מדוע התנגדה אמי הטובה שאחי משולם ילַמד מתוך התנדבות את שוליות בעלי־המלאכה שבעיירתנו בשיעורי־ערב? אינני מבין עד היום הזה. אך ערב־ערב כשהיה אחי לובש את מקטרנו הכחול וקושר לצוארו את עניבתו הלבנה – היתה אמי מתיצבת ליד הדלת, פורשׂת שתי ידיה לרחבה ומתחננת לפניו: “אל תלך, בני, אל תלך…”
“מדוע, אמא?”
“כי עבודה זו תביא נזק לעיניך הרכות…”
“אבל עיני הבריאו כבר לגמרי, אמא, ואין כל חשש”.
“התערבותך זאת בין שוליות החייטים והסנדלרים”, אומרת אמא ומסמיקה, “תפריע לך לשידוך…”
“הרי זה כבוד גדול להיות מורה לעם, אמא!”
“אוי לי ואבוי לשנותי!” אומרת אמא ונאנחת.
לפעמים תכופות הייתי יוצא בהיחבא בעקבות אחי ומתגנב לתוך המרתף הגדול והאפלולי שבו לימד את תלמידיו הבוגרים. אחי לימד “לשון־קודש” (עברית) וחברו ובן־גילו, משה, הורה רוסית.
ערב חָרפי קר והכל מסביב מלבין משפע שלג צחור. חלונות הבתים עטופים ציורי פרחי־כפוֹר, ואל שולי הגגות המשופעים צמודים גלידי־קרח ארוכים ומבריקים המגיעים כמעט עד שכבת השלג שעל־פני האדמה. השמים כחולים ועמוקים והמוני כוכבים מנצנצים בהם. הנני מתעטף. שקט קפוא בחוץ, אך מדי פעם בפעם נשמעות חריקות “סקריפּ־סקריפּ” על־פני השלג הקפוא. פה ושם נראים בחורים ובחורות עטופי מעילים ארוכים ונעולים נעלים כבדות הצועדים לעבר המרתף של שיעורי־הערב…
אולם ארוך ונמוך, קר ולח, אשר רק עששית־נפט אחת משתלשלת ויורדת מעל התקרה ומגרשת את האפלה שבחללו. שני שולחנות ארוכים צרים וישנים־נושנים בשני קצותיה, זוג ספסלים רעועים וכסאות פגומים אחדים.
“ערב טוב!”
“ערב טוב…”
אחד־אחד נכנסים התלמידים כשפניהם אפורים ועיניהם עייפות וכבויות. הנה יענקל האדמוני, השוליה של שכננו לייבוּש החייט. משעת־בוקר מוקדמת ועד שעת־ערב מאוחרת נשמע זמזום מכונת־התפירה שלידה הוא יושב ועובד, והזמזום מלוּוה זמרה קולנית ומסולסלת. בילדותו נתיתם יענקל מסכן זה, ואמו האלמנה מסרה אותו לידיו של לייבוּש החייט שיחנכוֹ וילמדוֹ חייטוּת. שנים אחדות ראינו אותו נושא על זרועותיו הרזות את תינוקותיה השמנמנים של אשת לייבוּש החייט והוא נוהם להם נהימות עצובות. אחר־כך נראה רץ תכופות בשליחות החייט ואשתו לחנויות המכולת והירקות ולחנויות הבד והאריג. במשך הזמן עלה בדרגה והיה עומד שעות ארוכות בחוץ ונופח בכל כוחו לתוך מַגהצי־המתכת הכבדים, אגב נענועים, כדי ללבות את הגחלים העוממות בתוכם. מאוחר יותר נראה יושב משך ימים שלמים בחוץ, או ליד חלון המתפרה והוא תופר, בלי מספר ובלי סוף, כפתורים אל הבגדים שהוכנו על־ידי החייט החיור ובעל הפנים הזעופים, המשתעל בלי הרף ומכעכע בגרונו תמיד. וסוף־סוף הושב ליד מכונת־התפירה, התחיל להניעה ברגלו הימנית והוא מלווה זמזומה הנצחי בקולו הרם והמסולסל…
כן, כולם יודעים את הסוד, לא לשעשע את מכונת־המתכת משמיע יענקל השוליה את זמירותיו המשתפכות, אלא לכבודה של בת מעבידו ומיטיבו מירה’לה הזהבהבת ובעלת הצמה הארוכה־ארוכה המשתלשלת לה על ערפה הצחור, כדי לשמח את אזנה ולבה ולהתחבב עליה. גם לייבוּש החייט יודע סוד זה ואיננו מתנגד לשידוך, אך תנאי מפורש התנה עם יענקלה האדמוני הפיקח והחרוץ: שילמד להתפלל “עברי” (קריאת אותיות עבריות בסידור), כדי שיוכל לשיר “קידוש” בליל שבת וחג בקול רם ולברך בניגון בשעת עלייתו לתורה בבית־הכנסת של החייטים, כי מחמת היותו יתום מגילו הרך, לא ביקר יענקל ב“חדר” ולא למד אלף־בית אפילו ב“תלמוד תורה” (בית־האולפנא לילדי העניים שבעיירה). ומשום כך מקפיד יענקל לבוא ערב־ערב לשיעורי־הערב, כדי ללמוד את כ"ב האותיות הקשות ולזכות במירה’לה הנאה…
מה? גם זקנה כפופה וצנומה באה לשיעורי־הערב? כן, אך ודאי ניחשתם כבר מאליכם מי היא זקנה זו ולמה היא באה למרתף ויושבת בו מכוּוצת שעה ארוכה. כן, זאת אשת לייבוּש החייט ואמה של מירה’לה. לפרקים סר אל מִתפרתו של לייבוּש שוטר או פקיד מפקידי העיירה כדי לתפור לעצמו זוג מכנסיִם ואז מוכרחים לדבר אִתם בשפתם הרוסית. ואט־אט הסכים לייבוש שמירה’לה תלך אף היא לשיעורי־הערב ותלמד מפי המורה משה מקצת קריאה וקורטוב כתיבה ברוסית, אך בתנאי מפורש: שאמה תלווה אותה למרתף ותשב שם ותחכה לה עד גמר השיעור. ואחר־כך תביא אותה בחזרה הביתה, כי למה ילעיזו עליה ויאריכו לשון מאחורי גבה ויאמרו: בתו של לייבוּש החייט יצאה לתרבות רעה?…
אותי מזהיר אחי משולם תכופות ומתרה בי, שלא אקפוץ ואענה על שאלותיו במקום התלמיד הנשאל. אך איך להתאפק ולא לקפוץ?
הנה יושב יוסל השחרחר, בעל החטוטרת הגדולה. למעלה משתים־עשרה שעות עבד כבר היום בנגרייתו של אברהם הנגר והוא עייף ויגע מאוד. פניו רזים ולבושו דל וזרוע נסורת ודבק. כבר בראשית השיעור הוא מתחיל לפהק, להניע ראש מעלה־מטה ומתנמנם.
“יוסל”, פונה אליו אחי בקול כבוש כדי לעודדו ולשתפו בשיעור, “איך אומרים בעברית אַטיש?”
“שולחן”, עונה יוסל כשהוא נרעד ונבוך, “שולחן – אַ טיש!”
“יפה, יוסל, יפה!” מעודדו אחי, “ואיך כותבים שולחן?”
“איך כותבים שולחן?” הוא עונה בשאלה ומלקק שפתיו. “שולחן כותבים: שין ולמטה חיריק, למד, כף, אלף ונון ארוך…”
“נכון?” שואל אחי.
“לא! עונים כולם במקהלה כמו ב”חדר" של שמרה’לה מלמד (הדרדקי).
“שולחן כותבים: שין, וו עם שורוק, למד, חיס (חית) עם קוּמץ (קמץ) ונון ארוך…”
ואחי חוזר עם כיתתו בקול רם:
“שולחן – א טיש. ארון –א שאפע. חלון – א פאנסטער”.
ופתאום דלת המרתף נפתחת לרוָחה. ראשון נכנס פנס גדול, ונר קצר ועבה דלוק בתוכו. אחריו נגרר יהודי גבוה וצנום ולבוש קפוטה מטולאה והוא מרעיד כולו מקור. אחריו נכנסים פרוַת־ארנבות, זקן ארוך ולבן, אנפילאות לבד אפורות, כובע שחור וגדול ופה מפיק הבל…
המורים נדהמים ומשתתקים והתלמידים מחליפים מבטים תמוהים ומביעים מורת־רוח.
“ערב טוב”, אומר בעל הפרוה ומקיש על־גבי הקרקע במטה עבה, אשר בידו הימנית.
במרתף דממה קפואה ואין מענה.
“מדוע אינכם עונים לרב שלנו על ברכתו?” שואלים שני המורים כאחד.
“יקח הרב אתו את השמש”, קורא ברל הרפּד, גבה־הקומה ודל־הבשר והידוע בכל העיירה כחולה־שחפת.
“יקח הרב את משה השמש וילכו שניהם, במחילה מכבודם, לבית־המרחץ ויטבלו במקוה הקר והקפוא…”
“חה־חה־!” משמיעים כולם צחוק מבויש.
“עז־פנים!” קרא השמש ברוגז ובקול מאיים. “איך אתה מדבר אל הרב, מחוצף שכמותך!”
“אל תפריעו לשיעור”, צועקים התלמידים בלי סבלנות. “אנו עייפים ורוצים לסיים את השיעור וללכת הביתה לישון”.
“מה כאן?!” שואל הרב ברוגז עצור ובקול מרעיד. “מה אתם עושים כאן?”
“כאן שיעורי־ערב”, עונים אחי וחברו משה כאחד.
“ומי הרשה לכם לאסוף בחורים ובתולות יחד?! הנני שואל! האם פתחתם כאן מרתף לשידוכים?!” שואל משה השמש ומניע פנסו הגדול בזעף. “אתם מחטיאים את הרבים!” הוא צועק ופונה אל שני המורים: “התביישו לכם, בנו של רבי אברהם ובנו של רב שלמה!”
התלמידים הנרגזים קמים ונוטלים את מחברותיהם ואחד מהם מתרומם על בהונות רגליו ומכבה את העששית.
“לילה טוב לרב, לרבנית ולילדיהם המרובים!..”
מובן מאליו, שאני מתחמק ראשון ובורח החוצה. למה יכירני הרב ויבוא מחר בבוקר בטענות אל אבי ויתבע מלקות?! אחי משולם איננו מפחד כבר מפני אבינו. ביניהם שורר “שלום מזוּין”, זאת אומרת: לא מלחמה פעילה, אך זהירות הדדית (היזהר אתה ואיזהר אף אני…).
האם שימשו באמת שיעור־הערב גם כמקום לשידוכים, כחשדם של הרב ושמשוֹ?
בימים ההם הייתי נער עם נערי ה“חדר” ולא הבינותי הרבה בענין זה. אך כשהנני משקיף עתה אחורנית ומציץ לנבכי העבר – הריני מצטחק ואומר: לחשדיו של הרב שלנו היה יסוד.
בשובנו הביתה בשעת־ערב מאוחרת, אחר השיעור, היה אחי עורך קפנדריה. מקיף רחובות אחדים ומתרחק מביתנו במקום להתקרב אליו כדי ללוות את מוני, תלמידתו, לבית הוריה.
“מצד זה יותר קרוב לביתנו”, הייתי מנסה מדי פעם בפעם להעמידו על טעותו, אך הלז היה שׂם ידו על כתפי דרך חיבה ואומר: “אם הנך עייף אז קצר את הדרך ורוץ לבדך הביתה. אינך תינוק עוד ואינך צריך לפחד…”
אמנו היתה יושבת לפעמים עוד ליד התנור ומורטת נוצות אוָזים ושואלת אותי כבדרך־אגב ובתמימות: “איפה משולם אחיך?” הייתי משתמט מתשובה ועונה: “הוא הלך עם תלמידים…”
אך אל־נא תדאגו ויכולים אתם לסמוך על אמנו. רגילה היתה לומר אגב נענועי־ראש איטיים: “אצלנו במשפחה אין, ברוך השם, אף בעל־מלאכה… והיא לא תתן לבנה לשאת לו בת חייט לאשה, חס וחלילה! ותהיה הכלה נאה אפילו כמוני זאת… אין כלל לדבר על צעד כזה…”
“הבנים והבנות שלי”, היתה אמנו מתפארת תמיד בפני שכנותיה, “אינם משחקים ב’ליבע' (אהבה) ואינם עושים, ברוך השם, רומנים…”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.