האופנוע הראשון שהגיע לעיירתנו נתקל בו ביום בעגלה רתומה לשוָרים, ובעליו האדוֹן פרייאֶר, סוכן־המכונות הגרמני, נהרג לעיני מאות הסקרנים. האוטובוס הראשון שהגיע לעיירה עלול היה לגרום למותם של שני נערים שובבים, הלא הם המחבר בכבודו ובעצמו וחברו לייבל.
בימי־ילדותי הייתי נוהג לרשום לעצמי ערב־ערב את מספר המלקות שספגתי במשך היום מידי מלמדי או מידי אבא. בפנקס הקטן, השמור בכיסי, הייתי רושם את הנהלת־החשבונות הפרטית שלי:
בעזרת השם, יום א‘, פרשת “וירא” – 5 מכות. ב“ה, יום שלישי, פרשת “מקץ” – 2 מכות. ב”ה, ביום ב’, פרשת “שמיני” – 6 מכות. אחרי מאורע האוטובוס – רשמתי ביד רועדת. ב"ה, יום ה', פרשת “בלק”, כפליִם ממכות מצרים, והשנה? – רגע… 1910, כשהייתי בן תשע שנים בערך.
באותה שנה שוחחו כולם בפלא זה ששמו טו־מו־ביל!
השמעתם כבר? מרכבה אשר נוסעת בלי סוסים… השדים האנגלים המציאו אותה… בודאי הם מחביאים את הסוסים בפנים!
אבותינו ואבות־אבותינו לא ראו ולא שמעו את שמה של המרכבה המשונה הזאת, אך אנו, ילדי העיירה, נראה ונשמע את הפלא הזה בקרוב ומקרוב. רב זלמן קליין, גביר העיירה, קנה את הטומוביל בפטרסבורג, עיר־מושבו של הקיסר, ובעוד ימים אחדים יביא אותוֹ לעיירתנו.
כל איש שירצה יקנה כרטיס־נסיעה אצל זלמן קליין הגביר – ויסע לוארשה או לקיוב, ואפילו לקראקוב וללמברג. האם יוכל טומוביל זה לנסוע למזרח ולמערב בעת ובעונה אחת?! בהחלט, הרי הוא איננו זקוק למסילת־ברזל כלל!
כדי לזכות ולראות פלא זה – כדאי לצאת לקראתו אפילו בחצות הלילה, (השד הזה יחלוף לילה־לילה על־פני העיירה).
מזל טוב! הלילה יהיה האות הזה. בחצות יגיע הטומוביל לעיירה, יחנה שעה קלה סמוך לכנסיה הנוצרית, יצפצף וימשיך דרכו.
למזלי, שהה אבי באותו ליל־פלאים באחד הכפרים לרגל מסחרו, ושני אחי הבכירים עוזרים על־ידו. אמי לא הקפידה עמי: רצונך ללכת ולראות את המרכבה החדשה הזאת? לך לשלום, בני. אך היזהר לא להתקרב, חלילה, יותר מדי למרכבה זאת ולא להשתובב לידה. רק לראות וליהנות!
ניגשתי לביתו של חברי לייבל, שרקתי את השריקה המוסכמת – והוא הופיע בחוץ. יחד רחצנו בנהר בקיץ, ויחד החלקנו על הנהר הקפוא בחורף. בבית־הכנסת התפללנו יחד מסידור תפילה אחד. יחד פילחנו פירות מהגן של הכומר שליד הכנסיה הנוצרית. ועתה בחצות הלילה אנו רצים יחד שלובי־יד, כדי לראות את הפלא.
למרות השעה המאוחרת, היו הבתים מוארים כולם כמו בליל סדר־פסח – והמונים נהרו לרחובות, כשהם רוגשים וצועקים.
יחי! יחי! יחי! שמענו פתאום קולות רבים קוראים במקהלה סוערת. שני עמודי־אור מבהיקים מתקרבים ובאים מתוך האפלה, וחצוצרה מריעה בקול מרגש: פא־פן, פא־פן, פא־א־פן!"
“לייבל, אני מפחד!”
“זהו הטומוביל בודאי!”
אז למה לו שני ירחים גדולים, אשר רצים לפניו?"
“להאיר לו את הדרך”.
“ולמה הוא בוכה כל־כך?”
“שיפנו לו את הדרך”.
עשן וריח חריף, המולה ורעש, התנגשות והתפעלות. אנשים ממששים, בודקים ומציצים, צוחקים ומתלוצצים.
הנה הביא אחד ממכונאי הטומוביל דלי מים והוא יוצק אותם לתוך פיה של המכונה… “מים, אדון מכונאי?”
“מי־באר פשוטים”, עונה זה וצוחק, “רטובים קרים וטובים לשתיה”.
“נו, לא אמרתי לכם שהסוסים חבויים בחדר נסתר?”
“ודאי! הרי עיניכם הרואות, הוא משקה אותם!”
לייבל פורץ דרך בים המוני האנשים – ואני אחריו. בצדו הקדמי של הטומוביל – שני פנסים מאירים, ואילו בצדו האחורי – שורר חושך. נפש חיה איננה שם. לייבל מצביע על אחוריה של המרכבה, על סולם המוליך אל גגו של הטומוביל.
“נטפס ונעלה למעלה (לטעום טעם נסיעה בטומוביל…)” הוא אומר.
“איך?!”
“נעלה על הגג בשקט, ונשכב וניסע קצת…”
“אני מפחד. ואיך נרד?”
“לאחר שניסע קצת – נרד שוב בסולם ונקפוץ בבת־אחת למטה, אל החול…”
“ואם הוא יוליך אותנו לפטרסבורג?”
“אז, אז נראה את הקיסר ואת הקיסרית בהזדמנות זאת…”
“לא יתנו לנו להיכנס לארמון, טיפש שכמותך!”
“נאמר להם שבאנו בטומוביל ואנו אנשים חשובים…”
טרטור, עשן וריח רע, והטומוביל מתכונן לצאת לדרך. אחת, שתים, שלוש – ואנו כבר שרועים על הגג הקריר. הגג מוקף מעקה נמוך, אך הוא משופע במקצת וצריך להיאחז בו בציפורנים.
“כבר התרחקנו מהעיירה מרחק רב! כל־כך מהר? נרד!”
“איך?”
“נקפוץ!”
“רד אתה!”
“רד אתה ראשון!”
האוטו רץ, והידים רועדות, הרגלים מגששות באפלה ותרות אחר הסולם. הנה הוא, ברוך השם. הנני מציג רגל אחת על שלב עליון ואט־אט מוריד גם את הרגל השניה. אחת, שׁתים, שלוש, ארבע. למזלי, מטפס הטומוביל ברגע זה במעלה גבעה אחת והוא מאט מהירותו.
“שמע י־ש־ר־אל!” קפצתי ונפלתי, השתרעתי על הארץ – ועיני נתמלאו עפר. אני מנסה לקום – פיק ברכים וכאבים במרפקים. אך אני חי! ברוך השם!
“לייבל, לייבל!!” אני קורא בכול כוחי אחר המכונית המתרחקת במהירות לתוך החשיכה. “לייבל, רד אל הסולם, ו־ק־פו־ץ!”
מילא, למה אאריך? חברי לייבל ספג מלקות כעבור ימים אחדים, אך ידע לפחות למה ומדוע. כי הטומוֹביל הביא אותו לערים, אשר את שמותיהן לא שמע ולא חלם מעולם, והחזיר אותו כעבור יומיִם לעיירתנו, והוא בריא ושלם וצוחק… ואילו אני, בטלן ושלימזל כמוני – בעד מה ספגתי מלקות? בעד נסיעת קילומטרים אחדים בלבד בחשכת הלילה!?
אבל, כאמור: הנני מצדיק עלי את הדין. ביומני רשמתי: “בעזרת השם, יום ה', פרשת בלק, קיבלתי מנות כפליִם ממכות מצרים”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.