במסבת רעים ישבנו, ומענין לענין באנו לדבר על דבר האהבה בישראל. אחד מחברינו אמר, כי לא טוב יעשו הסופרים בהביאם אל ספרותנו את הזמורה הזרה הזאת, כי בני ישראל אנשי חשבון הם ונושאים גם נשים בחשבון, ובמקום שיש חשבון שם אין אהבה. והשני אמר, כי לא כדורות הראשונים דורנו זה: בימים הראשונים היתה האהבה, במובנה האירופי, זרה לישראל; אבל עתה תתעורר האהבה לפעמים גם בלב העברי והיא לוקחת חלק נכבד בחיים, ועל כן אין לדחותה ממחיצת הספרות. ומלבד זה גם אם באמת אין אהבה בתוכנו, ראוי, כמו שאומר ווֹלטֵר, להמציא אותה, כי בלי התבלין הזה לא יאבו הבחורים לקרוא בספור עברי, ואז תשכח חלילה הספרות העברית מישראל.

אחד מאנשי חבורתנו, ירוחם־שלמה הפחדן שמו, עשה תנועות אחדות כמו גם הוא חפץ לדבר. האיש הזה, שהוא כבן חמשים שנה, מצוין בפחדנותו. אף כי קרא הרבה ואיננו מאמין בכל דבר, בכל זאת הוא ירא למשל לצאת יחידי בלילה; ירא להחל איזה עסק ביום שני וביום רביעי בשבוע; ירא לעשות כל עסק חדש, גם אם יראו לו באותות ומופתים כי שכר רב בצדו; ירא מאשתו ומכל אלה שיכולים להרים עליו קול. גם בשנתו הוא מוציא מגרונו קול פחדים, כי תמיד ידמה ששוטרים יבואו אליו לבקר את תעודותיו (הוא גר תמיד שלא בתחום המושב). במסבת רעים היה הוא תמיד שומע ושותק, כי ירא מדבר; ועל כן התפלאתי מאוד בראותי את תנועותיו כי חפץ הוא לדבר. הבינותי כי ענין מלבב עמו ואֵפֶן אליו ואשאל את דעתו.

— אמנם מנשואינו והלאה סוחרים אנו וחיים בחשבון, — אמר ירוחם־שלמה בקול נמוך ובשחוק עצב — אך לפני נשואינו צעירים היינו ככל הצעירים, ועל כן אין האהבה זרה לנו, “ובדידי הוה עובדא”…

— האמנם? — קראנו יחד בתמהון! — האמנם אהבת ככל חוקת האהבה ומשפטה? ואיך לא יראת מגשת אל אשה?

— אנוכי לא רק אהבתי, כי אם נלחמתי עליה, — אמר ירוחם־שלמה בלחש ובנגינה מיוחדת.

— ה, ה, ה! הגם יצאת למלחמת הבינים? —קרא אחד מן החברים בתמהון. — האם “בחרבי ובקשתי” ממש או כמו שתרגם אונקלוס "בצלותי ובבעותי״?

— למה אלאה אתכם בחידות וברמזים? הבה אספר את הדבר כמו שהוא.

— יותר משלושים שנה — החל ירוחם־שלמה לספר — עברו מעת שמת בעירנו ר׳ אליעזר הרופא, שהיה נודע בכל הפלך לא בחכמת הרפואה, כי אם במהתלותיו השנונות, ובגלל זה היה אהוב וחביב לכל. אחרי מותו החל העם לדון: את מי יבחרו לרופא. קרוב לעת ההיא התישב בעיר על יד ביתנו רופא אחר ושמו ר׳ נחום. האיש הזה היה מופלג בתורה, גם סמיכה להוראה היתה לו; ומלבד זה היה ״מושלם״ בכל המעלות: סופר מהיר, יודע דקדוק, מבין בחידות הראב״ע, בעל־חשבון נפלא, קורא בתורה, מוהל וקצת חזן. הוא מצא פתרון לכל שאלה אלגברית, אך לפתרונה בא תמיד בדרכים זרים ועקלקלים. הוא היה גם “חקרן” גדול, בקי בכל ספרי החקירה של חכמי ספרד ופרושים עשה לתורה בסגנון בעל ה“עקדה”. כל זמן שהיה ר׳ אליעזר חי, היה ר׳ נחום מתפרנס במצור ובמצוק, ולולא עזרוהו קרוביו העשירים כי עתח גוע בעניו; אך אחרי מות ר׳ אליעזר נמצאו רבים מיושבי העיר אשר אמרו, כי נכון עתה למנות את ר׳ נחום תחתיו. אולם רבים היו מתנגדים לו, באמרם כי הפרנסה הזאת צריכה לעבור לבנו של ר׳ אליעזר, לר׳ מנחם, המפרנס את אלמנת אביו ובניה היתומים.

למי משני הרופאים היה היתרון בחכמת הרפואה? — על השאלה הזאת אי־אפשר להשיב בדיוק. שניהם לא למדו את חכמת הרפואה באוניברסיטה ולא גם בבית־הספר לחובשים, כי אם היו לרופאים על־פי קבלה ומסורת אבות. שניהם היו יהודים פשוטים, מדקדקים במצוות אולי יותר מרבנינו עתה? כיהודים כשרים היו שניהם סומכים על הנס, שהקב״ה ימציא להם פרנסתם ויצליח את מעשי ידיהם וימציא רפואה שלמה לכל החולים הנרפאים על ידם, שאליהם הם מכונים בתפלת “רפאנו”. ר׳ נחום שמש את דודו שנה ומחצה ודודו היה רופא זקן ומומחה, ור׳ מנחם שמש את אביו בהיותו סמוך על שולחנו אחר חתונתו. אחרי כן אמנם עזב את העיר ויהי שנים אחדות לחוכר בית המלון בכפר; אך עתה במות אביו שב אל בית אביו ואל מלאכת הרפואה אשר לא שכח אותה, כי אי־אפשר היה לו לשכחה, כאשר אספר הלאה. ההבדל בין שניהם היה בזה, כי ר׳ מנחם היה בבחינת “סיני”, כי אביו השאיר לו בירושה ספר רפואות, שבו רשם בעצם ידו שמות החולים שנתרפאו על ידו, מחלתם ורפואתם, ור׳ מנחם היה יכול לעיין בספר היקר הזה הכתוב ״הלכה למעשה״ ולדעת במה נחוץ לרפא כאב הבטן ובמה — כאב הראש, במה — שעול ובמה — צרעת. הן זה הוא כמו ספר רפואות שנגנז בימי חזקיהו, ומי יטיל ספק, כי ר׳ אליעזר אביו איננו בר סמכא? אך לר׳ נחום, אף כי לא היה תחת ידו ספר רפואות כזה, היתה מעלה אחרת שלא היתה בר׳ מנחם, כי היה בבחינת “עוקר הרים”: בשכלו החריף היה אפשר לו להמציא, על ידי ל״ב מדות שהתורה נדרשת בהן, מחלות חדשות ותרופות חדשות, שלא נכתבו ולא נראו גם בחלום לכל חכמי הרפואה.

אני הייתי יוצא ונכנס בבית ר׳ נחום. נעימה היתה לי מאוד חברתו. הוא היה רך המזג ונוח לכל אדם; על פניו שכנה האצילות הקדמונה של חכמי ישראל. בכל מחשבותיו ודרכיו היה דומה לאחד מחכמי ישראל בימי הבינים. הוא הגה רק בספרי הקדמונים, הפוסקים הראשונים היו בעיניו עמודי התורה, והפילוסופים הראשונים קרובים לאָרחי דמהימנותא; אבל את הפוסקים האחרונים בזה בלבו, והחכמים האחרונים ששמע את שמעם נחשבו בעיניו כקליפת השום. "רק אז, בימי קדם, התורה היתה תורה והחכמה — חכמה, ועתה אין תורה וגם החכמה נעדרה״ — כן היה דברו תמיד, בהאנחו ממעמקי לבו.

ואנוכי, אשר בעת ההיא לא ידעתי מאומה ממה שהאירופיים קוראים “בקורת”, סמכתי על “המושלם” הגדול הזה, וכל דבריו חיו בעיני קודש קדשים. הוא ראה כי מחכה אני לאמרי פיו — וינחילני המון המצאות וחידושים ביד רחבה.

— הנני לגלות לך, ירוחם־שלמה חביבי — אמר אלי ר׳ נחום — סוד גדול במעשי בראשית. כמדומה לי, כי ה' גלגל זכות על ידי לגלות את הדבר הזה, שעל ידו יובנו כמה פסוקים בפרשת בראשית. תמיד היתה בעיני קושיא עצומה: מדוע לא נזכרה במעשי בראשית בריאת הגלגל שהמזלות קבועים בו. הן אם נזכרה בתורה בריאת הרמשים, איך שתקה התורה מבלי הזכר בריאת גוף גדול כזה? — קרא ר׳ נחום כמנצח, כי באמת הקושיא היא עצומה מאוד, ולפלא גדול הוא, כי לא עמדו עליה החכמים עד היום…

— ואני מצאתי עליה תשובה מספקת — אמר ר׳ נחום בהחליקו מעט את מצחו הגבוה ויתגרד מעט בכפה שעל ראשו. — הסכת ושמע! אני אומר, כי בלשון הכתוב נקרא הגלגל רקיע, ומה שנאמר “יהי רקיע” פירושו “יהי הגלגל” והוא יהיה מבדיל בין מים העליונים למים התחתונים, כי השמים אינם יכולים להבדיל בין המים העליונים ובין המים התחתונים הבדלה גמורה, כי הם בעצמם רק אש ומים פתוכים ומעורבים זה בזה; ואך הגלגל שנברא מחומר אחר לגמרי, חומר שאין בו לא קלות ולא כבדות, לא לחות ולא יבשות, כי איננו מבעלי הד׳ יסודות, אש, רוח, מים, עפר — על כן הוא מבדיל הבדלה גמורה.

ובאחזו בשיטה זו ביאר כמה פסוקים וכמה מאמרי חז״ל, ושנינו חשבנו כי כיון בזה אל האמת וכי מן השמים זכו לו לפענח נעלמים.

אולם בלבד חדודיו ופשטיו, משכה אותי אל ביתו בתו הנחמדה, אסתר היפה. אסתר היתה הבת הבכירה לר׳ נחום ולה היו עוד אחיות אחדות שעסקו בצרכי הבית, והיא לבשה את בגדי החמודות שלה, את ה״יוּבקה" הירוקה ועליה ה״קופטה" האדומה ותתעסק בתפירה או באריגה. לפעמים, בדברי עם אביה, העפתי עיני ואביט בפניה ובאצבעותיה היפות הממהרות להתנועע. ולעתים לא רחוקות העיפה גם היא את עיניה בי ומבטי שנינו נפגשו. לפעמים ראיתי כעין בת־שחוק של רצון מרחפת על שפתותיה ולבבי נמלא אושר אין קץ. אנחנו לא דברנו יחד כי אם לעתים רחוקות מאוד, וגם אז היו דברינו מעטים, כי בושתי לדבר עם נערה, אך עינינו דברו בשפה מיוחדת, שהיתה מובנת לשנינו יותר מכל השפות.

בלילות הקיץ היתה אסתר יושבת על מבוא הבית ואנוכי עומד לנגדה ומתבונן בה. כל קמט מקמטי בגדה, כל נקודה, — הכל משך את עיני, וביחוד בבות עיניה השחורות… והיא עשתה את עצמה כמו לא אלי היא מבטת, כי אם לכוכבים הרמים, ללבנה המאירה. אפס לפעמים חננה גם אותי במאור פנים ותבט עלי רגע, ואז מהרתי להשפיל את עיני לארץ…

אולם בעיני אבי — ישראל שמו — לא טוב היה שבתי בבית ר׳ נחום. אבי היה אדוק וקנאי מאוד מאוד ובכל רגעי מנוחתו הגה בספר “ראשית חכמה”, “תניא” וכדומה, ספרים המביאים לידי כובד ראש ויראת־שמים פשוטה; ובראותו כי ר׳ נחום עוסק לפעמים גם בדקדוק, גם בפילוסופיה ויהיו בעיניו כיושב קרנות. עד כמה היתה קנאותו של אבי מגעת אפשר לשפוט מזה, כי גם ספרי המגיד מדובנא, שהיה יהודי כשר לכל הדעות, ויש שאמרו, כי היה “מעולם המשלים”, גם הם לא מצאו חן בעיניו ונחשבו לו כשיחות לצים ובדחנות. אמנם הוא לא העיז לדבר דופי בר׳ נחום הנסמך להוראה, אבל בלבו חשב עליו תועה; ועל כן חפץ מאוד לגדור בעדי, בנו הנחמד בעיניו והאהוב עד אין חקר, כי אמעיט ללכת אל בית ר׳ נחום, לבל אהיה בטל מן התורה, ולא אתעסק בדברים של מה בכך…

מלבד זה קצף אבי על ר׳ נחום בלבו על אשר בא להסיג גבול הרופא השני. הוא חס מאוד על אלמנת הרופא ר׳ אליעזר ובניה היתומים, ועל כן חשב לו למצוה לעמוד לימין האומללים ולהקים את ר׳ מנחם על נחלת אבותיו, למען לא תקופח פרנסת המשפחה העניה.

— ר׳ ישראל, הלא רחמנות כזו אכזריות היא! — אמר אליו איש אחד מבעלי ברית ר׳ נחום — הן הראש הגס הזה יוכל לקלקל הרבה והביא מכה תחת רפואה.

— אם יקלקל או יתקן הרי זה ספק, ושאמו ואחיו צריכים למאכל ודירה הרי זה ודאי, ואין ספק מוציא מידי ודאי — כן ענה אבי בלב בטוח, אחרי שעל הכלל הזה בנויות שיטות חמורות בתלמוד, וכבר סמכו עליו כל חכמי ישראל מדור דור.

— אבל השכחת, כי ספק נפשות הוא? — אמר אליו בר־פלוּגתו.

— ילד אתה! — ענהו אבי — התאמר באמת, כי יש ביד הרופאים לרפאות? לא הרופאים מרפאים, כי אם המלאך רפאל ההולך ומלוה את הרופא. ואם המלאך הזה לא ימנע מלוות את הרופאים הנכרים והאפיקורסים, על אחת כמה וכמה שלא ימנע מלוות את ר׳ מנחם, שהוא יהודי כשר, מאמין באמונה פשוטה בלי כל חקירות והתחכמות… ובפרט אחרי שכל הקהל הקדוש יסכים לשומו לרופא, אז בודאי יואיל המלאך ללוותו תמיד; כי ידוע שכוח רב יש לצבור לעשות שנויים בפמליא של מעלה.

אולם אף כי ידעתי כי לכתי אל בית ר׳ נחום לא ישרה בעיני אבי, בכל זאת הוספתי ללכת שמה: אסתר משכתני שמה בעבותות אהבה. ביום אשר לא ראיתיה לא ידעה נפשי מנוחה; נפשי כלתה אליה.

ור׳ נחום, לפי הנראה, הרגיש גם הוא, כי לבי ירחש אהבה לבתו, כי לא פעם ולא שתים ראה כי האדימו לחיי בהביטי אל פני בתו; אך הוא לא קצף עלי, ואדרבה: השתדל לקרב אותנו עוד יותר. לפי הנראה, חפץ מאוד לקחת נער מושלם כמוני לחתן לבתו, ובפרט כי נדן לא היה לה, כי אם דוד עשיר, אשר אותו העריכו השדכנים בשוה כסף. אך גם אני גם הוא כחדנו תחת לשוננו את אשר הגינו בלבבנו. אולם באזני אהובתי רמזתי לא אחת ולא שתים והיא אמנם הבינה את רמזי; אך על פי הטקטיקה שהנשים מצטינות בה עשתה את עצמה כאילו איננה מבינה, או הראתה לי פנים שוחקים, כמו שחוק עשיתי לה בדברי. בקשתי להגיד לה דבר ברור, אך לא מצאתי עוז בקרבי במדה הדרושה. אכן יש קורטוב של אמת בדברי ליצני הדור, כי הצניעות שהיתה בנו — פרי רפיוננו היא ולא ההכרה החפשית של כבוד האשה וטהרת המדות. ואם אין הדבר הזה כלל גמור, אבל צריך אני להודות כי כן היה עמדי. בכל שעה שבאתי לגלות בשפתי מה שיחשוב לבי — נסתתמו דברי ולא יכולתי להוציא מפי כי אם רמזים מקוטעים.

אולם בענינים אחרים דברתי עמה הרבה, אחרי אשר נחשבתי כאחד מבני הבית. ביחוד שמעה בתאות נפש את ספורי אשר ספרתי לפניה על דבר המלחמות אשר קשרתי על ר׳ מנחם, שנוא נפש אבותיה, ומפני זה גם שנוא נפשי. המלחמות אשר קשרתי עליו ראויים “לגבור מלחמה” אשר בין בחורי הישיבה: חקקתי בספסל אשר בבית־המדרש, במקום אשר ר׳ מנחם יושב שם תמיד, דברי חרפה ובוז. גם פתקאות מלאות זלזולים ועקיצות שמתי בכיס ה“טלית ותפלין” של ר׳ מנחם, וכל כך הציקותי לו במעשי יום יום, עד כי נאנס ר׳ מנחם לתבוע את עלבונו. בכלל היה ר׳ מנחם איש תמים, נעלב ואינו עולב, ולתעלולים כאלה בודאי לא היה שם לב, לולא נשנו פעמים רבות ולולא בלבלו אותו תמיד… הוא ראה אותי פעם ושתים מתגנב אל מקום מושבו ועושה שם בחשאי, ובלבו נולד החשד, כי אני הוא האורב המתנפל עליו מאחוריו. אמנם מתחילה היה הדבר בעיניו לתמיהה גדולה: הן ר׳ ישראל הוא אחד מעמודי התוך לבית ר׳ מנחם, הרב תמיד את ריבו מידי מתנגדיו, איד אפשר כי בנו נוסף על רודפיו ועושה עמו רעהו הוא לא האמין מתחילה למראה עיניו, אד בהוסיפו לחקור ולהוכח כי אמנם ידי היתה בו, אז התלונן עלי באזני אבי…

אני ואבי לא היינו שוים בדעותינו מעולם. הוא אולי אהב אותי (אני אומר “אולי”, כי עד אשר הייתי בעצמי לאב לא הראני כל אות התקרבות), אך אנוכי יראתי מפניו וממילא מובן כי לא אהבתיו. אמנם אנוכי לא מריתי את פיו, כי יראתי את מוסרו, וגם מפני גערתו חתּי עד מאוד; אך בשעה שידעתי שאין עינו עלי, אז עשיתי מה שלבי חפץ, ואדרבה, כמו להכעיס, עשיתי דוקא מה שנאסר עלי. אולם, אף כי נזהרתי מפניו לבלתי עשות בפניו דבר שאין דעתו נוחה הימנו, בכל זאת הרגיש אבי כי אין תוכי וברי שוים. הוא ראה, כי כל מה שאני עושה הוא לא בלבב שלם. הוא הכיר כי בפניו אני שׂם עלי מסוה, אבל בלבי אני חושב אחרת. מובן הדבר, כי לעתים שיחר את אזני למוסר, כדרכו, בגערות ובמכות לחי, ואנוכי, אשר לא נועזתי להתקומם נגדו, שמתי עלי מסוה כפול: התחסדתי במדה יתירה והשתדלתי בכל התחבולות לכסות ממנו את הגות לבי; אך עמלי לא הועיל, כי אחרי אשר החל לחשוד בי, לא כבד היה מעינו החדה לחדור אל תוך מעמקי נפשי ולראות את הצפון שם.

הוא, כאשר אמרתי, לא רצה מעולם, כי אבקר את בית ר׳ נחום, אך לצאת נגד זח במחאה גלויה לא נועז. אף כי ערך חסידותו של ר׳ נחום היה קל מאוד בעיני אבי, אבל בכל זאת לא יכול לבלי הגות כבוד לבעל כשרון גדול כמוהו, היודע הכל, כי כן היה ר׳ נחום בעיניו. בודאי מוטב היה בעיניו שירוחם־שלמה בנו ישב ויעסוק בתלמוד בבית־המדרש; אבל אחרי כי גם בבית־המדרש הוא יושב בטל, הלא יוטב לו לשבת בחברת ר׳ נחום, שממנו יוכל ללמוד דבר־מה.

אולם עתה, כאשר הגיד לו ר׳ מנחם את אשר עשיתי לו, נתמלא אבי חימה על ר' נחום, כי אמר אבי בלבו, כי ר׳ נחום השיאני לנקום מר׳ מנחם את נקמתו. ויגזור עלי לבלתי לכת עוד אל ר׳ נחום. מאוד מאוד לא נעימות היו לי חביטות השבטים בפעם הראשונה, כאשר לא טעמתי עוד טעם שבט מימי (אחרי כן הורגלתי אליהם ולא עשו עוד עלי רושם עז), אך העונש הזה אשר הטיל עלי עתה אבי — היה קשה בעיני מכל העונשים. אנוכי רק בבית ר׳ נחום ראיתי חיים, שם סרה מעלי רוח העצבות, כעסי ומרירות נפשי, אשר היו מנת חלקי תמיד בשבתי בבית אבי; שם התענגתי בהתוכחי עם ר׳ נחום באיזה ענין קשה, ויותר מהכל בשיחתי עם אסתר חמדתי — ועתה כמו קיפד את פתיל חיי פעם אחת. אנוכי שעשעתי את נפשי בתקוה טובה, כי עוד מעט, עוד מעט והגדתי לה מה רבה אהבתי אליה והיא בודאי תשיב לי אהבה, ועתה גם תקוה אין…

ללכת בסתר אל ר׳ נחום לא נועזתי. בית ר׳ נחום היה על יד ביתנו וחלונות הבית נמוכים, ותמיד היה אפשר לראות מבעד החלון כל מה שנעשה בבית. ועל כן ישבתי ימים אחדים משמים בבית כאיש אובד עצות. פעמים אחדות קרה, כי בעברי בימים ההם על בית ר׳ נחום עמדה אסתר על מבוא הבית. היא הביטה אלי בתמהון, ואני הבטתי אליה, ונפשי יצאה אליה לדבר עמה, להגיד לפניה גלות לבבי; אך לא יכולתי להוציא הגה מפי, כי יראתי אולי ישמעו דברי ויבולע לנו.

מאומה לא נשאר לי, כי אם לשלוח אליה את דברי בכתב, במכתב על ידי הפוסטה. ישבתי אל השולחן וכתבתי וחזרתי וכתבתי עד עשר פעמים או יותר ואשים את המכתב במעטפה ואלך לשומו בארגז הפּוסטה.

מה פּעם לבי בשאתי את המכתב! הן בו היה תלוי גורלי, אשרי, חיי. חשבתי וספרתי את כל מלותיו, כי ידעתין על־פה. חפשתי ובקשתי אולי שגיתי בדבור אחד, באות אחת — כל המכתב היה כמו מונח פתוח לפני, כי זכרתי את כל מלותיו, כל אותיותיו וכל תגיו — אך לא מצאתי כל מגרעת, הכל היה כתוב הדר. אך מי יודע מה תענני על מכתבי זה? האם לא אהיה לשחוק וקלסה בעיניה? הן באמת אין זה מן הנמוס לדבר דברי אהבה כאלה באזני נערה ועוד בכתב. ומה יהיה אם חלילה יאבד המכתב? מי יודע אם ימסרו אותו לידה ואם לא ידי זרים ימשמשו בו והמה יקראוהו? — מפני הרעיון הזה נבהלתי מאוד וכמעט אמרתי להשיב ידי מן הארגז אשר הרימותי את מכסהו לשום בו המכתב, אולם המכתב כמו נפל מאליו ואנוכי חשתי בי כמו איזה דבר נקרע מלבי. בלילה התהפכתי מצד אל צד ולא יכולתי לישון ורק בבוקר סגרה השינה את עיני, אך אז בעתוּני חלומות רעים. לי נדמה, כי אסתר מבטת אלי בעיני זעם ור׳ נחום מניף עלי את מקלו ומגרש אותי מביתו בקראו: צא, צא, בן בליעל! איש לא ידע בושת, כותב פתקאות לנערות!

ובימים ההם ראיתי והנה יקותיאל השדכן בא תדיר אל ביתנו ומתלחש עם אבי ואמי. הבינותי כי הוא מציע לפניהם איזה שדוך בעדי. אני חפצתי מאוד לשלחו לעזאזל, אותו עם כל שדוכיו יחד. אך מורך לבי לא נתנני להתקומם נגד מי שיהיה בגלוי. מלבד זה עלה רעיון על לבבי: אולי הוא בא לשדכני עם בת ר׳ נחום בחירתי? אולי אחרי שבא מכתבי לידו, שלח את יקותיאל אל אבי להביא את הדבר לידי גמר? הרעיון הזה הרחיב את לבי ואחכה בכליון עינים לשעה אשר בו אודע גם אני מה נדברו בי.

ויהי הלילה. הלבנה האירה באורה החיור את חוצות עירנו השוקטה כמו עמק הרפאים. אני ישבתי במבוא הבית תפוש מחשבות נוגות. נודע לי, כי אמנם לא מר׳ נחום שלוח יקותיאל, כי אם מעיר ה. הסמוכה לעירנו וכי עוד בלילה הזה אומר אבי לנסוע שמה עם השדכן. בלבי, כמובן, התנגדתי לחפץ אבי אשר בקש לשדכני מבלי שאול את פי, ומה גם אחרי כי אסתר היא בחירתי ורק אותה אבקש לקחת לאשה; אולם לא נועזתי להגיד לפני הורי את אשר בלבבי. גם אמרתי כי רק למותר הוא, עוד אראה לו את התנגדותי בפועל: הן הוא לא ימשכני אל תחת החופה על כרחי, ועד העת ההיא למה אבוא להתגרות עמו. הוא איננו שואל את פי, אדרבה, יעשה הוא מה שלבו חפץ ואחרי כן, כבוא מועד, ידע, כי לא כדור של משחק אנוכי; ידע — כי הימים האלה שונים מימי קדם, כי עתה לא ימשול עוד אב בבנו כמלך עריץ, ואז תהיה שערוריה רבה והכל ידעו את תקפי ואומץ לבי.

אני הבטתי מרחוק על מבוא הבית, אשר ר׳ נחום יושב בו ושם אין איש. מה מאוד חפצתי לראות את אסתר בשעה ההיא. לי נדמה, כי מבט אחד של עיניה היה נותן בי נשמה ואומץ לב להלחם עם אבותי. אולם לשוא חפשתי אותה! היא היתה הפעם כלואה בבית, אף כי תמיד בליל בהיר כזה היה דרכה לשבת על מבוא הבית, ועיניה השחורות והלוהטות התחרו עם עיני השמים המאירות והנוצצות.

עברה שעה ארוכה — לכל הפחות כן נדמה לי, כי ארכה השעה מאוד, — ועל יד המבוא עמד אחד העגלונים בעגלה העשויה כסוכה ורתומה לשני “נשרים”. העגלון קפץ מעל המרכב ויבוא הביתה לבשר את בואו. ובעוד רגעים אחדים יצא אבי עם השדכן והעגלון נשא את ילקוט הדרך והצרורות בידו.

אבי בעברו עלי הגיד לי איזה דבר מתחת אפו, כמדומה לי כעין ברכת הפרידה, והשדכן הוסיף עוד הלצה גסה, אשר היתה לי לגועל נפש. אני לא הוצאתי דבר מפי, וראשי השפלתי לארץ. הם בודאי חשבו, כי מפני הבושה סוּגרו שפתי, כיאות לחתן עברי.

עוד רגע והעגלון רמז ל“נשריו” בשוט אשר בידו, ויעתקו הסוסים ממקומם, וירוצו. אני הבטתי אחריהם עד אשר נעלמו מעיני… אז החל הנוחם לאכול את לבבי: מדוע החשיתי ולא גליתי את חפצי לפני אבי? מדוע נתתי לו לנסוע לבחור לי אשה אשר לא בחרתי אני?… דמעות חמות של אפס־כוח ניגרו מעיני… אני הכרתי אז את אפסותי, כי לא איש אנוכי כי אם סמרטוט…

— אסתר איננה חפצה בי — אמרתי לנפשי — ואתה אמנם הצדק: אני אינני שוה ללחך עפר רגליה…

נטיתי את ראשי על ידי ואבך חרש.

פתאום נגעה בי יד. הרימותי עיני והנה אסתר עומדת עלי, ועל שפתיה בת־צחוק ועיניה מאירות.

— אל תבכה, ירוחם־שלמה! בשורה טובה בפי אליך. גם בעיני אבי מצאו דבריך חן. אמנם אנוכי מראש ידעתי, כי גם בעיני אבי ישר אתה, אך בקשתי עד הנה שעת הכושר לדבר עמו בדבר הזה. והיום דברתי עמו, והוא אמר כי מחר ישלח שדכן לדבר עם אביך, או אולי הוא בעצמו ידבר עמו… הוא אמנם שונא לנו, כי מחזיק הוא במנחם רופא־הסוסים, אך אבי בטוח, כי לא יתנגד לשדוך, כי השדוך הוא מה', וכל אשר יתנגד לזה ימות בלא עת.

— מאוד צר לי, כי לא באת אתמול לבשר לי את הבשורה הזאת, — אמרתי לה שמח ונעצב כאחד. אנוכי לא נועזתי להרים עיני אליה. הרגשתי כי חטאתי מאוד לנגדה.

— האם בחרת לך כלה אחרת? — שאלתני אסתר בשחוק מר.

— חלילה, אסתר! אנוכי לא בחרתי. אך אתמול היה נקל לי להלחם עם אבותי ועתה תכבד עלי המלחמה. הנה זה רגעים אחדים, אשר אבי נסע בלי רשותי לעיר ה. לבחור כלה למעני.

— ואתה מה? — שאלתני אסתר נפעמה.

— אני?… אבי לא שאל את פי, — עניתי בגמגום. — אולם אל יפול לבך על הדבר הזה. הוא נסע שמה שלא ברשותי. על כן תהיה ה“כלה” לו. אנוכי לא אחפוץ בה, כי אך בך בחרתי.

מרוב המית לבי התגברתי על פחדי ואקח את ידה ואגישנה למו פי ואשקנה. אך כמו “מעשה שטן” הביטה אז אמי בחלון ותרא כל המעשה הרע הזה…

— ירוחם־שלמה, בוא הביתה! — קראה אמי מבעד החלון.

אסתר מהרה כחץ מקשת להסתר בביתה, ואנוכי באתי הביתה נכלם וחרד.

אמי קראה באזני דברי מוסר. אנוכי, אחרי אשר מפני אמי לא יראתי הרבה, נסיתי להתנגד לה ולענות על דבריה, כביכול, בדברי מרד. אך היא בראותה את עזותי החלה לבכות והדמעות הרפו את לבי ואחדל מדבר. לא יכולתי לראות את דמעותיה. הרגשתי — אם גם לא ברור — כי גם היא אומללה כמוני, כי גם היא משוללת רצון חפשי, וכי גם היא נושאה בעול אשר שמו עליה אבותיה, מבלי שאול את פיה.

— ומה היה אחרי אשר שב אביך מה? — שאלנו את ירוחם־שלמה אשר נדם רגעים אחדים.

— מה היה? — לא היה מאומה. אבי אמר לי “מזל־טוב”, ואני לחשתי בשפה רפה איזה דבר. ביום השני קרא ר׳ נחום את אבי בבית־המדרש הצדה ושניהם התלחשו יחד. מה נדברו לא שמעתי, כי אם ראיתי ששניהם באו לידי כעס, ופני שניהם אדמו והלבינו חליפות, ואחרי רגעים אחדים הפנו איש לרעהו שכם ויפרדו בכעס. ואסתר נסעה בעוד ימים אחדים אל עיר מושב דודה העשיר… ואנוכי אשר התרעמתי בקרבי ימים אחדים על עריצות אבי, גמרתי בלבי לבלתי לכת אל החופה, אך כל מחשבותי לא נראו החוצה. כשבא הדבר לידי מעשה, לא מצאתי בי די כוח להתנגד לאבי ואכנע מפניו.

אחד מחברינו הוציא אנחה עמוקה מלבו כאשר תם ירוחם־שלמה לספר.

— למה אתה נאנח? — אמר אליו אחד המסובים — ב״ה ירוחס־שלמה רואה חיים עם האשה אשר הוכיח לו אביו זה שלושים שנה וכבר השיא בן ובת.

— לא על זה אני נאנח, כי אם כמדומה לי שמדה זו נמצאה כמעט בכל בני עמנו. חנוכנו ותנאי חיינו שללו את הרצון החפשי מקרבנו. מבינים אנו כבני אדם מה טוב לנו, אך בבואנו לעשות, והנה ידינו רפות, בפרט בענינים הדורשים אומץ לב ואנרגיה, למען אשר נלך לפנים ולא לאחור.