במתכּוון. המשורר. הזה אינו רגיל ואינו אוהב להמציא קומבינציות שכליות, זדוניות. כל דבריו בהירים, אמיתיים, לבביים, חודרים, ולרוב חדשים. פשטות ועומק ברגשות וברעיונות. התוכן הוא התוכן הישן-נושן, הנצחי, של השירה: צער-ההוויה; אלא שהוא מסתמן בהתרשמות פיוטית מהעולם הגדול הסובב, שכל זמן שהנשמה בקרבנו – תמיד חדש הוא…

אחד וזקן הוא הצער, צער-ההוויה, אבל רבים וצעירים הם העולמים ומגוונים הם מראותיהם. אחת היא שירתו של שמעונוביץ, יחידה היא ליוצרה, קו אחד מיוחד עובר בכולה, מוטיב יסודי נשמע בה – צמאון לחלומות – אבל לא מונוטונית היא, לא חד-גונית, לא עניה. מפרפרת היא, כנפש יוצרה, ועוברת ממצב למצב, מחזיון לחזיון, ממקום למקום, מעולם לעולם. “מיתרים נעלמים מלבה יִמָתחו אל כל כנפות-ארץ”…לעולם אינה חדלה מהתרשם, לעולם אינה יורדת מכנפי-הדמיון, לעולם היא טסה, תרה ומחפשה; לעולם “סואן דם-לבה והומה ברעדה”…

“מִיָם לְיָם”. בעשׂרה מאמרות. והנה ממאמר ראשׁון: “זרה לו למשורר אדמת-צפון הקרה”. ובאמת הרי לא בן-יחיד הוא בזה. כי הנה לא רק לו “לא חלצה שד” ולא רק את פצעיו הוא “לא השׁתיק לילָהּ החיוור”. ואולם … “גבול אין לאהבה”… ועם שקיעת החמה “כה תקרב לה נפשו”, ותבכה ותכאב מאהבה… וגם כשהוא עוזב את ארץ הצפון ונוטה אל המזרח “לתור מעיָנים אחרים”, הנה את זה לא ישׁכח, לא יוכל לשׁכוח, והמנון-אהבה ומכאוב עולמי יפרוץ גם שם מנפשו, אכולת אש-אהבה, אל שקיעות ארץ-הצפון… ויודע הוא מראש: אם לא ימצא את המעיָנים החדשים, כשֶׁיט שׁם את אהלו על פסגת הר שׁומם וישׁקע בשֵׁנה, גם אז – עם שׁקיעת-החמה – ירעיד רוח-ערבַּים מן הצפון את לבו הפונה אליה ויגנוב דום את צלילי געגועיו הטמירים של המשורר… ושנית תאזין ארץ-הצפון את שירת-נשמתו…

בין עולם לעולם נקלעת נפש-המשורר, קרקע מוצק אין לה; ההתרשמות שלה, לפיכך, תועה ונדה, “כזרמי-הכסף וכרצי-הנגוהות” המתפרצים בינות לקרעי-עננים. המצויין ביחוד זהו השיר הרביעי של הציקלוס “מים לים”. “הים סואן, הומה לגליו”… תמונות, תמונות משתזרות, מתחלפות ומתאימות כל כך למצב-הרוח המתחלף של המשורר. גם “העצב הטמיר הלן בדמי נשמתו” מקבל צורות שונות. נפשו חיה גם עם “שושן-הגיא”, גם עם “העב היחידה”, גם עם “הפלג בין אבנים”. הסמלים: “נשר-הרים קצוץ-כנפים, תומר-מזרח נשבה בין השלגים”. “ארמון-בדולח עזוב בערבה”, “כפיר-ישׁימון מָרדף-ציָד”, “אשׁד-פרא”, סופת-שׁממה" – כולם, כולם מוצאים הד מיוחד בנפשו…

והנה “השחר עולה על איי-יון”. מתהומות-סתר משתפכת עדנת-הבוקר. שנים-שלושה שרטוטי-בוקר – ואלה כבר דים לו להרגיש עצמו לרגע לא נודד-עולם, כי אם גיבור נערץ השב לארצו. כי למרות היות המשורר רחוק כל כך מכל מיני אילוּזיות, למרות כל אותם ה“רקבון-עד, אפלת-דורות, כל חלודת-העולמין” שבשירים כמו: “נטשתי ים סוער”, “חורון ערב חרישי”, “שממון”, “במעגל”; למרות ש“זקן מוחו” של המשורר, – הנה בלבבו “שמור עוד כוחו” וגדולה וזכה אש-אִבּוֹ… ולכן יש מקום בזה הציקלוס “מים לים” לשני השירים “נגוהות חמימים” ו“התעבו הצללים” זה אצל זה. השרטוטים של הראשון, אותם השרטוטים הנאמנים, המעלים איזו בת-צחוק ענוגה וגומרים באותה הבריטית הישישה המתנמנמת על ספר-התהילים, “מוצפת זהרורים ולוּטה בתריסר מעילים”, אותם השרטוטים מאותו הסוג אינם סותרים לדברים הקודרים והנערצים של השני:

לאי-התעלומות אכונן משוטי-ספינתי הנלאה,

אפוצץ הספינה לרסיסים ואמסור את יתרה ללהב;

ואָפס כל מנוס ומפלט,ונדון לבדידות-עולמים

במערה הכמוסה אסָגר, אתמכר לאחת מחשׁבה…

ואכן באיזו מידה הוציא שמעונוביץ את הדבר הזה אל הפועל. יש שירים בספר הקטן הזה, שקולם, אמנם, כמו עולה ממערה כמוסה וסגורה ושריחם – “רקבון אגמים נשמים”. אבל… לאשרו של משוררנו יש תמיד “אבל” אצלו, אפילו אפתחא דמערתא… “חג ואֵבֶל בלבבו” – אל תקרא “אֵבֶל” אלא “אֲבָל”, גם לאחר “התמכרו לאחת מחשׁבה” עדיין מוכשׁר הוא לעזוב “שבילים ודרכים” ולבוא לחגים גדולים במקום אין ארָחות.

נתע נצח ערירים

עם כוכבים מזהירים,

נתע נצח באדים

אובדי שבילים ודרכים,

רק במקום אין ארחות

תועה נשמת הנצחים…

והנה זו התקוה האחרונה – אחרונה תרתי משמע – אכן אינה קטנה כל עיקר! “המזר מתלבט בחשכת-עולמות וסוקר לתוהו במבט-שלהבה”. לתוהו… למקום אין ארחות… והוא הדבר: כשהמבט הזה, מבט-השלהבה, אינו כבה, אלא רק מתקרר לרגע, נכתבות מעין אותן השורות שבשירים כמו “וילונות אפלים” ועמודים מעין אלה שאנו מוצאים בציקלוס “מים לים”. ומי יודע, אפשר שהמבט הזה, כשיתלקח, יצא גם מגבולין הללו ויאיר לנו את העולם הפנימי, הטרגי והעשיר של המשורר העברי בן-דורנו בפואימות גדולות… אמנם, “יגון אין-סופי יאכל” את היחיד העברי ו“יחד עם סופות-אביבו, תוחלת-אביבו לא היתה”, אבל, למרות כל זה, “תפילת-השחר הזכה” לא לנצח נדַמה בנפשׁו… במערה הנצחית תועה נשמת הנצחים… מי עוד כשמעונוביץ יודע זאת?

[“האחדות”, כסלו תרע"ב; החתימה: ח. ב. צלאל]

א. ריקוּדין

בחלק הספרותי של “לוח-ארץ-ישראל” לשנת תרע“ב, היו”ל על-ידי א. מ. לוּנץ זה שבע-עשרה שנה, נדפס מאמר ארוך בשדם “כתר-תורה” מאת א. ז. רבינוביץ, והוא שיר-תהילה לרב קוק שיחיה אשר ביפו עיה"ק.

א. ז. רבינוביץ, בעל הסיפור “חטאת הציבור” (ובמהדורה החדשה: “במי האשם?”) כותב:

“ידיעותיו (של “הכוהן הגדול מאחיו” ראי"ה הכוהן) בכל חדרי התורה ובכל מקצעות-הספרות(?) רבות מאד והוא גם חריף גדול ו(גם?) בעל הגיון נפלא, בדרשותיו ההלכיות הוא תמיד פותח אופקים חדשים (אופקים חדשים בדרשות הלכיות!) לא שיערום חכמי לב”.

בסיפורו “חטאת הציבור” שומע הרב את המעשה ב“חוטאת” שאיבדה עצמה לדעת, נושא כפיו השמימה ואומר: “ברוך המקום שהרגה!” במהדורה החדשה, ב“מי האשם?” כתוב: “שׁמע השַׁמש ושאמר: ברוך המקום שׁהרגה!” יהא השַׁמשׁ המיסכן לשׂעיר-המשׁתלח אל קצף הקורא – וברב אל תגעו! … ההיה אותו תיקון ברוח הדימוקראטיוּת האמיתית? בכל אופן, היה בדרך ל“כתר-התורה”, מאמר זה, שהוא אופיי מאד לרוחות המנשבות בעולמנו החשוך…

א. ז. רבינוביץ של היום כותב בעוז:

“שאיפה כבירה יש לו להרא”ה להקים תלמידי חכמים כאלה, שיהיו גדולים כמו בצד הנגלה שבתורה כך גם בצדה הנסתר, ולתכלית זו הוא מבקש לקבוע ישיבה של בחורי חמד, מבקשי דבר ה' באמת ובתמים, לא לשום איזו מטרה חמרית, גם לא בשביל שיקנו להם את השם רב, אלא לקדש את שם השי“ת בעולם ולהגדיל תא תפארת-ישראל ביחוד בארץ-ישראל”.

ותו:

“במכתבו להרב הלוי כותב הראי”ה, כי להרמת קרן-היהדות בארץ-ישראל, במקום שאחב“י שואפים לתחיה חומרית ורוחנית, הם בפניהם הצמוקים, בעיניהם העצובות, בתנועותיהם הפחדניות ובעניות השפוכה על חיצוניותם כולה אי-אפשר שיעוררו רגש של כבוד בלבות בני הישוב החדש, שקומתם נזדקפה והולכים קוממיות. מה שאולי היה טוב ויפה בשביל בני הגולה, בשביל המצב המדוכא אשר שם, לא טוב הוא בשביל ארץ-ישראל. פה אנו צריכים לאנשים בעלי מרץ, תקיפים בדעתם, חזקים בגופם ואמיצים בנשמתם. ורק אם יהיו לנו ת”ח כאלה, שישאו את דגל-היהדות ביד רמה ויעוררו רגש של כבוד בלב העם לקדשי ה‘, אז וכו’"

כך כותב הראי"ה בעצמו לרב הלוי. תנו כבוד לרבנות היוצאת ביד רמה!…

וזאת למודעי: מפני הדתיות של א. ז. רבינוביץ אין מה להתיירא. העממיות הישראלית התמימה של א. ז. רבינוביץ מביאה אותו לידי “נר מצוה”. אמנם, העממיות הרוסית הטהורה לא הביאה את הריבולוציונרים הגדולים, הרוסים האמיתיים, לידי דתיותה של אותה אומה. אדרבא, הטובים שבהם נלחמו ונלחמים בה בכל כוחותיהם. אבל אין כאן מקום להאריך. ממחבר הסיפור “בת-העשיר” ודאי לא נכחד זה. ברם, אין ספק שרק מחיבתו לישראל חושב אז“ר הישיש לחובה לחבב גם אורייתא וקודשא בריך הוא. ויהיו אלוהיו עמו! ובכל זאת, במה שׁנוגע לזה המאמר על אודות הרב הדתי, “דַבּר-האומה” ו”אדיר-האמונה", הרי הוא עושה רושם מוזר ביחוד. פולחן-אדם רואים בו; הערת אדם חי, שעוד לפני שנתים התיר לעבוד בשביעית אך ורק על יד גויים!… ועל אותו ההיתר אומר א. ז. רבינוביץ, שהוא “כולו שירת-יה וראוי שיהיה חקוק על לב כל אחד מישראל”.

לשונו ממש!

את עבודתו הספרותית ב“האסיף” התחיל א. ז. רבינוביץ בריקודין לפני משפחת שניאורסון בליובאוויץ. חטאת-נעורים! אבל היתכן לרבינוביץ הבא בשנים, המיושב, לרקוד כלפי איש, שאם גם בעל תכונה מצויינה הוא במחנה רבני ישראל, עדיין אין מה המידה לעשותו בחייו ובפניו לגאון וקדוש, “המתהלך לפני האלוהים”?

הרי זה שוב לשונו ממש של א. ז. רבינוביץ…

ב. שני “ממה-נפשך” כנגד אחד

מנהיג חדש קם למפלגה הסוציאל-דימוקראטית בגרמניה, ואף הוא יהודי והוּגוֹ האזה שמו. ב“הצפירה” (גליון 227) הדפיס קוריספונדנט אחד את השיחה, שהיתה לו עם האזה זה בדבר היהדות. מתחילה דיבר המנהיג על ההכרח ההיסטורי, שהעמים הקטנים יבָּלעו על-ידי השׁכנים הגדולים (האשׁכנזים סוברים כך, ולא כל שֶׁכּן יהודי אשׁכנזי, ויהא גם סוציאליסט, שחזקה עליו שהוא אשכנזי יותר מהאשכנזים עצמם!); אחר-כך ביטל, כמובן, את האוטופיה הציונית ולבסוף עבר אל התיאוריה של הציוניות הפרוליטארית והקשה ברוב חריפותו היהודית לאמור: ממה נפשך! אם אנו מניחים, שליהודים יש מעמד פרוליטארי, למה, איפוא, “תוקעות ומריעות” המפלגות הציוניות-הפרוליטאריות על זה, ש“אנו על פי רוב עם של בורגנים פעוטים” וקובלים על המצב האי-נורמאלי של חלוקת המעמדות בין היהודים? אלא מאי? איפכא מסתברא" אין מעמד פרוליטארי? אם כן, באיזה אופן הם סוציאליסטים יהודים? “על פי מעמדם החברתי אינם יכולים להיות סוציאל-דימוקראטים, ואפילו אם הם רוצים להיות לנו כמסייעים מתוך סימפּאטיה אין לנו עסק עמהם!” (אני מביא קטעים על פי הזכרון).

אין אני, כותב הטורים האלה, תיאוריטיקן של “פועלי ציון” וס“ס ולא עלי המלאכה ללמד את האזה פרק בהלכות סוציאליזמוס. בוודאי יבואו מוסמכים ומומחים ממני ויַראו לו, – אמנם ברוב דברים, כל הלכות-הדיאלקטיקה – שהעובדה, שאנו לרוב עם של בורגנים פעוטים (מחוסרי פרנסה! – הייתי מוסיף) נכונה היא, ועם זאת נכונה היא גם העובדה על התהווּתו – זה עשרות בשנים – של פרוליטאריון יהודי, במובן המדעי, מיוחד בקושי ובאי-נורמאליות שבחייו (או כמו שהתיאוריה קוראת לזה “אי-פרוליטאריזציה” וכו') שכל קפדנותם המדעית-הסוציאליסטית של האזה ודכוותיה לא תוכלל לטשטש אותן אף כמלוא-נימה. ואולי לא יתבּיישו אותם המוסמכים והמומחים ויגידו לו לבא-כוחו של הפרוליטאריון הגרמני גם על זכותו של הפרוליטאריון היהודי, ביחד עם יתר שדרות המוני העם, להיות גם להבא יהודי, מבלי להיטמע למרות כל ההכרח, כביכול, של “אין רחמים בחיים”… אני, הבלתי מומחה ומוסמך, חושב בכלל, שאין הלכות פסוקות לדעה הסוציאליסטית האנושית האמיתית, ואין מקום בתוכה להלכות פסוקות… וקושייתו החמוּרה והבטוחה בעצמה של המנהיג האזה אינה מראה, לדעתי, אלא על אפיָם שׁל הרבה מ”אנשי-הראש" ו“בעלי השכר הישר”, לכאורה, ועל זרותם למציאות שבה הם דוגלים (“אין רחמים בחיים!”) ובשמה הם מדברים ו“נלחמים”, כביכול… הלכות פסוקות ב“מלחמה” – מה הדבר בעיניכם?…

ובאמת, הגיעו בעצמכם: מן הצד ההגיוני, ה“מדעי”, או יותר נכון, הדוגמאטי – ודאי שדא האזה נרגא בכשרותם הסוציאליסטית של פועלי-ציון וס“ס ולית נגר ובר נגר דיפרקיניה. “אחת משתי אלה”! (הבוּנדאים ברוסיה ומי שהיו ז'. פ. ס. בגליציה ודאי יניעו לו בראשם בהסכמה). גדול כוחם של בעלי ה”ממה-נפשך“! ובכל זאת, אלמלי הייתי אני במקומו של הקוריספונדנט, הייתי פונה אליו, אל האזה בכבודו ובעצמו, בקושיית ממה-נפשך כפולה עליו ומניה-וביה לאמור: אדוני! ראה! הנה אתה בעצמך! האיש החלק! מצד אחד מדבר בשם הכרח-החיים, שאין רחמים לפניו ושלפיכך אין לנו רשות להבליט את לאומיותנו החולנית, כי בזה אנו מפריעים רק את הדיסציפלינה בכדִי, ומצד שׁני, תוך כדי דיבור, הנך מרעים בשם מלחמת היושר, המידות הטובות וההגנה על החלשים והנדכאים – היכן ההגיון והעקביות הפרוליטארית שלך? אשריך, שאתה היחיד ה”חזק" יכולת לעבור ולהיות לבן עם אחר, “זאבי”; אנו, בני השדרות הרחבות, הפרוליטאריות ושאינן פרוליטאריות, של ה“כבש”, של העם העברי החלש, איננו חרוצים כמותך – ו“הכרח-החיים” שלנו מה יהא עליו? וההגנה עלינו, החלשים, מה תהא עליה? אבל הנה עוד דבר, עוד קושיה, עוד ממה-נפשך… אמנם, יודע אני מראש, שאתה, כאיש הבקי בוודאי בקאוטסקי וחבריא, תתייחס לקושייתי כמו לקושיית “עם-הארץ” ובור באורייתא דמארכס: אין מביאין ראיה מהיחיד על המעמד!… ובכל זאת, הרשני-נא להעיר הערה קלה זו… אדוני! אתה, אתה, בן ליהודים בורגנים אתה, בן המעמד הבינוני, השלישי, נהיית עכשיו לראש הלוחמים בעד המעמד הרביעי – הא כיצד! האין על-ידי-כך שיטה זו – שיטתך – שובר בצדה, חס ושלום? אלא מאי? אף על-פי שהלכה כמאן דאמר, שאין מנוס מפני מלחמת המעמדות, שהיא המושלת היחידה בכל, הלכת אתה, ורבים מאותו המעמד היהודי אתך, והשתחררת מהכרח האידיאולוגיה של מעמדך ועברת אל ה“אויב”, שהרי הסוציאליזמוס שלך הוא עובדה, שאי-אפשר להכחישה, למרות כל הסתירות והניגודים? האם אין זה אומר, איפוא, שהמציאות לפעמים גדולה מהדיאלקטיקה של בעלי “אחת משתי אלה”? ומנין לך, שאין הרבה מבני “הבורגנים הפעוטים” שבתוך שדרות-היהודים הרחבות אשר אתנו יכולים להיות סוציאליסטים כמוך? הרי אותן השדרות הרחבות נודדות, זאת אומרת, מתקוממות נגד מעמדן החברתי הקלוקל, שואפות לפונקציות כלכליות אחרות והולכות לבקש לחם וחופש, ובני אותן השדרות אינם יכולים, אליבא דידך, להיות בשום אופן סוציאל-דימוקראטים “על פי מעמדם החברתי”?! חבל, שאינך יודע את הנעשה ברחוב היהודי… עובדות אחדות היו מאירות את עיניך יותר ממאה סברות הגיוניות… את הנדידה אתה מזכיר, אדוני, כלאחר יד, אבל כלום חזיון כזה – מה שהמוני היהודים מורדים, ברצון או שלא ברצון, באפני חייהם הנוכחים ומבקשים להם עתיד אחר – מפטר סוציאליסט רציני במלה אחת, כדבר שהסוציאליזמוס אינו מתחשב עמו? נוּ, וזה, שפועלי ארצות האימיגראציה דורשים לסגור את השערים בפני הפועלים האורחים הבלתי-קרואים; וזה שיש יהודים הרוצים לעבוד ויכולים לעבוד – יהא לא בתור בני “מעמד-פרוליטארי” קבוע– ומבתי-החרושת מגרשים אותם חבריהם הפועלים הנכרים מפני שהם יהודים – כל זה הוא מהדברים שאינם שייכים כלל להסוציאליזמוס הגרמני, הכשר, הפרוליטארי? לא, אדוני, אתה הסוציאליסט הגרמני, שנולדת יהודי, כדאי היה לך לדעת כל זאת טרם פתחת את פיך לדבר על סתירותיה של הציוניות הפרוליטארית!…

הוא הדבר: יהודי שבא ושואל קושיה על יהודים – אין עצה אלא לענות לו בשתי קושיות אחרות. וקושיות ופירכות וסתירות לעולם תימצאנה. בזה נוכל להיות בטוחים. זה למעלה מכל פקפוק. החיים אינם יודעים מדיאלקטיקה ומ“אחת משתי אלה”. כל החיים, וחיינו ביחוד, אינם אלא קושיה גדולה אחת – ובה אנו עומדים.

[“הזמן”, כסלו תרע"ב; החתימה: י. ח.ברנר]

אשתקד היה מעשה. באוסטריה נעשתה ספירה לעמיה. בין שלושים וארבע הרוּבריקות הייתה, כמובן, גם הרוּבריקה לשון-הדיבור. יהודי גליציה, המדברים רובם, ככל יהודי הגיטאות, יהודית-דייטש, נהגו מנהג בני-אדם ורשמו באותה רוּבריקה את שם השפה אשר בפיהם: יהודית המדוברת. מה היו יכולים, ובעיקר, מה היו צריכים לעושת אחרת? הבוז היה להם אילו היו עושים אחרת! אמנם, כוחות-החושך בדמות הרביים והמתבוללים ניצבו גם פה כצר, אבל ההמון היהודי בגליציה הראה אז, כי נר-האדם טרם יכבה בו לגמרי וכבוד-אנוש עודנו חי עמדו. אפילו ד“ר קלוזנר בעצמו, שיצא אז במאמרו “עוד טרגדיה אחת!” (“הצפירה”, גליון 36, תרע"א), הודה באגב אורחא, ש”עשו כהוגן“. אלא מאי? למה רגז מי שרגז? משום זה: מכיוָן שהרובריקה “לאומיוּת” חסרה בגליונות-הספירה, הרי יוצא ש”על ידי רשימת המלה היהודית נעשו הלאומיות הישראלית והז’ארגון האשכנזי שמות נרדפים". אמנם, “אחרת לא יכלו לעשות, אבל מה היו צריכים להרגיש?” (שם).

לדעת בעל-המאמר ההוא היו יהודי אוסטריה צריכים להרגיש בשעת מעשה הגבורה והאמת שלהם… כאב; שהרי בזה שהיו גיבורים ורשמו את האמת על אודות שפתם, הביאו הפסד לרעיון הלאומיות הישראלית, החושב ליהודי גם את “היהודי האיטלקי, שאינו יודע ז’ארגון”…

ביחוד שפך ד"ר ק. את כל חמתו על הוועד המרכזי הציוני שבגליציה, שהכריז על הז’ארגון כעל שפה לאומית. הוא מצא בכל זה איזו “טרגיקה” מיוחדת. “כמה טרגיקה! – קרא – מפלגה גדולה מהרסת בידים מה שרצתה לבנות ובונה מה שבאה להרוס”.

ליודעים לא צריך היה להגיד, כי בכרוזו של אותו הוועד ה“גדול” לא היה משום חורבן-העולם אפילו במקצת. לא הריסה ולא בנייה! על זה הוועד של “המפלגה הגדולה”, שכל הציוניות של רוב חבריו מאז ומעולם היא עשיית פוליטיקה מקומית בשם הציוניות (הצלחת אותה הפוליטיקה הלא ראינו בבחירות האחרונות!) ושכל הלאומיות שלהם היא לאומיות בדיבור והתבוללות פולנית במעשה – על זה הוועד אין, לכאורה, כל קוּשׁיה, אם ל“הֶבּריאישׁ” הוא מנדב קומפלימנטים אחדים בדרשות פומביות לצורך ושלא לצורך והז’ארגון הוא אצלו “חיי יום-יום הממשיים שאסור לעזבם” – כמובן, לא, חלילה, לדבר בז’ארגון בעצמם, אלא רק עד כמה שהפוליטיקה הרגעית והתחרות עם שאר המפלגות דורשות זאת. ואולם ד"ר קלוזנר לא כן חשב. הוא כתב:

“ואיני יודע איזו היא הטרגדיה הגדולה ביותר: מה שמפני תנאי הגלות מוכרחים אנו, היהודים, לסבול יסורים על דיאלקט זר, שבעל כרחנו קיבלנוהו מידי שונאינו ובמקרה (?) נשתמר בידינו, ומה שמפני מצבנו המשונה בגלות מוכרחים אנו הציונים להרוס בידים מה שבנינו (?) ולקנות לאומיות במחיר קריעת עמנו לגזרים, או מה שאפילו אנו הציונים אין אנו מרגישים בטרגדיה זו כלל”.

יצא, איפוא, שכל הענין הוא של מקרה מצד אחד ושל הכרה והסכמה מצד שני. ובעיקר: עמנו נקרע לגזרים וכל בנין-הציונים הגדול נהרס לא מפני שהיהודים גרים באמת באוסטריה ואיטליה ועוד שבע ועשרים מדינה, לא מפני שבארץ-ישראל אין עושים כלום וקשה לעשות, לא מפני שגם בארץ-ישראל יהודי-אשכנז ויהודי-ספרד כשני לאומים דומים, אלא רק על ידי זה, שהוועד של המפלגה הגדולה הכריז בהתלהבות המיוחדה לו, שערכה ידוע לכל, על הז’ארגון של יהודי גליציה. אלמלא שכך, היינו שלמים בתכלית השלימות, גוף מאוחד עם “היהודי האיטלקי”, והבנין היה מתנוסס לתפארה.

“אמנם – חזר הד”ר ק. ואמר – אילו היינו מרגישים, אף אז היינו מוכרחים לעשות מה שעשינו, אבל אז, לכל הפחות, היתה אנחה מתפרצת מלבותינו".

ובכן, חסר היה בכל הענין הזה רק עוד דבר אחד: אנחה. הלאומיות היתה, אמנם, גם אז נקנית במחיר הקריעה – “מוכרחים לעשות” – אלא שהקריעה גופא הייתה מקבלת אז פנים אחרים לגמרי. השלימות לא היתה בשלימות גם אז, אלא שאנחה שלמה הייתה מתפרצת מן הלב. ואל האנחה הזאת התפלל סופר מתנגד לבכיינות כד"ר קלוזנר. כמה “טרגיקה” באמת!

––––––––––

ואולם מן ה“טרגיקה” אל הטרגדיה – רק צעד אחד. והטרגדיה – באותיות מפוזרות – לא במרכאות כפולות – אמנם, היתה לא אז, אשתקד, בשעת הספירה האוסטרית, כי אם בימים האלה, לנגד עינינו, השתא, וגם כן באותה גליציה.

כי מי יודע: אולי הטרגדיה אינה רק בזה, שיש לנו שתי שפות, “לאומית” ו“עממית”; אינה רק בזה, שאנו קרועים לשתי שפות, שעל שתיהן אין אנו יכולים לוותר, אי-אפשר לנו לוותר ואסור לנו לוותר; לא רק בזה, שלשתי השפות אין חיים שלמים וחיינו הרוחניים, לפיכך, לקויים, חלקיים, לפעמים אפסיים… מי יודע: אולי עיקר הטרגדיה שלנו, הגדולה והאיומה ביותר, מונח במקום אחר… בקוצר-הראות שלנו ובליקוי האינסטינקטים הלאומיים שלנו בכלל…

כי אלמלא היינו מוכים בעיורון ורוצים להיות מוכים בעיורון; אלמלא היו לנו כל-כך הרבה מתבוללים בפועל, בהכרח, ולאומיים בשפתיהם, על הבמה; אלמלא היינו אידיאולוגיים ואפולוגטיים במקום שדרושה ראיית הדברים כהווייתם והתאמת המעשים עם ההתנגדות אל המציאות המתאכזרת לנו – כי אז היה אחרת, אחרת לגמרי במחננו הקטן… אז היינו משלימים עם הסתירות, עם השניוּת החיצונית ומתחזקים להילחם בעד אחדוּת קיומנו הפנימית… אז לא היה מקום לאותה המלחמה ההדדית הבלתי-פוסקת שבין ה“יידישיסטים” וה“הבּריאסטים” למשל, על דבר תארי כבוד והתנפחות של גאוָה אסימונית; אז היו ה“יידישיסטים” הקנאים מבינים, כי השיקוצים אשר הם משליכים על הספרות העברית המודרנית רק אל חיקם ישובו; כי הספרות העברית המודרנית, למרות כל עניותה, למרות כל חוסר-השלימות שבה, למרות כל קרעיה הטרגיים ודלות-השפעתה – עובדה היא, עובדה חיה בחיינו העממיים, לא רק ה“לאומיים”, כי לא רק “איזו אינטליגנטים מטפלים בה”, כי אם יחידי-הסגולה ומיטב בני העם העברי, אם כי לא רבים ממנו, חיים בה, מקדישים לה את חייהם, מקריבים לה קרבנות מֵחים, וכוחם עוד חדשׁ ורענן אתם! וה“עבריים” הקיצוניים שלנו, הדומים למתנגדיהם במעלה ובקנאות-פה, לא היו מצדם מבלים זמנם בהתהדרות לאומית, בדברי בוז וקלסה ל“ז’ארגון” ובריקלאמה ל“שפתנו הלאומית היחידה”. הם היו מבינים, כי היהודי המדבר ז’ארגון טבעי הוא יותר בשבילנו בתור אדם וקרוב הוא יותר אל הקולקטיב הלאומי שלנו וקשור יותר אל מהותנו העממית. הם היו מבינים, כי הז’ארגון עובדה היא, עובדה חשובה ויקרה בחיינו הלאומיים, שעלינו להילחם עליה, שעלינו להגן עליה בפני המציאות הגלותית הבולעת אותה… אותה המציאות הבולעת גם את שפתנו השניה, אותה המציאות הרודפת אותנו מארץ אל ארץ, המציגה אותנו על שטח מתמוטט, אותה המציאות הנכונה בכל רגע לאכלנו חיים עם כל סגולותינו וקדשינו…

אלמלא הייתה הלאומיות שלנו כל-כך אוירית, כל כך חולנית, אלמלא היינו מיישנים את עצמנו, החלשים והרפויים, בזמירות מתוקות, כי אז היינו מבינים את כל אימת ההתבוללות ההכרחית של ישובי היהודים המועטים בתוך שכניהם-אדוניהם הרבים והעצומים מהם. אז היינו מבינים, שכל שאלותינו – ושאלת-הלשונות בכלל – הן יותר שאלת-חיי-היום מאשר שאלות תיאוריות בעלמא, ואז היינו מודים כולנו, שהגיעה השעה לכל היהודים הלאומיים, הקרובים ביותר לחיים העממיים, לחדול מן ההפשט, להתחבר ולהתאחד במעשה, באופן מוחשי, בכדי לחזק כוחותיו של עמנו בכל מה דאפשר, למען יוכל לעמוד לפני צר.

ואולם – אהה! אהה! – סופרי “הארץ החדשה” של רייזין בניו-יורק לא כן יחשובו¹ ומסדרי “יום-העברים” בגליציה אף הם לא חשבו כך.

ד“ר קלוזנר התפלל אשתקד לאנחה מצד אותה “המפלגה הגדולה”. ואולם לאשרם ולהנאתם של בני המפלגה הזאת, אין הם טרגיים כל כך כסופריהם, ובמקום להוציא אנחות עצובות, הם רגילים לערוך פארסוֹת עליזות. וחוששני, שכשם שה”טרגיקה" הז’ארגונית של אשתקד לא חייבה אותם לכלום, כך ה“בדיחה” העברית של השתא (והטרגדיה מנקודת ההשקפה של אבדננו הלאומי) לא תחייב אותם לכלום. הם, כנראה, אינם מתכוונים אלא לאסוף המון גדול בלתי יודע עברית – בהכרח, בתוקף-המציאות! – ולהכריז לפניו על “שפתנו הלאומית היחידה” (דוקא!) ולשמוע מחיאת-כפים…

במחיאת-כפים, צריך לקוות, תיוָשע שפתנו השרידה-ה“יחידה”… במחיאת-כפים ובאילומינאציה של בתים אחדים ברחוב ברנשטיין, שהאירה פני ילדים וילדות עבריים, ששאלו מה טיבה של אילומינאציה זו בפולנית…

כן, איני רוצה להשתמש במלה “טרגיקה”, שכבר כבשה אחר, אבל האם לא יתפלץ הלב? האם לא יתפלץ לב כל יודע את המציאות לשמע ה“דיקלאראציה” הגאיונה, שיצאה מאחד האולמים ברחוב ברנשטיין שבלבוב העיר? האם לא יתפתל שחוק ארסי על השפתים למקרא כל הגדולות והנצורות, שנשמעו באותו “היום ההיסטורי”?

כי במקום להביט בעינים פקוחות על מהלך-חייהם של אלפי-ורבבות-המוני-היהודים, במקום לצאת אל העם ולראות, כי פרוע הוא בלשונותיו, ואל השדרות הרחבות והנה הפולניוּת אוכלת בהן בכל פה עד כדי לגווע; במקום להכיר כל זה הכרה ברורה, להודות בזה הודאה גמורה, ולמרות זה להיוָעד במספר מצומצם של נאמנים ומסורים ולעבוד בחשאי וב“יזע על מצח” עבודה תמה, עבודה קוּלטוּרית, עבודה קשה בשביל סידור החינוך העברי וחיזוק הספרות העברית; במקום לדעת את מקומם ולעשות את הנחוץ, במקום לקרוא לעבודה קונקרטית זו ולמעשה קונקרטי פלוני, מצאו עכשיו “הטובים שבעם” את השעה מוכשרה להציל את היהדות על ידי כתיבה על הכתלים, שבלי שפת-עבר אין עם ולצאת בגילויי-דעת על שפתנו הלאומית היחידה. כלומר: כל מה שאנחנו מדברים בשעה אחרת על שפתנו היהודית, שפת-דיבורנו – ליבטל ולהוי כעפרא דארעא; כל התעמולה, שנעשתה בשנה שעברה על ידינו בשביל היהודית – לא היתה אלא אחיזת-עינים; עד היום “הרסנו מה שבנינו וסבלנו יסורים על דיאלקט זר שבמקרה נשתמר בידינו”. אך מהיום והלאה – הכנסיה מכירה את העברית לשפה הלאומית היחידה!

ולא נמצא בעתונותנו העברית מי שיאמר ל“עבריים” הלבוביים שעשו פומבי לשפתנו: רבותי! מה הייתה חסרה הכנסיה שלכם אלמלא הגזירה שגזרתם? והעיקר – בשם מי אתם מדברים? מי מבקש מידכם גזירות לאומיות? את מי אתם רוצים להחריד ולגרש? מי מצפה לגזר-דינכם? כלום אין אנחנו יודעים, כיצד נאספים חמש מאות אנשים להתלהב ביום ידוע ולקרוא “הידד”? כלום אין אנו יודעים את ערכה של התלהבות-דחד-יומא כזו? ושמא חושבים אתם, שאחרי הגזירה של “כנסייתכם”, שהונהגה לא ביהודית ולא בעברית, שעברית היא היחידה, תחדל עבודתו של ביאליק למסור את מיטב-אגדות-ישראל, שנכתבו עברית, לשפת “הדיאלקט הזר” מהיות עבודה לאומיות? ו“כתביו היהודיים של קרוב רחוק” מאת ברדיצ’בסקי, שיצאו זה עכשיו לאור, ועבודותיהם של מנדלי, פרץ, שלום-עליכם, דינזון, רייזין וליֶסין יחדלו מהיות יצירה לאומית? על מי אתם, בני “המפלגה הגדולה”, שהוועד המרכזי שלכם רחוק משתי שפותינו גם יחד, על מי אתם מאיימים בזירותיכם? מי ישמע לכם?

כן, לחינם לא ידע קלוזנר, “איזו היא הטרגדיה הגדולה ביותר”. גם “סבלון-יסורינו”, גם מצבו של “הדיאלקט הזר” בתוכנו, גם מצבנו המשונה בגלות, גם “בנין-הציוניים” ולאומיותה של המפלגה הגדולה, גם קריעת-עמנו – הכל, הכל אינה טרגדיה קטנה. ואולם ה“טרגיקה” היותר עמוקה היא, סוף-סוף, בלי ספק, בזה, ש“אנו הציונים אין אנו מרגישים בטרגדיה זו כלל”.

ו“יום-העברים” הראשון ב“יד-חרוצים” – לא אסיפת המורים המעשית בטוינביהול – ו“החלטותיו פה אחד” הוכיחו למדי את חוסר-ההרגשה הזה.

[“האחדות”, טבת תרע"ב; החתימה: בר-יוחאי]

בחיינו עכשיו – עונת כסליו-טבת; עונת החגיגות-של-חנוכה בערים ובמושבות, ועונת הטלטול מדירה לדירה אצל אלה שאין להם בית משלהם, טלטול בזיקים ובזוָעות, ברוחות ובגשמים… “מוחרם”… ימי ה“משך”!

ובעתונותנו – האותיות הגדולות, כמנהג-אמריקה, של “האור” – “על ימין ועל שמאל” – בכדי למלא את הגליון שאין במה למלאותו; המסירות והבדותות, הגדולות והקטנות, של “החרות”, שלה דוקא יש תמיד במה למלא את גליונותיה (הרי גם ה“הכחשות”, שרוב הבדותות גוררות אחריהן, תופסות מקום!); השפה העשירה – בבחינת “יש עושר שמור לבעליו לרעתו” – בניבים מדרשיים וחקירתיים, מן הענין ושלא מן הענין, לצורך ושלא לצורך, של י. ל. ילין, סופר סת“ם ועורך “המוריה”, המוציא וממלא בעצמו את כל עתונו; הציפיה של שבועות וירחים לגליונות “הפועל הצעיר” ולחוברות “החינוך”, שאינם יודעים לעולם את מועדם; ועל הכל – השינויים במערכת ה”מולדת"…

בחיינו… חיינו הישראליים; השבת שלהם וימי החול שלהם, יפים הם האפיזודים השבתיים בדברי ימי חיינו, אבל מכוערים ומשפילים המעשים-בכל-יום שלהם… יפה הוא, בכלל, השבת הישראלי, אבל מה מכוערים ימי-החול הבאים אחריו! יפות הן בימינו החגיגות החנוכתיות, המכביות, החשמונאיות, אבל כמה מכוערים וקשים הם ימי הטלטול של ה“משך” שבצדן, עם כל החזיונות המיוחדים של שלטון אדם באדם לרע לו שהם מגלים לפנינו…

הנה על אחד החזיונות מאלה, שמקומם בעיקר בירושלים עיה"ק, עמדה אפילו “המוריה” לפני שבועות אחדים…

בירושלים, כידוע, יש בתי-חסד, בתי-חינם, ובבתים האלה משתמשים דוקא אנשים, שיש לאל ידם לשלם שכר-דירה. ביחוד, היותר טובים שבבתים הללו נופלים כולם, תמיד ותדיר, בחלקם של הממונים העשירים, קרוביהם ומקורביהם, בעוד שמשפחות-העניים המטופלות בטפליא ובכל מיני יסורים, נדחקות במעונות היותר צרים, היותר נרפשים, ויש גם שנשארות מחוץ למעונות, בתי-החינם נחלקים על פי גורל – כך הוא המנהג – אבל “אוהבי-עשיר רבים”, ואף הגורל העיור אינו מאויביו… גם הגורל אינו יוצא מכלל אוהבי-עשירים ומזכה תמיד רק את אלה… ממש ככתוב בישעיה: בית בבית יגיעו (מפילי-הגורל) עד אפס מקום לעני – וישבו לבדם בקרב הארץ ובבתיה הטובים… והיה כי יבוא העני לשפוך תמרוריו, יענה לו הממונה, אם לבו טוב עליו והוא רוצה לענות: “ר' יהודי, מה לעשות… הן גם שמך היה בקלפי… אבל הבית נפל בגורלו של מקורבי העשיר… של מלחך-פנכתי פלוני… האם על ההשגחה אתה מתרעם, ח”ו?"

מכוערים הם חזיונות-חיינו…

ובעתונותנו… בעולם-העתונות…

לפני זמן-מה יצאה, סוף-סוף, החוברת הכפולה (אב-אלול)

של הירחון “מולדת”, שכארבע חברותיה הקודמות לה, העירה בוודאי בלבבות יחידי הקוראים העברים בארץ-ישראל רגשות שונים, הסותרים אלו את אלו, רגשות מנעימים ומכאיבים גם יחד. כי, אמנם, בעצם הדבר, החוברת הזאת, הכפולה והמאוחרה, ולעת-עתה האחרונה, הייתה לא-טובה ולא-רעה מארבע החוברות הקודמות. שפה אחת וגוָן אחד היו גם בתוכה ל“דברי הספרות הנאים והטובים” שלה, כמו ל“מאמרי-המדע המוסברים, המכוונים” וכו' שבה – גוָן של צורי-המכשול אשר בהרי-יהודה ביום סגריר, ושפה עקלקלית, שריח כוּר-הליטוש נודף הימנה והתכוונות היתירה שוללת ממנה כל טבעיות, כל פשטות; גם בה, כבקודמות, לא היו כל פרקים של בקורת ספרותית הגונה ושל שקלא וטריא על עניני החיים הנוכחים בישראל ובעמים. מעין איזו קרירות מיוחדה – ולא זו של האולימפוס עם כל הנהדר והנשגב שבה, כי אם מן הדומה לקרירות המחסנים הגדולים, שכל מיני סחורות זרות צבורים בהם – נשבה גם בין העלים הרבים של זו החוברת הכפולה, וקשקושי המלים, מה שקורין פּאתּוֹס, שברשימותיו-הים מאת מר קליונסקי (שנתרגמו מ“אונזער לעבן”) ובשאר “התרגומים החפשיים” הביאו את הקורא לידי ספק גדול, אם באמת יש בכגון זה “להתוות לדור המתחנך דרך אל האמיתיות הנצחיות” (פסוק מראש ההקדמה החדשה שבחוברת זו)…

ואולם, מאידך גיסא, אי-אפשר היה שלא להודות, כי הרבה חומר ספרותי הגון למקרא ניתן בחוברת זו, כמו ב“מולדת” בכלל: הנה מאמריהם של קלוזנר וברנפלד על נביאי-ישראל, שבירחון לבני הנעורים יש ויש להם מקום, הנה מאמריהם של ח. ל. זוטא ואשר בן-ישראל על חלוצי-השכלה, הנה השיחות המוּרצות על-ידי גמן: “הארץ החדשה”, של מן דין ודין הבו לנו… ובכלל הוכרח כל קורא ישר לומר לעצמו, כי למרות זה, ש“המולדת” אינה משביעה רצון, למרות כל מגרעותיה, הנובעות מן המצב, שבאמת עדיין אין לנו מולדת ושהדברים מההקדמה על “העם”, שהירחון יכול להיות לו למקרא נאות, עלולים רק לעורר כאב אנוּש – למרות כל זה, הנה הדבר אשר לפנינו מפעל חשוב הוא עד מאד בעולם-ספרותנו הדל, מפעל, שלפני עשר שנים, למשל, לא היה בגדר האפשרות, וברוכים יהיו עושיו…

ביחוד נתחבב המפעל הזה לאחר שהנסיונות שנעשו בשנה זו במקצוע הספרות לבני הנעורים בחוץ-לארץ – “הירדן” ו“השחר” – לא עלו יפה, וכל קינותיה של עתונותנו לא הועילו להחזיר נשמה אפילו ל“השחר”, שנערך בחייו בטוב-טעם ובהידור מצוין. והשמועות שהתחילו לסובב בחברה, עוד מלפני צאת החוברת הכפולה, שגם הבן-יחיד הארצי-ישראלי לספרות-הנעורים שלנו – ירחון “המולדת” הזה – נחתך גורלו למות, חדרו כליות ולב. זה, בדרך כלל, היה מוכיח, כהפסקת “העומר” בשעתו, כי “נטיעת ספרותנו במקום זה, במקום-חיותה” אף היא אינה מושכת אליה את לב-העם בתפוצות-ישראל, וכי אף העמדות האחרונות הולכות ונעזבות… ובדרך פרט היה זה מוכיח, כי תנאים חיצוניים בלתי-רצויים, כאלה שספרותנו נמצאת בהם, יש בכוחם לאבד גם עמל רב, כמעט בלתי-מצוי, של סופר בעל כשרון לא-קטן ופדגוג מובהק כש. בן-ציון, הטורח וטורח לכונן במה ספרותית-חינוכית בארץ-ישראל זה כמה בשנים…

כי על עמלו המיוחד, היוצא מגדר הרגיל, של ש. בן-ציון בנידון דידן אין להרבות בדברים: על זה יעיד כל עמוד ועמוד מכל מה שהוא הוציא עד כה. מי שמכיר את כל מיעוט ידיעת הלשון העברית בחוגי אפיטרופסיה הרשמיים אשר אתנו בארץ בכלל, והסופרים, המורים והגננות הטירונים בפרט, ומצד אחר, מי שמזדמן לו למשל, לקרוא את ציורי הסופר המתחיל ברכות ב“פריינד” הווארשאי או ב“דאס יודישע פאלק” הניו-יורקי, ואחר-כך ראה את היצירה הנאה באמת, בתכנה ובצורתה, ה“מטמון”, שנדפסה באותה חוברת כפולה ועוּבדה על-ידי העורך מן הכתב-יד הלועזי, הוא ידע, כמה עבד ש. בן-ציון עד שהכשיר אותו דבר לדפוס וכמה עמל, כמה מסירות-נפש ספרותית ממש השקיע בזה ובכיוצא בזה! ובהזכירי את העובדה הזאת, ובהביעי את התפעלותי עליה, אין אני מתכוון להכריע בזה בנוגע לערכה של שיטת-עריכה כזו ולדרשה אך לשבח: אדרבא, יודע אני את כל ההתאוננות בחוגי הסופרים על ה“מַניה” של ש.בן-ציון, בתור עורך, “לתקן – ויהי מה”; יודע אני, כי יש רבים, שאין דעתם נוחה כלל וכלל מזה, שמתוך הכרח או מתוך רצון, “מפברקים” אצלנו סופרים שונים, נותנים צורה למי שאינה להם ומטשטשים את צורתם של בעלי-צורה; יודע אני את כל הטענות ואין אני דן בהן עכשיו, עכשיו אין כוונתי בזה אלא להזכיר את העוּבדה ללא-יודעים, שאם ה“יש” של “העומר” – ואחר-כך “מולדת” – אינו גדול בהחלט, הנה, בכל אופן, יש זה, קומץ זה של דברי ספרות לבני הנעורים, מאין נברא. ש. בן-ציון עשה ועושה מה שאחרים במקומו ודאי לא מוכשרים לעשות – לא על פי כשרונם הספרותי, לא על פי טעמם הלשוני, לא על פי ידיעותיהם בחינוך ובעיקר לא על פי הכנתם ויכלתם לעבוד על שדה הספרות העברית בזיעת-אפים כזו, שהוא מראה בעבודתו בספרות-ארץ-ישראל!

ואחרי כל אלה, האם ישמחו כל אותם הקוראים, שעניני ספרותנו קרובים אל לבם ואשר הצטערו על אפשרות הפסקת ה“מולדת”, אם יֵאָמר להם, כי אכן “המולדת” לא נפסקה עדיין, אבל… יוצרה ומחוללה נדחף ממנה?

והמעשה הזה נעשה, נעשה בעולם-עתונותנו בימים אלה…

––––––––

ה“ירחון לבני הנעורים ‘מולדת’ – כרשום עוד על שער החוברת האחרונה – מוּצא על-ידי אגודת המורים בארץ-ישראל, בהשתתפות ‘קוהלת’ וערוך על-ידי ש…… בן-ציון”. ואולם זה חדשים אחדים, שמדברים על “שינויים במערכת”, וב“האור” באו לא פעם ידיעות שׁונות: בקרוב יפַטרו את מר גוטמן ממשרתו… מר גוטמן פוּטר ממשרתו… את מר גוטמן כבר הסירו ממשמרתו… עד הנוסחה האחרונה: את מר גוטמן הכריחו לצאת מן המערכת… על מקומו באו: לוּדויפול, הררי ומרדכי בן-הלל הכוהן.

ידיעות “האור” הללו עשו, כמובן, את הרושם, שכל ענין-ה“מולדת” אינו אלא ענין של משרה. “אגודת המורים בהשתתפות ‘קוהלת’” נתנה לפני חצי שנה ויותר משרה ל“מר גוטמן”, ועכשיו פיטרתהו, כי לא מצאה בו עוד חפץ… פיטרתהו באמצע השנה… ואת המשרה נתנה לאחרים… לרעיו הטובים ממנו…

ואולם לא על הרושם המתקבל מידיעות “האור” אני דן עתה, כי אם על גופא דעובדא, כמו שהיא נמסרת בחוגי עושי-התרבות שלנו ביפו, ועל היחוסים השוררים בחוגי עושי- התרבות הללו.

העתונות היהודית שבחוץ-לארץ העירה כמה פעמים על היחוסים המגונים שבחוגי הסופרים העברים בווארשה, למשל. אני איני רוצה להשתמש בתואר “מגונים” בנוגע לאלה אשר אתנו בארץ: זו, אולי, תהיה הפרזה. ואולם, איך שיהיה, ולבי אינו מהסס להאשים את עושי-התרבות ב“מרכז הרוחני” שלנו – מרכז עלוב זה, שאין לו היקף – כי אין איש מהם, מלבד שנים-שלושה בודדים ויוצאים מן הכלל, יודע כל עיקר לכבד שנים-שלושה בודדים ויוצאים מן הכלל, יודע כל עיקר לכבד את חברו ואת עבודת חברו. כל אחד ואחד מהם חושב, שמה שהשני עושה אינו כלום וכי הוא הוא, אלמלי היה במקומו של פלוני, היה מהפך עולמות… הסיסמה “אני ואפסי עוד” ומידת ביטול-היש של אחר שוררות בכל תקפן ברחוב עודרינו הרוחניים… אם, למשל, לפני שנתים התעוררו צעירים עממיים אחדים (כמובן, לא מוסמכים מאוניברסיטאות, כי לרוב צעירי עמנו היושבים בתוך עמם גם השעה אינה מספיקה וגם האמצעים אינם בכדי להיסמך) ובעזרת מאות אחדות של פראנקים, שניתנו בתור נדבה, התחילו להוציא חוברות פופולאריות זולות לעם, ובמשך הזמן הזה יצאו מהן יותר משלושים נומרים על-ידי עבודה לשמה, בלי כל תשלום-שכר … בא, לבסוף, סופר ידוע ובר-סמכא אחד באסיפת המורים שהיתה באלול ביפו ומרשה לעצמו להכריז בפומבי: “להוצאת ‘לעם’ יש כסף, אבל ספרים אין לה” (דברי הבוז והביטול האלה באו גם בעתונים), כאילו לא ידע האומר, באיזו תנאים עובדת ההוצאה, מה המה “כספיה” ובמי האשם, אם לא הצליחה בנומרים אחדים מאלה שהוציאה…

הסופר, אשר בגודל-לבבו אמר את הדברים המובאים ביחס להוצאת “לעם” באסיפת המורים, היה ש. בן-ציון… וראה זה פלא: באותה אסיפה נשמעו דברי הקובלנה והתרעומת הראשונים על ה“מולדת”. כאשר עשה עורך ה“מולדת” בדרך אגב להוצאה הנ“ל, כן נעשה גם לו בכוונת מכוון. ומה שהוא אופיי ביותר: הטענות והתביעות, שהלכו ורבו אחר זה בישיבות ועד-ההנהלה של הירחון, נשענו בעיקרן על זה, של”מולדת" אין חתומים וההפסד גדול… ואם “העם עומד מרחוק”, היש, כביכול, הוכחה יותר גדולה מזו, שהירחון אינו מתאים לתעודתו, לרוח-בני-הנעורים, שהוא אינו מכוון לגיל ידוע, שהוא אינו לרצון לאבות? ובמי, איפוא, האשם, אם לא בעורך? רק בש. בן-ציון האשם, שאינו יודע לאסוף תחת דגלו את כל הכוחות, שאינו יודע מה לקרב ומה לרחק בחומר הניתן לקוראים הצעירים, שאיננו איש-המדע ולא אכל תריסר כורא דמלחא במקצוע פלוני ובחכמה אלמונית…

אין מן הצורך לחזור על המובן מאליו, שמכל נקודת השקפה שתהא, אמנם, אין ה“מולדת” סמל-השלימות, ואף הבקורת-שבכתב הארצי-ישראלית (ב“החינוך”, “הפועל-הצעיר” וה“האחדות”), שבלי ספק רחוקה גם היא מסמל-השלימות, לא גמרה עליה את הלל. ולא כנגד הבקורת יתחמץ הלב; אלא על זה, שבקולם של המבקרים בעל-פה נשמע תמיד, לא פחות מאשר בקולו של המבטל את הוצאת “לעם”: אילו לנו היו מוסרים את הדבר, היינו עושים אחרת, אנו חסרים במפעל הזה… וראיה לדבר: ההחלטה לתת עוזרים ל“מר גוטמן” במקצועות, שאינו מומחה להם…

ולא הבינו המחליטים, כי עוון-חוסר-חתומים ו הפסד בעתון עברי לא העורךְ ישָׂאוֹ; ולא שמו על לב, כי בירחון לבני-הנעורים לא פרקי-המדע, שמקומם בספרי-לימוד, עיקר, כי אם שירת-החיים; ולא שאלו את עצמם: אם ש. בן-ציון, המשורר והמורה, שחיבתו לספרות העברית, עבודתו החשובה ב“מוריה” ויצירותיו הפדגוגיות אינן מוטלות בספק, אם הוא לא הוציא מתחת ידו דבר מתוקן … מאנוּ?

לא. “אגודת המורים בהשתתפות ‘קוהלת’” לא ידעה לשאול את עצמה את השאלות האלה. הלא על כן אנשי “המרכז הרוחני” המה. כרוז יצא: על מר גוטמן בעצמו אסור לסמוך; הוא אינו מומחה; צריך להעמיד עורכים על גבו, אנשי-מדע, עורכים בתור “עוזרים”… וכשביקש ש. בן-ציון, שלכל הפחות ימנו לו עוזרים-עורכים כאשר עם לבבו, לא ניאותו לו אף בזאת ו“יפטרוהו”…

ככה יעָשׂה במקומותינו…

במקומו מוּנוּ, כפי שמודיע “האור”, א. לודויפול, ח. הררי ומרדכי בן-הלל הכוהן. כולם, אמנם, אנשים נכבדים, קרואי-מועד – בזה לית מאן דפליג. ובתור סופרים: א. לודויפול כתב מסות רבות וערך את “הצופה” בהצלחה לפני שנים אחדות; ח. הררי כתב מכתבים אחדים מארץ-ישראל “ב”העולם" הברליני ועיבּד איזו מאמרים ב“החינוך”; ומרדכי בן-הלל הכוהן – הנה בספרו “מערב עד ערב” יש, בלי ספק, אבנים לבנין-ההיסטוריה של החיים הציבוריים של יהודי רוסיה וישוב-ארץ-ישראל… ברם, דא עקא: בעולמות הספרות במובנה השירתי, וביחוד בספרות-השירה לבני-הנעורים, כמדומה, שלא נפגשו האנשים האלה עד כה כלל וכלל… והאם לא תמוה הוא, שלידם נמסר המפתח ללבב-בני-הנעורים שלנו, הואיל ומחברו של “בן-עמי” לא ידע להשתמש בו? שהם הם ייטיבו לתכן את נפש-צעירינו במקום בעל “על קצה-גבול-הילדות”? שהם הם יעשו מה שביד זה לא עלה, לפי דעתם, בשום אופן?

משונים הם הדברים הנעשים בעתונותנו.

[“האחדות”, טבת תרע"ב; החתימה: יוסף חבר]

על עתונות ויהודים

“מלאך-המוות שוחט ולעולם הוא הצדיק”. תמיד יש לו אמתלה, טענה, הצטדקות, והוא נשאר זכאי. כך היו אומרות אמותינו התמימות. ועל אמותינו התמימות אפשר ואפשר לסמוך בהרבה…

כבר היה, כמדומה, מי שאמר: לא חביב עלי אבי היהודי, אבל בילדינו ובזקנינו על תגעו… ואמנם, אם מכוער ועלוב הוא בעינינו האב היהודי הסרסור, האוירי והמבוהל, אם מכוער ועלוב הוא בעינינו אחינו האֶכּסטרן היהודי, המבלה ימים ולילות על שינון פרקי ההיסטוריה של כל העולם, שאין להם כל שייכות אליו, ובלבד לקבל תעודה על כמה וכמה מחלקות מבית-ספר תיכוני זר, הנה בילדים היהודים עם עיניהם החיות והטהורות ובישישים היהודים עם הדרת האצילות השפוכה עליהם – לא אצילות של נכסים הרבה, כי אם אצילות של תרבות פנימית גבוהה – באלה אנו יכולים להינחם מעט, למצוא נחמה פורתא… ילדינו וזקנינו מראים לנו, כי הגוף הלאומי שלנו “מחומר יפה קורץ”, כי השאור שבעיסתנו חשיבות גדולה יש בו, ורק המציאות שלנו המכוערה עושה מאבותינו הרוכלים ומאחינו האכסטרנים מה שהיא עושה…

ועל האלמנטים המנחמים אפשר, בלי צל של ספק-ספקא, להוסיף את אמותינו התמימות והיקרות…

כי אם יש ושונאינו מונים אותנו באשה העבריה המודרנית מן השדרות הבינוניות, שאין בה מתום במובן האנושי, שאין בה כל יסודות חיוביים מנקודת ההשקפה של קדושת חיי האדם, הנה את ערכה של אמנו מן ההמון היהודי הן יודעים אנו… בהרבה ובהרבה אפשר לסמוך עליה… בעלת נפש עמוקה ובעלת מסירות-נפש גדולה היתה אמנו זו, האם של ה“צאנה וראינה” ו“מנורת המאור” בעברי-טייטש.

וכך היתה היא אומרת: “דער מלאך-המות שח’ט און בלייבט גערעכט”. הוא השוחט והוא הצדיק.

––––––––

עד כמה שאין אני רוצה לדבר דברי-תוכחה, וביחוד באזני אירופה, שאין בתוכה שומע אף למוכיחים יותר גדולים ממני, אף-על-פי-כן קשה לעצור ברוח מבלי לומר, שאירופה,עם כל שיטת מציצת-הדם שבה ועם כל עניניה הטרגיקומיים שבין עם לעם, לאותו מלאך-המוות דומה, ששוחט וטובח וממית – והוא יִצדק, הוא הצדיק, גם בפיו הוא וגם בעיני אחרים. אירופה הן כבבית מטבחַיִם גדול דומה היא, שבמקום קצבים מלוכלכים בדם מתהלכים בו אופיצרים לבושים הדר, דירקטורים של טרוסטים גדולים, אדירי-הבורסה, דיפלומאטים, גלחים, ז’אנדארמים, שׁפִּיוֹנים… ואף-על-פי-כן קִראו את העתונות המכורה, המדברת מתוך גרונם של כל אלה, ותשמעו כל היום: יושר, צדק, אזרחיות, אינטרסי הכלל… יתר על כן: גם הממשלות האסייתיות, שכמובן הנן רק פחות חרוצות, אבל כלל לא יותר טובות מאחיותיהן, בצר להן – מיד הן פונות בקולות-קריאה ובתחנונים אל היושר האירופי. למה יחריש היושר הזה? למה יחריש? האין צדק גם במלאכי-המוות?

ואם צדיקה היא אירופה בכלל, על אחת כמה וכמה שצדיקה היא, ממש כשופטי שושנה בשעתם, ביחס אלינו היהודים…

איטליה – אחת הממלכות האדירות באירופה – עמדה לעינינו והגדילה את העבודה בבית-המטבחיים (יש שהקצבים מזדרזים ועושים עבודה יותר מעל הרגיל). רוב חברותיה עמדו, כמובן, מנגד לעבודה היתירה הזאת ושתקו שתיקה של “כהודאה דומה”. אולם נמצאו גם כאלה בין השכנות, שהדבר לא מצא חן בעיניהן לגמרי: איזו נזקין לאינטרסים ה“אזרחיים” שלהן, ונתעורר על ה“חמס” והרימו קול-צעקה – והצעקה מפריעה במקצת, ביחוד כשהשור מפרפר ובועט, והמזל אינו משחק משום-מה באותה מידת-ההצלחה, שקיוו לה… במקום “טיול מענג” צריך להתאבק ולקבל צביטות ובעיטות… לעזאזל! מי אשם בדבר? אָה, העתונים הארורים… הנמצאים בידי היהודים הארורים… לעזאזל היהודים!

צעירי יהודי איטליה מתוועדים ומתחילים לשוב אל היהדות – מסתמא לא לחינם הוא הדבר הזה… ובכלל, ידיעות שונות מעידות, כי האנטישמיות באיטליה עושה חיל, כי שנאת היהודים שׁם הרימה ראשׁ… והכל בגלל מה? בגלל הפרֶסה הנמצאת בידי היהודים, שהיא מפקפקת בצדקת איטליה ו“מנבחת”…

לכאורה, כיצד תיוָאל העתונות של ממלכה אירופית אדירה. ותהא אלף פעמים מוכה בסנוורי-ה“פטריוטיות”, לבלי להבין מה שברור לכל תינוק דלא חכים ודלא טיפש, כי לא עתונות יהודית היא העתונות הווינאית, כי לא אינטרסי-היהודים מדברים מתוך גרונה, אלא רק יהודים אחדים על פי מולדתם. רק על פי מולדתם, תופסים מקום באותה העתונות לשם פרנסה פרטית? לא, איטליה הרי יצאה לשחוט, משמע, שגם הצדק אתה. וכי לא? וכי לא היהודים הם המשפיעים בכל? האם לא בידם ניתנה הארץ בכלל ו“הממלכה השביעית” בפרט? צאו ושאלו את ראשי הקהילות בערי-המערב, שאין להם דבר עם היהודים, שאלו את כל האורגנים הסניגורים לישראל, ויגידו לכם, שיד-היהודים בכל, וביחוד בספרות. פּגשׁו כל יהודי קורא-עתונים ויודע שמות-סופרים ויגיד לכם בגאוה, שבראנדס המבקר הגדול הוא יהודי ופישר המו“ל הגדול הוא יהודי והנרי ברגסון הפילוסוף החדש הגדול – יש אומרים, שגם הוא יהודי… מובן מאליו, שכל אלה מכחישים, מסתירים את יהדותם, כופרים בה, אין להם שום שייכות אליה, ממש כחמישים אלף היהודים הנפוצים ברחבי מדינתנו יר”ה (זה היה יפה מאד, שכל אלה הנהנים מכל הזכויות, שאירופה נותנת להם, יחשבו את עצמם ליהודים!… נוּ! נּו!…), אבל את דעת-הציבור האירופית תפסו אלה היהודים בידיהם, והם הם המרימים את קול-הצעקה נגדנו, ואם הם לא ישימו יד לפה, אז איננו אחראים, כי לא יסבלו מזה חמישים אלף היהודים הנמצאים אצלנו…

צודקת, צודקת איטליה הצדיקה.

וצודקת גם רוסיה הנאורה והחביבה. לא רק היהודים היושבים בארצה תפסו הכל בידיהם ואינם משאירים כלום לסטֶסֶלים ולטוֹלמאצ’וֹבים, לפקידים ולאינטנדאנטים שלה; לא רק יהודיה שלה גורמים לה הפסדים עצומים ונזקים גדולים, כי אם גם היהודים מעבר לים, שעברו לאמריקה ותפסו שם את הכל בידיהם, אינם נותנים לה מנוחה גם משם ומסיתים בה את ממשלת ארצות הברית להפסיק את ברית-המסחר בגלל זה, שאין היא נותנת ל“אזרחיה” של אמריקה לבוא לארצה. אמריקה הטפשית! היא מוצאת את עצמה נעלבה על שלא מקבלים את הפאספורטים, שהיא נותנת לחלק ידוע מאזרחיה. נאה מאד! “אזרחיה”! אלה היהודים שחיילי הצבא הרוסי ירו בהם ב“גנבם” את הגבול, אלה היהודים, שכרי-וכסתות-קרוביהם נמכרו בעד שלוש מאות הרובלים לאוצר-המלוכה, אלה היהודים, שהנשימה אסורה עליהם במדינה – למרות זה ומפני זה שתפסו את הכל – מכיוָן שבאו לשם ואכלו את אמריקה בכל פה, והרי הם רוצים לשוב לרוסיה ולאכול את רוסיה בפעם השניה, נעשו, כביכול, אזרחים, ותנו להם לגור בכל קצווי ארצנו הרחבה! לשֶׁלָנוּ אין אנו נותנים מדרךְ-כף-רגל, משלנו אפשר שנשלול בקרוב גם את זכות-ההשתמדות, ולאחרים ניתן? יציבא בארעא וגיורא בשמי-שמיא? היכן הצדק? אין זאת, כי היהודים כדרכם תפסו את העתונות באמריקה והם מבלבלים את ראשה של הממשלה האמריקנית, שאינה נבונה כממשלתנו יר"ה, אבל מהסכסוך הזה לא יצא כלום…אמריקה לא תוותר על מסחרה אתנו… סוף-הצדק לנצח…

––––––––

העתונות האירופית “תפוסה” בידי היהודים, אבל ליהודים בעצמם אין עתונות. עובדה ידועה זו כדאית לתשומת-לב.

וכשאומרים, שליהודים אין עתונות, אין הכוונה בזה רק שהעתונים המעטים היוצאים בעברית ובשאר השפות המהלכות בין היהודים גרועים הם, דלים, מחוסרי-השפעה. זה ודאי, אבל לא זה העיקר. עיקר-הדבר הוא בזה, שהעתונות היהודית אינה ביטוי של כוחות ציבוריים כעתונותו של כל עם ועם. לדברים הנכתבים בעתונות היהודית יש שאיפות טובות ורעות, פרוגרסיביות וריאקציוניות; הדברים נכתבים פעם ביתר כשרון ופעם בפחות כשרון; ואולם דא עקא, שהלאה משאיפות של יחידים אין הדברים מבטאים לעולם. כוחות ציבוריים חשובים אינם עומדים מאחריהם…

“העברי” הברליני, “היהודי” הלונדוני, “המִצפה” הקרקואי, ה“מוריה " הירושלמית מדברים בשם האורתודוכסיה שלנו (“המִצפה” בעת האחרונה גם בשׁם ה“עבריים” הגליצאים); “השילוח” האודיסאי, “העולם” הווילנאי, “הצפירה” הווארשאית, “הדרור” הניו-יורקי אוחזים דגל היהדות הליבראלית; העתונות המתקדמת בארץ-ישראל (לעתים – רחוקות, אמנם – גם “האור”), ובמידה ידועה גם “הזמן” הווילנאי, מפיצים את המחשבה העברית החפשית, הפרוגרסיבית. ואולם את מיעוט הכוחות העומדים מאחורי כל העתונים האלה הלא יודעים אנו; הלא יודעים אנו, כמה כולם מפרפרים בין החיים והמוות וכמה חלש הוא הקול של הפובליציסטים שלהם. קולם של כל אלה בדברם על עניני היום דומה לקול הש”ץ העובר ביחידות לפני התיבה… יודעים הם, כי אין שומע להם… חלש ועלוב הוא אפילו הצפצוף של העתונים השחורים שלנו כ“המודיע” הפולטאבי ו“החרות” הירושלמית, בעוד שבקראנו את העתונות השחורה שברוסיה, למשל, וראינו כי מיליונים מדברים מתוך גרונה…

וספק בידי, אם גם העתונים האמריקנים (כלומר, העתונים היהודיים באמריקה: על משקל ה“אשכנזים” וה“ספרדים” אצלנו בארץ-ישראל…) יוצאים מן הכלל הזה. הנה זה יותר מחצי-יובל-שנים מתקיימת עתונות סוציאלאית יהודית באמריקה, המסדרת ומאחדת ומלמדת את הפרוליטאריון, וה“פארווערטס” ודאי שאינו מחוסר השפעה בשדרות אחינו העובדים בבתי-הזיעה. ואולם נסו וקחו דאת חברו-בשֵׁם שׁל ה“פארווערטס” בגרמניה, וראיתם, כי ההבדל שביניהם הוא לא רק בכמות-ההשפעה, כי אם גם באיכותה… בעוד שה- Vorwaerts יודע בכל דבריו, כי כוח מדיני גדול עומד על גביו בתור מיליונים פועלים מסודרים ויוצרים את חיי-הארץ ורכושה, יודע ה“פארווערטס” שלנו, עד כמה מגיע כוחם של הפרוליטארים ה“ירוקים” – חוג-השפעתו – ועד כמה תלויים באויר ה“יוּניוֹנס” שלהם גם במקום שישנם…

והנה אני קורא בעתונות היהודית האמריקנית גם על אודות הסכסוך שבין רוסיה ואמריקה בדבר הפּאספּורטים. שמחה, רעש, התנפחות, התפארות, גאוָה, השערות שונות על סוף-הדבר, לפעמים גם איזה רעיון על יושר-נפשו של האמריקאי, שאינו יודע כל עיקולים וכו' וכו' ואולם יחס שקט ואבטוריטטי ודבר-שלטון בנוגע לשאלה זו לא נשמע בה, דיבור כזה אינו ולא יכול להיות. אמנם, השמחה היתירה מובנה: למרות כל כרכורי ראשי הממשלה הרפובליקנית עד עתה לבלי לבוא בריב עם רוסיה בגלל היהודים, ניצחה הדימוקראטיה לרגע והוכיחה, כי, סוף-סוף, יש מקום בעולם, שלמרות השנאה הלבבית אלינו, אנו נחשבים לאנשים, לאזרחים; רגשׁ הכבוד הלאומי שׁלנו, השָׂבע כל היום כלימות ורוק, מוצא את סיפוקו, וארור האיש אשר ילעג על זה! ואולם הלאה מהבעת שמחה על מה שנעשה כבר אין בעתונות זו: ביכלתה להשפיע על מה שיבוא ויוכל להיעשות אין היא מאמינה בעצמה באמונה שלמה. אמנם, הפוליטיקאים באמריקה, גם היותר ראדיקאליים, מסוגלים להיכנס בעובי-הקורה של דבר, גם אם אינו לפי רוחם, אם הוא יכול להביא להם קולות של בוחרים, ולהמוני היהודים הלא יש קולות באמריקה… ואולם, אף-על-פי-כן, אי-אפשר להשתחרר מן ההכרה, שממשלה, תהא איזו שתהא, חזקה עליה, שאם אין טעמים ממשיים, חשובים, ממוניים, בדבר, לא תלך להזיק למסחרה בגלל מידת הצדק המוחלט שלקה… ואם אמריקה הרכושנית, עם הדיפלומאטיה הרפובליקנית שלה, עם כזביה ופניותיה, עם חוקיה המובנים כלפי הנודדים היהודים, הולכת להפר ברית-מסחר עם רוסיה, ודאי שלא רק בגלל אזרחיה היהודים וכוחם המדיני היא עושה זאת, ובוודאי יש גם טעמים אחרים בדבר… הן אמר הנשיא טאפט, כי הברית הישנה מופרת מפני הצורך לכרות ברית מתאימה יותר לרוח-הזמן.

כן, העתונות היהודית באמריקה מרגישה, שלא בשם הכוח יכולה היא לפצות פה, כי אם בשם כל אותם הדברים היפים, שבחיים המדיניים, ואפילו באמריקה, אין להם מקום,ולכן קולה צעקני ואי-בטוח כל-כך… היא מרגישה, שכל אותן השדרות, אשר היא באה אתן במגע ובמשא, היו נשארות להיענות בניו-יורק, גם אילו היו יכולות על פי החוק לבוא לרוסיה, וכי הענין, בעיקר, הוא של הסוחרים הגדולים, שלא מפיה, מפי העתונות בז’ארגון, הם חיים… היא מרגישה, כי כל אותם האחים הגדולים, הנלחמים באומץ כזה על זכויותיהם בתור אזרחים אמריקאים, על שאין העולם רוצה לראות בהם אמריקאים גמורים, לא ימסרו כל-כך את נפשם, אם הענין יגע בזכויותיהם האנושיות של המוני היהודים מחוץ-לארץ… היא יודעת, שמקצת אמת יש באותה הטענה של אותה הממשלה השחורה: לעשירים היהודים מאמריקה הלא יש גם עתה כניסה למדינת רוסיה, ולאלמנטים לא רצויים הרי גם אמריקה אינה נותנת להיכנס…

אמת… צדק… צדקת החרב המתהפכת… מכל עברים…

––––––––

איך שיהיה, וענין הפּאספורטים הוא קרן-אורה בחיינו, העולה לנו מאמריקה. אמנם, להטבת מצבנו מזה אין לצפות הרבה. איך שיגָמר הסכסוך – “וי לקדירה”, וי להמון היהודי, אם ברוסיה הוא ואם באמריקה. ואולם, איך שיהיה, איך שיהיה, בכל אופן, מכל נקודת השקפה – קרן-אורה.

ועוד קרן-אורה אחת עולה לנו, משם, מאמריקה. והפעם לא בנוגע לאלה, שהפרת ברית-המסחר עם רוסיה נוגעת להם באופן ישר, כי אם בנוגע לאלה, שגזירת עולמים נגזרה עליהם לשאת את עול החיים העירוניים בכרכים הגדולים של ארצות הברית. בתוךְ אלה החנוָנים הקטנים, הפֶּדְלֶרים ודוחפי-העגלות, אנשי-האויר והנחנקים בבתי-הזיעה מחוסר אויר, ניכרת שאיפה בעת האחרונה לצאת למרחב (עיין בכרוניקה של עתוננו בגליון שׁעבר). אמנם, מצערה היא הרֵאשׁית הזאת, אמנם, קשׁה הוא המעבר הזה (אנו, הגרים בארץ-ישראל ורואים את מושבותינו פה, יודעים למדי את כל הקושי שבדבר!), אמנם, עד שאחינו בני-העיר נהפכים לבני-כפר, הם מהפכים את הכפר לעיר; אמנם, גם שם אנו רואים את הפילאנטרופיה, המקימה בתי-עבודה ב“מושבות” לתפירת מכנסי ילדים וחולצות של נשים (ממש כ“אגודת-הנשים” שלנו ו“תחריה” בעקרון). ואולם, גם אם ננכה את כל ה“אָמננים” השליליים שמנינו ושלא מנינו, אם גם לא נסגור את עינינו מראות את כל הצדדים השניים של המטבע, תישאר בידיעות הבאות בעתוני-אמריקה על “תנועת הפרמֶרים” שׁם קרן-אורה משׂמחת…

שני מכאובים גדולים בגופנו החולה: הפיזור והעדר-יסוד של עובדי-אדמה. הפיזור התחיל עוד לפני החורבן המדיני הגמור, היסוד של עובדי-אדמה אבד לנו כבר אחרי החורבן. מן הפיזור אין אנו רואים מוצא; קיבוץ-גלויות גמור למעלה הוא מדרך-הטבע; ואולם יסוד של עובדי-אדמה, למרות כל הנמנעות הרבים שבדבר, עוד יכולים אנו לרכוש, אם עוד חיים בנו. והנה עוּבדות אחדות בגליל וביהודה פה אצלנו וידיעות אחדות מאלה הבאות משם אלינו מעידות, כי עוד חיים בנו… עוד חיים בקיבוצינו גם פה גם שם… וכל זמן שנשמת-חיים בגוף, עוד לא אבדה שירת-העתיד.

ההרחבה היא בעין; ואף על פי כן, מי יאמר בוודאות, שספרותנו גם התקדמה, כלומר שיש בה “זרם מוסיף והולך” תדיר? הרי, אדרבה, הכל מודים, שהעברית הולכת ונשכחת… וההרחבה? זו אינה ראיה חותכת: הטכניקה בכלל התקדמה, מנין-היהודים נתרבה, ומזה ומזה נהיתה אפשרות-ההתרחבות גם לעתונותנו, שהרי אין לשכוח, שבעת שאנו נעשרנו בשלושה עתונים, נתרבו אצל עמים אחרים עשרות ומאות, ובעת שהירחון היחידי שלנו גדל פי שנים, גדלו ונתרבו הירחונים של עמים אחרים פי עשרה.

ד"ר יוסף קלוזנר, שכתב מאמר “התקדמות והרחבה” לחג-יובלו של “השילוח”, לא נגע בצד הפשוט הזה: עד כמה מוכיחים עשרים וחמשה כרכיו של הירחון, שיצאו במשך תקופה ידועה, על כוח-התפתחותה הפנימי של הז’ורנאליסטיקה שלנו; עד כמה עלה לה להתרחב ולהתקדם, כלומר, להפרות כוחות חדשים ולרכוש חוגי-השפעה חדשים, באותה המידה של כלי-מבטא ספרותיים אצל אחרים, המתרחבים ומתקדמים “בדרך הטבע”…

המאמר הנקוב “התקדמות והרחבה” של קלוזנר, שנכתב לצורך-השעה, אתא מרחוק: מהשאלה הישנה, אם יש בכלל התקדמות, אם הפרוגרס מביא אושר לאדם וכו'. בעל-המאמר טורח ומביע בהסברה פופולארית רעיונות נכונים אחדים, שהרבה מקוראיו ודאי יכירו לו טובה בעדם, על העדר-הקריטריון ואי-האפשרות של הגדרה אובייקטיבית, מה היא קידמה ומה היא נסיגה לאחור, ועל טעותו של רוּסוֹ, שכפר בהתקדמות, לראות טוב אצל מחוסרי-הכרה, שאין דין מוסריות ואי-מוסריות נוהג בהם. אחרי הדברים האלה בא קלוזנר לידי המסקנה, שההתקדמות ההיסטורית היא הרחבת-הגבולים. הקריטריון בשאלת-ההתקדמות אינו מה שמועיל ומה שמזיק, כי אם מה שמרחיב ומה שמצמצם. “ההתקדמות אינה אלא הרחבה”, והואיל ש“בכל חברה שבכל דור יש שני זרמים”, זרם עִלִי, שׁבו מחזיק המועט, שׁסופו להיות רוב, מפני שהוא בחינת מרחיב, וזרם תחתי, שבו מחזיק הרוב, שסופו להיות מועט, מפני שהוא בחינת “עדר”, בחינת התכּווצות וטשטוש, הרי ש“רק במקום שיש הרחבה יש התקדמות”.

ומה כל זה שייך לחג-יובלו של “השילוח”?

זה שייך. ב“השילוח” “ניצב וקיים דבר אחד בלי חלוף: שאיפה בלתי-פוסקת להרחבה, ובמובן זה – להתקדמות גמורה”. קודם כל, “השילוח” הוא נלחם, ונלחם לא רק עם הרוב שבמחנות זרים, אלא גם עם הרוב שב“מחנה שלו”, עם אותו הרוב שסופו להיות מועט… דהַינו? “השׁילוח” נלחם בציוניות הדיפלומאטית של הרצל (הוא טען, שרוח-היהדות אינה נוחה ממדיניות, שהיהדות המזרחית המקורית עולה על היהדות המערבית, ואין לראשונה להיות מונהגה מהאחרונה, שממלכה קטנה, שתהיה ככדור-מישחק, לא לכבודנו היא וכו' וכו' – הכותב), מפני שזו הצטמצמה בקיבוץ-כספים; “השילוח” דרש הרחבת-הגבולין, אמנם, “סופר אחד” התקומם על הרחבת-הגבולין… אבל הוא לא קשיא: הסופר התקומם, מפני שהרחבת-גבולין נפרזה אינה אלא צמצום, ובכן המלחמה בצמצום היתה לשם הרחבה והמלחמה בהרחבה – גם כן לשם הרחבה, ו“במובן זה – להתקדמות”. “השילוח” נלחם בשוללי-היהדות, מפני שאלה באו לרושש אותנו, והעניות, קיימא לן, היא נגד ההתקדמות. “השילוח” נלחם בתנועת-השחרור, הוא הטיף, שעלינו ללכת עם האוקטובראים, אם הם יסכימו להיות על צדנו… ועוד פעם: הרעיון, שעלינו ללכת דוקא עם “היסודות המתקדמים” בא לרושש אותנו, לצמצם, לכווץ, לטשטש, בעוד ש“השילוח” הטיף לבדל, להרחיב ולהעשיר, זאת אומרת: להתקדמות גמורה. “השילוח” נלחם בז’ארגון. הרי, לכאורה, צמצום וכיווץ (חס ושלום!), “השילוח” ציוה להשליך את הז’ארגון, בעוד שה“מרחיבים”, כביכול, אמרו: אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך. ואולם, באמת, היה גם פה “השילוח” המרחיב, זאת אומרת, המתקדם האמיתי: הן בעבר של הנביאים יש יותר התקדמות מבעבר של יהודי פולין… “השילוח” “נזקק לשאלת-האמונה”, מפני שיש בה “הרחבה גדולה” – הכלל, “השילוח” כולו הוא הרחבה והתקדמות. כך מעיד הנחתום.

אין בין קוראי-עברית שונאים ל“השילוח”, לירחון היחידי שלנו. כולנו פתחנו ברעדה את חוברת המאה וחמשים – חוברת -היובל של “השילוח” שלנו – ואולם –מה לעשות? – מאמרו של עורך “השילוח” אינו משרה רוח חגיגי ביותר! צרים, צרים האופקים– הנה בציוניות הדיפלומאטית אין כבר להילחם; לשוללי-היהדות לא יוכל “השילוח” לעשות דבר; תנועת-השחרור מתה בין כה וכה; את הז’ארגון כבר שלל… ומה הלאה? “הרחבת רגש-אמונה, על-ידי הרב אבן-שיש וזלמן אפשׁטין? וזהו כל “הזרם העִלי”? זהו ה”מועט" שׁסופו להיות רוב? –

אחרי המאמר הרצין הזה של עורך “השילוח” לחג-יובלו, בא פיליטון לענייני-דיומא בשם “‘השחר’ מול ‘השילוח’”. תחת השם רשום, אמנם, “מעין זכרונות”, ואין להכחיש, שגם זכרונות יש כאן, אם לא על שתי התוקפות של שני הירחונים וגדוליהן והעומדים בראשן, אז על “מי ים המלח קויאלניק שאצל אודיסא”, שבקיץ תרנ“ו התרחץ בו בעל-הזכרונות, מר מרדכי בן הלל הכוהן. ואולם, הנה לא בשגגה פלט קולמוסי את הכינוי “פיליטון”, כי בעצם אין שלושה-ארבעה דפים אלה אלא פיליטון, שהנפש העושה בו היא… מרדכי בן הלל הכוהן בעצמו! “רגיל הייתי – מגחך האיש הלז – שעורך “השחר” היה מדפיס כל מה שהייתי שולח לו וכו' וככל אשר הרביתי מליצה, ובכל אשר הוספתי והרביתי לשלוח חצים אל מתנגדי, כן מצאתי יותר חן בעיני העורך. והה העורך החדש (כלומר, אחד-העם מ“השילוח”) וכו' מרשה לעצמו לבלי לתת לי לקנטר את מי שאני חפץ! הנשמע כדבר הזה?… והתקצפּתי וכעסתי”. לאושר הספרות העברית נתפייס, כמובן, מיד הכוהן הכעסן, ו”במהרה למד את דרכי העורך החדש ועשה לו מטעמים כאשר אהב הוא" – כך מעיד על עצמו בעל הזכרונות! הוי, כמה תמימות פטפטנית! כמה טיפשות גחכנית! ואך שאלה אחת מתעוררת למקרא הדברים האלה: האומנם נתירא קלוזנר מפני קצפו וכעסו של עושה-המטעמים ולא למד מאחד-העם רבו, שלא ליתן תמיד מקום לפטפוטיו של זה? אמנם, מַטעמים אחרים לא היה עושה הפעם, הערכה אחרת מזו שנתן על יחס “השילוח” ל“השחר” לא היה נותן, כי מאין לו? אבל חייהו, ד“ר קלוזנר, וחיי הקוראים, שחוברת-היובל לא הייתה מפסידה כלום מהעדר ה”זכרונות" הללו, שאין בהם אף קו אחד קולע אל הענין, אף מלה אחת ב“דרא דאוני”!

בכלל, מתוך שאיפה, ש“בחוברת-היובל תשתקף ספרותנו כולה לכל זרמיה ומהלכיה”, הכניס עורכה לתוכה דומן לא מעט, יותר מעל הרגיל. יחד את מאמרו הקטן של ד“ר פארבשטיין, המזכיר לנו, שכל זמן שה”קמח" הוא של אחרים, גם ה“תורה” בהכרח היא של אחרים, כל זמן שיסודות-הכלכלה אינם בידינו, כל זמן שאין אנו בוראים את טוב-הארץ, גם השמים לא לנו הם, באו גם מאמריהם של מד“ד מארץ-ישראל ומשה קליינמאן מאודיסה וד”ר א. קאמינקא מוינה. מד“ד מגזם ומשקר בעלמא על המצב: “כל המושבות של היום אינן תלויות בקיומן באפיטרופסים ופקידים, הן יכולות להתקיים ולעמוד אפילו בפני רוח שאינה מצויה” – מובן, מפני דרכי-יובל הורשה לשקר, אבל להתווכח אתו אין מה! קליינמאן עוסק ב”שאלה חמורה“, היא שאלת-ההמרה, ומעלה שתריס בפני ההמרה ה”אידיאלית" הוא אחד: דתנו צריכה להיות שופעת ערכין חדשים, מעין נובע של אמונות ודעות חדשות… כלומר: צריך לחפש בספרי-הדת הישנים שלנו פסוקים ומאמרים, שיתאימו למהלך-הרוח של האינטליגנט האירופי, שיש לו “צמאון לשפע דתי עליון ורעבון לדבר-אלוהים”… צריך, למען-השם, להוציא מספרי-רוֹזאנוֹב את כל השבחים, שהוא משבח את ה“מילה” הישראלית וה“מקוה” הישראלי, ובכלל לתרגם את רוזאנוב, שהוא, כנראה, על פי השקפותיו, יהודי יותר מנוצריי… ולא נתווכח גם עם קליינמאן, ואולם הרבה הפליא לעשות מכולם הד“ר קמינקא (כמדומה, שגם משורר הוא האי גברא וספר-שירים יש לו בשם “צהרים”). כלץ מקשקש בפעמונים, בציניזם גס של בוּרז’וּי, שאכל ארוחה כפולה-שמנה, בא הוא לדון בשאלת כליון-היהודים, ומובן מאליו, שאיש אשר דבר אין לו לכבוד לאומי ולשאיפת-יצירה לאומית, שאיש אשר אין לו כל מושג, מה היא עניות לאומית ומה היא עשירות, הנקל לו לדבר בגאוה ובגודל-לבב של כרס מלאה על כוחה של היהדות העולמית, העולה ופורחת, שמרכז רוחני עברי הוא רק מעין מותרות לגבי דידה… באמת אין הכרח בזה: יש לנו, ברוך השם, “קהילות גדולות, אדירות, עשירות, עומדות ברשות עצמן” בברלין ובוינה עם בוּדז’ט לכלי-קודש של כמה וכמה מאות אלפים כתרים ומארקים… אלא… ארץ-ישראל – מאי איכפת?… מהיכי-תיתי… יהיה גם זה… בשביל גביר אין דבר יקר יותר מדי… אלא מאי? ברוסיה? גם שם לא לעולם יכסה החושך ארץ… בית-מדרש וישיבה אחת שם, תפילה בציבור בבית-כנסת בווינה – בזה יש ערובה יותר נאמנה ליהדות העולמית מאשר ב”גאולה קרקעית" – –

פחות שטוּת ורשעוּת, אבל לא פחות גסות-רוח ובוּרוּת יש במאמרו של הציוני ד“ר טהוֹן מקראקוב על “בנין וסתירה”. איני נוגע ברעיונות הנדושים והשאבלוניים של המאמר, שיש בונה ויש סותר, שהבונה גדול מן הסותר, שהבונה הוא אופטימיסט והסותר פסימיסט, שהנטיה לבנין או לסתירה מונחת בטבעו של האדם, שחיים טובים גורמים לצהלת-רוח ולהפך וכו' וכו'; לא איכפת לי גם ההתנפחות המגוחכה, הקתדראית, שבה הובעאו כל ההגדרות ה”פסיכולוגיות-הסוציולוגיות" הללו – כך הוא “בנוהג שבפילוסופיה”, ומאמרי “השילוח” בכלל, מאז ומעולם, לא פינקונו באופן-דיבור אחר, שיהא פחות זול, פחות בּאנאלי, פחות אפסי… מה שמרגיז ביותר הן הן הבּוּרוּת וגסות –הרוח המיוחדה של ד“ר טהון זה ביחס ל”בעלי-הכשרונות, שכל מלאכתם ותעודתם בחיים היא הסתירה, סתירה שאין עמה בנין“. ד”ר פילוסוף זה אינו יודע, שבעמוד אחד מכתבי ברדיצ’בסקי ה“סותר”, ה“אויב”, ה“עומד מן הצד” יש יותר מיסוד-ה“בניה” מבכל כתביו הציוניים והפילוסופיים של טהון ודכוותיה ה“בונים”. “כשרונם של גורדון ופרישמאן – אומר בעל-המאמר — יהיה, אמנם, מונח באוצרנו הלאומי, אלא הם לא נתנו כל מלה חיובית”. ואין תלמיד-חכם זה, הדואג לאוצרנו הלאומי, מבין, שלכשרון, גולת-הכותרת של החיים, לכשרון היודע את כוחו ואת ה“הן” הטראגי שלו מכל מקום, לא איכפת, אם את “המלה החיובית”, לאמור: “בנו! קוו! האמינו!” יאמרו טהון וחבריו. הכשרונות מניחים מקום זה לאלה האחרונים להתגדר בו: לדבר אחר הן אינם מסוגלים העלובים הללו, שאינם “עומדים מן הצד”, שאינם “חורקים את שיניהם”, שאינם “צועקים בכעס ובחימה: שׁינוי-ערכין”… אך הנה הֹוָה על הֹוָה: “בכל שיריו של גורדון” אין הד“ר טהון מוצא “אף נדנוד קל מתוחלת ועתידות”. איזו אכזריות מצד גורדון! לד”ר טהון נחוצים “תוחלת ועתידות”, והוא, יל“ג, אינו נותנם לו! ולא עוד אלא שהוא מרמה אותו, פשוט, מרמה אותו באמרו בפירוש: “שרתי ניחומים, תוחלת ועתידות” – וד”ר טהון מחפש ואינו מוצא… ואם תאמר: הרי תקוות ההתאזרחות ברוסיה, שליל“ג בזמן ידוע היתה היא מעין ניחומים ועתידות, אותה התקוה, שהביאה את המשורר באחרית-ימיו למשבר נפשי, שלא לטהוֹנים להבין אותה?… ברם, לאלה נחוצה דוקא “תוחלת”, כאשר איוותה נפשם… הנה רואים אתם: ביאליק… את זה הם מכבדים… הוא, אמנם, זועם קצת לפעמים – אבל אין דבר… סוף-סוף, הרי הפרוקלאמציה שלו: “מלטו את עמכם ואתים עשו”… יש חיוב! יש! כי מה יש ל”בונה" זה לדעת מביאליק הנחנק, הנעזב הבודד, למרות כל התהילות שמפזרים לו? מה לדרשן הציוני מקראקוב ולמשורר-האומה בלי אומה?

צָנַח לוֹ זַלְזַל עַל גָדֵר וַיָנֹם –

כֹּה יָשֵׁן אָנֹכִי…

הוי, תפילה קדושה, תחינה טהורה! הוי, מרגלית, מרגלית ביאליקית! איכה נפלת לתוך האשפה שבין עושה-המטעמים לעורכים שונים ובין “מכבדך”, פילוסוף ה“בנין” וה“סתירה”?

מנחה הגונה הביא אחד-העם לחוברת: מכתב על הגמנסיה העברית שביפו בכלל ולימודי-התנך שבה בפרט. אמנם, בעל-המכתב פותח בענוותנות: “היה עם לבבי להביא מנחה הגונה”. אך ממסיבת-העתים “הנני מן האחרונים ובידי אך מנחה קטנה”… ברם, לקהל העברי חשוב מאד מאמרו זה של אחד-העם – יהיה שׁם מה שׁיהיה, “יכָּווה בגחלת מצד זה או זה, או גם משני הצדדים יחד”…

חשיבות דבריו של אחד-העם הפעם אינה מצדם הספרותי של הדברים והארתם הפובליציסטית, כי אם מפאת סיפור-המעשה כהוויתו והתוצאה הגלויה מזה. אמנם, יש שיצטערו על שאחד-העם נתן את הארתו הפדגוגית-המעשית בענין השייך לבית-ספר ארץ-ישראלי פנימי לחוברת-היובל של “השילוח” ולא ל“החינוך” המקומי, שגם מאמרו של המורה הד“ר מוסינזון, שהוא משיג עליו, נדפס שם. ואולם, בעצם, הדבר לא יפָּלא: הן גם דעתו של שאחד-העם היא, שהגמנסיה ביפו היא מוסד כלל-ישראלי… הלא כך הוא אומר בפתח-דבריו: אלמלי היתה הגמנסיה ענין למשכילי-יפו בלבד, שרוצים לתת לבניהם השכלה של בית-ספר תיכוני, כפי שעלה, לכאורה, במחשבת המיסדים, כי אז לא היה מקום לעשות מכל שאלות בית-הספר הזה שאלות לאומיות “בוערות”; אבל מכיון שפנו ופונים לעזרה מן החוץ, הרי טבעי הוא, שהמלחמה נטושה בכל עתונותנו בנוגע ללימוד-הדת בגמנסיה, לביקורת-המקרא וכו'. האחריות אחרת היא כבר: “טענת אין לי אינה טענה עוד” כי “אם רוצים אנו לחדש דור חדש על בסיס ההכרה הלאומית העברית – עובר אחד-העם לביסוס-השקפתו הוא על הדבר, ומוסיף בסוגריים – לא הכרה לאומית סתם, השאולה מן הבולגארים, הסֶרבים ודומיהם – אין לזה דרךְ אחרת, אלא שילמדו בנינו להכיר באמת את רוחנו הלאומי בדרך התפתחותו במשך הדורות”. ואמנם, בנוגע לסעיף של לימוד-דת, מניח ומיישב אחד-העם את דעתם של הקטיגורים ומבטיח – מה שידוע ומובן מאליו – כי “אכן יש אלוהים במקום הזה”, יש רוח אמונה מקובלת ויש מושגי דת ומנהגיה. הכל כמו שצריך להיות. מה שלא השביע אותו רצון, הוא דוקא לימוד התנ”ך! וכאן גילה אחד-העם באמת דבר, שכל בר-דעת, יהיה מאיזה “קצה” שיהיה, יתמה וירגז עליו: הילדים לומדים על אודות הנביאים, אבל אינם יודעים את דברי הנביאים עצמם. סניגורי הגמנסיה, אותם שרוצים ב“התלהבות לאומית” ביחס למוסדם, התנצלו, תמיד, שאצל החרדים הקטיגורים נכלל בגדר “ביקורת-המקרא” גם כשמסבירים לתלמידים, כי ספר ישעיהו מקפיטל מ' ואילך אינו לישעיה הראשון. והנה בא אחד-העם ומעיד, כי לא כך הדבר, כי גדול ונורא הדבר מ“הכצעקתה”: את דברי הנביאים מלמדים לנערים בני י“ג על פי שינוייהם ותיקוניהם הזדוניים של הד”רים והפרופיסורים לחקירת המקרא הפרופיסיונליים, שמלאכתם בכלל דורשת מהם לילך ולהזיק. “מצפון תיפתח הרעה – צריך לומר מצפון תיפח הרעה”. שעשוע מבהיל! איבוד-זמן, קלקול-טעם ועם-הארציות על טהרת-המדה! הן גם פירוש ה“מצודת דוד” טוב אלף מונים מזה! ואם יש איזה שכר בזה, שמונעים את הבנים מחלק-החוקים בכלל ומתורת-כוהנים בפרט (אחד-העם מתריע על זה!) יוצא הדבר בהפסד הבטלנות של הסירוסים וההשמטות בעמוס וירמיה!

חשוב, חשוב ביותר, הוא מאמרו של אחד-העם, למרות מה שגם בו עדיין אינו פוסק מִדַבּר על חינוךְ כללי וחינוךְ יהודי, בתור שתי מטרות, שאמצעים שונים מובילים אליהן, כי החינוך הכללי ליהודים בארץ-ישראל ובעברית עדיין אינו די לאומי-יהודי בשבילו…

מה שנוגע לכארקטריסטיקה הנאמנה שנתן אחד-העם מה“פסיכולוגיה” של “שלילת-הגלות” ושיבה אל העבר הנבואי הרחוק אצל מורי ארץ-ישראל, הנה, כמדומני, יבינוה כל צרכה דוקא אלה, שההכרה הלאומית שלהם היא הכרה לאומית סתם, השאולה, כביכול, “מן הבולגארים והסרבים ודומיהם”; דוקא אלה, שהיו מוותרים ברצון על כל השעשוע הלאומי המודרני, שיסודו מדעי-רוח ואמונה מקובלת, בעד מקצת לאומיות בולגארית-סרבית, שיסודה אינסטינקטים חיים, עבודת-חיים וקישור גוף ונפש בארץ-המולדת – דוקא אלה יבינו להתמרמרותו העצורה של אחד-העם על המלאכותיות שבאותה פסיכולוגיה ארץ-ישראלית ל“טהר רוח הילד מרשמי הגלות”… להפך, קלוזנר, למשל, שבמלחמותיו נגד ההווה הגלותי הריאקציוני הוא רגיל לצאת בשם העבר-של-הנביאים הפרוגרסיבי – אותו צריכים היו הדברים על אי-האפשרות ל“חנך יהודים קדמונים” לבְטוֹת, פשׁוט, כמדקרות-חרב…

––––––––

מן היצירות השירתיות שבחוברת-היובל אציין רק את גולת-הכותרת שלה: את ה“פואימה” של שניאור: “תחת צלילי המנדולינה”. על זו אי-אפשר לעבור בשתיקה; והן אף אילו הייתי אני רוצה לבלי לנגוע בה, לא יעברו הקוראים על זה בשתיקה: היתכן? פואימה חדשה בספרותנו! “דבר חזק” כזה! האם לא כן?… –

לא! היאומן? לא… הפואימה הזאת, שעוד לא היתה, אמנם, בספרותנו עד כה, אינה חדשה כלל ואף אינה חזקה. ביפיה אכן אי-אפשר לכפור, כשם שאי-אפשר לכפור ביפי העלמות המצויירות על צרורות-סבון ותיבות-שוקולדה. בכוונה להראות כוח ורחבות גם כן אי אפשר להטיל ספק: המשורר הפשיל את שרווליו וכתָבָהּ לנו בטון שׁל: דעו לכם, קוראי היהודים, אסירי-המוסר, יושבי העיירות הקטנות, שאני יש לי עסק עם התפארת של רומי טרם נפלה!… (משַׁוה אני לי בנפשׁי, כמה נהנה עורך-השילוח" להדפיסה, כי על כן הוא מכניס “אליליות” ו“יווניות” לתוךְ שׁירתנו, “מפַתח” את חמדת-החיים, מעשׁיר מרחיב, וכו' והרי “התקדמות גמורה”!…), ואולם, איך שיהיה, בשביל הקורא, שיודע להבחין בין צלילים לצלילים, בשביל זה שיודע, כיצד דברים כאלה נכתבים – אין כאן כל רבותא. קורא כזה ישמח, אמנם, על התפתחותו ועשרו של הסגנון העברי המודרני, כפי שהוא מתגלה במקום הזה, ויחזיק טובה גם למשורר, גם לירחון שאסף אותו אל ביתו, אבל רגש-היקר שלו לשירה-העברית לא ימצא כל יסוד לשמוח לא על החידוש ולא על החיזוק!

המשורר שניאור צמא “לחלום רגע” ולהקים בדמיונו את “התפארת אשר מתה”, והנה הוא פונה אל האיטלקית המנגנת, “השׁזופה והחביבה”, שׁ“לָחיה אפרסק שׁזוף מלא עסיס ונחמדה עד כדי לתפשה ולאכלנה” (מה שאמת אמת היא: “בשינַים צוחקות ולבנות”!) ו“חגורת-שני קשורה באלכסון מכתפה אל חמוק-ירכה” (“היה לי ברוך, צבע חם ומגרה, צבע מרד ועלומים, מרגיז פרים פראים ותרנגולי-הודו ומלכים גאים ממרום-כסאם!”) שתנגן לו… ואז…

יָקוּמוּ בָעֲרָפֶל – בִּמְטַר צְלִילַיִךְ:

נְעָרִים יָפִים עִם גְלִימוֹת-כַּרְפַּס מְרֻקָמוֹת;

וְתַחֲרוֹת-פָּז נִגְרָרוֹת לָאֲדָמָה

בְּרִפְיוֹן יָד נְדִיבָה;

וְרַגְלַיִם מְחֻטָבוֹת וכו' וכו'.

הוי, כי צרים ומאוסים החיים עתה למשׁורר: מתִּלבשׁות-הפאר נשאר לנו רק פראק שחור (הייתי נשבע, שהתאניה המחרידה הזאת כבר קראתי באיזה פיליטון קל בעתון יומי!). ואין אהבה, אין אושר – אין כלום…

אז יקמט המשורר את המצח ו“בשעה נוּגה זו ישאל את הצללים”: איכה דל ככה האדם! “איכה מתה התפארת על הארץ?” והתירוץ הוא: האדם בימי אשר ברא אליל לצחק בו, והגלגל נהפך, האליל בעט בבוראיו ויהי להם לאל מושל… וכך באו ימי-הבינים החשכים עם תורת הנזירות וכו' וכו'. “כה נשארנו גזולים, מוּגים ואביוני-רוח”… אחר-כך בא הדור, דור הכפירה והקיטור – אבל גם בו אין נחת למשוררנו… כל אלה “ספינות-האוויר” אינן משביעות אותו רצון… האל מת… התפארות נרקבה… ולכן…

נַגְנִי, נַבְּאִי, מַנְדוֹלִינָה…

ואם לא – יבוא החתול המסורתי ויילל: אוי לי…

זוהי ה“פרובלימה” של הפואימה. אני מדגיש: הפרובלימה, כי יודע אני, שפואימה בכלל אי-אפשר למסור במלים אחרות ובקיצור: בשירה חשובה כל מלה וכל שורה בצירוף עם חברתה. ואלמלא היו פה פרֶטֶנסיות פרובלימתיות, הייתי מתענג או לא מתענג על רבות מן השורות שבעמודים הללו (שניאור, כאמור, יודע עברית כדבעי!) – ודי. ברם, אותן השורות בקשר אל תכנן הנן אך מרגיזות ברוח הטומאה הבוקעת מהן, ברומאנטיותן המזוייפה, הנאה לאיזה דיקאדנט צרפתי, בהתפנקותן חלושת-העצבים, בפיליטוניותן הפּייטנית ובזרותן. כי אכן – ידעו זאת ה“מתפעלים”– הפואימה הזאת זרה לנו בכללותה ומעוררת רגש של התקוממות בתוכנו לא מפני חידושה, כי אם דוקא בגלל ההשגות הישנות, הבּאנאליות, שבה, הלקוחות בהקפה מהזרמים הריאקציוניים שבספרויות-אירופה, שכבר היו לזרא לכל. נושאים אנו את עינינו למשורר יהודי, אשר ישיר לנו שירה חדשה יהודית על הענינים העומדים ברומו של עולם – בתוכם גם ענייני-החיים שלנו, ענייני-ההיסטוריה שלנו, קרב-הקרב שלנו – אבל מה לנו ולאיזה בן-מערב בלי צבע, אזרח הכרכים הגדולים, שקרא בדברי ימי עולם על גדולת-רומי לפנים, על ימי-הבינים, על העת החדשׁה, המעָרֶה את רוח מבינתו באזני איטלקית מנגנת, והדברים – דברים שכבר שׁמָעתָם זו השׁזופה והחביבה מכל הפייטנים שעגבו עליה? סוף-סוף, אצל אלה האחרונים הרי אפשרית, לכל הפחות, התפעלות אמיתית, פנימית, נובעת מן התוך, על “תפארת” העולם העתיק – אבל מהיכן התפעלות זו למשורר יהודי אמיתי (לא רק שיודע למסור את מחשבותיו בעברית), אשר אבות-אבותיו לא היה להם כל חלק באותה התפארת? האם נאמין למשורר עברי גם אם יתלה את כינורו על יפי-הקתוליות ומוקדי-האינקביזציה? האם לא כמתרגם יהיה בעינינו? ומילא, על זה שעוד שאלה גדולה היא בכלל, אם רומי המתה יפה במובן האנושי מאמריקה החיה; על זה שקהות יש בדבר להעריץ את היופי הרקוב המת בניגוד ליופי הגדול החי שב“ספינות-האוויר” ובכל הקולטורה הגראנדיזיות שבעולם החדש – על זה לא אדון עם משוררנו… הן ביופי הזה ודאי אין לו חלק ונחלה – ומאין יחושוֹ?… מה שמרעים אותי בפואימה הזאת הוא: הכלים השאוּלים, האמיתיות האסתטיות, שידי הכל כבר מישמשו בהן – וההמוניות. כי, יאמרו מה שיאמרו, אך המוניות גסה ורגילה היא לראות “פואזיה” דוקא בבניינים עתיקים, ב“תלבשות-פאר” של ימי-קדם, במשתאות של נסיכים, בכל מה שצועק על עצמו ועל “תפארתו”: המשורר האמיתי יודע את חין-ערך-החיים בכל גילוייהם, גם בגילויים היותר צנועים, היותר חשאיים… הנה נער עני ודל בצע פרוסה קטנה מלחמו לאחותו הילדה הקטנה ממנו… הנה אשה עומדת אצל הכירים, מבשלת נזיד למשפחתה ומיניקה את יונקה… הנה פועל קרוע-בגדים ישב על מפתן ביתו הצר לנוח מעבודת יומו ולהתיחד עם נפשו… הנה שומר-הרחוב מתהלך על משמרתו ומנגינה אילמת בפיו… – קשים אבל יקרים, קשים אבל קדושים החיים למשורר האמיתי… ובכל אשר הוא פונה – שירתו אתו… מה לו רומי העתיקה? מה לו העולם ה“אלילי”?

ועלי להעיר: לא אידיאלים על פי מוסר-היהדות אני דורש מן השירה העברית, לא השקפת-עולם יהדותית דוקא, שבמציאותה של כזו אפשר עוד לפקפק בכלל, לא “פאספורט לאומי”, אם להשתמש במבטא ווּלגארי. הנה לרשימה של שופמן “נקמה של תיבת-זימרה” לא אבוא בתביעות: היכן השרטוטים היהודיים הספציפיים של גיבוריך וגיבּוֹרתך ¹? יען כי המשורר הוא מעבר להגדרה הזאת: בכוחו המיוחד לו בא הוא לגלות לנו נפתולי-ההוויה של נפש המנגן העיוור וצירופי הדברים השונים שבסביבתו, סביבה אירופית עירונית רגילה. ואולם משורר עברי החושף זרוע-עוזו לשיר לנו על גוי ואדם ועל-פרובלימות-עולם – אז, אם גם אי-אפשר לדרוש ממנו נטיות קבועות, אי-אפשר לקבול עליו, אם הוא, נאמר, מואס בשלנו ובוחר באחרים, הנה, בכל אופן אי-אפשר שלא להבחין, אם מעצמיותו – או ממלחמת-עצמיותו – (שראשיתה בחליפת-הדורות של חיי העברים עד היום ועד בכלל) נובעים דבריו, ציוריו, נטיותיו וההרכבה הפנימית, הצפונה, הבלתי-נתפסת, של בת-שירתו, או – רוח-אחרים מדבר מתוך גרונו…

– לֹא, אֲנִי לֹא בַּיְרוֹן, אַחֵר אָנִי…

כך חשׁ לֶרמוֹנטוֹב הרוסי בכל עורקי-מהותו, בכל אשר כתב, גם כשנגע בפרובלימותיו של בירון ממש²: המולדת, מורשת-הקדומים והאופי הלאומי שבמסתרים הניחו את חותמם על כל האני השירתי של הנפש הסוערה והמורדת, הלרמונטובית. ביאליק יהודי הוא ב“הברֵכה” לא פחות מאשׁר ב“מֵתֵי-מדבר”, וב“מתי-מדבר” לא פחות מאשר ב“המתמיד” – הגויים אינם כותבים כך, וכשיתרגמו להם את כל זה לא יחושו בכל מלה ומלה מה שאנו חשים. האמיתיות המיוחדה, הנפשיות המיוחדה, העדינות המיוחדה, הכוח המיוחד, הקול הפנימי – כל זה שלנו, שלנו, יביע המשורר מה שיביע. לא כן שניאור בפואימה זו ובעוד הרבה ממה שכתב, אוי לי אם אומר, אבל במקום שאחרים ימצאו הַמְרָאָה לשׁחקים רחבים וכוחות עצומים, אני רואה זמורת-זר במובן הגרוע שׁל השׁם, הַיינו, ציורים יפים ועשירים, דומים לתרגומים משירת-אחרים, טכניקה מצויינה, לפעמים דגולה, שתוכה ניחר, והתרכזות אסתטית, שמנבלת את פיה!…

“חזק, חזק”… כוחות עצומים… אבל האם מקרה הוא, שטשרניחובסקי, למשל, השני לביאליק בכוחו השירתי בספרותנו, משבר את צמאון-היופי שלו במחזות נערצים של גבורת-הוד יוצרת, ושניאור, בפואימותיו האחרונות, אך לנשים זונות פזורות-צמה ומחוללות מחול-הבטן ישַׂקר עין ולגביעי-יין של פטרונים רומיים גוססים יפרוש את “כפות-ידיו הקרות”… הבן לא-רוּחַם!

––––––––

ארכו הדברים, ובחוברת עוד יש הרבה לקרוא. אמנם, תקוָתה של המערכת, כי חוברת-היובל תהיה כעין פקודים לכוחות הספרותיים שלנו, ועל-ידי-כך יוָכחו, כי ספרותנו אינה עניה כמו שרגילים לחשוב – התקוה הזאת לא נמלאה… הכוחות הפזורים לא נתכנסו, ולחוברת-היובל יש, אפוא, רק ערך ספרותי ולא גם חברתי ולאומי, כמו שקיוה קול-הקורא אל סופרי-“השילוח”… ברם, איך שיהיה, יצא קובץ ספרותי לא רע כל עיקר, קובץ ספרותי שהרבה יש לקרוא בו, למן ציורו של טשרניחובסקי, רשימתו של נומברג, זכרונותיו של ציטרון, קטעיו של שמעונוביץ עד, דבריו הלוקחים לב של בר-טוביה, הקבלותיו של זוטא, שיריהם של שטיינברג ופינסקי עד “שבריו” (הוי, שבריו!) של ש“י איש הורוויץ, “עמקנותו” של ד”ר מלמד, “הדרָנו” שׁל שׁטינמאן, “חלומותיו” שׁל שׁיינקין, ושאר המאמרים, הרשימות והשירים – מ"ח דבר!

ארכו הדברים, ועדיין לא הוגד כל אשר בלב… אבל מי יאמר, שהכל צריך להגיד? הן לא השקפה ביקרתית אני כותב, כי אם רשמי-קריאה, יותר נכון, את יחסי למה שקראתי אני מביע… והן לא את הכל קראתי! – והן לא לכל מה שקראתי יש לי יחס!…

צריך היה, מכל מקום, לנגוע קצת, לכל הפחות, באותו המאמר, למשל, של הד“ר הבקי הגדול ש. מלמד: “שפינוזה היהודי”, לא כל כך מפאת המאמר גופא כמו מפאת בעל המאמר; הלא זהו אותו ד”ר ש. מלמד, שפתאום צץ לספרותנו ובמשך שתים-שלוש שנים כמעט שהציף את כל העתונים והירחונים וכמעט ש“כבש” את כל שדה “הרוח העברי”. צריך היה, אם לא לשם ויכוח, הרי לשם קוריוז למסור בקצרה את כל החריפות והבקיאות, שהכניס המלומד הצעיר הפעם לתוך פחות מעשרה עמודים. ובפרט, שניטשה והוא, ד“ר מלמד, שניהם לדבר אחד נתכוונו בנוגע לשפינוזה. שניהם חושבים ש”שפינוזה היה לא ראציונאליסט ולא מסתורי, לא פילוסוף דתי ולא פוליטיקן, אלא יהודי". “כל מה שיש בסגנון היהודי יש בשפינוזה”. “באישיותו הפילוסופית של שפינוזה אנו רואים את ארבע הסגולות העיקריות של הרוח העברי”. “אם נבוא לבדוק את תורתו של היהודי שפינוזה נמצא, שאין דבר בתורתו וסגנונו, שאינו ביהדות ובסגנון היהודי”. “רק אלוהיו של שפינוזה אינו אלוהי ישראל”. “אבל לא בשביל ההבדל הזה בלבד הוחרם שפינוזה, אלא גם – ואולי רק – מפני שניסה להכניס זרות לתוך הסגנון היהודי. האלוהות בתור המשך-הטבע – זהוה דבר זר, שאין הסגנון היהודי סובלו”. ועוד דבר: הוא כתב רומית. “בזה ראו יהודי-אמשטרדם סכנה לסגנון היהודי ולקיומו – ודחו את שפינוזה”. “זהו הטעם האמיתי מפני מה הוחרם שפינוזה”. “היהדות הקיאה את שפינוזה”. “שפינוזה היה התגשמותו של הסגנון היהודי, שהרי שפינוזה יהודי היה ואישיות בעלת עצמיות כבירה, אלא שנסיונו לדחות את סגנונו העברי, שהשתמש בו בעל כרחו, ולהכניס במקומו את הסגנון האירופי לא עלה יפה, והוא נשאר בעל סגנון יהודי, שהופסד על ידי הסגנון האירופי. אבל הוא נשאר יהוד בעיקרו, שפינוזה היהודי – זהו סוד-השפעתו, סוד כוחו וגבורתו”. – – –

אכן אכזר הוא אלוהי הרוחות, ואולי מפני זה אין קץ לדברי הרוח של משמשיו בקודש. אבל הסופר הד"ר החדש מלמד בא ללמדנו, שאין שיעור גם לאבק ולזריקתו בעינים!

אבל די, די. ציטאטה גוררת ציטאטה והערה – הערה. והמאמרים והשירים, כאמור לעיל וכרשום בתוכן הענינים, עוד רבים הם בחוברת, והמקום בעתוננו מצומצם, ודברי ארכו, ארכו גם בלאו הכי.

[“האחדות”, טבת, תרע"ב; החתימה: בר-יוחאי]

גבעולים¹

העצבות של דוד שמעונוביץ היא קשה, כבדה, מרה, מחניקה, למרות הרכבותיה העשירות; לא כן התוגה העדינה והבלתי-כבירה של יעקב פיכמאן.

אמנם, “יש ימים בקיץ”, שגם הוא יודע מ“שעמום, שיש בו ממרירות הנצח ויגונו, כמו קצה הבריאה בהוית-שממון וקובל בדממה היקום על אי-אונו”², אך בכלל תוגתו שקופה היא, רכה, מתוקה. ההתרשמות הדקה מעלה בפני המשורר איזה נוגה מיוחד, איזה קסם של כהונה-במקדש – במקדש, שאמנם “אלו הצעיר, הלבן” של המשורר עם “תוגת האור בעינים הטהורות” עזבו זה כמה…

נדמה: העירה עזובה זה כמה,

ואני רק נשארתי עם עצמי לבדי;

ואם צר לו לעולם על דבר-מה כמוני,

עם עצבו הקר לא ישתפך עצבוני…

בתוגתה של שירת פיכמאן יש תמיד אותו היופי של “אודם השקיעה הנבלע בלהביו וצבעיו בגלי-השיש הקרים עם ערב-החורף הכחול ודומם היורד על עולם עם אדו ושלומו”. וזה הדבר, שמכל אלה “גלי-השיש הקרים” עולה, מאידך גיסא, איזו חמימות נפשית עצורה בכל עוז. עם עצבם הקר של גלי-השיש לא ישתפך עצבונו של המשורר…

בשירי שמעונוביץ אנו רואים את רעד-הלב. לא כן אצל פיכמאן. מלבד ששיריו של זה מחוטבים תמיד חטוב מעולה בבנינם, אין להם, בכלל, על פי סגנונם המיוחד, אלא בשביל זה הרגיל לקרוא שיר אחד הרבה-הרבה פעמים. רק בעשות הקורא כך, תתגלה לטעמו כל מתיקותם של הגבעולים האלה. כל השקט, החגיגה, העצב והאושר העליון שבהם…

שירי פיכמאן אינם נִתנים משום-מה להלמד על פה. בהם אתה מוצא קו לקו, אך לא צליל לצליל. האמן קודם בהם לאדם; הפַּיטן קודם בהם ליהודי. אמנם, אין כל ספק שבשדה שלנו צמחו ועלו הגבעולים האלה, למרות מה שמוטיבים לאומיים באופן ישר אינך מוצא בהם אלא מעט מזעיר; ואולם זה הדבר, שפיכמאן, בעיקר, הוא משורר “העצב הרך” של טבע שונה ורחוק מזה, שהדור הצעיר העברי האמתי גדל בו. כחו העקרי של פיכמאן הוא בשירי הרגעים הידועים, הנפלאים, אשר היה במקומות ידועים, נפלאים, אצל נהר פּרוט בבסרביה – “כי יהמה הרוח מעבר לכתלים בלילות-הסתיו המאוחרים ועבר מערומי-הגן ומחנות-העבים ינהרו הלוך ותעה בערבות-השחק הרחבות, וכוכב יחידי ירקד בין תלי-השחור”. כל שירתו נתונה-נתונה לאותם “דמדומי-האביב”, “דמדומי-הבוקר”, “לפני-סער”, “גשם-קיץ”, “נאות-הקיץ”, “זהרי-סתיו”, “אב”, “אדר”, “תשרי”, “חורף”, ועוד ועוד רחשי-מולדת…

ואת כל עומק-הרושם ודקות-התאור של שיר-מולדת הן יוכל לקבל ולהרגיש רק זה, שגם בלבו הוא יש מעין אותה החבה הכמוסה, המיוחדת, לאותם המקומות! בעת שהקורא הצעיר העברי, בפרט מאלה הגרים במזרח היוקד, צריך להיות שותף להרגשת-הרגע של המשורר, יש שלבו מתנכר לו והדברים אינם נקלטים, מפני שכאמור – עולם-רשמיו רחוק ביותר וזר ממנו –

ואשר בלב המשורר ככה סאן והמה

לעולם לא יביעו קוי-דממה…

הקריאה בשירי פיכמאן, באותם קוי-הדממה האלגיים – שהמשורר בשביל עצמו אוהבם ככה! – דורשת השראת-רוח מיוחדת. מה שנוגע לי, למשל, הנה אין אני יודע בספרותנו דבר יותר נאה וענוג מ“מילודיות-הבציר”, שבכל שורה ושורה מהן “עלה, עלה נושר לו לבדו, ובלי המולה, מקצה-בדו… ובתוך הסבכים עמוק, באין רואה, כמו דבר-מה עצב מעלעל דום ותועה”…

לא! אם יאמרו לי: פובליציסטיקה וספורים אין בספרותנו – לא אחלוק: ואולם שירה לירית אמתית – יש ויש לנו. בגבעולי פיכמאן בלבד יש כדי לפרנס את הנפש הבודדת וההומיה ימים רבים!

א.

ממלחמת הקדמה וההשכלה (ריב“ל, אד”ם הכהן, גורדון ואברמוביץ) הלכה ספרותנו העברית החדשה, דרך לילינבלום, סמולנסקין ומנדלי, ונעשתה, בעיקר, לספרות של הפרובלימה הלאומית ( אחד-העם, פיארברג, ביאליק עד “משא-נמירוב” ועד כלל); ואולם את הפרוזה העברית הכי-צעירה, שראשיתה נעוצה בכתבי ברדיצ’בסקי, אפשר לקרוא בשם: “ספרות ההתרשמות של הבודד העברי”.

בעלי האינסטינקטים החברתיים ביותר שבין הבודדים האלה קוראים עדיין בקול שבור לעבודה אנושית, לעבודת-הטבע, לעבודת-כפים, אבל השירה שלהם – כבר כולה אינה אלא ליריקה, אֶלֶגיה ואימפּרֶסיה. צעירי-בני-ישראל הספוּרים, המפוזרים והמפורדים, זה בכה וזה בכה, שעודם חיים אתנו, מתרשמים מן החיים שלהם ושרים או משרטטים בפרוזה. כל אחד יונק מעולמו וכותב לעצמו. אבותיהם בעלי הקדמה או בעלי–הלאומיות היו ביחד, בצותא חדא, ינקו ממקור אחד. לא כן הם, המתרשמים הבודדים – כל אחד מהם עולם קטן או גדול מיוחד לעצמו.

ועוד פעם: ישראל, אביהם – בין המצרים; כל היסודות של קיומו נתערערו לעינינו; כל היסודות של האדם בכלל נתערערו; אנדרלמוסיא באה לעולם, שהורגת את ההבחנה בין טובים ורעים. ואולם המשורר העברי, היחיד העברי, יש אשר תקוץ נפשו לשבת בכלא ההכרה הזאת, שאין ממנה מוצא; יש אשר יהיו לו, סוף סוף, לזרא כל הצעקות האמתיות הללו – והוא, מבלי להשתחרר מאותו כלא, הולך ועושה בתוך ספרותנו כאדם העושה בתוך שלו. מובן מאליו, שאם יחיד בא ועושה מה שנטל לעשות על קבוץ שלם, על הכלל, עשיתו לא לבד שהיא פגומה, אלא שלרוב היא עושה רושם של משחק בעלמא, של ספורט – וצורה כזו אכן יש לה לפעמים לספרותנו הכי-צעירה, צורה של משחק-יחידים – אמנם, לאשרנו, משחק עקשני ביותר! – אבל המשורר הבודד מהו, כי תלינו עליו? לב המשורר בעצמו יודע את מרת-נפשו, יודע את אסון-בדידותו, ויש אשר מזה גופא מקור חדש נפתח לו לשירה חדשה, לשירת היחיד העברי…

היחיד העברי – בנו של ישראל. כי יהיה את ישראל מה שיהיה, יהיה את עתידו הלאומי מה שיהיה, ילכו המוניו הכושלים לכל אשר ילכו, תמצא הקריאה לעבודה הד בלבבות ואומץ בידים או לא תמצא – הנה אנחנו, בני-ישראל, בני אותם ההמונים, חיים. זוהי עובדה! וכל כך חיים אנו – בהכרח, בלי שום כַּונה תחילה – חיים יהודיים בכל עורקי-נפשנו, כל כך מרבים אנו לשאת את סבל-העול של התרוקנות החיים הלאומיים של “כללנו”, כל כך עיפה נפשנו מקוצר-רוח ואי-העבודה אשר מסביב, עד שלעתים קרובות מאד תבחל נפשנו בחילה גדולה במלה הריקה “לאומיות” המתהלכת מסביב ואנו מאמצים שארית-כחותינו לגרש מעולם-שירתנו את הזמירות הבלתי-פוסקות של “השב נזיר לאומים”. מחניק ביותר הוא האויר אשר מסביבינו; אין אויר; אנו רוצים לפתוח את החלונות. –

ברם, שורות אלו האחרונות נשתרבבו בדרך אגב, אל הענין!

ובכן: כל היסודות נתערערו, אבל אנו הרי עודנו חיים. איך שיהיה, אבל אנו חיים. ולחיים עולמות רבים וגונים שונים וקוֹמבינציות של כחות לאין סוף. ואת עולמותינו אלה ואת הגונים האלה, מקצת מן הגונים, רוצים אנו לשים

בנאד-ספרותנו שבשפת-עבר החדשה. ותהא גם שפת-עבר זו שפה מתה. בהרבה והרבה מובנים, תהא גם לא שפת-עמנו ברובו המכריע, תהא גם לא השפה שמבטאת, שיכולה לבטא, את כל חיי עולמנו הפנימי – אין אנו יכולים לעזור במאומה! אין אנו יכולים לשנות את פני הדבר! בכל אופן, עברית היא אחת השפות היותר אחוזות בנפשנו, שפה, אשר אין אנו יכולים למחוק אותה מבלי אשר נמחוק עם זה את עצמותנו, ועל כן, כל זמן שאנו חיים, לא תמות גם שירת-חיינו, השירה העברית, שירת היחיד העברי.

והוא הדבר: אצל ברדיצ’בסקי עוד היה היחיד העברי – סיסמא של קרב, של הסתערות ושנוי-ערכין. בראשית עבודתו הספרותית של ברדיצ’בסקי עדיין היה מקובל בספרותנו, שהיהודי אינו יהודי, אלא אם הוא נשמע כולו לפקודי-הכלל ולדעות-הכלל, אם הוא מצרף עצמו למנין. בלי המנין לא היה היחיד נחשב למאומה, ועמו, עם המנין, אך גרגר אחד מחוסר-ערך בצבור הגדול. כי הצבור הזה, הכלל, לא בא אז עדין לקצה-גבול-התפוררותו, כאשר אנו רואים לעינינו כיום הזה. ברדיצ’בסקי נאלץ היה להלחם בכל אונו הספרותי הרב בעד זכותה של האינדיבידואליות והשתחררותה מעול-הצבור. ביחידיות המשתחררת ראה ברדיצ’בסקי מטרה לעצמה ואולי גם מוצא וגשר אל העתיד. הוא קוה, כי על ידי קשר של יחידים יהודים הגונים, מחונכים באומץ ורוח-אנוש, יבקע כשחר אור חדש להאיר את דרך האומה האובדה והתועה באפלה…

מאז, במשך הזמן הקצר הזה, נשתנו פני הדברים: הפזוּר גדל, הפונקציות הכלכליות המיוחדות של ההמון היהודי נתמוטטו עוד יותר, התנועה הציונית הראתה את צמצום-אפשרויותיה, ואדמה אין, ואדם אין, והנדידה בולעת ומרחקת קרובים, והרחוב היהודי בארץ אחת אינו דומה לזה שבארץ אחרת. ההתבוללות המעשית, המוכרחת, היום-יומית, הולכת ומתפשטת ומתחזקת, בתוקף יד-החיים ובכל המובנים, גם ברחובות-היהודים שבמזרח – ילדי היהודים בערים הגדולות, ובאמריקה ביחוד, הנם ברובם תינוקות שנשבו לבין הנכרים. הקבוץ היהודי מלפני חצי-יובל-שנים אבד דרך לגמרי – ותוהו-ובוהו שורר אצל כלל-ישראל…

עכשיו, כשאומרים “היחיד העברי” אין זה מצלצל כתרועת-מלחמה, כדרישת-פריבילגיה, כקריאה להשתחררות, האינדיבידואליות של השירה העברית החדשה קרה היא ובלתי-עליזה כל עיקר. אין ממה להשתחרר, אין צבור ועולו. קר וריק מסביב. האינדיבידואליות שלנו אינה בשום אופן גשר לקולקטיביות, אינה מעבר מן האני ללא-אני. ואין צורך לומר, שרחוקה היא מרחק רב מהאינדיבידואליות הגאיונה, של מַכס שטירנר ושל ניטשה. בבחינה ידועה יש בה מעין הבדידות הנכנעה, הטרגית, ההוֹפּטמַאנית, לאחר שאנו שוללים ממנה את היופי של העולם הגרמני, ששם הוא ממתיק במקצת את הדינין, ולנו, “קבצני-עולם” – זר גם הוא…

עכשיו כבר נתברר לכל, שלמרות כל ההגדרות השונות של עם, אין עם יהודי בעולם, כי אם יהודים בודדים ונפרדים בכל קצוות-תבל; שלמרות כל המאמרים המחוכמים על האמנות היהודית, יש רק אמנים בגרמניה, ברוסיה, בצרפת ובאנגליה, ששמותיהם יהודים; שלמרות כל המסות והתרגומים מן הספרות העברית, יש רק סופרים עברים יחידים…

כערער בערבה עומד הסופר העברי, בלי שפע מן החוץ, בלי מקור ליניקה, קרוע מעל העם, או, מה שיותר נכון ואמתי: אין לו עם. עם יהודי אין לו, סביבה יהודית התלויה בדעת עצמה ובאפני-מחיתה העצמיים אין לו, ולמרות זאת, בהכרח, הוא – הנהו יהודי בכל רמ"ח אבריו, ושערי הרחובות האחרים ננעלו לפניו, ולפיכך הבדידות שלו קשה עד לבלתי נשוא… “זלזל צונח על גדר”…

“לילות-זועה נמשכים”…

וְשׁוּב יִפְרַח אָבִיב, וְאָנֹכִי לְבַדִּי

על גִּזְעִי אֶתָּלֶה

שַׁרְבִיט-קֶרַח, לא צִיץ לו וָפֶרַח

לֹא פְרִי וְלא עָלֶה

בדידות ויתמות, כזו שבדברים האלה, לא יתואר למצוא אצל משורר לאומי אלמלא חזה רוחו מה שהוא חוזה בלאומו ובמסבות-חייו… כל זמן שאדם קשור לקולקטיב ידוע, להמון ידוע בכל נימי-נפשו, כל זמן שיש קרקע כזה תחת הרגלים, לא יוכל גם לתאר לעצמו בדידות מוחלטה שכזו… הן גם בשיר שהיה מוקדש לקונגרס הראשון לא היתה אופטימיות יתרה… ובכל זאת, מי מלל אז לו למשוררנו הלאומי הגדול והאומלל, שלאחר ש“באו הגדולות”, שלאחר שהודה בו כל ה“עם”, כביכול, כי הוא פאר-שירתו, ישב באלול תרע"א ויאמר לעצמו:

נָשַל הַפְּרִי – וּמַה לִּי וּלְגִזְעִי

וּמַה לִי וּלְשוֹכִי?

––––––––

לֹא מְנוּחָה וּשְנָת לִי…

בָּדָד אֶתְחַבֵּט בָּאֹפֶל

וַאֲרַצֵּץ רֹאשִׁי אֶל כָּתְלֵי.

טעמו וראו! איזו פשטות! איזו דממה! איזה אי-מוצא! נכבוש אחריו כולנו את פנינו בקרקע זה, שאינו לנו… נדע את האמת על עצמנו… טוב לדעת את האמת… טוב להתחבט בדד באופל – ולהביט לתוכו בעינים פקוחות לרוחה…

“צָנַח לֹו זַלזַל עַל גָֹדֵר וַיָּנֹם”…

ואולם לא רק בשירה הביאליקית האחרונה, החדשה – גם בשרטוטי-הפרוזה הדלים שלנו שאחר ברדיצ’בסקי אנו שומעים את האושה הקלה של נשירת-זלזל על גדר. כי כך דינה של שירת היחיד – להיות מרשרשת בקלות, מרפרפת, אימפרֶסיונית, ורק אימפרסיונית. הלא אי-אפשר, שהיחיד, בבואו לספר על עצמו, תהא לו הסבלנות, או יותר נכון, האפשרות לתאר לכל פרטיהם ודקדוקיהם

דברים שמחוצה לו, דברים שכמעט אינם מענינים אותו. בטבע ובחברה הוא נוגע ומעלה רק את השרטוט העיקרי בשבילו – ובמבטא קצר ופשוט אחד. כלום באמת ילך למנות, כזקננו, יחיה, בשעתו, את כל מיני השמלות, שבנות-ישראל יוצאות לטַיל בהן בשבת? ראשית, הרי בנות-ישראל כבר חדלו לצאת בשמלות מיוחדות להן, שמלותיהן אינן שונות משמלות כל עם ועם, ושנית, בעיקר – כלום נפשו נתונה לכעין זה? לא! לו, ליחיד העברי, די בשנים-שלשה קוים, שנגעו ביותר בהתרשמותו, שיש להם השַׁיכות היותר פנימית לחיי-נפשו ושאי-אפשר לו לבלי לחשבם לעיקריים – והתמונה שלמה בשבילו. ובדרך אגב: מה שנוגע לערך ה“אמנותי” של אופן-שירה שכזה, הנה אם באמת חסכון-הכחות הוא מעלה גדולה לאמנות, הרי אין לך יותר אמנות קמצנית, יותר מועט המחזיק את המרובה, מזו שהולכת בדרך האימפרסיה. הן במקום לקרוא את העמודים הארוכים, המשעממים, ה“מלמדיים”, של הספורים ה“ריאליים” – במובנו של בן-אביגדור ב“מנחם הסופר” – הרי טוב לקורא הנבון למצוא את התמצית בשתים-שלש שורות.

וכאן יש אתי להעיר: פה השתמשתי במלה אימפרסיוניסמוס, ובמקום אחר קראתי למה שאנכי משיג בכנוי זה: ריאליות סימבולית. אבל דא ודא אחת היא – ולאו בשמא תליא מילתא. יודע אני גם כן, שבאמנות ובפואזיה יש שקורין אימפרסיוניסמוס לשלטון-הצבעים כשהם לעצמם, להגמוניה של הצלילים כשהם לעצמם, מבלי כל שַיכות אל התוכן. הקומבינציות השונות של הצבעים והצלילים הן הן, אליבא דידהו, התוכן. ואולם גם אלה לנבונים יבינו מדעתם, שכשאני, איש שקבל את חנוכו הספרותי ברחובנו, אומר אימפרסיוניסמוס – לא לזה אני מתכַּון. בשבילי, סופר וקורא יהודי פשוט, אין אמנות מחוץ למציאות המוחשית ומחוץ לתוכן הקוֹנקרֵטי, שהמציאות הזאת נותנת. (אמנם, מובן: מציאות למציאות אינה דומה ואינה דומה התרשמות להתרשמות; גם ספורי חושי הארכי ומשה סמילנסקי הנם מהמציאות).

כן, לא בשמא תליא מילתא, העיקר הוא – בעיקר. כשאופן-הכתיבה האימפרסיוני בורר מן המציאות הריאלית את מה שהוא עיקר לנשמת-המשורר, הרי הוא מגיע ממילא עד לידי הסמליות של העצמים, עד לידי גלוי התוך שבהם.

הנה א. נ. גנסין, אותו בעל הנפש ההומיה והקרה, אשר זה דרכו מאז להיות רוצה להעלים ולגלות כאחד, הנה “הנטע הזר”, בעיקר, לספרותנו – והאימפרסיוניסטן האמתי שלה. הנה התרשמותו המיוחדת, האינטימית ביותר, שלפיכך היא בלתי מובנת לעתים קרובות כל כך לקורא הרגיל (ביחוד במקומות הרבה בספור “בטרם” שנדפס ב“רשפים”); הנה, האימפרסיוניות, המתבטאת דוקא במשפטים ארוכים, ממושכים, נפתלים ונעוצים זה בזה, שמרבים ב“אותו” וב“אותה”;

“היתה דממה וקרקור היה רוחש בדממה ואת הלב צבטה תוגה קלילה שביאוש שנלאה – אותה תוגה משונה וצורבת, שיש בה משום איזה לגלוג שבנווּל. נזכרה פתאום אותה חורשה סבוכה ומסובכת כשהיא חיה והיא משחירה בראש אותו הר” – וכך הלאה, הלאה, עד – לפעמים – לידי מַניריות. כי אכן כך הוא הדבר: לבלי לכתוב כלל אי-אפשר לו לא. נ. גנסין: ההתרשמות בוקעת ומחפשת לה איזו דרך, אינה נותנת מנוחה, שואפת להתגלות… לכתוב בקצור לא יתכן לו: הקצור מגלה יותר מדי, בעוד שברוב דברים, כידוע, לא יחדל הכסוי… ונפשו הקרה, הערומה והמתרשמת לרגעים של א.נ. גנסין רוצה דוקא באי-פשטות ובכסוי… הממנו יכסה?

ואכן בהיר וברור ממנו ג. שופמן, פקוּח-העינים, הצלול ברגשותיו והפשוט בשרטוטיו, הנוקבים ויורדים עד עומק-המהות, שופמן גם הוא מן המחטטים בנפשות שטופות ההתרשמות, אלא שהוא ידע לשים מעצור לבת-שירתו, לשאת את רשמיו בתוכו הרבה, הרבה, עד שהכאוס מקבל צורה, עד שנהרי נחלי הרשמים נעשים כפור מוצק. מי קרא את “מאידך גיסא”? מי שנן ושלש את הציור “אהבה” במאסף “שלכת”? אין כאן ההבל העולה מנשימת-החיים, והרבה-הרבה חסר בפרטיות, אבל יש ויש העומק של מהות-החיים, ואין יתיר, אין תג שלא לצורך. לא רק מלה בסלע – כל קוצו של יו"ד.

והנה גם יצחק קצנלסון הקל משניהם, אשר יש וכצפורת-כרמים ירחף בין רשמי-החיים… והנה גם בן-גילו דוד שמעונוביץ, הנקלע בין “סער ודממה”… והנה יעקב שטינברג…

ועוד קרובים אחדים יש למנות בין בני המשפחה הזאת… קרובים, שרק לעתים רחוקות, מפרק לפרק ומפקידה לפקידה, יעלה קולם, ואשר חבלי הבטוי הנפשי שלהם יצוחו בכל שורה ושורה מכתביהם המעטים, המעטים בהכרח… הנה ר' בנימין, איש ה“נצנים”, ה“עיונים” ו“מן הארג היומי”… ומאיר וילקֵנסקי, בעל קטעי היומן “מימי העליה”… והנה גם שני חדשים, שכדאי היה להתעכב עליהם בפרטיות: ש"י עגנון וא.ל. אורלוף – כולם אמנים הבאים ברטט פנימי ועז לרדת לעומקם של דברים, כולם מחפשים להם דרכים בעולמות-ההפכים ומאמצים כל כחותיהם לגלות לעצמם דבר-מה. וכולם – זלזלים בודדים צונחים על גדר רעועה…

ב.

זלזלים בודדים, בודדים…

חברי אשר שמע מפי את הדברים האלה, פתח ואמר:

– נו, ובני גילנו, הכותבים יהודית ליהודים – הם אינם מאושרים, לכל הפחות במקצת, ממנו?

– מאושרים? – תמהתי – במה? להם יש עם?

– עם! עם! – התוכח חברי ברגש – איני יודע, מה אתה רוצה מן המושג הסוציולוגי הזה… הן לא בזה היא הנפקא-מינה, אם כדאים אנו לשם עם עפ"י ההגדרה הסוציולוגית או לא… הן רואה אתה, שהסוציולוגיה, אם רק ידרשו ממנה, תמציא הגדרות, שעל פיהן נהיה עם במלוא-מובן-המלה… ובכן, הלא לא זהו העיקר… העיקר הוא, מה שגם אתה מוכרח להודות בו ושבאמת אי-אפשר להכחישו: יש יהודים בעולם… יש קבוצים של יהודים… השאלה היא מה המה חייהם היהודיים של הקבוצים הללו, איזו צורה להם, איזה עתיד – אבל עכשיו ישנם… ובתוך הקבוצים הללו יש אלפי עלמים יהודיים, חיטים, סנדלרים, משרתים בחנויות, השואפים לאור… מה שאנו כותבים אין אלה קוראים, כי לא ידעו עברית… בשביל אלפי היהודים הצעירים היקרים האלה כותבים הרייזינים שלנו… נו, האם אינם מאושרים ממנו, הסופרים בלשון הקודש? האם אין הבדידות שלהם פחותה משלנו?

חברי זה, אשר דבר אלי את הדברים האלה, סופר עברי מובהק הוא, שהתחיל בעבודתו הספרותית עוד לפני שנת תר“ס, עוד בימי ראשית הביבליותיקה “לכל בית בישראל” של “תושיה”, בימי פריחת ה”בּונד", בימים שרוח קדושה היתה שורה בין חברי המפלגה ההיא, והוא, חברי הסופר, גם הוא אז בין חברי המפלגה, והוא כותב קולות-קוראים ביהודית ורשימות-עוני מחיי ההמון בעברית, והוא מתבַיש מפני בני-מפלגתו על העברית שלו, והוא מרגיש “מוסר-כליות”, ואולי רגש עוד יותר דק ויותר צורב מזה, על כתיבתו בעברית, בו בזמן ש… וכו'.

עברו יותר משתים-עשרה שנה. חברי כתב וכתב בעברית, ואך מעט מאד ביהודית. סוף-סוף, “נשל הפרי – שרדו העלים”… הוא הקיץ – ונפשו ריקה ומרוגזה…

נפשו היתה ריקה – אבל לא מתה: מנוחה לא ידעה. ועוד שעה קלה לפני קראו את פרקי ספר לי בהתרגשות משונה ודיסהַרמונית לגביה על “הדבר הקוריוזי” שקרה לו באלה הימים, על הפגישה שלו עם אחד ממכריו הישנים ומה ש“למד” ממנה.

– התבין? – דבר לי חברי לפני זה – סטודנט יהודי רוסי, חַרקובי, או קַזני, או מוֹסקבאי, שכל דבר יהודי זר לו גם על פי חיצוניותו, גם על פי לשונו, גם על פי חנוכו, גם על פי השקפת-עולמו, המקובלת בחוגי-האינטליגנטים שלו, למרות זה שהוא מדפיס מזמן לזמן שירים לאומיים באורגנים רוסים-ציוניים… התבין? והפרי הזה בא לתור את הארץ ההיסטורית, או נאמר: האֶכּסוֹטית. אבל, מילא, זה לא נוגע. יכתוב לו ציקלוס מארץ-ישראל האהובה. מי מתקנא בו? ולמי זה אכפת? הן גם ד“ר ז’יטלוֹבסקי, להבדיל, אוהב את ארץ-ישראל ומוצא, שמצוה גדולה היא לאהוב את ארץ-ישראל… ואף הפפ”סניק מיכלסון ב“דאס נייע לאנד” – שוב להבדיל – מדבר בשבח “ציון של מעלה”… ובכן מה חפצתי לספר לך? כן, בשיחת-חולין שלנו, במקרה, נמלטה מפי בפניו איזו התרעה על היהדות ההיסטורית שלנו, באותו מובן, שאין להתגאות בה, שאין להעלותה על נס, שאדרבה וכו' – לא מענין: מה שמענין הוא, שהוא הגוי שלי, צעק: היתכן:

על האידיאלים המאירים של היהדות אני מדבר ככה? בתמיהה?! ונתגלגלו הדברים על למוד-התלמוד בבתי-הספר בארץ-ישראל, והבעתי אני באגב-אורחא את הדעה, שהדבר אינו צריך לגופו, שלמוד-התלמוד אינו יכול להביא כל פרי ברכה, שדי לילדינו אותם פרקי-ההיסטוריה, המדברים על אודות התלמוד ואופן-יצירתו – ובכל אופן, אסור ואסור להעמיס על ילדינו למוד של דבר, שאין לו כל שַיכות לחיינו, וצעק שוב הגוי: היאך! אני מזלזל בכבוד-התלמוד! האני, שהקדשתי כל חיי ללמוד-התלמוד אדבר ככה? וכי איני רוצה, שילדי-ארץ-ישראל יהיו ליהודים? רק בנוגע לשאלת-הז’רגון היה מיודעי טֹולֵרַנטי. כשהבעתי לו את יחסי אני לשפת-היהודים המדוברת, משך הוא רק בכתפותיו, ואמר: פֶה, וכי שפה היא זו? – –

שחוק רעל נראה בזויות-שפתי-חברי והוא המשיך בחרי-אף:

– לא הבין אותו הגוי-היהודי העלוב, המשורר הלאומי היהודי ברוסית, לא הבין וגם לא יכול היה להבין, כי “האידיאלים המאירים”, אשר קלטה אזנו על אודותם מן העתונים, שהוא מדפיס בהם את שיריו הלאומיים, כי האידיאלים המפשטים, שחכמים ופרופיסורים תולים אותם על היהדות, ובאותה ההצלחה אפשר לתלותם על כל מה שאתם רוצים, כי אותם “האידיאלים” עדיין אינם עושים את האדם ליהודי: כי יהודי בכלל אינו נעשה עפ“י אמונה ידועה באידיאלים ידועים ובדעות ידועות, אלא אך ורק ע”י קשר חי עם המוני העם היהודי, ע“י דבור בשפתו וע”י לקיחת חלק במלוי-צרכי-חייו; לא הבין אותו בחור, כי יהודי בכלל אינו נעשה ע“י איזה דבר, אלא מי שהוא יהודי הנהו ומי שאינו – איננו. ברַנדס נולד יהודי, אבל הוא איננו יהודי, אף כי לא המיר את דתו. הוא איננו יהודי לא מפני שדעותיו, כמו שהוא חושב, הנן הֶלֶנִיות; הוא, כמו שהוא, בכל עבודתו, בכל חייו, לא היה יהודי גם אילו היה מחזיק ב”שיטתו" של הרמן כהן. ומה שמכאיב ביותר: הוא, אותו הנער, למרות כל חבתו-בהקפה לתלמוד ולשפת-הביבליה, לא רק שעדיין אינו יהודי בזה, אלא, שבזה עדיין אין בטוי של צורך פנימי להיות ליהודי אמתי. ואני וכמותי, למרות שנאתנו לתלמוד ובוזנו לתפקידה ההיסטורי שמלאנו בכל ימי-חיינו, הננו יהודים במובן היותר טוב ונעלה של המלה, ואי-אפשר לנו לבלי להיות יהודים כאלה, כי אנחנו בעצמנו הננו היהדות בכל, אנחנו בעצמנו הננו האטמוספירה היהודית…

הוא, הדובר, הדגיש והטעים את חמש המלים האחרונות ועל פניו השתפך צחוק-עדנים ונחת-רוח גמורה. מתוך אותו צחוק הוסיף:

– חה-חה, לפני זמן-מה קראתי אצל סופר ציוני אחד, שהספרות היהודית אינה מתענינת הרבה בלאומיות, שהיא אינה פרי הרוח הלאומי האמתי, שהנה בעברית יצא ספר כ“העתיד” לבֵרור-היהדות, בעוד שביהודית אין ספרים כאלה. אבל, רבותי (הדובר שכח לרגע, שרק לאחד הוא מדבר), למה לספרות היהודית לאומיות מפשטה, אם היא כולה בת-העם במובן היותר נעלה של המלה הזאת? למה לה ל“ברר” את היהדות באותם האֳפנים, שאינם מבררים כלום, אם היא בעצמה חלק מנשמת העם היהודי, אם היא בעצמה האטמוספירה היהודית? “כשאין יי”ש מדברים על יי“ש” – יאמר פתגם ידוע. לכל אותם האינטליגנטים, הרחוקים, כמכרי המדובר, מחיי היהודים הפנימיים בפועל – להם נחוץ לדבר על לאומיות ולברר את היהדות, כי באמת אין הם יודעים, העלובים, בשם מי ובשם מה הם סובלים בתור יהודים, כי באמת כל חייהם לחוד והמלה “יהדות” שבפיהם לחוד, כי באמת להם היהדות אסונם הוא, ובכן צריך לברר מה הוא האסון הזה. ואולם לרייזין וחבריו, שהרחוב היהודי גדלם, הוא בתוכם והם בו, מאוייו מאוייהם וצרכיו צרכיהם – למה להם ספרי-“העתיד”? למה להם כגון זה? האינסטינקט הלאומי הבריא פוטר אותם מדיאלקטיקה על הכרה לאומית: המוחשיות פוטרת את ההפשט. המציאות העמוקה פוטרת את הדבורים היתרים. העממיות האמתית פוטרת את המזמורים הלאומיים, שרוח ישאם, שאין להם שורש וענף. הן אורייתא וישראל וקודשא בריך הוא אינם אצלם חדא. למרות כל חופש-דעותיהם, למרות גם האַתֵּיאיסמוס שלהם, הנם מרגישים את עצמם יהודים בכל רמ"ח אבריהם, אוהבים את עצמם ואת אחיהם היהודים, יודעים את אחיהם אלה, ובאופן אורגני אי-אפשר להם לבלי לחבב את האטמוספירה הזאת, שבה ובשבילה הם יוצרים, שכדגה במי-יאורה יחיו הם בה…

חברי מצא לנחוץ להוסיף:

– ודאי! זאת אינה אומרת, שהם אינם שואלים ודורשים כלום. בודאי! גם מהם אין מי שיכפור במציאות שאלה יהודית. גם כתבי ושירי רייזין, בא-כחה של העממיות האמתית, הנלהבה, הנלבבה בספרותנו היהודית, דוברים לנו, שאנו אומה חולה, עניה, דוויה, אולי גם בלתי-נורמלית, בעלת-מום, מחוסרת-מולדת, לקוית-שפה. ואולם לפתור את השאלות הללו הן לא יוכלו גם אלפי כרכי-“העתיד”, זה שטוען, שמכיון שאנו אומה חולה, הרי בדין הוא, שנחקור לדעת: מה היא היהדות ולמה אנו סובלים עליה? או: מה הוא הרוח הלאומי המיוחד שלנו ומה המה יסודות המוסר הלאומי העברי? הסופרים היהודים אומרים: אנו חיים, צריכים לחיות ורוצים לחיות בכל אופן שהוא. אין אנו רוצים בשום זכויות מחוצה לנו, שבשמן מתפאר. אנו רוצים לחיות וחיים את חיינו העממיים, הנעימים לנו, למרות הכל, היקרים עלינו, למרות הכל… – – –

כל זה דבר חברי הסופר העברי המובהק שעה אחת לפני קראו את דברי המעטים על יתמותה של השירה העברית. אני החרשתי: לא היה בפי מה להשיב לו בעצם. ואולם לאחר שקרא והעיר, כי בנדון זה “מאושרים” הסופרים היהודיים ממנו העבריים, לא התאפקתי ועניתי לו אף אני דבר.

ראשית הודיתי לו, – לא יכולתי לבלי להודות – כי עכשיו יש ויש בתפוצות-הגולה עשרות אלפים צעירים יהודים בעלי עינים חיות ובעלי לבבות טהורים, השואפים למלה חיה ואינה. בעברית אי-אפשר לפנות אליהם ובז’רגון אפשר. וזה חשוב, חשוב מאד, חשוב למרות כל מיני הדבורים השונים של ההֶבְּרֵיאיסטים הקנאים.

ואולם מכאן, מזה גופא, משכתי את הקו והראיתי, עד כמה אין שלום גם במחנה-היהודיים, עד כמה אין קרקע גם מתחת לרגליהם…

יש לספרות היהודית אלמנט של קוראים, האלמנט היותר יקר, שאינו לעברית. יש, או יותר נכון, יכול להיות ל“דאס נייע לאנד”, למשל, אלמנט של קוראים, שכל אורגן עברי פרוגרסיבי היה צריך לקנא בו. ואולם מדוע אין ה“דאס נייע לאנד” ממלא את הצורך של אותו האלמנט? הלא דבר הוא!…

אותו רייזין, בא כוחה של העממיות היהודית, לדברי-חברי, מצא לנכון לפני שנים אחדות לעשות תעמולה בעד חלוף האלפא-ביתא היהודית בלטינית בכדי למשוך לקהל קוראי-יהודית גם את האינטליגנטים, הרוצים לקרוא יודיש אלא שמתבּישים באלפא-ביטא שלה…

הלא דבר הוא! הלא סימן הוא לאיזה דבר! הלא יש בזה השום מחשבת-יגון על התמוטטות-הקרקע גם מתחת ספרותנו השניה…

והנה לפנינו הגליונות הראשונים של ה“דאס נניע לאנד”, אשר התחיל רייזין להוציא באמריקה. נניח לקהותו של הפפ“סניק, כמו שאמר חברי, מיכלסון-רובינשטין, שכנראה לא למד ולא שכח מאומה מימי הוציאו את עתונו הפפ”סאי בגליציה; נניח לקהותו של הדמגוג הפחות, ראש המדברים הזה בגליון הראשון,

שעיקר-דאגתו, בהתנפלותו על התרבות העברית היא, ש“עי”כ מתבזות השפה היהודית והספרות היהודית בעיני הגויים ". בכלל, לא נעמוד לנתח כל מאמר ומאמר, כל דבר ודבר – יש שם באותם הגליונות גם מאמרים טובים וגם שורות אמנותיות הגונות – ואולם נשים לב את הרוח הכללי, אל הרוח הזה, שבכלל ריח-רקבון עולה ממנו…

כי למרות החיצוניות המהודרה של “דאס נייע לאנד”, הנה רקב ומסוס מסתתרים בין שיטי הניר החלק והנאה. אין כאן לפנינו הטוֹן האינטימי של מחנכים עממיים;

אין כאן תשומת-לב לאותם בני-העם, שחוברת אחת של “לעבען און וויסענשאפט” נחוצה להם יותר מעשרה גליונות כאלה של “דאס נייע לאנד”! יש פה ריח השולחנות שבבתי-הקפה ואידיאל פורח-באויר ליצור ספרות אינטליגנטית ביהודית המדוברת… בכדי שגם לנו תהא ספרות מודרנית… בכדי שגם אנו לא נפול מפני אחרים…

לא קנאים, כי אם מתקנאים האנשים האלה! הקנאות יש שהיא מתגברת על טענות-ההגיון – ובריכה תהיה! הרבה הגיון יש בדברי המתבוללים היהודים, ואף-על-פי-כן אנו לאומיים עברים קנאים! הרבה הגיון יש בטענותיהם של מבזי העברית המתה, אבל אנו סופרים עברים קנאים וחיים, אם כי בודדים, אם כי טרגיים! יש בעברית איזה כח חיוני השוחק למות! הרבה הגיון יש בדברי המלעיגים על יצירת ספרות ביהודית, אבל הקנאות התגברה עליהם ויכולה היתה להתגבר גם הלאה. ואולם הקנאה, הקנאה, שהיא רוח החיה עתה בהוצאת ה“דאס נייע לאנד”, מדה מגוכחה ואי-טרגית זו – מה כחה?

לנו, העברים הבודדים, אומרים: מה העברית החדשה לכם? שובו אל התנ“ך! על זה עונה הקנאות היוצרת שלנו: הנה האות והמופת, כי עבריתנו החדשה, למרות היותה אי-מדוברת, חיה היא את חייה הקשים והמיוחדים לה לעצמה! הנה כתבינו, כתבי אינטליגנטים עברים, שנוצרו מעומק-חיי-יחידי-העם. הנה העברית החדשה שלנו לפניכם! התכפרו בה? ההגיון כופר בה – התכפרו גם אתם? אנו שואפים לדבר רצוי וגדול בעינינו: אם הוא בלתי-אפשרי, אם הוא משולל כח –ההתפתחות – נחיה ונראה… ואולם אל המקנאים מן ה”דאס נייע לאנד" וחבריהם יֵאמר בצדק: עוזבים אתם מקור מים חיים, ספרות עממית שאפשריותה אצלנו היינו חושבים לנו לאושר, לחצוב לכם בארות-בארות נשברים מן ה“מודרניסמוס” האירופי? לדי-אנוּנציוֹ ביהודית שואפים אתם? לאינטליגנטיות פשיבישבסקיסטית על טהרת-הז’רגון? הוי, קנאתכם מחוסרת-הבסיס!

כי הן עובדה היא: הדיקַדנס, המודרניות, שמקורם בשאיפה “להיות דומים לבריות”, גדלו בספרות היהודית מאשר בעברית. אצלנו, הנה ש“י עגנון, שנתן את הספור האינטליגנטי “תשרי” בשנה זו, עמד ונתן לנו בצדו את ה”מעשה רב בר' מנשה חיים הכהן מתושבי ק“ק בוצץ”, שאין כמוהו לנוי ולעמקות עממיים, וב“דאס נייע לאנד” מושלים בכפה החיימוביצ’ים והאיגנַאטובים עם שורותיהם הקצרות! וכשמתרגמים מאַנַטול פרַנס – בחרו דוקא רומן מהחוגים הספרותיים בפרנציה! אך זה עומד אצלנו על הפרק!

בעת ובעונה אחת הנה לנגד עינינו החוברת הראשונה של “השלוח” לשנה זו והחוברת הראשונה של הירחון “דאס בוך” היוצא בברלין. פה מציורו של סיקו ועד שיריו של שטינברג, ממסתו של קְלַצקין עד מאמרו הבקרתי של פרידמאן – הכל נובע מכחות עצמיים, הכל נחמד וקרוב ויקר ללב, ושם… כמה זרות וכמה מלאכותיות אפילו ב“פרגמנט” של פרץ! על השאר הלא אין כלל מה לדבר!

ואל יאמרו לי: שנאה מדברת מתוך גרוני. אל-נא יפסלוני במום שאין בי. אני אין לי האילוזיה, שאלמלא הז’רגון המתאמר לרשת את מקום הגבירה, היתה העברית כובשת עולם, ואין לי, אפוא, סבה לשנוא את שפת-אמי ושפת דבורי אני.

אני, אמנם, מבין, שערבוב-הלשונות שלנו צרה היא לנו וכי סכום-אנרגיה המתחלק לכמה מקומות אין השפע רב בכל אחד מאלה: אני, אמנם, רואה את צרת-הלשונות שלנו בכל אימתה, בכל היקפה, אבל הברירה הרי אינה בידי… כל זמן שנהיה כמו שהננו – לא נמלט מבלבול… ואימתי נחדל מהיות מה שהננו – מי יודע… כל זמן שנהיה תלויים בכלכלת אחרים ויושבים בתוך האחרים – לא נמלט משפות זרות ומהשפעות זרות… ואימתי נחדל מהיות תלויים – מי יודע… ולכן, בכל אופן, אין מקום לשנאה… אין מקום ללהט החרב המתהפכת על הגבולין… שפה אחת ויחידה אין אנו יכולים לתת לבנינו בשום מקום – תהא אותה שפה עברית, תהא יהודית – ולמה נהיה קיצוניים על חשבון-עבודתם של האחרים? טוב שנהיה קנאים על חשבוננו אנו! למה נשנא ונפריע את עבודת האחרים וכל הקרוב להם ויקר עליהם? טוב שנפרה ונרבה את עבודת עצמנו וכל הקרוב אלינו ויקר לנו!

יוצרי הספרות היהודית החדשה בודדים ומחוסרי-קרקע הם כמונו, העובדים על שדה-העבריה. ב“דאס נייע לאנד” הרגישו קצת בזה: היכן הדור הצעיר שלנו? אל מי ניחל? ואולם תחת לעמוד עת עמדתם, תחת להתעמק בחיי ההמונים היהודים אשר אתנו עוד, תחת ליצור ספרות-השכלה חנוכית ואמנותית-עממית, הכתה הקנאה את העינים בסנורים, ומתוך בלבול של הנופל פתאום מאיגרא רמא ומתוך ריקניות אינטליגנטית עמדו וקראו: הבה לנו מגדל ספרותי, שראשו יגיע בסַלוֹנים

ובכל בית בעל-ביתי! קומו, משוררינו וסופרינו, ועשו לנו עגל מודרני, למען יראו שונאי הרינסַנס שלנו ויבושו!

לא, חברי, דינֶזוֹן ושלום-עליכם ורייזין עד אמריקה, אשר כתבו באמת יהודית ליהודים, היו בבחינה ידועה מאושרים וחזקים מאתנו; ואולם ה“יודישיזם” המודרני בוַרשה וניו-יורק – לא, אנו העברים הקנאים, אל-נא נקנא בהצלחותיו העתידות לבוא… בין כה וכה – אנחנו את האלפא-ביתא שלנו לא נחליף לעולם באותיות לטיניות!…

חברי הוריד ראשו לא אמר דבר.

[תרע"ב “האחדות”]

ח. נ. ביאליק בחוברת-היובל של “השלוח”.

אשתקד בעונה זו, בחדשי טבת־שבט, היתה עתונותנו כולה מלאה הספדים, מאמרי־יובל ומאמרים ל“שאלת” ההמרה. עם יצחק קצנלסון אפשר היה לקרוא עליה את הקריאה: “בכי־אבל ותרועות־חגים ובני־האדם הללו אינם משתגעים!”… הקפאון המיוחד השורר תמיד בהכרח בחיינו הציבוריים והגורם לעתונותנו הדלה שתבחר לעסוק בחשבונות ממה שהיה, כלומר, ממה שאינו תלוי כבר בנו, מאשר לטפל בבירורים על המתהווה, כלומר, על הדורש עוד את התערבותנו ותלוי אולי במקצת גם בנו, הוא שמביא אותה להתמסר בכל תוקף־התלהבותה דוקא לענינים שאינם דורשים דברים מן הלב ואין בהם משום בקשת־נתיבה. זמן מועט אחרי־כן טיפלו, אמנם, קצת גם בשאלת הקונגרס האמיגראציוני, הקונגרס העולמי, ואחר־כך בשאלת הפּאספּורטים של יהודי־אמריקה, והנה עכשיו, בעת האחרונה, שוב עלתה על סדר־היום של עתונותנו בחוץ־לארץ – שאלת ההמרה. השתא נתמעטו ההספדים והיובלים ונתרבו מאמרי־השמד עם אותה ההתמרמרות הזולה, אותם הביטויים ה“נלהבים” והצוָחות הידועות, שהיו לזרא.

כדבר בעתו יחָשב על כן מאמרו של א. דוידסון ב“ראזסביט” הציוני, גליון 2, שנה זו. בדעה צלולה ובשפה ברורה הוא מבאר קודם־כל, שחזיון־השמד אינו בשום אופן ענין ל“התנצרות־ברוח” ול“בקשת אלוהים אחרים”, שבכלל אין ב“המרת־דת” זו שום שייכות למומנטים דתיים, לשאיפות של אמונה, בין במובנה האקדמי, בין במובנה הנפשי והלבבי. אותן השדרות, שמוציאות מתוכן משומדים, רחוקות מרחק רב מכל תנועות רוחניות ואינן יודעות אפילו על מציאותן של אלו. ההמרה בשביל בן־דורנו אינה מעשה דתי, אלא אזרחי. לא את הדת היהודית, שאינה לו, ממיר המשומד בדת הנוצרית, כי אם את הפּאספּורט היהודי שלו הוא מחליף בפּאספּורט רוסי. המשומד עוזב את החברה היהודית, המכבידה עליו את החיים, שוללת את זכויותיו וכו' וכו' ודוחק עצמו לחברה האזרחית בשביל טובות־הנאה שונות.

“החזיון הזה כשהוא לעצמו – ממשיך בעל־המאמר – הרי הוא כל־כך פחות־ערך, עד שאינו כדאי לעמוד עליו ביחוד. העם העברי לא יאבד על־ידי זה שיקרעו ממנו בכל שנה אלף משומדים. יותר מזה אבד לנו, ואנחנו לא מזה נחלשנו. כל מי שמדבר על שמד־בהמון – גוזמא קתני. מה שמעניין בחזיון זהכ הרי הוא הסימן של הדבר, האות, כי גופנו לקוי באיזו מחלה. החזיון החיצוני של השמד מראה, כי בתוכנו פנימה אין שלום, כי איזו מחלה מקננת בנו. ולא לטכס עצה נגד השמד, הסימן של המחלה, צריכים אנו, כי אם נגד המחלה עצמה, שהשמד מעיד עליה”.

עלינו לחבול תחבולות לא איך לעצור בעד היחידים ההולכים, כי אם למצוא את הסיבה, מדוע נעשתה אפשרות־ההליכה מאתנו לדבר קל כל־כך? מפני איזו גורמים רפה כל־כך הקשר בין הפרט והכלל? לא חשוב לנו, שמספר כזה וכזה הולך, אלא שזה מראה על מעמד־גופנו, שאינו נורמאלי, שה“הכל” שלנו אין לו שליטה על החלקים.

“ליהודי בעבר לא היו נימוקים בהכרה, מפני מה הוא נשאר ביהדותו, מפני שהשאלה עצמה לא היתה אצלו בנמצא, כשם שאין האיכר הרוסי יכול לשאול את עצמו, מפני מה אינו נעשה ליאפוני, ולא רק מפני שיהודי־העבר היה אדוק בדתו, כי אם מפני השלימות של ההוָיה היהודית, של הסביבה היהודית, של צורות־החיים היהודיות, שהקיפו את היהודי מכל עברים; בבלי יודעים שלטו בחיי נפשו, מילאוהו תוכן ידוע, שהיה למעלה מהכרת־שכלו וכוח־הבקורת שלו. מחוץ לחברה היהודית לא היו שום חיים בשביל היהודי. החוץ לא רק שהיה זר לו ורחוק ממנו, אלא שגם לא נכנס כלל לחוג־רעיונותיו. ההוָיה היהודית חינכה אותו, שמה בו הרגֵלים, נטיות והרגשות מסורתיים, שרק בהם חי ועל אחרת לא חשב אפילו”.

אין מן הצורך להאריך, שביובל־השנים האחרון נשתנו פני הדברים מן הקצה אל הקצה. עם צורות־החיים היהודיות שנתמוטטו נפלה גם הדתיות, ולא מפני אי־יכלתה לעמוד בפני איזו רעיונות פילוסופיים חדשים, כי אם מפני חולשתה מבפנים. לא בגלל רעיונות מתמוטטת הדת ולא ברעיונות חדשים היא נבנית. כי גם מתחילה, כשם שכל החיים היהודיים היו מחודרים דת, כך היתה הדת היהודית מיוסדה ונשענת על צורות־חיים ידועות, ובהיכשל עוזר ונפל עזור. ובצאת האישיות היהודית מן הגיטו, נשארה בלי מוסדות חברתיים, ולא עוד אלא שבמשך שנים רבות נדמה, כי בכלל אין חברתיות יהודית, הואיל ומלבד הדת אין צרכים יהודיים מיוחדים, הואיל ואין צורות־חיים קבועות ומיוחדות. זאת ועוד אחרת. את החינוך החברתי ואת ההתפתחות האישית מקבל היהודי בחברה אחרת. היהודי הגיטואי לא היה מפותח כלל במובן החברתי: הוא היה רק קשור אל הקהילה היהודית ואפני־חייה הפרימיטיביים, אבל אותה קהילה הרי היתה מחוסרת מעשיות חברתית יוצרת, ואדם מישראל בצאתו ממנה היה ערום כביום היוָלדו במובן החברתי, באופן שלא היתה יכולה להיות בו שום הרגשה אחדותית עם עמו ושום עקשנות לעמוד על דעתו, אם רק יסורים יבואו עליו בעדה.

א. דוידסון רואה בזה גופא את המוצא. אצל ההמונים היהודים במזרח נשארו עוד הרבה אלמנטים של ההוָיה היהודית הישנה, אם כי היסודות הריליגיוזיים נחלשו מאד־מאד. אמנם, לבנות על זה את עתידנו אי־אפשר, כי גם השיוּרים הללו הולכים ומתמעטים לעינינו. הנסיונות “לחדש ימים כקדם” בכוונה לא יצליחו, כי צורות־החיים אינן נוצרות ונחרבות בכוונה תחילה, אלא על־ידי החיים עצמם. ואולם האופי החברתי שלנו הולך ומתחזק על־ידי זה דוקא שלמדנו אצל האחים, צורות חדשות של חברתיות יהודית עצמית הולכות ומצטללות, אם כי עוד לא קרמו עור ובשר. היהודי התרבותי באמת אינו רוצה לסגל עצמו לחברה אחרת מתוך אונס – בשביל זה ההרגשה העצמית שלו מפותחה יותר מדי. הוא נשאר עם בני העם היהודי לעבוד יחדיו, גם אם אין לו ל“יהדות” ולא כלום. היהודי המקוּלטר, בן־החורין, לא יקבל על עצמו “אמונה” אחרת בכדי שלא יגרשוהו מעיר רוסית או בכדי שיקבלוהו לאוניברסיטה. עבדות ופחדנות אינן מסימני האדם התרבותי. האדם התרבותי עקשן הוא ומקבל יסורים כאלה באהבה. דרכנו, איפוא, לפנינו היא: לפתח את האישיות היהודית ולהרבות בה את החינוך החברתי על־ידי יצירת אפני־פעולה של הקולקטיב הלאומי. אפשר להתווכח בנדון האמצעים, אבל הדרך אחת היא: חיזוק הגוף הלאומי. זוהי השאלה העומדת על הפרק, ולא שאלת השמד והמשומדים: איך לעצור בהם, איך להשפיע עליהם, אם על־ידי בויקוט או על־ידי גילוי ה“מאור” שביהדות. כל ה“תנועה” נגד המשומדים אינה ענין לחברה היהודית, אלא לטוביה ולזיגוד, לפלוני ולאלמוני, אם הם רוצים בכך ואם אין להם עבודה אחרת. ה“סכנה” אינה מסוכנה כל־כך והשמד הוא ענין של פרטים שונים, ומה יכול הציבור לעשות לפרטים, שעזבו אותו? חולה הוא ציבורנו, ולכן יוצאים ממנו משומדים, סוחרים בסחורה חיה וכו' – צריך, איפוא, הציבור להתחזק ולהירפא, כפי האפשר, ממחלתו. יותר אין בידו לעשות. מתקוממים כנגד אי־המוסריות שבשמד, נגד אי־המוסריות של המשומדים – בלי ספק, מנקודת השקפה ידועה, נבזים הם אלה ואי־מוסריים. אבל האם רק הם? וחוץ מהם הכל נעשה מסביבינו על פי המוסר? כל מכרינו מוסריים הם? ומה אנו עושים כלפיהם? כמובן גם היחס של פרטים לפרטים יכול וצריך להתגלות בדבר־מה, אבל כשם שהיחס של כל יחיד ויחיד אינו דומה זה לזה, כך גם גילוי־היחס אינו יכול להיות דומה, ואין, איפוא, לעשות מזה שאלה ציבורית העומדת על סדר־היום.

__________

עד כאן ממאמרו של א. דוידסון ב“ראזסביט”. עד כאן על ההולכים. ואולם אלוהי העתונות, אשר לא יעזוב את כוהניו וחסידיו, שלח להם למחיה גם את הבאים, את השבים, את ה“חוזרים בתשובה”. היה מעשה, והמספר הרוסי מזרע־היהודים מר טאַן לא יכול עוד לסבול את כל המצוקות, שהגויים גורמים ליהודים, עשן עלה באפו, דמו רתח בקרבו, הוא נתעורר כלביא וצעק ברוסית לפני הרוסים: “יהודי אני! מה אתם רוצים ממני? למה אתם שותים את דמי? אני אוהב את רוסיה, אני קשור בטבורי לרוסיה, וגם אם תחתכוני אברים־אברים, אתגרד כאיוב בשעתו ואשאר באפרה של רוסיה” (אנו, בארץ־ישראל, שלא כולנו מקבלים עתונים רוסים, לא קראנו את המאמר ההוא; אבל כך מסרו העתונים היהודים הבאים אלינו משם). שׁמע זאת המספר הרוסי השׁני מזרע־היהודים יוּשׁקֶביץ' ויתעבר: “היאך! היתָכן? שׁיהודי יתוודה ברבים? שׁיהודי ישׁפיל את עצמו? בשם מי אתה מדבר, מר טאן? הנה גם אני יהודי, ואני אומר”… כאן קפץ עוד אחד – והוא כבר קורא פשוט ולא סופר – והיתמם: “אדרבא, מר טאן, חזור בך, שוב ליהדות, שוב למשה ולנביאים… מדוע לא?”

ו“הלכה הגוּבֶּרניה לכתוב”, כמו שׁאומרים בשׁפת טאן ויושקביץ' ואותו הקורא שנתפרסם אף הוא. הללו מסופרינו שמחים: הרעיון הלאומי ניצח, פלאי־הזמן, הנה גם טאן המוּמר ויושקביץ המתבולל ואינו מומר מכריזים על יהדותם ברבים! והללו עושׂים עצמם עצובים: אל יכָּנסו! אנחנו לא נקבלם! אינם ראויים שׁיכָּנסו!..

בדיחה? יעקב רבינוביץ כיד הפשטות הקלה הטובה עליו לפעמים, עושה, אמנם (ה“הזמן”, גליון 10), את גיבורינו־“אוהבינו” אלה ואת שיבתם ואהבתם ללעג ולקלס. מתבוללים אין להם תקנה עולמית. ושני אלה – תקופת סאנין (סאנין העלוב!) קדמה לתשובתם. כלומר: זיוף, מלאכותיות. “הגויים כל דבר יהודי נמאס עליהם, והטאנים נשארו בלי קוראים, ועכשיו, פשוט, מחפשים הם קצת פּופּולאריות”. וזה הכל. חבל, שאינכם מבינים…

האומנם זה הכל? האומנם שורת־הדין והבנת המציאות נותנות להו את הרשות להתייחס ככה לחזון ההתבוללות הרוחנית וכוהניה מבין תינוקותינו שנשבו לבין הנכרים? ואם גם נכונים הדברים בנוגע לטאן או ליושקביץ', וביחוד בנוגע לצעקותיהם היהודיות עכשיו, שהן צורמות את האוזן (ביחוד את אזניו של מי שקרא את סיפוריהם…), הנה המצב הטרגי של הטאנים והיושקביצים במקומם, במחנה־האחרים, האומנם גם הוא אינו ענין אלא לשחוק? הגיעו בעצמכם: אדם שנולד יהודי וקיבל, ככל צעירינו מחוג ידוע, את כל חינוכו ואת כל תרבות־נפשו מן הרוסים, אם אדם כזה נהיה לסופר רוסי – האם איזו כוונה רעה או איזו מחשבת־מעל יש בעובדה כזו? אמנם, אם יבוא פתאום כזה ויתחיל משום־מה לתופף על לבו: “יהודי אני!” – רשאים אנו להביט על תפיפה זו ביחס אלינו כעל דבר שאין בו ממש, כעל הכרזה על שייכות, שאינה שייכות; יכולים אנו גם להבין, שאדם כזה שהוא קשור – באמת! באמת! – לטבורו של העם השליט, לא רק שבעומק־נפשו אינו רוצה לבוא לרחובנו היהודי, אלא שגם אינו יכול לרצות, אינו יכול לבוא! לא ביום אחד יוָלד אדם! איך יהיה ליהודי, והוא גם יהודית שכח לדבר?! איך יחדל מהיות רוסי כולו, אם כל נפשו שקועה בספרות הרוסית, אם בכתבי גוֹגוֹל ובחזיונות אוסטרובסקי הוא טועם ממש מה שהרוסי טועם, אם גם “תשובתו” רוסית הנה? כל זה נכון. אבל מאידך גיסא, הנה הוא צועק – סימן שכואב לו. הנה הוא משווע: אף על פי כן מזרע־היהודים אנכי. ואני מרגיש זאת על כל צעד כושעל… הגם בצעקה זו ניידה אבן? הגם למוּלה נאריך לשון? נקל ליעקב רבינוביץ לומר: הגויים חדלו לקרוא את סיפוריהם, חדלו לקנות את חיבוריהם, ולכם הם צועקים… אבל מה יאמר על הצעקה כשהכיא לעצמה, על קרע־הנפש ופצע־הרוח כשהם לעצמם: אוי לנו, אחרי כל שקיעתנו בין הרוסים, אחרי כל עבודתנו לרוסים, אין אנו לא רוסים ולא יהודים? יניח לרגע לטאנים וליושקביצים, שאינו מאמין להם, אבל מה יאמר לאדם כלובלינסקי, למשל, לובלינסקי המנוח,שברדיצ’בסקי דיבר עליו פעם בנשימה אחת עם בן־יהודה? הנה נתן אדם כל חילו, כל עושר־נפשו, לספרות הגרמנית, ופתאום חש, כי אינו גרמני גמור ואמר לשוב אל עמו היהודי, אלא שמיד הכיר, מאידך גיסא, כי פחות משהוא גרמני הוא יהודי וכי אין לו לאן לשוב?

אויה, הדבר אינו פשוט וחלק כל כך…

___________

כי הוא הדבר: סופרינו שוקלים וטורים בעיקר, מה דינם של ה“מתבוללים”, ה“בוגדים”, האומרים לחזור בתשובה, ושוכחים, כי אף אם נניח, שיש מקום לחזיון כזה, שבגדר־האפשרות הוא, כי פלוני ואלמוני יתעשתו להיכנס לגן־לאומיותנו, השאלה היא: לאן נכניסם? במה יוָדע, כי בקרבנו הם? מי המה לאומיינו ומי מתבוללינו?

הנה אני שומע: צעירים מתבוללים, צעירים לאומיים – שני גויים בבטן־ישראל. הראשונים נדרשים לגנאי והשניים לשבח. ובאותה שעה אני קורא לתומי מאמר אחד בעתון יהודי חשוב – ה“פריינד” – שבו מעיד הכותב עדות נאמנה על השנאה השוררת בערים כווילנה ומינסק בשדרות בעלי־הבתים לבתי הספר התיכוניים, שמַקצים שם שעות ללימודים יהודיים ועל ההערצה השוררת אצלם ביחס לבית־ספר, שאין בו כל זכר ליהדות… את בתי־הספר שמלמדים שם מעט עברית הם חושבים ל“חדרים”, שלא יצלחו למאומה, תחת שהגויים מוחזקים הם ל“ידענים גדולים”… ממש היחס של רבים מיהודינו הכשרים בארץ־ישראל לגימנסיה העברית ולבתי־הספר של הישועיים הצרפתים!

אמנם, הטעמים והנימוקים של החזיון הזה לא מעבר לים המה. גלויים וידועים הם, ברוך השם, למדי. היהודי צריך לפרנסה, ואת הפרנסה הוא מוצא אצל הגוי, ולכן יש ערך רק למה שנותן דריסת־הרגל אצל הגוי, והלאה! – כל מה שאינו שייך לזה… פּירושים יתירים אינם נחוצים. אבל, אם כן, למה הם גונחים אחר כך בהעוָיות של יראי־שמים על ה“משומדים, ימח שמם”? למה אינם שואלים, בני איזו חברה היו המוּמרים גם טרם שהמירו? ולמה לא יראו גם סופרינו המתריעים, שבעוד שאת החברה היהודית על־ידי מעשה־המרה עוזבים אלפים, חסרים בפועל לחברה היהודית רבבות מבניה, היינו, כל אלה שנתחנכו בבית־הספר הזר, כל אותם בני “ירושלים דליטא”, שסופר ה“פריינד” דן בהם? כי כל אותם הצעירים, גם אם אינם נעשים גויים גמורים, מטעם זה, או אחר, מסיבה זו או אחרת, וגם אם לא כולם עלולים לכשיגדלו לכפור בצור־מחצבתם, היינו לקיים את הפרט האחרון – אולי כלל לא העיקרי – של חזיון־הטמיעה, הנה לחיים היהודיים העצמיים זה לא יוסיף כלום. ולא עוד אלא שגם מהאחוז האחד של “לאומיים” שיגדל ביניהם בנס – לא ניבּנה! ה“לאומיים” הללו יתעניינו בשאלת היהדות, יקראו את העתונים, שיהודים מוציאים בשפה השלטת ואולי גם יקראו את קורניל על הנבואה היהודית ועוד איזה פרופיסור אשכנזי על האתיקה שבברית הישנה, אבל כלום תיבּרא על ידי כך הוָיה יהודית? כלום תחפסק על ידי כך הנדידה היהודית עם כל תרמיל־הדלות התלוי בה? כלום תשתנינה על־ידי־כך הפרנסות היפות שלנו? כלום יוָסדו על־ידי־כך ישובי־יהודים חדשים בארץ־ישראל ובשאר מקומות? כלום לא תישכח על־ידי־כך שפתנו? כלום תתקיים על־ידי זה ספרותנו? כלום יקטן המחנק אשר בצוארנו אף במעט?

ואם כך, אם “ירושלים דליטא” היא מקור־ההתבוללות, ואם היהודים בתורכיה, למשל, מצד אחר, נבדלים ברובם מתושבי־הארץ רק בזה, שאלה האחרונים מתפללים חמש פעמים ביום ואלה רק שלוש פעמים, היכן היא הלאומיות העברית? היכן?… ואולי, לפיכך, כדאי היה לחדול לגמרי מדבר בעלמא ולחלק בעלמא את קהלנו בתפוצות־הגולה ללאומיים ומתבוללים?…

ואת השאלה הזאת אני מציע דוקא לפני הסופרים כיעקב רבינוביץ, ש“החיבה ליהדות” מצד טאן ויושקביץ אינה מוכיחה להם כלום, שההבדל בין רוסי בן־דת־משה ובין רוסי בן־בלידת אינו גדול לגבם, שהלאומיות העברית אצלם לא תתואר בלי חיים עממיים מיוחדים, בלי מקורות־כלכלה מיוחדים, בלי תכונות, מנהגים ושפה מיוחדים. את המשקיף של “השילוח”, למשל, איני שואל כלום. זה הלא מוצא און בנפשו בחוברת ינואר של “השילוח” להתפעל כל־כך מ“תחיית היהדות האיטלקית”, מפני שהיתה שם איזו ועידה של מנין קאנדידאטים לרבנים, שבה דיברו על הצורך של אפולוגטיקה “חדשה לגמרי”; ואם יש “תקוָה” ו“עתיד” ל“יהדות” האיטלקית, ודאי שיש עצה ותחבולה גם למתבוללינו “החוזרים בתשובה” ברוסיה: יהיו הם ממש מה שהנם, אל ישנו כלום, אך יעיינו־נא באנציקלופדיה המוּצאת בשבילם, ישננו את ערכי ה“יהדות” והמוסר המיוחד שׁלה, ויכָּנסו חיים תחת כנפי השׁכינה הלאומית… כן, אם זוהי הדרך, אז הדברים, כמובן, מקבלים צורה אחרת לגמרי. ברם, אני נוטה לחשוב – וכמדומני שגם רבינוביץ יסכים לי – שאם זוהי לאומיות יהודית, אין מה לקבול ביותר על ההתבוללות…

[“האחדות”, אדר תרע"ב; החתימה: יוסף חבר]

נתקבלה החוברת הראשונה לשנת 1912 של ה“אורגן המוקדש לעניני האמיגראציה והקולוניזאציה היהודית” היוצא לאור פעם בחודש בקיוב על־ידי העסקן הציבורי החשוב ד“ר ד. יוחלמן. שלישית היא החוברת הזאת לירחון רב־הערך הזה, ועולה על שתי החוברות שקדמו לה בסוף שנת 1911. שני המאמרים הראשונים מאת ד”ר יוחלמן וד“ר מלמד לדבר אחד נתכוונו, שעל יהודי־הגיטו באמריקה ובאנגליה לשאוף לדבר אחד: לעמוד, כפי האפשר, על הקרקע בארצות־מושבותיהם. שני המאמרים נכתבו בידיעה עמוקה של הנדון, בהבנה מקיפה של המציאות היהודית, וחותם כזה מונח על כל מה שנדפס באורגן זה, המלא ענין רב מראשו ועד סופו: ענין אינפורמאציוני הנוגע בשאלת “וואוהין?” ביחוסה לחיי־שעה. וענין פובליציסטי, הנוגע גם בחיי־העולם של שאלת־חיינו זו, שאלת “לאן?” לדורות. וכאן אי־אפשר שלא להביע את הצער ברבים, שבכל שלוש החוברות שיצאו עד הנה לא נזכר אף פעם אחת – במקרה או בכוונה?… – שם ארץ־ישראל או פלשתינה. היינו מבינים עוד את זה, שלא הוקצה מקום לארצנו זו בחלק “ארצות־הכניסה”, במקום שידובר על ערים כטאֶכּסאס או כס”ט לואיס: לפי שעה אין האפשרויות של כניסה המונית לארץ־ישראל בגדר הודאיות, ולספקות ולפולימיקה אין מקום בקוריספונדנציות. ואולם הנה גם במאמרים העוסקים בפרובלימות של האמיגראציה והקולוניזאציה, ביחס של הנדידה היהודית לעתידה של האומה, אין זכר לארץ־ישראל בפרט ולארצות־המזרח בכלל, כאילו כל המקומות הללו וכל הנעשה בהם הנם מחוץ לכדור־ארצנו… אפילו מאמרו של יעקב לשצ’ינסקי: “הנדידה היהודית והחיים היהודיים”, המדבר על היחס של ראשי־העם לפני שלושים שנה אל חזיון עיקרי זה בחיינו, עבור על החלק הקטן של האינטליגנציה, שהבינה כבר אז את הצד העממי בנדידה ואמרה “נשובה לארץ־אבות ונחדש ימינו כקדם”, בדרך־אגב ובדברים בלתי ברורים… ארץ־ישראל לא בפירוש איתמר, כי אם מכללא… “הם, אמנם, נגעו בדופק של העת החדשה; הם, אמנם, מצאו את החוט היסודי של התקופה הבאה: מולדת, ארץ, קיום עצמי וכו', אבל הם לא תיארו לעצמם דיָם את האמצעים, היכולים והצריכים להביא אל המטרה ההיסטורית”. כלומר, התנועה הפלשתינאית כוונותיה היו רצויות, אבל אמצעיה גרועים. ומה זאת אומרת? – יותר לא מלה. הא כיצד?

______­­_­­­_____

בענין אחר, שאינו רחוק ביותר מאותו ענין. הכרוניקה של “הצפירה” (גליון ז', שנה זו) סיפרה לנו מעשה נאה מווארשה. הפועלים הנוצרים דשם שבתו בשלושה בתי־חרושת לעשיית נעלים מיכנית. השביתה ארכה כשלושה שבועות וללא הצלחה: הבעלים יכלו לעמוד עוד כהנה וכהנה בשביתה זו, יען שהם מסרו את העבודה הבלתי־נדחית לבית־חרושת אחר, שפועליו יהודים. הפועלים השובתים פנו אל אלה האחרונים ודרשו מהם, שגם הם ישבתו, אבל היהודים הוכיחו את חבריהם על פניהם, על שהם, הנוצרים, אינם מניחים לפועלים יהודים לעבוד בבתי־החרושת המיכניים הגדולים לנעלים. הפועלים הנוצרים הוכרחו להבטיח, שמהיום והלאה לא יוסיפו עוד להתנהג בנוגע לפועלים היהודים כאשר התנהגו עד כה, ואז הוסכם בין אלה האחרונים להכריז שביתה, והפועלים ניצחו.

המעשה הנאה הזה אכן ראוי הוא – כמו שאומרים העתונאים – לתשומת לב. כי בין אם יעמדו בעתיד הפועלים הפולנים בדיבורם ובין אם ינהגו ביהודים מנהג של מצור־טוּלטשין, בין כך ובין כך יש במעשה רב זה משום לימוד דבר־מה. מעוּבדה כרוניקאלית זו, שתוצאותיה, אמנם, אינן ברורות לפי שעה, יכולים היו העוסקים בשאלת־היהודים בפולין ללמוד, כי שאלה זו אינה, באִם הלכתא כמאן דאמר, שהיהודים שותפים היסטוריים הם לפולנים בפולין או אשרחים ממדרגה שניה, כי אם במקום אחר, אחר לגמרי…

ואגב־אורחא: גם אותה מחלוקת ידועה בין שני הפובליציסטים הציוניים ז’אבוטינסקי וגרינבוים, אם מדינת פולין, על־פי היושר וההיסטוריה, היא ארץ משותפת ליהודים ולפולנים, או ארצם של הפולנים בלבד היא, כדאית היא לאיזו תשומת־לב. רק אצלנו, כשאנו מדברים על ההיסטוריה שלנו, אין אנו נותנים לב בעיקר לה שהיה בתקופה זו וזו גורל חיינו העממיים, כי אם כמה ספרים כתבנו אנו, כמה ספרים כתבו עלינו ובכמה אנשים גדולים העשרנו אז את האנושות; ושאנו מדברים על יהדות־ההוֹוה אין אנו מבינים בשם זה את חיי מיליוני היהודים, שאינם בשום אופן חיים יהודיים ראויים לשמם, שהנם אך שרשרת מכוערה של תלאה, מצוקה ועוּבדות אשר אין שחר למו, כי אם את “התפקיד הגדול”, שהיהודת, העשירה בכשרונות ובסגולות, ממלאה בתבל ומלואה, יהדות זו, שהכל מדברים בה, שהכל נלחמים בה, שידה בכל ויד כל בה, שעל הכל משפיעה היא, כביכול, יהדות זו, שנותנת סופרים ולוחמים ובנקירים ורופאים גדולים לעולם; רק אצלנו, אני אומר, יש מקום לוויכוח כען זה שבין המצדדים בזכות־זכותנו בפולין ובין החולקים עליהם. כאילו העיקר הוא לא במה הם חיי־היהודים בפולין, במה הם מתפרנסים ובמה עתידים הם להתפרנס, איך הם בונים ואיך יבנו שם את הוָיתם, כי אם מה הן זכויותיהם ההיסטוריות על חיים ופרנסה; לא איך מרגישים הם את עצמם, כי אם איך צריכים הם להרגיש על פי דין…

הקיפה השנאה ליהודים את כל פולין ועד אנשים מתקדמים מטיפוסו שׁל שׁבֶנטוֹכוֹבסקי, שׁהספרות היהודית חיבבה אותו ותירגמה ממנו לפני כמה שנים, הגיעה. מה היו חיי היהודים

בפולין מאז ואיך התייחסו אליהם עד כה הן ידוע לכולנו. ידוע לכולנו מה היא גלות־פולין ומה עשתה גלות־פולין מיהודיה. השליאכצ’יצים הפולנים ויהודי־פולין הפאקטוֹרים שוים אלה את אלה. אבל לא זהו העיקר. לא בהערכות אסתטיות ומוסריות קא עסקינן, העיקר הוא, שעכשיו נמלכו הפולנים, או נוכחו ביותר, כי אין להם צורך ביהודים, כי האלמנט הזה הממלא את עריהם, מזיק להם מכל וכל, בועט בתרבותם, מקלקל את תרבותם, “ליטוואקים”, דומים לליטואקים וכו'. צריך היה איפוא, לגרשם מן הארץ, ולכל הפחות, לבלי לתת להם כל מחיה, לרדפם, להחרימם, להמעיטם, לבלי לבוא אתם במשא ומתן, לתפוס את מקומותיהם בכל מקום שאפשר, למנוע מהם הכל. הפוליטיקה הלאומית הפולנית דורשת כל זאת!

ובא אחד מאתנו ואומר: הפוליטיקה הפולנית? אבל, אנחנו, היהודים בפולין, מיוחסים כמוכם! ושמע זאת השני מאתנו וחקרו: לא נכון! לא נכון! אל תשכחו את ההיסטוריה! לא אנו יצרנו תרבות־פולין! לא אנו אזרחי־הארץ! לא מזיעתו ודמינו רוותה הארץ היקרה הזאת! כאילו יש בכל זה נפקותא לדינא, כאילו אם איננו מיוחסים, עלינו למות ברעב, להיגמל מנשימת־אויר, לבלי להביט אל השמש, ובכל אופן להזניח את שפת־דיבורנו ביום אחד, ומכל זמירותינו להותיר לעצמנו רק אנחת: “מה יפית”… וכאילו אם אנו מניחים, שאנו כן מיוחסים בפולין, אזרחים שוים במעלה על־פי היושר וההיסטוריה, תשתנה הרגשתם העצמית העלובה של יהודי־פולין ויחדלו במציאות – בהכרח – מהיות עבדים לפולים, מהתבטל בפיהם, אדוני־הארץ, משאוף לחיות את אפני־חייהם של אדוניהם, לדבר בשפתם וכו' וכו' ובנות יהודי־פולין, הנותנות את הטוֹן לחיי יום־יום, תחדלנה מהיות פַּאנות נרצעות למנהגי העם השליט ולבוזו ההיסטורי ליהודים!…

מ“שאלתנו בפולין” עשו קומדיה של שלום אש: “יחוס”! והרי בין כך ובין כך, אם פולין היא מולדת ליהודיה בכל המובנים ואם לא, הנה לחיים יהודיים עצמיים בפולין ולתרבות עממית יהודית אין מקום, כשם שאין מקום גמור להם בשום מדינה שבעולם, שהיהודים הנם שם ביחס הכלכלי אנשי־בינים. והרי על דבר זה, על הטמיעה המוכרחה, יהיה ערכנו בפולין בעבר מה שהוא, צריכים היו סופרים ציוניים להודות, על כל פנים, ועל דבר זה הלא היו צריכים לעמוד בעיקר. הלל צייטלין, שאינו ציוני, נוגע, בכל זאת, אך ורק בזה, ובכל כאבו, מדי דברו ב“מאמענט” על חיי היהודים בווארשה. הן איך שיהיה, וה“יחוס” ההיסטורי, גם אלמלא היה בדותא, גם אלמלי היה לו איזה בסיס בנפש היהודי הפולני, לא יושיע, אין בכוחו להושיע, הואיל והאדמה הפולנית והחרושת הפולנית בידי הפולנים הנה, ובידיהם תישארנה לעולם (תהא גם הממשלה המדינית שבידיהם מוגבלה), והואיל והיהודים המועטים והנקלים תלויים בהם, המרובים ובעלי־הגאוָה, ולא להפך, והואיל ובנינו ובנותינו מדברים בשפתם הם וקוראים את ספרותם הם, ולא להפך, והואיל והיהודים נאלצים להסתגל אליהם, ולא להפך, ןהןאיל ואחרת לא יוכל היות. יעקב רבינוביץ, שהאיר והבין את הצד הזה כל צרכו (ב“הזמן”, גליון ז', שנה זו), למרות מה שהשוואותיו השונות ונטייתו לערב את ארץ־ישראל והערבים באמצע עושות רושם קשה, מסיים, אף על־פי כן, כהרבה סופרים, שעסקו בשאלה זו בעתונותנו, ש“הפולנים צריכים להתפשר ולא להילחם”. ותמה אני, לשם מה ובשביל מי נאמרות פראזות כאלה. הפוליטיקנים הפולנים – ובוודאי גם אחרים במקומם כמותם – לא ישאלו את פי עתונותנו, מה הם צריכים לעשות בארצם כלפי הזרים המועטים הבלתי־נעימים להם והמפסידים ל“שגשוג־תרבותם”. הם יעשו כל אשר לאל ידם להצר צעדי השנואים, הם נלחמים וילָחמו. למה יתפשרו? השאלה היא בצד השני, שעכשיו הוא מסתגל ככל האפשר – עד כמה תינתן לו בעתיד היכולת להסתגל ולהתפשר…

לא בהוכחות היסטוריות ולא בחשבונות הגיוניים של מי־גדול־ממי תלוי כל הדבר, תלוי פתרון־השאלה כי אם במי־תלוי־במי באמת ובמי־צריך־למי. והראיה ממה שהתחלנו: יש מקצעות־תעשיה בפולין, שלפרוליטאריון הפולני אין כל “זכויות היסטוריות” עליהם כלפי הפועלים היהודים, ואף על־פי כן הוא חושב גם אותם המקצועות למונופולין שלו ואינו נותן לרגל יהודי לדרוך בהם. שמא יבואו הפועלים היהודים ויאמרו: “בשם הצדק! גם אנו מיוחסים כמוכם!” “טוב – יענו להם – היו לכם מיוחדים כאוות נפשכם, אבל אל המכונה אל תגשו!” ברם, מאידך גיסא, הרי ראינו: כשהיה מעשה ונצטרכו ביהודים, שלא יקלקלו את השביתה, הוכרחו בעלי־הגאוָה ההיסטוריים להבטיח להמוֹשקות, שמהיום והלאה יתנהגו אתם ביושר…

הַיינו, ישׁ מאורעות קטנים לכאורה, שׁהנם בעצם סמלים לדבר־מה, לדבר־מה גדול מאד…

________

ועוד מלים אחדות, לבסוף, אל האמור. בכלל, כדאי לראות לפעמים, שׁלא מפי המשַׂחק בפוליטיקה ולא על צעקת עתונאים תחיה המציאות ולא בזכויות נייריות, ש“טובי”־העמים מודים בהן או חוזרים מהן, תלויה האפשרות של חיים יהודיים – בפולין, כבשאר מקומות – כי אם בקשר עם הקרקע, במקום שאפשר, מצד אחד, ובגידולו של העובד היהודי וחדירתו לתעשיה שבארץ מצד שני. בנדון שלפנינו: הפולנים לא שונאינו הראשונים הם ולא האחרונים, וכל אותם השנאה והצעקות והעלילות והשקרים והאמיתויות וכו' לא תמול המה בחיינו, אבל זאת יתָּכן לדעת: אילו הרוב שׁל יהודי־פולין לא היה מה שהוא כעת, כי אם פועלים יודעי־עבודה ומוכשרים לעבודה, כי אז לא היתה כלל סכנת־קיומנו שם גדולה כל־כך ולא היינו חושׁשׁים כלל לצעקות – פּשַׁה קרֶב! – שׁהיהודים עושים שמות בתרבותם, בעוד שאלה שותים אותה בצמא, שהיהודים נלחמים בהם, בעוד שאלה מלחכים את עפר־רגליהם. ברם, כיום הזה המצב “טבעי” הוא משני הצדדים ואין מקום לאחר. טבעית היא ההתנפלות, טבעית ההצטדקות, טבעית אפילו ההתחשבות עם ה“יחוס”… כי רק במקום שאתה מוצא פועלים יהודים בעלי הכרה אנושית אמיתית, שם יש מקום גם למקצת כבוד לאומי ולחיים יהודיים בפועל ממש.

ויש אשר אחשוב: תשועת־בני־ישראל – לא רק בפולין – אם עתידה היא לבוא, תבוא לא מכוהנים ונביאים, כ“חקירתו” שׁל אחד־העם, ולא ממורדים ומ“אחֵר”ים“, כנבואתו־להכעיס של איש הורוויץ, ופשיטא שלא מתיאורטיקים ומפוליטיקים ומפובליציסטים ציוניים ומכל מה שהללו מעלים ב”מסקנותיהם", כי אם מאנשי העבודה הפשוטה אשר בינינו. אם אלה יבואו, אפשר שיגָאלו…

[“האחדות”, אדר תרע"ב; החתימה: יוסף חבר]

הסכסוכים ה“אליאנסיים” השנה, שהתחילו עוד מקודם לבחירתו של ריינאק, וכל המעשים הנאים שנעשו בנוגע לבחירה זו ונמשכו בהחלטות וב“תקנות” על שלילת־הזכות מאת יחברי החברה “כל־ישראל” לבחור בוועד ובמחאות ובהתרסות מצד ה“גרמנים” על היחס אליהם מצד ה“צרפתים” וכו' וכו' – כל הדברים האלה נתנו ענין רב לעתונותנו לענות בו ולהקצות לו מקום חשוב, ככל גודל־חשיבותו. מובן מאליו, שעתונותנו הלאומית, שאין לפניה החשבונות: תרבות מי יותר טובה ונחוצה למזרח, האם התרבות הצרפתית או הגרמנית (כשם שמצינו במקצת בעתונים הישראלים־הלועזים); עתונותנו הלאומית, שהיתה רוצה, שבין יהודי־המזרח כמו בן כל היהודים, תירש התרבות העברית את מקום הגבירות השונות הנכבדות, מובן מאליו, שעתונותנו זו היתה כולה על צד הלוחמים מגרמניה. כי הלא מה עשה כבר המהלך הצרפתי מיהודי־המזרח, איך גידלה ה“אליאנס” הצרפתית עד כה את שעשועי היהדות המזרחית הצעירה, שעד היום היא בבחינת נשפעה בכל דבר, כבר גלוי לעין כל. לא כן עבודתן של החברות הגרמניות, שאם כי גם בה לא הכל חָלק, שאם כי גם בה יש דיכ והותר שאיפות של הכנסת תרבות דייטשלאנד ודחיקת רגלי החינוך העברי האמיתי, הנה מה היא עתידה עוד להביא, לא נתברר עדיין כל צרכו, ויש רשות לקוות לטובה הרבה. סוף־סוף, בתי־הספר הנמוכים של “עזרה”, למשל, גניה ובית־המדרש למורים שלה מעידים, מכל מקום, כי יש חיוביים לאומיים עבריים במחודרי הרוח הגרמני המתוקן. ה“אליאנס” בידי ה“צרפתים” ודאי היתה כלי־שרת להתבוללות, בעוד שתפקידם של הגרמנים בה עוד לא נתחוור, ויש סימנים, כי אלה דווקא עלולים להיות מעוז־מה למשאות־נפשנו הלאומיות. העתונות היהודית, לפיכך, היתה כולה על צד האחרונים.

והנה עכשיו הביאו עתונינו את הידיעה, כי לפני זמן־מה נקראה בברלין אסיפה, שבה השתתפו צירי הסניפים הגרמנים של “חברת כל ישראל חברים”, שאין המרכז הפאריזי רוצה להודות בהם, כנ,ל, ונתקבלה החלטת־אימון בוועד המרכזי הגרמני, שנבחר על ידיהם, בצירוף הבעת־צער על דברי העלבון של המרכז הפאריזי כלפי אחדים מחברי־הוועד הגרמכני ומחאה גדולה כלפי הודעת הוועד הפאריזי, שמהיום והלאה אין ה“קאנפערענץ־געמיינשאפט” באת־כוחה של ה“אליאנס” בגרמניה. אמנם, – מעיד הד“ר נ. בירנבוים (מתתיהו אחר) במאמרו ב”היינט" בנדון זה – אחדות יתירה לא נראתה באסיפה זו. בדרומה של גרמניה נוטים יותר ל“צרפת”, ובצפונה של גרמניה ל“אשכנז”. היו רגעים שנדמה לך, כאילו אתה נמצא באסיפה פאטריוטית־אשכנזית בשעת־מלחמה בין פראנציה ופרוסיה ממש… “אנחנו הגרמנים”… “הם הצרפתים”… “הכבוד הגרמני”… “למדו דיסציפלינה וגאון לאומי מן הצרפתים!”… וכהאסיפה קיבלה את ההצעה לייסד ועד ארצי גרמני של ה“אליאנס”, עמדו מיד ה“דרומיים” ואיימו, שהם ייסדו בימה לעצמם. הקיצור, בעל־המאמר מנבא, שסוף־סוף תקוץ נפש ה“קאנפערענץ־געמיינשאפט” לריב עם פאריז מחוץ ועם ה“פאריזיים” מבית ותיספח על חברת ה“עזרה”. וה“אליאנס” תישאר מה שהיא ותתקיים גם להבא, אלא שתאבד עוד יותר את הזכות להיקרא “אליאנס איזראיליט”, לאמור: “כל ישראל חברים”.

מה שנוגע לחזיון הזה בכלל, מתייחס אליו הד“ר בירנבוים כמו ל”מחלה, שלא העלתה ארוכה ימים רבים, ומעכשיו מתחילים לבוא בה שינויים לטובה", והוא מביע בדרך אגב דברים אחדים, שראויים הם לאומרם וכדאי לחזור עליהם. הוא אומר:

“קובלים על ה”אליאנס“, שלא מילאה את התקוות אשר שמו בה לפנים. אבל קובלנה זו אינה צודקת. היא עשתה מה שעשתה ויכלה לעשות. החסרון היה בזה, שקיוו ממנה יותר מדי. ואמנם, גם החסרון הזה היה אז בגדר לא ימלט, מפני שאז לא ידעו להתייחס לשאלת היהודים הפנימית כיחסנו אנו. אז חשבון עדיין, שדי לעשות אגודה אחת ממספר קטן של יהודים־צרפתים עשירים עם משכילים אחדים ולתת להם כסף, בכדי שהעם העברי יוָשע תשועת עולמים. אז עוד האמינו באמונה שלמה, כי למנין של אפיטרופסים, הרוצים על פי דרכם להציל את הרוח העברי ואת הכבוד העברי יאה ונאה והולם השם ‘כל ישראל חברים’”.

עכשיו – ממשיך בעל המאמר – התרחב המבט במקצת, אבל רק במקצת. ומה שמתהווה עכשיו ב“אליאנס” מקביל ומתאים למדרגת ההבנה החדשה, שאליה הגיעו עד כה. ולא רק למדרגת ההבנה, כי אם גם למצב הכוחות היהודיים, שהיו חבויים אז ונתגלו, ובמדרגת התגלותם.

“כשנוסדה ה”אליאנס" היו בעולם מתשעה עד עשרה מיליונים יהודים. בצרפת גרו אז לכל היותר חמישים אלף, ומאלה קמו אולי חצי תריסר לדאוג לכלל־ישראל. כוונתם של אלה, אמנם, היתה רצויה; שלא הביאו כל תועלת – גם כן אי־אפשר לומר. ברם, שייכות פנימית מצד אלה הספוּרים ליתר המיליונים לא היתה. חמישים האלף של יהודים צרפתים – אם גם נשקיף על מייסדי ה,אליאנס" הראשונים כעל באי־כוחם שלכ אלה – הנה על פי מספרם המצומצם ויהדותם המעטה לא היה לאל ידם להיות באי־כוחם של רבבות־יהודים, שהנם גם רבבות־פעמים יותר יהדותיים מהם, ולפיכך לא היתה שיטתם יכולה להתקיים, ולפיכך באו עכשיו עד חורבן ראשון. כי אך התבוננו יהודי גרמניה, והנה הם כמעט פי עשרה במספרם מיהודי צרפת, גם ב’אליאנס' וגם מחוצה לה, ויהדותם הנה יותר ממשית, התחילו להשתחרר. ונצחונם אכן בטוח. כי לא בזה הוא קוטב־השאלה, לידי מי יימסרו מוסדות־החברה, ‘כל ישראל חברים’ – מוסדות החברה הזאת, צריך לשער, לא יימסרו לעולם ליהודי־גרמניה, – כי אם, האם ישארו גם להבא יהודי־צרפת האפיטרופסים הראשיים של כלל־ישראל או שיאָלצו למסור חתיכת אפיטרופסות, ואולי החתיכה היותר ראויה להתכבד, ליהודי־גרמניה, שהנם מרובים מהם ויהדותיים מהם".

המחלוקת של עכשיו, שבוודאי יש בה הרבה מעניני גבאות וכו', מנקודת ההשקפה של בנין הכלל היהודי העתידי, הגדול והרחב כים, היא בעיני מתתיהו אחר לא יותר מ“סערה בצלוחית של מים”. אם ה“חברה” “אליאנס” תישאר במציאות בידי הוועד בצרפת, הנה במה שנוגע להשפעה הממשית על ההוָיה היהודית יש יתרון ליהודי־גרמניה והם ינצחו. ברם, הואיל וכוחות חיוניים מתעוררים לעינינו בגופנו הלאומי, יש לקוות, כי לא נקפא על נקודת־השחרור הראשונה, “השחרור הגרמני” –

"מהרה תתחיל האמאנסיפאציה השניה, הגדולה, האמיתית, בשעה שהמוני־העם בעצמם, המיליונים, ישתחררו מהשכבה העליונה של עשרות ומאות אלפים, מאחיהם הדואגים לטובתם – בין בצרפת ובין בגרמניה ובאנגליה – הרחוקים מהם וחלשים במובן היהדותי. כבר יש סימנים המבשרים את בוא השחרור הגדול הזה, אבל רק סימנים. עדיין אין היהודים במזרח־אירופה בוגרים כל צרכם בכדי למלא את תפקידם הגדול בחיי האומה העברית. עדיין איש איש לעברו פונה (אינם רואים, למשל, שיהודי רוסיה, גליציה ורומיניה הם חיל יהודי רב־הגדלות); עדיין אין בכוחם להוציא מתוכם אינטליגנציה יהודית־אמיתית, בריאה, שתנהיג אותם ושתדע “להנהיג”.

באמאנסיפאציה זו, בהתגלות ובהשתחררות זו של כוחות המוני העם היהודי רואה מתתיהו אחר את חזון ה“אליאנס” לעתיד לבוא. רק אז תמצא מלה זו את תיקונה, את תכנה האמיתי.

[“האחדות”, אדר תרע"ב; החתימה: יוסף חבר]

הוצאת “אחיעבר”, ניו־יורק, “סנונית”, קובץ־שירים ערוך על־ידי ראובן בריינין עם הקדמה מאת הנ"ל. (נדפס בירושלים, תר"ע).

האדמיניסטראציות של כל מוסדותינו הספרותיים־האידיאליים בארץ־ישראל (ומי ממוסדותינו הספרותיים העבריים, ולא רק בארץ־ישראל, אינם אידיאליים?) יודעות את שם אגודת “אחיעבר” בניו־יורק. “קהלת”, “החינוך”, “מולדת”, “לעם”, “הפועל הצעיר”, “יפת” – כולם סוכנת אחת יש להם בניו־יורק, העושה בשבילם כל אשר לאל ידה. ואמנם, נעים היה לדעת, כי בתוך הים ההוא של הדיוטוּת גיטוֹאית וחוסר כל קולטורה מצד אחד, קולטוריוּת זרה, אמריקאית, מצד שני וקולטורה קלושה, עתונאית, אמיגראנטית, מצד שלישי, יש גם, מצד רביעי, אי קטן, שבו מתהלכים עשרות אנשים עברים וחלומות על תרבות עברית בפניהם ובמעשיהם. נעים היה לדעת, כי בני־משפחה אחדים יש לנו מעבר לשני ימים, וכשאנו מצרפים לפעמים איזה צרור של עלי־ספרות בשפת־עבר, יש לנו למי לשלוח אכסמפלארים אחדים ממנו גם לעבר ההוא…

כל זה מצדנו. ברם מצדם הם, מצד אחי “אחיעבר” בניו־יורק, טבעי הוא, שהתפקיד הזה בלבד: לקבל עשרות ספרים מארצות אחרות במשך השנה ולהפיצם בין עשרות חובבי־שפת עבר – לא יכול היה לתת להם סיפוק נפשי גמור. וכשבא בריינין אליהם לפני שנתים נתעשתו לבנוֹת בימה ספרותית חדשה באמריקה לעצמם, לבלי להיות רק מקבלים, אלא גם נותנים, ועם הפרי הראשון של ההוצאה, המונח בזה לפנינו, הבטיחו המוציאים להוציא עוד קובצים ספרותיים ממבחר יצירותיהם של הסופרים הצעירים העברים האמריקאיים.

קובץ־השירים ערוך על־ידי בריינין ולו “הקדמה מאת הנ”ל“. בהקדמה זו אומר העורך, שהוא מביא מזמרת ארץ אמריקה בכליו, שהוא “קרא לקובץ שירים זה בשם ‘סנונית’, כי זאת היא הסנונית הספרותית, הסנונית העברית הראשונה באמריקה”; כי בהיותו תר ומשוטט בארצות־הברית מצא חבורה של משוררים צעירים לימים, שכולם ישבו על ספסלי בתי־מדרש־המדעים באמריקה ובארץ חופש ומרחביה זו ניצנצה בהם לראשונה רוח שירתם”; כי “לפי ראות עיניו וטוב טעמו צרר זר פרחים להגישם לפני הקוראים העברים באמריקה, באמרו: הרי לכם משלכם, משלכם ממש”.

הכך הוא הדבר? אכן צריך – צריך היה להיות כך. הוצאה ספרותית חדשה צריכה לינוק ממקורה, מסביבתה, ואם לאו – אינה כדאית שתיווסד. הנה מה קטנה מה“סנונית” הלבובית, הירחון הקטן היוצא־לאור בגליציה, ומה דלה מה“סנונית” הירושלמית, שהוציאה קונטרס אחד על “בצלאל” “מגילת שמיטה” ושני קובצי שירים קטנים ולא תמיד מוצלחים – אבל אפילו אלו הסנוניות מרחפות בשדותיהן ונזונות משדותיהן. לא כן הוא, אהה, בסנונית שיצאה על־ידי בריינין באמריקה, במקום ש“הדברים מתפתחים במהירות רבה”.

ראשית כל, חלק הגון מאד מן השירים שנכנסו לקובץ זה כלל לא “ניצנץ בפעם הראשונה” באמריקה, ובכלל לא בראשונה הם רואים את אור־הדפוס, כי כבר נדפסו לפני איזו שנים ב“המעורר”, “העולם”, “הפועל הצעיר”. ואם יש טעם לזה שמאספים למקום אחד את שיריו הנדפסים של משורר אחד, בכדי שתתבלט צורתו ויתיצב לפנינו בכל קומתו, הנה לאיזה צורך נאספו כאן למקום אחד שירים ישנים נדפסים של משוררים שונים? שמא תאמר: רוח אחד להם, מהלך אחד? כמדומה, שגם זה לא. כי מלבד השפה הקשה, שפת־האבנים, בלי כל רכרוכית, בלי כל בלתי־אמצעיות, אין שום דבר משותף למשוררי־הקובץ. ובכל אופן, אותם השירים שהיו ראויים לדפוס, מתוך אותו הקומץ שלא נדפס עוד בשום מקום, לא היו מפסידים כלום גם אילו מצאו מאסף להם באורגנים שונים, שמחוץ לארץ אמריקה, ולא כל שכן באמריקה גופא, כמו ב“הדרור”, למשל, שגם הוא מלשון “סנונית”, וגם הוא בישר אביב, וגם הוא בא להוכיח, כי מה שלא עשו המו"לים הראשונים הלא־יוצלחים, יעשה הוא…

“זמרת־הארץ”. ואולם מכל הקובץ אין זמרת־ארצות־הברית בוקעת ועולה אף במעט. ואם בסילקינר, למשל, (בעל הפואימה “מול אוהל תימרה”, הוצא5ת “אסף”, שאף היא יצאה בשנת תר"ע ונדפסה בירושלים) אפשר, לכל הפחות, למצוא איזו השפעה ממשורר אמריקאי כלוֹנגפלוֹ, ואולי גם בצבי ן' שלום אפשר לשמוע איזה הד מצלילי השירה האמריקאית הצעירה, הנה ה“בַּלָדה” שׁל אב. גולדברג,כוכב נופל" לקוחה ישׁר – בתכנה – מהעיירה שבתחום־המושב בעבר הקרוב, ובצורתה היא מושפעת… מ… מקריאה בשירים בכלל. כי – נאמר בדרך־אגב – לא צריך להיות בעל חוש דק ביותר בכדי להבחין, שמר גולדברג רק חובב־שירה הוא, אבל משורר איננו. כבודו של אב. גולדברג בתור עתונאי בעל־כשרון, מ“הקול החדש” ביהודית שהוא מוציא באלה הימים המאירים – במקומו מונח. והאמת ניתנה להיאמר, שמעת אשר הפך עליו לבו לאהוב עברית ולעשות תעמולה רבה לה ולספרותה בעתונו של היום (ב“הקול החדש” – אם לזכור עוונות ראשונים – היה יחסו אחר לגמרי לנדון), מאז למד להשתמש בשפה זו כהוגן ולגלות בספרותה הרבה דברים חיוביים, שהאורגנים העבריים בעצמם מתעצלים להזכירם ועוברים עליהם בשתיקה. ואולם למרות כל אלה – אין אב. גולדברג משורר. בנוגע לו אפשר זאת לומר בבירור. ואולם גם בנוגע לחבריו אין לומר בבירור, שמשוררים הם. בכל אופן, אין בכל הקובץ אף שיר אחד שלם (שורות יפות ישנן אצל א. ליסיצקי, וגם אצל א. דוֹמניץ), שיגע עד הנפש. וזה סימן לא טוב ביותר לגבי “סנונית ספרותית ראשונה”…

כלפי מה אני מדבר בכל זאת? ראשית, כלפי זה, ש“לבוא לארץ החדשה לחקור בה את חיי בני עמנו בכל מפלגותיהם ושדרותיהם, לשים לב לדעת, אם יש בה תקוה לתחיית הרוח העברי, להטות אוזן קשבת לזרמי־הרוח העליונים והתחתונים השוטפים בקרב יהודי אמריקה, לבקש, לחפש” וכו' וכו' ולכתוב אלף פסוקים כאלה וכיוצא באלה נקל רבה מלעשות איזה דבר, אף היותר קטן, אף היותר צנוע, בלי שפת־יתר, בלי “פּומפּה” יתירה ובלי “פּוֹזה” ידועה של סופרים ותלמידי־חכמים ממין ידוע, המתחילים ב“מגיבורי־ישראל”, ממשיכים ב“פרץ בן משה סמוֹלנסקין”, נוטים ל“סנונית” וגומרים ב“הנשר מקנדה”… שנית, כלפי זה, שבעת האחרונה למדו הכל, לרבות אגודת “אחיעבר” בניו־יורק, לכתוב הקדמות ענוותניות, מעין,בקטנות הננו מתחילים, אבל…" ושזה, אבל, לא די. ושלישית: הנה “אחיעבר” זו הולכת להוציא את “התורן” – טוב שתלמד דבר־מה מהוצאת “סנונית”־“הדרור”. אולי באמת הגיעה השעה להמעיט בדיבור על חיבת השפה העתיקה־החדשה והערצת־ה“תחיה” הלאומית, ולשום יותר לב למעמקי חיי היהודים בגלותם החדשה, בכדי להוסיף ולהעמיק במקצת מצדם את החיים הללו, חיי העבודה והעממיות, על־ידי דברי־ספרות ראויים לשם זה.

[“האחדות”, סיון תרע"ב; החתימה: ח. ב. צלאל]

הוצאת “הפועל הצעיר”. מבחר כתביו של יוסף ויתקין ז“ל. נמסר לדפוס על־ידי א”ז רבינוביץ, ר' בנימין, יוסף אהרונוביץ. יפו, התרע"ב.

יש שאנחנו קוראים בספר פובליציסטי, ולמחברו של אותו ספר אין לנו כל ענין: הננו רואים, כי המחבר הגיד בספרו עוד יותר ממה שהיה לו להגיד – ומה לנו, איפוא, ולמגיד? הרי ספרו לפנינו! ואולם יש שאנו קוראים בספר כזה ומקבלים רושם משום מה, כי לא הכל בא כאן לידי גילוי וכי כותב־הספר היה יותר מספרו…

ספר מעין זה הוא קובץ־המאמרים אשר לפנינו. הכוח הספרותי הגלוי שבו אינו מרובה. ואולם אם התנועה הציונית נתנה איזה מספר של יהודים צעירים חשובים, הרי היה בעל־הכתבים שלפנינו לא מן האחרונים שבהם…

מן הכאראקטריסטיקות של ויתקין, אשר סיפחו אל הספר שנים מן המוסרים לדפוס, א"ז רבינוביץ ויוסף אהרונוביץ, בצירוף עם מה שכתוב בכל שורה ושורה ובין שורה לשורה מהכתבים המעשטים האלה, מתיצבת לפנינו אישיות אידיאלית רוממה, אחת מאלה המסוגלות להחזיר למלה “אידיאליסט” את כל זהרה שהיה לה מלפנים…

רק בנוגע לקו אחד מהכאראקטריסטיקה של ויתקין שנתן מר אהרונוביץ אי־אפשר שלא להעיר הערה קלה אחת, בכדי להעמיד, אולי, את הכותב על טעותו. מר אהרונוביץ מוצא איזו סתירה מיוחדה, טרגית, בחיי ויתקין, בזה שהיה בן לעם, ש“לעת זקנתו מכריחה אותו המציאות להשכיח מלבו את סבלון האדם בפני סבלון האומה”, ושלפיכך “לא היה ויתקין יכול לעמוד בשורה הראשונה של הלוחמים בעד השחרור הסוציאלי כאשר היה ודאי עושה אלמלי היה בן לעם אחר”. “קול העם הנרדף החריש את אזנו משמוע את אנקת הפועל הרצוץ”. וכל זה בנוגע לויתקין, איש־העבודה, המורה המצויין, החפשי בדעות והלוחם הממשי בעד התגשמות הציוניות, כלומר, בעד השחרור הסוציאלי של חלק מהמוני ישראל. והנה אם בעל־הכאראקטריסטיקה הראשון (“‘שביל טוב’ של איש טוב”) תמיה בתמימותו על “הצעיר הבלתי מאמין”, ש“היה מלפנים רחוק מהיהדות לגמרי, מושפע מרעיונות אחרים ומאידיאלים אחרים” (כלומר, מאידיאות־הריבולוציה ברוסיה), איך “הקריב את כל נפשו בעד החסד והטוב, בעד קנייני עמו?” “מאין שאב את הכוח?” וכו' – אין התמיהה הלזו תמוהה בעיני. הקצוות מתאחדים, והישיש א. ז. רבינוביץ עומד על נקודות־השקפתם של אותם היהודים בעלי ה“נַרוֹדנאיה ווֹליה”, שחשבו, כי ריבולוציונותם כורה בהכרח תהום ביניהם לבין עמם. ואולם מר אהרונוביץ, עורכו של עתון עברי לאומי־ראדיקאלי, דומה שהוא לא היה צריך למצוא “צער־סתירה” בין “הרעיונות האחרים והאידיאלים האחרים” ובין רעיון הציונות האמיתית, ש“סבלון־האדם”, אליבא דאמת, אינו נדחה בה בשום אופן ואופן מפני “סבלון־האומה”, כי אם בקנה אחד יעלו. “הנקל להגיד: – אומר מר אהרונוביץ בטוֹן של לעג מר – מאחדים את שתי השאלות (כלומר, שאלת הפרוליטריון העשוק ושאלת האומה מחוסרת־הקרקע – ח. ב. צ.) ופותרים אותן בצוותא חדא. אבל מה לעשות, אם הלב אינו מאמין באיחוי זה ואינו רואה בו פתרון, ואף על פי כן כאוב יכאב לאחת לא פחות מאשר לשנית”. עד כאן לשונו. ברם, הרי זה לגלוג שלא במקומו וטעות מעיקרא! לא שתי שאלות פה, שאחרים מאחים אותן ב“קלות”, כי אם שאלה אחת מלכתחילה: שאלת־אפשרות של חיים אנושיים להמון העברי בכל אשר הוא נמצא! שאלת־סבלון־האדם בתור בן לאומה, שאינה אומה, וסבלון־האומה, שבני־האדם שלה אינם בני־אדם. איני יודע, אפשר שבהשקפת עולמו ובדעותיו המופשטות של יוסף ויתקין אכן תסס וחילחל כאב־ה“סתירה”, שמר אהרונוביץ מדבר עליה. ואולם, בכל אופן, למעשה ולעצמו פתר המנוח את השאלה האחת הזאת במלואה: הכתבים שלפנינו הנם כתבי אדם אינדיבידואלי וציבורי כאחד, כתבי אדם שלם ועובד, שמתוך כך יש לו האפשרות להתיחס גם בחיוב לאמו־אומתו ולהאמין, למרות כל הקלקולים שהוא רואה בה, כי חיה תחיה ועתידה נכון לפניה. והרי פתרון זה מתאים לכל הפועלים היהודים ה,רצוצים" ולכל “טובי הצעירים מבני עמנו”: כשיבראו לעצמם תנאי־קיום הגונים – לא תישמע אנקתם. אדרבא, חיי “הצעיר יוסף ויתקין, שהיה מלפנים רחוק מהיהדות לגמרי, יעידו יותר ממאה עדים, כי הסרת־סבלון־האדם וריפוי־סבלון־האומה, תיקון צרת העם הנרדף ועזרה לצרת הפועל הסובל, “הרעיונות והאידיאלים האחרים” והרואת־לימודי־הטבע במושבה עברית, מעשי הבניה הישובית והשחרור הסוציאלי – כל אלה אינם תרתי דסתרי. “סתירה” זו אינה סתירה כל עיקר ואין בה ל”דכא" ו“לתקוף את כל ישותם” של אנשים כהמנוֹח. האומנם עדיין צריך להוכיח את זה?

[“האחדות”, תמוז תרע"ב; החתימה: ח.ב. צלאל]

קראתי את הרומן החדש של א. קאַבּאַק: “דניאל שַׁפרָנוב”. הוצאת “ספרות”, ורשה, תרע"ב.

מי הוא דניאל שפרנוב?

ד. שפרנוב הוא אברך רפה ומרוגז־עצבים, שהשאלה הלאומית היהודית אינה נותנת לו לישון. נקוד על “השאלה”, כי לא האַנוֹמאַליה שבחיי־היהודים – חיים טפלים, היונקים בהכרח מצינורות זרים ומתפרנסים מאז ומעולם על חשבון־אחרים – מביאה אותו, אותו ממש, לידי קונפליקטים חיוניים, דרמתיים, בתור בריה חיה היושבת בכלוב של גוף חי אחר, אלא השאלה כשהיא לעצמה, מחוצה לו, הפרובלימה בעלמא של ישראל בגולה, או יותר נכון, הפובליציסטיקה שבאותה פרובלימה, היא היא שמבלבלת את ראשו ומניעה את לשונו. הוא מורה בגימנסיה רוסית פרטית, ושלום לו בה (ההרהורים הקלושים הארעיים על “הרוח הזרה” וכו' בע' 45 הלא אינם יכולים להיכנס בחשבון), הוא בעל לאשה עברית טובה ולאומית, ושלום לו בזה (אם כי אין שלום גמור בחייו המשפחתיים־האינטליגנטיים בכלל), אבל הוא מתהלך תחת כובד־יגון השאלה: “היכן היא הדרך הרחבה והנאורה המובילה אל חרות־העם”, ואין הוא ואין הקורא יודעים מה הוא רוצה באמת, אל מה הוא שואף בכוונה, והעיקר, מה הוא עושה, מה היא ציוניותו, היכן היא ציוניותו בחייו. בשבילו אכן היהדות אינה אלא אסון, לא פחות מאשר לווֹלוֹדיה בן רבינוביץ' ו“שאלת”־היהדות – רק “המקום הכואב שלו”, כמו שאומרים בשפה שהוא מדבר בה עם וולודיה. כשֶׁניקה, אחותו של וולודיה, מראה לו לשׁפרנוב את גולם־ה“יחף” שעשתה, הוא רואה לפניו “גוי” ונזכר בקושייתו של אחד־העם על אַנטוֹקוֹלסקי: למה פסל את איבאן האיום ולא את הורדוס, את נֶסטור ולא את הגאון מווילנה; וכשׁאשׁה רוסית אחת עוגבת עליו, על שפרנוב היפה, הרי הוא דוחה אותה בשתי ידיים רק מפני הטעם הזה, שהיא גויה והוא יהודי. אפילו כשאותה ניקה בת רבינוביץ, הציפורה המצחיקה, לוחשת לו מתוך גניחות: “למה הוא מנשקני, מר שפרנוב? אל ישקני”… הרי הוא עונה לה ברצינות גמורה: “לא אותך אני מנשק אלא את צערנו הלאומי”. ראסקולניקוב, להבדיל בשעתו, אף הוא אמר לסוניה: “לא לפניך אני כורע וכו'”. ברם שם, – כמדומה, שזאת לא יכחיש גם מר קבק – סוף־סוף, האטמוספירה אחרת קצת והמצב אחר קצת. כזאת אמר רוצח קדוש הכורע לפני זונה צדיקה בטרם ילך לעשות כמצוותה ולתת את נפשו לרומסים. וכאן – אדם מוזר ונשיקות לאומיות משונות! כאן – “ראש פרוע, מצח בוער ומכוסה שערות”, והוא, דניאל שפרנוב, מנשק את הצער הלאומי! – – –

על רבינוביץ הבורגני הזקן (גם הוא ציוני!) מעיד המחבר, כי האיש “סבל והצטער מחמת שלא הבין את המומנט”. ואולם, אויה, גם גיבור־הרומן בכבודו ובעצמו, שגם הוא “סובל ומצטער”, אין לו, כנראה, השגת־ה“מומנט” כל עיקר. ניקה, הצער הלאומי, קוראת לו באימתה “ציוני נורא”, ואולם האימה היא דוקא בזה, שציוניותו של הציוני הנורא אין כוחה אפילו ב“לא”, אין כוחה אפילו לשלול כהוגן. זוהי ציוניות ריקנית, ציוניות של דיבורים סאלוניים. בכלל, ד. שפרנוב הוא אדם שהשתיקה מציקה לו. זאת אומרת, אדם, שהסנטימנטאליות הזולה, הדברנית, היא שורש־נשמתו. “חדר נחמד של עלמה־ילדה… תמונות הפּייטנים הגדולים… אמנים חביבים… כונניות יפות, וילונות, צעצועים על שולחן־הכתיבה… לבסוף (?) – המיטה הצחורה – על כל זה חופפת נשמתם של בתולי־העלומים עם סודותיהם הבלתי־נגלים וחלומותיהם הבלתי־מפורשים”. סודות בלתי־נגלים, חלומות בלתי־מפורשים – לשוא, לשוא, מר שפרנוב! אינך מר בר רב אשי!

מובן, שהואיל וכך, הואיל ומר שפרנוב הוא ציוני נורא רק בעיני ניקה הפתיה, ספק הוא, אם יש בו בכדי להביע את כל טרגיותו של האינטליגנט היהודי העממי העושה באמת ובתמים את חשבון אומתו והמקום שהיא תופסת בעולם, כלומר, את חשבון נפשו הוא ואת חשבון מקומו הוא בעולם.

כל זה, בקצרה, בנוגע לגיבור הראשי שלפנינו בתור אדם יהודי. ברם, במה שנוגע לספר שלפנינו בתור סיפור, נעים לומר בפומבי, שהוא נקרא לא בלי עונג. מורגשת יד אמונה של מספר. אמנם, כבכל רומאן אינטליגנטי, חסר גם כאן מעט דם, כלומר, היחוסים שבין הנפשות העושות ברומאן מוגבלים רק בפגישות ודברים בשׁעת־הפגישׁות, ואף לא נקה מר קבק מאותו אופן־הפעולה (ברוסית npiem) הישן של הרומאניסטים המושבעים להעלות את גיבוריהם הראשיים בעיני הקורא על־ידי זה שכל הנשים נמשכות אחריהם; אמנם, הרבה מיתר הגברים המסתובבים כאן אינם אלא צללים: אברונין, שאשתו בורחת ממנו, זליגמן, העתונאי הציוני, מרגולין, “המבקש אלוהים”, ואפילו ניקולאי, אהובה של ניקה, ה“תינוק”. אגב, מר קבק נמשך לבו ביותר אחרי השם־התואר הזה! בע' 6 מדבר שפרנוב על התינוקות המצחקים ברחובות הצנועים והנקיים, בע' 7 צוחקת ניקה כמו תינוקת, כשאומרים לה “יקום פורקן”; לגברת רבינוביץ עונה שפרנוב על עקיצתה: “כלום שׂרה שׁלי תינוקת היא?” (ע' 9). שׂרה שׁואלת את זֶלדינה: “אוהבת הגברת תינוקות פעוטות?” (ע' 81), ובע' 85 יושבים שפרנוב ואשתו כ“זוג תינוקות נפחדים”; מאריה מיכאילובנה, הבורחת מפני בעלה, עשתה, בשבתה בבית שפרנוב, רושם “כתינוקת קטנה־קטנה שעשו לה עוול גדול־גדול”, (ע' 39), ולאחר שהציעה את עצמה לבּונדאים, שישלחוה למעשה־טירור, והם לא קיבלוה, היתה ברגעים האלה “תינוקת, בצעקותיה, בכיותיה, דבריה, בכל, תינוקת שנעלבה” (ע' 64), ואפילו וירה גֵיראסימוֹבנה הפרוצה “מכסה פניה בפיסות־ידיה וצוחקת כתינוקת”, (ע' 24) – היפלא, אפוא, שניקולאי, המתגעגע לרהיטים שבבית־אמא באיבאנובנקה (ע' 98), הוא “צעיר רוסי עם נשמת־תינוק” (ע' 75)? ואולם בדרך כלל יש ברומאן במקצת מרוח הימים ההם, ימי “סחופי־זרם”, אם כי לא בכל הפחד שבהם, ובפרט יש ויש בו השוואת־פרצופים מעניינת (הרי וירה הגויה הנודדת והחיה בכל מקום בכל חושיה לעומת הדודה ווארווארה ומאריה מיכאילובנה, שנולדו יהודיות ושכל נדודיהן מלאים געגועים ו“שבירת הרצון”), שיחות מעוררות מחשבה (אותה השיחה,למשל, שבין מרגולין ושפרנוב, בע' 90–94, על מהותה של היהודיה המודרנית) וסצינות נאמנות ולוקחות לב. הרי אותה הסצינה האידילית הנפלאה שבין דניאל ושרה בפרק ב‘, ע’ 26­–29, וביחוד המעבר אחרי־כן מזה למצב אחר בסוף הפרק; לא גרוע הוא גם תיאור בואה של מאריה מיכאילובנה לסיוֹמה וחבריו (ע' 60–65). ביחוד יש ענין במחצית הראשונה. מהחצי השני הרומאניסטן כאילו מתעייף, אינו יודע מה לעשות לגיבוריו (שאלו אותו, למשל, לאיזה צורך הוא מביא פתאום את אַניוּטה בּרמאן!) – והטמפּו של הסיפור נופל הרבה.

[“הפועל הצעיר”, אלול תרע"ב; החתימה: י. ח. ב.]

כפתקא דנפל מרקיע היה לי הספר “משירי אביגדור פאירשטין, קובץ ראשון, בהוצאת הסתדרות הציונים בהונגריה. בודאפשט, תרע”ב".

פייארשטיין… שם חדש… וכבר ספר של ק"מ עמודים… ועוד קובץ ראשון… ומבודאפשט!

הנני פותח וקורא.

ההקדמה הקטנה – בפרוֹזה – מבטיחה ודוחה כאחת. “אהי נא זיק אחד מפֶּרץ הר־כוחותינו, הבוער באשׁו מקדם לנצחים”. שפיר טובא! ואולם מיד: “אנכי הגבר ראיתי אלוהי־חיינו במשובתו הרעננה והתנובית (משובה רעננה ותנובית!) ואשפוך את נשמתי אל תוך עינו: לברכת נשמתנו העתיקה, הממשמשת בעיניה לאור צפרירים חדשים”. כלומר? מה הוא פירוּשן הפשוט של המלות האלה? מה המשורר שח?

מעבר לדף מתחילים השירים, ושם אנו מוצאים את מר פייארשטיין “שואל בסערה” לאחר שקרע מהעינים “קרוּם־עיוורון־זקנתן של שנים אלפַּים”:

שִׁמְעוּ־נָא רַבוֹתַי דַיָנִים וּמֻמְחִים,

הַעוֹד תֵּת לֹא תִתְנוּ לַחַיִים הַתָּרָה?

והלאה הוא מתנפל על “תכנו של עולם־היהודים, שהוא צל כשר וטריפה” ושואל שוב בסערה: “האפסה כל תקוה לטפס משבעים ושבעה שערי הטומאה”? “האפס כל חזון לפקוח עינים?”

וכאן, עוד יותר מאשׁר בהקדמה, תינתן לפני הקורא דילֶמה קשה: אם להצטער יחד עם המשורר על אשר לא תיפקחנה עיני “הדיינים והמומחים” להניס “צללי כשר וטריפה”, או להצטער על המשורר הצעיר, שהוא מתפרץ “בסערה” לתוך דלתַיִם פתוחות ומטפס לא מע“ז שׁערי טומאה, כי אם, פשׁוט, “משתער” על כתלי מבצר ישן וחרוב, אשר כבר נהרס ו”הובקע" בלעדיו?

ואף על פי כן, מי שלא ימהר לסגור את הספר, כי אם, להפך, יוסיף “לפתוח את נשמתו” לפני המשורר, למען “יבוא זה עליה” (אחד הביטויים השגורים בשירי מר פייארשטיין!), כלומר, מי שינסה לקרוא עוד אחדים מן השירים שלפנינו, הוא, סוף־סוף, יבוא לידי מסקנה נעימה, כי למרות כל השיבושים הבלתי־ספוּרים בלשון, למרות כל הפטפטנות וחוסר כל מידה וקצב ולמרות כל הליקויים הגלויים לכל בר בי רב, הנה האדם אשר כתב את הספר הזה הוא בעל טמפרמנט של משורר. ולא יִפָּלא מה שׁהסתדרות הציונים בהונגריה נזדרזה – ואולי גם נחפזה במקצת – להכניס לספרות השירה הצעירה שלנו את הקובץ הזה. אמנם, ספר של שירים לא הכניסו, אף על־פי כן, לספרותנו גם עתה, כי שיעור־קומה שירתי עדיין אין למר פייארשטיין, עברית עדיין אינו יודע כלל (למרות הסהידו על עצמו, ש“לשונו כל כך עברית”) ואף השירים היפים האחדים, שצריכים היו להידפס, הרי רובם גם נדפסו כבר ב“המצפה” וב“השילוח”. ובכל זאת, אפשר ואפשר להבין את שמחתם של ציוני הונגריה הספוּרים, על שגם בהונגריה שלהם – שומעים אתם! בהונגריה, בארץ המַדיארים, בארץ שאין בה כל זכר לסביבה תרבותית עברית! – נולד וגדל איש, אשר “מותו לא יהיה כמות כל בן־השירים”… איש המוצא די און בנפשו לומר:

כִּי נֶפֶשׁ־כֹּל נַפְשִׁי וְנֶפֶשׁ כָּל בִּרְיָה

וְעֶרֶשׂ כָּל רוּחַ יִנוֹעַ בְּמחִי;

וְנֶפֶשׁ־הַנְפָשׁוֹת מְחַבֵּק אֲנִי,

וּלְבָבוֹת מְנַשֵׁק אָנֹכִי.

__________

ההתלהבות של מר פייארשטיין (אותו “ואשאל בסערה”), הנותנת בפיו הרבה ביטויים מהבילים, אמרות מתמיהות ותפילות תפֵלות, היא גם שׁעושׂה בהרבה מקומות רושׁם שׁל אמיתיות נלבבה ומאמתת את ההרגשה, כי למרות הכל, יש לנו עניין עם משורר. למרות “השחר הבא על נפשו הבתולה, על נפשו המלאה דם תנובה ונשיקה”, למרות כל “בבואותיו המצטחקים” ו“מחשׁבותיו השׁושׁניות”; למרות מה שׁ“הָרי לשד־סיני” יפיצו אצלו “ריח־ענבים” ו“נשיקת־הרוממות” בפיו “לאלה הבתולות שאינן נצמדות לקושרים” ועוד ועוד זרות ומשונות מרבה להכיל – למרות כל זאת יש בהתלהבותו, המזכירה גם את כל הסגולות הטובות שבפייטנותו של יצחק קאמינר, עוד דבר־מה, הבורא למשורר ניב־שפתים מיוחד ומוציא מכינורו, יחד עם הפסוקים המשונים והמטורפים החוזרים ונשנים, גם אקורדים אוריגינליים ומושכים את הלב למדי. הנה, למשל, השיר “וכזאת עוד כלא היתה”, שברוב דברים, אבל גם באופן מיוחד ועושה רושם, דוקא על־ידי רוב הדברים הקולחים, יתואר בו כל “הסוד הגלוי המשוטט בתוכנו”.

סוֹד־חַיִים, אוֹ אַחֵר, סוֹד־שַׁחַר, סוֹד־פָז.

וַאֲנַחְנוּ לא נֵדַע,

וַאֲנַחְנוּ לא נֵדַע מַה נַעֲשֶׂה.

– – – – – – – –

עֱזוּז אֵיזֶה רַעַשׁ מְפַעְפֵּע בְּתוֹכֵנוּ,

וֶעֱזוּז אֵיזֶה שָׁלוֹם, הַמִשְׁתַּפֵּך כִּטְלָלִים,

עֱזוּז־שְׁלוֹם־הַכּל, הַשׁוֹטֵף עֵינֵינוּ

וְגִילָה גְדוֹלָה הַמְסַמְאָה אֶת כֹּל.

כיוצא בזה הם גם השירים: “חבלי לידת־חיים”, “אנכי הרואה”, “שבועתי”, וביחוד “אחרי מיטתי”, ואחרים. אמנם, הקריאות הלוחמות הידועות: “שובו אל החיים” וכו', שלפני חמש־עשרה שנה היו משולבות עם הרבה צדדים אחרים והרעישו לבבות יחיד־סגולה, הנה אצל משוררנו המתחיל כיום בשנת תרע“ב הנן מצלצלות כ”מאוחר“. ובכל זאת, הנה בצירופיהן החדשים יש איזה דבר, שאינו נותן לנו לפנות להן עורף. הסתום מרובה על המפורש והפרוץ על העומד. ההתנשקות התנובית והרעננות המשובית אינן פוסקות; ולא עוד אלא שאותם התארים המשמשים פעם לשבח, משמשים בפעם אחרת לגנאי. פעם, למשל, מתפאר המשורר, ש”עין נשמתו השובבה כשחקים פתוחה" – הרי משובה לשבח, ופעם פונה “הרצל ברגעי זעמו” ואומר: “אולי זה רחם תרחמו נפשכם, הנפש המשובה” – שמע מינה, שהנפש המשובה טעונה רחמים… ואחרי כל אלה, כשאתה שומע איזו קריאה של המשורר הצעיר, כמו באלוהינו נשתגע" – אתה מאמין לו, סוף סוף, כי אכן זיק הוא, וזיק מאיר, מפֶּרץ הר־כוחותינו… מקסימה ההתלהבות! ולה לא די שׁהכל יִסָלַח – היא גם אינה מבקשת סליחה…

שירת פייארשטיין לפי שעה היא שירת ההתלהבות הצעירה. התלהבות מיוחדה פנימית גם לשירים העצובים “באיזו ימים”, “המשתרבב הטמא” “ואני קו־הזמנים” וכו' – שירים, שאם אינם ענין לעתיד, ניתנו דוקא בציקלוס “בן־העתיד”, המוקדש “לצרור המור וכו' שהתנשקו עם נפשי בחלום־נצחים אחד בשם תחייתנו העליזה”. בעולמו של המשורר הצעיר מתגולל עושר של פּתּיטיות, דברנות, רעיונות־עלומים, אגיטאציה של תחיה. למרות האמינו, בתור ישראלי מודרני, בקווים, בצבעים (שיר “הכנעה”), הנה הוא בעצמו זר לגמרי לשירת־צבעים שוקטה או סוערה, ולליריקה של הטבע אין מקום אפילו בציקלוס־האהבה של ספרו, ששמו “לתנובות ולבשׂורות”. לבשורות – שְׁמָא גָרים. פייארשׁטיין בא לאחיו כמבשר־התחיה. אכן, משם, מהרחק, אין הוא עדיין יודע לבשר הרבה. השיר ”ושם הרחק", למרות צורתו החיצונית האוריגינלית, עושה רושם עלוב באילמוּתו: שם, כלומר פה, בארץ־ישראל, יש פלא, ושמו “הר־התמרים”(?) “וטל נוזל בגלי השילוח”… אבל בשירים המוקדשים לאמו, “לב־יהודי־הנחילתו”, ולנשיקת אהובתו “המחַיה בו הדורות, העתידים לראות אורה ולשיר שיר חי” – יש באמת הרבה הרגשות חדשות, פוריות, וקבלת־עולם בלהט־הרגש המצרף ומטהר. חבל רק, שגם פה אין הבשורות מוצאות את ביטויין ההולם. עכשיו, בצורתן הנוכחית, אנו מתהלכים בתוכן כמו בשדות־קוצים. זמנים עוברים עד שמוצאים את הפרח המבוקש. הליכה מעייפת וגם מרגיזה. ולאו דוקא את האוהבים דרכים סלולות.

[“הפועל הצעיר”, טלול תרע"ב; החתימה: י. ח. ב.]

משורר יהודי בן־גליציה, עדין רך, קצת־ילדותי, כהרבה מאחיו בני־עמו ובני־ארצו, שהה זמן־מה בארץ־ישראל, ובשובו לביתו כתב קובץ־שירים קטן ונאה “בארץ־היהודים”, הלא הוא “אין יודישען לאנד”, געדיכטע פון שמואל יעקב אימבער, פערלאג “קדימה”, לעמבערג, 1912.

אימבר… גם נפתלי הערץ אימבער המנוח “שורר” על ה“עיר בה דוד חנה”, ואף זכה ונעשה שירו למעֵין שיר־עם; אימבר הצעיר, שמואל יעקב, בן־משפחתו, אינו משורר בעברית (גם אהבתו אינה בעברית, והנערה הארץ־ישראלית, שראה בחזון, כבר התאוננה עליו על זה); הוא משורר בשפת־העם המדוברת ברוסיה־פולין, ולמרות שגם הנעימה שברוב שיריו היא עממית באמת, ספק הוא, בכל זאת, אם יֵעָשׂו שיריו לשירי־עם: הזמנים נשתנו… ואולם, איך שיהיה, יפה ויפה כוחו הפואיטי של בן־האח מכוח הדוד…

לפני שנים אחדות כתבתי ב“הבוקר” של פרישמאן על אימבר לצאת ספרו “וואס איך זינג און זאג”.

מאז נזדמן לי לקרוא ממנו רק את הפואימה “אסתר’קע”, שלמרות על יפיה הלירי והעממי, הרי אינה פואימה, אינה שיר־עלילה אחד, בהיות שהעלילות והנפשות העוללות נשארות בצל, כי אם מחרוזת של פנינים ליריות־עממיות נחמדות רתוקה בשרשרת־זהב; עכשיו הגיעה לידי מחברת־השירים הקטנה, ומה נעים לי להביע ברבים, שזה הרבה זמן לא קיבלתי עונג כזה משירים בשפת־העם.

בנוגע לתוכן של הרבה שירים מן הספר הזה, אמנם, ימצא האדם המיושב גם פה מקום להקשות. המשורר, למשל, מספר בשיר־ההקדמה, ששעות קשות באות עליו לגזול ששון־לבו; מחשבות כיונות עם צואר נטוי לשחיטה באות להזכיר לו את החרבן. והוא, המשורר, לא ינוח ולא ישקוט עד שיהפוך את היונים לעורבים, ואת העורבים ישרוף באש הסנה הבוער בלבו. והנה,אש־סנה" הרבה יש גם בלבו של אביגדור פייארשטיין ההונגרי, שכנו של אימבר… ובנוגע לנוי־הצורה ולעוז השוקט שבשיר הקצר שלפנינו אין להביע כל אי־רצון (מלבד אולי המבטא “פערשווארצען” בנוגע לעורבים, שהם, כידוע, שחורים גם בלאו הכי…), ואולם מה שנוגע לפירוש־המלים הפשוט, או נאמר לביאוּר־הסמלים של יונים ועורבים בנדון דידן – אין בהירות יתירה… וסתם מקשן אם ישאל: למה להפוך את היונים לעורבים, אם גם סופם של אלה האחרונים שריפה – לא אדע מה לענות לו…

ובכל זאת – יפה:

עס קומען די שעה’ן מיין הארצפרייד צו רויבען,

עס קומען צו שוועבען געדאנקען ווי טויבען,

ווי טויבען מיט העלזער צום חלף־שניט אָפען –

און כ’טראכט פון דעם חורבן, וואס האט אונז געטראפען.

און כ’האָב נישט קיין רוּה און קיין רוה וועל איך האָבען,

ביז כ’וועל נישט די טויבען פערוואַנדלען אין ראָבען –

איך וועל זיי פערברענען און וועל זיי פערשוואַרצען

אין פייער פון סנה, וועלכער ברענט אין מיין האַרצען¹!

זהו כוחו של שיר יפה!

המשורר נדד הרבה. ארצות מלאות ששון סייר וראה בלי ששון בנפשו החולה. ואולם הנה בא לארץ “העניה והקדושה”, “העניה והקדושה כעריסת־ילד”, – וכאן מצא מנוחה שלמה.

אמנם, פטור בלי הפרזה פאנטאסטית אי־אפשר. המשורר, למשל, מאמין שארץ־ישראל כולה כילד, מעולם לא טעמה טעם־חטא, דמעת־העוני עוד לא חיללתה ושוועת חמס עוד בה לא נשמעה. האומנם? ודברי־הימים מה הם אומרים? והפלחים בארץ־ישראל כיום מה הם אומרים?

ואולם תחת זאת, בכל מקום שהמשורר אומר “גירא בעינא דמציאות!” הוא לוקח את לבנו שבי. אחרי ה“וויזאן” מתחילים השירים: “צימוקים ושקדים”, “שדות־יהודה”, “צילצלו החרמשים”, נערה לי נראתה", “גם האהבה”, “השומר”, “ים־יפו”, “הירדן לי סיפר” – כמה מתוקים כל אלה!

[מתוך העזבון, תרע"ב.]

¹

בקובץ “ספרותי-מדעי” זה ל“בני-הנעורים” יש ציור מאת ש. בן-ציון בשם “יקותיאל”. מעשה בנפש עדינה אחת מן היהודים, שאבותיה גורשו מן הכפר וסבלו יסורים קשים עד כי נפחה נפשם, והוא, הנער יקותיאל, נשאר בלי אב ואם, משרת בחנות, סובל כל עקת משרת, ומתוך השפעות שונות עבר לא"י – ופה טוב לו.

הציור נכתב בטוֹן רך, מלא רחמים, מלא השתתפות בהוית הנפשות העושות בו, ולכל לראש בשרטוטים אמנותיים וקולעים אל מטרתם, למרות ההקצעה היתירה שבהם. אותה התמונה של הגֵּרוּש, בעת שהאוזים סופקים גפיהם על העגלה שהושמו בה פתאום וללא עת, מתחבטים וצווחים בחללו של ערב, שלא כדרך אוזים בשעת מנוחה זו, והבושה של יקותיאל בפני כל הכפר ע“י האוזים… אותו התאוּר של שמיעת-התורה בימי-השבתות ע”י יקותיאל, בעת שדומה עליו, כי אביו ואמו שלו המנוחים יושבים כאן, ואיך ששבתות-השנה בחלוף-מזג-האויר שבהן משתזרות במאורעות שבפרשיות-השבוע שלהן… או התאוּר של עבודת-יקותיאל בחנות בחורף בתור צרור-סמרטוטין, המגלגל חביות ממקום למקום, עולה ויורד בסולם ועמל כשור… ועל הכל: אותם חבלי היצירה של יקותיאל בכתבו מכתב מארץ-ישראל לר' יחיאל, כשאין הוא מוצא את הבטוּיים המתאימים, עד שרק לאחר ימים רבים הוא נמלך ומוסיף “פה חם לי”, ונראה לו, שבזה הכל אמור…

כל אלה וכיוצא באלה עושים את הציור הזה לאחת הפנינות בשירתו של ש. בן-ציון. כל מן דין הבו למקרא לבני-נעורינו וגם לגדולינו!

יש בקובץ זה גם דברים לא-גרועים מאת א.ז. רבינוביץ, יהושע ברזלי וח. ל. זוטא. שאר הגומרים ה“פיוטיים”. שאמנם כּונתם רצויה, ככתוב בשער-הספר – הנם, במחילה, קש וגבבא. ביחוד, מה ראה על ככה האדוֹן פְּרֶס להחריד מרבצו תוכן ספרו של אמ"ד² “די עדלא ראכע אדער די נקמה” ולעשות מזה עמודים אחדים בלי כל טעם וריח?

נתקבל “העברי החדש”, מאסף לספרות, לאמנות ולחיים, ערוך על-ידי ד“ר יעקב כהן. ספר ראשון. הוצאת “העברי החדש”, בהשתתפות “תושיה”. ורשה, תרע”ב.

למאסף זה נתן י. ל. פרץ, מלבד שלושה מסיפוריו העממיים ושיר “אֶל” שככל שיריו של פרץ, האֶפּיגראמיוּת רבה בו על הליריוּת, עוד מחזה בג' מערכות, שתכנו לקוח מהחיים החברתיים שלנו, בשם “סחופי זרם” – והוא, כמדומה לי, הדבר היותר חשוב בחלק הבלטריסטי של המאסף. כי בעוד ש“חזון-השממון” של “העברי החדש”, שניאור, למרות כל המיטאפורות שלו המוצלחות, רעיונותיו המבריקים זעיר-פה זעיר-שם וצירופי השפה הנמרצים בכל מקום, משליך עלינו, סוף-סוף, ברובו מלוא-חפנים אפר-כרכים לא נקי ביותר ומצלצל גם במטבעות-השממון, היופי וכו', שכבר ניטשטשה צורתן מרוב שימוש (“שוטם – כיאות למשורר ריבולוציוני – כל שתול בארבע אמותיו את אשר לו גזעים ובטחון-יום-מחר ושלוה”, מה שלא ימנעהו, כמובן, במקום אחר באותו השיר לקלֵס את “מלכת-היופי” בשׁם “השׁלֵיוה”…); בעוד שׁברשׁ, להבדיל, מצרף בציורו “מייטה” קצת מ“הבתולה בריינה” של שניאור עם “בגנים” של גנסין וסוף-סוף אין התוצאות גדולות ביותר; בעוד שאגדתו של העורך בעצמו עם הציור הבלתי-גרוע של יצחק שָׁמי והרשׁימות “האביב הגיע” שׁל יהושׁע.ברזילי הנם גם יחד מסוג “חומר נייטרלי”, שהמערכת מתנצלת בנוגע לו, שרק בימים הראשונים מוכרחת היא “להשתמש בו במידה הגונה”… – הנה פרץ בשרטוטיו הקצרים והתמציתיים, המיוחדים לו כל זמן שהוא נמצא בתחומי הריאליות האמיתות. מעביר לפנינו “זרם” חברתי שלם מן העבר היותר קרוב שלנו, זרם נרפש של התגלמות-הרקבון בחיינו על-ידי ה“גבריאלים”, “צעירים בית-מדרשיים”, ש“זה עתה נכנסו לתוך תנועת-הפועלים” ושבשם ה“צ. ק” התפרצו לתוך דלתים פתוחות, החריבו בתי-יהודים חרובים ובאקדח חלוד ביד פצעו ונתנו לשמצה אנשי-המון ישרים מטיפוסו של יוֹסל… את ילדיו שלו עזבה גבריאל הלוחם – “היש לו פנאי? שעת חירום ומלחמה!” – וכל הענין הוא, ששלוש עושות-הפוזמקאות שובתות… “איך? מאימתי? מה אנחנו דורשות?” – שתות עליו השובתות… וגבריאל מפקד עליהן, שתדענה מה הן דורשות ומוציאן החוצה להיסחף אל המחנה ההולך נגד השקר, התרמית והעושק… יחי ה“צ.ק”!

עונה של תוהו-ובוהו עברה בחיינו. ומן התוהו-ובוהו ההוא הוציא עכשיו בעל “ציורי-המסע” שש-שבע שנים אחר כשוך הסערה, צלילים מדהימים בריאליותם, ריאליות המתרוממת לפעמים עד לסימבוליות. ליזר, אשתו – לפעמים “בורגנים” יהודים יורדים ככל “בורגני” היהודים – חנה בתם, הנסחפת גם היא עם הזרם בקלות-דעתה כי רבה, יוֹסל איש-ההמון היהודי-הפולני הפשוט, היודע לאהוב והנושא לעולם את עול-הסבלון על שכמו ובנשמתו – כל אלה כמעט סמלים הם, סמלים חיים, הנחרתים בנפש בכל דיבור שבפיהם ובכל תנועה מתנועותיהם. ואלמלא בא המאסף הזה אלא בשביל המחזה “סחופי זרם” של י"ל פרץ, המחזיק פחות מגליון של דפוס, ובשביל עמודים אחדים מהפואימה של שניאור, שיתר פרקיה עוד יבואו - דיינו.

ואולם דא עקא, שכל המאסף, המחזיק הרבה גליונות-דפוס, אינו מסתפק במטרה הצנועה של כינוס דברים ספרותיים למקום אחד, והפרטנסיות שלו, כמו שאומרים בלועזית, מרובות מגליונות-הדפוס שלו. ההקדמה היא ממש בריינינית. מתחילה ב“הוא הולך ובא” וממשיכה עד הסוף בלשון של מאניפסט, של פרוֹקלאמאציה גבריאלית, של איבנגליון. של פראזות ריבולוציוניות. “שקט וגא יביט העברי החדש וצחוק החזק הבוטח על שפיתו”. גזלן יהודי! “רוח היה בנו – מי לא ירגיש את הרוח הזה?”. ובאמת, מי, מי לא ירגיש? הן “כמלאך-אביב יעבור על שדמות-ישראל”. “יהמו הענפים החרבים ומשנה-חרדה יחרדו, כי יומם האחרון בא”.

ואל תשאלו ואל תטילו ספק, חס וחלילה. כי אז יאמר, ש“בחייכם אתם הרקב, ולכן יאכלכם השׂפק (בשין שמאלית!), כי בקוננכם על חרבן-האומה ועל אבדן-האומה רק את חרבנכם ואבדנכם אתם תקוננו” (כאילו אתם לחוד והאומה לחוד! ובאבדנכם וחורבנכם אתם אין חורבן לאומה, וחורבן-האומה אינו גורם לחורבנכם אתם!). כי לא עינים לכם לראות וכי לא לב לכם להבין ולשמוע, ש“הנה דור חדש קם ושירה חדשה עמו, שירת היצירה והמלחמה, הלוך ורנן ילך, עבוד, ורנן יעבוד, ומריננת-עוזו וכו'”. “קל ועיזוז”,, “חדות התחיה על פניו”, “הנה העברי החדש בא, שירת הגאולה בפיו” – “מכשפה לא תחיה” – ישר והפוך…

ו“הלא הצחוק הוא באמת”. מי? מה?… מי הוא העברי החדש? מי הוא ה“יוצא מקרבכם” ב“תקופת המעבר הזאת” בעת “שהגלות עוברת, הגלות צריכה לעבור”? ומה היא עבודתו, מה כוחו של השקט והגא והחזק והבוטח? האומנם, גיבורים לוחמים, האומנם בפסוקים משובשים מ“כה אמר צרתוסטרא, – “אנחנו, המעטים, אנחנו, הגאיונים, זה כוחנו, כי הולכים אנו לקראת העתיד” – האומנם בכלי-זין עלוב זה יעשה מלחמה? האומנם בפסוקים כ”מי כאן חולם, מי כאן לוחם, מי כאן גא ואמיץ-רוח יבוא וילך עמנו לקראת העתיד" – האומנם בזה אומרים אתם, עברים חדשים, לכבוש ב אמת את העתיד? האומנם בקולות-קריאה כאלה תעשו את המהפכה העברית, תשמידו את הגלות וכל הבא מן הגלות?

אין מתנפלים “איומים” על הפיליסטריות בספרויות האירופיות כאותם בני להקת הסופרים ה“צעירים” וה“חדשים” המבלים עתותיהם בבתי-הקפה וחיים כל ימיהם חיים גרועים מאשר הפיליסטרים המצוּיים בחנויות ובבורסאות; ולבסוף עוד יתאוננו מרה אותם “ברוכי-אלוהי השירה” על דברי-הזהב שלהם שאינם עושים פרי, על הבּאנאליוּת, שאינה מגרשת את הבּאנאליות… אצלנו זה שלושים שנה, שהמכהנים פאר בהיכל-ספרותנו אינם חדלים מהתנפל על ה“גלות” ולצלצל בפראזות על תחיה לאומית, מהפכה לאומית וכו' וכו‘… למַה יכולות להביא הפראזות הלאומיות בתוך סביבה של חיים בלתי-לאומיים בהכרח, מה יכולה ליצור הבעיטה הקאפריסית, הספרותית, בגלות הממשית, שבתוכה כולנו יושבים – איני יודע. רק זאת אני יודע: התכונה השטחית והמקולקלה של העברי הישן, שידע רק לעשות מקח וממכר בפרי-עבודתם של אחרים ולהתרעם ולהתמרמר על כל העולם – זו לא נשתנה כל עיקר גם אצל העברים החדשים אשר לפנינו; יסודות-השקפת-העולם של הלאומיים שלנו מדור דור על עיקרי-חיינו, על היהדות, על ההתבוללות, על האנטישמיות – במקומם עומדים גם אצל ה“חולמים”, ה“לוחמים”, ו“אמיצי-הרוח” החדשים, ואף ברמזם לפעמים על איזו “טעות ישנה” יסתמו את הדברים, יזכירו “חולשה” ויפחדו מפני המלה “קלקול”… ועוד זאת אני יודע: הגאון והגובה (בפשטות: הגאוה וההתנפחות) גדולים, ההתפארות וההנאה העצמית רבות (“כמה מן התום בחיפושינו ובחטאינו!” – אכן, איזה “תום” ל“חוטאים” ה“תמים” האלה!), הקולות חוצבים להבות, ולידי מעשה, כשמתעשתים לפעמים לעשות איזה דבר אפילו במקצוע-הספרות – מקצוע, שהעשיה בו קלה, סוף-סוף, מכל העשיות – פותחים ברעם וברעש בירחון גדול בשם “העברי החדש” (גורו מפניו!), ולבסוף, אחרי עבור שנים אחדות, יוצא מכל זה, במקום כל השמים החדשים שהיו צריכים להיברא, מאסף בינוני לדברים שרובם היו יכולים להידפס ב“הצפירה” בכבוד גדול. כי כלום לא שם מקומן של רשימות פרישמאן על ה“ציורים והפסילים”? וכלום לא חיבור של תלמיד-בית-ספר הוא המאמר, המאריך בדברים הידועים לכל והמברר מה שהוא ברור מאליו, של י. נ. שמחוני על ר’ יהודה הלוי? וכלום לא קראנו כבר את מאמרו של בעל-מחשבות לתרגום הז’ארגוני של “די פרוֹפוּנדיס” שיצא בלונדון?

––––––––

קצת דברי טעם יש במאמרו של ש“י איש הורוויץ: “הערכות”. בעל-המאמר מתקומם בצדק נגד אלה בתוכנו, המעריכים את חזיונות-החיים לא על-פי חשיבותם הקולטורית, כי אם מצרפים להערכתם בכל פעם את מצבנו הגלותי, הדורש, כידוע, כיסוי על הרבה דברים, זיוף מכוּון ואחיזת-עינים. הן עודנו זוכרים את כל הסער שהטיל מאמרו של בן-ישראל ב”השילוח" על אשר העז לחזור על דברי שפינוזה בנוגע ליהדות ונצרות. בהיותנו בגלות אסור לדבר כך – צעקו הכל. מר הורוויץ מחלק באפו גם די חבלים לבעלי “ההשקפה ההיסטורית” ו“הספיריטיסמוס הלאומי” בספרותנו. ואמנם, זה עוד לא כבר הרי שמענו ממקום ידוע: דברים שנתקדשו על-ידי מיליונים אנשים, דברים שרבבות מאמינים בהם – באלה אל תגעו! (דברי עורך “השילוח” במאמר אחד). כאילו בשדים ובמזיקין ובלחשים ובכשפים אין ריבוא-רבבות מאמינים… עד כאן, איפוא, התנפלותו של הורוויץ היא דבר בעתו. ברם, מאידך גיסא, ש“י איש הורוויץ חָלָק הוא, כידוע, ופשטן יותר מדי, שמזה תוצאות גם לשביעת-רצונו המיוחדה בכל אשר הוא כותב. מר הורוויץ קורא לשוב אל ההשכלה, שהרסה את הרומאנטיקה של ההערצה הדתית ושוכח, עד כמה דוֹגמתיות, עד כמה פעוטות, עד כמה קהות ואי-ראציונאליות היו הערכותיה של אותה השכלה עצמה, במחילה. ואף הנה השקפת-עולמו והערכותיו הראציונאליות של השואל הידוע לקיום-היהדות בעצמו קהות הן, במחילה, במקצת. ש”י איש הורוויץ מחזיק בכל תוקף בדעה אחת: מי שעומד על בסיס ההשקפות הפילוסופיות והשכליות שלו, או קרוב אליהן, מתקדם יתקרי, ואולם מי שמפרנס, חס ושלום את הכרתו במעמקי האינטואיציה החיונית, מי שחי בהתגלות סערת-השירה שבנשמת-האדם – אינו כלום. הוא מדבר, למשל, על הרמב“ם ור”י הלוי, מעלה לשמי-מרום את הראשון ומשכין לעפר את כבוד השני. מפני מה? מפני שהראשון היה “מורה”, “לוחם” “מהפך” (מין “עברי חדש”!), “שולל תארי-השם” (כפי שהורהו אריסטו רבו!) ובכלל מתנגד למקובל ומפורסם בקרב ההמונים“, בעוד שׁהלוי, היה קוֹנסֶרואטור, פשׁרן, נשׁאר “נאמן לחוג המושגים והנטיות של בני דורו ולא הקדימם ולא הצעידם להלאה אף במשהו”. והרי אי-אפשר, שמר הורוויץ לא ידע, כי גם ההכרה השכלית שלו, למשל, תהיה ודאי תמוהה בעיני הדורות הבאים, כשם שמנקודת השקפת-העולם המצויה בזמננו לא היה הרמב”ם ה“יודע” וה“מורה נבוכים” חכם מר' יהודה הלוי שונא-הפילוסופיה; אי-אפשר שמר הורוויץ לא ידע, כי לא רק בשירי ר' יהודה הלוי אלא גם ב“הכוזרי” יש דיאלוגים (“אמר הכוזרי: אם כן אתם היום גוף בלא ראש ובלא לב… אמר החבר: כן הוא כאשר אמרת: ועוד לא גוף, אלא עצמות מפוזרות”…) שאין להם לנפול בעמקותם מחכמת ה“מורה” על גוף-המלאכים… ומה שנוגע לתכונותיו הנפשיות, ודאי שלא נפל השב-לציון “מהרופא במצרים… ואף על-פי-כן אין הריבולוציונר (אויה, לשם ריבולוציה בעלמא!), ה”אחר“, ה”מורד" ו“משנה הערכין” החדש יכול להבליג על עצמו בכוח-שכלו (משענת קנה רצוץ!) מִדַבּר בפתוס מעריץ ובלתי-ראציונאלי כלל על הרמב“ם (המוציא מכלל-ישראל את כל הכופר בעיקרים ידועים, שלקח מכלים שאולים!) ומהתיחס בהשפלה ובקלסה (מעוררת אך צחוק וקלסה!) לנעים-זמירות-ישראל והכינור לשירתו (כמובן, עד כמה שהיה מקום לזה ב“תקופת-הזהב” ההיא, כלומר תקופת-התבוללות-ישראל בספרד…). הוא, איפוא, אשר אמרתי: לא יעמוד לו השכל לש”י איש הורוויץ ביום-דין, ביום בואו לדון כהלכה בדבר הלכה!

כי תפסה השנאה לרומאנטיקה את העברים החדשים: את ש“י איש הורוויץ ואת ד”ר יעקב כהן, בעל “המהפכה העברית”. ניטַפשׁ פעם אותו שׁ. הורֵליק, כדרכו, וכתב פעם מאמר טיפשׁי, שנדפס, כמובן, ב“וֶלט” בשׁם “הרומאנטיקה שׁל הגלות”. ומכיון שהגלות שנואה על גיבורינו עד כדי צעקה: או גאולה גמורה, או התבוללות גמורה (הן הדבר תלוי רק בקאפריסה שלהם!…), לפיכך נענשה אִתה גם הרומאנטיקה, עלובה זו, הנדרשת לכמה פנים ושאפשר לטעום בה כל כך הרבה טעמים, כרצון איש ואישׁ… חבל, שׁאין אצלנו עתון פֶּריוֹדי להיתּוּל ואין מי שׁיעשׂה קאריקאטורה מהלוחמים הנוראים, העומדים ומטאטא-השמד בידם לטאטא בחדא מחתא את הגלות רחמנא ליצלן ואת הרומאנטיקה שלה, כביכול…

לא לחינם, כנראה, קיבל חברו של ד. ששר, בעל השיחה של ביקורת, שבה נגמר המאסף, על המטאטא שנפל מידי פרישמאן. נבואה נזרקה ב“עיף-ספרות” וזולל-ז’ארגון זה, שיש צורך במטאטא לספרות העברית. דוקא לספרות העברית. שהרי אצל ה“נומברגים והרוזנפלדים למיניהם” דוקא אין אנו מוצאים פראזות טיפשיות ומרעימות על רקב-הגלות ועוד פעם על רקב-הגלות ושוב על רקב-הגלות – המלה הבלה האחת הזאת השׂוּמה כל היום בפי אנשי הגאולה והמלחמה העבריים שלנו, ש“הנה הם הולכים”…

אגב, המבקר החדש ד. ששר, שבא למלא את מקומו של ד. פרישמאן, לא אחז במטאטא שהיה ביד זה, טרם עזבו את הספרות העברית להילחם בז’ארגונים ש“רצו לרוב” (ד“ר יעקב כהן, שנתן מקום למבטא זה בצדם של דברי פרץ ובעל-מחשבות, שכח, כפי הנראה, את הפתגם התלמודי: “בירא דשתית מיניה מיא, לא תשדי ביה קלא!. הוא, ד. ששר העברי, שאינו יודע לכתוב אף שורה עברית אחת בלי קוֹקטיוּת מיוחדה במינה, ה”מדפדף” בעיון רב" ביצירות-הצעירים, בחר במלאכתו שׁל… בַּלָן. “אמבטאות קרים” הוא עורך למשׁוררים העברים. את האמבטי הראשון ערך ליעקב שטיינברג – “אולי יחזק ורפא לו”. עכשיו שטיינברג חולה בעוונותיו – הוא אינו “מרעיד את חוט-שדרתו” של ד. ששר! והלא זה כל כך קשה, אבל נחוץ! מובן, אי-אפשר לו לעולם בלי משוררים ובלי בלָנים; אוי לו למי שהוא משורר, אשרי למי שהוא בלן. מלאכה לא-נקיה ביותר, אבל קלה. ואמנם, כשׁהבַּלנים בדמות “עברים חדשים” באים לחַייב את משוררינו הצעירים מאֶרנסט רינַאן, לאמור: למה לא ישכילו אלו לתאר כמוהו תמונה של הצלת-כתבי-הקודש ביד כוהן שבוי אחד? ובתוך כך הם דורשים בניב, במתק ובצחות-לשונם: “מה היו עתה מראיה של אירופה כולה עם כל התרבות שלה, אילו אבדו באותה הדרך הנוראה אותו כוהן יחף ואותו חמור קטן ועיף עם המעמסה היקרה אשר עליו? מה היה עתה מראהו של העולם המנומס כולו, מראה נפשנו וחיינו אנו?? – הרי לך אפקי מחשבה ודמיון, הרי לך תהום פיוט ויופי, שברא לו פרופיסור צרפתי אחד ועומד תוהה ומשמים לפני חידתו ועינו נוגות ועורגות” וכו' וכו' – אזי, אמנם, מתוך רוב נועם המליצה המשתפכת עלינו, שאנו, פשוט, נמסים ממנה “ועינינו נוגות ועורגות”, אין אנו מפסיקים מיד את הנואמים הכבודים לאמור: לאט לכם, אדונים, אל תפחידו ברינאן, ב“פיוט ויופי של פרופיסורים צרפתים” והרפו מאירופה, בבקשה! דרך-ארץ! “תרבות” בפני התרבות, לא בפי התרבות הפרופיסורית, אלא של בני אירופה העובדים בשדותיהם ובבתי-חרושתם! הטרם תדעו, כי לא בפרופיסורה התרבות, אלא בחיים התרבותיים? אירופה העובדת ויוצרת, חייה תרבותיים ממילא, ולה היה עתה “מראה” תרבותי גם בלי כתבי-הקודש, כשׁם שׁאנו, עַם היהודי הגדול, הננו חדלי-תרבות בחיים גם עִם התורה והנביאים, שהציל אותו גולה בלכתו בבלה… כן, אנו , כאמור, נדהמים משטף ניבי הפיוט והיופי של המבקר החדש, עומדים “תוהים ומשמימים” – ומחרישים. ואולם, בכל זאת, לאחר שד. ששר גומר וקריאת-הידד תישמע מצד קהל ידוע למגלה “אפקי מחשבה ודמיון” חדשים בחדר-האמבטי – אזי לא נימנע מקרוא לו: “שמע-נא, המשוחח, היודע אירופה! אם מזו לא תרפה, כי בה גברה ידך – אין דבר! החזק בה: כי מה לה ולך” לה לא תזיק! אבל ממשוררינו – הרף-נא. אל תלמד את התועים הללו בינה. אם שיריו של פלוני או אלמוני קלושים לגבי דידך בצורתם ואינם מרעידים את חוט-שדרתך – זה עסקך. אבל הלקח, שאתה נותן לכל משוררינו בנוגע לתוכן – חדל-נא! משוררינו ידעו בעצמם לבחור בין “תהום הפיוט והיופי” של הצלת המגילות הקדושות בשנים קדמוניות ובין תהום-האסון של זלות-ערכנו ודלדול התכונה שלנו בימים ההם ובזמן הזה, ואשר “למו פצעי-לבם ידוו יזובו”… כזאת וכזאת נענה לו לַמגַלה, בנוגע לאפקי השׁירה העברית המודרנית. אך לבסוף נבוא גם אל המיעץ, וגם כן בעצה טובה מצדנו, ונאמר: “מר ד. ששר! עד שיטלו משוררינו את הקיסם – טול אתה את הקורה מבין עיניך הנוגות והעורגות! אדם בא ודואג על אבדן כשרונם של אחרים ולשלו אינו שם לב כלל! הטוב טוב לך לנוע אל אמבטאות קרים בעוד שהנופת אשר תטפנה שפתיך תעיד בך, כי למתיקות של אמבטאות חמים כשרונך גדול יותר? חשוב בזה, המבקר החדש!”

[“הפועל הצעיר”, אב תרע"ב; החתימה: י. ח.ב]

(מפנקס בלה)

רֵע אחד, והוא מושׁךְ בשׁבט-סופר מימי-נעוריו, סח לי, או יותר נכון, נאנח לפנַי בימים האלה:

– קשה לכתוב על חיי ארץ-ישראל! קשה למצוא את הטון הנכון, בבואך לדון מתוך הכרח בחזיונות הפעוטים – באין חזיונות גדולים מהם! – שבשם חיי ארץ-ישראל אנו רגילים לסמנם. ובפרט שגם בלעדיך כל כך מרבים לכתוב, כל כך מרבים, בעתוני-הארץ ובעתונים הציוניים שבחוץ-לארץ, עד שבאמת מרובה הזיוף וגדולה ההתנפחות, וכל איזוב בקיר ממש כארז בלבנון ישגה.

– קורטוב של פעולות ומעשים, לוג של מאורעות בלתי-נעימים, וקב של אמירת “לשם יחוד” ו“יהי רצון”! צרור שׁיבֳּלים-תוצאות דקות ושׁדופות-קדים ותשׁעה קבין של הכרזות, של זעזוע-עצבים ושל דיבורים, דיבורים בלתי-פוסקים – הנה פני חיינו פה…

– ומילא, את זעזוע-העצבים המיוחד, הארצי-ישראלי, עוד קל להבין. מכיוָן שלא הטבע והאינסטינקטים מונחים ביסוד-הכל, כי אם ההכרה, האימפּוּלסים השכליים, מכיוָן שבחשבונות מבראשית ובסך-הכולים מיום אתמול אנו עומדים כל היום, מכיוָן שמחשבתנו עסוקה תמיד-תמיד בעתידות-הישוב, בעתידות סתם בעלמא, ואנו רואים, אי-אפשר שלא לראות, כי המטרה – המטרה בה"א רבתי – אינה לפי כוחותינו, למעלה מכוחותינו; מכיוָן שעל אלפי היהודים בארץ-ישראל אין אנו מביטים כעל אלפי יהודים מתוך שנים-עשר המיליונים, שמתפרנסים במה שהם מתפרנסים וחיים כמו שהם יכולים, כי אם כעל סולת-האומה, כעל יחידי-האומה, כעל מצילי-האומה – ובלי כל יסוד! שומע אתה, בלי כל יסוד! – הרי בהכרח, שעל כל דבר חיובי, או שנראה כחיובי, על כל הרצאה, על כל קונטרס, על כל עתון חדש, על כל שומר, על כל מתיישב, על כל בעל-יובל, על כל אורח נכבד, אנו מתריעים ומראים באצבע: הנה התחיה! הנה פרי החיים החדשים! ולהפך, על כל מאורע קטן בלתי-נעים, על כל מאמר שפוגע בכבוד איזה מוסד, על כל דיבור המביע פקפוק כלפי איזו תקוָה, מיד אנו צועקים: אויה! הנה חורבן-היהדות, הנה חורבן-הישוב, הנה מקור-כל-הרעה…ְ

– כן, את זעזוע-העצבים הבלתי-רגיל אני מבין, יודע אני, מהיכן הוא יונק. ראית מימיך איש אינטליגנטי נושא משא שלא לפי כוחותיו? המשׂא כבד מנשׂוא, וגם נושׂא-הסבָּל הפרופיסיונאלי היה מתעייף ממשא שכזה ומוריד פלגי זיעה. אבל האינטליגנט, עוד יתירה לאינטליגנט, שיותר משהמשא מכביד עליו, מכבידה עליו אי-יכולתו, והוא נושא ומזיע ומתרגז פי שבעה, ואין נחת…

– אנשים רואים את עצמם תמיד עומדים, כביכול, לפני משפט-ההיסטוריה העתיד לבוא, ועצביהם לא ירגזו? כלום אפשר הדבר? וברי אנו והעוויותינו כאן הם כאילו בכל צעד וצעד אנו עושים היסטוריה בפועל ממש, וכאילו על כל צעד וצעד עלינו יהיה לתת דין-וחשבון לפני כס-התולדה – מי לא יירא?

– כן, את התרגזותו של התוקע-בשופר הבלתי-מסוגל ל“תקיעות” מבין אני. מה שאין אני מבין ומה שעושה עלי רושם מדכא ביחוד הרי היא הלשון הארוכה של בלתי-יודע לתקוע זה… במלים אחרות: שפת היתר של דוברי-ארץ-ישראל… אני כידוע לך, דוקא איני פסימיסט… איני יודע לחזות עתידות, ואף איני רואה עתידות גדולים ביותר, אבל, לעת-עתה – אין דבר!… חיים אנו פה!… פוגרומים אינם… בתי הספר פתוחים… במושבות ובחוות עובדים מעט-מעט – רעבים ללחם אין… ואפילו ברכות-אירושין ולידות נפגשות זעיר שם…עולם-יה מתנהג מסביבינו פחות או יותר כשורה…יכול היה להיות הרבה יותר גרוע… אמנם, הסביבה העברית נוצרת בקושי… ה“זה לעומת זה” בין “גלות” ל“גאולה” מצחיק מעט… גם כאן, בתוךְ הדלות התרבותית שׁמסביב – בחינת גֵרים בכל הענפים העיקריים… כמה מדברים ומצלצלים על תחיית הלשון… והרי אפילו במוסדות הלאומיים אין עברית!.. בהכרח… כמה מצלצלים על הטיפוס העברי… והרי אפילו אצל בנינו ובנותינו שנתחנכו בארץ אינך מוצא טיפוסיות יהודית, ואינך שומע מפיהם לא רק שפה אחת, כי אם איזו שפה שתהא בכלל, איזה דיבור אנושי שיהא, כלומר, שיהא ביטוי טבעי של לב-אנוש, ולא איסתרא בלגינא… אבל כל אלה הם פרטים… איך שיהיה, אם סדנא דגלותא חד הוא ואם לאו, הנה, בכל אופן, אין אנו עומדים על מקום אחד… מהלכים אנו… גם פה… ואפילו נאמר, בפרט יחידי זה: בגלות פולין הארורה התבּיישו בני-ישראל, מיוחסי-הקב"ה, בשם “בעל-מלאכה”, ואצלנו פה הפועל העברי הוא ראשית-הכל… כן, מהלכים אנו, בדרך אנו, והדרך, אליבא דכולא עלמא, הלא קשה היא, הלא קשה מאד – הראית מימיך אנשים מטפסים על צוקי הרים, מטפסים, נתקלים, נופלים, והדיבּר בשעת-מעשה לא יחדל מפיהם?

– מבין אני, כאמור, במקצת את זעזוע-העצבים היוצא מגדר הרגיל של ההולכים בדרך קשה; אפשר להבין גם את ראייתם בזכוכית מגדלת את רצועת-השטח הצרה, שכבר הספיקו לעבור עליה; מבין אני, אם כי מצַער אותי, דבר היותם מוכנים ומזומנים לקרוע כדג את כל מפקפק, כל מבקר, ואין צריך לאמור, כל איש שאינו נוהג את הכבוד הראוי ביחס לערכם של ההולכים… ברם, את הדיבורים היתירים שבפיהם, מכל מקום – איני מבין…

– יותר, יותר מדי מרבים לדבר ולכתוב על חיינו פה בארץ-ישראל. “אורגנים” יותר מדי יש לתכלית זו. והלא גם אליבא דאופטימיסטים גדולים אך מעט חיים לנו פה בארץ, אך מעט, אך מעט שרשים, אך מעט! בחמישה-עשר בשבט נטעו תלמידי הגימנסיה היפואית נטיעות אחדות אצל הגדר אשר לבית-האולפנא שלהם בתל-אביב ונאמו נאומים – כמה עתונים בארץ ובחוץ-לארץ הודיעו על ה“מאורע” הזה ועשו סימוכין לו את ה“תחיה”. וכלום אין זה סמל למציאות הארצי-ישראלית? נאומים ונאומים על כל ספק נטיעה!

– נאומים, “כּתָּבות”, ריקודים מלאכותיים והִתראוּת. נתקיים בנו מקרא מלא: “ושמתיך לראוָה”. איזה מחנוק! הכל בחינת מישחק על הבמה. ראו, הנה אנו עומדים ועושים את התחיה. “ינוקא ארצי-ישראלי, פסוק לי פסוקך!” מיד פתח אותו תינוק: “בן-התחיה אני”. ופסוק ישן אחד נשכח מלב הכל: “ויאמר יעקב לבניו, למה תתראו?”

––––––––

אחרי הפסקה קצרה הוסיף רעי:

– ובהרבה אני מחייב בנדון דידן את יהודי חוץ-לארץ, כלומר: את אותם החוגים המעטים, שיש להם איזה קשר עם ארץ-ישׂראל ועמָנו, בני ארץ-ישׂראל. אנחנו, בני-ה“מרכז”, אליהם נביט,להם נייחל, הרבים, – והם רוצים בכך, הם תובעים ממנו תקיעה ותחיה גדולה. בכלל, הם מתייחסים אלינו כאל חובשי בית-המדרש, שמצד אחד מתפלאים על כוח-סבלנותם לשבת כל היום בבית-המדרש ומצד שני חושבים אותם, סוף-כל-סוף, למבלי-עולם, שכל אדם הגון ושומר נפשו ירחק מהם… ביחס זה מעניינת ספרות-המסעות לארץ-ישראל, כל אותן רשימות-המסע של תיירינו, יחיו. ממיתים את עצמנו באהלה של הלאומיות הננו בעיני אחינו ההם, וכשהם מדברים בנו הם מרימים את קולם בחגיגיות, וכשהם שומעים אותנו מדברים, הרי הם דורשים, שגם אנו נרים את קולנו בנעימה…מחובשי-בית-המדרש דורשים שירימו את קולם וילמדו בנעימה… לעונג בעלי-הבתים העוברים על פני הקלויז…

– אל-נא תעקם שפתיך! אפשר להוציא מזה מסקנות שונות, אבל כך הוא הדבר. התומכים שלנו בחוץ-לארץ מרגילים אותנו להביט על הכל בעינים אחרות. צא וקרא את עתוני אמריקה על ביקורו של שליח-הגימנסיה העברית ביפו. האיש אדם נכבד ויהודי טוב כשהוא לעצמו, המוסד מפעל רב וחשוב כשהוא לעצמו, אבל איזו קאריקאטורה עשו אותם המעוררים מזה!

– והנה גם דבר קטן ורחוק, בכל.אופן, מקאריקאטורה, הנה הקובץ “יזכור”, המוקדש לאנשים בעלמא דקשוט…הקראת מה שהיה כתוב ב“העולם” וב“הצפירה”, אצל ברק וספוג, בנדון זה?

– אגב, הקובץ “יזכור”, הואיל והזכרתיו, אומַר בנוגע לו את אשר בלבי. אל תפחד! בקיצור, בקיצור אומר, בשתי מלים: היסטוריה, עד כמה אנו נמהרים לקדש דברים, שנקדשים רק בהמשך-הדורות…

– הכל נעשה אצלנו בידים, יצירה פבריקאית…

– ואיך אני צריך להגיד לך, יודע הנך זאת כמוני. עפר אנחנו, הסופרים והמשכילים שבארץ, תחת כפות מאות האנשים העובדים על הרי יהודה והגליל והשומרים את מושבותינו מרגל אויב ומתנקם… אבל, בכל אופן, הלא מעטים הם. הלא ספוּרים, והלא גם לא כולם עומדים על מרום-תעודתם, וגם הארבעה-החמישה אשר נפלו מתוכם הן ידענו אותם פנים…הנוכל אנו לעשות אגדה מחייהם, אגדת-מעוּנים, ופנינו לא יחוורו?

– גם בתוך הנופלים שנזכרו, גם בתוך אלה שלא נזכרו, ועוד יותר בין אלה, שעודם חיים אתנו כיום, יש נפשות אשר גם עמים עמוקים ממנו יכלו להתפאר בהם, אבל האם לא חטא הוא נגד עמקותם של אלה לדבר עליהם בשער?

– ואולם הנה יצא הקובץ. ובדיעבד אין להתחרט. ידי האנשים, שעסקו בו, אינן גסות, סוף-סוף, ואם יש איזו אקוֹרדים שורטים בהכרח, הנה הטון הכללי עצור הוא למדי, עד כמה שאפשר, ובעוון צעקנות יתירה אין להאשים את המוציאים.

– ואולם העתונים הציוניים, הרשמיים והבלתי-רשמיים בחוץ-לארץ – מה דיברו הם?.או יותר נכון: מה לא דיברו הם על גיבורי-ארץ-ישׂראל, על הגבורה, הקדוּשׁה, הקונסקֶבנטיוּת, המסירות שבכל מעשיהם, שבכל הפניות שהם פונים, על הקסם הנתון בהם, בכל קמטי חולצותיהם, על כוחם הגדול ועל ריח-האדמה הנודף מהם… הוי, ריח-אדמה זה, שהם מריחים שם ברידאקציות!

– יאמרו: מכוער הוא ביותר השוק שלהם, שם ב“גולה”, נחנקת הנשמה היהודית בין הגויים, ורוצים הם בנחמא פורתא, באיזו אילוזיה. זה מובן, אבל אטו משום זה עליהם לתלות בוקי סריקי ב“בית-המדרש” שלנו? האם עתידה תשועת-ישראל לבוא מדברים אשר לא כן?

–אמנם, יודע אני: מקצת זכות אפשר היה ללמד עליהם, על בני-חוץ-לארץ: אם אין להם מרחק-הזמן הנחוץ לדברי-אגדה, הרי יש להם מרחק-המקום, ובהביטם מתוך פרספקטיבה זו, אולי גם רואים הם מה שהם אומרים שהם רואים, אולי אינם רק מתחפשים… ברם, בכל זאת, לנו, העומדים באותו הזמן ובאותו המקום – כמה לא נעימה התייחסותם הבלתי-נכונה! כמה קשה לקרוא את הדברים ההם! כמה מרעימה הפראזיולוגיה הציונית, שההצעה שלה כבר גדולה, כמדומה, על הדרישה!

– ומה שרע ביותר, שגם אותנו, כמו שאמרתי, מרגילים הם, סוף-סוף, באופן כזה להביט על הכל בעינים אחרות, בעיניהם הם, ממרחקים, דרך זכוכית מגדלת, דרך עיניהם של התּיירים והפובליציסטים אשר לבם במזרח, ולהתריע…

– מה שרע מזה, כי גם פועלינו, וביחוד בנינו, תלמידי-ה“מדרשות” קוראים את כל אותם הרפּוֹרטים על טיוליהם וריקודיהם, וסוף-סוף יכולה להיווצר אצלם באמת הפסיכולוגיה של יחסנים מפונקים מסוג ידוע…

– לא תהא כזאת בישראל!

וחברי גמר:

– התאמין? יש אשר יתפלל הלב: מי יתן לנו איזו צעדים ממשיים בלי כוונות ומכוּונות! מי יתן לנו מעט דברים הסמויים מן העין, שרק בהם הברכה שוֹרה! מי יתן לנו מעט מים חיים, אשר יפכו בסתר, בסתר. – – –

[“הפועל הצעיר”, תמוז תרע"ב; החתימה: בר-יוחאי]