רקע
ברל כצנלסון
על פּי תהוֹם
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

(בּועידת המפלגה בּכפר־ויתקין, י“ד בּחשון תש”ג)

ועידתנוּ מתכּנסת על פּי תהוֹם. על פּי תהוֹם מבּחינה עוֹלמית ויהוּדית. על פּי תהוֹם מבּחינה פּנימית־תנוּעתית. לפיכך אין לשוֹני יכוֹלה להלך חפשיה, כּדרך המתפּלמסים, לפיכך אינני יכוֹל להתיר לעצמי מה שאחרים מתירים לעצמם. יש דרך מוֹשכת בּויכּוּח: לטפּל בּחטאים של הזוּלת. שיטה זוֹ נוֹתנת סיפּוּק לטוֹען וּמשלהבת את השוֹמעים. לא אלך בּדרך זוֹ, ולוּ גם מטעם אחד: מה בּצע שאוֹכיח כּי חברַי – שהייתי אתם שנים רבּוֹת וּפעלתי יחד אתם ועוֹד רוֹצה אני לפעוֹל יחד אתם – מלאים פּשעים? איני מבין מה בּצע בּדבר שחברים, אשר קוֹראים להם פּעם “מוֹרים” וּפעם “מנהיגים” וּפעם “יקרים”, מוּקעים יוֹם אחד כּעבריינים, שרצוֹנם רע: להשתיק, להרחיק, וכוָנתם מוּגדרת בּאוֹתה מלה ארוּרה, שהתחילה עתה מהלכת בּינינוּ.

אין חפצי להיוֹת “אישי” בּויכּוּח הזה. אך אַרשה לעצמי לספּר מעשׂיה שנשתמרה בּזכרוֹני מימי ינקוּתי: זקֵני היה מקנטר אוֹתי ואוֹמר: אתה ילד לא טוֹב, אחיך ילד טוֹב. אמרתי לוֹ: וּבכן טוֹב לי ממנוּ, לי אח טוֹב ולוֹ אח רע. וגם עתה עוֹד נשארה לי נחמה: שיש לי חבר טוֹב כּציזלינג, שכּוּלוֹ צוֹדק, והוּא מוֹליך אוֹתנוּ לקראת אחדוּת שלמה וּמתוּקנת, אך מה נחמה לוֹ שיש לוֹ חברים לא־טוֹבים כּמוֹני וכמוֹנוּ?

תאמינוּ, גם אצלי נצטבּרוּ כּמה וכמה טענוֹת. ולאו דוקא לסיעוֹת וּלגוּפים. גם ליוֹשבים כּאן על יד שוּלחן זה. לא אבוֹא עתה לשפּוֹך אוֹתן, מה בּצע בּטענוֹת שאין עמן דרך תיקוּן? בּהנחה הזאת שאנחנוּ חוֹטאים וּפוֹשעים וּמתכּוונים להרע – אין דרך תיקוּן. בּאמירתוֹ של אדם שאין הוּא “מקדש את הסיעה”, אלא נדחף אליה מפּני חטאינוּ, אין דרך תיקוּן, בּאשר עצם קיוּמה של סיעה בּמפלגה אין עמה תיקוּן אלא קלקוּל. וזאת למדנוּ גם בּועידה זוֹ. ואף אני קוֹבל. ולא על רצוֹן רע, כּי אם על דרך מוּטעית. אני קוֹבל על השיטה שבּה נקטוּ ציזלינג וסיעתוֹ בּועידה זוֹ. ועידה אשר כּך שמעה את אידלסוֹן וכך שמעה את לַנדוֹאֶר וכך שמעה את ציזלינג, ואשר לא נשמעה בּה אף קריאת־שיסוּע אחת – אינה ראוּיה שיכתימוּ אוֹתה כּועידה הכּוֹפה שתיקה על חברים. רגיש אני לתביעת אַחדוּת ולתביעת חוֹפש המחשבה והדיבּוּר, והן מוּפנוֹת עתה אלי, אדם התוֹמך בּ“ארכי־בּוֹלשֶביזציה” של התנוּעה. ואני תוֹבע את קיפּוּחי אני מציזלינג. אתה עשקת עצמך ועשקת אותי ועשקת את הועידה כּוּלה. כּאן נדוֹן רגלַמנט של עניני מפלגה. לא השתתפתי בּדיוּן. לבּי לא היה נתוּן לכך. ואתה אוֹמר שנתקבּלוּ דברים לא טוֹבים, שימנעוּ אוֹתך מחר מלחתוֹם על פּנקס־החבר. כּלוּם היתה לך רשוּת להימנע מהוֹכיח לנוּ את המשגה שבּתקנוֹן זה? אילוּ בּיררת לי אפשר הייתי מצטרף אליך בּכמה סעיפים האם היתה לך רשוּת שלא להשפּיע עלי שאצטרף אליך בּענין זה? מראש פּסלת אוֹתי? אפשר סמכת על חברים אחרים בּהחלטוֹת מדיניוֹת, אך הן לא סמכת עליהם בּהחלטה על הנוֹער, היא ודאי אינה מספּיקה בּעיניך. לא סמכת בּענין חוּקת המפלגה. ואף על פּי כּן ויתרת על הבּירוּר. למען מה ויתרת? למען הציוֹנוּת, למען הסוֹציאליזם? לא, ויתרת על הבּירוּר מתוֹך חשבּוֹן סיעתי.

בּשֶלמה הסתלקת, אַתה ושכּמוֹתך, מהשתתפוּת חיוּבית בּבירוּרי הועידה? היה ויכּוּח בּינך וּבין המפלגה על סַמכוּתה לשפּוֹט. הנשפּטים היוּ חבריך לסיעה. אף הוּצע לחבריך להיוֹת בּין השוֹפטים. דחיתם. והרי זה בּעיני ראשית חטאת. בּזה גילית יחס של בּוּז לחבריך למפלגה, שאינם חבריך לסיעה. אפשר לטעוֹן כּנגד חברים, אפשר לערער, יש כּמה אינסטַנציוֹת לערעוּר. אך אתה לא חפצת להתדַיין עם חברים וּלערער בּפניהם. משמצאת שהדיוּן אינוֹ נוֹח לך, ויתרת על כּלי־ההשפּעה החוּקיים של התנוּעה. בּזה סיכּנת את קיוּמנוּ.

הוֹפעתוֹ של אידלסוֹן בּועידה היתה בּה – אוּלי מבּלי שהתכּוון לכך –מחאה חיה נגד הסיעתיוּת. הוּא הוֹכיח שחבר הרוֹאה עצמוֹ אוֹפּוֹזיציוֹנר יכוֹל לקוּם ולוֹמר כּל מה שבּלבּוֹ, ואוֹפּוֹזיציוֹנר שאינוֹ קשוּר למסגרת של סיעה יכוֹל להרשוֹת לעצמוֹ להסתייג הסתייגוּת נמרצת מן “השבעה”. הוּא גם אמר את הדבר הנכוֹן לכל מי שרוֹאה עצמוֹ אוֹפּוֹזיציוֹנר בּתוֹך המפלגה: מי שנמצא היוֹם בּמיעוּט צריך לראוֹת עצמוֹ מוּכן ליוֹם שיהיה בּרוֹב, ואז יצווה הציבּוּר עליו לנהל את עניניו, לפיכך הוּא חייב לשמוֹר על הכּלים הציבּוּריים, לא לזלזל בּהם ולא לפרק אוֹתם. מי שרוֹאה עצמוֹ אזרח בּמפלגה לא יעשׂה דברים הסוֹתרים את קיוּמה של המפלגה. הן לא מן הנמנע שלועידה הבּאה יזעיק ציזלינג את הציבּוּר. האם רצוֹנוֹ שאנחנוּ ננהג אז בּוֹ כּשם שהוּא נהג הפּעם בּנוּ?

בּתוֹך הויכּוּח הפּנימי מדבּיקים אצלנוּ זה לזה כּל מיני תארים. הנה נשמעה המלה “בּוֹלשביזציה”. וּמי שהִרבָּה להתרעם על כּך הדבּיק בּנוּ את המלה “ארכי־בּוֹלשביזציה”. מי איננוּ בּוֹלשביק לגבּי מישהוּ? מספּרים שחיים וייצמן אמר לבּרוֹן אֶדמוֹנד: כּל אחד יש לוֹ בּוֹלשביק שלוֹ. לגַבּיך גם אני בּוֹלשביק. וּבימים שמלה זוֹ עדיין לא היתה קיימת היוּ אוֹמרים על בּני־בּיל"וּ שהם “אנַרכיסטים”. אין צוֹרך להיוֹת דוקא אנַרכיסטים בּמוּבן רעיוֹני כּדי להכניס אנַרכיה.

תנוּעתנוּ היא תנוּעת בּנִיה ממלכתית. מלחמתנוּ בּתוֹך הציוֹנוּת מוּפנית כּנגד אנַרכיה, כּנגד שרירוּת, הפקרוּת וקפּריזוֹת. כּוּלנוּ הבינוֹנוּ שאין בּידינוּ לבנוֹת חברה על יסוֹד חוֹפש בּלתי־מוּגבּל. ידענוּ שיש הכרח בּסייגים, בּחוּקים. שנים רבּוֹת תבענוּ זאת בּחיי הקבוּצה. וגם ציזלינג היה עם התוֹבעים. תבענוּ בּהתישבוּת – תקנוֹת בּרוּרוֹת וחוּקים. וציזלינג לא היה בּין הנרתעים. יתכן שאנַרכיה היא אידיאל חברתי, אך ידענוּ כּי בּחיי עם חדל־הנהלה־עצמית יש להתגבּר על נטיוֹת לאנַרכיה. לפיכך בּנינוּ את ההסתדרוּת, לא נאמר כּ“מדינה”, אך כּגוּף חברתי אשר כּמה מיסוֹדוֹת המַמלַכתיוּת ממוּזגים בּוֹ. יש בּזה משוּם עוֹל, אך אנחנוּ נוֹשׂאים בּוֹ מרצוֹן. אפשר כּל אחד יש לוֹ דברים שאינם לפי טעמוֹ, אך איננוּ מפרקים את שוּתפוּתנוּ. והנה פּתאוֹם אנחנוּ שוֹכחים את כּל זאת. והריני קוֹבל על מעשׂה־התפּרקוּת זה שנעשׂה לנוּ בּועידה. מכאיבה אי־החבֵרוּת שבּדבר, מדאיב העלבּוֹן שנגרם לאלפי חברים ולכּלל כּוּלוֹ. וּמדאיגה בּיוֹתר הדוּגמה שניתנה בּכך, התקדים שבּדבר לגבּי חיינוּ הציבּוּריים בּעתיד.

סבוּרני שציזלינג והתל־אביביים אשר אתוֹ החמיצוּ הזדמנוּת חשוּבה מאד. הן היתה להם שאנסה לצאת מן הועידה כּמנַצחים. אילוּ היוּ בּאים לועידה הזאת, שבּה נמצאים מאוֹת חברים שאינם יוֹדעים על מה מתדַיינים וּמתקוֹטטים אנשי תל־אביב (ואף אני אחד מאלה שאינם יוֹדעים), והיוּ אוֹמרים: בּית־הדין של המפלגה דן אוֹתנוּ, קיבּלנוּ את הדין, ועתה תנוּ לנוּ להוֹכיח את צדקתנוּ וּלגוֹלל לפניכם את פּרשת הענינים; אילוּ בּאה אַפּלַציה כּזאת של חברים אל הסמכוּת העליוֹנה של כּלל־המפלגה, אל מאוֹת נבחרי המקוֹמוֹת, האם לא היוּ נפתחים הלבבוֹת לכל קוֹרטוֹב של צדק שבּטענוֹתיהם, האם לא היה דבר זה מרוֹמם אוֹתם בּעינינוּ, ואוּלי גם בּעיני עצמם? מדוּע ויתרוּ על הזדמנוּת כּזאת?

איני מוֹצא תשוֹבה על כּך. “יוֹסיף דעת יוֹסיף מכאוֹב”. בּמידה שאתה לוֹמד את חיי הציבּוּר אתה נוֹכח כּי לא תמיד שוֹלט ההגיוׁן בּמעשׂיהם של בּני־אדם. ואפילוּ בּחישוּביהם של חכמי־סיעה. יצרים חזקים מן ההגיוֹן. מלים שוֹנוֹת מהלכוֹת עתה על שׂפתים. לא אשתמש בּהן. אך אוֹמַר: לקוּ המאוֹרוֹת.

מדבּרים על “סיעתיוּת”. אך מה שאירע בּתל־אביב איננוּ בּגדר סיעתיוּת. זהו פּוּטשיזם. ראיתי שהמשפּט דיבּר על הפרת־משמעת. מסוּפּקני אם זאת ההגדרה. תבוֹאוּ מחר לכל שליח שהיה לוֹ שיקוּל־רעת משלוֹ אפשר תמצאוּ בּוֹ כּי חָטא בּהפרת־משמעת. אך כּאן היתה שיטה של שינוּי מצב המפלגה על ידי פּוּטש, על ידי זלזוּל גלוּי בּרצוֹן המפלגה וּבכבוֹדה. יש שאנוּ מחליטים על חוֹפש הצבּעה, ואז יכוֹל חבר להצבּיע עם בּני מפלגה יריבה. יש ונעשׂה מעשׂה־התרגזוּת. בּתל־אביב לא היוּ מעשׂים בּשוֹגג. הית שיטה של התגָרוּת, של הרמת־יד בּמפלגה וּמוֹסדוֹתיה. לאמוֹר: סַמכוּתך לא סמכוּת, החלטוֹתיך לא החלטוֹת, משפּטך לא משפּט. “מי שָׂמך”, וּבענין בּיש זה נגררוּ בּני־אדם, בּזה אחר זה. אין לי ספק כּי בּני־אדם טהוֹרי־כּוָנוֹת נסחפוּ, ועתה גם הם דוֹחפים זה את זה אל התהוֹם.

וּשתי מלים בּענין ה“סיעתיוּת” עצמה. אין אני מקנא בּחברי הסיעוֹת. יוֹדע אני שאינם מלקקים דבש, ולא לחינם הם חוֹזרים ואוֹמרים שאינם מקדשים את הסיעוֹת. בּימי “אחדוּת־העבוֹדה” היה נסיוֹן קטן להקים סיעה. וכוּלנוּ שללנוּ זאת. איני מבקש לקבּוֹע כּללים “לכל מקרי החיים”. אפשר שסיעה כּמוֹ הפאבּיאנים בּאנגליה, שאינה מבקשת דבר בּלתי אם להרבּוֹת חקירה והסבּרה, אינה מסוּכּנת לשוּם מפלגה שבּתוֹכה היא פּוֹעלת. אוּלם מכּיר אני עניני סיעוֹת בּמפלגוֹת יהוּדיוֹת ורוּסיוֹת. וּלגבּי אלה נראה לי שיש שני טיפּוּסי־סיעה. האחת שנוֹצרת כּהוֹראת־שעה, לרגל ענין מסוּים שעלה על הפּרק, והדעוֹת מתפּלגוֹת עליו. בּטל הענין – בּטלה הסיעה. ויש סיעוֹת שאינן אלא עוּבּרים של פּילוּגי־קבע. יש מפלגוֹת שאינן נוֹצָרוֹת אלא בּבטן מפלגה קיימת, והן זקוּקוֹת לתקוּפת־מה עד שהן מתבּקעוֹת. וזכּאית כּל מפלגה לסרב לשמש מַדגרה למפלגוֹת אחרוֹת. וזכּאית מפלגה לגייס את כּל כּוֹחוֹתיה להיאָבקוּת על שלימוּתה ועל קיוּמה שלה. מכּאן ההכרח למפלגתנוּ לאסוֹר מלחמה על “משטר־הסיעוֹת”, שאין לוֹ כּל תפקיד אלא להכין את התפּוֹררוּתה של המפלגה לבנוֹת־מפלגה שוֹנוֹת.

תשאלוּני: וּבכן, על ידי סעיף־החוּקה בּוּטל ענין הסיעוֹת? אוֹמַר: לא. עדיין לא ניצלנוּ ממכּת־הסיעוֹת. עוֹד היא מקננת בּגוּף המפלגה. עוֹד יש ויש להתגבּר עליה וּלהבריא. וזה רצוֹנה של הועידה. וכוּלכם נתבּעים לעזוֹר בּדבר.

כּנגד זה טוֹען ציזלינג: כּלוּם דיבּרתם אלינוּ בּאוֹתה רוּח טוֹבה שדיבּרתם היוֹם אל “חֶבר הקבוּצוֹת”? אילוּ כּך הייתם מדבּרים אלינוּ – היתה כּל הועידה אחרת. אכן, לא החמרנוּ בּניסוּח הרזוֹלוּציה בּענין הנוֹער. רצוֹנה של הועידה היה נמרץ יוֹתר מלשוֹן ההחלטה. ואני לא על הניסוּח סמכתי, כּי אם על הרצוֹן הטוֹב של תנחוּם, ואת הרצוֹן הזה בּיקשתי גם אצל ציזלינג ולא נַעניתי. ישבתי אתוֹ ועם עוֹד חברים לילה שלם, ולא בּיקשתי ניסוּח ולא החלטה על בּיטוּל סיעוֹת, כּי אם על רצוֹן טוֹב לחסל את משטר־הסיעוֹת. איני תוֹלה את איחוּד הנוֹער בּנוּסח של החלטה. כּפיית דעת הציבּוּר – כּן. עוֹד לא יצא לפּוֹעל שוֹם איחוּד בּלי “כּפיה” רוּחנית. וגם בּיטוּל הסיעוֹת איננוּ ענין של החלטה, כּי אם של קבּלת הרצוֹן הבּרוּר של המפלגה, הרוֹצה לחיוֹת ולפעוֹל ולא להיוֹת משוּתקת ולא להיוֹת מפוֹררת.

לא שמענוּ את חברי "סיעה ב׳ ". אך שמענוּ את ציזלינג, שדיבּר כּבא־כּוֹחם. ואני שוֹאל את עצמי: בּמה חכַמתי אחרי דבריו? מה התהוֹם הרעיוֹנית אשר נחפּרה בּיני לבינוֹ? ואיני יוֹדע תשוּבה. יוֹדע אני רק שאני מלא פּשעים, אך על מה אנוּ מתפּלגים, מדוּע איננוּ רוֹצה לדבּר אלי מעל הבּימה הזאת כּחבר שוה עם שוים – איני יוֹדע. בּכּינוּס שנתקיים בּאפיקים סיפּר בּרוּך אַייזנשטדט שבּעין־חרוֹד נתקיימה אסיפת־ויכּוּחים בּענין זה עד שעה מאוּחרת. לאחר שהאסיפה נסתיימה ניגש אליו אחד החברים הותיקים ואמר: אוּלי תגלה לנוּ בּכל זאת מה הענין אשר עליו אתם רָבים? ואוֹדה, אין אני טוֹב מאוֹתוֹ ותיק עין־חרוֹדי. גם אני שוֹאל: מה הענין?

הן עלינוּ לדעת: על מה הויכּוּח? יש מי שמכריז שזהו ויכּוּח בּין “ימין” וּ“שׂמאל”. ויש מי שאוֹמר שזהוּ ויכּוּח בּין ציוֹנוּת מַכּסימַליסטית לציוֹנוּת מינימַליסטית. אך זה עתה דיבּר ציזלינג על מצע המפלגה, שנתקבּל בּשעתוֹ על ידי המרכּז והמוֹעצה ושנתאַשר עתה על ידי הועידה, ואמר שהוּא גאה עליו. אין אני יכוֹל לוֹמר שאני “גאה עליו”, אבל רשאי אני לוֹמר שאף אני מסכּים לוֹ לאוֹתוֹ מצע. הרי ששנינוּ מסכּימים לאוֹתוֹ ניסוּח המסַכּם את עיקרי השקפוֹתינוּ הציוֹניוֹת והסוֹציאליסטיוֹת ואת יסוֹדוֹת מדיניוּתנוּ. ואחרי כּל אלה חייב אני לשאוֹל: מהוּ המבדיל בּינינוּ? (ב. מרשק: הגשמת המצע!). לא אתעלם מקריאת־בּינַים זוֹ. יש לה מַשמעוּת בּרוּרה למדי: יש ציבּוּר שהוּא נאמן על הגשמת המצע ויש ציבּוּר שאיננוּ נאמן. אין זוֹ האשמה שנזרקה בּפניו של עסקן פּלוֹני אוֹ אלמוֹני, אלא בּפני כּל מי שאיננוּ בּן־סיעתוֹ של בּעל־הקריאה. כּוּלנוּ איננוּ נאמנים. רוב המפלגה אינוֹ נאמן, כּל איש־ציבּוּר יכוֹל להיוֹת נתבּע לדין על אי־ נאמנוּתוֹ למצע אשר המפלגה דוֹגלת בּוֹ. וכל אחד חייב להעמיד את המנדט שניתן לוֹ מטעם המפלגה – לרשוּת המפלגה. לפני שנה היה לי ויכּוּח עם חברים יקרים בּענין הנוֹגע לקרן הקימת. והדבר הראשוֹן שהוֹדעתי בּויכּוּח היה – כּי המנדט שלי מוּנח על השוּלחן ולא אוּכל להשתמש בּוֹ, אם התנוּעה לא תקבּל את עמדתי. אך כּאן – לא אני, הפּרט, הוּכרזתי כּמי שאין לוֹ רצוֹן להגשים את המצע, אלא בּתשוּבה לשאלתי: מה מבדיל בּין ציזלינג וסיעתוֹ לבין שאר המפלגה, קיבּלתי תשוּבה זוֹ: “הגשמת המצע!” פּירוּשה של התשוּבה: אנחנוּ נאמנים על הגשמת המצע ולא אתם. לא זאת הפּעם הראשוֹנה שאנשים קוֹשרים כּתרים לעצמם וּלמי שנלוה עליהם. ואין הם יכוֹלים לרוֹמם את עצמם וּלהלהיב את עצמם אלא על ידי שישפּילוּ את השאר. “אתה בּחרתנוּ” סיעתי!

וּמלים אחדוֹת בּענין המחלוֹקת התל־אביבית. סבוּר אני שרבּים כּמוֹני רוֹצים לדעת אם זוֹ מחלוֹקת לתיקוּנוֹ של עוֹלמנוּ. מחר ודאי לא יחסרוּ כּרוּזים וּויכּוּחים אשר יחַלקוּ את עוֹלמנוּ לשני סוּגים: האחד, שהוּא תוֹמך בּמַנגנוֹן כּמוֹת שהוּא וּבכל תנאים שהם וּמחַפּה על ליקוּייו, וּבלבד לקיים את המשטר הקיים; והאחד, שכּולוֹ לוֹהט בּאש־התיקוּנים, מתמרמר על עוול, ואיננוּ נרתע מהתמרד בּגללוֹ.

אפשר צריך אני להכריז על עצמי שאינני סניגוֹר מוּשבּע למַנגנוֹן שלנוּ ולא אחת השמעתי את תביעוֹתי בּרבּים, וזכיתי אפילוּ לכך שבּני סיעה ב׳ ציטטוּני והסתמכוּ עלי. וּבמקרים מסוּימים מתחתי בּיקוֹרת קשה על מעשֹיהן של כּמה ממוֹעצוֹתינוּ העירוֹניוֹת, אוֹתה בּיקוֹרת היתה מכוּונת לענינים שבּיסוֹד, שבּדמוּת התנוּעה וּדמוּת האדם, ואיני יכוֹל להתבּרך שהאוֹפּוֹזיציוֹנרים של עכשיו הרבּוּ לתמוֹך בּי אז. ועתה, כּשיצא הקצף על כּל מי שקרוּי “מנגנוֹן”, אינני רוֹאה את התרוּפה בּ“להשמיד, להרוֹג וּלאַבּד” את כּל מי ששירת את ציבּוּר הפּוֹעלים בּמשך שנים רבּוֹת, ואינני נפתה להאמין שכּל מי שמכריז עצמוֹ אוֹפּוֹזיציוֹנר, מעיד על עצמוֹ שכּוָנתוֹ לתקן ושהוּא נאמן על התיקוּן.

ידיעוֹתי בּעניני תל־אביב מוּעטוֹת. אוּלם היה לי נסיוֹן פּרטי קטן, ואיני פּטוּר מלספּר עליו. הסניף העירוֹני הגדוֹל שלנוּ דמוּת חייו לא תמיד מרהיבה. כּל הצרוֹת הגדוֹלוֹת והקטנוֹת של הפּוֹעל בּעיר נוֹפלוֹת בּחלקוֹ, וכוֹחוֹ להשתלט על הענינים, להעלוֹתם, אינוֹ מרוּבּה. הוּא מצטרף משכבוֹת־עליה מַתמידוֹת ושוֹנוֹת זוֹ מזוֹ, שלא עברוּ כּוּר־מַצרף אחד. שכבה שכבה וּמנהיגיה לשעבר. והיה ידוּע מכּמה שנים שאין “שלוֹם” בּסניף. קשה היה להבחין בּאיזה “קו” מסוּים, היוּ אנשי “אוֹפּוֹזיציה” שנעשׂוּ מראשי “השלטוֹן”, והיוּ מראשי “השלטוֹן” שנעשׂוּ מנהיגי “אוֹפּוֹזיציה”. יוֹם אחד חזרתי משליחוּת בּחוּץ־לארץ. אוֹתוֹ ערב התקיימוּ בּחירוֹת בּסניף תל־אביב, הוֹפיעוּ “רשימוֹת” עם “המלצוֹת”. המפלגה לא נשאלה, היא הוּעמדה בּפני עוּבדה: סניף שחברוּתוֹ מפוּלגת. המחלוֹקת תלתה עצמה בּאילנוֹת גדוֹלים: שאלוֹת הקוֹאוֹפּרציה והעבוֹדה השׂכירה, המשׂרד הקבּלני, ניגוּדים בּאיגוּד מקצוֹעי וכוּ׳. ועידת רחוֹבוֹת1 הקימה מוֹסד לבירוּר הענינים וּלתיקוּנם, מוֹסד שצריך היה להוֹציא את חיי־הסניף מן ההמוּלה המסוּכסכת: ועידת צירים של חברי המפלגה. אמרתי לעצמי – אבוֹא ואלמד, ואוּלי אוּכל לעזוֹר להבהרת הענינים וּלתיקוּנם ולהסרת המחלוֹקת. לא הלכתי למרכּז המפלגה לבקש ממנוּ “מנדט” לסידוּר הענינים בּתל־אביב. איני רגיל בּכך. בּאתי כּחבר ללא כּל סמכוּיוֹת, ואמרתי: אני מוּכן להכניס ראשי לתוֹך הענינים. השתתפתי בּישיבה ראשוֹנה והצעתי לחברים את עזרתי. והם לא דחוּ אוֹתי. אוּלם הוֹסיפוּ ואמרוּ: אין אתה חייב להוֹציא את זמנך על ישיבה בּועידת־הצירים. הענינים הוֹלכים למישרים, אנחנוּ קרוֹבים לבוֹא זה עם זה לעמק השוה ואתה יכוֹל להיוֹת פּטוּר מזה. אלא מה? הקוֹשי הוּא בּהרכּב המוֹסדוֹת – בּזה תשתתף אתנוּ. מכּיון שהכּרתי את החברים משתי הסיעוֹת המנוּגדוֹת וידעתי את מוֹצאם ועבָרם הקרוֹב –יכוֹלתי להאמין להם שאמנם כּן הוּא, וכיון שאינני “מחוּסר־פּרנסה” לא תבעתי את חלקי בּבּירוּרים העקרוֹניים, שעמדוּ להסתיים על דרך ההסכּמה ואחדוּת־המגמה. והסכּמתי להכניס את ראשי לעניני “ההרכּב”. ישבתי אתם כּמה ישיבוֹת, ניסיתי להשלים, בּיקשתי להכניס לעבוֹדה אנשים חדשים – והעליתי חרס.

משלא נתקבּלוּ הצעוֹתי האִרגוּניוֹת, בּיקשתי לעשׂוֹת עוֹד נסיוֹן: הצעתי לנציגי סיעה ב׳ שיכַנסוּ את ציריהם ואביא לפניהם את הצעוֹתי. והישיבה נתקיימה. הסבּרתי את הצעוֹתי, שראיתי בּהן אוֹתה שעה מוֹצא מן הסבך שנתהווה, והוֹספתי: מחרתים בּבּוֹקר עלי לצאת ללוֹנדוֹן, שם צפוּיה לנוּ שליחוּת קשה. רוֹצה אני להביא לבן־גוּריוֹן, הנמצא כּבר שם, את הבּשׂוֹרה הטוֹבה, כּי פּסקה המריבה בּתל־אביב. היה רוֹשם כּי רבּים מן החברים מוּכנים לקבּל את הצעוֹתי. אוּלם נשמע קוֹל “דמוֹקרטי”: אין לקבּל החלטוֹת בּחפּזוֹן וּבשעה מאוּחרת, נדחה למחר, להרכּב מלא של הסיעה. וה“דמוֹקרטיה” ניצחה. בּיקשתי שאת תוֹצאוֹת ההצבּעה של מחר יוֹדיעוּ לי מיד, ערב צאתי. רוֹצה אני לדעת בּמה אני נפרד מן החברים. הוּבטח לי.

חיכּיתי לידיעה עד שעת צאתי ולא קיבּלתי. ציפּיתי לידיעה בּשבתי בּלוֹנדוֹן ולא קיבּלתי. חזרתי לארץ, וּמדוּרת־המחלוֹקת בּתל־אביב בּכל חוּמה. ובישיבת המרכּז הראשוֹנה שנזדמנתי אליה נוֹדע לי, שהמרכּז עוֹסק ועוֹסק בּענין, ללא קץ וּללא תִכלה, ושחברי סיעה ב׳ אינם תוֹבעים עתה אלא… “הגשמת ההצעוֹת של בּ. כּ.” רוֹצים אַתם, הרי זה “סיפּוּק”. אלא שענין זה עוֹרר בּי מחשבוֹת מדאיבוֹת – לאו דוקא לגבּי תפקידי אני, כּי אם מבּחינה כּללית יוֹתר. אילוּ אמרוּ לי: אין לנוּ אֵמוּן בּך, בּשיקוּל־דעתך, בּיחסיך לדברים, אך יש לנוּ אֵמוּן בּחבר אחר – לא הייתי רוֹאה בּכך שוּם פגם מבּחינה תנוּעתית. רשאי הציבּוּר לחלק את אמוּנוֹ כּרצוֹנוֹ, אך ציבּוּר חברים שבּמשך שנים איננוּ מוֹצא בּרחבי התנוּעה שוּם חבר ראוּי לאֵמוּן, שיוֹציא אוֹתוֹ מן הסימטה האטוּמה של מחלוֹקת דוֹלקת – מה הוּא מעיד על עצמוֹּ?

נזכּרתי בּשנים קוֹדמוֹת, כּשעדיין לא היוּ לנוּ הכּלים ההסתדרוּתיים והמפלגתיים הקיימים כּיוֹם. מעוֹלם לא קיבּלתי על עצמי להיוֹת חבר בּית־דין, וּכשנבחרתי לפני המלחמה הקוֹדמת לבית־משפּט־השלוֹם – לא קיבּלתי. לא האמנתי בּעצמי שיכוֹל אני להיוֹת שוֹפט וּמעניש לאחר מעשׂה. אוּלם לא סירבתי להיוֹת בּוֹרר וּמכריע בּסכסוּכים ציבּוּריים וישוּביים. אפשר גם שבּאוּלם זה יוֹשבים חברים ממקוֹמוֹת שוֹנים הזוֹכרים מצבים חמוּרים בּחיי חברתם, וכיצד נעזרוּ על ידי התערבוּת “חיצוֹנית” של מפלגה, של חברים מקוּבּלים עליהם. לא פּעם אחת היוּ פּוֹנים לחבר ואוֹמרים לוֹ: תכריע אתה בּינינוּ וכאשר תכריע כּן יקוּם. אפשר לא תמיד היתה ההכרעה מניחה את הדעת, לא תמיד הצליחה לכבּוֹת לגמרי את אש המחלוֹקת, אוּלם כּמעט תמיד היתה מצליחה לשמוֹר את חיינוּ הציבּוּריים מהתנַוונוּת שבּמחלוֹקת. וּבקשת ההכרעה היא שהעידה על טיבה של חברתנוּ שאיננה זקוּקה לשוֹטרים, ואיננה מנהלת את מלחמוֹתיה הפּנימיוֹת “עד לטיפּת־דם אחרוֹנה”. היא העידה על אינסטינקט תנוּעתי בּריא, ועל הודאה בּמרוּת חבֵרית מוּסמכת, אשר מבּלעדיה כּל אִרגוּן ציבּוּרי הוּא גוּף נטוּל־נשמה.

זוֹכר אני כּמה מַשבּרים בּציבּוּריוּתנוּ. אך מזכרוֹני האישי יכוֹל אני להעלוֹת רק שני מקרים שבּהם סירבוּ המתדַיינים לקבּל יד מוּשטת של חבר. כּך היה בּימי הפּילוּג של גדוּד־העבוֹדה. חזרתי אז מאמריקה והגעתי אל המַשבּר שבּגדוּד. ראיתי עצמי ידיד לגדוּד, ידיד להתישבוּת החדשה בּעמק, ואמרתי לאנשי הגדוּד: פּרטי הענין אינם ידוּעים לי, אין לי כּל דעה קדוּמה, אוּלי תתנוּ לי לברר את הענין – ונדחיתי. וּפעם שניה – כּשבּאתי אל חברינוּ בּסניף תל־אביב. כּבמקרה ראשוֹן כּן בּמקרה שני לא היה זה ענין אישי. עדוּת היא לתהליכים ציבּוּריים מסוּימים. למה להסתייע בּתיווּך חבֵרִי אם אפשר להשׂיג “יוֹתר” על ידי מחלוֹקת־אין־קץ? למה לקבּל את הדין של מרוּת ציבּוּרית אם אפשר לפרוֹק את עוּלה בּכוֹחה של סיעה? בּמצב כּזה, אם אפילוּ כּל החברים טוֹבים והמגמה אחת ו“המצע” אחד – אין אנוּ מסוּגלים לבנוֹת את הבּנין האחד וּלקיים מה שהקימוֹנוּ.

וענין זה מַחמיר והוֹלך. המחלוֹקת התל־אביבית כּשהיא לעצמה יש בּה כּדי לעכוֹר את חיי המפלגה. הסניף הגדוֹל בּיוֹתר בּארץ, כּוורת אדם, קוֹלט־עליה, קוֹלט שכבוֹת־פּוֹעלים מבּלי שיצר כּלים לקליטה רוּחנית. אלפי הפּוֹעלים בּעיר לא עברוּ את כּוּר־המַצרף של החלוּץ ושל חיי בּנין־משק. עזרה מחנכת מצד בּוֹני החיים החלוּציים בּארץ ניתנה אך מעט. מה מספּרם של חברי המשקים אשר התנדבוּ לעזוֹר לפּעוּלה האִרגוּנית והחינוּכית של פּוֹעלי העיר?

אך כּל עוֹד היה זה ענין עירוֹני – פּרי יחסים אישיים וּמקוֹמיים – אפשר היה לחשוֹב כּי בּעזרת אנשים חדשים חפשים מן המחלוֹקת, בּעזרת הסקטוֹר החלוּצי (אשר יבוֹא לא כּ“צד”, לשם יגדיל סיעה ויאדיר), אפשר יהיה להציל את בּניננוּ מדליקה. אך משטרחוּ והוֹציאוּ את הסכסוּך המקוֹמי ממקוֹמיוּתוֹ ועשׂוּ אוֹתוֹ לענין פּלַנטרי, לענין של “בּני־בּרית” המחזיקים זה בּזה, וציזלינג כּבר איננוּ מסוּגל לדוּן בּעניני תל־אביב כּחבר מפלגה סתם, אלא כּחבר הסיעה, “המזדהה”, הקשוּר “בּעֶמדה” עם 98 חברים הקשוּרים אף הם, עד אי־יכוֹלת לדוּן בּענין זה בּועידה עם שאר חברי המפלגה – עתה נפרצוּ כּל הסכרים וענין הסיעתיוּת הגיע לתכלית השלימוּת.

אפשר אכבּיד בּזה על הויכּוּח, אך אינני יכוֹל להעלים את דעתי כּי שוֹרש המחלה איננוּ בּתל־אביב, לעניני תל־אביב אפשר לגשת גישה בּלתי־משוּחדה וּלסדרם לגוּפם. המחלוֹקת התל־אביבית כּשלעצמה אין בּה כּדי לחתוֹך את גוּף המפלגה. אך עוֹד לפני כּמה שנים אמרתי לחברי, כּי המחלוֹקת התל־אביבית תחפּשׂ לה אחיזה בּאיזה “קו” שיזדמן לה. והוּא נזדמן.

ראשית חטאת בּעיני איננה בּשטח האידיאוֹלוֹגי ולא בּשטח הפּוֹליטי. ראשית חטאת היא בּראִיה המסוּלפת של מפעלנוּ ההתישבוּתי. בּמקוֹם לראוֹת את כּל חטיבוֹתיו הישוּביוֹת – המוֹשב והחטיבוֹת הקיבּוּציוֹת השוֹנוֹת – כּמפעל משוּתף של כּוּלנוּ, אשר כּל חלקיו מסייעים זה את זה וּמסתייעים זה בּזה, ראוּ אוֹתוֹ רבּים, מן הצדדים השוֹנים, כּענין של תחרוּת. והיוּ אנשים שהאמינוּ בּתמימוּת־לבּם כּי המוֹשב לא יבָּנה אלא מחוּרבּנה של הקבוּצה, והקבוּצה לא תיבּנה אלא מכּשלוֹנוֹ של הקיבּוּץ, והקיבּוּץ לא יבָּנה אלא מחוּרבּנם של חבריו־יריביו. אין אני מוֹציא, חלילה, לעז על מישהוּ. דברים מעין אלה כּתוּבים הדר, שחוֹר על גבּי לבן, בּרוֹב עמל וּמאמצי הוֹכחה, והפּרוֹגנוֹזוֹת היוּ בּרוּרוֹת: היכן יכּשל המוֹשב והיכן הקבוּצה והיכן הקיבּוּץ. גישת תחרוּת זוֹ הצמיחה לנוּ הרבּה רעוֹת. ולא נשתחררוּ ממנה גם לאחר שהפּרוֹגנוֹזוֹת הרעוֹת נתבּדוּ – המוֹשב אישר את עצמוֹ, הקבוּצה אישרה עצמה, הקיבּוּץ אישר עצמוֹ, והרבּה הוֹכחוֹת חריפוֹת נמסרוּ לגניזה, וגם בּעלי ההוֹכחוֹת עתים נתחלפוּ בּעמדוֹתיהם. עתה מתנהלת התחרוּת בּעיקר לא על תקציב ולא על קרקע, כּי אם על נפש מי שעתיד להיוֹת מתישב.

תנוּעתנוּ אינה סטאטית. היא דינַמית, גם בּהרכּבה, יוֹתר מאיזוֹ תנוּעת פּוֹעלים שהיא. הללוּ אינן מרבּוֹת לעסוֹק בּקביעת דרכּן של דוֹר ההמשך. הן משאירוֹת אוֹתוֹ לנפשוֹ. ואנחנוּ עינינוּ נשׂוּאוֹת יוֹם יוֹם לממשיכים. ואת התַחרוּת ההתישבוּתית העברנוּ אל נפש הנוֹער, אל נפש “החלוּץ”. שוּם כּוֹח ציוֹני לא שקד על גידוּלוֹ של הדוֹר הבּא כּמוֹ ששקדוּ חוּגי ההסתדרוּת. אך עם המסירוּת וההתלהבוּת ששוּקעוּ בּעבוֹדה זוֹ צוֹרפה גם תחרוּת התישבוּתית, מבּלי שיוּשׂמוּ לה גבוּלוֹת, מבּלי שתרוּסן. והתחרוּת הזאת בּעוֹלם הנוֹער מוּחזרת לעוֹלם הבּוֹגרים בּהסתדרוּת וּבמפלגה ועוֹשׂה אוֹתן בּקיעים.

ועכשיו אנוּ יוֹשבים על המדוּכה וּמחפּשׂים “תוֹכן” ו“גוֹרמים” של הסיעתיוּת. בּחוֹברת של סיעה בּ׳ לקראת הועידה קראתי מוּנח חדש: “נדידת ערכים”. והרי לך צידוּק חדש לסיעוֹת, בּדוֹמה ל“הגשמת המצע”: הערכים נוֹדדים. אתמוֹל הם היוּ אצל פּלוֹני שקראתי לוֹ “חבר יקר” אוֹ “מוֹרה”, והיוֹם הם קמוּ ונדדוּ הימנוּ והם נמצאים עתה בּכיסי שלי. האם לא צידוּק מספּיק? ויש אוֹמרים: כּאן ניגוּדי־דוֹרוֹת. פּלוֹני ואלמוֹני מחזיקים בּספסל ואינם זזים, ויש צעירים שהגיעוּ לפרקם ושעתם לעלוֹת ואין נוֹתן להם. ואכן, תנוּעה שאינה יוֹדעת לגלוֹת כּוֹחוֹת צעירים וּלפַנוֹת להם מקוֹם – מתחייבת בּנפשה. אפשר גם הויכּוּח בּיני וּבין ציזלינג הוּא ויכּוּח בּין שני גילים, אם כּי צבע שׂערוֹתינוּ אינוֹ מעיד על כּך. ואם כּן הוּא – אַל נא נכבּיד על הפּתרוֹן. נמהר וּנפַנה מקוֹמוֹת. מבּחינה אישית אין זה בּעינַי אפילוּ בּגדר קרבּן. את חטאי אני מזכּיר: היוּ ימים והקריקטוּרה ההסתדרוּתית זיכּתה אוֹתי בּהרבּה כּסאוֹת. את רוּבּם פּיניתי מכּבר, ואני מוּכן לוַתר גם על השאר. ואני בּטוּח שגם חברים אחרים יסכּימוּ לפַנוֹת מקוֹמוֹת למען שלוֹם־בּית, למען אחדוּת התנוּעה, למען גילוּי כּוֹחוׁת חדשים.

אלא שנראה לי כּי הויכּוּח בּינינוּ הוּא לא על דברים שאנחנוּ מדבּרים עליהם, אלא על מה שאין מדבּרים. הויכּוּח הוּא על עצם קיוּמה של

מפלגתנוּ. מהי וּמה עליה להיוֹת. ציזלינג אמר היוֹם, ודאי לפי תוּמוֹ, כּי הוּא רוֹצה בּמפלגה שאין בּה שוֹלטים ונשלטים. פוֹרמוּלה נאה כּשלעצמה. אנחנוּ גוֹרסים אוֹתה בּיחסי־עמים. יהי כּל עם שוֹלט בּביתוֹ. וגם בּתביעתנוּ לעצמאוּת לאוּמית איננוּ מבקשים להשתלט על עם זוּלתנוּ. אך מפלגה אין לקיים על יסוֹד זה. עצם המוּנח “שוֹלט” איננוּ הוֹלם אוֹתה. מי שאוֹמר בּמפלגה: לא שוֹלטים ולא נשלטים, אוֹמר: לא מכריעים ולא מקבּלים הכרעה. למי דרוּשה מפלגה כּזאת? אינני אוֹמר שציזלינג חשב את הדברים עד תוּמם, אבל מדבריו וּמהתנַהגוּתוֹ יוֹצא שכּך הוּא רוֹצה עתה לראוֹת את מפלגתנוּ.

שוּם אדם איננוּ מתכּוון אצלנוּ למפלגה מוֹנוֹליטית. אילוּ שאפתי אני לכך לא היה מקוֹמי פּה. אילוּ בּיקשתי לעצמי מפלגה שתהיה תמימת־דעים אתי בּכּל אפשר לא היתה לי דרך אלא להכריז את עצמי מפלגה לבדי. אך ויתוּר על מוֹנוֹליטיוּת אין מַשמעוֹ ויתוּר על חיי־חבֵרוּת ועל הכרעה חבֵרית. השאלה היא: איזוֹ מפלגה דרוּשה לנוּ, אם מפלגה המוּרכּבת מגוּפים וּמסיעוֹת, והיא אינה מכּירה את החבר אלא את הגוּף והסיעה והיא אינה מַכרעת בּין חברים אלא “מסַדרת” על פּי “הסכּם” ענינים בּין סיעה לסיעה וּבין גוּף לגוּף, אוֹ מפלגה המוּרכּבת מחברים, שכּל חבר קיים בּה כּפרט ואת חייו המפלגתיים הוּא חי עם שאר חברי המפלגה, וּבה –בּתאיה וּבמוֹסדוֹתיה – הוּא דן על ענינים כּחבר עם חברים ולא כּגוּף עם גוּפים, והענינים מוּצבּעים וּמוּכרעים.

רבּים הם הדוֹרשים: הכרעה! אך לא רבּים הם המוּכנים לקבּל הכרעה. מפלגתנוּ ידעה הכרעוֹת קשוֹת בּיוֹתר, בּימים שכּאילוּ הסתלקה מהכרעה. היתה לנוּ הכרעה בּימי “החלוּקה”. וההכרעה היתה לטוֹבת שמירת אחדוּת התנוּעה הציוֹנית. לא הסכּמנוּ לפוֹרר אוֹתה בּגלל ויכּוּח מדיני, שאפשר הוּא בּר־חלוֹף. ואני גאה על שוּתפוּתי בּהכרעה זוֹ. מה היה מצבה של הציוֹנוּת עתה אילוּ מיהרנוּ אז והתפּלגנוּ בּגלל החלוּקה? והיתה הכרעה הסתדרוּתית עם משאל. חשבתי את ההכרעה למשגה כּבד, אבל נכנעתי, מתוֹך החשבת אחדוּת תנוּעתנוּ. אז היה המשאל רצוּי לציזלינג. עכשיו אין המשאל בּענין הסיעוֹת רצוּי לוֹ, והרי הוּא פּוֹסל את עצם המשאל וּפּוֹסל את ההכרעה שבּוֹ. אפשר שמשאל הוּא דבר רצוּי ואפשר שאיננוּ רצוּי, אך לא יתכן שמשאל רצוּי בּשעה שהוּא רצוּי לציזלינג ואיננוּ רצוּי בּשעה שאיננוּ רצוּי לציזלינג.

וענין ההכרעה וענין סיעוֹת איננוּ מכוּוָן לציזלינג בּלבד. אני שוֹלל סיעוֹת לא רק בּתוֹך המפלגה. חבר אחד אמר לי פּה: לי אין סיעה. אמרתי לוֹ: אין לך סיעה בּתוֹך המפלגה, אך יש לך סיעה מחוּצה לה.

ואינני גוֹרס מפלגה שחבריה יכוֹלים להיוֹת חברים ל“ליגוֹת”. אין הכּוָנה לליגה נגד שחפת, כּי אם לליגוֹת המטפּלוֹת בּענינים מדיניים, שהם הם עניניה של המפלגה. איני מבין מה יש לחבר מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל–המפלגה שיש לה עמדה לגבּי יחסי־עמים, שהיתה הראשוֹנה והיחידה שעסקה בּאִרגוּן הפּוֹעל הערבי, שהקימה קלוּבּים, שיזמה עתוֹן, שקבעה שיטה מדינית – לעשֹוֹת בּ“ליגה למען התקרבוּת יהוּדית־ערבית”. מי שרוֹצה לסייע בּכך – יש לוֹ מה לעשׂוֹת בּתחוּמי המפלגה וההסתדרוּת, מי שאין דעתוֹ נוֹחה מכּך, והוּא מבקש פּעוּלוֹת אחרוּת וּמגמוֹת אחרוֹת – למה ישׂא לשוא את חברוּתוֹ בּמפלגה?

שמעתי שהמפלגה דנה בּענין ליגה “וִי” והחליטה מה שהחליטה. אני כּשלעצמי אינני רוֹאה את המגע עם רוּסיה ואת העזרה לרוּסיה כּענין של איזוֹ ליגה, כּי אם כּענין בּעל חשיבוּת כּללית גדוֹלה, כּענינוֹ של כּל יהוּדי, כּענינוֹ של כּל הישוּב וּמוֹסדוֹתיו המיַצגים אוֹתוֹ. ולא יכוֹלתי להבין כּיצד חברים חשוּבים בּעלי זכוּיות גדוֹלוֹת בּתנוּעה יכלוּ להיוֹת שוּתפים לליגה לפני החלטת המפלגה, בּשעה שהאלמנטים האנטי־ציוֹניים שלטוּ בּה והטבּיעוּ עליה את חוֹתמם, ואף לא ראוּ צוֹרך בּענין בּעל חשיבוּת כּזאת לשאוֹל את פּי המפלגה.

ואיני מבין כּיצד יכוֹלים חברי מפלגה לפעוֹל בּקרב התאחדוּת של עוֹלים בּמגמה הפוּכה למגמת המפלגה. פּוֹליטיזציה של לַנדסמַנשפט וּביסוּסה על “קוֹלקטיביוּת רעיוֹנית” איננה כּשרה יוֹתר מפּוֹליטיזציה של המוֹשב והקבוּצה והקיבּוּץ וּביסוּסם על “קוֹלקטיביוּת רעיוֹנית”.

בּועידת רחוֹבוֹת אמרוּ לנוּ בּדרך ויכּוּח: למה מתנגדים לפּוֹליטיזציה של הפּוֹעלים? לא לפּוֹליטיזציה של פּוֹעלים אנוּ מתנגדים, כּי אם לפּוֹליטיזציה של מסגרוֹת־חיים כּלכּליוֹת וחברתיוֹת. מי יתן והיה כּל עַם־העוֹבדים אנשי הכּרה מדינית ועֵרוּת רעיוֹנית. ואדיר חפצי וּתביעתי שחבר המשק, הנתוּן ראשוֹ ורוּבּוֹ בּבנינוֹ, יחיה את חייו הרוּחניים הציבּוּריים לא על ידי “שליח” ולא על ידי מזכּיר וגזבּר, אלא בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ. אך הפּוֹליטיזציה של מסגרוֹת־חיים, שהוּקמוּ למטרוֹת משקיוֹת וסוֹציאליוֹת, איננה סגוֹלה ליתר הכּרה וערוּת וּפעילוּת ציבּוּרית של החבר, אלא להיפך מכּך. אין המפלגה יכוֹלה להשלים עם הפיכת גוּפים חברתיים לתחליפי־מפלגה. על כּל פּנים לא מפלגה המבקשת לקיים את אחדוּתה.

מפלגתנוּ נאבקת עתה עם המגמוֹת השוֹנוֹת, הלוֹבשוֹת צוּרוֹת שוֹנוֹת והמבקשוֹת לעשׂוֹתה ממפלגה אחת לקוֹאַליציה של גוּפים, למַה שקוֹראים בּז׳רגוֹן הפּוֹליטי: דאכפֶרבּאנד. בּזאת לא חפצנוּ, לא לפני היוֹת “אחדוּת־העבוֹדה” ולא לפני היוֹת מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל. וּלכך לא נסכּים גם עתה.

מי שחי בּמפלגה חיי־סיעה איננוּ עוֹשׂה זאת לעצמוֹ לבד, הוּא כּוֹפה משטר־סיעוֹת על המפלגה, הוּא כּוֹפה גם על חברים שאינם בּני־סיעה ואינם רוֹצים להיוֹת בּני־סיעה. אפשר יחשבוּ אנשי־סיעה גם על אוֹתם יצוּרים עלוּבים שאין להם סיעה. נניח, שחלקים מסוּימים בּמפלגה חיים בּסיעוֹת אוֹ מוּכנים לחיוֹת בּסיעוֹת, כּיצד יחיוּ בּה חברים שאינם רוֹצים לחיוֹת חיי־סיעה, שאינם רוֹצים להיוֹת נבחרי־סיעה? איך אחיה אני את חיי בּמפלגה?

לנוּ אין גם האפשרוּת להיבּחר כּצירים. דירתי בּתל־אביב ואפשר יכוֹל גם אני ליצג את פּוֹעלי עיר מגוּרי. הוֹאיל ואינני רוֹצה להיוֹת בּן־סיעה אין אני יכוֹל להיבּחר, ואילמלא קבוּצת כּנרת לא הייתי יכוֹל לשבת אִתכם כּציר. יוֹשב על ידי אליהוּ2, הוּא לא הלך לבּחירוֹת, לא בּחר ולא נבחר. אני מוּכן להשלים עם היוֹתי בּן־בּלי־מַנדט, אך לא אוּכל להשלים עם אי־יכוֹלת לחיוֹת את חיי בּמפלגה. והרי אינני יחיד, הרי הַרצפלד וּפרוּמקין וזלמן 3הנם בּאוֹתוֹ מצב, וכן אוֹתם אלפי החברים שאינם רוֹצים להיוֹת בּני־סיעה, ואתם אוֹנסים אוֹתם לכך, ועל התנגדוּתם לסיעה אתם מכריזים: הרי זוֹ סיעתיוּת! אני שוֹאל את עצמי: את מי אני מיצג? עתים נראה לי שאינני מיצג שוּם אדם מחוּץ לעצמי אוֹ מחוּץ לקבוּצת כּנרת, ועתים אני סבוּר שאני מיצג כּמה וכמה חברים שאין קוֹלם נשמע, ואפילוּ חברים שנמצאים בּתוֹך הסיעוֹת, וּמי יוֹדע, אוּלי גם את ציזלינג עצמוֹ.

אני מחזיק טוֹבה לציזלינג. הוּא אמר כּמה דברים שקשה לשמעם, שאין בּהם משוּם תיקוּן, אוּלם הוּא השאיר את הדלת פּתוּחה. ואנחנוּ ודאי לא נסגוֹר את הדלת. לא נצדיק שוּם גזר־דין על תנוּעתנוּ, כּי כּוּלנו נהיה קרבּנוֹתיו. לא חשבתי שאדבּר בּועידה, אילוּ ידעתי הייתי מביא לפניכם את ספרוֹ של משה בּילינסוֹן “בּמַשבּר העוֹלם” וקוֹרא לפניכם פּסקאוֹת אחדוֹת מתוֹך המאמר “לסיוּם פּרשה פּוֹליטית אחת” על פּילוּגי תנוּעוֹת וגוֹרלם של פּילוּגים וּמפַלגים. ואני מבקש את שוֹמעַי שבּבוֹאם הבּיתה יפתחוּ את הספר ויקראוּ בּוֹ. אדם זה ידע משהוּ בּענינים אלה, והוּא אמר: הנסיוֹן הכּוֹלל של תנוּעת הפּוֹעלים לימד אוֹתנוּ כּי הפּילוּגים מביאים לידי תוֹצאוֹת שהמתפּלגים עצמם אינם רוֹצים בּהן, אינם רוֹאים אוֹתן מראש; לכוּלם, לכוּלם אוֹרבת תבוּסה מבּפנים. כּל אחד מן המפוּלגים מוֹצא את עצמוּ למחרת הפּילוּג בּמחנה שאינוֹ רוֹצה בּוֹ, בּחברה משוּנה, זרה בּעצם, והוּא עוֹשה שליחוּת שלא התכּוון לה. עם ההתפּלגוּת אבד שיווּי־המשקל, אבדה הזיקה הטבעית לאנשים ולענינים. דברים שהיוּ אסוּרים בּמסגרת הישנה נעשׂוּ מוּתרים בּמסגרת החדשה. יתכן, כּמוּבן, שיוָצרוּ תנאים אשר אינם משאירים שוּם בּרירה, אך האנשים המכריעים צריכים לדעת אם אמנם זוֹ הבּרירה האחרוֹנה וּמה כּוֹבד האחריוּת אשר הם מעמיסים על עצמם.

אני מזמין את ציזלינג להציע כּל מה שיש לוֹ להציע לשם תיקוּן. ודאי נצטרך לברר עוֹד הרבּה דברים. אפשר נפתוֹר אוֹתם בּדרך שלוֹם, אפשר נצטרך לריב. לשוּם אדם אין מוּבטח רוֹב בּתנוּעתנוּ, ושוּם אדם אינוֹ צריך להיוָאש מהשׂגת רוֹב. למה ינהגוּ חברים כּאילוּ הם נדוֹנוּ להיוֹת מיעוּט לצמיתוּת?

אני מדבּר אליכם לא כּמי שיש לוֹ “רוֹב” בּמפלגה. זה כּמה אני טוֹעם טעם מיעוּט, וּמחנך עצמי לשׂאת גוֹרל של מיעוּט בּין הרבּים. ולא על כּך אני קוֹבל. גוֹרל הוּא ואשׂאנוּ. איני קוֹבל גם על קיפּוּח. יש בּוֹכים על קיפּוּח אישי, ויש שתפקידים מתקפּחים. אפשר זהוּ ענין חמוּר יוֹתר. על מה אני קוֹבל? על כּך שנוֹצָרים מצבים המגרשים אוֹתי ושכּמוֹתי מהסתפּח בּּנחלת התנוּעה. לא בּיקשתי לי “עמדוֹת”, לא בּיקשתי לשבת בּשוּרוֹת ראשוֹנוֹת. דבר אחד בּיקשתי – לבבוֹת פּתוּחים. לא בּיקשתי אוֹזן נשמעת, בּיקשתי אוֹזן שוֹמעת. והנה אני נתקל זה כּמה בּאוירה האוֹטמת אוֹזן וסוֹגרת לבבוֹת. זוֹהי סיעתיוּת.

יש שעוֹבר בּעוֹלם קו חוֹתך, החוֹתך דרך לבּוֹת חברים קרוֹבים, ואין תקנה לדבר. כּל עוֹד לא עבר חתך כּזה דרך לבּוׁתינוּ – אינני מקבּל את גזירת הפּירוּד, בּשוּם אוֹפן לא.

אני מַרשה לעצמי לפנוֹת אל כּוּלנוּ, אל הזקנים ואל הצעירים, גם אל הצעירים מאד, אל הילדים שחוּנכוּ על בּרכּינוּ: נהיה ראוּיים להיסטוֹריה המפוֹארת של תנוּעתנוּ, ואַל תבייש זקנתנוּ את ילדוּתנוּ.


  1. ועידת המפלגה בּמאי 1938  ↩

  2. אליהוּ גוֹלוֹמבּ ז"ל  ↩

  3. זלמן רוּבּשוֹב  ↩

המלצות קוראים
תגיות