רקע
ברל כצנלסון
בּמוֹעצת <אחדוּת־העבוֹדה> בּנחלת־יהוּדה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

(י' בּטבת תרפ"ה)

אַזכּרה לחברים אשר נפטרוּ בּשמוֹנת החדשים שחלפוּ מימי ועידת עין־חרוֹד.

החבר לֶויצקי – מראשוֹני הפּוֹעלים, מהמשתתפים בּיצירת הקבוּצה מראשיתה, מכּוֹבשי הגליל, מהשוֹמרים הראשוֹנים, עוֹלם מלא של עֵרוּת וּמסירוּת אשר נפסק עתה בּנפלו חלל בּאַיֶלת־השחר.

החבר יוֹאל בּרֶגמן – חבֵרהּ של קבוּצת “אַחוה”, אשר הנחיתה את היסוֹד לכּיבּוּש הקיבוצי של העבוֹדה במוֹשבוֹת, חבר נאמן לקבוּצה עד ימיו האחרוֹנים. בכיבּוּש אדמת יעזוּר1 להתישבוּת החקלאית על ידי הקבוּצה חלה וֹּמת.

החברה שׂרה לישַנסקי, אשר לא אחד מאִתנוּ זוֹכר את רגעי הַהֲקָלָה אשר הסַבּה לוֹ. השתתפה בּפיתוּח הענף של עזרה מדיצינית בּתוֹכנוּ מתחילתוֹ, לקחה חלק בּכיבּוּש תל־עדשים והיתה חבֵרה נאמנה לכל מה שהתרחש בּתנוּעתנוּ עד ימיה האחרוֹנים.

החבר משה שבח, הוּבא לארץ על ידי הוֹריו עם עלית תימן לפני עשׂרוֹת שנים. עזב את ירוּשלים והלך לחיי עבוֹדה, עבד בּיקב וּבמוֹשבוֹת, אחרי כן עבר לשמש בּמוֹסדוֹת שוֹנים של הפּוֹעלים. היה עֵר, חי, שילב את חייו בּתנוּעתנוּ וקלט אוֹתה בּנאמנוּת וּבמסירוּת. הוּא נבחר בּתוֹר חבר למוֹשב עין־חי, אוּלם נשאר בּעבוֹדה עירוֹנית ושימש בּמשׂרד לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת עד אשר נרצח בּדרך בּין יפוֹ לעיר־גנים2.

ארבּעת השמוֹת האלה אוֹמרים מה רב העוֹשר הצפוּן בּתנוּעתנוּ. ואילוּ ידענוּ להעריך את החברים בּחייהם כּאשר בּהיעָדרם מאִתנוּ היוּ בּוַדאי הרבּה משתפּרים יחסינוּ. כּאשר אמר המלך הפּילוֹסוֹף מַרק אוּרליוּס: אילוּ היינוּ מתיחסים לכל פּעוּלה שלנוּ כּאל אחרוֹן מפעלנוּ היוּ כּל מעשׂינוּ מתעלים.

בּמשך הזמן הזה לוּקח מהתנוּעה הציוֹנית הסוֹציאלית גם מוֹרהּ הגדוֹל נַחמן סירקין3.

עד אשר נַעשָׂה מעט מאד כּדי להקים לוֹ יד ושֵם בּקרבּנוּ. ואם בּחוּץ־לארץ, בּתוֹך הקהוּת הגדוֹלה של המחשבה, כּבש נחמן סירקין אך מְתֵי מספּר של אוֹהבים וּמַעריצים, הנה ערכּוֹ בּתוֹר מוֹרה וצוֹפה לתנוּעתנוּ גדוֹל לאין ערוֹך. ישיבוֹת רבּוֹת צריך היה להקדיש להערכתוֹ וּלבירוּר אישיוּתוֹ. לא נוּכל לעשׂוֹת זאת כּאן בּמוֹעצה שנתכּנסה לפתוֹר את סבכי השאלוֹת המעשׂיוֹת של תנוּעתנוּ כּיוֹם, אוּלם “אחדוּת־העבוֹדה” לא תנוּח ולא תשקוֹט עד שתקים מצבת־רוּח לסירקין בּלבּנוּ, בּמחשבתנוּ וּבמוּשׂגינוּ. אין אנוּ זקוּקים לפיתוּח הקוּלטוּס האישי, להערצה אלילית, להפיכת האדם לאיקוֹנין, אוּלם את רוּחוֹ צריכים אנוּ לספּוֹג. בּה תוּכל תנוּעתנוּ למצוֹא משען רב־אוֹנים.

בּמוּבן ידוּע היה גוֹרלוֹ של סירקין בּתנוּעה כּגוֹרלה של “אחדוּת־העבוֹדה”, גוֹרל של סוֹלל דרך, אשר העיקר בּשבילוֹ לא המסגרת, כּי אם הרעיוֹן, המוּכן לקפיצוֹת־דרך, לשינוּיים וּלויתוּרים מתוֹך האינטוּאיציה של הרגָשת ה“מחר”. אישיוּתוֹ היתה הרבּה יוֹתר עשירה מאלה אשר תנוּעתנוּ הציבּוּרית רגילה לינוֹק מהם. הוּא לא יכוֹל היה להגבּיל את עצמוֹ בּתחוּם של מנהיג. אישיוּתוֹ היתה כּוּלה מקוֹריוּת, כּוּלה אגדה.

הוּא הכריז על הציוֹנוּת הסוֹציאלית, כּשהציוֹנוּת היתה כּל כּך רחוֹקה מכּל רעיוֹן של עבוֹדה וּמכּל חוּג של עוֹבדים, וּכשלַסוֹציאליזם היה כּל כּך זר כּל רעיוֹן של לאוּמיוּת. בּוֹ היתה האינטוּאיציה ההיסטוֹרית, הרוֹאה דברים בּטרם התגלוּ.

מסַפּרים, כּי בּנשף אחד חילק סירקין, כּדרך החידוּד העמוֹק הרגיל אצלוֹ, את כּל העוֹלם היהוּדי, בּינוֹ וּבין ז’יטלוֹבסקי. את כּל המציאוּת, את כּל הקיים בּעם היהוּדי, את הגוֹלה, את האידיש וכדוֹמה חילק לז’יטלוֹבסקי, ואת כּל הצפוּן בּעתיד, את כּל מה שעוֹד אינוֹ קיים בּמציאוּת – את ארץ־ישׂראל, תחיית השׂפה העברית וכוּ' – נטל לעצמוֹ. בּחידוּד זה מצאה לה בּיטוּי נכוֹן הוַיתוֹ האמיתית של סירקין. עלינוּ לעשוֹת את זכרוֹ לנחלת התנוּעה כּוּלה.

 

התכּוֹננוּת לועידוֹת ההסתדרוּת

הסמכתי בּכוַנה את דברי על הועידוֹת הקרוֹבוֹת בּהסתדרוּת (הכּללית והחקלאית) להרצאוֹת ולויכּוּחים על המצב בּהסתדרוּת וּבמוֹסדוֹתיה. זוֹהי כּיוֹם שאלתנוּ העיקרית. מכּל אשר נאמר כּאן נשמעה שַועת המצב. ואף את הועידוֹת הבּאוֹת אין להכין מבּלי רֶביזיה יסוֹדית של מצבנוּ.

ועידה כּללית של פּוֹעלי ארץ־ישׂראל – לָאו מִלְתָא זוּטְרָתָא היא. בּועידוֹת אלה אנוּ משקיעים כּל כּך הרבּה כּוֹחוֹת־הנפש, שאין להוֹציאן לריק. ואמנם אי אפשר לוֹ לכינוּס אשר כּזה מבּלי אשר יחַדש משהוּ, מבּלי אשר יצעיד את המחשבה, מבּלי אשר ימַמש את הרצוֹן ואת הפּעוּלה. כּל ועידה אצלנוּ כּרוּכה בּהתנַערוּת חברתית רבּה, בּהתעוֹררוּת מחַנכת, מַצמידה, מַגבּירה. כּזאת היתה ועידת פּתח־תקוה: יִסוּד “אחדוּת־העבוֹדה”. כּזאת היתה ועידת חיפה: יִסוּד ההסתדרוּת. כזאת היתה הועידה השניה של ההסתדרוּת, לפני שנתיים. נַזכּיר רק בּקצרה את תוֹכן החלטוֹתיה: עיבּוּד חוּקת ההסתדרוּת, רעיוֹן חברת העוֹבדים להיקפוֹ וליסוֹדוֹתיו, ההצטרפוּת לאינטרנַציוֹנל המקצוֹעי, ההכרזה על שכוּנוֹת־עוֹבדים, עתוֹן ההסתדרוּת. בּבת־אחת הצעידה הועידה את ההסתדרוּת כּמה פּסיעוֹת קדימה.

ואילוּ היוּ הענינים בּהסתדרוּת הוֹלכים כּשוּרה, לא היינוּ מתקשים כּלל כּיוֹם בּשאלה: מה יהא תכנה של הועידה השלישית? הגשמתם של המעשׂים אשר החלטנוּ עליהם בּועידה הקוֹדמת היתה מעוֹררת ממילא צרכים חדשים, גוֹרמת למאמצים וּלמפעלים, וּמפַלסת את דרכּה של תנוּעת הפּוֹעלים. אילוּ היתה התקדמוּתנוּ בּמשך השנתַים בּתוֹר תנוּעה יוֹצרת וּמגַשמת עוֹלה בּד בּבד עם הבּעת רצוֹננוּ והחלטוֹתינוּ – כּי אז היינוּ ודאי עוֹמדים כּיום בּתוֹך ההתחלה של שכוּנת־עוֹבדים, והתחלה זוֹ היתה קוֹבעת את אפקיו המשקיים והחברתיים של הפּוֹעל העירוֹני, היינוּ בּאים לועידה עם עתוֹן, בּעל־דמוּת, אשר היה נוֹתן בּיטוּי לחיים הפּנימיים של הציבּוּר וּמסַייע להתגבּשוּתוֹ וּלחינוּכוֹ ההסתדרוּתי, והתביעוֹת הנוֹבעוֹת מאלה ההתחלוֹת היוּ בּאוֹת מאליהן, ותוֹכן הועידה היה מוּתוֶה על ידי המעשׂים אשר נעשׂוּ.

אך על התנוּעה עברו שנתַים קשוֹת מאד, קשוֹת בּכלל, וקשוֹת עוֹד יוֹתר מבּחינה זוֹ של הגשָמה. שנתַים ללא יצירה יִשוּבית חשוּבה. וּמצב זה של עמידה פּנימית הוּא הקוֹבע את הלָך־הרוּח של ציבּוּרנוּ, את הרמה המוּסרית ואת התוֹקף הסידוּרי. אפשר שתנוּעוֹת אחרוֹת יכוֹלוֹת להתקיים על טויית השלשלת האידיאוֹלוֹגית בּלבד, על תעמוּלה והַסבּרה, מבּלי כּיבּוּשים בּפוֹעל מַמש. אוּלם תנוּעתנוּ שוֹנה היא בּיסוֹדה. במרכּזה עוֹמד המפעל המגַשם, ההתישבוּת, יצירת משק־העבוֹדה. ואִם עברה עלינוּ שנה ללא אדמה חדשה, לפירוּרי התישבוּת, וּלשנה זוֹ קמה שנה של חוֹסר־עבוֹדה ויציאה, הרי מן ההכרח שלכל זה תהיינה תוֹצאוֹת. כּאן יש לבקש את המַפתח לכמה וכמה חזיוֹנוֹת שליליים בּמַחננוּ כּיוֹם.

אמרתי, בּמרכּז תנוּעתנוּ עוֹמדת ההתישבוּת. אם להבין את דבר ההתישבוּת בּמוּבנה הרחב והכּוֹלל: הכנסת המוֹנים לארץ, חדירה לעבוֹדה, קליטה בּכל ענפי המשק בּעיר וּבכּפר, כּיבּוּש נקוּדוֹת, קיוּם פּרוֹדוּקטיבי – הרי התישבוּת זוֹ מתגשמת אצלנוּ יוֹם יוֹם, אפילוּ בּשעה שאנוּ משתתפים בּעבוֹדת הקבּלן הפּרטי אוֹ עוֹבדים בּטַבּק אצל האִכּר. אוּלם התישבוּת בּמוּבנה המיוּחד אצלנוּ, בּמוּבן של יצירת משק־העבוֹדה – ראשית מַאוַיינוּ ותכליתם – היא הניתנת לנוּ בּצמצוּם, גם בּזמנים שאין “חוֹסר־עבוֹדה” ושיש “טבּק” וּבנין. להתישבוּת זוֹ עוֹמד כּל אחד מאִתנוּ בּ“תוֹר” ארוֹך. והתגַשמוּתה תלוּיה לא רק בּנוּ, בּכוֹח יצירתנוּ הפּנימי, כּאן, כּי אם בּכוֹח גוֹרמים רבּים מחוּץ לנוּ: בּכוֹח תנוּעתנוּ כּוּלה, בּכוֹח ההתעוֹררוּת הלאוּמית, בּמידת ההצטבּרות של הוֹן לאוּמי וקרקע לאוּמי, בּמידת האמצעים של “ארץ־ישׂראל העוֹבדת”. ונחוּץ לתנוּעה כּוֹח גדוֹל לא רק למען קיים את המכּסימוּם של הפּעוּלה ההתישבוּתית, כּי אם גם כּדי לקיים וּללַכּד עם התנוּעה את כּל אלפי הפּוֹעלים, אשר דרכּם למשק־העבוֹדה, בּכּפר אוֹ בּעיר אוֹ בּשכוּנת־העוֹבדים, היא ארוּכּה וּממוּשכה. לעינינוּ בּאים אנשים עם אידיאוֹלוֹגיה התישבוּתית, עם מַאוַיים התישבוּתיים, מבּלי אשר יהיה בּכוֹחם וּבכוֹחנוּ להגשימם בּשבילם דוקא. חוֹסר זה של הכנה נפשית למצב הצפוּי לחלוּץ בּארץ, מיעוּט פּעוּלה עצמית ישוּבית, ציפּיה ממוּשכה להתישבוּת אשר אינה בּאה – כּל זה מחַלחל בּנשמת הציבּוּר וּמוֹליד מבוּכה. והמפעלים המוּעטים הנעשׂים בּמשך הזמן, והחוּגים המוּעטים המתגַבּשים בּמשך הזמן, הנם יוֹתר מדי בּוֹדדים לעצמם, ואין ההתלכּדוּת הדרוּשה והניכּרת בּינם ובין כּל שאר הציבּוּר. וּמשוּם כּך אינם מאירים.

איני גוֹרס את הנוּסח הנשמע אצלנוּ לפרקים: חלוּקת הציבּוּר לחוּגים “הסתדרוּתיים” ו“אַנטי־הסתדרוּתיים”. חלוּקה זוֹ, אַן גְרוֹ, בּסיטוֹנוּת, לא תצדק. גם פּוֹשעי ההסתדרוּת מלאים מצווֹת כּרימוֹן. וגם הנאמנים בּיוֹתר לא תמיד יעמדוּ בּמבחן הקשה. לא הסתדרוּתיים ואַנטי־הסתדרוּתיים, אלא ההסתדרוּת כּוּלה לקוּיה, רפוּיה.

אַל נא יגלוּ בּדברַי פּנים שלא כּכּוָנה. כּשאנוּ קוֹבלים על מצב תנוּעתנוּ, אין אנוּ מתכּוונים בּזה להפחית בּערכּה. אילוּ היינוּ מוֹדדים את כּוֹח המעשׂה של הסתדרוּתנוּ בּמידת תנוּעוֹת אחרוֹת, לא היה לנוּ להתבּייש. אחד מרַבּי המדינה בּאנגליה אמר פּעם לוייצמן, שאילוּ היתה אנגליה זקוּקה לכספּי־התנדבוּת לא היתה מגיעה למַה שהגיעה קרן־היסוֹד. אוּלם אין אנוּ מוֹדדים את עצמנוּ עם אחרים, כּי אם עם צרכינוּ. אילוּ היתה ההסתדרוּת מכילה בּקרבּה כּוֹחוֹת של יצירה וּדביקוּת פּנימית לא יוֹתר מאשר תנוּעוֹת אחרוֹת, לא היינוּ מַרחיקים לכת. הסתדרוּתנו אינה יכוֹלה לפעוֹל בּכוֹח כּפיה חיצוֹנית, ותפקידיה לא יוּכלוּ להימָלא מבּלי התלכּדוּת אַמיצה. ומשוּם כּך אנוּ חשים כּל כּך בּמַה שחָסר לנוּ.

על ליקוּיי ההסתדרוּת סיפּר לנוּ אתמוֹל רמז, היוֹם – הרצפלד. אינני יוֹדע אם יש בּינינוּ מי שיוּכל להבּיע את העָקָה כּמוֹ שהיא. עד מה חסרה הזיקה בּין היחיד וּבין הכּלל, בּין הקיבּוּץ המשקי וּבין המוֹסד ההסתדרוּתי, עד כּמה חסרה ההבנה, קבּלת החוֹב והעוֹל של התנוּעה.

זהו ליקוּי כּללי בּהכּרת הרוֹב, בּיחסיו האוּטיליטַריסטיים של הציבּוּר אל מוֹסדוֹתיו, בּאי־הרצוֹן אוֹ בּאי־היכוֹלת להשׂיג שה“מוֹסד” אינוֹ דבר־מה מן החוּץ, שפּשעי המוֹסד וליקוּייו נוֹבעים בּרוּבּם מתוֹך אי־יכלתוֹ של הציבּוּר, מתוֹך רפיוֹנוֹ, מתוֹך התנַכּרוּתוֹ. וּמשוּם כּך אפשרי אצלנוּ מפּעם לפעם, שבּשעה שנעשׂים מעשׂים החוֹתרים תחת ההסתדרוּת, תחת הציבּוּר כּוּלוֹ, אין הכּוֹח בּידי בּאי־כּוֹח הכּלל להגן על הכּלל, כּי אין הכּלל מבין את חוֹבתוֹ לעצמוֹ. וּבשעה שבּאי־כּוֹח הציבּוּר נאלצים להגן בּתוֹקף על עניני ההסתדרוּת בּפנים, על עניני הכּלל מפּני חלק ממנוּ, אין העזרה, אין ההד, אין המשען החברתי. וּמשוּם שבּמצב זה מתגלה החוּלשה המוּסרית של ההסתדרוּת, לפיכך נַעשׂית המלחמה עצמה כּל כּך קשה, ממוּשכת, חסרת תוֹקף. ואין לך דבר המַגבּיר את הדמוֹרליזציה הפּנימית בּציבּוּר כּחוּלשה זוֹ של הציבּוּר. וזהוּ המצב הנוֹתן רשוּת לאמוֹר: כאשר אמר היוֹם טבּנקין, כּי אין דין בּהסתדרוּת. לאמוֹר: אין כּוֹח בּהסתדרוּת להעמיד את הדברים על שוּרת הצדק. וכל זה מפּני שהציבּוּר הכּלוּל בּהסתדרוּת אינוּ נוּתן מכּוֹחוֹ לשליחיו.

מצב זה של חוֹסר קשרים אמיתיים בּין הציבּוּר וּבין שליחיו, של פּסיביוּת חברתית בּציבּוּרים גדוֹלים – מצב זה הוּא המביא להתמוֹטטוּת פּנימית בּהסתדרוּת. וּמצב זה הוּא המֵקֵל כּל כּך תחיבת יתדוֹת בּגלגלי ההסתדרוּת, הוּא המאַפשר למי שרוֹצה לתלוֹת את תקווֹתיו בּכל ספינה חדשה, שתביא ל“שינוּי הכּוֹחוֹת” והיחסים בּהסתדרוּת. נמצא לאפשר לפסוֹל החלטוֹת וּמעשׂים על יסוֹד מצב־רוּח של תקווֹת לשינוּיים אשר יבוֹאוּ. האם לא היה בּזה אחד הגוֹרמים העיקריים למלחמת הבּחירוֹת, הנבוּבה והנוֹאשה, למוֹעצוֹת העירוֹניוֹת בּקיץ הזה? מלחמה חסרת כּל תוֹכן מוּסרי ועיוּני, מלב ההתנגדוּת למציאוּתוֹ של “רוֹב” פּעיל בּתוֹך ההסתדרוּת.

העבוֹדה בּהסתדרוּת חדלה להיוֹת פּוֹריה. אפשר שיש מוֹסדוֹת אשר ניצלוּ עוֹד מן המצב הזה. מוֹסדוֹת המַמשיכים את פּעוּלתם מבּלי הפרעוֹת יתירוֹת. אוּלם מסוּפּקני, אם גם בּתוֹכם יש מקוֹם לפעוּלוֹת שיש בּהן מן החידוּש, מגילוּי האיניציאַטיבה. בּאשר לזה דרוּש אויר אחר. והאויר הזה חסר לגמרי בּאוֹתם המוֹסדוֹת, אשר על פּי מַהוּתם צריכים הם להיוֹת המַדריכים, המכַוונים, המחדשים. שם מוּרגשת האינֶרציה שבּאוֹנס. פּחוֹת ממי שהוּא אזלזל אני בּדאגה השׂוֹררת אצלנוּ לשמירת שלוֹם־הבּית בּתוֹך ההסתדרוּת. את השלוֹם הפּנימי חוֹשב אני לתנאי חשוּב לשלימוּתוֹ וּלעָצמתוֹ וּלכוֹח פּעוּלתוֹ של כּלל־הפּוֹעלים. אוּלם אם שלוֹם זה משמש לא לקידוּם הפּעוּלה, להגבּרה ולאינטֶנסיפיקַציה של התנוּעה, כּי אם להזנחה, לפּסיביוּת ולדחיה – הרי זה מחיר יקר, אשר אינוֹ מוֹביל כּלל למטרה.

יש אוֹמרים לנוּ: משוּם שרדפתם תמיד שלוֹם, משוּם שהלכתם בּדרך של ויתוּרים – משוּם כּך לא השׂגתם את המטרה והחלשתם את ההסתדרוּת. והנה ראינוּ השנה נסיוֹן אחר, ואף הוּא לא הביא מַרפּא בּכנפיו. אם בּמוֹסדוֹת המרכּזיים שוּרה תמיד הדאגה לשלוֹם־בּית, הרי בּמוֹעצוֹת הפּוֹעלים העירוֹניוֹת נטוּשה המלחמה בּין האגפּים. מה נתנה היא? איזה אויר־עבוֹדה נוֹצר שם, וּמַהי העזרה של הציבּוּר העירוֹני, העוֹמד כּל כּך קרוֹב למוֹעצוֹת, מַהי הגנתוֹ על מוֹסד־נבחריו?

לפני ימים מוּעטים נזדמַנתי לנשף של חברי “אחדוּת־העבוֹדה” בּירוּשלים. פּרק מיוּחד הקריאוּ שם מתוֹך העיתוֹן ההיתוּלי: פּרוֹטוֹכּוֹל של ישיבת־המוֹעצה. הנה תעוּדה. עדוּת למצבנוּ, לרמת חיינוּ החברתיים. איך אפשר היה שציבּוּר חי (וציבּוּר של פּוֹעלים!) יגיע לידי התקלסוּת כּזאת בּעצמוֹ? האוּמנם אבד לפוֹעלי ירוּשלים רגש־הכּלימה? איני מַאמין. אבל חסר ודאי חוּש־ההתקוֹממוּת, רגש האחריות ההדדית על הקלוֹן הציבּוּרי. וּמשוּם כּך הוּא הוֹלך ונעשׂה ל“מנהג־העוֹלם”, לאחת מצוּרוֹת קיוּמנוּ. לפנים בּינינוּ, כּשהיה משׂתרר אויר כּזה, מַחניק וּמבַייש, היה צוֹמח מתוֹכנוּ הכּוֹח המתקוֹמם והגוֹאל. כּיוֹם אין מתקוֹמם, אין מציל מן הפּעיטוּת האַפסית הזאת, המרוֹששת את חיינוּ וּמסרסת את תכנם. וּפעיטוּת מַבאישה זוֹ עוֹלה בּלוּלה יחד עם מפעלינוּ ויצירוֹתינוּ. ואפשר שההתקוֹממוּת האישית שכּוֹחה היה גדוֹל בּעוֹד היינוּ ציבּוּר קטן, אין כּוֹחה יפה כּיוֹם. הפּסיביוּת החברתית גוֹרמת לאי־הבחנה: כּל תביעה וכל מלחמה יכוֹלה להתפּרש כּענין של “צד” כּ“פניה”, כּדבר־“מפלגה”. מי חייב להאזין לתוֹכן הדברים, כּדי לדעת על מה אתה נלחם, גם כּשאתה מדבּר מעל בּמת־מפלגה, בּשליחוּת של חברים למפלגה? קהוּת חברתית זוֹ היא בּעוֹכריה של ההסתדרוּת.

וּמצב זה בּציבּוּר הוּא שגרם לכך, שחלק גדוֹל מהחלטוֹת הועידה השניה לא הוּצאו לפּוֹעַל, לא הוּחַל להוֹציאן לפּוֹעל, עד היוֹם. לא מחוֹסר־רצוֹן מצד חברינוּ בּמוֹסדוֹת, כּי אם מפּני התנאים האכזריים של עבוֹדתנוּ. נתגשמוּ ההחלטוֹת, הדוֹרשוֹת פעוּלוֹת פוֹרמַליוֹת: ההצטרפוּת לאַמשׂטרדם, עיבּוּד התקנוֹת, אִישוּר החברוֹת וכוּ'. אוּלם המפעלים הדוֹרשים מַאמצים מרוּבּים, הענינים הפּוֹגעים בּ“ספֵירוֹת־ההשפּעה”, אלה נמצאים בּמצב של עמידה. ואסוּר גם להתאוֹנן. אם תקבּוֹל על הטֶמפּוֹ אשר בּו מתנהל אצלנוּ ענין שכוּנת־העוֹבדים, אוֹ ענין העתוֹן, טמפּוֹ אשר יש בּוֹ כּדי הַכשלת הענין כּוּלוֹ, יאמרוּ לך, כּי ל“אחדוּת־העבוֹדה” יש ענין מיוּחד להציג את האחרים כּשוֹללים וכמעכּבים.

בּתוֹך תנאי עבוֹדתנוּ כּל מי שבּא לעכּב אינוֹ נזקק לעמדה שוֹללת, גלוּיה ואמיצה. בּמכוֹנתנוּ הכּבדה, בּרצוֹננוּ התדיר לגַשם את הדברים מתוֹך הסכּמה, מבּלי פּגיעה בּ“אינטרסים”, מַספּיק קצת אי־רצוֹן, קצת זלזוּל, כּדי לעכּב. אין קל אצלנוּ מלעכּב את המעשׂה.

בּאיזה תנאים עוֹבדים אצלנוּ: שאלת משלחת לחוּץ־לארץ נדוֹנה מדי פּעם בּעשׂרוֹת ישיבוֹת, והענין אינוֹ זז. והחלטה, כּשהיא מתקבּלת, כּלוּם היא מחַייבת? יש תמיד אפשרוּת לעכּב החלטה, גם מבּלי לבטלה בּאוֹפן רשמי.

אצלנוּ אפשרי הדבר, שסניף של מפלגה הנמצא בתוֹך ההסתדרוּת יוֹדיע בּמוֹעצה, כּי הוּא טרם החליט אם שביתה נגד “סוֹלל־בּוֹנה” מוּתרת אוֹ אסוּרה. שמא חוֹשבים אתם, שכּכה סוֹברת מפלגה “אוֹפּוֹזיציוֹנית”? לא, כּכה נוֹהגים אנשים, שחבריהם נוֹשׂאים בּאחריוּת ההסתדרוּת וּבהנהלת “סוֹלל־בּוֹנה”. תעיד על זאת, תגע בּזאת, והרי אתה נוֹגע בּ“מפלגה”, אתה הוֹרס את המינימוּם הזה של שלוֹם, אשר בּלעדיו אין לך כּלל אפשרוּת של פּעוּלה בּתוֹך כּתלי המוֹסד.

היש להסבּיר, עד מה כּל זה ממוֹטט את האֵמוּן הפּנימי, עד מה זה עוֹשׂה את עבוֹדתנוּ בּכלל דלה וּזעוּמה, עד מה זה כּוֹבל את גילוּי המחשבה היוֹצרת בּהסתדרוּת?

שינוּי המצב בּהסתדרוּת לא יבוֹא אלא מתוֹך שינוּי בּהכּרת הציבּוּר, מתוֹך שינוּי נמרץ בּמידת עֵרוּתוֹ החברתית, המציאוּת הנוֹכחית, של מספּר גוּפים ציבּוריים, אשר בּאֵי־כּוֹחם נוֹשׂאים בּאַחריוּת ההסתדרוּת, מי למֶחצה, מי לִשְליש וּמי לִרְביע, וּמסביב להם ציבּור גדוֹל, המסתפּק פּעם בּשנה בּהשתתפוּת בּבּחירוֹת, מבּלי לעמוֹד בּקשרים ישרים ואַקטיביים עם שליחיו, מבּלי להבּיע מפּעם לפעם בּרמה את עמדתוֹ – מציאוּת זוֹ לא תקיים הסתדרוּת פוֹעלת ויוֹצרת. כּוֹחה של ההסתדרוּת הוּא בּמידה שהיא חיה בּהכּרת חבריה, בּמידה שהיא מרכּזת סביבה את האֵמוּן ואת האהבה ואת התקווֹת של חבריה; וּמבּלי הגבּרת יחסים אלה וחיים פּעילים בּהסתדרוּת, אין לקווֹת לשוּם תוֹצאוֹת טוֹבוֹת מהועידה הבּאה. שאלוֹת חיי ההסתדרוּת צריכוֹת להיוֹת מוּצאוֹת מתוֹך כּתלי המוֹסדוֹת אל קהל החברים, ואז תיבָּרא ממילא ההכּרה, שההסתדרוּת אינה לא קנוּניה, לא פֶדֶרציה ולא קוֹאַליציה של מפלגוֹת, אלא הסתדרוּת העוֹבדים הכּללית של ארץ־ישׂראל.

בּזה אני רוֹאה את מרכּז הענינים של הועידה הבּאה ושל ההכנוֹת לועידה: חידוּש היחסים בּין הציבּוּר והסתדרוּתוֹ, הכנסת אלפי חברים לתוֹך האחריוּת המַמשית על גוֹרל ההסתדרוּת.

על הועידה לבַצע את מבנֶהָ של “חברת העוֹבדים”. עד עתה הגענוּ לאישוּר רשמי־חוּקי, מעתה צריך לגשת לאִרגוּן משקי־חברתי. כּל שאלוֹת החוּקה של חברת העוֹבדים וּבנוֹתיה, כּל הערעוּרים והתיקוּנים, תקנוֹת תּאיה היסוֹדיים (הקבוּצה, המוֹשב) וזיקתם לחברה, החוזים עם המוֹסדוֹת המיַשבים – כּל אלה צריכים להיבּחן וּלהיבּדק בּועידה וּלקבּל ממנה את אישוּרם המוּחלט והאוֹטוֹריטֶטי. מוּבן, שאם תעוּדה זוֹ תוּטל על הועידה הרי תחייב היא את עבוֹדת־בּירוּר יסוֹדית מוּקדמת, בּחוּגים מצוּמצמים וּבציבּוּר הרחב. והבּירוּרים האלה עם גמר האישוּרים בּועידה צריכים להסתיים בּהגשמת מפעלנוּ ההתישבוּתי־ההסתדרוּתי: יצירת ההוֹן של חברת “ניר”, אשר יעשׂה אוֹתה לכוֹח ריאַלי מיַשב.

אין לי מלים להבּיע את החשיבוּת שאני מיחס לענין זה. מַרבּים אצלנוּ לדבּר על “תכנית” ולתבּוֹע “תכנית” וּמחליפים תכניוֹת פּרטיוֹת־טֶכניוֹת בּשאלוֹת התכנית הכּללית של ההתישבוּת המַעמדית. והתכנית הכּללית היא הנתוּנה בּרעיוֹן של חברת־העוֹבדים. אוּלם מה כּוֹחה של התכנית החברתית, אם לא ניצוֹר למַענה את המנוֹף, את הכּלים? את רוֹב מוֹסדוֹתינוּ שיצרנוּ בּעמלנוּ וּבעָניֵנוּ וּבתקווֹתינוּ הגדוֹלוֹת אנוּ משאירים בּמצב של דלוּת ודלדוּל. בּמצב זה תִצדק נגדם כל בּיקוֹרת. הלא אנחנוּ איננוּ מאַפשרים להם למלא את תעוּדתם. ואף איננוּ מבינים זאת.

אנוּ מלאים תביעוֹת ל“מַשבּיר”, ל“סוֹלל־בּוֹנה”, מבּלי שנתן להם אפילוּ את התוֹכן. וסימן רע יהא לנוּ אם בּדרישה להגבּרה כּספּית של מוֹסדוֹתינוּ לא יראוּ “תכנית”. אם דרישה זוֹ לא תדבּר אל לב הציבּוּר.

אנוּ נמצאים עכשיו בּציוֹנוּת, בּישוּב בּמצב של נתקפים. לא אדבּר עכשיו על עֶרכּה המוּסרי והישוּבי של התקפה זוֹ, אוּלם נגדה אין די בּמלחמת־מלים וגֶ’סטים. כּוֹחנוּ בּמלחמה זוֹ הוּא בּיצירתנוּ המשקית והחברתית. אנחנוּ, אנשים מחוּסרי־אמצעים, בּעלי שאיפוֹת “אוּטוֹפּיסטיוֹת”, אשר כּל המעלוֹת המנוּיוֹת בּאנשי ה“איניציאַטיבה” הפּרטית אינן בּנוּ, אנוּ יכוֹלים לחַייב רק בּכוֹח יצירתנוּ המשקית.

וּמשוּם כּך רוֹאה אני שזוֹהי השעה האחרוֹנה ליצירת חברת ההתישבוּת שלנוּ. אין לנוּ להשהוֹת יוֹתר.

בּגמר אִרגוּנה של “חברת העוֹבדים” וּבנוֹתיה וּבריכּוּז ההכּרה והמאמצים לבנינן רוּאה אני את תכנה העיקרי של הועידה.

ונוֹסף לזה: הַבראַת האַפַּרט ההסתדרוּתי. יש לעשוֹת את המכוֹנה ההסתדרוּתית לבת־פּעוּלה. אנשים למוֹסדוֹת־הפּעוּלה צריכים להיבּחר לא על פּי “גזעים” ולא על פי משקל פּרוֹפּוֹרציוֹנַלי, כּי אם על פי מקוֹמם וערכּם בּעבוֹדה. ואנשים צריכים להיבּחר בּרוֹב ולא בּהסכּמים, הנוֹבעים לא מטיב העבוֹדה, כּי אם מתוֹך “יחסים”. ההסתדרוּת צריכה להתנהל על ידי רוֹב אַחראי, בּין אם הרוֹב הזה הוּא שלנוּ אוֹ של אחרים. המסוֹרת של אנגליה והרצוֹן החזק השׂוֹרר בּה לשלטוֹן יציב, בּר־פּעוּלה, נשען על רוֹב קבוּע, יכוֹל, כּמדוּמה, ללַמד גם אוֹתנוּ.

רוֹב כּזה צריך להיוָצר בּתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים אם בּדרך של הצטרפוּת מאוֹת חברים אַקטיביים חדשים ל“אחדוּת־העבוֹדה”, אם בּדרך של הקמת מפלגה ציוֹנית־סוֹציאלית מאוּחדת מכּל הכּוֹחוֹת הראוּיים לכך. זאת יגידוּ לנוּ הימים הבּאים והמעשׂים הבּאים. אוּלם בּרוּר, שרק רוֹב אשר כּזה יִגאל את ההסתדרוּת מחוּלשתה.

אני דן פּה על פּרטי שאלוֹת הועידה של ההסתדרוּת. עוֹד יהיה פּנַאי לכך. ודאי נַקדיש תשׂוּמת־לב מרוּבּה בּועידתנוּ לשאלוֹת הפּוֹעל בּמשק הפּרטי, לשאלת בּרית פּוֹעלים עברים־ערבים בּארץ, להַתְוָיַת הדרכים לעבוֹדתנוּ התרבּוּתית, אוּלם את נקוּדת הכּוֹבד יש לראוֹת בּהגשמת הסוּבֶרֶניוּת של ההסתדרוּת והבאת חוּגים רחבים בּציבּוּר לידי חיים הסתדרוּתיים אַקטיביים.

 

דברים בּויכּוּח

אי אפשר שלא לעמוֹד על חזיוֹן אחד שנתגלה אצלנוּ הפּעם בּויכּוּחים. השאלוֹת הנדוֹנוֹת בּמוֹעצת “אחדוּת־העבוֹדה” נוֹגעוֹת לא רק לצירים אוֹ לחברים. הדברים נוֹגעים לחייהם ממש של אלפים בּפוֹעלי ישׂראל. וּמשוּם כּך אין להעלים ניגוּדים, להסתירם בּקפלי־התנוּעה, ואין כּלל להצטער על שדעוֹת מתנַגדוֹת מוּבּעוֹת אצלנוּ בּגילוּי גמוּר וּבחריפוּת. יש ויש להצטער על פּליטוֹת־הפּה, שאינן מוֹסיפוֹת לא לויכּוּח ולא למַבּיעים. אוּלם יוֹתר מאשר דיבּוּרים בּלתי־נאוֹתים פּוֹגעים בּי דברים, אשר אין בּהם משוּם פּגיעה אישית, אבל הטוֹן הפּנימי שלהם מקים חַיִץ. עוֹמד אתה על הבּמה עם חברים, העוֹבדים, כּמדוּמה לך, יחד אִתך בּאוֹתה החזית ממש, והם רוֹאים משוּם מה צוֹרך לדבּר אליך כּאל אוֹיב, כּאל זר.

מאַיִן טוֹן זה בּבירוּרנוּ? מה מחייב אוֹתוֹ? האוּמנם מתחבּא מתחתיו בּאמת הבדל יסוֹדי בּתפיסת עניני החיים? אוֹ זהוּ רק מֶטוֹד, אמצעי של הסבּרה?

רוֹאה אני את הנטיה לזלזל בּהערכת קנינים יסוֹדיים לשם הדגָשת הרצוּי להדגיש. מה הן, למשל, הטענוֹת של חוֹסר־תכנית וחוֹסר־דרך? ודאי חסר לנוּ הרבּה מאד לדעת, בּמוּבן המשקי והטכני. וכל עבוֹדתנוּ הישוּבית הנָה חיפּוּש בּלתי־פּוֹסק. וּוַדאי עוֹד נעמוֹד רבּוֹת לפני כּל מיני שאלוֹת של תכניוֹת פּרטיוֹת: מהלכוֹת בּינינוּ תכניוֹת של א. יפה, של לֶבקוֹביץ, של סוֹסקין וכוּ', אוּלם היש לערבּב תכניוֹת אֵלוּ, המשתנוֹת מפּעם לפעם עם השתנוֹת תנאי העבוֹדה הישוּבית, ואשר צמיחתן ושינוּייהן תלוּיים יוֹתר מהכּל בּהתקדמוּתנוּ המשקית, – היש להחליף אוֹתן בּמוּשׂג של תכנית ישוּבית־סוֹציאלית, של דרך התנוּעה? אנחנו כּוּלנוּ מַאזינים בּהקשבה לכל המבקר את דרכּנוּ וּמגלה את ליקוּייה. אוּלם מה ערכּה של הַאשָמה זוֹ בּחוֹסר־דרך? האם צמיחה זוֹ של מוּשׂגים חברתיים בּתוֹך תנוּעת־הפּוֹעלים בּארץ, מוּשׂגי העבוֹדה וההסתדרוּת, היחסים למשק הלאוּמי ולמשק הפּרטי, לכּפר ולעיר, להוֹן הלאוּמי וּלקרקע לאוּמית, לעליה וּלהתישבוּת – אינה מהוַה דרך? האם תנוּעה אשר בּיקשה את הדרך להוֹציא את הקבוּצה מבּדידוּתה וּמיחידוּתה ולעשׂוֹת את משק־העבוֹדה הבּוֹדד לנחלתוֹ של כּלל־המעמד, התנוּעה המאַחדת את הפּוֹעל בּמשק הלאוּמי וּבמשק הפּרטי, העמֵלה להקים את חברת־העוֹבדים כּרשוּת אחת, מאוּחדת, שליטה בּרכוּשה, מתרחבת וכוֹבשת ענפי פעוּלה והשפּעה – האם תנוּעה זוֹ “מסתפּקת בּמַה שיש לה”, הנָה “מחוּסרת־דרך”? האם למבנֶהָ המַקיף, המשקי־המעמדי, של ההסתדרוּת, עם מוֹסדוֹתיה ועם כּיווּנם, עם האפקים החבוּיים בּתוֹכם, העתידים להיגָלוֹת עם כל גידוּל ועם כּל התבּצרוּת – האם לזה לא יקָרא דרך? מַהי איפוֹא הדרך? הדאגה לביצוּר המוֹסדוֹת, לפיתוּחם, להרחבתם, – הגבּרת יכלתם הכּספּית, למשל, כּל אלה הם “קטנוֹת”, והדרישה היא: מדוּע אין בּנק הפּוֹעלים נוֹתן לנוּ פֶּרספֶּקטיבה של הפּעוּלה הכּספית הגדוֹלה לתנוּעה? בּכוֹח מה תינתן הפּרספּקטיבה הזאת, האם בּשם המפוֹרש של סכֵימה הגיונית חטוּבה? מה קל מאשר להציג פּרספּקטיבוֹת לבּנק־הפּוֹעלים, ל“המשבּיר” וּל“סוֹלל־בּוֹנה”, וּמה קשה לרתוֹם את עצמנוּ ואת הציבּוּר כּוּלוֹ בּעוֹל קיוּמם. מה קשה לחַנך כּל ציבּוּר, ואפילוּ ציבּוּר של פּוֹעלים, ליחסי קרבה והתנדבוּת מַתמידה למפעלי־הכּלל, לשם הפּרספּקטיבוֹת, לשם העתיד לבוֹא – זאת יכוֹלנוּ, כּמדוּמה, ללמוֹד עד הנה. אבל יוֹתר מזאת למדנוּ: מה קשה לעוֹרר אפילוּ בּקרב החברים העֵרים, האַקטיביים בּקיבּוּציהם, את כּשרון הפּעוּלה למען המפעלים הכּלליים של הציבּוּר הקרוּיים “מוֹסדוֹת”. אילוּ היינוּ מצליחים להגבּיר את הכּרת עניני הכּלל וּמפעליו בּקרב הציבּוּר, אילוּ היינוּ מצליחים לעשׂוֹת את היחסים ההדדיים שבּין הציבּוּר למוֹסדוֹתיו יוֹתר עמוּקים, יוֹתר חמים, יוֹתר אנוֹשיים – כּי אז היוּ הפּרספּקטיבוֹת האמיתיוֹת מתגלוֹת מאליהן, וּלמעשׂה, ולא רק בּתוֹר סכֵימה של תכנית.

וּמַהי הנטיה הזאת להוֹציא יתד אחת מתוֹך כֹּל תנוּעתנוּ, ולוּ גם היתד החשוּבה בּיוֹתר – את ההתישבוּת הקיבּוּצית, ולתלוֹת עליה את כּל משׂא התנוּעה, צרכיה וחוֹבוֹתיה? כּלוּם ינָתנוּ הדברים להיתלוֹת? כּלוּם בּידינוּ כּיוֹם לעשוֹת את הקיבּוּץ הישוּבי לדרך האחת של ציבּור הפּוֹעלים כּוּלוּ?

אפשר כּי יִצדק כּל מי שיבחר לוֹ את פּינת־עבוֹדתוֹ, אם גדוֹלה ואם קטנה, ויראה בּה את חַזוּת־הכּל. הגשמת הסוֹציאַליוּת מציגה לפנינוּ שאלוֹת עמוּקוֹת, שאלוֹת מוּסריוֹת נוֹקבוֹת בּחיי האדם, המשפּחה, החברה, החינוּך, שאלוֹת טֶכניוֹת יסוֹדיוֹת בּחיי המשק, ויש מקוֹם לאינז’ניר, לאַגרוֹנוֹם, למוֹרה, לחבר־הקבוּצה להתרכּז בּעבוֹדתוֹ וּלהתעמק בּה. אוּלם אם ההתרכּזוּת וההתעמקוּת בּכל פּעוּלה חלקית – לגבּי היקף התנוּעה כּוּלה – מחייבת להוֹריד את כּל השאר למַדרגה של טפל – מה תביא לנוּ אזי הַעמָקה זוֹ, אם לא פּירוּר התנוּעה לחלקיה? להעמקה זוֹ, הרוֹדפת אחרי ה“עיקר”, המבקשת ונאחזת רק בּ“תמצית”, מבּלי להעריך את ערך האויר אשר בּוֹ נעשׂית פּעוּלתנוּ, את ערכּם של המכשירים וּכלי־העבוֹדה, אשר בּאמצעוּתם אנוּ פּוֹעלים, יש לאמוֹר מה שאמר המדינאי להוֹגה־הדעוֹת: הַרשה לי להיוֹת שטחי קצת. סידוּר החיים הציבּוּריים – הנהוּ ענין של צוּרוֹת, של מסגרוֹת־פּעוּלה, של “מוֹסדוֹת”. הרוֹצה להאציל מתכנוֹ על דפוּסי־חיים אלה, אַל יזלזל בּהם, ואל יבקש להציג את התוֹכן כּניגוּד לצוּרה.

אפשר להבין את חבר־הקבוּצה, אשר לוֹ צוֹרך נפשי לראוֹת בּקבוּצה, ולפעמים בּקבוּצתוֹ דוקא, את הכּל. לא רק לעצמוֹ וּלחייו ולפעוּלתוֹ, כּי אם לראוֹת בּזה גם את כּל התוֹכן והעיקר של תנוּעתנוּ, של מפעלנוּ הישוּבי. רשאי גם אדם משלנוּ, הנמצא בּתוֹך מוֹסדוֹת התנוּעה וההתישבוּת, לראוֹת בּקבוּצה את הגרעין המַצמיח של חברתנוּ העתידה. אך כּלוּם רשאים אנוּ, הציבּוּר כּוּלוֹ, לשכּוֹח את הסוֹבב אוֹתנוּ, להתעלם מן העליה וּמחיי הפּוֹעל, להגזים על כּוֹח הקליטה של משקנוּ הקיבּוּציים ועל מידה יצירתנוּ הישוּבית, וּלהסתלק מלשלב יוֹם יוֹם את תנוּעתנוּ הקיבּוּצית בּחיי הפּוֹעל בּאשר הוּא? כּלוּם אפשר לנוּ להביא כּיוֹם את רעיוֹן הקבוּצה לכל פּוֹעל, כּפתרוֹן תכוּף לכל שאלוֹתינוּ, כּפתרוֹן הניתן להתגשם מיד, ועל יסוֹד זה להסתלק מכּל השאר? כּשאני לעצמי הנני נוֹטה לחשוֹב שדרך החיפּוּש הקבוּצתי עלוּלה להכניס דבר־מה חשוּב גם לחייו של הפּוֹעל בּמשק הפּרטי. מבּחינה זוֹ הנני מעריך בּיוֹתר את הנסיוֹן של גדוּד־העבוֹדה לחדוֹר לתוֹך המשק הפּרטי. אוּלם אני מעריך בּאוֹפן שוֹנה לגמרי את הכּיבּוּשים המעשׂיים של המפעל הקיבּוּצי, מאשר את סערת־המלחמה של האידיאוֹלוֹגיה הקיבּוּצית. אני כּוֹפר בּהחלט, כּי הקבוּצה זקוּקה למען הצלחתה לאַתמוֹספירה אשר כּזאת.

אנוּ עוֹמדים זאת השנה השש־עשׂרה בּתנוּעה הקבוּצתית. התחילה בּששה חברים, בּיצירה כּיתתית ואינדיבידוּאַליסטית. כּיוֹם היא חוֹבקת זרוֹעוֹת הארץ. גם הרעיוֹן של איחוּד ארצי של כּל המשקים הקיבּוּציים נישׂא בּאוירנוּ וּמבקש את האפשרוּת לקרוֹם עוֹר וּבשׂר. וכל זה הוּשׂג לא בּדרך של “מלחמה” קבוּצתית ולא בּדרך של התבּדלוּת הקבוּצה מתנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה. בּימיה הראשוֹנים היתה אמנם הקבוּצה הוֹפעה בּלתי מוּבנת לרוֹב הציבּוּר, אוּלם היא לא פּגשה מעוֹלם התנגדוּת, ואף היא לא טיפּחה בּקרבּה יחסי־התבּדלוּת וּפוּלחן של יִחוּד. וּבמידה שבּתוֹך הקבוּצה גוּפה היוּ מתגלים חזיוֹנוֹת של התיחדוּת והתנַשׂאוּת, של סלסוּל עצמי וּשׂביעת־רצוֹן פיליסטרית היינוּ אנחנוּ, הניצבים פּה היוֹם, בּין המרגישים בּיוֹתר את הליקוּיים האלה, העוֹמדים על ההפסד המעשׂי והמוּסרי הכּרוּך בּהם לקבוּצה ולציבּוּר, מתוֹך הכּרת הזיקה העמוּקה של המפעל הקבוּצתי לתנוּעת־הפּוֹעלים כּוּלה. מה קרה איפוֹא בּהלָך־העבוֹדה אשר חִייב לשנוֹת מעכשיו את יחסנוּ זה? מַהוּ הצוֹרך בּיחוּד הקבוּצה, הצגתה לעוּמת השאר, לעוּמת ה“מוֹסדוֹת”, לעוּמת תנוּעת הפּוֹעלים בּכלָלוּתה? לא עניני התנוּעה הכּללית ואף לא עניני הקבוּצה אינם דוֹרשים זאת כּלל. אפשר שמבּחינה פּסיכוֹלוֹגית יש בּזה נוֹחוּת ידוּעה להכריז על “מפלגה קבוּצתית”. זעֵיר פּה זעֵיר שם כּבר נישׂאים הדברים בּאויר, אם כּי לא תמיד מוּבּעים הם בּפירוּש. יש חוֹשבים, כּנראה, כּי בּזה תינתן לנוּ ה“תכנית” המבוּקשה. אוּלם לי נראה, כּי דוקא עמדה זוֹ, הנוֹחה כּל כּך מבּחינה פּסיכוֹלוֹגית ואוּלי גם אידאוֹלוֹגית, היא הנושׂאת בּקרבּה סכּנה עצוּמה גם למפעל הקבוּצתי וגם לתנוּעה כּוּלה. הרעיוֹן של יצירת מפלגוֹת כּלכּליוֹת, על התבּדלוּת בּתוֹך ההסתדרוּת לפי ההבדלים בּתכניוֹת הישוּביוֹת, לפי טיפּוּסי המשק, יוֹביל בּהכרח להסתדרוּיוֹת נפרדוֹת. החוֹבה על החברים ההוֹגים בּמגַמה זוֹ לראוֹת לאָן הדברים מוֹבילים. על פּי הסדק הזה אפשר יהיה לבקוֹע את ההסתדרוּת לשנַיִם ואוּלי לשלוֹשה:הסתדרוּת של קבוּצוֹת, של מוֹשבים ושל שׂכירים. יחשבוּ נא החברים השוֹאפים ליֵחוּד הקבוּצה, מה יהיה גוֹרל מפעלנוּ הישוּבי בּתנאים אלה. אל תתחַייבוּ בּנפשנוּ. חברינוּ בּמוֹסדוֹת ההסתדרוּת שמעוּ כּאן בּיקוֹרת רבּה על רדיפתם שלוֹם. ואמנם הגענוּ בּהסתדרוּת לידי מַשבּר. ואפשר שויתוּרינוּ התמידיים לא הביאוּ את הפּרי הרצוּי. אפשר שצדקוּ אלה האוֹמרים כּי צריך להרים יד בּמַצב זה, הכּוֹבל את פּעוּלת ההסתדרוּת, ועם כּל זה חייב אני להגיד, כּי מחוֹבתה של תנוּעת־פּוֹעלים לשמוֹר על שלוֹם בּית. ואַל נתבּייש בּזה. השקפתוֹ של בּית־הלל היא היא היכוֹלה לקיים את התנוּעה ולשמוֹר על שלימוּתה ועל כּוֹח־יצירתה. אין קל והגיוֹני מאשר להביא את המגמוֹת והבלי הכּיווּנים לידי בּהירוּת מוּחלטת ולידי חידוּד, וּלהכּוֹת את בּית ההסתדרוּת בּקיעים בּקיעים. ואוֹדה על האמת, אם כּי אינני מאוֹהבי הטשטוּש העיוּני, הריני נכוֹן לבחוֹר גם בּזה, אם אראה בּוֹ הכרח למען שלימוּתה של תנוּעתנוּ ושל יצירתנוּ הישוּבית. ודוקא בּשעה זוֹ של התחדדוּת היחסים ושל כּשלוֹן כּוֹח הסבל ושל ההתמרמרוּת התוֹקפת את חברינוּ, רוֹאה אני צוֹרך להדגיש את יחסַי אלה.

ולשאלת האיחוּד בַּארץ. איני לוֹקח עלי לנַבּא, אם הנסיוֹן המאוּמץ הזה, אשר עליו מַכריז בּן־גוּריוֹן, יצליח. אוּלם אין חלקי גם בּין מנַבּאי־השְחוֹר. האיחוּד – זוֹהי מצוה שכּשהיא בּאה לידך אַל תחמיצנה. החבר קפּלנסקי שאל, אם יש לנוּ אינסטרוּקציוֹת על כּך מאת ועידת עין־חרוֹד. יש לנוּ אינסטרוּקציוֹת עוֹד יוֹתר מחייבוֹת. אנוּ מצוּוים על האיחוּד מאת האסיפה המיַסדת של “אחדוּת־העבוֹדה” בּפתח־תקוה. איני מַעלים מעצמי, כּי בּכל איחוּד אשר כּזה יש גם קוֹשי וגם ליקוּיים. מבין אני את נפשם של אנשי־מפלגה ותיקים, אשר אינם יכוֹלים להשלים עם התסיסה והזרימה התמידית של “אחדוּת־העבוֹדה”, זוֹ שאינה נוֹתנת מַרגוֹע לא לעצמה ולא לאחרים: הנה לפני שש שנים קמה מפלגת “פּוֹעלי־ציוֹן” בּארץ־ישׂראל וּויתרה על קיוּמה לשם יצירת “אחדוּת־העבוֹדה”, בּימי ועידת חיפה קמה “אחדוּת־העבוֹדה” ועשׂתה ניתוּח גדוֹל בּבשׂרה למען הקמת ההסתדרוּת הכּללית, בּאוֹתם הימים גם יצא לפּוֹעל האיחוּד של חלוּצי “צעירי־ציוֹן” ּבּארץ עם “אחדוּת־העבוֹדה”. והנה – שוּב תסיסת איחוּד. איני מַקטין כּלל את ערכּה של המסוֹרת האִרגוּנית של תנוּעה, את ערך הגיבּוּש הפּנימי של הציבּוּר, את הכּוֹח המדיני של גוּף מַתמיד בּצוּרת קיוּמוֹ ושוֹמר על מסרתוֹ. אוּלם – מה נעשׂה וכל אלה לא נפלוּ בּגוֹרלנוּ. לא פּעם אמרנוּ ועוֹד נצטרך לחזוֹר, כּי תנוּעתנוּ הנָה תנוּעה של קיבּוּץ גָלוּיוֹת, כּי ארצנוּ היא ארץ של עליה בּלתי פּוֹסקת. ויש לראוֹת מראש, כּי אם גם נאַרגן כּיום וּנאַחד את הציבּוּר יהיה צוֹרך לשוּב בּעוֹד שלוֹש שנים וּלאַחד אִתנוּ את אלה אשר יתוַספוּ עלינוּ, אוֹ את אלה אשר ישארוּ כּיוֹם מחוּץ לאיחוּד ורק בּמשך הימים יקָלטוּ ויכּוּ שוֹרש בּחיינוּ. וּמוּטב שהזמן יביא לתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ איחוּד נוֹסף, מאשר פּירוּד חדש. אם אין אנוּ רוֹצים להיהפך לאבק־אדם, להידָרס בּרגלי הבּעל־בּיתיוּת, המתנשׂאת וּמתיַמרת להיוֹת ה“ציוֹנוּת הכּללית” – כּי אז עלינוּ לבקש את דרך האיחוּד המעמדי האמיץ, וּמה לי דיוּקים אלה אוֹ אחרים, חשוּבים כּשהם לעצמם, לעוּמת אִרגון כּלל הפּוֹעלים. וחברינוּ החדשים בּינינוּ צריכים להבין, כּי עם כּל רצוֹננוּ שלא לגרוֹם צער לחברינוּ בּחוּץ־לארץ, לעשׂוֹת את מפעלינוּ מוּבנים להם, ולא להפריע את מנוּחתם הנַפשית, הרי יש דבר־מה שהוּא למעלה מזה. אין אנוּ יכוֹלים לשם כּך להביא קרבּן את תנוּעתנוּ בּארץ. אפשר שאילוּ היתה חוּץ־לארץ יוֹתר עֵרה, יוֹתר חרוּצה ויוֹתר פּוֹעלת, ואוּלי אילוּ היינוּ גם אנחנוּ יוֹתר חרוּצים, יוֹתר מַסבּירים, יוֹתר מטַפּחים קשרים, כּי אז היה הכּל יכוֹל לבוֹא בּצוּרה יוֹתר נוֹחה, יוֹתר מוּבנה גם שם. אוּלם אם לא זכינוּ לכך, אין משוּם כּך לעכּב את עליית חיינוּ. קפּלנסקי מיָעץ לנוּ להקים מפלגה פֶדֶרַטיבית כּ“לֶיבּוֹר פַּרטי” בּאנגליה, וּכבר ניתח בּן־גוּריוֹן את המוּשׂג הזה בּתנאינוּ בּהצלחה רבּה. לנוּ נחוּצה מפלגה שלמה וּמאוּחדת, מבּלי סדקים וּמחיצוֹת, דוּגמת המפלגה האוֹסטרית. אוּלם מצבה הנוֹח של הס. ד. בּאוֹסטריה לא נפל לנוּ למנה. ואם אנוּ צריכים להגיע למצב זה על ידי שוּרת איחוּדים שלמים שלמים וחלקיים ועל ידי חזרוֹת מפּעם לפעם – נלך בּדרך זוֹ ולא נירָתע. אם האיחוּד יתגשם כּכל מלוֹאוֹ האפשרי תהיה חשיבוּתוֹ גדוֹלה מאד. הוּא יעלה את התנוּעה, את מחשבתה, את מוּסרה, כּמה מעלוֹת. לאוֹר איחוּד זה אפשר יהי לעוֹרר וּלהחיוֹת את יחס הציבּוּר למשק, להסתדרוּת, לשאלוֹתיו הגדוֹלוֹת אשר עכשיו אין דוֹרש להן. הוּא יפַנה את הלבבוֹת ואת המקוֹם למפעלים חדשים.

מוּבן שהמדוּבּר מתכּוון לאיחוּד ממש ולא לקנוּניה בּין איזה “צדדים”. משׂא־וּמתן חלקי זה כּשהוּא לעצמוֹ יכוֹל אוּלי להביא קצת תוֹעלת, להָקֵל על היחסים בּין האנשים העוֹבדים בּמוֹסדוֹת, אבל ערכּוֹ האינטלקטוּאלי והחברתי יהיה דל מאד. וּמסוּפקני אם יהיה לוֹ קיוּם. איחוּד דוֹרש תנוּעה, התעוֹררוּת, תסיסה פּנימית בּתוֹך הציבּוּר. והאיחוּד צריך למצוֹא את בּיטוּיוֹ לא בּמשׂא־וּמתן בּלבד, כּי אם בּועידת־איחוּד, אשר אליה יבוֹאוּ כּל אוֹתם ציבּוּרי הפּוֹעלים בּארץ, אשר יתעוֹררוּ לַדבר.

אמרתי בּראשית דברַי כּי איני מקבּל עלי לדוּן על אפשרוּת ההצלחה המעשׂית. אפשר שהתנאים אינם נוֹחים כּלל, לַמרוֹת הצוֹרך הגדוֹל. אוּלם אם גם התנאים כּיוֹם אינם רצוּיים, אין להיבּהל. קוֹלוּמבּוס לא מצא את הוֹדוּ, אוּלם גילה את יבּשת־אמריקה. אם תקוּם בּציבּוּר הפּוֹעלים תסיסת־איחוּד בּאמת, יהא כּוֹחה בּה לגבוֹר על חשדים ועל כּוָנוֹת זרוֹת, והיא תפלס לה את הדרך. ואנוּ יכוֹלים לבטוֹח, כּי אם בּהרבּה ואם בּמעט, אוּלם היא תקַדם את דרך הסוֹציאליזם העברי בּארץ־ישׂראל.


  1. משק יגוּר, ליד חיפה  ↩

  2. היא רמת־גן  ↩

  3. נפטר בּח' בּאלוּל תרפ"ד  ↩

המלצות קוראים
תגיות