רקע
אליעזר שמאלי
שיכור בעל לב־זהב
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

“דגים קטנים ויפים לטיגון!” קורא דויד’קה הדייג עם ערב, בקולו העבה והצרוד.

“נשים! דגים גדולים ויפים לבישול לארוחת־הצהרים!” הוא צועק בבוקר כשור גוֹעה. “דגים חיים וטריים, נ־שי־ם!”

גבוה ורזה הוא והקאפוטה הקרועה והדהויה שעל גופו רטובה וזרוּעה כולה קשקשים וצמחי־מים. רגליו יחפות וידיו הרחבות והמקומטות מכחילות מקור. וזקנו המחודד והמאפיר סבוך, עיניו הגדולות שחורות ועצובות ומצועפות מחמת שכרוּת. ריח חריף של יין שרוף וטבק חרוך נודף מגופו ומבגדיו, ומתוך אחד הכיסים שבמכנסיו הרחבים בולט תמיד החוצה צוארו של בקבוק…

“נשים, דגים!”

בעיירה שלנו היו חייטים וסנדלרים, מוכרי־בשר ומוכרי־דגים יהודים, אך דייג יהודי?! – כזאת לא נשמע.

בעיירה שלנו היו גנבים וכייסים ואפילו שודדים יהודים, אך מי שמע על שיכור יהודי?

ואילו הוא, דוידל הארוך, היה דייג ושיכור גם יחד…

“יהודי דייג ושטוף יין שרוף? מוקצה מחמת מאוס!” ואמנם כולם נידוהו והתרחקו ממנו.

“היש לו משפחה?”

“לא, ערירי ילך. וכי איזו בת־ישראל תינשא לדייג ושיכור?”

“והיכן הוא מתגורר?”

בבקתה קטנה ועלובה שמחוץ לעיירה, אשר אפילו ארובה איננה מתנשאה על גגה. וכי אימתי יבשל, וכל ימיו ולילותיו הוא מבלה בסירתו שעל־פני הנהר? בערבים יראוהו משוטט בדוגיתו הקטנה והקלה על־פני המים והוא פורשׂ את רשתו, כשהוא מופיע ונעלם באד המרחף מעל לנהר כרוח רעה וכשד־מים.

ביום ישב תמיד כפוף ומכוּוץ בתוכה, משליך חכה בנהר, הישן הוא או ער? הנה הניף את בקבוקו מעל פיו המשופם ולגם מתוכו.

“לחיים, דויד’קה השיכור!” אנו קוראים מולו מעל גשר־העץ הגבוה שעל־פני הנהר.

פעמַיִם ביום יעבור דויד’קה על־פני רחובות העיירה, כשהוא נושא בידיו את שלל דיגו. עם שקיעת־החמה יענוד על חזהו מחרוזת־דגים, החרוזים על ענף ערבה ארוך וגמיש, ובבקר יסחב סל קלוע ענפי־ערבה, המכיל בתוכו את יבולו הלילי.

“נשים! דגים גדולים ויפים לבישול…”

“דויד’קה!”

“אינני בעלך או בנך!” הוא רוגז ומטיל מרה.

“שמא נקרא לך רבי דויד?!” צוחקות הנשים ובודקות בידיהן את הדגים.

“אם לא נאה לכן לקרוא לי רב דויד”, הוא מצליף בזנבו של דג גדול על פניהן של הנשים, “אל תקנו אצלי אלא אצל מיכלקו, הדייג הגוי!”

“הוא מוכר באמת בזול יותר!” מתגרות בו הקונות.

“כי הוא איננו צריך לקנות חלות לשבת ומצות לפסח!..”

“ולא יין שרוף…” צוחקות הנשים.

“שמא אשתה מים כל היום?!”

“הוי, רבי דויד, רבי דויד…”

“שינסה בעלך לשבת יום ולילה בסירה רטובה ולקפוא מקור, ולא להחזיק בקבוק מחמם בכיסו!”

“דויד’קה השיכור!” אנו קוראים מולו במקהלה ומתנועעים לצדדים כגויים שתויים, “דויד’קה ארוך כשוט ושיכור כלוט!”

“אי אתם, דגי־רקק שכמותכם!” רוגז דויד’קה הדייג והוא מנפנף מולנו בבקבוק. “בקיץ הבא, לא אציל אף אחד מכם מטביעה בנהר, בזקני הלבן נשבעתי! ואז תרדו כולכם למצולות ותרכבו על־גבי זנבו של הלויתן!..”

ואז אנו משתתקים ומסתלקים נבוכים. כי בימות־החמה, שבהם אנו מרבים לרחוץ בנהר שלנו החוצה את העיירה לשתיִם, חיי כולנו תלויים בו בדויד’קה הארוך, הדייג היהודי השיכור, כי רחב ועמוק הוא נהרנו וזרמוֹ חזק. ואם כי כולנו־כולנו נולדים ממש שׂחיינים, ויודעים לחצות את הנהר לרחבו, ואפילו לשחות על הגב או תחת המים אנו יודעים כבר מילדותנו; לא היה אף יום אחד מימי־הקיץ, שבו לא נסחף אחד מחבורתנו, חובבי הטבילה שבין ילדי ה“חדר”, עם הזרם הסוחף, ואז היינו פורצים כולנו בצעקת־שבר איומה כשהננו מתרוצצים ערומים אחוזי־פחד ומוּכי־הלם על שפת הנהר: “ה־צי־לו! ה־צי־לו! ילד טובע ב־נ־ה־ר! ד־וי־ד־קה! מהר־מהר, רבי דויד, כי ילד נסחף בזרם ה־נ־ה־ר!”

ואז היה מתעורר משנתו המדומה, תופס משוט בידו הארוכה ומכה בוֹ על־פני המים ימינה ושמאלה ולאחור.

“מה אתם צורחים?!”

“ילד נסחף בזרם הנהר!”

“היכן?”

“הנה, הנה!”

“אח, שתלכו כולכם לכל הרוחות!”

“רבי דויד!”

“עתה הנני רב דויד בשבילכם?!”

“תפוס אותו מהר בשערות ראשו!”

“שׂחיין עלוב שכמותו!” הוא קורא וצוחק כשסירתו מחליקה ביעף על הגולגולת הצפה על־פני המים, וידו תופסת באפרכסת אוזן מכחילה, “עוד מעט ויגמע את כל המים והנהר שלנו ייבש…”

“הוי, רבי דויד, הוא כחול כולו!”

“מהרו והרכיבו אותו על כתפי כשראשו למטה”.

ואז הוא מתחיל להתרוצץ על שפת הנהר, כשהוא מרקיד את הטובע ומטלטלו.

“שיפתח את הפה ויפלוט את המים מקרבו”, הוא מצעק בקול רם ורגוז אגב ריצה. “הוצא את מים מפיך ונשום אויר!..”

“הוא נושם כבר, רבי דויד, נושם!” אנו קוראים כולנו בהקלה ונושמים אף אנו לרוָחה. “ברוך השם!”

“”מזל טוב…" אומר דויד’קה אגב צחוק וטופח לו לנער הניצול על גבו המרעיד, “תאמר לאמך שתכין לי בקבוק יין שרוף ודג מלוח, ובערב אסור לביתכם לבקרכם…”

“הוי, רב דויד, רב דויד!” מתיפחת אמו של הילד ונופלת על צוארו של השיכור. “שתזכה לשנים רבות”.

“ולבקבוקים רבים”, הוא אומר וצוחק.

“קח גם כסף, רב דויד”.

“רק בקבוק ודג מלוח לקינוח!”

“שאלהים ישלם לך כגמולך, רב דויד”.

“ריבונו־של־עולם איננו קונה ממני דגים…”

“נשמה טהורה…” מתלחשות השכנות.

“שיכור אך בעל לב־זהב…”

“ואולי צדיק נסתר ואחד מלמד־וָו?”

“אולי?..” אומרות השכנות ומלוות את דויד’ל הדייג ברגשי נוחם וחרטה. “האם לא שמענו על צדיקים ונסתרים?”

המלצות קוראים
תגיות