“בין המצָרים” – קובץ לעניני הפועלים והמוני העם בארץ־ישראל (המו“ל: זרובבל. אייר תרע”ה. דפוס “אחדות” ירושלים. צ“ב עמודים. דיטא חלק ב', תמוז תרע”ה, דפוס שלמה ישראל שיריזלי. ע"ז ע'). בחלק הראשון באו רשמי־דרך יפים מאת א. ראובני בשם “ונרד מצרימה”. יפים – על שום ההוּמוֹר הקר שׁבהם, הומור שׁל אישׁ בלתי פַּתּיטי, היודע את העולם והחיים ידיעה שׁאינה מביאה לידי פַּתיטיות, ושׁיחד עם זה דוחף אותו כשרונו לעשות עוד צעד, עוד נסיון אחד. להתנסות בעוד מסה אחת. יפים – למרות מה שמאידך גיסא אין להם כל נקודת־מגמה ברורה בבחירת התיאוּרים השונים ולמרות מה שלשונם העברית (תרגום, כנראה!) משובשת היא במקומות הרבה (“עשב קלוש ידשא את הארץ”; “בארץ האפורה־ירקרקת והחרוצה הזאת”; “נודענו, שהבתים הנם מעונות בשביל החיילים”; “וככל יופי נאמן לא נבראו אלא לשעה”; – וכל זה בדף אחד, הראשון!).

מלפני ומאחרי הרשימות האלה של ראובני באו שני חלקי “בין המצָרים” – מאמרים. כמובן מאליו!

ראשונה בא העורך בכבודו ובעצמו – מר זרובבל. בחלק הראשון נדפס ממנו בראש החוברת מאמר בשם “בין המצָרים”, ובחלק השׁני – ושׁוב בראשׁ החוברת – מאמר בשם “דרך התנועה הלאומית”. שני המאמרים גם יחד דנים, כמובן, בדברים שהזמן גרמא. המכוּון שבהם – אי־אפשר לומר, שהוא מעורר התנגדות מצד עצמו, אם כי גם לא הסכמה, יותר נכון, נחיצות להסכים; ואולם אופן־האמירה – בנוגע לזה כבר אי־אפשר שלא לומר, שהאמירה הזרובבלית משכיחה תמיד גם את עצם הדברים וגם את המכוּון. –

מר זרובבל אינו אומר ואינו כותב, כי אם נואם:

“בעמקי המעמקים של החיים הזורמים בלי לאות תוססת וגדלה מיום ליום השאיפה לחדש את פני העולם ולנער ממנו את אבק התרבות הרכושנית. כי את פעולתה העיקרית של התנועה הסוציאלית לא תבטל ולא תשמיד המלחמה הנוכחית: את השנאה הכבושה לעולם־השקר, המלא מרמה וחמס, ואת השאיפה לחיי דרור ויצירה” וכו' וכו‘. “המלחמה טיאטאה במטאטא השמד הרבה מפרחי הרומנטיקה הגלותית וחשפה לעינינו את הטרגדיה הלאומית שלנו בכל היקפה וחריפותה” וכו’. “חטא גדול חטאה העסקנות הארצי־ישראלית לעצמה ולציבור בזה, שלא יכלה לתפוש את הרגע ההיסטורי ולא הרהיבה עוז בנפשה לעמוד בפרץ ולעצור בעד המגפה” וכו' – – –

עמקי־המעמקים, התרבות הרכושנית, התנועה הסוציאלית, עולם־השקר, חיי דרור ויצירה, רומנטיקה גלותית, טרגדיה לאומית, היקף וחריפות, רגע היסטורי, שהעסקנות הארצי־ישראלית חטאה חטא גדול על שלא יכלה לתפוס אותו, פרץ ומגפה, מטאטא־השמד – מה אין פה? מה חסר בדיקלמציה זו? הלא אין מחסור דבר!…

“בין המצָרים”!… האנושׁיות נתונה בין המצָרים, המחשׁבה האנושית נתונה בין המצרים, העם העברי נמצא בין המצרים, התנועה הלאומית נמצאת בין המצרים, הכל בין המצרים. ובכן? ובכן נואמים נאום, שהאנושיות נתונה בין המצרים, המחשבה האנושית, העם העברי, הפרוליטאריון, הסוציאליות וכו' – עד גמירא – והמטרה הזרובבלית הושגה.

ואין זה אומר, שמר זרובבל, מו"ל הקובצים האלה, הוא פועל בטל לגמרי. להפך, הוא הלא כותב לא מפני שיש לו לומר דבר־מה, אלא כדי שהחברים יראו, שהוא אומר, שהוא מחוה את דעתו, שהוא כאן, שהוא אינו יושב בטל. והראיה: הוא, שהיה כל ימיו סופר ז’ארגוני, טורח עכשיו הרבה ועובד את עבודת העתונות העברית בשאיפה לקלוט כל מה שצריך ולומר כל מה שצריך. אבל, אהה, המלה העברית הנאמנה אינה נשמעת לו; האמרות הקלוטות מושכות אותו אחריהן, אוחזות בו, והוא אינו אוחז בהן, אינו יכול… “חטא גדול”…

כשהוא אומר, למשל, במאמרו השני, ב“דרך התנועה הלאומית”, ש“נחוצה התאמצות כל הכוחות, השתמשות בכל האמצעים והדרכים של השפעה ציבורית מאורגנת בשביל ‘לעכב את הקריאה’ הרגילה בועידת־השלום ולהכריז על דרישותנו אנו” – כלום אפשר לחלוק עליו בזה? ואולם בבואו מיד להאריך את הדיבור על “הפרספקטיבה ההיסטורית הנחוצה עכשיו לתנועה הלאומית העברית לבל תסתפק בליקוט פירורים, לבל תשקוט מהר על שמריה ולא תסור מדרך המלך של כל תנועה חברתית מאורגנת” – האם לא יתעורר חפץ בלב הקורא “לשקוט מהר על שמריו”, כלומר, להינער כרגע מכל שאון־הדברים הלז ויהי מה?!

וכך הוא, כשמר זרובבל פולט במאמר זה פעמים אחדות את המלה החדשה “הווי”, אשר בלע באיזה מקום, מדבר על המספר העצום של יהודים, המורדים בסדרי־החיים הקבועים הכלליים בכל ארץ ומדינה ועל אשר “כה מעטים הם המורדים בהווי היהודי” ושוכח ומשכיח, שאותו המספר העצום של הריבולוציונרים מזרע־ישראל מורד על נקלה בהווי של הגויים, מפני שהווי זה זר הוא להם בעצם וקל להם למרוד בו, ומאידך גיסא אין לו למורד בהווי היהודי, פשוט מפני שעזבהו זה כבר או לא ידעהו מעולם, ומפני שההווי היהודי בכלל אינו זקוק למרידה, באשר הוא הולך ונחרב מאליו. – – – כך הוא, כשמר ז. מתחיל ומביע רעיון צודק, כי “עלבון הנוקב ויורד עד עמקי הנפש מרגיש אדם מישראל בשעה שהוא מתבונן אל התנועות השונות אצל כל עמי התבל, האבירים והחלשים, שהתחילו באיזה רטט מיסטרי דואגים להעלאת ערך חייהם”, ומיד הוא פונה וגומר על פי דרכו: “ומקנא הוא (האדם מישראל) באלה שיודעים לחוש בצער החיים הלקויים ולהעפיל לעלות על ראש ההר של היצירה החופשית”. – – – כך הוא, כשמר ז. מתפלסף על “השאיפות הלאומיות הפזורות ונפוצות בכל עבר ופינה, ואין מי שיאחד אותן, ולעתים מפתחת האחת את חייה על חשבון השניה, נפרדות הן השאיפות האחת מהשניה ואין להן מעין מרכזי אחד, נעדרות הן ההשתלבות וההתאחזות של המטבעות המרובות בשרשרת אחת” – וכל זה למה? כל זה בכדי להוכיח, שיש נחיצות ב“מה שאסור להזכיר”, שיש נחיצות בתנועה הלאומית בה' הידיעה, אותה התנועה, ש“הסירה את החלודה ופתחה את סגור־לבו של העם” וכו' וכו', מבלי שים לב, כראוי, לכאורה, לסוציאלי מובהק, ששום תנועה חברתית אינה מסירה חלודה ואינה פותחת לבבות סגורים, אלא, להפך, כשהחלודה מתחילה, בסיבת שינויים כלכליים עיקריים, לסור, והלבבות מתחילים להיפתח, אז באה התנועה –

אכן, נתארכו הדברים על מאמרי מר זרובבל ועל ה“עצירה” וה“פרודוקטיביות” וה“אקטיביות” שלהם, שמזכירים תמיד את הדיאלוג הפוֹלקלוֹרי: “יַחנֶה! מה את עושׂה ביריד?” – “אני מסתובבת!” – אבל אולי אין רעת־האריכות בלי איזה טוב; באשר זה יפטור אותנו, על כל פנים, מעמוד בפרטיות על מאמרי עוזריו, שהם ודאי לא באו יותר ממנו לחדש דבר־מה או להציע יחס עצמי לדבר־מה, כי אם רק להזכיר עוד פעם אחת יתירה את הידוע הכל מכבר. המאמר “לשאלת התעשיה החקלאית” (ח"א) מזכיר, למשל, ש“תעשיה חקלאית נחוצה לנו מאד” והמאמר “התפתחותנו הכלכלית” (ח"ב) – ש“לארץ ישראל ישנן כל הסגולות המיוחדות הנחוצות להתפתחות של תעשיה”. ישנן! גזרה היא ואין להרהר אחריה. הנה ים־המלח… הלא לא תכחישו, שבגבולות ארץ־ישראל נמצא ים־המלח! “ויכולנו להראות על מיני עושר אחרים, הצפונים בארצנו, ואולם אפשר להסתפק גם באלה שעמדנו עליהם עד כה”. כן, האם לא רואים אתם? המחבר יכול היה; הוא, כפי הנראה, כל־יכול, אלא שהוא מסתפק… גדולה הסתפקות!

ובעל המאמר “המלחמה והבריאות בארץ־ישראל” (ח"א), אף על פי שאינו מסתפק בזה שהוא מזכיר ש“בשעת מלחמה הבריאות מתמוטטת” ומוצא לנכון במאמר שני “המחלות המידבקות בזמן המלחמה בכלל ובארץ־ישראל בפרט” (ח"ב) לקרוא גם בשמות המחלות ובאיזו מסימניהן, הנה לאחר שׁבדְבַר הדֶבֶר הוא מזכיר איזו חרוזים מ“זמירות־ישׁראל” שׁל בּיירוֹן על אודות מפלת צבא סנחריב, חרוזים שבעיקר אין להם, כמובן, כל שׁייכות וכל ענין לצד המדיציני שׁבדֶבר, תנוח עליו דעתו לגמרי. –

והנה בין המזכירים גם ב. בורוכוב. בשני פרקי מאמרו “הסוציאליות והלאומיות” שבשני החלקים הוא מזכיר (אמת, בפעם האלף!): א) שהמארכסיסטים האדוקים טעו לבלי התחשב עם הגורם הלאומי; ב) שכשם שהסוציאליות מפנה מקום להתפתחות כל כוחות־החברה, כך הלאומיות מפנה מקום להתפתחות כל כוחות־העם; ובא ללאומיות הסוציאלית ולסוציאליות הלאומית גואל ונאמר אמן.

ושם אתם גם א. יעקבי. הלה במאמר “הישוב הישן בזמן הזה” (ח"א) מזכיר, שאבות הישוב הישן היו רק זקנים, שעלו למות ובמקרה נתברכו בזרע של קיימא. זהו הכל. כל קוטב־המאמר.

ועולה על כל אלה המאמר “הסוציאלאים והכנת השלום” (ח"ב), המזכיר דבר חדש לגמרי, היינו, ש“זה כשנה שאסון עולמי שאין דוגמתו בכל ההיסטוריה בא על האנושיות כולה. מלחמה נוראה הוכרזה בין עמי אירופה הכי־גדולים והכי־חזקים, איתני התבל, ומאז מחנות ענקיות, מחנות בלי מספר, צועדות אחת לקראת השניה”, דם נשפך וכו' וכו' בסגנון זה. מה שנוגע לעיקר־הפרובלימה של “הסוציאלאים והשלום”, זאת אומרת, לניגוד שבין הפרזיאולוגיה של המשרדים הסוציאלאיים, במחילה, בערב שנות המלחמה על הבין־לאומיות ועל השלום בין המעשים המוחשיים של השתתפות־הפועלים במלחמה, זו המלחמה שהוכרזה וכו' – בנוגע לזה תנא הוא בעל המאמר ופליג על המו“ל מר זרובבל. המו”ל מר זרובבל במאמרו “בין המצָרים…” עם שׁלושׁ נקודות סבירא ליה, ש“תנועת הפועלים הכבירה, ששפכה את רוחה על מיליוני פועלים בכל קצות התבל, אף היא התכווצה כיום ונרתעה אחור, אחרי שמנהיגיה נתנו את ידם לפושעים ויצאו בראש־גלי לסייע בידי קברני האנושיות”. לא כן בעל המאמר הזה, שאחר שהוא מערבב ומסכסך דברים שונים זה בזה על “אותו השיידמאן” וכיוצא, הוא חוזר וטוען כל הטענות הבטלות על הפרוליטאריאט, שהוא שלום, חותמו שלום ואינטרסיו שלום, מביא דברים וקטעים מזה ומזה, בלי כל טעם וריח, וחותם, ש“לכשתהיה באמת הבמה הבין־לאומית כלי־מבטא של כל הלאומים, רק אז תיכרת ברית־שלום באופן יסודי”. – יהי רצון!

בר־פלוגתיה דהמו“ל הוא גם מר אשון, בעל המאמר “לקראת בוא השלום” (ח"א). כי בעוד שהראשון קובל באותו מאמר “בין המצרים”: “הננו שוב עדים לחזיונות הרישעה והזדון בכל מדינה ומדינה, הממשלות התפרקו מעלי התאנה, שכיסו את מערומי תשוקותיהן הרכושניות והשליכו מאחרי גבן את פסוקי המליצה ההומאנית ויותר מאשר בשנים כתיקונן התחילו לדכא וללחוץ את העם, ביחוד העמים הקטנים”, מוצא השני – או בלשונו: מאמין הוא – ש”לא לחינם נשפכים דמים כל כך מרובים, לא לחינם“; “המלחמה הזאת כאשר תיפסק תחדש פני תבל”. וראיה לדבר? אותה העובדה ש”הצדדים הלוחמים מבקשים את אהדת העולם הנאור" – העולם הנאור, כנראה, במקומו עומד! –

ומסייע לו למר אשון שבח“א מר מנשה פלדבלום בח”ב במאמר “הקונגרס היהודי הכללי ותעודתו”. אופטימיותו של הפובליציסט החדש הזה גדולה היא אפילו מזו של חברו. הוא יכול אפילו להניח, שהיהדות האנגלית והצרפתית תשמש בהשפעתה הגדולה לטובת הדרישות הלאומיות (תקוותיו של סוציאליסט יהודי!… ואגב, על חבֶרתָּן שׁל “יהדויות” אלו, על היהדות הוינאית, קְרא את “בתפוצותינו” שׁבאותה חוברת); הוא יכול להניח הכל ולהאמין בכל. למקרא מאמרים שכאלה מתקבל רושם, כאילו אין כלל לעורר שאלה: כלום באמת יש עוד לדבר על יהדות צרפתית, אנגלית, איטלקית? או כלום באמת יש עוד לדבר על הפולנים, האוקריינים וכו' עם היהודים בנשימה אחת לגבי ועידת־השלום? –

ומובן, שאין כוונת הרצנזיה הזאת לבוא להורות הלכה בנחיצותו או באי־נחיצותו של הקונגרס היהודי בתור הכנה מצדנו לועידת־השלום הכללית. כיצד אומר המשקיף על “תפוצותינו” בקובץ ב'? “העתונות היהודית עוסקת הרבה בשאלה זו. יש מאמינים באפשרותו של קונגרס יהודי ובנחיצותו ויש דעות שאינן מאמינות” (דעות שאינן מאמינות!) – ולמה, אפוא, אבוא גם אני להכניס תבן לעפריים? להפך, קונגרס – מדוע לא? מהו יכול להזיק? בזבוז הכוחות הציבוריים? אבל קונגרס, אם רק יסוּדר בהצלחה, אולי יש בו בכדי להשיב את הגזלה, בחזרו ובהגבירו את המרץ הציבורי. ועל אחת כמה וכמה, שאין בלב מי שהוא כלום נגד “התארגנות לאומית מבפנים”. כי כמה שתהא ה“דעה” בלתי מאמינה ב“אהדת” ועידת־השלום לדרישות סתמיות של היהודים, הנה הכל יודו תמיד, שהתארגנות לאומית בשבילנו – בכל יום ובכל שעה זמנה. אני איני דן כאן אלא על טעם־המרוֹרוֹת הנשאר בפה מקריאת מאמרים אלה, מאמרים בעלי טון חלק, עם אגיטאציה והעמדת־פנים ו“אמונה” בלתי מעלה ומורידה, “אמונה” שאינה מביאה לידי כלום – אפילו לא לקונגרס.

––––––––––

על י. ל. פרץ יש בשני חלקי “בין המצרים” שני מאמרים, ושניהם לא לפועלים ולהמוני העם בארץ־ישראל, ושניהם בלי חתימת שם. המאמר בחלק הראשון הוא קצר וכתוב בלי כל ידיעת הענין. “כל ימי חייו הלך פרץ למעלה, רק למעלה”… “גמר במחזות כבירים (הכוונה מסתמא ל“דרמותיו” של פרץ), בתמונות חצובות כמו בשיש, שאין דומה להן בכל ספרותנו לפי הכוח האצור והמרוכז בהן, לפי הסגנון האדיר, המקורי, הפלאסטי” (סגנונו של פרץ היה, אפוא, אדיר ומקורי ולא אינטלקטואלי־אליגורי, כי אם פלאסטי!). מלבד זאת יִפָּגשׁו בו גם פראזות מגוחכות ומחוסרות־טעם, ביותר, כגון: “המלחמה… הארבה… והנה גם פרץ מת”. המאמר בחלק בשני הוא ארוך ומפורט ויש בו זעיר־שם הערות לימודיות נכונות, פחות או יותר, אך גם הוא כתוב בלי כל כשרון ובמין לשון של “החסידוּת עם הקוּלט והשמתיוּת ועם נמישות האמונה שבסיפורי העם, עם האופטימיות הפאטאליסטית שלה”; “סיפור כזה יכול להיות רפרזנטיבי של הטנדנציה הסימבוליסטית של המאה התשע־עשרה והעשרים”. יש גם פסוקים מתמיהים מעין: “כי סוף סוף לא יצא פרץ מתוך העם” (אלא?) ועוד דבר: “אין אני בקי בספרות הז’ארגונית – אומר בעל המאמר במקום אחד – אבל בספרות העברית” – – – ובאותה שעה אין הוא יודע הרבה מפרץ העברי, וכמעט בכל מקום הוא מציין את שמות יצירותיו דוקא בז’ארגון.

בתחום החלק הספרותי שבקובץ זה, מלבד שני מאמרים אלה ופרקיו של ראובני, עומדים עוד שני דברים חצאי־בלטריסטיים מאת סגי־נהור ומאת ינאית.

סגי־נהור היה הפיליטוניסטן התמידי של “האחדות”, ובה, אמנם, נדפסו ממנו לפרקים פיליטונים כמעט מוצלחים בשביל ההמוניים שבין קוראי העתון הזה – מוצלחים ברפרופם ובנגיעתם כמו בדרך־אגב בכל העניינים הפעוטים של רחובנו הפעוט. אמנם, גם לפיליטוניו המוצלחים שב“אחדות” לא היתה מעולם אחדות הטון הפיליטוני ולא חסר מעולם היסוד הפטפוטי בצד הרפרופי; מידה ושלטון בעֵטו לא ידע סגי־נהור גם באותם הימים ה“מתוקנים”; באלה לא נתברך. אבל אז הרי אפשר היה, למצער, לדבר על הכל בחופש וברחבות; לא כן עכשיו, שבריתות שונות נכרתו לשפתים, והכל אינו עומד על מכונו – אין תימה, שבלבול יוצא־מן־הכלל שורר גם בדברי סגי נהור והוא כאילו אינו מרפרף כלל אלא מתנודד כשיכור משורה לשורה. הנה הוא רוצה לשתף את הקורא ב“צערו” ולהשרות עליו “עצבות” – והקורא כמו להכעיס אינו משתתף ואינו מתעצב! והנה הוא מלעיג. מר סגי־נהור מלעיג, על מי? על מה? על הישוב? על חברו המטריאליסט? על הממאנים להתעתמן? הקורא אינו יודע היכן גומר סגי־נהור והיכן מתחילים כל אלה. והנה הוא, מר סגי־נהור, כאילו מחקה את עצמו ומלעיג ישר על עצמו: “חכמתי לא עמדה לי”, “על אפי ועל חמתי”, “פתאום נתעוררה בי האקטיביות”, “לא עליכם, חביבי, צער כצערי”, “יפה אמר אותו הסופר (!): אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו”, “ואני הגבר בי נתקיים פסוק זה” וכו' וכו', בקיצור, “חָכמות”! המלה היא בזיל־הזול! ולפיכך, מובן, שכשהקורא גומר לקרוא את הפיליטון הזה, שסופו הוא: “נודו, נודו לי, חביבי, כי עצב אנכי” (על משקל… “חנוני, כוכבי־אל”?), הרי הוא, הקורא, אמנם, נד לו, למרפרף, אבל לא בגלל “עצבונו”, המוטל בספק, כי אם בגלל נטייתו הוודאית, ה“פאטאלית”, לזכּותנו ב“רפרופים” כאלה אפילו בזמן הזה – זמן, שדבר־ספרות יקר בו כל־כך…

ואשׁר ליַנאית ולגליל התחתון שׁלה – פה הענין קצת יותר פשוט. רצה רצתה המחַבּרת לתאר ב“קוויה”, כאשר היא אומרת, את “ריבוי הגוונים של הישוב הגלילי, את צביונו המיוחד של כל מושב ומושב” – ורצתה מאד, כנראה, – אבל, כמו שאומרים, האלהים לא רצה. באה התּיירה לתל־עדש – והנה מושב רך, “קיבוץ של עשרות עובדים ועובדות בלי מסורת מקומית ובלי ישיבת קבע”; באה לדגניה – והנה “החדש מורכב הוא על גבי הישן” (איזו תמונה איומה!) ומסורת אין; באה לביתניה – והנה “אין למושב עצמיות מיוחדת, אין עבודה עצמית, אין נשמה בעבודה”; באה למגדל – “מרכז חשוב על פי כמוּתו, אך מחוּסר אופי מפני ריבוי הגוונים שבו”; באה לסג’רה – “שכירים מהאספסוף”!! והנה מסחה – אין כפר עברי; והנה מלחמיה – בעונת העבודה אין עבודה במלחמיה… הקיצור והסך־הכל: “פירורים, פירורים, יסודות בלתי מבוססים, ניצנים צעירים, שטיבם וטבעם לא הובלטו עדין ולא נתבשלו למדי, חוגים חוגים מקורבים ומרוחקים, מקושרים ומפורדים גם יחד”… ומה היא אשמה? מי אכזר ויתבע ממנה “שלימות חדשה” ו“תמונה שלמה”, אם היא לא מצאה כלום, לא ראתה כלום ולא קיבלה כל רושם, שום רושם? – – –

ט“ו באב תרע”ה. [מתוך העזבון]