לכל יש תמורה חוץ מאשת נעורים (סנהדרין כ״ב).
“בעל הבית” פשוט אני. בימי שבותי המועטים קרוּני מאורעות שונים, טובים וגם רעים. את הטוב קבלתי תמיד באהבה, ומהרע השתדלתי להסיח דעתי, לתקן עד כמה שאפשר את המעוות ולחיות הלאה, מבלי לבקש חשבונות רבים. כך הוא דרכי.
זה עשר שנים שנשאתי את אשתי השניה והנני להגיד את האמת, כי “אירוֹס” לא התערב בינינו, וחצי “אמוֹר” לא פגעוני, אבל אני חי עמה בשלום כדת משה וישראל וגם ראינו פרי — שני ילדים נחמדים.
מאשתי הראשונה הנני משתדל להסיח דעת. בשבתך בשלום עם איזו אשה, אסור להרהר באשה אחרת. זו היא אצלי הלכה פסוקה.
ובכל זאת לא תמיד אני יכול למשול ברוחי. הרהורים עולים ומטרידים…
*
הנה עלי לנסוע משום מה להר ההר, דרך העיר מרבונה, שבה הייתי מלפנים סמוך על שולחן חותני ושם טעמתי מפרי האהבה הראשונה בתענוגיה ובמכאוביה.
מפני מה עזבתי אותה, את ברכה שלי, אשת נעורי? המסכנה! היא יצאה מדעתה. טפלתי בה איזה זמן ואח״כ, כנהוג, השגתי התר ממאה “רבנים”, השלשתי בשבילה גט פטורין ונשאתי אחרת.
עשיתי זאת גם בהסכמת חותני הישר באדם ונפרדתי ממנו ומביתו בלב כואב כידידים אמתיים.
והנה היום עלי לעבור במקום ההוא. האפשר שאעבור ולא אראנה?
הגעתי למרבונה לפנות ערב. רק פס קטן הבדיל אז בין השמש ובין קצה האופק. כשראיתי את העיירה מרחוק התחיל לבי פועם בחזקה.
תקפוני געגועים עזים, נפשי כלתה לראות את ארמוני ההרוס, את ברכה, ברכתי, שאבדה בינתה. למה? איזו תועלת יש בראיה זו? ואני הלא נשוי, בעל לאשה אחרת ואב לילדים.— אין תרוץ! לראותה— ויעבור עלי מה!
הנה עוברת העגלה על פני ארמון הנסיך ושדרות העצים הגזוזים, שבהן הייתי מטייל עם ברכה מלפנים, הנה עובר מרדכי׳לי חנה־ברינה׳ס, האברך השובב, והוא מחייך לקראתי, נופל על צוארי ונושקני ואחריו ליפא גרשון החסיד הפקח, שהייתי עוסק עמו ב“עוקצין”, כלומר: אני עוקץ אותו והוא אותי, כדרך אברכים חסידים.
וכשהגעתי לאכסניה של ר׳ משה החלבן, כבר נאספו על יד עגלתי רבים מבני העיירה, מכרי מלפנים. יצחק המבשל יי״ש, המשתכר הרבה ותמיד משלם חובותיו ומשתקע יותר ויותר בחובות; יעקב בנו המשכיל, הג׳נטלמן היחידי בעיירה, שבכל דבריו והליכותיו נראו סימני אצילות מיוחדה ושאר־רוח; לייזיק המריח כל חגיגה וכל משתה של שמחה וסתם סעודת מרעים וממהר ובא בטרם נקרא להשתתף באכילה ושתיה; גם דוד לאפיצקי, זה גביר העיר, פנה אלי גם כן בלכתו מתפלת המנחה והושיט לי הפעם לא קצה אצבעותיו, אלא את ידו הרכה כולה בברכת “שלום עליכם” וגם שאל לחדשות שבעולם, ועוד מכרים ומכרות סבּוּני כדבוֹרים והקיפוני בשאלות.
אולם אני מהרתי להחלץ מהם. מגמה אחת היתה לי עכשיו — לראות אותה. מפי מכרי אמנם נודע לי, כי בה לא חל כל שנוי. ובכל זאת חפצתי לראותה. איזה כאב דוה, בוער התעורר בלבי. ואני סוף סוף נפרדתי מהם ומהרתי ללכת למורד ההר לבית חותני.
בדרך ראיתי את ידידי החביב ר׳ חיים ב״ר ברוך, זה היהודי המשכיל הצנוע והחבר הטוב, שכל כך היתה נעימה עלי חברתו ושיחתו המגומגמת ורבת הענין, אבל עכשיו לא חפצתי לדבר עמו, הרכנתי לו בראשי, והוא נשאר עומד על עמדו כתוהה ומתפלא: מה זאת ולמה?
גם את הדוד צבי ראיתי עומד על מבוא ביתו. זה האיש המתון והענו, בעל גאוה נסתרה, איש שכל מעשיו והליכותיו קצובים ומדודים, וכל בני העיר בני ביתו המה. איך אפשר לעבור על יד ביתו ולא להכנס אליו? אבל אני אץ לבית חותני. יחשוב לו הדוד צבי על אודותי מה שיחשוב. אני איני יכול לסור עכשיו אליו! אחר כך, אחר כך…
השמש בתוך כך שקעה לגמרי. בבית המדרש הדליקו כבר נרות. דרך החלון ראיתי את ר׳ ליב המלמד יושב וקורא “עין יעקב” לפני הקהל על יד השולחן הארוך והמתנועע. הפרות שבו מהמרעה להביא את החלבן ברכה אל בתי העיירה. אכר בסום יושב כפוף בעגלתו והסוס נושאו מאליו אל הכפר הסמוך, בתקוה לנוח שם באורותו.
נכנסתי אל הפרוזדור הצר והחשוך וביד רועדת פתחתי את הדלת ובאתי תוך הבית.
בבית היה כמעט חושך. המנורה עוד טרם הדליקו. חמותי ישבה מקופלת על הרצפה וחלבה את הפרה, שראשה היה בעביט של שופכין חמים מעורבים עם קליפות של ירקות וקצת סובין.
ולרגעים הוציאה את ראשה לצדדין ושפכה את המים הנרפשים מחוץ לעביט על הרצפה. חותני עמד והחזיק בחבל שבו כבלו את רגלי הפרה האחוריות שלא תבעט בכלי החלב ותהפוך אותו. מרחוק עמדה גיסתי, הילדה היפה נחמה. מאומה לא נשתנה בבית הזה. הכל כמו שהיה מלפנים. ורק אני לבדי לפי הנראה נשתניתי הרבה.
— זוסיה?! — קרא חותני בהביטו אלי בעינים חודרות איזה רגעים.
— זוסיה?! — קראה גם חמותי בקומה בחפזון ממקומה.
חותני היהודי התמים והישר נפל פתאום על צוארי וישקני. רגש אהבתנו לא אפס מלבו. אעפ״י שהתרחקנו בזרוע המקרים. אחריו נגשה אלי חמותי ותשקני גם היא. נשיקתה היתה יותר נימוסית מאשר לבבית. ההכרה שאני עכשיו זר לה לא נתנה לה לנשקני בכל לב. גיסתי עמדה נדהמת והביטה בתמהון אל המחזה שלפניה עד שנגשתי אליה וחלקתי לה עתרת נשיקות. היא הזכירתני את ברכה אחותה החמודה.
— הוצא את הפרה — קראה חמותי, וחותני נחפז לעשות מצותה.
— ומה… ברכה? — שאלתי ברטט נסתר את חמותי. — אולי אפשר לראותה?
— מבקש אתה לראות את ברכה שלנו? — אמרה חמותי באנחה ועיניה דלפו. — אין בה כל שנוי. היא אינה מכירה אותנו. שוכבת לה כל היום ומתלחשת עם הקיר. יסר יסרנו ה', מוסר אכזרי… כרגע אדליק את המנורה.
חותני שב. חמותי הדליקה את המנורה, ואנחנו שמנו כולנו את פעמינו לחדרה של ברכה. הוא החדר שמלפנים שכנתי גם אני בו.
אך כאשר נכנסנו אל החדר מצאנו את ברכה קמה ממטתה והולכת לקראתנו.
— זוסיה — קראה ברכה בראותה אותי והעבירה את ידיה על עיניה היפית והמזהירות, — אתה? באמת אתה? בפלא הדבר…— הוסיפה היא בקולה הצלול והערב. — שומעת אני כמו מחלום עמוק שהנכם משוחחים שם והקיצותי… אבל מה נשתניתם כולכם! איזה זקן צמח לך פתאום! ושערותיו של אבא מה הלבינו! מפני מה אתם מביטים עלי כך?… אמנם לבושה אני… איזה סמרטוט. מה זה? בודאי טעיתי בחושך ושמתי עלי איזה סמרטוט… שנה קשה היתה לי. אילו חלומות קשים!… והנערה הזאת?… — הוסיפה ברכה — הזאת היא נחמה, נחמה שלי? מה זאת עמדי? אני ידעתי כי היתה לי אחות קטנה, והנה היא נערה… ואמנם כולכם נשתניתם… מה זאת?
כלנו עמדנו משתאים ומחרישים, בלי דעת מה עשה לנו ה׳.
— לכו נא שמה אל האולם, אני אחליף את בגדי ואבוא אליכם.
— ב״ה נרפאה: בינתה שבה אליה — אמר חותני בלחש ופניו נהרו.
— ומה נעשה עכשיו? — שאלה חמותי בדאגה וחרדה. — היא כונה לפי הנראה אל היחס שביני ובין ברכה.
— לעת עתה צריך להסתיר ממנה את הדבר, — אמר חותני — צריך להזהר שלא להפתיע אותה. — רבש״ע! מה זה עשה לנו אלוה־ם? למה מהרתם לגרש אותה? אני גם אז אמרתי כי לא צריך להתגרש: ה׳ ירחם! ואתה. כשוטה גמור, מהרת להסכים שזוסיה יגרש את בתנו. בודאי, לו הכל אחת: יגרש את זו ויקח אחרת. רק בלבנו נשאר הפצע לעד ולעולמי עולמים.
וגם אני ישבתי כאובד עצות. המקרה הפתאומי הזה הממני.
אילו גלים של רגשות עזים הניעו את לבבי. אילו געגועים לוהטים התעוררו בי.
— מילא, מה שיהיה אחר כך, נחיה ונראה, — אמר חותני — אבל לעת עתה צריך לכסות ממנה הכל. אחר כך, מה שיעשה הזמן לא יעשה השכל, אך לא מיד… צריך להתאפק..,
— אבל איך אפשר להחזיק דבר כזה בסוד?
ככה התוכחו חותני וחמותי איזה זמן, הוא בשלו והיא בשלה, חזרו וחזרו על דבריהם. הוא אומר: “צריך” והיא אומרת: “איך אפשר”, ואנוכי יושב ושומע כמו מתוך חלום את ויכוחם, ולבי נושאני הלאה, הלאה…
— ששש…, היא הולכת — קרא חותני בלחש.
— היא הולכת! — קרא איזה קול נסתר בלבבי, ואני קמתי, קפצתי ממקומי.
היא היתה לבושה שמלת החופה, השמלה הלבנה, שמבעדה נראתה חטיבת גוה הנהדר, ועליה ראש שאין פסל אשר ישכיל לעשותו כמוהו — פנים עדינים, עדינים ועינים צנועות ומזהירות.
רק רגע עבר בזכרוני: הלא נשוּי אנוכי… ואחר כך שכחתי את הכל. ידעתי כי לפני עומדת אותה האשה הנחמדה שהיתה שלי ושהיא צריכה להיות שלי לנצח. אותה האשה שאיני יכול להפרד ממנה עוד וגם לא אפרד בשום אופן ויעבור עלי מה.
— ברכה! — קראתי במהרי לקראתה ואושיט ידי לחבקנה
— מה אתה עושה? והלא… — נשמע קול חמותי הקנאית. ופתאום נמוגה ברכה כאד בין זרועותי, ופני חותני, חמותי וגיסתי נשתנו, קבלו צורות מוזרות אשר התנדפו גם הן.
ואני הקיצותי — והנה חלום!
*
ברכה לא יצאה כלל מדעתה, אלא מתה, פשוּט, וכל מכירי בני מרבונה שהזכרתי גם הם כבר מתו. אלא בעומק הנפש, לפי הנראה, זכרונם מוסיף לחיות, והחלום בקסמיו מעלה אותם ומסדרם על פי דרכו וגם ממציא תרוצים לא נכונים לסתירות, למען יוכלו המתים לעמוד יחד עם החיים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.