רקע
ברל כצנלסון
בּועידה החמישית של ההסתדרוּת

1

(ב' בּאייר תש"ב)


 

בּטרם בּוֹא המחר    🔗

היוֹם 19 בּאפּריל. אינני יוֹדע אם בּמתכּוון קבע הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת יוֹם זה לפתיחת הועידה, אוֹ זה נזדמן בּהיסח-הדעת, לנוּ הוּא תאריך. העוֹלם מוֹנה את השנה השלישית למלחמה. לנוּ היוֹם שש שנים למלחמה אשר “הציר” הכריז עלינו כּאן, בּארץ. והשנה היא העשׂירית למלחמת-השמד שהיטלר הכריז על עם ישׂראל. לא בּבת אחת עשׂה היטלר מלחמה בּעמים. אנחנוּ העם הראשוֹן. קָדמנוּ אפילוּ למלחמת יאפּן בּסין. ועוֹד אין רוֹאים את הקץ. אדרבּא, אנחנוּ שוֹמעים אַזעקוֹת נוֹספוֹת – שוֹמעים, אבל איננוּ מאזינים. עוֹד בּליל ששי זה ניתנה לנוּ אַזהרה חמוּרה בּחוֹף תל-אביב2. האם אזהרה אחרוֹנה זאת עלוּלה להשפּיע על דיוּנינוּ?

אינני שוֹאל את זוּלתי, את השוֹמעים. אני אוֹמר אוֹתם הדברים לעצמי: היוֹדעים אנחנוּ להתאים את הליכוֹת חיינוּ, וּלפחוֹת את הלָך מחשבתנוּ, לאַזהרוֹת אלה אשר אנחנוּ שוֹמעים אוֹתן בּזוֹ אחר זוֹ? ואין אני מדבּר על אלה האוֹטמים אזניהם. הם אינם יוֹשבים בּאוּלם הזה וקוֹלנוּ אינוֹ מגיע אליהם. אינני מדבּר אל אטוּמי-האוֹזן ואל אטוּמי-הלב. אני מדבּר אל עצמנוּ. האם לא לָקינוּ בּאיזה שיתוּק-חוּשים, כּאילוּ ניטלה מאִתנוּ תחוּשת הסכּנה? אנחנוּ חיים, אנחנוּ דנים, אנחנוּ מדיינים זה עם זה, אך כּל זה נתוּן בּעיקר למַה שיהיה לאחר המלחמה. איני טוֹען נגד מי ששוֹאל את שאלת המחר. אני טוֹען כּנגד הבּריחה מאת “היוֹם”.

לפני היוֹת המלחמה היוּ רבּים בּישׂראל שהשליכוּ את יהָבם על המלחמה: יהיה מה שיהיה, תבוֹא המלחמה ותוֹציאנוּ מן המוּעקה. עכשיו משליכים רבּים את יהבם על אחר המלחמה. כּאילוּ אנחנוּ כּבר קרוֹבים אל “אחר” זה. ואמנם, משהמלחמה הוֹרסת כּמה וכמה דברים והוֹפכת כּמה בּנינים למַפּוֹלת, הרי מתפּנה שטח גדוֹל והמחשבה שלנוּ חפשית לטייל בּוֹ. יש עתה בּציוֹנוּת לא מעטים אשר עצם המחשבה הציוֹנית, בּעלת הראִיה האכזרית, המחשבה הפּינסקֶרית, המחשבה ההֶרצלית, היתה להם למשׂא קשה, והריהם שׂמחים להתנער ממנה והם שׂמים את מבטחם בּנצחוֹן ההוּמַניזם, בּרוּח הטוֹבה והקלה, אשר תרחף בּעוֹלם לאחר המלחמה. ויש יהוּדים מאוּשרים המתנחמים ואוֹמרים: בּרוּך השם, לאחר מלחמה זוֹ כּבר לא יהיה מה שהיה לאחר המלחמה הקוֹדמת; השאלה הלאוּמית עוֹד לא תתפּוֹס מקוֹם מרכּזי כּקוֹדם. לא תהיינה עוֹד “מדינוֹת קטנוֹת”; יבוֹאוּ פּתרוֹנוֹת חדשים וגם אנחנוּ נהיה פּטוּרים מדאגה. אַשרינוּ, מה טוֹב חלקנוּ. כּאילוּ לא בּמצבנוּ הרעה החוֹלה, כּי אם בּזה שנאלצנוּ לבקש לנוּ פּתרוֹנוֹת מוּזרים, ועכשיו כּבר לא נצטרך לכך. שׂמחת בּעל-המוּם המקוה כּי המלחמה תרבּה כּמוֹתוֹ ולא יהא מוּמוֹ נחשב.

ויש סבוּרים שאנחנוּ יכוֹלים – אוֹ חייבים – להשליך את יהָבנוּ על המהפּכה אשר תבוֹא, שמוּכרחה לבוֹא לאחר השמדת הפאשיזם, ואין דאגתם אלא זוֹ: שמא אנחנוּ, הקרוּאים לסעוּדה, נחמיץ – מתוֹך קוֹצר דעתנוּ וטעוּיוֹתינוּ – את ההזדמנוּת.

אילוּ היוּ עוֹשׂים כּך האנשים בּמחנוֹת-ההסגר, שאין אִתם יכוֹלת עשׂיה ולא נשאר להם אלא להתנחם בּעתידוֹת, אפשר היה ללמד על כּך זכוּת. אבל כּל עוֹד ידינוּ לא אסוּרוֹת, כּל עוֹד יש לנוּ אפשרוּת של עשׂיה, ועשׂיה לא מחר אלא היוֹם – יש משהוּ קוֹדם לכך. ודאי יש רצוֹן לשמוֹע מה “לקראת הבּאוֹת”. שאלה היא אם גמלוּ הדברים לדיוּן כּזה, אם גמלנוּ אנחנוּ, אם זכּאים אנחנוּ, אם כּבר הגענוּ לנקוּדה שרק אחריה נעשה הדיבּוּר על הבּאוֹת דיבּוּר רציני, דיבּוּר של ממש. חוֹששני שלא רק המסיבּוֹת בּעוֹלם בּשעה זוֹ אינן נוֹחוֹת לניסוּח סוֹפי, אלא גם אנוּ בּנפשנוּ איננוּ מוּכנים לדיוּן על כּך. ואני רוֹאה צוֹרך לדבּר קוֹדם כּל על ההוֹֹוה.

ההוֹוה יש בּוֹ שלוֹשה סעיפים: החוּרבּן היהוּדי, שתיקתוֹ של העוֹלם לחוּרבּן זה והסכּנה המתקרבת לארץ.

לא אקח לעצמי רשוּת לדבּר על החוּרבּן היהוּדי. לא נמלטתי מן השבי, לא ניצלתי מ“סטרוּמה”, לא בּרחתי ממַאוּריציוּס, לא הייתי בּעוֹרוֹ של הילד, של הזקן, של האשה היהוּדיה בּגיטוֹ ההסגר. אנחנוּ נזוֹנים מקטעי-דברים של פּליטים, מפּירוּרי-ידיעוֹת המגיעים אלינוּ בּאיחוּר של כּמה חדשים ודרך כּמה סינוּנים. העוֹלם אין לוֹ הרבּה ענין לספּר עלינוּ. גם אינני יוֹדע אם מבקשים אצלנוּ לשמוֹע לדברים אלוּ. הנזדמן לכם לשבת על יד הרדיוֹ, כּשרבּים מַטים אוֹזן לשמוֹע ידיעוֹת? בּרגע שנגמרוֹת הידיעוֹת העוֹלמיוֹת וּמתחילוֹת להישמע הידיעוֹת “שלנוּ” בּא שינוּי גמוּר בּכוֹח ההקשבה. אינני מקטרג, אפשר אין כּוֹח לשמוֹע. אך אם אנוּ דוֹאגים לעתידנוּ, אם רצוֹננוּ שהילד בּארץ לא יהיה זר לסבלוֹת עמוֹ, חייבים אנחנוּ לספּר לא רק בּיציאת מצרים, אלא אף בּשעבּוּד מצרים. וחוֹסר תשׂוּמת-הלב ליסוּרים שלנוּ, חוֹסר כּוֹח ליסוּרים שלנוּ, יש בּוֹ להפחיד.

בּספר אחד מצאתי מספּרים, ואני חוֹזר עליהם מבּלי שיש בּידי לבדוֹק אוֹתם: בּידי היטלר בּאירוֹפּה בּלבד נמצאים עתה שמוֹנה מיליוֹן יהוּדים, וגם בּסביבוֹתינוּ הקרוֹבוֹת – בּאפריקה הצפוֹנית – נתוּנים יהוּדים בּידי “הציר”, ואם לצרף לזה גם את יהוּדי המזרח הרחוֹק עוֹלה החשבּוֹן לעוֹד חצי מיליוֹן יהוּדים. גם מבּלי שנתעמק בּפרטים, בּסיפּוּרי-יסוּרים ועינוּיים סַדיסטיים, יוֹדעים אנוּ מה פּירוּשם של מספּרים אלה. אחד מגדוֹלי הרייך הגדיר זאת בּקיצוּר וּבבהירוּת מוּחלטת: הפּתרוֹן היחיד לשאלת היהוּדים הוּא בּית-הקברוֹת. והם נאמנים על כּך. הקץ עדיין לא נגלה לנוּ. וּמבּחינה עוֹלמית לא צריך אוּלי להתפּלל לקץ מהיר, מוּטב שיתמהמה ושיהיה יסוֹדי. אך מה יהיה כּוֹחנוּ להגיע לקץ הזה?

אפשר לאמוֹר שהפּעם הזאת “איננוּ מיוּחסים”. הפּוּרענוּת היא כּללית. ולא נבוֹא למדוֹד ולשקוֹל מי מעוּנה יוֹתר, מי מוּצא יוֹתר להוֹרג, אם הצ’כים, הפּוֹלנים, אוֹ הסינים, אוֹ אנחנוּ. רק לפני זמן-מה קראתי תיאוּר זרימת פּליטי סין מפּני היאפּנים, והיה בּשבילי כּאילוּ אני רוֹאה את אחינוּ בּאוּקראינה. אין אני מבקש להוֹכיח שאנחנוּ “עם נבחר” גם בּפוּרענוּת זוֹ. ואף על פּי כן יש גם הפּעם משהוּ המציין אוֹתנוּ, דוקא אוֹתנוּ: כּל האוּמוֹת הנלחמוֹת יוֹדעוֹת פּחוֹת אוֹ יוֹתר מה יהיה גוֹרלן הן לאחר הנצחוֹן. אין מתעלמים מהיסוּרים שלהם, אין משתיקים אוֹתם בּמתכּוון; מבטיחים להם גמוּל, ולא בּחשאי, כּי אם לעיני העוֹלם. לא כן אנחנוּ. הגוֹרל, השוֹקד כּל כּך עלינוּ לקבּוֹע את יחידוּתנוּ, את יחידוּת הפֶנוֹמֶן היהוּדי בּהיסטוֹריה העוֹלמית, הוּא הדוֹאג לכך שגם בּמלחמה הזאת, המערבּבת את דמיהם ויסוּריהם של עמים רבּים, וּמַשוה קטן עם גדוֹל, יהיוּ יסוּרינוּ עטוּפים עלבּוֹן מיוּחד. כּאילוּ לא די לנוּ בּיסוּרים מידי הנאצים. אין אנחנוּ פּטוּרים מיסוּרים קשים, בּגוּף וּבנפש, בּהוֹוה וּבהבטחה לעתיד, מידי מאַהבינוּ. ואיננוּ רשאים לעבוֹר בּשתיקה על פּצעי ידידים. ואני אוֹמר ידידים, לא בּמרכאוֹת ולא בּאירוֹניה. כּל מי שנלחם בּהיטלר הוּא בּרגע זה ידיד, ולנוּ אין כּל רצוֹן לגרד פּצעים, להזכּיר חטאים. אילוּ נתנוּ לנוּ לפחוֹת בּמלחמה זאת להרגיש את עצמנוּ לוֹחמים בּין הלוֹחמים, לא מוּשפּלים, לא רמוּסים, ודאי לא היינוּ בּאים להזכּיר עווֹן מאיזה צד שהוּא. אבל מה נעשׂה והדבר לא ניתן לנוּ.

איננוּ נוֹפלים משוּם בּן-בּרית בּמסירוּתנוּ בּמלחמה זוֹ, אנחנוּ מוּכנים לתת בּמלחמה זוֹ – לתת מרצוֹן – לא פּחוֹת ממישהוּ. אך בּכל מקוֹם שאנחנוּ פּוֹנים נגזרה עלינוּ ידידוּת טרגית. אזכּיר רק דברים מעטים. לא קיבּלתי על עצמי למַצוֹתם. אינני יוֹדע אם רבּים מכּם קראוּ עליהם, כּי הצנזוּרה שוֹמרת על שלוֹמנוּ, על בּטחוֹן הארץ, על עצבינוּ, וּמוֹנעת מאִתנוּ כּמה “תענוּגוֹת”. הידוּע לכם מה גוֹרלם של הפּליטים היהוּדים, האַנטי-פאשיסטים, רדוּפי היטלר וּרדוּפי הארצוֹת אשר היטלר השתלט עליהן, מה היה גוֹרלם בּארצוֹת הלוֹחמוֹת אשר לשם נמלטוּ, ואשר לשירוּתן בּיקשוּ להתנדב מראשית המלחמה? הידוּע לכם גוֹרלם בּמחנוֹת-ההסגר, בּספינוֹת-נוֹד אשר בּהן העבירוּ אוֹתם – בּעצם המחסוֹר בּספינוֹת – אל מעֵבר לים? הידוּע לכם על אלה שמחזיקים אוֹתם בּמחנות-הסגר, בּיניהם פּוֹעלים, בּעלי-מלאכה, בּעלי-מקצוֹע, מלוּמדים? יש מהם מוּצאים לאחר השתדלוּיוֹת מרוּבּוֹת, לאחר הוֹכחוֹת שיש בּהם כּדי “להביא תוֹעלת למאמץ המלחמתי”, אחרי פּרוֹטקציוֹת גדוֹלוֹת מאד. זאת היתה קבּלת-פּנים ראשוֹנה לרבבוֹת יהוּדים, אשר הציעוּ את עצמם לשירוּת המלחמה, וּלאחר שנציגוּת העם היהוּדי הציעה את שירוּתה לאַרגן המוֹנים יהוּדים למלחמה.

זאת היתה התשוּבה הראשוֹנה. גם עכשיו אפשר עוֹד לשמוֹע בּקצת מקוֹמוֹת שלנוּ דברי בּיטוּל ואירוֹניה על “הלגיוֹנריוּת” של התנוּעה הציוֹנית, כּאילוּ היא, חלילה, מַשׂכּירה עצמה למי שהוּא, למלחמה לא לה. מי שמדבּר כּך אינוֹ רוֹאה, כּנראה, כּי מן הרגע שפּרצה המלחמה נשקפה לעם היהוּדי בּרירה אחת: להילָחם כּאוּמה, כּבן-בּרית עם שאר העמים, אוֹ להיוֹת מוּשפּלים וּדרוּסים וּכלוּאים בּמחנוֹת-הסגר וּבבתי-סוֹהר. אין אני בּא כּאן לדוּן על אוֹתם השלטוֹנוֹת הנלחמים בּפאשיזם שראוּ צוֹרך, כּדי להימנע מסכּנת הגַיִס החמישי, לדוּן לכלא וּלאפס-מעשׂה את הכּוֹחוֹת המרוּבּים של קרבּנוֹת היטלר וּשׂנוּאי נפשוֹ. אינני מדבּר עתה עליהם ועל נַפתוּלי מדיניוּתם בּדרך כּלל. אני מדבּר רק על גוֹרלנוּ אנוּ.

לפני זמן-מה קראנוּ על ועידת העמים המדוּכּאים, שנציגיהם נתכּנסוּ בּלוֹנדוֹן והכריזוּ על אַחוַת עמים בּמלחמה נגד היטלר. אין לי ידיעוֹת מספּיקוֹת כּיצד סוּדרה הועידה הזאת. אני מניח שסוּברניוּתם של אוֹתם העמים אינה גדוֹלה כּל כּך בּשעה זוֹ, וגם לא הרבּוּ לשאוֹל לסַמכוּיוֹתיהן המשפּטיוֹת של הממשלוֹת שבּגוֹלה. חשוּב היה עצם הדבר שעמים שוֹנים, אוֹיבים מאתמוֹל, צרים זה לזה, חוֹתרים זה תחת זה מאתמוֹל, נפגשוּ היוֹם כּאחים לצרה. מקוֹמנוּ נפקד בּיניהם.

וּמשהוּ מגיע אלינוּ גם על המשׂא-וּמתן בּין יהוּדים לבין אוֹתן ממשלוֹת. יש ממשלת שיקוֹרסקי ויהוּדים בּלונדוֹן וּבניוּ-יוֹרק משגרים משלחוֹת וּמקבּלים הבטחוֹת. ודוּבּר, כּמוּבן, שפּוֹלין החפשית לא תהיה מה שהיתה קוֹדמתה. היא תלמד משהוּ. תלמד לגבּי הצ’כים, וגם לגַבּינוּ. והנה נתפּרסמה תכנית של ממשלת שיקוֹרסקי ולא מצאנוּ בּה מלה אחת על הדברים הטוֹבים שהוּבטחוּ לנוּ. וזאת היוֹם, כּשעוֹד זקוּקים לדעת הקהל.

ויש מדינה אחרת שנהגה בּנוּ אחרת. והראש של אוֹתה המדינה יש לוֹ רקוֹרד אחר לגבּי היהוּדים מאשר ראשיה של פּוֹלין. אני מתכּוון לבֶּנֶש3, מן הטוֹבים שבּמדינאים וגם ידיד מוּבהק לנוּ מכּמה שנים וקיבּל תוֹרה ממַסַריק4, והנה המעט המגיע אלינוּ כּבר איננוּ אמוּר בּסגנוֹן של 1918. דיבּוּרים אחרים; אין, חלילה, התנגדוּת ליהוּדים, אך כּבר יש ספק אם ניתן לאַחד את הנאמנוּת לציוֹנוּת עם אזרחוּת בּמדינה הצ’כוֹסלוֹבקית שתקוּם. העצמאוּת הציוֹנית טרם ניתנה לנוּ, וּכבר מחייבים את היהוּדי “לבחוֹר” בּין השתים.

ויש דברים שאנחנוּ יוֹדעים עליהם יוֹתר. המלחמה היא בּשבילנוּ גם שלשלת של שֵמוֹת, הָחֵל מ“קלאדוֹבה”5, קלאדוֹבה זוֹ, שנתקעה בּדוּנאוּ בּראשית המלחמה, ונוֹסעיה – מעפּילי וינה וּשאר מקוֹמוֹת – נפלוּ שוּב טרף בּידי אלה אשר מהם נמלטוּ. הם לא היוּ דרוּשים כּאן לשוּם מאמץ מלחמתי, צריך היה להפקיר אוֹתם בּידי כּוֹבשי הבּלקן! ויש פַּטריה, וסַלוַדוֹר ואַטלַנטיק6. ויש מַאוּריציוּס ויש דוֹריאן7, שנוֹסעיה עדיין כּלוּאים בּעתלית זה שנה, לאחר שניצלוּ מסַלוַדוֹר; ויש סטרוּמה8, ויש אוֹתן הסירוֹת הקטנוֹת המהלכוֹת עכשיו, לאחר סטרוּמה, בּים השחוֹר, ואיננוּ יוֹדעים מה גוֹרל אוֹרב להן.

עם כּל ידידוּתנוּ לכל בּנוֹת הבּרית ועם כּל מה שאנחנוּ מתפּללים לנצחוֹנן, אין אנחנוּ רשאים להשתיק את זעקת דמנוּ, ואי אפשר שיהיה בּזה משׂוֹא-פּנים. אי אפשר לי להתעלם ממה שעוֹשׂה לנוּ ססס"ר עכשיו, בּמלחמה זאת. ואינני מתכּוון לעוֹרר נרדמים וּלדבּר בּענינים שנעשׂוּ נחלת ההיסטוֹריה. אין אני עוֹמד עתה אלא בּתחוּמי ההוֹוה. וּבתוֹך ההוֹוה הזה מר לנוּ מר לציין, כּי כּל הנסיוֹנוֹת לפתוֹח סדק – לא, חלילה וחס, לפּוֹליטיקה גבוֹהה, אלא סדק להצלת פּליטים, לעזרת אחים כּלשהי – מוּשבים עד היוֹם הזה ריקם. שוּם מגע לא הוּרשה לנוּ, שוּם סימן של שינוּי היחס לא הוּראָה לנוּ. הדבר היחיד, אם אינני טוֹעה, שזכינוּ לוֹ, הרי זה הריהאבּיליטציה של הכּתיב העברי בּחוֹברת של בּרגלסוֹן הנמכּרת בּרחוֹבוֹת תל-אביב ושהוּצאה, כּנראה, לשם אֶכּספּוֹרט לאמריקה. שם אין כּוֹתבים “מילכאמע” כּי אם “מלחמה”, ממש כּמוֹ שאנחנוּ כּוֹתבים. זהוּ לפי שעה ההישׂג הפּוֹליטי היחידי של העם העברי בּמשך כּל אוֹתם החדשים הרבּים אשר אחינוּ עוֹמדים שם בּמערכה ואנחנוּ כּאן מתפּללים לנצחוֹנם. אין אני עוֹמד כּאן לשם ויכּוּח עם מישהוּ וגם לא לשם הערכה. אני רק מתַנה את גוֹרלנוּ. איננוּ יכוֹלים להרשוֹת לעצמנוּ, אם תנוּעת חירוּת אנחנוּ, להשלים עם כּך שבּאיזה מקוֹם שהוּא יהיה דמנוּ סוּמק פּחוֹת.

אנחנוּ מלאים הערצה לאנגליה בּימים שהתיצבה – יחידה וּמבוּדדת בּעוֹלם – נגד האוֹיב. בּשעה זוֹ קנתה לה את עוֹלמה, את זכוּתה הגדוֹלה בּתוֹלדוֹת העוֹלם האנוֹשי. אך הערצתנוּ זאת לא תשתיק את זעקת סטרוּמה בּאזנַי. ועם כּל הערצתנוּ למלחמה של עמי רוּסיה עכשיו נגד הכּוֹבש ולתפקיד ההיסטוֹרי הכּבּיר שהם ממלאים עכשיו, לא נשתיק את עלבּוֹננוּ אנוּ, את עלבּוֹן האוּמה העברית, את עלבּוֹן הספר העברי, את עלבּוֹן החלוּץ העברי הנוֹשׂא את נפשוֹ ליצירת עוֹלם חדש בּמוֹלדתוֹ.

אין אני מתכּוון לדבּר עתה על עניני הציוֹנוּת בּמלחמה הזאת. אני סוֹמך בּזה על משה שֶרתוֹק. חוֹשבני כּי שוּם דבר, מראשית המלחמה על כּל פּנים, לא נשתנה לטוֹבה. בּימים אלה בּא לידי “טיימס” עם מאמר המסבּיר לקוֹרא בּאנגליה מדוּע ההתגייסוּת של הערבים בּארץ-ישׂראל פּחוּתה מהתגייסוּת היהוּדים. בּלי חשק רב מציין הכּוֹתב, שהתגייסוּתם של היהוּדים היא קצת יוֹתר גדוֹלה. והוּא רוֹאה להסבּיר את הסיבּוֹת, אשר ליהוּדים ואשר לערבים: ליהוּדים – נאמר שם – יש “מעין שלטון” בּארץ-ישׂראל, ולכן התגייסוּתם גדוֹלה יוֹתר, והתגייסוּת הערבים פּחוּתה, כּי הועד הערבי העליוֹן אינוֹ קיים עכשיו. והרי הכשרת הרוּחוֹת לחידוּש הועד הערבי העליוֹן. יש, כּנראה, למישהוּ צוֹרך בּהקמתוֹ מחָדש. ויש עוֹד נימוּק: אלה שהם בּגיל הגיוּס השתתפוּ בּכּנוּפיוֹת בּימי המאוֹרעוֹת, ואי אפשר לדרוֹש מהם שיתגייסוּ עכשיו. ונימוּק שלישי: מפּני שיש רדיוֹ של בּארי וּבּרלין והם מפריעים לגיוּס הערבים. לא נאמר, חלילה, שיש בּארץ גַיִס חמישי. הקוֹרספּוֹנדנט מבין ללבּם של הערבים, שאי אפשר להם שיתגייסוּ בּמצב זה. והוּא מתנחם בּזה שנוּרי סַעיד יוֹדע לאַחד בּלבּוֹ שני דברים יחד, גם לאוּמיוּת אמיתית – לא פּוֹשרת, כּי אם קנאית ושוֹקדת על עניני סוּריה וּפּלשׂתינה – עם נאמנוּת לבּריטניה. והנחמה השניה: קיימת אמנם “טינה בּת עשׂרים וחמש שנה” לאנגליה, אבל עוֹד רב המרחק בּין טינה זאת לבין אמוּנה בּנצחוֹן היטלר.

וּלפי זה כּיצד מחנך “טיימס” את הקהל האנגלי, בּעצם ימי המַשבּר בּמצרים, אפשר להבין אל מה מכינים את הקהל הזה וּלאן מַשיבים את הרוּח.

ואנחנוּ, המוּכּים בּיסוּרים, יש לנוּ צוֹרך בּהרגָעה עצמית, וּשני מיני הרגעוֹת מזדמנים לנוּ. הרגעה אחת בּאה ממקוֹמוֹת גבוֹהים למַדי ואוֹמרת בּערך כּך: “למה אַתם רוֹגשים, האין אַתם יוֹדעים שאנחנוּ רוֹצים בּטוֹבתכם? הניחוּ לנוּ קצת, עכשיו ימים קשים, יבוֹא זמן וּבודאי נסַדר את עניניכם, תסמכוּ עלינוּ”. ואין מחסוֹר בּיהוּדים טוֹבים המוּכנים בּאמת למסוֹר את גוֹרל העם היהוּדי לידי ידידים, בּתקוה שהללוּ לא ישכּחוּ אוֹתנוּ בּבוֹא ימים טוֹבים יוֹתר. לעוּמת הרגעה זוֹ מצד אנשי “אתמוֹל” ו“היוֹם”, הרגעה שניה, שהיא פּרוֹגנוֹזה מַרגעת של “אנשי-המחר”. והפּרוֹגנוֹזה היא: הן לא יתכן שלאחר הנצחוֹן, לאחר שיבוֹאוּ על העוֹלם הזעזוּעים הגדוֹלים וּמתוֹכם יצמח משטר עוֹלם חדש – חדש בּאמת, לא זה שהיטלר מדבּר עליו – הן לא יתכן שלא יכּירוּ אז בּצדקתנוּ! דרוּש רק שאנחנוּ לא נהיה חוֹטאים אוֹ טיפּשים, ואז לא יתכן שלא נקבּל מה שמגיע לנוּ!

פּרוֹגנוֹזה של “לא יתכן”! עם כּל הכּבוֹד לידידים, החוֹששים לברך אוֹתנוּ לעין-השמש – כּמוֹ שנאמר: “גריס מיך ניט אוּנטער דאָן לינדן” – והם עוֹשׂים זאת בּאיגרוֹת-שלוֹמים פּרטיוֹת וּבפריסוֹת-שלוֹם טוֹבוֹת – אינני יכוֹל להירָגע בּהרגעה כּזאת, ועם כּל הכּבוֹד לבעלי הפּרוֹגנוֹזוֹת אינני יכוֹל לסמוֹך על הפּרוֹגנוֹזה של “לא יתכן”. מי שרוֹצה להרגיע עַם בּשעת הפּוּרענוּת הגדוֹלה בּיוֹתר בּתוֹלדוֹת ימיו, צריך לכל הפּחוֹת לטרוֹח וּלהביא פּרוֹגנוֹזה חיוּבית ולא פּרוֹגנוֹזה של “לא יתכן”. הרבּה דברים אשר האמַנוּ כּי לא יתָּכנוּ – נתכּנוּ. לפני שלוֹש שנים בּערך ישבתי עם חברי דוֹב הוֹז, עליו השלוֹם, לפני נֶהרוּ, מנהיגה של תנוּעת השחרוּר ההוֹדית, והרצינוּ לפניו את עניננוּ וניסינוּ להסבּיר לוֹ. כּלוּם לא הייתי רשאי לוֹמר: לא יתכן שלא יבין לנוּ? הוא עצמוֹ שייך לאוּמה גדוֹלה בּעלת יסוּרים וּבעלת היסטוֹריה עשירה, אוּמה מוּשפּלת וּמדוּכּאה. הוּא עצמוֹ, בּן המזרח, כּלוּם אינוֹ מזכּיר את הדמוּת של אינטליגנט מתבּוֹלל אשר גדל על בּרכּי תרבּוּת מערב וּמתוֹכה הגיע להיוֹת נוֹשׂא דגל התנוּעה הלאוּמית של עמוֹ? והלאוּמיוּת שלוֹ איננה שוֹביניסטית, פּטריוֹטית סתם; היא אינטרנַציוֹנַליסטית, קשוּרה בּגוֹרלם של המוֹני עוֹבדים, של פּלחים. גם ינק מן הסוֹציאליזם המערבי. והנה ראינוּ וידענוּ: נהרוּ זה עוֹמד בּקשרים לא אִתנוּ, הוּא עוֹמד בּקשרים עם הועד הערבי העליוֹן; והקוֹנגרס ההוֹדי שוֹלח, בּזמן שהללוּ שוֹפכים את דמנוּ, טלגרמוֹת בּרכה לא לנוּ, אלא להם. כּך הוּא הדבר. לא פּחוֹת מאשר אוֹתם החברים הבּוֹנים עכשיו פּרוֹגנוֹזוֹת. על מה שיהיה לאחר המלחמה העוֹלמית, אפשר היה להינבא שתנוּעה כּה חשוּבה כּתנוּעת השחרוּר ההוֹדית, עם אישיה החשוּבים, עם יסוּריה, תבין לציוֹנוּת וּליסוּרי העם היהוּדי. והנה נוֹכחנוּ שלא רק אין יוֹדעים אוֹתנוּ, אלא שיש חשבּוֹן פּוֹליטי האוֹמר, כּי לא כּדאי להבין אוֹתנוּ. מדינאים כּאלה מוֹכיחים שיש להם לא רק עקרוֹנוֹת, כּי אם גם “חשבּוֹנוֹת”. וגם “חשבּוֹנוֹת צדדיים”. לכאוֹרה, מה חשיבוּתם הפּוֹליטית של אֶפֶנדים ערביים בּארץ-ישׂראל לגבּי מאוֹת מיליוֹנים של ההוֹדים? מתבּרר, שיש פּוֹליטיקה פּנימית הוֹדית, וּבפּוֹליטיקה הפּנימית ההוֹדית חשוּב לקנוֹת את לבּוֹת המוּסלמים, וּמכּיון שאי אפשר לקנוֹת את לבּם בּמַה שהללוּ דוֹרשים – אוֹתה תנוּעה הוֹדית המַטיפה לנוּ שלוֹם עם הערבים, כּל שלוֹם שהוּא וּבכל מחיר שהוּא, היא עצמה לא יכלה להגיע לשלוֹם עם המוּסלמים שלהם – אפשר לרַצוֹתם בּדבר מוּעט: בּהתנגדוּת אלינוּ, אין זה מחיר יקר. וגם אנשים בּעלי אידיאוֹת נשׂגבוֹת, אנשים המתעבים אוֹפּוֹרטוּניזם, יכוֹלים להרשוֹת לעצמם אוֹפּוֹרטוּניזם על חשבּוֹן העם העברי ועל חשבּוֹן יצירתוֹ של הפּוֹעל העברי בּארץ-ישׂראל.

אינני מספּר זאת מפּני שזה גוֹרם לי קוֹרת-רוּח לספּר זאת, אלא משוּם שחוֹבה לדעת דברים כהוָיתם. את מלחמת שחרוּרנוּ לא נוּכל לנהל על התעלמוּת מעוּבדוֹת מרוֹת מאד.

אם נתענין בּפּרוֹגנוֹזוֹת, אוּלי נשוּב למַה שהיה בּ-1918–1917. אז התנהלה המלחמה על ידי ארבּע בּנוֹת הבּרית, ואנחנוּ קיבּלנוּ בּאוֹתוֹ זמן הבטחוֹת וּרמזים טוֹבים הרבּה יוֹתר מאשר עכשיו. ארבּע המדינוֹת היוּ: אנגליה, צרפת, אמריקה ורוּסיה. והנה כּדאי לראוֹת מה היתה התפּתחוּת הענינים לגַבּינוּ, בּכל אחת מאוֹתן המדינוֹת.

על אנגליה אין צוֹרך לדבּר. נַפתוּלינוּ ידוּעים. והחשבּוֹן הוּא מוּרכּב למַדי, על החיוּב הגדוֹל ועל השלילוֹת המרוּבּוֹת. צרפת, אשר בּשעת המשׂא-וּמתן הדיפּלוֹמטי גילתה כּמה אוֹתוֹת-ידידוּת, לא עמדה בּכך כּבעלת המנדט על סוּריה. היא הֵצֵרה את גבוּלוֹתינוּ. הארץ השכנה נעשׂתה מקלט לכנוּפיוֹת. תחרוּתן של שתי בּעלוֹת-המַנדטים אף היא לא הֵקֵלה עלינוּ. וגם אמריקה, אשר עשׂתה בּשבילנוּ הרבּה בּמלחמה הקוֹדמת, אשר משקלנוּ היה שם גדוֹל ולאנשינוּ, לציוֹנים מוּבהקים, היתה השפּעה מדינית גדוֹלה, והם נשׂאוּ את ציוֹנוּתם בּראש גַלֵי וּבכבוֹד, אמריקה זאת שלחה אלינוּ, זמן-מה לאחר הצהרת בּלפוּר, את המשלחת של קינג-קריין, אשר שימשה פּטר ההסתה הפּוֹגרוֹמית בּארץ-ישׂראל, ואישה, צ’ארלז קריין, היה התוֹמך והממַמן את התנוּעה של המוּפתי, עד שבּאה לה העזרה הגדוֹלה יוֹתר, עזרת מדינוֹת ה“ציר”. וגם הפּרוֹגנוֹזה לגבּי רוּסיה היתה יכוֹלה להיוֹת בּמלחמה הקוֹדמת אך ורוּדה. לא היה לנוּ יסוֹד לחשוֹב שמַהפּכת אוֹקטוֹבּר, הפּוֹנה לכל העמים המדוּכּאים והמוּשפּלים בּכל מקוֹם שהם והדוֹגלת בּהגדרה עצמית לכל הלאוּמים, עתידה לראוֹת את הציוֹנוּת כּצר ואוֹיב, עתידה לקצץ את הציוֹנוּת בּכל מקוֹם שידה מַגעת. לא היה לנוּ שוּם יסוֹד להניח שתנוּעת מהפּכה עוֹלמית צריכה לראוֹת את התנ"ך כּספר של הקוֹנטר-רבוֹלוּציה ואת הלשוֹן העברית כּריאַקציוֹנית ואת המאמץ של העם היהוּדי לבנוֹת לוֹ לעצמוֹ בּית-עבוֹדה כּדבר-מה העוֹמד בּסתירה עם עניני הפּוֹעל בּעוֹלם אוֹ עם עניני העם הרוּסי. מר הדבר, שההיסטוֹריה אינה מתנהלת לפי הפּרוֹגנוֹזוֹת הטוֹבוֹת שלנוּ.

ואני מדבּר לא על יחסים בּלבד, על “אַהדה” בּלבד. אלה חשוּבים למדי. אך יש משהוּ חשוּב מהם. אני מדבּר על דבר החוֹרץ את גוֹרלנוּ בּמידה מרוּבּה. יוֹדעים אנוּ מי וָמי בּנה את ארץ-ישׂראל עד שהיא נסגרה בּפני יהוּדי רוּסיה. כּוּלנוּ יוֹדעים אֵילו כּוֹחוֹת היוּ צפוּנים בּיהדוּת זוֹ וּמה היה בּרצוֹנה וּבידה לעשׂוֹת בּשביל הגשמת הציוֹנוּת בּתקוּפה קצרה. גוֹרלנוּ אנוּ כּאן, אוּלי גוֹרלנוּ בּעוֹלם כּוּלוֹ, יכוֹלת עמידתנוּ מוּל היטלר וכל עתידנוּ היוּ אחרים לגמרי, אילמלא בּא אוֹתוֹ הקרע האכזרי בּינינוּ לבין אחינוּ בּרוּסיה, קרע זה אשר הניח את חוֹתמוֹ הטרגי בּיוֹתר על כּל ההיסטוֹריה של עמנוּ בּימינוּ.

תקראוּ בּספרוּת הפּרוֹגנוֹזית של המלחמה הקוֹדמת ותמצאוּ כּי שוּם פּרוֹגנוֹזה לא ניבּאה לנוּ את האסוֹן הזה. מנַין לנוּ איפוֹא הבּטחוֹן שפּרוֹגנוֹזוֹת קלוֹת ונוֹחוֹת לנוּ, בּנימוּק אחד ויחיד “לא יתכן”, תהיינה ממשיוֹת יוֹתר. אנחנוּ שוֹכחים שמצבנוּ אנוּ הוּא כּל כּך חַד בּמינוֹ, שגוֹרלנוּ הוּא כּל כּך חד בּמינוֹ! דבר פּשוּט מאד, אַלפא-בֵּיתי, כּמעט בּוּשה לחזוֹר על כּך. אך יש הכרח לחזוֹר. אי אפשר להבין את בּעיוֹת המדיניוּת של הציוֹנוּת אם שוֹכחים אמת זוֹ. יוֹם יוֹם, בּמשׂא-וּמתן עם אוֹיב ועם ידיד, עם בּוּרים ועם משׂכּילים, אתה אנוּס לשוּב וּלהסבּיר לוֹ את המיוּחד שבּגוֹרלנוּ.

עתים אתה שוֹמע בּימים אלה כּי עתידוֹ של העם היהוּדי תלוּי בּכך מה “אוֹריֶנטציה” מדינית נקבּע לעצמנוּ. והכּוָנה לא לאוֹריֶנטציה בּמוּבן הרגיל. בּזה הן התנאים נתוּנים ממילא. האוֹריֶנטציה בּחרה בּנוּ. היא נתוּנה בּאוֹפן אוֹבּיֶקטיבי בּמציאוּתנוּ, כּשם שהיתה נתוּנה בּימי ירמיהוּ. עם קטן על כּרחוֹ מקבּל מידי ההיסטוֹריה מציאוּת מדינית מסוּימת שבּה הוּא מצוּוה למצוֹא את מקוֹמוֹ. אבל יש אוֹמרים “אוֹריֶנטציה מדינית” וּמתכּוונים להזדהוּת אידיאוֹלוֹגית. הם סבוּרים כּי אם עַם רוֹצה למצוֹא אוֹזן קשבת, הרי הוּא חייב להזדהוֹת עם הזוּלת זהוּת אידיאוֹלוֹגית. כּנגד זה סבוּר אני, כּי כּל עם יש לוֹ אוֹריֶנטציה על עצמוֹ, וכן כּל תנוּעה עצמאית יש לה אוֹריֶנטציה על עצמה. יחסי שלוֹם ועבוֹדה הדדית עם עמים אחרים אינם נקבּעים תמוּרת אידיאוּלוּגיה. תנוּעה המכבּדת את עצמה אינה מקבּלת אוֹתה מתוֹך חשבּוֹנוֹת פּוֹליטיים. “מקבּלים” אידיאוֹלוֹגיה אם אין כּוֹח להצמיח אוֹתה מתוֹך גידוּל פּנימי, מתוֹך הצרכים הפּנימיים, מתוֹך היכוֹלת הפּנימית. אין מקבּלים אוֹתה לשם משׂא-וּמתן עם הזוּלת.

כּל השנים שעמדנוּ בּמשׂא-וּמתן עם מדינוֹת ועם נציגי תנוּעוֹת לא עלה על דעתנוּ שבּעד שוּתפוּתנוּ המדינית נשלם מחיר אידיאוֹלוֹגי, נשנה ממטבּע שלנוּ. אני גם מעיז לחשוֹב כּי כּוֹחוֹת עוֹלמיים אינם קוֹבעים את יחסם אלינוּ מתוֹך הערכה יתירה ל“אידיאוֹלוֹגיוֹת” שלנוּ. ראינוּ גם עכשיו בּעוֹלם כּי יחסים מתהווים וּבריתוֹת נכרתוֹת לא לפי “השקפוֹת-עוֹלם”, כּי אם לפי המקוֹם ההיסטוֹרי שעמים תוֹפסים. לא בּגלל השקפוֹתינוּ מוֹדים בּנוּ אוֹ כּוֹפרים בּנוּ. ואם, חלילה וחס, נצטווה לעשׂוֹת עם מישהוּ הסכּם מדיני – בּמחיר “אידיאוֹלוֹגי” – מי יאמר לנוּ לאן אפשר בּזה להגיע.

רבּי וּמוֹרי נחמן סירקין היה מדבּר בּלעג על אלה שמסַגלים את ה“תיאוֹריה” אל ה“דיסקוּסיה”. המלה דיסקוּסיה בּאוֹתם הימים הבּיעה את המערכה הקשה שבּה עמדוּ ציוֹנים וּ“פוֹעלי-ציוֹן” עם מתנגדי הציוֹנוּת, וּמוּבן שהיתה דאגה מרוּבּה שלא להיכּשל בּדיסקוּסיה. והיוּ מי שבּיקשוּ להקל על עצמם את מלאכת הדיסקוּסיה הקשה על ידי שהיוּ גוֹזרים את התיאוֹריה לפי מידת הדיסקוּסיה, תחת למתוֹח את הדיסקוּסיה לפי צוֹרך התיאוֹריה.

ראינוּ את גוֹרלם של אנשים ושל תנוּעוֹת אשר הלכוּ בּדרך זוֹ, ומי שעוֹלה על דרך זוֹ סוֹפוֹ שהוּא מגיע לרגע אשר בּוֹ יש רק בּרירה אחת: אוֹ ש“מתאימים” את התיאוֹריה אל הדיסקוּסיה, עד שלא ישאר מן התיאוֹריה שוּם דבר; אוֹ שמגיעים לכך שכּל הויתוּרים על התיאוֹריה “למען הדיסקוּסיה” אין בּהם מוֹעיל.

לא נשנה את יחס העוֹלם אלינוּ על ידי שוֹחד – שוֹחד מאיזה מין שהוּא, שוֹחד אידיאוֹלוֹגי אוֹ נפשי. רק אם יש בּנוּ כּוֹח לעמוֹד על שלנוּ, על צדקתנוּ, רק אם אנחנוּ עצמנוּ נחיה לעוּמקוֹ את הפֶנוֹמֶן המיוּחד הנקרא גוֹרל העם היהוּדי בּעוֹלם, ונדע שהגוֹרל המיוּחד הזה צוֹעק לפתרוֹן בּמלחמה ובמהפּכה הסוֹציאלית, ואין לוֹ פתרוֹן אחר אלא זה האחד אשר אִתנוּ – רק אז נדע להביא את דברנו לאחרים.

מי שמבקש “לתקן את המערכה” שלנוּ על ידי החלָקת דברים שאינם חלקים, לא יעזוֹר לנוּ. ההחלָקה לא תצליח, מפּני שענינינוּ אינם קשוּרים בּשוּם “נוּסח” מן המוּסכּמים. אי אפשר להסתיר את השוֹני שלנוּ, את מה שמבדיל אוֹתנוּ. האנשים אינם מטוּמטמים עד כּדי כּך שלא יראוּ שאנחנוּ אחרים. חסר רק דבר אחד: שיכּירוּ כּי השוֹני הזה הוּא הכרחי ואין לבטל אוֹתוֹ ויש להכּיר בּוֹ.

פּטוּר אני מהאריך דברים על הגיוּס. הרבּה דוּבּר עליו (אך לא הרבּה זז). משהוּ מוּזר בּתנוּעת הגיוּס אצלנוּ. אין ספק שבּקרבּנוּ יש מאוֹת ואלפים מתנדבים אשר אינם נוֹפלים מטוֹבי המתנדבים בּכל מקוֹם שהוּא, בּיחוּד אם נזכּוֹר שחוֹבת שירוּת אין לנוּ ושהכּל נעשׂה כּדי למנוֹע את גיוּסנוּ, כּדי ליטוֹל מאִתנוּ את נכוֹנוּתנוּ, כּדי ליטוֹל מאִתנוּ את טעם הגיוּס, ושיוֹם יוֹם חזרוּ ושקדוּ להכבּיד עלינוּ. וּבמצב כּזה יש לנוּ בּכל זאת אלפי מגוּיסים. ואנחנוּ יוֹדעים שלא מפּני לחץ ולא מפּני נימוּקים חָמריים הוֹלכים הם לשירוּת הצבא, כּי אם רק בּגלל נקוּדה אחת ויחידה, בּגלל מלחמת החירוּת של העם והעוֹלם. ואפשר היה להסתפּק בּכך, אילוּ היה לנוּ הגיוּס ענין של “נוֹי”; אפשר זוֹכרים אתם את “שלוֹש המתנוֹת” של פּרץ, שהקדוֹש-בּרוּך-הוּא רוֹצה בּהן, לא לתשמיש כּי אם לנוֹי; אילוּ היה הגיוּס דרוּש לנוּ רק לשם יִצוּג גבוּרה יהוּדית וּמסירת-נפש יהוּדית – אז אפשר שהיינוּ יכוֹלים להסתפּק בּמַה שיש לנוּ, אך הגיוּס דרוּש לנוּ לא לצוֹרך סיפּוּק נפשי בּלבד ולא כּדי שיהיה רשוּם אֵי-בּזה כּי יהוּדים היוּ בּצבא, ולא כּדי למצוֹא חן בּעיני מוֹשלים, אלא בּשבילנוּ אנוּ. ואם כּך הוּא – אין אתה יכוֹל שלא לתמוֹה על האוירה הכּללית אשר בּה נעשׂה הגיוּס.

כּמין חַיץ משוּנה עוֹמד בּין המדבּרים-המתנדבים וּבין הקהל. לפעמים נדמה שלדיפֶרֶנציאַציה המעמדית הקיימת נוֹספוּ לנוּ עתה עוֹד שני מעמדוֹת: מעמד אחד – המתגייסים, וּמעמד שני – אלה שאליהם המתגייסים מדבּרים. ולא שהמתנדבים חלשים בּכוֹח הדיבּור. אדרבּא, שמעתי מהם דיבּוּר נפלא, כאשר לא שמעתי בּארץ זה כמה שנים בּשוּם שאלה ציבּוּרית.

יש ויוֹדעים את הסוֹד, מדוּע זה כּך. שמעתי מפּי אנשים נכבּדים מאד, שהם “אינם בּטוּחים” כּי בּאמת וּבתמים רוֹצים המוֹסדוֹת הלאוּמיים שיתנדבוּ רבּים… ועוֹד אוֹמרים: מוּבן מאליו, אתם מחנכים אנשים להשקפוֹת ציוֹניוֹת כּאלוּ, אתם מבקרים בּחריפוּת כּל כּך את מעשׂי השלטוֹנוֹת, אַתם מציגים תביעוֹת כּאלוּ לשלטוֹנוֹת ואחר כּל אלה עוֹד רוֹצים אַתם שיתנדבוּ?! לוּלא דיבּרתם על צבא יהוּדי ולוּלא דרשתם יחידוֹת יהוּדיוֹת דוקא – היה גם העם נוֹהג אחרת.

אוֹמַר את האמת, אילוּ ראיתי שמצד האנשים, שהם מלאים התנגדוּת נפשית לדרך ההתנדבוּת שלנוּ וּלהדגשת המוֹמנט היהוּדי בּהתנדבוּתנוּ, שהתנגדוּ גם לדרישת יחידוֹת יהוּדיוֹת בּצבא – אילוּ ראיתי שמצדם אוֹ מצד נוֹשׂאי-כּליהם זוֹרם זרם גדוֹל של מתנדבים, – הייתי אפשר חייב להרכּין את ראשי בּפני טענוֹתיהם. אך רוֹאה אני ויוֹדע מי וָמי ההוֹלכים וּמאַין ההוֹלכים. ואת התנדבוּתם הגדוֹלה והרחבה של אלה שאוֹמרים כּי את כּל טענוֹתינוּ צריך עתה לשׂים הצדה וכי אין עתה השעה לעמוֹד על קיפּוּחים של מה בּכך – איני רואה. ודוקא אלה שקיבּלוּ את החינוּך הציוֹני קשה-העוֹרף וה“תוֹבע”; דוקא אלה שחוּנכוּ על ידי מחנכים שגם בּימי מלחמה אינם שוֹכחים את גוֹרלנוּ ואת תביעתנוּ – דוקא אלה הם בּמתנדבים.

הדבר הזה מזכּיר לי בּמקצת ויכּוּחים מאז על “הציוֹנוּת הרוּחנית”, ועל הציוֹנוּת הבּשׂר-ודָמִית שלנוּ שאין בּה רוּח, כּידוּע. הייתי מבּיט על הדוֹגלים בּשם “הרוּח” ושוֹאל, מדוּע בּכל זאת קם החלוּץ העברי לא מקרב הדוֹגלים בּאחד-העמ’יוּת, אלא דוקא מתוֹך חניכי האוּטוֹפּיה ההֶרצלָאית? מדוּע אוֹתה לאוּמיוּת רוּחנית ונעלה, התוֹבעת מן האדם היהוּדי כּמה מידוֹת טוֹבוֹת, מדוּע לא נתנה היא את האדם הדרוּש לבנין ישוּב, למַעדר ולמַחרשה ולשמירה? ודוקא הציוֹנוּת הפּרימיטיבית הבּשׂר-ודָמית של “פּוֹעלי-ציוֹן” וּ“צעירי-ציוֹן” וחוֹלמי מדינה יהוּדית – היא שנתנה את הכּוֹח החלוּצי. ואוֹתוֹ דבר חוֹזר עתה בּענין ההתנדבוּת לצבא. היא נעשׂית על ידי אלה הרוֹאים אוֹתה כּחלק מהוָיתנוּ היהוּדית-הציוֹנית. אני קוֹרא קצת את התעמוּלה של האנגלים ואת התעמוּלה של הרוּסים ואני נוֹכח שהללוּ אינם מעלימים את קיוּם העם והצלת המוֹלדת. הם נלחמים לא רק מפּני שהם שׂוֹנאים את היטלר, אלא קוֹדם כּל מפּני שהם אוֹהבים את עמם. ושוּם עם אינוֹ מסתלק מתביעוֹתיו. כּוּלנוּ יוֹדעים שמאחוֹרי הקלעים מתנהל משׂא-וּמתן בּלתי-פּוֹסק על כּל מיני ענינים. אבל רק לנוּ מציגים למוֹפת את התביעה “המוּסרית”: אַל תזכּירוּ בּימי מלחמה שוּם דבר. רק אנוּ מצוּוים על מוּסר “עליוֹן”, לטשטש את צלמנוּ אנוּ למען הנצחוֹן על היטלר.

יכוֹל הפּרט לוַתר על שלוֹ, על עצמוֹ. ויש שהפּרט מוַתר גם על נשמתוֹ, אפשר זוֹהי גבוּרה. אך אין עם רשאי לוַתר על נשמתוֹ, ואין הפּרט רשאי לוַתר על עמוֹ.

הציגוּ פּעם מדינה אחת למוֹפת ואמרוּ: ראוּ כּיצד הללוּ נלחמים, הם אינם שוֹאלים דבר. וצחקתי בּלבּי: האוֹמר בּקי בּכל מסתרי המדיניוּת ויוֹדע בּדיוּק שהללוּ לא שאלוּ דבר. אכן, יש מי שאינוֹ צריך להשמיע את קוֹלוֹ, כּי את רצוֹנוֹ עוֹשׂים. והנה רוֹאים אנוּ עם אחד, העם ההוֹדי, שמרחוֹק אנוּ עוֹקבים אחר נפתוּלי-מלחמתוֹ; לא תמיד מבינים להם, לא תמיד שוּתפים להם – אוּלי מתוֹך אי-הבנה; אנוּ רוֹאים כּיצד עם זה, הקרוֹב כּל כּך להגשמת תביעוֹתיו, עוֹמד על שלוֹ. קראנוּ עתה את הכרזת נֶהרוּ. והוּא, אשר קיבּל את חינוּכוֹ בּחוּגים הפּאציפיסטיים והאינטרנַציוֹנַליסטיים בּאנגליה, וראה את עצמוֹ כּמה שנים קרוֹב למוֹסקבה, לפחוֹת בּרוּח, מכריז: “אני דן על הכּל מתוֹך נקוּדת-ההשקפה ההוֹדית”.

אוֹתה הזכוּת שיש לכל עם ועם, שיש למדינת הסוֹביטים לדבּר יוֹם יוֹם על המוֹלדת היקרה, הקדוֹשה, על רוּסיה, על הצי הרוּסי, על מָסָרתוֹ, על קוּטוּזוֹב – אוֹתה מבקשים למנוֹע מאִתנוּ. אני חייב להילָחם נגד היטלר לא כּבן לעם ישׂראל, על דמוּתוֹ ועל צרכיו ועל דגלוֹ, כּי אם כּאיזה מין אדם מוּפשט, איזה יצוּר קוֹסמוֹפּוֹליטי. ואנוּ אשר גם בּמלחמה וגם לאחר המלחמה נתוּן כּל קיוּמנוּ בּסכּנה יוֹתר מכּל עם אחר, לנוּ אסוּר אפילוּ לשאוֹל. ואנוּ הן גם איננוּ שוֹאלים, אנוּ רק מבקשים שיתנוּ לנוּ להילָחם כּיהוּדים וגם זאת אוֹסרים עלינוּ בּעלי המוּסר הלאוּמי.

––––––––––––

אם יהיה כּוֹחנוּ אתנוּ בּשעה אחרוֹנה, לעוֹרר בּיתר תוֹקף את תנוּעת הגיוּס, נדע לגשת בּרצינוּת אחרת מאשר עד עכשיו לשאלת העבוֹדה, לשאלת מילוּי החסר בּכוֹחוֹת העבוֹדה. יוֹדעים אנוּ וגם יוֹדעים שבּלי עליה גדוֹלה לא נמלא את החסר בּמשקינוּ; בּלי עליה גדוֹלה אין כּלל לבנוֹת את המשק שלנוּ; לא רק בּשביל העם העברי וּבשביל המוֹני ישׂראל בּעוֹלם, כּי אם גם בּשביל המשק עצמוֹ, כּמוֹת שהוּא, אין כּבר עכשיו אפשרוּת של צמיחה וגידוּל נוֹרמַליים בּלי עליה מַתמדת, ואת הדבר הזה אין נוֹתנים לנוּ! ואם לא נדע לקחתוֹ בּמוֹ ידינוּ – לא ידעוּ, כּנראה, ליתן אוֹתוֹ.

אך יש לעשׂוֹת משהוּ גם בּתנאים אלה של הישוּב המצוּמצם הזה. עכשיו הזמן לדרוֹש מן הישוּב מאמץ יוֹתר רציני, מאמץ שהיה דרוּש גם לפני המלחמה, מאמץ שהיה דרוּש תמיד, אבל עכשיו הוּא נעשׂה הכרח: להתאים את חינוּך הדוֹר הצעיר בּארץ לחיי בּנין. אם רוֹצים לקיים את המשק שלנוּ וּלחנך את האדם הגָדל בּה שיהיה נוֹשׂא המשק, – יש הכרח לעשׂוֹת את העבוֹדה חלק אוֹרגני ממערכת החינוּך. אני מציע שלא להסתפּק בּגיוּס תלמידים לחדשי החוֹפש. כּבוֹדם בּמקוֹמם מוּנח. אני מציע שנדרוֹש בּועד הפּוֹעל הציוֹני וּבאסיפת הנבחרים התקנת חוֹבת עבוֹדה לאוּמית, חוֹבת שנת שירוּת בּעבוֹדה גוּפנית, ושזוֹ תהיה חוֹבה על מחלקת החינוּך ועל כּל המוֹסדוֹת הלאוּמיים, לאמוֹר: אין מקבּלים תלמיד לבית-ספר גבוֹה אם אין מאחריו שנת-עבוֹדה, שהיא נחשבת לחלק ממערכת הלימוּדים וּתנאי לקבּלת תעוּדת-בּגרוּת; אין מקבּלים אדם לעבוֹדה משׂרדית לשוּם מקוֹם, אם לא עבד שנת-עבוֹדה בּארץ. יבוֹאוּ בּעלי-החשבּוֹנוֹת ויחַשבוּ כּמה ימי-עבוֹדה תכניס תקנה זוֹ למשקנוּ. אך מחוּץ לחשבּוֹנוֹת אלה יש עוֹד חשבּוֹן של קבע לאוּמי. צריך שחוֹבת שירוּת-עבוֹדה תיעשׂה חלק של ההוָי הישוּבי, גוֹרם לדמוֹקרטיזציה בּעיצוּב חיי העם, להכנסת אנשים לחיים חלוּציים, לכל סוּגיהם, גוֹרם בּיצירת יתר-שויוֹן בּחוֹבוֹת וּזכוּיוֹת של בּני הישוּב ויתר שוּתפוּת בּאחריוּת לגוֹרל העם.

לאחר כל התבוּסוֹת שנחלנוּ בּענין אִרגוּן הישוּב, חייבים אנוּ לשוּב וּלחזק את נציגוּת הישוּב, לא על ידי משׂא-וּמתן עם סַרבּנים – כּבר ניסינוּ בּזה בּכל הדרכים ולמדנוּ מנסיוֹננוּ – כּי אם על ידי קיוּם הבּחירוֹת. חייב כּלל-הפּוֹעלים על כּל חלקיו לשקוֹד על כּך שהבּחירוֹת תתקיימנה. וּלשם הצלת הישוּב בּשעת-חירוּם חייבים אנוּ ליצוֹר בּרית של ציּבּוּר הפּוֹעלים עם דַלת העם, למען יקוּם רוֹב חזק, אשר עליו יתבּססוּ המוֹסדוֹת הלאוּמיים וּבכוֹחוֹ יוּכלוּ לעבוֹד וינָצלוּ מאוֹתה סַבּוֹטַז’ה זידוֹנית החוֹתרת תחתם כּל השנים.

ועוֹד בּטרם תתכּנס “ועידת השלוֹם” המיוּחלת עלינוּ ליצוֹר יִצוּג יהוּדי-מדיני. אפשר היינו ניצוֹלים מרצח “סטרוּמה”, אילוּ היה לנוּ לפחוֹת צל של רפּרזנטציה פּוֹליטית מוּכּרת.

עד שהשעה תהיה כּשרה ונוּכל לעסוֹק בּניסוּחים מדיניים מדוּיקים עלינוּ לבקש ולראוֹת אם יש נקוּדה אחת שהיא נקוּדת-מוֹקד לכוּלנוּ; אם כּזאת תימָצא – יהא כּל הויכּוּח על ניסוּחים יוֹרד לשוּרה שניה. אני מאמין שנקוּדה זאת קיימת ואנוּ חייבים לחשׂוֹף אוֹתה מתחת לערימת הניגוּדים הויכּוּחיים.

הציוֹנוּת שלנוּ היא ציוֹנוּת של עליה, היא קמה ונוֹפלת עם העליה. יש תפיסוֹת ציוֹנוּת בּעוֹלם היכוֹלוֹת להיוֹת מחוּץ לעליה והחיוֹת גם מחוּץ לעליה. אנוּ אין אנו יכוֹלים לתאר לעצמנוּ ציוֹנוּת חיה בּלי עליה. הציוֹנוּת שלנוּ היא ציוֹנוּת של עליה. זוֹ נשמתנוּ, ולא נשמה יתירה לכבוֹד שבּת, כּי אם נשמה לכל ימוֹת החוֹל, ואת היחס לכל מטבּע מדינית, לכל הסכּם עם עמים, נקבּע מתוֹך נקוּדה אחת, אם הוּא נוֹתן לעם ישׂראל להעלוֹת את בּניו אוֹ מוֹנע. לא נרַמה שוּם אדם, ולא נבנה שוּם מדיניוּת על הַסתָרה והַעלמה; העליה – זהוּ מַרצע שאי אפשר להחבּיאוֹ בּשׂק. ועצם האפשרוּת של הסכּם ושל שלוֹם ושל ידידוּת עם עמים וּמדינוֹת מוּתנית קוֹדם כּל בּדבר זה. אין העליה בּשבילנוּ מוּתנית בּהסכּם, אבל כּל הסכּם מוּתנה בּיחס אל העליה. חיי עמים צריך שיבָּנוּ על הסכּם. ויש הרבּה דברים חשוּבים בּחיי עם שהם נתוּנים להסכּם וּלמשׂא-וּמתן בּין עמים, ושבּהם אפשר לעמוֹד על המקח. אבל יש דברים אצל כּל עם שאינם בּגדר של מיקוּח, שאינם תלוּיים בּהסכּם, כּי אם כּל הסכּם תלוּי בּהם. בּשביל העם העברי, בּהיסטוֹריה המיוּחדת שלוֹ, אין זכוּת העליה מה שלכל עם “זכוּת אמיגרַציה”; לנוּ זאת זכוּת לנשימה, זכוּת להמשך היסטוֹרי, זכוּת לקיוּם אנוֹשי. ואם יש אדם שהנשימה שלוֹ אינה נוֹרמלית, אין לחייב אוֹתוֹ שיסתפּק בּצינוֹרוֹת הנשימה המוּסכּמים, וָלא – לא יהא רשאי לנשוֹם. יוֹדע אני, אין לך דבר קשה יוֹתר מלהיוֹת מיעוּט מקוּפּח, שגם קיפּוּחוֹ מיוּחד לוֹ לבדוֹ ואין לוֹ שוּתפים לגוֹרלוֹ. אין בּני-אדם רוֹצים להכּיר בּ“יוֹצא מן הכּלל” הזה. אבל זהוּ לא רק תפקידנוּ הנפשי הגדוֹל בּתקוּפה זאת, זוֹהי גם אבן-הבּוֹחן לכֵנוּתן של תנוּעוֹת, בּזאת תיבָּחֵנה! אך בּטרם נשכנע אחרים אנוּ חייבים קוֹדם כּל לשכנע את עצמנוּ.

עד מה גוֹרלנוּ חַד-בּמינוֹ אפשר ללמוֹד גם מנסיוֹן פּנימי אחד שאין דוּגמתוֹ אצל אחרים. זכוּ עמים בּמלחמה זוֹ ויש להם “קויסלינגים” ו“גַיִס חמישי”, אך שוּתפוּת בּני עמך עם פּוֹרעים “למען האידיאה הגדוֹלה”, התקלסוּת על גויוֹתיהם של חללי “סטרוּמה” – מי עם ונתנַסה בּשכּמוֹתוֹ? אצלנוּ אפשר לאַחד נאמנוּת לאידיאוֹת עוֹלמיוֹת, הָחֵל מנַצרוּת ועד מהפּכה עוֹלמית, עם נאמנוּת לפוֹרעים. והן כּמה פּעמים חזר הקלוֹן הזה בּדוֹרוֹת האחרוֹנים: מסירוּת למהפּכה עם שׂנאה למהפּכה בּתוֹך העם, הערצה לפּוֹעל בּעוֹלם עם התכּחשוּת לזכוּת העבוֹדה של העם, אהבה להמוֹנים עם משׂטמה בּוֹערת להמוֹני עמך, – רק אנוּ בּגוֹרל החוֹלני שלנוּ נתאַפשרוּ בּתוֹכנוּ מַדוֵי-נפש אלה. ואַל תחשבוּ שרק מי שהכּל הכּירוּ על מצחוֹ את תו המחלה הזאת הוּא החוֹלה. לא! מחלה זוֹ שייכת לסוּג הנגעים הפּוֹעלים הרבּה זמן בּפנים הגוּף בּטרם נגלוּ לעין, וחוֹבה לחַסן בּפניו את הגוּף מבּלי להמתין עד שהמחלה תתקיף את הגוּף הנחלש ללא תקנה.

אנוּ זקוּקים לעזרת העוֹלם, לאֵמוּן העוֹלם, להבנת העוֹלם. ועלינוּ לרכּוֹש אוֹתם. ונוּכל לרכּוֹש זאת קוֹדם כּל בּכוֹח עמידתנוּ, בּכוֹח גיוּסינוּ, בּכוֹח עלייתנוּ הבּלתי-פּוֹסקת והפּוֹרצת כּל גדרים, בּכוֹח עבוֹדתנוּ ויצירתנוּ בּכל מקוֹם שאנוּ עוֹמדים. לא זהוּ כּוֹחנוּ שנדבּר בּדיוּק כּמוֹ שאחרים מדבּרים, אלא שנעשׂה לפי מה שגוֹרלנוּ החַד-בּמינוֹ מצַוה עלינוּ. עשׂיה נאמנה זוֹ תכרה לנוּ אוֹזן קשבת, בּכל מקוֹם שעוֹד יבינוּ להלמוּת לב פּוֹעל נאבק, בּכל מקוֹם אשר שחרוּר עמים איננוּ מליצת-שוא. גיוּס, עליה בּלתי-פּוֹסקת, עבוֹדת בּנין מאוּמצת – אלה שלוֹשת הדברים, הם אינם זכוּת-יחידים. הם זכוּת-הרבּים. בּיד כּל ציבּוּר הפּוֹעלים לעשׂוֹתם.


 

דברי תשוּבה    🔗

ידעתי כּי למרוֹת התכוּנה הרבּה בּאנו לועידה בּלי שנתגבּש בּקרבּנוּ המעשׂה ההוֹלם את השעה. קיויתי שאם נסלק הצדה כּמה דברים, חשוּבים כּשלעצמם, ונתרכּז בּנקוּדה אחת, נצליח אוּלי למשוֹת מבּפנים, מתוֹכנוּ, את המעשׂה אשר כּוּלנוּ חפצים בּוֹ ואיננוּ יוֹדעים מה הוּא. אוּלם הבּירוּר הלך בּדרך אחרת. ועכשיו אין לי בּרירה – חייב אני לענוֹת.

יש זוֹכרים לי שבּועידה אחת, בּמלחמה הקוֹדמת, דיבּרתי “לקראת הימים הבּאים”. אפשר קיווּ ממני שגם הפּעם אדבּר על כּך. ולא עשׂיתי זאת. בּעינַי אין זוֹ ועידה לקראת הימים הבּאים, עוֹד לא הגענוּ לכך. זוֹהי ועידה של “הלילה הזה”, הלילה האפל שבּוֹ אנוּ נתוּנים. אם נתרכּז בּכל נפשנוּ בּעניני הלילה הזה אפשר עוֹד נגיע לימים בּאים.

ועל כּן נתתי מזוֹן למתוַכּחים, להיוֹת נדוֹן כּ“חסר-אוֹריֶנטציה”. איכה אשׂא כּלימתי זאת, להיוֹת אדם חסַר-אוֹריֶנטציה? אדם שאינוֹ חוֹשב את מחשבת-המחר! אוּלם לא את המחשבה של מחר אני דוֹחה, כּי אם את הספּקוּלציה על חשבּוֹנוֹ של “מחר”. ואינני מכּיר בּתוֹעלת אוֹתם הדיבּוּרים על אוֹריֶנטציה אשר אין בּהם תוֹכן אחר אלא “הידד, מחר!” תסלחוּ לי אם אוֹמַר, כּי לי הוֹכיח הויכּוּח שאין בּנוּ הכּוֹח הנפשי לחיוֹת את השעה הזאת לכל עוּמקה.

אך הוֹאיל ואתם תוֹבעים ממני “אוֹריֶנטציה”, ואין דרכּי לברוֹח מהמערכה, אוֹמַר בּזה משהוּ. לא אסתיר, חלילה, דבר. ואם כּי מרגיש אני שהרבּה דיבּוּרים שלנוּ, וגם מה שאוֹמַר עכשיו, אינם הוֹלמים את השעה הזאת, וּמר לי על כּך, חייב אני לענוֹת על מה שנאמר כּאן. יש דברים שאין אתה רוֹצה ואין אתה צריך לדבּר עליהם, אוּלם הרגשת-כּבוֹד מחייבת אוֹתך. לא כּבוֹד אישי. כּבוֹד התנוּעה שבּה אתה חי, כּבוֹד התנוּעה שבּה גדלנוּ, אני וגם אתם, היריבים שלי, תנוּעה אשר ממנה יוֹנקים כּוּלנוּ, גם מתנגדיה, וּכשאתם מזלזלים בּה וּמסַלפים את דמוּתה אתם מיַבּשים את הקרקע אשר ממנה אתם יוֹנקים. ועם כּל אי-הרצוֹן לטפּל בּכמה דברים, אינני רשאי להשאיר ציבּוּר גדוֹל ורֶפּרֶזֶנטַטיבי כּזה המקבּל אינפוֹרמַציה שאינה הוֹלמת את האמת וּמסַלפת את דמוּת התנוּעה, מבּלי שאערער. חייל אני, מאמין בּטוֹהר הדגל וחייב בּכבוֹדוֹ.

אינני חוֹשש כּלל לאוֹפּוֹזיציה. כּל תנוּעה מנהלת זקוּקה לאוֹפּוֹזיציה, לאוֹפּוֹזיציה בּעלת שיעוּר קוֹמה. ויוֹתר מזה: המפלגה, שדרכּה אני עוֹבד, זקוּקה מאד לאוֹפּוֹזיציה, למען תתאַזר. מדוּע האוֹפּוֹזיציה היא כּזאת, מדוּע היא נתנה בּועידה הזאת מה שנתנה – זה נוֹשׂא מעַנין לדיוּן, אך לא אני הדיין.

ועד שאגע בּשאלוֹת הגדוֹלוֹת, אני חייב להסיר מעל דרכּי כּמה מכשוֹלים קטנים. מלים אחדוֹת לחברים אֶרם וניר. יוֹדע אני להוֹקיר את נאמנוּתם של “פּוֹעלי-ציוֹן” שמאל. גם יוֹדע אני בּמה זוֹ עלתה להם וּמה אוֹרך הדרך אשר הלכוּ, ואין לי כּל רצוֹן לפגוֹע בּמי שהוּא מבּחינה אישית. אבל אין משׂוֹא-פּנים ואין מתן-פּריבילגיוֹת למי שאינוֹ יוֹדע לנהוֹג כּבוֹד בּתנוּעה, אשר אילמלא היא לא היוּ הם יוֹשבים כּאן.

חבר ניר יוֹדע יפה מדוּע אדם לא-יוּצלח כּמוֹני לא יכוֹל היה להסבּיר לנֶהרוּ את עניני הציוֹנוּת: הן גם לוֹ, לניר, מסבּיר אני את עניננוּ זה עשׂרים שנה ועדיין לא הצלחתי להסבּיר לוֹ. כּך מתפּאר הוּא, החבר ניר. מכּאן אתה לָמד שני דברים: ראשית כּל, שהחָבר ניר היטיב להסבּיר לגוֹיים את ענין הציוֹנוּת מאשר אני וחברי, והוּא זכה להצלחה מרוּבּה בּפתיחת שערים סגוּרים לתנוּעתנוּ. כּוּלנוּ נשׂמח לשמוֹע כּי חבר ניר הצליח לרכּוֹש הבנה וידידוּת לעניננוּ בּאוֹתן הפּינוֹת שאנחנוּ לא הצלחנוּ בּהן.

והחבר אֶרם הכבּיד. לא חוֹסר כּשרוֹן הסבּרה הוּא מוֹנה בּנוּ, אלא דבר קשה הרבּה מזה: שליחינוּ בּמשׂא-וּמתן עם העוֹלם “הנמיכוּ את קוֹמת התנוּעה”. בּועידה זוֹ היוּ כּמה פּליטוֹת-פּה. מנהג טוֹב הוּא שבּני-אדם יוֹדעים להצטער ולקחת את דבריהם בּחזרה. אך לגבּי המפלגה השלטת אפשר לוֹמר הכּל, ואין מתמרמר. ואני שוֹאל את ציבּוּר פּוֹעלי ארץ-ישׂראל: אוֹתה פּעוּלה אשר בּשמכם עשׂוּ שליחיכם בּמשך עשׂרוֹת שנים – קפּלנסקי, לוֹקר, רוּבּשוֹב וחזנוֹביץ9, עליו השלוֹם, בּימי המלחמה הקוֹדמת, ואחר כּך חיים ארלוֹזוֹרוֹב ודוֹב הוֹז והחיים אִתנוּ – בּן-גוּריוֹן, בּן-צבי, משה שרתוֹק, דויד הכּהן, האוּמנם סבוּרים אתם כּי הנמיכה את קוֹמתכם? ויש עוֹד היסטוֹריה קוֹדמת: בּשטוּטגָרט בּ-1907 בּקוֹנגרס האינטרנַציוֹנלי, שם הוּצגה לראשוֹנה הציוֹנוּת, על ידי לַצקי-בּרתוֹלדי וחבריו, בּפני הפוֹרוּם האינטרנַציוֹנלי. ויש להקדים וּלהזכּיר את ספרוֹ של סירקין “מדינת היהוּדים הסוֹציאליסטית”, שנדפּס בּפּעם הראשוֹנה לפני 43 שנה בּירחוֹן סוֹציאליסטי. זוֹהי הנמכת-קוֹמה? אני מקַוה שיבוֹאוּ ימים ויפּתחוּ לפנינוּ האַרכיוֹנים ולא נבוֹש בּהם. אוּלם מחוּץ לרשימוֹת ושׂיחוֹת בּעל-פּה יש גם דברים שבּדפוּס. יש תזכּירי קפּלנסקי וארלוֹזוֹרוֹב בּימי ההיאָבקוּת עם ועדת שאוּ10 ועם הוֹפּ סימפּסוֹן11, יש נאוּמוֹ של בּן-גוּריוֹן בּועידת פּוֹעלי האימפּריה, דוֹקוּמנט קלַסי של מדיניוּת סוֹציאליסטית יהוּדית. גם ידוּע משהוּ על שׂיחוֹת לוֹנדוֹן12, ידוּע כּיצד הוֹפיעוּ בּאי-כּוֹחנוּ בּפני האימפּריה הכּבּירה. אם בּאמת יש בּכך משוּם הנמכת קוֹמת התנוּעה חייבת תנוּעת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל להוֹציא את דיננוּ.

למי דרוּשה דרך-ויכּוּח כּזאת? למי דרוּשה השפּלה עצמית זוֹ? האם זוֹהי רק השפּלה של חברינוּ שעשׂוּ את שליחוּתנוּ? הן זוֹהי השפּלה של כּוּלנוּ, של כּל הבּית הזה. הצגה זוֹ של דרך עבוֹדתנוּ והסבּרתנוּ – האם היא מגבּירה את כּוֹח מעמד הפּוֹעלים, מגבּירה אֵמוּן בּכוֹחוֹתיו?

היתה לי הזדמנוּת לראוֹת עבוֹדוֹת של חברים שאינם שייכים למחנה המַנמיך קוֹמה. קראתי את דברי החבר אוֹרן, דברי החבר יצחקי, דברי החבר אבּרמוֹביץ וגם משהוּ מבּן-טוֹב. לדעתי, רק אבּרמוֹביץ יצא בּשלוֹם, ואוּלי גם בּן-טוֹב. על האחרים לא אוּכל לוֹמר זאת. בּן-טוֹב יוֹדע שאי אפשר היה שאנחנוּ נכבּוֹש את לבּוֹ של נֶהרוּ13. ולא, חלילה וחס, מפּני שלנהרוּ יש אינטרסים מסוּימים – לא עקרוֹנוֹת נַעלים, כּי אם אינטרסים חוֹלפים שבּרגע מסוּים קשרוּ אוֹתוֹ עם מה שנעשׂה בּפּלשׂתינה, כּמוֹ שקשרוּ גם תנוּעה גדוֹלה אחרת עם האֶפֶנדים בּפּלשׂתינה14 – לא, בּן-טוֹב איננוּ תוֹבע את חשבּוֹן הציוֹנוּת והפּוֹעל העברי מנהרוּ. הוּא אמר: בּכם האָשם, הקליפּה הנפסדת של הסבּרתכם קילקלה. הוא יוֹדע שאנחנוּ הוֹפכים בּני-אדם טוֹבים לאנטי-ציוֹנים. וּכשאתה שוֹאל לכּיבּוּשים של ההסבּרה האחרת, אוֹמרים לך בּקוֹל-מנַצחים: מק-גוֹברן! אדרבּא, אנוּ שׂמחים לידידוּתוֹ של מק-גוֹברן, ושמא יש גם להסתדרוּת חלק בּוֹ? כּל חלקי האוֹפּוֹזיציה שלנוּ מחזיקים בּטליתם בּשלוֹשת-ארבּעת חברי הא. ל. פּ. (“מפלגת הפּוֹעלים הבּלתי-תלוּיה”). אגלה לכם איפוֹא כּי לפני עשׂרים וּשתים שנה, בּאחד מבּיקוּרַי הראשוֹנים בּלוֹנדוֹן, הסבּרתי את ענינינוּ לפֶנר בּרוֹקויי, והוּא גם הדפּיס את דברי-הראָיוֹן בּעתוֹנה של א.ל.פּ. וגם לאחר עשׂר שנים, לאחר 1929, שוּב הדפּיסוּ שם מאמר שלי. וּבכן, גם בּפני אנשי ה“קליפּה הנפסדת” נפתחה אוֹתה דלת.

החבר ריפטין אדיב יוֹתר מהחבר בּן-טוֹב. הוּא איננוּ מאשים אוֹתנוּ, חלילה, בּקליפּת הסבּרה נפסדת. הוּא רוֹאה אוֹתנוּ ראִיה היסטוֹרית. הוּא אוֹמר: האנשים האלה הם בּני תקוּפה אחרת, היה להם להט “לגַשר בּין הציוֹנוּת וּבין הדמוֹקרטיה הפוֹרמַלית”. מתוֹק מדבש! אנשי מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל מה להם וּלדמוֹקרטיה אמיתית, לשויוֹן כּלכּלי, לסוֹציאליזם? עוֹלמם עוֹמד על דמוֹקרטיה פוֹרמלית, על סדרי פּרלַמנטריזם וכדוֹמה. מכּאן אנוּ למֵדים שהעוֹלם הרוּחני של דגניה, כּנרת, של יוֹצרי ההסתדרוּת החקלאית, של מקימי “הפּוֹעל הצעיר” ו“אחדוּת-העבוֹדה”, של יוֹצרי ספרוּת העבוֹדה, אינוֹ אלא של דמוֹקרטיה פוֹרמלית, לפי הערכתוֹ ההיסטוֹרית של החבר ריפטין. ודאי היה זה עוֹלמם של גוֹרדוֹן ושל בּרנר. וּמוּבן שאנשי דמוֹקרטיה פוֹרמלית מוֹצאים דרכים אל בּני-אדם שכּמוֹתם, שאף הם אין להם כּל ענין בּשינוּי סדרי חברה וסדרי עוֹלם. לפיכך ידעוּ לפנוֹת אל אנשים מן “העוֹלם הישן” כּמוֹ וַנדֶרוֶלדֶה, לוֹנגה, וַן-קוֹל, טרוֹלסטרה, בּראנטינג, צֶ’רנוֹב, בּלוּם, הנדרסוֹן, דבּס, לֶנסבּוּרי ושכּמוֹתם – כּוּלם אנשי “דמוֹקרטיה פוֹרמלית”!

אַל נא בּחפּזוֹן, חבר ריפטין. אם עוֹלמנוּ הרוּחני, מה שאנחנוּ עוֹשׂים, מה שעוֹסק בּוֹ הבּית הזה, זוֹהי דמוֹקרטיה פוֹרמלית, אזי מה אתה? וּמה משמר-העמק? וּמה מרחביה? האם על ידי תוֹספת מעט שמנת של דיבּוּרים על דיקטטוּרה עוֹשׂים מן הדמוֹקרטיה הפוֹרמלית שלנוּ משהוּ אחר בּיסוֹדוֹ? אם כּל הבּנין הזה שלנוּ אין לוֹ חשיבוּת סוֹציאליסטית גדוֹלה, אין בּוֹ תוֹכן אנוֹשי גדוֹל, אין בּוֹ מלה עצמאית שהפּוֹעל בּעוֹלם ישמע אוֹתה ויכבּדנה, אזי גם התוֹספת שלכם, אוֹתם הדברים שהעתקתם מכּמה קוּנטרסים לוֹעזיים, הם לא יהפכוּ את הדמוֹקרטיה הפוֹרמלית הזאת למשהוּ אחר בּיסוֹדוֹ.

ועתה לעצם הענין שאתם קוֹראים לוֹ אוֹריֶנטציה, ואשר פיינשטיין אמר עליו: מעשׂה ידי טוֹבעים בּים ואַתם אוֹמרים אוֹריֶנטציה. והפּעם לא על אוֹריֶנטציה ציוֹנית שלי, הידוּעה לכם למַדי, כּי אם על אוֹריֶנטציה סוֹציאַליסטית שלי.

לא קל הדיבּוּר בּזה. נזכּר אני בּמעשׂיה שקראתי לפני כּמה שנים. בּאחד משבטי הכּוּשים בּאמריקה היתה אשה זקנה שיצא לה שם כּמַטפת. פּעם אחת נתאספוּ כּמה בּני-אדם חשוּבים נוֹשׂאי משׂרה וּביקשוּ ממנה שתנאם לפניהם, והיא שתקה. תמהוּ האוֹרחים ושאלוּ אוֹתה מדוּע היא מחרישה. השיבה: רבּוֹתי, אַתם כּל כּך מלאים מעצמכם שלא נשאר בּכם מקוֹם להכניס משהוּ. אף אני חוֹשש כּשאני נתבּע לשׂיחה על הסוֹציאליזם, שהשוֹמעים כּל כּך מלאים מעצמם, נתמלאוּ כּל כּך, ששוּם דבר אינוֹ יכוֹל לחדוֹר לתוֹכם. ולמה להם לשמוֹע אוֹתי אוֹ להתוַכּח אִתי, כּשאפשר להכניס אוֹתי ואת הסוֹציאליזם שלי בּמרכאוֹת וַחסל? כּלוּם צריך דוקא להתוַכּח אתי בּרצינוּת על השקפוֹתי? מספּיק לכתוֹב שאני “סוֹציאליסט” והענין מסוּדר. אין צוֹרך להוֹכיח למישהוּ, אפילוּ לילדי “השוֹמר הצעיר”, שאני טוֹעה. ואפילוּ התנגדוּתי לחלוּקה אינה ראוּיה אלא למרכאוֹת. כּלוּם זכּאי אני לחלק בּעוֹלם הבּא כּשאר המתנגדים לחלוּקה? לא. אין אני אלא “מתנגד” לחלוּקה, מתנגד בּמרכאוֹת.

זוֹ שיטה רוֹוַחת בּויכּוּח. וּמוּבן מאליו, שאין טוֹב ממנה לברר וּללַבּן דברים, והסוֹציאליזם, כּידוּע, נוֹשע מדרך זוֹ של ויכּוּח. יש, למשל, איזה מוּנח בּעל מַשמעוּת כּלכּלית אוֹ סוֹציאלית מסוּימת, וּמי שקבע אוֹתוֹ התכּוון לגוּפוֹ של דבר פּשוּטוֹ כּמַשמעוֹ. אך למחר נעשׂה זה שם-גנאי שאפשר לגלגל בּוֹ ולזרוֹק אוֹתוֹ, והוּא נדבּק בּך כּמוֹ קוֹצי תשעה-בּאב. מי שקבע, למשל, את המוּנח “בּוּרגנוּת זעירה” לא התכּוון לפוּלמוֹס. אחר כּך נכנס הדבר לרחוֹב הויכּוּח כּגנוּת. אין צוֹרך לוֹמר עליך שאתה גנב אוֹ רמאי, מספּיק לוֹמר שאתה “אֶקלֶקטיק” אוֹ “זעִיר-בּוּרגני”, ואזי גם אין צוֹרך להוֹכיח כּי לא צדקת. עשׂרוֹת שנים היתה הציוֹנוּת קרבּן לשיטת-ויכּוּח זוֹ: הכריזוּ עליה שהיא ענינה של “זעיר-בּוּרגנוּת”, ודי. עשׂרוֹת שנים היתה ספרוּת ה“בּוּנד” וה“איסקרה” הוֹפכת בּטֶרמין זה ישר והפוּך, ונהנית הנאה עצוּמה, והענין עלה לה בּזיל-הזוֹל. עתה מתחילים להנהיג מנהגים כּאלה בּדרכי הויכּוּח שלנוּ. עתה אמנם אין משתמשים בּ“זעיר-בּוּרגנות” דוקא, כּי מרוֹב שימוּש נסתאבה, ואפשר משוּם שכּוּלנוּ זעִיר-בּוּרגנים. לפחוֹת, בּני זעיר-בּוּרגנים. אבל עם שינוּי העתים מתחדשים מוּנחים, והם בּאים לעזרה. האם יש צוֹרך לרדת עם אנשי מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל לעוּמקם של דברים? הן אפשר לכנוֹתם רפוֹרמיסטים, סוֹציאל-דמוֹקרטים, וכל תינוֹק שבּא מחוּץ-לארץ יוֹדע שאין אסוֹן גדוֹל יוֹתר לעוֹלם מסוֹציאַל-דמוֹקרטיה. האם חוֹבה לראוֹת שיש איזה הבדל יסוֹדי מאד בּין מה שעשׂה הפּוֹעל בּארץ וּמה שעשׂתה הס. ד. בּעוֹלם? מספּיק לוֹמר: זוֹהי המפלגה הסוֹציאל-דמוֹקרטית בּארץ-ישׂראל, וכל החשבּוֹנוֹת נגמרוּ. האם יעזוֹר לנוּ, לאנשי העליה השניה אוֹ “אַחדוּת-העבוֹדה” ו“הפּוֹעל הצעיר”, אם נאמר בּלשוֹן בּני יעקב: “כּנים אנחנוּ, לא היוּ עבדיך רפוֹרמיסטים”? האם א. ד. גוֹרדוֹן היה רפוֹרמיסט? האם יוֹסף אהרוֹנוֹביץ היה טיפּוּס של רפוֹרמיסט? הם היוּ יכוֹלים להיוֹת אֶפּיקוֹרסים גמוּרים לגבּי כּל מיני תיאוֹריוֹת מקוּבּלוֹת בּעוֹלם הסוֹציאליסטי, אך האפּיקוֹרסוּת שלהם לא היתה רפוֹרמיסטית, כּי הם היוּ שייכים לטיפּוּס האדם המַגשים, המוֹדד את כּל צעדיו “בּתנוּעה” לא “בּהצלחה” לשעה, כּי אם בּאמת-המידה של הנאמנוּת לאידיאה, של ההתקדמוּת לקראת “המטרה”. האם צריך אני להעיד על עצמי שמעוֹלם לא עמדתי בּד' אמוֹת של רפוֹרמיזם? היה דוקא זמן שהרפוֹרמיסטים היוּ מגַנים אוֹתי ואת חברַי שאנחנוּ סינדיקליסטים15, ושהיינוּ צריכים להגן על הקבוּצה שהיתה בּסתירה לתיאוֹריוֹת ששלטוּ אז בּאירוֹפּה, בּין אצל הרפוֹרמיסטים וּבין אצל הרדיקלים. האם צריך להסבּיר שתנוּעת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל איננה רפוֹרמיסטית, שכּוּלה להט של יצירה ושל שינוּי, אם כּי היא הוֹלכת בּדרכים אחרוֹת מהמקוּבּלוֹת, מפּני שהן דרכיה של ההוָיה הארץ-ישׂראלית? וּמי שמדבּיק על מצחנוּ תו של רפוֹרמיזם פּטוּר כּבר מלהסבּיר בּמה ולמה הוּא מתנגד לדעתנוּ. וּלאחר שהמוּנחים הישנים לא הספּיקוּ יצא מבּית-הצוֹרף של הקוֹמאינטרן מוּנח חדש: סוֹציאל-פאשיזם. והנה עתה נזדמן מטבּע חדש: ניאוֹ-סוֹציאליזם. אינני יוֹדע אם רבּים בּארץ-ישׂראל קראוּ על הניאוֹ-סוֹציאליזם, וגם בּספרוּת הסוֹציאליסטית בּעוֹלם, עם כּל התסיסה שבּה עתה, אין אדם עוֹסק עתה בּניאוֹ-סוֹציאליזם, אך בּבוֹקר-עבוֹת אחד הקיצוּ בּני ארץ-ישׂראל משנתם וגילוּ, כּי למראשוֹתיהם עוֹמדים דה-מאן וּמַרסל דֵיאַ, ו“החטאים” שבּגללם מתים, רחמנא ליצלן, תינוֹקוֹת אצל פּוֹעלי ארץ-ישׂראל אינם אלא ששטוּפים אצלנוּ בּמחשבוֹתיהם של הללוּ, וּלפתע-פּתאוֹם נעשׂינוּ כּוּלנוּ חַקרנים גדוֹלים בּהיסטוֹריה של תנוּעת הפּוֹעלים: מי בָּגד, מתי בּגד, היכן בּגדוּ. אגב, הבּגידה היא נוֹשא מענין, והיה זה דבר מוֹעיל אילוּ ניתן ספר רציני על תוֹלדוֹת הבּגידוֹת השוֹנוֹת בּסוֹציאליזם. אבל אצלנוּ אין עוֹסקים בּזה לשם ידיעה כּי אם לשם דיסקוּסיה. וּלשם הדיסקוּסיה יש צוֹרך להכריז שיש שני גזעים בּסוֹציאַליזם, גזע הנאמנים וגזע הבּוֹגדים. מי שקרוּי שׂמאל – חזקה עליו שהוּא נאמן, וּמי שקרוּי ימין – מוּבטח לוֹ שיהא בּוֹגד.

אך מה יהא על תיאוֹריה נוֹחה זוֹ כּשיוָדע כּי בּלַבַּנוֹבה16 המרכּסיסטית השׂמאלית וּמוּסוֹליני – שניהם בּני גזע אחד; שהאגף השׂמאלי בּצרפת נתן כּמה וכמה בּוֹגדים מפוּרסמים: רוֹשפוֹר, שהיה חבר הקוֹמוּנה הפּריסאית. הֶרוֶה, האַנטי-מיליטריסט המפוּרסם. וכמה בּוֹגדים נתן הקוֹמוּניזם הצרפתי: דוֹריוֹ, פּרוּסאר ושכּמוֹתם. בּין המנהיגים החשוּבים בּסוֹציאליזם הצרפתי הכּשר (לא ניאוֹ-סוֹציאליסט, חלילה) היה פּוֹל פוֹר, עמוּד-התווך של המפלגה. לפני עשׂרים שנה היה לי אתוֹ משׂא-וּמתן. היה אדיב למדי, אך הרגשתי שהוּא חסר-אַהדה. יצאתי עם יארבּלוּם ואמרתי לוֹ שאין זה מנהיג לפי טעמי, ויארבּלוּם הוֹסיף שהוּא חש בּוֹ שמינית שבּשמינית אַנטישמיוּת. אחר כּך היה חוֹתר תחת בּלוּם. יש להניח שחלקוֹ בּהשלָטת פֶּטֶן שקוּל כּנגד חלקם של כּל הניאוֹ-סוֹציאליסטים, והן הסוֹציאליזם הצרפתי נתן עוֹד קוֹדם לכך את מיליֶראן וּוִיויאַני וּבּריאַן17, אשר תנוּעת הפּוֹעלים לא היתה להם אלא שלב בּקַריֶרה. היש דמיוֹן-מה בּין דרכּם של אלה עם דרכּוֹ של ציבּוּר פּוֹעלי ארץ-ישׂראל? אין לך דבר מגוּחך יוֹתר מאַנַלוֹגיה זוֹ.

אני נזכּר כּי בּאמריקה לא היוּ ה“גינוֹסן” שלנוּ, אשר התחנכוּ על בּרכּי ה“בּוּנד”, נוֹתנים אמוּן בּדֶבּס: הן הוּא “הַרץ-סוֹציאליסט” (סוֹציאליסט של חוֹבת-הלבבוֹת) ואין לוֹ כּל שיטה מדעית! כּיצד אפשר לסמוֹך עליו? הם אמנם חתרוּ לעלוֹת מעלה מעלה והגיעוּ למכוֹנית פּרטית ולחנוּת גדוֹלה אוֹ קטנה, אך “התפיסה המדעית” היתה להם ולא לדֶבּס. ועתה זימן הקדוֹש-בּרוּך-הוּא ליהוּדים כּשרים הוֹכחה ניצחת – את דה-מאן. מדוּע מַפנים אוֹתנוּ אליו? היש איזה קשר רעיוֹני בּין נַפתוּלי מחשבתוֹ של דה-מאן לבין מה שמתרחש בּעוֹלמנוּ? האם להשקפוֹתינוּ הציוֹניוֹת הגענוּ מתוֹך דה-מאן דוקא? הוֹאיל ודה-מאן ניצל ספרוּת עצוּמה שנכתבה לפניו ואחר כּך הגיע למַה שהגיע, הרי לך ראָיה ניצחת ש“כּל בּאֶיה לא ישוּבוּן”. אך האם היה דה-מאן בּן-יחיד שהסוֹציאליזם לא היה בּשבילוֹ אלא פּרוֹזדוֹר?

לא מוּסוֹליני ולא לַוַל ולא אלפי הקוֹמוּניסטים אשר מצאוּ את דרכּם לנַאציזם מהווים פּרוֹבּלימה וסכּנה – הן הם לא כּתבוּ ספרים לביקוֹרת המַרכּסיזם, אבל דה-מאן, שהיה תלמיד אדוּק ונעשׂה כּוֹפר – הוּא הפּרוֹבּלימה והוּא הסכּנה. למה אַתם מחפּשׂים אנטי-מרכּסיזם אצל דה-מאן דוקא, שאינוֹ אלא “תלמיד” שבּיקש לסַגל את המרכּסיזם ל“זמנים החדשים”? לכוּ אצל גוּסטב לַנדוֹאֶר, שהיה, דוֹמני, האנטי-מרכּסיסט החריף בּיוֹתר בּדוֹרנוּ, ושוּם אדם לא יפקפּק בּמהפּכנוּתוֹ. מדוּע אַתם מבקשים לכם חיים קלים כּל כּך? יש אנטי-מרכּסיזם חמוּר מאד, שהויכּוּח אתוֹ אינוֹ כּל כּך קל, וּכדאי להכּירוֹ. וּבחוּג זה יכוֹל אני לוֹמר: א. ד. גוֹרדוֹן לא נזקק לדה-מאן. וּביקרתוֹ שלוֹ על כּמה תוֹפעוֹת בּעוֹלם הסוֹציאליסטי יש בּה כּמה דברים העוֹמדים בּעינם, גם כּשאין מקבּלים כּמה מסקנוֹת שהוּא בּיקש להסיק. וגם בּרנר לא הלך לקבּל היתר-בּיקוֹרת ממנהיגים מוּסכּמים. הרבּי מקוֹצק, שהיה מדבּר בּגנוּתה של “הפרוּמקייט”, שאינה מַבחינה בּין עיקר וּבין תפל, היה אוֹמר: שתי מידוֹת בּ“יראים”: יש מי שירא את הקדוֹש-בּרוּך-הוּא, ויש מי שירא מפּני ה“שוּלחן ערוּך”. בּרנר – לא היתה בּוֹ, גם בּעניני סוֹציאליזם, מיִראת ה“שוּלחן ערוּך”.

עוֹד נוֹהַג נאה בּויכּוּח: כּוֹתבים עלינוּ בּלשוֹן רבּים – “הבּן-גוּריוֹנים”, “הרֶמזים”, “הליבנשטיינים”. האוּמנם כּל כּך רבּים הם אצלנוּ? אפשר הם מיוּתרים?

וּכשויכּוּח מעין זה עוֹלה לשלב גבוֹה יוֹתר קוֹבעים: “פּשע פּלילי”, וחסל. ואַתה צא והסק מסקנוֹת. כּשאני קוֹרא ספרוּת כּזאת, היוֹצאת מעֵטם של בּני-אדם הלבוּשים חוּלצוֹת כּחוּלוֹת וּמעיינים בּספרוּת פּוֹליטית-מוֹדרנית, רוֹאה אני לפנַי – יסלחוּ לו – את אבוֹת אבוֹתיהם לפנים בּישׂראל שהיוּ מענישים את “הפּוֹשעים” והעבריינים בּ“קוּנֶה”18. היה זה מין קַרצר על יד בּית-הכּנסת, ויהוּדים יראים וּשלמים, אשר כּר נרחב לשלטוֹן לא היה להם, היוּ יכוֹלים כּאן לחשׂוֹף את תקפּם וּלהינקם בּאֶפּיקוֹרסים. אַל נתן שינהיגוּ “קוּנה” בּקרב פּוֹעלי ארץ-ישׂראל…

––––––––––––

אוֹריֶנטציה סוֹציאליסטית – מה פּירוּשה? האם היא ענין של קריאת “הידד” אוֹ היא מחייבת למשהוּ? כּל מה שהסתוֹבב כּאן על ציר זה לא יצא מגדר דיבּוּרים כּלליים. אני רוֹצה לדעת: אם אקבּל את האוֹריֶנטציה של אחד מפּלגי האוֹפּוֹזיציה – על מה אתחייב? האוֹפּוֹזיציה כּוּלה אוֹמרת בּקוֹל אחד: “אוֹריֶנטציה על כּוֹחוֹת המחר”. מכּאן אתה לָמד, שכּל מי אשר איננוּ אִתם האוֹריֶנטציה שלוֹ היא על כּוֹחוֹת אתמוֹל. מי פּתי ויבחר בּגוֹרל כּזה? אין לי איפוֹא בּלתי אם לבקש שיפָרשוּ לי את הפּסידוֹנים הזה, יפתחוּ את הסוֹגרַיִם ויאמרוּ מי וָמי הם כּוֹחוֹת המחר. כּל מי שירצה אוֹ רק מי שקיבּל איזוֹ “גילדיה” לכך? פּוֹעלי אנגליה למשל, מה הם – אנשי-מחר אוֹ אנשי-אתמוֹל? פּוֹעלי אמריקה, אשר שתי הסתדרוּיוֹתיהם הגדוֹלוֹת – ה“פֶדריישן”19 ו“סי-אַיי-אוֹ”20 – שלחוּ לנוּ טלגרמה של בּרכה, מה הם? והמוֹני אירוֹפּה הכּבוּשה והמוֹני סין והוֹדוּ? למי הם, למחר אוֹ ליוֹם-אתמוֹל?

היה לי הרוֹשם שהנוֹאמים המדבּרים בּשם כּוֹחוֹת-המחר מתכּוונים לכתוֹבת מסוּימת: הם מוֹציאים מחשבּוֹן את אמריקה, את אנגליה והדוֹמיניוֹנים. הם מוֹציאים מחשבּוֹן אוֹתנוּ. אנחנוּ – איננוּ כּוֹחוֹת-מחר…

אם זהו הפּירוּש של “כּוֹחוֹת-מחר” – מדינה אחת בּעוֹלם – הרי זה חידוּש תיאוֹרטי גדוֹל. חידוּש גם לגבּי המַרכּסיזם. לא מַרכּס ולא המַרכּסיזם לא העמידוּ את ההיסטוֹריה האנוֹשית על הגזע הסלָבי דוקא, שכּל טוּב העוֹלם וכל הכּוֹח המהפּך והבּוֹנה של העוֹלם אך ממנוּ יבוֹאוּ. כּך ראה אוּלי בּאקוּנין, לא המַרכּסיזם. לגַבּיו הרי זה חידוּש דיאַלקטי ממש.

כּשאַתה מאזין לכמה דוֹברים וּמבקש לעמוֹד על דעתם אַתה מוֹצא, כּי חידוּש סדרי-העוֹלם מצטייר אצלם בּאוֹפן פּשוּט בּיוֹתר: הצבא האדוֹם ילך מחַיִל אל חיל, ממדינה אל מדינה, ויביא גאוּלה לעוֹלם. החברה האנוֹשית החדשה תקוּם כּתוֹצאה של פּלישה. המוּנח “אוֹריֶנטציה” מאַבּד כּאן את משמעוּתוֹ הרגילה – ראִיה פּוֹליטית של כּוֹחוֹת שוֹנים ועוּבדוֹת שוֹנוֹת, התבּוֹננוּת למַה שאפשר להשׂיג ממדינה זאת וּמה ממדינה אחרת. השימוּש בּמוּנח אוֹריֶנטציה יוֹצא לגמרי מתחוּמים אלה ונעשׂה מוּשׂג דתי-משיחי, ותכנוֹ: כּזה ראה וקַדש! הרי מוֹפת לעוֹלם, מוֹפת להיסטוֹריה האנוֹשית. אין לך אלא להידבק בּוֹ. השאר יבוֹא מאליו.

וה“כּזה ראֵה וקדש” הוּא שגוֹרר אוֹתנוּ, על כּרחנוּ ושלא בּטוֹבתנוּ, לתוֹך ויכּוּח עיוּני. אין לי שוּם צוֹרך בּויכּוּח על גוֹרל הסוֹציאליזם בּרוּסיה הסוֹביטית. יש לי סבלנוּת. עכשיו אני מעוּנין רק בּנצחוֹן, ואני מאַחל אך הצלחה לצבא האדוֹם, ואני בּטוּח כּי למען הצלחתוֹ אין הוּא זקוּק כּלל שאני אראה את ההיסטוֹריה של העוֹלם בּדוֹר אחרוֹן כּכּתוּב בּמהדוּרה אחרוֹנה של תוֹלדוֹת ו. ק. פּ.21, אף אינוֹ זקוּק לחתימת-ידי שהסכּמתי להסכּם סטאַלין-היטלר22, שהסכּמתי בּשעתוֹ ושאני מסכּים עתה לשעָבר. הוּא אף אינוֹ תוֹבע זאת ממני. ואני יכוֹל לדחוֹת את הבּירוּרים ההיסטוֹריים הללוּ לאחר הנצחוֹן. ואני מניח שלאחר המלחמה וּלאחר הנצחון יהיה מקוֹם לבדיקוֹת רעיוֹניוֹת הגוּנוֹת. ואין לי שוּם צוֹרך לברר שאלוֹת אלה תחת לחץ ידיעוֹת מן החזית. אלא שיש מסַפסרים בּידיעוֹת מן החזית ורוֹצים לנַצל את מצב החזית ולָכוֹף עלינוּ דעוֹת, וּלפיכך אני פּוֹנה אל הויכּוּח מאוֹנס.

בּעלי האוֹריֶנטציוֹת מסתפּקים בּדיבּוּרים מצלצלים, סתמיים וכוֹללים, ואני מבקש שיאמרוּ לי מַהי ההתחייבוּת הקוּנקרטית, הנוֹבעת מאוֹתה אוֹריֶנטציה. בּנימוּק של מדיניוּת ציוֹנית דוֹרשים מאִתנוּ ש“נקבּל” אוֹריֶנטציה מסוּימת, ואני שוֹאל: מה פּירוּש הדברים “לקבּל”? תחילה תוֹבעים תביעה צנוּעה: לקבּל “מפעל-בּניה”. מדוּע לא? האפשר “לקבּל” אוֹתוֹ לבדוֹ בּלי משטר מסוּים? ויהא שחוֹבה עלינוּ למען הציוֹנוּת “לקבּל” אוֹתוֹ משטר. האפשר “לקבּל” אוֹתוֹ בּלי הקוֹמאינטרן, אוֹ חוֹבה עלינוּ “לקבּל” גם את הקוֹמאינטרן? ו“עם הקוֹמאינטרן” – מה פּירוּשוֹ: בּלי עצמאוּת של מפלגוֹת ארציוֹת, כּנהוּג בּקוֹמאינטרן, אוֹ שלנוּ תינתן פּריבילגיה מיוּחדת ויניחוּ לנוּ עצמאוּת? וּמה זה בּלי עצמאוּת? חוֹששני שגם על השם “השוֹמר הצעיר” יחוּל בּיטוּל העצמאוּת. הן למפלגוֹת הקוֹמאינטרן יש איניציאַלים ידוּעים. כּאן בּארץ זה נקרא פּ.ק.פּ. מי שתוֹלה את תקותוֹ בּאוֹריֶנטציה צריך שיהיה מוּכן לקבּל צו מהמרכּז. מי שאינוֹ מוּכן לקיים כּל מה שהקוֹמאינטרן יצַווה עליו – אין, למעשׂה, בּינוֹ וּבין חסַר-אוֹריֶנטציה ולא-כלוּם. חסידי-האוֹריֶנטציה הן חייבים לדעת את תוֹלדוֹתיהם של “21 הסעיפים” לפחוֹת.

אני מתעכּב על שאלוֹת אִרגוּניוֹת, כּביכוֹל. ויש גדוֹלוֹת מאלה. האפשר “לקבּל” את רוּסיה הסוֹביטית בּלי לקבּל את תוֹרת הדיקטטוּרה של מפלגה אחת? מי תהיה אוֹתה מפלגה מאוּשרת, שלה נמסוֹר כּוּלנוּ מרצוֹן את זכוּת הדיקטטוּרה עלינוּ? וּשאלה דקה יוֹתר וקוֹבעת יוֹתר מכּל שאלה אחרת: האפשר “לקבּל” את הבּוֹלשביזם רק כּדוֹקטרינה פּוֹליטית בּלבד ולא לקבּל את האֶתיקה הבּוֹלשביסטית, שמאיר יערי נוֹקט לגַבּיה את המוּנח “רלַטיביזם מוּסרי”! מוּנח זה מסַמן שיטה מוּסרית מסוּימת. אמיתי, טוב, צוֹדק, יפה, מוּתר הוּא כּל מה שנדרש לנצחוֹן – היוֹם של המעמד, מחר של המפלגה, מחרתים של המַזכּירוּת. והיפּוּכוֹ: כּוֹזב, רע, מכוֹער, אסוּר – כּל מה שאינוֹ רצוּי למעמד, למפלגה, למזכּירוּת. והמסקנה: הַדבָּרת כּל מי שמעכּב את הגאוּלה, דיכּוּי כּל מי שחוֹשב אחרת. וכל מי שחוֹשב אחרת ממילא מעכּב את הגאוּלה. אני נזכּר בּסיפּוּר קטן של פּרץ, שנכתב לא לשם ויכּוּח פּוֹליטי: מעשׂה בּהוּא והיא וּמשל בּתפּוּח. חָשקה נפשוֹ בּתפּוּח, הוּא מוּכן לבלוֹע אוֹתוֹ. אך התפּוּח אוֹמר לוֹ: אין אתה יכוֹל “לקבּל” אוֹתי בּלבד, רצוֹנך בּי – עליך לבלוֹע גם את העלים והבּדים, וגם את הגזע ואת השרשים ואפילוּ את העפר. וּמי שמגיש לנוּ את תפּוּח-האוֹריֶנטציה אַל ירגז אם אנוּ שוֹאלים אוֹתוֹ: כּיצד הוּא מתכּוון להאכילנוּ – את התפּוּח לבדוֹ, בּלי כּל מה שהוּא צמוּד אליו?

מעין קרֶדוֹ. אין אני יכוֹל לבחוֹר לי מתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים את הטוֹב בּעינַי ולוֹמר: אלה שלי ואלה לא שלי. נוֹשׂא אני את מַכאוֹביה ותחלוּאיה של תנוּעת הפּוֹעלים כּנטל מר אשר אין אני יכוֹל להפקיע את עצמי ממנוּ. הבּוֹלשביזם – יהיוּ מקוֹרוֹת גידוּלוֹ אשר יהיוּ – איננוּ בּשבילי דבר שצמח מחוּץ לתנוּעת הפּוֹעלים. כּל כּמה שיהיוּ לי אתוֹ חשבּוֹנוֹת מרים – ואין אלוּ חשבּוֹנוֹת של יהוּדי בּלבד, כּי החשבּוֹן הסוֹציאליסטי אתוֹ התחיל עוֹד קוֹדם – בּשבילי הוּא אחד הגידוּלים של המשפּחה, ומי שרוֹאה אוֹתוֹ כּבן-המשפּחה כּוֹאב עליו בּיוֹתר.

רוּסיה הסוֹביטית היא בּשבילי תוֹפעה היסטוֹרית-עוֹלמית, ועם תוֹפעוֹת היסטוֹריוֹת, כּמוֹ עם גילוּיי כּוֹחוֹת הטבע, אין מתוַכּחים. לוַאי שנבין אוֹתם. ואילוּ היינוּ משׂוֹחחים בּאוירה של התבּוֹננוּת ורצוֹן להכּיר ולדעת – לא היה לי כּל צוֹרך לדבּר אליכם כּאיש ריב ומדוֹן. אך לא כּן הוּא כּשבּאים אלינוּ ואוֹמרים: כּזה ראֵה וקדש! אז אַתה חייב לעמוֹד על נפשך ועל נפש היקר והקדוֹש לך.

בּמידה שמגיעים אלינוּ קוֹלוֹת מן המערב, מן הארצוֹת האַנגלו-ֹסַכּסיוֹת, יש לוֹמר כּי המחשבה הסוֹציאליסטית איננה קוֹפאת על שמריה, היא למדה הרבּה בּשנים אלוּ, והיא לוֹמדת תוֹך כּדי המלחמה. יש להניח כּי גם בּרוּסיה אין הדברים עוֹמדים עתה בּמקוֹם אחד. אך כּשאני שוֹמע כּמה דיבּוּרים אצלנוּ, נראה לך כּאילוּ אנשים עוֹד יוֹשבים בּצימרוַלד, וכל הלָך-מחשבתם הוּא “מוֹדל 1917”. הרבּה לוֹעגים בּימינוּ לגנרלים, שתמיד הם מתכּוֹננים להנהלת מלחמה, אלא לא למלחמה שעתידה לבוֹא, כּי אם לקוֹדמת. יש גם מין רבוֹלוּציוֹנרים שכּל ימיהם הם הוֹגים בּמהפּכה וּמתכּוֹננים למהפּכה, אלא לא לזוֹ שעתידה לבוֹא כּי אם לקוֹדמוֹת – הם חוֹלמים על כּיבּוּש הבּסטיליה23, הם לוֹמדים את תוֹרת הבּריקדוֹת בּרחוֹבוֹת פּריס, עכשיו הם לוֹמדים כּיצד להפּיל את קֶרֶנסקי24. שנים רבּוֹת היה רוֹוֵח טיפּוּס הרבוֹלוּציוֹנר שהיה עוֹמד לפני ראִי-ההיסטוֹריה ועוֹשׂה העוָיוֹת של רוֹבּספּיֶר25, וּבבוֹא השעה לא נשאר לוֹ מכּל תוֹרתוֹ אלא העוָיוֹת שעבר זמנן וּבטלה פּעוּלתן. אוֹתוֹ סוּג של רבוֹלוּציוֹנר כשהוּא משקיף עתה בּראי מבקש לשַווֹת לעצמוֹ לא דמוּת של רוֹבּספּיֶר, כּי אם דמוּת של לנין26. יש סוּג של בּני-אדם שלהם גרם לנין נזק ללא תקנה, והם הם המאמינים שהם תלמידיו. יש שאדם קוֹנה כּרטיס של לוֹטריה וזוֹכה בּפּרס הגדוֹל. למי זה איכפּת לכאוֹרה? אך אלפי בּני-אדם המצפּים לפּרס הגדוֹל, נהרסים על ידי כּך. היתה סיטוּאַציה עוֹלמית מסוימת, ולֶנין הוֹציא את הפּרס הגדוֹל. אין אני בּא עתה לשפּוֹט מה עשׂה בּזכיה שזכה. אך כּשכּל מפלַגוֹנת וכל ליגוֹנת יוֹצרת לעצמה אוירה של “אֶמיגרציה פּוֹליטית”, וּמכינה את “הרבוֹלוּציוֹנרים המקצוֹעיים” שלה, וּכבר גאה על היוֹם בּוֹ תהיה היא, דוקא היא, האוֹחזת בּשלטוֹן-יחיד – כּי הן אין פּרס גדוֹל אלא אחד, וּלמי תהיה גדוּלה זוֹ אם לא לה? – הרי זה עשׂוּי לבדח את הדעת גם בּימים קוֹדרים.

אוֹמרים לנוּ: ואתם מה חוֹשבים – בּעוֹלם ישאר הכּל כּמוֹ שהיה? כּאילוּ היוֹשבים כּאן אינם עוֹשׂים דבר אלא יוֹשבים על הכּלים ושוֹמרים לבל יפּוֹל צרוֹר ארצה מסדרי העוֹלם הקיים, ויש צוֹרך לגלוֹת לנוּ אמריקה – שלאחר המלחמה צפוּיים לנוּ “זעזוּעים”. כּאילוּ יש צוֹרך בּהשׂכּלה רבוֹלוּציוֹנית מיוּחדת וּבחידוּד תחוּשת העתיד, כּדי לדעת שמלחמה עוֹלמית, ועוֹד מלחמה כּזאת, שהיא מלחמת המוֹני-המוֹני-אדם, מלחמת מיליוֹנים עוֹבדים, והנישׂאת על כּתפי מיליוֹני עוֹבדי-תעשׂיה, ושהיא הוֹרסת נכסי-דוֹרוֹת וּמערערת יסוֹדוֹת-היוֹם, וזוֹרקת המוֹני-המוֹנים מיבּשה אל יבּשה, אפשר לה שתשאיר הכּל “כּדאֶשתקד”. הזאת היא עתה השאלה, אם יבוֹאוּ ואם לא יבוֹאוּ “זעזוּעים”? אם דרוּשה לכם חתימתי על שטר זה מוּכן אני לחתוֹם יחד עם האוֹפּוֹזיציה. והן כּל סוֹציאליסט רציני, אשר יסוּרי-הדוֹר לא עברוּ עליו לשוא, חייב לשאוֹל: האוּמנם די לוֹ לסוֹציאליזם בּזעזוּעים בּלבד? אחרי המלחמה הקוֹדמת היתה תקופה של זעזוּעים מַהפּכניים, והם הקיפוּ את רוֹב ארצוֹת אירוֹפּה – והפסדנוּ את התקוּפה. מה נעשׂה, וכיצד נחיה, וכיצד נתאַרגן – שהפּעם הזאת לא יתחוֹללוּ הזעזוּעים המַהפּכניים לשוא? הזעזוּעים עצמם אינם זכוּתם של הסוֹציאליסטים. המלחמוֹת מביאוֹת אוֹתן, מפּוֹלת המשטרים המתמוֹטטים מביאה אוֹתן. זאת תהא זכוּתם של סוֹציאליסטים – אם הם יֵדעו מה לעשׂוֹת בּבוֹא הזעזוּעים, כּיצד לרתוֹם את הנַחשוֹל בּאפיק של בּניית עוֹלם חדש. והאם בּזה שנַרבּה עתה לצרוֹח: הידד, הזעזוּעים! נלמד לדעת מה עלינוּ לעשׂוֹת?

שמענוּ מפּי רבוֹלוּציוֹנרים מסוּג ידוּע ושמענוּ בּארץ מפּי רביזיוֹניסטים, כּי בּריבּוּי דמים הדרת מהפּכה, אך הרבּה דמים נשפּכוּ וישוּעת הסוֹציאליזם לא בּאה. האין זה מחייב כּל סוֹציאליסט-חוֹשב שיכוון את כּל מחשבתוֹ לכך, מה יש לעשׂוֹת שהזעזוּעים לא יצאוּ לבטלה, שבּני-אדם ידעוּ מה עליהם לעשׂוֹת, כּיצד לבנוֹת בּתוֹך התוֹהוּ וָבוֹהוּ, ושלא ישתלט על ההמוֹנים איזה מנוּוָל, חוֹלה-רוּח, שוֹאף-דמים, משיח-שקר? אוֹ שאנחנוּ נמלא את חוֹבתנוּ למהפּכה בּזה שנשׂמח ונגיל ונריע הידד לכבוֹד האוֹריֶנטציה החדשה, הפּוֹטרת אוֹתנוּ מדאגוֹת יתירוֹת?

אפשר קראתם אתמוֹל בּ“דבר” קטע, שהגיע אלינוּ, מנאוּמוֹ של בֶּוין. בּוין מהוּ, איש-המחר אוֹ איש-האתמוֹל? אוֹ שמא אין הדבר תלוּי אלא בּהצבּעה, לפי סיעוֹת שהן חייבוֹת לדעת זאת מראש. ראיתי את בּוין בּמצב קשה למַדי, כּשעמד בּודד בּועידת מפלגת העבוֹדה בּאֶדינבּוּרג, מוּל שַמנה וסלתה של המפלגה, בּיניהם לֶנסבּוּרי הפּאציפיסט וּקריפּס הרדיקלי, ודרש בּכל הפּשטוּת שהפּוֹעלים יתמכוּ בּזיוּן-המדינה. אז ראוּ בּוֹ את האדם העוֹמד על התהוֹם, עוֹד מעט ויגלוֹש אל מעֵבר לתנוּעת-הפּוֹעלים. הדבר היה בּסתיו 1936, בּעצם מלחמת-ספרד. והללוּ שדרשוּ עזרה צבאית לספרד לא הסכּימוּ לכך שהמדינה הבּוּרגנית תזדיין. והאיש התקיף, המגוּשם, רחב-המידוֹת, המדבּר בּפשטוּת של אִכּר וּבשׂכל ישר של אִכּר, עמד ודיבּר בּכוֹח עצוּם וּבקוֹל רוֹטט על מה שצפוּי לוֹ לפּוֹעל האנגלי וּלביתוֹ וּלהישׂגיו מידי היטלר. והנה אדם זה, שרבּים ראוּ אוֹתוֹ כּריאַקציוֹנר שאין לוֹ תקנה, נעשׂה לאחר שנים מוּעטוֹת האדם אשר אנגליה כּוּלה וּפוֹעליה בּפרט – והאגף השׂמאלי בּתוֹכם – תלוּ בּוֹ תקווֹת מרוּבּוֹת, יתר על כּל חבריו. אינני יוֹדע לשפּוֹט עד כמה הִצדיק בֶּוין את התקווֹת שתלוּ בּוֹ, אך ידעתי אז, כּשם שרבּים רוֹאים זאת עכשיו, שהוּא ראה בּ-1936 מה שלא ראוּ משׂכּילים ותיאוֹרטיקנים גדוֹלים ממנוּ.

וגם עתה דיבּר בּוין דברים פּשוּטים ו“אל הנקוּדה”: ראשית, צריך לבער את העוֹני והמחסוֹר, והסתערוּת מהפּכנית בּלבד לא תספּיק לכך. ושנית, אין זה לפי כּוֹחוֹ של אדם יחיד, של אוֹרגניזציה יחידה, ולא של מדינה יחידה. דרוּש שהכּל יעמדוּ יחדיו. רק אז אפשר יהיה להשׂיג את המטרה. כּך רוֹאה את הדברים פּוֹעל בּן-פּוֹעלים, צלוּל-מוֹח ויוֹדע מה זה כּוֹח. הוּא איננוּ אוֹמר: אני ואַפסי עוֹד. הוּא איננוּ מַשליך את יהבוֹ על הזוּלת, על איזה “עם נבחר”. הוּא יוֹדע כּי התנאי לכך שמלחמה זוֹ לא תצא לבטלה ולא תהא הרת מלחמוֹת חדשוֹת הוּא – שהפּעם יעָשׂה הכּל יחד.

ואם שוֹאלים אתם אוֹתי לאוֹריֶנטציה – הרי זוֹ האוֹריֶנטציה שלי. רוּסיה יצאה מן המלחמה הקוֹדמת בּאיזוֹלַציה, ואיזוֹלציה זוֹ עוֹמדת להסתיים בּמלחמה זוֹ. והאוֹריֶנטציה שלנוּ היא לא על פּלוֹני אוֹ על אלמוֹני, כּי אם על הקמת עוֹלם אשר הכּל יקחוּ בּוֹ חלק. והוֹאיל ואני מאמין שהכרחי להתחיל דף חדש, אין לי כּל צוֹרך לטפּל בּכמה חשבּוֹנוֹת ישנים, אם לא יכריחוּני לכך. וּלפיכך אני מַרשה לעצמי לא להגיב על כּמה דברים שנאמרוּ כּאן, אך יש דברים שמחמת התפקיד החינוּכי שהם עשׂוּיים למלא חייב אני להסתייג מהם.

לפני כּמה שנים, בּשׂיחוֹת עם נוֹער, הגדרתי את תנוּעתנוּ כּתנוּעה של קוֹנסטרוּקטיביזם מַהפּכני. יוֹקד בּה הרצוֹן לשנוֹת שינוּי רדיקלי את משטר חיינוּ, הלאוּמי והסוֹציאלי. אך כּל עם ועם עוֹשׂה את מַהפּכתוֹ לפי הוָיתוֹ. וּכבר אמר בּרנר: המציאוּת היהוּדית הפוּכה מעיקרה, ועַם שחַייו מפּוֹלת עוֹשׂה את מַהפּכתוֹ על ידי בּנִיה. והמַהפּכנוּת האמיתית בּישׂראל צריכה היתה למצוֹא את צוּרוֹתיה שלה והיא מצאה אוֹתן. שאילמלא כּך – לא היינוּ עתה מסוּבּים כּאן. וּמי שמבּיט אל העוֹלם ההפוּך והעקוּר בּדוֹר זה יכוֹל להניח שהמהפּכה הבּאה עלינוּ תהיה הרת מגמוֹת קוֹנסטרוּקטיביוֹת אדירוֹת בּכל שטחי החיים.

נאמר כּאן: הסוֹציאליזם בּמצוֹר. הסוֹציאליזם היה בּמצוֹר, עתה הוּא בּמלחמה. המלחמה הזאת היא – לפי המוֹני נוֹשׂאיה וּלפי תכנה האוֹבּיֶקטיבי – מלחמת-אזרחים עוֹלמית. ואף על פּי שבּכל מחנה יש מעכּבים מבּפנים, היא הוֹלכת ונעשׂית יוֹתר ויוֹתר מלחמת-אזרחים עוֹלמית. הסוֹציאליזם היה מזמן נעשׂה גוֹרם יוֹתר מכריע בּמלחמה זוֹ, אילמלא ההסכּם האוּמלל בּין היטלר וּסטאלין. אילוּ היתה המלחמה נגד היטלר מתחילה בּהשתתפוּתה של רוּסיה.

בּשנים האחרוֹנוֹת שלפני המלחמה נפגשתי עם סוֹציאליסטים מערביים שנתנוּ כּמה שנוֹת חיים לרוּסיה הסוֹביטית. לה הקדישוּ את כּשרוֹנם, ואת מיטב תקווֹתיהם שיקעוּ בּה. ואחרי המשפּטים הידוּעים27, ואחרי מה שהיה בּספרד28 – היוּ רצוּצים ואוּמללים. ישבתי עם אדם אחד שהיה מעמוּדי-התווך של תנוּעת הידידוּת לרוּסיה הסוֹביטית, וּראיתיו בּשברוֹנוֹ כּמי שחָרב עליו עוֹלמוֹ. והסכּם 1939 היה בּשביל רבּים מכריע בּחייהם. מה רב ההבדל בּין עֵרוּת נפשית זוֹ, האוֹהבת והכּוֹאבת, וּבין אוֹתוֹ צידוּק-הדין ולימוּד-הזכוּת, השמוּרים לבעליהם בּכל עת תמיד. רק בּימים האלה קראתי בּעברית פּיסקה על אַנדרֶה ז’יד29, שבּימי היוֹתוֹ בּין נשׂוּאי-הפּנים בּמוֹסקבה היוּ מנַשׂאים וּמקלסים אוֹתוֹ גם אצלנוּ. ועכשיו כּוֹתבים עליו: “נפגם טעמוֹ האֶסתטי, משראה בּחוּצוֹת מוֹסקבה את בּוֹני הסוֹציאליזם להמוֹניהם, לבוּשים בּגדים פּשוּטים ודוֹמים. אין זה כּי אם הסמרטוּטים של בּני-בּלי-בּית בּסימטאוֹת הכּרכּים היוּ יוֹתר לטעמוֹ האֶסתטי…” והרי לך הסבּרה מספּיקה לשינוּי טעמוֹ של סוֹפר גדוֹל. והן חסד עשׂוּ בּזה עם אַנדרה ז’יד ש“הסבּירוּ” אוֹתוֹ בּנימוּקים “אֶסתטיים” ולא בּנימוּקים שפלים יוֹתר.

על כּל פּשעים תכסה אהבה. לפיכך נמצאה נוּסחה: “הכרח בּל-יגוּנה”. נוּסחה רחבת-לב ועתיקת-יוֹמין. היא קדמה הרבּה ל“דיקטטוּרה הפּרוֹליטרית”. ידעוּה בּחצרוֹת-הנסיכים בּאיטליה, ידעוּ אוֹתה כּל הדיקטטוֹרים הרבּים של אמריקה הדרוֹמית. היא נעשׂית חידוּש גדוֹל רק משהיא מצטרפת לאֶתיקה הסוֹציאליסטית. ואין אני דן עתה עליה כּשלעצמה. כּשבּאה לידי איזוֹ נוֹרמה פּוֹליטית אוֹ מוּסרית אני שוֹאל את עצמי: מה יכוֹלים אנחנוּ לעשׂוֹת בּה? ואני שוֹאל עתה: כּיצד יכוֹל משמר-העמק להיעזר בּחייו הוּא בּתוֹרה של “הכרח בּל-יגוּנה”? כּיצד אפשר לפיה לסדר את היחסים עם סיעה אוֹפּוֹזיציוֹנית, עם חברים שאינם מקבּלים את “הקו”? והאם אפשר גם לדחוֹת את “הרלַטיביזם המוּסרי” וגם לקבּל את “ההכרח בּל-יגוּנה” בּקביעת מדיניוּת?

והוֹאיל ואין אנחנוּ מקבּלים את האוֹריֶנטציה בּה"א הידיעה, שרק בּה ישע וּפדוּת, מצא החבר אֶרם כי האוֹריֶנטציה שלנוּ היא על “קפּיטליזם מחוּדש”. ודאי גילה זאת בּמצע של מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, אוֹ בּמַאוַייהם של חברי קבוּצוֹת וקיבּוּצים וּמוֹשבים, שנפשם נכספת לקפּיטליזם מחוּדש. כּכה. ואוֹמַר לוֹ כּדרך שאמר בּרנר בּמאמרוֹ הנפלא “לפנים וּלאחוֹר”30, אשר כּדאי לשוּב ולקרוֹא בּוֹ. הוּא לא נתישן. את אחוּזוֹתי שלי לא תפקיע המהפּכה, את ממוֹני בּבּנק לא תגזוֹל ממני, והקפּיטליזם המחוּדש לא יבטיח לי מניוֹת ודיבידֶנדים, – למה איפוֹא אבחר להיוֹת נוֹשׂא-שוֹבל לקפּיטליזם המחוּדש?

וּמן הראוּי להתבּוֹנן לנאוּמים הדוֹגלים כּוּלם כּאחד בּשם האוֹריֶנטציה, אם כּוּלם מתכּוונים לדבר אחד. אנסה לשלוֹת משם דיבּוּרים אחדים.

החבר אֶרם אוֹמר: אין שתי אוֹריֶנטציוֹת, יש רק אחת. וּמי שעוֹד קשר לוֹ עם העוֹלם הדמוֹקרטי, הרי הוּא “מחַסל את הציונוּת”. בּפירוּש כּך, מלים כּדרבוֹנוֹת.

והחבר עמית לבּוֹ רך יוֹתר, והוּא אוֹמר: דרוּשה אוֹריֶנטציה על כּוֹחוֹת-המחר מבּלי להזניח את המדיניוּת היוֹם-יוֹמית. “טוֹב אשר תאחוֹז בּזה וגם מזה אַל תנח את ידיך”.

והחבר יצחקי מרחיק לכת מאֶרם. האוֹריֶנטציה שלוֹ נוֹשׂאת לנוּ בּכנפיה “מדינה של פּוֹעלים ועמלים”, וּבה מוּבטחים לנוּ מיליוֹני יהוּדים. כּנגד זה אוֹמר הוּא: השיטה הדמוֹקרטית היא אנטי-יהוּדית בּכלל.

והחבר לֶויטה אוֹמר: שוּם אוֹריֶנטציה סוֹציאליסטית אינה צריכה להזיק למדיניוּת הציוֹנית שלנוּ. כּלוֹמר: “אוֹריֶנטציה” לחוּד וּמדיניוּת לחוּד. וּבמדיניוּת אין לך אלא הפּרימַט הציוֹני; יכוֹל אַתה לכוון את לבּך לקראת כּל שיטה שאַתה חפץ, אך כּשאַתה עוֹשׂה את שליחוּת-העם חייב אַתה לעשׂוֹת מה שהמדיניוּת שלוֹ דוֹרשת ממך. היש הבדל בּין הגדרה זוֹ לבין ההגדרה “מה שטוֹב ליהוּדים”?

ועוֹד אמר לויטה, כּי אוֹריֶנטציה סוֹציאליסטית מסוּימת שימשה מכשוֹל על דרך המדיניוּת הציוֹנית לגבּי ססס"ר. ודיבּוּר זה היה לפי טעמוֹ של הקהל ונתקבּל בּמחיאוֹת-כּפּים. אם מה שאמר לויטה הוֹלם את האמת, היינוּ – הזנחנוּ את האפשרוּיוֹת הציוֹניוֹת בּמדינה גדוֹלה, רבּת-כּוֹח וגם רבּת-יהוּדים, הרי זה פּשע ציוֹני כּבד מאד, וההנהגה הציוֹנית וּמפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל צריכים ליתן את הדין, אך לויטה, כּדרך המתוַכּחים בּענינים אלה, אינוֹ חייב לפרש מה היוּ ההזנחוֹת שהזנחנוּ וּמה היוּ המכשוֹלים שהכשלנוּ. כּל מי שיאמר כּי אנחנוּ הרשעים והאחרים הם הצדיקים – מוּבטחוֹת לוֹ מחיאוֹת-כּפּים.

החבר לויטה זרק את ההאשמה בּצוּרה פּוֹליטית. החברה פ. אילָנית אמרה זאת בּדרך תיאוֹרית: “עשׂרים וארבּע שנים היתה קיימת מדינה גדוֹלה והיחס אליה היה של בּוּז והשמצה”. מתבּקש להוֹסיף: עד שַקַמתי! אכן ראוּיים אנוּ לכל הבּא עלינוּ.

לא זאת הפּעם הראשוֹנה, ולא בּמסיבּוֹת אנטי-ציוֹניוֹת בּלבד, כּי אם גם בּועידוֹת ציוֹניוֹת אנוּ רגילים לשמוֹע את הפּזמוֹן הזה: כּל מי שמכּה בּנוּ – אנחנוּ החטאים! אך הפּעם הזאת נאמרים הדברים בּועידת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל. ועל יד השוּלחן הזה יוֹשבים רמז וּשקוֹלניק שנשלחוּ מטעם ההסתדרוּת למוֹסקבה31, ולפני כן שלחנוּ שמה לתערוּכה החקלאית את בּן-גוּריוֹן וּמאיר רוּטבּרג32. וּוַדאי היינוּ מוֹסיפים לשלוֹח, אילוּ נתנוּ לנוּ. וּבן-גוּריוֹן הרים בּמוֹסקבה את הדגל הציוֹני בּרשוּת ולא בּמחתרת. וההסתדרוּת הוֹציאה חוֹברת-הסבּרה בּרוּסית ו“דבר” היה שוֹלח מאוֹת גליוֹנוֹת לרוּסיה, – וכל זה סימן “לבוּז וּלהשמצה”.

ויש מי שתוֹבע מידנוּ את עלבּוֹנם של יהוּדי רוּסיה: הזנחנוּ אוֹתם, לא התעַנְיַנוּ בּהם. מי הוּא המעוּנין בּיצירת הלֶגֶנדה הזאת? עוֹד אידר33 הלך בּשליחוּת ההסתדרוּת הציוֹנית לרוּסיה, וסאקר, ורוּפּין. לא השארנוּ דלת בּאַמבּסדוֹת הסוֹביטיוֹת בּלוֹנדוֹן וּבפּריס וּבגֶנף וּבוַשינגטוֹן, שלא דפקנוּ עליהן. לא אמנה עתה את כּל אשר טרחוּ ועמלוּ בּזה, ולא חדלוּ לאחר כּל האכזבוֹת. והיוּ רגעים שגם נתעוֹררוּ תקווֹת, וניתנוּ הבטחוֹת, “פּרטיוֹת”, כּמוּבן. פּעם נתגלה מדינאי סוֹביטי צעיר, שראוּ אוֹתוֹ כּכוֹכב עוֹלה, והוּא הבטיח שבּשוּבוֹ למוֹסקבה יסבּיר את הענין “לפנַי ולִפְנִים” וידרוֹש שינוּי יחס. ואוֹתוֹ מדינאי נקרא בּאמת למוֹסקבה, אך לא חזר, ואין אנוּ יוֹדעים מה היה סוֹפוֹ. אינני יכוֹל להיכּנס בּפרטים, אך אינני בּוֹש בּסבלוֹתינוּ אלה. “לא לך החרפּה, כּי אם – לדוֹחיך”. אך מה רשוּת אַתם נוֹטלים לכם להתקלס בּמאמצי אוּמה אוּמללה, אשר כּל תקיף יכוֹל להעלים פּניו ממנה?

יכוֹלתי לספּר בּזה גם מנסיוֹנוֹתי אני. עוֹד בּימים קדוּמים, כּשקראסין34 וּמשלחתוֹ ישבוּ בּלוֹנדוֹן, היוּ שליחי ארץ-ישׂראל נפגשים אתם. והיוּ בּיניהם יהוּדים, אמנם חניכי “אִיסקרה”, אך הטוּ אוֹזן. והיוּ מהם שהבטיחוּ ידידוּת: יבוֹאוּ למוֹסקבה ויספּרוּ. האפשר לדוּן אוֹתם אם לא עמדוּ בּדיבּוּרם?

והיה לי נסיוֹן עם גוֹרקי35. נסעתי אליו בּמיוּחד, לאחר מאוֹרעוֹת תרפ"ט וּלאחר ההסתה המחפּירה של הקוֹמוּניסטים נגדנוּ. וגוֹרקי לא ראה בּנוּ אנשי דמוֹקרטיה פוֹרמלית, הוּא העריך אוֹתנוּ אחרת. הוּא רצה לעמוֹד לימיננוּ. אפילוּ הציע לי שנוֹציא יחד קוֹבץ בּרוּסית על עניננוּ. הדבר לא נסתייע. לא היה זה אלא חלוֹם טוֹב של משוֹרר בּעל לב טוֹב.

אין אני תמה כּשאנשי “השוֹמר הצעיר” תוֹלים בּנוּ את הקוֹלר. הם הלא עדיין טירוֹנים בּענינים אלה. אך תמה אני על אנשים כּאֶרם וניר, שנתנסוּ בּנסיוֹנוֹת רבּים ולא נמנעוּ ממאמצים וקרבּנוֹת, שגם הם מדבּרים כּאילוּ אין הדבר תלוּי אלא בּמידת הכרזתנוּ על אַהדתנוּ. והן אוֹתם “המעצוֹרים” הרעיוֹניים, אשר בּגללם, לדעת לויטה, הנחַלנוּ כּשלוֹנוֹת לציוֹנוּת, לא היוּ להם. הם קיבּלו על עצמם את כּל תרי"ג המצווֹת, והיוּ אוֹמרים “אָמן” בּקוֹל רם, וגם על חטאים כּחטאינוּ – עבוֹדה עברית, לשוֹן עברית וכו' – לא היוּ חשוּדים. הכּל היה אצלם כּשר וישר, כּפי שהם דוֹרשים שיהיה אצלנוּ – וּמדוּע העלוּ חרס?

ויש מימרוֹת שאי אפשר שלא לציין אוֹתן. הנה אמר החבר ריפטין: המצוּדה היחידה בּעוֹלם שליהוּדים שם שויוֹן סוֹציאלי וּלאוּמי. ואפילוּ לא התנצל שזוֹהי פּליטת-פּה. לא אריב בּזה עם החבר ריפטין. אפשר בּאמת, שאיסוּר העליה לארץ וּרדיפת העברית ושילוּח חלוּצים וציוֹנים וּמשוֹררים עברים לפּוֹליט-אִיזוֹלַטוֹרים36 איננוּ סוֹתר את “השויוֹן הלאוּמי”. אפשר. אך הכרזה כזאת מפּי אדם ציוֹני, שחבריו נדוֹנים לחיי מחתרת – יש בּה מן הענין.

אך נחדל מן השויוֹן הלאוּמי. יהוּדים מחבּבים כּל כּך את “הרַבנוֹפּרביֶה”37 ואסירים תוֹדה על כּך, ואין הבדל בּזה בּין פּוֹעלים יהוּדים לבין בּנקאים, בּין יהוּדים-שמרנים ליהוּדים-מַהפּכנים. ודי להם בּזה. ואין להם צוֹרך כּלל בּשויוֹן לאוּמי. אך האם הכּרת-טוֹבה למי שנוֹתן לנוּ “זכוּיוֹת” מחייבת אוֹתנוּ גם “לעבּד” את ההיסטוֹריה לצוֹרך הדיסקוּסיה? המדינה היחידה שיש בּה זכוּיוֹת? וּבאנגליה – אַיִן? וּבאמריקה – אַיִן? וּבאיטליה שלפני מוּסוֹליני – לא היוּ? והאמת מחייבת לוֹמר, גם בּרוּסיה קיבּלוּ היהוּדים שיווּי-זכוּיוֹת עוֹד בּמַהפּכת פבּרוּאר. אכן, יש להתפּעל מזה שמדינה סוֹציאליסטית יש בּה שיווּי-זכוּיוֹת, והיהוּדים עוֹזבים את עיירוֹתיהם ונוֹהרים למוֹסקבה, וּשאלת היהוּדים “נפתרת”!

על ידי דיבּוּרים ממין זה מקבּלים ויכּוּחינוּ צוּרה מגוּחכת למַדי. לפנים היו פּריצים משׂחקים בּמשׂחק זה: “אַתה תכּה את היהוּדי שלי ואני את שלך”. ועכשיו משׂחקים יהוּדים בּמשׂחק דוֹמה. בּשבילי קיימת רק נתינוּת אחת, ואיני גוֹרס משׂחק יהוּדי בּמדינה “שלי” ו“שלך”. אך משבּאים לבסס אוֹריֶנטציה על “הכּרת-טוֹבה”, אי אפשר שלא לוֹמר להם, כּי מתוֹך הכּרת-תוֹדה אפשר להגיע לאוֹריֶנטציוֹת אחרוֹת. האם לא הצילוּ ארצוֹת-הבּרית של אמריקה מיליוֹני יהוּדים מדחקוּת וּמבּערוּת וּמפּרעוֹת ועוֹשק-זכוּיוֹת. ועשׂוּ את המהגרים אזרחים ונתנוּ להם אפשרוּת להיוֹת פּוֹעלים וּמהנדסים ורוֹפאים וּמדינאים? ואנחנוּ קיבּלנוּ זאת כּדבר המגיע לנוּ, והתרעמנוּ על שאחר כּך חזרה בּה וסגרה את השערים (אם כּי עוֹד השאירה סדקים, שדרכּם נוֹשעוּ רבּים). וכאן לפנינוּ מדינה אדירה, הדוֹגלת בּסוֹציאליזם, וגם הקוֹבלים עליה מחכּים ממנה לגדוֹלוֹת, והיא נשארה סגוּרה על שבעה מַנעוּלים בּפני קרבּנוֹת האנטישמיוּת והפאשיזם, ואפילוּ בּשביל הלוֹחמים נגד הנאציזם. הנקל היה לתת מקלט ועבוֹדה לרבבוֹת קרבּנוֹת הנאצים וּלהראוֹת לעוֹלם מוֹפת של סוֹלידריוּת אנוֹשית, ולגרוֹם נחת-רוּח למעריציה – ולא עשׂתה זאת. וּבעלי צידוּק-הדין גם לא כּאב לבּם, כּי הצידוּק מוּכן אִתם תמיד.

ואוֹמרים לנוּ: ודאי, על הציוֹנוּת צריך להילָחם! וכי קאוּטסקי לא היה אנטי-ציוֹני? ואַתם לא נמנעתם בּגלל כּך לדפּוֹק על דלתי האינטרנַציוֹנַל. אכן קאוּטסקי התנגד לציוֹנוּת (אגב, ההתנגדוּת שלוֹ לציוֹנוּת היתה בּמוּבן ידוּע שוֹנה מהתנגדוּתם של יהוּדים מתבּוֹללים. הוּא לא אמר שגלוּת טוֹבה לישׂראל ושמדינת יהוּדים פּסוּלה כּשלעצמה. הוּא אמר: הגלוּת – אסוֹן ליהוּדים ואוֹשר לעוֹלם. הוּא היה סבוּר, שהיהוּדים הם “אוּמה בּין-לאוּמית” ואין העוֹלם יכוֹל לוַתר עלינוּ). אך מה היה עוֹשׂה? כּוֹתב מאמרים. הוּא לא שלח אוֹתנוּ לבתי-הכּלא, לא בּיקש לגזוֹר על יציאתנוּ מן הארצוֹת. לא אסר עלינוּ את הויכּוּח. ואנחנוּ היינוּ מתוַכּחים עמוֹ, והיתה לנוּ האפשרוּת להתגוֹנן, לרכּוֹש אוֹהדים ותוֹמכים, להקים “ועד סוֹציאליסטי למען ארץ-ישׂראל”, שנשׂיאו היה נשׂיא האינטרנציוֹנל. אוֹתה בּימה שמעליה דיבּרוּ נגדנוּ היתה מטיבה פּתוּחה גם להשמעת דעוֹת אחרוֹת, וּלפיכך היינוּ בּה בּני-חוֹרין לוֹמר את אשר עם לבּנוּ. האם כּזה הוּא המצע להיאָבקוּת בּברית המוֹעצוֹת?

אנחנוּ כּוֹאבים את בּדידוּתנוּ, ויש שאנוּ בּוֹדדים גם בּין ידידים. גם בּידידוּת יש מדרגוֹת שוֹנוֹת, וגם מדרגוֹת גבוֹהוֹת ונעלוֹת. אַל נזלזל בּידידים. מהם שעמדוּ לימיננוּ בּנאמנוּת עמוּקה בּשעוֹת קשוֹת. האם לא עזר לנוּ הנדרסוֹן38 לקרוֹע גזירה בּימי פּאספילד? האם לא עמד לנוּ ויליאַם גרין אך לפני זמן-מה בּימי שחרוּר ניצוֹלי פּאטריה? בּבקשה, תבחרוּ לכם בּאוֹריֶנטציה כּאַוַת נפשכם, אך אל תבוֹאוּ מתוֹכה להיוֹת כּפוּיי-טוֹבה לאצילי-הרוּח, אשר בּעוֹלם קשוּח זה האזינוּ לצערנוּ, הוֹשיטוּ לנוּ יד, וּמהם שלא נמנעוּ מבּוֹא בּריב וּמהכבּיד על עצמם למעננוּ. תזכּרוּ את סנֶל39, את וג’בוּד. נבּיע להם את הוֹקרתנוּ הנאמנה, כּי שוּם גמוּל אחר אין לנוּ, וגם אין הם מבקשים מאִתנוּ.

וּמפּי החבר אֶרם נתבּשׂרנוּ, כּי “המהפּכה הכּירה בּפתרוֹן שאלת היהוּדים על ידי ריכּוּז טריטוֹריאַלי”. והוֹסיף: “נפלה המחיצה בּינינוּ”. בּפירוּש כּך! מיהרתי אליו אחרי דבריו לדעת מה פּשר הבּשׂוֹרה. שאִלתיו: מתי? אמר לי: בּ-1928. כּכה! אם ההכרזה הבּירוֹבּיגַ’נית40 הפּילה מחיצוֹת הרי שכּל הפּרוֹיֶקטים האַנטי-ציוֹניים של פילַנטרוֹפּים יהוּדים ושל טריטוֹריאַליסטים אנטי-ציוֹנים ושל מדינוֹת שבּיקשוּ להיפּטר מאִתנוּ – כּוּלם אינם אלא “הסרת מחיצוֹת”.

הוֹאיל ואיני מֵקל עלי ראיית המצב, ואינני רוֹאה עדיין את המחיצוֹת הנוֹפלוֹת, יהיה נוֹח להכריז עלי שאני מציע לשבת בּחיבּוּק-ידים. וּבכן, אני מוֹסר מוֹדעה: אני לא רק בּעד “גַבּנוּ אל הקיר”, אני גם בּעד שבירת-הקיר. ואם צריך – אפילוּ בּמצח. אני בּעד עשׂיה, בּעד עשׂיה מַכּסימלית, וּבכל השטחים, וּבכל החזיתוֹת – ואין אני דוֹחה את החזיתוֹת הקשוֹת. אך בּכל חזית נוֹפיע בּמלוֹא אמיתנוּ, כּבני-חוֹרין, כּעם, עם קטן ודל, אך עם.

ואם יש מי שרוֹאה דרכי-עשׂיה חדשים, יגלה לנוּ, אדרבּא. והעשׂיה איננה צריכה להיוֹת קנינה של הנהגה בּלבד, אוֹ של מפלגה שוֹלטת. הרבּה דרכים לעשׂיה: ספרוּת, עתוֹנוּת, מגע אישי. אדרבּא, יבוֹאוּ העוֹשׂים מכּל מקוֹם. אך תנאי אחד – ללא התכּחשוּת לעצמנוּ. אין לדוּן את החלש אם הוּא מחריש בּאשר אין בּכוֹחוֹ לדבּר. אך אם הוּא מרים את קוֹלוֹ וּמכריז ידידוּת והערצה ואינוֹ תוֹבע את עלבּוֹנוֹ – עלבּוֹנוֹ מחוּל. כּשאנוּ מברכים על הטוֹבה ועל הגבוּרה ואיננוּ מזכּירים את חלוּצינוּ המוּחזקים כּפוֹשעים – אנוּ הוֹפכים את הבּרכה לקללה לעצמנוּ. אם מתוֹך חשבּוֹנוֹת עליוֹנים של “אוֹריֶנטציה” אנחנוּ מַשתיקים את מרי-הכּאב לרדיפת אחים נאמנים – הרי אנוּ מַפקירים אוֹתם וּמתכּחשים לנאמנוּתם, וּמפירים סוֹלידריוּת עם אלה שבּכוֹחם וּלמענם בּאנוּ הנה.

לויטה מסכּים אף הוּא שאין “להתאים את האידיאה אל הדיסקוּסיה”, אך הוּא שוֹאלני: וכי יש בּינינוּ מי שחשוּד על כּך? תשוּבתי: אינני חוֹשד בּשוּם סיעה וּבשוּם אדם, מלבדי. מוּתר לי להיוֹת בּלתי נאמן על עצמי. מבּשׂרי אני לָמד. אין אני מרבּה לבוֹא בּמגע עם כּוֹחוֹת-חוּץ. ואם אני משתתף לעתים בּמשהוּ כּזה, הריני עוֹשׂה זאת כּ“סוּסה נוֹספת לרתמה”, וזה מספּיק לי לעמוֹד על הקוֹשי שבּהצגת ענינינוּ בּפני העוֹלם החיצוֹני. ראיתי את הצוֹרך לעמוֹד על הנפש, ראיתי את חברי בּהחזיקם בּכבוֹד את דגלנוּ הטרגי. ואני יוֹדע כּי כּוּלנוּ בּכל מקוֹם טעוּנים חיזוּק, צריכים לקשר חי עם העם, עם התנוּעה, זקוּקים לביקוֹרת מַתמדת שלא להיכּנע לנוֹחוּת-של-רגע בּמשׂא-וּמתן. אגב, עלה בּדעתי – בּהשפעת הויכּוּח ששמעתי – כּי רצוּי ש“עם עוֹבד” יוֹציא בּספר את התעוּדוֹת החשוּבוֹת שבּמשׂאם-וּמתנם של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל עם העוֹלם החיצוֹני. תקוָתי שלא נתבּייש בּוֹ, וגם הללוּ שמתעתדים “לרשת” יתחנכוּ עליו.

הסכּנה לסגל את האידיאה לצוֹרך דיסקוּסיה אוֹרבת לאו דוקא למי שעוֹסק בּמשׂא-וּמתן חיצוֹני. היא אוֹרבת גם למי שאינוֹ יוֹצא מפּתח אהלוֹ, אם הוּא נתוּן ללחץ הרוּחני של העוֹלם החיצוֹני. אם תיכּתב פּעם ההיסטוֹריה הפּנימית של התנוּעה הציוֹנית, ושל הציוֹנוּת הסוֹציאליסטית בּפרט, – כּמוּבן, לא כּמוֹ שנכתבים ספרי-יוֹבל, – תתגלינה לפנינוּ פּרשוֹת עגוּמוֹת מאד, עתים טרגיוֹת, עתים עלוּבוֹת וּמגוּחכוֹת, אך בּחלקן הגדוֹל להפסדנוּ. כּמה שילמוּ אנשים, וּבהם בּעלי כּוָנוֹת טוֹבוֹת, בּמחיר נסיוֹנוֹתיהם לגזוֹר את האידיאה לפי צרכי הדיסקוּסיוֹת. מי מנה את אבידוֹתינוּ, אבידוֹת של יחידים ושל ציבּוּרים, אבידוֹת בּגוֹלה ואבידוֹת גם בּארץ-ישׂראל. אמרתי ש“פּוֹעלי-ציוֹן” שׂמאל, אשר שׂרדוּ לנוּ מן הרבּים שהיוּ אִתם, יכוֹלים לספּר לנוּ הרבּה. אך לא הם לבדם. גם הארץ וגם המשק בּארץ אינם ערוּבּה מספּיקה. ואין לך סיעה בּציוֹנוּת, מימין וּמשׂמאל, שלא שילמה מחיר אנוֹשי יקר בּגלל אי-יכלתה לעמוֹד בּפני רוּחוֹת משתלטוֹת בּעוֹלם. וּבאשר אני רוֹאה ויוֹדע כּי עוֹד יבוֹאוּ עלינוּ ימים קשים, ולא רק בּגוּף כּי אם גם בּנפש, על כּן אני מבּיט בּמנוֹד-ראש אל תרוּעת-המלחמה שלכם כּנגדנוּ, ואל שפע המרץ והנייר שאַתם מבזבּזים למען שלח חצים בּמפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, ואני דוֹרש מכּם שתכוונוּ את לבּכם אל הסכּנה האמיתית, המתנכּלת לכוּלנוּ.

––––––––––––

מה יחשוֹב אדם מן החוּץ כּשיקלוֹט קצת דיבּוּרים מן הויכּוּח שלנוּ? הוּא ידע שיש “אוֹהבים” את רוּסיה ויש “שׂוֹנאים” לה. וּבענין יחסי-שכנים ידע שיש אוֹהבי-הסכּם ושׂוֹנאי-הסכּם. אך צדַק דויד הכּהן בּאָמרוֹ: אין אצלנוּ שׂוֹנאים לערבים, מחוּץ לפּסיכוֹפּטים. כּששמעתי את דברי החבר ריפטין על “הסכּם” הייתי מוּכן לרשוֹם עצמי בּ“השוֹמר הצעיר”. שתי הגדרוֹת רשמתי מפּיו: ההסכּם דרוּש כּדי להפוֹך את הערבים ממצב של רוב למצב של מיעוּט, ו“אם לכך לא יסכּימוּ – לא יהיה הסכּם”. אם זוֹהי ההגדרה המחַייבת את “השוֹמר הצעיר”, ולא כּמה הגדרוֹת אחרוֹת שנזרקוּ חליפוֹת בּמשך הזמן, אזי כּדאי להתבּוֹנן לניגוּד התהוֹמי בּין מפּא“י ו”השוֹמר הצעיר“. בּלי עליה – גם “השוֹמר הצעיר” דוֹחה הסכּם; עם עליה – גם מפּא”י אינה דוֹחה הסכּם. לא נשאר לנוּ אלא למדוֹד את המרחק בּין שתי העמדוֹת הללוּ ולראוֹת מה אפשר להכניס לתוֹכוֹ.

אך עוֹד לא תמוּ מרחקים וּתהוֹמוֹת. כּשם שחזקה עלינוּ תמיד שאנוּ דוֹחים כּל הסכּם, כּך חזקה עלינוּ שאין אנוּ עוֹשׂים דבר אלא עוֹמדים בּוֹקר וערב וּמוַתרים על עצמאוּת תנוּעת-הפּוֹעלים. נראה, שכּל עיקרה של עצמאוּתנוּ הפּוֹעלית אינה קיימת אלא בּזכוּתה של האוֹפּוֹזיציה. אילוּ היה הדבר בּאמת כּך – אילוּ היינוּ מחוּלקים בּנקוּדה זוֹ, אם רוֹצים אנוּ בּתנוּעת פּוֹעלים עצמאית – לא היתה ההסתדרוּת קיימת, כּי אין ההסתדרוּת יכוֹלה להתקיים אפילוּ רגע אחד ללא עצמאוּת, ואין לך עצמאוּת פּוֹעלית יוֹתר ממשית ויוֹתר עמוּקת-תוֹכן מאשר ההסתדרוּת הזאת. כּשתבעתי את איחוּד הפּוֹעלים בּארץ ידעתי שיש חברים המנַסחים את מאוַייהם לא בּטרמינוֹלוֹגיה הסוֹציאליסטית והמקוּבּלת, והם היוּ אפילוּ מכריזים על עצמם שהם אינם סוֹציאליסטים, ולא ראיתי זאת כּמניעה. לא חשבתי שהצבע האדוֹם אוֹ האחד בּמַאי אוֹ האינטרנַציוֹנל הם הם הקוֹבעים. וּכשהקימוֹנוּ את ההסתדרוּת לא חייבנו על כּך. יש משהוּ מַהוּתי יוֹתר. ויש בּארץ משהוּ המדריך את הפּוֹעל מיוֹם עלוֹתוֹ להגשמה בּעלת חשיבוּת סוֹציאליסטית גדוֹלה, לעצמאוּת פּוֹעלית. אוֹתוֹ יוֹם בּוֹ יצא הגליוֹן ההקטוֹגרפי של “הפּוֹעל הצעיר”41 הנהוּ תאריך גדוֹל בּהקמת עצמאוּתוֹ של הפּוֹעל בּארץ. וּכשדיבּר אתמוֹל החבר אידוֹב כּהן מן “העוֹבד הציוֹני” על עצמאוּת תנוּעת הפּוֹעלים, הוֹכיח בּזאת שוּב כּי זאת ההתפּתחוּת הטבעית לכל פּוֹעל בּארץ, יהא מוֹצאוֹ האידיאולוֹגי אשר יהיה. ויתוַכּחוּ בּזה החוֹקרים אם ה“משהוּ” העוֹשׂה אוֹתנוּ חטיבה מיוּחדת ועצמאית הוּא ציוֹני אוֹ פּוֹעלי, לאוּמי אוֹ מעמדי. אילמלא העצמאוּת הטבוּעה בּנוּ לא היה לנוּ הכרח לשבת יחדיו, אך לצוֹרך הויכּוּח הפּנימי יש להמציא גם מתנגדים לעצמאוּת.

אלא שבּעניני ויכּוּח בּא אצלנוּ שינוּי ניכּר. לפנים היוּ חברי “הפּוֹעל הצעיר” טוֹענים: מה אַתם רוֹצים מאִתנוּ, איננוּ סוֹציאליסטים. וחברי “אַחדוּת-העבוֹדה” היוּ טוֹענים לעוּמתם: לחינם אַתם טוֹפלים על עצמכם, אין אַתם טוֹבים אוֹ רעים מאתנוּ, סוֹציאליסטים כּמוֹכם כּמוֹנוּ. עכשיו בּאים ואוֹמרים לנוּ: אַתם אמנם קוֹראים לעצמכם סוֹציאליסטים, אבל אין אנוּ מאמינים לכם. אין אַתם אלא סוֹציאליסטים בּמרכאוֹת.

ועוֹד ניגוּד אחד קיים: האוֹפּוֹזיציה רוֹצה בּקוֹאַליציה פּרוֹגרסיבית בּציוֹנוּת, וּמפּא“י מעכּבת. והגיעוּ הדברים עד לידי כּך שהחבר ליכטינגר, מן ה”ליגה“, האשים את מפּא”י שאיננה מקרבת את התאַחדוּת האִכּרים הלאוּמיים42. אין לי אלא לקדם בּברכה את דאגת ה“ליגה” לגוֹרל האִכּרים הלאוּמיים ואת הטפת המוּסר למפלגה על שאיננה מקרבת אוֹתם. וגם את עלבּוֹנם של הציוֹנים הפּרוֹגרסיביים בּאמריקה תבעוּ מאִתנוּ, אם כּי לא אמרוּ לנוּ מי וָמי הם. חייב אני איפוֹא לשאוֹל: מה וָמה הם סימני-ההיכּר של הציוֹנוּת הפּרוֹגרסיבית? הנה הלכוּ מאִתנוּ השנה שני אנשים, שני ידידים גדוֹלים. מה דינם לפּרוֹגרסיביוּת? אילוּ שאלוּ בּרוּסיה תינוֹק בּוּנדאי, אוּסישקין מהוּ, היה פּוֹסק את פּסוּקוֹ: ריאַקציוֹנר! מבּחינתם היה ימין שבּימין. אך אנחנוּ הערכנוּ אוֹתוֹ לא לפי השקפוֹתיו על המדיניוּת הרוּסית בּימי הצארים. הפּרוֹגרסיביוּת שאנוּ רוֹצים בּה אינה לקוּחה בּהשאלה מאיזה לוֹמבּרד. היא מוּרכּבת מיחס לקרקע לאוּמי, לעוֹבד עברי, לארגוּן עממי. וּמה היה פּינחס רוּטנבּרג, ציוֹני פּרוֹגרסיבי אוֹ לא? כּל כּך התקפתם את מפּא"י המִסכּנה בּעד ידידוּתה אליו. וּבתוֹך הפּוּלמוֹס שכחתם עד מה היה תפקידוֹ של פּינחס רוּטנבּרג פּרוֹגרסיבי בּחיי הארץ וּבחיי הפּוֹעל: האם לא היה רוּטנבּרג פּרוֹגרסיבי בּחיי המשק, בּחקלאוּת וּבתעשׂיה? האם לא סייע להעלאת רמת-העבוֹדה ורמת-החיים של הפּוֹעל?

הקיבּוֹלת הציבּוּרית הראשוֹנה של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל מידי השלטוֹנוֹת – כּביש טבריה-צמח – היה מעשׂה מַהפּכני בּתוֹלדוֹת העבוֹדה העברית וחיי ההסתדרוּת, ואוֹתה קיבּוֹלת לא היתה בּאה לידינוּ אילמלא רוּטנבּרג. והוּא גם שהכּיר כּל השנים בּערכּוֹ של “סוֹלל-בּוֹנה” וחיזק את ידיו. ורוּטנבּרג בּיקש לתת כּתף לארגוּן הישוּב ולמניעת חוֹסר-עבוֹדה. וּמפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל ראתה בּוֹ בּן-בּרית, גם בּימי חילוּקי-דעוֹת. והוּא הוֹכיח את רצוֹנוֹ הטוֹב כּל הימים שטרח בּועד הלאוּמי. גם בּשעה שתבע מן הממשלה השתתפוּת בּנטל האַבטלה והעזרה הסוֹציאלית, וגם בּפסק-דינוֹ בּענין שפָיים. הוּא לא הוֹכיח את יכלתוֹ בּארגוּן הישוּב. זה היה למעלה מכּוֹחוֹ. וּמתוֹך חלי וצער – הסתלק, וּבשעת חוּלשה תלה את הקוֹלר בּנוּ. אך שוּם ניגוּדי-ארעי אינם צריכים לטשטש את מגמוֹת-היסוֹד: פּרוֹדוּקטיביזציה של הישוּב, מלחמה בּחוֹסר-עבוֹדה, הכּרה בּערך העוֹבד וּבערך יצירוֹתיו, נכוֹנוּת להיענוֹת בּשעוֹת קשוֹת, הרגשה חריפה של סכּנוֹת. והנה, אלה שטוֹענים לקוֹאַליציה פּרוֹגרסיבית הם שהיוּ מפחידים אוֹתנוּ בּמחזוֹת-בּלהוֹת: מפּא"י הסגירה את הפּוֹעל לדיקטטוּרה של הימין!

אני תוֹבע הגדרה ל“פּרוֹגרסיביוּת” ואינני נַענה. שמא בּיחס לזרם הפּוֹעלים בּחינוּך? זהוּ, כּמדוּמני, אחד הדברים המעטים שבּהם מאוּחדת כּל הציוֹנוּת “הפּרוֹגרסיבית”, וכוּלה נגדנוּ. והן בּזאת אין אנוּ מוּכנים לוַתר אפילוּ למען השׂגת האידיאל של “קוֹאַליציה מצוּמצמת”, שהיא היא, כּנראה, הערוּבּה הממשית לנצחוֹן הפּרוֹגרסיביוּת בּחיי העם. אני אינני מוּכן לוַתר על קיוּם הזרמים בּחינוּך, לא רק מטעמי “עצמאוּת”, כּי אם בּעיקר מטעמים חינוּכיים וציוֹניים.

ושמא מינימַליזם ציוֹני הוּא סימן-ההיכּר לפּרוֹגרסיביוּת, והפחת ניגוּדים מדוּמים בּין וייצמן לבן-גוּריוֹן וּרמיזוֹת טריטוֹריאַליסטיוֹת?

יפה הדבר שאתם טוֹענים כּלפּינוּ על הזנחת הגוֹלה, ואמריקה בּפרט. לבּכם אינוֹ נוֹתן לכם לזכּוֹר להנהגת ההסתדרוּת מה פּעלה בּאמריקה בּמשך עשׂרים השנים. היוֹדעים אתם מה היה מצבנוּ בּאמריקה כּשהגיעה לשם משלחת-ההסתדרוּת הראשוֹנה? בּמערכת עתוֹן-פּוֹעלים החליט העוֹרך, אחרי היסוּסים, לפרסם אינטֶרביוּ עם חבר המשלחת, וּלאחר שהאינטרביוּ סוּדר בּדפוּס קמה סערה בּמערכת וּמסביב לה, והאנטי-ציוֹנים גברוּ, והעוֹרך נכנע להם. ועוֹרך אחר, ידיד מוּבהק, פּחד להזמין מאמר מחבר המשלחת. ואחד ממנהיגי התנוּעה המקצוֹעית, אשר חתם על כּרוּז שלנוּ, בּא אלי ואמר לי: חתמתי, ואם תדרוֹש ממני אעמוֹד בּחתימתי, אוּלם אני מסַכּן בּכך עמדה וחברוּת של ארבּעים שנה. אמרתי לוֹ: אינני דוֹרש ממך קרבּן כּזה (אדם זה מסר אחר כּך את שארית שנוֹתיו לעבוֹדתנוּ). כּזאת היתה האוירה בּתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית בּאמריקה בּשעה שההסתדרוּת התחילה שם בּפעוּלתה. ועוֹד רבּה המלאכה לפנינוּ.

ועל ניסוּחים אחדים. החבר יהוּדה גוֹטהֶלף מתנגד לנקיטת אַמת-מידה “מה טוֹב ליהוּדים”. אילוּ אמר שכּל מדינה וכל תנוּעה חייבת בּכל מעשׂיה לחשוֹב חשבּוֹנוֹ של העוֹלם, מה טוֹב לוֹ לעוֹלם כּוּלוֹ, הרי זוֹ השקפה שיש לדוּן בּה בּכל הרצינוּת. אילוּ היתה, למשל, רוּסיה הסוֹביטית שוֹקלת בּמדיניוּתה תמיד מה טוֹב לעוֹלם, לפוֹעלי העוֹלם, אפשר היה העוֹלם עתה בּמקוֹם אחר. אך החבר גוֹטהלף אוֹמר: “לנֶהרוּ אוּלי מוּתר”. וּבכן לסטאלין ודאי מוּתר. רק לנוּ, לקטנים, אסוּרה “אוֹריֶנטציה על עצמנוּ”, רק מאִתנוּ צפוּיה סכּנה לעוֹלם, אם נשקוֹל את הדברים מבּחינת עניננוּ אנוּ. לא, אם זאת התוֹרה, שהגדוֹלים והתקיפים אשר בּידיהם גוֹרל העוֹלם, הם מוּתרים בּאוֹריֶנטציה על עצמם, ורק הקטנים והחלשים אסוּרים בּזה – לא נשמע לה. לא הנוּסחה כּשהיא לעצמה מענינת אוֹתי. שוּם סכּנה, חלילה, אינה נשקפת לעוֹלם מאִתנוּ, וּמתוֹך שנבחוֹן את הענינים לאוֹר מצבנוּ וּצרכינוּ. וּמאידך, אדם מעוֹרה בּתוֹך עמוֹ, גם כּשהוּא בּוֹחן ענינים מתוֹך דאגה לעניני העוֹלם, איננוּ שוֹכח את עמוֹ. מענין הצד החינוּכי שבּדבר. תאמר לאדם צעיר שהוּא חייב לשקוֹל כל דבר מבּחינת עניני “העוֹלם”. בּימינוּ אוֹהבים אנשים צעירים להסתמך על כּתפי אחרים. והוּא ישאל: ומי הוּא הקוֹבע מה טוֹב לעוֹלם? אפשר שתאמר לוֹ: ההנהגה הראשית של קיבּוּץ פּלוֹני היא היוֹדעת נכוֹנה מה טוֹב לעוֹלם. ואפשר שלא יסתפּק בּכך וישאל: שמא יש גבוֹה מעל גבוֹה? ואז יתבּרר לוֹ כּי כּשם ש“ההנהגה הראשית” כּאן היא המפקדה העליוֹנה של כּוֹחוֹת-המחר, כּך יש אֵי-שם בּעוֹלם מפקדה עליוֹנה של המהפּכה, וּלמוֹצא פּיה יְיַחל ויצַיית כּל שוֹמר-אמוּנים לכוֹחוֹת-המחר. ואוֹדה, עדיין אני חוֹשש למסוֹר את גוֹרלוֹ של נער יהוּדי לידי איזוֹ מפקדה עוֹלמית, אשר תדוּן על גוֹרלנוּ מבּחינת מה בּעיניה “טוֹב לעוֹלם”.

החבר עמית דיבּר על “מוֹרשת יקרה” שאנחנוּ הנחלנוּ לתנוּעה ושאין הוּא רוֹצה לוַתר עליה. אינני יכוֹל להיוֹת כּפוּי-טוֹבה לחבר מן האוֹפּוֹזיציה המדבּר אלינוּ מלים אנוֹשיוֹת. איננוּ מפוּנקים בּכך. אך שאלה לי אליו: הן אוֹתם המאמרים המדיניים שהוּא הזכּיר לשבח נכתבוּ לא לפני המבּוּל, כּי אם בּשנות יסוּדה של מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, ואפשר היה לראוֹתם כּמאמרים פּרוֹגרמַתיים. ואם זוֹהי “מוֹרשת יקרה” לכלל-התנוּעה, גם לחבר “השוֹמר הצעיר”, מדוּע לא שימשוּ מאמרים אלה בּסיס לאיחוּד, מדוּע צריך היה להתרחק מהם כּמה שנים, כּדי שאפשר יהיה להזכּירם לטוֹבה?

גם בּדבריו של חַזן היתה נימה חבֵרית. הוּא לימד אוֹתנוּ להבחין בּין “לרשת” בּקוֹל גדוֹל וחזק וּבין “לרשת” כּכה, בּעדינוּת. אני מעריך את ההבדל הזה כּשם שאני מעריך את ההבדל בּין סגנוֹנם של עמית וחזן כּאן וּבין סגנוֹנה של עתוֹנוּת “השוֹמר הצעיר”. יש כּאן איזוֹ סתירה. אפשר לא “הסתירה הטרגית” בּה"א הידיעה, אך טרגית גם סתירה זוֹ.

חזן קוֹרא עלי: איכה ישבה בּדד, ועל עצמוֹ: נחמוּ נחמוּ עמי. אוֹי לוֹ למי שצריך לוֹמר: איכה, אַשרי מי שיכוֹל לוֹמר: נַחמוּ. מי שאוֹמר “נחמוּ” ודאי שהוּא רוֹאה כּבר את השחר העוֹלה. ואני עוֹדני עוֹמד בּ“וַימש חוֹשך”.

אַל נא תיחסוּ לי “איזוֹלַציוֹניזם”. הייתי עם קוֹמץ האנשים אשר הכּירוּ וידעוּ כּי “לא לבדד נשכּוֹן” כּאן. וקשרנוּ את הפּוֹעל הארץ-ישׂראלי קשרי מעשׂה ורוּח עם תנוּעת הפּוֹעלים העוֹלמית. אך לא התעלמנוּ מחוּלשוֹתיה, מטעוּיוֹתיה, ואף מחטאיה. לא השלמנוּ, כּי אם נאבקנוּ. לא בּיקשוּ את הבּדידוּת, אך יש וכוֹפים אוֹתה עלינוּ. ולא נצא מן הבּדידוּת על ידי שנאמר: איננוּ בּוֹדדים וטוֹב לנוּ. נצא מבּדידוּתנוּ רק אם נדע לשׂאת את משׂא בּדידוּתנוּ, וּמתוֹכה לתבּוֹע את מקוֹמנוּ בּעוֹלם כּשוים עם שוים.


  1. בּטרם בּוֹא המחר – הרצאה; דברי תשוּבה. “בּטרם בּוֹא המחר”, חוֹברת מיוּחדת, הוֹצאת הועד הפּוֹעל, סיון תש“ב, תל–אביב. ”דבר“, גליוֹנוֹת: 5106, ה' בּאייר תש”ב, 22.4.1942; 5126, כ“ח בּאייר תש”ב, 15.5.1942. “אשנב” תוֹספת למספּר י“ח, י”ד בּאייר תש"ב, 1.5.1942.  ↩

  2. אוֹתוֹ לילה (17.4.1942) נוֹרוּ מספּר פּגָזים על תל–אביב מאנית–אוֹיב.  ↩

  3. בֶּנֶש, אֶדוּאַרד, נוֹלד בּשנת 1884. נשׂיאה של צ'כוֹסלוֹבקיה מאז שנת 1935.  ↩

  4. מַסריק, תוֹמס. 1937–1850. יוֹצר מדינת צ'כוֹסלוֹבקיה החדשה וּנשׂיאה הראשוֹן. ידיד העם היהוּדי והציוֹנוּת.  ↩

  5. בּסתו 1939, כּחדשַים אחרי פּרוֹץ המלחמה העוֹלמית, יצאוּ אלף יהוּדים, בּיניהם חברי “החלוּץ” ועליית הנוֹער מאוֹסטריה וצ'כוֹסלוֹבקיה, בּספינת–נהר על הדוּנאוּ, על מנת להגיע לחוֹף בּים השחוֹר וּמשם להפליג לארץ–ישׂראל. הם לא יכלוּ להגיע למחוֹז חפצם, מאחר שנמנעוּ בּיון וּברוֹמניה לספּק אניוֹת למעפּילים, גם לא ניתן להם להיכּנס לשוּם ארץ אחרת, והם נאלצוּ להישאר בּספינוֹת יוּגוֹסלביוֹת בּתוֹך הנהר הקפוּא ליד הכּפר היוּגוֹסלבי קלאדוֹבה, על גבוּל רוֹמניה. שם נשארוּ עד ראשית 1941, שאז הוּרשוּ מטעם הממשלה היוּגוֹסלבית להתרכּז בּמחנה פּליטים. בּאביב אוֹתה שנה נכבּשה יוּגוֹסלביה על ידי הגרמנים ורוּבּם הגדוֹל של הפּליטים הוּשמד.  ↩

  6. “פַּטריה”, “סַלוַדוֹר” ו“אַטלַנטיק”. שמוֹת אניוֹת מעפּילים. “פּטריה” אניה בּריטית בּנמל חיפה, אשר הממשלה עמדה לגרש בּה 1800 מעפּילים, שהגיעוּ ארצה בּנוֹבמבּר 1940 בּשתי ספינוֹת. בּזמן ההכנוֹת להפלגת האניה אירעה בּה התפּוֹצצוּת, בּ–25 בּנוֹבמבּר, והיא התחילה לשקוֹע. אז הוֹעלוּ המעפּילים אל החוֹף, מלבַד כּמתאים וחמישים נפש אשר לא הספּיקוּ להציל אוֹתם והם טבעוּ. “סַלוַדוֹר”. ספינת–מפרשׂ קטנה שהסיעה 352 יהוּדים מבּוֹלגריה. בּ–6 בּדצמבּר 1940 הגיעה הספינה לאיסנבּוּל. עקב מזג האויר הרע הוּרשתה לעגוֹן בּחוֹף התוּרכּי חמישה ימים. בּהפליג הספינה אחרי כן לדרכּה קמה סוּפת–שלג והיא נוּפּצה אל הסלעים. מבּין נוֹסעיה ניצלוּ אך 123 אנשים. בּזמן ההוּא הגיעה לארץ הספינה “אַטלַנטיק” שהעלתה כּאלף ושש מאוֹת מעפּילים מארצוֹת אירוֹפּה, אשר אחרי עלייתם נעצרוּ על ידי ממשלת ארץ–ישׂראל בּמחנה–העוֹלים בּעתלית. בּ–8 בּדצמבּר הוּצאוּ בּכוֹח וּבמכוֹת מעתלית והוּעברוּ לאניית–גירוּש שהוֹליכה אוֹתם למַאוּריציוּס, אי האוֹקינוֹס ההוֹדי. הם הוּחזרוּ לארץ בּאוֹגוּסט 1945, לאחר השתדלוּיוֹת מרוּבּוֹת מצד הסוֹכנוּת היהוּדית.  ↩

  7. “דאריאן”, דאריאן ב'. אניה שהביאה בּמַרס 1941 עוֹלים מרוֹמניה וּבּוֹלגריה, אשר נמלטוּ משם בּימי הכּיבּוּש הגרמני. מעפּילי “דאריאן” נכלאוּ זמן רב בּעתלית, בּטרם הוּרשוּ להישאר בּארץ.  ↩

  8. “סטרוּמה”. ספינה רעוּעה שהוֹבילה כּ–750 מעפּילים מנמלי רוֹמניה, שהגיעה לקוּשטא בּחוֹרף שנת תש“ב. בּמשך שבוּעוֹת אחדים עוּכּבה הספינה בּקוּשטא מחוֹסר רשיוֹן לעבוֹר את הדרדנלים. האיסוּר בּא בּגלל לחצה של ממשלת בּריטניה על תוּרכּיה. כּל פּעוּלוֹת ההשתדלוּת של הסוכנוּת היהוּדית בּפני ממשלת ארץ–ישׂראל וּבפני משׂרד המוֹשבוֹת להשׂגת רשיוֹן להפלגת האניה לארץ–ישׂראל עלוּ בּתוֹהוּ. לזעקת הנוֹסעים להצלה לא שעוּ. האניה גוֹרשה חזרה לים השחוֹר ושם טבעה על כּל נוֹסעיה, פּרט לאחד. האסוֹן קרה בּז' בּאדר תש”ב, 24 בּפבּרוּאר 1942.  ↩

  9. חזנוֹביץ, ליאוֹן (כּתריאל) 1925–1880. סוֹפר ועסקן. מראשוֹני המנהיגים של “פּוֹעלי–ציוֹן”.  ↩

  10. ועדת שאוּ. עיין כּרך ד', עמוּד 312.  ↩

  11. הוֹפּ סימפּסוֹן. שם, עמוּד 315.  ↩

  12. השׂיחוֹת שנתקיימוּ בּראשית 1939 בּלוֹנדוֹן בּענין ארץ–ישׂראל בּין ממשלת בּריטניה וּבין נציגי עם ישׂראל וּנציגי הערבים בּארץ–ישׂראל וּבארצוֹת הסמוּכוֹת.  ↩

  13. נֶהרוּ, גַ'וַהַרלַל. נוֹלד בּשנת 1891. מדינאי הוֹדי. סוֹציאליסט.  ↩

  14. מכוּוָן, כּנראה, לתנוּעה הקוֹמוּניסטית.  ↩

  15. סינדיקליזם – זרם בּתנוּעת הפּוֹעלים הרוֹאה את האגוּדה המקצוֹעית, ולא את המפלגה הסוֹציאליסטית, כּנוֹשא עיקרי של מלחמת הפּוֹעל והשוֹאף לשינוּי המשטר על ידי השתלטוּת האגוּדה על היִצוּר.  ↩

  16. בַּלַבַּנוֹבה, אַנג'ליקה. סוֹציאליסטית רוּסית, יהוּדיה.  ↩

  17. הֶרוֶה, מיליֶראן, ויויַאני, בּריאן. – מדינאים צרפתים, סוֹציאליסטים בּתחילתם שעברוּ למחנה הימני.  ↩

  18. עמוּד–קלוֹן שמקוֹמוֹ היה בּפּינה שבּבית–הקהל סמוּך לבית–הכּנסת.  ↩

  19. “פדריישן”, American Federation of Lavor . פדרציית העבוֹדה בּאמריקה. האִרגוּן הגדוֹל בּיוֹתר של הפּוֹעלים בּאמריקה. בּראשוֹ – ויליאם גרין. מבנהוּ – “אָפקי”: האיגוּדים המסוּנפים לו מוּרכּבים לפי היסוֹד המקצוֹעי.  ↩

  20. “סי–אַי–אוֹ”, Congress of Industrial Organisations . קוֹנגס האִרגוּנים התעשׂייתייים. הוּקם בּשנת 1936 על ידי ג'וֹן לוּאיס, שפּרש מהפדריישן. מבנהוּ – “מאוּנך”: איגוּדיו כּוֹללים, כּל אחד, את כּל העוֹבדים בּענף תעשׂיה מסוּים, ללא הבדל שירוּת ורמה כּלכּלית, בּראשוֹ – פיליפּ מוֹריי.  ↩

  21. [ו.ק.פּ. – ראשי–תיבוֹת בּרוּסית של המפלגה הקוֹמוּניסטית הכּל–רוּסית]  ↩

  22. הוּא ההסכּם לאי–התקפה הדדית בּין רוּסיה וגרמניה, אשר נחתם בּ–22 בּאוֹגוּסט 1939, ימים מספּר לפני פּרוֹץ המלחמה העוֹלמית.  ↩

  23. בּסטיליה – מצוּדת–כּלא לאסירים מדיניים בּפּריס, שנכבּשה ונהרסה בּידי ההמוֹן המתקוֹמם בּ–14 בּיוּלי 1789. מעשׂה זה שימש פּתיחה למהפּכה הצרפתית.  ↩

  24. קֶרֶנסקי, אלכּסנדר. סוֹציאליסט–רבוֹלוּציוֹנר רוּסי. היה ראש הממשלה בּרוּסיה אחרי מהפּכת פבּרוּאר 1917. לאחר כּיבּוּש השלטוֹן על ידי הבּוֹלשביקים בּאוֹקטוֹבּר אוֹתה שנה יצא לגוֹלה.  ↩

  25. רוֹבּספּיֶר, מַכּסימילאן. 1794–1758. מראשי המהפּכה הצרפתית בּשנוֹת 1794–1789. היה נשׂיא האסיפה הלאוּמית. נהג בּדיקטטוּרה והוֹציא להוֹרג רבּים ממתנגדיו. לבסוֹף הוֹעלה הוּא עצמוֹ לגרדוֹם.  ↩

  26. לֶנין, (אוּליאנוֹב) ולדימיר. 1924–1870. מאַרגן מהפּכת אוֹקטוֹבּר בּשנת 1917 בּרוּסיה, מיסד המשטר המוֹעצתי ושליט ראשוֹן של ססס"ר, מיסד המפלגה הקוֹמוּניסטית והקוֹמאינטרן.  ↩

  27. מכוּון למשפּטים הפּוליטיים שנערכוּ מטעם השלטוֹן בּרוּסיה המוֹעצתית בּשנוֹת 1937–1936 על רבּים מראשי המהפּכה וּמנהיגים סוֹציאליסטיים וראשי הצבא (זינוֹביב, קמיניב, ריקוֹב, בּוּכרין, טוּכצ'בסקי ואחרים), אשר נאשמוּ בּבגידה וּבחתירה כּנגד המשטר הקיים והוּצאוּ להוֹרג.  ↩

  28. עיין למעלה, עמוּד 403 (בספר; הערת פב"י).  ↩

  29. סוֹפר צרפתי.  ↩

  30. כּל כּתבי י.ח. בּרנר, כּרך ז', עמוּד 21.  ↩

  31. לועידת ה“צֶנטרוֹסוֹיוּז” (הבּרית הקוֹאוֹפּרטיבית) שנתקיימה שם בּמרס 1925.  ↩

  32. בּאוֹגוּסט 1923.  ↩

  33. ד"ר דויד אידר. 1936–1865. עסקן ציוֹני בּאנגליה. היה חבר ועד הצירים לארץ–ישׂראל, חבר ההנהלה הציוֹנית וּמנהל מחלקתה המדינית בּירוּשלים בּשנוֹת 1923–1918.  ↩

  34. [ציר ססס"ר בּלוֹנדוֹן]  ↩

  35. גוֹרקי. מַכּסים. 1936–1868. מגדוֹלי הסוֹפרים הרוּסים. כּמה מסיפּוּריו תוּרגמוּ עברית.  ↩

  36. עיין כּרך ג', עמוּד 393.  ↩

  37. עיין כּרך א', עמוּד 367.  ↩

  38. הנדרסוֹן, אַרתּוּר. 1935–1863. ממנהיגי מפלגת העבוֹדה הבּריטית. היה חבר ממשלוֹת הפּוֹעלים בּשנוֹת 1924 ו–1931–1929.  ↩

  39. סנל, הנרי. עיין כּרך ד', עמוּד 312.  ↩

  40. ההכרזה הבּירוֹבּיג‘נית. מכוּון לתכנית להתישבוּת יהוּדית בּבּירוֹבּיג’ן (בּמזרחה של סיבּיר) בּמגמה ליצירת מחוֹז יהוּדי אוֹטוֹנוֹמי, אשר הוּחלט עליה על ידי ממשלת רוּסיה המוֹעצתית בּמַרס 1928. עיין “היהוּדים בּארץ הסוֹביטים” מאת יעקב לשצ'ינסקי, הוֹצאת “עם עוֹבד”, עמוּד 172.  ↩

  41. זה היה הגליוֹן הראשוֹן של “הפּוֹעל הצעיר”, הוּא הוֹפיע בּאייר תרס"ז.  ↩

  42. הקיפה את אִכּרי מוֹשבוֹת השרוֹן וּמוֹשבוֹת אחרוֹת הנאמנים לעקרוֹן עבוֹדה עברית וּמקבּלים את מרוּתם של המוֹסדוֹת הלאוּמיים. התקיימה בּשנוֹת 1937–1926.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!