אפשר להתחיל בשאלה הנדושה, אם יעיל הגירוש.
אפשר להביא דוגמאות אין־ספור מכל הזמנים ומכל המקומות וגם ממה שקרה וחזר וקרה אצלנו – איך גירשו וגירשו וגירשו ועוד גירשו והתנועה שקמה נמשכה והמרי שהתעורר נמשך ופעולות ההתנגדות פסחו בלא קושי על הגירושים וגם התגברו. העניין היה גדול וסוחף והכרחי מכדי חסום אותו במעצור רעוע זה.
לא עוצרים עם בגירושי תשעה ולא בגירושי תשעים וגם לא בגירושי תשע־מאות. דפדפו בזכרונות ארץ־ישראל בחמישים השנים האחרונות ותיווכחו. ועוד קודם, מימי התורכים, ועוד קודם.
וגם, לא הולכים ומגייסים את כל המחשבה ואת כל המרץ ואת כל דעת־הקהל רק אל אמצעי הענישה. כל זה רק מסיח את הדעת ואת המרץ ואת דעת־הקהל מן העיקר – ומסתפק שוב בהסחות־דעת ובהשתמטות נפשעת מן הנושא: קידום פתרון.
לגרש ולהעניש זה לברוח מן העניין. לגרש ולהעניש זה להסתפק בהונאה עצמית.
במקום כל בולמוס הענישה הזה, אילו רק היה נודע כעת רמז של התחלה חדשה, רק שמיעה על אפשרות להתחלה, רק בשורה על תזוזה מקדמת – אילו רק נשמע כעת קול אומר שהנה הולכים, שאפשר, שיש סיכוי – וכבר היתה עוברת נשימה חדשה בארץ והקלה במתח הזה העומד להתפוצץ והמוסיף לחץ והתגרויות להתפוצץ מיום ליום; אילו נודעה היום הצעה אמיתית שהנה הולכים למצוא יחד מוצא של אפשרות מאין־המוצא ומן האי־אפשר.
את כל העצות הידועות על הכבדת היד ועל יד־הברזל ועל “שידעו להם” – כבר ניסינו וניסינו, וכבר חזרנו וניסינו, כבר גירשנו, כבר הרסנו, כבר אטמנו, כבר הפחדנו, וכבר רמסנו. ורק את העצה היחידה הנכונה – אותה עוד לא העזנו לנסות.
הענישה היא תגובת שיגרה מורגלת, ואולי גם מס כניעה לצרחנים שבינינו. זו תגובה שאיננה תופסת כי אנחנו כבר במערכה ג’ ולא עוד כבמערכה ב’ של אתמול. המרי המתגבר בינתיים, והשלב של דיכוי על־ידי ענישה עדיין מכאיב אבל כבר לא יעיל, לא במקומו.
שוב מחליטי ההחלטות אינם קוראים את מפת התהליכים שמתחת לחוטמם. שוב עונשים ממחסן הגרוטאות המשומשות, שוב עונשים חלודים ובלתי־יעילים, שוב הרג וכאב וחוזר חלילה.
אלא שהגרוטאה הנוראה מכל והחלודה מכל היא מחשבתו של מחליט ההחלטות שם למעלה, שמתעסק כולו בענישה במקום לחשוב על פתרון.
חבל שעוד בני־אדם ישלמו בחייהם על הסירוב הזה לראות ולהבין. לראות שמעולם לא פתר הכוח שאלות שבין עמים. שהכוח רק דוחף לברוח מן השאלות שצריכות פתרון. בכוח שאין גדול ממנו הלכנו ללבנון, ובפיספוס שאין גדול ממנו חזרנו. עד שלבסוף, תמיד מאוחר מדי, מתחילים לראות, לחשוב ולהבין. חבל שימות גם איש אחד – רק כדי לברוח מן השאלות.
פגיעות טובות
טייסנו דיווחו על פגיעות טובות (ברדיו). מה זה פגיעות טובות? פגיעות מדוייקות? קטלניות? כאלה שעשו גמול טוב על מעשים רעים? או כאלה שדייקו ופגעו רק במחבלים ולא עירבו דם נקיים, נשים וילדים, וכל אותם המכונים “חפים מפשע”?
ומה עשו הפגיעות המדויקות? איזה הליך נקטו כדי לוודא מי ומי ייפגע שם, ומה טיבם של כל הנפגעים הללו שדמם היה בראשם?
הנה, היום בירושלים הולך ונמשך משפט גדול אחד, ויושבים שופטים וקטיגורים וסניגורים ועדים והופכים לעיני האומה כבר חודשים רבים בעניינו של אדם אחד, רשע מרושע, עד כדי שגם על שווה מהדק־חלוד אחד ישבו ושקלו וטרו בדקדוק מפורט כשהכל תלוי בשערה.
איך זה, מצד אחד, אם אמנם הוא הצורר והרשע מרושע, לא חוסכים שם עמל וזמן ודיונים ומתייגעים כדי לדייק בחקירה ולאמת כל פרט קל כחמור – ושלא לעשות לא־אשם – לאשם. ומצד שני, בלי לבדוק הרבה, ובמכה אדירה אחת, שיא שכלול לוחמת לילה, במכה עיוורת אחת, בתוך שניות ספורות – והכל נגמר: החשד, המשפט, הדיון, וגזר־הדין עד לדיווח הסופי: היו פגיעות טובות.
לא נשאל כעת אם התגמול הוא מיטב החכמה שלנו – או אולי היה טוב ממנו איזה נסיון של אמת לפתור את סיבת כל מחזורי החבלה תגמול, חבלה תגמול, ןעוד חבלה תגמול, וחוזר חלילה, כבר ארבעים שנה – ואם נסיון כזה לא היה מועיל יותר –
כי לא על הטייסים שפגעו פגיעות מדוייקות נלין – התלונה והטענה והקובלנה הן רק אל החכם הגדול שלנו, ששלח את הטייסים לפגוע פגיעות טובות.
נשאל רק מה עוד צריך שיקרה כאן לפני שהחכם הגדול ימצא שהכל סביב בוער באש.
יזהר סמילנסקי
דבר (יז טבת תשמ"ח 7.1.1988): 7
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.