אינני מלשין חלילה, ואינני בודה דברים מלבי, אלא מספר דברים כהוייתם. ביום־קיץ אחד, שעה ששבנו עם שקיעת־החמה מה“חדר” של רבנו יונה מלמד לביתנו והננו מצחקים ומשתובבים, אמר לנו חברנו פינחס’ל בהתפארות: “חבריא, בואו ואַראה לכם קוּנץ!”
“למשל, פינחס’ל?” שאלנו בסקרנות.
“אני מתנפל על הילדות המשחקות ברחוב ומרביץ בהן נשיקות”.
“שקרן!”
“בחיי!”
“פתי מאמין לכל דבר!”
“בואו אתי ותראו במו עיניכם…”
פינחס’ל הלך לפנינו ואנחנו צעדנו אחריו צעד־צעד, כשאנו משתופפים ומתכווצים ועוצרים את הנשימה. והנה עדת ילדות משחקות ברחוב, כשהן מקפצות “קלאס” (מריבות ומריעות).
“נו, נו, פינחס’ל”, התגרינו בו כשהננו נעצרים מאחוריו, “לך־נא והראה כוחך!”
“אינכם מאמינים?”
“לא!” ענינו במקהלה.
“ה־ב־י־ט־ו!..”
הראיתם פעם בחייכם נץ מתנפל ממרומי האויר על סיעת דרורים מנקרת בשיירי סעודה או מתעפרת בעפר? כך ממש נהג פינחס’ל הגוץ והשמנמן, פתע־פתאום עט על קבוצת הילדות פרועות השיער, ששיחקו לתומן (לעיני השמים הכחולים והשמש הנוטה למערב), תפס אחת־אחת בראשיהן ונשק להן על ימין ועל שמאל.
“הוֹיה אמא’לה, מה זה?” קראו הילדות הנדהמות כשהן מרימות את שערותיהן מעל פניהן ומושכות כתפיִם תמוהות. “אנחנו נספר לאביך ולאמך!”
“חה, פינחס’ל!” הריעונו וברחנו ילד־ילד לביתו. “אתה כבר תקבל מחר מרבנו!..”
פינחס’ל יירש גיהינום, אך מים גנובים ימתקו, ואט־אט התחלנו אף אנחנו לנסות מזלנו בנשיקות.
“הוי, א־מ־א־ל־ה!”
“אנחנו נספר לאבא שלך והוא יהרוג אותך!”
“סַפרנה אפילו לסבתות שלכן!!”
ואמנם כן, אחת מהנשוקות, זהובת־השׂער ובעלת עינים כחולות ולחיים ורודות, דבורה’לה שמה, רצה הביתה והלשינה עלי באזני סבתה…
“מה את אומרת, דבורה’לה?” התחלחלה סבתא שרה הזקנה והעיבה פניה.
“בחיי, סבתא!”
“שקץ שכמותו! מיד הנני הולכת ומתאוננת באזני אמו, תיכף ומיד!”
“אבל שלא ירביצו בו חזק־חזק, סבתא… כי הוא עצמו ילד טוב, ואת כל זאת למד מפינחס’ל…”
ועוד בטרם הספקתי לבלוע את פרוסת־הלחם המרוחה בריבת־שזיפים, ארוחת־המנחה שלפני תפילת המנחה, ולאזני כבר הגיע קולה הצרוד של שרה הזקנה, סבתה של דבורה’לה הזהבהבת, כחולת־העינים ובעלת הלחיים הורודות.
“הבאתי לך נחת מבן־הזקונים שלך, גיטל”, אומרת הזקנה אל אמי בקול רווּי לגלוג ושמחה לאיד.
“ברוך השם”, עונה לה אמי וקורצת עין מולי, “אדרבה, ותזכי אף את לנחת…”
“הוא ראוי למלקות, התכשיט שלך”.
“שמא קטף שוב תפוחים מעציך?”
“גרוע מזה!”
“שמא ניפץ בביתך שמשה?”
“מעשה נורא עשה”, תוססת הזקנה.
“ריבונו־של־עולם”, סופקת אמי כפיה ומַשהה עלי מבט ספוג־יאוש.
“הוא”, לוחשת הזקנה.
“מה עשית?!” שואלת אמא נדהמה.
“הוא, הוא נישק לנכדתי דבורה’לה…”
“אֵל אלוהי אברהם!” קוראת אמי והיא מנגבת ידיה בסינרה. “כבר בגיל תשע שנים?!..”
“כאלה הם הילדים בימינו”, חוגגת סבתא שרה נצחונה ותוססת כנחש, “לומדים חומש ורש”י ועוברים עבירות…"
“יש לו מזל, שאבא הלך כבר לבית־הכנסת לתפילת מנחה”, אומרת אמא ונאנחת אנחה עמוקה.
“דבורה’לה שלי ביקשה שלא תספרי לבעלך, כדי שלא ירביץ בו חזק…”
“סימן שהיא אוהבת אותי!” פרצה קריאה מפי נגד רצוני…
“אה?!” קראה הזקנה כשהיא מחוירה ופורשׂת ידיה לצדדים. “השמעת דיבורים, גיטל? השׂער ממש סומר…”
“מה אמרת?!” קראה אמי נדהמת והיא סוטרת על פי וגוֹעה בצחוק. “אתה שרץ בן תשע שנים כבר מדבר על אהבה?! אני ושרה שתחיה חיים עם בעלינו כבר חמישים שנה, עד מאה ועשרים, ולא דיברנו אף פעם על אהבה…”
“אבל בתורה כתוב שמותר לנשק!” קראתי בנהמת לבי והנני טובל בדמעות. “כן, כן, בפירוש כתוב!”
“גיטל, חילול הקודש ואפיקורסות!” קראה שרה הזקנה והיא צובטת את פניה החיורות והקמוטות, וכולה חלחלה. “עתיד הוא בן־זקוניך ללכת לקלויסטר (כנסיה נוצרית) חלילה!..”
“נא־נא!” קראתי מתיפח כשהנני רץ ומביא ספר בראשית, מדפדף בו ומוצא פרשת ויצא וקורא בקול רווּי דמעות ובנצחנוּת: “ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת־לבן אחי־אמו ואת צאן לבן אחי אמו, ויגש יעקב ויָגל את האבן מעל פי הבאר, ויַשק את צאן לבן אחי־אמו, ויִשק יעקב לרחל וישא קולו ויבך…” אני קורא בשפת החומש ומתרגם מלה במלה לאידיש, בהטעמה ובהדגשה…
“זהו זה!” חוגגת שרה הזקנה ומוחאה כף בכף. “אחר שנישק לרחל, בכה יעקב באמת. כי אמו רבקה, רבקה אמנו הצדקת, ודאי סטרה לו על פניו. כי חתן וכלה של גויים מתנשקים, טפוּ־טפוּ־טפוּ! ואילו חתן וכלה יהודים אינם מתנשקים, חס וחלילה וחס…”
“שמא תחשוב שיעקב אבינו היה שרץ בן תשע שנים כמוך, אתה, שעה ש?”.." שואלת אמי כשהיא מנגבת את דמעות עינַי בסינרה ומושכת פאותי הארוכות.
“חַייִך, שרה’ניו, שלא יוסיף לנשק ילדות”, אמרה אמי הטובה כשהיא מַשהה עלי מבט ממושך, “כי אם יחזור חלילה על שטות זאת, ואספר לבעלי. ואז־אז, נו־נו־נו!!!”
“שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך”, אמר החכם מכל אדם בספר משלי. ובאמת, שמרתי תורת אמי, התרחקתי מפינחס’ל הנַשקן והייתי מנשק יום־יום בהתלהבות ובדבקוּת אך ורק ציציות ותפילין, מזוזות, סידור וחומש וכל מיני ספרים קדושים.
אך אמי אסרה עלי רק לנשק, ולא אסרה עלי להיות מנושק. ולוּ אסרה עלי, האם יכולתי לשים מסכה על פנַי ולהסתירם מעיני הילדות!.. וגרם לי החטא – והכשילוני. הן, הילדות דווקא. ושמא היתה זאת נקמה ושילמו לי מידה כנגד מידה?
אך כך קרה באמת ובלי שאלשין עליהן, חס וחלילה וחס. והמקרה הראשון קרה בחתונתו של אחי הקשיש פרידל, (נוחו עדן, זה שלימדנו שירי ביאליק וטשרניחובסקי על פה בעודי נער קטן). ובכן, אחר החופה ואחר ארוחת־הערב החגיגית, חוללו ורקדו. ואף אני הייתי בין המרקדים. הרי זאת מצוה גדולה לשמח חתן וכלה! ופתע־פתאום לפתה ילדה אחת את ראשי והעתירה נשיקות על פי, כמו שכתוב ב“שיר השירים”: “יִשקנו1 מנשיקות פיהו…” נדהמתי כדבורה’לה בשעתה והתחלתי לצעוק: “אמא, אמא, אני לא אשם! זאת היא התחילה. בחיי, שהיא התחילה ולא אני…” כולם צחקו למִשבתי, ואילו אני בכיתי. רצתי אל חבית המים שבמטבח, שאבתי נַטלה מלאה מי־קרח ורחצתי את פנַי, שיפשפתי ושיפשפתי וגרדתי ממש את שפתי. ואילו היא, דבורה’לה המחטיאה עמדה מאחורי וצחקה, הוציאה לשון אדומה מולי וציחקקה…
-
“ישקנו” – כך במקור (הערת פרויקט בן־יהודה) ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.