רקע
ס. יזהר
זה לא טרור, זה עם
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דבר; תשמ"ח 1987

זה לא טרור, אלה לא הפרות־סדר, וזו לא הסתה ומהומות – זה עם קם. צריך להיות עיוור שלא לראות.

אלה ילדי המציאות שיצרנו, ילדי הכיבוש, ילדי האין־תקוה – דור שני ושלישי להוויית “השטחים”.

הם אינם ילידי הסתה מבחוץ, הם עשב השדה הנטוש, הם צמח מחנות הפליטים, וגידולי הפרברים והעיירות במצור – הם אלה שנולדו וגדלו מתחת לניצול. להפחדה, להעלבה מתמשכת בכל מיני עוצמות ובכל מיגוון אי־ההתחשבות.

לא האשפיסטים הרעים עשו זאת. ולא מסיתים זדונים מבחוץ. מה שקורה לפנינו צמח הישר מן המציאות שלהם. מן ההגבלות ומאין־המוצא. הרעבים אינם צריכיס הסתה כדי לרצות אוכל.

פתאום וזה ישנו. פתאום ואי־אפשר עוד שלא לראות, גם כשמנסים לא לראות ולא לשמוע. זמן ארוך ויקר טמנו ראשינו בכל מיני פרשנויות נוחות, ובכל מיני דחיות מתחכמות. ובהרבה ויכוחי סרק – ועדיין יש בינינו יותר מדי המאמינים כי בין הים והירדן חי רק בעל רצון לאומי אחד, וממולו מגובב שם אוסף של חסרי רצון, שאין להם כלום אלא רק לקבל את התכתיבים שלנו – אם להישלח או להישאר, אם להיכפף או להיזקף – רק רצון אחד של בעל הכוח האחד.

בעל הכוח זה אנחנו. והלא רק אתמול ידע כל יהודי כי יש גם כוחו של החלש. ושכוחו של החלש לעתים חזק עד כדי הפיכת המציאות. החלש מוצא שיטות לחימה והחזק לא תמיד יודע אז איך להשיב מלחמה.

וכל מי שלא נסגר בעיוורון הנוח שלו יכול לראות בימים אלה ילדים ונערים, נשים ואנשים, יוצאים באבנים ובבקבוקים ובצמיגים עשנים, חשופים מול כוחות סדירים של צבא אדיר. ולא בורחים, ולא נסוגים, ולא נעלמים – גם כשהם טובעים בגאז מדמיע, בברד כדורי גומי, ופה ושם גם בכדורי עופרת. אלה נמלטו ואחרים באים.

פתאום וסר מעליהם הפחד המשתק, וכאילו יצאו מהלם אי־היכולת והכירו את היכולת.

פתאום ואינם נרתעים מעימות עם “זרועות הבטחון” ואינם נפוצים לכל עבר רק למשמע קולם ולעצם מראיתם. וצריך לזכור שמי שטעם את תחושת כוחו – לא יוותר במהרה. ורק יוסיף ויעמיד אותו במבחנים נוספים, קשים יותר: כוח מול כוח.

ואילו בעל הכוח, משעה שחשש כוחו המרתיע מרחוק, לא נשאר לו אלא רק מגע כוחו הממשי ובכל עוצמתו – אם רק יש לו, למשתמש בכוחו הממשי, גם כוח נפשי להשתמש בו. אם יש לו לב וכליות להנחית את מכת החיסול ולראות את התוצאות לרגליו, כשם שיכולים לראות אצל אסד בסוריה, ואצל בותה בדרום־אפריקה, קטל המוני והרס טוטאלי.

ואם לחייל היהודי אין לב וכליות לכך ואינו עשוי לכך, יתקפו אותו ממש בנקודת התורפה שלו – ועד לכאן הגענו.

באופן שאין מנוס עוד, אלא לראות היום את שתי הסיבות שהביאו אותנו ער הקו המסוכן הזה שמוטב שלא לחצות אותו: הסיבה האחת, ההתכחשות היהודית המתמשכת לראות את המציאות; והסיבה השנייה, התעוררות דור ערבי צעיר שאינו מפחד עוד לתבוע את זכותו לשנות את המציאות.

כעת אנו עומדים בשלב שבו עומד הכוח החלש באבנים ובבקבוקים ובצעקות ובדעת הקהל (כאן ובעולם) מול הכוח החזק במטחי־אש ובמחנות־מעצר ובסגירת התקשורת, בעימות שאין לו מנצחים.

מה עושים? האם מתאר לעצמו מישהו שאפשר להחליט על חיי מיליון וחצי בני־אדם ועל גורלם בלי לדבר איתם, כאילו היינו מחליטים על בני־בקר ולא על בני־אדם? האם אנחנו היינו מסכימים. משלימים, עס החלטות על חיינו – בלעדינו? האם לא היינו פורצים למרי?

ואולי כעת, סוף־סוף. ברגע האחרון, לפני שנהיה סבוכים באכזר שבעימותים, אולי כעת ייפתח השכל שלנו, ייפתח המבט החכם, ותיפתח ההכרה המאחרת לבוא – כי עומדים היום כאן שני רצונות לאומים, שניים ולא אחד, זה מול זה, ואפשר לנסות ולקום זה על זה ולחסל זה את זה – ואפשר, ובעוד מועד, גם להיפגש ולהציע איך לחיות זה עם זה.


דבר (ט טבת תשמ"ח 30.12.1987): 7.

המלצות קוראים
תגיות