( כ“ז בּכסליו תרפ”ג)

רגילים לדבּר בּועידוֹת על “חשבּוֹן־הנפש”. בּועידתנוּ זוֹ, המַציגה את השאלה: להיוֹת אוֹ לחדוֹל, ואם להיוֹת – מה להיוֹת, אנוּ זקוּקים לחשבּוֹן כּזה בּיוֹתר. איני מצטער על שאין בּסדר־היוֹם הסעיף “דין־וחשבּוֹן של הועד הפּוֹעל”, אוּלם חבל מאד שחסרה סקירה מקיפה על קיוּמה של “אחדוּת־העבוֹדה” מיוֹם היוָסדה ועד היוֹם. על יסוֹד סקירה כּזאת, החוֹשׂפת וּמעריכה את אשר פּעלנוּ ואת אשר עבר עלינוּ ואת אשר לא קיימנוּ, יש גם לבקש פּתרוֹנים לעתידנוּ. אפשר שכּל ציר היוֹשב כּאן יוֹדע את הדברים בּלבּוֹ, אוּלם עלינוּ לדבּר על זה. הנה י., למשל, דיבּר בּהחלָטיוּת רבּה על צוֹרך הקיוּם המפלגתי. אבל הוּא לא סיפּר לנוּ, מה שחשוּב לנוּ בּיוֹתר: כּיצד הגיע לכך. נדמה לי, שאי אפשר לנוּ להיפּרד מבּלי להעריך לעצמנוּ את פּעוּלתנוּ בּעבר ואת אפשרוּיוֹתינוּ לעתיד.

אילוּ נמסרה כּאן סקירה על פּעוּלוֹתינוּ, היינוּ מוֹצאים כּי גם מלבד עצם רעיוֹן איחוּד העוֹבדים וּפעוּלתם היוּ בּיסוֹד תנוּעתנוּ קוים עיקריים, המשוּתפים לכוּלנוּ, אף אם הדברים לא מצאוּ את בּיטוּים בּנוּסחאוֹת קצוּבוֹת. אין לבטל כּלל את ערך הנוּסחה המסַיימת והמסַכּמת, אוּלם אין גם להתפּלא ולדוּן אוֹתנוּ על אשר טרם קבענוּ את הנוּסחאוֹת הנכוֹנוֹת. בּתנאי חיינוּ ועבוֹדתנוּ, אשר כּל נוּסחה נכוֹנה צריכה להיחַצב מסלע המציאוּת, אין זה מן הדברים הניתנים להיעשׂוֹת בּחפּזוֹן ועל נקַלָה. אבל חוֹסר זה של ניסוּח עצמוּתנוּ אינוֹ מקטין את שיתוּף־הפּעוּלה וההערכה בּחזיוֹנוֹת העיקריים של חיינוּ בּארץ־ישׂראל.

דוּגמאוֹת חטוּפוֹת: הציבּוּר המרוּכּז בּ“אחדוּת־העבוֹדה” היה זה שחי חיים מדיניים־אינטנסיביים בּארץ. אין צוֹרך להאריך בּזה. ימי תל־חי וימי ירוּשלים ויפוֹ יעידוּ. עֵרוּת למצב המדיניוּת בּארץ, הבנה ורצוֹן לפעוּלה מדינית מתאימה בּחוּץ־לארץ – ציינוּ כּל השנים את אָפיה של “אחדוּת־העבוֹדה”. אוֹ, למשל, העבוֹדה התרבּוּתית. בּשביל אנשי “אחדוּת־העבוֹדה” היתה פּעוּלה זוֹ לא צדדית וּמקרית, כּי אם חלק אוֹרגני של תנוּעתנוּ, מתוֹך הכּרה זוֹ שהפּוֹעל העברי בּארץ לא יעצוֹר אוֹנים למלא את שליחוּתוֹ ההיסטוֹרית, אם פּעוּלתוֹ הישוּבית לא תלוּוה בּעבוֹדה חינוּכית מתמידה, עבוֹדה חינוּכית אשר אינה מן החוּץ, כּי אם נעשׂית וצוֹמחת מבִּפְנים. לא רבּים יוֹדעים כּי “אחדוּת־העבוֹדה” היא שהנחילה להסתדרוּת הכּללית את ועדת התרבּוּת ואת הספריה המרכּזית, אוֹ, למשל, בּעניני ההתישבוּת: בּעין־חרוֹד הרגשתי שיש כּעין חידוּש בּדבר, בּשעה שהזכּרתי מה פּעלה “אחדוּת־העבוֹדה” להגשמת ההתישבוּת בּעין־חרוֹד. וגם זה לא מקרה הוּא. וכמוֹ כן, היחס לפּוֹעל העירוֹני והפּעוּלה להגנת עניני העוֹבד בּתוֹך משקי הרכוּש הפּרטי. אוּלם יש דבר, כּמדוּמני, שכּוּלנוּ איננוּ מעריכים אוֹתוֹ דיוֹ. זוֹהי פּעוּלת “אחדוּת־העבוֹדה” בּהסתדרוּת לשם ההסתדרוּת, וּמה שהוּשׂג על ידי כּך.

בּועידת חיפה ויתרנוּ כּמה ויתוּרים ל“צמצוּם” וּבלבד שתיוָסד ההסתדרוּת, לא “המשוּתפת”, כּפי שחפצוּ אחרים, כי אם הכּללית. היא נוֹצרה, והיקף פּעוּלתה וכוֹחה בּחיי הפּוֹעלים עוֹלה הרבּה על כּל מה שאפשר היה לחלוֹם בּימי הועידה. את דרישתנוּ מאז, “בּיטוּל המפלגוֹת”, הסירוֹנוּ. אוּלם כּלוּם לא בּטלוּ המפלגוֹת, כּלוּם לא בּלעה ההסתדרוּת את התוֹכן החי של פּעוּלתן? מי שזוֹכר את השנים הקוֹדמוֹת ויוֹדע עד כּמה היוּ המוֹסדוֹת והמפעלים הכּלליים של ציבּוּר הפּוֹעלים נמצאים תדיר תחת האפּוֹטרוֹפּסוּת של המפלגוֹת, נטוּלים אפשרוּת של התרחבוּת והתפּתחוּת, כּמה היוּ המפלגוֹת שוֹלטוֹת בּכל ענפי־החיים של הפּוֹעלים בּארץ, יוֹדה כּי אם גם המפלגוֹת קיימוֹת כּיוֹם בּשמוֹתיהן, הרי כּוֹחן פּג. וההסתדרוּת הכּללית בּאוֹתה שעה גדלה ויצאה מתוֹך המסגרת החֵיפָנית. בּקוֹשי התירוּ שם להסתדרוּת את ה“וגם תרבּוּתיים”. ועכשיו מהי העבוֹדה התרבּוּתית הנַעשׂית בּארץ מחוּץ לוַעדת־התרבּוּת של ההסתדרוּת הכּללית? פּעוּלה מדינית וּקשרים מדיניים עם החוּץ לא נכנסוּ כּלל בּגדר פּעוּלוֹתיה, ואף על פּי כן לא נמנעה ההסתדרוּת לסדר את ענין ההתאַזרחוּת, לתמוֹך בּידי האִרגוּן הלאוּמי, לפנוֹת מדי פּעם ל“לֵיבּוֹר־פַּרטי” וכוּ', וּברוּר הדבר, כּשהדברים מגיעים בּארץ לידי פּעוּלה מדינית, אזי ההסתדרוּת היא היא אשר תעשׂה וּתנַהל את הפּעוּלה הדרוּשה. נקח, למשל, את ענין האסיפה המחוֹקקת. כּלוּם יעלה על הדעת, שבּבּחירוֹת ילך הפּוֹעל מפוֹרר למפלגוֹתיו וּלקיבּוּציו הזעירים? אם גם הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת יהא חוֹשש לקבּל עליו את הדבר, הלא תבוֹא הדרישה הנמרצה מתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים כּוּלוֹ, היוֹדע רק את ההסתדרוּת ורוֹאה בּה את חזוּת הכּל, כּלוֹמר: גם את המפלגה של המעמד העוֹבד. אוֹ, למשל, הבּחירוֹת לעיריוֹת. הפּעוּלה המוּניציפַּלית ערכּה בּשביל העוֹבד בּארץ הוֹלך ועוֹלה. ובעיריית תל־אביב תלוּיוֹת עכשיו הרבּה אפשרוּיוֹת של עבוֹדה וּפעוּלה כּלכּלית. מי ידאג לזה, האם המפלגוֹת אוֹ מוֹעצוֹת הפּוֹעלים העירוֹניוֹת?

ואחרי כּל אלה נשאלת השאלה, היש צוֹרך בּ“אחדוּת־העבוֹדה” אם אַיִן? איני שוֹאל לזכוּת של מפלגוֹת סתם. אלה אשר עינן צרה בּצמיחת ההסתדרוּת ורוֹצים בּצמצוּמה (ויש גם – בּביטוּלה) ימצאוּ לעצמם תדיר זכוּת קיוּם מפלגתי. אלה המשמשים בּארץ סוֹכנוּיוֹת־חוּץ ורוֹאים את תפקידם בּהבאָשת ריח הפּוֹעל הארץ־ישׂראלי בּחוּץ־לארץ וחוֹשבים את עצמם מחוּץ לכל היצירה הישוּבית והתרבּוּתית של מעמד־הפּועלים בּארץ – אלה בּטוּחים בּקיוּמם. על המרירוּת שבּלבבוֹת, על אִי־תפיסת הענינים המצוּיה אצל עוֹלים חדשים ועל האינטריגה העיורת – פּרנסתם. אוּלם מהוּ הצוֹרך לקיוּם מאוּרגן שלנוּ, המאמינים בּהסתדרוּת, הנאמנים להסתדרוּת, הרוֹאים את מטרתם ודרכּם לא מחוּץ לכלל־הפּוֹעלים כּי אם בּתוֹכוֹ?

לי נראה, שיש צוֹרך נמרץ בּקיוּם סיעה מאוּרגנת של “אחדוּת־העבוֹדה” בּתוֹך ההסתדרוּת, לתכלית ההסתדרוּת. העליה היא מגוּונת. העוֹלה בּבוֹאוֹ אינוֹ מוּכן, מכּמה בּחינוֹת, לתפקיד המוּרכּב הקשה העוֹמד לפניו. עוֹד צפוּיוֹת להסתדרוּת הרבּה סכּנוֹת, ונחוּץ להסתדרוּת כּוֹח קיבּוּצי מאוּרגן, שיִרצה בּה מבּלי תנאי, שיִראה בּה את הדרך, ויעמוֹד תדיר הכן לפעוּלה וּלמילוּי חוֹבה. פּה דיבּרוּ על דבר השלָטת־עצמנוּ בּהסתדרוּת. יוֹדע אני כּי כּוָנת המדבּרים אינה “לתפיסת השלטוֹן” בּהסתדרוּת. אבל מוּטב להתרחק מבּיטוּיים כּאלה, אשר ערכּם החינוּכי הוּא מסוּפּק. עבוֹדתנוּ בּהסתדרוּת צריכה להיוֹת תַּמה. בּיסוֹד מַהוּתנוּ הננוּ הקיבּוּץ הנוֹשׂא בּרעיוֹן הסתדרוּת־המעמד, המוֹסר את עצמוֹ לרשוּתה, המברר לעצמוֹ את הדרך וּפוֹעל וּמשפּיע להוֹביל את ההסתדרוּת בּדרך זוֹ, אשר בּה הוּא הוֹלך.

מחכּה לנוּ עבוֹדה גם מחוּץ לכתלי ההסתדרוּת. מחוּץ לנוּ אין בּחוּגי הפּוֹעלים בּארץ הכּרת הצוֹרך בּקשר חי עם העוֹבד העברי בּחוּץ־לארץ. צוֹרך זה חי בּקרבּנוּ לא מתוֹך חוֹסר בּיקוֹרת למצב הענינים שם, לא מתוֹך אמוּנה עיורת כּי השם “תנוּעת־הפּוֹעלים” יכסה על כּל משגה ופשע. אַדרבּא. אנחנוּ מתיחסים בּביקוֹרת קשה למצב הענינים בּתנוּעת־הפּוֹעלים היהוּדית כּיוֹם. אוּלם בּיקָרתנוּ וּתביעוֹתינוּ אינן מַאפילוֹת על הרגש היסוֹדי של קרבת־אחים עוֹבדים בּעם, ואפילוּ היחסים השׂוֹררים כּיוֹם בּרוֹב הגדוֹל של הפּוֹעלים היהוּדים לגוֹרל העם, לארץ־ישׂראל וליצירתנוּ התרבּוּתית, יחסים הראוּיים להערכה מרה מאד, אינם צריכים להחליש את קשרי־המעמד בּעם, כּי אם מטילים עלינוּ חוֹבה של קשרים, עבוֹדה וּמלחמה בּקרב תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית. ואין נוֹשׂא אחר לרעיוֹנוֹת אֵלוּ ולפעוּלה זוֹ מבּלעדינוּ.

ועוֹד פּעוּלה מחוּץ להסתדרוּת: חינוּך חברתי־מדיני. גם להבּא נשאף שהפּעוּלה המדינית תיעשׂה על ידי ציבּוּר־הפּוֹעלים כּוּלוֹ. לא נרדוֹף אחרי המוֹנוֹפּוֹלין לפעוּלה מדינית. אַדרבּא, חשיבוּתה והצלחתה של הפּעוּלה המדינית היא בּזה שאינה מעשׂה ידי מפלגה כּי אם דבר המעמד כּוּלוֹ. אבל לשם הפּעוּלה המדינית של ההסתדרוּת כּוּלה, הכרחית העבוֹדה החינוּכית של “אחדוּת־העבוֹדה”.

סעיפים אלה, המנוּיים כּאן, הם רק ראשי־פּרקים לפעוּלתנוּ. אם מצד התפקידים הדוֹרשים את מילוּים הנאמן – יש ויש להתקיים ולפעוֹל. יש בּינינוּ חוֹששים ל“סֶרַח העוֹדף”, אשר קיוּם מפלגתי גוֹרר אחריו. אַל יבהילנוּ זה. היינוּ מראשית קיוּמנוּ תנוּעה פּתוּחה, המוֹנית, וּבכוֹח זה גם עיכּלנוּ את אשר בּא אלינוּ.

חוֹשש אני לדבר אחר, אשר איני רוֹאה לוֹ פּתרוֹנים: כּיצד תוּכל “אחדוּת־העבוֹדה” לפעוֹל? הפּוֹעל בּרוּבּוֹ מוֹצא לוֹ סיפּוּק בּהסתדרוּת הכּללית, אשר בּה בּיתוֹ, בּה כּל עניניו המעשׂיים. דרוּשה מידה מרוּבּה של עֵרוּת ציבּוּרית והכּרה, בּכדי להשתתף בּקיבּוּץ מיוּחד הנוֹשׂא בּפעוּלה מדינית, ספרוּתית וחינוּכית, בּעל רעיוֹן וּמטרה. השאלה היא, אם הצוֹרך הזה המוּרגש כּאן בּקיוּם “אחדוּת־העבוֹדה”, יהא מוּרגש גם בּציבּוּר הפּוֹעלים הרחב. אדם אחד מהעליה השלישית אמר לי: “אתם בּני העליה השניה מצאתם את דרכּכם שלכם בּמשק וּביחסים המדיניים: הקבוּצה והמפלגוֹת. אנחנוּ, הדוֹר החדש, טרם מצאנוּ את בּיטוּיֵנוּ גם בּהתישבוּת וגם בּפעוּלה מדינית”. דוֹר העליה החדש מנסה ליצוֹר את “הקיבּוּצים הגדוֹלים” (גדוּד העבוֹדה, “השוֹמר הצעיר”, חבוּרת־העמק). השאלה היא: איפה ימצא הוּא את הבּיטוּי לצרכי פּעוּלתוֹ המדינית? אם לתוֹך החֶבר הזה של “אחדוּת־העבוֹדה” לא יתמיד להיכּנס מדי פּעם זרם של כּוֹחוֹת אנשים חדשים, הרי ניהָפך גם אנוּ לכנוּפיה קפוּאה.

ועוֹד שאלה, אם כּי פּרוֹזאית לגמרי. פּעוּלה מדינית, חינוּכית וספרוּתית כּרוּכה בּקרבּנוֹת חָמריים. היוּכל הציבּוּר הקטן והמרוּכּז הזה להמציא את הדרוּש בּשביל קיוּם אַקטיבי, מביא פּירוֹת?

שתי ועידוֹת מוֹנה “אחדוּת־העבוֹדה” ושתיהן קבעוּ תקוּפוֹת בּגלגל חיינוּ, האחת זוֹ שיצרה את “אחדוּת־העבוֹדה”, השניה שקבעה את יסוֹדוֹתיה של ההסתדרוּת הכּללית. שתיהן הצמיחוּ פּירוֹת, והפּעוּלה שנעשׂתה על ידן שימשה את תנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה. ועידה זוֹ בּכל מהלכה ודאי תסייע להגבּרת כּוֹח ההסתדרוּת, לחינוּך הפּוֹעל, לביצוּר המשק. היא תַתְוֶה את דרכי־פּעוּלתה של “אחדוּת־העבוֹדה” בּהסתדרוּת וּמחוּץ להסתדרוּת. אוּלם הפּתרוֹנוֹת לשאלוֹת המוּצגוֹת יבוֹאוּ לא בּועידה, כּי אם בּמַה שיֵעשׂה לאחריה.

“פּועלי־ציוֹן” וּ“צעירי־ ציוֹן”

ועידתנוּ כּוּלה עוֹמדת אוּלי בּלא יוֹדעים תחת הסימן של המַשבּר בּציוֹנוּת, כּלוֹמר, בּיחסוֹ של העם לבנין ארץ־ישׂראל. אין אצלנוּ סעיף מיוּחד כּזה, אבל הוּא מוּרגש בּכל מהלך־הויכּוּחים. אחרת היינוּ מתוַכּחים גם בּשאלוֹת ההתישבוּת, בּטֶמפּרַמנט אחר וּבדייקנוּת אחרת היוּ עוֹמדים אצלנוּ על פּרטי השיטוֹת הסוֹתרוֹת וּמתחָרוֹת, אילמלא היה המצב האוֹבּיֶקטיבי כּאילוּ מלגלג לנוּ וּלויכּוּחינוּ. וּמשוּם זה אַל יפָּלא הדבר אם גם סקירתי על מצב תנוּעתנוּ בּגוֹלה לא תישָמע כּנאוּם של חבר הבּא מן החוּץ, אשר תפקידוֹ להשמיע אך טוֹב ולראוֹת בּכֹּל רק נצחוֹנוֹת.

לפני ארבּע שנים היתה השעה המוּזרה בּועידת פּתח־תקוה, כּש“אַחדוּת־העבוֹדה” העיזה להרים וּלבטא את הרעיוֹן על דבר איחוּד כּל הכּוֹחוֹת המפוֹרדים של הציוֹנוּת הסוֹציאַלית. הרעיוֹן היה אז לא רק חדש, כּי אם גם מוּזר וּמתנגד לכל המקוּבּל בּגוֹלה. ואין כּאן המקוֹם לספּר על כּל התלָאוֹת אשר מצאוּנוּ, מכּל צד, על אשר הרהבנוּ לדרוֹש וּלהטיף לזאת. מצד זה נשתנה המצב בּתכלית. אנוּ נמצאים ערב איחוּד. ואין כּאן לא איחוּד הבּא בּתוֹקף החלטה של מנהיגים, כּי אם איחוּד ההוֹלך וּמתגשם בּהתמדה בּכמה וּבכמה פּגישוֹת וּמפעלים. ההתחלה המַכריעה היתה בּארץ: כּניסתם של “צעירי־ציוֹן” לתוֹך “אחדוּת־העבוֹדה”. אחר כּך בּאה הפּעוּלה המשוּתפת של “פּוֹעלי־ציוֹן” וּ“צעירי־ציוֹן” בּקוֹנגרס בּקַרלסבּד. ההַגבָּרה המַתמידה של הקשרים הביאה לידי שיתוּף המַנדטים בּקוֹנפֶרֶנציה השנתית האחרוֹנה, ואחרי כן בּאה הפּעוּלה המשוּתפת בּפּוֹלין בּעוֹנת הבּחירוֹת לסֵיים. ועכשיו אנוּ עוֹמדים אחרי החלטוֹתיהן של ועידת “פּוֹעלי־ציוֹן” בּאמריקה ושל המוֹעצה בּבּרלין, שהן הן צעדים מוּחלטים וּמכריעים לקראת האיחוּד האורגַניזציוֹני השלם.

תנוּעת איחוּד זה לא הלכה רק בּקו ישר; היא גם התבּטאה בּחזיוֹנוֹת של הפלגה. הפלגת חוּגים שוֹנים, אשר היתה הכרחית וּמוֹעילה לכל הפּעוּלה הציוֹנית הסוֹציאַלית.

הפּילוּג בּ“פוֹעלי־ציוֹן” שיחרר את התנוּעה מן החוּגים, סחוּפי־הזרם, אשר לא היה להם האוֹמץ להגוֹת את מחשבתה העצמית של התנוּעה הציוֹנית־הסוֹציאַלית, אשר לא הספּיקוּ להם כּוֹחוֹת הנפש להיוֹת נאמנים למפעל הארץ־ישׂראלי. תנוּעת “פּוֹעלי־ציוֹן” אשר הוֹרָתה ולידתה בּביקוֹרת שנוּנה של האמיתיוֹת המקוּבּלוֹת בּתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדים וּברצוֹן עז למפעל הארץ־ישׂראלי הגוֹאל, תנוּעה זוֹ הלכה הלוֹך והתכּווץ תחת שלטוֹנם של אלה, אשר הכניעוּ את מחשבתם ואת רצוֹנם לכל תרוּעת־נצחוֹן המשתפּכת בּרחוֹב. הקרע אשר בּא בּוינה לפני שנתים וחצי היה מַכאיב אבל הכרחי. ואת תוֹצאוֹתיו אנוּ רוֹאים עכשיו: החלק הנאמן הלך והתגבּש. חלקים חלקים שבים אלינוּ. אבל בּעיקר חשוּבה ההבראה הפּנימית.

המתבּוֹנן מקרוֹב לנעשׂה בּמרכּז התנוּעה וּבעתוֹנוּתה חייב לציין את השינוּיים החשוּבים אשר התגלוּ מעת הפּירוּד. התנוּעה נגאלה מן המצב הקוֹדם אשר גזר עליה – בּתוֹקף ההתרוֹצצוּת הפּנימית והרצוֹן להשׂבּיע את כּל “הצדדים” – פַּסיביוּת גמוּרה בּכל מפעל לאוּמי וארץ־ישׂראלי. עכשיו: בּפרַקציה של “פּוֹעלי־ציוֹן” בּקוֹנגרסים וּבפעוּלת בּאי־כּוֹחה בּמוֹסדוֹת – חדירה וידיעה יסוֹדית בּעניני ארץ־ישׂראל, עמידה על המשמר והגנה אַקטיבית על צרכיו וּדרישוֹתיו של הפּוֹעל בּארץ. הפּעוּלה הפּוֹליטית – פּרסוּם קיוּמוֹ וּמלחמתוֹ של הפּוֹעל היהוּדי והסבּרת משאלוֹתיה של הציוֹנוּת הסוֹציאלית בּקרב תנוּעת הפּוֹעלים בּכלל וּתנוּעת הפּוֹעלים האנגלית בּפרט – מתנהלת בּאַקטיביוּת, בּחריצוּת, וּב“טוּב־טעם ודעת”. גם הפּעוּלוֹת האחרוֹנוֹת בּנידוֹן זה: זוֹ של “פּוֹעלי־ציוֹן” בּאנגליה בּשעת הבּחירוֹת והשתתפוּתם של “פּוֹעלי־ציוֹן” בּאמריקה בּיצירת ה“ליבּוֹר־פּרטי” בּמדינתם מעידוֹת על ההתמדה בּענף־פּעוּלה זה, על החוּש הפּוֹליטי העֵר של התנוּעה, וגם על אָפיה של פּעוּלה זוֹ, הפּוֹרשׂת את הדגל בּגָלוּי וּבאוֹמץ לעיני כּל העוֹלם. כּדאי, כּמדוּמה, לציין, שמכּל ההסתדרוּיוֹת הרבּוֹת והשוֹנוֹת הפּוֹעלוֹת בּקרב הפּוֹעלים היהוּדים, תנוּעתנוּ היא היחידה הלוֹחמת את מלחמתוֹ הלאוּמית של הפּוֹעל היהוּדי, מַשמיעה על דרישוֹתיו ועל יצירתוֹ, מבּלי להאפיל, מבּלי לצמצם, מבּלי לשמש כּלי־שרת לאחרים, וכוֹבשת עמדה אחרי עמדה גם בּהכּרה וגם למעשׂה. גם כּלפּי פְּנים נַעשׂית עכשיו, על ידי הבּרית, פּעוּלה חינוּכית ארץ־ישׂראלית מיוּחדת בּמינה: הוֹצאת הירחוֹן “דאס אַרבּייטענדע ארץ־ישׂראל”, המביא את ידיעת הארץ וחיי העוֹבד ויצירתוֹ בּלב רבּים, אשר אינם מצוּיים אצל המקוֹרוֹת עצמם. ירחוֹן זה, הרוֹכש לנוּ ולפעוּלתנוּ קוֹראים חדשים וּמעריכים חדשים, מציין אִתוֹ בּעצם גם שינוּי גדוֹל בּאָפיה של התעמוּלה “הפּוֹעלי־ציוֹנית”. הרעיוֹן קוֹרם עוֹר וּבשׂר, וּמשיטת האַבּסטרַקציה העיוּנית עוֹברת התעמוּלה אל היצירה המַמשית, אל המציאוּת של העבוֹדה בּארץ. הפּוֹעל הארץ־ישׂראלי וּמפעלוֹ החלוּצי וגילוּיי יצירתוֹ הסוֹציאַליסטית הם הם שמוּצגים בּמרכּז ויוֹצאים ללַמד על מגמתה ועל אפקיה של התנוּעה כּוּלה.

גם בּתנוּעת “צעירי־ציוֹן” יש לציין בּמשך השנים האלה פּעוּלוֹת חשוּבוֹת אשר תכנן: בּיצוּר הקשר עם הפּוֹעל בּארץ. ואף כּאן צריך לציין כּי התגבּשוּת הכּוֹחוֹת עברה אף כּאן דרך של הפלגה והתפּרדוּת. ואפשר שלא נטעה אם נחשוֹב, כּי גם ההתפּלגוּת הזאת בּאה בּמידה מרוּבּה בּעקב היחסים בּארץ־ישׂראל. בּתוֹך האגף הציוֹני־הסוֹציאַליסטי של “צעירי־ציוֹן” התבּלטוּ הכּוֹחוֹת אשר ראוּ בּמרכּזם את “אחדוּת־העבוֹדה”. וכאן עלינוּ לציין כּי חייבים אנוּ הערכה לתנוּעת “צעירי־ציוֹן” אשר נלחמה את מלחמתנוּ. מי שיוֹדע בּאיזוּ דיבּוֹת נפגשה בּעוֹלם יצירתה של “אחדוּת־העבוֹדה”, איזוּ מחיצוֹת הוּקמוּ בּכדי למנוֹע בּעד דברינוּ שיחדרוּ לאשר שלַחנוּם, בּאיזוּ עלילוֹת היתה מוּקפת פּעוּלתנוּ בּגוֹלה – יֵדע להעריך את עזרת־החברים מ“צעירי־ציוֹן” אשר עזרוּ לנוּ לפרוֹץ את מחיצוֹת־הטפל. הם הם שהביאוּ דברינוּ לחבריהם בּפינוֹת הנידחוֹת וגרמוּ ליצירת היחס הנפשי הנלבּב ל“אחדוּת־העבוֹדה”.

בּפעוּלת “צעירי־ציוֹן” יש לנוּ כּאן לציין בּיחוּד את הוֹפעת הירחוֹן “העוֹבד”. נסיוֹן ספרוּתי זעיר זה חשיבוּתוֹ בּעיקר בּזה שהוּא “משׂדד את המערכוֹת” המקוּבּלוֹת בּגוֹלה וּמסַייע להריסת החַיִץ הטפל המַבדיל בּין העברית והספרוּת הסוֹציאַליסטית. הוּא קוֹשר את חיפּוּשׂיהם הסוֹציאַליסטיים של הנוֹער היהוּדי עם הספרוּת העברית.

בּפּירוּרים המנוּיים כּאן אפשר היה להסתפּק אילוּ דאגנוּ לטיפּוּח הפַּטריוֹטיזם המפלגתי שלנוּ, אילוּ חפצנוּ להשלוֹת את נפשנוּ וּלהשקיט את רוּחנוּ בּ“נצחוֹנוֹת”, אוּלם אין הפּירוּרים האלה משׂבּיעים אוֹתנוּ כּלל. תביעוֹתינוּ הן גדוֹלוֹת הרבּה יוֹתר, ואין לנוּ כּל יכוֹלת פּנימית להיוֹת מרוּצים ממצב הדברים. ליקוּייה של תנוּעתנוּ בּגוֹלה תלוּיים הרבּה בּתנאים הכּלליים של מצב העם, בּמדרגת היחסים לארץ־ישׂראל וּבהלָך־רוּחה של תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית – תנאים אלה שבּתוֹכם צריכה תנוּעתנוּ לפעוֹל.

היחסים בּעם לארץ־ישׂראל עדיין הם עוֹלים ויוֹרדים חליפוֹת. ועליוֹת וירידוֹת אֵלוּ מוּרגשוֹת מאד בּמצבם של כּל הזרמים הציוֹניים. אפילוּ זלזל של הציוֹנוּת כּמוֹ מפלגת “פּוֹעלי־ציוֹן” ה“שׂמאלית”, המַכחישה לכאוֹרה בּמציאוּת הקשר בּינה וּבין התנוּעה הציוֹנית כּוּלה, אף היא שער מניוֹתיה עוֹלה בּימי סַן־רֶמוֹ וכוּ', ויוֹרד עם הידיעוֹת הרעוֹת על המצב בּארץ. ויחסם כּיוֹם למצב הענינים בּארץ־ישׂראל אינוֹ טוֹב. אחרי שנים של “גדוֹלוֹת” בּאוּ רק “קטנוֹת”. ואין העם מאמין גם לקטנות החשוּבוֹת והמתהווֹת. תרוּעת־הנצחוֹן הגדוֹלה ושכרוֹן־הגאוּלה הוּצאוּ לבטלה, מבּלי להביא פּדוּת. העליה הגדוֹלה לא בּאה. ואחרי הבּשׂוֹרה הגדוֹלה על “נציב יהוּדי” בּא מפּח־הנפש הגדוֹל. האדם הנאמן נשאר נאמן גם בּיגוֹנוֹ, והשאר – מַפסיד את התלהבוּתוֹ ואת אמוּנתוֹ יחד ועוֹבר מענין לענין, אשר העתוֹנוּת היוֹמית מַמציאה לוֹ למזוֹן. והידיעוֹת על הנצחוֹנוֹת הפּוֹליטיים הגדוֹלים ועל הפּוּרענוּיוֹת הגדוֹלוֹת נקלטוֹת בּלבבוֹת הרבּה יוֹתר מאשר הידיעוֹת הזעוּמוֹת על בּיצוּרי עמדוֹת קטנוֹת יוֹם יוֹם. זה דוֹרש חינוּך אחר לגמרי, חינוּך אשר העתוֹנוּת והפּוּבּליציסטיקה היהוּדית אינן מסוּגלוֹת לוֹ כּלל. אדרבּא, האינטליגנציה היהוּדית, דַבָּריה ועתוֹנאיה הם הם מסוּגם של אוֹתם המפַקדים המתלהבים בּעצמם מכּל נצחוֹן מדוּמה והמַחזירים “עַל עֲקֵב בּשְתָּם” את חילוֹתיהם בּכל שעת־סכּנה, היא היא שהתלהבה והלהיבה בּימי הדקלרציה ותבעה דוקא רפּוּבּליקה יהוּדית, והיא היא הנעה כּיוֹם על רוּסיה ועל מכּסיקוֹ ועל כּל קיקיוֹן בּן־יוֹמוֹ.

הפּעוּלה הציוֹנית בּדרך כּלל תלוּיה בּמידה גדוֹלה בּתנאים הכּלכּליים של חיי אירוֹפּה כּיוֹם, תנאים אשר אינם מסוּגלים בּיוֹתר ליצירה ישוּבית, וּבמצב היהוּדים בּארצוֹת ההן. לפי כּל הידיעוֹת, אמנם, הוֹלך המצב החמרי של האוּכלוֹסים היהוּדים בּפּוֹלין ורוֹמַניה וּמשתבֵּח, כּלוֹמר: “יש פַּנַצֵיה”, אוּלם השבּחה זוֹ של המצב אינה מביאה אִתה כּלל את בּיצוּר העבוֹדה והשכבוֹת העוֹבדוֹת שבּעם. אדרבּא, בּין בּרוּסיה בּין בּשאר הארצוֹת מציינים מסתכּלים רבּים את התמַעטוּתוֹ ודלדוּלוֹ של מעמד הפּוֹעלים היהוּדי. ירידה מעמדית זוֹ הכּרוּכה גם בּירידה מוּסרית בּכל פּינוֹת החיים ודאי שהִנָה מכשוֹל גדוֹל להקמת תנוּעת־פּוֹעלים בּרוּחנוּ.

גם האַנדרלָמוּסיה שרוּסיה הכניסה לעוֹלם היתה לגוֹרם מיוּחד בּחיי ההמוֹנים היהוּדים שבּשאר ארצוֹת. מבּלי להיכּנס כּאן בּהערכת השפּעתוֹ של הבּוֹלשֶביזם על גוֹרל תנוּעת־הפּוֹעלים העוֹלמית, הרי בּתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית הביאה אִתה אך הרס והַשחתה. אגב, חזר כּאן אוֹתוֹ החזיוֹן הישן: כּל תנוּעה חדשה גדוֹלה הבּאה לעוֹלם פּוֹגעת בּנוּ קוֹדם כּל בּצוּרה של אַסימילַציה, עד שהיא נקלטת ונעכּלת בּקרבּנוּ. כּך היה בּראשיתה של ההשׂכּלה, כּכה היוּ בּיכּוּרי־הסוֹציאַליוּת, וככה היתה עכשיו פּעוּלת הבּוֹלשביקים, שהביאה אִתה שלילה גמוּרה לכל חזיוֹן־חיים יהוּדי. תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית אשר היתה קוֹדם מבצר לחיי־המוֹן יהוּדים, לתביעוֹת־חיים לאוּמיוֹת (אם כּי מוּגבּלוֹת) נכנעה לפני הבּוֹלשביזם והקריבה את קניניה אחד אחד. כּל המסוֹרת של אוֹטוֹנוֹמיה לאוּמית, כּל הקנאה לאידיש, כּל המסירוּת לתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית העוֹמדת בּרשוּת עצמה – לא עמדוּ בּיוֹם הדין. ויד האינטליגנציה והמנהיגים היתה הראשוֹנה בּמַעל. ואם גם בּשנים כּתיקוּנן היה החינוּך הלאוּמי של הפּוֹעל היהוּדי לקוּי, והתנוּעה המעַמדית היתה בּשבילוֹ דבר מוּפשט, קרוּע משאלוֹת קיוּמה של האוּמה היהוּדית וּמאפקיה ההיסטוֹריים, ועניני־חייו הוּא ומַכאוֹביו שלוֹ עמדוּ תמיד בּצד מֵאוֹר פּני התנוּעה הכּללית והפֶּרספֶּקטיבוֹת הגדוֹלוֹת, – מה ירד איפוֹא ערכּם של כּל אלה כּעת, בּשעה שבּתנוּפת־יד אחת נמצא הפּתרוֹן השלם לכּל וּבבת־אחת.

בּמרחק מרוּסיה, בּמקוֹם שאין ההשפּעה הישרה של המציאוּת הרוּסית, נעשׂה אצל היהוּדים הבּוֹלשביזם לדבר־אמוּנה, ל“מרכּז רוּחני”. כּשם שאתה מוֹצא יהוּדים, אשר “לבּם בּמזרח” השוֹאבים כּל תנחוּמיהם בּאמוּנה הארץ־ישׂראלית, כּך אתה מוֹצא יהוּדים המתפּללים כּל יוֹם מוּל רוּסיה, המשעשעים את נפשם, בּחייהם הדלים והיבשים, בּפּוּלחן הרוּסי. הם חסוּמים בּפני כּל בּיקוֹרת, בּפני כּל הדי־חיים אחרים. הידיעוֹת השלוּחוֹת מרוּסיה וההאָרה הבּאה משם הן מזוֹנם הרוּחני. אפשר שפּוּלחן זה חי עכשיו את ימיו האחרוֹנים, אוּלם כּיוֹם הנהוּ אחד הגוֹרמים העיקריים ליחסים ולהשקפוֹת.

אגב, לא למוֹתר כּאן אוּלי להעיר, כּי מלבד “אוֹריֶנטציה” מדינית הביא אִתוֹ הבּוֹלשביזם גם “מוּסר חדש”, אשר הסוֹציאַליזם לא יְדָעוֹ. מוּסר זה, אישי וחברתי, הנוֹח לכל המחזיקים בּוֹ הוּא גם נוֹח להיקלט. והוּא נפגש עכשיו בּחוּגים שוֹנים של הנוֹער היהוּדי, בּין אם הם סוֹחרים בּוַלוּטה בּין אם הם סוֹחרים בּפּוֹליטיקה. ואין, כּמדוּמה, צוֹרך להסבּיר, כּי אֶתיקה זוֹ אינה יכוֹלה לשמש כּוֹח מסייע לבנין חברת העבוֹדה בּארץ־ישׂראל.

אלה הם התנאים שבּהם פּוֹעלת תנוּעתנוּ, ושנגדם היא צריכה להילָחם. מה מצבה כּיוֹם? בּתוֹך ה“פּוֹעלי־ציוֹנוּת”, שבּה אנוּ מוֹצאים שכבוֹת שוֹנוֹת: שכבה דקה של אינטליגנציה, המעוֹרה בּתנוּעה, בּעלת מסוֹרת חזקה, אשר עמדה בּכמה נסיוֹנוֹת ויצאה מבוּגרת וּמבוּצרת; שכבה של פּוֹעלים אוֹ שהיוּ רוֹב ימיהם פּוֹעלים וגדלוּ עם התנוּעה, ושוֹמרים לה את חסד־נעוּריהם, – אצל אלה נכנס ענין ארץ־ישׂראל בּדמם וּבבשׂרם, והם עוֹמדים בּנאמנוּתם בּפני כּל הגלים. יכוֹלתי הרבּה לספּר על אנשים שוֹנים מסוּג זה אשר פּגשתי בּדרכּי בּארצוֹת שוֹנוֹת, אשר כּל מַעיניהם אִתנוּ, הנכוֹנים תמיד לקרבּנוֹת, השוֹמרים את אש־הקוֹדש בּכל התנאים – אנשים מתוֹך העם, עדים חיים לכּוֹח הרוּחני האָצוּר בּתנוּעתנוּ.

לעוּמת אלה ישנם אֶלֶמֶנטים בּתנוּעה, החיים בּזכוּת עבָרָם והם רק למַעמסה עליה. בּחייהם יוֹם יוֹם אין כּל קשר לא עם חיי הפּוֹעל היהוּדי בּמקוֹם מגוּריהם ולא עם פּעוּלתנוּ בּארץ. לעצמם עשׂוּ בּרירה, היוּ לעוֹרכי־דין, לרוֹפאים, וּבתנוּעה הם שוֹמרים על ה“חֲזָקָה”. מחשבתם קפאה על שמָריה, על הגירסה דיַנקוּתא המטוּשטשת, אף היא מסתפּקת בּקליטת הדעוֹת המשׂתררוֹת סביב. בּמעשׂים – לקרבּנוֹת, לפעוּלה ארץ־ישׂראלית – הם האחרוֹנים. לחַווֹת “דעה”, לבחירוֹת, ל“שׂמאליוּת” אשר אינה מטילה כּל חוֹבוֹת – הם הראשוֹנים.

הצד העיקרי החסר כּיוֹם בּ“פוֹעלי־ציוֹן” בּמידה ניכּרת הוא הנוֹער. בּעוֹלם הגדוֹל, בּמקוֹם שתנוּעוֹת פּוֹליטיוֹת נעשׂוֹת על ידי כּוֹחוֹת מבוּגרים, אפשר שחזיוֹן זה עדיין לא היה כּל כּך מדאיג, אוּלם בּתנוּעוֹת יהוּדיוֹת, וּלגבּי עבוֹדתנוּ בּארץ, הדוֹרשת דוקא כּוֹחוֹת־נעוּרים, המַתחילים מאַלפא־בּיתא, הפּתוּחים לחלוּציוּת גמוּרה, חסרוֹן זה מוּרגש מאד מאד.

בּתנוּעת “צעירי־ציוֹן” יֶשנוֹ הנוֹער הזה, אשר בּעם הוּא הוּא שבּנה את כּל התנוּעוֹת היהוּדיוֹת בּעשׂרוֹת השנים האחרוֹנוֹת. אוּלם אין לי הבּטחוֹן כּי גם צמיחתם של “צעירי־ציוֹן” לא נכנסה בּזמן האחרוֹן למצב של עמידה. את חשיבוּתם של כּוֹחוֹת הנוֹער שבּ“צעירי־ציוֹן” יוֹדעים אנחנוּ להעריך, על פּי אלה החברים המשתתפים אִתנוּ בּעבוֹדה בּארץ. אוּלם נראה לי, כּי תנוּעת “צעירי־ציוֹן” זקוּקה לחיסוּן רב, לפעוּלה אינטֶלֶקטוּאלית וחינוּכית, בּכדי שתוּכל לעמוֹד בּפני כּל הרוּחוֹת המנַשבוֹת. הנוֹער הציוֹני שימש תדיר מַעבר לכל מיני תנוּעוֹת בּרחוֹב היהוּדי, וּמנהיגיו היוּ על פּי רוֹב נכוֹנים לכל מיני קפּיטוּלציוֹת וּבלבד להציל איזה שירַיים. נגד שיטה זוֹ של קפּיטוּלציוֹת וצמצוּם־הדמוּת אשר מהם סבלה הציוֹנוּת הסוֹציאַלית די והוֹתר בּימי נעוּריה, צריך להציג את העמקת ההכּרה, חיזוּק הפּעוּלוֹת המַמשיוֹת וּביצוּר הקשרים החיים עם ארץ־ישׂראל.

הצד השלילי השוה שבּכל חלקי תנוּעתנוּ, וכמוֹה גם בּכל האגפּים הקרוֹבים להם, שכּאלה כּן אלה אינם מחוּנכים דַיָם לפעוּלה מַמשית. אין תנוּעתנוּ תנוּעה פּוֹליטית בּלבד, בּשביל כּזאת אוּלי יש בּקרבּה די אַקטיביוּת ודי כּשרוֹנוֹת. אבל פּעוּלתנוּ הארץ־ישׂראלית דוֹרשת מנוֹשׂאיה הרבּה יוֹתר: אַקטיביוּת אחרת וחריצוּת מעשׂית אחרת – והיא חסרה. וּבעיקר, בּארצוֹת המזרח. הנה, למשל, כּמה מדבּרים על דבר תנוּעת־מכשירים בּמזרח־אירוֹפּה, מה רב היה ערכּה החינוּכי והמעשׂי אילוּ היתה נעשׂית כּהוֹגן בּתנוּעה אחת. ואצלנוּ עוֹמדים בּדיבּוּרים. אוֹ, למשל, בּנק־הפּוֹעלים. בּרֶזוֹלוּציוֹת וּבמיטינגים לא היה מַחסוֹר. וחבל שאין להקים בּנק בּזה בּלבד. וּמספּר המניוֹת שנמכּרוּ בּכל ארצוֹת מזרח־אירוֹפּה מהוּ? קטנוּת הוַלוּטה היא התנַצלוּת־שוא. גם בּתנאי הוַלוּטה אפשר היה לפעוֹל גדוֹלוֹת. אבל לפעוּלה כּזוֹ, שאין עמה חריפוּת הפּוֹלֶמיקה ושכרוֹן־הבּחירוֹת וקלוּת הנצחוֹנוֹת, לא חוּנכוּ מפלגוֹתינוּ.

ודוקא מעשׂים אלה, בּעלי־משקל ועשׂוּיים בּהתמדה, הם הם היכוֹלים להקים לנוּ תנוּעה ולכבּוֹש לבבוֹת. תנוּעת “פּוֹעלי־ציוֹן” בּחרה לה מערכה כּבדה: לחַנך את הפּוֹעל היהוּדי בּהכּרת עניניו הריאַליים וּשליחוּתוֹ המַעמדית ההיסטוֹרית בּתוֹך המציאוּת היהוּדית, לכבּוֹש את הפּוֹעל היהוּדי בּשביל הציוֹנוּת הסוֹציאַלית. ואחרי חמש־עשׂרה שנה של תעמוּלה עיוּנית־ויכּוּחית עוֹד עוֹמדים אנוּ בּראשית. תבוֹא איפוֹא התעמוּלה המעשׂית, המרוּכּזת סביב לעליית־העוֹבדים וליצירת העוֹבד בּארץ, ותמצא את הדרך ללב המוֹני הפּוֹעלים היהוּדים, לחינוּך ציוֹני־סוֹציאַלי של הנוֹער היהוּדי.

גם לשם הפּעוּלה המעשׂית, גם לשם הגבּרת התעמוּלה וכיבּוּש כּוֹחוֹת חדשים נחוּץ להחיש בּאיחוּד. האיחוּד יִתן לנוּ לא רק את השיתוּף והצירוּף של הכּוֹחוֹת אשר יֶשנם בּעין, הוא יצמיח לנוּ כּוֹחוֹת חדשים, הוּא יאַפשר לנוּ הרמת תנוּעה חדשה בּרוּחנוּ היהוּדי. אוּלם איחוּד בּלבד אינוֹ מַספּיק. נחוּצה פּעוּלה מַתמידה מארץ־ישׂראל. המפלגוֹת השוֹנוֹת שלנוּ בּחוּץ־לארץ זקוּקוֹת להשפּעה בּלתי־פּוֹסקת מן הארץ. דרוּשה עזרה לעתוֹנוּת, דרוּשים אנשים לחינוּך, לפעוּלוֹת. בּיצוּרה של “אחדוּת־העבוֹדה” צריך להיעשׂוֹת גם בּארץ וגם בּחוּץ־לארץ.

וּלבסוֹף, דברים אחדים על “החלוּץ”. אין לסמוֹך על זה ש“החלוּץ” יבָּנה ויתקיים מאליו. איני חוֹשב כּי אפשר להיוֹת מרוּצים ממצב “החלוּץ” כּיוֹם. ואַל לשכּוֹח כּי כּל הדחיפוֹת הגדוֹלוֹת שניתנוּ בּשנים האחרוֹנוֹת ליצירת התנוּעה החלוּצה – יצאוּ מתוֹך אנשי הארץ. ואנוּ כּאן הלֹא מַרגישים על כּל שעל, כּמה סוֹבלת עבוֹדתנוּ כּוּלה מחוֹסר חוֹמר אנוֹשי מחוּנך לכך. על ערכּה של ההכשרה הגוּפנית והמקצוֹעית אוּלי כּבר עמדוּ (להלכה, כּמוּבן; למעשׂה הדברים הם עוֹדם בּמצב של כֵאוֹס למַדי), אוּלם על הצוֹרך בּחינוּך סוֹציאַליסטי, בּהבנת שאלוֹתיו של הפּוֹעל בּארץ, בּהידַבּקוּת בּהסתדרוּת, בּהכּרת חשיבוּתה של היצירה המשקית הסוֹציאַליסטית וּבקליטת כּל שאר המוּשׂגים והיחסים היסוֹדיים אשר לנוּ הם גוּפי־חיים – עוֹד טרם עמדוּ. וחוֹסר כּל זה בּחינוּך העוֹלה – הוּא כּבר לנוּ כּיוֹם ל“מִפגע”. לכן, אַל נא נסתפּק בּענין זה בּרזוֹלוּציוֹת. אם גם נדע, כּי המצב בּחוּץ־לארץ הנוֹ עכשיו יוֹתר קשה מאשר היה – אַל ניכָּנע בּפניו. בּ“מציאוּת” הזאת עלינוּ להילָחם. עלינוּ למצוֹא את האנשים החיים, אשר יבקעוּ להם דרך בּכל התנאים, ואשר ימלאוּ את עבוֹדתם בּ“החלוּץ” בּאוֹתה ההתמדה וּבאוֹתה החלוּציוּת אשר עבוֹדת הארץ דוֹרשת.

(תל־אביב, כ“א בּשבט תרפ”ג)

הבּיקוֹרת שלנוּ נשׂאה תמיד אוֹפי של שׂיחת חברים, עכשיו קיבּלה צוּרה של אסיפוֹת המוֹניוֹת, שגם מחיאוֹת כּפּים נהוּגוֹת בּהן. כּל דברי הפּוּלמוֹס שנשמעוּ כּאן הם למעשׂה מיוּתרים בּשבילנוּ, אוּלם מכּיון שנגעוּ בּהם – אדבּר גם אני עליהם.

צָדַק טַבֶּנקין, שארצנוּ היא לא רק ארץ של עליה, אלא גם של יציאה. וּכמוֹ כן יש בּקרבּנוּ לא רק מפלגוֹת של עליה, אלא גם של יציאה, שהארץ אינה קוֹלטת אוֹתן. תוֹכן דבריהם וצוּרתם של אלה משתנים. לפני שנתים שמענוּ נאוּמים קוֹמוּניסטיים נלהבים, וּמה ששמענוּ היוֹם הלא הוּא ה“נעפּיזם”. הכּל לפי רוּח הזמן הנוֹשב משם, מהעוֹלם. הערצה זוֹ של הבּוּרגָנוּת התרבּוּתית מקוֹרה בּרוּסיה. שם היא עכשיו פּוּלחן. איזה יחס של בּוּז וּביטוּל לכל הציבּוּר הנמצא פּה, לגלוּג לרגשוֹת אנשים שבּדמם יצרוּ את אשר יצרוּ פּה. בּשאלוֹת חשוּבוֹת, שאי אפשר לדוּן עליהן אלא מתוֹך התעמקוּת, מדבּרים אנשים הנמצאים בּארץ רק חוֹדש ימים וּמבּלי דעת את שׂפת הארץ. אנשים שיש להם עמדה, היוּ מרגישים חוֹבה לעצמם ללמוֹד קוֹדם את תנאי המקוֹם, את המצב הכּלכּלי, וּמה גם שהאנשים דוֹגלים בּשם המַטֶריאליזמוּס. זה שנים שמדבּרים אלינוּ על מעמד הפּוֹעלים וּבגידתנוּ בּוֹ. יש בּינינוּ “פרַקציַת הפּוֹעלים”, כּאילוּ אנוּ איננוּ פּוֹעלים. ואני שוֹאל, מה הם אוֹתם עניני הפּוֹעלים שהוּזנחוּ על ידינוּ? וּמַהי הפּרוֹגרמה שלהם שאנוּ איננוּ מקיימים אוֹתה? מה הם הדברים הטוֹבים שהם מציעים, מַהי ההבטחה המציאוּתית, שזרם שׂמאלי זה מבטיח לנוּ, לעוֹלה? איפה היא הבטחת העבוֹדה לפּוֹעל וַהגָנת עניניו? אם יוֹצאים נגד זה שנוֹצר על ידינוּ, הרי צריך לתת מציאוּת אחרת לחיינוּ: בּאנוּ לפני חמש־עשׂרה שנה לארץ, למשק הפּרטי. הוּא הקיא אוֹתנוּ. היינוּ מוּכרחים לברוֹא יכוֹלת עבוֹדה חדשה. בּראנוּ את הקבוּצה. תמיד היוּ בּנאים בּארץ־ישׂראל, תמיד היתה תנוּעת בּנין, אבל הפּוֹעל העברי לא חדר אליה. הלא אַבּסוּרד הוּא לחשוֹב, כּי המשק הפּרטי יכוֹל לפתוֹר את שאלת הפּוֹעל בּארץ.

הדבר הראשוֹן שכּל מפלגה שׂמאלית מבטיחה להמוֹני הפּוֹעלים הוּא – עבוֹדה. בּכל מעשׂי השׂמאל אצלנוּ וּמגַמוֹתיו אין דאגה לקיוּם הפּוֹעל, לחוֹסר־העבוֹדה. אם מרימים על נס את העבוֹדה בּמשק הפּרטי, הרי צריך לברר גלוּיוֹת, כּי עבוֹדה זוֹ אינה עלוּלה לתת אפשרוּת קיוּם לפּוֹעל, כּי הפּוֹעל אינוֹ חוֹדר אליו, והוּא אינוֹ נוֹתן מקוֹם לעליה.

מלבד הבּיקוֹרת התמידה על ההזנחה, שאילמלא הוַעד הפּוֹעל והמשׂרד¹ היה מצבוֹ של הפּוֹעל טוֹב יוֹתר – בּאים עלינוּ גם בּשם השקפה מדעית־סוֹציוֹלוֹגית. אוֹמרים לנוּ: הדבר שאתם עוֹשׂים הוּא “התחרוּת מַעמדית”. וכל תנוּעת הקוֹנסוּמים בּכל הארצוֹת האם זוֹ אינה התחָרוּת מעמדית? האם זוֹ אינה רוֹצה להתחרוֹת בּמשק הרכוּשני? וּמדוּע פּסוּלה הקוֹאוֹפּרציה שלנוּ? האין זוֹ שטחיוּת מַפליאה לבוֹא הנה ולמצוֹא קוֹאוֹפּרציוֹת מכילוֹת אלפי אנשים בּחַקלאוּת וכוּ' – ולחשוֹב, כּי כּל אלה הם פּרי הַטְעָיַת המַנהיגים! לא נכוֹנים המספּרים שמַראים לנוּ על מספּר העוֹבדים בּקוֹאוֹפּרציה של הפּוֹעלים, הם מוּקטנים. שכחוּ להביא בּחשבּוֹן את ענפי הקוֹאוֹפּרציה החקלאית.

רק מאוֹת אחדוֹת עוֹבדים בּמשק הפּרטי בּמוֹשבוֹת וּמצבם נוֹרא. דניאל אוֹמר, שהוּא אינוֹ מתנגד לקוֹאוֹפּרציה, אלא שהוּא מתנגד לאידיאוֹלוֹגיה של קוֹאוֹפּרציה! הכיצד? מפלגוֹת חדשוֹת הבּאוֹת וקוֹראוֹת לפּוֹעלים, צריכוֹת להראוֹת מה הן הפֶּרספֶּקטיבוֹת שהן מַבטיחוֹת לפּוֹעל. מה הן אלה? אם אוֹמרים: “לא כּך הוּא סוֹציאַליזם” – הרי צריך להוֹסיף מיד: “הנה הוּא בּכִיסנוּ”.

אַבּרמוֹביץ אמר: טוֹבה הקוֹאוֹפּרציה, אבל בּארץ־ישׂראל היא נבנית בּכוֹחוֹת הבּוּרגָנוּת, ולא על ידי כּוֹחוֹתינוּ אנוּ. אני מסכּים לוֹ. אך מי מכּם מתאמץ לשנוֹת את המצב? כּמה פּוֹעלים הבאתם לארץ, כּמה עזרה עזרתם לנוּ, כּמה מוֹסדוֹת הקימוֹתם לשם בּנין ארץ־ישׂראל בּכוֹחוֹת עצמנוּ? כּל הפּוֹעלים בּעוֹלם אינם בּוֹנים רק בּכספּם הם. כּסף העם הוּא גם כּספּנוּ.

מַפחידים את הפּוֹעלים בּקרבּנוֹת. “הנה ההסתדרוּת דוֹרשת מכּם קרבּנוֹת”. אין זוֹ מדרכּה של מפלגה שׂמאלית להפחיד את הפּוֹעלים בּקרבּנוֹת. אין שוּם תנוּעה וּמַהפּכה בּעוֹלם שלא תדרוֹש קרבּנוֹת.

אינני חוֹשב, כּי תנוּעת פּוֹעלים, ההוֹלכת וכוֹבשת לה עמדה אחרי עמדה, יוֹצרת משק אחרי משק, צריכה להתנַצל וּלהצטדק לפני קוֹמץ אנשים, שיש להם איזוּ זכוּיוֹת ידוּעוֹת. הייתי רוֹצה שהללוּ ישאלוּ את עצמם: מנַין לנוּ כּל ההמוֹן הרב הזה? מי הביאָם לארץ וּמי יצר את הפּעוּלה העצמית של הפּוֹעל העברי בּארץ? האנשים האלה לא הצליחוּ גם לאַרגן את האוֹפּוֹזיציה כּנגד השיטה השַלטת, והלא אין קל מלאַרגן אוֹפּוֹזיציה נגד “מפלגת הממשלה”, ואנוּ הלא “מפלגת־הממשלה”!

לא רק על “עבוֹדתם” בּארץ־ישׂראל, כּי אם גם על זוֹ שלהם בּחוּץ־לארץ כּדאי לעמוֹד. שמעתם את דברי י. בּרַץ וגוֹלדה מאִירסוֹן. יכוֹלנוּ להוֹסיף עליהם כּהנה וכהנה. אתמוֹל אמר דניאל: “די הסתדרוּת איז ניכטס”. כּן, בּשביל אוֹתם האנשים מסוּגוֹ של דניאל ההסתדרוּת היא רק דבר שאפשר לעשׂוֹת בּוֹ סחוֹרה בּחוּץ־לארץ. בּשבילנוּ היא הכּל. בּמשך השנתים האלה שימשה כּל תנוּעתנוּ חוֹמר לדיבּוֹת ולשקרים. האנשים, שמעל בּמתנוּ דיבּרוּ כּחוֹבבי־ציוֹן ממש, יצאוּ לחוּץ־לארץ ונלחמוּ בּנוּ בּכל מיני שקרים ודיבּוֹת. אי אפשר לבוֹא הנה בּתוֹר צירים וּלמחר לשלוֹח “תזכּירים” לחוּץ־לארץ נגדנוּ, נגד כּל עבוֹדתנוּ. האנשים אשר פּה הם אוֹמרים, שאינם מתנגדים לקוֹאוֹפּרציה והם מסכּימים לחיוֹת בּקבוּצוֹת וּלקבּל קרֶדיטים מבּנק הפּוֹעלים, אוֹתם האנשים נלחמוּ נגד כּל עבודתנוּ בּאמריקה, הפריעוּ למשלחת, בּהפיצם שמוּעוֹת־שוא ודברי־זיוּף על כּל המתהווה בּארץ. “הבּנק אינוֹ בּנק של פּוֹעלים וההסתדרוּת אינה הסתדרוּת של פּוֹעלים”.

יש בּינינוּ חוֹפש דעוֹת, יש מקוֹם בּהסתדרוּת גם ל“מזרחי”, גם לקוֹמוֹניסטים וכוּ', אין אנוּ נלחמים נגד דעוֹת, אך יש לנוּ יסוֹד אחד – משמעת הפּעוּלה בּתוֹך ההסתדרוּת. אי אפשר שבּשעה שאנוּ מדבּרים כּל כּך הרבּה על איחוּד המַעמד, שלטוֹן וּמשמעת, נסבּוֹל בּינינוּ מפירי־שביתה! ההסתדרוּת היא כּלי־זיננוּ, היא בּיתנוּ, ואין לשבת בּבּית אם מהָרסים וּמַחריבים בּוֹ. הלא האנשים האלה מניחים אבנים קשוֹת על דרכּנוּ. הם הם שהפיצוּ דיבּה, שתנוּעתנוּ היא שוֹביניסטית, הם הם שזוֹרעים בּכרוּזיהם השוֹנים זרע שׂנאה וּפירוּד בּינינוּ וּבין הפּוֹעל הערבי. למצב זה צריך לשׂים פּעם קץ!

קשרים עם חוּץ־לארץ

עם כּל היוֹתנוּ מרוּכּזים בּעבוֹדתנוּ כּלפּי פְּנים, איננוּ גוּף אטוּם, הסגוּר בּפני העוֹלם היהוּדי. אנוּ יוֹנקים משם. כּל אלה שהיוּ אִתנוּ בּארץ בּימי המלחמה יוֹדעים בּאיזה רטט קיבּלנוּ כּל ידיעה על תנוּעת “החלוּץ”. ואם המצב בּ“החלוּץ” איננוּ טוֹב, עלינוּ האחריוּת. תעוּדת “החלוּץ” איננה כּלוּלה אך בּתעמוּלה לעליה לארץ. כּל מפעל בּארץ הוּא תעמוּלה לעליה. אבל מתוֹך נסיוֹננוּ וּמתוֹך מגַמוֹת עבוֹדתנוּ חשוּבה לנוּ הפּעוּלה בּקרב הזרם הבּא להצטרף לתנוּעת העבוֹדה בּארץ. כּי ציבּוּר הפּוֹעלים עוֹמד בּתוֹך בְּנִיה של חברת פּוֹעלים. אינני יוֹדע אם יש בּעם גוּף המרגיש את האחריוּת הלאוּמית כּמוֹנוּ. על יחידים אינני מדבּר. ואי אפשר לנוּ להמשיך את עבוֹדתנוּ בּארץ אם לא נַמשיך את עלייתנוּ מחוּץ־לארץ. אין אני בּא לחַדש. כּבר לפני שנתים קבענוּ שההסתדרוּת תבוֹא בּקשר עם כּל ההסתדרוּיוֹת בּחוּץ־לארץ. אך צריך לציין כּי את ההתחייבוּת הזאת לא מילאנוּ. אמנם חברים מאִתנוּ מילאוּ אוֹתה, הלכוּ לארצוֹת שוֹנוֹת והפיחוּ רוּח בּתנוּעת “החלוּץ”. אבל אין אנוּ יכוֹלים להיוֹת מרוּצים מעבוֹדה זאת. התנוּעה שם דוּלדלה בּשנים האחרוֹנוֹת, בּמקצת מפּני שמיטב כּוֹחוֹתיה עלוּ כּבר, וּבמקצת מפּני שהעליה היתה מצוּמצמת ואי אפשר לוֹ לאדם להישָאר חלוּץ בּמשך שנים מבּלי לעלוֹת. וישנה עוֹד סיבּה – תנוּעת “החלוּץ” היא תנוּעה של נוֹער, ועליה להישָען על מישהוּ, ואין אחר מלבד ההסתדרוּת. לנוּ חשוּב הדבר שבּהעלוֹתנוּ חלוּצים לארץ – תתחדש שם תמיד התנוּעה. ההסתדרוּת צריכה להרגיש את חוֹבתה לבנוֹת את הסתדרוּת “החלוּץ” בּגוֹלה.

ואשר לקשרי האינפוֹרמַציה בּין תנוּעתנוּ לבין חוּץ־לארץ: היוּ לנוּ מתחילת תנוּעתנוּ רגעים מרים בּראוֹתנוּ, כּי בּמשך שנים לא נשמעה שם מלה על פּעוּלתנוּ כּאן. לא פּחתוּ גם כּעת מוֹציאי דיבּה על עבוֹדתנוּ. חסרה הבנה למַה שנעשׂה בּארץ. המאוֹרעוֹת החשוּבים בּיוֹתר אשר בּשבילנוּ הם גוּפי הציוֹנוּת, היוּ כּבנים חוֹרגים בּתוֹך התנוּעה. בּשנים האחרוֹנוֹת שוּנה המצב, אבל אין אנוּ יכוֹלים להסתפּק בּזה. בּאיזוֹ שטחיוּת נמסרים הדברים על ארץ־ישׂראל בּחוּץ־לארץ, בּאיזוֹ האָרה הוֹדיעה האַגֶנטוּרה הרשמית על הקוֹנגרס בּקַרלסבַּד! כּל הדבר הוּצג כּענין של סכסוּכים בּין אנשים. נחוּץ לנוּ לקשוֹר קשרים יוֹתר אמיצים בּינינוּ לבין העם העברי. לא אַציע דברים שהם למעלה מכּוֹחוֹתינוּ, כרוֹניקה אמיתית מארץ־ישׂראל היתה מחַנכת דוֹר, אבל אין זה לפי כּוֹחנוּ. נעשׂה התחלה קטנה. הוַעד הפּוֹעל צריך להוֹציא בּיוּלטין שכּוּלוֹ אינפוֹרמַציוֹני, מלא מספּרים וידיעוֹת מַמשיוֹת.

הדבר השלישי העוֹמד לפנינוּ הוּא קשרי פּעוּלה בּינינוּ וּבין כּל החוּגים הקרוֹבים לנוּ. חוּץ מהמשלחת למען בּנק הפּוֹעלים לא עשׂינוּ כּלוּם. אנוּ חייבים למצוֹא את האפשרוּת ליצוֹר מוֹסד בּין־מפלגתי למטרה זוֹ. בּרוּר שיש לפנינוּ אפשרוּיוֹת שאין לאחרים. אנחנוּ צריכים להוֹפיע בּתוֹר כּוֹח הרַשאי לקבּל קרֶדיטים והיוֹדע להשתמש בּהם. תנוּעה זאת מחוֹבתה להיזוֹן מן החוּגים הקרוֹבים לנוּ. עד עכשיו היינוּ תלוּיים בּחסד מפלגוֹת בּחוּץ־לארץ. אבל האַפַּרַטים המפלגתיים אינם מוּתאָמים לעבוֹדה למען הארץ. אין אנוּ יכוֹלים להשלים עם זה. המפלגוֹת גילוּ חוֹסר בּגרוּת גמוּרה בּעבוֹדת הבּנק. אין לי הצעוֹת ממשיוֹת, אנוּ איננוּ עשירים בּכוֹחוֹת, והעבוֹדה החינוּכית בּארץ היא לא פּחוֹת חשוּבה מן העבוֹדה בּחוּץ־לארץ. אבל עלינוּ לעשׂוֹת דבר־מה. וכאן, בּפּעוּלה למען ארץ־ישׂראל העוֹבדת, יש בּסיס לאיחוּד כּל הכּוֹחוֹת, לא על יסוֹד פּרוֹגרמוֹת אלא על יסוֹד ההסתדרוּת הכּללית. כּל אוֹתם החוּגים הרוֹצים להתקשר עם ההסתדרוּת – הם יהיוּ חלקי התנוּעה. ההסתדרוּת היא אבן־הבּוֹחַן בּנידוֹן זה. הכּרתי גמוּרה, כּי לא רחוֹק היוֹם וַאלפים וּרבבוֹת שהיוּ לנוּ שׂוֹנאים יתקרבוּ אלינוּ על ידי עבוֹדתנוּ בּארץ. נפגשתי בּחוּץ־לארץ עם רָשמי מכתבים המסַפּרים על הארץ, שהשפּעתם על החוּגים האַנטיציוֹניים גדוֹלה בּיוֹתר. עבוֹדתנוּ זאת תימשך ואפשרוּיוֹת רבּוֹת נכוֹנוֹת לפניה.

אשר לקשרי תנוּעתנוּ עם התנוּעה העוֹלמית: הצעתנוּ אוֹמרת שיש צוֹרך שתנוּעתנוּ תתקשר עם האינטרנַציוֹנַל האַמשׂטרדמי. בּרית פּוֹעלים זאת היא הבּרית המקצוֹעית, וּמאוּרגנים בּה כּ־24 מליוֹנים עוֹבדים, לא על יסוֹד אידיאוֹלוֹגיה אלא על יסוֹד הגנה של עניני העוֹבד. היא בּנוּיה על יסוֹד של אוֹטוֹנוֹמיה לאוּמית בּכל ארץ וארץ. לא כּל הפּוֹעלים מאוּחדים בּה: נמצאוֹת מחוּצה לה האגוּדוֹת הנוֹצריוֹת, תנוּעת הפּוֹעלים האמריקאית, וגם התנוּעה המרוּכּזת מסביב לרוּסיה. הבּרית הרוּסית איננה בּנוּיה על יסוֹד אוֹטוֹנוֹמיה ארצית. לנוּ, פּוֹעלי ארץ־ישׂראל, אין יכוֹלת ואין צוֹרך נפשי להצטרף אל אוֹתה תנוּעה הרוֹצה להשליט את מרוּתה היא על ידי הרס תנוּעוֹת אחרוֹת, על ידי יצירת תאים של הריסה. הצירוּף לאינטרנַציוֹנַל האַמשׂטרדמי הוּא הקשר הנפשי עם תנוּעת הפּוֹעל בּסבלוֹתיו. עוֹד מימי הצַ’רטיסטים התחילה תנוּעה זאת. כּיוֹם הזה היא כּבר לא רק תנוּעה מקצוֹעית הנלחמת על יוֹם־עבוֹדה בּן 8 שעוֹת, היא התבּצרה ונעשׂתה לכוֹח כּלכּלי וּמדיני. בּראש ההחלטוֹת של האינטרנַציוֹנל עוֹמד האַנטימיליטַריזם – המלחמה בּעד שלוֹם העוֹלם. אחד היסוֹדוֹת שלוֹ היא המלחמה להלאָמת הקרקע. הוּא מנהל גם מלחמה להגנת זכוּיוֹת העוֹבד. בּתוֹך התזכּיר שהמציא לחבר־הלאוּמים יש גם ההגנה על הגירה חפשית וּביטוּל החוּקוֹת המַגבּילוֹת את ההגירה.

מדוּע השתתפוּתנוּ בּבּרית הזאת היא חוֹבה? אם כּי בּאנוּ מתוֹך חוּגים שוֹנים, הרי כּוּלנוּ חיים היוֹם חיי פּוֹעלים וּמרגישים את שיתוּפנוּ עם הפּוֹעל בּעוֹלם, ויש לנוּ צוֹרך לתת בּיטוּי מעשׂי למצב זה. אנוּ נמצאים בּארץ קטנה ודלה, הנקלעת בּכף־הקלע בּין מדינוֹת אימפּריאַליסטיוֹת. אנוּ עם קטן החפץ לבנוֹת לוֹ כּאן מדינה וּלשם זה צריכים אנוּ לקשוֹר קשרים עם חוּץ־לארץ. יש לנוּ צוֹרך לנהל בּתוֹכנוּ תעמוּלה לטוֹבת הבנת הדברים הנעשׂים בּעוֹלם. אי אפשר שארץ־ישׂראל תיבּנה על ידי תנוּעה שוֹביניסטית. לקשרים עם העוֹלם יש ערך חינוּכי רב, ואילוּ בּא הקשר עם אַמשׂטרדם רק לצוֹרך זה הייתי אוֹמר דיֵינוּ. אבל יש לוֹ גם ערך מעשׂי רב. אין אני רוֹצה לדבּר פּה על אפשרוּת של קרדיטים. אין אני חפץ שזה ישפּיע עלינוּ; אבל בּרצוֹני לדבּר על העזרה המוּסרית הנחוּצה לנוּ. לא נצליח בּעבוֹדתנוּ אם לא נשתדל שתיוָצר הבנה רבּה לעניננוּ בּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים העוֹלמית. רק אנשים אשר ישנוּ שנת חוֹני הַמְעַגֵל עלוּלים לחשוֹב שסַדנא דארץ־ישׂראל איננוּ חד עם כּל העוֹלם. תנוּעתנוּ היא אבר מתנוּעת הפּוֹעלים העוֹלמית. שינוּיים כּלשהם בּעוֹלם משפּיעים עלינוּ. כּל התעוֹררוּת בּחוּגי הפּוֹעלים משפּיעה עלינוּ. תנוּעת “החלוּץ” בּ־ 1905 אחרי הרבוֹלוּציה הרוּסית והעליה השלישית תוֹכחנה.

למספּר הועידוֹת, אשר לפיהן מוֹנה הפּוֹעל בּארץ את עמדוֹתיו וכיבּוּשיו, נוֹספה עוֹד ועידה: הועידה השניה של ההסתדרוּת. ועידה בּלשוֹן יחיד, כּי גם שתי הועידוֹת המיוּחדוֹת: של ההסתדרוּת החקלאית ושל הסתדרוּת פּוֹעלי עבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת, נצטרפוּ אל האחת, אל הועידה הכּללית. הועידה החקלאית, רבּת־הענין, היא שפּתחה בּשאלוֹת העיקריוֹת, קבעה יתדוֹת בּשאלוֹת משק והתישבוּת וגם קבעה יסוֹדוֹת לחברת התישבוּת העוֹבדים, זוֹ ה“בּת הבּכירה” אשר התפּרצה והקדימה את אִמה (“חברת העוֹבדים”) בּיציאה לאויר־העוֹלם. הועידה לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת וּבנין, שנתכּנסה מתוֹך עייפוּת, למחרת נעילת הועידה הכּללית, הספּיקה אף היא לעשׂוֹת עבוֹדה ניכּרת: עיבּדה את תקנוֹת החברה השיתוּפית לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת וּבנין (ה“בּת” השניה ל“חברת העוֹבדים”) וסיימה והשלימה בּהחלטוֹתיה את עבוֹדת הועידה הכּללית. שתי אלה היוּ איפוֹא הרֵישָא והסֵיפָא של הפּרק האחד: ועידת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל.

הועידה בּאה, הועידה חלפה. וּכמוֹ בּפני חזיוֹן־חיים מוּפלא אנוּ עוֹמדים וּמשתאים לה. הכּינוּס של מאוֹת אנשים יחידים נהפּך לעינינוּ לגוּף אוֹרגַני שלם, החי את חייו, נישׂא בּהגיוֹנוֹ, מבצע את רצוֹנוֹ. ימים על שבוּעוֹת מחכּים לבוֹאה של הועידה, הרת האפשרוּיוֹת הספוּנוֹת. כּצַפּוֹת לקלַסתר פּני ילד העוֹמד לצאת לאוֹר עוֹלם, אנוּ מצפּים לה וּמנַחשים: מה יהא אָפיה, מה דמוּת תשוּוה לה, וחרדים לגוֹרלה: מה צרוּר בּכנפיה, מה הטוּרים החדשים אשר תוֹסיף בּספר חיינוּ. והנה היא כּבר מעֵבר לנוּ. עשׂתה את שלה וחלפה. כּחלוֹף תקוּפת שנה, כּחלוֹף חג וּמוֹעד. ואנוּ מלַוים את צאתה בּתהיה, מהרהרים וּמחַשבים את חשבּוֹנוֹתיה־חשבּוֹנוֹתינוּ.

מוֹרשה אחת, בּעין, הנחילה לנוּ הועידה, כּחַברוֹתיה שקָדמוּ לה. הרי היא לפנינוּ בּצוּרה של פּינקס־החלטוֹת (פּינקס ההסתדרוּת, כּרך ב‘, חוֹברת א’). משנָה בּרוּרה של תלמוּד ארץ־ישׂראלי. הלכוֹת פּסוּקוֹת, יצוּקוֹת וּטבוּעוֹת בּדפוּס חיי העבוֹדה בּארץ. מי שאינוֹ חי את חיינוּ אף לא יֵדע להעריך את הדברים כּהלכה. כּלוּם מעט החלטוֹת אִיכָּא בּועידוֹת? אוּלם המכּיר מקרוֹב את ועידוֹת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל, את אָפיָן וּמשפּטן, הוּא יוֹדע, כּי גם הצעוֹת רצוּיוֹת וּברכוֹת “חסוּדוֹת” נדוֹנוֹת אצלנוּ לגניזה, אם אין שוֹברן המציאוּתי, החיוּני, בּצדן; הוּא יוֹדע, כּי אין אצלנוּ החלטוֹת לבטלה, המתקבּלוֹת בּכדי לצאת ידי חוֹבה, אוֹ למען הַעֲמֵד־פּנים, אוֹ לשם תשלוּם־מס. הוּא יֵדע ויחוּש, כּי הלכוֹת פּסוּקוֹת, קטוּעוֹת ויבשוֹת אלוּ הן קטעי חיים מגוּבּשים וּמרוּכּזים, תמצית של מחשבה, נסיוֹנוֹת, מאמצים וּפעוּלוֹת.

וכאלה היוּ גם החלטוֹתיה של ועידה זוֹ.

די לעבוֹר על ראשי־הפּרקים של סעיפי־ההחלטוֹת בּכדי להבין את היקף העבוֹדה אשר נעשׂה בּועידה: חוּקה מלאה וּמקיפה להסתדרוּת וּלמוֹסדוֹתיה, המניחה יסוֹד בּריא לזכוּיוֹת חברים וחוֹבוֹתיהם, לפעוּלוֹת המוֹסדוֹת ויחסיהם, למשטר הציבּוּרי הפּנימי בּתוֹך ההסתדרוּת;

קביעת עיקרי־המבנה של “חברת העוֹבדים” וּבנוֹתיה: החברה להתישבוּת העוֹבדים והחברה לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת וּבנין. כּלוֹמר, יצירת המכשיר (בּה"א הידיעה) לפעוּלה ישוּבית עצמית, בּת יכוֹלת ואחריוּת, של המעמד העוֹבד;

הרחבת “המשבּיר”, הגבּרתוֹ והַתקָנתוֹ לצוֹרך התוֹצרת וההספּקה של ציבּוּר הפּוֹעלים;

תקנוֹת יסוֹדיוֹת בּעניני משק והתישבוּת; יצירת קרן הבטחה מחוֹסר־עבוֹדה; יצירת בּית־דין של פּוֹעלים; הכנוֹת ליצירת עתוֹן יוֹמי; קביעת דרגת משׂכּוֹרת אחת בּכל מוֹסדוֹת ההסתדרוּת; השתתפוּתה של ההסתדרוּת בּברית הפּוֹעלים המקצוֹעית העוֹלמית.

זהוּ היקף הענינים העיקריים שבּהחלטוֹת הועידה. ובמרכּזוֹ של ההיקף הזה מגמה אחת, ורוּח אחת מבריחה אוֹתוֹ: בּיצוּרה והגבּרתה של ההסתדרוּת, הכּוֹח העליוֹן היוֹצר, מהווה וצָר את צוּרת החיים והמשק של קהילת־העוֹבדים בּארץ.

והרוּח הזאת אשר שלטה בּועידה חשוּבה לא פּחוֹת לא פּחוֹת מאשר עצם ההחלטוֹת.

בּעיר־החוֹף, בּעוֹנה של חוֹסר־עבוֹדה, בּמצב של דלדוּל־הפֶּרספֶּקטיבוֹת נקראה הועידה הפּעם. בּאויר לא חָסרה בּיקוֹרת עוֹיֶנת, זעוּמה, קנתרנית וחַתרנית, בּיקוֹרת של לוֹעג לרש ושׂמח לאֵיד. והיה בּרוּר: מבּלי הַרמוֹניה פּנימית בּתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים, מבּלי אַחדוּת הכּיווּן והרצוֹן לא תחזיק ההסתדרוּת מעמד. ואִתה יחד יתמוֹטטוּ מוֹסדוֹתינוּ, משקינוּ, כּל היצירה הכּלכּלית הענקית, אשר כּוּלה חוּליוֹת חוּליוֹת, נעוּצוֹת אחת בּחברתה. כּמה חששוּ ידידים, כּמה דאגוּ. והנה בּאה הועידה וגילתה את הדביקוּת העצוּמה שציבּוּר הפּוֹעלים דָבֵק בּהסתדרוּתוֹ, בּמוֹסדוֹתיה, בּדרך חייו ויצירתוֹ. בּשעוֹת־המבחן הרציניוֹת היתה מתגלה תדיר לא רק ההקשבה המוּפלאה של האוֹדיטוֹריה, הנוֹשמת את אויר הועידה, כּי אם גם נעשׂוּ מוּחשוֹת הנימים הדקוֹת והאמיצוֹת המתוּחוֹת בּין הבּמה והציבּוּר.

ונתבּרר עוֹד: העליה החדשה כּבר העמיקה שרשיה בּארץ, בּחיי הארץ וּביצירתה.

ועוֹד: ציבּוּר הפּוֹעלים, לאגפּיו הריאַליים: החקלאי והקבּלָני כּאחד, אינוֹ נכנע בּפני המצב הקשה, אינוֹ מַשלים, אינוֹ מסתפּק בּיֵש. כּי כּוֹח מחשבתוֹ, רצוֹנוֹ וּפעוּלתוֹ של הפּוֹעל אינם נתוּנים להירָדם. כּי החיים מפכּים.

הועידה קצרה את קצירה. קצרה ושוּב חָרשה. הניר נחרש עמוֹק.

ניסן תרפ"ג.

בּישיבת הוַעד הפּוֹעל הציוֹני בּבּרלין נבחרה וַעדה להנהיג קימוּצים בּמוֹסדות ההנהלה הציוֹנית. ועדה זוֹ נבחרה חדשים אחדים אחרי גילוּי־הדעת האוֹפיציאַלי אשר פּירסמה האֶכּסֶקוּטיבה בּלוֹנדוֹן על הקימוּצים הרבּים שהנהיגה.

בּהעלוֹת על לב את מצב־הכּספים של התנוּעה הציוֹנית כּוּלה ואת הדוֹחק האַכזרי המַכריע את כּל העבוֹדה בּארץ, המסַגף את הפּוֹעל והמוֹרה והפּקיד הנמוּך כּאחד, אנוּ מַרשים לעצמנוּ להגיש לתשׂוּמת־לב וַעדת־הקימוּצים את רשימת המשׂכּוֹרוֹת אשר קיבּלוּ פּקידי המשׂרד הראשי של ההסתדרוּת הציוֹנית בּלוֹנדוֹן בּחוֹדש האחרוֹן של שנת 1922, והיא: 5 חברי האֶכּסקוּטיבה – 655 לי“ש, 7 מזכּירים – 445,13 לי”ש, 8 סגָני־מזכּירים – 235 לי“ש, 5 פּקידי תִרְשוֹמֶת וּמשלוֹח – 73,13 לי”ש, 2 מנַהלי־חשבּוֹנוֹת – 49,17 לי“ש, 15 כּוֹתבוֹת־בּמכוֹנה – 243,4 לי”ש, 6 שַמשים – 73,13 לי“ש; סך־הכּל – 1774 לי”ש.

טבלה זוֹ אינה כּוֹללת את משׂכּוֹרת העוֹבדים בּקרן־היסוֹד, את ההוֹצאוֹת המשׂרדיוֹת, את ההוֹצאוֹת המשׂרדיוֹת, את הוֹצאוֹת הנסיעה וכוּ', את המשׂכּוֹרוֹת המיוּחדוֹת המשתלמוֹת מחוּץ למשׂרד הראשי. רשימה זוֹ מכילה רק קטע אחד מחשבּוֹנוֹתיה של מכוֹנתנוּ הלוֹנדוֹנית, אשר שנים־עשׂר הראשוֹנים מעוֹבדיה עוֹלים לה בּאלף וּמאה לי"ש לחוֹדש. האין רשימה זוֹ דַיָה?

ניסן תרפ"ג.

בּועידה הלוֹנדוֹנית המפוּרסמת, הועידה הציוֹנית העוֹלמית הראשוֹנה לאחר המלחמה, הועידה אשר בּה נגלָה לעין השמש השבר הגדוֹל, המוּסרי והחָמרי, אשר הוּשבּרה התנוּעה הציוֹנית, בּישׂר לנוּ הד"ר וייצמן על “המוֹעצה הכּלכּלית” (“איקוֹנוֹמיק בּוֹרד”) אשר נוֹסדה, ועל אַדירי ישׂראל וזאטוּטיו אשר הוֹאילוּ לתת ידם למפעל הארץ־ישׂראלי הזה. הדבר היה כּוּלוֹ עטוּף הוֹד מסתוֹרין. אנשי־השם לא הרשוּ לוייצמן לפרסם את שמוֹתיהם מעל הבּמה הציוֹנית לעיני הרחוֹב. תפקידוֹ של המוֹסד היהוּדי־הבּריטי הלָזה אף הוּא לא נתחוור בּועידה לפני הצירים הפּשוּטים. מוֹסד שמַכריזים על יצירתוֹ ועל חשיבוּתוֹ מעל הבּמה הציוֹנית ויחד עם זה אין להסתדרוּת הציוֹנית, הפּשוּטה, ההמוֹנית, כּל שליטה עליו, ויחד עם זה יש לוֹ, כּנראה, איזה כּוֹח של פּיקוּח והשגחה עליוֹנה, ויחד עם זה לוֹקחים בּו חלק – בּאיזוֹ צוּרה? – גם בּאי־כּוֹח ההסתדרוּת הציוֹנית.

הענין נשאר מוּקשה ותמוּה וּבלתי־מוּסבּר עד היוֹם, אוּלם בּפני אמוּנה בּאדירים מי יעמוֹד? וּמפּעם לפעם היוּ חוֹלפוֹת בּעתוֹנוּת היהוּדית ידיעוֹת טוֹבוֹת מבשׂרוֹת על הגדוֹלוֹת אשר ה“איקוֹנוֹמיק בּוֹרד” אוֹמר לעשׂוֹת. והנה נתפּרסם עכשיו הדין־וחשבּוֹן של ה“איקוֹנוֹמיק בּוֹרד” משנת 22־ 1921, וה“יוּדישה רוּנדשוֹי” מוֹסרת את תמציתוֹ:

האֶכּסקוּטיבה של ה“איקוֹנוֹמיק בּוֹרד” מוּרכּבת מאת האדוֹנים: סיר אַלפרֶד מוֹנד (יוֹשב־ראש), ג’ימס רוֹטשילד (סגָן) א. בּליסלא, זיגמוּנד סמוּאל, ליאוֹנַרד כּהן, ד“ר אביגדוֹר גוֹלדסמית (בּא־כּוֹח יק"א), פּרוֹפסוֹר ח. וייצמן ויוֹסף קוֹבן (בּאי־כּוֹח ההסתדרוּת הציוֹנית), ד”ר הלפּרין ויעקבּוּס כּהן ( יוֹעצים).

המכשיר הפינַנסי של ה“בּוֹרד” הוּא – “פַּלֶשׂתין קוֹרפּוֹריישן לימיטד”, אשר בּוֹ יוֹשב ראש סיר רוֹבֶּרט וֶלי כּהן, וחבר ההנהלה – המצבּיא רוֹבֶּרטסוֹן. המנהל למעשׂה – א. גוֹלדוַסר.

עד אישוּר המַנדט – מסַפּר הדין־וחשבּון – לא היתה המוֹעצה יכוֹלה להיוֹת אַקטיבית. עד הֵנה חתמוּ על מניוֹת של החברה בּסך 75.800 לי"ש. החברה השקיעה בּארץ־ישׂראל:

בּחברת המלח בּעתלית – 15,000 לי“ש; בּחברת בּנין המחסנים – 2,850 לי”ש; בּבּנק המרכּזי למוֹסדוֹת שיתוּפיים – 5,000 לי“ש. בּסך־הכּל – 22,850 לי”ש.

ה“יוּדישה רוּנדשוֹי” מציינת, כּי מכּל רכוּשה של החברה המגיע בּסך־הכּל ל־75,800 לי“ש הוּשקע רק הרבע בּארץ־ישׂראל. היוֹת שלא פּעם נזקף מפעלוֹ של רוּטנבּרג לזכוּתוֹ של ה”איקוֹנוֹמיק בּוֹרד" מנסה העתוֹן לשעֵר, כּי ודאי נשמר שאר ההוֹן בּשביל מפעל החישמוּל. אוּלם מי אשר אזנוֹ לקחה שמץ מן ה“עזרה” הרבּה אשר ה “איקוֹנוֹמיק בּוֹרד” נוֹתן לענינוֹ של רוּטנבּרג יחשוֹב כּי רק לצוֹן חמדה לה ה“רוּנדשוֹי”.

אוּלם איך שלא יהיה והחשבּוֹן עצמוֹ בּרוּר: הלויתנים הגדוֹלים אשר אליהם העינים נשׂוּאוֹת ולכבוֹדם מוּכנים להקריב את כּל התנוּעה העממית, הכניסוּ למפעלים מסחריים בּאָרץ – 22 אלף לי“מ! ו”אבן מאסוּ הבּוֹנים" – קרן־היסוֹד העממית, אשר נבראה בּאוֹתה הועידה הלוֹנדוֹנית מבּלי אֵמוּן וּבלי רצוֹן מצד המנהיגים ואשר עבוֹדתה הוּפרעה מצד כּמה כּוֹחוֹת בּעלי־השפּעה וחסידי שיטת־הבּיזנֶס וּמשטר הנוֹטבּלים, אוֹתה קרן־היסוֹד אשר על אי־הצלחתה אינם חדֵלים להתריע גם אוֹיבים וגם אוֹהבים, הכניסה בּאוֹתוֹ הזמן יוֹתר מ־722 אלף לי"ש.

היש תקוה כּי ראשי ההסתדרוּת הציוֹנית, הכּוֹרעים תחת עוּלה הכּבד של הדמוֹקרטיה וזוֹרקים מבּטי קנאה אֶל על, אל מוּסוֹליני, המדבּרים על נצח ישׂראל ועל עם ישׂראל וּמפרנסים את עצמם ואת העם בּאמוּנת־שוא בּזאטוּטי ישׂראל, היש תקוה כּי אלה יקחוּ לקח כּל־שהוּא?

ניסן תרפ"ג.

¹

(26 בּיוּלי 1923)

לועידה יש, כּנראה, ענין חיוּני אחד – “אחדוּת־העבוֹדה”. תוֹהה אני מה היה מעסיק את הועידה לוּלא היתה “אחדוּת־העבוֹדה”. בּמציאוּת נוֹצרת האילוּזיה, כּי הבּרית מאוּחדת ורק “אחדוּת־העבוֹדה” היא המַפריעה והמפירה. אוּלם אחדוּת זוֹ של מות וקפּאוֹן, של שׂביעת־רצוֹן וחוֹסר מעשׂה, אחדוּת זוֹ אין “אחדוּת־העבוֹדה” רוֹצה בּה. אם “אחדוּת־העבוֹדה”, בּהעירה אתכם לביקוֹרת נגדה, מַרדימה את הקריאה למעשׂים, שהיתה אוּלי מתעוֹררת לוּלא ענין זה שניתן לכם לענוֹת בּוֹ, אז צר לנוּ על השפּעה כּזוֹ שלנוּ עליכם. כּּנראה, שהבּימה לא נשתנתה מהועידה החמישית עד הששית. רק אחדים מן המשַׂחקים נתחלפוּ. אני וּבן־צבי לא נשתנינוּ, אלא שבּמקוֹם חַשין עוֹמד כּעת מלכּין. הידיעה שידע מלכּין למַפרע, כּי הנֵיאוֹפיטים גרוּעים מבּעלי המסוֹרת אינה משנה את עצם העוּבדה. מענינת היתה הסבּרת מַלכּין על החלוּציוּת, הבּוּז שלוֹ לתנוּעת בּני ה“בּעלי־בּתים”, אחרי שהוּא כּבר מרגיש את עצמוֹ כּבא־כּוֹח הפּרוֹליטריוֹן וּמבטיח לנוּ את הישוּעה משוּרוֹת ה“בּוּנד”. זוֹהי הדרך של הרוֹדפים אחרי רחוֹב הפּוֹעלים היהוּדי ואשר הרחוֹב הזה בּוֹרח מהם. יש אשר אניה עוֹמדת להיטָבע בּלב ים וצריך להָקֵל את המשׂא מעליה בּכדי להצילה, ויש יהוּדים מבוּלבּלים הזוֹרקים בּאוֹתה שעה קוֹדם כּל את הטלית וּתפילין שלהם. זה לא יוֹעיל. בּזרקכם את משׂא הציוֹנוֹת לא תכבּשוּ עדיין את הרחוֹב היהוּדי. מוּטב שתתבּוֹננוּ בּנַעשׂה בּארץ־ישׂראל – המקוֹם היחיד שבּוֹ כּבשה המפלגה הסוֹציאַליסטית את רחוֹב הפּוֹעלים. אין אני מַכחיש את החטאים האוֹרגַניזַציוֹניים של “אחדוּת־העבוֹדה”, אוּלם מקוֹר החטא הוּא בּמשׂרד הבּרית עצמוֹ. אַשמתכם הראשוֹנה היתה, כּי קיבּלתם אוֹתנוּ לברית “פּוֹעלי־ציוֹן”, אחרי ש“אחדוּת־העבוֹדה” הוֹדיעה בּגָלוּי בּתכנית־היסוֹד שלה, שהיא שוֹאפת לאַחד את כּל הכוֹחוֹת הציוֹנים־סוֹציאליים. אחרי התכנית הזאת בּאוּ גם מעשׂים. בּאה הוֹדעת “צעירי־ציוֹן” הנכנסים ל“אחדוּת־העבוֹדה”, כּי אינם מפסיקים את קשריהם עם הבּרית שלהם, וחברנוּ שוַיגר² הוּא חבר משׂרד־הבּרית של “צעירי־ציוֹן” עד היוֹם. אחרי כּן בּאה קבּלת מַנדטים על ידי חברי “אחדוּת־העבוֹדה” מ“צעירי־ציוֹן”, וחבר אחר מ“אחדוּת־העבוֹדה” אשר קיבּל מנדט מ“אחדוּת־העבוֹדה” ישב בּפרקציה של “צעירי־ציוֹן”. אך לעוּמת מעשׂי הפרת המשמעת מצד “אחדוּת־העבוֹדה” אַציג את המעשׂים שנעשׂוּ מצד משׂרד־הבּרית שלא כּדין.

המשׂא־וּמתן שניהל משׂרד־הבּרית בּדבר האיחוּד עם “צעירי־ציוֹן” עבר את גבוּל הסַמכוּת שהוּתוָה לוֹ בּמוֹעצה בּבּרלין. בּמוֹעצה זוֹ הטילוּ על משׂרד־הבּרית לא לצוּד נפשוֹת לברית “פּוֹעלי־ציוֹן”, אלא לאַחד את שתי הבּריתוֹת. רוּבּשוֹב אמר אז, כּי הפּוֹעלי־ציוֹנוֹת נמצאת בּשתי אכסַניוֹת וצריך לאַחדן. כּוָנת ההחלטה שנתקבּלה היתה להביא לידי איחוּד גמוּר את שתי הבּריתוֹת. משׂרד־הבּרית לא ניהל את המשׂא־וּמתן בּרוּח זוֹ; ועוֹד רעה מזוֹ, הוּא התיר לעצמוֹ לנַסח פּרוֹגרַמה לבּרית העוֹלמית ועשׂה זאת גם בּלי דעת חברי משׂרד־הבּרית אשר בּארץ־ישׂראל. משׂרד־הבּרית צריך היה לדעת, כּי בּפרוֹגרמה שלוֹ הוּא פּוֹגע בּקדוֹש לאחת ממפלגוֹתיו העיקריוֹת וּמזיק לתנוּעת הבּרית העוֹלמית. אחרי זה בּאה הצעה של הקוֹאוֹרדינַציה עם הריבוּצקאים בּעבוֹדה הארץ־ישׂראלית והצעה זוֹ של איחוּד עם מוֹסד הסוֹחר בּקוּפסאוֹת הקפּא"י לא מסרוּ תחילה לחברים בּארץ־ישׂראל, כּי אם נכנסוּ למשׂא־וּמתן, ועשׂוּ בּזה לא רק את השגיאה, כּי אם גם את השטוּת הגדוֹלה בּיוֹתר. דוֹרשים מאתנוּ שלימוּת התנוּעה, שׂפה אחת וּדברים אחדים. יאמרוּ נא הדוֹרשים זאת, איה התכנית המאַחדת, איה שׂפתנוּ האחת. אני חוֹשב שבּריתנוּ נתפּלגה בּשאלוֹת הקוֹנגרס. בּרית זוֹ, שאחד ממַנהיגיה, קפּלַנסקי, יוֹשב בּמוֹסדוֹת הכּלכּליים של הציוֹנוֹת יחד עם הבּוּרגָנים ועם זה יש בּה מפלגוֹת הרוֹאוֹת בּזה את הנגע וּמקוֹם התוֹרפה שבּתנוּעתנוּ, היש שחר לברית כּזוֹ? וּכשאני שוֹמע את הדרישוֹת לאחדוּת וּלמשמעת – אני חוֹשב: האין יוֹשב איזה איש שלישי מן הצד ולוֹעג לנוּ?

על ההסתדרוּת ומוֹסדוֹתיה

אני מרגיש את עצמי אך כּממלא מקוֹם של מַרצה. הרצאה זוֹ צריכה היתה להיקָרא על ידי זה, הנוֹשׂא בּעוֹל וּבאחריוּת ההסתדרוּת בּכל כּוֹחוֹתיו וּבכשרוֹן רב, על ידי בּן־גוּריוֹן. אסתפּק בּהרצאתי בּסקירה קצרה על הסכֵימה שבּה התנהלה עד עתה העבוֹדה הכּספּית והישוּבית של ההסתדרוּת. לא אגע בּשאלה הכּללית – מקוֹם הקוֹאוֹפּרציה בּארץ־ישׂראל – זוֹ המציינת בּאוֹפן מיוּחד את עבוֹדתנוּ בּארץ ואשר אין דוֹמה לה בּכל תנוּעת פּוֹעלים אחרת. אדבּר רק על המַכשירים הכּספּיים והישוּביים אשר בּידי ההסתדרוּת. אלה הם בּנק הפּוֹעלים ו“המשבּיר”, אם לא להתעכּב על מוֹסדוֹת קטנים כּקוּפּת־מִלוה וקרן למחוּסרי־עבוֹדה, הממַלאים גם הם תפקידים די חשוּבים להקלת מצבנוּ.

בּנק הפּוֹעלים כּיוֹם הוּא בּן שנה וחצי. יסדנוּ אוֹתוֹ מבּלי להכניס בּוֹ פּרוּטה מצדנוּ. כּיוֹם מכר כּבר הבּנק את הסֶריה הראשוֹנה של המניוֹת –30,000 פוּנט, ו־7,000 פוּנט כּבר שוּלמוּ על חשבּוֹן הסריה השניה. מלבד זה יש בּידי הבּנק 30,000 פוּנט מכּספּי ההסתדרוּת הציוֹנית ו־10,000 פוּנט פּקדוֹנוֹת שוֹנים. הפּעוּלוֹת העיקריוֹת של הבּנק אינן הלואוֹת ליחידים, כּי אם עזרה בּהקמתם וּבהחזקתם של מפעלי העוֹבדים וּמוֹסדוֹתיהם. הנהלת בּנק הפּוֹעלים מתאַספת פּעמַיִם בּשבוּע ויש שבּישיבה אחת של ההנהלה נעשׂית עבוֹדה ישוּבית כּזוֹ, אשר לשמה היוּ מתכּנסוֹת פּעם מכּל תפוּצוֹת ישׂראל ישיבוֹת גדוֹלוֹת של הועד הפּוֹעל הציוֹני הגדוֹל. בּנק הפּוֹעלים עשׂה מחזוֹר של 750,000 פוּנט. חשיבוּת הלוָאוֹת הבּנק היתה לאין ערוֹך גדוֹלה יוֹתר עתה מאשר בּשנים כּתיקוּנן. אם לא התחוֹלל השנה מַשבּר אשר הרס את כּל עבוֹדתנוּ – הרי חייבים אנוּ בּעד זה תוֹדה למוֹסד צעיר זה. גם בּעבוֹדה הציוֹנית בּכלל היה בּחדשי השנה הראשוֹנים מצב קשה לבלתי נשׂוֹא. אילוּ צריכים היינוּ לחכּוֹת בּזריעה וּבעוֹד כּמה עבוֹדוֹת התלוּיוֹת בּעוֹנה עד שיבוֹאוּ כּספּים מן החוּץ, מי יוֹדע היכן היינוּ כּיוֹם. בּנק הפּוֹעלים הוּא שהעבירנוּ את המַשבּר. איני מוֹסר את היקף העבוֹדה. אני מציין אך את אָפיה, אין זה רק מוֹסד התוֹמך וּמחזיק בּקיים, כּי אם גם היוֹצר וּמזין כּל מפעל חדש. למרוֹת זה שהבּנק יכוֹל להלווֹת כּספּים אך בּהתאם לאמצעים שכּניסתם למוֹסדוֹת הפּוֹעלים בּטוּחה, בּרור להנהלה כּי כּספּי הבּנק לא יספּיקוּ כּדי האוֹפֶּרַציוֹת הבּטוּחוֹת העוֹמדוֹת לפניו. בּאי־כּוֹח ההסתדרוּת הציוֹנית בּהנהלת הבּנק, אשר לא נוֹסד על טהרת הפּרוֹליטריוּת, בִּלְווֹתנוּ בּשביל יסוּדוֹ כּסף מההסתדרוּת הציוֹנית, הסתגלוּ לרוּח המוֹסד, והוּא התפּתח בּדרך עצמית בּלי כּל לחץ מבּחוּץ. עתה מתחיל להתפּתח בּוֹ קרדיט לא רק על יסוֹד התקציבים מן החוּץ, אלא גם על יסוֹד ההכנסוֹת הפּנימיוֹת הבּטוּחוֹת של משקי הפּוֹעלים.

“המשבּיר” הרי הוּא לכאוֹרה אגוּדה צרכּנית פּשוּטה, אך אצלנוּ מילא קוֹנסוּמפֶריין פּשוּט זה תפקיד מיוּחד בּמינוֹ. “המשבּיר” אינוֹ שוֹמר על הפּרינציפּ של אגוּדה צרכּנית, שלא למכּוֹר בּהַקָפה. הוּא שימש דוקא כּמוֹסד לאַשראי. אי אפשר היה להוֹציא לפּוֹעל את העבוֹדוֹת הקבּלניוֹת לוּלא המציא “המשבּיר” בּהקפה צרכי אוֹכל, חמרי בּנין וּכלי־עבוֹדה. בּהתחַשבוֹ עם עָקַת הצרכים שבּארץ מילא “המשבּיר” תפקיד של מוֹסד ישוּבי ממַדרגה ראשוֹנה. המחזוֹר שלוֹ השנה היה 110,000 פוּנט. אם להביא בּחשבּוֹן את ירידת מחירי הסחוֹרוֹת בּארץ־ישׂראל, הרי זה כּמעט הכפּלת הכּמוּת מאֶשתקד. כּמוּבן, יש בּ“המשבּיר” חסרוֹנוֹת. הוּא אינוֹ עוֹשׂה את כּל העבוֹדה, אינוֹ מפַתח בּמידה מַספּקת את הקוֹאוֹפּרציה היצרנית, והרבּה כּספּים יוֹצאים על ידי כּך לחוּץ. נבנים בּארץ כּבישים וּבתים וּשׂכר העבוֹדה יוֹצא בּרוּבּוֹ החוּצה, אבל “המשבּיר” החל לאַרגן גם את מכירת התוֹצרת של הקבוּצוֹת והקוֹאוֹפּרטיבים.

משק־החָלב המתפּתח בּארץ, אשר יכוֹל כּוּלוּ להיזָקף לזכוּת התישבוּת העוֹבדים, התבסס רק הוֹדוֹת ל“המשבּיר”. אילוּ צריך היה כּל משק לבזבּז את כּוֹחוֹתיו למכירת החלב ולקשירת הקשרים בּעיר, לא היוּ יכוֹלים לעמוֹד בּפני ההתחרוּת של הגרמנים והערבים. בּנימינה, מוֹשבה של יק“א, אסרה בּגבוּלוֹתיה מסחר פּרטי וּמסרה מוֹנוֹפּוֹלין ל”המשבּיר", בּכדי שזה יקבּל עליו את מִמכּר החלב שלה. “המשבּיר” מוֹכר עתה 30,000 ליטר חלב בּחוֹדש. בּזמן האחרוֹן התחזקה הנטיה להרחיב את פּעוּלת “המשבּיר”. הקבוּצוֹת דוֹרשוֹת את עזרתוֹ בּפיתוּח משקי ירקוֹת ועוֹפוֹת, כּמוֹ שנעזרוּ על ידוֹ בּביסוּס המחלבות. יש רצוֹן לסדר על ידי “המשבּיר” את הזמנוֹת כּל המכוֹנוֹת והחמרים. “המשבּיר” מתחיל לאַרגן מטבּחים וּמַאפיוֹת וּלהשתמש בּהם בּתנוּבת הקוֹאוֹפּרטיבים. עלה בּידוֹ לאַרגן השנה שני מטבּחים מוֹפתיים, שהמאכלים בּהם הם מתוֹצרת המקוֹם והנם טוֹבים הרבּה מאלה שבּמסעדוֹת הרגילוֹת.

ל“המשבּיר” ישנו מרכּז בּיפוֹ וּסניפים בּכל הערים והמוֹשבוֹת הגדוֹלוֹת. הוּא בּנה בּית יצוּק מבּרזל־בּטוֹן – אחד הבּנינים הכי־גדוֹלים בּארץ מסוּג זה. וּבאוֹתה שעה ההוֹן היסוֹדי של “המשכיר” קטן הוּא מאד. הוֹן המניוֹת מגיע בּסך־הכּל ל־3500 לי“מ, הרוַח כּ־4000 לי”מ. בּהוֹן כּזה קשה מאד לנהל מסחר של 110,000 לי"מ לשנה, לבנות בּית וּלהמציא אַשראי. עד היוֹם לא נעשׂה דבר בּחוּץ־לארץ להפצת מניוֹת “המשבּיר”, וזהוּ הצוֹרך הכי־עיקרי שלוֹ עתה. “המשבּיר” בּא אמנם בּקשרים לשם השׂגת אַשראי עם הקוֹאוֹפּרטיבים בּמַנשֶסטר³, – הקשרים אמנם נקשרוּ, אוּלם לידי אַשראי עוֹד לא בּא הדבר.

עם כּל הערך הרב הזה שיש לבּנק וּל“המשבּיר” אל נתבּרך עוֹד, כּי ישנם כּבר בּידינוּ המוֹסדוֹת הבּוֹנים את ארץ־ישׂראל. אלה הנם אך מוֹסדוֹת־עֵזר, הם אינם יכוֹלים להקים לבדם את התישבוּת העוֹבדים. הם מסייעים אך בּידי אוֹתה התישבוּת העוֹבדים המתנהלת על ידי המרכּז החקלאי והמשׂרד לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת.

שני מוֹסדוֹת אלה אין להם הוֹן משלהם. הם אך מַעבירים דרכּם את הכּספּים של ההסתדרוּת הציוֹנית. בּאמצעוּתם מַטה תנוּעת העבוֹדה "את ההתישבוּת הלאוּמית לדרכּה וּמכוונת אוֹתה לפי רוּחה. גם להגבּרת כּוֹח האיניציאַטיבה וגם להרחבת האפשרוּיוֹת הכּלכּליוֹת של מוֹסדוֹת אלה הוּכרחנוּ להקימם כּגוּפים העוֹבדים בּרשוּת עצמם. בּמוּבן זה נתקבּלוּ בּועידה האחרוֹנה של ההסתדרוּת החלטוֹת חשוּבוֹת. ההסתדרוּת החקלאית וההסתדרוּת לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת וּבנין מתכּוֹננוֹת כּשתי חברוֹת. ניתנת להן האפשרוּת לצבּוֹר הוֹן־פּוֹעלים, לגַבּש את מרץ העוֹבדים בּדבר של קְיָמא, המעשיר את הדוֹרוֹת הבּאים. ההוֹן יצטרף משלוֹשה יסוֹדוֹת: מניוֹת חברים, מניוֹת־בּכוֹרה וּמניוֹת־יסוד. האחרוֹנוֹת, אשר בּרשוּת בּעליהן מחצית ממספּר הדעוֹת – נמסרוֹת לועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת. בּזה מתבּטאת הנטיה לאיחוּד כּל הפּעוּלה הישוּבית שלנוּ וּלְהַתְאָמָתָה. אין כּאן שאיפה להנהלה מרכּזית אחת כּי אם לאיחוּד כּל פּעוּלוֹתינוּ וכיוונּן לעניני ציבּוּר העוֹבדים כּוּלוֹ. אמנם, משקינוּ וקבוּצוֹתינו לא היוּ מעוֹלם בּנין יחידים ושימשוּ תמיד את צרכי הציבּוּר. בּזמן השביתה בּסֶג׳רה ניתנה עבוֹדה לשוֹבתים בּקבוּצוֹת למרוֹת האינטרסים הצרים של הקבוּצה והמשק, הקבוּצוֹת השתתפוּ בּסידוּר העבוֹדה הרָזֶרבית למחוּסרי־העבוֹדה בּזמן המלחמה. כּל עבוֹדתנוּ הציבּוּרית לא יכלה להיעשׂוֹת בּלי עזרת הקבוּצוֹת. הרעיוֹן שהקבוּצוֹת הנן בּרשוּת ציבּוּר הפּוֹעלים כּולוּ היה תמיד נחלת הכּלל והתבּטא לפעמים גם בּמעשים. עתה, עם התרחבוּת העבוֹדה ועם הִתְרַבּוּת מספּר העוֹבדים בּא הצוֹרך לקבּוֹע רעיוֹן זה למעשׂה ולתת לוֹ מסגרת משפּטית, זוֹהי “חברת העוֹבדים”. היא הִנָה הפּנים המשפּטיים של ההסתדרוּת, היא תהיה בּעלת כּל המשקים והמוֹסדוֹת של התישבוּת העוֹבדים והכּלי המשפּטי לעבוֹדתנוּ הכּספּית והישוּבית. היא תכלוֹל בּתוֹכה את כּל עבוֹדוֹת ההסתדרוּת, חוּץ מעבוֹדוֹת האיגוּד המקצוֹעי, שבּוֹ איננוּ זקוּקים לסמך משפּטי. התכנית עוֹד לא הוּתְוְתָה בּמלוֹאה. יש עוֹד ענפי עבוֹדה שההסתדרוּת עדיין לא נגעה בּהם. גם העבוֹדה התעשׂייתית וההתישבוּת העירוֹנית עתידוֹת להיכּנס בּגבוּל המסגרת של “חברת העוֹבדים”.

כּשהחליטה ההסתדרוּת על המפעלים האלה סמכה, כּמוּבן, על כּוֹחוֹת כּל אלה הרוֹצים לסייע לבנין חברת עבוֹדה בּארץ ולשם זה החליטה ההסתדרוּת לגַייס את הכּוֹחוֹת בּכּנסיה לארץ־ישׂראל העוֹבדת. זוֹהי לא בּמה פּוֹליטית לאיחוּדי מפלגוֹת, אף לא לצירוּפי כּוֹחוֹת לקוֹנגרס הציוֹני. זוֹהי התכּנסוּת לשם אִרגוּן כּוֹחוֹת העזרה לעבוֹדתנוּ המעשׂית. ולא עלה גם על דעתנוּ החשש, כּי מוֹסד כּבּרית העוֹלמית שלנוּ, העוֹמד כּל הזמן בּקשרי חברים עם ההסתדרוּת, יטיל ספיקוֹת וּפקפּוּקים בּדבר. ההחלטה של משרד הבּרית בּשאלה זוֹ הפתיעה אוֹתנוּ קשה. למוֹסד העוֹמד בּקשרים תמידיים עם ארץ־ישׂראל ועם מפלגתוֹ שבּארץ צריכה היתה להיוֹת תכלית הכּנסיה בּרוּרה וחוֹבתוֹ היתה לסייע בּזה.

כּנגד זה מדבּרים כּאן על קוֹאוֹרדינַציה עם א. ק. כשיש גוּפים שוֹנים העוֹסקים בּאוֹתה העבוֹדה מן הצוֹרך הוּא להיוָעד וּלסַדר את העבוֹדה אך בּאוֹפן משוּתף. אבל כּיצד אפשר לעשׂוֹת קוֹאוֹרדינַציה בּין שני כּוֹחוֹת סוֹתרים וצוֹררים, בּין גוּף חי וּמת? שני מתים יכוֹלים לצאת בּמחוֹל, אך על מחוֹל של מת וחי יחד עוֹד לא שמענוּ. עתה נעשׂתה פּוֹפּוּלַרית הסיסמה של פּלשׂתינאוּת אַקטיבית. הייתי בּאמריקה וראיתי את עבוֹדת “פּוֹעלי־ציוֹן” השׂמאליים. בּעבוֹדת הבּנק לא השתתפוּ. ניסוּ רק להפריע, אָסרוּ על חבריהם להשתתף בּועדוֹת. ועתה החלוּ פּתאוֹם מכריזים על חשיבוּת הבּנק. המפלגה הרוּסית יש לה אמנם שם טוֹב. בּעצם קיוּמה וּבנשׂאה בּמרץ וּבלי התכּחשוּת את שמה ואת דגל ארץ־ישׂראל – הרי היא עוֹשׂה דבר גדוֹל וּראוּיה מהצד הפּוֹליטי להכּרה, כּשם שנכּיר בּנדוֹן זה ערכּם של “פּוֹעלי־ציוֹן” השׂמאליים בּפּוֹלין. אך אם נבּיט עליהם מבּחינת המעשׂה בּעד הארץ הרי נראה אחרת. מרוּסיה ישנה עתה עליה לארץ, עליה בּלי אמצעים וּמחֵשק מסירוּת־נפש. בּאה קבוּצה – גדוּד על שם יוֹסף חיים בּרֶנר, בּחוּרים שנתחַסנוּ בּעבוֹדה קשה ושהשׂתכּרוּ להוֹצאוֹת הדרך על ידי נסירת עצים בּיער. “פּוֹעלי־ציוֹן” בּעליה זוֹ מרוּסיה לא ראיתי. מקוֹאוֹרדינַציה כּזוֹ עם מַעלילי עלילוֹת וּמוֹציאי דיבּוֹת בּחלקם הגרוּע, עם חַסרי פּעוּלה בּחלקם הטוֹב, לא ניבָּנה. הקוֹאוֹרדינַציה היחידה היכוֹלה לשׂאת פּרי היא אוֹתה הכּנסיה לארץ־ישׂראל העוֹבדת המוּצעת על ידי ההסתדרוּת.

ואשר לקפא"י.

בּמוֹעצה של השנה שעברה ניבּאתי על מצב הקפּא“י, ואין אני שׂמח שדברי נתקיימוּ. בּקפּא”י היוּ גלוּמים שני רעיוֹנוֹת: א) רעיוֹן עבוֹדה ישוּבית עצמית; ב) העמדת עבוֹדה ישוּבית עצמית זוֹ בּרשוּת הפּוֹעלים היהוּדים המתרכּזים בּדבר בּנין ארץ־ישׂראל עוֹבדת. הרעיוֹן הראשוֹן נתגשם עתה בּמוֹסדוֹת רבּים של ההסתדרוּת. השני מחכּה עדיין להתגשמוּתוֹ, עתה עלינוּ להתחשב בּעוּבדה, שעברוּ הזמנים, אשר הקפּא“י ריכּזה את עבוֹדת הפּוֹעלים בּתוֹכה. בּזמן שאפשר בּארץ־ישׂראל בּיוֹם אחד לאסוֹף 2000 פוּנט לקוּפּת חוֹסר העבוֹדה, איזה ערך יש לכּספּים שאנוּ אוֹספים בּמשך שנה לקפּא”י. עלינוּ להבין, כּי ההסתדרוּת ותפקידיה גדֵלים מיוֹם ליוֹם ועלינוּ לבחוֹר בּאחת משתים: אוֹ לרתוֹם את הקפּא“י בּעבוֹדת ההסתדרוּת אוֹ להשאירה בּמצבה הנוֹכחי. הקפּא”י בּתוֹר קוּפּת העזרה לכל מפעלינוּ שעוֹד אינם יכוֹלים להיעָזר על בּסיס מסחרי, בּתוֹר קרן האיניציאַטיבה, בּתוֹרמאַספת מכשירים וּכלי־עבוֹדה, תמצא את מקוֹמה בּהסתדרוּת ויש לפניה פּרספּקטיבה של גידוּל והתרחבוּת. אך אם הקשר בּין הבּרית והקפּא“י הוּא כּזה שאינוֹ יכוֹל לשתף בּוֹ אחרים, הרי צריכה הקפּא”י להישאר כּאשר היא, ואין מקוֹם להצעוֹת מפשרוֹת על שוּתפוּת בּין הבּרית וההסתדרוּת.

“קוּפּת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל” (קפּא"י) ⁴

ישנם חברים השמחים בּחלקם ועוֹד יוֹתר שמחים הם על שאחרים עשׂוּ פּחוֹת מהם, אבל זה לא יוּכל לשמש נחמה לפּוֹעלי ארץ־ישׂראל. אם ה“התאַחדוּת” לא עשׂתה עבוֹדה עצמית הרי היא עשׂתה בּשביל קרן־היסוֹד ואין היא מפלגה המחוּיבת לפי האידיאוֹלוֹגיה שלה לעשׂוֹת דוקא עבוֹדה עצמית. את ענין הקפּא"י מוֹדד החבר רַיס מנקוּדת־מבּט של כַּשרוּת פּוֹליטית. לזה רוֹצה אני לאמוֹר לחבר ריס, כּי הוּא יוֹשב כּבר בּכל אוֹפן בּחברה רעה. אנוּ משתתפים בּקרן־היסוֹד, הוֹלכים לקוֹנגרס, מטפּחים את תנוּעת “החלוּץ”. הפּסוּל של הקוֹאוֹרדינַציה בּחברה זוֹ אין לוֹ טעם. מזה עוֹד אין ראָיה שצריך להתאַחד, אבל על השאלה צריך לדוּן מנקוּדת־מבּט התכלית המעשׂית ולא מזוֹ של הכּשרוּת הפּוֹליטית.

את עבוֹדת קרן־היסוֹד עשׂוּ רק ציוֹנים וּבכל זאת הם מצאוּ לנחוּץ להרחיב את גבוּלוֹתיה של הקרן הזאת, מפּני שהיהוּדים נוֹתנים לקרן מוּרחבה זוֹ יוֹתר מאשר היוּ נוֹתנים למוֹסד ציוֹני מפלגתי.

החברים בּאמריקה, העוֹשׂים העיקריים לטוֹבת הקפּא“י, מצאוּ לנחוּץ להוֹדיע כּבר (לעת עתה בּלי יסוֹד רשמי), כּי הקפּא”י עוֹמדת תחת השגחת כּל הפּוֹעלים בּארץ־ישׂראל. וכך בּכל עבוֹדה ש“פּוֹעלי־ציוֹן” בּאמריקה עוֹשׂים. למרוֹת שהמעמסה נוֹפלת בּעיקר עליהם, הרי לשם הצלחת העבוֹדה הם משתדלים לשתף אחרים וּלהרחיב את גבוּלוֹת העבוֹדה. כּך היה גם בּעבוֹדת הבּנק.

את הקפּא“י הייתי רוֹצה לראוֹת כּחלק ממערכת המוֹסדוֹת העוֹמדים להיוָצר סביב ל”חברת העוֹבדים“. כּל קנוּניה בּין הבּרית של “פּוֹעלי־ציוֹן” וההסתדרוּת לא תעמיד את הקפּא”י בּמקוֹם הראוּי לה בּעבוֹדה, מכּיון שמחר תוֹפַענה בּריתוֹת אחרוֹת עם קפּא“יים שלהם, אשר ההסתדרוּת תצטרך לבוֹא גם אִתם בּהסכּם. אם אפשר לעשׂוֹת כּך שכּל הקיבּוּץ הגדוֹל שבּהסתדרוּת יתחיל לחשוֹב את הקפּא”י לשלוֹ וכי כּל הכּוֹחוֹת המרוּכּזים סביב ההסתדרוּת והמתקרבים אליה שנה שנה יעבדוּ בּשבילה, אז תהיה הקפּא“י למוֹסד גדוֹל ואז יהיה זה לגמוּל בּעד כּל השנים הקשוֹת של הקפּא”י וּבעד היסוּרים שסבלוּ החברים שעמדוּ בּראשה, אבל אם בּאים הֵנה וּמתבּרכים בּשׂביעת־רצוֹן על העבוֹדה שנעשׂתה, אחרי שלא היה בּידי הקפּא“י להיעָנוֹת לצרכים הכי־דרוּשים ואחרי ששלוֹש השנים המלאוֹת סבל ועבוֹדה כּבּירה לא הביאוּ את “פּוֹעלי־ציוֹן” לידי פּעוּלה פּוֹריה וּמַתאימה למצב, אז אין אני יכוֹל לרחוֹש רגשוֹת חמים לאנשים אלה. אוּלם אם יש כּאן חוֹשבים שבּרית “פּוֹעלי־ציוֹן” אינה יכוֹלה להתקיים בּלי מוֹסד כּספּי שלה – איני מבין למה בּאים בּהצעת שוּתפוּת עם ההסתדרוּת. אם אפילוּ אניח כּי חוּץ מן החברוֹת שמיַסדת ההסתדרוּת תגש עתה גם ליצירת קרן קוֹאוֹפּרטיבית, עוֹד ישָאר מקוֹם לקפּא”י, בּתוֹר נוֹשׂא עבוֹדה פּוֹליטית, תרבּוּתית וספרוּתית. ואני מתאר לעצמי, כּי לשם החזקת מפלגה סוֹציאליסטית בּארץ תוּכלנה מפלגוֹתינוּ בּחוּץ־לארץ לעשׂוֹת התאמצוּת כּשם שעוֹשׂה זאת “אחדוּת־העבוֹדה” בּארץ. את הפּשרה של רוּבּשוֹב⁵ אפשר לקבּל, אוּלם היא חסרת יסוֹד הגיוֹני. ממַה נפשך, אם כּשרים הם המשתתפים בּכּנסיה העוֹבדת הרי נעשׂה אִתם את השוּתפוּת על ידי הכּנסיה עצמה ותהיה זוֹ עם ההסתדרוּת בּעלת הקפא“י, ואם אינם כּשרים הרי לא תכשירם גם הכּנסיה העוֹבדת, אשר אִתה ניכּנס בּשוּתפוּת לפי הצעת רוּבּשוֹב. על כּל פּנים ענין הקפּא”י בּכּנסיה העוֹבדת תלוּי אך ורק בּהחלטתנוּ. הכּנסיה נקראה בּשביל ליצוֹר את המכוֹן אשר יִבנה את “חברת העוֹבדים”. תכנית כּיצד לעשׂוֹת את זה לא הבאנוּ אתנוּ. אנוּ קוֹראים בּכּנסיה למוֹעצה, אשר תחפּשׂ יחד אתנוּ את הדרכים. מצב העבוֹדה קשה, אנוּ סוֹבלים מבּדידוּת וחוֹסר עזרה ואת כּל הרוֹצים לבוֹא לעזרתנוּ הִזְמַנוּ. לא נכוֹן הוּא שרצינוּ לעשׂוֹת קוֹאוֹרדינַציה אך לצד ימין. אנוּ רוֹצים למשוֹך את כּל הכּוֹחוֹת הרוֹצים להשתתף בּעבוֹדה. הִזְמַנוּ את המפלגוֹת השׂמאליוֹת של רוּסיה וּפּוֹלין. את הא.ק.⁶ לא הזמַנוּ כּמוֹ שלא הזמַנוּ את ה“דרוֹר”⁷, ואין זאת אוֹמרת שלא נַזמין אוֹתם לאחר שניוָעץ.

ברור הוּא לכל הדעוֹת, כּי עבוֹדתנוּ בּארץ תיעשׂה על ידי ההסתדרוּת, כּי לעבוֹדה זוֹ יש אַהדה בּחוּגים שוֹנים וכי אין עדיין אוֹתוֹ המכשיר שינַצל אַהדה זוֹ. הקוֹאוֹרדינַציה צריכה ליצוֹר את המכשיר הזה. ואם תנוּעת “פּוֹעלי־ציוֹן” רוֹצה לחיוֹת לא רק על זכוּת אבוֹת, כּי אם להתקדם ולכבּוֹש כּוֹחוֹת חדשים, הרי היא צריכה להוֹשיט בּשׂמחה את ידה לאיחוּד אשר יביא את הרחבת הפּעוּלה – זהוּ הבּסיס היחידי להתרחבוּת התנוּעה.

לשאלת השׂפוֹת

בויכּוּח אמיתי על שאלת השׂפוֹת היה צריך להוֹציא את האנשים אשר בּחייהם הפרטיים אינם משתמשים בּאף אחת משתי השׂפוֹת ואת אלה שאינם יוֹדעים ואינם חיים בּאף אחת משתי השׂפוֹת.

ואשר לעצם הענין, הויכּוּח פּה, בּועידת הבּרית אינוֹ יכוֹל להיוֹת לויכּוּח תרבּוּתי טהוֹר. אנוּ מוּכרחים לבחוֹן את השאלה גם מהבּחינה הלאוּמית הפּוֹליטית. תנוּעת “פּוֹעלי־ציוֹן”, למרוֹת שהביאה אִתה מוֹמנטים חדשים, הרי שאפה להסתגל למוּשׂגי רחוֹב הפּוֹעלים היהוּדי. גם רעיוֹן האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית נפסל בּחוּגים רבּים של “פּוֹעלי־ציוֹן” מפּאַת הסתגלוּת זוֹ והיא המַקשה את יחסה של תנוּעת “פּוֹעלי־ציוֹן” לארץ־ישׂראל.

האַתמוֹספירה הפּוֹליטית בּרחוֹב הפּוֹעלים היהוּדי היתה אוֹיבת לכל ענין יהוּדי לאוּמי, והיה זמן שגם הגנה עצמית יהוּדית נחשבה לדבר פּסוּל. היש פּלא אם בּתנאים כּאלה שׂוֹררת איבה גלוּיה לעברית? בּמקוֹם שהערכת קניני העם נקבעת בּהתחשבוּת עם דעוֹת המעמד העוֹבד של הגוֹיים דוקא, שם אין מקוֹם לעברית בּתנוּעת הפּוֹעלים. פּשטוּת וּשלימוּת כּזוֹ אסוּרוֹת ל“פּוֹעלי־ציוֹן”. ל“פּוֹעלי־ציוֹן” היה האוֹמץ לשנוֹת ערכין רבּים מקוּבּלים בּרחוֹב הפּוֹעלים היהוּדי. ואף מהבּחינה העִיוּנית, מתוֹך הבנת ההיסטוֹריה העברית אינה אפשרית אצל “פּוֹעלי־ציוֹן” אוֹתה שלילת העברית השוֹלטת אצל מפלגוֹת היהוּדים המוּשבּעוֹת. את העמדה בּשאלת השׂפה אי אפשר לקשוּר עם “מלחמת המעמדוֹת” כּאשר ניסה לוֹקר לעשׂוֹת, אי אפשר להכניס את הכּל למסגרת של אידיאוֹלוֹגיה ידוּעה. עצם הדבר, כּי בּשאלה זוֹ סוֹערוֹת הרוּחוֹת יוֹתר מבּכל שאלה אחרת וכי לפּחוֹת אצלי היא מעוֹררת התרגשוּת פּנימית עצוּמה, מוֹכיח כּי יש לשאלה שרשים עמוּקים יוֹתר מאלה הנתוּנים למשפּט ההגיוֹן.

גם מהבּחינה הגיאוֹגרפית מוּכרחה עמדתנוּ להיוֹת אחרת מאשר זוֹ של המפלגוֹת הותיקוֹת בּרוּסיה, פּוֹלין וליטא, אשר לא הכּירוּ בּהמוֹנים יהוּדים חוּץ מאלה שחָסוּ בּצלוֹ של בּית רוֹמַנוֹב. אנוּ הבּאים בּמגע עם ארצוֹת הבַּלקן והמזרח איננוּ יכוֹלים להתיחס בּפּשטוּת כּזוֹ לשאלת השׂפוֹת. בּעינינוּ בּאוֹת בּחשבּוֹן גם ארצוֹת אחרוֹת. אם זינגר דיבּר על זה, כּי אדם שיבוֹא בּעתיד מארץ־ישׂראל יהיה תלוּש מן האוּמה מפּני שלא יבין את שׂפתה, הנה אני רוֹאה לפנַי ארצוֹת רבּוֹת שבּהן גדֵל דוֹר, ודוֹר של פּוֹעלים, אשר השׂפה היהוּדית זרה להם לגמרי. ואדם מארץ־ישׂראל – גם המדַבּר יהוּדית— אינוֹ מוֹצא מסילוֹת אליהם. אם נקשוּר את חדירתנוּ לתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית הרחבה אפילוּ בּאמריקה אך עם החוּגים הקשוּרים בּיהוּדית יֵצַר ויצוּמצם ההיקף מאד מאד.

בּבוֹאנוּ לקבּוֹע את עמדתנוּ בּשאלת השׂפוֹת – צריך כּל אחד מאתנוּ לנַסח לעצמוֹ את הפּרוֹגנוֹזה שלוֹ לעתיד העם. אני חוֹשב כּי אין פּרוֹגנוֹזה מאוּחדת וּברוּרה בּתנוּעת “פּוֹעלי־ציוֹן”. לקשוֹר את עתידוֹת העם העברי בּיהוּדית – זהוּ ענין לליגה תרבּוּתית ז’יטלוֹבסקאית ולא לתנוּעה מַקיפה כּשלָנוּ.

לכן אין תנוּעת “פּוֹעלי־ציוֹן” יכוֹלה לקבּוֹע עמדה מאוּחדת וּברוּרה בּשאלת השׂפוֹת.

אשר לארץ־ישׂראל, עוֹמדת השאלה כּך:

אין זוֹ עוּבדה בּלבד כּי ארץ־ישׂראל היא עברית (וכל החוֹברוֹת והכּרוּזים שאתם מקבּלים אינם משנים את המצב כּחוּט השַׂערה), ואין זוֹ שאלת סטַטיסטיקה בּלבד, כּי 96% מיהוּדי ארץ־ישׂראל רשמוּ את העברית כּשׂפתם – כּל כּיבּוּשי התרבּוּת, כּל גילוּיי החיים הציבּוּריים, המדיניים והאמנוּתיים הנם בּעברית. המלחמה על השׂפה נכנסה לחֶלבּם ודמם של אנשי ישׂראל, נעשׂתה לקנין קדוֹש, אשר אליו מתיחסים כּמוֹ שאין המוֹן יהוּדי מתיחס בּשוּם מקוֹם לשפה. אין אצלנוּ מקוֹם לחילוּקי־דעוֹת בּנוֹגע לשׂפה. תנוּעה חברתית ריאַלית כּתנוּעתנוּ אי אפשר לה שלא תהיה קבוּעה השׂפה שבּה היא מנהלת את מלחמתה ועבוֹדתה. אילוּ היינוּ מחוּלקים בּענין השׂפוֹת בּארץ־ישׂראל, לא היתה יכוֹלה להתקיים ההסתדרוּת המַקיפה את כּל הפּוֹעלים, לרַבּוֹת גם השׂמאליים. אילוּ היתה אפשרית למעשׂה השאלה מה טוֹב בּעינינוּ, אם ישוּב יהוּדי גדוֹל דוֹבר יהוּדית אוֹ ישוּב קטן דוֹבר עברית, הייתי בּלי ספק בּוֹחר בּראשוֹן. כּזאת אמר גם בּרנר, אבל אוֹתוֹ בּרנר שאמר זאת ושהיוּ לוֹ שרשים כּה עמוּקים בּהמוֹן היהוּדי הלך ללוֹנדוֹן וּבתוֹך בּדידוּת גמוּרה, בּלי תקוה להיקף, יסד את “המעוֹרר”, אשר היה, לדעתי, הנס לכל תנוּעת הפּוֹעלים הציוֹנית וּלמפעלם התרבּוּתי בּארץ. ואילוּ עבדנוּ בּארץ בּלי קשר עם הגוֹלה, אילוּ חשבנוּ שאנוּ הננוּ אוּמה מיוּחדת, אוֹ לוּ גם זרם מיוּחד בּחיי היהוּדים, לא היה איכפּת לנוּ מה שתחשבוּ עלינוּ; אוּלם לא כּן הוּא הדבר, ולכן חשוּב לנוּ יחסכם בּשאלה זוֹ.

כּל זמן שלא תבינוּ כּי השׂפה העברית היא מציאוּת בּארץ־ישׂראל שאי אפשר להילָחם בּה וּלנַצחה הרי תבוֹאוֹ אלינוּ כּזָרים וּבקרקע ארץ־ישׂראל לא תיקָלטוּ. וּככל אשר תקדימוּ להכּיר בּזה, תִקְדַם לבוֹא ההַעמָקה וההפראה בּעבוֹדתנוּ המשוּתפת.

ואשר לגוֹלה. עצם העוּבדה של ארץ־ישׂראל עברית מוּכרחה להשפּיע על הגוֹלה וּלפלס בּה נתיבוֹת חדשוֹת לעתיד. פּשטוּת הפּרוֹגנוֹזה האידישסטית מוּפרכת. אין אני מכּיר את בּית־הספר בּפּוֹלין וּבליטא. המעט הידוּע לי מוֹכיח כּי האידישיזם שבּהן קשוּר עם אנטי־ציוֹנוֹת, ועוּבדה היא כּי חינוּך אחר הוּא אשר הכשיר אנשים לארץ־ישׂראל. ל“פּוֹעלי־ציוֹן” אינם מַתאימים בּתי־הספר של ה“צֶנטרל שוּל־פֶריין”⁸ כּמוֹ שאינם מתאימים להם גם בּתי־הספר של “תרבּוּת”.⁹

על כּל פּנים, בּרית זוֹ של “פּוֹעלי־ציוֹן” אשר יש בּה חלקים הרוֹאים בּהשלָטת העברית בּחיי היהוּדים את עתיד האוּמה וחלקים אשר הם אידישיסטים בּהחלט, יחד עם חלקים שאינם פּוֹעלים אף בּאחד משני הכּיווּנים, בּרית זוֹ אינה יכוֹלה לקבּל עמדה חיוּבית אחת בּשאלת השׂפוֹת. אין משׂרד־הבּרית יכוֹל להטיל פּוֹליטיקה שׂפָתית אחת על כּל הארצוֹת. מי שיש לוֹ מוֹח בּקדקדוֹ יבין כּי הַעמדת שאלת לימוּד האידיש בּבתי־הספר בּארץ־ישׂראל היא מיוּתרת, כּי לא נבוֹא בּה לידי כּל הסכּמה. משׂרד־הבּרית יכוֹל אך לתמוֹך בּמלחמה הלאוּמית־תרבּוּתית שמפלגוֹתינוּ מנַהלוֹת כּל אחת לפי דרכּה והשקפתה. הבּרית צריכה להכּיר וּלהכריז על העוּבדה כּי שׂפת הפּוֹעל העברי בּארץ־ישׂראל היא עברית וּבגוֹלה פּתוּחה השאלה לכל ארץ להחליט בּה.

¹

(י"ג בּטבת תרפ׳׳ד)

שכוּנת־העוֹבדים

זה כּשנה שהוּכרז אצלנוּ על שכוּנת־עוֹבדים, אוּלם מן ההכרזה ועד היוֹם התקדמוּ הדברים אך בּמעט. הענין יצא לאויר העוֹלם בּשעה קשה וגם בּמזל לא קל. הרעיוֹן גם לא זכה ללבּוֹש צורה בּהירה, אשר תהא מחוּורת לגמרי לחברים המדבּרים והרוֹצים בּזה, ואִי־הבּהירוּת הזאת עוֹמדת לשׂטן, נוֹסף על אי־היכוֹלת הכּללית, על חוֹסר־האמצעים וגם על חוֹסר הרצוֹן מצד הכּוֹחוֹת החיצוֹניים.

לקוֹנגרס הלכנוּ מבּלי שתהיה לנוּ תכנית מסוּימת, גיאוֹגרפית, משקית וכּספּית. את המקוֹם להקמת השכוּנה טרם קבענוּ, והמקוֹם הוּא הוּא הקוֹבע את האוֹפי היסוֹדי של השכוּנה, כּלכּלתה ודרכי בּנינה. לא בּיררנוּ לנוּ גם מַהוּ התקציב האפשרי, שיוּכל להיכּנס לתוֹך המסגרת ההתישבוּתית, הריאַלית והמצוּמצמת, של הזמן הקרוֹב. לא יפָּלא משוּם כּך, שהקוֹנגרס וּוַעדוֹתיו, היִשוּבית והתקציבית, אשר הבּיעוּ יחס חיוּבי בּהחלט לרעיוֹן של התישבוּת עוֹבדים עירוֹנית, הסתפּקוּ בּרזוֹלוּציה כּללית וּבתקציב סתמי של 20,000 לירוֹת לשכוּנת־העוֹבדים, ואף זוֹ בּמדרגה השניה של התקציב, מבּלי לתת למוֹסדוֹת ההתישבוּת, לקרן הקימת ולַהנהלה הציוֹנית בּארץ הוֹראוֹת מסוּימוֹת לפעוּלה מזוֹרזת. האשמה היא בּמידה מרוּבּה בּנוּ. הקסימוּ אוֹתנוּ חזיוֹנוֹת שהם למעלה מכּוֹחנוּ, למעלה מהאפשרוּיותֹ הכּספּיוֹת והישוּביוֹת שיש לצפּוֹת להן בּשנים הקרוֹבוֹת. משך את חברינוּ מקוֹם אחד מַרהיב, יפה־נוֹף, רחב־ ידים בּקרבת הים, מבטיח עתידוֹת של דַיִג ושַיִט וכוּ‘. מקוֹם זה, אחרי שישקיעוּ בּו אמצעים חשוּבים ליִבּוּש, לסילוּל, לסידוּר־מים, טרַנספּוֹרט וכוּ’, אפשר שתהא לוֹ חשיבוּת רבּה בּתוֹר מרכּז חדש, להתישבוּת עוֹמדת בּרשוּת עצמה, בּתוֹר עיר פּוֹעלים. מוּבן, שהתישבוּת זוֹ, אם חרשתית ואם חקלאית־למחצה, טעוּנה אמצעים מרוּבּים, כּכל התישבוּת שלמה. ואם האמצעים האלה גם ימָצאוּ לנוּ בּיוֹם מן הימים – לפי שעה הלא ענין כּזה הוּא עדיין פּרוֹבּלֶמַטי – הרי עדיין לא יחדל מן הארץ הפּוֹעל העירוֹני, זה הגָר בּעיר, מתפּרנס על העיר, על העבוֹדה בּבנין וּבבתי־מלאכה של אחרים אוֹ בּקוֹאוֹפּרטיבים וּבמוֹסדוֹת של ההסתדרוּת. וּשכוּנת־העוֹבדים הריאַלית, זוֹ האפשרית כּיוֹם, היא המבקשת הֲקָלה והרחבה לחיי הפּוֹעל הזה המסתפּק בּה. אם אין אנוּ יכוֹלים לתת לוֹ לברוֹא התישבוּת מלאה וּמשק מסוּדר וחרוֹשת חדשה, נתן לוֹ בּקרבת העיר את המגרש המאַפשר לוֹ להקים את סוּכּתוֹ אוֹ את צריפוֹ ואת משקוֹ הבּיתי הדל. נתן לוֹ את פּרוַר הפּוֹעלים. יהיוּ האמצעים – נַרחיב את המשק הבּיתי, ונקים בּתוֹך השכוּנה את מפעלי החרוֹשת אשר נוּכל. ועד שיהיוּ – הרי יש גם בּבּית וּבמגרש בּלבד משוּם הרחבת החיים. מתוֹך השקפה זוֹ עברה עכשיו תשׂוּמת הלב מן המקוֹם החשוּב, המַבטיח אפשרוּת גדוֹלה וּרחוֹקה, אל שטח אחר, פּחוֹת חשוּב בּכמוּתוֹ וּבערכּוֹ וקרוֹב יוֹתר אל העיר. לאחר כּך התחילה הועדה, הממוּנה מטעם הועד הפּוֹעל, בּמשׂא־וּמתן עם הלשכּה הראשית של הקרן הקימת.

כּאן נתקלנוּ שוּב בּאוֹתוֹ חזיוֹן אשר עדיין אינוֹ ידוּע בּרבּים, אבל מאִתנוּ, חברי המרכּז החקלאי, הוּא גוֹזל את המנוּחה זה כּמה: חוֹסר־אמצעים וחוֹסר־קרקע בּידי הקרן הקימת. יוֹתר מחוֹסר־העבוֹדה ויוֹתר מן המצב הכּלכּלי הקשה בּארץ מפחידה הפּרספּקטיבה הקרוֹבה: חוֹסר אפשרוּת להתישבוּת חדשה לשנה הבּאה. וּמי יוֹדע אם רק לשנה הבּאה. ואין דבר העלוּל לזרוֹע דכּאוֹן וּליָאש את הלב בּמַחננוּ, כּמוֹ מצב זה. אין לתַנוֹת את כּל עוֹמק האסוֹן הצפוּן לנוּ בּזה, ואשר תוֹצאוֹתיו תהיינה מוּרגשוֹת בּארץ וּבציוֹנוֹת. הפּוֹעל בּארץ רעֵב לקרקע. מוֹעצת ההסתדרוּת הזאת צריכה לשׂים קץ לפּזמוֹנים המַרדימים של הציוֹנוֹת השׂבעה, זוֹ שהיא גם שׂבֵעַת־קרקע.

בּקרן הקימת אמרוּ לנוּ כּי אין אמצעים ושאלוּ אוֹתנוּ את השאלה האַכזרית: עמק אוֹ שכוּנת־עוֹבדים, אדמה חקלאית זוֹלה אוֹ אדמה יקרה בּקרבת עיר, מַאי עדיף? אמרנוּ – שניהם עדיפים. לנוּ, לעוֹבדים בּארץ־ישׂראל, אין כּאן אפשרוּת של בּחירה חפשית. לנוּ נחוּצים דוקא השנַיִם. אין הארץ נבנית על פּי תכנית מוּקדמת, של מוּקדם וּמאוּחר, של זוֹל ויוֹקר, אין אנוּ יכוֹלים לפטוֹר את עצמנוּ מענף אחד של החיים בּארץ בּגלל חשיבוּתוֹ היתירה של השני, ואין אנוּ עוֹסקים רק בּקיוּם של מצוָה מוּפשטת: גאוּלת הארץ, כּי אם שוֹאפים לספּק את צרכי ההתישבוּת ההכרחית של העוֹבדים. לא רק חשבּוֹן האדמה לפנינוּ, כּי אם גם חשבּוֹן המתישב. מה טעם לחיי הפּוֹעל החקלאי מבּלי שיראה לפניו את מפעל ההתישבוּת, ואין להניח אפשרוּת של קיוּם כּל־שהוא לישוּב בּארץ מבּלי שיֵאָחז הפּוֹעל העירוֹני בּקרקע. וּבמצב הנוֹכחי של חוֹסר קרקע יש לה להתישבוּת מאוֹת משפּחוֹת עוֹבדים על שטח מצוּמצם, ואם גם יקר, ערך מיוּחד.

בּמצב הכּספּי הנוֹכחי של הקרן הקימת לא יכוֹלנוּ להסתפּק רק בּדרישה לבד. אמנם ידענוּ, כּי אין כּל אפשרוּת להטיל על הפּוֹעל המתישב את הדאגה הכּספּית לרכישת קרקע, ידענוּ עד כּמה נחוּץ הדבר שכל פּרוּטה חסוּכה תוּשקע בּמשקוֹ וּבצריפוֹ, ואף על פּי כן הרשינוּ לעצמנוּ להציע לקרן הקימת כּי נכוֹנים אנוּ לקבּל על עצמנוּ התחייבוּת גדוֹלה: 500—600 משפּחוֹת המתישבים ימסרוּ מצדם לקרן הקימת 3000 לי“מ על חשבּוֹן דמי־החכירה של השנים הבּאוֹת. בּעלי נכסי דלָא נַיידי אשר קיבּלוּ בּזמנם את אדמתם ה”פּרטית" בּהלוָאָה מן הקרן הקימת, לא רק הם קיבּלוּ תנאים יוֹתר נוֹחים מאשר אלה המוּצעים לנוּ, אלא שמסוּפּקני בּכלל אם בּכל השכוּנוֹת השוֹנוֹת והמגרשים השוֹנים של הקרן הקימת הוּטלוּ על המתישבים, האמידים פּחוֹת אוֹ יוֹתר, תנאים כּה קשים כּאלה הנדרשים מאת הפּוֹעל המתישב. הוֹדענוּ כּמוֹ כן, כּי מוֹעצת פּוֹעלי יפוֹ (בּעזרתה וּתמיכתה של לשכּת הקרן הקימת היפוֹאית) עוֹמדת לארגן מפעל מיוּחד לשם שכוּנת־העוֹבדים, העלוּל להכניס כּאלף לי“מ. ניסינוּ להביא לידי דיסקוֹנטוּ גם את התקווֹת הטוֹבוֹת הצפוּיוֹת לקרן הקימת ממפעלים לשם שכוּנת־העוֹבדים בּגוֹלה. אוּלם גם זה לא הספּיק. ואז לא נשאר לנוּ אלא להטיל על כּף המאזנַים את ההצעה, כּי מן הסכוּם 20,000 לי”ש שפּסק הקוֹנגרס להקמת שכוּנת־העוֹבדים, תמסוֹר קרן־היסוֹד – על חשבּוֹן חוֹבה –עשׂרת אלפים פוּנטים לקרן הקימת בּשביל רכישת קרקע לשכוּנת־העוֹבדים. בּלשכּה הראשית אמרוּ לנוּ, כּי אם יעלה בּידינוּ לפעוֹל בּקרן־היסוֹד כּי יסכּימוּ להקצבה זוֹ, כּי אז יש תקוה כּי ההנהלה הראשית של הקרן הקימת תסכּים לכך וּתאַשר את הצעתנוּ. בּאוֹתוֹ מעמד הוֹדיעוּ לנוּ כּי לא יתכן שתינתן אדמה לשכוּנת־העוֹבדים, מבּלי שתיבּנה בּאוֹתה שעה גם שכוּנה חדשה למרכּז בּעלי־מלאכה… אם תוּצגנה גם שם דרישוֹת כּאלה כּאשר הוּצגוּ לנוּ, אם ישלחוּ גם אוֹתם לקרן־היסוֹד לדרוֹש כּסף לקניית־אדמה – ללשכּה הראשית של הקרן הקימת פּתרוֹנים.

בּינתים – וּמבּלי כּל קשר עם המשׂא־וּמתן הזה שבּין הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת וּבין הלשכּה הראשית של הקרן הקימת – והדרישה לשכוּנת־העוֹבדים מצאה לה מַהלכים וסימפּטיה בּין עוֹבדי הקרן הקימת שבּארץ, והלשכּה הארצית התחילה מצדה בּמשׂא־וּמתן עם סניפיה המקוֹמיים ועם מוֹעצוֹת הפּוֹעלים העירוֹניוֹת וּבפרסוּם ידיעוֹת על המפעלים המיוּחדים העוֹמדים להסתדר בּיפוֹ, חיפה וּטבריה לשם גאוּלת הקרקע לשכוּנוֹת־עוֹבדים. בּיפוֹ כּבר הוּחלט מטעם הלשכּה המקוֹמית של הקרן הקימת וּמוֹעצת פּוֹעלי יפוֹ על “שבוּע” של שכוּנת־עוֹבדים, ועל שוּרה של מפעלים, וּב“עדן” נתאַספה אסיפה רבּת־עם לפתוֹח בּמַגבּית. ועד היכן הגיעוּ יחסי ההכּרה של הקהל הרחב העוֹמד מחוּץ לנוּ, יש לראוֹת מן העוּבדה שהרבּנים הראשיים שבּיפוֹ נַענוּ בּרצוֹן לבקשת הלשכּה המקוֹמית והבטיחוּ להטיף בּשבּת בּבתי־הכּנסת על חשיבוּת הדבר. והנה כּרעם בּיוֹם בּהיר נתפּרסם ערב התחלת המַגבּית, “אוּקאז”² מטעם הלשכּה הראשית, כּי הכּרוּז היפוֹאי נכתב לא על אחריוּתה וכי איסוּף הכּספּים הוּא. לפני זמנוֹ.

איני יוֹדע, אם בּכל שנוֹת קיוּמה של הקרן הקימת קרה כּדבר הזה, שהלשכּה הראשית תתערב להפסיק וּלהפריע מפעל של אוֹסף כּספּים, אשר הוּכרז מטעם הלשכּה הארצית. מה פּעל כּאן – אם הרצוֹן ללַמד את מוֹעצת פּוֹעלי יפוֹ כּיצד צריכים לכתוֹב כּרוּזים, אשר יִיטבוּ בּעיני בּעלי־בּתים חשוּבים, אם הלחישה של מַאמרי “דוֹאר היוֹם”³, אוֹ החשש לקירבה היתירה שיש בּארץ בּין הפּוֹעלים וּבין עסקני קרן הקימת המקוֹמיים – לא נַעמיק חֵקֶר. חשוּב לנוּ לציין, מה רב הוּא המרחק כּיוֹם בּין הלשכּה הראשית של הקרן הקימת וּבין התביעוֹת הבּוֹערוֹת של הישוּב העוֹבד, ואיזוֹ שרירוּת־לב ואיזה זלזוּל בּאינטרסים של הקרן הקימת עצמה ואיזה בּיטוּל לדעת־הקהל מתגלה מצד מוֹסדוֹת אַחראים כּשהדבר נוֹגע לענין של פּוֹעלים. המוֹעצה שלנוּ אינה רשאית לעבוֹר בּשתיקה על מעשׂה מַחפּיר זה. בּסיפּוּק ידוּע יש לנוּ לציין כּי דעת הציבּוּר הגדוֹל, בּחוּגים שוֹנים וּרחבים, ידעה להעריך את המעשׂה הזה מצד הלשכּה הראשית כּערכּוֹ.

המכשוֹל המסוּפּר אינוֹ הראשוֹן ואינוֹ האחרוֹן אשר יפָּגש לנוּ על דרכּנוּ ויש לחשוֹב כּי גם הגשמת ההצעוֹת האמוּרוֹת לא תֵקַל לנוּ ותדרוֹש מאת ההסתדרוּת פּעוּלה מאוּמצת, וגם מזוֹרזת. הפּסיביוּת של המתישבים עצמם, פּעוּלה בּלתי־מספּיקה מצד ההסתדרוּת – עלוּלוֹת בּמצב הנוֹכחי לדחוֹת את ענין השכוּנה לעידן ועידנים. וּבפּרספּקטיבוֹת הדלוֹת להתישבוּת של תקוּפה קשה זוֹ אַל נא ידָחה ענין שכוּנת־העוֹבדים – האחיזה האחת, התקוה האחת לציבּוּר הפּוֹעלים שבּעיר.

תשוּבה לדברי חברים

יוֹם תמים הקדשנוּ לשאלוֹת ההתישבוּת. נתקיימה בּנוּ, כּנראה, המימרה היהוּדית: “בּאין י”ש – מסיחים בּוֹ". אוּלם כּיצד שׂוֹחחנוּ? בּמקוֹם לדוּן וּלחַור את אשר נתחדש בּתוֹך מציאוּתנוּ האחרוֹנה, – הפכנוּ את השאלוֹת המעשׂיוֹת לחוֹמר לעיוּנים מוּפשטים וליצירת חילוּקי־דעוֹת. כּלוּם נחוּצה לנוּ כּאן, בּינינוּ, תעמוּלה על חשיבוּת העליה, אוֹ כּלוּם עלוּלה תעמוּלה זוֹ הפּעם להוֹסיף לנוּ מעט אוֹר לבירוּר דרכי ההגשמה של שכוּנת־העוֹבדים?

בענין שכוּנת־העוֹבדים אין לי להוֹסיף על מה שאמרתי. בּשבילי היא דבר אקטוּאלי, ענין לפעוּלה מהירה, וּבעיקר פּתיחה להתישבוּת חדשה ואַכסַניה למפעלים משקיים חדשים. הייתם “פּוֹעלים” אצלי שאַסכּים לכל ההצעוֹת של מַשׂיגַי, אילוּ הייתי רוֹאה כּי יש אִתם גם דרך־פּעוּלה להמריץ את ההגשמה.

ושוּב על המַכּסימַליוּת. בּויכּוּחינוּ יש כּבר אבק־סכּנה של גילוּי־פּנים שלא כּהלכה. וּמשוּם כּך צריך אני אוּלי לברר, כּי בּאמרי “מַכּסימוּם של יכוֹלת” אין כּוָנתי לא להסכּמה של פּקיד פּלוֹני אוֹ לנטיה של הנהלה אלמוֹנית, כּי אם ליכוֹלת המַכּסימַלית של התנוּעה כּוּלה כּיוֹם הזה. ואפשר זקוּק אני למסירת־מוֹדעה, כּי איני מזלזל חס ושלוֹם בּדיג וּבשיט, ועל אחת כּמה וכמה שיוֹדע אני להחשיב את ההתחלוֹת שנעשׂוּ בּנידוֹן זה, אוּלם הם לדידי מן הדברים אשר אמירתם ראשוֹנה – נאה, שניה – אינה מוֹסיפה,־ שלישית – גוֹרעת, אם העשׂיה אינה מלַוָה את האמירה. וּבאין מעשׂה אִתנוּ למה נדוּש בּזה?

ואם נוֹטים אתם לבטל פּעוּלה ריאַלית, הנמצאת בּגדר האפשרוּת, מפּני התביעוֹת המַכּסימַליוֹת, כּי אז – כּלוּם לא יִצדק מי שיאמר להסתדרוּת פּוֹעלי הבּנין: מה לכם לבטל את טִפְחוֹת־ימיכם ואת כּשרוֹן־קוֹמבּינַציוֹתיכם בּבנין בּתים שאחרים יֵשבוּ בּהם? מוּטב לכם, שתתחילוּ בּוֹנים בּתים לעצמכם. האם אין צדק רב, האם אין גם הגיוֹן כּלכּלי רב בּהלָך שאלוֹת אלוּ? כּלום, בּאמת, אין צוֹרך מפּעם לפעם לשוּב וּלעיין בּפּרספּקטיבה רחוֹקה זוֹ, ואף על פּי כּן אין אנוּ פּוֹסקים – בּרצוֹננוּ – מפּעוּלתנוּ הנוֹכחית, בּת הפּרספּקטיבה הקצרה, בּאשר היא לחם חוּקנוּ.

ועכשיו על עניני ההתישבוּת החקלאית. כּמה קבּים של בּיקוֹרת נשמעוּ כּאן, ונראה לי כּי המידה היתה גדוּשה בּמקצת. איני מוֹדה בּכריכה זוֹ שכּרכוּ יחד את הנהלת הקרן הקימת, הועד לחקלאוּת⁴ וּמחלקת ההתישבוּת. בּיקרתנוּ יש לה חשיבוּת רק אם היא צוֹדקת, אם היא שקוּלה, ולא די לבוֹא ולשפּוֹך את המרירוּת שבּלב.

המצב בּקרן הקימת הוֹלך ורע. הפּעם דוּבּר אצלנוּ הרבּה על מיעוּט אמצעים, המסַכּן את ההתישבוּת. אוּלם הסכּנה צפוּיה לא רק מצד זה, כּי אם גם מצד הרוּח המנַשבת שם. האינצידֶנט עם “שכוּנת־העוֹבדים” הנהוּ רק אחד הגילוּיים, המציינים את הלָך־הרוּח הזה. מכּל עבר צצים כּל מיני פּרֶטֶנדֶנטים להתישבוּת, וּלהנהלת הקרן הקימת – העוֹמדת מחוּץ לדאגוֹת ההתישבוּת וּלחשבּוֹנוֹת ההתישבוּת – אחת היא, אם אלה שבּאים בּתביעוֹת לקבּל אדמה כּבר עבדוּ בּארץ, אם מסוּגלים הם לעבוֹד, אם רכשוּ להם בּעמלם, בּנסיוֹנם את הזכוּת להתישב. להנהלה חשוּב רק אם יש לוֹ איזה “צד” חזק –“לַנרסמַנשַפט” אוֹ “מזרחי”. מה שיש כּיוֹם – אלה הם רק פּרחים. נקל להבין לאן תוֹליך את ההתישבוּת שיטה זוֹ של הקרן הקימת. ההנהלה כּיוֹם מוֹדה בּעיקר של עבוֹדה עברית, אוּלם “עבוֹדה עצמית” בּחקלאוּת מהי – אינה יוֹדעת, ואינה תוֹבעת זאת ממתישביה. אין כּל התאָמַת הפּעוּלה בּין הנהלת הקרן הקימת וּבין מוֹסדוֹת ההתישבוּת. כּל אחד – עוֹלם בּפני עצמוֹ. היחס לפּוֹעל, וּביחוּד לפּוֹעל המסוּדר, המנהל משק בּרשוּת עצמוֹ – מתגלה מפּעם לפעם. בּמסירת עבוֹדוֹת של הקרן הקימת – טָנדֶנציה מסוּימת לדחוֹק את רגלי המשׂרד לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת. למרוֹת יוֹקר האדמה בּירוּשלים, רוֹאה הקרן הקימת לה חוֹבה להמציא מגרשים לכל מיני מוֹסדוֹת ציבּוּריים, אוּלם מַשתלת־עצים של קבוּצת פּוֹעלוֹת, אוֹ מַחצבה, העלוּלה לרכּוֹש ענף־תעשׂיה חדש וּלפרנס עשׂרוֹת עוֹבדים, – אלה אינם זוֹכים לקבּל מגרשים מן הקרן הקימת. צרכים אלה בּשבילה – שׂפה זרה. רוּבּה של ההנהלה יוֹשב בּחוּץ־לארץ וגוֹזר משם על עניני חקלאוּת חיוּניים בּיוֹתר, וּמעשׂה טירה יוֹכיח⁵.

אוּלם עלינוּ לאמוֹר את האמת גם לעצמנוּ: האַשמה על מצב הענינים בּקרן הקימת חלה בּמידה הגוּנה גם עלינוּ בּעצמנוּ. אשמים לא רק אלה, המפחדים מפּנינוּ ודוֹחים את השתתפוּתנוּ בּהנהלת הקרן הקימת. להם יאֶה הדבר. אוּלם אשמים אנחנוּ, אשר למרוֹת ההחלטוֹת השוֹנוֹת של ההסתדרוּת, לא עמדנוּ כּהוֹגן על חשיבוּת הדבר, נכנענוּ לפני המכשוֹלים ולא נלחמנוּ כּראוּי על זכוּתוֹ של הפּוֹעל בּארץ להשתתף בּאוֹפן ישר בּאוֹתוֹ המוֹסד, אשר בּוֹ תלוּי גוֹרל ההתישבוּת, ואשר ליצירת יחס ההערצה אליו בּעם – הוֹסיף גם הפּוֹעל הארץ־ישׂראלי משהוּ.

בּיקרוּ כּאן קשה את ועד החקלאוּת. בּיקרו לא רק את עבוֹדתו ואת דרכיו (כּמוֹ דחיקת רגלי הקבוּצה), כּי אם פּסלוּ בּעיקר את עצם קיוּמוֹ. אני מפריד בּין שני הדברים. יש הרבּה צדק בּדברי לבקוֹביץ⁶, כּי “אלה אשר כּל ימיהם מתַווכים להוֹציא את כּסף העם לידי ערבים” אין להם כּל רשוּת מוּסרית לחתוֹך את גזר־דינה של ההתישבוּת הלאוּמית. יש גם הגיוֹן רב בּטענה, כּי אין כּל טעם בּדבר, שעניני ההתישבוּת יֶחָתכוּ לא על ידי אלה, שהם אַחראים בּעד ההתישבוּת בּחייהם וּבפעוּלתם, כּי אם על ידי נוֹתני עצוֹת סתם, אשר נתינת־עצה זוֹ אינה מחייבת אוֹתם לשוּם דבר. משוּם כּך טבעית היא וּנחוּצה המלחמה הבּלתי־פּוֹסקת בּעד שחרוּר הפּעוּלה הישוּבית החדשה מתלוּת בּ“דעוֹת” מן החוּץ. אוּלם ועד־החקלאוּת הנהוּ רק בּיטוּי אוֹרגַניזציוֹני של מציאוּת ידוּעה, מציאוּת החוּגים והמַעמדוֹת בּארץ וּבציוֹנוֹת. השפּעתם של אֵלוּ קיימת בּדרכים שוֹנוֹת גם בּאין ועד־חקלאוּת. הלא מספּיקה גם לחישה בּ“דוֹאר־היוֹם” בּשביל פּקוּדה של הנהלת הקרן הקימת. נַניח שמחר יבוּטל וַעד זה, כּלוּם תֵקַל על ידי זה עֶמדתנוּ וּמלחמתנוּ בּהתישבוּת? לדידי, הריני מבַכּר מלחמה גלוּיה, תרבּוּתית, בּתוֹך כּתלי מוֹסד ליגַלי, הנוֹתן אפשרוּת של התנגשוּת אמיצה וישרה, על הצוֹרך להשיב אחוֹר כּל מיני השפּעוֹת שבּלחישה וּבמחתרת.

פּחוֹת מכּל היתה, לדעתי, צוֹדקת הבּיקוֹרת הזעוּמה על ה“מחלקה להתישבוּת” של ההנהלה הציוֹנית. מקרי ההתנגשוּיוֹת בּפרטים שוֹנים אינם צריכים להאפיל על עצם החזיוֹן החיוּבי ההכרחי לכל פּעוּלה התישבוּתית בּריאה: קיוּם פּעוּלה הַרמוֹנית בּין המוֹסד המיַשב – ההנהלה הציוֹנית – וּבין המוֹסד של המתישב – ההסתדרוּת החקלאית. ודאי ישנוֹ מי שמעוּנין לדוּן פּעוּלה הרמוֹנית זוֹ לגנַאי, אבל לא אנחנוּ. כּשבּאים אצלנוּ וּמַסיקים מכּאן, כּי מחלקה זוֹ היא מיוּתרת, בּאשר היא עוֹבדת על פּי רוֹב בּהתאמה עם המרכּז החקלאי – הרי דרישה זוֹ אינה מגלה לא את הכּרת כּוֹחנוּ ואף לא את הכּרת זכוּתנוּ. הפלָגה זוֹ בּיכלתנוּ והפרזה זוֹ בּחוֹסר ערכּם של אחרים אינה מוֹסיפה לנוּ לא כּוֹח ולא זכוּת. גם בּעוֹלם הגדוֹל נלחם הפּוֹעל על התאמה, בּין מחלקוֹת ידוּעוֹת בּממשלה וּבין ההסתדרוּת המקצוֹעית, אבל לא על בּיטוּלן של אוֹתן המחלקוֹת. הלהוּטים אחרי דרישוּת מַכּסימַליוֹת־נמהרוֹת צריכים בּכל זאת לדעת, שהגשמת דרישוֹת כּאֵלוּ דוֹרשת גם תנאים־ קוֹדמים ידוּעים, וּתנאי קוֹדם לכל זה: התבּגרוּתנוּ ההתישבוּתית והשפּעה מַכריעה בּמוֹסד היחידי המנהל את ההתישבוּת – בּהסתדרוּת הציוֹנית העוֹלמית. בּקפיצוֹת לא יֵעָשׂה הדבר הזה.

הבּיקוֹרת על המשׂכּוֹרוֹת הגבוֹהוֹת ודאי שהיא צוֹדקת, ולא רק בּמחלקה זוֹ אוֹ אחרת דוקא, כּי אם בּכל מוֹסדוֹתינוּ הלאוּמיים. הסתדרוּת הפּוֹעלים אַל תחשה בּדבר הזה. על ידי מה שאֵחַרנוּ עד כּה לקבּוֹע פּוּמבּית את דרגת המשׂכּוֹרת שלנוּ – זוֹ השׂוֹררת אמנם בּרוֹב מוֹסדוֹת ההסתדרוּת, אבל לא בּכוּלם – לא יכוֹלנוּ גם לפעוֹל בּנידוֹן זה בּתקיפוּת הדרוּשה. מפנּי הקיסם שבּעינינוּ לא יכוֹלנוּ לאמוֹר לאחרים: טוֹל קוֹרה. בּקוֹנגרס, בּוַעדה התקציבית, הכנסתי הצעה כּי תיקָבע המשׂכּוֹרת המַכּסימַלית בּכל מוֹסדוֹת ההסתדרוּת הציוֹנית שבּארץ ל־40 לי“מ. בּועדה היוּ די אנשים מנוּמסים, אשר חששוּ להתערב בּאוֹפן כּל כּך גס בּענינים דקים, והוֹדעתוֹ של הד”ר רוּפּין, כּי ישנה בּארץ ועדה החוֹקרת את אפשרוּת הַקְטָנַת המשׂכּוֹרוֹת – עזרה לקבּוֹר את ההצעה. הוֹרדת המשׂכּוֹרוֹת הגבוֹהוֹת חשוּבה לנוּ מכּל צד, גם מצד החסכוֹן הכּספּי וגם מן הצד החברתי. אוּלם ההסתדרוּת בּקַבּלה את דרגת־המשׂכּוֹרת שלה נַעשׂית עוֹד יוֹתר מעוּנינת בּהוֹרדת המשׂכּוֹרוֹת הגבוֹהוֹת. המרחק בּין המשׂכּוֹרוֹת בּמוֹסדוֹתינוּ וּבין המשׂכּוֹרוֹת אצל אחרים עלוּל להציג אוֹתנוּ בּמצב של “אי בּוֹדד” אשר רק צדיקים וַתרנים יִשכּנוּ בּוֹ, וכל בּעל “תעוּדה” אוֹ בּעל־כּשרוֹנוֹת יראה את עצמוֹ כּקרבּן ולא יחדל לחוּש את הלחץ החָמרי המיוּחד שבּוֹ הוּא נתוּן בּהשוָאה עם חברוֹ אשר בּחר בּדרך אחרת. הוֹרדה כּללית של משׂכּוֹרוֹת בּעלי הפּרוֹפֶסיוֹת המיוּחדוֹת וקירוּבן למצב העוֹבדים הגוּפניים – תביא לא רק קימוּצים כּספּיים והקלה על המשקים הלאוּמיים השוֹנים, כּי אם גם עליה רבּה בּמוּבן החברתי.

על המרכּז החקלאי. טַבֶּנקין אמר, כּי המרכּז בּכל עמלוֹ פּוֹעל כּאילוּ אין מאחריו ציבּוּר, וכי כּאן הסיבּה לרפיוֹן השפּעתנוּ. ציוֹן המצב הוּא נכוֹן, אוּלם טעוּת היא לחשוֹב כּי המרכּז, אוֹ רק המרכּז, הוּא האשם בּכך. לא די לתאר את הדברים, שהנה המרכּז יקרא והציבּוּר יזָעק אחריו. אין הענין כּל כּך פּשוּט. אין המרכּז יכוֹל להרגיש את עצמוֹ תקיף בּמלחמתוֹ כּלפּי חוּץ, בּשעה שהוּא יוֹדע את מכאוֹביו בִּפנים. כּל עוֹד אתה רץ וּ“מתרוֹצץ”, מסַדר תכניוֹת, מַמציא תקציבים וכוּ‘, ואינך נוֹגע בּמי שהוּא – הרי אתה מוֹסד הכרחי, בּר־סמך ורב־ערך. אוּלם רק העזת להתערב חס ושלוֹם בּענינוֹ של פּרט, קיבּוּץ, מוֹשב או פרקציה, הרי אתה בּעל פּנִיה, מתכּוון להרע, נוֹקם ונוֹטר, חסר ידיעה ונסיוֹן. כּל אחד מאִתנוּ טעם, מי פּחוֹת וּמי יוֹתר, מן הקוּבּעת הזאת, מן הזלזוּל הזה בּמוֹסדוֹת וּבאנשים, וּמכּל הבּזבּוּז האיוֹם של הכּוֹחוֹת וקיצוּר־הימים שיחסים אלה גוֹרמים. אילוּ היה בּא המרכּז לגלוֹת אפס קצהוּ מאשר עוֹבר עליו בּמקרים אלה של סכסוּכים, יחסי־שכנים, עניני גבוּלוֹת, משפּטים וכוּ’, הייתם אוּלי מבינים מַהוּ הרקב האוֹכל את כּוֹח האנשים והמוֹסדוֹת. מפּעם לפעם נעשׂים בּקרבּנוּ דברים אשר אינם מעוֹררים כּבוֹד, ויש גם דברים המערערים את כּל אָשיוֹתיה המוּסריוֹת והחברתיוֹת של הסתדרוּתנוּ. והרע בּכל זה, הבּלתי־מוּסרי בּכל זה, והמחליש וּמרפּה את הידים בּיוֹתר – זהוּ היחס “האוֹבּיֶקטיבי” של קהל־ההסתדרוּת לכל אלה. הקהל רוֹאה וּמַחשה. ואם מוֹסדוֹת ההסתדרוּת עוֹד מוֹצאים אוֹן לעמוֹד על דרישוֹתיהם הרי הם מיד נעשׂים בּעיני הקהל ל“צד”. וּמידת הרחמים מתגלגלת על כּל “נרדף”. אין תמיכה, אין השתתפוּת חברים. בּא־כּוֹחוֹ של הציבּוּר כּוֹרע בּבדידוּתוֹ.

סבוּרני, כּי כּאן אחד המקוֹמוֹת הכּוֹאבים בּיוֹתר של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ. בּעיני רבּים יכוֹלה הדרישה ל“משמעת” להיוֹת ללעג, לסימן קטנוּת, לאוֹת תאוַת־שלטוֹן. אוּלם תנוּעת הפּוֹעלים – כּוֹחה המוּסרי ואפשרוּת נצחוֹנה הם בּמשמעתה, בּהתלכּדוּתה, בּאֵמוּן וּבכּבוֹד שהיא רוֹחשת לעוֹבדיה. וּבמצבנוּ הנוֹכחי, כּל עוֹד לא השלַטנוּ את ההסתדרוּת בּפנים, בּתוֹך ההסתדרוּת, מה בּצע בּדרישוֹת תקיפוֹת מַכּסימַליוֹת כּלפי חוּץ?

ועוֹד להגבּרת השפּעתנוּ על עניני ההתישבוּת. אחת הסיבּוֹת לרפיוֹן דרישוֹתינוּ בּציוֹנוּת וּבהתישבוּת היא בּעמדה הרשמית של ההסתדרוּת. תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ חיה את חייה המיוּחדים בּפנים, מכוּנסה לתוֹכה, שקוּעה בּתוֹך צרוֹתיה וטרדוֹתיה, ואין לבּה פּנוּי בּמידה המספּיקה והדרוּשה למלחמת־העבוֹדה בּתוֹך התנוּעה הציוֹנית. אין בּציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ, למרוֹת היוֹת כּל מפלגה וכל חוּג קשוּרים עם חוּגים מקבּילים בּחוּץ־לארץ, הבנה מספּיקה לקשר האוֹרגני והתדירי שבּין הענינים כּאן וּבין הענינים בּגוֹלה. וּמשום כּך הזלזוּל בּכמה פּעוּלוֹת, בּהחזקת קשרים. וּמכּאן גם חוֹסר־הענין למתהווה בּתנוּעה הציוֹנית. ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ רחוֹק אמנם מכל תיאוֹריה של אנטי־קוֹנגרֶסיזם וכוּ', אדרבא כּשניגשים לאיזה מעשׂה־שהוּא מתגלה מיד עד כּמה כּל ענינינוּ החיוּניים בּארץ קשוּרים בּמצבה וּביכלתה של התנוּעה הציוֹנית. ויש גם שֶאֵלה, אשר על פּי תוֹרתם אסוּר להם להוֹדוֹת בּזה, שוֹכחים בּשעת מעשׂה את כּל התוֹרה ותוֹמכים בּהצעוֹת וּבהחלטוֹת “מסוּכּנוֹת”. ואף על פּי כּן אין ציבּוּר הפּוֹעלים ואין הסתדרוּת הפּוֹעלים אַקטיביים בּשאלוֹת אֵלוּ. ידיה של ההסתדרוּת קשוּרוֹת בּמוּשׂגים אוֹרגניזציוֹניים כּוֹזבים. אוּלם ענינינוּ החיוּניים יביאוּנוּ סוֹף סוֹף – לרצוֹננוּ אוֹ על כּרחנוּ – לידי אַקטיביוּת גם בּשׂדה זה.

ועידת ארץ־ישׂראל העוֹבדת

במשך דברַי אגע בּעניני אשר שנים רבּוֹת היתה נגיעתם מַרגיזה את הרוּחוֹת. מאמין אני, כּי הימים ההם כּבר רחקוּ מאִתנוּ, וכי השַקלא וטַריא כּיוֹם הזה בּינינוּ בּשאלוֹת אלה תוֹכיח, כּי ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ בּגר ועָצַם מאז ועד היוֹם.

בּמוֹעצת ההסתדרוּת

ההסתדרוּת אֵחרה בּדין־וחשבּוֹן. גם לתוֹצאוֹת הועידה לא ניתן הפּרסוּם הנצרך. אפילוּ הפּרוֹטוֹכּוֹל של הועידה לא זכה להתפּרסם עד הנה. לא אספּר עכשיו על פּרטי הועידה, ואסתפּק בּסקירה קצרה על גוּפי הדברים.

ועידת ארץ־ישׂראל העוֹבדת נקראה מבּלי כּל עֲנוֹת תרוּעה. אפשר לאמוֹר, בּחשאיוּת יתירה. אנשים, שהנם בּטוּחים למַפרע בּהצלחה המעשׂית ובחשיבוּת ההיסטוֹרית המרובּה של כּל מה שהם עוֹשׂים, בּיקרוּ אוֹתנוּ, את אנשי ההסתדרוּת, קשה על הכנה חלוּשה זוֹ. ראוּ בּזה הוֹכחה נוֹספת לחוֹסר הכּשרוֹן וּלצמצוּם האוֹפק. האמת היא, כּי קראנוּ את הועידה, אם לאמוֹר בּלשוֹן הפּסוּק, כּ“חוֹגרים” ולא כּ“מפַתחים”. קראנוּ לועידה זוֹ לא מתוֹך מצב־רוּח חוֹגג וּבטוּח. ההחלטה עצמה לקרוֹא לועידה זוֹ מוֹכיחה אמנם על מידה ידוּעה של הרגשת כּוֹח. לפנים לא היינוּ מוֹצאים בּקרבּנוּ את האוֹמץ לפנוֹת אל החוּגים השוֹנים, הנלחמים זה בּזה, בדרישת פּעוּלה משוּתפת וּמוּתאמת לצרכינוּ. עוֹד בּועידת חיפה הכרזנוּ על הצוֹרך, ואוּלם את הצעד הראשוֹן להגשמתוֹ הרהבנוּ לעשׂוֹת אך הפּעם. אוּלם צעד נוֹעז זה נעשׂה, כּאמוּר, לא מתוֹך שׂמחה אלא מתוֹך צער וּכאב. אפשר יש בּארץ חוּגים, שהנם מרוּצים בּיוֹתר מפּעוּלת בּני בּריתם בּחוּץ־לארץ, וּפיהם מלא רינה על הגדוֹלוֹת הנעשׂוֹת שם על ידיהם. אוּלם אלה מאִתנו, העוֹבדים את עבוֹדת ההסתדרוּת, לא השלימוּ ולא יכלוּ להשלים אף שעה קלה עם טיב הפּעוּלה של חברינוּ בּחוּץ־לארץ, ועם תוֹצאוֹתיה. המוּעקה שבּחַיינוּ בּשנים האחרוֹנוֹת, בּת־הלוָיה של צמיחת מעמד הפּוֹעלים, המוּעקה של חוֹסר־עבוֹדה, דחקוּת ויציאה, הבליטה עוֹד יוֹתר את דלוּת המַעשׂ של חברינוּ השוֹנים, מכּל החוּגים כּוּלם. כּאב המצב היה נעכּר על ידי ההרגשה המרה: הנה זהו אגף העבוֹדה, זהוּ ערכּוֹ וכך הוא נַענה למצב. וכך הוּא יוֹדע לשׂאת בּעוֹל ענינינוּ. והיה רצוֹן לנסוֹת פּעם, לאזוֹר כּוֹחוֹת, וּמבּלי דיבּוּרים מפוֹצצים וּמבּלי “פֶּרספֶּקטיבוֹת” – לאחוֹז בּהם וּלרתמם, את כּוּלם, כּוּלם, בּעגלת ההסתדרוּת הכּבדה. ידענוּ את קשי הדבר. ידענוּ את פּיזוּר הנפשוֹת, את היחסים השׂוֹררים שם בּין חוּג וחוּג ולא בּטחנוּ בּכוֹחנוּ, כּי יעלה לנוּ גם בּחוּץ־לארץ להגבּיר את תביעוֹתיה וּצרכיה של ההסתדרוּת על יחסי המפלגוֹת המסוֹרתיים (וּבמוּבן זה נשאר, כּמוּבן, עוֹד למלא הרבּה גם אחרי הועידה). זה היה ההיסוּס, וּמשוּם כּך קראנוּ לועידה בּלי חגיגוּת וּבלי פּומבּיוּת.

מטעם זה גם לא הבאנוּ לועידה תכנית מסוּימת של פּעוּלה ואִרגוּן. גם על זאת ריננוּ אחרינוּ. אוּלם אנוּ לא הגשנוּ לועידה תכנית־למַפרע בּיוֹדעים. בּאשר ידענוּ, כּי אין לפנינוּ שטח פּנוּי אשר נוּכל להקים עליו מתוֹך יצירה חפשית בּנין כּרוּחנוּ, כּי אם עלינוּ להקים את הבּנין מתוֹך החמרים הנתוּנים. כּי בּתוֹך התנגשוּיוֹת של שבעת הגוּפים, אשר בּאו להסב אִתנוּ, עלינוּ למצוֹא את הבּסיס לפעוּלה משוּתפת. ידענוּ כּי עלינוּ שׂוּמה להעביר את סירת ההסתדרוּת דרך כּל סלעי־המגוֹר, העוֹמדים לפוֹצצה. עבוֹדת הועידה אף היא עברה לא מתוֹך חגיגיוּת ולא מתוֹך אַתמוֹספירה של קרבת חברים שוֹפעת, לא מתוֹך שלוה. קוֹדם כּל נִגבָּה המס, זה הידוּע גם לנוּ מתוֹך ועידוֹת ההסתדרוּת בּארץ: אמני־ה“דֶקלַרציוֹת”, המוּפנוֹת אל מעֵבר הבּמה, הנאמרוֹת לשם הפּרוֹטוֹכּוֹל, ההיסטוֹריה וצאן־המַרעית, מילאוּ את סִפְקָם, כּנפשם שָׂבְעָם. אנו, שבּאנוּ אחרי עבוֹדת הקוֹנגרס, אחרי ישיבוֹת מעייפוֹת בּועדוֹת התישבוּת, תקציבים וכוּ', לא הלך לבּנוּ אחרי ויכּוּחים עיוּניים, עשירי רוּח כּאלה. ויהיוּ מה שיהיוּ העתידוֹת, שחָזינוּ אנחנוּ לפגישה זוֹ, לא מלָאָנו לבּנוּ לדבּר רמוֹת. דאגנוּ ל“תכלית”, להתחלה הקטנה, לבל תוּצא לריק. ידענוּ כּמה קל על בּסיס ויכּוּח רחב והגיוֹני להרוֹס כּל אפשרוּת של פעוּלה משוּתפת בּין חוגים מתנַגחים. משוּם זה הצגנוּ בּמרכּז האיחוּד לא השקפה אידיאוֹלוֹגית פּלוֹנית או אלמוֹנית, לא נקוּדת־מוֹצא עיוּנית ולא פרספקטיבוֹת להלכה, כּי אם רצוֹן פעוּלה ארץ–ישׂראלית והוֹדאה בּתנוּעת – הפּועלים הממשית הקיימת בּארץ בּמרכּז הפּעוּלה. בּמידה שהויכּוּחים נתקרבוּ לעצם הענינים נתבּרר, כּי למרוֹת הכּל נכוֹנים שבעת הגוּפים אשר נוֹעדוּ לקַרלסבַּד – “החלוּץ”, “פּוֹעלי־ציוֹן”, ההתאחדוּת, “צעירי־ציוֹן הסוֹציאליסטים”, “דרוֹר”, הא.ק. של “פּוֹעלי־ציוֹן השׂמאליים” וה“קוֹמפַרבַּנד” – להתאַחד על פּלַטפוֹרמה זוֹ וּלהקים את הועד לעניני ארץ–ישׂראל העוֹבדת.

וזאת היא הגדרת־ההשתתפוּת בּועד, כּפי שנתקבּלה בּועידה:

“כּל ההסתדרוּיוֹת המבּיעוֹת את רצוֹנן להשתתף בּפעוּלה עצמית בּבנין ארץ־ישׂראל העוֹבדת וּמתרכּזוֹת בּפעוּלתן הארץ־ישׂראלית סביב ההסתדרוּת הכּללית של העוֹבדים העברים בּארץ־ישׂראל”.

סעיף זה הנהוּ אבן־הפּינה של היצירה החדשה. כּדאי גם לציין, לשם הערכת המצב, כּי בּין אלה שקיבּלוּ עכשיו את הסעיף הזה ישנם חוּגים אשר לפני זמן לא רב היוּ פוֹסלים בּכלל את ההסתדרוּת, ניבּאוּ לקצה הקרוֹב, נלחמו בּה. אָכף עליהם, כּנראה, משהוּ לענוֹת אמן בּפה מלא, שחוֹר על גבּי לבן, וּל“הכּיר” בּהסתדרוּת. נאמין כּי התחייבוּת זוֹ מחייבת למשהוּ.

סלעי המחלוֹקת בּויכּוּחים האלה היו שלוֹשה:

א. הסמכוּת של הועד לארץ־ישׂראל העוֹבדת. נשמעה הדרישה, כי הועד לארץ־ישׂראל העוֹבדת חלילה לוֹ מהסתפּק בּתפקיד של מסַייע להסתדרוּת בּעבוֹדתוֹ, כּי אם עליו להבטיח לעצמוֹ, בּכוֹח סעיפי התקנוֹת, השפּעה מפוֹרשת על ההסתדרוּת. בּתביעה זוֹ, בּדרגוֹת שוֹנוֹת, אחזוּ: הא.ק., ה“קוֹמפרבּנד” וּ“דרוֹר” (אגב, כּדאי אוּלי לציין, כּי אוֹתן המפלגוֹת והבּריתוֹת, אשר קשריהן את הארץ מתבּטאים על ידי המוֹני חבריהן והשפּעתן אינה זקוּקה לערוּבּוֹת משפּטיוֹת, לא ראוּ צוֹרך לדרוֹש סעיפים מַבטיחים). היתה גם הצעה, כּי יוָצר מין ועד משוּתף של ארץ־ישׂראל וחוּץ־לארץ והוּא ינַהל את עניני ההסתדרוּת. שליחי ההסתדרוּת לא הסכּימוּ לשוּם פּרוֹקוּרַטוּרה ממין זה אוֹ אחר. לא פּחוֹת מן ה“תוֹבעים” מכּירים אנוּ בּזה, כּי ענינינוּ, ענין פּוֹעלי ארץ־ישׂראל, ענין העבוֹדה, העליה וההתישבוּת, אינם ענינים של איזה חוּג סגוּר, של הסתדרוּת בּעלת “אינטרסים שלה”, כּי אם של כּל אלה הרוֹצים בּהקמת הישוּב העברי העוֹבד בּארץ וּפוֹעלים לשמוֹ. אנוּ רוֹצים וּמאמינים בּהשפעה הדדית חוֹזרת של הארץ והגוֹלה, אוּלם איננוּ מוֹדים בּשוּם פּנים, כּי השפּעה זוֹ צריכה להתבּטא בּמתן פרירוֹגַטיבוֹת ותפקידי השגחה והנהלה לאיזה גוּפים שהם בּחוּץ־לארץ, וכי השפּעה זוֹ צריכה לנגוֹע בּאיזוֹ צוּרה שהיא בּסוּברניוּת של הסתדרוּת הפּוֹעלים בּארץ, וכי הנהלתם של מוֹסדוֹת כּלכּליים של פּוֹעלים בּארץ צריכה להיוֹת ממוּנה מחוּץ־לארץ. הדרך הראשוֹנה של השפּעה ישרה על מהלך הענינים בּארץ היא על ידי עליה ועבוֹדה והשתתפוּת אישית. ואחר כּך עוֹד פּתוּחה הדרך להשפּעת רעיוֹנוֹת ודעוֹת על ידי קשרי חברים אידיאוֹלוגיים וּפּוֹליטיים, על ידי מפלגוֹת וּבריתוֹת וּפעוּלה ספרוּתית חוֹזרת. בּמקרים מסוּימים, בּיחס למפעלים קוֹנקרֶטיים, אשר יוָצרוּ בּאיניציאַטיבה של חוּץ־לארץ, אפשר יהיה להסכּים להמציא זכוּיוֹת מיוּחדוֹת לשוּתפים בּיצירה, אוּלם בּשוּם אוֹפן וּפנים לא נַסכּים, כּי עצם הפּעוּלה המַעשׂית לטוֹבת מפעלי הפּוֹעלים בּארץ יהא כּרוּך בּמתן זכוּיוֹת פוֹרמַליוֹת והבטחת השפּעה יוּרידית על פּעוּלת המוֹסדוֹת, שהארץ מקימה וּמנהלת לפי הכּרתה והצטרכוּיוֹתיה. לא על מנת כּך שלָחוּנוּ שוֹלחינוּ.

על ענין זה עמדנוּ בּכל תוֹקף. אזי הוּכנסה הצעה מפַשרת, הדוֹחה את שאלת הסמכוּת לועידה הבּאה. לכך הסכּמנוּ.

(למרוֹת דחיית שאלה זוֹ לועידה הבּאה נעשׂה אחרי־כן בּישיבת הועד נסיוֹן חדש להכניס בּעקיפין את שאלת־הסמכוּת, על ידי ההצעה למסוֹר חלק ממניוֹת־היסוֹד של בּנק־הפּוֹעלים לועד של ארץ־ישׂראל העוֹבדת, כּתגמוּל על העבוֹדה העתידה להיעשׂוֹת. המציעים, אלה שניסוּ לזרוֹק את ההצעה הזאת מארץ־ישׂראל לאמריקה, בּזמן שמשלחתנוּ עבדה שם, טוֹענים, כּי אחרת אינם יכוֹלים לקבּל עליהם את האחריוּת על הצלחת הפּעוּלה…)

ב. חוּג הפּעוּלה. גם בּסעיף זה נתגַלָה הבדל. אנוּ לתוּמנוּ חשבנוּ, כּי פּעוּלת הועד צריכה להקיף את כּל מלוֹא היקף עניני ההסתדרוּת. אוּלם אלה שבּין המשתתפים אשר אינם יכוֹלים לסמוֹך את ידיהם על הפּעוּלה התרבּוּתית והציבּוּרית של ההסתדרוּת, אלה מצאוּ כּאן הזדמנוּת לגלוֹת את כּל עוֹמק פּרוֹליטַריוּתם ודרשוּ להוֹציא ענפי פּעוּלה אלה מתפקיד הועד. בּשל השׂפה העברית לָקוּ איפוֹא אפילו הספריוֹת! אנוּ ידענוּ, כּמה הגבּלה זוֹ מדלדלת את תכנוֹ של הועד החדש, ידענוּ כּמה יהא משוּנה הדבר, כּשההסתדרוּת בּפעוּלתה התרבּוּתית תצטרך לאַרגן לחוּד אוֹתם החלקים בּועד לארץ־ישׂראל העוֹבדת אשר לבּם שלם את ההסתדרוּת. אוּלם הסכּמנוּ לצמצוּם הפּעוּלה משוּם דרכי שלוֹם. סעיף ג' על התפקידים נוּסח איפוֹא כּך:

“סידוּר והנהלת הפּעוּלוֹת השוֹנוֹת בּחוּץ־לארץ לטוֹבת המוֹסדוֹת הכּלכּליים של ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ־ישׂראל, העוֹמדים בּרשוּת ההסתדרוּת הכּללית (בּנק הפּוֹעלים, “המשבּיר”, “סוֹלל־בּוֹנה”, חברת־ההתישבוּת וכוּ'). השתתפוּת בּהנהלת המוֹסדוֹת המשוּתפים להסתדרוּת הכּללית ול”ועד לעניני ארץ־ישׂראל העוֹבדת“. יצירת מוֹסדוֹת חדשים והנהלתם. הערה: מוֹסדוֹת חדשים נוֹסדים רק בּהסכּמת ההסתדרוּת”.

ג. הקפּא"י. זה היה סלע המחלוֹקת החמוּר בּיוֹתר, חמוּר עד כּדי סכּנת התפּוֹצצוּת הועידה. אם בּנקוּדוֹת הקוֹדמוֹת היוּ חילוּקי דעוֹת פּרינציפּיוֹניים (תביעוֹת־ההשפּעה, השׂפה), הרי הניגוּדים בּסעיף זה היוּ בּעלי אוֹפי היסטוֹרי ואוֹרגַניזציוֹני. הצוֹרך במוֹסד כּספּי מרכּזי, העוֹמד כוּלוֹ לרשוּת עבוֹדת ההסתדרוּת, היה מוּסכּם אליבָּא דְכל. גם בּשאלה, אם מוּתר הדבר, שמוֹסד זה ימָצא בּרשוּת משוּתפת – לא התעוֹררוּ ויכּוּחים. השאלה החמוּרה היתה כּיצד צריך סעיף זה להתגשם. לפני הועידה עמדה הצאת הקפּא“י, אשר עד כּה היתה המוֹסד הכּספּי של “בּרית פּוֹעלי־ציוֹן”, אוּלם מילאה תפקידים לא רק מפלגתיים, כּי אם גם הסתדרוּתיים־כּלכּליים־תרבּוּתיים. ועידת “פּוֹעלי־ציוֹן” בּבּרלין החליטה, אחרי ויכּוּחים רבּים, למסוֹר את הקפּא”י לרשוּת משוּתפת של “בּרית פּוֹעלי־ציוֹן” וההסתדרוּת וּלהבטיח לשני הגוּפים השפּעה בּמידה שוה. ההצעה מבּיעה הסכּמה לשיתוּף כּוֹחוֹת אחרים, הנכוֹנים להשתתף בּפּעוּלה. הצעה זוֹ של “פּוֹעלי־ציוֹן” פּגשה בּועידת ארץ־ישׂראל העוֹבדת התנגדוּת רבּה מכּל הצדדים. בּתוֹכם גם אלה, אשר בּאוֹתם הימים שידם היתה תקיפה בּקפּא“י היוּ הם מן השוֹמרים על טהרת שלטוֹן המפלגה בּקפּא”י. מחלוֹקת זוֹ בּועידה הביאה את “פּוֹעלי־ציוֹן” לידי ויתוּרים רבּים, וּבנידוֹן זה הגיעוּ כּמעט לידי הבנה. נתעוֹררה השאלה על גוֹרל הקפּא“י אחרי עבוֹר השנה הראשוֹנה. הועידה בּרוּבּה תבעה, כּי אחרי שנה תעבוֹר הקפּא”י כּוּלה לרשוּת ההסתדרוּת וּועידת ארץ־ישׂראל העוֹבדת (בּהפקעת זכוּיוֹתיהם של “פּוֹעלי־ציוןֹ”). “פּוֹעלי־ציוֹן” מצדם רצוּ להבטיח את זכוּתם על הקפּא“י והציעוּ, כּי בּעוֹד שנה רשאי כּל צד לבחוֹן את החוֹזה מחָדש, לאַשרוֹ אוֹ לבטלוֹ. הם טענוּ, כּי אי אפשר להם למסוֹר למַפרע את הקפּא”י לרשוּת הועד החדש, מבּלי לבחוֹן את כּשרוֹן פּעוּלתוֹ, וּמבּלי יפּוּי־כּוֹח של ועידת “פּוֹעלי־ציוֹן”. צירי ההסתדרוּת דנוּ מלכתחילה על הצעת “פּוֹעלי־ציוֹן” והחליטוּ בּרוֹב של 6 (בּלוֹך, בּן־צבי, הרצפלד, וילקנסקי, כּצנלסוֹן, פרלסוֹן) נגד 2 (בּרץ, שפּרינצק). שנים נמנעוּ מהצבּעה. קיבּלנוּ את ההצעה, לא משוּם שחשבנוּ אוֹתה להצעה האידיאַלית, אלא משוּם שחשבנוּ, כּי צריך לשׂים קץ למצב המביש של קיוּם כּל מיני קוּפוֹת־סָרק מפלגתיוֹת, הדוֹגלוֹת בּשם הפּעוּלה הארץ־ישׂראלית, וּמשוּם שידענוּ את כּל הקוֹשי הכּרוּך בּיצירת פוֹנד חדש, הסתדרוּתי, העוֹמד מוּקף מכּל מיני קוּפוֹת מפלגתיוֹת. לא יכוֹלנוּ לבלי להתחשב בּזה, כּי “פּוֹעלי־ציוֹן” מַציעים לנוּ את המַכּסימוּם האפשרי להם לפי החלטת ועידתם, וכי אַל לנוּ לדחוֹת את סידוּר הענין עד לאחר ועידה שניה. ועל כּוּלם – היינוּ בּטוּחים, כּי לאחר פּעוּלה משוּתפת ונאמנה של כּל החוּגים בּמשך שנה, לא ימָצא שוּם כּוֹח אשר יהיה בּיכלתוֹ להוֹציא את הקפּא"י הריאַלית מידי ההסתדרוּת. ואם “פּוֹעלי־ציוֹן” ישתטוּ ויִרצוּ להוֹציא – יעלוּ בּידיהם אך שלט ריק. הפּעוּלה החיה והמוֹסד בּעל־היכוֹלת והאמצעים יתרכּזוּ בּידי ההסתדרוּת והנאמנים לה. אגב, אנוּ גם לא מצאנוּ לרצוּי לקשוֹר את עצמנוּ בּהחלטה מפוֹרשת על זכוּת־הקנין והשיתוּף להבּא, והיינוּ מעוּנינים להשאיר להסתדרוּת – וּממילא גם לאחרים – זכוּת הרֶביזיה.

נברא בּועידה מצב כּזה, שאנוּ, שליחי ההסתדרוּת, היינוּ הוַתרנים הניתנים לפשרוֹת, וּלעומתנוּ עמדוּ כּל מגיני ההסתדרוּת, וטענוּ: אוֹ הכּל אוֹ גזוֹרוּ. וּביניהם, כּאמוּר, גם אדירי הקפּא"י מלפנים.

הויכּוּח הזה גרם להרבּה קוֹשי. הוּא נגע מאד מאד בּיחסים וּבחשבּוֹנוֹת וּבמסוֹרת, ולא אֶכּנס כּלל בּהערכת הצדדים, התנַהגוּתם ונימוּקיהם. היוּ רגעים שנדמה היה, כּי הועידה מתפּוֹררת וכל עמלנוּ לשוא. סוֹף סוֹף, אחרי קרבּנוֹת וּויתוּרים מצדדים שוֹנים, הגענו אל “עֵמק השוה”. הסעיף ד', על מוֹסד כּספּי מרכּזי, אוֹמר:

“הועידה רוֹאה צוֹרך בּהקמת מוֹסד כּספּי מרכּזי לבנין משק הפּוֹעלים בּארץ, אשר יעמוֹד בּרשוּת ההסתדרוּת הכּללית וּברשוּת “ועידת ארץ־ישׂראל העוֹבדת”, ויבוֹא בּמקוֹם הקרנוֹת המיוּחדוֹת הקיימוֹת למטרה זוֹ על יד המפלגוֹת. הועידה מגלה את דעתה, ש”קוּפּת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל" (קפּא"י) צריכה להיעשׂוֹת למוֹסד כּספי מרכּזי זה.

כּל הקרנוֹת האחרוֹת, אשר מטרתן דוֹמה למטרת הקרן הנ"ל, מתמַזגוֹת לתוֹך הקוּפּה המרכּזית.

הועידה מקבּלת בּיסוֹדה את הצעת משׂרד־הבּרית של “פּוֹעלי־ציוֹן” וּמחליטה, כּי הקפּא“י תהיה לפי שעה מוֹסדם המשוּתף של “בּרית פּוֹעלי־ציוֹן” וההסתדרוּת הכּללית וּבהנהלתה משתתפוֹת בּמידה שוה שתיהן – מצד אחד, וּ”ועידת ארץ־ישׂראל העוֹבדת" מצד שני.

הנהלת הקפּא“י מוּרכּבת לשנה הבּאה בּאוֹפן דִלקַמן: רבע הדעוֹת להסתדרוּת הכּללית, רבע הדעוֹת למשׂרד־הבּרית “פּוֹעלי־ציוֹן” וחצי דעוֹת ל”ועידת ארץ־ישׂראל העוֹבדת".

כּתוֹם השנה עוֹברת הקפּא"י לרשוּתם היחידה של “הועד לעניני ארץ־ישׂראל העוֹבדת” ושל ההסתדרוּת הכּללית אם אחד משלוֹשת המשתתפים לא יערער על כּך.

אם – בּמקרה של ערעוּר – לא יבוֹאוּ הצדדים לידי הסכּם, יעבוֹר כּל הרכוּש הנאסף בּמשך השנה (כּסף, חמרים וכלים), בּניכּוּי הוֹצאוֹת השנה, לרשוּת ההסתדרוּת, וּשלוֹשת הצדדים חפשים בּפעוּלתם להבּא.

אוֹסף חמרים וּמכשירים בּמשך השנה מסתדר על ידי ההנהלה המאוּחדת של הקפּא"י בּשם “אוֹצר כּלים וחמרים”, בּתוֹר מחלקה של “קוּפּת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל”.

חוּץ מאוֹסף חמרים וכלים נערך בּאוֹפן מַקבּיל אוֹסף כּספים וּמסים רגילים לטוֹבת הקפּא"י, המתנהל על ידי אוֹתה הנהלה מרכּזית.

אם יבוּטל ההסכּם על דבר הקפּא“י, ישָאר הרכוּש הנאסף בּרשות “האוֹצר” כּמוֹסד ההסתדרוּת והוַעד לעניני ארץ־ישׂראל העוֹבדת.”

אחרי שעברנוּ גם את הסלע הזה, האחרוֹן, והכרזנוּ גם על הצוֹרך לכַנס קוֹנפרנציה עוֹלמית לעניני ארץ־ישׂראל העוֹבדת, נתקלנוּ בּקשי השאלה של הרכּבת הועד. קשה היה למצוֹא את קנה־המידה הנכוֹן, אשר על פּיו תקבּל כּל הסתדרוּת את בּיאת־כּוֹחה. הוּסכּם לקבּוֹע לפי שעה זכוּת שוה לכל גוּף: לועד שתי דעוֹת, ולַהסתדרוּת – שלוֹש. לועד הזכוּת לסַפּח עוֹד הסתדרוּיוֹת. סידוּר המַזכּירוּת הזמנית נמסר לועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת. קראנוּ אז לשם כּך את חברינוּ ד. הוֹז וּמ. בּוֹגדַנוֹבסקי, שנמצאוּ באוֹתה שעה בּבּרלין, ואת החבר י. אֶפטר שעמד לבוֹא.

בּתוֹר ועידת־יסוֹד עסקנוּ בּעיקר בּיצירת המסגרת לפעוּלה. מחמת עייפוּת רבּה וּתנאי־העבוֹדה הקשים לא נזדרזנוּ גם אחרי הועידה לתת לה וּלתוֹצאוֹתיה את הפרסוּם הדרוּש. למרוֹת כּל זה היא כּבר פּעלה, מכּמה בּחינוֹת, פּעוּלה רבּה. עצם דבר האיחוּד של כּוֹחוֹת כּה שוֹנים וּמפוֹרדים, אוֹיבים ומתנכּרים, על בּסיס אחד סביב למרכּז אחד, וּבשעה כּה עמוּמה לציוֹנוּת ולפּוֹעל בּארץ – מה חשוּב הוּא. התאחדוּת זוֹ יצאה לאויר העוֹלם לא בּשנת גאוּת, כּשגַלי התנוּעה עוֹלים מעלה מעלה, כּשהשמש מאירה עליהם והעינים נמשכוֹת אחריהם, אלא בשעת שפל: כּשהתנוּעה כּוּלה הוֹלכת קדוֹרַנית, כּשאצלנוּ בּארץ עָצַם הכּאב, וּבחוּץ־לארץ – רפיוֹן ובַצוֹרת. וזוֹהי תעוּדה טוֹבה לועידה, לנאמנוּת הגלוּמה בּה.

חוּגים שניאצוּ אוֹתנוּ, עכשיו הם בּקרבּנוּ, ואנוּ רוֹצים להאמין בּהם. כּניסתם לועידה מחייבת אוֹתם להפיץ את ידיעת ההסתדרוּת וּמעשׂיה בּחוּגים שלהם. הפצת הכּרה וידיעוֹת קוֹדמוֹת לכל עזרה מעשׂית. שֵמַע הועידה מגיע גם לארצוֹת רחוֹקוֹת, אמריקה, ארגנטינה ועוֹשׂה את שליחוּתוֹ. ועוֹד יש לעשׂוֹת כָּהֵנה וכהנה.

בּועידת חיפה, לפני שלוֹש שנים, החלטנוּ כּי “ההסתדרוּת פּוֹנה אל כּל הסתדרוּיוֹת העוֹבדים העברים בּארצוֹת הגוֹלה המכּירוֹת בּארץ־ישׂראל עוֹבדת, בּדבר הצוֹרך המוּחלט ליצוֹר מוֹסד כּללי בּין־מפלגתי לשם עבוֹדה מעשׂית לבנין חברת העבוֹדה העברית בּארץ־ישׂראל”. מה שעשׂינוּ בּנידוֹן זה עד ועידת קַרלסבּד, עשׂינוּ עַרטילָאית. עכשיו קיימנוּ החלטה זוֹ. יש לי ההכּרה כּי הצעדנוּ בּזה את תנוּעתנוּ קדימה. יצא לאויר העוֹלם יצוּר חי, אם כּי חלש עוֹדנוּ וזקוּק לטיפּוּח ולהגנה. יש להאמין, כּי הועד החלש הזה יעזוֹר ליצירת קשרים אמיצים בּין חוּץ־לארץ וההסתדרוּת, וכי בּעבוֹדתוֹ המעשׂית נחַנך את חברינוּ בּגוֹלה לפעוּלה וּלהתמַכּרוּת.

תשוּבה

הויכּוּח בּשאלת “ארץ־ישׂראל העוֹבדת” עוֹרר, למרוֹת הנימין ההיסטוֹריוֹת, שאלוֹת עמוּקוֹת. בּעצם, יוֹשבת כּאן משלחת ההסתדרוּת על ספסל הנאשמים. תוֹבעים ממנה את עלבּוֹנה של ההסתדרוּת. מחזיוֹן זה כּשהוּא לעצמוֹ יש לי הנאה מרוּבּה.

מסַפרים על פּינחס רוּטנבּרג, שהיה אוֹמר, כּי מתאַוה הוּא להיאָסר על ידי גַ’נדַרם ארץ־ישׂראלי. תאוָה זוֹ – להיאָסר על ידי ג’נדרם ארץ־ישׂראלי – ניתנת עכשיו על נְקַלָה לחבר ההסתדרוּת, אבל להיוֹת נידוֹן על חוֹסר הגנה מַספּיקה של עניניה וּכבוֹדה של ההסתדרוּת, לזאת זכינוּ אך הפעם. ושִׂמחתי היתה בּאמת שלמה, אילוּ היתה לי גם ההכּרה כּי מגיני ההסתדרוּת ותוֹבעי זכוּיוֹתיה הפּעם מידינוּ, הנם זכּאים לכך. בּזה אני, לצערי, מַרשה לעצמי לפקפּק עדיין.

מאשימים אוֹתנוּ בּויתוּרים, בּהַרכָּנת הראש לפני חוּץ־לארץ. אַל יהיה ענין הקשרים עם חוּץ־לארץ קל בעיניכם! ואַל נא תדבּרוּ על זה מתוֹך עמדה יפה של סלסוּל עצמי, של התאוֹננוּת על “חוֹסר שכינה” וּ“מֶכַניוּת” ועל אחת כּמה וכמה מתוֹך היחס של עדה פישמַן, כּי “לא איכפּת לי, אם גם לא יהיה שלוֹם־בּית”. לי איכפּת מאד! על שלוֹם־הבּית בּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים אנוּ בּוֹנים את תקווֹתינוּ.

בּהליכתנוּ, בּהליכת כּוּלנוּ לחוּץ־לארץ, יש דבר־מה חשוּב הרבּה יוֹתר מאשר הנראה לעין. יש כּאן השאיפה לשלטוֹן, לכיבּוּש בּמוּבן המעוּלה. לכבּוֹש את הנוֹער, לכבּוֹש את הפּוֹעל היהוּדי, לכבּוֹש את העם. לזה דרוּש כּוֹח עצוּם, כּוֹח כּמוּת ואיכוּת רב יתר מאשר יש אִתנו כּיוֹם. וּבמצב כּוֹחנוּ אנוּ כּיוֹם מה פּלא, כּי אין אנוּ זוֹכים לנצחוֹנוֹת שלמים, וכי רפיוֹנוֹתינוּ וכשלוֹנוֹתינוּ נראים לנוּ כּמַפּלוֹת. מלחמה לנוּ בּחוּץ־לארץ, מלחמת־קרוֹבים, מלחמת כּוֹחוֹת הנמשכים ונדחפים. אַל נבוֹש ונוֹדה, כּי כּל אחד מאִתנוּ אם לב לוֹ, יוּכל לראוֹת את חברוֹ – אם אינוֹ רוֹאה את עצמוֹ – כּשהוּא נפתל את חבריו בּני בּריתוֹ בּחוּץ־לארץ, ואַל יציין המסתכּל את הכּשלוֹנוֹת כּשׂמח לאֵיד. יש רצינוּת רבּה בּדבר. לדידי, אין בּרית קלה. אלה שעלתה בּגוֹרלם בּרית קלה – ישׂמחוּ בּמתנת חלקם. אנוּ, המבוּקרים כּאן, בּחרנוּ לנוּ עמדה לא קלה ואין אנוּ מתרעמים על גוֹרלנוּ.

שפּרינצק בּיסס כּאן את עמדתוֹ ההסתדרוּתית. ועידת חיפה החליטה, כּי “ההסתדרוּת הכּללית היא היחידה העוֹסקת בּכל הענינים הנכנסים בּחוּג פּעוּלתה”. שמַע מִינֵיה, אין זכוּת קיוּם למוֹסד מפלגתי בּתחוּמי הפּעוּלה ההסתדרוּתית. והנה נשאלת השאלה: מדוּע סבל שפּרינצק את המצב הבּלתי־נוֹרמלי הזה כּל השנים, מחיפה ועד היוֹם? הלא אלה שהיוּ הפּעם הרוֹב בּמשלחת ההסתדרוּת, הם הם שקבעוּ בּחיפה את הסעיף האמוּר, והם הם שחפצוּ להציג בּועידת חיפה את שאלת־הקפּא“י בּכל מלוֹאה. הסכּמנוּ להסיר את הסעיף הזה רק מתוֹך הדרישה ל”שלוֹם־בּית“. וככה נדחתה השאלה מועידה אחת לשניה, מהועידה למוֹעצה, מהמוֹעצה לועד הפּוֹעל, מועד הפּוֹעל למשלחת. למה בּאה ההשתמטוּת השיטתית הזאת? אילמלא היוּ בּינינוּ, בּתוֹך ההסתדרוּת, משתמטים מבּירוּר השאלה, היתה ההסתדרוּת, כּבר מזמן קוֹבעת עמדה בּרוּרה, וּ”פּוֹעלי־ציוֹן" היוּ רוֹאים לפניהם עוּבדה קיימת, עוּבדת בּרזל, רצוֹן ההסתדרות, והיוּ מוּכרחים להתחשב בּוֹ.

לשפּרינצק ישנה עמדה ליבּרלית. הוּא נכוֹן להשאיר את הקפּא“י בּידי “פּוֹעלי־ציוֹן”, אוּלם ההגיוֹן האוֹמר להשאיר בּידי “פּוֹעלי־ציוֹן” מוֹסד כּספּי־ישוּבי, מסוּפּקני, אם זהוּ הגיוֹן הסתדרוּתי. נשק כּלכּלי לבנין חברת העוֹבדים בּארץ אין אנוּ יכוֹלים להשאיר בּידי איזוֹ בּרית שהיא. זהוּ ההגיוֹן של הסעיף החיפאי: בּיטוּל הקרנוֹת המפלגתיוֹת הקיימוֹת לשם פּעוּלה ישוּבית־מעמדית. אנוּ, חברי “אחדוּת־העבוֹדה”, נלחמנוּ בּתוֹך בּרית “פּוֹעלי־ציוֹן” על העברת הקפּא”י, הבאנוּ לידי החלטה שאינה מניחה כּיוֹם את דעת “מגיני” ההסתדרוּת. ואם בּאמת גברה כּל כּך ההכּרה ההסתדרוּתית בּעוֹלם, הרי נשאלת השאלה: לחברינוּ “צעירי־ציוֹן” יש קרן־עבוֹדה. היא אינה רבּת שנים, מסוֹרת וסנטימנטים. מדוּע לא בּא מוֹסד זה הראשוֹן לאמוֹר להסתדרוּת: אנוּ מוֹסרים אוֹתוֹ לידיכם? ה“התאחדוּת” בּאמריקה יש לה איזוֹ “קרן החלוּץ”, ולא ראינוּ שתפנה מאליה ותעמיד אוֹתה בּרשוּת “החלוּץ” העוֹלמי אוֹ ברשוּת ההסתדרוּת. האוּמנם צריכה להתבּטא ההכּרה בּהֶגמוֹניה של ההסתדרוּת בּתביעה מאת אחרים? אנחנוּ בּחרנוּ לנוּ את המלחמה על ההגמוֹניה של ההסתדרוּת לא אצל אחרים, כּי אם דוקא בּקרב חברינוּ שבּגוֹלה, בּקשר עם מוֹסד בּעל עבר וּמסוֹרת מפלגתית חזקה וגרמנוּ לנצחוֹן ההסתדרוּת, לא מבּלי סבל וּויתוּרים.

המשלחת היתה אוֹפּוֹרטוּנית וּוַתרנית. כּכה אמרוּ לנוּ. מי שיִבחן את הסעיפים בּשׂים לב, יראה כּי הם מבַצרים להסתדרוּת עמדוֹת אחרי עמדוֹת. כּי הויתוּר גוּפוֹ היה בּענין דק מאד, בּזכות פוֹרמַלית. אנוּ רגילים לחוֹזים קשים. קשה היה גם החוֹזה את ההסתדרוּת הציוֹנית על בּנק הפּוֹעלים. הלכנוּ בּדרך זוֹ ויצרנוּ את המוֹסד, המוֹסיף כּוֹח למעמד־הפּוֹעלים. הסעיף המשאיר בּמשך שנה את הקפּא"י בּמצב משפטי־פּרוֹביזוֹרי הוּא הויתוּר האחרוֹן, והמאמין בּכוֹח ההסתדרוּת לא יפקפּק, כּי השאלה על ההמשך נפתרת מאליה.

בּחרנוּ בּדרך ויתוּרים. אוֹתה בּחרנוּ עוֹד, כּדברי טַבֶּנקין, בּארץ – בּיצירת ההסתדרוּת גוּפה. גם אז היוּ כּאלה שניבּאוּ להסתדרוּת אי־הצלחה מתוֹך “מיכניוּת” שלה. גם אז היוּ בּעלי עמדוֹת פּרינציפּיוֹניוֹת נַעלוֹת, אשר הבּיטוּ מעל ל“שלוֹם־בּית”. וגם אז חתמנוּ על חוֹזה קשה של “וגם” ועוֹד.

אחד הבּיטוּיים של שפּרינצק פּגע בּי מאד. הוּא אמר: “הועידה היתה חַסרת־תוֹכן”: אני זוֹכר את היחס וההערכה של רבּים מאִתנו לועידת־חיפה. “אֵילוּ שאלוֹת התישבוּת, למשל, נפתרוּ שם?” היוּ שוֹאלים. גם ועידת חיפה לא היתה “מענינת”, כּאוֹתן הועידוֹת שאפשר לסדר בּין עשׂרוֹת אחדוֹת של אנשים בּכל יוֹם. היא היתה ועידה מיַסדת. כּזוֹ היתה גם ועידת ארץ־ישׂראל העוֹבדת, בּקרלסבּד תרפ"ג.

אפשר לבאר בּהֶאָרָה פּוֹליטית את הליכתן של כּל אחת ואחת מהמפלגוֹת מתוֹך חשבּוֹנוֹת שוֹנים. לזוֹ לא היה מה להפסיד וזוֹ בּיקשה להרויח, אך הרי מתחת לכל אלה טמון “השׂכל הגדוֹל”. בּאיחוּד גוּפוֹ של הכּוֹחוֹת האלה, שמהם רבּים עמדוּ בּדרך ההתכּחשוּת למחצה ולשליש להסתדרוּת, יש כּוֹח גדוֹל. ואַל נבטל כּוֹח זה בּשם גנאי “מיכניוּת”. כּבר הוֹרה וילקנסקי: יש זוֹרע דליל וקוֹצר צפוּף. יש שתנוּעה נוֹצרת כּאילוּ בּאוֹפן מיכני והיא הוֹלכת וּמתלכּדת וּמתגבּשת וּמגלה את נשמתה הכּבּירה. ויש גם להיפך. כּלוּם לא ראוּ “חוֹבבי־ציוֹן” את הרצל כּבעל תנוּעה מיכנית?

אַל תבוּזוּ לפעוּלוֹת הנעשוֹת מתוֹך ויתוּרים. בּתוֹכם מפרפּר הרצוֹן ליצירה, הרצוֹן להשלטת כּוֹחה של ארץ־ישׂראל. ארץ־ישׂראל הגיעה כּאן לנצחוֹן, שעדיין מוּקדם להעריכוֹ בּמלים. הרוֹאה יראה.

וּכבר יש מפעלים. הליכתוֹ של אַרלוֹזוֹרוֹב ללַטביה היא פעוּלה. הוּכרזוּ שלוֹשה חדשים – מי“ז בּדצמבּר עד י”ז בּמַרס – לפעוּלה לשם בּנק הפּוֹעלים והקפּא“י. בּתוֹך השוּרוֹת של שבע ההסתדרוּיוֹת הוּכרז יוֹם תל־חי, יוֹם עבוֹדה לארץ ישׂראל. יש בּזה חשיבוּת ממַדרגה ראשוֹנה. יש נפש בּדבר הזה, ואם גם הדברים נוֹצרים בּאבק־התנַגדוּת ויחסים לא טוֹבים. מתקבּלים חוֹזרים על בּנק הפּוֹעלים, “המשבּיר” והקפּא”י ועליהם חתוּמים דוֹב הוֹז וי. אֶפטר. לחתימת אפטר על כּרוּזים לשם הקפּא"י יש בעינַי חשיבוּת חינוּכית רבּה.

הויכּוּח הזה על הקפּא“י צריך להיוֹת האחרוֹן. מעכשיו יהיוּ לנוּ ויכּוּחים בּתוֹך הקפּא”י. זוֹהי תעוּדתה של מוֹעצה זוֹ: לחתוֹם את הויכּוּח. ואַל נַשהה את הענין, אין כּאן רק ענין של ריאוֹרגַניזציה גרידא. המוֹסד זקוּק לחידוּש כּוֹח וּלהגבּרת־פּעוּלה. החלטתה של המוֹעצה עלוּלה לתת את הדחיפה לפעוּלה מחוּדשת בּחוּץ־לארץ וּבארץ.

בּצדק העיר טבּנקין, שהרכּב ההנהלה הנוֹכחית כּפי שנקבּע בּישיבת הועד בּבּרלין, אינוֹ רצוּי משוּם צד. ואמנם הויתוּר האמיתי היה אוּלי דוקא בּדבר הזה. בּעצם זכּאית ההסתדרוּת ליוֹתר מאשר רבע הדעוֹת. כּי גם בּתוֹך 50 האחוּזים של “ועידת ארץ־ישׂראל העוֹבדת” יש להסתדרוּת חלקה. משלחת ההסתדרוּת לא הוֹדיעה מעוֹלם כּי היא מוַתרת על חלקה. אף לא “החלוּץ” ולא “דרוֹר” לא קיבּלוּ את בּיאת־כּוֹחם הצוֹדקת. יצא כּי זכוּתה של “ועידת ארץ־ישׂראל העוֹבדת” בּהנהלת הקפּא"י נפלה בּחלקן של ארבּע מפלגוֹת מדיניוֹת. עלינוּ לבחוֹר כּאן את בּאי־כּוֹחנוּ להנהלה וּלהוֹדיע שאין אנוּ מסכּימים לסידוּר זה.

להבנת הועידה. היה בּה מוֹמנט אחד, שהזכּיר לנוּ את ארץ־ישׂראל. היתה השעה הקשה, בּסוֹף ישיבת־הלילה האחרוֹנה, כּשלאחר כּל דקדוּקי־הסעיפים עמדה הועידה להתפּוֹצץ. אמרתי לעצמי: לשם מה אנוּ יוֹשבים כּאן וּמוֹציאים את כּוֹחנוּ לבטלה וּמקצרים את חיינוּ? שם בּארץ, אנוּ יוֹדעים לפחוֹת לְמָה אנוּ עמֵלים. שם עוֹמדים החיים מאחוֹרי גבּנוּ. והם הם המצַוים עלינוּ: כּה תעשוּ. וּפה, בּקַרלסבּד הזרה, כּל הענין חסר שרשים עמוּקים, ולא צוֹרך החיים של הארץ הוּא הקוֹבע את ההתנהגוּת וההחלטה. וּכשהחלטנוּ להפסיק לפי שעה את הישיבה כּדי לחזוֹר בּעוֹד חצי יוֹם לברר מהוּ המינימוּם שיש עוֹד להציל, אמרתי לעצמי: בּזאת ניבּחן! אם יש דבר־מה רציני, לא נוּכל להיפּרד בּלא כּלוּם. והנה בּאה הפּעם ה“הצלה” מחוּגי הא. ק. והקוֹמפרבּנד, ואחרי שהקימוֹנוּ שוּב, לאחר יאוּש ודכּאוֹן, את הבּנין ההרוּס וַנדע, כּי “אכן יש אלוֹהים בּקרבּנוּ”. מלה ישנה, אך נאמנה.

(ב' באייר תרפ"ד)

פּתיחה

לא זוֹ הפּעם הראשוֹנה, אשר קוֹל קריאתה של “אחדוּת־העבוֹדה” מַזעיק, מכַנס, מכּה גלים עמוּקים בּלבבוֹת. בּימי הכרעה, בּימי פּוּרענוּיוֹת וּבימי חג לפּוֹעל, בּשעת סכּנה לאוּמית וּבימי נסיוֹן להסתדרוּת, בּבחירוֹת וּבהגנה, בּכל פּעם שהיה צוֹרך לעמוֹד בּפרץ, ידעה “אחדוּת־העבוֹדה” לקרוֹא וּלרכּז סביבה את ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ, לעוֹרר בּקרבּם את הכּוֹחוֹת הספוּנים, הנתבּעים למעשׂה. וגם הפּעם. אוּלם אם הכּינוּסים הקוֹדמים, לשם הארץ, לשם ההסתדרוּת, לשם המעמד, בּאוּ לא רק מתוֹך הזיקה העמוּקה שבּין “אחדוּת־העבוֹדה” וּבין ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ, כּי אם גם כּתוֹצאה של עבוֹדה עֵרה, זריזה וחרוּצה, של כּוֹח מאַחד וּמאַרגן, הרי הפּעם לא זוֹהי הזכוּת אשר גרמה לכינוּס נהדר זה של הערב. אַרשה לעצמי ואוֹמַר, כּי לא הועד הפּוֹעל של “אחדוּת־העבוֹדה” הוּא שכּינס לנוּ ועידה זוֹ, כּי הועידה נתכּנסה מאליה. וזה גָדלה. הועד הפּוֹעל של “אחדוּת־העבוֹדה” היה רק שליח להוֹבלה, המוֹכּ“ז¹ אשר מסר את המכתב על פּי הכּתוֹבת, זכוּתוֹ היחידה בּנידוֹן זה היא, שאחרי כּל הדחיוֹת, מחוֹסר פּנַאי וּמעבוֹדה קשה, מצא סוֹף סוֹף את היכוֹלת להיפָּנוֹת לשבוּע מעוֹל עבוֹדת המשק והמוֹסדוֹת לקרוֹא אוֹתנוּ להתרכּז בּשאלוֹת “שאין השעה דוֹחַקתן”. הוּא רק קרא – וכוּלנוּ בּאנוּ. וְיגדל הפּלא לראוֹת את ההתעוֹררוּת מסביב לשאלוֹת אשר רגילים לראוֹתן כּ”שאלוֹת של מפלגה". איננוּ יוֹדעים עדיין את מספּר הצירים והבּוֹחרים. מענין יהיה גם לדעת, כּמה מן הצירים הנאספים כּאן היוּ אִתנוּ בּועידוֹת הקוֹדמוֹת, וכמה לנוּ “בּני־זקוּנים”. אוּלם ראינוּ כּאן פּוֹעלים, חברים מכּל קצוי הארץ, החיים את חיי העבוֹדה, בּכל צוּרוֹתיה ותנאיה. פגשתי פּה גם חברים אשר זה עתה ירדוּ מן האניה, והם בּאוּ אלינוּ לשמוֹע מה ידוּבּר כּאן. מה מביא אוֹתם אלינוּ? כּלוּם רק ימי הזוֹהר של “אחדוּת־העבוֹדה”. בעבָרה הקרוֹב?

לא. לא בּזכוּת־העָבר בּאים חלוּצי העליה החדשה אלינוּ, ולא על זכוּת־עבר נבנה את זכוּת־קיוּמנוּ.

אין לי כּל רצוֹן להפוֹך את דברַי לשירת תשבּחוֹת ל“אחדוּת־העבוֹדה”. והַזכָּרת ימי הזוֹהר עלוּלה רק לעוֹרר נימוֹת נוּגוֹת. ימי הזוֹהר של “אחדוּת־העבוֹדה” נעוּצים בּציפּיה לעליה הגדוֹלה אשר חָזינוּ לפנינוּ, אשר לִשמה דָרֵכנוּ עוֹז, ואשר בּה שאַבנוּ את הכּוֹח לאיחוּדנוּ, להתחַדשוּתנוּ. אוּלם הימים ההם חלפוּ, בּאוּ ימים אשר הגדוֹלוֹת התכּסוּ בּערפל. הכּנפים קוּצצוּ, והידים, העוֹבדוֹת בּלי ליאוּת, הוּשפּלוּ. ימי־השפל בּמדיניוּת של הארץ, בּציוֹנוֹת, בּמדיניוּת העוֹלמית, בּמצב הכּלכּלי של הישוּב עשׂוּ את שלהם. ו“אחדוּת־העבוֹדה”, אם כּי לא השלימה עם מציאוּת זוֹ, אם כּי לא חדלה ליצוֹר יוֹם יוֹם את ההסתדרוּת וּלהילָחם את מלחמת המעמד העוֹבד בּארץ, לא עצרה כּוֹח לעמוֹד בּכל שיעוּר קוֹמתה בּפני ימי השפל.

הצוֹרך בּחידוּש, בהַחֲיָאַת הפּעוּלוֹת והתכוּנוֹת של “אחדוּת־העבוֹדה” הוּא שהביאָנו היוֹם הנה.

ואם עכשיו, אחרי שנים של דכדוּך הכּוֹחוֹת, של צמצוּם העליה וחוֹסר־העבוֹדה, בּאים אלינו חברים חדשים, וּבְעֵרוּת זוֹ וּבהַקשָבה זוֹ, אם כוֹחוֹת הפּוֹעלים מתעוֹררים וּמתאַזרים כּמוֹ שמַראה לנוּ פּגישתנוּ זוֹ, סימן טוֹב הוּא לנוּ, הרי זוֹ עדוּת נאמנה על הצוֹרך החי שיֶשנוֹ בּארץ בּמפלגת פּוֹעלים סוֹציאַליסטית, בּעלת מזג רבוֹלוּציוֹני, הנאמנה למעמד, לעניניו החיוּניים ולתעוּדתו ההיסטוֹרית. צוֹרך זה בּפעוּלה חיה להבּא, אי־הסתפּקוּת בּמַה שיש היוֹם, – אלה הם שמַפנים את תשׂוּמת־הלב לועידתנוּ.

ועידתנוּ הפּעם הִנָה חמוּרה ורבּת־אַחריוּת. אוּלם השאלה הנצחית בּועידוֹת מפלגתיוֹת בּארץ, שאלת זכוּת־הקיוּם, להיוֹת אוֹ לחדוֹל, השאלה שהעסיקה עוֹד בּמידה מרוּבּה את ועידתנוּ בּחיפה, שאלה זוֹ אינה עוֹמדת לפנינוּ הפּעם. נראה לי, כּי שאלה זוֹ נפתרה מאליה; כּי בּציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ חיה עכשיו הכּרה רבּה של הצוֹרך בּתנוּעה ציוֹנית־סוֹציאלית מאוּרגנת בּתוֹך ההסתדרוּת; חי הצוֹרך בּפעוּלה מדינית־מעמדית, בּפעוּלה לקליטת העליה וחינוּכה, בּהַתוָית הדרכים של הקיבּוּץ, בּהתישבוּת וּבעבוֹדה, בּשיתוּף הפּוֹעל העירוֹני ליצירה הישוּבית, בּחינוּך הכּוֹחוֹת בּגוֹלה, – אלה ענפי הפּעוּלה אשר “אחדוּת־העבוֹדה” חיתה בּהם מראשית יצירתה.

שאלוֹתיה של הועידה הן לא שאלת זכוּת הקיוּם, אלא שאלוֹת הקיוּם והפּעוּלה, וראשוֹנה בּהן – שאלת חידוּש החיים המדיניים בּארץ. קוֹדם כּל יֶשנוֹ הצוֹרך לשוּב אל המקוֹר, לחַדש וּלהגבּיר את החוּשים המדיניים בּתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ. קוֹלוֹ של הפּוֹעל חדל להישָמע. החוּשים המדיניים נתרוֹפפוּ. הישוּב חדל ממלחַמתוֹ על זכוּיוֹתיו. עזוּבה ורפיוֹן בּהגנה על האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית; חוֹסר כּל מלחמה על זכוּיוֹתינוּ בּשלטוֹן המוּניציפּאלי; הכנעה בּפני הגבּלת העליה וצמצוּמה המוּחלט. המלחמה בּרפיוֹן זה, בּתנאים הבּלתי־נוֹחים שאנוּ נתוּנים בּהם, היא קשה, אוּלם זוֹהי חוֹבתה של “אחדוּת־העבוֹדה”. בּארצנוּ וּבאוֹתם התנאים אשר בּהם נתוּנה כּל עבוֹדתנוּ, כּשכּל כּוֹחוֹתינוּ מוּשקעים בּיצירת המשק, בּיצירת תנאי קיוּם לעוֹבד ולָעוֹלה, מבּלי ש“כּל הכּוֹחוֹת” הללוּ יספּיקוּ לנוּ, כּשלפּעוּלה הכּלכּלית יֶשנוֹ ערך מכריע גם כּגוֹרם מדיני, כּשהתעוּדה המשקית־ישוּבית הנָה למעלה מכּוֹחוֹתינוּ המאוּמצים, בּמצב זה אין קל ו“טבעי” יוֹתר מדרך הזלזוּל בּפּעוּלה המדינית וּבמחשבה המדינית, וּביחוּד בּשעה של אי־הצלחה, של נקישה בּחַלָמיש. אוּלם בּזלזוּל זה צפוּנה שגיאה עצוּמה, שגיאה מסוּכּנה, העלוּלה לטמטם וּלהרדים את חוּש הקוֹממיוּת הלאוּמית והמַעמדית. לעַם כּעַמנוּ, הנמצא עדיין בּראשית דרכּוֹ לשחרוּר לאוּמי, לתנוּעה כּתנוּעתנוּ, הצפוּיה עוֹד לחזית קשה מאד – הַרכּנת ראש זוֹ בּפני המציאוּת המדינית השלטת, אינה מסוּגלה לחַנך את הכּוֹחוֹת הדרוּשים למלחמת השחרוּר והקוֹממיוּת.

ועידתנוּ זוֹ אין בּכוֹחה להמציא פּתרוֹן שלם, מספּיק לשאלוֹת הכּוֹאבוֹת שלנוּ. אוּלם אם גם אין בּידינוּ כּיוֹם להמציא את הפּתרוֹנוֹת הנכספים לשאלוֹתינו המדיניוֹת, אסוּר לנוּ להסיח מהן את הדעת. עלינוּ להעמיק את ההבנה, לטפּח את ההרגשה, להניע את המחשבה, להגבּיר את הפּעוּלה, העתידה להוֹציאנוּ למרחב.

לפנינוּ גם שאלת ההתישבוּת. ודאי, שאין אנוּ זכּאים כּיוֹם לוֹמר לאחת הצוּרוֹת הישוּביוֹת המתיַצרוֹת בּקרבּנוּ, שהיא היא היחידה. טרם כּבשנוּ לנוּ זכוּת זוֹ. אוּלם חייבים אנוּ לשוּב וּלחפּשׂ בּדרכים, וּלהמציא את כּל סיוּענוּ וּתמיכתנוּ לאוֹתן הצוּרוֹת הישוּביוֹת אשר אנוּ רוֹאים אוֹתן כּנאמנוֹת יוֹתר לדרך היצירה הקוֹלקטיביסטית, לצוֹרך העליה וחינוּך המוֹני העוֹלים לעבוֹדה ולקליטה בּמשק. לא הוֹצאת פּסק־דין, לא גזירה על הקיים והפרפּר והמחפּשׂ את דרכּוֹ, כּי אם טיפּוּח של דרך וּמגַמה רצוּיה. עלינוּ מוּטלת גם חוֹבת המלחמה וההגנה על צוּרוֹת המשק הקיבּוּציוֹת, הנתוּנוֹת לחרם בּידי הכּוֹחוֹת השליטים בּציוֹנוֹת. חברינוּ העוֹבדים בּמוֹסדוֹת המרכּזיים ידעוּ לספּר לכם בּאיזוֹ אַתמוֹספירה של חשדים ויחסים רעים עלינוּ להעביר את הגנת ענינה של הקבוּצה, כּקטנה כּגדוֹלה, בּפני הטֶנדֶנציה המַתמידה והגוֹברת להָצֵר את צעדי הקבוּצה. על “אחדוּת־העבוֹדה”, שפּילסה נתיב להתישבוּת הקיבּוּצית בּעמק, לאזוֹר את כּוֹחה בּהסתדרוּת וּבציוֹנוּת.

בּועידתנוּ זוֹ נַקדיש תשׂוּמת־לב גם למצב הענינים בּהסתדרוּת וּלביקוֹרת עבוֹדתנוּ בּקרבּה. דוקא משוּם שאנוּ הננוּ “מפלגת הרוֹב”, משוּם שאנוּ נוֹשׂאים בּאַחריוּת ההסתדרוּת, דוקא משוּם שאנוּ רוֹצים להגשים את שאיפוֹתינוּ בּהסתדרוּת, עלינוּ לבקר את מעשׂינוּ בּגָלוּי וּבלי מוֹרך. אַל נשאיר את עבוֹדת הבּיקוֹרת לאחרים.

נמצא לנוּ גם שעה לברר את שאלוֹת פּעוּלתנוּ הספרוּתית והתרבּוּתית. היוּ ימים שפּעוּלתנוּ זוֹ תפסה מקוֹם חשוּב בּחייו של הפּוֹעל בּארץ. אף פּעוּלה זוֹ נתרוֹפפה לא מתוֹך הֲקָלַת־ראש, כּי אם מתוֹך החוֹסר האיוֹם בּאנשים. עבוֹדתנוּ היא – בּנין משק, ארץ, עם. והכּוֹחוֹת אינם מספּיקים. כּשאתה ניגש לאיזוֹ עבוֹדה נחוּצה, הרי תמיד משַסע אוֹתך דבר־מה הדוֹחק עוֹד יוֹתר. והרי אנוּ נשארים בּסעיפים חיוּניים בּעמידה דלה. העבוֹדה החינוּכית היא חלק אוֹרגַני בּתכניתנוּ. היא המסַייעת לגַשר שכבוֹת שוֹנוֹת, דוֹרוֹת שוֹנים, ארצוֹת שוֹנוֹת.

וּבקשר אמיץ עם הפּעוּלה החינוּכית עוֹמדת העבוֹדה האִרגוּנית. חזק בּנוּ הבּטחוֹן, כּי “אחדוּת־העבוֹדה” חיה את חייה של תנוּעת־הפּוֹעלים בּארץ, כּי לקוֹל קריאתה מתכּנסים, כּי היא יוֹדעת לעוֹרר רגש האחריוּת בּהמוֹנים. אוּלם אַל ישלה אוֹתנו בּטחוֹן זה, ואל יחליש הכּרת הצוֹרך בּעבוֹדה מאַרגנת. לא לעוֹלם חוֹסן. בּארץ של אֶמיגרַציה, של התוַספוּת שכבוֹת חברתיוֹת על גבּי שכבוֹת, בּארץ של “קיבּוּץ גָלוּיוֹת”, בּמקוֹם שניצבת השאלה החמוּרה: כּיצד להֵווֹת מכּל אבק־האדם הזה מעמד יוֹצר, שם שאלת אִרגוּן המחנה וגיבּוּשוֹ היא שאלת חיים, לא למפלגה כּי אם לתנוּעה כּוּלה, והמַזניח אוֹתה עתיד לתת את הדין.

אלה הן השאלוֹת העוֹמדוֹת בּועידתנוּ זוֹ בּצוּרתן הרגילה. והן וַדאי תעמוֹדנה גם בּועידוֹת הבּאוֹת. אין בּידינוּ להמציא להן הפּתרוֹן השלם, די לנוּ הפּעם אם נִלְבּוֹן את הלבֵנים לבּנין. אוּלם שאלה אחת עוֹמדת לפנינוּ הפּעם בּחריפוּת יוֹצאת מן הרגיל – תנוּעתנוּ בּגוֹלה.

איני סוֹבר ששאלה זוֹ היא המרכּזית בּועידה זוֹ. כּזאת היא יכוֹלה להיוֹת רק בּשביל אלה הרוֹאים את הועידה מתוֹך שפוֹפרת־חוּץ. עלינוּ קוֹדם כּל לרַכּז וּלגבּש את ציבּוּרנוּ וּלחזק את עמדתנוּ בּכל המוּבנים. שאלת חוּץ־לארץ היא, בּמוּבן זה, שאלה חלקית.

מתוֹך הַכּרתי את “אחדוּת־העבוֹדה”, הריני רוֹצה להאמין, כּי שאלה זוֹ, עם כּל היחסים העמוּקים והחריפים אשר היא עלוּלה מטבעה לעוֹרר, תהא נדוֹנה אצלנוּ לא מתוֹך פּטריוֹטיזם שבּמסוֹרת, לא מתוֹך יחסי עָבר, “גזע” וּ“מוֹלדת”, של כּל אחד מאִתנוּ, כּי אם לאוֹר המגמה היסוֹדית של “אחדוּת־העבוֹדה”: האחריוּת בּפני תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ וּבפני הכּוֹחוֹת העוֹמדים לבוֹא לארץ. בּשאלה זוֹ, הנוֹגעת בּיחסים מסוּבּכים וּמוּרכּבים כּל כּך, נדוּן לא מתוֹך הַרכּנת־ראש בּפני מי שהוּא, אף לא מתוֹך יהירוֹת וגוֹדל־לבב. זרה לנוּ כּאחת ההתבּדלוּת מן הגוֹלה ואף ההתבּטלוּת בּפניה.

אנוּ עוֹמדים על כּל קשי המצב של תנוּעתנוּ בּגוֹלה. אין אנוּ יכוֹלים לשקוֹט וּלהרגיע את עצמנוּ על מצב הענינים שם, אפילוּ בּ“החלוּץ”.

התנוּעה הציוֹנית־הסוֹציאלית בּגוֹלה חדלה – עם התחלתוֹ של הישוּב העוֹבד בּארץ – להיוֹת תנוּעה של פּרוֹפּגנדה אידיאוֹלוֹגית, לויכּוּחים עיוּניים בּלבד. בּמרכּזה של תנוּעה ציוֹנית־סוֹציאלית חיה כּיוֹם אין להעמיד את ירוּשלים של מעלה, של מחשבה מוּפשטת, כּי אם את ארץ־ישׂראל של מטה, של הפּעוּלה המַגשימה וּמקיימת. וּתנּועה כּזאת לא תיתכן מבּלי ההגמוֹניה של ארץ־ישׂראל הריאַלית בּקרבּה. נאמר בּגילוּי־לב: אדירת־שאיפתנוּ היא לרכּוֹש את ההגמוֹניה בּתוֹך התנוּעה הציוֹנית־הסוֹציאלית לכל אגפּיה. אין אנוּ דוֹרשים לנוּ שוּם זכוּיוֹת יתירוֹת ושוּם הגמוֹניה פוֹרמַלית, אלא הגמוֹניה מוּסרית בּזכוּת המפעל והמקוֹם. אין כּאן שוּם זכוּת של מוֹנוֹפּוֹלין, בּאשר המקוֹם פּתוּח וּמחכּה לבּאים. המקוֹם מלמד, גוֹזר, מטיל חוֹבוֹת, וּגזירת המקוֹם צריכה להיוֹת לקו־הַדרכה לכל תנוּעת־העבוֹדה בּגוֹלה.

דרישה זוֹ תַקשה ודאי לגבּי חברינוּ, שאנוּ אוֹהבים אוֹתם וּקרוֹבים אליהם, ואף על פּי כן רב בּינינוּ המרחק. הם דוֹרשים את קרבתנוּ. אוּלם כּל כּמה שקרבת־חברים זוֹ רצוּיה וּדרוּשה לנוּ, הרי לא נוּכל משוּם כּך להיעצר בּדרכּנוּ. וּכשאוֹמרים לנו: אַל תרחקוּ מאִתנוּ, אנוּ משיבים, מתוֹך הליכה, מבּלי לעמוֹד: הדבּיקוּ אוֹתנוּ! הקנינים שאנוּ רוֹכשים לנוּ כּאן בּדמנוּ, בּמפעלינוּ, בּעבוֹדתנוּ וּבחיינוּ, אין אנוּ יכוֹלים לוַתר עליהם. ואנוּ רוֹצים בּכל לבּנוּ, כּי אלה יהיוּ לקניניה של התנוּעה כּוּלה בּגוֹלה. ואנוּ מאמינים, כּי היה יהיוּ. כָּאוֹיב כָּאוֹהב, המתבּוֹנן בּעין פּקוּחה למתרחש בּגוֹלה, יוֹדה כּי ארץ־ישׂראל הוֹלכת וכוֹבשת את הגוֹלה. היוּ שנים שתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ־ישׂראל היתה עדיין מביאה את רוּבּי תוֹרוֹתיה מן הגוֹלה. ועכשיו – בּכל האגַפּים נקלטים, בּיוֹדעים וּבלא יוֹדעים, מוּשׂגי הארץ. וּבגוֹלה הוֹלך וּמתחנך דוֹר הקוֹלט לתוֹכוֹ את חיי הפּוֹעל ותרבּוּתוֹ. דרך הגמוֹניה זוֹ היא הדרך ההיסטוֹרית הריאַלית של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ.

לא מקרה הוּא הדבר שהפּעם מסיבּים אִתנו לשוּלחן חברינוּ הטוֹבים העוֹמדים זה שנים רבּוֹת על משמרתם בּגוֹלה. לפנים לא הוּרגש צוֹרך בּזה. עכשיו בּרוּר: אין אפשרוּת לנהל תנוּעה בּגוֹלה מבּלי יניקה מן הארץ. אין אפשרוּת לפתוֹר שאלוֹת מבּלי לבוֹא לידי הבנה מאוּחדת עם הארץ. אנוּ מקדמים את בּוֹאם בּברכה, כּי בּיקוּר זה יהא למקוֹר־לימוּד להם ולנוּ.

עצם הבּיקוּר מַראה, כּי המחיצוֹת השוֹנוֹת הקיימוֹת בּתנוּעתנוּ בּגוֹלה אין בּכוֹחן לַחצוֹץ בּפני השפּעת־הארץ. כּי כּוֹחה של ארץ־ישׂראל הוּא מעֵבר למחיצוֹת של “פּוֹעלי־ציוֹן” וּ“צעירי־ציוֹן”. ועוֹד יוֹתר: ארץ־ישׂראל היתה לגוֹרל התנוּעה כּוּלה.

הפּעוּלה בּאמריקה מראה לנוּ, כּי גם בּחוּגים אשר עמדוּ עד הנה מנגד לעבוֹדתנוּ הוֹלך וּמתהוה קשר נפשי וחיוּני עם ארץ־ישׂראל, ואנוּ תקוה כּי לא רחוֹק היוֹם שבּוֹ נראה את ההתקשרוּת הריאַלית עם כּל תנוּעת הפּוֹעלים בּגוֹלה.

וּלבסוֹף דברים מוּעטים בּשבח האַכסַניה. ולא רק בּשבחה של עֵין־חרוֹד, אשר קיבּלה עליה בּאהבה את כּל הטוֹרח הגדוֹל של סידוּר הועידה, כּי אם בּשבחוֹ של ה“עמק”. מַזל מיוּחד יש לוֹ לעמק בּישוּבוֹ. עשׂרוֹת שנים חלמנוּ על גאוּלתוֹ של העמק, ועוֹד בּשנת תרנ"ב נעשׂוּ נסיוֹנוֹת והתחלוֹת אשר לא זכוּ להיוֹת בּני־קְיָמא. אוּלם תחת אשר גאוּלתוֹ אֵחרה, הרי זכה כּי גאוּלה זוֹ היתה אחרת מאשר גאוּלת האדמה בּמחוֹזוֹת אשר קָדמוּ לוֹ. מיוֹם הראשוֹן שדרכוּ רגלי עברים על אדמתוֹ קוֹדש הוּא לעבוֹדה עברית, הגוֹאלת את עצמה, וּלצוּרוֹת חיים אשר העוֹבד יוֹצר לוֹ כּרוּחוֹ. ואני תפילה, כּי רוּח־העבוֹדה השׂוֹררת בּעמק, הרוּח העשׂוּיה לבל חָת, שהרהיבה להכניס מאוֹת עוֹבדים, להרחיב את קנה־המידה של העבוֹדה וההתישבוּת וידעה להתגבּר על מכשוֹלים, שרוּח זוֹ תשלוֹט גם בּועידתנוּ, ושועידתנוּ תביא בּרכה גם לעמק.

בּויכּוּח בּשאלוֹת המדיניוֹת

הויכּוּח התפּשט לצדדין. אשמוֹר על עצמי לבלי היכּנס בּענינים צדדיים ואגע רק בּשתי השאלוֹת המרכּזיוֹת: האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית בּארץ והצעת החוּקה הפּרלמנטרית. בּשאלת האוֹטוֹנוֹמיה זכוּת היא לבן־גוּריוֹן שהציג את השאלוֹת על חוּדן. וּמכּיון שאני מסכּים לעיקר מַסקנוֹתיו בּדבר הגשמת האוֹטוֹנוֹמיה בּארץ, רוֹאה אני צוֹרך לתַחֵם את עצמי בּאוֹתם הדברים שאיני מסכּים לוֹ כּלל, ושאינם נוֹבעים לדידי מן ההשקפה היסוֹדית. יהא מה שיהיה ערכּה של תוֹרת האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית בּעמים, הרי אצלנוּ בישׂראל אין מתחיל דבר האוֹטוֹנוֹמיה לא משפּרינגר, ולא מדוּבּנוֹב ולא מז’יטלוֹבסקי ואף לא מן ה“בּוּנד”. יש לוֹ שרשים עמוּקים הרבּה יוֹתר: מימי בּבל והלאה, דרך “ועד ארבּע ארצוֹת” וה“קהל” שהוּצג למפלצת. המבטא של בּן־גוּריוֹן על “יצירה של מוֹח חוֹלני” אינוֹ רק מַתמיה מבּחינת האמת ההיסטוֹרית, אלא גם מבּחינת יחסנוּ למלחמת הקיוּם הלאוּמית שבּמציאוּת הנוֹכחית. מי זה מאִתנוּ יקבּל עליו את האחריוּת לרַפּוֹת את הידים בּכל מקוֹם שמתנהלת מלחמה על זכוּיוֹתיה של האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית הפרסוֹנַלית? אמנם לא בַּכֹּל יש ללמוֹד מן האוֹטוֹנוֹמיה היהוּדית בּדוֹרוֹת הקדוּמים על המצב בּהוֹוה. בּדוֹרוֹתינוּ בּאוּ שינוּיים עצוּמים בּתוֹכן וּבתנאים. התוכן הדתי של האוֹטוֹנוֹמיה, שפּעוּלתוֹ היתה עצוּמה, נתרוֹקן, לאמיתוֹ של דבר, למרוֹת שׂרידי משטר רַבָּני בּתוֹכה כּיוֹם. ההתפּוֹררוּת המעמדית, המקבּלת אצלנוּ צוּרה לא רק של ניגוּדים חברתיים ריאַליים, כּי אם של התבּדלוּת כּיתתית, גוֹרמת לכך כּי עצם היחס לאוֹטוֹנוֹמיה מצד חוּגים שוֹנים ישָקל מפּעם לפעם מתוֹך השקפה אוּטיליטריסטית, מתוֹך ניצוּל חיי השעה. ונוֹסף לכל זה בּא העיקר – שאלת הכּוֹח: האוֹטוֹנוֹמיה היהוּדית תלוּיה בּכל מקוֹם בּכוֹחוֹת השלטוֹן החיצוֹניים, אשר בּעצם אין להם כּל ענין בּה, ו“הוֹדאתם” ו“אישוּרם” נתוּנים רק להנאתם, בּשעה שיש להם צוֹרך, ואוֹתה ההוֹדאה נלקחת חזרה, אם כּדין ואם שלא כּדין, בּשעה שהצוֹרך חלף. חוֹסר תוֹקף ממשלתי, בּשעה שמבּפנים אין רצוֹן שלם וּמטיל את מרוּתוֹ על הכּלל – אלה הם התנאים אשר בּהם מפרפּרת בּימינוּ האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית, אחרי אשר בּמשך שתי עשׂרוֹת שנים היתה היא לסיסמה נישׂאת בּפי כּל. נדמה שכּאן מתגלה חזיוֹן טרגי בּיוֹתר של דברי־ימינוּ. ואוֹפן הדיבּוּר בּשאלה זוֹ של בּן־גוּריוֹן אינוֹ הוֹלם את השאלה עצמה ואינוֹ הוֹלם גם את מציאוּתנוּ בּארץ, בּאשר כּל אוֹתם המוֹמנטים המוֹרידים את האוֹטוֹנוֹמיה עד דַכּא, ועוֹשׂים את המלחמה בּעדה למלחמה לא בּעד ענינים חיוּניים, בּעלי מַמָשוּת, כּי אם בּעד שלט לאוּמי פוֹרמַלי, וּמְשַוִים עליה עקָרוּת חברתית – כּל אלה המוֹמנטים ישנם גם אצלנוּ, גם כּאן אין חייה של האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית חיים. גם כּאן אין כּוֹחוֹת השלטוֹן רוֹצים להכּיר בּתוֹקף החוּקי שלה, בּזכוּתה להטיל מסים. וגם כּאן מתחת לויכּוּחים הדתיים כּביכוֹל על האשה וכדוֹמה מתגלה ההתפּוֹררוּת המעמדית, והאינטרסים הפּוֹעלים מאחוֹרי הקלעים. הפּוֹעלים, אשר אָפקם ההיסטוֹרי־המעמדי עוֹלה בּד בּבד עם הקמת חיי עם, בּמוּבן הלאוּמי והמדיני, תוֹמכים בּאוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית, למרוֹת מיעוּט ערכּה הממשי בּהווֹה. ואלה החוֹששים לצל שלטוֹנוֹ של הפּוֹעל לעתיד לבוֹא, אלה חוֹתרים תחת בּנינה הרפוּי של האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית. אילוּ היתה ההסתדרוּת הציוֹנית בּשעתה מבינה שמץ־דבר בּערכּה הממשי של האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית וּמגינה עליה בּימים ההם בּפני השלטוֹן, כּי אז היה אוּלי מצב הענינים עכשיו אחר, ומסביב לכוֹח ריאַלי היוּ נקהלים כּל הכּוֹחוֹת המתנגדים, למען הגן על עמדתם. אוּלם עכשיו טבעי הדבר, כּי הועד הלאוּמי צריך להגן על עצמוֹ ועל קיוּמוֹ. והלעג שלנוּ לרפיוֹנוֹ וּלנימוּשיוּתוֹ של הועד הלאוּמי הוּא לא “לעג לרש”, בּאשר הדלוּת היא דלוּתנוּ. זהוּ צחוֹק מר כּלענה.

כּלוּם יש משוּם כּך להפקיר את המלחמה על האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית וּלהיוָאש ממנה? מנַיִן לנוּ קוֹצר־רוּח כּזה? כּלוּם לא למדנוּ כּי בּמלחמה כּזאת רק ההתמדה והעמידה עד הסוֹף היא אשר תביא לידי תוֹצאוֹת? הנה בּחוּקה החדשה, אשר הוּצעה עכשיו מטעם הממשלה, יש כּמה שינוּיים עיקריים לטוֹבה, יש גם מוֹמנטים חדשים חשוּבים לנוּ, חשוּבים גם לגבּי הדרישוֹת המוּבּעוֹת על ידי בּן־גוּריוֹן. כּלוּם היתה הצעה זו יוֹרדת אלינוּ מאליה, מבּלי עבוֹדתוֹ, ואם מטוּשטשת ועלוּבה, של הועד הלאוּמי?

מוּבנה לי כּל אי־שׂביעת־הרצוֹן מן הועד הלאוּמי הקיים, אוּלם מוֹצא זה המוּצע כּאן – הסתלקוּת מהשתתפוּת בּועד הפּוֹעל שבּוֹ – אינוֹ מוּבן לי. ההצעה אוֹמרת לצאת מן הועד הפּוֹעל. אילוּ היתה כּאן כּפירה בּכל הדרך הזאת לסידוּר השלטוֹן הלאוּמי העצמי, היה צריך לדרוֹש הסתלקוֹת מן הכּל, מן הועד הלאוּמי, מאסיפת הנבחרים. אוּלם הסתלקוּת מן הועד הפּוָעל לבד – מה פּירוּשה? הכּרת מצבוֹ המדוּלדל כּיוֹם, אפילוּ ההכּרה כּי בּהשתתפוּתנוּ בּוֹ עד היוֹם לא הצלנוּהוּ מכּמה שגיאוֹת ולא הפחנוּ בּוֹ את רוּחנוּ – הכּרה זוֹ אינה פּוֹטרת אוֹתנוּ מאחריוּת וּמדאגה. הצעה זוֹ אינה בּאה משוּם שיש בּידינוּ צוּרת אִרגוּן טוֹבה הימנה, אוֹ מָנוֹף ציבּוּרי אחר להקמת האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית, אלא מתוֹך קוֹצר־רוּח לראוֹת בּעלבּוֹנוֹ של הועד הלאוּמי. כּלוּם זהוּ המוֹצא?

ועכשיו ל“הצעת החוּקה”.

בּהצעה זוֹ רוֹאה אני דוּגמה בּוֹלטת לאן יכוֹלים אנוּ להגיע בּשּעה שאנוּ מתכּוונים להכניס את הפּרוֹבּלימוֹת שלנוּ לתוֹך דפוּסים מוּכנים. חברנוּ הד"ר סירקין נוֹהג לאמוֹר, כּי “מסַגלים את התיאוֹריה אל הדיסקוּסיה”, גם הצעה זוֹ נוֹבעת מתוֹך “מה שתשיב”. מבין אני את קשי העבוֹדה של חברינוּ הבּאים תדיר בּדברים עם העוֹלם החיצוֹני ועליהם להסבּיר שם את ענינינוּ, אשר אינם כּל כּך פּשוּטים, אוּלם כּלוּם יכוֹלים אנוּ משוּם כּך לשנוֹת את מציאוּתנו? מה זאת אוֹמרת להתאים את עבוֹדתנו למשטר פּרלמנטרי? הערבים מבִינים בּזאת והצדק הגמוּר אִתם, שלטוּן לאוּמי. נַפשיט את השאלה מלבוּשי נוּסחאוֹת, ונראה מה יכוֹל להיוֹת פּירוּשה הממשי. כּבר דיבּרוּ פּה על העליה. זה מספּיק. אוּלם האם רק זאת? הנַסכּים מחר כּי רוֹב התוֹשבים בּארץ יחוֹק חוּקים בּשאלוֹת המשק, המשפּט, המשפּחה, זכוּיוֹת הפּוֹעל? האם לא בּרוּר לנוּ מה יכוֹל להיוֹת כּיוֹם אָפיָם של החוּקים האלה? הנמסוֹר את גוֹרל חיינוּ, שׂפתנוּ, בּתי־ספרנוּ, קבוּצוֹתינוּ וּמשפחוֹתינוּ לידי “הרוֹב”, בּעל כּל הזכוּיוֹת של הדמוֹקרטיה הפוֹרמַלית? האם לא יהיה בּזה, בּמוּבן הכי־אנוֹשי, עיווּת־הצדק המחריד בּיוֹתר?

כּלוּם יש מקוֹם, בּמקוֹם שישנן ציביליזציוֹת כּל כּך שוֹנוֹת אשה מרעוּתה, לשלטוֹן פּרלַמנטרי סתם? כּלוּם אין פּירוּש פּרלמנטריזם כּזה: הסגָרת המיעוּט לידי הרוֹב? מאַיימים עלינוּ, כּי בּאוֹפן כּזה נצטרך להוֹדוֹת כּי אנוּ רוֹצים בּסטַטוּס־קבוֹ. אני מקבּל את הבּרירה הזאת. אַל נבוֹש בּה. סטטוּס־קבו אין פּירוּשוֹ דוקא שיטת סמוּאל ושלטוֹן סטוֹרס. אבל ההנחה היסוֹדית היא, כּי הארץ צריכה להיוֹת פּתוּחה לפנינוּ לעליה וּלהתישבוּת. היחס השלילי לחוֹזה וֶרסַיל אינו צריך לעַוֵר את עינינוּ, ולכפּוֹר בּמעט הטוֹב אשר יש בּוֹ. ואישוּר זכוּתנוּ על ארץ־ישׂראל הוּא הטוב הזה.

ההצעה הפּרלַמנטרית מכניסה קוֹרקטיב של סֵינַט, המוּרכּב שוה בּשוה. ומי יערוֹב לנוּ כּי מחר לא ימָצאוּ שלוֹשה אוֹ ארבּעה פּרֶטֶנדֶנטים ואנוּ נהיה לא החצי, אלא שליש אוֹ רבע? הצעה זוֹ צריכה להיכּנס לאַרכיוֹן. איני רוֹאה הבדל יסוֹדי בּינה וּבין ההצעה שהתהלכה בּחוּגי הציוֹנוּת הרשמית – להשלטתוֹ של עַבּדאַלה. הצוּרה הדמוֹקרטית הפוֹרמלית אינה חשוּבה. התוֹכן הוּא אחד: הסגרת גוֹרלנוּ לחסד אוֹ לשבט בּידי אחרים.

אוֹמרים לנוּ, כּי אין דרך טוֹבה יוֹתר. אנוּ מוֹדים, כּי דרך כּזאת, רחבה וּפוֹתרת, אין לנוּ כּיוֹם, אבל דרך המַתאימה לנוּ, לצרכינוּ, לעליה, לחברת־עוֹבדים סוֹציאַליסטית בּארץ, דרך זוֹ תימָצא רק מתוֹך עבוֹדתנוּ. כּיוֹם אנוּ יכוֹלים להישָען רק על אוֹתם השינוּיים הפּוֹליטיים העלוּלים להבטיח את סיוּעם לדרכּנוּ. וּפעוּלה פּוֹליטית כּזאת, המַתאימה לצרכינוּ בּכּל, המַתאימה גם למצב ההתפּתחוּת של הארץ, רוֹאה אני בּשלטוֹן העצמי המוּניציפּאלי. פּעוּלה זוֹ הזנחנוּ כּליל, אוּלם ממנה תיבָּנה הפּוֹליטיקה האַרצית שלנוּ. ישנוֹ הבדל עצוּם בּין תפיסת־החיים הציוֹנית והבּלתי־ציוֹנית. שיטת הסוֹחר היהוּדי הרוֹצה בּשיווּי־זכוּיוֹת וּמבקש פּרנסה מחוּץ לתחוּם נתגלתה גם בּארץ־ישׂראל. תזכּרוּ את דבר דיזנגוֹף בּימי המהפּכה התוּרכּית ואת הדיבּוּרים בּארץ על ה“הינטֶרלַנד” של מזרח־הירדן ואת הוכחותיו של אִיזמוֹז’יק, כּמה מעלוֹת טוֹבוֹת יש לעיריית יפוֹ מוּל יצירת עיריה שלנוּ בּתל־אביב, ותבינוּ את תפיסת עוֹלמוֹ של הסוֹחר היהוּדי. בּארץ היתה לפנים קיימת חברה “למען ציוֹן”, אשר תפקידה היה לפזר אוּמנים יהוּדים אל בּין הישוּבים הערביים. כּכה תפסוּ את ישוּב הארץ. אוּלם הישוּב החקלאי החלוּצי מימי פּתח־תקוה הבין את סוֹד הריכּוּז הקרקעי. בּישוּב קרקעי מרוּכּז מוּנח כּל כּוֹחה של הציוֹנוּת. די להעיף עין על תל־אביב וחיפה ועל התפּתחוּת הישוּב העברי בּשני המקוֹמוֹת האלה כּדי להבין את הענין. וכאן מתגלה חשיבוּתה של האוֹטוֹנוֹמיה המוּניציפּלית בּשבילנוּ גם בּמוּבן הלאוּמי. האוֹטוֹנוֹמיה המוּניציפּלית הִנָה תא יסוֹדי של משק־לאוּמי, של ישוּב, של מדינה. בּצירוּף אִתּה צריכה לבוֹא גם האוֹטוֹנוֹמיה הפרסוֹנַלית. ואז יהיה דבר האוֹטוֹנוֹמיה שלם. מבּלי הזכוּיוֹת הלאוּמיוֹת יש סכּנה כּי העיריה שלנוּ תהיה לעיריה ערבית, והקהילה הלאוּמית – לרבּנוּת. בּכל מקוֹם שיש עיריה עברית צריכה גם הקהילה להיוֹת מרוּכּזת בּתוֹכה. התישבוּתנוּ חייבת ללכת כּוּלה בּדרך של התרכּזוּת טריטוֹריאַלית, ולא רחוֹק היוֹם אשר רצוּעת הים מיפוֹ ועד חיפה תהיה לשטח אחד מאוּחד, וכן גם רצוּעת הרַכּבת מחיפה לצמח. בּתנאים אלה פּוֹתח לפנינוּ השלטוֹן העצמי המוּניציפּלי פּרספּקטיבוֹת רבּוֹת־תוֹכן.

אנוּ צריכים לנַהל בּכל עוֹז את המלחמה בּעד האִרגוּן המוּניציפּלי. אנוּ מעוּנינים שסַמכוּתן של העיריוֹת תִגדל. אפילוּ חלוּקת מסי־החינוּך תיעָשׂה בּתוֹך המוּניציפּליטטים העממיים בּיתר צדק מאשר על ידי הממשלה.

עמדתנוּ בּ“ברית פּועלי־ציוֹן”

מכּל פּקעת־השאלוֹת של תנוּעתנוּ בּגוֹלה אגע הפּעם רק בּאחת, בּכּוֹאבת בּיוֹתר: מצבה של “אחדוּת־העבוֹדה” בּתוֹך “בּרית פּוֹעלי־ציוֹן”. שאלה זוֹ כּוֹללת ממילא גם את שאלת האיחוּד של שתי הבּריתוֹת; ולא רק שאלת האיחוּד של שתי הבּריתוֹת, אשר אינן כּיוֹם הזה אלא שברים של תנוּעתנוּ בּגוֹלה. ממצבה של “אחדוּת־העבוֹדה” בּתוֹך “בּרית פּוֹעלי־ציוֹן” תלוּיה האפשרוּת של התהַווּת הבּרית האחת, אשר תשמש נקוּדת־בּעירה לכל התנוּעה הציוֹנית־הסוֹציאַלית המפוֹררת והמפוּזרת, בּית־קליטה לכל מחנוֹת הנוֹער, הנוֹהר אל מעמד הפּוֹעלים בארץ.

קצת חברים סוֹברים, כּי שאלת עמדתנוּ בּבּרית היא השאלה המרכּזית ל“אחדוּת־העבוֹדה”. אני כּוֹפר בּדעה זוֹ. לדידי, מגיע לשאלה זוֹ בּחיינוּ מקוֹם צנוּע בּיוֹתר לגבּי שאלוּת התישבוּתנוּ אוֹ מדיניוּתנוּ. ואילוּ היה בּכוֹחנוּ למצוֹא את התשוּבה המספּיקה לשאלוֹתינוּ אלה, כּי אז היינוּ יכוֹלים לדוּן בּהרחבה אחרת לגמרי בּשאלוֹת חוּץ־לארץ. אוּלם מצבנוּ הנוֹכחי, המאַפשר את הצגת השאלוֹת הפּנימיוֹת רק קמעה־קמעה משפּיע ממילא גם על יכלתנוּ להציג את שאלוֹת הגוֹלה בּמלוֹא־ההיקף.

הצגת השאלה בּועידה דוֹרשת מאִתנו גילוּי־לב גמוּר, מבּלי מוֹרך. הִימָצאם הפּעם כּאן אתנוּ של חברינוּ מחוּץ־לארץ מאַפשר וּמחייב עוֹד יוֹתר לגלוֹת את הפּצעים, לפרש את הדברים כּהוָיתם, מבּלי חוּס, מבּלי רכּך. ואַל יתרעמוּ עלינוּ חברינוּ האוֹרחים אם דברינוּ יֵרָאוּ להם כּאכזריים. כּזאת היא המציאוּת, ואַל להתעלם ממנה.

שאלת עמדתנוּ בּבּרית מַהי? אין זוֹ שאלה על עצם הצוֹרך של הפּוֹעל הארץ־ישׂראלי בּברית עם חבריו בעוֹלם. חמש שנוֹת פּעוּלתה של “אחדוּת־העבוֹדה” הטבּיעוּ את רישוּמן על הלָך־מחשבתוֹ של הפּוֹעל בּארץ. כּשם שבּמשך הזמן הזה חל שינוּי ניכּר בּיחס להכּרת־הצוֹרך בּקיוּם אוֹרגַניזַציוני מסוּים, כּך נשתנתה גם שאלת הקשרים עם הגוֹלה. שאלת הקיוּם המפלגתי, קיוּם כּוֹח מאוּרגן, מלַכּד, מדריך וּמצעיד את תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, חדלה להיוֹת בּגדר שאלה. ואוֹתוֹ דבר – בּשאלת חוּץ־לארץ. בּשעתה היה בּעמדתנוּ בּפתח־תקוה (החלטת ההשתתפוּת בּ“ברית פּוֹעלי־ציוֹן”, עם הבּעת המגַמה לאיחוּד ציוֹני־סוֹציאַלי כּללי) משוּם פּסיעה נמרצה לגבּי המוּשׂגים והצרכים שלפני המלחמה. מאת החברים הנכנסים ל“אחדוּת־העבוֹדה” (גם ה“בּלתי־מפלגתיים” וגם “פּוֹעלי־ציוֹן”) נדרש לגבוֹר על מוּשגיהם ועל יחסיהם המסוֹרתיים, כּדי לקבּל החלטה אשר כּזאת. אחרים ראוּ בּהחלטה זוֹ את המניעה העיקרית להצטרפוּת ל“אחדוּת־העבוֹדה”. אוּלם בּמשך הימים חדלה אף שאלה זוֹ, אם נחוּצים לנוּ קשרי־בּרית עם הגוֹלה, להיוֹת בּגדר שאלה. השאלה הריאַלית, אשר קמה אצלנוּ מתוֹך עבוֹדתנוּ וּקשרינוּ, היא: מה טיבם של הקשרים הדרוּשים לנוּ?

הצוֹרך שיש לנוּ, ל“אַחדוּת־העבוֹדה”, בּקשרי־בּרית עם חוּץ־לארץ הוּא חזק יוֹתר ומַקיף יוֹתר מאשר הדבר נראה לכאוֹרה, מתוֹך שיקוּל־דעת שטחי. אפשר שרעיוֹן זה יֵרָאה אפּיקוֹרסי בּעיני חברינוּ בּחוּץ־לארץ: צריכוּתנוּ אנוּ לתנוּעה עוֹלמית מַקיפה ומאוּרגנת שוֹנה היא בּמַהותה מצריכוּתן של שאר מפלגוֹת. כּלוֹמר, היא כּוֹללת גם את שיעוּר־הצוֹרך שלהן ומוֹסיפה עליו רבּוֹת ועיקריוֹת. בּעצם הדבר, זקוּקה בּימינוּ כּל מפלגת פּוֹעלים יהוּדית לברית עוֹלמית, המַקיפה את כּל חלקי־המעמד שבּעם המפוּזר. אילמלא היה ה“בּוּנד” נעדר אוֹמץ מחשבה לאוּמית היה אף הוּא מגיע בּהכּרה, גם מבּלעדי המוֹמנט הארץ־ישׂראלי, לידי הבּעת הצוֹרך החיוּני בּברית כּללית וּבביאת־כּוֹח כּללית של מעמד הפּוֹעלים היהוּדי בּעוֹלם (למעשׂה, אין הוּא נמנע מלפנוֹת, בּכל שעת כּוֹשר וצוֹרך, לא רק לחברוּת הפּוֹעלים היהוּדים בּעוֹלם, כּי אם גם לחברוּת של “כּל ישׂראל”, כּמוּבן מבּלי שהדבר יגיע עד סַף האידיאוֹלוֹגיה, וּמבּלי שהדבר יפגע חס ושלוֹם אף כּל־שהוּא בּכשרוּת ההכּרה המעמדית המצוּוה ועוֹמדת להיוֹת תלוּשה מחיי האוּמה. אגב, מחברוּת זוֹ של כּלל־ישׂראל אינה מַדירה הנאה אפילוּ היֶבסֶקציה, בּמידה שהיא רוֹאה לה הזדמנוּת להגבּיר את כּוֹח שלטוֹנה בּרחוֹב היהוּדי על ידי הכּספים הפילַנטרוֹפּיים של הבּוּרג’וּאַזיה היהוּדית, ואז אינה נמנעת משליחת צירים ליהוּדי אמריקה, מדפיקה על דלתוֹת ה“ג’וֹינט” וכוּ'). זכוּתה ההיסטוֹרית של תנוּעת “פּוֹעלי־ציוֹן” – פּרי חינוּכה בּבית־מדרשוֹ של הרצל והשתתפוּתה בּקוֹנגרסים הציוֹניים – שהיא היתה הראשוֹנה להכריז על הצוֹרך הזה ועל האפשרוּת הזאת של איחוּד מעמד־הפּוֹעלים היהוּדי בּעוֹלם, מעל לגבוּלוֹת הטריטוֹריאַליים, והעמיקה את הצוֹרך הזה בּתוֹספת המוֹמנט הארץ־ישׂראלי. אוּלם בּ“אחדוּת־העבוֹדה” חי הצוֹרך הזה, בּצירוּף תוֹכן מַהוּתי עיקרי.

אנוּ, פּוֹעלי ארץ־ישׂראל, איננוּ יכוֹלים בּשוּם אוֹפן להסתפּק בּאוֹתם קשרי־בּרית וחיי־בּרית, פּוֹשרים ורוֹפפים, אשר יש להם רק דמוּת־הגוּף ולא גוּף חי ממש, לא בּשׂר־ודם. אין אנוּ כּאחת המפלגוֹת החיה לה את חייה המוּבדלים ומקבּלת מפּעם לפעם מאיזה משׂרד־בּרית הוֹדעוֹת והוֹראוֹת, אשר על פּי רוֹב אינן מעלוֹת ואינן מוֹרידוֹת בּעצם חייה. אנוּ יכוֹלים להבין את אוֹתן המפלגוֹת, השׂמחוֹת לקבּל מפּעם לפעם מעט אינפוֹרמַציה על חיי בּני־בּריתן בּשאר ארצוֹת, לתת מעט עזרה אוֹ לקבּל אוֹתה, והן נהנוֹת מזיקתן הרשמית והרוּחנית לברית עוֹלמית, לביאת־כּוֹח מאוּחדת, המשמשת סמל כּל־שהוּא לסוֹלידריוּת מעמדית־לאוּמית. להן אפשר תמיד להסתפּק בּ“יֶש” הדל. להן אפשר גם לא לשלוֹח צירים לועידוֹת הבּרית, למסוֹר מַנדטים לחברים אנשי־שם מבּלי לדעת את עמדתם וּמבּלי למסוֹר להם כּל הוֹראוֹת. הלא סוֹף סוֹף כּל ענין־הבּרית הוּא בּשבילן סוּרוֹגַט של חיים מעמדיים־לאוּמיים בּמַסשטַבּ עוֹלמי. אוּלם מצבנוּ אינוֹ דוֹמה למצבן. בּתוֹך ההגשמה הארץ־ישׂראלית מקבּלת גם סוֹלידַריוּת זוֹ את מוּחשיוּתה וּמַמשיוּתה. לנוּ לא סַגי בּסוֹלדריוּת אידיאוֹלוֹגית סתם, דרוּש לנוּ השיתוּף בּמפעל. נדרשת עזרת חברים ממש בּעבוֹדה זוֹ קיבּלנוּ עלינוּ. עזרה מעשׂית: כּלכּלית, פּוֹליטית ואישית. שיתוּף בּכל יצירוֹתינוּ, בּכל חזיתוֹתינוּ, בּמוֹסדוֹת הלאוּמיים, בּתנוּעת הפּוֹעלים, בּעליה, בּהתישבוּת. עדיין גדֵלה תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ לא מתוֹך ריבּוּי טבעי, כּי אם מקיבּוּץ גָלוּיוֹת, ועוֹד שנים רבּוֹת תהא זקוּקה לעליה, לעליה אשר ממנה תיבּנה. דרוּשה איפוֹא עזרה לתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ עוד בּדרך לארץ־ישׂראל, בּין בּדרך ממש וּבין בּהשאָלה: חינוּך ההמוֹנים, גידוּל הנוֹער, הכשרת החלוּץ, הפצת מוּשׂגי הבּנין של הפּוֹעל הארץ־ישׂראלי, סידוּר־העליה. אם רצוֹננוּ לקיים פּה תנוּעה רבוֹלוּציוֹנית יוֹצרת, חלוּצית, לא סַגי לנוּ בּעליה סתם, בּעליה ה“סטיכית”, כּביכוֹל, החוֹדרת לאָרץ. אסַפסוּף יהוּדי, בּין אם הוּא בּעל־אמצעים בּין אם הוּא מחוּסר־אמצעים, לא יקים את משק־העבוֹדה הלאוּמי, ולא יפתוֹר את השאלוֹת החמוּרוֹת של קליטת העליה וההתישבוּת. אל יראוּ בּדברים אלה זלזוּל כּל־שהוּא בּערך העליה ה“המוֹנית” כּשהיא לעצמה (כּמה אנוּ עוֹד רחוֹקים מעליית־ההמוֹנים ממש, לזוֹ אנוּ עדיין מצפּים; כּאן מדוּבר רק על ה“המוֹניוּת” החברתית אשר לקראתה שׂשׂים בּעלי נכסי דלא נַיידי וה“שׂמאל”), כּי אם את ההכּרה שתנוּעה כּבּירה של העברת המוֹנים לארץ, לעבוֹדה, להתישבוּת וליצירת צוּרוֹת משק וחיים מַתאימוֹת, לא תיתכן מבּלי זרם חלוּצי כּוֹבש, יוָצר וּבר רצוֹן בּרוּר. תפקידנוּ אנוּ, כּפי שתוֹפסת אוֹתוֹ המחשבה הסוֹציאַליסטית בּארץ וּכפי שנתגַלָה בּכל עבוֹדתנוּ, הנהוּ יוֹתר מאשר ללכת לעבוֹדה שׂכירה בּתל־אביב אוֹ בּפתח־תקוה. ונדרשת לנוּ תנוּעה בּגוֹלה, אשר תטַפּח שם את האַתמוֹספירה הנאוֹתה וּתגָדל לנוּ את הכּוֹחוֹת ליצירה הסוֹציאליסטית בּארץ. צוֹרך זה הוּא שאימץ אוֹתנו לפני חמש שנים, בּטרם היפָּתח העליה, להצטרף ל“ברית פּוֹעלי־ציוֹן” – היחידה בּשעתה לאיחוּד הפּוֹעל היהוּדי בעוֹלם וּלציוֹנוּת סוֹציאלית – וצוֹרך זה הוּא גם הקוֹבע את דרישוֹתינוּ בּתוֹך הבּרית.

עכשיו, אחרי חמש שנים של מציאוּתנוּ בּתוֹך הבּרית, הגיעה השעה לבקר מחָדש את הדרך אשר עברנוּ. אמסוֹר את הדברים בּאוֹפן סוּבּיֶקטיבי, כּאשר ראיתים אני בּפגישוֹתי עם המציאוּת של הבּרית.

פּגישתנוּ הראשוֹנה עם “פּוֹעלי־ציוֹן” שמחוּץ־לארץ היתה עוֹד בּראשית האיחוּד, על סף הארץ, בּחנוֹתנוּ בּמצרים. הגדוּדים האמריקאיים נתנוּ לנוּ את החלוּצים הראשוָנים של העליה החדשה. אנוּ פּה יוֹדעים כּוּלנוּ להעריך את חלוּצי־אמריקה שנוֹספוּ עלינוּ, שהכּוּ פּה שרשים ושהיוּ בּבוֹניה של “אחדוּת־העבוֹדה”. מקומם לא נעדר בּכל ענפי הפּעוּלה, ועל כּל המשמרוֹת. אוּלם אוֹתה הפּגישה, בּאוֹתוֹ הלבוּש, בּאוֹתה המפלגה, הביאה לנוּ גם אחרים, אשר היוּ הראשוֹנים להוֹציא את דיבּת הארץ, לכסוֹת בּקלוֹן את שם הפּוֹעל, להרבּיץ שִׂטנה ולנעוֹץ את הקנה של מ.פּ.ס. וגלגוּליו.

חזיוֹן תמוּה בּיוֹתר היתה פּגישתנוּ הראשוֹנה עם הבּרית הרשמית – בּשטוֹקהוֹלם. מצאנוּ שם חברים. לא סתם “חברים לדעה”, כּי אם חברים לחיינוּ וּלמפעלנוּ. חברים אשר האזינוּ לכל קשב מתנוּעתנוּ, אשר הבינוּ לנוּ, גם בּרמיזה, ואשר חיוּ אִתנוּ מרחוֹק בּכּל: בּעבוֹדת־ההתישבוּת, בּמדיניוּת, בּתרבּוּת, בּציפּיה לעליה החלוּצה וליצירת צוּרוֹת חיים קיבּוּציים. מצאנוּ שם את האנשים המוּעטים, אשר אין כּמוֹתם בּכל תפוּצוֹת הגוֹלה לקרבת־נפש אל הפּוֹעל הארץ־ישׂראלי ואל תנוּעת “אחדוּת־העבוֹדה”. ושם אִתם, בּצדם, בּאוֹתה מסיבּה, ישבוּ אנשים אשר כּל זה זר להם. זר בּהחלט. חוֹסר כּל ידיעה בּעניננוּ, בּיטוּל לפּרוֹבינציה הנמוּשה הזאת שבּאַסיה, מנוֹד־ראש לעבוֹדה הזאת אשר לא כּכּתוּב, הכנעה לפני “המלה האחרוֹנה”, וּבקשת צידוּק־הקיוּם מלפני בּית־דינה, וּדאגה להתאים את שׂרידי הקשרים האידיאוֹלוֹגיים, הרוּדימֶנטַריים לארץ – אשר נשארוּ אֵי־מזה למוֹרשה – עם הרוּחוֹת המהַלכוֹת בּארצוֹת אשר משם באוּ. אלה היוּ המסוּבּים. צריך לאמוֹר, כּי בּמוֹשב זה חסרוּ משוּם מה חברינוּ־מנַדינוּ, אנשי ה“א.בּ.”² המפוּרסם בּוינה, אשר כּל הענין שימש להם מעבר למחנה היֶבסֶקציה והקוֹמוּניזם האַסימילַטוֹרי. הם חָסרוּ, אוּלם רוּחם היתה מוּרגשת אף בּהיעדרם; דעוֹתיהם אם לא נמנוּ, הרי נשקלוּ בּמשׂא־וּמתן.

בּמצב זה מצאנוּ את תנוּעת “פּוֹעלי־ציוֹן” ה“עוֹלמית”. התנוּעה התפּוֹררה בּהחלט לארצוֹת וּלהשפּעוֹתיהן. לא היה רעיוֹן מאַחד, לא היה מפעל מאַחד. אנוּ, אשר יצאנוּ לעוֹלם עם לַהט הארץ, עם יֵצר־המפעל, עם הבּטחוֹן בּכוֹחה של הארץ, עם האמוּנה הציוֹנית־הסוֹציאַלית, היינוּ נאלצים לעמוֹד על האַלפא־בֵּיתא. לפתוֹח בּתעמוּלה ארץ־ישׂראלית, לנהל ויכּוּחים אם החלוּץ מוּתר אוֹ אסוּר, אם הקרן הקימת אינה חתיכה דַאסוּרא, אם הקבוּצה אינה אוּטוֹפּיה. ועל העברית! היוּ שעוֹת שדמעוֹת שׂמוּ מַחנק, שחַשנוּ כּי לשוא אנוּ משחיתים את כּוֹחנוּ על אוֹזן־זרים, כּי ישיבה זוֹ בּכפיפה אחת אינה יכוֹלה להביא כּל פּרי.

הפּגישה נגמרה בּ“שלוֹם”. לא נידַח ממנה נידָח. נתקבּלוּ נוּסחאוֹת והחלטוֹת, כּשרוֹת פּחוֹת אוֹ יוֹתר – לכל הצדדים. ניתנה האפשרוּת לרוֹדפי־השלוֹם וּלמַחזיקי שלימוּת התנוּעה להמשיך את המַכשלה תחת ידם עד ועידת־וינה. מה היה הפּוֹעַל־היוֹצא של השנה ה“מוּצלה”? מה היתה הפעוּלה שנעשׂתה בּשנה זוֹ, בּעוֹד הבּרית בּשלימוּתה הראשוֹנה? שנה שלמה אבדה לחיים ולתנוּעה. ואיזוֹ שנה! הראשוֹנה לפתיחת הארץ ולעליה החדשה, שנה של התלהבוּת חלוּצית, שנה שאיפשרה פּעוּלוֹת כּבּירוֹת, שליחת שרשים עמוּקים, והַמשכת השרשרת ההיסטוֹרית של “פּוֹעלי־ציוֹן” בּעליה השניה – שנה זוֹ אבדה בּשל שלימוּת השלט. המפעל היחידי של השנה ההיא בּתנוּעת “פּוֹעלי־ציוֹן” – המשלחת לארץ־ישׂראל. אף בּה היוּ חברים משני הסוּגים. אף בּה נלחמוּ על כּל קוֹץ ותג. אוּלם הארץ גָברה, טוֹבי הכּוֹחוֹת שבּתנוּעה גברוּ, וניתן ספר, אוּלי הספר הראשוֹן החשוּב בּספרוּת “פּוֹעלי־ציוֹן”. המשלחת אשר בּאה לחקוֹר את הארץ, שבה לחוּץ־לארץ ועליה היה, לכאוֹרה, להרים שם תנוּעה. אוּלם דבר זה לא נַעשׂה. לא יכוֹל היה להיעשׂוֹת. בּין הספר הארץ־ישׂראלי וּבין המציאוּת המפלגתית לא היה שוּם גשר. אפשר שהספר נקרא ונלמד בּחוּגים של חלוּצים וּ“צעירי־ציוֹן”. בּבּרית עצמה לא מצא הד, לא עוֹרר פּעוּלה. הבּרית לא היתה כּלל בּת־פּעוּלה כּל־שהיא.

המאמצים הדיפּלוֹמַטיים, אשר בּהם השקיעוּ את כּל כּשרוֹנם ראשי משׂרד־הבּרית, להצלת הטרַדיציה האוֹרגניזציוֹנית, בּמחיר התוֹהו וָבוֹהוּ הפּנימי, לא הוֹעילוּ. בּועידת וינה נתגלתה עוֹד בּיֶתר שׂאֵת התהוֹם שבּין קרוֹבים שנעשׂוּ רחוֹקים, שבּין שני העוֹלמוֹת: עוֹלם היצירה ועוֹלם האַנדרלמוּסיה, הנקלע בּכף־הקלע ונאחז בּאשר יטלהוּ הרוּח. ההשבּעוֹת בּשם הנאמנוּת והשלימוּת של הבּרית, אשר נתרוֹקנה מתכנה – היוּ לשוא. אף ה“בּינוֹניים” התלוּיים בּאמצע, שהוֹסיפוּ להיקלע מצד אל צד, לא יכלוּ לגַשר את התהוֹם. הפּירוּד ההכרחי, המשחרר, מחוּיב־האמת – בּא. וּמאז מתחילה ההיסטוֹריה של הבּרית המחוּדשת.

הפּירוּד היה אכזרי, אבל צוֹדק. הדבֵקים אשר נפרדוּ הוֹציאו מסַד רגליהם. המחנה, אשר מחוּץ לנוּ, המשיך בּדרכּוֹ: לחלקים שלמים בּוֹ וּלכמה מ“מנהיגיו” היה הפירוּד רק תחנת־מַעבר – מי בּרכב וּמי בּרגל – מן המיצר אל המרחב, מן ה“שֶמָא” היהוּדי המקולל אל ה“בָּרי” העוֹלמי המבוֹרך. וּשאריתם – הרגיעה בּמלים את מַצפּוּנה הציוֹני והפּרוֹליטרי גם יחד, וּמוֹסיפה עד היוֹם להיקלע – לפי הקוּרס – בּין מוֹסקבה וּבין ירוּשלים, חַסרת כּל פּעוּלה של ממש, וּשׂמחה בּחלקה לעצם קיוּמה.

ואצלנוּ – הציל הפּירוּד בּשעה האחרוֹנה את השם “פּוֹעלי־ציוֹן” מדראוֹן, ואת שׂרידי התנוּעה מהרָקָב המשחית אשר אָכל בּבשׂרה. נשארנוּ בִּמְתֵי מעט. אִתנוּ יחד היוּ רק שתי ארצוֹת: אמריקה ואנגליה (שאף מהן נתפּלגוּ חלקים ניכּרים) וּקבוצת צירים בּוֹדדים מפּוֹלין. אבל היתה לנוּ האפשרוּת הגמוּרה להקמת תנוּעה מחוּדשת, כּבּירה. לא בּכוֹח המסוֹרת האוֹרגַניזציוֹנית ויחסי־חברים חנוּטים, כּי אם בּכוֹח הרעיוֹן השלם והאַמיץ וּבכוֹח המפעל הבּלתי־נכנע, היתה לנוּ האפשרוּת לכבּוֹש לבבוֹת, להיוֹת למרכּז הנוֹער היהוּדי ההוֹלך לעבוֹדה, להתקיף את כּל הרעוּע בּתוֹך המפלגוֹת הקיימוֹת שסביבנוּ.

כּל מה שהבּרית המחוּדשת היתה יוֹתר שלמה עם המפעל ועם הרעיוֹן של הפּוֹעל בּארץ, כּל מה שהיתה יוֹתר אמיצת־רוּח והוֹלכת בּדרכּה שלה – היוּ לה יוֹתר תקווֹת להקים את התנוּעה מחָרבוֹתיה, לכבּוֹש עמדוֹת בּתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, לקלוֹט לתוֹכה את הנוֹער השוֹעֶה לציוֹנוּת הסוֹציאלית ולהיוֹת לתנוּעה רבּת־ערך בּחיי העם. הֶהָלכה הבּרית בּדרך זוֹ?

לכאוֹרה כּן. בּתוֹכן־פּעוּלתם של שליחי הבּרית חלוּ שינוּיים עצוּמים. שוּרה של ענינים חיוּניים אשר היוּ לפני הפּירוּד אסוּרים עליה, אם לא על פּי דין הרי על פּי הנימוּס, הלכוּ ונתאַזרחוּ בּתוֹכה: “החלוּץ”, אִרגוּן העליה והפּעוּלה בּמוֹסדוֹת ההסתדרוּת הציוֹנית. נתגלוּ עוֹבדים חרוּצים ונאמנים, בּין משליחי הארץ בּין מחברינוּ בּגוֹלה. בּמשך השנים יש לציין כּמה פּעוּלוֹת חשוּבוֹת, שנעשׂוּ על ידי חברינוּ השוֹנים: בּאינטרנַציוֹנל, בּתנוּעת הפּוֹעלים האנגלית, בּמוֹסדוֹת ההתישבוּת, בּמשׂרדים הארץ־ישׂראליים, בּ“החלוּץ”, בּועד לארץ־ישׂראל העוֹבדת. ואפשר בּאמת, שלפי היקף הפּעוּלה הנעשׂית בּפּמליוֹת של מעלה, בּמרכּזים הגבוֹהים, הננוּ בּאמת מפלגה חשוּבה. והמוֹסיף יוֹסיף: וַדאי איננוּ נוֹפלים מאחרים. האם אין עלינוּ לשׂמוֹח בּחלקנוּ?

ועף על פּי כן, אין כּלל לשׂמוׂח. אין “אחדוּת־העבוֹדה” יכוֹלה למצוֹא סיפּוּק בּנַעשׂה, ואין הדרך של הבּרית יכוֹלה להניח את דעתה.

צריכים אנשים להיוֹת חנוּטים לגמרי, כּדי שבּשעה זוֹ, למראה כּל המתהווה בּארץ וּבעם, יהיוּ שׂבֵעי־רצוֹן מ“יחוּסם”, מחשיבוּתם בּעוֹלם הגדוֹל, מישיבתם איתן על כּל הכּסאוֹת הנישׂאים. תנוּעה, שהוּטל עליה לעוֹרר וּלגַשם את היצירה המַעמדית בּארץ, חייבת קוֹדם כּל להתבּוֹנן וּלבקש, היכן הם כּוֹחוֹת־היצירה הללוּ, וּלהַפנוֹת את לבּה אליהם, לריכּוּזם, לגידוּלם, לחינוּכם. וכל הניגש בּעינים פּקוּחוֹת וּבאַמַת־מידה של יצירה רבוֹלוּציוֹנית, ולא בּמצוַת סוֹציאליסטים מלוּמדה של מפלגוֹתינוּ המקוּבּלוֹת, היה רוֹאה בּרוּר: תנוּעת הנוֹער החלוּצי – זהוּ המשען. יצירתנוּ הסוֹציאליסטית בּארץ, לכל עוֹמק מגַמוֹתיה החברתיוֹת, הקמת חברת העוֹבדים וּקליטת ההמוֹנים הבּאים, כּלוּם יתכן כּל זה מבּלי אַתמוֹספירה מַקיפה של תנוּעת־נוֹער חלוּצית, עם הלָך־נפש והתמכּרוּת וחינוּך סוֹציאליסטי עמוֹק, אשר יכשיר את החברים לנאמנוּת עד הקצה, ליחסי אמוּנים וכבוֹד, לשלימוּת המעשׂה? וּפירוּרי נוֹער זה התפּלשוּ בּכל עֵבר, נמצאוּ בּכל המחנוֹת וחיכּו ליד הגוֹאלת אשר תקוּם, תאַחד וּתנַער משפלוּתה את התנוּעה הציוֹנית־הסוֹציאלית. אוּלם הבּרית שלנוּ, נאמנה למסוֹרת, שמרה על “הוֹשַעְנוֹת” חבוּטוֹת.

אמנם, הפּעוּלה הארץ־ישׂראלית המעשׂית נקלטה בּבּרית, יוֹתר נכוֹן בּעליוֹתיה, חברינוּ השתתפוּ בּקוֹנגרסים ו“ישבוּ” בּקרן היסוֹד, עבדוּ בּמשׂרדי העליה, בּ“החלוּץ” וכוּ', אוּלם בִּפְנים הבּרית לא חדלה השיטה הישנה, הממשיכה את התוֹהוּ ובוֹהוּ שלפני הפּירוּד. אפשר לאמוֹר בּהחלט, כּי מלבד גידוּלה של “אחדוּת־העבוֹדה” בּארץ־ישׂראל, וּבמקוֹמוֹת אחדים בּהשפּעת ארץ־ישׂראל – לא נעשׂה כּלוּם בּשביל הקמת התנוּעה.

המאמצים העיקריים של משרד־הבּרית הוּקדשוּ “להשיב נידחים”, להחזיר אל תחת כּנפיה את כּל אלה, אשר מאיזוֹ סיבּה שהיא לא מלָאָם לבּם להיכּנס לבּרית ה“שׂמאלית”. חזרוּ אלינוּ אַרגנטינה, בּוּקוֹבינה, גרמניה (אחרי פּילוּגים בּקרבּן). חזרה אלינוּ גם גליציה המזרחית. זוֹ האחרוֹנה, כּנראה, עם “זכוּיוֹת” מיוּחדוֹת. איני יוֹדע מה רב כּוֹחה בּין הפּוֹעלים בּגַליציה, אוּלם אצלנו בּבּרית אינה מפלגה פּשוּטה, יש לה יחוּס “פּרוֹליטרי”. וּבתוֹר כּזאת רוֹאה היא את עצמה ממוּנה על שמירת טהרת ה“פּוֹעלי־ציוֹנוּת” לבל תחוּלל על ידי “אחדוּת־העבוֹדה” ה“בּלתי־פּרוֹליטרית”. מפלגה זוֹ אינה משתתפת בּקוֹנגרס, ודבר אין לה לקרן הקימת. גאוּלת הקרקע וּמסירתה לרשוּת העוֹבדים אינה, כּידוּע, ענין לפּרוֹליטרים. בּנידוֹן זה הם דוֹאגים לא רק לנפשם – בּאשר זכוּת זוֹ של אי־השתתפוּת בּקוֹנגרס ניתנה להם בּשעת כּניסתם – כּי אם גם לכַשרוּתה של הבּרית כּוּלה: נמנוּ וגמרוּ להעמיד את שאלת ההשתתפוּת בּקוֹנגרס הציוֹני על סדר היוֹם של הועידה העוֹלמית לרֶביזיה. הם גם החליטוּ לנַקוֹת את “אחדוּת־העבוֹדה” מ“אֶלמנטים” בּלתי “פּוֹעלי־ציוֹנים”. קבּלנוּת לא רעה כּלל. מפלגה פּרוֹלטרית זוֹ אין מַצפּוּנה מַרשה לה להשתתף בּ“החלוּץ”, ואף לא בּמשׂרדי־העליה, ואחרוֹן אחרוֹן, אף לא בּוַעד לארץ־ישׂראל העוֹבדת, שה“שׂמאל” התיר ומזרח־גליציה אוֹסרת. וּמפלגה זוֹ – נקראת “פּוֹעלי־ציוֹן”. וּמפלגה זוֹ – איתן מוֹשבה בּבּרית.

כּניסתה של מפלגה זוֹ לבּרית, מפלגה אשר מסוּפּקני אם שלחה עד הנה חמישה חברים לארץ (ואם בּא מי שהוּא מחבריה הֵנה – מסוּפּקני אם מקוֹמוֹ יכּירוֹ בּ“אחדוּת־העבוֹדה”) לא נשארה בּלי תוֹצאוֹת. כּיוֹם היא הקוֹבעת בּמידה מרוּבּה את פּרצוּפה של הבּרית. אַמריקה וארגנטינה רחוֹקוֹת ואינן משפּיעוֹת מחוּץ לתחוּמיהן. “אחדוּת־העבוֹדה” בּבּרית היא הבּת השוֹבבה, שיש צוֹרך לרסן אוֹתה. וּמזרח־גליציה אף אין לה צוֹרך לבוֹא דוקא להשתתף בּמוֹעצוֹת הבּרית. עמדתה – שקוּלה, ותמיד יש טוֹענים לה, אם מפּני נטיה אליה, אוֹ מפּני הדאגה התמידית לשיווּי־המשקל, וּמפּחד “פּן יִרבּוּ” של “אחדוּת־העבוֹדה”. עם כּניסתה והתבּצרוּתה בּבּרית נתגלתה שוּב דוּ־פּרצוּפיוּתה של הבּרית, הדנה אוֹתה לעקָרות וּלהתפּוֹררוּת. נשתנה יחסוֹ של משׂרד־הבּרית ל“אחדוּת־העבוֹדה”. התחילה פּרשה של אוּלטימַאטוּמים. “מזרח־גליציה מוֹדיעה, כּי יֵצַר לה המקוֹם בּבּרית”, אם יצא חס ושלוֹם ענין האיחוּד עם “צעירי־ציוֹן”.

והנה ענין האיחוּד. כּאן אבן־הבּוֹחַן לבּרית: היש בּה כּוֹח צמיחה וקליטה ואם אַיִן. “אחדוּת־העבוֹדה” הכריזה על מגמת האיחוּד הציוֹני־הסוֹציאַלי מיוֹם היוָצרה. הפּירוּד שבּוינה עשׂה את האיחוּד לאפשרי וגם להכרחי. אוּלם בּבּרית היוּ הדברים האלה – דברי מינוּת. לא גזרוּ על הדיבּוּר. אבל נעשׂה הכּל לדחוֹת, לעכּב, להשהוֹת. “אחדוּת־העבוֹדה” לא רצתה, לא יכלה לעכּב. זהוּ, כּנראה, אחד החטאים האוֹרגַניים של “אחדוּת־העבוֹדה”. עצם קיוּמה הוּא נגד ההתפּוֹררוּת המפלגתית, השוֹלטת בּתנוּעוֹתינוּ בּגוֹלה ושוֹללת מהן גם את כּוֹחן הריאַלי, גם את ערכּן המוּסרי. את מלחמתנוּ זוֹ לאיחוּד הציוֹני־הסוֹציאַלי בּארץ וּבחוּץ־לארץ לא חדלנוּ לנהל, למרוֹת הכּל, על דעת עצמנוּ, וּבתוֹצאוֹת של ממש. למרוֹת קיוּמן של כּל המחיצוֹת האוֹרגניזציוֹניוֹת, למרוֹת האינפוֹרמַציה אוֹדוֹתינוּ, אשר בּה היוּ ניזוֹנים “צעירי־ציוֹן” בּמשך כּמה זמן. ואחד הנצחוֹנוֹת המוּסריים הגדוֹלים של “אחדוּת־העבוֹדה” היה בּליל הנעילה של ועידת ההסתדרוּת הראשוֹנה בּחיפה. אז נצטרפוּ אלינוּ חלוּצי “צעירי־ציוֹן”, בּפוּמבּי וּברוֹב קהל, בּהוֹדעה מפוֹרשת שאינם מנַתקים את קשריהם עם “צעירי־ציוֹן” בּגוֹלה. קיבּלנוּ את ההוֹדעה בּרצוֹן, מבּלי היסוּס כּל־שהוּא. לא עלה על דעתנוּ לשאוֹל “היתר” מן הבּרית על הכּיבוּש החדש. אוּלם בּעיני חברינוּ בּחוּץ־לארץ נפגש הדבר כּעווֹן חמוּר. לדידם, המהַדרים מן המהַדרים בּעניני דת ודין, מוּטב היה שהתנוּעה הסוֹציאליסטית בּארץ תתפּוֹרר לכמה מפלגוֹת צוֹררוֹת ומתחָרוֹת, וּבלבד שכַּשרוּתנוּ לא תיפּגם בּסירכה אוֹרגַניזציוֹנית כּזאת. ואנוּ – אין אנוּ מתחרטים על שידוּך זה שנעשׂה בּשעת־רצוֹן. וּמסוּפּקני, אם ימָצא בּינינוּ מי שהוּא, אשר היה בּוֹחר להישאר בּמסגרת הישנה, מבּלי הצטרפוּת הכּוֹחוֹת החדשים.

איני רוֹאה כּל צוֹרך ללַמד כּאן זכוּת על “חטא” נוֹשן זה. אוּלם הויכּוּח בּענין זה מאיר את המצב. ודאי יִצדק הטוֹען, כּי קשרים הסתדרוּתיים של חברי מפלגה עם בּרית שניה, הם “מעשׂים אשר לא יֵעָשו”, אַבּסוּרד אוֹרגניזציוֹני. אוּלם האם בּנו האַבּסוּרד? אַדרבּא, מדוּע זה יבוֹא אלינוּ החלוּץ העוֹלה לא מתוֹך בּריתנוּ שלנוּ? מדוּע לא דאגוּ לכך שוֹמרי הקנקן? ואם הוּטל בּתוֹקף המצב, וּבעֶטיוֹ של משׂרד־הבּרית, אשר לא הבין למצב החדש, לבחוֹר בּאחד משני האַבּסוּרדים: אם להסתלק מקליטת כּוֹחוֹת החברים ליצירה, אוֹ לבחוֹר בּצוּרה אִרגוּנית מוּזרה ונלעגת – הרינוּ בּוֹחרים בּאַבּסוּרד שבּצוּרת האִרגוּן ולא בּאַבּסוּרד שבּתוֹכן־התנוּעה.

כּמה ש“אחדוּת־העבוֹדה” עמלה להציל את ה“בּרית” מ“אַבּסוּרד אוֹרגַניזציוֹני” זה על ידי החָשת האיחוּד – לא עלה בּידה. תשוּבה אחת היתה: “אחדוּת־העבוֹדה” מסתכּלת בּכּל רק מתוֹך השפוֹפרת שלה, מתוֹך עניני הארץ. השאלה “הבּלתי־אקטוּאלית” טיילה ממוֹעצה למוֹעצה. בּכל פּעם אפשר היה אמנם לציין התקדמוּת רזוֹלוּציוֹנית, אבל למעשׂה היה הדבר נשאר תלוּי ועוֹמד. סוֹף סוֹף חדל הענין גם בּעיני מנהיגי הבּרית להיוֹת “בּלתי־אַקטוּאַלי”. מאז מַתחילה פּרשת המשׂא־וּמתן. אם לסַפּר את כּל פּרשת המשׂא־וּמתן והעמידה על המקח לא יוֹסיפוּ הדברים כּבוֹד למנהיגי שתי הבּריתוֹת גם יחד. וּכשרצוֹן האיחוּד נתגבּר יוֹתר בּשני ה“מחנוֹת”, והדברים נתקרבוּ למעשׂה, ראה משׂרד־הבּרית צוֹרך להתכּנס לישיבה ולקבּוֹע את עמדתוֹ. לחברים שאינם בּקיאים כּל כּך בּסתרי התוּרה האוֹרגַניזציוֹנית יש לבאר, כּי משׂרד־הבּרית הנהוּ בּן עשׂרה חברים, מַחציתם בּארץ (בּשם משׂרד־העבוֹדה) וּמחציתם בּחוּץ־לארץ. והנה נתאספוּ חמשת החברים היוֹשבים בּחוּץ־לארץ, אשר זכוּתם להַתווֹת את דרכי הבּרית היא, כּמוּבן, עדיפה, והם שקבעוּ את עמדת האיחוּד, מבּלי הימָלך בחברים שבּארץ־ישׂראל. בּטוּח אני, כּי ממשׂרד־הבּרית ודאי לא יבָּצר להוֹכיח, בּכל מיני ראָיוֹת פוֹרמַליוֹת, כּי הוּא מצדוֹ עשׂה הכּל לפי שוּרת הדין. האם משׂרד עוֹלמי יחטא? וּבעמדה זוֹ נקבּעה אידיש בּתוֹר שׂפת־הלימוּדים של חוֹבה לכל בּתי־הספר של ארצוֹת־הבּרית שבּגוֹלה. בּרוֹב חסדם הוֹאילוּ חברי משׂרד־הבּרית להתיר לחברים בּוֹדדים לנהל עבוֹדה תרבּוּתית עברית, בּמידה “שלא תסתוֹר” את הפּוֹליטיקה של הבּרית.

כּזה היה תנאי האיחוּד, אשר הציגה הבּרית, זוֹ שמכילה בּקרבּה את “אחדוּת־העבוֹדה”!

“אחדוּת־העבוֹדה” מיחתה בּקוֹל רם, ויצא הקצף על בּת המַרדוּת.

ובמקוֹם הפעוּלה הישרה והנאמנה לבַצע את האיחוּד השלם והמַקיף של שתי הבּריתוֹת בּא האיחוּד החלקי בּפּוֹלין, אשר חצה את מפלגת “צעירי־ציוֹן” המקוֹמית לשנים. איני בּקי בּענין, עד כּדי לדוּן וּלהוֹציא משפּט: מה גרם לאיחוּד־פּירוּד זה, אם טכסיסיהם של “פּוֹעלי־ציוֹן” אוֹ של “צעירי־ציוֹן”. אוּלם בּרוּר לי, כּי אם מבּחינה פוֹרמַלית נַעשׂה פּה ודאי הכּל על טהרת־הבּרית, אף על פּי כן לא זוֹ הדרך אם חֶפצֵנוּ הוּא בּהתלכּדוּת של שתי הבּריתוֹת.

על סדר־יוֹמה של ועידת־בּרלין עמדה שוּב שאלת האיחוּד. בּשביל גליציה המזרחית היתה השאלה גם הפּעם, כּמוּבן, בּלתי אַקטוּאַלית. נתקבּלה, כּאילוּ, החלטה חיוּבית. בּמקוֹם הסעיף הלשוֹני, שניסח משׂרד־הבּרית בּישיבתוֹ, נכנסה הפּעם לתוֹך עמדת האיחוּד החלטת הועידה בּשאלה זוֹ.

החלטת הועידה בּשאלת הלשוֹנוֹת עוֹררה בּיקוֹרת חריפה והתמרמרוּת בּין חברינוּ בּארץ. אמסוֹר בּקיצוּר את תכנה.

פּסקה א. אין מן החוֹבה לקבּוֹע פּרוֹגנוֹזה אחת בּשאלת הלשוֹנוֹת לארץ־ישׂראל וּלחוּץ־לארץ. תמכנוּ בּה, בּהכּרה מלאה. מי שרוֹצה לאַחד לא חוּגים צרים על בּסיס הלשוֹן בּלבד, כּי אם תנוּעה עממית לפעוּלה חברתית מַקיפה אינוֹ רשאי לכלוֹל לתוֹך העמדה פרוֹגנוֹזה אחת מַקיפה לשאלת הלשוֹן בּארץ וּבחוּץ־לארץ. כּמוֹ כן בּרוּר, כּי אם סעיף זה מַתיר לאחת המפלגוֹת פּרוֹגנוֹזה אידישיסטית בּיחס לארץ־ישׂראל, הריהוּ מתיר כּמוֹ כן למפלגה אחרת פּרוֹגנוֹזה עברית לגוֹלה.

פּסקה ב. מכריזה על הקשרים ההיסטוֹריים שבּין תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית בּגוֹלה וּפעוּלתה התרבּוּתית וּבין שׂפת אידיש (הנוּסחה הגוֹרסת קשר “אוֹרגַני” נדחתה אחרי מערכה כּבדה, על פּי דרישתנוּ). אישוּר הפּרַקטיקה של המפלגוֹת בּבית־הספר עם אידיש בּתוֹר שׂפת־הלימוּדים.

פסקה ג. על חשיבוּת לימוּד העברית בּגוֹלה, בּגלל ערכּה הלאוּמי וּבגלל מקוֹמה בּחיי הפּוֹעל בארץ.

פּסקה ד. על העברית בּארץ־ישׂראל. כּאן חסרה הכרזה מעֵין זוֹ שיֶשנה בּפּסקה ב' בּיחס לאידיש, אוּלם ישנה התחייבוּת הסיוּע לעבוֹדתנוּ וּלמלחַמתנוּ התרבּוּתית.

פּסקה ה. קוֹבעת מצדנוּ יחס של כּבוֹד לקניני התרבּוּת של המוֹנינוּ בּגוֹלה והתנגדוּת לזלזוּל ולרדיפת האידיש בּארץ. סעיף זה בּא לא מתוֹך לחץ חיצוֹני, כּי אם מתוֹך רצוֹננוּ אנוּ להכריז כּי עבוֹדתנוּ וּמלחמתנו התרבּוּתית מתנהלת וּצריכה להתנהל בּדרכי תרבּוּת.

אלה הם הסעיפים, אשר נתקבּלוּ אחרי מלחמוֹת כּבדוֹת. אילוּ הייתי בּא לספּר על מה שנידוֹן, הוּצע ולא נתקבּל, לא הייתי מספּיק. אוּלם בּזה טרם נגמר הענין. כּמילוּאים לפסקה ב' דרשנוּ אנוּ את חוֹפש הפּעוּלה התרבּוּתית למיעוּטים שבּמפלגוֹת. והמשׂא־ומתן הממוּשך נגמר בּהוֹדעת היוֹשב־ראש, שאנוּ הארץ־ישׂראליים סמכנוּ עליה, כּי המסוֹרת של “פּוֹעלי־ציוֹן” בּארצוֹת שוֹנוֹת שוֹמרת למעשׂה על חוֹפש הפּעוּלה התרבּוּתית של המיעוּטים. בּמסירת מוֹדעה זוֹ ראינוּ את הבּסיס לקליטת כּוֹחוֹת חדשים, אשר בּשאלוֹת השׂפה אינם משתוים עם הרוֹב הקיים בּמפלגת מזרח־גליציה.

בּתמימוּתנוּ חשבנוּ, כּי הועידה, הקשה מאד, נגמרה בּכל זאת בּחיוּב: הוּכּר הצוֹרך של האיחוּד. נברא בסיס המאַפשר את האיחוּד.

נבחרה וַעדה לנהל את המשׂא־וּמתן עם “צעירי־ציוֹן”. דרשנוּ, כּי הועדה תחיש את עבוֹדתה בּימי הקוֹנגרס, כּדי שנדע תשוּבה בּרוּרה, טרם נחזוֹר הבּיתה. לועדה נכנסוּ: לוֹקר, קפּלנסקי, רמז.

הועדה הספּיקה לעסוֹק רק בּשאלה אחת, בּקשר עם מפלגת “צעירי־ציוֹן” בּליטא: מפלגה שיש לה רשת בּתי־ספר עברים מוּתרת אוֹ אסוּרה בּ“ברית פּוֹעלי־ציוֹן”? רמז טען, כּי אי אפשר לתת חוֹפש הפּעוּלה התרבּוּתית למיעוּטים שבּמפלגוֹת ולגזוֹל בּאוֹתה שעה את החוֹפש הזה מאת מפלגה שלמה. לוֹקר וקפּלנסקי הוֹדיעוּ, כּי מפלגה עם בּתי־ספר עברים אינה יכוֹלה, לפי החלטת בּרלין, לבוֹא בּקהל.

הוַעדה, שהגיעה עד מַשבּר, קראה לישיבה את חברי משׂרד־הבּרית שנמצאוּ אוֹתה שעה בּקַרלסבּד. השתתפוּ: בּלוֹך, בּן־צבי, כּצנלסוֹן, רוּבַּשוֹב, לוֹקר וקפּלנסקי. ארבּעת הראשוֹנים היוּ בּעד עמדת רמז, השנַים האחרוֹנים – נגדה. לא עשׂינוּ משאלה זוֹ רוֹב וּמיעוּט (אילוּ גם נתאספוּ כּל עשׂרת חברי משׂרד־הבּרית היתה עמדתנוּ מקבּלת את הרוֹב – שש דעוֹת). לא עמדנוּ על הרוֹב הפוֹרמַלי. ידענוּ, כּי האיחוּד לא יֵצא לפּוֹעל כּל עוֹד הלָך־רוּח זה שׂוֹרר בּחלק חשוּב של מנהיגי הבּרית. ידענוּ כּמוֹ כן, כּי פּירוּש זה הניתן להחלטת בּרלין עוֹשׂה לאַל גם את ההחלטה בּדבר הלשוֹנוֹת, גם את החלטת האיחוּד. החברים הארץ־ישׂראליים הוֹדיעוּ בּאוֹתה ישיבה, כּי הם ידרשוּ מ“צעירי־ציוֹן” לבלתי התאַחד על בּסיס זה, השוֹלל את קיוּמוֹ של בּית־הספר העברי בּגוֹלה. אנוּ נכוֹנים לדרוֹש מכּל מפלגה קרבּנוֹת גדוֹלים למען האיחוּד – הסתלקוּת מאַמבּיציוֹת מפלגתיוֹת, מזכוּיוֹת היסטוֹריוֹת וכוּ' – אבל בּשוּם אוֹפן לא ויתוּר על חוֹפש הפּעוּלה התרבּוּתית, כּשם של“אחדוּת־העבוֹדה” אין מקוֹם בּבּרית, אשר העברית אצלה בּגדר קוֹנטרַבַּנדה.

שלוֹשת חברי הועדה התפּטרוּ בּאוֹתוֹ מעמד. החברים לוֹקר וקפּלנסקי נטלוּ לעצמם רשוּת להכריז על יציאתם מן הוַעדה בּקוֹלי־קוֹלוֹת בּמאמר פּוּלמוֹסי נגד רמז ונגד “אחדוּת־העבוֹדה”, וּב“סֶנַטסקוֹיֶה רַזיַסניֶנִיֶה”³, כּי מפלגה עברית סוֹציאליסטית לא יכּירנה מקוֹמה בּ“ברית פּוֹעלי־ציוֹן”.

הכרזה זוֹ שׂמה לאַל את כל ההסכּם הבּרליני גם בּענין הלשוֹנוֹת, גם בּענין האיחוּד, גם בּענין המשמעת.

לשם מה בּא הדוֹקוּמנט הזה? ודאי היה בּוֹ צוֹרך. הוּא הוֹפיע בּדיוּק לועידת גליציה המזרחית. הוּא צריך היה לשכּך את ההתקוֹממוּת נגד ההחלטוֹת ה“עבריוֹת” של בּרלין (גליציה המזרחית פּירשה את ההחלטוֹת כּפירוּשה של “אחדוּת־העבוֹדה”). אוּלם כּאן החטיא את המטרה. גליציה נשארה בּשֶלה. ודוקא סמוּך לועידה פּיזרוּ שם בּעתוֹנוּתם פּנינים, אשר אף לשׂוֹנאי ארץ־ישׂראל לא היה להתבּייש בּהם.

––––––––––

בּמצב זה עברה על “אחדוּת־העבוֹדה” חצי שנה. בּצער, בּעלבוֹן, בּמר־נפש. סבלה העבוֹדה, רפוּ הידים. ואם כּוֹחה של “אחדוּת־העבוֹדה” גם כּיוֹם אִתּה, הרי זה לא הוֹדוֹת לבּרלין, הוֹדוֹת לסיוּע לתנוּעה מצד משׂרד־הבּרית, כּי אם למרוֹת הכּל.

קיצוּר הדברים: יש ענין שהוּא קוֹדם לשאלת האיחוּד. שאלתנוּ היא: אם זוֹהי הבּרית. וּבכדי שהבּרית תהיה בּריתנוּ דרוּש קוֹדם כּל: טיהוּר הבּרית. עם כּל רצוֹננוּ להרחבת החוּג, למציאת דרכים אל הפּוֹעל היהוּדי בּגוֹלה – ואגב, מצאנוּ סוֹף סוֹף דרכים גם מחוּץ למסוֹרת־הבּרית, וּמבּלי שנצטרך לוַתּר על לשוֹננוּ ועל עמדתנוּ – לא נסכּים למחיר זה, שהבּרית כּיוֹם משלמת בּעד “שלימוּתה”. בּזמן שאנוּ נלחמים מלחמת חיים, נמצאים בּקרבּנוּ חברים שכּל עצמוּתם מתקלסת בּנוּ. כּלוּם צריך אני לבאר לקפּלנסקי מַהי לנוּ השתתפוּתנוּ בּקוֹנגרס הציוֹני וּבמוֹסדוֹתיו? מדוּע זה איפוֹא סיעתנוּ שם הִנָה הזעירה בּיוֹתר, בּשעה שהרוֹב הגדוֹל של פּוֹעלי ארץ־ישׂראל אִתנוּ? וענינינוּ נחשלים ונפסדים ונוֹפלים מחוֹסר הגָנה, מחוֹסר בּיאַת־כּוֹח בּמוֹסדוֹת. האם זהוּ ענין של “פּוֹליטיקה”, של חילוּקי־דעוֹת אידיאוֹלוֹגיים בּין חברים? הלא זוֹהי היצירה היִשוּבית, הלא זהוּ בּיצוּר המעמד, הלא זוֹהי קליטת העליה! ואנוּ צריכים את כּל המלחמה הזאת לנהל לא בּעזרת חברינוּ וּתמיכתם, כּי אם בּלחץ שלנוּ, הבּוֹדדים, בּעמל אנשינוּ, בּכוֹח הוֹכחתנוּ לאחרים? ורק בּזה בּלבד? כּלוּם מצב זה הנוֹ נוֹרמַלי לגבּי תנוּעה בּת 18 שנה, אם לא נס ליחה? אנוּ נילָחם על זכוּת־העליה, נקרא לעליית־עוֹבדים, ו“חברינוּ” שם יטריפוּ את משׂרדי־העליה, וישאירוּ דאגה זוֹ לאחרים? אנוּ נשלח את חברינוּ לגוֹלה לעבוֹד בּ“החלוּץ”, בּמשׂרדי ארץ־ישׂראל, בּועד לארץ־ישׂראל העוֹבדת, בּקרן הקימת, למען יתקלסוּ בּהם אלה הקרוּיים חברינוּ? והבּרית העוֹלמית, הדוֹרשת אחדוּת וּמשמעת, תוֹסיף לסבּוֹל את המצב המַחפּיר הזה? לא, לקלוֹן זה יבוֹא הפּעם קץ. זכוּת זוֹ כּבר כּבשנוּ לנוּ גם בּבּרית. סוֹף סוֹף אין תנוּעת “פּוֹעלי־ציוֹן” רק ענין של מסוֹרת ושל החזקת המוֹשכוֹת בּמשך כּמה שנים. צר לי שבּחלקי אני, מחוּסר המסוֹרת, עלה לתבּוֹע זאת. חברי משׂרד־הבּרית, שוֹמרי שלשלשת־היוּחסין, הם היוּ צריכים להיוֹת הראשוֹנים לדרוֹש את הבראַת הבּרית מכּל הרָקָב הזה, הם היו צריכים לשמוֹר על כּבוֹד התנוּעה ההוֹלך וּמתחלל. הם, אשר השלטוֹן בּידיהם, הרשאים הם לעצוֹם עינים מלראוֹת את הנוֹער היהוּדי העוֹלה? לאָן ילך? לתנוּעה מחוּללת ומנוּונת, לתנוּעה של אַדבוֹקַטים וקַריֶריסטים?

זהוּ התנאי הראשוֹן. טיהוּר הבּרית. תהא בּרית קטנה, אבל שלנוּ. אין לנוּ צוֹרך בּכיבּוּשים אשר אינם מגיעים לנוּ. ריבוּצקי וגליציה המזרחית מתנים אֲהָבים זה כּמה – מדוּע תֵצַר בּהם עיננוּ? יהי להם אשר להם. ואַל יבוֹאוּ אלינוּ אנשי־שלוֹם בּפשרוֹת אִרגוּניוֹת: איחוּד פּוֹלין עם גליציה. שוּם טוֹבה לא תצא מזה, מלבד קלקוּל המפלגה הפּוֹלנית. התירוּ את ידינוּ אנוּ, וּתהא לנוּ מפלגה בּגליציה הראוּיה לתנוּעתנוּ.

ואשר לשׂפה: אנוּ דוֹרשים לנוּ אפשרוּת של פּעוּלה חפשית בּגוֹלה. אין לנוּ מקוֹם בּברית, אשר תחשוֹב את העברית בּגוֹלה לדבר ריאַקציוֹני ואַנטי־סוֹציאליסטי. אין אנוּ רוֹצים לקצץ את עצמנוּ מן הגוֹלה. בּעָבדנוּ פּה בּעברית, בּיָצרנוּ פּה את תרבּוּתנוּ, בּשקדנוּ פּה להכניס כּל עוֹלה לתוֹך חיי השׂפה – הנתן לאסוֹר בּחוּץ־לארץ עבוֹדה עברית? אין אנוּ רוֹצים להטיל על אחרים בּבּרית את שלטוֹן שׂפתנוּ. לא שעת הכרעה עכשיו. עוֹד מלחמת־תרבּוּת ארוּכּה לפנינוּ. וּמעוּנינים אנוּ בּמלחמת־תרבּוּת שתהא ראוּיה לשמה, שאמצעיה יהיוּ אמצעי־תרבּוּת. אין לנוּ כּל פּחד בּעד עתיד העברית. כּלי־זינה עליה. אבל על חוֹפש העבוֹדה לנוּ ולַסוֹברים כּמוֹתנוּ, אם הם ישנם, אוֹ אם הם יבוֹאוּ – לא נוַתר.

אלה הם שני הדברים הדרוּשים לנוּ כּיוֹם. כְּשֶאֵלה יסוּדרוּ, אז לא תִקשה שאלת האיחוּד, אז תהא “אחדוּת־העבוֹדה” בּת כּשרה בּבּרית, והבּרית תהא הבּרית, בּה“א הידיעה, היחידה המרַכּזת בּתוֹכה את כּל החי והיוֹצר בסוֹציאַליוּת הציוֹנית. אז תבוֹא ההרמוֹניה המבוּקשת בּינינוּ וּבין הבּרית. כּל כּמה שימָשך המצב האַנוֹמַלי הנוֹכחי, יֶחלש כּוֹחה של “אחדוּת־העבוֹדה”, תפחת השפּעתה בּעוֹלם, ועם הֵחָלש “אחדוּת־העבוֹדה” תשוּלל הבּרית כּל כּוֹח צמיחה וגידוּל. אַל תשכּח הבּרית, כּי כּוֹחה הוּא בּ”אחדוּת־העבוֹדה" ולא מחוּץ לה.

שתי דרכים לפנינוּ: אוֹ תנוּעה ציוֹנית־סוֹציאלית אחת מאוּחדת, רבּת־עם ורבּת־פּעלים, מַקיפה את כל הכּוֹחוֹת, בּהרמוֹניה נפשית עם הפּוֹעל בּארץ, זוֹהי דרך הצמיחה; אוֹ דרך השמירה על קנקן ריק, הפּטריוּטיזם ה“בּריתי” הצר, האוֹטם את אזניו מרחש החיים העצמיים, והמַרכּין את ראשוֹ לפני הגלים החיצוֹניים, דרך הדלדוּל.

והיוּ נא בּטוּחים: בּשעה המכריעה נדע לבחוֹר.

נפל בּידי מרצחים בּח' בּאלוּל לפנוֹת ערב בּשוּבוֹ מעבוֹדתוֹ בּתל־אביב לביתוֹ בּרמת־גן בּדרך בּין פּרדס־מוֹנטיפיוֹרי וּשכוּנת־בּרוּכוֹב.

נקצצוּ חייו אף הוּא. אף הוּא, המוּצק, המאוּשש, האַרצי, השליו בּרוּחוֹ, השׂמח בּחלקוֹ, הצוֹעד בּניחוּתא דרך תלָאוֹת־החיים, אף הוּא לא כּמות כּל האדם נאסף אל עַמיו. אם תאות־שוֹד של משַחרים לטרף היא שאָרבה לאדם זה, מחוּסר־רכוּש, אם זדוֹן־רֶשַע של איבת־עמים מחַץ את ראשוֹ של זה איש־השלוֹם ואוֹהב־כּל־אדם – אין יוֹדע. לעצם הענין גם אין נַפְקָא מִינֵיה. ולוּ גם מקרה־שוֹד, גוֹרל־הפּרט העיוור, האִם אין בּזה יד גוֹרלנוּ, גוֹרל האוּמה, אשר שׂוּמה עליה לבנוֹת את חייה בּתוֹך כּל זה?

נָהַר קהל עצוּם אחרי המיטה. מכּל העדוֹת. פּוֹעלים, תימנים, אַשכּנזים חרדים, אנשי־המזרח, עוֹלים חדשים. מתחת למנהגי עדת־תימן, מתחת לדרוּשי־ההספּד האשכּנזיים על צידוּק הדין, על הזכוּת ליהרג בּחוֹדש אלוּל, מתחת לבקשוֹת כּי היה יהיה לנוּ למליץ יוֹשר בּ“ימים הנוֹראים” הבּאים עלינוּ, מתחת לכל אלה איחד הכּאב הגדוֹל, הנאמן, המַבריח את כּולנוּ, הכּאב של – כּברה מיוּחדת זוֹ בּבית־הקברוֹת, של קבר־האחים, כּן ידָבק ויצָמד עדר כּבשׂים בּהתחַלחלוֹ מפּני השוֹאה המתחוֹללת.

ומעֵבר להַתרסה כּלפּי כּל צידוּק־דין שהוּא, מעֵבר לכל תרוּעה וקוּבלָנה, כּלפּי מרוֹם וּכלפּי חוּץ, מעֵבר לכל אלה – האוּמנם יש לִשְלוֹת, כּאשר אנו שוֹקטים כּיוֹם? האין אנו מַרבּים לסמוֹך יוֹם יוֹם על הנס, בּשַגָם הוא נמשך? המוּכנים אנוּ, בּנפשנוּ וּבאוֹננוּ, לשעת־נסיוֹן האוֹרבת לנוּ?

הוּנח לנוּ, בהפסקוֹת קטנוֹת. לפני חצי שנה, בּיוֹם הפּוּרים האחרוֹן, גזלה שׂמחת־חַגנוּ התּמה ממי שהוּא את המנוּחה. וּשנַים מאנשינוּ הוֹעלוּ עוֹלה. ועכשיו – עם ריבּוּי העליה לשעה קלה – בּאַתנוּ זאת. היש לנוּ שׂמחה, אשר לא תּיכָּתם?

לקהל הגדוֹל, אשר נהר אחרי המיטה, היה זה קרבּן־ציבּוּר, נפש אַחת מישׂראל אשר יצאה בּטהרה תחת ידי מעַניה. לנוּ, לאלה אשר ידעוּ את משה האיש, אין זה קרבּן עלוּם־שם. הלא זה משה, משה שחיב, “משה שלנוּ”. משה מבּן־שמן, משה מהקפּא"י, משה מהמשׂרד לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת.

אנחנוּ, בּני העליה השניה, נזדמַנוּ אתוֹ בּבן־שמן, שם נגלָה הוּא בּינינוּ. אוּלם הוּא הקדים אוֹתנוּ, הוּא היה פּוֹעל מהתקוּפה הקוֹדמת, מ“ימי הבּרוֹן”. בּעוֹדוֹ ילד עלוּ הוֹריו מתימן. עליית תימן של השנים ההן (לפני יוֹתר משלוֹשים שנה) היתה פּוֹנה אל ירוּשלים. הנער גדל, וַיבחר בּמוֹשבוֹת. עם גמר תקוּפת פּוֹעלי־הבּרוֹן נשארוּ בּעבוֹדה רק בּודדים ספוּרים. הוּא, התימני, דבק בּנוּ, בּפוֹעלי העליה השניה, ויהי לאחד מאִתנוּ. לאמוֹר, כּי היה חביב עלינוּ בּבן־שמן – זה מעט. מעוֹלם לא נזדמן לי לראוֹתוֹ בּקטטה עם מי שהוּא. פּוֹעל טוֹב, חבר טוֹב, נאמן לציבּור, להסתדרוּת, למפלגת “פּוֹעלי־ציוֹן”, אשר עליה נמנה בּטרם היוֹת “אחדוּת־העבוֹדה”. את הדחקוּת והתלאוֹת ידע לשׂאת מאין כּמוֹהוּ. סבר־פּניו ונוֹעם־הליכוֹתיו לא עזבוּהוּ.

המרכּז החקלאי בּיהוּדה בּחר בּוֹ, עוֹד בּשנים שלפני המלחמה, להתישב בּעין־חַי. משוּם מה הסתלק הוּא אז מן הענין. אחרי כן נטרד עם משפּחתוֹ, רבּת־הטף, אל העיר. שימש בּמוֹסדוֹת הפּוֹעלים. בּכל אשר היה הִשְרה קוֹרת־רוּח, בּטחוֹן, חמימוּת. השׂיחוֹת החטוּפוֹת אתוֹ היוּ מפיקוֹת אמוּנים, רעוּת, אהבת־חיים ואהבת־אדם. דבריו על עניני משפּחתוֹ היוּ שוֹפעים זוֹך ועֶדנה. גם תלוּנה על המצב, כּשהיתה עוֹברת על דל שׂפתיו, היתה ניטלת ממנה מרירוּתה, פּרָטיוּתה.

הוּא דבק בּתנוּעת הפּוֹעלים, בּיחסיה, בּמוּשׂגיה, דבק בּנאמנוּת וּבטוּב־שׂכל. קלט את העיקר, התפל לא דבק בּוֹ. מתוֹך רצוֹן להרחיק את הילדים מחיי הכּרך, החליט להתישב בּרמת־גן. מכר את הנַחלה שהיתה לוֹ בּירוּשה בּירוּשלים, רכש לוֹ מגרש והקים צריף, אחד הראשוֹנים בּגבעוֹת החוֹל של רמת־גן. בּשׂמחת אדם, הבּוֹנה קו לקו, המצרף גרגר לגרגר, היה מסַפּר לי על הפּרה הערבית שעלה לוֹ לרכּוֹש בּהלוָאה, על הילדים המסתגלים לעבוֹדה, על העבוֹדה המשוּתפת של המשפּחה כּוּלה, והרוּח הטוֹבה, הבּלתי־נעכּרת, שהיתה עוֹלה מתוֹך הדיבּוּרים האלה, היתה נוֹסכת רוּח אחרת גם על השוֹמע.

“מיטב האדם”. כּכה, אוֹ בּקירוּב, נאמר פּעם אצלנוּ. אכן, מיטב האדם.

אלוּל תרפ"ד.

(י' בּטבת תרפ"ה)

אַזכּרה לחברים אשר נפטרוּ בּשמוֹנת החדשים שחלפוּ מימי ועידת עין־חרוֹד.

החבר לֶויצקי – מראשוֹני הפּוֹעלים, מהמשתתפים בּיצירת הקבוּצה מראשיתה, מכּוֹבשי הגליל, מהשוֹמרים הראשוֹנים, עוֹלם מלא של עֵרוּת וּמסירוּת אשר נפסק עתה בּנפלו חלל בּאַיֶלת־השחר.

החבר יוֹאל בּרֶגמן – חבֵרהּ של קבוּצת “אַחוה”, אשר הנחיתה את היסוֹד לכּיבּוּש הקיבוצי של העבוֹדה במוֹשבוֹת, חבר נאמן לקבוּצה עד ימיו האחרוֹנים. בכיבּוּש אדמת יעזוּר¹ להתישבוּת החקלאית על ידי הקבוּצה חלה וֹּמת.

החברה שׂרה לישַנסקי, אשר לא אחד מאִתנוּ זוֹכר את רגעי הַהֲקָלָה אשר הסַבּה לוֹ. השתתפה בּפיתוּח הענף של עזרה מדיצינית בּתוֹכנוּ מתחילתוֹ, לקחה חלק בּכיבּוּש תל־עדשים והיתה חבֵרה נאמנה לכל מה שהתרחש בּתנוּעתנוּ עד ימיה האחרוֹנים.

החבר משה שבח, הוּבא לארץ על ידי הוֹריו עם עלית תימן לפני עשׂרוֹת שנים. עזב את ירוּשלים והלך לחיי עבוֹדה, עבד בּיקב וּבמוֹשבוֹת, אחרי כן עבר לשמש בּמוֹסדוֹת שוֹנים של הפּוֹעלים. היה עֵר, חי, שילב את חייו בּתנוּעתנוּ וקלט אוֹתה בּנאמנוּת וּבמסירוּת. הוּא נבחר בּתוֹר חבר למוֹשב עין־חי, אוּלם נשאר בּעבוֹדה עירוֹנית ושימש בּמשׂרד לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת עד אשר נרצח בּדרך בּין יפוֹ לעיר־גנים².

ארבּעת השמוֹת האלה אוֹמרים מה רב העוֹשר הצפוּן בּתנוּעתנוּ. ואילוּ ידענוּ להעריך את החברים בּחייהם כּאשר בּהיעָדרם מאִתנוּ היוּ בּוַדאי הרבּה משתפּרים יחסינוּ. כּאשר אמר המלך הפּילוֹסוֹף מַרק אוּרליוּס: אילוּ היינוּ מתיחסים לכל פּעוּלה שלנוּ כּאל אחרוֹן מפעלנוּ היוּ כּל מעשׂינוּ מתעלים.

בּמשך הזמן הזה לוּקח מהתנוּעה הציוֹנית הסוֹציאלית גם מוֹרהּ הגדוֹל נַחמן סירקין³.

עד אשר נַעשָׂה מעט מאד כּדי להקים לוֹ יד ושֵם בּקרבּנוּ. ואם בּחוּץ־לארץ, בּתוֹך הקהוּת הגדוֹלה של המחשבה, כּבש נחמן סירקין אך מְתֵי מספּר של אוֹהבים וּמַעריצים, הנה ערכּוֹ בּתוֹר מוֹרה וצוֹפה לתנוּעתנוּ גדוֹל לאין ערוֹך. ישיבוֹת רבּוֹת צריך היה להקדיש להערכתוֹ וּלבירוּר אישיוּתוֹ. לא נוּכל לעשׂוֹת זאת כּאן בּמוֹעצה שנתכּנסה לפתוֹר את סבכי השאלוֹת המעשׂיוֹת של תנוּעתנוּ כּיוֹם, אוּלם “אחדוּת־העבוֹדה” לא תנוּח ולא תשקוֹט עד שתקים מצבת־רוּח לסירקין בּלבּנוּ, בּמחשבתנוּ וּבמוּשׂגינוּ. אין אנוּ זקוּקים לפיתוּח הקוּלטוּס האישי, להערצה אלילית, להפיכת האדם לאיקוֹנין, אוּלם את רוּחוֹ צריכים אנוּ לספּוֹג. בּה תוּכל תנוּעתנוּ למצוֹא משען רב־אוֹנים.

בּמוּבן ידוּע היה גוֹרלוֹ של סירקין בּתנוּעה כּגוֹרלה של “אחדוּת־העבוֹדה”, גוֹרל של סוֹלל דרך, אשר העיקר בּשבילוֹ לא המסגרת, כּי אם הרעיוֹן, המוּכן לקפיצוֹת־דרך, לשינוּיים וּלויתוּרים מתוֹך האינטוּאיציה של הרגָשת ה“מחר”. אישיוּתוֹ היתה הרבּה יוֹתר עשירה מאלה אשר תנוּעתנוּ הציבּוּרית רגילה לינוֹק מהם. הוּא לא יכוֹל היה להגבּיל את עצמוֹ בּתחוּם של מנהיג. אישיוּתוֹ היתה כּוּלה מקוֹריוּת, כּוּלה אגדה.

הוּא הכריז על הציוֹנוּת הסוֹציאלית, כּשהציוֹנוּת היתה כּל כּך רחוֹקה מכּל רעיוֹן של עבוֹדה וּמכּל חוּג של עוֹבדים, וּכשלַסוֹציאליזם היה כּל כּך זר כּל רעיוֹן של לאוּמיוּת. בּוֹ היתה האינטוּאיציה ההיסטוֹרית, הרוֹאה דברים בּטרם התגלוּ.

מסַפּרים, כּי בּנשף אחד חילק סירקין, כּדרך החידוּד העמוֹק הרגיל אצלוֹ, את כּל העוֹלם היהוּדי, בּינוֹ וּבין ז’יטלוֹבסקי. את כּל המציאוּת, את כּל הקיים בּעם היהוּדי, את הגוֹלה, את האידיש וכדוֹמה חילק לז’יטלוֹבסקי, ואת כּל הצפוּן בּעתיד, את כּל מה שעוֹד אינוֹ קיים בּמציאוּת – את ארץ־ישׂראל, תחיית השׂפה העברית וכוּ' – נטל לעצמוֹ. בּחידוּד זה מצאה לה בּיטוּי נכוֹן הוַיתוֹ האמיתית של סירקין. עלינוּ לעשוֹת את זכרוֹ לנחלת התנוּעה כּוּלה.

התכּוֹננוּת לועידוֹת ההסתדרוּת

הסמכתי בּכוַנה את דברי על הועידוֹת הקרוֹבוֹת בּהסתדרוּת (הכּללית והחקלאית) להרצאוֹת ולויכּוּחים על המצב בּהסתדרוּת וּבמוֹסדוֹתיה. זוֹהי כּיוֹם שאלתנוּ העיקרית. מכּל אשר נאמר כּאן נשמעה שַועת המצב. ואף את הועידוֹת הבּאוֹת אין להכין מבּלי רֶביזיה יסוֹדית של מצבנוּ.

ועידה כּללית של פּוֹעלי ארץ־ישׂראל – לָאו מִלְתָא זוּטְרָתָא היא. בּועידוֹת אלה אנוּ משקיעים כּל כּך הרבּה כּוֹחוֹת־הנפש, שאין להוֹציאן לריק. ואמנם אי אפשר לוֹ לכינוּס אשר כּזה מבּלי אשר יחַדש משהוּ, מבּלי אשר יצעיד את המחשבה, מבּלי אשר ימַמש את הרצוֹן ואת הפּעוּלה. כּל ועידה אצלנוּ כּרוּכה בּהתנַערוּת חברתית רבּה, בּהתעוֹררוּת מחַנכת, מַצמידה, מַגבּירה. כּזאת היתה ועידת פּתח־תקוה: יִסוּד “אחדוּת־העבוֹדה”. כּזאת היתה ועידת חיפה: יִסוּד ההסתדרוּת. כזאת היתה הועידה השניה של ההסתדרוּת, לפני שנתיים. נַזכּיר רק בּקצרה את תוֹכן החלטוֹתיה: עיבּוּד חוּקת ההסתדרוּת, רעיוֹן חברת העוֹבדים להיקפוֹ וליסוֹדוֹתיו, ההצטרפוּת לאינטרנַציוֹנל המקצוֹעי, ההכרזה על שכוּנוֹת־עוֹבדים, עתוֹן ההסתדרוּת. בּבת־אחת הצעידה הועידה את ההסתדרוּת כּמה פּסיעוֹת קדימה.

ואילוּ היוּ הענינים בּהסתדרוּת הוֹלכים כּשוּרה, לא היינוּ מתקשים כּלל כּיוֹם בּשאלה: מה יהא תכנה של הועידה השלישית? הגשמתם של המעשׂים אשר החלטנוּ עליהם בּועידה הקוֹדמת היתה מעוֹררת ממילא צרכים חדשים, גוֹרמת למאמצים וּלמפעלים, וּמפַלסת את דרכּה של תנוּעת הפּוֹעלים. אילוּ היתה התקדמוּתנוּ בּמשך השנתַים בּתוֹר תנוּעה יוֹצרת וּמגַשמת עוֹלה בּד בּבד עם הבּעת רצוֹננוּ והחלטוֹתינוּ – כּי אז היינוּ ודאי עוֹמדים כּיום בּתוֹך ההתחלה של שכוּנת־עוֹבדים, והתחלה זוֹ היתה קוֹבעת את אפקיו המשקיים והחברתיים של הפּוֹעל העירוֹני, היינוּ בּאים לועידה עם עתוֹן, בּעל־דמוּת, אשר היה נוֹתן בּיטוּי לחיים הפּנימיים של הציבּוּר וּמסַייע להתגבּשוּתוֹ וּלחינוּכוֹ ההסתדרוּתי, והתביעוֹת הנוֹבעוֹת מאלה ההתחלוֹת היוּ בּאוֹת מאליהן, ותוֹכן הועידה היה מוּתוֶה על ידי המעשׂים אשר נעשׂוּ.

אך על התנוּעה עברו שנתַים קשוֹת מאד, קשוֹת בּכלל, וקשוֹת עוֹד יוֹתר מבּחינה זוֹ של הגשָמה. שנתַים ללא יצירה יִשוּבית חשוּבה. וּמצב זה של עמידה פּנימית הוּא הקוֹבע את הלָך־הרוּח של ציבּוּרנוּ, את הרמה המוּסרית ואת התוֹקף הסידוּרי. אפשר שתנוּעוֹת אחרוֹת יכוֹלוֹת להתקיים על טויית השלשלת האידיאוֹלוֹגית בּלבד, על תעמוּלה והַסבּרה, מבּלי כּיבּוּשים בּפוֹעל מַמש. אוּלם תנוּעתנוּ שוֹנה היא בּיסוֹדה. במרכּזה עוֹמד המפעל המגַשם, ההתישבוּת, יצירת משק־העבוֹדה. ואִם עברה עלינוּ שנה ללא אדמה חדשה, לפירוּרי התישבוּת, וּלשנה זוֹ קמה שנה של חוֹסר־עבוֹדה ויציאה, הרי מן ההכרח שלכל זה תהיינה תוֹצאוֹת. כּאן יש לבקש את המַפתח לכמה וכמה חזיוֹנוֹת שליליים בּמַחננוּ כּיוֹם.

אמרתי, בּמרכּז תנוּעתנוּ עוֹמדת ההתישבוּת. אם להבין את דבר ההתישבוּת בּמוּבנה הרחב והכּוֹלל: הכנסת המוֹנים לארץ, חדירה לעבוֹדה, קליטה בּכל ענפי המשק בּעיר וּבכּפר, כּיבּוּש נקוּדוֹת, קיוּם פּרוֹדוּקטיבי – הרי התישבוּת זוֹ מתגשמת אצלנוּ יוֹם יוֹם, אפילוּ בּשעה שאנוּ משתתפים בּעבוֹדת הקבּלן הפּרטי אוֹ עוֹבדים בּטַבּק אצל האִכּר. אוּלם התישבוּת בּמוּבנה המיוּחד אצלנוּ, בּמוּבן של יצירת משק־העבוֹדה – ראשית מַאוַיינוּ ותכליתם – היא הניתנת לנוּ בּצמצוּם, גם בּזמנים שאין “חוֹסר־עבוֹדה” ושיש “טבּק” וּבנין. להתישבוּת זוֹ עוֹמד כּל אחד מאִתנוּ בּ“תוֹר” ארוֹך. והתגַשמוּתה תלוּיה לא רק בּנוּ, בּכוֹח יצירתנוּ הפּנימי, כּאן, כּי אם בּכוֹח גוֹרמים רבּים מחוּץ לנוּ: בּכוֹח תנוּעתנוּ כּוּלה, בּכוֹח ההתעוֹררוּת הלאוּמית, בּמידת ההצטבּרות של הוֹן לאוּמי וקרקע לאוּמי, בּמידת האמצעים של “ארץ־ישׂראל העוֹבדת”. ונחוּץ לתנוּעה כּוֹח גדוֹל לא רק למען קיים את המכּסימוּם של הפּעוּלה ההתישבוּתית, כּי אם גם כּדי לקיים וּללַכּד עם התנוּעה את כּל אלפי הפּוֹעלים, אשר דרכּם למשק־העבוֹדה, בּכּפר אוֹ בּעיר אוֹ בּשכוּנת־העוֹבדים, היא ארוּכּה וּממוּשכה. לעינינוּ בּאים אנשים עם אידיאוֹלוֹגיה התישבוּתית, עם מַאוַיים התישבוּתיים, מבּלי אשר יהיה בּכוֹחם וּבכוֹחנוּ להגשימם בּשבילם דוקא. חוֹסר זה של הכנה נפשית למצב הצפוּי לחלוּץ בּארץ, מיעוּט פּעוּלה עצמית ישוּבית, ציפּיה ממוּשכה להתישבוּת אשר אינה בּאה – כּל זה מחַלחל בּנשמת הציבּוּר וּמוֹליד מבוּכה. והמפעלים המוּעטים הנעשׂים בּמשך הזמן, והחוּגים המוּעטים המתגַבּשים בּמשך הזמן, הנם יוֹתר מדי בּוֹדדים לעצמם, ואין ההתלכּדוּת הדרוּשה והניכּרת בּינם ובין כּל שאר הציבּוּר. וּמשוּם כּך אינם מאירים.

איני גוֹרס את הנוּסח הנשמע אצלנוּ לפרקים: חלוּקת הציבּוּר לחוּגים “הסתדרוּתיים” ו“אַנטי־הסתדרוּתיים”. חלוּקה זוֹ, אַן גְרוֹ, בּסיטוֹנוּת, לא תצדק. גם פּוֹשעי ההסתדרוּת מלאים מצווֹת כּרימוֹן. וגם הנאמנים בּיוֹתר לא תמיד יעמדוּ בּמבחן הקשה. לא הסתדרוּתיים ואַנטי־הסתדרוּתיים, אלא ההסתדרוּת כּוּלה לקוּיה, רפוּיה.

אַל נא יגלוּ בּדברַי פּנים שלא כּכּוָנה. כּשאנוּ קוֹבלים על מצב תנוּעתנוּ, אין אנוּ מתכּוונים בּזה להפחית בּערכּה. אילוּ היינוּ מוֹדדים את כּוֹח המעשׂה של הסתדרוּתנוּ בּמידת תנוּעוֹת אחרוֹת, לא היה לנוּ להתבּייש. אחד מרַבּי המדינה בּאנגליה אמר פּעם לוייצמן, שאילוּ היתה אנגליה זקוּקה לכספּי־התנדבוּת לא היתה מגיעה למַה שהגיעה קרן־היסוֹד. אוּלם אין אנוּ מוֹדדים את עצמנוּ עם אחרים, כּי אם עם צרכינוּ. אילוּ היתה ההסתדרוּת מכילה בּקרבּה כּוֹחוֹת של יצירה וּדביקוּת פּנימית לא יוֹתר מאשר תנוּעוֹת אחרוֹת, לא היינוּ מַרחיקים לכת. הסתדרוּתנו אינה יכוֹלה לפעוֹל בּכוֹח כּפיה חיצוֹנית, ותפקידיה לא יוּכלוּ להימָלא מבּלי התלכּדוּת אַמיצה. ומשוּם כּך אנוּ חשים כּל כּך בּמַה שחָסר לנוּ.

על ליקוּיי ההסתדרוּת סיפּר לנוּ אתמוֹל רמז, היוֹם – הרצפלד. אינני יוֹדע אם יש בּינינוּ מי שיוּכל להבּיע את העָקָה כּמוֹ שהיא. עד מה חסרה הזיקה בּין היחיד וּבין הכּלל, בּין הקיבּוּץ המשקי וּבין המוֹסד ההסתדרוּתי, עד כּמה חסרה ההבנה, קבּלת החוֹב והעוֹל של התנוּעה.

זהו ליקוּי כּללי בּהכּרת הרוֹב, בּיחסיו האוּטיליטַריסטיים של הציבּוּר אל מוֹסדוֹתיו, בּאי־הרצוֹן אוֹ בּאי־היכוֹלת להשׂיג שה“מוֹסד” אינוֹ דבר־מה מן החוּץ, שפּשעי המוֹסד וליקוּייו נוֹבעים בּרוּבּם מתוֹך אי־יכלתוֹ של הציבּוּר, מתוֹך רפיוֹנוֹ, מתוֹך התנַכּרוּתוֹ. וּמשוּם כּך אפשרי אצלנוּ מפּעם לפעם, שבּשעה שנעשׂים מעשׂים החוֹתרים תחת ההסתדרוּת, תחת הציבּוּר כּוּלוֹ, אין הכּוֹח בּידי בּאי־כּוֹח הכּלל להגן על הכּלל, כּי אין הכּלל מבין את חוֹבתוֹ לעצמוֹ. וּבשעה שבּאי־כּוֹח הציבּוּר נאלצים להגן בּתוֹקף על עניני ההסתדרוּת בּפנים, על עניני הכּלל מפּני חלק ממנוּ, אין העזרה, אין ההד, אין המשען החברתי. וּמשוּם שבּמצב זה מתגלה החוּלשה המוּסרית של ההסתדרוּת, לפיכך נַעשׂית המלחמה עצמה כּל כּך קשה, ממוּשכת, חסרת תוֹקף. ואין לך דבר המַגבּיר את הדמוֹרליזציה הפּנימית בּציבּוּר כּחוּלשה זוֹ של הציבּוּר. וזהוּ המצב הנוֹתן רשוּת לאמוֹר: כאשר אמר היוֹם טבּנקין, כּי אין דין בּהסתדרוּת. לאמוֹר: אין כּוֹח בּהסתדרוּת להעמיד את הדברים על שוּרת הצדק. וכל זה מפּני שהציבּוּר הכּלוּל בּהסתדרוּת אינוּ נוּתן מכּוֹחוֹ לשליחיו.

מצב זה של חוֹסר קשרים אמיתיים בּין הציבּוּר וּבין שליחיו, של פּסיביוּת חברתית בּציבּוּרים גדוֹלים – מצב זה הוּא המביא להתמוֹטטוּת פּנימית בּהסתדרוּת. וּמצב זה הוּא המֵקֵל כּל כּך תחיבת יתדוֹת בּגלגלי ההסתדרוּת, הוּא המאַפשר למי שרוֹצה לתלוֹת את תקווֹתיו בּכל ספינה חדשה, שתביא ל“שינוּי הכּוֹחוֹת” והיחסים בּהסתדרוּת. נמצא לאפשר לפסוֹל החלטוֹת וּמעשׂים על יסוֹד מצב־רוּח של תקווֹת לשינוּיים אשר יבוֹאוּ. האם לא היה בּזה אחד הגוֹרמים העיקריים למלחמת הבּחירוֹת, הנבוּבה והנוֹאשה, למוֹעצוֹת העירוֹניוֹת בּקיץ הזה? מלחמה חסרת כּל תוֹכן מוּסרי ועיוּני, מלב ההתנגדוּת למציאוּתוֹ של “רוֹב” פּעיל בּתוֹך ההסתדרוּת.

העבוֹדה בּהסתדרוּת חדלה להיוֹת פּוֹריה. אפשר שיש מוֹסדוֹת אשר ניצלוּ עוֹד מן המצב הזה. מוֹסדוֹת המַמשיכים את פּעוּלתם מבּלי הפרעוֹת יתירוֹת. אוּלם מסוּפּקני, אם גם בּתוֹכם יש מקוֹם לפעוּלוֹת שיש בּהן מן החידוּש, מגילוּי האיניציאַטיבה. בּאשר לזה דרוּש אויר אחר. והאויר הזה חסר לגמרי בּאוֹתם המוֹסדוֹת, אשר על פּי מַהוּתם צריכים הם להיוֹת המַדריכים, המכַוונים, המחדשים. שם מוּרגשת האינֶרציה שבּאוֹנס. פּחוֹת ממי שהוּא אזלזל אני בּדאגה השׂוֹררת אצלנוּ לשמירת שלוֹם־הבּית בּתוֹך ההסתדרוּת. את השלוֹם הפּנימי חוֹשב אני לתנאי חשוּב לשלימוּתוֹ וּלעָצמתוֹ וּלכוֹח פּעוּלתוֹ של כּלל־הפּוֹעלים. אוּלם אם שלוֹם זה משמש לא לקידוּם הפּעוּלה, להגבּרה ולאינטֶנסיפיקַציה של התנוּעה, כּי אם להזנחה, לפּסיביוּת ולדחיה – הרי זה מחיר יקר, אשר אינוֹ מוֹביל כּלל למטרה.

יש אוֹמרים לנוּ: משוּם שרדפתם תמיד שלוֹם, משוּם שהלכתם בּדרך של ויתוּרים – משוּם כּך לא השׂגתם את המטרה והחלשתם את ההסתדרוּת. והנה ראינוּ השנה נסיוֹן אחר, ואף הוּא לא הביא מַרפּא בּכנפיו. אם בּמוֹסדוֹת המרכּזיים שוּרה תמיד הדאגה לשלוֹם־בּית, הרי בּמוֹעצוֹת הפּוֹעלים העירוֹניוֹת נטוּשה המלחמה בּין האגפּים. מה נתנה היא? איזה אויר־עבוֹדה נוֹצר שם, וּמַהי העזרה של הציבּוּר העירוֹני, העוֹמד כּל כּך קרוֹב למוֹעצוֹת, מַהי הגנתוֹ על מוֹסד־נבחריו?

לפני ימים מוּעטים נזדמַנתי לנשף של חברי “אחדוּת־העבוֹדה” בּירוּשלים. פּרק מיוּחד הקריאוּ שם מתוֹך העיתוֹן ההיתוּלי: פּרוֹטוֹכּוֹל של ישיבת־המוֹעצה. הנה תעוּדה. עדוּת למצבנוּ, לרמת חיינוּ החברתיים. איך אפשר היה שציבּוּר חי (וציבּוּר של פּוֹעלים!) יגיע לידי התקלסוּת כּזאת בּעצמוֹ? האוּמנם אבד לפוֹעלי ירוּשלים רגש־הכּלימה? איני מַאמין. אבל חסר ודאי חוּש־ההתקוֹממוּת, רגש האחריות ההדדית על הקלוֹן הציבּוּרי. וּמשוּם כּך הוּא הוֹלך ונעשׂה ל“מנהג־העוֹלם”, לאחת מצוּרוֹת קיוּמנוּ. לפנים בּינינוּ, כּשהיה משׂתרר אויר כּזה, מַחניק וּמבַייש, היה צוֹמח מתוֹכנוּ הכּוֹח המתקוֹמם והגוֹאל. כּיוֹם אין מתקוֹמם, אין מציל מן הפּעיטוּת האַפסית הזאת, המרוֹששת את חיינוּ וּמסרסת את תכנם. וּפעיטוּת מַבאישה זוֹ עוֹלה בּלוּלה יחד עם מפעלינוּ ויצירוֹתינוּ. ואפשר שההתקוֹממוּת האישית שכּוֹחה היה גדוֹל בּעוֹד היינוּ ציבּוּר קטן, אין כּוֹחה יפה כּיוֹם. הפּסיביוּת החברתית גוֹרמת לאי־הבחנה: כּל תביעה וכל מלחמה יכוֹלה להתפּרש כּענין של “צד” כּ“פניה”, כּדבר־“מפלגה”. מי חייב להאזין לתוֹכן הדברים, כּדי לדעת על מה אתה נלחם, גם כּשאתה מדבּר מעל בּמת־מפלגה, בּשליחוּת של חברים למפלגה? קהוּת חברתית זוֹ היא בּעוֹכריה של ההסתדרוּת.

וּמצב זה בּציבּוּר הוּא שגרם לכך, שחלק גדוֹל מהחלטוֹת הועידה השניה לא הוּצאו לפּוֹעַל, לא הוּחַל להוֹציאן לפּוֹעל, עד היוֹם. לא מחוֹסר־רצוֹן מצד חברינוּ בּמוֹסדוֹת, כּי אם מפּני התנאים האכזריים של עבוֹדתנוּ. נתגשמוּ ההחלטוֹת, הדוֹרשוֹת פעוּלוֹת פוֹרמַליוֹת: ההצטרפוּת לאַמשׂטרדם, עיבּוּד התקנוֹת, אִישוּר החברוֹת וכוּ'. אוּלם המפעלים הדוֹרשים מַאמצים מרוּבּים, הענינים הפּוֹגעים בּ“ספֵירוֹת־ההשפּעה”, אלה נמצאים בּמצב של עמידה. ואסוּר גם להתאוֹנן. אם תקבּוֹל על הטֶמפּוֹ אשר בּו מתנהל אצלנוּ ענין שכוּנת־העוֹבדים, אוֹ ענין העתוֹן, טמפּוֹ אשר יש בּוֹ כּדי הַכשלת הענין כּוּלוֹ, יאמרוּ לך, כּי ל“אחדוּת־העבוֹדה” יש ענין מיוּחד להציג את האחרים כּשוֹללים וכמעכּבים.

בּתוֹך תנאי עבוֹדתנוּ כּל מי שבּא לעכּב אינוֹ נזקק לעמדה שוֹללת, גלוּיה ואמיצה. בּמכוֹנתנוּ הכּבדה, בּרצוֹננוּ התדיר לגַשם את הדברים מתוֹך הסכּמה, מבּלי פּגיעה בּ“אינטרסים”, מַספּיק קצת אי־רצוֹן, קצת זלזוּל, כּדי לעכּב. אין קל אצלנוּ מלעכּב את המעשׂה.

בּאיזה תנאים עוֹבדים אצלנוּ: שאלת משלחת לחוּץ־לארץ נדוֹנה מדי פּעם בּעשׂרוֹת ישיבוֹת, והענין אינוֹ זז. והחלטה, כּשהיא מתקבּלת, כּלוּם היא מחַייבת? יש תמיד אפשרוּת לעכּב החלטה, גם מבּלי לבטלה בּאוֹפן רשמי.

אצלנוּ אפשרי הדבר, שסניף של מפלגה הנמצא בתוֹך ההסתדרוּת יוֹדיע בּמוֹעצה, כּי הוּא טרם החליט אם שביתה נגד “סוֹלל־בּוֹנה” מוּתרת אוֹ אסוּרה. שמא חוֹשבים אתם, שכּכה סוֹברת מפלגה “אוֹפּוֹזיציוֹנית”? לא, כּכה נוֹהגים אנשים, שחבריהם נוֹשׂאים בּאחריוּת ההסתדרוּת וּבהנהלת “סוֹלל־בּוֹנה”. תעיד על זאת, תגע בּזאת, והרי אתה נוֹגע בּ“מפלגה”, אתה הוֹרס את המינימוּם הזה של שלוֹם, אשר בּלעדיו אין לך כּלל אפשרוּת של פּעוּלה בּתוֹך כּתלי המוֹסד.

היש להסבּיר, עד מה כּל זה ממוֹטט את האֵמוּן הפּנימי, עד מה זה עוֹשׂה את עבוֹדתנוּ בּכלל דלה וּזעוּמה, עד מה זה כּוֹבל את גילוּי המחשבה היוֹצרת בּהסתדרוּת?

שינוּי המצב בּהסתדרוּת לא יבוֹא אלא מתוֹך שינוּי בּהכּרת הציבּוּר, מתוֹך שינוּי נמרץ בּמידת עֵרוּתוֹ החברתית, המציאוּת הנוֹכחית, של מספּר גוּפים ציבּוריים, אשר בּאֵי־כּוֹחם נוֹשׂאים בּאַחריוּת ההסתדרוּת, מי למֶחצה, מי לִשְליש וּמי לִרְביע, וּמסביב להם ציבּור גדוֹל, המסתפּק פּעם בּשנה בּהשתתפוּת בּבּחירוֹת, מבּלי לעמוֹד בּקשרים ישרים ואַקטיביים עם שליחיו, מבּלי להבּיע מפּעם לפעם בּרמה את עמדתוֹ – מציאוּת זוֹ לא תקיים הסתדרוּת פוֹעלת ויוֹצרת. כּוֹחה של ההסתדרוּת הוּא בּמידה שהיא חיה בּהכּרת חבריה, בּמידה שהיא מרכּזת סביבה את האֵמוּן ואת האהבה ואת התקווֹת של חבריה; וּמבּלי הגבּרת יחסים אלה וחיים פּעילים בּהסתדרוּת, אין לקווֹת לשוּם תוֹצאוֹת טוֹבוֹת מהועידה הבּאה. שאלוֹת חיי ההסתדרוּת צריכוֹת להיוֹת מוּצאוֹת מתוֹך כּתלי המוֹסדוֹת אל קהל החברים, ואז תיבָּרא ממילא ההכּרה, שההסתדרוּת אינה לא קנוּניה, לא פֶדֶרציה ולא קוֹאַליציה של מפלגוֹת, אלא הסתדרוּת העוֹבדים הכּללית של ארץ־ישׂראל.

בּזה אני רוֹאה את מרכּז הענינים של הועידה הבּאה ושל ההכנוֹת לועידה: חידוּש היחסים בּין הציבּוּר והסתדרוּתוֹ, הכנסת אלפי חברים לתוֹך האחריוּת המַמשית על גוֹרל ההסתדרוּת.

על הועידה לבַצע את מבנֶהָ של “חברת העוֹבדים”. עד עתה הגענוּ לאישוּר רשמי־חוּקי, מעתה צריך לגשת לאִרגוּן משקי־חברתי. כּל שאלוֹת החוּקה של חברת העוֹבדים וּבנוֹתיה, כּל הערעוּרים והתיקוּנים, תקנוֹת תּאיה היסוֹדיים (הקבוּצה, המוֹשב) וזיקתם לחברה, החוזים עם המוֹסדוֹת המיַשבים – כּל אלה צריכים להיבּחן וּלהיבּדק בּועידה וּלקבּל ממנה את אישוּרם המוּחלט והאוֹטוֹריטֶטי. מוּבן, שאם תעוּדה זוֹ תוּטל על הועידה הרי תחייב היא את עבוֹדת־בּירוּר יסוֹדית מוּקדמת, בּחוּגים מצוּמצמים וּבציבּוּר הרחב. והבּירוּרים האלה עם גמר האישוּרים בּועידה צריכים להסתיים בּהגשמת מפעלנוּ ההתישבוּתי־ההסתדרוּתי: יצירת ההוֹן של חברת “ניר”, אשר יעשׂה אוֹתה לכוֹח ריאַלי מיַשב.

אין לי מלים להבּיע את החשיבוּת שאני מיחס לענין זה. מַרבּים אצלנוּ לדבּר על “תכנית” ולתבּוֹע “תכנית” וּמחליפים תכניוֹת פּרטיוֹת־טֶכניוֹת בּשאלוֹת התכנית הכּללית של ההתישבוּת המַעמדית. והתכנית הכּללית היא הנתוּנה בּרעיוֹן של חברת־העוֹבדים. אוּלם מה כּוֹחה של התכנית החברתית, אם לא ניצוֹר למַענה את המנוֹף, את הכּלים? את רוֹב מוֹסדוֹתינוּ שיצרנוּ בּעמלנוּ וּבעָניֵנוּ וּבתקווֹתינוּ הגדוֹלוֹת אנוּ משאירים בּמצב של דלוּת ודלדוּל. בּמצב זה תִצדק נגדם כל בּיקוֹרת. הלא אנחנוּ איננוּ מאַפשרים להם למלא את תעוּדתם. ואף איננוּ מבינים זאת.

אנוּ מלאים תביעוֹת ל“מַשבּיר”, ל“סוֹלל־בּוֹנה”, מבּלי שנתן להם אפילוּ את התוֹכן. וסימן רע יהא לנוּ אם בּדרישה להגבּרה כּספּית של מוֹסדוֹתינוּ לא יראוּ “תכנית”. אם דרישה זוֹ לא תדבּר אל לב הציבּוּר.

אנוּ נמצאים עכשיו בּציוֹנוּת, בּישוּב בּמצב של נתקפים. לא אדבּר עכשיו על עֶרכּה המוּסרי והישוּבי של התקפה זוֹ, אוּלם נגדה אין די בּמלחמת־מלים וגֶ’סטים. כּוֹחנוּ בּמלחמה זוֹ הוּא בּיצירתנוּ המשקית והחברתית. אנחנוּ, אנשים מחוּסרי־אמצעים, בּעלי שאיפוֹת “אוּטוֹפּיסטיוֹת”, אשר כּל המעלוֹת המנוּיוֹת בּאנשי ה“איניציאַטיבה” הפּרטית אינן בּנוּ, אנוּ יכוֹלים לחַייב רק בּכוֹח יצירתנוּ המשקית.

וּמשוּם כּך רוֹאה אני שזוֹהי השעה האחרוֹנה ליצירת חברת ההתישבוּת שלנוּ. אין לנוּ להשהוֹת יוֹתר.

בּגמר אִרגוּנה של “חברת העוֹבדים” וּבנוֹתיה וּבריכּוּז ההכּרה והמאמצים לבנינן רוּאה אני את תכנה העיקרי של הועידה.

ונוֹסף לזה: הַבראַת האַפַּרט ההסתדרוּתי. יש לעשוֹת את המכוֹנה ההסתדרוּתית לבת־פּעוּלה. אנשים למוֹסדוֹת־הפּעוּלה צריכים להיבּחר לא על פּי “גזעים” ולא על פי משקל פּרוֹפּוֹרציוֹנַלי, כּי אם על פי מקוֹמם וערכּם בּעבוֹדה. ואנשים צריכים להיבּחר בּרוֹב ולא בּהסכּמים, הנוֹבעים לא מטיב העבוֹדה, כּי אם מתוֹך “יחסים”. ההסתדרוּת צריכה להתנהל על ידי רוֹב אַחראי, בּין אם הרוֹב הזה הוּא שלנוּ אוֹ של אחרים. המסוֹרת של אנגליה והרצוֹן החזק השׂוֹרר בּה לשלטוֹן יציב, בּר־פּעוּלה, נשען על רוֹב קבוּע, יכוֹל, כּמדוּמה, ללַמד גם אוֹתנוּ.

רוֹב כּזה צריך להיוָצר בּתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים אם בּדרך של הצטרפוּת מאוֹת חברים אַקטיביים חדשים ל“אחדוּת־העבוֹדה”, אם בּדרך של הקמת מפלגה ציוֹנית־סוֹציאלית מאוּחדת מכּל הכּוֹחוֹת הראוּיים לכך. זאת יגידוּ לנוּ הימים הבּאים והמעשׂים הבּאים. אוּלם בּרוּר, שרק רוֹב אשר כּזה יִגאל את ההסתדרוּת מחוּלשתה.

אני דן פּה על פּרטי שאלוֹת הועידה של ההסתדרוּת. עוֹד יהיה פּנַאי לכך. ודאי נַקדיש תשׂוּמת־לב מרוּבּה בּועידתנוּ לשאלוֹת הפּוֹעל בּמשק הפּרטי, לשאלת בּרית פּוֹעלים עברים־ערבים בּארץ, להַתְוָיַת הדרכים לעבוֹדתנוּ התרבּוּתית, אוּלם את נקוּדת הכּוֹבד יש לראוֹת בּהגשמת הסוּבֶרֶניוּת של ההסתדרוּת והבאת חוּגים רחבים בּציבּוּר לידי חיים הסתדרוּתיים אַקטיביים.

דברים בּויכּוּח

אי אפשר שלא לעמוֹד על חזיוֹן אחד שנתגלה אצלנוּ הפּעם בּויכּוּחים. השאלוֹת הנדוֹנוֹת בּמוֹעצת “אחדוּת־העבוֹדה” נוֹגעוֹת לא רק לצירים אוֹ לחברים. הדברים נוֹגעים לחייהם ממש של אלפים בּפוֹעלי ישׂראל. וּמשוּם כּך אין להעלים ניגוּדים, להסתירם בּקפלי־התנוּעה, ואין כּלל להצטער על שדעוֹת מתנַגדוֹת מוּבּעוֹת אצלנוּ בּגילוּי גמוּר וּבחריפוּת. יש ויש להצטער על פּליטוֹת־הפּה, שאינן מוֹסיפוֹת לא לויכּוּח ולא למַבּיעים. אוּלם יוֹתר מאשר דיבּוּרים בּלתי־נאוֹתים פּוֹגעים בּי דברים, אשר אין בּהם משוּם פּגיעה אישית, אבל הטוֹן הפּנימי שלהם מקים חַיִץ. עוֹמד אתה על הבּמה עם חברים, העוֹבדים, כּמדוּמה לך, יחד אִתך בּאוֹתה החזית ממש, והם רוֹאים משוּם מה צוֹרך לדבּר אליך כּאל אוֹיב, כּאל זר.

מאַיִן טוֹן זה בּבירוּרנוּ? מה מחייב אוֹתוֹ? האוּמנם מתחבּא מתחתיו בּאמת הבדל יסוֹדי בּתפיסת עניני החיים? אוֹ זהוּ רק מֶטוֹד, אמצעי של הסבּרה?

רוֹאה אני את הנטיה לזלזל בּהערכת קנינים יסוֹדיים לשם הדגָשת הרצוּי להדגיש. מה הן, למשל, הטענוֹת של חוֹסר־תכנית וחוֹסר־דרך? ודאי חסר לנוּ הרבּה מאד לדעת, בּמוּבן המשקי והטכני. וכל עבוֹדתנוּ הישוּבית הנָה חיפּוּש בּלתי־פּוֹסק. וּוַדאי עוֹד נעמוֹד רבּוֹת לפני כּל מיני שאלוֹת של תכניוֹת פּרטיוֹת: מהלכוֹת בּינינוּ תכניוֹת של א. יפה, של לֶבקוֹביץ, של סוֹסקין וכוּ', אוּלם היש לערבּב תכניוֹת אֵלוּ, המשתנוֹת מפּעם לפעם עם השתנוֹת תנאי העבוֹדה הישוּבית, ואשר צמיחתן ושינוּייהן תלוּיים יוֹתר מהכּל בּהתקדמוּתנוּ המשקית, – היש להחליף אוֹתן בּמוּשׂג של תכנית ישוּבית־סוֹציאלית, של דרך התנוּעה? אנחנו כּוּלנוּ מַאזינים בּהקשבה לכל המבקר את דרכּנוּ וּמגלה את ליקוּייה. אוּלם מה ערכּה של הַאשָמה זוֹ בּחוֹסר־דרך? האם צמיחה זוֹ של מוּשׂגים חברתיים בּתוֹך תנוּעת־הפּוֹעלים בּארץ, מוּשׂגי העבוֹדה וההסתדרוּת, היחסים למשק הלאוּמי ולמשק הפּרטי, לכּפר ולעיר, להוֹן הלאוּמי וּלקרקע לאוּמית, לעליה וּלהתישבוּת – אינה מהוַה דרך? האם תנוּעה אשר בּיקשה את הדרך להוֹציא את הקבוּצה מבּדידוּתה וּמיחידוּתה ולעשׂוֹת את משק־העבוֹדה הבּוֹדד לנחלתוֹ של כּלל־המעמד, התנוּעה המאַחדת את הפּוֹעל בּמשק הלאוּמי וּבמשק הפּרטי, העמֵלה להקים את חברת־העוֹבדים כּרשוּת אחת, מאוּחדת, שליטה בּרכוּשה, מתרחבת וכוֹבשת ענפי פעוּלה והשפּעה – האם תנוּעה זוֹ “מסתפּקת בּמַה שיש לה”, הנָה “מחוּסרת־דרך”? האם למבנֶהָ המַקיף, המשקי־המעמדי, של ההסתדרוּת, עם מוֹסדוֹתיה ועם כּיווּנם, עם האפקים החבוּיים בּתוֹכם, העתידים להיגָלוֹת עם כל גידוּל ועם כּל התבּצרוּת – האם לזה לא יקָרא דרך? מַהי איפוֹא הדרך? הדאגה לביצוּר המוֹסדוֹת, לפיתוּחם, להרחבתם, – הגבּרת יכלתם הכּספּית, למשל, כּל אלה הם “קטנוֹת”, והדרישה היא: מדוּע אין בּנק הפּוֹעלים נוֹתן לנוּ פֶּרספֶּקטיבה של הפּעוּלה הכּספית הגדוֹלה לתנוּעה? בּכוֹח מה תינתן הפּרספּקטיבה הזאת, האם בּשם המפוֹרש של סכֵימה הגיונית חטוּבה? מה קל מאשר להציג פּרספּקטיבוֹת לבּנק־הפּוֹעלים, ל“המשבּיר” וּל“סוֹלל־בּוֹנה”, וּמה קשה לרתוֹם את עצמנוּ ואת הציבּוּר כּוּלוֹ בּעוֹל קיוּמם. מה קשה לחַנך כּל ציבּוּר, ואפילוּ ציבּוּר של פּוֹעלים, ליחסי קרבה והתנדבוּת מַתמידה למפעלי־הכּלל, לשם הפּרספּקטיבוֹת, לשם העתיד לבוֹא – זאת יכוֹלנוּ, כּמדוּמה, ללמוֹד עד הנה. אבל יוֹתר מזאת למדנוּ: מה קשה לעוֹרר אפילוּ בּקרב החברים העֵרים, האַקטיביים בּקיבּוּציהם, את כּשרון הפּעוּלה למען המפעלים הכּלליים של הציבּוּר הקרוּיים “מוֹסדוֹת”. אילוּ היינוּ מצליחים להגבּיר את הכּרת עניני הכּלל וּמפעליו בּקרב הציבּוּר, אילוּ היינוּ מצליחים לעשׂוֹת את היחסים ההדדיים שבּין הציבּוּר למוֹסדוֹתיו יוֹתר עמוּקים, יוֹתר חמים, יוֹתר אנוֹשיים – כּי אז היוּ הפּרספּקטיבוֹת האמיתיוֹת מתגלוֹת מאליהן, וּלמעשׂה, ולא רק בּתוֹר סכֵימה של תכנית.

וּמַהי הנטיה הזאת להוֹציא יתד אחת מתוֹך כֹּל תנוּעתנוּ, ולוּ גם היתד החשוּבה בּיוֹתר – את ההתישבוּת הקיבּוּצית, ולתלוֹת עליה את כּל משׂא התנוּעה, צרכיה וחוֹבוֹתיה? כּלוּם ינָתנוּ הדברים להיתלוֹת? כּלוּם בּידינוּ כּיוֹם לעשוֹת את הקיבּוּץ הישוּבי לדרך האחת של ציבּור הפּוֹעלים כּוּלוּ?

אפשר כּי יִצדק כּל מי שיבחר לוֹ את פּינת־עבוֹדתוֹ, אם גדוֹלה ואם קטנה, ויראה בּה את חַזוּת־הכּל. הגשמת הסוֹציאַליוּת מציגה לפנינוּ שאלוֹת עמוּקוֹת, שאלוֹת מוּסריוֹת נוֹקבוֹת בּחיי האדם, המשפּחה, החברה, החינוּך, שאלוֹת טֶכניוֹת יסוֹדיוֹת בּחיי המשק, ויש מקוֹם לאינז’ניר, לאַגרוֹנוֹם, למוֹרה, לחבר־הקבוּצה להתרכּז בּעבוֹדתוֹ וּלהתעמק בּה. אוּלם אם ההתרכּזוּת וההתעמקוּת בּכל פּעוּלה חלקית – לגבּי היקף התנוּעה כּוּלה – מחייבת להוֹריד את כּל השאר למַדרגה של טפל – מה תביא לנוּ אזי הַעמָקה זוֹ, אם לא פּירוּר התנוּעה לחלקיה? להעמקה זוֹ, הרוֹדפת אחרי ה“עיקר”, המבקשת ונאחזת רק בּ“תמצית”, מבּלי להעריך את ערך האויר אשר בּוֹ נעשׂית פּעוּלתנוּ, את ערכּם של המכשירים וּכלי־העבוֹדה, אשר בּאמצעוּתם אנוּ פּוֹעלים, יש לאמוֹר מה שאמר המדינאי להוֹגה־הדעוֹת: הַרשה לי להיוֹת שטחי קצת. סידוּר החיים הציבּוּריים – הנהוּ ענין של צוּרוֹת, של מסגרוֹת־פּעוּלה, של “מוֹסדוֹת”. הרוֹצה להאציל מתכנוֹ על דפוּסי־חיים אלה, אַל יזלזל בּהם, ואל יבקש להציג את התוֹכן כּניגוּד לצוּרה.

אפשר להבין את חבר־הקבוּצה, אשר לוֹ צוֹרך נפשי לראוֹת בּקבוּצה, ולפעמים בּקבוּצתוֹ דוקא, את הכּל. לא רק לעצמוֹ וּלחייו ולפעוּלתוֹ, כּי אם לראוֹת בּזה גם את כּל התוֹכן והעיקר של תנוּעתנוּ, של מפעלנוּ הישוּבי. רשאי גם אדם משלנוּ, הנמצא בּתוֹך מוֹסדוֹת התנוּעה וההתישבוּת, לראוֹת בּקבוּצה את הגרעין המַצמיח של חברתנוּ העתידה. אך כּלוּם רשאים אנוּ, הציבּוּר כּוּלוֹ, לשכּוֹח את הסוֹבב אוֹתנוּ, להתעלם מן העליה וּמחיי הפּוֹעל, להגזים על כּוֹח הקליטה של משקנוּ הקיבּוּציים ועל מידה יצירתנוּ הישוּבית, וּלהסתלק מלשלב יוֹם יוֹם את תנוּעתנוּ הקיבּוּצית בּחיי הפּוֹעל בּאשר הוּא? כּלוּם אפשר לנוּ להביא כּיוֹם את רעיוֹן הקבוּצה לכל פּוֹעל, כּפתרוֹן תכוּף לכל שאלוֹתינוּ, כּפתרוֹן הניתן להתגשם מיד, ועל יסוֹד זה להסתלק מכּל השאר? כּשאני לעצמי הנני נוֹטה לחשוֹב שדרך החיפּוּש הקבוּצתי עלוּלה להכניס דבר־מה חשוּב גם לחייו של הפּוֹעל בּמשק הפּרטי. מבּחינה זוֹ הנני מעריך בּיוֹתר את הנסיוֹן של גדוּד־העבוֹדה לחדוֹר לתוֹך המשק הפּרטי. אוּלם אני מעריך בּאוֹפן שוֹנה לגמרי את הכּיבּוּשים המעשׂיים של המפעל הקיבּוּצי, מאשר את סערת־המלחמה של האידיאוֹלוֹגיה הקיבּוּצית. אני כּוֹפר בּהחלט, כּי הקבוּצה זקוּקה למען הצלחתה לאַתמוֹספירה אשר כּזאת.

אנוּ עוֹמדים זאת השנה השש־עשׂרה בּתנוּעה הקבוּצתית. התחילה בּששה חברים, בּיצירה כּיתתית ואינדיבידוּאַליסטית. כּיוֹם היא חוֹבקת זרוֹעוֹת הארץ. גם הרעיוֹן של איחוּד ארצי של כּל המשקים הקיבּוּציים נישׂא בּאוירנוּ וּמבקש את האפשרוּת לקרוֹם עוֹר וּבשׂר. וכל זה הוּשׂג לא בּדרך של “מלחמה” קבוּצתית ולא בּדרך של התבּדלוּת הקבוּצה מתנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה. בּימיה הראשוֹנים היתה אמנם הקבוּצה הוֹפעה בּלתי מוּבנת לרוֹב הציבּוּר, אוּלם היא לא פּגשה מעוֹלם התנגדוּת, ואף היא לא טיפּחה בּקרבּה יחסי־התבּדלוּת וּפוּלחן של יִחוּד. וּבמידה שבּתוֹך הקבוּצה גוּפה היוּ מתגלים חזיוֹנוֹת של התיחדוּת והתנַשׂאוּת, של סלסוּל עצמי וּשׂביעת־רצוֹן פיליסטרית היינוּ אנחנוּ, הניצבים פּה היוֹם, בּין המרגישים בּיוֹתר את הליקוּיים האלה, העוֹמדים על ההפסד המעשׂי והמוּסרי הכּרוּך בּהם לקבוּצה ולציבּוּר, מתוֹך הכּרת הזיקה העמוּקה של המפעל הקבוּצתי לתנוּעת־הפּוֹעלים כּוּלה. מה קרה איפוֹא בּהלָך־העבוֹדה אשר חִייב לשנוֹת מעכשיו את יחסנוּ זה? מַהוּ הצוֹרך בּיחוּד הקבוּצה, הצגתה לעוּמת השאר, לעוּמת ה“מוֹסדוֹת”, לעוּמת תנוּעת הפּוֹעלים בּכלָלוּתה? לא עניני התנוּעה הכּללית ואף לא עניני הקבוּצה אינם דוֹרשים זאת כּלל. אפשר שמבּחינה פּסיכוֹלוֹגית יש בּזה נוֹחוּת ידוּעה להכריז על “מפלגה קבוּצתית”. זעֵיר פּה זעֵיר שם כּבר נישׂאים הדברים בּאויר, אם כּי לא תמיד מוּבּעים הם בּפירוּש. יש חוֹשבים, כּנראה, כּי בּזה תינתן לנוּ ה“תכנית” המבוּקשה. אוּלם לי נראה, כּי דוקא עמדה זוֹ, הנוֹחה כּל כּך מבּחינה פּסיכוֹלוֹגית ואוּלי גם אידאוֹלוֹגית, היא הנושׂאת בּקרבּה סכּנה עצוּמה גם למפעל הקבוּצתי וגם לתנוּעה כּוּלה. הרעיוֹן של יצירת מפלגוֹת כּלכּליוֹת, על התבּדלוּת בּתוֹך ההסתדרוּת לפי ההבדלים בּתכניוֹת הישוּביוֹת, לפי טיפּוּסי המשק, יוֹביל בּהכרח להסתדרוּיוֹת נפרדוֹת. החוֹבה על החברים ההוֹגים בּמגַמה זוֹ לראוֹת לאָן הדברים מוֹבילים. על פּי הסדק הזה אפשר יהיה לבקוֹע את ההסתדרוּת לשנַיִם ואוּלי לשלוֹשה:הסתדרוּת של קבוּצוֹת, של מוֹשבים ושל שׂכירים. יחשבוּ נא החברים השוֹאפים ליֵחוּד הקבוּצה, מה יהיה גוֹרל מפעלנוּ הישוּבי בּתנאים אלה. אל תתחַייבוּ בּנפשנוּ. חברינוּ בּמוֹסדוֹת ההסתדרוּת שמעוּ כּאן בּיקוֹרת רבּה על רדיפתם שלוֹם. ואמנם הגענוּ בּהסתדרוּת לידי מַשבּר. ואפשר שויתוּרינוּ התמידיים לא הביאוּ את הפּרי הרצוּי. אפשר שצדקוּ אלה האוֹמרים כּי צריך להרים יד בּמַצב זה, הכּוֹבל את פּעוּלת ההסתדרוּת, ועם כּל זה חייב אני להגיד, כּי מחוֹבתה של תנוּעת־פּוֹעלים לשמוֹר על שלוֹם בּית. ואַל נתבּייש בּזה. השקפתוֹ של בּית־הלל היא היא היכוֹלה לקיים את התנוּעה ולשמוֹר על שלימוּתה ועל כּוֹח־יצירתה. אין קל והגיוֹני מאשר להביא את המגמוֹת והבלי הכּיווּנים לידי בּהירוּת מוּחלטת ולידי חידוּד, וּלהכּוֹת את בּית ההסתדרוּת בּקיעים בּקיעים. ואוֹדה על האמת, אם כּי אינני מאוֹהבי הטשטוּש העיוּני, הריני נכוֹן לבחוֹר גם בּזה, אם אראה בּוֹ הכרח למען שלימוּתה של תנוּעתנוּ ושל יצירתנוּ הישוּבית. ודוקא בּשעה זוֹ של התחדדוּת היחסים ושל כּשלוֹן כּוֹח הסבל ושל ההתמרמרוּת התוֹקפת את חברינוּ, רוֹאה אני צוֹרך להדגיש את יחסַי אלה.

ולשאלת האיחוּד בַּארץ. איני לוֹקח עלי לנַבּא, אם הנסיוֹן המאוּמץ הזה, אשר עליו מַכריז בּן־גוּריוֹן, יצליח. אוּלם אין חלקי גם בּין מנַבּאי־השְחוֹר. האיחוּד – זוֹהי מצוה שכּשהיא בּאה לידך אַל תחמיצנה. החבר קפּלנסקי שאל, אם יש לנוּ אינסטרוּקציוֹת על כּך מאת ועידת עין־חרוֹד. יש לנוּ אינסטרוּקציוֹת עוֹד יוֹתר מחייבוֹת. אנוּ מצוּוים על האיחוּד מאת האסיפה המיַסדת של “אחדוּת־העבוֹדה” בּפתח־תקוה. איני מַעלים מעצמי, כּי בּכל איחוּד אשר כּזה יש גם קוֹשי וגם ליקוּיים. מבין אני את נפשם של אנשי־מפלגה ותיקים, אשר אינם יכוֹלים להשלים עם התסיסה והזרימה התמידית של “אחדוּת־העבוֹדה”, זוֹ שאינה נוֹתנת מַרגוֹע לא לעצמה ולא לאחרים: הנה לפני שש שנים קמה מפלגת “פּוֹעלי־ציוֹן” בּארץ־ישׂראל וּויתרה על קיוּמה לשם יצירת “אחדוּת־העבוֹדה”, בּימי ועידת חיפה קמה “אחדוּת־העבוֹדה” ועשׂתה ניתוּח גדוֹל בּבשׂרה למען הקמת ההסתדרוּת הכּללית, בּאוֹתם הימים גם יצא לפּוֹעל האיחוּד של חלוּצי “צעירי־ציוֹן” ּבּארץ עם “אחדוּת־העבוֹדה”. והנה – שוּב תסיסת איחוּד. איני מַקטין כּלל את ערכּה של המסוֹרת האִרגוּנית של תנוּעה, את ערך הגיבּוּש הפּנימי של הציבּוּר, את הכּוֹח המדיני של גוּף מַתמיד בּצוּרת קיוּמוֹ ושוֹמר על מסרתוֹ. אוּלם – מה נעשׂה וכל אלה לא נפלוּ בּגוֹרלנוּ. לא פּעם אמרנוּ ועוֹד נצטרך לחזוֹר, כּי תנוּעתנוּ הנָה תנוּעה של קיבּוּץ גָלוּיוֹת, כּי ארצנוּ היא ארץ של עליה בּלתי פּוֹסקת. ויש לראוֹת מראש, כּי אם גם נאַרגן כּיום וּנאַחד את הציבּוּר יהיה צוֹרך לשוּב בּעוֹד שלוֹש שנים וּלאַחד אִתנוּ את אלה אשר יתוַספוּ עלינוּ, אוֹ את אלה אשר ישארוּ כּיוֹם מחוּץ לאיחוּד ורק בּמשך הימים יקָלטוּ ויכּוּ שוֹרש בּחיינוּ. וּמוּטב שהזמן יביא לתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ איחוּד נוֹסף, מאשר פּירוּד חדש. אם אין אנוּ רוֹצים להיהפך לאבק־אדם, להידָרס בּרגלי הבּעל־בּיתיוּת, המתנשׂאת וּמתיַמרת להיוֹת ה“ציוֹנוּת הכּללית” – כּי אז עלינוּ לבקש את דרך האיחוּד המעמדי האמיץ, וּמה לי דיוּקים אלה אוֹ אחרים, חשוּבים כּשהם לעצמם, לעוּמת אִרגון כּלל הפּוֹעלים. וחברינוּ החדשים בּינינוּ צריכים להבין, כּי עם כּל רצוֹננוּ שלא לגרוֹם צער לחברינוּ בּחוּץ־לארץ, לעשׂוֹת את מפעלינוּ מוּבנים להם, ולא להפריע את מנוּחתם הנַפשית, הרי יש דבר־מה שהוּא למעלה מזה. אין אנוּ יכוֹלים לשם כּך להביא קרבּן את תנוּעתנוּ בּארץ. אפשר שאילוּ היתה חוּץ־לארץ יוֹתר עֵרה, יוֹתר חרוּצה ויוֹתר פּוֹעלת, ואוּלי אילוּ היינוּ גם אנחנוּ יוֹתר חרוּצים, יוֹתר מַסבּירים, יוֹתר מטַפּחים קשרים, כּי אז היה הכּל יכוֹל לבוֹא בּצוּרה יוֹתר נוֹחה, יוֹתר מוּבנה גם שם. אוּלם אם לא זכינוּ לכך, אין משוּם כּך לעכּב את עליית חיינוּ. קפּלנסקי מיָעץ לנוּ להקים מפלגה פֶדֶרַטיבית כּ“לֶיבּוֹר פַּרטי” בּאנגליה, וּכבר ניתח בּן־גוּריוֹן את המוּשׂג הזה בּתנאינוּ בּהצלחה רבּה. לנוּ נחוּצה מפלגה שלמה וּמאוּחדת, מבּלי סדקים וּמחיצוֹת, דוּגמת המפלגה האוֹסטרית. אוּלם מצבה הנוֹח של הס. ד. בּאוֹסטריה לא נפל לנוּ למנה. ואם אנוּ צריכים להגיע למצב זה על ידי שוּרת איחוּדים שלמים שלמים וחלקיים ועל ידי חזרוֹת מפּעם לפעם – נלך בּדרך זוֹ ולא נירָתע. אם האיחוּד יתגשם כּכל מלוֹאוֹ האפשרי תהיה חשיבוּתוֹ גדוֹלה מאד. הוּא יעלה את התנוּעה, את מחשבתה, את מוּסרה, כּמה מעלוֹת. לאוֹר איחוּד זה אפשר יהי לעוֹרר וּלהחיוֹת את יחס הציבּוּר למשק, להסתדרוּת, לשאלוֹתיו הגדוֹלוֹת אשר עכשיו אין דוֹרש להן. הוּא יפַנה את הלבבוֹת ואת המקוֹם למפעלים חדשים.

מוּבן שהמדוּבּר מתכּוון לאיחוּד ממש ולא לקנוּניה בּין איזה “צדדים”. משׂא־וּמתן חלקי זה כּשהוּא לעצמוֹ יכוֹל אוּלי להביא קצת תוֹעלת, להָקֵל על היחסים בּין האנשים העוֹבדים בּמוֹסדוֹת, אבל ערכּוֹ האינטלקטוּאלי והחברתי יהיה דל מאד. וּמסוּפקני אם יהיה לוֹ קיוּם. איחוּד דוֹרש תנוּעה, התעוֹררוּת, תסיסה פּנימית בּתוֹך הציבּוּר. והאיחוּד צריך למצוֹא את בּיטוּיוֹ לא בּמשׂא־וּמתן בּלבד, כּי אם בּועידת־איחוּד, אשר אליה יבוֹאוּ כּל אוֹתם ציבּוּרי הפּוֹעלים בּארץ, אשר יתעוֹררוּ לַדבר.

אמרתי בּראשית דברַי כּי איני מקבּל עלי לדוּן על אפשרוּת ההצלחה המעשׂית. אפשר שהתנאים אינם נוֹחים כּלל, לַמרוֹת הצוֹרך הגדוֹל. אוּלם אם גם התנאים כּיוֹם אינם רצוּיים, אין להיבּהל. קוֹלוּמבּוס לא מצא את הוֹדוּ, אוּלם גילה את יבּשת־אמריקה. אם תקוּם בּציבּוּר הפּוֹעלים תסיסת־איחוּד בּאמת, יהא כּוֹחה בּה לגבוֹר על חשדים ועל כּוָנוֹת זרוֹת, והיא תפלס לה את הדרך. ואנוּ יכוֹלים לבטוֹח, כּי אם בּהרבּה ואם בּמעט, אוּלם היא תקַדם את דרך הסוֹציאליזם העברי בּארץ־ישׂראל.

בּדרכים, בּרחוֹבוֹת־עיר, בּמוֹשבה, פּוֹגש בּי חבר, אם “מפלגתי” ואם “בּלתי־מפלגתי”, ושוֹאל: נוּ, מה, אתם מתאַחדים בּאמת? מתי? האוּמנם קרוֹב הדבר? היקוּם בּאמת האיחוּד?

החבר שוֹאל אוֹתי בּכל תוֹם־לבּוֹ, כּאילו בּי בּאמת תלוּי הדבר.

בּפי אין מַענה, אני רוֹאה אוֹתוֹ: נבוֹך, חרד לאיחוּד, מצַפּה וחוֹשש, מפקפּק וּמאמין כּאחד. האוֹמַר לוֹ, כּי איני יוֹדע, כּי לא בּי תלוּי הדבר, על כּל פּנים בּי לא יוֹתר מאשר בּוֹ? כּלוּם יאמין לי? הן יראה בּזה התחמקוּת מתשוּבה, “השתמטוּת דיפּלוֹמַטית” כּיאוּת. האטיל עליו אחריוּת? והלא הוּא רגיל זה כּמה לראוֹת את עצמוֹ חפשי מכּל אחריוּת כּזאת. הוּא, החבר הטוֹב, יוֹדע ודאי את אחריוּתוֹ הפּרטית, המשקית אוֹ גם הקיבּוצית. אוּלם ל“שאָר” – הלא יש “מוֹסדוֹת”, יש “בּאי־כּוֹח” הכּלל, ה“עסוּקים”, ה“מטפּלים”, “המשתדלים”.

וּפוֹגש בּי חבר אחר, מצפּה לאיחוּד ודאי כּקוֹדם לוֹ, וחפשי מאַחריוּת ודאי כּמוֹהוּ, וּפטוּר ממצוַת־עשׂה – מחוּץ לקרן־זויתוֹ – ודאי כּמוֹהוּ. אוּלם חפשי הוּא זה כּמה גם מחוֹבת־טירוֹנים זוֹ של הראשוֹן. הוּא היוֹדע וָעֶד כּי יֵצר לב ה“עסקנים”, של כּל המין האנוֹשי הזה האוֹחז בּרסן, רע הוּא. אוֹתוֹ אני שוֹאל: האוּמנם חַי הדבר, יקוּם בּאמת איחוּד? והוּא משיב לי בּשמינית שבּקַלָסה: נוּ, כּמוּבן, לא. כּלוּם אתם תתנוּ?

“אתם”. אתם ולא אני.

זוֹהי המלה קשת־הגוֹרל, הטוֹבעת את דמוּת חיינוּ החברתיים וחוֹתכת את גזר־דינם. מוּבן, גם את גזר־דינוֹ של האיחוּד.

וּכדי שלא לטעוֹת: לא על הניגוּן המלַוה את ה“אַתם” אני דן הפּעם. לגבּי העיקר הרי זה הַיינוּ הַך. טוּב־לבּוֹ של החבר המאמין בּתוּמתוֹ בּיצרי הטוֹב, ורוֹע־עינוֹ של החבר המציץ בּכבשוֹנה של העסקנוּת וּמאמין בתוּמתוֹ בּיִצרי הרע – בּד בּבד ישָקלוּ. אף אני – למוּד נסיוֹן. אין הלב רָחַב וּפוֹעם עוֹד לקראת הראשוֹן, ואין השני מַכעיסוֹ עוֹד תמרוּרים. האם בּר־קיימא הוא האֵמוּן, האם נאמנה היא הקלסה? האין זוֹ שלשלת ה“יחסים”, אשר בּתוֹכה נקלע ציבּוּרנוּ? הנה אך אתמוֹל היוּ אלה ואלה לנוּ האנשים הדגוּלים, העוֹמדים בּפּרץ, המחישים יֶשע, הסוֹפגים למַעננוּ כּל תלָאָה, יִשרי־כּוָנה, אַמיצי־מחשבה, נאמני־מפעל. והיוֹם, היוֹם – כּלוּם אין אנוּ מוֹנים בּהם את כּל הפַּסלנוּת שבּעוֹלם וּכלוּם אין אנוּ בּאים אליהם לאַלְתֵּר – עוֹד בּטרם כּילינוּ לנקוֹם בּהם את נקמת כּשלוֹנוֹתינוּ ורפיוֹננוּ – להטיל עליהם חוֹבוֹת וּשליחוּיוֹת, כּדי לשוּב אחר כּך ולעשׂוֹת בּהם “משפּט־צדק”?

לא על זה אני דן. יחסי־הלוָאי ל“אַתם” אף הם ראוּיים להערכה, אף הם משמשים תעוּדה למידוֹתינוּ, לנוּ, לכוּלנוּ. אוּלם לא הבדלי הטוֹנים השוֹלטים בּנוּ חשוּבים לי כּרגע, לשאלת האיחוּד, כּי אם הצד השוה בּהם: “אתם”. בּין אם זה אמוּר להיות ליחידים, בּין אם למפלגוֹת. “אתם” זה פּירוּשוֹ, קוֹדם כּל: לא אני. שטר־שחרוּר לי. שחרוּר מן החזית. הזכוּת להימצא בּעוֹרף.

זכוּת מיוּחדת של פּריקת־עוֹל ושל הטלת אחריוּת על אחרים, על “מַנהיגים”, על מפלגוֹת, על “מוֹסדוֹת”. זכוּת של “שֵב ואַל תעשׂה”, המלוּוה בּהכּרה עצמית מוּסרית של אדם נקי־דעת, המסתכּל בּתעלוּלי־החיים מן הצד, מבּלי ללכלך את ידיו. הזכוּת למחוֹא כּף בּשעת־רצוֹן, לגַנוֹת ולשרוֹק לכשלוֹן, לראוֹת כּל כּשלוֹן כּמעשׂה ידי אחרים, ולרחוֹץ בּנקיוֹן כּפּיו.

בּאויר זה של “אתם” חוֹלפים חיינוּ החברתיים זה כּמה. משוּם זה עוֹפרת נסוּכה בּכל מעשׂינוּ, משוּם זה אין אנוּ זוֹכים לשוּם חידוּש בּר־ערך בּעבוֹדתנוּ.

משוּם זה אין הבּרכה, בּרכּת־הרוּח החיה, שוֹרה בּמעשׂי ידינוּ.

כּל ההתחלוֹת הציבּוּריוֹת שלנוּ בּזמן האחרוֹן נעשוֹת בּאויר זה והן גוֹועוֹת ללא־אוֹנים. פּסיביוּת מַחרידה של רוֹב הציבּוּר, שפלוּת־ידים, וּבדידוּת האנשים המנסים לפַלח את דממת־המבוּכה. עוֹד לא היוּ, כּמדוּמה, לציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ ימים ללא ידיעת־דרך כּימים האלה. אי־ידיעת דרך המגיעה כּמעט עד כּדי אָבדן־דרך. לא היוּ, כּמדוּמה, לציבּוּר הפּוֹעלים ימים שהיה מוּקף כּל כּך הרבּה סכּנוֹת, מכשוֹלים ואֵיבה – אֵיבת זדוֹן ואֵיבת שגגה – כּימים האלה. עוֹד לא היתה צפוּיה לנוּ כּבשעה זוֹ הסכּנה של שמיטת עמדוֹת דוקא בּשעה שהכּל: מצב העם, מצב הארץ, מצב תנוּעתנוּ, מפַקד עלינוּ: כּיבּוּש עמדוֹת חדשוֹת, והכנסת המוֹנים חדשים לתוֹך העמדוֹת אשר החילוֹנוּ ליצוֹר.

האם לא טבעי והכרחי היה הדבר, כּי בּשעה זוֹ תפרוֹץ בּקרבּנו גבוּרת־הרוּח הספוּנה בּנוּ, יתגלוּ כּוֹחוֹת מעוֹדדים, מחשבה מחוּדשה, התגַבּרוּת על הרוּח הנמוּכה השוֹכנת בּנוּ?

מַשהוּ מזה היה אצוּר בּקריאת־האיחוּד אשר פּילחה את מַחננוּ. אוּלם האויר אשר אנוּ חיים בּוֹ מאַיים לשַתּק וּלמוֹתת גם את מעט ההתעוֹררוּת הזאת.

אין אנוּ עדים לסערת־איחוּד אשר תאחז בּכל קצוֹת המחנה. אין לפנינוּ תנוּעת־איחוּד. אין קוֹל עֲנוֹת גבוּרה, אשר בּלעדיו – מבּלי התגבּרוּת והתעוֹררוּת מוּסרית וּמחשבתית – לא יתּכן איחוּד. יש רק משׂא־וּמתן צנוּם. וּמהַלכים חברים טוֹבים בּינינוּ, מפלגתיים וּבלתי־מפלגתיים, וּמחכּים למוֹצא פּי המפלגוֹת.

ואַיה אתם, אתם עצמכם, כּל אלפי הפּוֹעלים בּארץ, החיים, רוֹחשים והוֹגים? האין האיחוּד מתכּוון אליכם, אוֹ אפשר נוֹח לכם למסוֹר את גוֹרל תנוּעתכם (בּאשר זוֹהי תנוּעתכם, בּאשר גם מעשׂי המפלגות בּארץ אינם לא לשֵם ולא בּשֵם כּנוּפיוֹת קטנוֹת, כּי אם לשמוֹ וּבשמוֹ של ציבּור הפּוֹעלים) לידים, אשר תוּכלוּ מדי פּעם לכפּוֹר בּזכוּתם, אשר תוּכלוּ לאמוֹר להם: “אתם”? אוֹ אין אתם – הקוֹבלים תמיד על הפּירוּדים, המקוֹננים עליהם וּמלגלגים עליהם, המבארים על פּי רוֹב את עמידתכם מן הצד לא בּרפיוֹן־רוּח, לא בּחוֹסר־יחס, כּי אם בּפּירוּדים האלה – אין אתם רוֹאים הפּעם חשיבוּת מיוּחדת בּניסיון זה של איחוּד?

נראה לי, כּי אם בּאמת וּבתמים דוֹאגים אנוּ לאיחוּד, אם חסים אנוּ על האֶנֶרגיה המוּסרית והמתפּרצת לבל תצא לריק, אם חוֹששים אנוּ כּי דבר־האיחוּד לא יֵהָפך ללהג ריקני השגוּר על כּל לשוֹן, מבּלי שיחַייב למשהוּ – כּי אז עלינוּ להטיל את אחריוּת־האיחוּד ואת הדאגה לגוֹרל האיחוּד לא רק על הצדדים המפלגתיים המוּבאים תמיד בּחשבּוֹן, כּי אם על כּל אלפי הפּוֹעלים אשר אליהם מכוּוָן האיחוּד, אשר מבּלעדי השתתפוּתם החיה לא ישׂיג האיחוּד את מטרתוֹ.

טעוּת עיקרית היא לראוֹת את האיחוּד כּענין של הסכּם בּין שתי מפלגוֹת בּארץ, ואת שאלת האיחוּד כּנפתרת על ידי הרצוֹן הטוֹב של שתיהן. לי נראה, כּי הרצוֹן הטוֹב הזה יֶשנוֹ. על כּל פּנים אני איני מפקפּק בּוֹ, ואיני חוֹשד בּמי שהוּא, כּי הוּא טוֹמן פּחים לרגלינוּ, – אַמַת־מידה רגילה של כּל מיני אנשים פּיכּחים וּזהירים בּמקרים כּאלה. אוּלם אם אין הפּעם העיכּוּב בּמפלגוֹת הרי גם אין בּהן הכּוֹח לבַצע את האיחוּד, אשר יהיה בּר־ערך לתנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה. גם תנוּעת האיחוּד הגדוֹלה לפני שש שנים, בּימי פּתח־תקוה, הקיפה לא רק את שתי המפלגוֹת, כּי אם את ציבּוּר הפּוֹעלים כּוּלוּ בּימים ההם. גם בּימי יצירת ההסתדרוּת הכּללית הוֹפיע על הבּמה, נוֹסף לכוֹחוֹת המפלגוֹת ולרצוֹנוֹתיהן, כּוֹח חָדש: העליה החדשה בּקיבּוּציה. כּלוּם יש צוֹרך להזכּיר כּי בּשני המוֹעדים הגדוֹלים הללוּ בּתנוּעת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל נתגלה כּל שפע הכּוֹחוֹת החברתיים והעֵרים בּינינוּ, אשר עמדוּ מחוּץ למסגרוֹת המפלגוֹת הקיימוֹת. לא כּל שכּן הפּעם כּשציבּוּר הפּוֹעלים גדל פּי כּמה וכמה, לא יהיה האיחוּד לדבר־חיים ולא ימלא את שליחוּתוֹ אם יסתפּק בּיצירת הסכּם בּין שתי מפלגוֹת קיימוֹת ולא יציג לוֹ למטרה: ללַכּד וּלגבּש את כּל ציבּוּר הפּוֹעלים ההסתדרוּתי לתנוּעת־פּוֹעלים אֵיתנה, בּעלת שאיפה, הכּרה, דרך. התכלית הנכספת של האיחוּד היא לא רק הכנסת שלוֹם בּין שני הכּוֹחוֹת העיקריים הנראים כּיוֹם על פּני שטח ההסתדרוּת, כּי אם הכנסת רבּים, רבּים, אלפי פּוֹעלים לתוֹך מַעגל החיים החברתיים האַקטיביים,

הגבּרת הרוּח היוֹצרת בּהסתדרוּת. וּכלוּם אפשר להגיע למטרה זוֹ אם הדרך אל האיחוּד גוּפוֹ לא תהא דרך של עֵרוּת הציבּוּר, של אַקטיביוּת הציבּוּר, של נטילת האחריוּת על ידי רבּים, רבּים?

תנוּעת איחוּד כּזאת אינה עדיין כּיוֹם. ואם היא לא תקוּם – צפוּיה לנוּ הסכּנה של הוֹצאַת רעיוֹן האיחוּד לבטלה.

ניסן תרפ"ה.

¹

על כּנפי הטלגרף נישׂאוֹת אלינוּ הבּשׂוֹרוֹת הטוֹבוֹת מעֵבר לאוֹקינוֹס: הצלחתוֹ של חיים וייצמן! הפּעם לא די בּפּארייד של אוֹטוֹמוֹבּילים, בּתהלוּכוֹת בּסך ונפנוּפי דגלים ציוֹניים. נמצא סוֹף סוֹף המַפתח. אף לויתן – מַרשל ²– הוֹעלה בּחַכּה, והידים הענוּגוֹת, ידי הבַּנקטים, המוּרמות אל על, למוּדוֹת מחיאת-כּף, הוּרדוּ ונשתפּלוּ הפּעם, מתוֹך התעוֹררוּת עילָאָה, אל תוֹך הכּיסים. והנה רבע מיליוֹן והנה חצי מליוֹן, ולא “פּלֶדגֶ’ס” ³)(מלה זרה, אשר אין צוֹרך לתַרגמה, בּאשר היא נתאַזרחה בּלֶכּסיקוֹן הציוֹני), כּי אם מזוּמנים!

אכן, יפה נסיעת-תעמוּלה אחת של ויצמן בּעניני קרן-היסוֹד מכּל נצחוֹנוֹתיו הגדוֹלים על חבריו בּישיבוֹת הועד הפוֹעל הציוֹני וּמאחוֹרי הקלעים של הקוֹנגרסים והועידוֹת. ואם כּיבּוּש מַרשל יש בּוֹ משוּם חידוּש אוּלי רק לגבּי “דוֹאר היוֹם”, אשר שכח השנה כּי גם אֶשתקד נתפּרסמו על ידו טלגרמוֹת מאירוֹת-עינים על מַרשל, אשר נלכּד בּמצוּדתוֹ של סוֹקוֹלוֹב, וכי גם אז השתתף מַרשל בּבּנקט הציוֹני ודיבּר נגידים, הרי עיקר הדבר אינו בּזה. נוֹדה ונבוֹש – עיני כּולנוּ נשׂוּאוֹת עכשיו להצלחה הגַשמית, להצלחה זוֹ הנמדדת בּשקלים. ואימתי היה זוֹכה הדוֹלר לגדוּלה מוּסרית כּזוֹ, להצדיק את קיוּמוֹ בּעוֹלם, כּאשר בּשנים אֵלוּ, אשר בּידוֹ להביא גאוּלה לקרקע, לבנוֹת משכּנוֹת-עוֹבדים, לפתוֹח שערים לרבבוֹת דחוּפי פּוֹלין ורוֹמניה, להאיר למבקשי מפלט מרוּסיה ואוּקראינה? ואימתי היתה הצלחה מַתָכית זוֹ כּל כּך דבר בּעִתוֹ, כּאשר בּימים האלה, אִתנוּ, פּה? הוֹי, כּמה זקוּקים אנוּ עכשיו להרוָחה, כּמה נכסף הלב לקצת תנחוּמים.

הנה גם בּכוֹס זוֹ, כּוֹס התנחוּמים, המוּשטת לנוּ ממרחקים, נפלה טיפּה מַבאישה. בּעצם הבּשוֹרוֹת הטוֹבוֹת, הטלגרפיוֹת, בּא אלינוּ גם הדוֹאר, ואִתוֹ עתוֹנַי-מוֹדעַי, עתוֹני אמריקה. ואף שם מרובּה השׂמחה, – וּבטרם הבּנקטים. לשׂמחה מה זוֹ עוֹשׂה? לכאוֹרה הלא הלב מהסס וחרד, היצליח וייצמן בּמשלַחתוֹ אשר הוּא הוֹלך? אוּלם מוּבטח הוּא, כּנראה, וייצמן כּי ההצלחה לפניו תְהַלֵך. בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת מַרנינוֹת מביא אִתוֹ וייצמן “מכּנף ארץ רננים”.

הלא כּה ה“קעפּלאך” של העתוֹנים בּאוֹתיוֹת של גָלְיַת: “אנגליה מוֹסרת לציוֹנים את זכוּת הקוֹנטרוֹלה של העליה לארץ-ישׂראל. ד”ר וייצמן מוֹסר הכרזה מַפתיעה לפני המרכּז הציוֹני. הוּא “פּעל” אצל הממשלה האנגלית את הסעיפים הכי-חשוּבים בּדבר ארץ-ישׂראל והעליה. הגזירוֹת על העליה נתבּטלוּ. ההסתדרוּת הציוֹנית תהא רשאית לחלק ויזוֹת וּפּספּוֹרטים. מעבּדים תכניוֹת להעביר את כּל פּליטי אוּקראינה הנרדפים בּפּולין לארץ-ישׂראל".

מה שֵם נקרא לכל מערכת-בּשׂוֹרוֹת זוֹ? האוּמנם כּל זה בּא ונִהְיָה ואנחנו לא ידענוּ? האוּמנם מחזיק עד הנה הד"ר וייצמן בּסוֹד את כּל הנצחוֹנוֹת המַפליאים, רק בּכדי להפתיע את יהוּדי אמריקה? ואנוּ כּאן מתמוֹגגים בּצער ורוֹאים בּתלָאוֹת העליה, וּמתרוֹצצים כּל אחד מדלת לדלת להשׂיג רשיוֹן לבני-משפּחה – ואיננוּ משֹיגים.

אוֹ, אפשר, כּכה עוֹשׂים תעמוּלה לארץ-ישׂראל, ואלה הם האמצעים להכּוֹת על הלבבוֹת הערֵלים ולפתוֹח את הכּיסים הנעוּלים? האפשר כּכה להתקלס בּענוּת-עם, האפשר בּאמצעים כּאלה לטַפּח אמוּנת-עם? הלב מתכּווץ מבּושה וּכאב. עד היכן הגענוּ?

ניסן תרפ"ג

¹

בּחיינוּ ישנם מצבים וחזיוֹנוֹת, אשר אנוּ בּוֹחרים להם את השתיקה. אם משוּם “אל תפתח פּה לַשׂטן”, אם מפּני החשש שמא תקיץ הרעה הרוֹדמת עדיין, אם מדאגת הזר, אשר יִלעג למִשְבַּתֵּנוּ אוֹ מחמת מוֹראוֹ של הכּוֹח החיצוֹני השוֹלט בּנוּ ועלוּל כּל שעה להַפנוֹת אלינוּ את חוּדה של בּיקָרתנוּ הפּנימית ולנעוֹץ אוֹתוֹ בּנוּ. אוּלם יש שמגיעוֹת שעוֹת קשוֹת בּיוֹתר, כּשהחשש חוֹלף לוֹ, בּאשר הרעה כּבר קיימת וּמַקיפה אוֹתנוּ בּקוּריה. בּמצב כּזה גוֹברת ההכּרה, כּי אין בִּידֵי השתיקה ליטוֹל את עוּקצוֹ של הרַע, להמתיק את מרירוּת הענינים. נשאר רק אמצעי אחד – להכריז על הסכּנה, לגלוֹת את פּני הדברים ולקרוֹא לפעוּלה וּלמילוּי-חוֹבה את כּל אלה, אשר בּידיהם כּוֹח כּל-שהוּא להציל וּלתקן.

ושעה קשה כּזוֹ הגיעה עדינוּ עכשיו.

הפּוּרענוּת, השלטת בּנוּ כּיוֹם, האיוּמה כּשהיא לעצמה בּשביל כּל מי שחי בּה וחש אוֹתה, והאיוּמה עוֹד יוֹתר בּתוֹצאוֹתיה, העלוּלוֹת למוֹטט את כּל קיוּמנוּ, שמָהּ – חוֹסר-עבוֹדה.

והאמת צריכה להיאָמר. פּוּרענוּת זוֹ אינה חדשה אִתנוּ. זה כּמה חדשים, חדשי-החוֹרף – העוֹנה הטבעית של חוֹסר-העבוֹדה – שהעבוֹדה הוֹלכת וּמצטמצמת, שהבּניה עוֹמדת, שהתעשׂיה כּוֹשלת. וזה כּמה חדשים שבּאָהלי הפוֹעלים, המתרוֹננים וּמתקהלים, גדוֹלה המצוּקה. יוֹם עבוֹדה אחד צריך לכלכּל כּמה חברים של קיבּוץ. מנת-האוֹכל הוֹלכת וּפוֹחתת. הלוָאה של 25 גרוּש מקוּפּת-המלוה של ההסתדרוּת בּאה בּמקוֹם פּרנסת השבוּע. ואילמלא אָפיוֹ המַעמדי המגוּבּש של ציבּוּר-הפוֹעלים, אילמלא הסתדרוּתוֹ וּמוֹסדוֹתיה, עם התאַמצוּתם העִילָאית, עם ה“קוֹמבּינַציוֹת” המַאליפות חדשים לבּקרים, עם העבוֹדה הנוֹצרת יש מאַיִן – על ידי המשׂרד לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת, עם ה“פּתקאוֹת”² – המַקטינוֹת את מצוּקת חוֹסר הכּסף – של “המשבּיר”, עם האַשראי הפּנימי של בּנק-הפּוֹעלים, עם העזרה המִסכּנה של קוּפּת-המלוה, אילמלא כּל אוֹתה הפּעוּלה הכּלכּלית וההתאַמצוּת הסידוּרית – מי יוֹדע אנה היינוּ בּאים כּיוֹם. ורק המצב המיוּחד שבּארץ, אשר בּה ציבּוּר הפּועֹלים דוֹאג לעצמוֹ, יוֹצר מתוֹך עצמוֹ, יוֹנק את לשד-עצמוֹ, מסייע מצדוֹ לכל אפשרוּת שהיא של קיוּם משק ויצירת עבוֹדה, ואינוֹ מניח כּל הזדמנוּת שהיא, בּכל התנאים, להחזקת המעמד, מצב זה הוּא שדחה את הקַטַסטרוֹפה, הוּא שריכּז את הסבל פּנימה, עשׂהוּ לבלתי-נראה וּלבלתי-נשמע בּחוּצוֹת.

אוּלם החוֹרף עבר. והמצב לא הוּטב. וכוֹח הסבל הוֹלך וכוֹשל.

הפּוֹעל רעב. הפּוֹעל הוֹלך בּטל. המצוּקה הקיפה את הציבּוּר כּוּלוֹ, מן הפּוֹעל המוּמחה ועד העוֹלה היוֹשב בּמחנה ועיניו כָּלוֹת לצאת מיוֵן הבּטלה ולחם החסד. הפּוֹעל מתנַון. התקוה לחיים פּרוֹדוּקטיביים, לקיוּם אנוֹשי כּל-שהוּא בּעבוֹדה – ניטלת. עוֹלמוֹ הוֹלך ונחרב. וכל זה הוֹיֶה בִפְנים, בּחדרי-חדרים, בּתוֹך האוֹהלים והצריפים. מה יוֹדע על זה בּעל-הבּית, העסקן, חבר ועד המוֹשבה, מנהל המוֹסד הכּספּי? כּל הכּאב וכל המרי וכל קשי-הרוּח מוּפנה פּנימה אל הכּוֹח היחיד, אשר בּוֹ הוּא נפגש, אל ההסתדרוּת, אל מוֹסדוֹתיה, אל אוֹתם האנשים המוּעטים, הנוֹשׂאים בּדאגתוֹ, בּטָרחו וּבסבלוֹ של ציבּוּר הפּוֹעלים, היוֹצאים מן הכּוחוֹת בּכדי להציל מה שאפשר, בּכדי להחזיק מעמד כּל כּמה שאפשר. וסבל הרעב והבּטלה המבַלה ומכַלה את כּוֹחוֹ של הפּרט נעשׂה לשוֹט שוֹטף, העוֹמד לגרוֹף ולסחוֹף את אשר יצרנוּ בּכל שנוֹת עמָלֵנוּ.

וּבשעה זוֹ, הרת-הסכּנוֹת, כּשהציבּוּר העוֹבד כּוֹרע תחת משׂאוֹ, נאבק עם הרעב ועם היאוּש, אַיָם כּל אלה, אשר עליהם שׂוּמה האַחריוּת על המצב? אַים כּל המוֹסדוֹת, אשר עד כּמה שיכלתם החָמרית היא עכשיו מוּגבּלת וּמצוּמצמת, הרי היא עוֹלה פּי כּמה וכמה על יכלתם הכּספּית של מוֹסדוֹת הפּוֹעלים? אַיהוּ הבּנק האיפּותיקאי, אשר עליו הטילו כּל כּך הרבּה תקווֹת? אַיָם הבּנקים הרבּים של הבּרַנדייסיסטים, אשר עליהם מסַפּרים בּאמריקה גדוֹלוֹת וּנצוּרוֹת? אין חוֹלה, אין מרגיש ואין מַשגיח בּשוֹאה המתחוֹללת.

דברים אלה אין כּוָנתם לתאר את המצב כּוּלוֹ כּמוֹ שהוּא. עדיין יש הכּרת הצוֹרך להתאפּק, להבליג. אוּלם יהיוּ הדברים האלה לאַזהרה חמוּרה. יתעוֹרר נא הפּעם חוּש האַחריוּת. יֵדע זאת הקהל, תסבּיר זאת העתוֹנוּת, ירגישו זאת וַעדי הערים והעיריוֹת, המוֹסדוֹת הכּספּיים, הכּוֹחוֹת הציבּוּריים. ישָמעוּ הדברים אפילו בּמוֹשבוֹת. יבינוּ כּי המצב מוּכרח להשתנוֹת בּעוֹד מוֹעד. בּעוֹד מוֹעד.

ניסן תרפ"ג

על מה נזעקו “בעלי התעשיה” / ברל כצנלסון

¹

על פּני קצף החיים הציבּוּריים מתנשׂא יצוּר חדש, וּשמוֹ – “התאַחדוּת בּעלי התעשׂיה”.

על כּוֹחה הכּלכּלי של התאחדוּת זוֹ ועל יצירתה המשקית טרם שמענוּ עד היוֹם. על אִרגוּן חבריה לעזרה הדדית, ליצירת אַשראי וכיבּוּש עבוֹדוֹת, לרכישת שוָקים, ליצירת תנאים יוֹתר נוחים לתעשׂיה בּארץ– לא הגיעה לציבּוּר כּל ידיעה. דברים מעין אלה מַשאירה ה“התאחדוּת”, כּנראה, ל“ציבּוּר הפּוֹעלים, ההוֹלכים בּעינים עצוּמוֹת אחרי חבּורה קטנה של מוֹרים מַתעים”, לאלה שאחזוּ בּ“שיטה של הרס”. יעסקוּ הם בּבּנקים, בּקבּלנוּיוֹת, בּכיבּוּש שוּק לתעשׂיה, בּמכירת תוֹצרת חקלאית. ההתאַחדוּת כּוֹחה בּדבר אחד – בּ “מלחמת המעמדוֹת”.

וּבכל פּעם שמַזלם הרע של פּוֹעלי יפוֹ יַשיאֵם להתגָר מלחמה ולצאת בּשביתה – ישׂישׂו בּעלי ה“התאחדוּת” אלֵי קרב, יחוּשוּ אל המערכה, ימלאוּ את חוֹבתם המַעמדית, יוֹסיפוּ עצים למדוּרה וישׂאוּ עין מפללת לשוֹטר הגוֹאל.

כּכה מוֹפיעה אלינוּ ה“התאחדוּת” לא פּעם. בּמקוֹם יכוֹלת כּלכּלית, בּמקוֹם יצירה מעמדית, היא מגלה אתה המַשׂטמה המַעמדית, העיורת, צרת-העין. כּך היה בּימי לֶוינשטיין-שוּלמן ²וכך היה גם הפּעם בימי גוֹרַלסקי-קְרִינִיצִי ³.

סכסוּך כּלכּלי רגיל. הבּעלים רצוּ להוֹריד את המַשׂכּוֹרת. הפּוֹעלים לא הסכּימוּ. פּרצה שביתה, שביתה הכי-רגילה. שביתה שאין בּה כּל סכּנה חס ושלוֹם למשטר הקפּיטליסטי. אַדרבּא, כּל בּעל-תעשׂיה סתם, בּלי מרכאוֹת, יבין, כּי בּמציאוּתנוּ הכּלכּלית כּיוֹם אין שביתה איזוֹ שהיא מן הדברים הנוֹחים בּיוֹתר לפּוֹעל, ואין כּל ערוּבּת נצחוֹן עמה. וּמאידך גיסא, בּעלים המתאוֹננים תדיר על יוֹקר-העבוֹדה, על חוֹסר-שוּק, על הפסדים, וּמקבּלים בּשעת שביתה “מוֹרטוֹריוּם” על שטרוֹתיהם, כּלוּם אין כּוֹחם של הבּעלים יפה לגמוֹר בּעצמם את הסכסוּך עם פוֹעליהם, כּלוּם אין “ההתחָרוּת הכּלכּלית החפשית”, אשר אוֹתה דוֹרשים תמיד הבּעלים, מספּיקה לגמוֹר את הענין בּכי-טוֹב?

סכסוּך כּזה ממעשׂי יוֹם יוֹם הוּא בּכל מדינה וּמדינה, וּבכל מקוֹם הוּא נפתר בּנקל בּין הצדדים המעוּנינים בּדבר, בּהתחשבוּת עם המצב המקוֹמי, מבּלי לגרוֹם הפסדים וּסקַנדַלים.

כּך נהוּג הדבר בּעוֹלם, וּמכּל שכּן שכּך צריך היה להיוֹת בּארצנוּ שכּולנוּ מחוּיבים וּמעוּנינים בּבנינה התכוּף.

אבל “חבוּרה קטנה של מסיתים לקחה את הסכסוּך הזה בּתוֹר אמצעי-תעמוּלה”.

נכוֹנים הדברים כּנכוֹן היוֹם. אוּלם היכן הם כּתוּבים? בּכרוּז “אל הקהל” של “התאחדוּת בּעלי-התעשׂיה ונוֹתני-העבוֹדה וּמרכּז בּעלי-המלאכה”.

נכוֹנים הדברים. אילוּ היינו מסַדרים מחקר מדעי על השביתוֹת בּארץ, סיבּוֹתיהן, מַהלכן ותֹוצאוֹתיהן (דבר רצוּי ונחוּץ מאד!) היינו ודאי מוֹצאים, כּי כּל שביתה שאין עמה התערבוּת של “התאַחדוּת בעלי-התעשׂיה”, נגמרת בּאוֹפן הרבּה יוֹתר פּשוּט ויוֹתר מהיר. איני יוֹדע אם התערבוּת זוּ עוֹזרת לבּעלים, אוֹ חוֹסר-ההתערבוּת מיטיב לפּוֹעלים. בּזה אני מַרשה לעצמי לפקפּק, אוּלם שהתערבוֹת זו עוֹזרת להפיח קִריה, לסכסך בּענינינוּ את המשטרה, להרעיש את העוֹלם וּלמרר את דעת הקהל – זה בּרי.

כּל שביתה היא חרב-פּיפּיוֹת, ולא על נקַלה מחליט מוֹסד פּוֹעלים אַחראי לאחוֹז בּנשק זה. שביתה בּארץ-ישׂראל ודאי שאין נצחוֹנה מוּבטח בּצדה. וטוֹבי-המוֹרים של תנוּעת-הפּוֹעלים היהוּדים בּארצוֹת, אשר משם יצאנוּ, הזהירוּ דוקא על ריבּוּי השביתוֹת בּרחוֹב היהוּדי. גם בּרוּכוֹב בּמחקריו הסטַטיסטיים המוּפלאים ⁴, גם מֶדֶם ⁵בּהסתכּלוּתוֹ החיה עמדוּ על נטיה מוּפרזה זוֹ לשביתוֹת ועל תוֹצאוֹתיה הנפסדוֹת לכל החיים הכּלכּליים. “המוֹרים המַתעים” שבּארץ-ישׂראל פּחוֹת מכּל להוּטים הם אחרי שביתוֹת, פחוֹת מכּל נוֹטים הם לראוֹת בּשביתה את גוּלת הכּוֹתרת של תנוּעת הפּוֹעלים. ורוֹב השביתוֹת הפוֹרצוֹת בּארץ, מוּצלחוֹת אוֹ בּלתי-מוּצלחוֹת, זהירוֹת אוֹ נמהרוֹת, בּאוּ מתוֹך לַחַץ. מתוֹך לחץ התנאים וגם מתוֹך לחץ בּעלי-התעשׂיה, המביאים, אם מתוֹך אינטרסים שלהם ואם מתוֹך קַפּריזה וּשרירוּת-לב, לידי שביתה. ולא פּעם זקוּקים דוקא “המוֹרים המַתעים” להזהיר את הפוֹעלים מלהילָכד בּפח זה טוֹמנים להם בּעלי-התעשׂיה אוֹ עוֹשי-רצוֹנם.

עוֹד לפני זמן-מה, בּימי הועידה החקלאית בּפתח-תקוה ⁶, היינוּ עדים למעשׂה-פּרסוּם של שביתה. פּקיד שהביא את בּית-החרוֹשת לידי בַנקרוֹט, ידע לזַכּוֹת אח אָרחוֹ וּלהצדיק את מַפּוֹלת בּית-החרוֹשת שהוּפקד בּידוֹ בּשביתת-פּוֹעלים. מה עשׂה? הלך והוֹריד את משכּוֹרתם מ-18 גרוּש ליוֹם ל-15, והריץ טלגרמה לפּריס: שביתה. בּית החרוֹשת נסגר. פּוֹעלים עברים! הכרוֹניקר של “דוֹאר היוֹם” שירתוֹ, כּמוּבן, בּאמוּנה.

“התאחדוּת בּעלי-התעשׂיה” פּירסמה כּרוֹז. בּפַּתוֹס נהדר. “אליכם, ראשי הציוֹנוּת; אליכם, הועד הלאוּמי; אליך, הישוּב כּוּלוֹ! הישוּב, פּקח עיניך והשמַע קוֹלך! כּי הסכּנה גדוֹלה מאד!”

איני יוֹדע כּמה בּעלי-תעשׂיה סוֹלידיים עוֹמדים בּאמת בּתוֹך תחוּמיה של התאחדוּת זוֹ. אוּלם סימן רע הוּא לבעלי-תעשׂיה, אם הם עוֹסקים בּכרוּזים. הסתדרוּת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל אינה עוֹסקת בּכרוּזים פּוֹלֶמיים. מלאכה זוֹ השאירה ל“פרַקציַת-הפועלים” וּל“התאחדוּת בּעלי-התעשׂיה”: יֶערב להם. וה“התאחדוּת”, כּנראה, לקחה לה את כּתיבת הכּרוּזים והשאירה לפּוֹעלים, ה“הוֹרסים” את המשׂרד לעבוֹדוֹת ציבּוריוֹת, את בּנק-הפּוֹעלים ואת “המשבּיר”.

“יש להם קוּפוֹת, קרנוֹת, פּתקאוֹת המשבּיר” – מפעפּע בּכּרוז ארס הקנאה. טוֹב להם, לפּוֹעלים, יש לקנא בּהם. להם “פּתקאוֹת המשבּיר”, להם גם הרגשה עצמית מעוֹררת קנאה. קנאת-“יוֹרדים”. איני יוֹדע את מצבם החָמרי של “בּעלי-התעשׂיה”. יש מִדַבָּריהם שהם דוקא בּבחינת “עוֹלים”. התחילוּ בּתוֹר שוּליוֹת, בּתוֹר פּוֹעלים צַעקנים וקוֹראים לשביתוֹת, ועוֹמדים היוֹם בּ“מרוֹמי-התעשׂיה”, בּין ראשי בּוֹני הישוּב. אוּלם “יוֹרדים” הם בּבחינַה אחרת. כּל אלה " מי שהיוּ“, כּל אלה בּעלי האַמבּיציוֹת להיוֹת משהוּ, ויחד עם זה קטַני ההשׂגה החברתית וּלקוּיי החוּשים לפעוּלה ישוּבית בּת-מעוֹף, הם הם הקוֹבעים את אָפיה של המלחמה המַעמדית מרת-הנפש וּזעוּמת-העין, אשר בּעלי ה”התאחדוּת", מאֵין יכוֹלת לקלוֹע בּהסתדרוּת הכּללית וּבמוֹסדוֹתיה המרכּזיים, מנהלים בּפּוֹעל היפוֹאי.

וּמשׂטמה עיורת זוֹ, חַסרת כּוֹח מַעמדי, היא שעוֹשׂה מלחמה זוֹ לנלעגת כּל כּך. ההכרזוֹת ש“אנוּ לא בּאנוּ הנה לשם ניצוּל” בּפי בּעלי-תעשׂיה, והקוֹמדיוֹת הפּוֹליטיוֹת עם הדרישוֹת ה“מַקיפוֹת” ועזיבת האוּלם ⁷– כּמה זה עוֹשה לקלס את התעשׂיה הדלה שלנוּ.

עד כּאן בּעלי ה“התאחדוּת”. אוּלם “מרכּז בּעלי-המלאכה” מה ראה הוא להצטרף למַקהלה זוֹ? מה ראה הוּא להיגָרר בּזנבם של “בּעלי-התעשׂיה”? מה ענין לציבּור יהוּדים עמֵלים להכניס ראשם בּסכסוּך שבּין גוֹרַלסקי-קריניצי וּפוֹעליהם? מה ל“מרכּז” שגדל כּל הימים בּקרבתוֹ של ציבּור הפוֹעלים, מה לוֹ ולמפירי-שביתה, למפיחי-מדָנים וּלמַכניסי שוֹטרים ערבים בּינינוּ? האוּמנם זהוּ בּאמת רצוֹן הציבּור של בּעלי-המלאכה, אוֹ זוֹהי רק “חבוּרה קטנה” של גַבּאים המשתמשת בּחוֹתמת המרכּז ומנַבּלת את שמוֹ?

ואתם, הפּוֹעלים, אם לעצת ידידכם, “נוֹתני לחמכם” תשמעוּ – חדלוּ לכם מן ה“מוֹרים המַתעים”, השליכוּ אחרי גֵוכם את “קוּפּוֹתיכם, קרנוֹתיכם וּפתקאוֹת מַשבּירכם” וריחמוּ אתכם “בּעלי-התעשׂיה”, והוֹאילוּ אז האדוֹנים גוֹרַלסקי-קריניצי, שוֹשני וכּספי, לֶוינשטין ושוּלמן להדריככם לטוֹב לכם ולבניכם עד עוֹלם.

אייר תרפ"ג

¹

אין הלב שוֹעה לשוּם דבר אחר. לא האַבַנטוּרה “המַלכוּתית” המתרקמת סביבנוּ² וּמוּגשת לנוּ כּסגוּלה בּדוּקה ליצירת ההבנה הדרוּשה עם שכנינוּ, לא המַחלוֹקת הנוֹשנה שחוּדשה שוּב בּתנוּעה הציוֹנית, לא הליקוידיזציה של מוֹסדוֹת האוֹטוֹנוֹמיה העברית בּארץ, ואף לא אלפי בּקשוֹת ה“דרישוֹת”, השלוּחוֹת אלינוּ יוֹם יוֹם מאת אַחינו הנַענים, המיַחלים בּתוּמתם למצוֹא מקלט אִתנוּ – לא אלה מעסיקים אוֹתנוּ כּיוֹם. לא אליהם יכוֹל לבּנוּ היוֹם להיוֹת נתוּן. בּמרכּז הכּל עוֹמד דבר אחד: השַוְעה לעבוֹדה, ואם כּי השועה – אילמת.

לשעה קלה מַשקיע את עצמוֹ ציבּוּר הפּוֹעלים בּדבר-מה המַרחיב את הדעת ויוֹצר-כּנפים. בּשעה של מצוה, בּחגיגה בּת-תוֹכן, בּפעוּלה תרבּותית אוֹ הסתדרוּתית. אוּלם גם אלה אינם יכוֹלים להחריש את היסוּרים הקוֹדחים בּתחתיוֹת. עבר גם השבוּע החשוּב של חגיגת בּית-הפּוֹעלים בּחיפה, עם ההתאמצוּת היפה לבנין הכּרוּכה בּוֹ; עבר גם “יוֹם-העבוֹדה”³, מפעל בּעל ערך מעשׂי וחינוּכי כּאחד, – ואנוּ שוּב בּתוֹך מציאוּתנוּ, עם כּל קשייה ועל כּל המרה-השחוֹרה הנסוּכה עליה. ואם את חיי הארץ אתה חי ולא אויר משׂרדים ואבק פּנקסים אתה נוֹשם, לא תוּכל להתעלם מן המצב הזה, המַקיף כּבר את כּל קיוּמנוּ וחוֹנק את נשימתנוּ.

וּמסביב – מבוּכה ורפיוֹן, רפיוֹן-רוּח ורפיוֹן-ידים. משוּם צד אינה מתגלה אוֹתה הפּעוּלה הנמרצת, פּעוּלת ההצלה והיֶשע, מעֵין אוֹתה הפּעוּלה אשר חָזינוּ אוֹתה בּקרבּנוּ בּשנים הקשוֹת של העָבָר הקרוֹב, בּשנוֹת המַשבּר⁴. גם בּאי-כּוֹח הפּוֹעלים, גם הקבַרניטים האַחראים של הפּעוּלה היִשוּבית הביאוּ אז לידי גילוּי את יכלתם, את כּוֹחם, את היוֹתם עם הציבּור, בּסבלוֹ וּבטָרחוֹ. הדאגה ל“שמירת הקיים” היתה לכוֹח כּבּיר וּמניע. ועכשיו – רפיוֹן בּכּל, מכּל צד.

אמת הדבר, הציבּוּר בּארץ גדל. רבּוּ גם נכסיו וּמוֹסדוֹתיו, והדאגה ל“שמירת הקיים” כּיוֹם היא גם יוֹתר חמוּרה, יוֹתר מוּרכּבת (אוּלם גם יוֹתר פּרוֹדוּקטיבית, יוֹתר תוֹצרת!). אמת גם כּן, כּי המוֹסדוֹת האַחראים והקרנוֹת הלאוּמיוֹת רשאים לוֹמר, כּי הם כּל הימים, בּימים כּתיקוּנם, עוֹשׂים יוֹתר מכּפי כּוֹחם, כּי קצָרה היד. הכּרת המציאוּת הזאת אוּלי גם עוֹצרת בּעד שַוְעַת ציבּוּר הפּוֹעלים, עוֹשׂה אוֹתה לאילמת וחנוּקה, מרַפּה את כּוֹח תביעתם של אנשי- ההסתדרוּת, אוּלם יטעוּ מאד האישים והמוֹסדוֹת האַחראים, אם את ההבלגה הזאת של הציבּוּר, את הַטמָנת יסוּריו בּחוּבּוֹ, יראוּ כּאוֹת למצב רגיל, ללחץ הנוֹרמַלי אשר אפשר להסתגל אליו וּלהשלים אִתוֹ. היסוּרים קוֹדחים בּתחתיוֹת, הם נוֹקבים וּממוֹטטים את כּל אָשיוֹת קיוּמנוּ. ולא רחוֹקה השעה אשר כּל הסבּרה הגיוֹנית, כּל הכּרת-המצב של קוֹצר-היד וחוֹסר-היכוֹלת לא תעזוֹר.

שליחי הפּוֹעלים, העוֹבדים הנאמנים של הציבּור העוֹבד בּכל תלָאוֹתיו וּמרוּדיו, אּל-דָמִי לכם! עוֹד לא היתה למחננוּ שעה חמוּרה כּזוֹ, וּברפיוֹננוּ עכשיו אנוּ מתחייבים בּנפש ציבּוּרנוּ. השעה מביאה אִתה לא רק מַכאוֹבי רעב וּבטלה, לא רק סבל חוֹלף, היא גם מַשפילה וּמדַכּאה את כּל הלָך-רוּחנוּ, הלָך-רוּח זה, אשר בּו ספוּן כּוֹחוֹ של הפּוֹעל גם לסבל גם ליצירה, אשׂר בּכוֹחוֹ הוֹלך הפּוֹעל וּמטפס וּמַעפּיל וּפוֹגש את התקלוֹת וחוֹצה לוֹ דרך בּיניהן.

ואם בּשעה זוֹ אין עינם ולבּם של בּעלי-הבּתים החשוּבים, יוֹשבי הועדים, כּי אם אל הוֹרדת-השׂכר (שׂכר-העבוֹדה, כּמוּבן, ולא משׂכּוֹרוֹת-מנַהלים) ולַהטלת-אימים, כּי “הרכוּש בּסכּנה”, ואם בּשעה זוֹ יוֹשבים בּארץ,אל סיר הבּשׂר ממש, כּל מיני מוּמחים וּממוּנים על פּיתוּח הארץ ולבּם עָרֵל ויד להם בּכל עיכּוּבי-עבוֹדה והַשׂטָּנה על הארץ וּפוֹעליה, ואם בּשעה זוֹ קיימים בּארץ בּנקים, אשר אנחנו לא נֵדָעֵם, אוּלם בּחוּץ-לארץ גדוֹל שמם, והם מבטיחים גדוֹלוֹת ואינם נוֹקפים אצבּע לתקנת המצב, ואם כּל אלה הנם בּבחינת “רשוּת יחידים”, אשר אין לישוּב וּלדאגוֹתיו ולצרכיו כּל שליטה חוקית עליהם, הרי עוֹד ישנוֹ מקוֹם אחד, המקוֹם היחידי, המוֹסד האַחראי בּעד גוֹרלה של התנוּעה הציוֹנית, האַחראי בּפני כּוּלנו – ההנהלה הציוֹנית. בּקרבּה מוּכרחים הדברים להישָמע. אין היא רשאית להתעלם מן המצב.

ההנהלה הציוּנית, המנוּסה בּפוּרענוּיוֹת לאוּמיוֹת, המכילה בּקרבּה אנשים אשר היו עמֵלים עם הישוּב בשנוֹת הרעה, היא חייבת לדעת, גם מנסיוֹנה, כּי ישנם מצבים כּאלה אשר אַמת-המידה הרגילה של יכוֹלת ואי-יכוֹלת אינה הוֹלמת אוֹתם. יש מצבים כּשנחוּצה והכרחית התאַמצוּת נוֹעזה, התאמצוּת שבּגבוּרה, כּשרק בּכוֹח התאמצוּת כּזאת אפשר למַלֵט מן הפוּּרענוּת. שעה זוֹ כּבר הגיעה עָדינוּ. ואם בּשעה זוֹ לא ימָצא הלב העֵר, החוֹדר למצב לכל עוּמקוֹ, המַאזין לאֶנקת-האוֹהלים ורוֹאה למתחוֹלל עלינוּ, והיד החרוּצה, המַחליטה, המַמריצה – אם לא יקוּם לנוּ כּל זה בּשעה זוֹ, בּצוּרה של יחיד אוֹ קוֹלקטיב – יֵמַר מאד.

ואַל ישָאר כּאן מקוֹם לטעוּת, להרהוּר, כּי הארץ דוֹרשת הפּעם “עזרה”. אין בּארץ שוּם צוֹרך בּעזרה, בּסיוּע, יש צוֹרך רק בּעבוֹדה. בּעבוֹדה פּרוֹדוּקטיבית זוֹ המתגלה לעינינוּ ורוֹמזת לנוּ מכּל קרן-רחוֹב וּמכּל שכוּנה חדשה, בּלתי-סלוּלה. עבוֹדה אשר כּל מדינה וכל עיריה, המנהלת את עניניה בּאוֹפן רַציונַלי, היתה רוֹאה בּה את הערוּבּה היוֹתר נאמנה להצלחה כּלכּלית כּללית.

אין כּל יכוֹלת להתמַהמה, אין כּל שהוּת למשׂא-וּמתן קַנצלַרי, לשַקלוֹת-וטַריוֹת דרך כּל האינסטַנציות, הממוּנוֹת על כּך. מצב הענינים כּמוֹ שהוּא, לכל חוּמרוֹ, מוּכרח להיוֹת מוּרגש מיד גם בּירוּשלים, גם בּלוֹנדוֹן וגם בּניוּ-יוֹרק. הדבר מוּכרח להימָסר וּלהישָמע בּלא פּחוֹת זריזוּת וּרצינוּת מאשר ידיעה על פּוּרענוּת מדינית, הדוֹרשת התאמצוּת יוֹצאת מן הכּלל, עוֹברת על הכּוֹחוֹת. ואז למרוֹת הדלוּת, ולמרוֹת המבוּכה – ישוּנה המצב. מוּכרח להשתנוֹת.

אייר תרפ"ג

¹

שאלת המַשׂכּוֹרוֹת הגבוֹהוֹת והשפּעתן על מצב הקרֶדיט, התעשׂיה והמוֹסדוֹת הציבּוּריים בּארץ לא זכתה למשוֹך אליה את תשׂוּמת-לב העסקנים והאֶקוֹנוֹמיסטים, העוֹסקים בּחקירת ה“מַשבּר” הכּלכּלי בּארץ. הטעמים מוּבנים. הלא סוֹף סוֹף רובּם של אלה רגליהם עצמן עוֹמדוֹת בּתחוּמה של שיטת-משׂכּוֹרוֹת זוֹ. אוּלם ועידת ההסתדרוּת קבעה את יחסה והבּיעה את התמַרמרוּתה על שיטת-משׂכּוֹרוֹת זוֹ “החוֹתרת תחת הקיוּם הכּלכּלי של הישוּב”. ועידתנוּ לא הסתפּקה בּהכרזה מוּפשטת גרידא. היא גם עשׂתה איזה צעד לבעֵר את הרע, לפּחוֹת, מקרבּנו. מוֹסדוֹתינוּ אמנם אינם נגוּעים, בּרוך השם, בּאותן המשׂכּוֹרוֹת הגבוֹהוֹת אשר בּהן מצטיינים אחרים, ואף על פּי כן אין גם הכּל אצלנו, אם בּרצוֹן ואם בּאוֹנס, כּשוּרה. יחד עם כּמה עוֹבדים נאמנים, הממלאים את העבוֹדוֹת הכי-אַחראיוֹת, מבּלי לדעת מנוּחה, מבּלי לדעת חג וּמוֹעד, וקיימים בּתנאים מינימַליים, נמצאים אצלנו גם עוֹבדים אחרים, מוּמחים אוֹ בּלתי-מוּמחים, חברי ההסתדרוּת אוֹ שאינם חברים לה, אשר אנוּ זקוּקים לקבּל את דרישוֹתיהם וגם שאיננוּ זקוּקים, ואלה עוֹבדים אצלנוּ בּתנאים אחרים, שוֹנים בּהרבּה אוֹ בּמעט, מתנאי העבוֹדה הרגילים אצלנוּ. יש אצלנוּ גם הבדל-מה בּין מוֹסד למוֹסד. יש מוֹסדוֹת אשר הנהיגוּ אצלם דרגת-משׂכּוֹרת בּכל חוֹמר הדין, וישנם כּאלה אשר אינם מדקדקים בּזה כּלל, והכּל נתוּן בּידי המקרה. הועידה החליטה לשנוֹת את המצב הזה, להכניס את התיקוּנים הדרוּשים בּהתאם להכּרה המוּסרית ולמצב החָמרי של ציבּוּר הפּוֹעלים. הועידה לא קיבּלה כּל פּוֹרמוּלה מוּפשטת של “השוָאַת-המחירים”, וגם לא חשבה לאפשרית לגזוֹר בּועידה את דרגת-המשׂכּוֹרת עצמה, מבּלי להביא בּחשבּוֹן מקרים יוֹצאים מן הכּלל, מוּכרחי המציאוּת החיה. אוּלם הועידה החליטה “להנהיג בּכל מוּסדוֹת ההסתדרוּת דרגת-משׂכוֹרת אחת” ולבחוֹר לשם קביעת הדרגה “וַעדה מיוּחדת העוֹמדת בּרשוּת עצמה”. וַעדה זוֹ גם נבחרה, כּידוּע, אחרי הועידה. ורבּים מאִתנוּ ציפוּ לתוֹצאוֹת פּעוּלוֹתיה, בּהכּרה כּי אלה צריכוֹת להשפּיע גם על מצב המוֹסדוֹת וגם על היחסים החברתיים בּקרבּנוּ. מדוּע זה איפוֹא לא שמענוּ עד היוֹם כּל דבר על עבוֹדתה של הוַעדה?

שאלה זוֹ יכוֹלה אמנם להיוֹת מוּצגת גם לועדוֹת אחרוֹת: לועדת העתוֹן, לועדת אִישוּר תקנוֹת “חברת העוֹבדים” וּבנוֹתיה. אוּלם בּיחס לאלה אפשר אוּלי להתנחם בּתקוה, כּי הן רוֹקמוֹת את עבוֹדתן המוּרכּבת בּחשאי, וכי טרם בָּשל הפּרי (ואם אנוּ טוֹעים בּדוּננוּ אוֹתן לכף-זכוּת – עתידוּת הן לתת את הדין). אוּלם וַעדת דרגת-המשׂכּוֹרת אינה דוֹרשת, כּמדוּמה, לעבוֹדתה שהוּת כּל כּך מרוּבּה.

אין השאלה נשאלת לשם קינטוּר, כּי אם לשם תיקוּן. אַל תשכּח הוַעדה, כּי נבחרה, ותגש נא לעבוֹדתה.

סיון תרפ"ג

לכבוֹד בּיקוּרוֹ בּארץ של נשׂיא הבּרַנדייסיסטים, השוֹפט יוּליאַן מֶק ¹, ולכבוֹד הנצחוֹן הגדוֹל אשר זכה לוֹ הבּרנדייסיזם בּרכשוֹ לוֹ את נשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית (אם לאוֹרך ימים?) – רחש לבּי דבר טוֹב, לפרסם בּרבּים את חשיבוּתה של יצירה בּרנדייסיסטית אחת. אל נא תתלוּ בּי כּוָנוֹת זרוֹת. איני מתכּוון בּזה לספּר על הגדוֹלוֹת הנצוּרוֹת אשר הגברת פֶלז ²עתידה לעשׂוֹת על שׂדה החַקלאוּת, כּידוּע לכל מוּזמני הבּנקטים, ואף לא על המפעלים הענקיים אשר הציוֹנוּת הבּרנדייסיסטית מתכּוונת לגַשם בּקרוֹב, כּידוע לכל קוֹראי “דוֹאר היוֹם”. אין חלקי בּין חוֹזי עתידוֹת, וּביחוּד עתידוֹת התלוּיוֹת בּ“רוּח טוֹבה” אשר יעלה בּידי מַאן דְהוּ להשרוֹת על מאן דהוּ. ומבַכּר אני להתבּוֹנן וללמוֹד מדברים, אמנם לא כּל כּך ענקיים, אבל מוּחשים וקיימים. והדבר המעניֵן אוֹתי הפּעם הלא הוּא: “הבּנק המרכּזי למוֹסדוֹת שיתוּפיים”.

– מה, לא שמעתם? חבל, חבל. והלא הוּא בּנק ממש. עם מנהל שלוּח מחוּץ-לארץ (וּבלתי זקוּק ללשוֹננוּ, כּמוּבן), ועם משכּוֹרוֹת, ועם פּקיד לתרגוּמים לַמנהל וּמאת המנהל, וגם עם קוּפּה ועם הלוָאות. והבּנק אינוֹ בּנק פּשוּט. הוּא צריך למַזג את שׂרידי השאיפוֹת הנשׂגבוֹת מימי ועידת-פיטסבּוּרג ³, עליה השלוֹם, תוֹר הזהב והחלוֹמוֹת של הציוֹנוּת הבּרנדייסיסטית על קוֹאוֹפּרציה וצדק סוֹציאַלי יחד עם החריצוּת והזריזוּת המַעשׂית (אֶפישֶנסי, בלע"ז) של תקוּפתה המאוּחרת.

בּשם הקוֹאוֹפּרציה הארץ-ישׂראלית, המשמשת שלט כּל כּך יפה בּחוּץ-לארץ, עלה בּידי מיַסדי הבּנק לרכּז סכוּם לא-קטן, מאה אלף פוּנטים. בּזה השקיעוּ המיַסדים עצמם בּרוֹב חריצוּתם רק עשׂרים אלף. מאת הקרן הקוֹנסטרוּקטיבית של ה“ג’וֹינט”, התוֹמכת עכשיו בּארצות אירוֹפּה בּקוֹאוֹפּרציה היהוּדית, קיבּלו חמישים אלף, חצי הרכוּש של הבּנק כּולוֹ, מאת יק“א – 25 אלף, ואפילוּ מאת הדוֹד המִסכּן, ה”איקוֹנוֹמיק בּוֹרד", חמשת אלפים.

וּבאפּריל שנה זוּ כּבר מלאה שנה תמימה לפעוּלתוֹ של הבּנק. שנה “מוּצלחת”, של רוָחים. האזינוּ:

בּמשך שנת קיוּמוֹ השקיע בּארץ-ישׂראל הבּנק בּן מאַת-אלף הפוּנטים, 12,676 פוּנטים! – לשאר הכּסף לא היוּ, כנראה, דוֹרשים בּארץ. ואפשר שהיוּ, אוּלם לא לחינם נשלח הֵנה מנהל, אשר אפשר לסמוֹך עליו. סיסמתוֹ היא, כּי ההלוָאוֹת צריכוֹת להיוֹת בּטוֹחות כּמוּ בּ“בּנק אוֹף אינגלַנד”. וכנראה, שמתוֹך אַמַת-מידה זוֹ יוֹתר נוֹח בּאמת להחזיק 87 אחוּזים מכּספּי הבּנק בּקוּפּוֹת לוֹנדוֹן. הפּלא הוּא בּעצם לא על ה-87 אלפים פוּנטים אשר לא הוֹציאוּ כּי אם על שנים-עשׂר האלפים שהוּצאוּ. אוּמרים כּי על כּל ההלוָאות ה“חשוּבוֹת” דנים קוֹדם בּלוֹנדוֹן. האוּמנם לא מצאוּ שם מקוֹמוֹת-השקעה יוֹתר בּטוּחים?

וּמצטיין הבּנק, כּמוּבן, לפי הסיסמה הבּאה מאמריקה גם בּהוֹצאוֹתיו הקטנוֹת. וּבאמת משׂכּוּרת של אלף פּוּנטים לשנה בּינינוּ וּבין מנהל הבּנק – מה היא? הלא הוּא איננוּ פּקיד ציוֹני, אשר עליו יש “דעה” גם ל“דוֹאר היוֹם”. וסך-הכּל של הוֹצאוֹת האַדמיניסטרַציה לשנה – רק 2059 פוּנטים. ימָצֵא ודאי מי שימְצָא, כּי הוֹצאוֹת הנהלה של אַלפּיִם פוֹנטים על אַשראי של 12 אלפים, הן קצת גדוֹלוֹת מדי, אוּלם – הלא אפשר גם לחַשב חשבּוֹן אחר: לא חשבּוֹנם של הי"ב אלפים, כּי אם חשבּוֹנם של מאַת האלפים הנוֹשׂאים ריבּית בטוחה, ואזי – ודאי ישאר רוַח נקי.

אֶשתקד שהתה בּאמריקה משלחת של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, אשר עבדה שָם לשֵם בּנק-הפּוֹעלים. היא נכנסה גם בּמשׂא-וּמתן עם הג’וֹינט בּדבר הקצבת 20 אלף פּוֹנטים מקרן-הרקוֹנסטרוּקציה שלוֹ לבּנק-הפּוֹעלים. הדבר נתמך בּוַעד ה“ג’וֹינט” על ידי בּאי-כּוח פּוֹעלים בּלתי-ציוֹניים, אוּלם ה“מוּמחים” לעניני ארץ-ישׂראל מבּני בּרַנדייס היוֹשבים בּועד ההוּא חיווּ את דעתם, כּי הדבר הוּא למוֹתר. והנימוּקים חוֹתכים:

א. בּנק-הפּוֹעלים הוּא מוֹסד של מעמד, ואין הג’וֹינט הדוֹאג לכל ישׂראל צריך להשקיע כּספים בּמוֹסד מַעמדי.

ב. בּנק-הפּוֹעלים הוּא מיוּתר, היוֹת שלתמיכת הקוֹאוֹפּרציה קיים “הבּנק המרכּזי”.

והנה עברה שנה, וּבאַקטיב של הבּנק אַל-המַעמדי, המיוּעד לתמיכת הקוֹאוֹפּרציה, יֶשנוֹ לחשבּוֹן כּל המוֹסדוֹת הקוֹאוֹפּרטיביים של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל – סכוּם אחד: 450 פוּנטים לקבוּצה מאוּשרת אחת. ואם חוֹשדים אתם בּמוֹסדות הפּוֹעלים, כּי עינם רעה חס ושלוֹם בּ“בּנק המרכּזי” – טוֹעים אתם. שאלוּ את ה“משבּיר”, ואת המרכז החקלאי, ואת המשׂרד לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת ואת קבוּצוֹתינוּ ואת מוֹשבי עוֹבדינוּ – ויגידוּכם. אוּלם מַזלם, כּנראה, גרם שלא יזכּוּ ליהנוֹת מן הבּנק ה“קוֹאוֹפּרטיבי”. מצד אחד, טרם נתחַוור לוֹ, למנהל הבּנק וּליוֹעציו מבּין הפינַנסיסטים שבּארץ, אם “המשבּיר”, למשל, נכנס בּגדר קוֹאוֹפּרציה, וּמצד שני – טרם חָרצוּ אוֹמר בּלוֹנדוֹן, וּמצד שלישי, יוֹדע המנהל רב-הפּעלים להציג כּל הלוָאה שנקצבה בּתנאים כּאלה, שהיא נשארת לעוֹלם בּקִצבתה.

וּבשעה זוֹ קיים גם בּנק-הפּוֹעלים ה“מַעמדי”, אשר לא זכה להשתתפוּתם של ה“ג’וֹינט” ושל יק"א, ולא לסיוּעם של הבּרנדייסיסטים, ואשר עניניו אינם מתנהלים על ידי אפּוֹטרוֹפּסוּת בּלוֹנדוֹן. ואף נוֹסד לא בּסכום של 100,000 פוּנטים כּי אם בּהוֹן יסוֹדי של 30,000. וּלצאת השנה היה מחזוֹר הלוָאוֹתיו לא 12 אלף, אלא 155,000.

האם לא תוֹדוּ סוֹף סוֹף, כּי יש ויש ללמוֹד לדרך הבּנין של אחינוּ הגדוֹלים, בּעלי המעוֹף והמַעשׂיוּת?

אב תרפ"ג.

¹

הקוֹנגרס הציוֹני חדל זה כּמה להיוֹת רק בּמה המיוּעדת לויכּוחים מוּפשטים על הציוֹנוּת וּלהכרזוֹת שבּתעמוּלה. הקוֹנגרס הציוֹני הנהוּ כּיוֹם, עם כּל ליקוּייו, המוֹסד העליוֹן היחידי בּעם, המטַפח ויוֹצר קמעה קמעה את המַכשירים העממיים לגאוּלת הארץ, לישוּבה, לבנין ולעליה. והויכּוּחים בּתוֹך הקוֹנגרס כּיוֹם אינם רק ויכּוחים הלָכיים בּהבנת הציוֹנות וניבי זרמים מעוּרפּלים הצוֹפים למרחוֹק, כּי אם בּיטוּי הויכּוּחים החיוּניים, המתנהלים יוֹם-יוֹם בּחיי המעשׂה על אדמת ארץ-ישׂראל. ואם כּי עיקר הבּניה ועיקר ההגשמה הוּא לא בּין כּתלי הקוֹנגרס אלא בּעליה וּבעבוֹדה וּבמלחמת הכּוֹחוֹת בּחיי הישוּב, הרי משמש הקוֹנגרס כּר להתנגשוּת המאוּרגנת של הכּוּחוֹת השוֹנים הלוֹחמים על תביעוֹתיהם, השקפוֹתיהם וצרכיהם בּארץ, והחלטוֹתיו של הקוֹנגרס מַתנוֹת – בּמידה מרוּבּה – את גוֹרל העבוֹדה, היצירה הכּלכּלית, הפּעוּלה החקלאית והעליה. וגם בּשעה שאין הקוֹנגרס מביא אתוֹ פֶּרספּקטיבוֹת נהדרוֹת, גם בּימים אפוֹרים ועצוּבים, כּשזרם התנוּעה נעכּר, אין הפּוֹעל פּטוֹר ממצווֹת מלחמתוֹ הכּבדה והממוּשכת בּאוּלם הקוֹנגרס וּבלשכוֹת וַעדוֹתיו.

אין כּוֹח אחר בּציוֹנוּת הבּא אל הקוֹנגרס בּאוֹתה מידת-חִיוּת בּתוֹך הציוֹנוּת המתגַשמת, בּאוֹתה מידת הנסיוֹן האישי הריאַלי, בּאוֹתה הכּרת המציאוּת, בּאוֹתוֹ לחץ הצרכים, תחוּשת המַפריעים ותוֹקף המַאוַיים, בּאוֹתוֹ שיתוּף החיים עם המוֹני העם בּגוֹלה, כּאשר הפּוֹעל-החלוּץ, אשר כּל משגה וכל מִדחה בּפּעוּלה הישוּבית והמדינית משאירים אוֹתוֹת-דמים בּבשׂרוֹ וּבנפשוֹ, בּקיוּמוֹ וּבאפקיו. הכּוֹחוֹת הצוֹררים את הפּוֹעל, המפחדים מפּניו, אשר עינם רעה בּ“הצלחתוֹ” וּבכיבּוּשיו, אלה אוֹזרים עוֹז מפּעם לפעם, ואם כּי אין אִתם כּל יצירה ישוּבית של ממש, כּל פּרספּקטיבה של עליה עממית והתבּצרוּת ישוּבית, אם כּי כּל חכמתם וכל התאַמצוּתם וּפתרוֹנוֹתיהם יש להם רק כּוָנה אחת, לעשׂוֹת את התקוה הלאוּמית היחידה מִדרס למספּר בּעלי-רכוּש, הרי עוֹמדים לעזרתם בּתוֹך הקוֹנגרס המוּשׂגים הבּעל-בּיתיים, היחסים המקוּבּלים בּחברה, הפּחד מפּני הפּוֹעל והריחוּק הרב של המוֹני הציוֹנוּת מן המציאוּת הארץ-ישׂראלית. וּבמצב זה חייב הפּוֹעל לעמוֹד על נפש יצירתוֹ, להגן על כּל עֶמדה, להציל כּל מפעל, לזרז כּל פסיעה קדימה, בּהכּרה השלמה כּי עניני הפּוֹעל, עניני הארץ ועניני העם עוֹלים בּקנה אחד. ואל ישכּחוּ זאת חברינוּ בּארץ-ישׂראל, ואל יתעלמוּ מזאת כּל הנאמנים לפּוֹעל הארץ-ישׂראלי בּחוּץ-לארץ.

כּמה שלא תהיה בּלתי-נכוֹנה, בּלתי-צוֹדקת וּבלתי-מַתאימה שיטת-הבּחירוֹת הבּנוּיה על השקל, המַקנה את הזכוּת בּמחיר תשלוּם, המאַפשרת רכישת דעוֹת לבעל-אמצעים, שיטה אשר זמנה עבר זה כּמה, ואשר מן החוֹבה להחליפה בּאחרת, טוֹבה הימנה, אין גם בּתנאים אלה לעזוֹב את המערכה.

הזנחת הבּחירוֹת, אם מתוֹך רישוּל ואם מתוֹך תנוּפת-יד של בּיטוּל, אינה מביאה אִתה שוּם הגבּרה, שוּם בּיצוּר עמדה. זהוּ רק סימן לאדישוּת וּלרפיוֹן. וּבעד חוּלשה זוֹ לפני הקוֹנגרס ישלם ציבּור הפּוֹעלים שבעתים בּימי העבוֹדה שלאחר הקוּנגרס.

בּמלחמתנוּ על ההתישבוּת החקלאית, על הרחבת השטח הקרקעי של הקרן הקימת, על צוּרת התישבוּת המוֹנית חדשה בּשכוּנוֹת-שֹדה, בּמלחמתנוּ נגד חוֹסר-העבוֹדה וּבעד שימוּש פּרוֹדוּקטיבי בּכספּי הלאוֹם לצרכי העבוֹדה והעליה, בּמלחמתנוּ זוֹ עלינוּ ללכת אל הקוֹנגרס נאזרי-כּוֹח, חזקים גם בּכמוּת. דרישוֹתינוּ מלאוֹת תוֹכן חי וקוֹנקרֶטי, נוֹבעוֹת מתוֹך המציאוּת היוֹצרת, וכל כּמה שיִגבּר כּוֹחנוּ בּקוֹנגרס – כּן יהיוּ ניכּרים הדברים והפּעוּלוֹת בּמציאוּת הישוּבית בּארץ. לרכישת שקלים נשאר עוֹד זמן לא רב. עד הששי ביוּני. תחזק איפוֹא הפּעוּלה. תגבּר נא ההכּרה ויתגלה הרצוֹן העֵר ויבוֹא ציבּור הפּוֹעלים אל הקוֹנגרס בּכל כּוֹחוֹ וּבכל כּמוּתוֹ.

סיון תרפ"ג

עוד שלב / ברל כצנלסון

¹

המדרוֹן הפּוֹליטי, אשר בּוֹ מתגלגלת ארץ-ישׂראל ממחרת ההכרזה הבַּלפּוּרית, אין לוֹ, כּראה, תִּכְלָה. בּזמן האחרון נגלוּ עוד שלַבּים אחדים למַטה: ההכרזה הרשמית על קריעת עבר-הירדן מעל גוּף ארץ-ישׂראל ², והכנסת ארץ-ישראל לתוֹך הקנוּניה ההוֹלכת ונַעשית בּין “ממשלת הוֹד מלכוּתו” בּלוֹנדוֹן והדינַסטיה של בּית חוּסיין. יש לחשוֹב כּי אין אלה השלַבּים האחרוֹנים בּמוֹרד, מן הבּחינה הגיאוֹגרפית יש אמנם לחשוֹב את האוֹפֶרַציה למוּגמרת. גבוּלוֹת ארץ-ישׂראל נקבּעוּ בּצוּרה כּזאת שלהוֹסיף הָצֵר וקַצץ אוֹתם כּבר אין אפשרוּת: לַצפון יש בּעלים, בּדרוֹם חסה עין ממשלת-המַנדט על מדבּר עָרִיש ³, ממערב הוּפקדוּ שוֹמרים נאמנים, פּקידים יהוּדים בּמחלקת העליה של ממשלת “פּלשׂתינה (א"י)”, עכשיו נגזר העיקר: המזרח. ויש רגלים לַדבר, כּי בּתוֹך המקח-וּממכּר עם חוּסיין וּבניו הוּנַף הגרזן גם על עֶציון-גבר: חיגָ’ז תוֹבעת. אוּלם בִּפנים, בּתוֹך הגבוּלוֹת הללוּ, טרם נגמר המדרוֹן.

הקַפּיטוּלַציה של ממשלת הארץ בּפני שלטוֹן האֶפֶנדיוּת המאוּרגנת, הקפּיטוּלציה הבּלתי-פּוֹסקת המגיעה לידי התרפּסוּת ממש, אשר מצאה את בּיטוּיה האָפיָני בּמעשׂה האחרוֹן שבּאחרוֹנים: ההוֹדעה הרשמית על דחיית המוֹעצה המחוֹקקת, המכריזה כּי הבּחירוֹת “בּטלוֹת וּמבוּטלוֹת”, קפּיטוּלציה זוֹ אפילוּ כּשהיא לעצמה אוֹמרת הרבּה.

אַל יתנוּ הדברים מקוֹם לטעוּת. עצם דחייתה אוֹ בּיטוּלה של המוֹעצה המחוֹקקת עלוּל פּחוֹת מכּל לצעֵר. אין איש מוֹריד דמעוֹת על ה“נֵפֶל” הפרלמנטרי הזה. שוּם עם מעמי הארץ, לא היהוּדים ולא הערבים, לא חָשו כּל צוֹרך בּבריאה משוּנה זוֹ, זיוּף השלטוּן העצמי, המוּרכּבת מחברים נבחרים וּממוּנים, כּמנהגה של אנגליה עם ה“נייטיבס”. ואיש לא רצה בּה מלבד הממשלה עצמה, בּעלת ההמצאה המחוּכּמה. ואם הישוּב היהוּדי, והפּוֹעלים בּפרט, לא הסתלקוּ בּפּוּמבּי ממוֹסד זה, אשר כּל טוֹב לא היה צפּוּן בּוֹ, היה זה רק משוּם טעם אחד: מאי-רצוֹן להימָצא בְּצַוְתָּא חַדָא עם צוֹררי ישׂראל ורוֹדפי העליה. אוּלם אם אוֹתה ממשלה, המַכריזה כּי מדיניוּתה “שוֹאפת לכוֹנן בּפּלשׂתינה (א"י) מוֹסדוֹת של שלטוֹן עצמי”, ממשלה אשר התחייבה על זאת בפני חֶבר הלאוּמים (התחייבוּת זוֹ, אמנם, אינה מחייבת אוֹתה להכּיר בּמוֹסדוֹת הטבעיים והקיימים של האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית, הצוּרה הצוֹדקת וההוֹלמת בּיוֹתר ארץ כּארצנוּ, עם גזעיה, לשוֹנוֹתיה ותרבּוּיוֹתיה השוֹנוֹת, כּשם שהתחייבוּת זוֹ אינה מוֹנעת את הממשלה מלמסוֹר את “השלטוֹן העצמי” של העיריוֹת לידי ממוּנים) אינה מתבּיישת להוֹדוֹת קֳבָל-עם, כּי היא הסתלקה מנסיוֹנה היחידי של יצירת מוֹסד מחוֹקק, כּביכוֹל, לרגל הלחץ החזק שהוּטל על ידי אגוּדוֹת מתנגדוֹת לבּחירוֹת, מַהוּ אזי גבוּל ההכנעה והקַפּיטוּלַציה, אשר ממשלה כּזאת לא תעברנוּ? וּבפרט, אם המעילה בּהתחייבוּיוֹת תידָרש על ידי איזה חשבּוֹנוֹת, אשר אינם שייכים כּלל לעם היוֹשב בּארץ, אבל יכוֹלים להיוֹת חשוּבים, אוֹ להירָאוֹת חשוּבים בּעיני השלטוֹן תוֹפס המנדט. בּמוּבן זה עוֹד יש לחכּות, כּי הקנוּניה החוּסיינית אשר טרם נגמרה, כּנראה, בּאשר חיגָ’ז עוֹדנה עוֹמדת על המקח, עוֹד צוֹררת לנוּ חדשוֹת בּכנפיה. אחד העתוֹנים העוֹינים את בּית-חוּסיין, המבטל את כּל חשיבוּת ענין ה“בּרית” ⁴בּשביל עמי-עֲרָב ורוֹאה בֹּו רק הכנעה לאנגליה, מגלה בּה פנים, כּי אין היא מכילה כּל זכוּיוֹת של ממש, מלבד, אוּלי, צמצוּם ההגירה היהוּדית…

על עצם ה“בּרית” לא ידוּבּר כּאן. צוּרתה האמיתית וּמַהוּתה הריאַלית עוֹד תתגלה. לא “הכרזה” ראשוֹנה ולא “הכרזה” אחרוֹנה היא לאנגליה. ואף הנסיוֹן לזייף תנוּעת שחרוּר לאוּמית על ידי פּרֶטֶנדֶנטים מתחרים רוֹדפי כּסאוֹת וּמקימי “בּתים” – אינוֹ חדש. תנוּעוֹת השחרוּר האמיתיוֹת אם תפרוֹצנה בּמזרח תהרוֹסנה את הדינַסטיוֹת עם מַמליכיהן יחד. וּבארץ היחידה מארצוֹת עֲרָב, אשר טעמה טעם מלחמה על עמידה בּרשוּת עצמה, אשר למדה להביא קרבּנוֹת לשם השחרוּר, והיוֹדעת פּירוּשה של תנוּעה לאוּמית ורוֹאָה עצמה רשאית לעמוֹד בּראש בּרית ערבית מַקיפה, – בּמצרים – שם יוֹדעים גם כּיוֹם להתיחס מבּלי כּל אֵמוּן לכל הרקמה של בּית-חוסיין, העוֹשׂה את ה“תנוּעה הלאוּמית” כּלי-שרת לחשבּוֹנוֹתיה של בּריטניה. לנוּ חשוּב לציין, כּיצד נתקבּלו הדברים בּישוּב, כּיצד נתקבּל בּינינו הדבר שארץ-ישׂראל היתה לסחוֹרה העוֹברת לסוֹחר, היכוֹלה להיכּנס כּאֶתְנָן בּכל חוֹזה.

הדברים נתקבּלוּ, מוּתר לאמוֹר, בּשלוה (איני מדבּר על אוֹתוֹ החוּג הצוֹהל מעוֹדוֹ לקראת כּל תוֹפס-שלטוֹן, גֶ’מַל-פֶּחָה ⁵ אוֹ אלֶנבּי ⁶, פייצל ⁷ אוֹ גוּרוֹ ⁸, וֶניזֶלוֹס ⁹אוֹ מוּסטַפא כֶּמַאל ¹⁰, עַבּדאַלָה ¹¹אוֹ סמוּאֵל ¹², ועל אותו העתוֹן ¹³) אשר נוֹעד מתחילת בּרייתו להתמוֹגג מרוֹב הערצת כּל מי שזכה לעלוֹת לגדוּלה. אלה מיהרוּ והזדרזוּ גם הפּעם לקַדם בּתרוּעה את המצליחים וּלציין עם זה את נצחוֹן עצמם). הציבּוּר לא זע. קוֹל עֲנוֹת של בּוֹדדים לא עוֹרר אפילוּ הד. שאגת-חמס על שוֹד-עם לא נשמעה. המוּמחה הפּוֹליטי של ההנהלה הציוֹנית נתן את בּיאוּריו ועסקני הישוּב הקשיבוּ. עסקנים מַרחיקי-ראוֹת כּבר שׂשׂים לקראת ה“הינטֶרלַנד”…

הכּל נתאַבּן.

המקרה הוּא הדבר? לא. זהוּ פּרי פּעוּלתה החינוּכית של ההסתדרוּת הציוֹנית בּמשך השנים האחרוֹנוֹת. זהוּ החינוּך המַרדים, המַרגיע, המלמד תדיר זכוּת, המַצדיק כּל עוול, מַקהה כּל רגש וּמרפּא כּל פּצע בּדברי-מתיקה וּבתנחוּמוֹת-שוא. זוֹהי השיטה אשר השׂכּילה לעשׂוֹת את התנוּעה העממית המדינית לחַסרת-אוֹנים וחַסרת-ערך, לכתחילה בּעיני עצמה ואחר כּך גם בּעיני אחרים.

בּעזבוֹנוֹ של בּוקי בּן יָגלי ¹⁴המנוֹח יֶשנה אגדה אליגוֹרית מוּפלאה בּמינה. “קבוּרת נשמוֹת”. מעשׂה בּגביר עם-הארץ אשר עשׂה מעשׂה רב: שלח שליחים לכל קצוי תבל לאסוֹף את ספרי החכמה בּכל הדוֹרוֹת וּמכּל הארצוֹת. וַתֵּרֶב השׂמחה בּכל תפוּצוֹת הגוֹלה, כּי קם גוֹאל וּמקבּץ לחכמת-ישׂראל, אוּלם המכנס, אשר נתפּרסם בּינתים, הֵתֵל מרה בּתקוַת-החכמים: הוּא בּחר ולקט וקיבּץ את כּל הספרים וכתבי-היד הנשכּחים והנידחים, למען בּעֵר אוֹתם מן העוֹלם וּמסוֹר לקבוּרה – “קבוּרת נשמוֹת”.

למהתלה אשר כּזאת בּחר הגוֹרל בּהסתדרוּת הציוֹנית. ניתן לה הכּוֹח לעוֹרר בּעם את ספוּני חוּשיו המדיניים, את כּוֹסף הגאוּלה והקוֹממיוּת. והיא עוֹררה וטיפחה וריכּזה והדליקה את כּל אלה, למען – –

                                                           ***

וּבימים שהקוּרים האחרוֹנים של האילוּזיוֹת נקרעים בּיד רְמִיָה ואַכזריה אשר רַחֵם לא תדע וּבוֹשת זרה לה, טוֹב היה ללמד את לבּנוּ וּלחַשל אוֹתוֹ לימים יבוֹאוּ. טוֹב היה אילוּ אמרנוּ לעצמנוּ: ימי תרוּעת הנצחוֹן של שנוֹת-ההכרזה לא השאירוּ לנוּ דבר מלבד מַפּח-נפש וכּוֹחוֹת מוּצאים לריק. הימים הקשים והאפוֹרים, אשר בּאוּ אחריהם, ימי היאוּש בּתפוּצוֹת הגוֹלה והרוּח הכּבדה בּארץ, הם מילטוּ לנוּ משהוּ: עליה של שלוֹש רבבוֹת, אדמת-העמק, נקוּדוֹת-ישוּב חדשוֹת, שכוּנוֹת עירוֹניוֹת, תנוּעת פּוֹעלים חלוּצית ויוֹצרת. זהו המִבטח היחידי.

וה“הבטחוֹת” וה“התחַייבוּיוֹת”?

עֲבָרֵנוּ קַָדם לכל ההבטחוֹת וההכרזוֹת ואף עתידנוּ ותקוָתנו אינם מעוֹלם ההכרזוֹת וההבטחוֹת. היתדוֹת אשר אנוּ תקענוּ ונתקע בּארץ – לא ימוֹטוּ. וההתחַייבוּיוֹת אשר אנוּ קיבּלנוּ על עצמנוּ – תתקיימנה.

סיון תרפ"ג

¹

ה“שׂמאל” בּארץ-ישׂראל שייך לסוּג היצוּרים המתרבּים על ידי “התפּלגוּת”. כּידוּע, ישנם בּסוּלם-הטבע שלַבּים כּאלה, אוֹרגַניזמים חסרי חוּט-השדרה, אשר דרך הִתרבוּת זוֹ, על ידי חלוּקה ל-2, ל-4, ל-16, טבעית היא להם. אַיה זוֹכר ואַיה מוֹנה את כּל גלגוּלי השמוֹת השוֹנים וּפילוּגיהם לחצאים ולרבָעים מיוֹם היבָּרא המ. פּ. ס והמ. פּ. ס. ע., וה י. ק. פּ. והפּ. ק. פּ. וה ק. פּ. פּ. ² ועד ועדת-האִרגוּן ³, ועד “פרקצית הפוֹעלים בּתוֹך (?) ההסתדרוּת”, פרקציה זוֹ שהיא בּבחינת אחת שהן שתים, האחת – מפלגתית, והשניה “בּלתי-מפלגתית”, האחת – פרקצית הפּוֹעלים סתם, והשניה – מַכריזה על עצמה “המוֹסד העליוֹן של פרקצית הפּוֹעלים בּיפוֹ ושל הפרקציה הפּרוֹליטרית בּירוּשלים וּבשאר המקוֹמוֹת”. וּלמי מִסתם אנשים שאינם “פּוֹעלים מן הפרקציה” תימָצא חריפוּת-המוֹח הדרוּשה והבּקיאוּת המספּיקה בּכדי להבחין בּין בּנות-המין השוֹנוֹת וגוֹניהן ועמדוֹתיהן רבּוֹת התמוּרוֹת והחליפוֹת? והיוֹת שאִי-ידיעה זוֹ עלוּלה להעמיד את הציבּוּר במַדרגה של עם-הארצוּת פּוֹליטית גמוּרה, קיבּלתי עלי את הטוֹרח, לטוֹבת הציבּוּר, לחקוֹר וּלחפּשׂ, בּעתוֹנים וּבפּרוֹגרמוֹת, בּמקוֹרוֹת עצמם וּבקרוֹבים למקוֹרוֹת. אינני יוֹדע אם עבוֹדתי תמצא לה מַעריכים, אוּלם היא לא היתה מן הקלוֹת. צללתי עמוּקוֹת. וזאת אשר העליתי:

“כּל אחת – מן הפרקציוֹת – רוֹצה להישאר היחידה, המוּכּרת “שָם”, בּחוּגים הגבוֹהים, לפני הרָשוּת העליוֹנה של האינטרנַציוֹנַל. כּל ה”מלחמה" נוֹשׂאת אוֹפי מגוּחך, מעשׂה-נַערוּת. הליקוידַטוֹרים הגלוּיים, יֶבסֶקים מסוּגוֹ של מֶרֶז’ין, הקוֹראים לעצמם ק. פּ. פּ. וּקרוּיים כּאן ה“עֶמעסים”, יש להם בּכל הארץ כּ-35–40 חבר. הם הנם מחַבּרי הכּרוּז “נגד הסכּנה האימפּריאַליסטית הכי-גדוֹלה – ההסתדרוּת הציוֹנית”, בּחתימת “קבוּצת פּוֹעלים אינטרנַציוֹנַלית”, הם שהכריזוּ חרם על הבּחירות לועידת ההסתדרוּת הכּללית, בּאשר השקפתם היא שכּל הטָבה בּמצב הפּוֹעלים היהוּדים כּאן משמשת בּאוֹפן בּלתי-ישר תמיכה לציוֹנוּת. היאוּש של חלק ממחוּסרי-העבוֹדה וכל תלוּנה של שטוּת וכל נבוּאה רעה על ארץ-ישׂראל – הם לפיכך “פּעוּלתם המַרכּסיסטית” היחידה. הם הנם היחידים אשר זכוּ להיוֹת “מוּכּרים”, בּאשר הם נשמעים לפקוּדוֹת הקוֹמאִינטרן ⁴, לרדוֹף את רעיוֹן הציוֹנוּת הפּרוֹלטרית בּכל צוּרה שהיא" – –“הקבוּצה השניה של הליקוידטוֹרים, היא ה פּ. ק. פּ.; ההנהלה הרשמית של מי שהיתה מ. פּ. ס., אשר קיבּלה בּישיבה אחת רזוֹלוּציה (מטוּשטשת אמנם) בּעד הפּלשתיניוּת, ותיכף וּמיד הכריזה על “הצטרפוּתה” מבּלי כל תנאים ועל יציאתה מן ה”בּרית העוֹלמית“. היא מנהלת כּל הזמן את פּעוּלתה בּמרמה וּבדֶמורַליזַציה כּלפי שני הצדדים. לפני ההמוֹנים נשבּעים, כּי עוֹדם “פּוֹעלי ציוֹן” בּכל לבּם, אלא שהיוּ אנוּסים “להצטרף”, בּכדי להישָאר המפלגה האַרצית היחידה המוּכּרה. לפני ה”עמעסים" וּלמעלה מהם, מוֹדיעים כּי היוּ ללוֹחמים נלהבים נגד “פּוֹעלי ציוֹן” ואת ההחלטה הפּלשׂתינאית, כּביכוֹל, מכַנים בֹשם “דקלַרציה” שאינה מחייבת לשוּם דבר. ה“עמעסים” אינם מתפּשרים, ודוֹרשים דוקא הסתלקוּת גלוּיה מן הדקלרציה. ואגב שקוּעים בּחשבּוֹנוֹת פּרטיים וּבזלזוּלים. כּל קבוּצה מוֹכיחה, כּי השניה מַפריעה לאיחוּד. וכל אחת חוֹשבת את עצמה למפלגה הארצית היחידה (לא חס ושלוֹם סקציה יהוּדית; בּעיקר חוֹלמים על דבר ערבים!). ה פּ. ק. פּ., תחת לחץ של גאוֹן חדש, הלכוּ לועידת ההסתדרוּת בּתוֹר “פרקצית הפוֹעלים”. בּאמצע הועידה נבהלוּ, כּנראה, מפּני הבּיקוֹרת של ה“עמעסים” ועזבוּ, אם כּי המנהיג החדש עצמוֹ חוֹשב את העזיבה לשטוּת וָפשע".

“כּל קבוּצה מאַיימת על השניה כּי תצטרך למסוֹר דין-וחשבּוֹן לפני הרָשוּת העליוֹנה”. – – מלחמה בּדבר השם, פּניוֹת אישיוֹת, הוֹנאַת ההמוֹנים והוֹנאַת הקוֹמאִינטרן. רוּבּם מבקש את ההזדמנוּת לעזוֹב את הארץ ונמצא כּאן רק מחוֹסר דמי-כּרטיס-אניה. שוּם יחס למלחמה וליצירה כּאן אין להם".

מנַין ליקטתי פּסקה זוֹ? האין אתם חוֹשדים בּי, רבּוֹתי, כּי הבאתי לכם מַטעמים מדבריו של איזה שוֹביניסט וריאַקציוֹנר, צוֹרר הקוֹמוּניזם, וּמתנַכּל לפרוֹלטריוֹן להתעוֹתוֹ מני דרך, כּי אלה הם דבריו של אחד ממַנהיגי ההתסדרוּת החַטאים? לחינם חשדתם בּי. המקוֹר – מקוֹר. גזר-דין חריף זה נתפּרסם ביוֹם 11 בּמאי 1923 בּ“אוּנזער אַרבּייטער טריבּוּנע” הוַרשאית, עתוֹנה של מפלגת הבּרית השׂמאלית, זוֹ הבּרית המִסכּנה, השכּוּלה, אשר גידלה וטיפּחה את נטעי שעשוּעיה, מ. פּ. ס. וּ מ. פּ. ס. ע., י. ק. פּ. ו פּ. ק. פּ., והם הפכוּ אליה עוֹרף, זוֹ הבּרית השוֹלחת אלינוּ מפּעם לפעם את שליחיה הנאמנים ללַמד את פּוֹעלי ארץ-ישראל תוֹרה ודרך-ארץ, וסוֹפם של שליחיה אלה, בּרוּבּם הגדוֹל, למעוֹל בּשוֹלחיהם ולמצוֹא לעצמם את הדרך הישרה אל גן-העדן הקֶרמלָאי, והעתוֹן הנהוּ אוֹתוֹ העתוֹן – ואם בּשינוּי שם – אשר היה בּמשך השנים נוֹתן מקלט לכתבי השִׂטנה וההַלְשָנה של מאירסוֹן ושל אַדמוֹני ושל חבריהם, כּל אלה, אשר מצאוּ להם אחר כּך מנוּחה נכוֹנה תחת כּנפי השכינה היֶבסקית. ועכשיו בּאה תקוּפת-ה“תשוּבה”, כּנראה, וסוֹפרוֹ הארץ-ישׂראלי של אוֹתוֹ עתוֹן מַפליט בּשׂפה רפה: “כּי כּל פּעוּלתם בּמשך השנתים, גם בּשעה שמהם היוּ חברינוּ, היתה רק קוֹמפּרוֹמֶנטַציה אחת גדוֹלה”.

ואף על פּי כן – אַל תיוָאש, אסיר-תקוה. התנחמוּ, פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, וּמחוּ דמַע: פרקציה חדשה נוֹלדה למזל-טוֹב. כּכה מבשׂר אוֹתוֹ העתוֹן. שליח חדש בּא לבּרית. והשליח החדש מאַרגן פרקציה חדשה. והפּעם, כּמוּבן, אנוּ “ניגשים לעבוֹדה בּכל האחריוּת”.

התבּשׂרוּ!

---

וּבכן, הבּרית ה“שׂמאלית” חוֹזרת בּתשוּבה. אחרי אשר שליחיה יצאוּה וכמה ממַנהיגיה מצאוּ – אחרי כּל העקלקלוֹת והנַפתוּלים – את המוֹצא הישר ל“אוּרְחָא דִמְהֵימְנוּתָא”, ואחרי אשר מפלגוֹת שלמוֹת וחלקי מפלגוֹת נשׂרפוּ כּליל בּלַהב הקוֹמוּניזם, ואחרי אשר בִּפְנים, בּתוֹך רחוֹב הפּוֹעלים היהוּדים, “הבּלתי-מוּכּר” ונאבק על שארית-פּליטת קיוּמוֹ, השׂתררה עצבוּת, ואחרי אשר הוֹדוֹת לפעוּלתם הריאַקציוֹנית והשוֹביניסטית של אלה העקשנים, אשר לא חפצוּ לחכּוֹת עם ישוּב ארץ-ישׂראל עד בּוֹא המשיח המוֹעצתי, נתבּרר פּתאוֹם שוּב, כּי יש פּלשׂתינה (ארץ-ישׂראל הס מלהזכּיר!) בּעוֹלם, וּפוֹעלים בּתוֹכה – כּל אשר נשכּח בּימי מסע הנצחוֹן של טרוֹצקי בּפּוֹלין ⁵– אחרי כּל אלה נתעוֹררה ה“בּרית” וּפיה ממַלל שיר בּהתלהבוּת על פלשׂתינה, ממש כּמו בּימים הטוֹבים של הדקלַרציה וסן-רמוֹ. ולא זה בּלבד, אלא שגם לדעוֹתיהם המשוּבּשוֹת של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל קמוּ מגינים. התיאוֹרֶטיקן של ה“בּרית”, החבר ניר עצמוֹ, יצא בּפוּמבּי ללַמד, כּי “נכוֹן היה העיקר של ההסתדרוּת הכּללית, אשר חָפצה להחליף את הקבּלן הפּרטי, וכוֹזבת וקִצרת-ראוּת מדינית היתה עמדתם של מ. פּ. ס. ע.” הוּא גם מבאר את סיבּת מיעוּט השפּעתם בּארץ וּמלגלג על ה“הוּרָה-מַרכּסיזם ואי-הכּשרון המוּחלט לתפּוֹס וּלהכּיר את מצב הענינים בּארץ”, ועל “הרזוֹלוּציוֹת התיאוֹרטיוֹת הארוכּוֹת אשר אין להן שחר בּמוּבן המדיני, ועַם-הארציוּת, בּמוּבן הסוֹציאַלי והכּלכּלי, של קוֹמץ הגנרלים של המהפּכה בּמזרח הקרוֹב, אשר חפצוּ מיד בּרדתם מן האניה לסגל את פלשׂתינה עם תנאיה המיוּחדים בּכּלכּלה וּבמדיניוּת לאָפני-הפּוּטש המוּכנים שלהם”. “אין להתיחס אליהם בּרצינוּת”, אוֹמר החבר ניר, זה החבר ניר, אשר מי כּמוֹהוּ ל“רזוֹלוּציוֹת תיאוֹרטיוֹת ארוּכּוֹת”.

ולא רק החבר ניר.

בּרֶויזיה וּבביקוֹרת עצמית עוֹסקים עכשיו רבּים בּ“בּרית”. עוֹסק בּזה, גם ה“מוּמחה” לעניני ה“מזרח הקרוֹב” וּלעניני “התישבוּת” ז. אוֹסטרוֹבסקי. וכאדם החי בּרוּסיה וּבקי בּכל התֶזיסים של הקוֹמאינטרן, הרי מוּבן מאליו שרביזיה זוֹ נַעשׂית אצלוֹ לאוֹר המלה האחרוֹנה. ואת פּרי עבוֹדת מחשבתוֹ המאוּמצת, המוּמחית, הוּא מַרצה בּ“פּראָלעטארישע שטימע” הניוּ-יוֹרקית:

“פּסק-הדין של הקוֹמאינטרן נגד הציוֹנוּת חל עלינוּ ה י. ק. פּ. ואין לבטל ענין זה בּתנוּפת-יד. הקוֹמאינטרן אינוֹ בּקי למַדי בּ”ויתוּרים" שלנוּ, בּכדי שיאמין לנו על דיברָתנוּ, כּי אין אנוֹ שוֹביניסטים סוּבּיֶקטיביים ואימפּריאַליסטים אוֹבּיֶקטיביים. דברים כּאלה יש להוֹכיח רק על ידי מעשׂים (ההדגשוֹת כּוּלן בּגוּף המקוֹר). מחַד גיסא, רוֹאה הקוֹמאינטרן, כּי לעת עתה אין אנוּ עוֹשׂים שוּם דבר לא בּפּלשׂתינה ולא בּשביל פּלשׂתינה. אַדרבּא, הקוֹמאינטרן יוֹדע מהחלטוֹתינוּ, כּי אנוּ מכחישים כּל צוֹרך של בּניה קוֹנסטרוּקטיבית, בּטרם יוּקם שם שלטוֹן-מוֹעצוֹת. והיוֹת שהקוֹמאינטרן יוֹדע יפה מתוֹך נסיוֹן, כּי דוקא מצד שלטוֹן-מוֹעצוֹת תפגוֹש תכניתנוּ את המכשוֹלים הקשים בּיוֹתר לרגל הפּוֹליטיקה האנטי-ישוּבית ההכרחית של שלטוֹן זה, לפיכך הוּא חוֹשב את הפלשׂתיניוּת שלנוּ לאוּטוֹפּיה. מאִידך גיסא, רוֹאה הקוֹמאינטרן כּי על הפּוֹליטיקה המסוּימת של הציוֹנים, הפּוֹליטיקה האימפּריאליסטית והקוֹלוֹניזַציוֹנית בּאמת אין אנוּ משיבים כּהלכה, משוּם שכּאילוּ אין זה מתפקידנוּ לטפּל בּפֹּוליטיקה ריאַלית וּבענינים כּלכּליים. אנוּ משאירים לבּוּרג’וּאַזיה ידים חפשיוֹת בּפלשׂתינה, וּמסתפּקים בּרזוֹלוּציוֹת קלוּשוֹת. משוּם כּך חוֹרץ הקוֹמאינטרן את משפּטנוּ, לא רק בּתוֹר אוּטוֹפּיסטים, כּי אם גם בּתוֹר אימפּריאַליסטיים אוֹבּיֶקטיביים; כּלוֹמר, פּשוּט קוֹנטר-רבוֹלוּציוֹנרים… זוֹהי הטרגדיה שלנוּ, טרגדיה של ציבּוּר-פּוֹעלים יהוּדי בּלתי-מוּכּר, אבל אין לנוּ להתרעם אלא על עצמנוּ: חייבים אנוּ בּפּסיביוּת שלנוּ, בפִּילפּוּליסטיקה הקוֹמוּניסטית, בּחקירוֹתינוּ הנבוּבוֹת העוֹשוֹת אוֹתנו חסרי-אוֹנים ועֲקָרים".

איזוֹ בּיקוֹרת עצמית, איזה אוֹמץ הניתוּח. איזה “דרַנג” ל“מעשׂים”, ל“מעשׂים אשר יוֹכיחוּ”. מה הם איפוֹא המעשׂים, הצריכים להציל את “ציבוּר-הפּוֹעלים היהוּדי הבּלתי-מוּכּר” מן הטרגדיה שלוֹ? התשוּבה הגלוּיה טרם ניתנה. אוּלם רמז לתשוּבה כּשר ישנוֹ גם בּמאמר זה:

“כּיצד, למשל, ענינוּ על הטרגדיה הידוּעה, אשר הציוֹנים שׂיחקוּ בּ”מעדזשין“? הלא זהוּ פּשע ענקי, מעשׂה-אוֹנס גלוּי: לאוֹר השמש גוֹרשוּ אלפי פּלחים ממקוֹמוֹת ישוּבם. לקחוּ מהם את כּל אדמתם, חרשוּ את האדמה עד לפני חלוֹנוֹת בּתיהם, ויצרוּ שם “מוֹשב עוֹבדים”. וכל זה נעשׂה לא בּקצה העוֹלם, כּי אם בּעמק יזרעאל, ולא על ידי פֶרמֶרים פּרטיים, בּלתי-אַחראים, כּי אם על ידי הנהלת הנַציונַל-פוֹנד! וכיצד ענינוּ אנוּ על זאת? כּלוּם ערכנו חזית נגד הכּוֹבשים? כּלוּם הגינוֹנוּ על הפּלחים השדוּדים? כּלוּם הסבּרנוּ את מעשׂי-האלָמוֹת לפני העוֹלם הרחב?”

כּכה הוֹלך וניגר הפּתּוֹס הנבוּאי של ז.אוֹסטרוֹבסקי, אשר נכמרוּ רחמיו על ה“פּלחים השדוּדים”. וזהוּ, כּנראה, פּירוּשה של ה“פּלשתיניוּת האַקטיבית”, הנישׂאת עכשיו על שׂפת כּל האוּדים המוּצלים.

אכן, לא לשוא, כּנראה, התחבּט זה כּמה מוֹחוֹ המסכּן של היֶקוֹפּיסט. נמצאה סוֹף סוֹף אוֹתה ה“פּלשׂתיניוּת האַקטיבית”, אשר דרכּה אפשר גם להגיע עד כּדי לזכּות להכּרה מאת הקוֹמאינטרן. מכּאן סוֹף סוֹף תצמח אוּלי הישוּעה.

---

אם “דרך תשוּבה” זוֹ של ז. אוֹסטרוֹבסקי תכבּוֹש את לב הקוֹמאינטרן – מסוּפּקני, אחרי הכּל. הנַפתוּלים ודרכי המחשבה העקלקלוֹת, הזיגזַגים האִטיים האלה אל תוֹך זרוֹעוֹת הקוֹמאינטרן – זָרוּ שם. הלא סוֹף סוֹף ביֶבסקציה גוּפא מי שם אשר לא טעם מעוֹדוֹ טעם של “שקל” אלא שהאנשים היוֹשבים שם, לִפְנַי ולִפְנים, השׂכּילוּ לעבוֹר את כּל אוֹתן הדרגוֹת באוֹפן מהיר וחרוּץ. בּעצם הענין, הלא כּל ההבדל בּין המפלגוֹת השוֹנוֹת בּתקוּפתנוּ הוּא ההבדל בּגיל: מי שקפץ קפיצה אחת מהירה ומוּצלחת, ומי שנגרר עד היוֹם בּצעדי צב, בּאוֹתה המגַמה. ואלה הנמצאים לפנַי ולפנים, ויוֹדעים את הסוֹד של הליכה מהירה, הם דוֹרשים עכשיו דברים הרבּה יוֹתר בּרוּרים מאשר הגַנה רַגשנית על הפּלחים השדוּדים, עלייתם לארץ של ה“מגינים” גוּפא לקוֹנטררֶבולוציה תיחשב שם.

הנה מוֹדיעה ה“רוֹסטא” ⁶ל“פּרַבדה” ⁷המוֹסקבאית ישר מ“אַנגוֹרה” ⁸: “21 בּמאי. בּיפוֹ (פּלשׂתינה) נמשכוֹת השביתוֹת והמהוּמוֹת בּין הפּועלים. בּשעת ההתנַגשוּת נפצעוּ 9 גַ’נדַרמים. הפּוֹעלים דוּרשים לאסוֹר את הכּניסה של מהגרים חדשים וּפליטים ליפוֹ, מפּני שהם מוֹרידים את שׂכר העבוֹדה”.

מלב מי הוּצאוּ הדברים? וּמי היא הזַכּאית בּין כּל הפרקציוֹת, שעל ידה נתגלגלה הזכוּת להביא ה“אמת” הזאת אל ה“פּרבדה”?

---

אוּלם “הפּלשׂתיניוּת האַקטיבית” אינה מסתפּקת רק בּהגנה על ה“פּלחים השדוּדים”. אוֹתה ה“פּראָלעטאריישע שטימע”, היוֹדעת בּדברי כַּתביה מארץ-ישׂראל לציין את הקוֹאוֹפּרטיבים בּארץ בּתוֹר “חנוּיוֹת פּרטיוֹת”, יוֹדעת גם לספּר על ששים וחמישה פוּנטים שנשלחוּ מיוֹהַניסבּוּרג שבּדרוֹם אפריקה לקפּא"י (איזו קפּא"י?), “לשם יסוּד קוֹאוֹפּרטיב של תפירה”. “בקוֹאוֹפּרטיב הזה הם מבטיחים להוֹסיף לתמוֹך”.

הוֹסיפוּ, הוֹסיפוּ לתמוֹך, יהוּדים מיוֹהניסבּוּרג! קוֹאוֹפּרציה בּארץ-ישׂראל הִנָה אמנם בּחזקת ריאַקציה, וה“פּוֹליטיקה האַנטי-קוֹלניזציוֹנית של שלטוֹן המוֹעצוֹת” מתנגדת לה בּהחלט, את זאת כּבר בּירר למַדי החבר ז. אוֹסטרוֹבסקי, אוּלם מה לעשׂוֹת ליהוּדי יוֹהניסבּוּרג, אשר דוקא “קוֹאוֹפּרטיב של תפירה” פּוֹתח את כּיסוֹ? כּלוּם לא נשתמש בּוֹ לשם “מעשׂים אשר יוֹכיחוּ”, “כּי אנוּ איננוּ שוֹביניסטים סוּבּיֶקטיביים ואימפּריאַליסטים אוֹבּיֶקטיביים”?

תמוּז תרפ"ג

¹

(מתוֹך נאוּם בּקוֹנגרס הי"ג. קַרלסבַּד, אוֹגוּסט 1923)

מיוֹם פּתיחת הקוֹנגרס ועד היוֹם, ועוֹד חצי שנה לפני זה, עוֹמד ענין “הסוֹכנוּת היהוּדית” ומַטריד את העוֹלם הציוֹני. איני רוֹאה את הענין הזה כּדבר הנוֹבע מתוֹך צרכיה של התנוּעה הציוֹנית, מתוֹך חיי הרעיוֹן אוֹ מתוֹך חיי העבוֹדה בּארץ. אוּלם, אם נַניח שטעוּת היא בּידי, שענין זה הוּא בּאמת רציני וחיוּני לגבּי התנוּעה הציוֹנית, הריני שוֹאל, מדוּע זה הוּא מוּגש לנוּ לא בּצוּרת הצעה בּרוּרה וּמפוֹרשת, סעיפים סעיפים, כּי אם בּצוּרה של אֶכּספּרימנט. זה חצי שנה, שכּל נאוּם וכל ראָיוֹן מביאים לנוּ אימפּרוֹביזַציה חדשה. וּבמקוֹם דברים, אשר יאמרוּ לנוּ בּרוּר, מה נדרש מאִתנוּ ומה צפוּי לנוּ, מגישים לנו נוּסחה סתוּמה המליטה את התוֹכן. ועד כּמה יש לסמוֹך על נוּסחאוֹת כּלליוֹת, וּמה התוֹכן אשר אפשר להכניס לתוֹך נוּסחאוֹת כּלליוֹת, כּבר למדנוּ מתוֹך הנוּסחה של “הבּית הלאוּמי”. ינַחמוּנוּ בּזה, כי בּויכּוּחים של הימים האחרוֹנים ניטשטשוֹ התחוּמים בּין המחַייבים והמבקרים, כּי בּין דברי וייצמן וסוֹלוֹבייצ’יק ²אין המרחק ניכּר – אוּלם איזוֹ נחמה היא זוֹ? אם דברים שהיוּ רחוֹקים אתמוֹל נראים קרוֹבים היוֹם, כּי אז מי יאמר איזוֹ אימפּרוֹביזציה חדשה יביא לנוּ יוֹם מחר?

הויכּוּח בּשאלה זוֹ נמצא בּתנאים מיוּחדים. אפשר, שהויכּוּח רק למוֹתר, שההחלטה כּבר נגזרה. כּלוּם חפשית התנוּעה הציוֹנית להחליט כּרצוֹנה? הלא התנוּעה הציוֹנית זקוּקה תמיד לחסד אוֹתם המַנהיגים, אשר בּכוֹחם להבטיח לה נצחוֹן מדיני אוֹ כּספּי, אם מַמשי ואם מדוּמה. לא היא בּוֹחרת לה מַנהיגיה ולא היא המַבּיעה להם אֵמון, כּי אם להיפך. המנהיגים הם הבּוֹחרים בּתנוּעה, מכּירים בּערכּה אוֹ מזלזלים בּה. מעל בּמה זוֹ יכוֹל היה נשׂיא ההסתדרות להוֹדיע, כּי כּוֹחה המדיני של התנוּעה הוּא “ניכטס”, אפס. וּבויכּוח זה עוֹמד הקוֹנגרס בּפני אוּלטימַטוּם של מנהיגיו ושל הסתדרוּיוֹת ארציוֹת שוֹנוֹת, המוֹדיעוֹת, כּי בּאִם תנאים אלה ואלה לא יקוּבּלוּ הרי הם מסתלקים מאוֹסף כּסף. מתנצלים ואוֹמרים, כּי אין זה אִיוּם, לא מסתלקים, אלא אין בּכוֹחם בּתנאים אלה. אכן, האיוֹם הוּא לא בּדברים הנאמרים, כּי אם בּזה, שזוֹהי המציאוּת הציוֹנית.

ואם גם אין בּיינוּ כּיוֹם, על ידי ויכּוּחים ועל ידי הצבּעה חפשית, לשנוֹת את המציאוּת הזאת, הרי אין אנוּ פּטוּרים לעשׂוֹת את חשבּוֹנה של הרפוּאה החדשה, המוּצעת כּיוֹם, כּל עוֹד הקוֹנגרס חפשי להתוַכּח עליה. דרך חדשה – היש בּה משוּם חידוּש? לא ולא. כּבר היתה לנו “סוֹכנוּת יהוּדית”. כּזה היה וַעד הצירים הראשוֹן ³, המפוּרסם. האִם לא הכיל זה את בּאי-כּוֹח ה“אַליאַנס”, אנשי-שם מאמריקה, יהוּדי רצוּי לממשלה האיטלקית? האם לא נוֹכחנוּ כּולנוּ, על גבּוֹ של הישוּב הארץ-ישׂראלי, מה יפה כּוֹחוֹ של חֶבר-התיירים להגן על זכוּיוֹתינוּ, לבצר את האוֹטוֹנוֹמיה שלנוּ, לבנוֹת את משקינוּ, להבריא את הפינַנסים שלנוּ? הן עד היוֹם כּוֹרעים אנוּ תחת סבל הירוּשה שהנחילוּ לנוּ – ירוּשת חוֹבוֹת כּספיים, מַשׂכּוֹרוֹת גבוֹהוֹת, דֶמוֹרַליזציה. מוַעד-הצירים הזה למדנוּ היטב מַהוּ שלטוֹן-זרים וּמשק-זרים. עתה רוֹצים להעלוֹת לנוּ ארוּכה על ידי אוֹתוֹ הדבר גוּפא. אוּלם גם מאז בּטל ועד-הצירים לא חדלוּ אצלנוּ לחזוֹר מפּעם לפעם אל שלטוֹן הגדוֹלים. מה היוּ הצעוֹתיו של בּרַנדייס, אשר נתקבּלוּ בּועידת לוֹנדוֹן? ⁴ מסירת העבוֹדה הציוֹנית למוּמחים וּלאֵילי-הכּסף. בּאוֹתה ועידה הוֹדיעוּ לנוּ גם על יסוּד ה“אקוֹנוֹמיק בּוֹרד”. מוֹסד מעוּלף רזים, אשר על זכוּיוֹתיו וסַמכוּתוֹ גם לא הוֹאילוּ עד היוֹם לאמוֹר לנוּ דברים בּרוּרים. והוּא הוּא שצריך היה להביא אלינו את המַגנַטים ואת היכוֹלת הגדוֹלה. מהוּ ה“אקוֹנוֹמיק בּוֹרד” כּיוֹם? דל-כּוֹחוֹת ורב-הפּרֶטֶנזיוֹת. ואחר כּל אלה נכוֹנים אצלנוּ שוּב להיגָרר אחרי מַדוּחי-שוא.

המלחמה שנתלקחה אחרי ועידת לוֹנדוֹן לא היתה דבר שבּמקרה, כּי אם התפּרצוּת טבעית של כּוֹח התנוּעה, והאנשים אשר ניהלוּ את המלחמה עשׂוּ בּזה את רצוֹנה של התנוּעה. אילוּלא בּאה אוֹתה המלחמה הרי לא היה לנו כּיוֹם מה לעשׂוֹת פּה. כּל אשר בּא בּמשך השנתים צריך היה לכאוֹרה רק לחַזק את עמדת ההסתדרוּת הציוֹנית. התנוּעה הוֹכיחה כּי כּוֹחוֹת גדוֹלים אצוּרים בּה. למרוֹת קשי התנאים, המדיניים וההסתדרוּתיים, יצרנוּ קרן, אשר על כּוֹחה לא חלמנוּ קוֹדם. כּל הבּנקים והמוֹסדוֹת השוֹנים שנבראוּ מיסוּדם של הבּרנדייסאים וה“אקוֹנוֹמיק בורד”, הלא כּאַיִן וּכאפס הם לעוּמת מה שנעשׂה על ידי קרן-היסוֹד. ואחרי כּל העבוֹדה המסוּרה והגדוֹלוֹת שנַעשׂוּ, בּאים אלינוּ אוֹתם האנשים אשר ניהלוּ את המלחמה הציוֹנית ואשר בּנוּ את קרן-היסוֹד והם אוֹמרים לנוּ לכסוֹת בּחוֹל את הצמח, אשר ידיהם נטעוּ. זוֹהי הטרגיוּת שבּמצב. “משוּם כּך – אוֹמרים הם – חייבים אתם להאמין לנוּ”. לא. זה רק מוֹכיח כּי עייפוּ האנשים בּעצם המלחמה. אַל יראוּ בּיחסנוּ צרוּת-לב וּפחד מפּני אנשים חדשים. מי עוֹד כּמוֹנוּ מצפּה לכוֹחוֹת חדשים? אוּלם התנוּעה הציוֹנית נבנתה על מלחמה בּאוֹתם הרעיוֹנוֹת והמוּשׂגים שהנם נחלת האַליאַנס והג’וֹינט והפילַנטרוֹפּיה היהוּדית. כּל מַהוּתה של הציוֹנוּת היא שחרוּר מן ההתבּוֹללוּת – ועתה בּאים להסגיר את התנוּעה בּיד אלה, אשר זוֹהי כּל תוֹרתם. רשאים אתם לחלוֹק להם כּיבוּדים, אבל אַל תשעבּדוּ להם את התנוּעה. אין אתם יכוֹלים למסוֹר לידיהם את המלחמה הציוֹנית המדינית.

יש לי הרוֹשם המר, כּי כּיוֹם הזה כּבר אסוּרוֹת ידיה של ההסתדרוּת הציוֹנית בּמוּבן המדיני. אין לה התוֹקף המוּסרי לתבּוֹע את עלבּוֹנה, את עלבּוֹן הישוּב היהוּדי, מאת ממשלת ארץ-ישׂראל. הבּעת אֵמוּן של הועידה הציוֹנית בּאמריקה לממשלת ארץ-ישׂראל אוֹמרת בּרוּר היכן אנוּ עוֹמדים. אתם בּאים להוֹציא מידי הציוֹנוּת את הנשק היחידי שיש לה – קיוּם תנוּעה מדינית, עוֹמדת בּרשוּת עצמה.

מַבטיחים לנוּ, כּי “הכּוֹחוֹת החדשים” יביאוּ לנוּ אמצעים חדשים לעבוֹדה. אמת, נכוֹנים אנוּ לקרבּנוֹת גדוֹלים וּבלבד שינתנוּ לנוּ האמצעים לבנין הארץ. אך בּידי איש מן הנוֹאמים לא עלה לעוֹרר בּנוּ את האֵמוּן, כּי מאחוֹרי כּל זה יֶשנו איזה ממש, כּי ישנם כּוֹחוֹת המתפּרצים אל העבוֹדה ודוֹרשים בּשׂכרה את זכוּת-הכּניסה לסוֹכנוּת היהוּדית, כּי הם נכוֹנים לשׂאת בּעוֹל וּלקבּל על עצמם התחייבוּיוֹת כּל-שהן.

לנוּ, לפוֹעלי ארץ-ישׂראל, לא יכוֹל להיוֹת האֵמוּן בּהצעה הסתוּמה שהוּבאה לפנינוּ. מלוּמדי-נסיוֹן אנחנוּ, יוֹדעים אנוּ, כּי כּל עוֹד התנוּעה הציוֹנית עוֹשׂה את עבוֹדתה בּארץ בּתוֹר תנוּעה יהוּדית-עממית, הרי היא מוּכרחה להביא בּחשבּוֹן את ארץ-ישׂראל הקיימת, הריאַלית, וּלנהל את עבוֹדתה הישוּבית בּאמצעוּת המַעמד העוֹבד וּבהתאם לוֹ, כּי בּוֹנה אחר לארץ אַיִן; ויהיה מי שיהיה בּיניכם תוֹפס השלטוֹן, אם בּעל-הבּית, ואפילוּ “המזרחי” – אם תרצוּ בּהגשמת הציוֹנות לא תמצאוּ את הדרך מבּלעדי הפֹּועל העברי. אך אם ההשפּעה על גוֹרל התנוּעה והפעולה הישוּבית תעבוֹר לידי אנשים, אשר את חיי העם לא חיוּ ואת שׂפת הפּוֹעל היהוּדי לא יבינוּ– לא תיעָשׂה העבוֹדה.

גם אנוּ מוֹדים בּצוֹרך לשַתף בּסוֹכנוּת היהוּדית את כּל אלה הרוֹצים לתת יד לעבוֹדתנוּ; אוּלם ההסתדרוּת הציוֹנית, הישוּב המאוּרגן, קרן-היסוֹד– שלוֹשה אלה יכוֹלים ליצוֹר את הסוֹכנוּת היהוּדית, מבּלי לערער את בּנין הציוֹנוּת העממית.