בשנת 1818 נסע אלכסנדר הראשון, מלך רוסיה, מפטרבורג לורשה במרכבתו הקיסרית ועמו עוד מרכבות כבודות של הפמליא שלו, המלוה אותו, ופרשים מגדוד הגבארדיה, כמו שנהוג אצל המלכים.
בימים ההם לא היה הישוב כל כך נפרץ בארץ, ובין ישוב לישוב היה לפעמים מרחק של עשרות פרסאות.
ובעבור האורחה דרך יער עב, נשבר ציר המרכבה, וימהרו פרשים אחדים על סוסיהם לבקש איש שיודע לתקן.
ויבוא פרש אל הכפר הסמוך, ויאמרו לו האכרים: אנו איננו יכולים לתקן, אבל יש אצלנו יהודי אחד, שהוא אומן לכל דבר. הוא טוחן, נפח וחייט. פנו אליו, והוא יתקן.
הלך הפרש ומצא את הירשל היהודי, כשהוא מחדד את האבן בטחנה שלו, ויבקשהו, כי יתקן את הציר השבור, ואם יעשה כהוגן, יקבל שכר יפה — חמשה רובלים.
הלך הירשל עם הפרש ובא אל המרכבה, והנה שרים גדולים יושבים שם על מרבדים יקרים, כולם לבושים בגדי שרד, מרוקמים זהב, וביניהם אחד גבה הקומה ולבוש הדר מכולם, וכל השרים מדברים אליו ביראת הכבוד. ויבן הירשל, כי הוא המלך אלכסנדר.
ויברך הירשל ברכת “שחלק מכבודו לבשר ודם” וישתחו למלך. וישאלהו המלך מה הוא פירוש המלות שהוציא מפיו? ויבאר לו הירשל את פירוש הברכה, וימצא חן בעיני המלך.
ויאמר המלך: התוכל, יהודי, לתקן את מרכבתי? ויאמר הירשל: אשתדל בכל כוחי, אדוני המלך, להפיק ממך רצון.
ויוצא הירשל את הציר השבור ויעש אחר תחתיו, וכעבור שתי שעות יכלה האורחה לעשות את דרכה הלאה.
ויבקש השר, הרואה את פני המלך, לשלם להירשל בעד עבודתו ולא קבל.
— אני — אמר הירשל — אין אומנותי בכך, ואם עלה בידי לעזור לעוברי־דרך ובפרט למלכנו האהוב ולשריו הגדולים, הנני שמח בגורלי ואינני רוצה כל תשלום שכר.
שמע זאת המלך ויתרגש.
— אמנם — קרא המלך — כמעט בכל עת צרה באה לנו ישועה על ידי יהודי.
ויכתוב המלך בפנקסו את שם היהודי לזכרון, ויעל על מרכבתו ויסע לדרכו.
*
והימים הולכים ועוברים. אלכסנדר מת, וימלוך ניקולי הראשון. ופגישתו של הירשל עם המלך נשכחה. גם הירשל חדל מהעלות אותה על זכרונו.
וכמו שחי הירשל אז, הוא מוסיף לחיות הלאה. גם עכשיו היא עוסק במה שהיה עוסק אז: פעם באומנות זו ופעם באומנות אחרת. ומכולן, כמו שאומרים ״הרבה מלאכות — מעט ברכות". ומה לעשות? אומנות אחת אינה דיה לפרנסתו. פעם הטחנה עומדת מאין מים או שאין מה לטחון, אז הוא הולך ונעשה נפח, ואם לאו הוא לוקח מחט ומספרים ותופר פרוות לאכרים מעורות כבשים. וכך חשב הירשל לחיות עד יומו האחרון מבלי לטעום “לא משלות הרשעים ואף לא מיסורי הצדיקים”.
אבל פתאום באה פקודת ניקולי ועקרתו ממקומו.
ניקולי הראשון חשב את היהודים לעם עצל, שונא עבודה ומלא תעתועים, והשתדל לתקנם על ידי גזרות רעות.
ויגזור ניקולי על יושבי הכפרים, שיגלו ממקומותיהם וילכו להתיישב בערים; ותחול הגזרה גם על הירשל: גם הוא נמנה בין העצלים, וצריך היה לעזוב את הכפר.
וילך הירשל ויתיישב באושמינה, הסמוכה לוילנא.
לא קלה היתה פרנסתו בכפר ובאושמינה היתה קשה שבעתים. שם היו סוחרים ואומנים יותר מדי, והעובד לא מצא שכר בעבודתו. והירשל חי בלחץ ובעוני, והזקנה באה גם היא להכביד וללחוץ. עיניו כהו קצת, דמעות נושרות מהן גם בשמחת תורה. והחוטם אף הוא דולף והגב מתעקם. בקצור: הזקנה עם כל מתנותיה…
וכך עברו הימים עד שהגיעה שנת 1848.
פתאום מקבל הירשל פקודה לבוא לבית פקידות הפלך אשר בוילנא. בא הירשל אל שר השוטרים לשאלו למה לו ללכת אל בית פקידות הפלך? איזה צורך יש בו שם? ענה שר השוטרים, אם דורשים אותך — מסתמא יש בך צורך, וכלל גדול הוא, אם בית הפקידות מזמין — צריך ללכת, ואם לאו — מוליכים שמה בכבלים ובלוית שוטרים מזוינים.
הירשל לא סרב, כמובן, וילך.
קשה לו ההליכה, בפרט בימות החורף, אבל לשכור עגלה אין ידו משגת. והוא הולך וחושב לו: למה אני, הירשל הזקן, שרגלי האחת בקבר, נחוץ להם, לשרים אשר בעיר הפלך? מבקש הוא תירוץ ואינו מוצא.
והנה הגיע עד בית הפקידות. הראה לשומר העומד על הפתח את ההזמנה שבידו, והשוטר עונה: המתן עד שיבוא תורך ויקראוך.
עמד הירשל ברחוב והמתין.
והרחוב מלא אדם. מוסרים אנשים לצבא, וקרוביהם התאספו לראות את גזר הדין.
עבודת הצבא בימים ההם היתה יותר קשה מ“קאטוֹרגה” עכשיו. גלות למקומות רחוקים, עבודת פרך, זלזולים, חביטות בשבטים מלבד מכות סתם במקל או באגרוף, מכות אכזריות בעד כל עוון קל או גם בלי עוון ורק מפני שכך נהוג, שבלי מכות אין שׂררה. וכל זה — לא שנה ולא שנתים, אלא עשרים וחמש שנה. נכנס לצבא צעיר פורח ויוצא משם זקן תשוש ושבור, דומה יותר לקוף מאשר לבן אדם. וביחוד היתה רעה הגזרה בשביל היהודים. היהודי היוצא לצבא נתלש ממקומו, מתוך סביבתו העברית והולך לגולה אל מקומות רחוקים, ששם אין רגל יהודי. והוא מוכרח לעבור על דתו, לחלל את השבת ולאכול טרפה, וגם מענים לפעמים בענויים קשים למען יתנצר.
אבל פקודת הממשלה היתה חזקה אז, כי דוקא מהיהודים ירימו לצבא יותר מאשר מהעמים האחרים. הממשלה חשבה, כי עבודת הצבא היא תרופה לפשט את העקמומיות שבלב היהודים ולעשותם לאנשים מן הישוב.
היום ההוא היה אחד מימי החורף הפושרים שממלא את האויר רטיבות קרה, החודרת אל תוך העצמות ומהפכת את הקרקע לבצה של שלג נמס מעורב ברפש. ומהשמים מלמעלה יורדים פתי שלג גדולים ורכים ומרטיבים את הבגדים ואת הפנים.
ובתוך בצה זו עומד המון אנשים ונשים וילדים, רובם לבושים קרעים, פניהם מלוכלכות מדמעות, ומעיניהם נשקפה צלמות.
ותעבור השמועה, כי שר הפלך יעבור תיכף, ויחרד ההמון.
והנה הוא, שר הפלך עובר במרכבתו. ופתאום התנפלה אשה אחת עבריה באמצע הרחוב בתוך הבוץ ומשכה את ילדיה עמה.
רצתה האשה לעורר את רחמי שר הפלך כי לא יקחו ממנה את נותן טרפּה ולא תגוע ברעב היא וילדיה.
אך השוטרים סחבו את האשה וילדיה להגוֹתם מן הרחוב. המרכבה עוברת לה הלאה והאשה — כמו נטרפה דעתה עליה, נלחמת היא עם השוטרים, נושכת את ידיהם, מתחמקת מהם ורודפת אחרי המרכבה, אך ידים חזקות שוב תופשות בה, ודוחפות אותה הלאה, הלאה…
ומבפנים הבית נשמע כפעם בפעם קול קורא: לוֹבּ! לוֹבּ! סימן שנתקבל מי לצבא; ואחרי כל קריאה כזו מבפנים, מתפרצת יללה איומה בחוץ, כיללת מספידים אחרי יציאת נשמה.
והנה נפטר אחד מעבודת הצבא: מום נמצא בו. כחץ מקשת רץ הוא מהבית ויצא החוצה אל קרוביו הממתינים, מבלי דעת כי ערום הוא כיום הולדו. ובחוץ צנח ושלג. עיניו נוצצות כמו הסתתרה בינתו, ואינו יודע מה עמו, עד שבא אחד וכסהו באיזה בגד.
והירשל רואה את כל המחזות הנוראים האלה ולבו מרגיש כאב נורא. גם הוא שכח כי קר לו בחוץ. צער אחיו העלובים נגע עד נפשו.
כל היום עמד הירשל בחוץ ויחכה, אך איש לא קראהו. הוא ניגש ודרש שוב מהשוטר, ויענהו, כי בודאי יקראוהו מחר.
וילך הירשל לבית ה“הקדש”, ששם היתה גם “הכנסת אורחים”
וילן שם. ובבוקר השכם מהר להתפלל וילך לעמוד שוב אצל בית פקידות העיר.
וגם ביום ההוא עמד הירשל כל היום והתבונן בלב כואב אל המחזות הנוראים של מסירת יהודים לצבא, ואזניו הקשיבו כל היום אנקות אומללים ואומללות. עמד עד הערב ולא נקרא.
הוא ניגש שוב אל השוטר. והשוטר כבר כועס. פקעה סבלנותו.
— אמרו לך: המתן — ודי. רוצה אתה, תקבל מכה בסנטר, זקן טפש! והירשל שב לו עוד הפעם בבושה וכאב לב אל ה“הקדש”
ובבוקר הוא ממהר ללכת אל בית הפקידות ולעמוד שם ולהמתין כמו שנצטוה.
וסוף סוף הגיע תורו.
הירשל נתכבד לבוא לפני ולפנים, והמזכיר שבבית הפקידות הואיל לקרוא לפניו מכתב ישן נושן, כי המלך אלכסנדר הראשון מצוה לתת תודה ליהודי הירשל מכפר נ. בעד תקון המרכבה.
— ועכשיו? — שאל הירשל בתמיה, אחרי שכלה המזכיר לקרוא והשיב את הכתב הישן נושן למקומו.
— עכשיו תוכל ללכת הביתה — ענה המזכיר ברוח שוקטה.
*
שלושים שנה נתגלגל הכתב מבית פקידות לבית פקידות, עד שלבסוף זכה הירשל לקבל את ברכת התודה מאת הקיסר אלכסנדר הראשון…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.