מדי אזכרה את אבי, איזה רגש של נועם ושל צער תוקף אותי. אני אהבתי את אבי והייתי מכבד אותו, וגם הוא אהב אותי ויכבדני, ויחד עם זה היינו מצערים זה את זה תמיד…
אם אומר, שאבי היה צדיק, אז לא אומר כלום; השם צדיק נתחלל כבר, כמו שנתחללו גם שאר השמות של האידיאלים הקדושים. השתמשו בהם יותר מדי בידים מסואבות ונזדהמו. יותר טוב, כמדומני, אם אומר, שהוא היה יהודי, יהודי שלם, שבתוך לבו הרחב מצא מקום כל הטוב והיפה יחד עם יראת־שמים אמתית.
הוא היה אוהב את הדור הצעיר, וכמובן גם אותי, בנו, אהבה עזה, בלי שום תנאי. הוא ידע איך הצעירים מתיחסים אל קדשיו, קדשי עמם, והיה מצטער על זה מאוד, ובכל זאת לא חדל רגע מאהבם.
חשדו בו, שהוא מחניף לצעירים; אמנם ההמון רגיל למוֹד את הכל על פי הזרת הקטנה ההמונית, ואינו מסוגל כלל להבין מהי נשמה גדולה. אם האיש הוא ירא שמים, אז צריך הוא, לדעת ההמון, להיות קנאי, לנדות, להחרים ולהתרחק מכל מי שעובר עברה, ואם לאו — הריהו חשוד בחנופה, בצביעות וכדומה.
אבל הוא אהב באמת את הצעירים. הוא הבין, שאין הצעירים פורקי עול סתם, מפני שנוח להם בהפקרות, אלא מפני שאיזו דעה אחרת מושלת בהם ואינם יכולים לעת עתה לשנות את דעתם, ואינם רוצים לעשות שקר בנפשם, להתאמר למה שאינם.
ויחד עם זה ידע, שהצעירים יכולים לשאת דגל אותם האידיאלים הקרובים להם, לשאת אותו במסירות נפש, בלי כל פניה עצמית, מבלי הבט לצדדין, ואת המדה הזאת היה אוהב ומכבד בכל לבו.
והוא גם ידע את צערם של הצעירים, שסוף סוף לבם קרוע ומורתח; שהספקנות והיאוש אינם ניתנים להם מנוחה, שאידיאליהם־אליליהם הולכים ומשתברים, הולכים ומשתברים, ומכל שבירה ושבירה משתבר גם הלב, והדור יתום: אין חובש ואין רופא…
ואיזו טרגדיה עמוקה היתה באהבתו אותי, את בנו, שאיני הולך בדרכיו! אני ידעתי כמה היא אוהב את מצוות התורה, כמה נזהר בקיומן, וכמה חזק ואמיץ היא באמונתו באלוהים, אלוהי ישראל! וכמה הוא מצטער על שאני מזלזל בהן, על שאיני מאמין!… ואני הייתי מצטער תמיד בצערו, אבל מה יכולתי לעשות?…
אמנם בפניו נזהרתי מאוד מחלל את קדשיו, אבל ממבטו החודר לא נכחדה אדישותי לעניני הדת, לעניני שמים, ואף־על־פי־כן היה אוהב אותי אהבה עזה, אהבה אמתית.
ואני בטוח, שלא רק מפני הקשר הטבעי שבינו וביני היה אוהב אותי, אלא מפני שאני צעיר יהודי.
*
ואבי מת.
ידיד ביתנו הודיעני במכתב אודות זה. ובמכתבו היתה רצופה גם העתקה מצואתו של אבא. צואה קצרה, רכוש לא היה לו: — דברי מוסר אחדים ליוצאי חלציו.
״את בני חביבי אני מבקש — הוא כותב בצואה — שכל זמן שהשקפותיו על האמונה בה׳ ובתורת קדשו לא נשתנו, לא יאמר “קדיש” אחרי. התפלה שאינה יוצאת מלב מאמין מביאה קלקול והרס; בודאי אני מצטער מאוד על זה, שיש לי בן ואין לי “קדיש”, אוי ואבוי לי ולנשמתי העלובה! אבל לא מתפלה שלא לשמה תבוא עזרתי".
הרבה. הרבה דמעות שפכתי על צואה זו של הנפש היותר קרובה אלי וכל כך רחוקה ממני.
ואולם באותו יום, כשעברתי על בית־המדרש ושמעתי הקהל קורא “עלינו לשבח”, נזדעזע לבי ולא יכולתי לעבור. איזה רגש נסתר התעורר בי, רגש שביטל את כל הפילוסופיה שלי כעפרא דארעא.
— אמנם אבא צוה, שלא ״אומר קדיש״, — חשבתי בלבי — אבל הכי בחייו עשיתי כל מה שאבא צוה? — לא שמעתי בקולו בחייו, לא אשמע גם במותו…
“יתגדל ויתקדש שמיה רבא!”… התפרץ מלבי, בהכנסי אל תוך בית־המדרש.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.