אף־על־פי שאבי והשכן שלנו, החייט, לא האירו פנים איש אל רעהו, היו שני הבתים הסמוכים זה לזה קשורים ביניהם קשר כפול ומכופל.
אני הייתי בן תשע ובנצי, בנו של ברל החייט, היה בן עשר. אני הייתי בקי בחומש וברש"י, ויום־יום הייתי משנן עם בנצי את פרשת השבוע, כדי שלא יכה אותו המלמד שלנו חנא’לה הפוזל. ואילו חברי בנצי היה מחונן בידי אוּמן. היינו משלימים זה את זה ומחבבים איש את רעהו, והעיקר היו יחסי הידידות, השוררים בין אחי משולם ובין מוּני אחותו הבכירה של בנצי.
אחי היה כבן שמונה־עשרה, ומוּני כבת שש־עשרה.
ערב־ערב היה אחי סר לביתו של ברל החייט – כדי ללמד את בתו מוּני, איך לכתוב מכתבים. ולפעמים היה קורא לפניה מסיפורי שלום עליכם ושניהם צוחקים…
יום אחד שכח אחי לנעול את מגירת שולחנו – והצצתי לתוכה לתומי. מצאתי בתוכה מחברת עבה. דיפדפתי קצת ומצאתי סוד חמור – המחברת היתה מלאה שירים. התחלתי קורא בסקרנות ובלב הולם, והבינותי הכל, כי כך היה כתוב שם:
מוני נשמתי,
מוני לבָתי,
מוני יפתי
מוני אהובתי…
כשהבין אחי שאבי ואמי לא יסכימו לשידוך שבינו ובין מוני, גמר בלבו להיעשות עצמאי. קם וקנה לעצמו עגלה וסוס קטן, לקח סחורה בהקפה והתחיל סובב במושבות הגרמנים שליד העיירה שלנו ומוכר להם סחורתו. אך מכיון שכסף מזומן לא היה מצוי בידי אנשי־האדמה האלה – היה מקבל מהם תמורת סחורתו חמאה וגבינה, ביצים ודבש, ומוכרם לחנוָנים שבעיירה.
יום אחד, כשבא אחי משולם למושבה של הגרמנים, כדי למכור להם מרכולתו, נודע לו לדאבונו – שאחד מקוניו, שוּלץ שמו, מת מיתה חטופה. והנה שוּלץ השמן חב לאחי חוב גדול. ועד שהגיע לכפר, כבר הזדרזה אשתו ומכרה את המשק. אחי המסכן שרך־לב ובעל נשמה פיוטית היה, סר לביתה של האלמנה, וחילק סוכריות וביסקויטים ליתומים – כדי לנחמם…
נכמרו רחמי האלמנה שוּלץ על אחי הטוב, מחתה דמעותיה בשולי סינרה הרחב, חיבקה את אחי ואמרה לו: “המתן־נא רגע קטן, פרידל הטוב, ואתן לך תמונה למזכרת”. והיא הוציאה מאחת התיבות הארוזות תמונה גדולה וצבעונית, נתונה במסגרת והגישה לו.
עטף אחי את התמונה בשק, הביא אותה לביתנו, ותלה אותה על הקיר מתחת לתמונת הדוקטור הרצל. גדולה היתה וכבדה ומצוירת בצבעי־שמן, ובה הצהיב שדה תבואה ופרחים וצפרים שריחפו בשמים כחולים. אולם, אך ראה אבי את התמונה, ציוה על אחי להסירה.
“מדוע?!” שאל אחי ברוגז גלוי. “האם התמונה מכוערת?”
רגז אבא וצעק: “כך כתוב בפירוש בספר שמות שבתורה: לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה… בקושי רב הסכמתי לתליית התמונה של מגולה־ראש זה (הכוונה לד"ר הרצל), הורד מיד את הלכלוך מעל קירות ביתי!”
כשסרתי באותו יום אל חברי בנצי, ראיתיה מתנוססת בחדר־העבודה הגדול של ברל החייט, מעל למכונת־התפירה המזמזמת.
ברל החייט לא למד תורה – ולא ידע כלל, שאסור לתלות תמונה על הקיר.
אך נניח לה לתמונה ונפנה אל ה“חדר” של רבי חנא’לה הפוזל. ה“חדר” שכן במרתף גדול ואפלולי, ספוג לחלוחית ואויר כבד. כעשרים נערים היינו יושבים כפופים על החומשים הקרועים שלנו, וכולנו גועים ופועים בקולי־קולות, כעדר־טלאים מפוחד. מלמד מומחה הוא רבנו, אך רגזן הנהו ונוהג להרביץ ברצועה שבידו, טעית בקריאה – צליף! לא פירשת את המלה שבתורה כפשוטה – צליף וצלוֹף!
בשעת־בוקר מוקדמת של חורף, הייתי מורח לעצמי שתי פרוסות לחם שחור בשמן, וגם בנצי בביתו היה מורח לעצמו שתי פרוסות לחם שחור. אחר־כך היינו נפגשים, אוחזים איש ביד רעהו והולכים ל“חדר”. בצהרים היינו חוזרים הביתה ואוכלים ארוחת־צהרים, משתובבים קצת ויושבים אל החומש, ולפנות ערב, כשהשמש שקעה ורבנו הלך לבית־הכנסת לתפילת מנחה ומעריב, היינו מתעטפים במעילים שלנו ורצים הביתה, מורחים עוד שתי פרוסות לחם שחור בשמן – וחוזרים אל ה“חדר” בפעם השלישית.
החורף ארוך וחדגוֹני והמרתף נמאס עלינו. ונפשנו עייפה מן השינון הבלתי־פוסק. בחוץ שלג לבן וצחור מושך את הלב ואת הנשמה. ילדים משחקים בכדורי־שלג ומתגלגלים כבתוך ערימות נוצות גדולות ורבות; אחרים מתגלשים על מחליקיִם, או גולשים על עגלות־חורף. ואילו אנו מוכרחים לשבת רכונים מהבוקר עד השעה השמינית בערב על החומש, לספוג צליפות רצועה מידו של רבנו חנא’לה.
חשון וכסלו, טבת ושבט. ריבונו־של־עולם, מתי יבוא הסוף לצרותינו?
אך הנה קרובה הישועה לבוא, כי ב“חמישוּסר”, הוא ט"ו בשבט, יפסקו הלימודים בשעות הערב, ונבוא אל החדר רק פעמַיִם ביום.
בהפסקות שבין שחרית לצהרים ובין מנחה למעריב – אנו ממתיקים סוד וחולמים בקול רם: אם ירצה השם, כשיבוא היום המאושר, נאסוף פרוטה לפרוטה ונקנה פירות חמישוסר: תאנים, חרובים, תמרים ושקדים, פירות מארץ־ישראל, ונביא מביתנו לחם בשמן, מלפפונים כבושים וכרוב חמוץ ונערוך ארוחת־ערב משותפת וחגיגית בתוך ה“חדר” ממש – סעודת־חג לכבוד הפסקת הלימודים בשעות הערב.
אך לא ולא, הרבי לא מרשה!
“מדוע, רבי?!”
“כי יש לשמוח עם התורה, ולא בלי תורה!”
“אבל כולם הרי…”
צליף וצלוֹף.
“אולי נערוך את הסעודה בביתכם?” שואלים הילדים זה את זה.
“אבי לא ירשה… אמי לא תסכים…”
“אבא שלי יסכים, וגם אמא שלי, בחיי!”
המכריז הכרזה חגיגית זאת הוא חברי בנצי!
“הידד, בנצי, בן־חַיִל אתה!”
יום אחד כשחזרנו בנצי ואני מן ה“חדר” לארוחת־הצהרים, ראינו שני אנשים לבושים בגדי־שרד מהלכים ברחוב, ואחריהם נגררת עגלה עמוסה בחפצים משונים וישנים, ואחרי הכבוּדה המשונה הזאת, נוהר המון ילדים סקרנים והולכי־בטל.
אמרו לנו שאלו קוני אַנטיקלך, אספני דברים ישנים ועתיקים, בשביל המוזיאון של הקיסר.
תפס בנצי בידי וקרא: “הרי יש לנו תמונה עתיקה! התמונה של שוּלץ השמן!”
נדחקתי אל השנַיִם, לובשי המדים, גימגמתי ואמרתי: “יש לנו תמונה…”
יצא החוצה ברל החייט עם מספריִם גדולים בידו האחת ואמת־מידה בידו השניה. הסתכל בקהל ובאדונים בתמהון ושאל: “האם פורים היום?”
אמר בנצי: “הם רוצים לקנות את התמונה”.
“לכו, איפוא, וקראו לפרידל, בעל התמונה!”
ניגש אחי המשורר־הסוחר אל קוני האנטיקלך, נבוך ומסמיק ולא אמר דבר.
דממה שררה סביב. שמענו אחד מלובשי־המדים אומר לחברו בקול נמוך: “נדמה לי שזה ציור של רמבראנדט…”
פרץ ברל החייט בצחוק ואמר לאחי: “מה חושבים הגויים האלה, שאת הציור הזה ציירה בריינדל הקטנה שלנו? חה־חה־חה־חה! אמור להם, בבקשה, שבריינדל שלנו, בתנו הקטנה והנחמדה, מציירת על הרמפה בגיר שהיא סוחבת ממני!”
החליפו לובשי־המדים מבטים ביניהם, הצטחקו ושאלו את אחי: “איך באה לידיך תמונה זאת?”
החויר אחי וגימגם: “איכר גרמני אחד פרע לי בה חוב גדול, שהיה חב לי”.
שאלו: “בכמה אתה מוכר אותה לנו?”
הירהר אחי, משך כתפיו וענה בשאלה: “וכמה אתם מוכנים לשלם תמורתה?”
התלחשו וענו בקול רם: “עשרים וחמישה רובל”.
החוירו פניו של אחי כסיד.
צבט בנצי בידוֹ של אחי ולחש לו על אזנו לחש קצר. כיחכח אחי בגרונו ואמר: “אם תתנו חמישים רובל…”
קראו השנַיִם ואמרו: “עשינו עסק!” מיד עטפו את התמונה בגליונות־נייר והטמינו אותה בתוך מזוָדה גדולה. שילמו לאחי חמש מטבעות־זהב טבין ותקילין, סכום עצום בימים ההם, לחצו את ידו והסתלקו. עוד באותו היום הזדרזו ועלו על הרכבת הראשונה ונעלמו עם ה“בריינדל”… וכל תושבי עיירתנו נרגשים ומקנאים.
מילא, נניח להם לבני העיירה לקנא, כי זו דרכם תמיד לקנא איש ברעהו. העיקר הוא הרי ה“חמישוסר”, חג בחמישה־עשר בשבט, אשר אחריו לא נוסיף עוד ללמוד ב“חדר” בערב ונערוך לעצמנו סעודת יום־טוב משותפת, ונאכל חרובים ותאנים, תמרים ושקדים.
נתמזל המזל וערכנו סעודה כדת וכדין וכיד המלך. הוריו של בנצי חברי הסכימו לערוך את החגיגה בביתם, ואחי, שהפך בן־לילה ל“גביר”, קנה בכספו את פירות ה“חמישוסר”, פירות ארץ־ישראל משובחים.
אך לא רק תלמידיו של מלמדנו חנא’לה הוזמנו לסעודה זו, כי אם כל החברים הציונים של אחי, בני־גילו שהיו שותפים לחלומו, וכולם באו לחוג את חג הגעגועים לארץ־ישראל.
ברל החייט כיסה את מכונת־התפירה בסדין לבן, כביום שבת וחג, ומוני ואמא שלה קישטו את החדר במפיות ובפרחי־נייר צבעוניים. השולחן היה ערוך בכלי־יום־טוב יפים ומבהיקים, והצלחות היו מלאות בתאנים ובחרובים, בתמרים ובשקדים, ובשאר פירות יבשים, עין לא ראתה.
אחי סיפר לנו על הארץ, אשר בה יִנוה האביב לעולמים: ארץ אבותינו האהובה והיקרה, אשר בה אחינו בני־ישראל חורשים וזורעים, מגדלים תפוחי־זהב ומאכילים את העזים שלהם בחרובים. והוא וחבריו שרו את “התקוה” ואת “שאו ציונה נס ודגל” ועוד שירי־ציון רבים. ואנחנו ליוינו אותם בתרועות ובמחיאות־כפים סוערות.
“לשנה הבאה בירושלים!” קראנו כולנו בהתלהבות, ו“בשוב השם את שיבת ציון – היינו כחולמים!”
ואם כי כבר עברו מאז “חמישוסר” זה כששים וחמש שנים, שמור בפי עד היום הזה טעם התאנים והחרובים ההם. ותהי נשמתו של שולץ השמן שרויה בגן־עדן, במקום המיוחד השמור לחסידי אומות־העולם. כי הודות לתמונתו – זכינו ל“חמישוסר” מופלא ומהנה – אשר חינך אותנו לאהוב את הארץ המובטחת ולעלות אליה ולבנותה. כך נזכה למשיח במהרה בימינו, אמן ואמן!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.