מכיון שנולדתי באוקראינה ובארץ זאת עברו עלי ימי־ילדותי – מובן לכם ודאי שאלו הן מלים בשפה האוקראינית.
אביב, השמש זורחת ומסביב מוריקים עשבים רעננים, ופה ושם פורחים פרחי־בר סַסגוניים, אשר שמותיהם אינם ידועים לנו. ואנו מכנים אותם בשם סתמי: ציאצקיס (פרחים)… סיעת ילדים וילדות משחקת במשחקים שונים, ואנו צועקים, רועשים ושרים.
“צ’י טוט ז’יבה סטארא סארקה?” – נשמע קול זר חוזר שוב על אותה שאלה.
כן. אנו שומעים כולנו שפה זאת, על כי אנו מוקפים סביב־סביב גויים ואזנינו קולטות שפה זאת תמיד־תמיד…
הננו מפסיקים ממשחקנו ונושאים ראשינו מול השואלים. גוי זקן ובעל פנים מוקפים זיפי־שיבה עומד לידנו ותומך בנערה בת שתים־עשרה – שפניה ארוכים ומחודדים, צהובים ומרטטים.
הגוי הזקן תומך בנערה החלשה והוא שואל שוב: “האם כאן גרה שרה הזקנה?”
“דא, דא, דיאנקה (כן, כן, דוד)!” הננו עונים כולנו במקהלה רועשת. “אתם מבקשים את שרה הזקנה היוצקת וַקס (שעוה) לחולים כדי לרפא אותם?”
“כן, כן!” מצטחק הזר. “שרה היִדעונית אשר יוצקת וַקס (שעוה) לרפואה”.
“בואו ונַראה לכם!..”
הזקן תומך שוב בנערה החולנית ואנו צועדים לפניהם ברעש ובהתעוררות – כדי להוביל אותם אל מרתפה החבוי של שרה הידעונית, המרפאה על־ידי יציקת שעוה ולחשים…
כולנו מכירים את שרה הידעונית. ישישה מופלגת היא ובקושי־בקושי היא מניעה את רגליה המרעידות. נמוכה וכפופה היא ופניה מצומקים ומקומטים, אפורים ומכוסים כולם שומות ושערות ארוכות. והיא מהלכת בקושי (ומרעידה כולה תמיד). מפה לאוזן מתלחשים, שהיא כבר בת תשעים שנה, ואולי בת מאה ויותר… אך על מקצועה הרפואי היא איננה מוַתרת בשום פנים ואופן ולמרות חולשתה (וריטוטי ידיה) – היא ממשיכה לצקת שעוה על ראשי חולים – אשר אנו מביאים לתוך מרתפה האפלולי פעמים אחדות בשבוע.
האם היו בין לקוחותיה של שרה הזקנה גם יהודים?
לא. היהודים חדלו, ברובם, כבר אז להאמין בניסיה ורפואותיה של שרה הזקנה. לקוחותיה היו בעיקר איכרים אוקראינים, אשר בימים ההם עוד לא האמינו ברופאים – אלא בידעונים ובלוחשי לחשים.
“שרה, הבאנו לך שוב גוי וגויה חולים!” הננו מכריזים במקהלה ובקולות חוגגים.
“גם היום תתנו לנו ס־ו־כ־ר־י־ו־ת?”
שרה הישישה היושבת על מפתן מרתפה ומתחממת בשמש, קמה ונשענת על מטה־העץ שבידה. והיא מצביעה בסנטרה על פתח מרתפה ולוחשת בקול רועד: “הנה, היכנסו לכאן, לכאן, לתוך הדירה שלי…”
שרה צועדת בראש. צעד־צעד. הגוי תומך בנערה החולה והולך בעקבותיה. אנו צועדים על ראשי בהונותינו ובפיות סגורים אחרי הגוי והנערה החולה. שרה מרשה לנו להיכנס לתוך מרתפה ולראות אותה בשעת יציקת השעוה. אם נהיה ילדים טובים ונשב בשקט ולא נוציא הגה מפינו, כי אז נקבל את הסוכריות אחרי הריפוי. ומכיון שחבל לנו על סוכריות־מנתה ריחניות וטעימות – אנו מתכנסים לתוך פינה חשוכה שבמרתף האפלולי, עוצרים נשימתנו ודוממים…
חדרה של שרה היִדעונית שקוע בתוך האדמה ממש ואין בו חלונות כלל, רק דרך אשנב קטון שבדלת מסתנן אור מעט לתוך הדירה הדלה. בחדר שולחן ארוך וישן ולידו ספסל אפור ומרוסק. באחת הפינות ניצבת מיטת־עץ רחבה ונטולת־צבע ועליה ערימת כרים וכסתות. בפינה שניה – תיבה גבוהה ושחורה ועליה שני פמוטי־מתכת עתיקים וצהובים. לידם – ראי ישן־נושן הזרוע כולו כתמים שחורים, ומעליהם מתנוסס שעון־קיר מרוסק אשר מחוגיו נשרו מעל ספרותיו המטושטשות (זה עידן ועידנים שהוא ישן ושקוע בתרדמה עמוקה). נדמה שבחדרה של שרה הישישה הכל רדום והחיים קפאו בו בכלל. רק בתוך הכוך הסמוך והאפלולי, במטבח הקטן של שרה, ישנו סימן־חיים: שם קשור, כנראה, חתול קטן בחבל אל כסא או שרפרף – והוא משמיע מדי פעם בפעם יבבה חרישית.
שרה נכנסה למטבח, שהתה בו רגע קט והביאה מנורת־נפט דולקת, אשר הזכוכית שמעליה מפויחת כולה. לאחר שהעמידה את המנורה הדולקת על השולחן, סרה שנית למטבח, חזרה והביאה בידיה הרוטטות צלחת מלאה מים, אט־אט הוציאה מתחת למיטה חצובת־ברזל גבוהה וצרה והציגה מעל המנורה העשנה. התכופפה שנית והוציאה ספל־פח; פתחה מגירה בשולחן הארוך ונטלה מתוכו גוש שעוה צהובה והתחילה מפוררת לתוך הספל פירורים־פירורים גדולים. וכשהעמידה את הספל על החצובה אשר מעל למנורה – התחילה להניע ידיה מעל למנורה וללחוש בשפתיה לחש שתסס ושרק כקול מאוב…
“באטקו (אבא)!” צעקה פתאום הנערה החולה בקול־בכי ספוג פחד. “אני יראה נורא”, כן. אודה ולא אבוש, שברגעים אלה של יציקת השעוה בחדרה של שרה הזקנה – היינו אף אנו נתקפים אימה, עוצרים נשימתנו ומתכווצים.
“באטקו! אני מ־פ־ח־ד־ת!” קוראת הנערה וקמה ממקומה, פונה אל הדלת ואומרת לברוח החוצה.
“תפוס אותה והחזק אותה בשתי ידיך על השולחן!” צועקת שרה הזקנה בקול רועד ונרגש. “הנה־הנה, זה מתחיל!..”
הגוי הזקן תפס בידי הנערה והושיבה על הספסל שליד השולחן, החליק בידו את ראשה וחינן קולו: “אל תפחדי, יונתי, אל תתיראי, יחידתי. הזקנה רוצה לרפא אותך ולהשיבך לאיתנך… בעזרת אלהים ובעזרת הבתולה הקדושה…”
ואז עטפה שרה הזקנה את ידה הימנית במטלית, נטלה בזהירות את הספל המבעבע מעל־גבי החצובה שעל־פני מנורת־הנפט, קירבה אותו אל הצלחת והריקה את השעוה הרותחת לתוך המים הקרים…
“הנה־הנה!” לוחשת שרה בקול מעודד, כשהיא נוטלת את הצלחת בידה, ומסובבת אותה מעל לראשה של הנערה הנפחדת וחוזרת ומציגה אותה על השולחן, מול החולה ממש ומתוך הדממה הקפואה אנו שומעים את שרה אומרת בקול רם. “הנה־הנה, הבט נא בן־אדם, לתוך הצלחת. הרי הגשר, גשר של שעוה. האם לא עברתם על־פני גשר־העץ בדרככם אל כפר מגוריכם?..”
“ע־ב־ר־נו, ישישה”, אומר אבי הנערה אחר שתיקה קצרה. “ע־ב־ר־נו…”
“לפני כשבוע?”
“כן, כן, ישישתי. לפני כשבוע, בדרך לשוק ובחזרה…”
“ועל הגשר עמדה אז אשה צעירה והציעה לך מטפחת־ראש מצויצת למכירה?”
“כן, כן, אמא רחימאית”.
“וקנית?”
“אוי, קניתי, כי היא מכרה אותה לי בזול, בפרוטות ממש…”
“היכן היא?”
“הרי היא עוטפת את ראשה של ילדתי המסכנה”, נאנח אבי הנערה.
“הורד מיד את המטפחת מעל ראשה!” פקדה הזקנה, “ופקח עיניך לראות, בן־אדם, הרי היא עומדת על הגשר ובידה המטפחת. כאן – כאן בצלחת, קטנטנה היא ועשויה שעוה… התדע מי היא?”
“ומי היא?” שואל אבי הנערה בקול נפחד.
“המכשפה בעצמה…”
“אלי, בך אחסה”, לוחש הגוי הזקן, “רחם נא על נשמתי החוטאת”.
“וליד המכשפה הארורה הזאת עמד כלב שחור, נכון?”
“נכון. כלב שחור, סבתא טובה”.
“הסתכל־נא יפה בצלחת ותראה אותו שם. זהו”.
“זהו זה! שׂרקה הטובה”.
“והוא נבח, נבח…”
“האו, האו, האו”, נשמעה פתאום נביחת כלב עמומה מתוך המטבח הקטן והחשוך של שרה הישישה. “האו! האו!..”
“פחה!” נושבת שרה רוח מפיה ומכבה את המנורה.
“ילדים, פתחו את הדלת!” היא קוראת אלינו בקול מצווה. “מהרו ופתחו והשד יברח החוצה!..”
ואנו ממהרים ופותחים את הדלת ורואים בעינים ממש את השד בורח החוצה: שחור ושעיר. והולך על ארבע…
“אמא’לה!!!”
“הוא כבר ברח…”
קרני־אור מעטות חודרות לחדר ואנו נושמים לרוָחה, יחד עם ריח שעוה נעים ומתקתק.
“מה שמך, ילדתי?” שואלת שרה ומעבירה את ידה הרועדת על פני הנערה.
“אנקה”.
“כבר את בריאה, בריאה וחזקה…” אומרת שרה.
“יתן אלהים”, אומר אבי הנערה ונאנח; “בעזרת אלהים ובעזרתך אַת, שרה הטובה…” הגוי עומד עם שרה על המִקח, מחטט בכיס מכנסיו, וחופן מטבעות ומעבירן לידה.
“וביצים?” שואלת שרה בקול מתחנן.
“הן בעגלה. מיד אביא לך…”
“לכו בשם אלהים”.
גם תרנגולת הבאתי אתי בשבילך, בעגלה…" הגוי והנערה יוצאים ואנו מקיפים את שרה ומקבלים מידה סוכריות־מנתה טעימות, המעוררות קרירות נעימה בפה…
“כמה קיבלתם?” שואל חברינו יענק’לה, נינה של שרה הידעונית.
“שתים־שתים”.
“ואני ארבע”, הוא מתפאר.
“מפני שהיא הסבתא של אמא שלך?”
“לאו דווקא…”
כולנו יודעים למה, אך מחשים. ואגלה לכם בסוד: כי הוא־הוא המסתתר תמיד במטבחה של שרה ומשמיע את קול הנביחה…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.