רקע
ברל כצנלסון
בּאין כּתוֹבת: אַל תשׂא שם האיחוּד לשוא.
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

בּדרכים, בּרחוֹבוֹת־עיר, בּמוֹשבה, פּוֹגש בּי חבר, אם “מפלגתי” ואם “בּלתי־מפלגתי”, ושוֹאל: נוּ, מה, אתם מתאַחדים בּאמת? מתי? האוּמנם קרוֹב הדבר? היקוּם בּאמת האיחוּד?

החבר שוֹאל אוֹתי בּכל תוֹם־לבּוֹ, כּאילו בּי בּאמת תלוּי הדבר.

בּפי אין מַענה, אני רוֹאה אוֹתוֹ: נבוֹך, חרד לאיחוּד, מצַפּה וחוֹשש, מפקפּק וּמאמין כּאחד. האוֹמַר לוֹ, כּי איני יוֹדע, כּי לא בּי תלוּי הדבר, על כּל פּנים בּי לא יוֹתר מאשר בּוֹ? כּלוּם יאמין לי? הן יראה בּזה התחמקוּת מתשוּבה, “השתמטוּת דיפּלוֹמַטית” כּיאוּת. האטיל עליו אחריוּת? והלא הוּא רגיל זה כּמה לראוֹת את עצמוֹ חפשי מכּל אחריוּת כּזאת. הוּא, החבר הטוֹב, יוֹדע ודאי את אחריוּתוֹ הפּרטית, המשקית אוֹ גם הקיבּוצית. אוּלם ל“שאָר” – הלא יש “מוֹסדוֹת”, יש “בּאי־כּוֹח” הכּלל, ה“עסוּקים”, ה“מטפּלים”, “המשתדלים”.

וּפוֹגש בּי חבר אחר, מצפּה לאיחוּד ודאי כּקוֹדם לוֹ, וחפשי מאַחריוּת ודאי כּמוֹהוּ, וּפטוּר ממצוַת־עשׂה – מחוּץ לקרן־זויתוֹ – ודאי כּמוֹהוּ. אוּלם חפשי הוּא זה כּמה גם מחוֹבת־טירוֹנים זוֹ של הראשוֹן. הוּא היוֹדע וָעֶד כּי יֵצר לב ה“עסקנים”, של כּל המין האנוֹשי הזה האוֹחז בּרסן, רע הוּא. אוֹתוֹ אני שוֹאל: האוּמנם חַי הדבר, יקוּם בּאמת איחוּד? והוּא משיב לי בּשמינית שבּקַלָסה: נוּ, כּמוּבן, לא. כּלוּם אתם תתנוּ?

“אתם”. אתם ולא אני.

זוֹהי המלה קשת־הגוֹרל, הטוֹבעת את דמוּת חיינוּ החברתיים וחוֹתכת את גזר־דינם. מוּבן, גם את גזר־דינוֹ של האיחוּד.

וּכדי שלא לטעוֹת: לא על הניגוּן המלַוה את ה“אַתם” אני דן הפּעם. לגבּי העיקר הרי זה הַיינוּ הַך. טוּב־לבּוֹ של החבר המאמין בּתוּמתוֹ בּיצרי הטוֹב, ורוֹע־עינוֹ של החבר המציץ בּכבשוֹנה של העסקנוּת וּמאמין בתוּמתוֹ בּיִצרי הרע – בּד בּבד ישָקלוּ. אף אני – למוּד נסיוֹן. אין הלב רָחַב וּפוֹעם עוֹד לקראת הראשוֹן, ואין השני מַכעיסוֹ עוֹד תמרוּרים. האם בּר־קיימא הוא האֵמוּן, האם נאמנה היא הקלסה? האין זוֹ שלשלת ה“יחסים”, אשר בּתוֹכה נקלע ציבּוּרנוּ? הנה אך אתמוֹל היוּ אלה ואלה לנוּ האנשים הדגוּלים, העוֹמדים בּפּרץ, המחישים יֶשע, הסוֹפגים למַעננוּ כּל תלָאָה, יִשרי־כּוָנה, אַמיצי־מחשבה, נאמני־מפעל. והיוֹם, היוֹם – כּלוּם אין אנוּ מוֹנים בּהם את כּל הפַּסלנוּת שבּעוֹלם וּכלוּם אין אנוּ בּאים אליהם לאַלְתֵּר – עוֹד בּטרם כּילינוּ לנקוֹם בּהם את נקמת כּשלוֹנוֹתינוּ ורפיוֹננוּ – להטיל עליהם חוֹבוֹת וּשליחוּיוֹת, כּדי לשוּב אחר כּך ולעשׂוֹת בּהם “משפּט־צדק”?

לא על זה אני דן. יחסי־הלוָאי ל“אַתם” אף הם ראוּיים להערכה, אף הם משמשים תעוּדה למידוֹתינוּ, לנוּ, לכוּלנוּ. אוּלם לא הבדלי הטוֹנים השוֹלטים בּנוּ חשוּבים לי כּרגע, לשאלת האיחוּד, כּי אם הצד השוה בּהם: “אתם”. בּין אם זה אמוּר להיות ליחידים, בּין אם למפלגוֹת. “אתם” זה פּירוּשוֹ, קוֹדם כּל: לא אני. שטר־שחרוּר לי. שחרוּר מן החזית. הזכוּת להימצא בּעוֹרף.

זכוּת מיוּחדת של פּריקת־עוֹל ושל הטלת אחריוּת על אחרים, על “מַנהיגים”, על מפלגוֹת, על “מוֹסדוֹת”. זכוּת של “שֵב ואַל תעשׂה”, המלוּוה בּהכּרה עצמית מוּסרית של אדם נקי־דעת, המסתכּל בּתעלוּלי־החיים מן הצד, מבּלי ללכלך את ידיו. הזכוּת למחוֹא כּף בּשעת־רצוֹן, לגַנוֹת ולשרוֹק לכשלוֹן, לראוֹת כּל כּשלוֹן כּמעשׂה ידי אחרים, ולרחוֹץ בּנקיוֹן כּפּיו.

בּאויר זה של “אתם” חוֹלפים חיינוּ החברתיים זה כּמה. משוּם זה עוֹפרת נסוּכה בּכל מעשׂינוּ, משוּם זה אין אנוּ זוֹכים לשוּם חידוּש בּר־ערך בּעבוֹדתנוּ.

משוּם זה אין הבּרכה, בּרכּת־הרוּח החיה, שוֹרה בּמעשׂי ידינוּ.

כּל ההתחלוֹת הציבּוּריוֹת שלנוּ בּזמן האחרוֹן נעשוֹת בּאויר זה והן גוֹועוֹת ללא־אוֹנים. פּסיביוּת מַחרידה של רוֹב הציבּוּר, שפלוּת־ידים, וּבדידוּת האנשים המנסים לפַלח את דממת־המבוּכה. עוֹד לא היוּ, כּמדוּמה, לציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ ימים ללא ידיעת־דרך כּימים האלה. אי־ידיעת דרך המגיעה כּמעט עד כּדי אָבדן־דרך. לא היוּ, כּמדוּמה, לציבּוּר הפּוֹעלים ימים שהיה מוּקף כּל כּך הרבּה סכּנוֹת, מכשוֹלים ואֵיבה – אֵיבת זדוֹן ואֵיבת שגגה – כּימים האלה. עוֹד לא היתה צפוּיה לנוּ כּבשעה זוֹ הסכּנה של שמיטת עמדוֹת דוקא בּשעה שהכּל: מצב העם, מצב הארץ, מצב תנוּעתנוּ, מפַקד עלינוּ: כּיבּוּש עמדוֹת חדשוֹת, והכנסת המוֹנים חדשים לתוֹך העמדוֹת אשר החילוֹנוּ ליצוֹר.

האם לא טבעי והכרחי היה הדבר, כּי בּשעה זוֹ תפרוֹץ בּקרבּנו גבוּרת־הרוּח הספוּנה בּנוּ, יתגלוּ כּוֹחוֹת מעוֹדדים, מחשבה מחוּדשה, התגַבּרוּת על הרוּח הנמוּכה השוֹכנת בּנוּ?

מַשהוּ מזה היה אצוּר בּקריאת־האיחוּד אשר פּילחה את מַחננוּ. אוּלם האויר אשר אנוּ חיים בּוֹ מאַיים לשַתּק וּלמוֹתת גם את מעט ההתעוֹררוּת הזאת.

אין אנוּ עדים לסערת־איחוּד אשר תאחז בּכל קצוֹת המחנה. אין לפנינוּ תנוּעת־איחוּד. אין קוֹל עֲנוֹת גבוּרה, אשר בּלעדיו – מבּלי התגבּרוּת והתעוֹררוּת מוּסרית וּמחשבתית – לא יתּכן איחוּד. יש רק משׂא־וּמתן צנוּם. וּמהַלכים חברים טוֹבים בּינינוּ, מפלגתיים וּבלתי־מפלגתיים, וּמחכּים למוֹצא פּי המפלגוֹת.

ואַיה אתם, אתם עצמכם, כּל אלפי הפּוֹעלים בּארץ, החיים, רוֹחשים והוֹגים? האין האיחוּד מתכּוון אליכם, אוֹ אפשר נוֹח לכם למסוֹר את גוֹרל תנוּעתכם (בּאשר זוֹהי תנוּעתכם, בּאשר גם מעשׂי המפלגות בּארץ אינם לא לשֵם ולא בּשֵם כּנוּפיוֹת קטנוֹת, כּי אם לשמוֹ וּבשמוֹ של ציבּור הפּוֹעלים) לידים, אשר תוּכלוּ מדי פּעם לכפּוֹר בּזכוּתם, אשר תוּכלוּ לאמוֹר להם: “אתם”? אוֹ אין אתם – הקוֹבלים תמיד על הפּירוּדים, המקוֹננים עליהם וּמלגלגים עליהם, המבארים על פּי רוֹב את עמידתכם מן הצד לא בּרפיוֹן־רוּח, לא בּחוֹסר־יחס, כּי אם בּפּירוּדים האלה – אין אתם רוֹאים הפּעם חשיבוּת מיוּחדת בּניסיון זה של איחוּד?

נראה לי, כּי אם בּאמת וּבתמים דוֹאגים אנוּ לאיחוּד, אם חסים אנוּ על האֶנֶרגיה המוּסרית והמתפּרצת לבל תצא לריק, אם חוֹששים אנוּ כּי דבר־האיחוּד לא יֵהָפך ללהג ריקני השגוּר על כּל לשוֹן, מבּלי שיחַייב למשהוּ – כּי אז עלינוּ להטיל את אחריוּת־האיחוּד ואת הדאגה לגוֹרל האיחוּד לא רק על הצדדים המפלגתיים המוּבאים תמיד בּחשבּוֹן, כּי אם על כּל אלפי הפּוֹעלים אשר אליהם מכוּוָן האיחוּד, אשר מבּלעדי השתתפוּתם החיה לא ישׂיג האיחוּד את מטרתוֹ.

טעוּת עיקרית היא לראוֹת את האיחוּד כּענין של הסכּם בּין שתי מפלגוֹת בּארץ, ואת שאלת האיחוּד כּנפתרת על ידי הרצוֹן הטוֹב של שתיהן. לי נראה, כּי הרצוֹן הטוֹב הזה יֶשנוֹ. על כּל פּנים אני איני מפקפּק בּוֹ, ואיני חוֹשד בּמי שהוּא, כּי הוּא טוֹמן פּחים לרגלינוּ, – אַמַת־מידה רגילה של כּל מיני אנשים פּיכּחים וּזהירים בּמקרים כּאלה. אוּלם אם אין הפּעם העיכּוּב בּמפלגוֹת הרי גם אין בּהן הכּוֹח לבַצע את האיחוּד, אשר יהיה בּר־ערך לתנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה. גם תנוּעת האיחוּד הגדוֹלה לפני שש שנים, בּימי פּתח־תקוה, הקיפה לא רק את שתי המפלגוֹת, כּי אם את ציבּוּר הפּוֹעלים כּוּלוּ בּימים ההם. גם בּימי יצירת ההסתדרוּת הכּללית הוֹפיע על הבּמה, נוֹסף לכוֹחוֹת המפלגוֹת ולרצוֹנוֹתיהן, כּוֹח חָדש: העליה החדשה בּקיבּוּציה. כּלוּם יש צוֹרך להזכּיר כּי בּשני המוֹעדים הגדוֹלים הללוּ בּתנוּעת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל נתגלה כּל שפע הכּוֹחוֹת החברתיים והעֵרים בּינינוּ, אשר עמדוּ מחוּץ למסגרוֹת המפלגוֹת הקיימוֹת. לא כּל שכּן הפּעם כּשציבּוּר הפּוֹעלים גדל פּי כּמה וכמה, לא יהיה האיחוּד לדבר־חיים ולא ימלא את שליחוּתוֹ אם יסתפּק בּיצירת הסכּם בּין שתי מפלגוֹת קיימוֹת ולא יציג לוֹ למטרה: ללַכּד וּלגבּש את כּל ציבּוּר הפּוֹעלים ההסתדרוּתי לתנוּעת־פּוֹעלים אֵיתנה, בּעלת שאיפה, הכּרה, דרך. התכלית הנכספת של האיחוּד היא לא רק הכנסת שלוֹם בּין שני הכּוֹחוֹת העיקריים הנראים כּיוֹם על פּני שטח ההסתדרוּת, כּי אם הכנסת רבּים, רבּים, אלפי פּוֹעלים לתוֹך מַעגל החיים החברתיים האַקטיביים,

הגבּרת הרוּח היוֹצרת בּהסתדרוּת. וּכלוּם אפשר להגיע למטרה זוֹ אם הדרך אל האיחוּד גוּפוֹ לא תהא דרך של עֵרוּת הציבּוּר, של אַקטיביוּת הציבּוּר, של נטילת האחריוּת על ידי רבּים, רבּים?

תנוּעת איחוּד כּזאת אינה עדיין כּיוֹם. ואם היא לא תקוּם – צפוּיה לנוּ הסכּנה של הוֹצאַת רעיוֹן האיחוּד לבטלה.

ניסן תרפ"ה.

המלצות קוראים
תגיות