מוזר לשחק ב“אילו”. אבל מי בימינו אינו משחק ב“אילו”? האילו הראשון שעולה בדעתי הוא האילו הרחוק ביותר, והוא זה שנוגע לאבא. הוא עלה לארץ עוד ב־1891 (בן שש־עשרה) ופנה ישר לביצות חדרה – יחד עם אחיו ובני דודו¹ – ואילו שניים מאחיו פנו אז מרוסיה והיגרו מערבה לארצות־הברית; מה היה אילו לא בחר אבי בארץ־ישראל והיה הולך עם שני אחיו אלה לניו־יורק? האם הייתי היום כאן? כותב עברית וחי את השעה הזאת כאן? האם הייתי כאן מעצמי, מדעתי, מבחירתי? האם היתה ארץ־ישראל בעצמותי כאש בוערת כפי שהיתה באבא? האם הייתי נוטש כל מה שכבר היה לי בארצות־הברית (ככל השפע בכול, שיש שם לבני־דודי²) וקם ועולה ומתיישב כאן, למרות הכול, ומוצא עצמי חי כאן ומעורה כאן, באותו מובן־מאליו טבעי שאני בו כעת? בתמיהה.

ה“אילו” הזה הוא ראשוני. מהותי. עקרוני. ובעיני אינו רק ביוגרפי אלא הוא גם היסטורי, לאמור, הוא אופן תפיסה שונה מקצה אל הקצה בהבנת ההיסטוריה ובפירוש “המצב היהודי”. כי מה היה, למשל, אילו פנו כל בני העם היהודי בימים ההם מרוסיה לארץ־ישראל, רובם לפחות, או אילו לא ברחו רבים כל־כך מן הארץ, מאז ועד היום? גם אומרים שהיה אפשר בימים ההם לקנות את ארץ־ישראל מידי הממשל התורכי המתערער, על כל גבולותיה התנ"כיים ועוד יותר, ולא במחיר אסטרונומי שמעל יכולתו של העם היהודי, אבל להרצל לא היתה פרוטה, לחובבי־ציון לא היתה פרוטה, והברון רוטשילד השקיע כמאה מיליוני פרנקים כדי לקיים את הכבר־קיים, דרך משטר הפקידות שהקים לו לפי מדיניות פילנטרופית ולא דרך מדיניות מדינית. איזו החמצה גדולה (לפני שהמזרח התיכון התעורר, לפני שנקבעו גבולות, לפני שנחקקו דפוסים גמורים). איזה אפשרויות מתעתעות, איזה מיני “אילו” מתבעבעים כעת ומתפרעים בדמיון… אילו –

אבל. בדילוג על תקופות וזמנים, מלפני היות המדינה ובפסיחה על כל מיני “אילו” מפתים לגלגל בהם, כדאי אולי להיעצר עוד רגע על מלחמת ששת הימים. הרבה הרבה דברים בארץ צריכים היעצרות על מלחמת ששת הימים ועל כל מיני האילו הקשורים בה. וצריך לכך הרבה יותר מרגע או מרגעים אחדים, אבל האילו המזמין עצמו כעת אינו אחד אלא הוא שניים, שני מיני אילו הפוכים זה לזה. שכל אחד מהם אילו אירע, היה הכול שונה היום בתכלית.

האילו האחד, אילו סיפחנו למחרת ששת־הימים את כל השטחים שנכבשו, מיד בתוך כדי הלם הניצחון היהודי מכאן והלם המפלה הערבית מכאן, בעוד פחדי תקופת ההמתנה לא נמחו, בעוד העולם נקלע בין ההיענות לרוץ להצלת ישראל ובין התדהמה למראה דויד הקטן הדורך על מפלת גלית השחצן, אילו קמו אז וסיפחו את כל השטחים ההם הייתה זאת עובדה גמורה ומוגמרת, ואפילו קול צעקה. כמדומה, לא היה מצפצף אז לא מבית ולא מחוץ.

או, אילו, מצד שני, אילו הציעה ישראל הצעה החלטית, מעשית, בעוד הכול חם וחדש, לשכניה המובסים, מבית ומעבר לגבול, לבוא ולשבת למשא־ומתן על השטחים, במסגרת העיקרון שלום תמורת שטחים – בתיקונים כאלה או אחרים – גם אז היה היום הכול שונה מקצה אל קצה. סגור וגמור. ובלי הרבה ערעורים כבדים מדי. ופנינו, יש להניח, היו שונות היום, כל־כך שונות… אילו.

יש רגעים היסטוריים קצרים, ממש בני־חלוף, שאם עושים בהם משהו נכון הוא נהפך לעובדה קיימת, כמעט מובנה מאליה, עם רק מעט עוררים, עד שתמוה איך לא עלה הדבר על הדעת בשעתו ואיך נתנו להיסטוריה לחמוק ולהפסיד אותה שעת־הכושר, שכאילו ממש נזדמנה אז, ושהיתה פתוחה לכאורה למעשים נחרצים…

מה היתה מראיתנו היום אילו לפני עשרים שנה היתה נופלת ההכרעה לכאן או לכאן, זו ההכרעה שלא הוכרעה ושאת אי־הכרעתה אנו אוכלים כעת, ואת עצמנו³, ואוכלים את זולתנו והם אותנו. אלא שההכרעה לא נפלה. והצלחנו למשוך את אי־ההכרעה ואת דחיית ההכרעה ואת ההחמצה הגדולה עד מעבר לכל אפשר, ועד שהתהפכה למחלה, למחלה הקשה המתמשכת הזאת שאנו תקועים בה היום עד מעבר כוחנו לשאת. בין סיפוח ובין שלום־תמורת־שטחים, אם בסיוע ועידה בין־לאומית ואם בלעדיה, כשהעם, אומרים, חצוי היום, כמעט מחצה על מחצה, איך פותרים את השאלה הסבוכה הזאת, ואלוהים יודע אנה אנו באים.

יש כמובן עוד סדרה שלמה של אילו שמפתים להמשיך בהם וגם סדרה שלמה אחרת של אילו שדוחים אותה ומסרבים לראות שהיתה ייתכנות כזו. “אילו” אחד מאלה המאיימים, ואולי הנורא שבהם, עד שאולי לא כדאי כלל להזכירו או לגלגל כל עיקר בייתכנותו, אילו שהוא כמין סיוט רע, שוב שאולי כדאי שלא להזכירו, כדי להימנע מ“עיין הרע”:

מה היה אילו באחת מכל המערכות שהסתבכנו בהן, מה היה אילו הפסדנו את המערכה ההיא, לא חשוב איזו, כל אחת מהן היתה גורלית, מה היה אילו…

מלחמות ישראל, כך מעידים העדים, היה מעורב בהן תמיד גם יסוד הנס. תמיד נתרחש איזה נס, ונס על גבי נס, ובמלחמת השחרור שבעה נסים כפול שבעים ושבעה. כל פסיעה אז היתה כמעט מועדת להיכשל, ובמבט לאחור, גם יודעים היום איך מעבר לכל מעשי הגבורה והגדולה, כמעט כל צעד וצעד היה מאולתר, עשוי למחצה, בחטף האירועים, ברגע האחרון, קשור בחוטי ברזל, נתמך מכל צד ב“מזל”, כמעט כחוק קבוע. עד שמה שמתמיה במערכות ההן הוא איך יותר מדי “מזל” שיחק בו, יותר מדי “דרך נס”. ואיך הנס והמזל היו לטובתנו כמעט תמיד, עד שאולי לא היו לא מזל ולא נס…

אבל מה היה אילו הפסדנו?… שערו בנפשכם. אם אפשר לשער מין לא־ייתכן כזה וחס־וחלילה כזה. הקרב על הקטמון למשל, היה כל־כך שקול, אמרו שם, כדי לעודד, שהגשם יורד על שני הצדדים כאחד, וששני הצדדים נרטבים בשווה, וכפי שאנחנו כאן באפיסת כוחות כך גם הם שם באפיסת כוחות, וינצח זה שעצביו חזקים יותר, או זה שהתגבורת תספיק להגיע אליו, ובכל השאר הצדדים שווים, פחות או יותר, מלבד זה שהמזל ישחק לו יותר, עד שלבסוף קמו הערבים וברחו להם, וירושלים ניתנה אז לנו כפי שהיתה. אבל, אילו. חס וחלילה, אילו…

או נגבה. לא ייאמן, ולא שמעתי הסבר הגיוני, מדוע נסוגו אז המצרים מעל נגבה כשהכול היה לכאורה מוטל לרגליהם, חסר כוח התנגדות, בכל מידה של יחסי כוחות, כשכל קו המתאר את יחסי הכוחות היה נופל בשיפוע תלול לצד אחד: אפס לעומת הכול. שפע שופע ביבשה באוויר, בתותחים ובשריון ובחיל־רגלים לעומת כלום שבכלום (מלבד, כמובן, הרוח), ואיך ומדוע נסוגו הללו פתאום, ובבהלה ובמרוצה, לאחר שהמשוריין (הטנק?) הראשון שלהם נפגע מבקבוק תבערה מאולתר? למה נסוגו המצרים מעל נגבה, ולמה הוסיפו ונסוגו מכל מקום ומקום? גם לאחר ההסברים שבמבט לאחור, וגם בחוכמה שלאחר מעשה עדיין נשאר לא־מובן למה פתאום נסוגו. ועם זה, מה היה אילו… לא…

הצעד הבא של המצרים. אילו כבשו את נגבה, היה מירוץ חופשי צפונה, דרך הכביש שרץ במישור הפתוח לעבר באר טוביה וכפר ורבורג, ושם, עודני זוכר ולא אשכח את הלילה שבו הוקם בחיפזון המחסום שיוכל לעצור את המירוץ המצרי בדרך לתל־אביב: הכביש עבר בין פרדסים, ושתי שורות ברושים מזה ומזה, ואלה נראו אז כשיא המכשולים הטבעיים. ובמאמץ לא אנושי יצקו בלילה הנורא ההוא גושי בטון מפוטמים בכל גרוטאות הברזל שנמצאו להשליך לתוכם, כדי לחסום את הכביש, וזה היה המכשול האחרון לפני תל־אביב ושארית תקוות ישראל… ומה היה אילו… וכל־כך בקלי־קלות, עד שלא מובן איך לא… אלמלא נס גדול היה שם.

וכיוצא בזה גם היה במלחמת ששת הימים, הזכורה כאילו כולה היתה הצלחה משחקת אחת, ושבאמת הכול היה שוב ושוב על חוט השערה. ושוב ושוב קרבות שהוכרעו מפני סיבות לא צפויות ושלא נשקלו מראש. ומה היה אילו לא נתמזלנו… מה היה קורה לנו, מה היה קורה לעולם, מה היה קורה ליהודי העולם? אולי מוטב שלא לחשוב על כך, אבל, אף־על־פי־כן, מה היה עלינו, מה היה על היהודים? איזו צורה ושארית היתה לנו, היתה להם? מה היה על יהדותם של היהודים? מה היתה צורתה של הארץ הזאת?

אחד מן האילו הגדולים והמכריעים ביותר, ועם זאת אחד האירועים שעל צד האמת איש לא שיער מראש ולא פילל שכך ועד כדי כך יקרה – וגם לא המומחים הגדולים ורואי העתידות הגדולים – הוא, מה היה אילו לא ברחו הערבים במלחמת השחרור כפי שברחו, ובממדים שברחו? בריחתם זו, הבלתי נשכחת, הבלתי יכולה להיות נשכחת למי שראה במו־עיניו איך פתאום והם כולם בבריחה גדולה ואין סופית, פתאום וכל יפו במסע בריחה דרומה, פתאום והעיירה יבנה ריקה, וקוביבה וזרנוגה שעל־יד רחובות, ואיך בלא ייאמן ובזהירי זהירות נכנסנו אז לראות אם אמנם. ואיך מה שעד אתמול היה נחשב כמערך ערבי אדיר, מוגן ומבוצר וכשפע נשק, איך פתאום והכול ריק ומרוקן, ריק כמו במוזר שבחלומות הסיוט, הכול עדיין חי ונושם ופתוח, והבתים והסימטאות והגינות והפרדסים המטופחים להלל, והשדרה שלכל צד, הכול כל־כך ריק ומרוקן… מה היה אילו לא ברחו?

והלא לנו לא היו אז אלא כמה רובים וסטנים (וגם איזו “דוידקה” אחת שכולה הפלא ופלא) ומי כמונו ידע בדיוק עד כמה לא היה לנו כלום למעשה. ואיך אפילו אותה מכונת־היריה הכבדה, “שווארצלוזה” – שהוצאה אחר כבוד מן הסליק (מאז מלחמת העולם הראשונה) ושציחצחוה למשעי בדבקות ובליקוק – לא פעלה. בשום פנים לא. הציבו אותה לירות במטוסים מנמיכי הטוס של המצרים שהפציצו את העיר באין מכלים דבר. והכול חיכו בעצירת נשימה להתגלות כוחה הסודי המוחץ של אותה מכונה כבדה. מופתית וכל־יכולה ההיא, אלא שהיא לא פעלה. לשווא הוזעקו כל השרברבים של הסביבה וכל בעלי התושיה, והמכונאים לדורותיהם, לרבות כמה מישישי מלחמת העולם הראשונה; הם לא הצליחו להחיותה. והיא לא אבתה. נשארו אותם עשרות רובים וסטנים וכמה ארגזי תחמושת. כדורים שחלקם נוצצים וחלקם חלודים שהוצאו ממעבי רטיבות הסליק. אילו היה עלינו אז להילחם באויב נחוש, תוקפני ועקשן, יוזם ומצוייד היטב – ואמנם ציוד היה להם – אילו היינו צריכים לפרוץ דרך החפירות הטבעתיות שסביב העיירה הגדולה יבנה, על כל מה שהיה בידיהם, וגם התהלכה איזו אגדה לא־בדוקה, שחונה שם פלוגה עיראקית עם כל ציודה, ערוכה ללא־חת, ו…

יבנה ברחה, זרנוגה ברחה, קוביבה ברחה (לאחר כמה יריות), מע’אר ברחה (זו שנחשבה למעוז נשרים⁴) ועקיר ברחה. וכל מאות ואלפי הכפריים האלה, שישבו דורות על דורות על האדמה האדומה הזאת, קמו פתאום וברחו להם עמוסים מיטלטלים של פליטים חפוזים ובלא־כלום, ופניהם דרומה, אל עזה זו, כדי לפנות מקום לצבא האדיר, הצבא המצרי שהיה הולך ובא, בהדר שפעתו, עד שהגיע אל “הפיל בוקס” של אשדוד. ושם נעצר… הם המשיכו במרוצתם עד עזה, ורק שם נעצרו… ומשם והלאה – תולדות ישראל החדשה.

היה זה מזל? נס? שוב, יותר מדי פעמים חזרו המזלות האלה והנסים האלה, מהיותם רק בגדר נס ומזל, האם רק מזל האיר פניו ליהודים ורק אין־מזל החשיך פניו לערבים כמעט פעם בפעם חוץ מן הפעמים שהפך פניו? כגון המזל הגדול שהיה בגולן בראשית מלחמת יום־הכיפורים, כשהסורים כבר הגיעו, וכבר עברו, וכבד עמדו… או שהמזל היה בכינוס הטנקים אל זירת הקרב ההוא בדיוק לרגע ההכרעה, כשהסורים כבר היו, וכבר כמעט… או המזל שהיה על־יד תעלת סואץ, על כל תחבולות הגנתה ופלאי בעירת מימי התעלה שלא בערו, כשם שגשר־הגלילים המפורסם לא הצליח להגיע, כשם שהעוצבה הנכונה לא הגיעה למקומה הנכון, עד שהלב מתפלץ מכל האיזכור הזה, ומכל הדוגמא הזאת, ומכל הקורבנות שנפלו בגלל זה, ומכל אלף האירועים הקטנים והגדולים שהזמינו, לפי טבעם, רק כישלון, לולא שלמזלנו, ברגע האחרון, בנס…

הספקולציות של “אילו” יכולות להיות משעשעות (אילו הייתי רוטשילד), יכולות היות אבסורדיות (אילו לסבתא…), יכולות להיות מחאה עקיפה (מה אילו אתה במקומי), יכולות להיות כדיון בשאלות השעה הגדולות, אלא שדרך החלון ולא דרך הדלת, וגם יכולות לעורר מחשבה מכיוון בלתי צפוי ומעבר למנגנוני ההגנה הרגילים של המחשבה המנמנמת. אבל הן גם יכולות להיות כמבט אל התהום, ועד חלחלה ופיק־ברכיים. מה היה, למשל, אילו הפסדנו…

האם מותר, כיוון שכך, לעצור ולחשוב גם על האילו הנדחה הזה, הפסול הזה, הבלתי־נסבל הזה, האילו של החס־וחלילה, האילו של אוי־ואבוי לנו אילו היה, לא כדי להציק לעצמנו אלא כדי לראות אם אפשר למנוע מהיקלע למצבים האלה, שבהם משחק, מנצח או מפסיד.

הנס והמזל והאילו – מצבים שמוטב שלא יעלו ולא יבואו עלינו – ואיך לעשות היום שלא נצטרך עוד להיקלע למצבי האין־מה־לעשות הנוראים האלה, כל עוד אפשר לעשות ויש מה לעשות כדי שמצבי האין־ברירה ההם לא יקרו ולא יבואו, ככל האפשר, לא?

מה איפוא צריך לעשות היום כדי להיות פטור ככל האפשר מן האילו הנורא הזה, מן התלות הזאת בו, ועד כדי שצריך לעצור היום אנשים ולהראות להם, מתוך התולדות הקרובות שלנו, ושיחשבו רגע על האילו הנדחה הזה, ועל החס־וחלילה הזה, ועל האוי־ואבוי, ועל שלא יהיה כזה; מה איפוא לעשות, מה הם עושים, מה הולכים לעשות כדי שלא יהיה, כדי שלא יזדמן עוד מקום לשום אילו נורא כזה? מה הם עושים היום כדי לקרב ככל האפשר את המצב של השלום, שיהיה דוחה ככל האפשר את המצב המזמין את השתוללות האילו הנורא?

מה הם עושים וכמה הם מוכנים לשלם כדי שנצא ממלתעות האילו הנורא של החס וחלילה וכדי להתרחק הרחק ככל האפשר מעמידה על פי התהום, וכדי להינתק מן האילו האומלל של החס־וחלילה? מה הם עושים?

יזהר סמילנסקי

פוליטיקה, (1988): 20