עשׂרים שנה ליסוּד “השוֹמר הצעיר” בססס“ר – וּפגישת ידידים, שנתכּנסוּ ממקוֹמוֹת שוֹנים ומחוּגים שוֹנים, לוֹבשת כּמעט צוּרת חג. האם על יוֹם־טוֹב בּאנוּ? אכן, אפיקים עצמה יש בּה כּדי להשרוֹת רגש־חג. הן לא רבּוֹת התנוּעוֹת הסוֹציאליסטיוֹת בּעוֹלם שיש להן בּדוֹמה לכך. והאדם השוּתף לבנין זה, בשעה שהוּא נוֹהג הכנסת־אוֹרחים בּחברים וידידים, זכאי לשעה של קוֹרת־רוח וּלהרגשת יוֹם־טוֹב. אוּלם מוּל מראה אפיקים כּאן עוֹמד גוֹרל התנוּעה שם. עשׂרים שנה ליסוּד “השוֹמר הצעיר” בּססס”ר אינן עשׂרים שנוֹת קיוּם. וזכר הפּקעים הרכּים של נוֹער יהוּדי לוֹהט אשר הוֹקפּאוּ בּשלג הצפוֹן, צפצוּף־ילדים יהוּדי אשר הוּטל עליו אֵלם­ – האין הוּא משווע אלינוּ מתוֹך כּל מפעלינו וּשׂשׂוֹנינוּ? המרגישים אנוּ בּכינוּסינוּ את חסרוֹנם של כּל אלה, הרבּים־הרבּים, אשר צריכים היוּ להיוֹת אתנוּ ואינם?

מי וָמי אנחנוּ – לָאו דוקא יוֹצאי הסתדרוּת־נוֹער מסוּימת, אלא כּוּלנוּ, הנאספים בּזה? אין אנוּ אלא חוֹטר מגזע היהדוּת הרוּסית העקוּרה. מתוֹכה צמחנוּ, מתוֹכה עלינוּ. רבּים־רבּים מאתנוּ השאירוּ שם אבוֹת ואִמהוֹת, אחים ואחיוֹת, קשרי־רעים וּקברים יקרים. אך לא מתוֹך “פּטריוֹטיזם” של שבט אנוּ מעלים על לב את זכר היהדוּת הרוּסית. היא היתה הרבּה יוֹתר משבט – מַעין לא אכזב של חיוּניוּת יהוּדית. וּבשבילנוּ בּמיוּחד – מוֹלדת בּיל“וּ, מוֹלדת העליה השניה, בּית־היוֹצר לספרוּת העברית, שוֹמרת הנאמנוּת וּמבשׂרת הקוֹממיוּת היהוּדית. ואָבדנה של היהדוּת הרוּסית למפעל האוּמה בּמשך דוֹר שלם אינה אבידה צדדית. אפשר כּבר ניטל מאתנוּ הכּוֹח לשעֵר מה היה גנוּז בּה בּשביל ארץ־ישׂראל, וּמה היתה עתה דמוּתה של ארץ־ישׂראל לוּלא נכרתה היהדוּת הרוּסית. ההתלהבוּת לצבא הנלחם עתה מלחמה קשה וּמרה בּאוֹיב, אשר קם עתה על ססס”ר, האם תשכּיח מלבּנוּ את הטרגדיה שלנוּ, שאין דוֹמה לה, את התרסקוּת היהדוּת הרוּסית תחת גלגלי ההיסטוֹריה הרוּסית?

סוֹציאליסט יהוּדי אני, בּן לעמי. ואינני מוֹדה בּשוּם סוֹציאליזם השוֹלל מאת עמי שלי אפשרוּת של חיים סוֹציאליסטיים. לפני זמן־מה כּתב מנהיגם של הקוֹמוּניסטים הסיניים בּפשטוּת, והדברים מצאוּ להם אזנים בּעוֹלם: “אפילוּ לדבּר על סוֹציאליזם אין אנוּ יכוֹלים, אם נשדדה מאתנוּ הארץ אשר בּה אפשר לנוּ לקיימוֹ”. העם היהוּדי ודאי יכוֹל לוֹמר כּך, חייב לומר כּך. כּי גם רבּים משלוּמי־אמוּני־הסוֹציאליזם לא הבינוּ שלא מספּיק לזַכּוֹת אוֹתנוֹ בּאמוּנת הסוֹציאליזם וּבאפשרוּת של הצטרפוּת בּיחידוּת למחנוֹת סוֹציאליסטיים של עמים שוֹנים, לא הכּירוּ בּנוּ שאנוּ שדוּדי ארץ, “אשר בּה אפשר לנוּ לקיימוֹ”.

נשאל רגע קט: מה היה מפעלנוּ אילוּ היה מחוֹג־השעוֹן של ההיסטוֹריה העוֹלמית מקדים בּעשׂרים שנה וּמאוֹרעוֹת אוֹקטוֹבּר 1917 היוּ מתרחשים בּ־1897? לא היה אז שׂדה־פּעוּלה לבּיאליק, לא יכוֹל היה לקוּם בּרנר, לא היתה יכוֹלה כּמעט להתקיים העליה השניה, ואפשר שכּל אוֹתה התנוּעה שאנוּ קוֹראים לה ציוֹנוּת לא היתה אז אלא הזיה טרוּפה. וגם מה שהיתה ארץ־ישׂראל בּשנים האחרוֹנוֹת לפליטי היהדוּת בּמרכז אירוֹפּה – לא היתה יכוֹלה להיוֹת.

אין להתעלם משאלת זיקתנוּ לרוּסיה, למדינה, לציבּוּריוּתה, לתרבּוּתה. ציוֹני טוֹב נבחר פּעם כּציר לדוּמה¹ הרוּסית. וגם הציוֹני הטוֹב כּשהוּא נמצא תחת הלחץ של אוירה מסוּימת יש שפּטריוֹטיזם יהוּדי־ליבּרלי מדבּר מתוֹך גרוֹנוֹ. וּשמריהוּ לוין אמר בּדוּמה בּ“שעת־חדוה”, כּי אנחנוּ ורוּסיה הננוּ תאוֹמי־סיאַם. בּמלים מעין אלה נוֹטים להתקשט יהוּדים בּכל מיני ארצוֹת. ולָאו דוקא מתוֹך חנוּפּה. אדם כּהֶרמן כּהן היה נלהב בּיוֹתר לקשר שבּין רוּח ישׂראל לבין רוּח גרמניה. היהוּדים בּארצוֹת שהם גָרים בּהן אינם רק בּבחינת דיירים, המשלמים דמי־דירה. הם משלמים גם בּהרגשוֹת, בּחוָיוֹת, בּהיצָמדוּת תרבּוּתית. תתבּוֹננוּ להליכוֹתיהם של שבטי ישׂראל השוֹנים ותיוָכחוּ עד מה אוֹרח־חיינוּ והלָכי־דעוֹתינוּ וגם אָפיֵנוּ מוּשפּעים משל אַכסנאינוּ.

וגם את תוֹלדוֹת הציוֹנוּת אין לראוֹת בּלי קשר עם ההיסטוֹריה העוֹלמית בּכללה ועם ההתרחשוּיוֹת בּחיי העמים שבּתוֹכם אנוּ חיים. התנוּעה הציוֹנית, כּפי הדמוּת שקיבּלה בּרוּסיה, לא היתה יכוֹלה להיוֹת למה שהיתה אילמלא העממיוּת המַהפּכנית הרוּסית, עם תביעוֹתיה המַכּסימַליסטיוֹת החמוּרוֹת, עם אמוּנתה בּאִכּר וּבאדמה. לילינבּלוּם, אשר לכאוֹרה מן ה“ישיבה” יצא להיות פּוּבּליציסט מוֹרה־דרך לעמוֹ, לא היה אפשרי אילמלא הפּוּבּליציסטיקה של פּיסַרֶב ודוֹבּרוֹלוּבּוֹב. אנשי בּיל"וּ, כּחיסין וּבֶּלקינד, אוֹ אליעזר בּן־יהוּדה, גדלוּ על בּרכּי “נַרוֹדניה ווֹליה”. וגם א.ד. גוֹרדוֹן, יוֹסף ויתקין וי. ח. ברנר – אשר לכאוֹרה כּל כּך חתרוּ אל עצמם – אין להבין אוֹתם בּלי להכּיר בּיניקה העמוּקה שינקוּ מעוֹלם־הרוּח הרוּסי. וכזאת היתה העליה השניה והעליה השלישית. כּוּלנוּ העלינוּ אתנוּ כּמה וכמה אלמנטים רוּחניים וציבּוּריים – דעוֹת והשקפוֹת, דמוּת ואוֹפי, תרבּוּת (וגם חוֹסר־תרבּוּת) – שעליהם אנוּ חייבים לרוּסיה.

אין למַעט כּלל וּכלל את מידת ההשפּעה של רוּסיה על עוֹלמנוּ היהוּדי. ויש לראוֹת כּיצד פּעלה השפּעה זוֹ. גם בּני בּיל“וּ וגם בּני־גילם שרוּ שירים של כּלוֹת־נפש להימָצא בּ”מחנה הנעלבים והנרדפים", אלא שהללוּ הגיעוּ למקוה־ישׂראל ולגדרה והללוּ לידי טבילה בּכּנסיה הפּרַבוֹסלָבית למען המהפּכה. גם אוֹלגה חַנקין, כּמוֹ שאר חברוֹתיה, נשמה את אויר המהפּכה הרוּסית, אלא שאוירת־המהפּכה נטעה בּלבּה את הרצוֹן לשרת את עמה ואף לימדה אוֹתה כּיצד יש לשרתוֹ. ואוֹתה אוירת־מהפּכה הוֹשיבה בּחוּרוֹת יהוּדיוֹת אל מכבּש־הדפוּס הבּלתי־לגלי המדפּיס כּרוֹזי־פּרעוֹת.

וּבכן, מבּלי להתעמק בּגילוּיים נפשיים שוֹנים וּמשוּנים, שבּהם עוֹלוֹת שלוּבוֹת נאמנוֹת וּבגידה, עבדוּת וּמַהפּכנוּת, אוֹמַר: אוֹתה אוירת־מהפּכה יש שהיא נעשׂית לנוּ סם־חיים ויש שהיא סם־מות, מבּחינת עצם היוֹתנוּ אנחנוּ. ואוֹתוֹ סוּג יהוּדי אשר יניקתוֹ מרוּסיה הביאה אוֹתוֹ לידי שלילת עצמוּתוֹ, מילא ודאי תפקיד לא־קטן בּחפירת התהוֹם בּין התנוּעה הלאוּמית שלנוּ לבין רוּסיה, בּין הפוֹעל הארץ־ישׂראלי לבין הכּוֹחוֹת המיצגים את רוּסיה. וּתהוֹם זוֹ לא נתנה לקיים כּל גשרים בּינינוּ לבין היהדוּת הרוּסית, עצמנוּ וּבשׂרנוּ.

דוּבּר כּאן על יוֹם־פּגישה קרוֹב עם יהוּדי רוּסיה. בּאיזוֹ קלוּת מדבּרים אצלנוּ על כּך, כּאילוּ הכּל מוּכן לסעוּדה: “הוּא יבוֹא, הוּא מוּכרח לבוֹא”. מתי, הוֹי, מתי יבוֹא יוֹם הפּגישה? עדיין איני רוֹאה את ראשיתוֹ. תחת זאת מגיעים אלי קוֹלוֹת וּבנוֹת־קוֹל מן העוֹבר על אַחינוּ יוֹצאי פּוֹלין וליטה ולַטביה, שהמלחמה הצילה אוֹתם מצפּרני היטלר והטילה אוֹתם אל בּרית־המוֹעצוֹת. אַל נא תאטמו אוֹזן כּשתפגשוּ את הפּליטים החדשים, החוֹזרים אלינוּ משם בּמדים של חיילים פּוֹלניים, ושׂיח־צערם וסבלוֹתיהם לא יֶערב לכם. הן אך מקרה הוּא שאוֹתם מצאוּ כּל אוֹתן הפּוּרענוּיוֹת, ולא אוֹתנוּ. האם לא נבקש תחילה לשמוֹע ולדעת, ואחר כּך נעריך ונסיק מסקנוֹת?

איני יוֹדע, אם האיצטגנינוּת שהמחיצוֹת נפוֹל יפּלוּ בּקרוֹב – יש לה על מה שתסמוֹך, אוֹ שאינה אלא, כּמאמר הלוֹעזי, “מחשבה מתוֹך משאָלה”. שמא זה שוּב תחליף לפּעוּלה, שהיינוּ צריכים לעשׂוֹתה כּל השנים ולא עשׂינוּ? הרבּה גדרוֹת פּרצנוּ לעלייתנוּ, יַמים חָצינוּ, אך בּפני חוֹמה זוֹ – שבּינינוּ לבין אחינוּ – נשארנוּ עוֹמדים ללא־מעשׂ, אין אוֹנים. כּל פּעם כּשנזדמן לי להיפּגש עם אדם בּוֹדד, שהגיע מהתָם להכָא, הייתי שוֹאל עצמי אוֹתה שאלה: מה שניתן לבצע לבני־אדם סתם, מהם זרים וּרחוֹקים, מדוּע לא ניתן לאנשינוּ? האם בּמקוֹם לשפּוֹך את ריאוֹתיהם וּלהגיר את שארית־חייהם בּאשר נדוֹנוּ, וּלקיים בּדרך זוֹ את נאמנוּתם – לא ראוּי היה להם לאַמץ את רגליהם וּלנסוֹת את מזלם בּדרך אחרת?

בּחדשים ראשוֹנים למלחמה עלה בּחלקי להיוֹת איש־ריב לחבוּרת חברים, שליחים שחזרוּ מארצוֹת הכּיבּוּש וּפיהם מלא רננה. לא היה לי תענוּג לוֹמר מה שאמרתי להם. גבוּרה יכוֹל אדם לדרוֹש מעצמוֹ ולא מאחרים. ואילוּ היוּ החברים חוֹזרים ואוֹמרים בּגילוּי־לב: יצאנוּ לעבוֹד בּתנאים רגילים ולא לפי כּוֹחנוּ היה להישאר ולעבוֹד בּתנאים החדשים, וּלפיכך חזרנוּ – לא הייתי מרשה לעצמי לבוֹא אליהם בּתביעוֹת, שאני עצמי לא נתנסיתי בּהן. אך הם בּאוּ והכריזוּ שאנוּ החמצנוּ הזדמנוּיוֹת, ויש פּרספּקטיבוֹת ויש דרכים, וחוֹבה ללכת בּהם – אז שאלתי אוֹתם מדוּע חזרוּ ולא עשׂוּ את המוּטל עליהם? וּמאז הן עברוּ שנתיים וָמחצה – מה עשׂינוּ מאז, מחוּץ לדיבּוּרים על “אוֹריֶנטציה”?

שוּם אוֹריֶנטציה איננה מענינת אוֹתי עכשיו. יש לי אוֹריֶנטציה רק על יהוּדים הנמצאים בּרוּסיה, וסימן רע בּעינַי שאנחנוּ, אשר יהדוּת רוּסיה היא עצם מעצמנוּ, השלמנוּ עם כּך שהם נעשׂוּ בּשבילנוּ “עשׂרת השבטים”, “מעֵבר לסַמבּטיוֹן”, שלא גילינוּ מתוֹכנוּ כּוֹחוֹת מפלסי־דרך. פּעם אחת – בּטרם התקיף היטלר את רוּסיה – בּא חבר למרכּז מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל והרצה לפניו על פּרוֹגנוֹזה שלוֹ, שהמלחמה תרכּז המוֹני פּליטים בּקרבת איראן או אַפגַניסטן, ויהיה צוֹרך לכוון את פּעוּלתנוּ לשם. הדבר היה זמן ידוּע בּטרם התפּתחוּ שם המאוֹרעוֹת, והחברים־השוֹמעים לא קיבּלוּ את האיצטגנינוּת הזאת בּרצינוּת. והנה כּבר שנה שרוּסיה הוּכנסה למלחמה, וקוֹלוֹת וּשמוּעוֹת הבקיעוּ אלינוּ דרך – כּיצד לא נתעוֹרר בּינינוּ הרצוֹן לחדוֹר וּלהגיע לשם בּכל התנאים ולחדוֹר דרך כּל המחיצוֹת? אַל נא תחשבוּ שלא היוּ דיבּוּרים על כּך. היוּ. היוּ פּגישוֹת עם מפלגוֹת, עם זרמים. והיוּ דיוּנים: היכן מחתרת מוּתרת והיכן מחתרת אסוּרה. אפשר שגם מאמצים גדוֹלים שלנוּ היוּ שבים ריקם, אוּלם מאמצים לא היוּ. תחת זאת היוּ הכרזוֹת על “אפשרוּיוֹת עצוּמוֹת”, ועל האשמים בּכך שאוֹתן האפשרוּיוֹת העצוּמוֹת אינן מנוּצלוֹת. וגם את המעט שניתן לעשׂוֹת בּדרך רגילה, “לחץ” אוֹ “שתדלנוּת” – לא ידענוּ לעשׂוֹת בּזמנוֹ. אפשר אילוּ היתה אמריקה יוֹדעת בּהקדם על גוֹרל הפּליטים המצטוֹפפים בּקרבת הגבוּלוֹת – היוּ לכך תוֹצאוֹת. אפשר היוּ הפּוֹלנים נוֹהגים בּנוּ אחרת, אפשר היוּ הרוּסים נוֹהגים אחרת. לחץ בּדוֹמה לזה שגרם לשחרוּר מעפּילי “דוֹריאן” – יכוֹל היה להחיש עזרה גם לפליטי פּוֹלין.

וגם את הפּגישה שתבוֹא בּיוֹם מן הימים בּינינוּ לבין יהוּדי רוּסיה – אַל נראה מתוֹך משאלת־לבּנוּ בּלבד. ארבּע שנים הפרידוּ בּמלחמה הקוֹדמת בּין אחרוֹני העליה השניה לבין ראשוֹני העליה השלישית, וכמה קשיים ואי־הבנה נגרמוּ מתוֹך כּך, אך מהוּ ניתוּק זה לעוּמת חוֹמת עשׂרים וחמש השנים הללוּ? אנחנוּ מקבּלים מראש בּשׂמחה כּל גל־עליה עם כּל הקשיים הכּרוּכים בּוֹ. אין אנוּ בּררנים. אך אַל נתאר לעצמנוּ את העוֹלה היהוּדי מרוּסיה בּדמוּת חבר “גדוּד העבוֹדה” אוֹ חבר “השוֹמר הצעיר”. כּמה חוּטים נקרעוּ מאז ועד היוֹם. וגדל דוֹר “אשר לא ידע” הרבּה דברים. הן מסוֹרת של טמיעה אינה עוֹזבת את העוֹלה היהוּדי על סף הארץ. את פּירוֹת הטמיעה הגרמנית אנוּ אוֹכלים ועוֹד נאכל. בּגללם, כּמוּבן, לא נתנכּר לאחים־עוֹלים. אך אַל נקל על עצמנוּ את ראִיית הדברים בּדרך “מחשבה מתוֹך משאלה”. הנה התחלתי לקבּל שוּב מכתבים מקרוֹבים שלי לאחר שנים של שתיקה. וּבאחד המכתבים מספּרת האֵם לפי תוּמה על האב שהלך לחזית ועל הילדה הבּוֹכה, בּאשר השנה לא הספּיקוּ האמצעים לעשׂוֹת לה “יוֹלקָה”². והמשפּחה – משפּחה יהוּדית ללא נישׂוּאי תערוֹבת, ללא נטיה אַסימילטוֹרית בּמתכּוון, אלא שבּמדינה קוֹמוּניסטית, אנטי־דתית, נעשׂית היוֹלקה לילדה יהוּדית צוֹרך, שחסרוֹנוֹ גוֹרם עגמת־נפש. והרי זה אך רמז קל לתהליכים מסוּימים.

ולכשנזכּה ליוֹם פּגישה עם יהוּדים מרוּסיה – כּיצד נקבּל אוֹתם, מה נאמר להם? האם נַראה להם שאנוּ עוֹשׂים כּאן צעצוּעי־מפעלים? הם, בּין שהם נתוּנים בּכוּר המהפּכה וּבין שהם נתוּנים לתהליכי אינדוּסטריאַליזציה אוֹ נמצאים בּמלחמה, חיים ודאי בּהכּרה של גוֹדל הדברים, שבּהם הם (אוֹ מדינתם) עסוּקים. האם ניקח את לבּם בּזה שנאמר להם כּי מה שאנחנוּ עוֹשׂים הוּא “כּמעט קוֹלחוֹז”, אוֹ משהוּ טוֹב מקוֹלחוֹז? האם לא נהיה בּעיניהם כּחגָבים, אוֹ כּצפרדעים המבקשוֹת להתנפּח? היקוּם בּנוּ הכּוֹח לדבּר על עניננוּ אנוּ, על המיוּחד שבּוֹ, כּעל ענין אנוֹשי גדוֹל, אף על פּי שהוּא מתיחס לעם קטן, ואף על פּי שהירדן אין לוֹ מידוֹתיו של הדניֶפּר, כּעל ענין שחי לא בּזכוּת השתווּתוֹ למישהוּ, כּי אם בּזכוּת עצמוֹ, כּענין שמוּכרח להיוֹת “כּך ולא אחרת”. אם לא יהיה בּנוּ הכּוֹח לפרוֹשׂ את האידיאוֹלוֹגיה הציוֹנית עד לעוֹמק שרשיה ועד לגאוֹן הכּרתוֹ של הפּוֹעל הארץ־ישׂראלי ־ לא יהיה לנוּ מה לוֹמר ליהוּדי הרוּסי.

סיפּרוּ לנוּ מעבָרוֹ­ של “השוֹמר הצעיר” הרוּסי. זכרונוֹת על נאמנוּת. ואני חפץ הייתי לשמוֹע גם זכרוֹנוֹת אחרים, בּאשר הם מאַלפים, – על בּגידה, על עזיבוֹת. הן כּל אחד מכּם ודאי היוּ לוֹ חברים, בּני־לוָיה בּמשך זמן מוּעט אוֹ מרוּבּה, אשר סוֹף סוֹף עזבוּ את “מחנה הנעלבים והנרדפים”. הן זה גוֹרלה של תנוּעתנוּ, שכּפעם בּפעם היא עוֹמדת בּמבחן בּלתי־פּוֹסק של נאמנוּת. והיא תמיד יוֹדעת את מכּת העוֹזבים, אם מחוֹסר־אמוּנה ואם מחוּלשה ואם מאוֹנס. והן גם את מכּת המוּמרים ידענוּ. ואפילוּ מבּני אנשי העליה השניה.

אם איני טוֹעה, הרי כּאן בּארץ היוּ אבידוֹתיכם בּמוּבן זה פּחוֹת משל אחרים. בּין ראשית העליה השלישית לבין ראשית עליית “השוֹמר הצעיר” מרוּסיה הפרידוּ חמש־שש שנים. והיה הבדל ניכּר בּין הקוֹדמים, שבּאוּ מבוּגרים יוֹתר, אך מזוּעזעי־המהפּכה, לבין האחרוֹנים, שהיוּ צעירים יוֹתר, אך נתנסוּ יוֹתר בּחיי ארץ המהפּכה, וּלפיכך שמרוּ על יציבוּתם ועל נאמנוּתם. כּך נראה לי הדבר.

וּסגוּלה אחרת גילה “השוֹמר הצעיר” הרוּסי, שבּזה נשתנה משאר הסתדרוּיוֹת־הנוֹער. הוּא לא ראה פּחיתוּת לעצמוֹ בּזה שיהווה המשך. כּמה גלי־עליה שלאחר המלחמה הקוֹדמת היה להם צוֹרך שההיסטוֹריה תתחיל מהם, דוקא מהם. תוֹפעה זוֹ אינה מיוּחדת להסתדרוּיוֹת־נוֹער, ואינה מצטמצמת בּעניני פּוֹליטיקה. היא מצוּיה גם בּעולם הספרוּת. שלילת־ההמשכיוּת היתה לרבּים עיקר גדוֹל. כּדרך שכּתב אוֹתוֹ חכם ספרדי מהוּלל בּאיגרת: “אַל תהי כּאבוֹתיך”. בּכמה עלה דבר זה ליחידים רבּים ולכּלל כּוּלוֹ, נדע אוּלי רק כּשיבוֹא אמן ויפרוֹשׂ לפנינוּ את התמוּנה, אוֹ כּשיבוֹא היסטוֹריוֹן אשר יֵדע לאסוֹף בּחָפניו את רישוּמי שגיאוֹתינוּ וּמַפּלוֹתינוּ. “השוֹמר הצעיר” הרוּסי ניצל מזה בּמידה ניכּרת. הוּא ידע לבנוֹת משק וחברה עצמאית, מבּלי לטפּח פּרטנסיוֹת ל“עצמאוּת” אידיאוֹלוֹגית וּפּוֹליטית.

כּשנזכה לפגישה מחוּדשת עם המוֹני נוֹער יהוּדי מארצוֹת הגוֹלה, נצטרך לנטוֹע בּהם את שתי הסגוּלוֹת הללוּ: נאמנוּת, שבּלעדיה תשׂא הרוּח את כּל עמלנוּ, ואת הנכוֹנוּת להמשיך וּלהוֹסיף נדבּכים על מה שכבר הוּנח. המרחקים הצפוּיים לנוּ עכשיו בּין שכבוֹת העליה שלפני המלחמה לבין הגלים שיבוֹאוּ אחריה יהיוּ גדוֹלים יוֹתר מן המרחק שבּין העליה השניה והשלישית. קשה לנוּ אפילוּ לנחש עתה מה תהיה דמוּתם הרוּחנית, אוֹ דמוּיוֹתיהם הרוּחניוֹת, של העוֹלים. אפשר שיבוֹאוּ הרוּסים וּרצוּצים, פּליטי גיטאוֹת וּמחנוֹת־הסגר, ואפשר שיתגלוּ כּוֹחוֹת גנוּזים, שוֹנים לטוֹבה מקוֹדמיהם. הן כּל גל־עליה מביא כּוֹחוֹת מיוּחדים לוֹ. ואנוּ נצטרך לא רק ללמד אוֹתם, כּי אם גם ללמוֹד מהם. יהיה צוֹרך להקשיב קשב רב, ללמוֹד וּלהכּיר, להבין וּלגַמֵש, ועם זאת לא לוַתר על נכסי צאן בּרזל של העליוֹת הקוֹדמוֹת.

ענין זה דוֹרש התכּוֹננוּת מעתה, הצטיידוּת מעשׂית והתכּוֹננוּת נפשית: למצוֹא דרכים אל כּל שבט יהוּדי בּאשר הוּא וּלהבקיע חוֹמוֹת בּאשר הן.

אב תש"ב.