התנצלוּת

קיויתי שיעלה בּידי לצאת מ“יֶרח־העיוּן” מבּלי לדבּר בּוֹ. היוּ לי נימוּקים פּרטיים מספּיקים לכך. לא בּיקשתי להוֹרוֹת בּ“יֶרח”, כּי אם לשרת. לא להבּיע השקפוֹת, כּי אם לשמש את ההסתדרוּת ואת לוֹמדיה. השתדלתי אף אני להיוֹת תלמיד מַקשיב, והנה אתם לוֹחצים עלי שלא “אתחמק”. ואני אין לי בּצקלוֹני פּת שלמה, כּי אם פּירוּרי־הערוֹת. מענין לענין.

אוּד מוּצל מאֵש

בּעבוֹדת החוּג “הוָי ותרבּוּת”, וּבדברי חבריו בּפני ה“יֶרח” כּוּלוֹ, עבר כּחוּט השָני דבר חשוּב ויקר: אי־סיפּוּק עמוֹק מעצמנוּ. וכל כּמה שהם מגוֹללים לפנינוּ את פּגמיו של ההוָי שלנוּ, ומוֹציאים לרשוּת הרבּים משהוּ מן המעיק בּחדרי־חדרים, וּמַפנים את דעתנוּ מן ההֶפשט אל המוּחש, מן הדברים הכּוֹללים, הנוּסחאיים, אל דמוּיוֹת חיים שלנוּ, לא־ערֵבוֹת ומשוּבּשוֹת – הרי הם צוֹדקים. אך בּשמעי אוֹתם ממהרים להציע לנוּ הצעוֹת של תיקוּן, של צוּרוֹת־קבע והלכוֹת וּסייגים, כּאילוּ כּבר זכינוּ למתן הר־סינַי חדש, תוֹהה אני ושוֹאל את עצמי: האוּמנם כּבר מוּכנים אנוּ להוָי יהוּדי שלם, הצוֹמח מן הקרקע ושרשיו מעמיקים ונוֹפוֹ מיתַּמר?

זכוּרני, כּי טאגוֹרי אמר, לגבּי התנוּעה ההוֹדית, בּערך כּך: “לא זרדים דרוּשים לנוּ, כּי אם אילנוֹת. זרדים אפשר להכין בשעה קלה, אילנוֹת צריך להצמיח”. והוָי לאוּמי טעוּן הכשרת קרקע וּזריעה וּצמיחה וכיבּוּשי־דוֹרוֹת. “אם יוָלד גוֹי פּעם אחת?”

מתוֹך כּמה הצעוֹת טוֹבוֹת משתמע שבּעליהן רוֹאים ענין ההוָי והתרבּוּת כּענין חוּט שניתק. ניתק חוּט – מה עוֹשׂים? הוֹלכים וּמחבּרים אוֹתוֹ בּמקוֹם הניתוּק. אך מה נעשׂה וחיי־עם ונוֹהג של עם ועוֹלם־הרוּח של עם שניתקוּ ונפרצוּ אינם ניתנים להתחבּר מחָדש על פּי רצפּט פּשוּט וקל.

מאז עליתי לארץ והצלתי את נפשי ממה שאָרב לי בּגוֹלָה נחרת בּי המוּשׂג: אוּד מוּצל מאֵש. כּך ראיתי את עצמי אז, וכך רוֹאה אני את הדוֹר, את הפּרט ואת הכּלל. כּל נער שבּא אלינוּ בּעליית־הנוֹער, האיננוּ אוּד מוּצל מאֵש ממש? וּשאלת הדוֹר היא: כּיצד הוֹפכים את האוּד לצמח, כּיצד שוֹתלים אוֹתוֹ בּקרקע וּמַשקים וּמעדרים עד שיחיה ויִינק ויעשׂה שוֹרש וענף?

כּל אחד מאִתנוּ חש כּי הרבּה אנוּ חסרים. אם כּי לא תמיד אנוּ יוֹדעים מה וָמה חסר לנוּ. לעתים קרוֹבוֹת אנוּ נצרמים מחוֹסר־טעם והעדר־צוּרה בּחיינוּ, שבּכללם הם לקוּיים בּחוֹסר־אוֹרגָניוּת. אך כּשאני שוֹמע בּני־אדם הרוֹאים עצמם יהוּדים שלמים וּמוּשלמים מבּיטים בּביטוּל אוֹ בּאיבה עלינוּ, יהוּדים קרוּעים וּפרוּעים, פּגוּמים וּפרוּמים, וּמתוֹך הכּרת נַעלוּתם הם בּאים לקטרג על דוֹר שָבי־גוֹלה, הריני נזכּר בּ“אוּד מוּצל מאֵש”.

מתי נאמר הדבר? בּימי שיבת־בּבל. רק שנים־שלוֹשה דוֹרוֹת אָרכה גָלוּתם של העוֹלים הראשוֹנים, ועוֹד היוּ בּיניהם שראוּ את “הבּית” “בּכבוֹדוֹ הראשוֹן”. והן השבים ודאי ודאי היוּ מן “הלאוּמיים”, מן ה“ציוֹניים”, מן הנכספים לגאוּלה – וּכבר ניתק החוּט בּכמה מקוֹמוֹת. כּתב חדש העלוּ מבּבל, בּמקוֹם הכּתב העברי, וּשמוֹת־ירחים חדשים, ודיבּוּר “אַשדוֹדית”, ושבּת של חוּלין, ונשים נכריוֹת. ואין צוֹרך לוֹמר: ריב־אחים. אֵיבה יוֹקדת בּין השבים לבין שארית־הפּליטה בּארץ אשר לא הלכה בּגוֹלה, וּפירוּדים בּקרב השבים עצמם, וּמַחלוֹקת בּין ראשיהם ( “אֵש המריבה יוֹם וליל דוֹלקת בּנוּ ולבּוֹת אוֹהבים חוֹלקת” מימי אלחריזי, שהביא לפנינוּ זלמן רוּבּשוֹב, אינה המהדוּרה הראשוֹנה של ריב־אַחים בּקרב שבי־גוֹלה). השׂטן יש לוֹ איפוֹא מה להשׂטין. והסניגוֹר – הקדוֹש־בּרוּך־הוּא עצמוֹ – אינוֹ סוֹתר את טענוֹתיו. אך הוּא סוֹתם את פּיו: “יִגער ה' בּך השׂטן ויגער ה' בּך הבּוֹחר בירוּשלים, הלוֹא זה אוּד מוּצל מאֵש!” (זכריה ג‘, ב’), כּלוֹמר: על מי אתה מַשׂטין, הן לפי שעה אין זה אלא אוּד מוּצל מאֵש! חס הנביא על כּבוֹד העוֹלים ואינוֹ מפרש את הקטרוּג, אך הוּא מגלה לנוּ טפח: בּחזוֹנוֹ “ויהוֹשע היה לבוּש בּגדים צוֹאים” – הכּהן הגדוֹל, מנהיגם של שבי־ציוֹן, הוּא עצמוֹ לא רוּחץ מזוּהמת הגלוּת, נוֹשׂא אוֹתה אִתוֹ. ואפשר זוֹ עשירוּת הנכר, שאיננה הוֹלמת את הנקיוֹן והדלוּת של המוֹלדת. “הבּגדים הצוֹאים” – זהוּ התיאוּר הסמלי שזכריה נוֹתן לנוּ. אין כּאן התמוּנוֹת הריאַליסטיוֹת שבּנחמיה – השעבּוּד הסוֹציאַלי, השֹדוֹת הממוּשכּנים לבעלי החוֹבוֹת, הבּנים והבּנוֹת של המרוּשָשים הנכבּשים לעבדים ולשפחוֹת, המיקח וּממכּר בּשבּת, “הנביאים אשר היוּ מיָראים אוֹתי”, חוֹרי יהוּדה המריצים איגרוֹת אל האוֹיב, השׂרים והסגנים אשר ידם ראשוֹנה בּמעל. אך ציוּר יחיד זה – “בּגדים צוֹאים” על מי שעוֹמד בּשלב העליוֹן של שָבי הגוֹלה – שהשאיר לנוּ הנביא, השוֹמר פּיו מדברי גנאי, מה דק הוּא. ועד מה הוֹלם את שיבת־ציוֹן בּימינוּ. לא החטא המסוּים, המפוֹרט, כּי אם העטיפה הכּוֹללת. בּגדים צוֹאים.

פּחד המקוֹר

ודרך אגב אוֹמַר: לפרשה זוֹ של “בּגדים צוֹאים” שייך גם היחס־לא־יחס של הקוֹרא לספר העברי המקוֹרי. הקוֹרא של ימינוּ – כגדוֹל כּקטן – יש לוֹ טענוֹת הרבּה לספר העברי. ואף זהוּ ענין ל“הוָי ותרבּוּת”. אין אני בּא עתה לדוּן עליהן וגם אין בּכוֹחי להשיב עליהן. אך אוֹמַר, כּי בּרוֹב־דברים שקוֹראי ימינוּ מטיחים כּנגד הספר העברי אין אני מוצא, “פּצעי־אוֹהב”, כּי אם “ולא קָרַב אל זה”¹. דוֹמני כּי גם בּימים שהסוֹפר העברי היה מוּרדף ו“זר לאחיו” ורוֹאה עצמוֹ " אַחרוֹן" וכוֹתב בּשׂפה שאין לה מַהלכים – לא היה כּל כּך גלמוּד ועזוּב כּבימים אלה, כּשהוּא יוֹשב בּתוֹך עמוֹ, כּשמסביבוֹ צלילים עברים ותינוֹקוֹת של בּתי־ספר עברים והוּא גם מקבּל – פּחוֹת אוֹ יוֹתר – שׂכר סוֹפרים. אוֹי לי אוֹמַר, אך אין להתעלם מן הדבר, אשר כּמה עדוּיוֹת מעידוֹת מעידוֹת עליו: אין לבּו של הקוֹרא ליצירה העברית המקוֹרית. ולָאו דוקא על מוּמיה הוּא דן אוֹתה בּרוֹתחין, כּי אם גם על מעלוֹתיה.

אמרתי, דרך משל, להפנוֹת את דעתכם אל ספרוֹ האחרוֹן של עגנוֹן: “אוֹרח נטה ללוּן”. אין עסקי בּביקוֹרת ספרוּתית, אך ספר זה ראוּי היה לוֹ שיֵעָשׂה מאוֹרע בּחיינוּ הרוּחניים וּבחשבּוֹן עוֹלמנוּ. מעֵין מה שהיה “מכּאן וּמכּאן” של בּרנר לבני העליה השניה. בּרנר, שתיעֵב את הלהג הפּטריוֹטי, כּתב בּמכתב פּרטי על ספרוֹ זה: “כּתבתי ספר לאוּמי”. ואמנם כּן הוּא. רבּים המַכּים בּתוֹף “הלאוּמיוּת”, אך ערכּו הלאוּמי של הספר נקבּע לא על ידי “ההזמנה הסוֹציאַלית” כּי אם על ידי מַהוּתוֹ. בּרנר – הנבוֹך, הספקן, “הכּוֹפר” – הוּא שנתן לנוּ בּשעתוֹ את הספר הלאוּמי של הדוֹר. אפשר ש“דוֹר” זה לא היה אלא קוֹמץ בּחוּרים מן העליה השניה. היש “דוֹר” לספרוֹ של עגנוֹן? הוּא נתן לנוּ בּ“אוֹרח נטה ללוּן” פּרקי־איוֹב של זמננוּ. אך ספק אם הקוֹרא העברי של עכשיו יוֹדע לקבּל מה שהספרוּת העברית נוֹתנת לוֹ. והוּא יוֹדע לתבּוֹע מה שאין לוֹ בּה. וגם כּאן יש לימוּד זכוּת: הקוֹרא של ימינוּ הן בּרוּבּוֹ יש לוֹ צוֹרך להתגבּר על הא"ב, על הדיבּוּר העברי, וגם לאחר שהוּא מצליח בּזה – עוֹד הוּא נשאר בּפרוֹזדוֹר־שלפני־פּרוֹזדוֹר. ועוֹד ארוּכּה הדרך עד שיחדוֹר לפַנֵי ולִפְנִים. “הלוֹא זה אוּד מוּצל מאֵש!”

חינוּך “אָחיד”

הערה אחת, וּבקיצוּר, בּענין החינוּך. לא הייתי מבקש לנגוֹע פּה בּשאלה שלא טיפּלנוּ בּה, אילמלא דבריו של בּן־גוּריוֹן. ודוקא משוּם שאני משוּתף מאתוֹ בּכמה דברים שבּיסוד, רוֹאה אני להדגיש כּי אני חוֹלק עליו בּזה. לדעתי, אין האַחדוּת הלאוּמית מחייבת בּיטוּל זרמים בּחינוּך. וגם אַחדוּת־החינוּך, בּמוּבן הלאוּמי, אינה מחַייבת בּיטוּל זרמים בּחינוּך. אַחדוּת־החינוּך צריכה להתבּטא בּכמה דברים חשוּבים: בּאַחדוּת הלשוֹן, בּחוֹבת לימוּדים מסוּימים בּכל בּתי־הספר, בּפיקוּח לאוּמי עליוֹן על כּל בּתי־הספר, בּאַחדוּת התנאים ההיגייניים והכּלכּליים, אך לא בּ“אחידוּת”, לא בביטוּל הזרמים בּחינוּך הנאבקים על עיצוּב דמוּתוֹ החברתית והרוּחנית של העם.

גם מחוּץ למציאוּתנוּ היהוּדית, שהיא כּוֹפה עלינוּ כּמה הבדלי־דרך בּעניני חינוּך, אין אני חסיד של מערכת חינוּך " אחידה", הנקבּעת בּכלָליוּתה וּבפרטיה על ידי הממשלה, והעוֹמדת “למעלה” מן המגמוֹת הפּדגוֹגיוֹת והסוֹציאליוֹת והדתיוֹת השואפוֹת להתגַלמוּתן. המדינה צריך שיהיוּ לה כּמה חוֹבוֹת לגבּי בּית־הספר וגם כּמה זכוּיוּת, אך אין להפריז בּהשלטת המדינה על בּית־הספר. אין לכווץ את התפתחוּת החינוּך לתוֹך צינוֹר ממשלתי, שמטבעוּ הוּא נוּקשה בּמעט אוֹ בהרבּה. כּל הנסיוֹנוֹת החינוּכיים הגדוֹלים שנעשׂוּ בּעוֹלם ספק אם היוּ ניתנים להיעשׂוֹת ואם היוּ נעשׂים בּמסגרת של חינוּך מַמלכתי אָחיד. וההתקדמוּת החינוּכית עדיין צעירה למדי, ואין לכלוֹא אוֹתה. המדינה צריכה להסתפּק בּזכוּיוֹת מסוּימוֹת לגבּי בּית־הספר וּלהשאיר מידה הגוּנה של חוֹפש לחיפּוּשׂים חינוּכיים.

ואצלנוּ, היהוּדים, לא כּל שכּן. הן בּית־הספר העברי עוֹדנוּ יצוּר צעיר כּל כּך, ועוֹד לפניו דרך חיפּוּשׂים ארוּכּה. הנבוֹא מעתה לעייל אוֹתוֹ לתוֹך שפוֹפרת נוּקשה?…

ואסוּר לנוּ לשכּוֹח שאנוּ בּאים לארץ כּבני ציביליזציוֹת שוֹנוֹת, ויש ויש הבדלים גדוֹלים בּעניני דת ומסוֹרת וּבשאלת התאָמת החינוּך לצרכי בּנין־העם. מי שיתעלם מן ההבדלים הללוּ בּאמתלה של איחוּד עשׂוּי להמיט עלינוּ פּירוּדים חמוּרים.

עד שבּא ההסכּם הלוֹנדוֹני על זכוּת שלוֹשה זרמים בחינוּך לא היה ליהדוּת החרדית כּל חלק בּחינוּך הציוֹני. והרצוֹן להכניס את ההסתדרוּת הציוֹנית בּעוֹל העבוֹדה החינוּכית והתרבּוּתית היה נתקל תדיר בּאוֹפּוֹזיציה מרה מצד “המזרחי”. ההסכּם הלוֹנדוֹני הוּא ששׂם קץ להתנגדוּת זוֹ של “המזרחי” ואיפשר לוֹ להצטרף למערכת החינוּך הציוֹני, הייתי שוּתף פּעיל לניסוּח אוֹתוֹ הסכּם ואינני מתחרט עליו כּלל וּכלל. ולא רק מפּני שהוּא איפשר לנוּ להקים את רשת בּתי־הספר של “זרם העוֹבדים” בּימים שעדיין לא הבינוּ לנוּ בּחוּגי החינוּך הרשמיים בּארץ, אלא גם מפּני שאני מוֹדה בּזכוּתוֹ של החינוּך המסרתי, ואיני רוֹצה לכוֹף עליו “אחידוּת” בּעל כּרחו. וגם מפּני שרק על ידי הוֹדיה בּזכוּיוֹת הזרמים הגענוּ ליצירת מערכת חינוּך לאוּמית. זוֹ אי אפשר לה שתהיה “אחידה” כּל עוֹד לא הגענוּ לכלל אחידוּת בּשאלוֹת הגדוֹלוֹת, הרוּחניוֹת והסוֹציאליוֹת, של בּנין חיי־עם.

וּכשם שאני מסתייג משלילת זכוּת הזרמים בּחינוּך, כּן עלי להסתייג מכּמה תוֹפעוֹת־לוָאי שנזדווגוּ לזרמים. קיוּמוֹ של זרם חינוּכי אינוֹ מחייב בּדילוּת אדמיניסטרטיבית־כּספּית, שרבּים אצלנוּ ראוּ בּה עיקר ויסוֹד. כּמה קינים והגה והי נשמעוּ אצלנוּ עם בּיטוּל מחיצה זוֹ, כּאילוּ זרם־העוֹבדים נחרב! וכן אין הוֹדאה בּזרמים מחייבת מרוּת־מפלגה על הזרם. כּל זרם זקוּק לנוֹשׂא ציבּוּרי אוֹטוֹנוֹמי, אך לא להזדנבוּת אחרי רשוּת מפלגתית. ואיני צריך לוֹמר, כּי הטבלה “לילדי העוֹבדים”, שמישהוּ הצליח להדבּיק על אֵילוּ מוֹסדוֹת חינוּך, אינה הוֹלמת את תנוּעת העבוֹדה, שהיא דוֹגלת בּחזוֹן־העבוֹדה, אך לא מתגַדרת בּמוֹצא סוֹציאלי. כּל התגדרוּת בּ“יחוּס”, אם בּיחוּס אריסטוֹקרטי אוֹ בּיחוּס פּרוֹליטרי, היא בּעצם־עצמוּתה גילוּי אנטי־סוֹציאליסטי.

על כּמה הגדרוֹת

סח לי אַחד החברים בּ“חוּג ההסתדרוּת”: “סבוּר הייתי כּי יוֹדע אני את ההסתדרוּת יפה יפה; משישבתי בּחוּג זה והכּרתי דברים שלא ידעתי עליהם כּלוּם, וגם ראיתי מחדש דברים שידעתי – נגלתה לי ההסתדרוּת כּוּלה כּחדשה; היקף כּזה וּגרַנדיוֹזיוּת כּזאת אשר לא ידעתי”.

ידידים ושׂוֹנאים מַרבּים להגדיר את ההסתדרוּת וּלהבחין בּה בּחינוֹת שוֹנוֹת: מעמדית, לאוּמית, פּרוֹפסיוֹנלית, קוֹלוֹניזטוֹרית וכדוֹמה. אינני בּא להוֹסיף הגדרוֹת וּבחינוֹת. וכי אוֹרגניזם חי ניתן להפרדה בּצוּרה זוֹ: פּה הוּא סוֹציאליסטי וּפה ציוֹני, פּה פּוֹעלי וּפה ישוּבי, פּה פּרוֹפסיוֹנלי וּפה קוֹאוֹפּרטיבי? בּספר־לימוּד לגיאומטריה אנוּ מַבחינים: נקוּדה, קו ושטח. אבל המוֹרה מזהיר ואוֹמר: כּך הוּא בּספר־הלימוּד, בּחיים אין נקוּדה ואין קו ואין שטח. בּעוֹלם הממש יש רק גוּפים והם כּוֹללים את הנקוּדוֹת והקוים והשטחים ללא הפרדה. וּכשאנוּ בּאים להפריד בּהסתדרוּת וּלהבחין מהוּ הצד הסוֹציאליסטי וּמהוּ הצד הציוֹני – הרי זה תשלוּם מס לדרכי־המחשבה וּלאָפני־הדיבּוּר שלנוּ. כּי הגוּף החי אינוֹ ניתן להפרדה. זה עשׂרוֹת שנים שצעירים יהוּדים, בּגוֹלה וּבארץ, נשאלים לפי כּללי הז’רגוֹן המחשבתי: מה אַתה יוֹתר ציוֹני אוֹ סוֹציאליסט? כּאילוּ יתר ציוֹנוּת מחייב פּחוֹת סוֹציאליזם, וכן להיפך. והשאלה מעידה על עצמה כּי לא את האידיאה החיה ולא את המפעל החי היא רוֹאה, כּי אם את הנקוּדוֹת והקוים שבּספרי־הלימוּד. והרי זה כּאילוּ שוֹאלים לוֹ לאדם: מה אַתה יוֹתר – בּן־ישׂראל אוֹ בּן־תרבּוּת? כּאילוּ יוֹתר אדם מַשמעוֹ פּחוֹת יהוּדי.

בּמה נפתחה ועידת חיפה?

האם רבּים קראוּ בּספר־הפּרוֹטוֹכּוֹלים של ועידת חיפה? הוּא נתוּן לפנינוּ כּאילוּ הוּצא מתוֹך “גניזה”, הוּא “חסר”, בּלשוֹן הבּיבּליוֹגרפים, מקוּטע, ויש בּוֹ דברים שכּבר אינם מוּבנים לנוּ, ויש דברים שטעוּנים הסבּרה למען יוּבנוּ. אך ממה שיש בּוֹ אפשר ללמוֹד על דרכּה של ההסתדרוּת.

בּועידת חיפה לא הרבּינוּ לדבּר על עיקרי הדברים, בּאנוּ לשם עם הצעוֹת מעוּבּדוֹת, וכמעט מוּסכּמוֹת. על ש. יבנאלי הוּטל להסבּיר בּפתיחת הועידה את תפקידיה של ההסתדרוּת העוֹמדת להיוָצר. והוּא דיבּר דברים שאפשר לראוֹתם כּיוֹצאֵי־דוֹפן בּועידת פּוֹעלים פּרוֹפסיוֹנלית. הוּא דיבּר על דבר אחד: על הצלת ישׂראל. הוּא אמר כּך:

“זה שנים תלוּי העם בחלקים רבּים בּגוֹלה בּין קיוּם להשמדה – – תעוּדת הפּוֹעל העברי וּתעוּדת הדוֹר כּוּלוֹ: לא המשכת הקיוּם, כּי אם הצלת העם. בּנין ארץ־ישׂראל וּגאוּלת רוֹב גדוֹל מישׂראל מן הגלוּת – זה הלא תפקיד הדוֹר, ואם לא יעשׂה זאת, לא מילא את תפקידוֹ. מי יעמיס על שכמוֹ את העבוֹדה הזאת? הפּוֹעל העברי בּארץ־ישׂראל!” את “ארבּעת אלפים הפּוֹעלים העברים החיים בּעבוֹדה בּארץ־ישׂראל” רוֹאה הפּוֹתח כּ“כוֹח שאין דוֹמה לוֹ” לגבּי תחיית האוּמה. אין לנוּ גוֹאֵל אישי, כּמשה רבּנוּ בּשעתוֹ, וצריך שיקוּם גוֹאֵל קוֹלקטיבי. הפּוֹעל העברי – עליו השליחוּת ועליו החוֹבה לגלוֹת לעם את אפשרוּת הגאוּלה מן התפוּצוֹת. את הצוֹרך בּהקמת ההסתדרוּת אפשר, כּידוּע, להסבּיר בּכמה וכמה נימוּקים טוֹבים. ואינני יכוֹל להבטיחכם כּי הועידה הבינה והעריכה מדוּע מתנַמק דבר הקמת ההסתדרוּת דוקא כּך, ומדוּע דוקא כּך נפתחת ועידת־היסוֹד של פּוֹעלי ארץ־ישׂראל.

כּדי לציין כּיצד נתמזגוּ בּתוֹך ההסתדרוּת הדביקוּת בּאוּמה והחרדה לגוֹרלה וההתמַכּרוּת להצלתה עם התחוּשה הסוֹציאלית ועם הזיקה לכלל־העוֹבדים וּראיית התמוּרוֹת הבּאוֹת בסדרי החברה, אָביא לפניכם מלים אחדוֹת שנאמרוּ בּועידת “אַחדוּת־העבוֹדה” בּפתח־תקוה ( אדר תרע"ט) שקדמה ליסוּד ההסתדרוּת:

“יש עמים אשר לפי מצבם המיוּחד נעשׂה הגוֹרם הלאוּמי למרכּז חייהם, אבל יש תקוּפוֹת בּהיסטוֹריה אשר התוֹכן הסוֹציאלי נעשׂה למרכּז חייו של הלאוֹם כּוּלוֹ. עם כּזה הוּא עמנוֹ, תקוּפה כּזאת היא תקוּפתנוּ”.

ועוֹד קוֹדם לכך, בּימים הראשוֹנים לכּיבּוּש הבּריטי, בּבוֹא לארץ וייצמן עם חבריו בּועד הצירים, פּגשה אוֹתם “הסתדרוּת הפּוֹעלים החקלאים” בּתזכּיר קטן, שבּוֹ ניסה ציבּוּר הפּוֹעלים, אוּלי לראשוֹנה, להציג את עצמוֹ בּפני העוֹלם היהוּדי. שם נאמר:

“לא בּתוֹר ציבּוּר זקוּק לעזרה, הבּא לבקש על נפשוֹ, על הקלת מצבוֹ, מתיצב הפּוֹעל העברי לפניכם, צירי התנוּעה הציוֹנית. הפּוֹעל שישנוֹ עכשיו בּארץ סלל לוֹ דרך מכאוֹבים וחתחתים את דרכּוֹ, כּבש לוֹ את אפשרוּת קיוּמוֹ החמרי, תפס לוֹ עמדתוֹ בּחיים הכּלכּליים בּארץ, ואף את קשי מצבוֹ הוּא יוֹדע וידע לשׂאת. אוּלם הפּוֹעל העברי רוֹאה את עצמוֹ לא רק כּאבן־בּנין, כּי אם גם כּאַחד הבּוֹנים, כּחלק מאוּרגן של תנוּעת הגאוּלה, כּציבּוּר חלוּץ, אשר התנדב לא לשנה ולא לשנתים, כּי אם לכל ימי חייו. וּמתוֹך עמדתוֹ המיוּחדת בּחיים, מתוֹך תפקידוֹ הריאַלי בּהגשמת הציוֹנוּת, נוֹבעוֹת השקפוֹתיו על המצב הקיים בּארץ, דרישוֹתיו מאת עצמוֹ וּמאת התנוּעה הציוֹנית לעבוֹדה העתידה, מאוַייו וּשאיפוֹתיו. עצם דבר העבוֹדה אינוֹ אצלנוּ פּרט מקרי, כּי אם יסוֹד אוֹרגני של גאוּלת העם. אין הפּוֹעל העברי רוֹאה את גאוּלת העם ושחרוּר העוֹבד כּשני מוּשׂגים נפרדים ושוֹנים. אצלוֹ הם התלכּדוּ להרכּבה נפשית אחת. המטבּע שעליו חָרוּת גאוּלת העם מצד זה ושעבּוּד העבוֹדה מצד זה, פּסוּל בּעיניו. ציוֹנוּת הבּנוּיה על שעבּוּד וניצוּל היא בּעינינוּ לא רק ציוֹנוּת נפסדה וּבלתי רצוּיה, כּי אם גם בּלתי־אפשרית. הכּוֹחוֹת אשר ישקיעוּ את גוּפם ונפשם בּבנין “הבּית הלאוּמי” לא ירצוּ שהבּית הזה יהיה להם ולבניהם אחריהם לבית־עבדים. והעם היוֹצר את עתידוֹ בּזיעתוֹ, בּדמוֹ, בּמוֹח עצמוֹתיו, לא יוַתר בּרצוֹנוֹ הטוֹב על חירוּתוֹ וקוֹממיוּתוֹ. להתגשמוּתה של הציוֹנוּת עוֹד אין די בּהסכּמת מוֹשלים ואף בּכספּי אדירים, אם הם ימָצאוּ. הציוֹנוּת קוֹראת להתגשמוּתה ודוֹלָה ממעמקי העם כּוֹחוֹת אנוֹשיים, חלוּציים, ענקיים, התמַכּרוּת עממית רבּה והתעוֹררוּת עילָאה. מבּלי כּל אלה מה תקותנוּ כּי ניַחל. ואלה לא יבוֹאוּ בּימינוּ בּלי חזוֹן גאוּלה מרהיב לב. המוֹני העוֹבדים בּחוּץ־לארץ צריכים להרגיש בּחוּש מַהי החברה היהוּדית אשר אנוּ הוֹלכים לבנוֹת בּארץ־ישׂראל, עין בּעין צריכים להיוָכח כּי התוֹכן הפּנימי, האנוֹשי, של שאיפוֹתינוּ הלאוּמיוֹת הוּא חיי מרחב ויצירה לעם העברי בּהמוֹניו”².

כּשתעיינוּ בּתעוּדוֹת מן הפּרי־היסטוֹריה של ההסתדרוּת תמצאוּ כּמה דברים שאינם מצוּיים בּתנוּעוֹת פּוֹעלים.

בּחוּקת ההסתדרוּת הראשוֹנה מדוּבּר לא רק על השבּחת תנאי העבוֹדה של הפּוֹעל, כּי אם גם על דאגה לפריוֹן העבוֹדה. דברים בּענין זה יש למצוֹא גם בּתעוּדוֹת קוֹדמוֹת של “אַחדוּת־העבוֹדה” ושל ההסתדרוּת החקלאית. לא הרבּה נשתמר בּידינוּ מן הועידוֹת של ההסתדרוּת החקלאית בּעשׂר השנים הראשוֹנוֹת שקדמוּ ליצירת ההסתדרוּת הכּללית. בּאחת ההחלטוֹת מדוּבּר גם על דאגה למשק הפּרטי המעסיק פּוֹעלים יהוּדים. יש בידינוּ קצת החלטוֹת של “הועד המאוּחד של פּוֹעלי ארץ־ישׂראל” (הנסיוֹן לשיתוּף פּעוּלה של שני המרכּזים החקלאים בּיהוּדה וּבגליל ושל “השוֹמר”), וּבצד ההחלטוֹת על השתלמוּת חקלאית וּפניה למתכּוֹננים לעלוֹת שיכשירוּ עצמם עוֹד בּחוּץ־לארץ וּדאגה מיוּחדת להפצת העברית וּלעניני תרבּוּת, אנוּ מוֹצאים החלטה זוֹ: “יחד עם ההגנה המַתמידה על עיקרי העבוֹדה העברית ועניני הפּוֹעל – עלינוּ לעבוֹד עבוֹדת חינוּך וּביקוֹרת פּנימית, וּלהשתדל לתקן את הצדדים השליליים בּחיינוּ וּבעבוֹדתנוּ”³.

וּבהחלטה אחרת נאמר בּאוֹתה רוּח: “על עתוֹנוּת הפּוֹעלים להאיר בּצדק וּבלי מַשׂוֹא־פּנים את המאוֹרעוֹת בּחיי הפּוֹעלים וּלבקר את מעשׂי הפּוֹעלים בּשעה שהם טעוּנים בּיקוֹרת, מבּלי לחשוֹש למתנגדים מקטרגים שישתמשוּ בּזה נגדנוּ”⁴.

רשאים אַתם ללגלג על תמימוּת זוֹ של קוֹדמיכם, בּשעה שעמדוּ בּקשרי מלחמה קשים עם החוּץ האמינוּ כּי לא די לעוֹבד בּמלחמתוֹ עם כּל מיני “חוּץ”, אלא הוּא חייב לשקוֹד על עקירת הרע מתוֹך עצמוֹ. אם תלמדוּ ותתבּוֹננוּ אפשר כּי תכּירוּ שראיית־דברים זוֹ היא שעמדה לוֹ לדוֹר הראשוֹן של ההסתדרוּת שיחַשל את סגוּלוֹתיו. על כּל פּנים תוֹדוּ כּי תפיסה זוֹ היתה שלהם ולא שאוּלָה. בּפרט שבּמקוֹמוֹת אחרים ידעוּ אז ללגלג יפה על כּל מגמה ל“השתלמוּת עצמית” ואת מלוֹא־הכּוֹבד של חזוֹן־הפּוֹעל תלוּ על יתד אחת, על המלחמה הניצחת באוֹיב המעמדי.

החלטה זוֹ טעוּנה הסבּרה: לשני המרכּזים של הפּוֹעלים החקלאים, בּגליל וּביהוּדה, לא היה שוּם עתוֹן. שני עתוֹני הפּוֹעלים היוּ בּרשוּתן של שתי המפלגוֹת (“הפּוֹעל הצעיר” וּ“פּוֹעלי־ציוֹן”). וגם שוּם כּוֹח פוֹרמַלי לא היה בּידי “הועד המאוּחד”, שיטיל את מרוּתוֹ על המפלגוֹת אוֹ על עתוֹניהן. וּמכּלל זה אַתה שוֹמע לָאו, כּלוֹמר, שמחַבּרי ההחלטה היוּ סבוּרים כּי השיטה הנהוּגה בּעתוֹנוּת המפלגוֹת אינה נוֹטה “לבקר את מעשׂי הפּוֹעלים בּשעה שהם טעוּנים בּיקוֹרת”. אפשר להבין כּי החלטה כּזאת נראתה למפלגוֹת ולמערכוֹת כּ“התערבוּת” ללא סמכוּת. ואף על פּי כן ראה אז “העוּבּר” ההסתדרוּתי זכוּת לעצמוֹ להציג את תביעוֹתיו הוּא למפלגוֹת.

התבּוֹננוּת בּאָפיה של תנוּעה

אין אני רוֹצה בּזה להעסיקכם בּתוֹלדוֹת ההסתדרוּת. ואם אני מביא לפניכם דברים מקוּטעים מ“אשר יעלה המזלג”, הרי זה משוּם שאני חפץ כּי תתנוּ את דעתכם על אָפיה של תנוּעתנוּ, על מידוֹת וּתכוּנוֹת המיַחדוֹת אוֹתה. אין להבין את ההסתדרוּת בּלי לראוֹתה כּחטיבה מיוּחדת בּישׂראל וּבעוֹלם. ואין הכּוָנה להתהדרוּת וּלהתבּדלוּת, אלא לראיית הדברים כּהוַיתם וּבחיוּתם, בּמה הם שוים וּבמה הם שוֹנים.

לפנים היוּ אנשים אשר כּל פּיקחוּתם היתה בּידיעה כּי “אין חדש תחת השמש”. והיוֹם רבּוּ הפּיקחים היוֹדעים כּי אין שוֹנה תחת השמש. הם שמעוּ ויוֹדעים נאמנה כּי חוֹק אחד שוֹלט בּכּל, ולמדוּ מכּאן שאין לך דבר השוֹנה מחברוֹ, וּכשאַתה בּא להסבּיר להם מציאוּתם של תנאים מיוּחדים, של מסיבּוֹת היסטוֹריוֹת מיוּחדוֹת, של פּוּרענוּת מיוּחדת – הרי הם יוֹדעים מראש כּי כּל אלה אין בּהם ממש, וכי רק מפּני שאין אַתה מכּיר את הצד השוה שבּדברים אַתה מתעכּב על הצדדים השוֹנים שבּיניהם. מאידך, כּשהללוּ שוֹמעים אוֹתך לוֹמד איזוֹ גזירה שוָה, הרי הם קוֹפצים כּנגדך ואוֹמרים: מה, סוֹף סוֹף גם אַתה מוֹדה שיש עוֹלם גדוֹל שיש ללמוֹד ממנוּ? כּשדיפדפתי עכשיו בּפּרוֹטוֹכּוֹל של ועידת־חיפה ראיתי שבּא־כּוֹח מפּס"ע (אַחד הגלגוּלים הקדוּמים של פּק“פּ, שתחילה היה נקרא מפּ”ס, וּכדי “להתכּשר” לועידת־חיפה הוֹסיף לעצמוֹ ע' – עברים) הגיב על איזוֹ גזירה שוה שלנוּ בּדברים אלה: “אנחנוּ שׂמחים מאד שמביאים דוּגמה מן העוֹלם”. הן “העוֹלם” הוּא, כּמוּבן, אחוּזת־נחלה שלוֹ, וּמנַין נדע אנחנוּ, ההוֹלכים בּחוֹשך, ללמוֹד ממה שמתרחש שם.

המַטבּעוֹת היוֹצאוֹת מבּית־הצוֹרף יצוּקוֹת כּוּלן בּדפוּס אחד. לא כן חיי־אדם וחיי־עמים וחיי־תנוּעוֹת. אין אַתה בּא לידי הבנה בּתוֹפעה חברתית אם אין אתה רוֹאה את הצד השוה שבּינה לבין שאר תוֹפעוֹת ואם אין אַתה מַבחין בּמה שמיַחד אוֹתה משאר תוֹפעוֹת. כּל תוֹפעה סוֹציוֹלוֹגית היא חלק מן העוֹלם, שייכת למקוֹם ולזמן , ועם זאת היא גם שייכת לעצמה וּמיוּחדת לעצמה. ואין צוֹרך לוֹמר שההיסטוֹריה היהוּדית, כּל כּמה שכּוֹחוֹת עוֹלמיים שוֹנים מַטבּיעים בּה את חוֹתמם ואת לחצם, איננה חדלה להיוֹת חטיבה מיוּחדת בּמינה.

כּדי לעמוֹד על אָפיה ועל דרכּה של תנוּעת־פּוֹעלים מסוּימת לא די אם תדע מתי נתקיימה ועידה פּלוֹנית ואימתי נתחַבּרה פּרוֹגרמה פּלוֹנית – עליך להכּיר ולדעת את נוֹשׂא התנוּעה, את הפּוֹעל האַנגלי אוֹ הרוּסי, את מקוֹר־מחצבתוֹ האידיאוֹלוֹגי, את מוֹרשתוֹ התרבּוּתית. הפּוֹעל קוֹדם לתנוּעה. מי הוּא הפּוֹעל? האם מן הכּפר הוּא בּא אוֹ מן העיר? מה היוּ אבוֹתיו – אִכּרים משוּעבּדים לפּריצים אוֹ אוּמנים חפשים חברי גילדוֹת? אם הוּא עלה בּ“ארץ ציה” תרבּוּתית אוֹ קיבּל בּירוּשה ערכי־תרבּוּת? אין להבין את מפעלם של חלוּצי רוֹצ’דֶל אוֹ מפעלוֹ הארגוּני של לַסַל אוֹ את התאים הראשוֹנים של האינטרנציוֹנל הראשוֹן מבּלי לדעת את השכבוֹת הסוֹציאַליוֹת שמקרבּן בּא הפּוֹעל־החרשתן בּמערב. אין להבין את דרכּה המיוּחדת של תנוּעת הפּוֹעלים הרוּסית ואת גוֹרלה מבּלי לדעת את הקרקע ההיסטוֹרי אשר בּוֹ צמחה, את הכּפר הרוּסי – מקוֹר־מַחצבתוֹ של הפּוֹעל הרוּסי.

תוֹלדוֹת הפּוֹעל העברי בּארץ־ישׂראל שוֹנוֹת בּכמה בּחינוֹת מתוֹלדוֹת כּל פּוֹעל אחר בּעוֹלם. לא מן הכּפר בּא, וגם לא מאגוּדת־האוּמנים. הדלוּת של ההמוֹן היהוּדי היא דלוּת אחרת, והירוּשה הרוּחנית שלוֹ אף היא אחרת. מקוֹר־מחצבתוֹ, גוֹרמי התהווּתוֹ, ערכי מוֹרשתוֹ, גוֹרל־עמוֹ – קבעוּ את אָפיו וּדמוּתוֹ. הגלוּת שאלה אוֹתוֹ שאלוֹת, אשר שוּם פּוֹעל אחר לא שמע מעוֹלם. מצבוֹ הסוֹציאלי בּצירוּף אָפיוֹ וּמוֹרשתוֹ הכתיבוּ לוֹ תשוּבוֹת כּאשר לא השיב שוּם פּוֹעל בּעמוֹ.

ציוּן היחידוּת של גוֹרלנוּ והמיוּחד שבּדרכּנוּ אינוֹ בּא לשם התפּארוּת, כּי אם מתוֹך התבּוֹננוּת וּלשם הבנה. לא בּמחשבה תחילה יצר הפּוֹעל בּארץ מה שיצר. ואין לוֹמר כּי הוּא ראה את אפקיו מראשיתוֹ. בּיוֹדעים וּבלא יוֹדעים – מיעוּטוֹ בּיוֹדעים ורוּבּוֹ בּלא יוֹדעים – פּרץ לוֹ הפּוֹעל בּארץ אפיקים אשר לא ידעוּ לפניו. היה בּהם מן החידוּש, אם בּדפוּסים שיצק לצרכיו ואם בּצירוֹפים שצירף, ואם בּזה שהקדים בּכמה דברים, בּטרם עמדוּ עליהם אחרים, גדוֹלים וחזקים ממנוּ.

המזיגה

אַתה מוֹצא בּהסתדרוּת מזיגה של תפקידים שאין אתה מוֹצא בּשוּם תנוּעת־פּוֹעלים. ההסתדרוּת הניחה כּיסוֹד־ההיכּר של האִרגוּן את משלַח־היד, את העבוֹדה בּכל צוּרוֹתיה, ולא ויתרה על שוּם תפקיד שקוֹראים לוֹ “פּרוֹפֶסיוֹנַלי”. היא לא הסיחה דעתה וידה משוּם תפקיד הנוֹגע לצרכיו החמריים והמקצוֹעיים של הפּוֹעל וּתנאי עבוֹדתוֹ. אך אין לך טעוּת גדוֹלה מזוֹ שתראה את ההסתדרוּת כּ“פּרוֹפסיוֹנַלית”. לאמוֹר: לפי הֶרכּבה היא הסתדרוּת מקצוֹעית, אך מעוֹלם לא היתה כּן לא לפי רוּחה ולא לפי היקף עניניה. בּענין זה שמעתם דברי הסבּרה מיצחק טַבֶּנקין. והנה מה שנאמַר בּנדוֹן זה בּועידת־חיפה: "מי שאוֹמר לבנוֹת את ההסתדרוּת על יסוֹד פּרוֹפסיוֹנלי איננוּ מכּיר את הפּוֹעל העברי ואת רוּחוֹ. מהוּת האיחוּד תלוּיה בּמהוּת הפּוֹעל. אם תוֹציאוּ מהאיחוּד את זה הנוֹתן תוֹכן לחיי הפּוֹעל בּארץ – מה איחדתם? "

שזוֹ היתה ההתחלה – בּכך אפשר אין מן המיַחד. הן גם בּעוֹלם הגדוֹל התחיל האיגוּד המקצוֹעי כּמבשׂר־גאוּלה. כּך היה גם האינטרנציוֹנל הראשוֹן, מקצוֹעי בּהרכּבוֹ וּמַכּסימַליסטי בּרוּחוֹ. אך יש מן המיחד בהסתדרוּת, שהיא פּתחה בּדרך זוֹ, לאחר שהאיגוּד המקצוֹעי בּעוֹלם , בּהסכּמת רבּים וּגדוֹלים, פּרש הימנה. כּי רוּחה של תנוּעת הפּוֹעלים נתפּצלה בּמהרה, והאיגוּד המקצוֹעי נתעצם אמנם, אך גם נצטמצם בּתחוּמי היוֹם־יוֹמיוּת המקצוֹעית, ועוֹלמוֹ הרוּחני נקרש ודוּלדל, גם בּשעה שהחזיק בּטרמינוֹלוֹגיה הראשוֹנית. תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ חָרגה מתחוּמי הפּרוֹפסיוֹנליזם עוֹד בּימיה הראשוֹנים, אך גם בּהתחזקה וּבהיוֹתה להסתדרוּת־המוֹנים, רבּת־נכסים ורבּת־אינטרסים יוֹם־יוֹמיים – אינה חדלה להיוֹת הסתדרוּת להגשמת החזוֹן, אוֹתוֹ חזוֹן שבּוֹ נפתחה ועידת חיפה.

מעוֹלם לא היה מחסוֹר בּמגמוֹת וּבאנשים אשר בּיקשוּ להשכּיב את ההסתדרוּת בּמיטת־סדוֹם של פּרוֹפסיוֹנליזם. בּכל ציבּוּר של פּוֹעלים אפשר למצוֹא אנשים המאמינים כּי די להם בּ“אינטרסים פּרוֹפסיוֹנליים” בּלבד, וּלתוֹך ציבּוּרנוּ אנוּ מתגלגלים כּפעם בּפעם בּני־אדם, שהם נכרים אוֹ “מפוכּחים” וּמתנַכּרים להוָיתוֹ של הפּוֹעל בּארץ, והם תוֹבעים להעמיד את ההסתדרוֹת על הפּרוֹפסיוֹנליזם. וּבזמנים שוֹנים וּבצוּרוֹת שוֹנוֹת עשׂוּ מן הפּרוֹפסיוֹנליזם קרנים לנַגח את ההסתדרוּת וּכפעם בּפעם נאלצת ההסתדרוּת להיאָבק על נפשה.

המוּתר להסתדרוּת־פּוֹעלים לעסוֹק בּעליה?

אפשר יהיה הדבר נשמע כּקוּריוֹז, אם אסַפּר שלפני כּשלוֹשים שנה התנהל ויכּוּח בּהסתדרוּת, אם מוּתר לה, להסתדרוּת מקצוֹעית, לעסוֹק בּעניני עליה? וכך היה הדבר. בּועידה הראשוֹנה של פּוֹעלי יהוּדה (עין־גנים, שבוּעוֹת, תרע"א), שנתכּנסה כּמה שבוּעוֹת לאחר הועידה הראשוֹנה של פּוֹעלי הגליל ( אוּם־ג’וּני, פּסח, תרע"א) בּיקשוּ להגדיר את פּעוּלתוֹ של היצוּר החדש – ועד מרכּזי הנבחר על ידי אסיפה כּללית של פּוֹעלי יהוּדה החקלאיים – הגדרה “פּרוֹפסיוֹנלית” טהוֹרה: “להגן על הענינים הכּלכּליים והרוּחניים של הפּוֹעלים”. לא קל עכשיו לתאר מה היה אוֹתה שעה תכנה הפּרוֹפסיוֹנלי של ההסתדרוּת, אשר הקיפה כּמאתים פּוֹעלים, רוּבּם ללא־עבוֹדה. מכּל ה“פּרקטיקה” שלנוּ אז זוֹכר אני מעשׂה אחד ויחיד של “הגנה”: פּוֹעל שעבד בּמוֹטוֹר נקטעה ידוֹ ודרשנוּ פּיצוּיים. כּהמשך לכך דרשנוּ אחר כּך לבַטח את עוֹבדי המוֹטוֹרים בּפּרדסים. ענין זה העסיק אוֹתנוּ כּל התקוּפה מועידה לועידה, ואפשר יוֹתר מזה. והנה בּועידה השניה של פּוֹעלי יהוּדה (פּתח־תקוה, חנוּכּה, תרע"ב) פּרץ ויכּוּח גדוֹל: אם צריכה “ההסתדרוּת הבּלתי־מפלגתית של הפּוֹעלים החקלאיים בּיהוּדה” לדאוֹג לא רק לפּוֹעל הנמצא בּעין, כּי אם גם לריבּוּיו ולעליית פּוֹעלים, וּבפרט אם רשאית היא לקרוֹא לעליה.

בּגליל לא היה הדבר בּגדר שאלה, אם משוּם ששם היתה “השׂכּלתנוּ” הפּרוֹפסיוֹנַלית והאידיאוֹלוֹגית פּחוּתה יוֹתר, ואם משוּם אָפיוֹ של הפּוֹעל הגלילי, ואם משוּם שבּגליל לא היה הפּוֹעל “מיוּתר” כּמוֹ שהיה בּיהוּדה, ולא ידע את העלבּוֹן הצוֹרב של חוֹסר־העבוֹדה שהיה מכלה את הנפש הפּוֹעל בּיהוּדה. הפּוֹעל הגלילי היה נכסף לראוֹת תוֹספת פּוֹעלים בּגליל, וארץ־היציאה היתה לוֹ… יהוּדה, שראה אוֹתה פּחוּתה בּמעלה מבּחינת ארץ־ישׂראליוּת. וּלפיכך ראה ועד פּוֹעלי הגליל בּאחת מישיבוֹתיו הראשוֹנוֹת – ואוּלי בּראשוֹנה – לסמוֹך את ידיו על חבר הועד שיצא לרוּסיה – הוּא החבר צבי יהוּדה, עתה בּנהלל – שיעשׂה שם נפשוֹת לעליה, ועלי הוּטל אז תפקיד “ספרוּתי” ראשוֹן לי בּארץ: לתת על ידוֹ אִיגרת, אשר תאמר לקוֹראיה מה מחכּה להם בּארץ וּמה מחכּים אנוּ מהם. ושבעת חברי הועד – מהם הנמנים על שתי המפלגוֹת⁵ והבּלתי־מפלגתיים – לא עלה על דעתם אפילוּ נדנוּד של ספק, שזוֹ הדרך הנכוֹנה.

אך כּשנקלעתי חזרה ליהוּדה מצאתי שם אוירה אחרת. כּל הענין של קריאת “עלוּ”⁶ נדוֹן בלגלוּג ואפילוּ בּרוּגזה. ליגלגוּ על התוֹצאוֹת העלוּבוֹת של אוֹתוֹ כּרוּז שקרא לעלוֹת, וגם קָבלוּ על חוֹסר־האחריוּת של הקוֹראים לעליה. כּלוּם מוּתר לקרוֹא לבני־אדם שיעלוּ? כּלוּם מוּתר לקבּל בּפניהם אחריוּת על המַחסוֹר וּתנאי־העבוֹדה וחוֹסר־העבוֹדה הצפוּיים להם בּארץ? והאם זה מענינם של פּוֹעלים לעוֹרר עליה? כּלוּם ראיתם הסתדרוּת פּוֹעלים בּעוֹלם שעוֹסקת בּהבאת מהגרים? אין זה מתפקידם של פּוֹעלים אלא “להגן על עניניהם”. יבוֹאוּ הללוּ הנה – ואז נגן עליהם.

הוּטחוּ גם דברים נגד עצם העליה “המלָאכוּתית”. כּל הגירה דרכּה שהיא הוֹלכת מאליה למקוֹם שבּני־אדם מוֹצאים בּוֹ את פּרנסתם, למקוֹמוֹת מפוּתחים; אם יבוֹא לארץ קפּיטל והיה מקוֹם לפוֹעלים – יבוֹאוּ מאליהם, ולא יהיה צוֹרך לעוֹרר אוֹתם בּדרך מלָאכוּתית. גם ענין הפּוֹעלים ה“מלָאכוּתייים” לא עוֹרר אֵמוּן, ואף לא אהדה. לא רק בּחוּגי האִכּרים היוּ מעקמים שׂפתים לגבּי הפּוֹעלים ה“מלָאכוּתיים”, שלעוֹלם לא יהיוּ פּוֹעלים ממש: צריך שיבוֹאוּ פּוֹעלים “טבעיים”, “בּלי חכמוֹת”, ואִתם יסתדרוּ הדברים. גם בּחוּגי הפּוֹעלים עצמם היוּ נשמעים דברים נגד “ילדי־בּעלי־בּתים”, הבּאים לעבוֹד מרצוֹנם, מתוֹך “אידיאַלים”. סוֹפם של הללוּ “להתיאש” ולעזוֹב. הפּוֹעל הטבעי, “המוּכרח לעבוֹד”, הוּא יחזיק מעמד, וּממנוּ עתיד לצמוֹח מעמד פּוֹעלים עברי. וּבאוֹתה ועידה התלקח ויכּוּח גדוֹל, ששוֹללי ה“כּרוּזים” היוּ בּה מרוּבּים, והתוֹצאה היתה שהוּסכּם לעסוֹק לא בּעליה, אלא בּ“אינפוֹרמַציה”: “הועידה השניה של פּוֹעלי המוֹשבוֹת בּיהוּדה מכּירה את עבוֹדת האינפוֹרמציה לאחת העבוֹדוֹת הכי־חשוּבוֹת בּשביל בּיצוּרוֹ והתרַבּוּתוֹ של הפּוֹעל העברי”. לכך לא יכלוּ להתנגד גם המהדרים. וכך הוּכנסה העליה בּקוֹנטרבַּנדה, וּבלבד שלא לפגוֹע בּאידיאוֹלוֹגיה “המקצוֹעית” של ההסתדרוּת הרכּה.

הרקע היה פּה בּמידה גדוֹלה – מצבוֹ חסר־הסיכּוּיים של הפּוֹעל בּיהוּדה והרפיוֹן שלאחר “יאוּש”. “האידיאוֹלוֹגיה” “המנַצחת” של הרקע הזה היתה – להיוֹת כּכל הסתדרוּיוֹת הפּוֹעלים, להיוֹת תנוּעת פּועלים “אמיתית”.

נזכּר אני עתה בּנאוּם ששמעתי לאחר שנים בּאסיפת־פּוֹעלים בּפתח־תקוה. הנוֹאם האוֹפּוֹזיציוֹני בּיקר קשה את המרכּז החקלאי, שאיננוּ עוֹשׂה מה שצריך לעשֹוֹת בּשביל הפּוֹעל בּמוֹשבה. והעיקר מה שצריך לעשׂוֹת זהוּ: להקים “אַ פּראָפעסיאָנעלער פאריין”! בּמעוֹנם של “פּוֹעלי־ציוֹן” של אז היתה שׂמחה. נוֹסף להם “כּוֹח חדש”. הגיע לארץ אדם “בּעל־עָבר”, גוֹלה פּוֹליטי מסיבּיר, ושלא כּדרך עסקנים "בּעלי־עָבר ", פּנה למוֹשבה והלך לעבוֹד והצטרף מיד ל “פּוֹעלי־ציוֹן”. והיה לוֹ גם מראה של מנהיג: זקן־קָמץ. חוֹשבני כּי הרצפלד אהוּבנוּ לא יתרעם עלי אם אגלה מי היה אוֹתוֹ כּוֹח חדש, שדרש מן ההסתדרוּת שתהיה “אַ פּראָפעסיאָנעלער פאריין” דוקא. יש שההסתדרוּת מתנקמת בּאנשיה בּהצלחה רבּה.

למען הצדק: אין לערבּב בּשוּם אוֹפן את הלהיטוּת התמימה אחרי הגדרה פּרוֹפסיוֹנַליסטית שהיתה מצוּיה בּשנוֹת הילדוּת של תנוּעתנוּ, בּפּריהיסטוֹריה של ההסתדרוּת, עם הטפת־הזדוֹן לפּרוֹפסיוֹנליזם שהיתה מנַסרת, בּשנים שלאחר כּך, מפּי ה“פרקציה” והנגררים אחריה. הראשוֹנים לא בּיקשוּ אלא לשַווֹת יתר־הוֹד ויתר־תוֹקף לתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ על ידי שמירת אמוּנים לטרמינוֹלוֹגיה המקוּבּלת שהביאוּ “משם”, “מן הבּית”; האחרוֹנים דרשוּ מה שדרשוּ מתוֹך שלילת עצם הוָיתוֹ של הפּוֹעל העברי בּארץ.

בּשנים הראשוֹנוֹת להסתדרוּת היוּ שליחי הקוֹמוּניזם הפּלשׂתינאי מוֹפיעים בּועידוֹתיה וּבכינוּסיה – בּמסכה מיוּחדת שתפרוּ לשם כּך – וּמַטיפים להגבּיל את ההסתדרוּת בּתפקידים פּרוֹפֶסיוֹנַליים בּלבד. הנימוּק היה: “צריך לבקש את המשוּתף בּין הפּוֹעלים והמאַחד את כּוּלם, ואלה הם הענינים הפּרוֹפסיוֹנַליים, ה”ממשיים" ה“יוֹם־יוֹמיים”. כּאן מאוּחדים הכּל, מה שאין כּן עניני התישבוּת או תרבּוּת אוֹ לשוֹן.

הצגת השאלה כּכה היתה כּוּלה שקר וכזב: התיאוֹריה הקוֹמוּניסטית, וגם הפּרקטיקה הקוֹמוּניסטית בּעוֹלם, אינה מַפרידה בּין המדיניוּת המקצוֹעית לבין שאָר גילוּיי המדיניוּת של פּוֹעלים. מעוֹלם לא ראוּ הקוֹמוּניסטים את האיגוּד המקצוֹעי כּדבר בּפני עצמוֹ, ותמיד ראוּ חוֹבה לעצמם להעמידוֹ לרשוּת מגמוֹתיהם הפּוֹליטיוֹת. וּבכל מקוֹם שהקוֹמוּניסטים ראוּ צוֹרך לפלג את האיגוּד הפּרוֹפסיוֹנלי הקיים לא נמנעוּ מכּך. בּכל מקוֹם וּמקוֹם בּיקשוּ להרכּיב לאיגוּד המקצוֹעי את מגַמוֹתיהם המדיניוֹת – וכאן ראוּ להטיף לפּרוֹסיוֹנליזם צרוּף וּלאחדוּת פּרוֹפסיוֹנלית אַ־פּוֹליטית. לא קשה להבין למה להם הדבר. צריך היה ליטוֹל מן ההסתדרוּת את ההתישבוּת, את התרבּוּת, את הלשוֹן, את שוּתפוּתה בּכל עניני האוּמה, קרי: את הציוֹנוּת.

ואחרי ה" פרקציה" החרוּ־החזיקוּ גם אחרים. בּשינוּי נוּסחה. היוּ ימים והסיסמה “הפרדת הפוּנקציוֹת” העסיקה את ההסתדרוּת הצעירה והרכּה, והיה נסיוֹן להקים בּתוֹך ההסתדרוּת – וּבניגוּד לה – איזוֹ “ועדת־אִרגוּן” שתפקידה היה “לשחרר” את הפּעוּלה הפרופסיונלית של ההסתדרוּת מן הקשר לשאר ענפי פּעוּלתה. כּפעם בּפעם חזר הגלגל ונעשׂה שוּב הנסיוֹן לעקוֹר את עניניו הפּרוֹפסיוֹנליים של הפּוֹעל מתוֹך המסכת האוֹרגנית של חייו, ליטוֹל מן ההסתדרוּת את אָפיה החיוּני, החלוּצי, המחייב אוֹתה לשקוֹד על העליה ועל ההתישבוּת ועל בּנין משק ועל השרשת עוֹלים וחינוּך חלוּצים, ועוֹשׂה אוֹתה למה שהיא, איגוּד יחיד בּמינוֹ בּחיי העם וּבתנוּעת הפּוֹעלים. אפשר לשער מה היה כּוֹחוֹ הפּרוֹפסיוֹנלי של הפּוֹעל אילוּ נשמע ליוֹעציו אלה, ואילוּ היה נוֹתן שקיוּמוֹ הפּרוֹפסיוֹנלי יהיה מהלך ערטילאי, נטוּל־יניקה מקרקע היצירה החלוּצית, ממלחמת העבוֹדה העברית על זכוּתה, מן הזיקה העמוּקה לחיי העם, לגוֹרלוֹ ולחזוֹנוֹ. וכי צריך אני לוֹמר שכּל מה שהוּשׂג בּשטח הפּרוֹפסיוֹנלי – כּל השינוּי הרדיקלי הזה בּמעמדוֹ של הפּוֹעל השֹכיר – בּא לא על ידי מַטיפי הפּרוֹפסיוֹנליזם, כּי אם על ידי עמלם וּמאמציהם וקרבּנוֹתיהם של אלה שהיוּ שלמים בּציוֹנוּתם וּשלמים עם חזוֹנם של התישבוּת עוֹבדת והסתדרוּת עוֹבדים אינטגרַלית.

דגל הפּרוֹפֶסיוֹנַליזם “הצרוּף” מתנוֹפף לעתים גם בּידים אחרוֹת. מחוּגי הרביזיוֹניסטים וּמאִרגוּני פּוֹעלים אשר פּוֹעלים אשר ההסתדרוּת איננה “לאוּמית” למדי בּשבילם משמיעים לעתים שאף הם היוּ מסכּימים לאיחוּד כּללי של פּוֹעלים, וּבלבד שיוּקם על יסוֹד פּרוֹפסיוֹנלי טהוֹר. מתוֹך איבה לרוּח הסוֹציאליסטית הפּוֹעֶמת בּהסתדרוּת מוּכנים הם לוַתּר על התוֹכן הציוֹני והכּוֹח הציוֹני הצפוּן בּה.

פדרליזם

אוֹתוֹ ויכּוּח חדל מכּבר להטריד את ההסתדרוּת. גם אלה שהרעישוּ לפנים את העוֹלם בּסיסמת הפּרוֹפסיוֹנליזם אינם נזכּרים בּוֹ עתה. גם הקרקע הציוֹני נעשׂה משוּתף לכל חברי ההסתדרוּת: הקרן הקימת, קרן־היסוֹד, השקל – נעשׂוּ מקוּבּלים על כּל הזרמים ההסתדרוּתיים. גם ענין העברית חדל להיוֹת נוֹשׂא לויכּוּחים. אך בּינתים נתחדש עלינוּ ויכּוּח אחר, אשר אמרנוּ כּי נפטרנוּ הימנוּ מזמן: ההסתדרוּת מהי – קוֹנפדרציה של גוּפים, אשר כּל אחד מהם קוֹבע בּמה רצוּי לוֹ שההסתדרוּת תטפּל וּבמה לא רצוּי, אוֹ חטיבה אחת האחראית לעניניה?

ההסתדרוּת הוּקמה מתוֹך הנחה כּי כּלל־העוֹבדים מהַוה חטיבה ציבּוּרית אחת, והוּא מנהל את עניניו כּיחידה שלמה. לא התעלמנוּ מאפשרוּתם של חילוּקי־דעוֹת והבדלי־אינטרסים בּתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים, אוּלם הנחנוּ כּי בּדרך להיוֹתנוּ אוּמה עוֹבדת, המנהלת את עניניה בּרשוּת עצמה, עלינוּ להיוֹת חברת־עוֹבדים מאוּרגנת, המנַהלת את עצמה. חברת־העוֹבדים אין לה כּל מכשירי שלטוֹן הקיים על כּפיה, היא קיימת כּוּלה על הרצוֹן החפשי של חבריה, והם שמעניקים לה את הסַמכוּת הרחבה להוֹסיף ולכבּוֹש למענם שטחי חיים וּפעוּלה.

ואמנם, ההסתדרוּת הלכה והרחיבה, בּזה אחר זה, את שטחי פּעוּלתה. כּפעם בּפעם היוּ ויכּוּחים בּין מצמצמים וּמרחיבים. וּמוּתר לוֹמר שההכרח הפּנימי של ההסתדרוּת להתפּשט וּלהרחיב את סמכוּתה הוּא שהיה מכריע בּסוֹפם של כּל אוֹתם הויכּוּחים. זכוּר הויכּוּח על “וגם תרבּוּת”, זכוּר ויכּוּח אם רשאית ההסתדרוּת להוֹציא עתוֹן יוֹמי משלה, אם רשאית היא להצטרף לאינטרנציוֹנל הפּוֹעלים המקצוֹעי, אם היא צריכה להטיל על חבריה את חוֹבת השקל. כּל הויכּוּחים האלה ודוֹמיהם לא היוּ אלא שלבּים בּהתגלמוּת עצמאוּתה של ההסתדרוּת, אשר הסעיף הראשוֹן בּחוּקתה אוֹמר: “סידוּר כּל הענינים הישוּביים, הכּלכּליים והתרבּוּתיים של המעמד העוֹבד בּארץ לבנין חברת העבוֹדה העברית”.

חוֹששני לוֹמר כּי עתה ניכּרים סימנים של תהליך הפוּך, של מגמה לקצץ בּסמכוּתה של ההסתדרוּת וּבשטחי־פּעוּלתה. תחילה פּעלה מגמה זוֹ מבּלי שהכריזה על עצמה; פּשוּט: הוֹציאה למעשׂה כּמה שטחים “מתחוּם השיפּוּט” של הכּלל ההסתדרוּתי, אך בּזמן האחרוֹן היא מתגלה גם בּהכרזוֹת וּבתביעוֹת של “לא תעשׂה” להסתדרוּת, גילוּי בּוֹלט למגמה זוֹ ניתן בּמוֹעצה של ההסתדרוּת, שבּה נדוֹן ענין הוֹצאת־הספרים.

אין מכּוָנתי לברר פּה את עצם השאלה אוֹ למסוֹר את פּרטי הויכּוּח. לצוֹרך הענין אשר אני מדבּר בּוֹ חשוּבה לי רק נקוּדה אחת. הויכּוּח לא היה על כּך מה צריכה להיוֹת הוֹצאת־הספרים של ההסתדרוּת, מה עליה לקָרב וּמה לרַחק. הויכּוּח היה: אם מוּתר להסתדרוּת לעסוֹק בּכך. וחברים אשר מעוֹלם לא דגלוּ בפּרוֹפסיוֹנליזם וּבצמצוּם, חברים שאינם חשוּדים על התנגדוּת ללשוֹן העברית וּלספר עברי ואַף לא על חוֹסר רצוֹן וּתביעוֹת לחַנך את ציבּוּר הפּוֹעלים, הם הם שאמרוּ: לא! לא צריך! וּבהנמקת הדברים לא חָסרה מידה מסוּיֶמת של התגלוּת־לב: אין זה מענינך, ההסתדרוּת; תניחי זאת לאחרים, מוּטב שלא תצאי מן התחוּמים שאנוּ תוֹחמים לך. כּדאי לכם שתדפדפוּ בּפּרוֹטוֹכּוֹלים של ההסתדרוּת ותראוּ, לפי השׂרידים המוּעטים, את מהלך הדברים לגבּי פּעוּלה ספרוּתית מתחילתה ועד היוֹם:

בּועידת חיפה, שבּה הוּכנס לחוּקה ה“וגם תרבּוּתיים” המפוּרסם, נדוֹן גם דבר הפּעוּלה הספרוּתית של ההסתדרוּת, ואף נתבּע עתוֹן יוֹמי. החברים שהתנגדוּ לכך – חברי “הפּוֹעל הצעיר” – ראוּ את עצמם כּנוֹשׂאי ספרוּת־העבוֹדה, והיוּ להם בּנדוֹן זה זכוּיוֹת גדוֹלוֹת, ולא ראוּ את ההסתדרוּת החדשה נאמנה על פּעוּלה כּזאת. אז הוּחלט כּי לחוּג פּעוּלתה של ההסתדרוּת נכנסת: “ספרוּת מקצוֹעית, עתוֹנוּת מקצוֹעית וּבּיוּלטין ההסתדרוּת הכּללית”.

בּועידה השניה (תרפ"ג) הוּחלט, לאחר ויכּוּח, על הוֹצאת עתוֹן יוֹמי וגם על “הצוֹרך התכוּף ליסד על יד ההסתדרוּת הוֹצאת־ספרים לכל מקצוֹעוֹת העבוֹדה וּלהסבּרת עניני ההסתדרוּת וּתנוּעת הפּוֹעלים”. בין הועידה השניה לשלישית הוּקם העתוֹן. הוּצאוּ גם עשׂרוֹת ספרים בּוֹדדים: על ידי הועד הפּוֹעל, על ידי ועדת־התרבּוּת, גם “דבר” התחיל לפעוֹל כּמו"ל, ועוד. אבל הוֹצאת־ספרים, כּמפעל של קבע ושיטה והתמדה – לא הוּקמה.

וּבועידה השלישית (תרפ"ז), שהיתה קשה בּיוֹתר – בּתקוּפת המַשבּר שעבר על “סוֹלל־בּוֹנה”, החרפת ניגוּדים בּהסתדרוּת, הוֹפעת “איחוּד” (אחד הגלגוּלים של הפרקציה) והסתחפוּת כּמה אֶלמנטים קיבּוּציים בּנחשוֹל הכּפירה הציוֹנית, כּפירה בּגָלוּי וּכפירה מוּסוָה – הוּחלט בּפה מלא להקים “מוֹסד הסתדרוּתי של הוֹצאַת־ספרים”, וּמוֹעצת ההסתדרוּת נצטוותה “להחיש את הקמתוֹ ואת פּעוּלתוֹ השיטתית”. הפּעם גם לא נשמעוּ דברי התנגדוּת.

אפשר ללכת ולמנוֹת עוֹד מוֹעצוֹת וישיבוֹת שבּהן נזכּר ונתבּע אוֹ הוּחלט שוּב ענין הפּעוּלה הספרוּתית, ואף נעשׂוּ פּעוּלוֹת בּוֹדדוֹת, אך המוֹסד ההסתדרוּתי, הפּוֹעל פּעוּלה שיטתית – לא הוּקם.

והנה לאחר שנוֹת גידוּל נוֹסף של ההסדרוּת, לאחר שעליה האחריוּת לגידוּלם וּלחינוּכם של רבבוֹת, לאחר שהיא מקיימת בּתי־ספר וּמשמשת מקוֹם־הכשרה וחינוּך לאלפי בּני־נוֹער, לאחר שהיא מכילה הרבּה רבבוֹת פּוֹעלים בּעלי צרכים רוּחניים שאין מי שנַענה להם, לאחר כּל אלה נשמעה גערה בּרמה: אַל תעשׂוּ! והוּכרזה הדעה כּי פּעוּלה ספרוּתית אינה ענין אלא למפלגוֹת וּלגוּשים ולא לכלל־הפּוֹעלים. כּלוּם אין לראוֹת בּכך “התפתחוּת” מיוּחדת בּמינה בּחיי ההסתדרוּת?

וההתפּתחוּת הזאת – מן ההסתדרוּת השוֹאפת למלא את מַכּסימוּם הצרכים של חבריה עד להסתדרוּת אשר כּל מיעוּט מאוּרגן שבּה רשאי לא רק לבקר את פּעוּלתה, כּי אם אף לקצץ בּסמכוּתה – הן חלה בּשעה שכּמה רבבוֹת חברים בּהסתדרוּת אינם רוֹאים את עצמם ואת צרכיהם מיוּצגים ומסוּפּקים על ידי הסיעוֹת המאוּרגנוֹת. נניח שהללוּ, המיעוּטים, יוֹדעים לסַפּק את כּל צרכיהם הרוּחניים בּעצמם, ואין להם שוּם צוֹרך בּאוֹתה הפּעוּלה שההסתדרוּת עלוּלה לעשׂוֹת, אך האם אין אוֹתם רבבוֹת הפּוֹעלים רשאים לדרוֹש מן ההסתדרוּת שתשקוֹד על השׂכּלתם וחינוּכם וסיפוּק צרכיהם הרוּחניים?

אכן, הסתדרוּת אשר החבר הוּא תא־הבּנין שלה קוֹבעת את פּעוּלוֹתיה לפי ההכּרה והמשאלוֹת של רוּבּי החברים. מה שאין כּן בּהסתדרוּת פדרטיבית, אשר תא־הבּנין שלה הוּא לא החבר־הפּרט, כּי אם “הגוּף המאוּרגן”. כּאן לא החבר־הפּרט, לא הרוֹב של חברים־פּרטים, קוֹבע. כּאן יכוֹל כּל “גוּף מאוּרגן” – ואם הוּא מיעוּט גדוֹל אוֹ קטן – להתגרוֹת בּחברה כּוּלה ולוֹמר לה: אי אפשי! אני עוֹשׂה שבּת לעצמי.

עד שנתחַוור המבנה של ההסתדרוּת בּועידת־חיפה קדמה תקוּפה ממוּשכת של ויכּוּחים: בּרית־מפלגוֹת אוֹ הסתדרוּת אחידה? ועידת־חיפה נתאַפשרה רק לאחר שבּהסכּם כּללי נשלל המבנה הפדרטיבי. האין אנחנוּ עדים עכשיו לחידוּשה של אוֹתה מגמה?

היוֹם־יוֹם והחזוֹן

ההסתדרוּת איננה בּנין־לבֵנים. היא בּנין־אָדם. בּנין־לבנים אפשר שיקימוּהוּ פּעם אחת והוּא יהיה עוֹמד וקיים. ההסתדרוּת מוּכרחה כּפעם בּפעם להתחַדש מתוֹכה. הֵיינה הבחין בּין משה רבּנוּ לבין בּוֹני הפּירמידוֹת: משה בּנה מצבה חיה – הוּא בּנה עם. איננוּ יוֹדעים בּימינוּ יחיד המקים עם. אַך יוֹדעים אָנוּ חברה הבּוֹנה עם, וזוֹ – שליחוּתה של ההסתדרוּת בּכל גילוּייה: האִרגוּניים, המקצוֹעיים, המשקיים, ההתישבוּתיים והרוּחניים. ואין להבין את כּוֹחה והישׂגיה של ההסתדרוּת בּלי לראוֹת את שליחוּתה. בּעתוֹנוּת השׂוֹטמת את ההסתדרוּת אפשר למצוֹא תכוּפוֹת פּזמוֹן חוֹזר: בּרוּך השם, הפּוֹעלים כּבר הוּכּוּ בּכל מקוֹם בּעוֹלם, הם הוּכּוּ בּגרמניה, הוּכּוּ בּאיטליה. גם בּאנגליה יש, בּרוּך השם, בּאלדוין, צ’מבּרלין והאליפאכּס. נשארה רק ארץ אחת, שבּה מצא לוֹ הסוֹציאליזם מפלט, וּבה הוּא מחזיק בּ“שלטוֹן” וּמקיים “דיקטטוּרה”, והיא – ארץ־ישׂראל שלנוּ. ועל כּך מקוֹנן כּל נביא “לאוּמי” בּימינוּ. ועלי להוֹדוֹת: עם כּל הגוֹעל שמעוֹררים בּנוּ שׂמחה זוֹ לאֵיד הפּוֹעלים בּעוֹלם, כּיסוּפים אלה לגן־עדן שבּוֹ ניצלוּ הציביליזציה והחוֹפש מסכּנתם של הסוֹציאליסטים, עם כּל הקרתנוּת המגוּחכת שבּאנחוֹת אלה על “שלטוֹן” פּוֹעלים בּארץ – בּארץ זוֹ, שאין בּה אף התחלה הוֹגנת של חוּקי־הגנה על העוֹבד, ושכּל “מס” לאוּמי וסוֹציאלי הוּא בּגדר “נדבה” וּמעשׂה־חסד אשר כּל תקיף יכוֹל להשתמט ממנוּ, והפּקיד הקוֹלוֹניאַלי עוֹמד הכן לימינם של תקיפי־העֵדה, של תקיפי כּל העדוֹת, לבל יבוּלע להם, חלילה, מתביעוֹתיו של הפּוֹעל – עם כּל אלה מוֹצא אני גרעין־אמת בּהתקנאוּת שהללוּ מתקנאים בּכוֹחוֹ של הפּוֹעל העברי בּארץ.

בּעוֹלם כּוּלוֹ הננוּ, הפּוֹעלים, צבא ניגָף. ולא רק בּארצוֹת אשר הפאשיזם השׂתרר עליהן. המלחמה בּפאשיזם עשׂוּיה להרים את קרנוֹ של הפּוֹעל. בּמה דברים אמוּרים? אם הפּוֹעל מוֹפיע – כּוּלוֹ, בּכל מקוֹם – כּחלוּץ המלחמה הזאת, כּכוֹח עוֹלמי דינַמי וּמדַרבּן. אוּלם המלחמה התחילה בּתנאים אחרים, עגוּמים בּיוֹתר, והם שמוֹסיפים עדיין לפלג את לבּוֹתיהם של הפּוֹעלים בּעוֹלם כּוּלו, והם שמוֹסיפים להחזיק את תנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם בּמצב של צבא ניגָף. מה בּצע אם נתעלם מכּך?

והנה, אמת נכוֹן הדבר, האגף הארץ־ישׂראלי של המחנה הניגָף לא אָבה להיוֹת ניגָף. הוּא גילה כּוֹח עמידה יוֹצא מן הכּלל וכוֹח יצירה יוֹצא מן הכּלל. ויש איפוֹא יסוֹד לשׂוֹטמי ההסתדרוּת להתקנא בּחבריהם המצליחים “שם” ולתהוֹת על כּך שאלה, הסוֹציאליסטים, שהוּחזקוּ שלוּמיאלים בּכל מקוֹם, אינם מסכּימים להיוֹת לא־יוּצלחים כּאן.

ואת סוֹד הנצחוֹן של ההסתדרוּת (עם כּל היוֹתנוּ רחוֹקים עדיין מנצחוֹן ממש), את סוֹד ההישׂגים הגדוֹלים והבּלתי־שכיחים שלה, יש לבקש בּאוֹתוֹ הצירוּף המוּפלא של רתימת היוֹם־יוֹם בּשירוּת החזוֹן. ההסתדרוּת שלנוּ היא יחידה בּמינה בּין הסתדרוּיוֹת פּוֹעלים כּהסתדרוּת־הגשמה. בּהערוֹתי לבּירוּר בּשאלוֹת הסוֹציאליזם דיבּרתי על כּך שבּין “הפּרוֹגרמה של מינימוּם” של המפלגוֹת וּבין “הפּרוֹגרמה של מַכּסימוּם” היתה תהוֹם רוֹבצת ולא עברוּ עליה. היתה להם פּרוֹגרמה של היוֹם וּפּרוֹגרמה שלעתיד לבוֹא, חזוֹן וּפּוֹליטיקה ריאַלית. אצלנוּ לא כּך היה. ואין לתלוֹת את הדבר בּצדקתנוּ אוֹ בּחכמתנוּ. אצלנוּ היה החזוֹן גָלוּם ומקוּפּל בּתוֹך המעשׂה היוֹם־יוֹמי. מן הרגע שהנער העברי עלה על החוֹף ויצא לבקש עבוֹדה בפּרדס, מצא את עצמוֹ בּעמק עכוֹר וּבעוֹלם החזוֹן כּאחד.

מזיגָה זוֹ של היאָבקוּת היוֹם־יוֹמית והחתירה אל החזוֹן, מזיגה המוּנחת בּיסוֹדה של העליה החלוּצית לארץ, טוּפּחה בּהתמדה על ידי הכּוֹח הרעיוֹני שכּיון את תנוּעת הפּוֹעלים הארץ־ישׂראלית. והיא שמצאה את בּיטוּיה האִרגוּני והמעשׂי בּשילוּב שנשתלבוּ ענפי הפּעוּלה המרוּבּים והשוֹנים בּהסתדרוּת. לא “הפרדת הפוּנקציוֹת " וּקריעתן זוֹ מזוֹ, כּי אם יחוּד אברים מתאימים לכל “פוּנקציה” ושילוּבם של האברים בּגוּף החי של ההסתדרוּת האחת. שילוּב זה לא קיפּח שוּם צוֹרך, אלא כּל הצרכים נסתייעוּ זה בּזה. שילוּב זה הִפרה את רוּחוֹ ואת כּוֹחוֹ של הפּוֹעל. משל לענפים השוֹנים בּמשק החקלאי. בּעל הענף, אם הוּא ממוּלח וּמפוּלפּל, מבקש להוֹכיח שהענף שלוֹ הוּא המפרנס, אלא שהוּא מפסיד משוּתפוּתוֹ עם שאר הענפים. אך המשק בכלָלוּתוֹ יש לוֹ חשבּוֹן אחר, חשבּוֹן התלוּת ההדדית והקיוּם ההדדי. וּנטיעת המפעל בּקרקע האוּמה, ההרגשה וההכּרה כּי כּל מה שבּוֹנה וּמתקן כּלל־הפּוֹעלים לטוֹבת כּלל־האוּמה הוּא מתכּוון – הן ששיווּ לפּוֹעל את הכּוֹח הנפשי, את הרוֹממוּת החברתית, ועשׂוּהוּ – גם בּכל תלאוֹתיו החמריוֹת – ל” מעמד עליוֹן", “שוֹלט” בּעם⁷.

איחוּדנוּ – מה השׂיג וּמה לא השׂיג?

ועוֹד זכינוּ למשהוּ אשר שוּם תנוּעת פּוֹעלים לא זכתה לוֹ. בּעשׂרים השנים, שבּין מלחמה למלחמה, נטשה תנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם את מגמת האיחוּד. פּילוּגים וּפילוּגי־פּילוּגים. איש אכל בּשׂר רעֵהוּ. פּלגוֹת החריבוּ זוֹ את זוֹ. וכל מי שיבוֹא ללמוֹד את סיבּוֹת חוּרבּנוֹ של הפּוֹעל בּעוֹלם בּדור זה, ולא יסתפּק בּתירוּצים מן המוּכן, לא יוּכל להתעלם מן המחלוֹקת שבּתוֹך המעמד, אשר פוֹררה את כּוֹחוֹ ועשׂתה שַמוֹת בּנפשוֹ והגבּירה את חוּצפּת הצר הצוֹרר, ואף סייעה לוֹ בּעקיפין וּבמישרין. בּאוֹתוֹ פּרק־זמן הלכנוּ אנחנוּ מאיחוּד אל איחוּד. אין אני צריך לוֹמר עד כּמה רחוֹק אני מלהיוֹת מרוּצה מן הקצב של ההליכה הזאת, ועד כּמה היקפם של האיחוּדים אינוֹ מניח את דעתי. אך גם לאחר כּל העיכּוּבים וההשהיוֹת וחוֹסר־השלימוּת והפַּלגָנוּת ששׂרדה בּנוּ – אין להתעלם ממציאוּתוֹ של קו זה העוֹלה מעלה מעלה, עד שיתחיל להתעקם.

מה בּיקש וּמה השׂיג – וּמה לא השׂיג – האיחוּד ההסתדרוּתי מבּחינת ההיקף? בּיקשנוּ להקיף כּל אָדם החי על עבוֹדתוֹ. רוּבּן של הסתדרוּיוֹת פּוֹעלים בּעוֹלם הן עירוֹניוֹת. יש מעט איגוּדים כּפריים. אנחנוּ בּיקשנוּ לאַחד את הכּפר והעיר. אוֹתוֹ פּילוּג סוֹציאַלי עמוֹק העוֹשׂה, מימים קדוּמים, את העיר והכּפר צרים זה לזה – חלקוֹ גדוֹל גם בּתבוּסוֹתיה של תנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם. בּיקשנוּ להימנע ממנוּ, מתחילתנוּ. וגם הצלחנוּ בּמידה הגדוֹלה בּיוֹתר. בּיקשנוּ לאַחד את איש יגיע הכּפּים עם איש העבוֹדה הרוּחנית. ידענוּ מה גדוֹל האסוֹן שבּפילוּג זה. דחינוּ את הדמַגוֹגיה המצוּיה בּכמה הסתדרוּיוֹת פּוֹעלים הרוֹאָה בּמוֹרה, בּפּקיד, בּבעל האוּמנוּת החפשית – יסוֹד זר, השייך למחנה “ההוּא”. דחינוּ את היהירוּת האריסטוֹקרטית המוּגבּלת והחלוּדה של “הצוארוֹן הלבן”, המפחד פּן יפסיד מעליוֹנוּתוֹ, מעצמיוּתוֹ, מ“לאוּמיוֹתוֹ”, אם יתערב בּ“המוֹן האפוֹר”. בּעוֹלם הפּקידוּת השׂגנוּ בּזה לא מעט. ודוקא בּעוֹלם המוֹרים לא השׂגנוּ. הסתדרוּת המוֹרים עוֹמדת מחוּץ⁸. חפצנוּ שאנשי־עבוֹדה המחוּלקים בּהשקפוֹתיהם הפּוֹליטיוֹת יוּכלוּ להימצא יחד. השׂגנוּ בּזה לא מעט. חפצנוּ שבּעלי השקפוֹת דתיוֹת שוֹנוֹת ימצאוּ את מקוֹמם בּהסתדרוּת. ואפשר יכוֹלים אנוּ להתבּרך כּי בּתוֹך ההסתדרוּת יש יוֹתר שלוּמי אמוּני ישׂראל ושוֹמרי־מצוָה מאשר בּכמה מפלגוֹת דתיוֹת. ודאי יש בּקרבּנוּ קיבּוּץ גָלוּיוֹת וּפגישת שבטים יוֹתר יוֹתר מאשר בּכל אִרגוּן אחר בּישוּב.

ואף על פּי כן איננוּ רשאים לשכּוֹח, שעם כּל גידוּלנוּ וגידוּל כּוֹחנוּ לא השׂגנוּ את מלוֹא חפצנוּ. יש עדוֹת עזוּבוֹת, בּנים חוֹרגים ליִשוּב. ויש סתם פּוֹעלים בּלתי־מאוּרגנים. ויש פּוֹעלים שהיוּ אִתנוּ וּפרשוּ. ויש – מה שבּוֹלט בּיוֹתר – אִרגוּני פּוֹעלים יריבים להסתדרוּת.

מכּירים אנוּ את החוּגים המבקשים “לשבּוֹר את ההסתדרוּת” והמקימים לשם כּך ארגוּני־פּוֹעלים. אך מי שיוֹצא ידי חוֹבתוֹ בּאמירוֹת מעין אלה מעיד על עצמוֹ שהוּא מסתפּק בּמוּעט. בּ"מַענה־לשוֹן " בּלבד כּלפּי האוֹיב אין למנוֹע חתירוֹת וּפירוּדים. צריך גם להבין לנפש האָדם מן החוּץ, לנפש האָדם שבּא מסביבה אחרת, ממנהגים וּמוּשׂגים שוֹנים מן המקוּבּלים עליך, לנפש העוֹלה אשר לא התבּשל בּדוּד התנוּעוּת שלנוּ בּגוֹלה. צריך שמעשׂינוּ ויחסינוּ יפיגוּ את פּחדיהם וחששוֹתיהם של אלה שמלפני בּוֹאם הוּסתוּ נגדנוּ. וּלפי הכּרתי אני לא עשׂינוּ זאת, לא ידענוּ לעשׂוֹת. על כּל פּנים לא בּמידה מַספּקת. ולא תמיד היוּ אנשינוּ נאמנים לערכים אשר בּהם דוֹגלת ההסתדרוּת.

אתעכּב על דוּגמה אחת: "הפּוֹעל המזרחי". בּימי העליה השניה לא הבדלנוּ בּין פּוֹעלים חרדים ולא־חרדים. אפשר לא רבּים היוּ בּינינוּ פּוֹעלים חרדים, אך הם זכוּ בּינינוּ לחבֵרוּת ולהתחשבוּת, ולא היה להם שוּם צוֹרך להתבּדל. עם העליה השלישית נשתנה הדבר. נתרבּה מספּרם של העוֹלים החרדים, ויחסם אלינוּ היה שלילי. הם לא בּיקשוּ למצוֹא מקוֹם בּינינוּ, הם אף לא תבעוּ מאִתנוּ דבר. הם התבּדלוּ מאִתנוּ, וּמיד נמצא מי ששקד על ארגוּנם כּמכשיר מתנגד לנוּ. עד היוֹם עוֹד עוֹמדת לעינַי תמוּנה של חבוּרת מפירי־שביתה בּתל־אביב. והתמוּנה פּצעה את הלב. ידעתי מתוֹך קריאה שבּאמריקה היוּ משתמשים בּמהגרים יהוּדים “ירוּקים” ושׂוֹכרים אוֹתם לעבוֹד בּמקוֹם שפּוֹעלים שוֹבתים. היה זה חילוּל שם ישׂראל. אוֹתם מהגרים מִסכּנים לא ידעוּ בּין ימינם ושׂמאלם, והם לא חפצוּ בּלתי אם להשׂתכּר על פּת־לחם, וּשׂכרם – אבנים וּמהלוּמוֹת. אך לא אָרכוּ הימים וגם הם נתמַצאוּ בּסביבה החדשה ולימדוּ את המהגרים הבּאים אחריהם את נימוּסי המקוֹם ואת תוֹרת השביתה. והנה, לאחר כּמה עשׂרוֹת שנים, בּתל־אביב, יהוּדים מפירי־שביתה! והבּחוּרים הכּשרים הללוּ, אשר כּניסתם לעבוֹדה היתה צריכה להיוֹת בּשבילם וּבשבילנוּ מאוֹרע חלוּצי וחג של הצטרפוּת אַחים לעבוֹדה וּלגוֹרל – נכנסים דרך שער־האשפּוֹת, דרך קבּלן ששׂכר אוֹתם על מנת שיפירוּ את שביתת הפּוֹעלים “הכּוֹפרים”, והם עוֹשׂים זאת כּמי שמקיים מצוָה! כּזאת היתה התחלה אחת, אשר אני הייתי עֵד לה. אוּלם לא כּזה היה ההמשך.

זה הכּלל: אפשר להקים אִרגוּן־פּוֹעלים נגדנוּ, אך אי אפשר לקיימוֹ זמן רב כּכלי־שרת בּידי הבּעלים. אם האִרגוּן איננוּ קיקיוֹני, אם האנשים מחזיקים מעמד בּעבוֹדה – עוֹלה וצוֹמח מתוֹכם הפּוֹעל. אפשר לשׂנוֹא את ההסתדרוּת, אך אי אפשר שלא ללמוֹד את לקחה. וגם אלה שמגַדפים אוֹתה שבע בּיוֹם אינם עושׂים דבר מקוֹרי אלא מחַקים אוֹתה. ואין לך מוֹסד הסתדרוּתי שלא תמצא כּנגדוֹ מוֹסד (אוֹ שלט לפחוֹת) בּאיזה אִרגוּן של מיעוּט, ואפילוּ כּשאוֹתוֹ ארגוּן מלגלג על “כּוֹללים” ועל “קוּפּוֹת”. מה כּוֹחם וּמה יצירתם וּמה עזרתם של אוֹתם “המוֹסדוֹת” לחבריהם – איני יוֹדע. אך מענין אוֹתי לא השלט, כּי אם החבר. בּמידה שהם נעשׂים פּוֹעלים וחיים חיי פּוֹעלים – צפים ועוֹלים אצלם צרכים והלָך־רוּח של פּוֹעלים.

“הפּוֹעל המזרחי” השתחרר בּמהרה מתוֹרתם וּמהשפּעתם של מפירי־שביתה. בּמידה שהיוּ בּין עסקניהם ממין זה – גלשוּ אל הרביזיוֹניסטים, וּלאחר זמן לא רב גדל בּתוֹכוֹ חלק שהתערה בּחיי־עבוֹדה וּביקש את דרכּוֹ בּהסתדרוּת. והיה בּיניהם אָדם חשוּב אחד, ר' שמוּאל־חיים לַנדא, שרבּים חזוּ לוֹ עתידוֹת, והוּא חלם את חלוֹם אִיחוּד הפּוֹעלים והכנסת “הפּוֹעל המזרחי” להסתדרוּת. כּמה פּעמים נזדמן לשׂיחה עם בּן־גוּריוֹן ועמדי, וראינוּ בּוֹ הוֹגה־דעוֹת על פּי דרכּוֹ, נאמן להשקפוֹתיו הדתיוֹת, ציוֹני טוֹב וּמוֹקיר את ההסתדרוּת ורוֹצה לראוֹת את הפּוֹעל הדתי בּתוֹכה. פּטירתוֹ ללא עת היתה אבידה קשה לא רק ל“הפּוֹעל המזרחי”, כּי אם גם לציוֹנוּת וגם להסתּדרוּת. נראה הדבר שלא הניח כּמוֹתוֹ.

וּבינתים קמה בּ“הפּוֹעל המזרחי” קבוּצת חברים, וּבינתים מראשיו, אשר נכנסוּ להסתדרוּת. הדבר היה כּרוּך בּפירוּד פּנימי אצלם. הנכנסים ראוּ בּזה נסיוֹן. והיוּ מן הנשארים שאָמרוּ להם: אם תצליחוּ – נבוֹא אחריכם. אך הם לא האריכוּ שבת אִתּנוּ. חזרוּ וּפרשוּ. אינני יוֹדע אם מישהוּ טרח לברר את הענין לעוּמקוֹ. אם יכוֹל אני לסמוֹך על רשמַי, הרי שהם לא קָבלוּ על “מוֹסדוֹת”, הם לא טענוּ טענוֹת “קיפּוּח”. אך היה דבר קשה מזה: הם אָמרוּ כּי בּחיים, מצד “החבר מן השוּרה”, לא מצאוּ שוּם “התחשבוּת”. לא איכשַר דָרָא. אין ידיעוֹתי בּענין זה מספּיקוֹת, ואיני בּא לדוּן. אפשר שגם הכּניסה וגם היציאה היה בּהן מן החפּזוֹן, אך עצם העוּבדה שאנשים שחפצוּ להיוֹת חברים בּהסתדרוּת, וגם לא בּיקשוּ להטיל על אחרים את חרֵדוּתם, לא חשוּ עצמם בּטוֹב לאחר שנכנסוּ – יש בּה כּדי להציג את “כּלָליוּתנוּ” בּסימן־שאלה. היא מעמידה בּספק את כֵּנוּתנוּ, וזהוּ ענין הרבּה יוֹתר מדאיג מכּל התקפוֹת של מתנגדים.

דוּגמה אחרת לפרישה היא פּרישתם של הבּית“רים. עוֹדני זוֹכר את הימים שבּית”רים בּאוּ לאָרץ והיוּ נכנסים להסתדרוּת (וסוּפּר לי כּי בּבּית"ר שבּלַטביה היתה קיימת תקנה, שחוֹבה על העוֹלים להיכּנס להסתדרוּת), וּבבנימינה היתה קיימת קבוּצה בּית“רית (כּמדוּמה, “מנוֹרה”), שחבריה ראוּ עצמם נאמנים לבית”ר ונאמנים להסתדרוּת. ואם תדפדפוּ בּפּרוֹטוֹכּוֹל של הועידה השלישית תמצאוּ את נאוּמוֹ של ציר רביזיוֹניסטי, ד“ר ויינשל, שעם הדגישוֹ את האידיאוֹלוֹגיה הרביזיוֹניסטית, לא נמנע מלדבּר בּשבחה של ההסתדרוּת ואפילוּ של “אוֹהל” ו”דבר“. לא ההסתדרוּת הרחיקה את הבּית”רים, ולא “קיפּוּחים” דחוּ אוֹתם, כּי אם פּקוּדה פּוֹליטית מגבוֹה היא שאָסרה על הבּית“רים להיוֹת חברים בּהסתדרוּת, והיא שציותה עליהם הקמת הסתדרוּת עוֹבדים “לאוּמיים”, ועשׂתה את הפרת־שביתוֹת למצוָה לאוּמית, והיא שנתנה לבית”ר אוֹתוֹ צביוֹן שלא היה לה בּתחילה.

כּוָנת דברי בּזה לא לקטרג על עצמנוּ אוֹ על זוּלתנוּ, כּי אם להזכּיר, ולא לתת לשכּוֹח, שההסתדרוּת לא השׂיגה את חפצה, שעליו הכריזה בּשעת יסוּדה: להקיף את כּל האנשים החיים על עבוֹדתם. ההסתדרוּת היא כּללית בּמגמתה, אך איננה כּללית בּמציאוּתה. וּכדי שתהא רשאית לוֹמר: אָמנם לא זכיתי עדיין להיוֹת כּללית, אַך אני שוֹאפת לכך – צריכה היא להאמין בּעצמה שהעיכּוּבים הם לא בּה, כּי אם מחוּצה לה, והיא מצדה מוּכנה לעשׂוֹת הכּל כּדי לקָרב וּלקבּל בּסבר פּנים יפוֹת ולקלוֹט בּרוֹחב־לב את אלה העוֹמדים מבּחוּץ.

כּל אחד בּא מן הגוֹלה וּצרוֹר משפּטים קדוּמים בּאַמתחתוֹ. ולא בּבת אַחת הוּא זוֹרק אוֹתם. ואלה שבּאים עם משפּטים קדוּמים נגד ההסתדרוּת, אם מבקשים לרעוֹת אוֹתם – אוֹ לרעוֹץ אוֹתם – בּמַקל־חוֹבלים, מסייעים רק לחזק אוֹתם בּמשפּטיהם הקדוּמים וּבפחדיהם. וּכשאנוּ מתבּוֹננים בּאִרגוּני הפּוֹעלים השוֹנים חייבים אנוּ לשאוֹל את עצמנוּ: בּאיזוֹ מידה אָנוּ גרמנוּ לכך?

אני רוֹאה לפנַי את חברי “המכּבּי הצעיר”. תנוּעתם בּחוּץ־לארץ היתה רחוֹקה מעֶרכי תנוּעת העבוֹדה וּמהוֹדאה בּזכוּיוֹתיה של ההסתדרוּת. ולא מן הנמנע היה הדבר שיבוֹאוּ לארץ כּחלוּצים, אך מתוֹך זרוּת גמוּרה לחלוּצים שקדמוּ להם, וישארוּ בּזרוּתם, וּבנוּ יראוּ דחלילים. וּמוּבן, שהיוּ מוסיפים עוֹד ארגוּן־פּוֹעלים נפרד על הקוֹדמים, ארגוּן “מערבי”. אַך קרה “נס”, שחברים מחֶבר־הקבוּצוֹת, שפּעלוּ כּשליחים בּחוּץ־לארץ, נתמסרוּ לפעוֹל בּתוֹכם וקירבוּ אוֹתם, וּמתחוּ גשר בּין מזרח למערב. ואנחנוּ שׂמחים לראוֹתם עתה מוֹצאים את דרכּם, דרך איחוּד, בּתוֹך ההסתדרוּת.

עוּבדה בּעלת חשיבוּת גדוֹלה בּמוּבן זה הוּא – “העוֹבד הציוֹני”. מתוֹך כּוֹחוֹתיו הפּנימיים, מתוֹך לבטים רבּים, הגיע להסתדרוּת. שוּם חוּג מתוֹכנוּ לא “טיפּל” בּוֹ, ואני נוֹטה לחשוֹב ש“הנוֹער הציוֹני” לא רצה כּלל ש“יטפּלוּ” בּוֹ. חָשש ודאי לכל השפּעה יתירה מחוּגי ההסתדרוּת וּמצא את דרכּוֹ בּכוֹחוֹתיו הוּא, וּבכל המבחנים נשאר שלם עם ההסתדרוּת.

האם המעמד סוֹתר את העם?

יש מי שהמפעל שלנוּ בּעצמוֹ מדבּר אליו בּרוּרוֹת ואיננוּ זקוּק לשוּם הסבּרה וטיפּוּל. אך המרחקים בּין שבטי ישׂראל וּבין מוֹלדוֹת אידיאוֹלוֹגיוֹת שוֹנוֹת של צעירי ישׂראל הם כּל כּך גדוֹלים, שיש צוֹרך לטפּל בּלי הרף בּקירוּבם וּבליכּוּדם. ואילוּ היה רוֹוֵח בּקרבּנוּ הטיפּוּס האנוֹשי, היוֹדע להביא את דברנוּ ל“רחוֹקים” – שמחר־מחרתים עתידים הם להיוֹת קרוֹבים – היתה גם ההסתדרוּת וגם הציוֹנוּת כּוּלה במצב אחר. מַכּיר אני שליחים בּוֹדדים של ההסתדרוּת שנתברכוּ בּסגוּלה זו, בּאוֹתוֹ “כּשרוֹן” שהיה אצל האינטליגנציה הרוּסית בּשעה ש“הלכה אל העם”. בּוֹדדים כּאלה היוּ בּראשית הציוֹנוּת. וגם על יד עריסתוֹ של ה“בּוּנד” עמד טיפּוּס אנוֹשי, מזיגה של חוֹבבי־ציוֹן וסוֹציאַליסטים, אשר מקוֹמם לא הכּירם לא בּין בּעלי־הבּתים האמידים ולא בּין האינטליגנטים־המתבּוֹללים. והם היוּ עוֹשׂים עצמם " פּאקנטרעגער"ים, והיוּ מחזרים על העיירוֹת עם צרוֹרוֹת של סידוּרים וּסליחוֹת וגם עם קוּנטרסי השׂכּלה וחוֹברוֹת סוֹציאַליסטיוֹת.

ויש להרהר בּדבר: מדוּע לא גידלה התנוּעה החלוּצית, שהיא לכאוֹרה תנוּעה עממית בּכל מַהוּתה, אַנשי־עם בּמוּבן זה, שיראוּ את האדם הקרוֹב לא רק בּמי שלבוּש כּמוֹתם ונוֹהג כּמוֹתם וּבן־גיל שלהם, כּי אם גם בּסתם בּני־אדם עמלים ורשים וּטעוּנים רחמים ואהבה ועזרת־אַחים, בּין שהם עשׂוּיים להימצא אִתנוּ בּמסגרת אִרגוּנית וּבין שאינם עשׂוּיים. האוּמנם אין בּנוּ הצוֹרך הנפשי להוֹשיט עזרת־אַחים ללא כּל “חשבּוֹן”? האוּמנם אין מאמינים אצלנוּ בּ“שַלח לחמך על פּני המים”? מַכּיר אני מקרבּנוּ שליח אחד, והוּא שלמה ליפּסקי מתל־יוֹסף. הוּא פּעל בּ“החלוּץ” בּקַרפַּטוֹרוּס. והיה מהלך בּכפרים, בּעיירוֹת, בּבתי־מדרשוֹת, ושוּם מקוֹם שבּוֹ מצוּיים יהוּדים לא היה זר לוֹ. הוּא היה מבקר בּרצוֹן אצל מפלגוֹת מתנגדוֹת. וּבכל מקוֹם היוּ מקשיבים לו, וּבכל מקוֹם היה רוֹכש אֵמוּן. אילוּ ידעה תנוּעתנוּ לגדל אנשים אשר יבינוּ כּי כּמה מן הניגוּדים המצוּיים אינם הכרחיים, כּי אין כּל הכרח שפּוֹעלים יהוּדים יהיוּ נגדנוּ, שיש כּאן טעוּת, וטעוּת לעוֹלם חוֹזרת, וטעוּיוֹת יש לפזר וּלפרך על ידי הסבּרה טוֹבה וסבר פּנים יפוֹת וסבר ידים עוֹזרוֹת – היינוּ ודאי קרוֹבים יוֹתר לאחדוּת־פּוֹעלים שלמה בּיוֹתר.

אַחדוּת פּוֹעלים נתקלת לא רק בּמניעוֹת מן החוּץ. יש גם מניעוֹת פּנימיוֹת. וההסתגרוּת מתלבּשת לעתים בּלבוּש של “הכּרה מעמדית “. התביעה להרחיב בּהֶתמֵד את אַחדוּת־הפּוֹעלים יש שהיא מתפּרשת כּהטפה ל”פחוֹת־סוֹציאליזם”. התביעה שתנוּעת הפּוֹעלים המאוּרגנת תכּיר בּאַחריוּתה לגבּי שכבוֹת סוֹציאַליוֹת, מאוּשרוֹת פּחוֹת, אשר לא זכוּ להימצא בּמחיצתה – יש והיא מתפּרשת כּ“פּחוֹת־נאמנוּת” לעניני הפּוֹעלים. אַכן, לא מעטים הם המכניסים גם לסוציאָליזם את מוּשׂגי “היחוּס” וההיֶרארכיה החברתית. והם חוֹששים להפסיד מיחוּסם המעמדי או האידיאוֹלוֹגי על ידי קִרבה עם מי שלא זכה לעלוֹת למדרגתם. מתוֹך “נאמנוּת” יתירה שוֹכחים הם כּי הבּשׂוֹרה הגדוֹלה של מעמד הפּוֹעלים אָמרה, כּי המעמד הנמוּך שבּחברה לא את עצמוֹ בּלבד ירים כּי את החברה כּוּלה.

חישוּק אוֹ מנוֹף

אנחנוּ מבקשים את ההיקף הגדוֹל. אַך האם יש לראוֹת את אַחדוּת־הפּוֹעלים כּדבר של היקף בּלבד? מתארים את אַחדוּת־הפּוֹעלים בּדמוּת מסקר גדוֹל רב־המוֹנים פּעם בּשנה, כּשמעל ראשי הצוֹעדים מתנפנפים אוֹתם הדגלים. והם נהנים למראה־עיניהם, ואפשר גם למשמע אָזניהם, אם כּי למשמע הנוֹאמים השוֹנים מעל הבּימה האַחת אין אָדם יוֹדע למַה הם מתכּוונים, אם להכרזה על האַחוָה אוֹ להצגת ראוָה של ריב־אַחים וקנאַת־אַחים, כּשהאַחוָה נחבּאת והריב בּוֹקע ועוֹלה. אם זוֹ המטרה – מסקר – אזי כּל חישוּק רחב יכוֹל לשמש מסגרת לאִיחוּד. אַך אַחדוּת־הפּוֹעלים הן דרוּשה לא לשם ראוָה, כּי אם לשם עשׂיה, ולא עשׂיה חד־פּעמית בּשעת חדוָה והתעוֹררוּת, כּי אם עשׂיה מַתמדת לימים רבּים והליכה על פּני חַתחתים בּנתיבוֹת החיים הנפתלוֹת. אַחדוּת אשר אין עמה כּוֹח בּיצוּע – מה נעשׂה בּה? אנחנוּ צריכים לאַחדוּת מַגשימה, היוֹצקת את החזוֹן לתוֹך העשׂיה היוֹם־יוֹמית. לפיכך אין ההסתדרוּת מביאָה לפּרט אַחדוּת זוֹלה, קלת־עוֹמס, כּי אם אַחדוּת שעוֹלה בּיוֹקר, שמטילה חוֹבוֹת, שמוֹסיפה ותוֹבעת, אַחדוּת המחייבת סוֹלידריוּת בּמלחמה וּבסבל, עזרה הדדית בּשיעוּרים מוּחשים, אַחריוּת לבטחוֹן, שוּתפוּת בּחינוּך וּבהנחָלת הלשוֹן לעם, קליטת עליה מַתמדת, יצירת הוֹן לרשוּת הכּלל. וּבשעוֹת פּוּרענוּת היא בּאָה וּמוֹסיפה נטל, מחוֹבת “משען” וּ“פדיוֹן עבוֹדה” ועד הגיוּס.

ספק אם יש בּעוֹלם הסתדרוּת פּוֹעלים חפשית, ווֹלוֹנטרית, התלוּיה כּוּלה בּרצוֹן חבריה, שהם חפשים לצאת הימנה כּל אימת שירצוּ, והיא מקיימת אַחדוּת כּזאת, ממשית וּמחייבת וּמגבּשת בּידי הכּלל כּוֹח בּיצוּע רב. הרבּה ממה שההסתדרוּת עוֹשׂה בּכוֹחה זה הוּעבר לעינינוּ בּימי “היֶרח” ואני פּטוּר מהבליט זאת. אני רגיש למַה שאיננה עוֹשׂה בּכוֹחה זה אתעכּב הפּעם על שני דברים.

הרשאית ההסתדרוּת לחנך נוֹער?

ההסתדרוּת והדוֹר הצעיר בּארץ. היש לה להסתדרוּת שלנוּ חוֹבוֹת חינוּכיוֹת? כּלל־הפּוֹעלים, האם אחראי הוּא לנער ולנערה הגדלים בּאָרץ אוֹ שזהוּ ענין היוֹצא מתחוּמיו? כּי ההסתדרוּת איננה צריכה להכניס את חָטמה בּענינים אלה שמעתי לא רק מפּי מתנגדי ההסתדרוּת, כּי אם מפּי חבריה, ולא מפּי חברים האדישים לחינוּך הנוֹער, אלא מפּי חברים הסבוּרים כּי הם יוֹדעים כּיצד לחנך נוֹער, וּלפיכך הם רשאים, וההסתדרוּת איננה יוֹדעת, ואיננה רשאית.

לפני כּשבע־עשׂרה שנה קמה תסיסה בּקרב קצת נערים עוֹבדים בּתל־אביב. הם דפקוּ על פּתחם של אֵילוּ חברים בּהסתדרוּת. והוּקמה הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד. אוֹתם החברים היוּ נמנים עם מפלגה מסוּימת, אַך הם לא ראוּ מתפקידם לעשׂוֹת מן הנערים הללוּ אַנשי־מפלגה קטנים. הם היוּ סבוּרים כּי חינוּך מפלגתי יש לוֹ מקוֹם בּגיל מבוּגר, וכי אין להקים מחיצוֹת מפלגתיוֹת בּין נוֹער לנוֹער, וכי ההסתדרוּת ראוּי לה שתשקוֹד על תקנתם ואף על חינוּכם של מי שעתידים להיוֹת חבריה, וּלפיכך כּיונוּ את הנערים האלה לא להקמת הסתדרוּת נוֹער מפלגתית, כּי אם ליצירת בּריה חדשה וּמשוּנה ששוּם הסתדרוּת מקצוֹעית אינה יוֹדעת דוּגמתה: לא סקציה של נוֹער על יד האגוּדה המקצוֹעית, כּי אם הסתדרוּת נוֹער עוֹבד. בּעלת תפקידים מקצוֹעיים וחינוּכיים והתישבוּתיים. אפשר שאוֹתם החברים הוֹכיחוּ בּזה שאינם מבינים לרוּח הזמן, המַשליט בּכּל יחס פּוֹליטי־אוּטיליטריסטי לנוֹער: האָדם הצעיר אינוֹ מטרה לעצמוֹ, אלא הוּא נוֹעד לשמש את מי שמצליח וּמקדים לרתוֹם אוֹתוֹ בּעגלתוֹ. "כּחצים בּיד גִבּוֹר כּן בּני הנעוּרים. אשרי הגבר אשר מִלא את אַשפּתוֹ מהם "⁹. ואם בּימים שכּל גוּף פּוֹליטי וכל גוּש ישוּבי טוֹרח להכין מן הנוֹער “חיל־מילוּאים” מוּגדר – לא לעם, לא לכּלל, כּי אם לגוּף ולגוּש – בּאים אנשים וּמאַרגנים נוֹער וּמחנכים אוֹתוֹ לא כּאחוּזת־נחלה לעצמם, כּי אם כּנוֹער הסתדרוּתי־כּללי, אשר עוֹד הדרך פּתוּחה לפניו להכרעוֹת וּלהגדרה עצמית – ודאי שהם חשוּדים על מזימה מפלגתית ועל מעשׂה צביעוּת וחתירה. וּלפיכך לא עברה אפילוּ ועידה אַחת של ההסתדרוּת שבּה לא נעשׂה הנסיוֹן לקרוֹא תגָר על הנוֹער העוֹבד ולפסוֹל את כּנוּתוֹ. אַף על פּי כן, כּיוָן שבּרגע מסוּים לא נמנעה ההסתדרוּת מעשׂוֹת מה שהיא חשבה להוֹגן וּלרצוּי, נוֹצרה אוֹתה הסתדרוּת נוֹער ארץ־ישׂראלית, אשר אילמלא היא ודאי שאַלפי נערים וּנערוֹת לא היוּ מוֹצאים את דרכּם אל תנוּעת־העבוֹדה ואל חיי־תרבּוּת, ואל המפעל החלוּצי לא כּל שכּן.

לרעתוֹ של הנוֹער הלוֹמד לא נמצאָה קבוּצת נערים לוֹמדים שתמצא את דרכּה בּמישרין אל ההסתדרוּת, וההסתדרוּת עצמה לא היה בּה עוֹז־המחשבה לוֹמר: כּשם שנהגנוּ בּנוֹער העוֹבד עלינוּ לנהוֹג גם בנוֹער הלוֹמד. חוֹבת הטיפּוּל בּנוֹער איננה תלוּיה בּ“מוֹצא” – אם מוֹצא פּרוֹליטרי אוֹ מוֹצא בּעל־בּיתי אוֹ אינטליגנטי. כּל ילד בּארץ־ישׂראל הנהוּ מוּעמד לחיי־עבוֹדה, וכל ילד שיוֹצא בּהתבּגרוֹ לתרבּוּת־בּטלה וריקנוּת הריהוּ אבידה שאינה חוֹזרת. וההסתדרוּת אי אפשר לה שתהיה פּטוּרה מלשקוֹד על החינוּך החלוּצי של הנוֹער העברי בּאָרץ.

ואַל יהיה הדבר הזה קל בּעינינוּ. הנער יליד־הארץ, אשר אבוֹתיו חתרוּ אל תוֹך המוֹלדת, אוֹרבת לוֹ סכּנת תלישוּת ויבוֹשת נפשית וירידה מִצרַימה. אל נתעלם מכּך. בּימי העליה השניה קיטרגנוּ על ילדי הישוּב הישן ועל ילדי האִכּרים, המסתוֹבבים בּמלוֹני קהיר ובירוּת וּפּריס ונוֹדדים לאמריקה וּלאוֹסטרליה. רק רגע־קט נדמה היה שהמצב נשתנה לטוֹבה. וחזר הגלגל. ילידי הארץ וחניכי הארץ, מצפת וּמירוּשלים, בּני־בּניהם של אַנשי בּיל“וּ וראשוֹני ראשוֹן, ואִתם בּי תל־אָביב וחיפה, תלמידי כּל מיני בּתי־ספר בּארץ־ישׂראל – צר להם המקוֹם בּארץ והם בּוֹחרים להיוֹת צוֹענים “בּעוֹלם הגדוֹל”. כּוּלם, כּמוּבן, מלאים “כּשרוֹנוֹת”, וכוּלם שוֹאפים דעת, וכוּלם מבקשים “גדוֹלוֹת, ואין עינם ולבּם אלא אל “המדע” ואל “האמנוּת” ואל “המרחב”. כּל אחד מאִתנוּ שמזדמן לחוּץ־לארץ מוֹצא “ארץ־ישׂראליים” בּכל מקוֹם. לעתים נדמה לך שהם מרוּבּים בּחוּץ־לארץ מאשר בּארץ. תקראוּ בּ”הארץ” את רשמי־המסע של משה סמילנסקי מימי המלחמה ותיוָכחוּ: אין עיר ואין כּפר ואין תחנה שהוּא מזדמן לשם – שאין מזדמנים לוֹ “בּני הארץ” שנשתקעוּ שם, ולא יהוּדים סתם, כּי אם מיוּחסים, בּני־אבוֹת, נוֹשׂאי שמות־משפּחה שנעשׂוּ היסטוֹריים בּתוֹלדוֹת הישוּב.

והאם צריך לעזוֹב את האָרץ דוקא כּדי להתכּחש למוֹרשת החלוּצית של האָבוֹת? גם בּאָרץ אפשר לעזוֹב את האָרץ. אפשר גם בּארץ לעבוֹד לבּעל, להתמכּר לקַריֶריזם, לספסרוּת וּלבּנדיטיזם חוּקי וּבלתי־חוּקי, וכן נוֹכחנוּ שגם הארץ יכוֹלה לשמש פּרוֹזדוֹר לטמיעה. ראינוּ טמיעה של דביקוּת בּחברה “הגבוֹהה”, בּאנגלים, וראינוּ טמיעה של דביקוּת בּחברה “הנמוּכה”, בּערבים. והאם לא עמדוּ בּשוּרוֹת החתירה האַנטי־ציוֹנית מבּניהם של בּוֹני הישוּב, הישן והחדש?

בּתחוּמינוּ אָנוּ אוּלי עוֹד איננוּ מרגישים בּכל חוֹמר השאלה. אך היא תגיע גם עדינוּ. כּיצד יעמוֹד ה“דוֹר השני” בּפני השדפוֹן הנפשי האוֹרב לוֹ – התשוּבה תהיה מַכרעת בּגוֹרל המפעל החלוּצי. ודרך־החיים של הנוֹער הגָדל בּאָרץ תהיה מַכרעת בּגוֹרל הישוּב.

הרשאית ההסתדרוּת להפקיע את עצמה מן הדאָגה הזאת? וּמי הוּא הרשאי להפקיע אוֹתה?

יש חוּגים בּהסתדרוּת הפּוֹעלים בּקרב הנוֹער, ולהם הישׂגים מסוּימים. בּמידה שהם מוֹציאים אֵילוּ עשׂרוֹת נערים וּנערוֹת בּשנה לחיים חלוּציים – תבוֹא עליהם בּרכה. יש חוּגים אשר אין להם הישׂגים בּקרב הנוֹער, אך הם סבוּרים כּי לא אָבדה תקוָתם. כּאלה כּן אלה עוֹינים כּל פּעוּלה חינוּכית שההסתדרוּת עוֹשׂה אוֹ מתכּוונת לעשׂוֹת, מתוֹך הנחה שהפּעוּלה תיעָשׂה בּרוּח “הרוֹב”. מוּטב שהפּעוּלה לא תיעשׂה כּלל וּבלבד שלא תיעשׂה בּרוּח “הרוֹב”. לפיכך הם מתנגדים לכך שההסתדרוּת תטיל את כּוֹחה הגדוֹל על כּף המאזנים בּחיי הדוֹר הצעיר בּאָרץ. נראה לי כּי התנגדוּת זוֹ נשענת על כּמה הנחוֹת־יסוד: ראשית, שאת הדמוּת הפּוֹליטית והאידיאוֹלוֹגית והמפלגתית של האָדם יש לעַצֵב לא בּגיל ההתבּגרוּת, כּי אם בּגיל מוּקדם הרבּה יוֹתר; שנית, אם הדבר לא יֵעָשׂה בּגיל זה יֵצא שׂכר החינוּך בּהפסדוֹ; וּשלישית, שבּמסגרת הכּוֹללת של ההסתדרוּת אין להם אפשרוּת להגיע להשפּעה הרצוּיה. לפיכך מעדיפים הם שהפּעוּלה לא תיעשׂה כּלל (מחוּץ למַה שהם מספּיקים לעשׂוֹת בּתחוּמיהם הם) ושאלפים, ואוּלי רבבוֹת, נערים וּנערוֹת בּארץ לא יקבּלוּ את ההדרכה שההסתדרוּת בּכּוֹחה לתת להם. הם מַחשיבים כּל כּך את ההפרשים האידיאוֹלוֹגיים המצוּיים בּין חלקי ההסתדרוּת השוֹנים עד שהם בּוֹחרים שההסתדרוּת בּכלָלוּתה לא “תתערב” ותשאיר את הנוֹער לאידיאוֹלוֹגיוֹת “הרחוֹב”. ויש חרדים מאד לכּיווּן המעמדי בּחינוּך ואין ההסתדרוּת נאמנה עליהם, לפיכך מעדיפים הם שההסתדרוּת תוַתר על חינוּך הנוֹער, ואָז תהיה דרך הנוֹער אל מעמד הפּוֹעלים וּבתוֹך המעמד – מוּבטחת בּיוֹתר.

בּטרם נחרבה הגוֹלה

דוּגמה שניה: פּעוּלתנוּ החינוּכית בּגוֹלה. אף על פּי שהמלחמה צימצמה עד לאפס את אפשרוּת פּעוּלתנוּ והוֹשיבה כּמה שליחים שלנוּ בּמחנוֹת־הסגר, אין השאלה פּוֹחתת, הן כּדוּגמה להבהרת בּעיוֹתינוּ הפּנימיוֹת והן מפּני חשיבוּתה המעשׂית בּיוֹם בּוֹ נוּכל לחַדש את פּעוּלתנוּ. יבוֹא יוֹם ואנוּ נצטרך לפעוֹל בּמלוֹא כּוֹחוֹתינוּ. מי יוֹדע איזה עוֹלם רוּחני נמצא על חוּרבוֹת הקיבּוּצים היהוּדיים, ואם נמצא את הדברים והכּוֹחוֹת לרפּא את ההריסוֹת הנפשיוֹת של המחנה אשר יִשאֵר לפליטה.

שלא כּעמדתה לגבּי הפּעוּלה החינוּכית בּארץ היתה עמדתה של ההסתדרוּת לגבּי החינוּכית בּגוֹלה. ידעה ההסתדרוּת כּי עליה הדבר, כּי אין היא יכוֹלה לסמוֹך על הגוֹלה, שמעצמה תתן את האנשים הדרוּשים לבנין האָרץ. וּלפיכך קיבּלה ההסתדרוּת על עצמה את הטיפּוּל בּחינוּך החלוּצי בּגוֹלה, ונתנה לכך תקציבים וספרוּת וּשליחים.

כּיצד עשׂתה ההסתדרוּת את פּעוּלתה זאת? אין בּידי להיכּנס בּדיוּן על טיב החינוּך, אם היה עשׂוּי להפיק כּל מה שניתן להפיק מן הנוֹער היהוּדי, מבּחינה חלוּצית וחיסוּן כּוֹחוֹת הנפש והכשרה רוּחנית לצרכי הבּנין וההיאָבקוּת. ודאי כּי רוּבּי שליחינוּ פּעלוּ בּמיטב הכּוָנוֹת. אך ההסתדרוּת מה ידעה על טיב פּעוּלתם? האם הדריכה את מדריכיה, האם כּיונה את פּעוּלוֹת שליחיה, הידעה על חסרוֹן אוֹ מעוּוָת בּפעוּלתם וּביקשה לתקן? לא היה בּהסתדרוּת שוּם מוֹסד מכַוון וּמדריך, שיכשיר שליחים, שיקבּע מי ראוּי וּמי אינוֹ ראוּי להיוֹת שליח ההסתדרוּת. ההסתדרוּת ויתרה על זכוּת הפּיקוּח שלה, על תביעת דין־וחשבּוֹן. כּל מה שעוֹשׂה השליח נעשׂה בּשמה של ההסתדרוּת, נזקף על חשבּוֹנה. אך את ההוֹראוֹת היה מקבּל מן החוּג אשר עמוֹ הוּא קשוּר. החוּג הוּא אשר קבע כּי הוּא ראוּי לשליחוּת, וּבפניו יש לוֹ הרגשת אחריוּת ממש, וּבפניו עתיד הוּא למסוֹר דין־וחשבּוֹן ממש. אינני יוֹדע מקרה שההסתדרוּת החזירה שליח, מפּני שדעתה לא היתה נוֹחה הימנוּ. אך יוֹדע אני מקרים שהוּפסקה פּעוּלתם של שליחים, מפּני שהחוּג אשר ממנוּ בּאוּ לא היה מרוּצה מפּעוּלתם. והניגוּדים בּין שליחים של ההסתדרוּת האחת היוּ כּמעט ניגוּדים של חוּגים, של השקפוֹת־חוּגים ואינטרסי־חוּגים. והמחלוֹקת מסביב לניגוּדים הללוּ התנהלה גם כּן בּשמה של ההסתדרוּת. עצם הניגוּדים הללוּ, בּחלקם הגדוֹל על “ספֵירוֹת־השפּעה”, היה בּהם כּדי להכאיב. אך מכאיבה יוֹתר היתה עמידתה של ההסתדרוּת מוּל אֵש המַחלוֹקת. ההסתדרוּת רבּת־הכּוֹח, אדוֹנַת כּל המעשׂים, עמדה חסרת־אוֹנים וּנטוּלת בּטחוֹן פּנימי. הפקירה בּמוֹ ידיה את סמכוּתה. היה מעשׂה וּבמסיבּה אחת דרשתי יחס אַקטיבי של ההסתדרוּת וקבּלת אחריוּת על הנעשׂה בּשמה בּגוֹלה, ואמרתי: דרוּשה עין צוֹפיה של ההסתדרוּת. משהגיעוּ דברַי לאָזני חברים בּגוֹלה נתקבּלה משם קוּבלנה מרה, כּתוּבה בּידי אחד מטוֹבי החברים: איזה עלבּוֹן, איזה אי־אֵמוּן! עד היכן הגענוֹּ , דוֹרשים כּבר עין צוֹפיה על השליחים! משהסכּינוּ לכך שההסתדרוּת מוֹחלת על סמכוּתה וּמסתפּקת בּאחריוּת פוֹרמַלית, נתקבּל עצם הרצוֹן לאחריוּת וּלפיקוּח כּ“התערבוּת” בּלתי־חוּקית, כּ“עלבּוֹן”, כּנטילת שׂררה.

בּין ההסתדרוּת לחבריה

בּתוֹך מצוּקת יוֹם־יוֹם וּבתוֹך טרדוֹת יוֹם־יוֹם אין הלב מתפּנה לחוּש את כּל כּוֹבד הנסיוֹן שבּוֹ אנוּ מתנַסים. עצם אמוּנתנוּ עוֹמדת בּנסיוֹן. הן דוֹר־אִיוֹב אנחנוּ, וּמה שמתחוֹלל בּשנים אלה על ראשנוּ – ועל ראש העוֹלם – מעמיד בּסימן־שאלה את כּל היקר לנוּ. אם אין חלקנוּ עם סוּגי בּני־אדם שהם מטיבם בּוֹטחים על שיגרתם אוֹ שאננים על כּפירתם – לא נדע שקט, אלא אם כּן נוֹכיח לעצמנוּ את כּוֹחה ואת אמיתה של תנוּעתנוּ. מסוּפּר בּיהוּדי ממגוֹרשי ספרד, אשר הפּוּרענוּיוֹת ניתכוּ עליו בּזוֹ אחר זוֹ, וכל היקר ללבּוֹ ניטל ממנוּ, והוּא בּשלוֹ: ריבּוֹנוֹ־של־עוֹלם, יוֹדע אני שאין אתה מתכּוון אלא לנַסוֹתני, לחינם אתה טוֹרח, לא תפעל אצלי כּלוּם, בּיהדוּתי אני עוֹמד. כּוֹח־אמוּנה זה דרוּש לנוּ עתה, אוֹתוֹ אני מבקש וּמה שאני מוֹצא אינוֹ מספּיק לי.

חפץ אני לראוֹת את ההסתדרוּת כּמצוּדת האמוּנה היוֹצרת, כּהתגַלמוּת הדינַמיוּת החלוּצית. הבּיקוֹרת הרבּה הנשמעת מכּל צד, וּשמַענוּה גם בּ“יֶרח”, מכוּונת לליקוּיים גדוֹלים וּקטנים בּפעוּלת “המכוֹנה” ההסתדרוּתית. אך אילוּ גם מצאנוּ שכּל הבּרגים הנם כּשוּרה לא היה בּזה כּדי להניח את דעתנוּ. אם נחלש הכּוֹח הדינַמי של ההסתדרוּת, אם היא חדלה להיוֹת לחבריה סמל האַקטיביזם ההתישבוּתי והמדיני וההדָדיוּת החבֵרית, אם נפגמה הראִיה שהחבר רוֹאה את הסתדרוּתוֹ, הרי שנפגמה ההסתדרוּת.

אין ההסתדרוּת יכוֹלה להתקיים על יחס פוֹרמַלי בּלבד בּינה לבין חבריה. לא הרי חברה־מתוֹך־חירוּת כּחברה־מתוֹך־כּפיה. כּל חברה דוֹרשת לקיוּמה – מחבריה אוֹ מנתיניה, אוֹ מעבדיה – עמל, מסים, קרבּנוֹת; אלא שחברה־של־כּפיה אינה זקוּקה דוקא לאֵמוּן וּלאהבה בּכדי שתתקיים. עתים מצוּיים לה גם אלה, ואפילוּ בּצוּרה גדוּשה, אך גם בלבד אלה יש לה על מי שתישָען: על החוֹק ועל השׂררה ועל השרירוּת המזוּיֶנת שאין להרהר אחריה, על הפּחד ועל ההֶרגל, על סתימת־הפּה ועל כּוֹח־המשחית. כּל עוֹד לא נפרצוּ חוֹמוֹתיה עוֹבדים אוֹתה “מיִראָה”. וגם את ה“אהבה” יוֹדעת היא להטיל בּכפיה. לא כּן חברה הקיימת על הרצוֹן החפשי. משענה בּלב חבריה. אין לה קיוּם אם אין דבקים בּה לאהבה. לא זוֹ בּלבד שאין אִתה כּל אלה מכשירי־החַבּלה, אשר בּהם מסתייעת חברת־הכּפיה, אלא שהיא עצמה, בּהיוֹתה נבנית על חוֹפש הדעה והויכּוּח והבּיקוֹרת, משמשת גם את מתנגדיה וּפוֹתחת לרוָחה את השערים בּפני האוֹיב. כּי חוֹפש־הדעה פּירוּשוֹ חוֹפש ההבּעה והתעמוּלה גם לדעה הבּלתי־צוֹדקת, וחוֹפש הבּיקוֹרת פּירוּשוֹ חוֹפש גם לבּיקוֹרת הבּלתי־הוֹגנת. פּירוּש הדברים שהחברה אינה משתמשת בּכוֹחה להפלוֹת בּין דעה טוֹבה לדעה רעה, והיא מוֹסרת את ההבחנה לחבריה, להם בּלבד. היא עצמה נוֹתנת חוֹפש גמוּר למלחמה בּעיקריה, לכפירה בּאמוּנתה, גם למדָנים, לסילוּפי־אמת, לחתירה תחתיה. כּדי להעביר מעצמה את סכּנת העריצוּת וּכּפיית־הדעוֹת בּוֹחרת חברת החירוּת לעמוֹד פּרוּזה בּפני הסכּנוֹת העצוּמוֹת של הדמַגוֹגיה – המבקשת ליהנוֹת מכּל היתרוֹנוֹת של הדמוֹקרטיה – והחתירה בּמזיד מבּפנים. וּבעמידתה על נפשה בּפני אוֹיב אין לה לחברת־החירוּת אלא חבריה, לא יהא לה קיוּם אם אין חבריה מזדַהים אתה, אם זיקתם לחברתם וּלערכיה היא מן השׂפה ולחוּץ. ואם חברת־החירוּת דוֹאגת לעתידה וּמבקשת שיהיה בּה הכּוֹח לעמוֹד בּפני כּל הקמים עליה, מחוּץ וּמבּית, הרי היא חייבת לנטוֹע בּלב חבריה את הכּרת חברוּתם, שחברוּתם לא תהיה דבר שבּפוֹרמַליוּת אלא דבר שבּהכּרה וּברצוֹן וּבאהבה, שירגישוּ עצמם שוּתפים מלאים, המוֹקירים את זכוּיוֹתיהם ואת חוֹבוֹתיהם והמרגישים בּאחריוּתם המלאה לקיוּמה של החברה.

דברים אלה אמוּרים בּמדינה דמוֹקרטית, שאַך על פּי כן כּמה מכשירי־חוֹבה עוֹמדים לעזרתה. בּתנוּעה שכּוּלה רשוּת על אַחת כּמה וכמה. כּל תנוּעה יש לה תקוּפת־ראשית שלה, וראשוֹניה נוֹשׂאים בּלבּם הרגשה שהיא אֵם כּל נאמנוּת: הרגשת השוּתפוּת ליצירה. לפיכך הם יוֹדעים את שׂמחת־הנתינה, נתינה בּגוּף וּבנפש. וגם את שגיאוֹתיה וכשלוֹנוֹתיה של התנוּעה הם נושׂאים כּאשר ישׂא אָדם את כּשלוֹנוֹתיו שלוֹ. זכתה התנוּעה הרי היא נעשׂית “כּוֹח”, אבן שוֹאבת לרבּים. גידוּלה זה של התנוּעה, אשר אליו היא חוֹתרת, הוּא גם המבחן הקשה שלה. כּי רבּים מן הבּאים לחסוֹת בּצלה רוֹאים עצמם כּמי שבּא אל המוּכן, אין להם הרגשת השוּתפוּת הזאת להתהווּת, אינם רוֹאים את התנוּעה כּדבר הצוֹמח אלא כּדבר שמחוּץ להם, אין להם הרגשת אחריוּתם הם לתקלוֹת, ובכל מקרה של שגיאָה אוֹ כּשלוֹן לא יִכבּד עליהם לתלוֹת את הקולָר בּה, בּתנוּעתם. וּבזאת תיבּחן התנוּעה, אם היא יוֹדעת להפוֹך את הבּאים, את המתוַספים, את הגדלים על בּרכּיה, לשוּתפים גמוּרים.

היוּ ימים והיינוּ מעטים וחלשים. היינוּ מאוֹת. שׂמחנוּ הרבּה כּשהיינוּ אלפים מוּעטים. החבר לא קיבּל הרבּה מן ההסתדרוּת. מבּחינה חמרית ודאי לא קיבּל הרבּה. אפשר עמדה לימינוֹ בּשעוֹת מיוּחדוֹת, אַך מה מעט היתה יכוֹלה לתת לוֹ בּחיי יוֹם־יוֹם. והוּא היה נוֹתן להסתדרוּת הרבּה – בּגוּפוֹ וּבעמלוֹ, בּחיי־נפשוֹ, בּפרוּטוֹתיו הדלוּת, בּסבל מנוֹתן־העבוֹדה וּבסבל מן הציבּוּר הסוֹבב. וּתמוּרת זאת כּמה היה מקבּל מן ההסתדרוּת בּמוּבן הנפשי! האָדם הגלמוּד בּארץ חדשה, בּישוּב זר, מצא חבֵרוּת, מצא חוֹם נפשי, מצא אחיזה. הוּא קיבּל חלק ונחלָה בּדבר גדוֹל, נעשׂה שוּתף ליצירה, בּעלים ליצירה קוֹלקטיבית. האין הרגשה זוֹ פּוֹחתת והוֹלכת בּקרבּנוּ? האין היא נשארת נחלת מעטים בּלבד? ואיני רוֹאה מצד ההסתדרוּת וּמצד ציבּוּר החברים מלוֹא היאָבקוּת בּסכּנה זוֹ, שהיא מסוּכּנת לנוּ מכּל סכּנה ציבּוּרית־חיצוֹנית.

קבּלת־עוֹל מרצוֹן

הניתנת אידיאָה גדוֹלה להגשמה מבּלי שהמוֹניה הדוֹגלים בּה יהיוּ מוּכנים לקרבּנוֹת גדוֹלים? רעה חוֹלה היא בּתנוּעוֹת שהן מחנכוֹת את חבריהן על כּך שהצד השני – הוּא יהיה אָנוּס להקריב קרבּנוֹת גדוֹלים. משגה כּבד הוּא – וּכבר עלה בּמחיר עצוּם – שהמוֹני פּוֹעלים מתחנכים על האוּטוֹפּיה שאין לוֹ לפּוֹעל אלא להכריח את הבּוּרגנוּת שתוֹציא את בּלעה מפּיה, שתחזיר מה שחָמסה וצברה – והפּוֹעל יצא ויאסוֹף מלוֹא־חָפניו. זוֹהי תקוַת־שוא. עד שהצד השני יהיה אָנוּס להביא את קרבּנוֹ חייב הצד הלוֹחם להביא הוּא עצמוֹ קרבּנוֹת עצוּמים, ולא יסתפּק בּכך שגיבּוֹריו ההוֹלכים לפניו עוֹשׂים בּשמוֹ. ואם לא ידענוּ זאת קוֹדם חייבים אָנוּ ללמוֹד זאת מלקח הנשים האַחרוֹנוֹת. הפּוֹעל לא נתחנך לתת הרבּה מרצוֹנוֹ בּשביל הגשמת החזוֹן הסוֹציאַליסטי, ולא נתן אפילוּ מעט, וסוֹפוֹ שנתן מאוֹנס הרבּה־הרבּה, אפשר את כּל אשר לוֹ, בּשביל דחיית הגשמתוֹ. לוּלא היתה התעמוּלה של התנוּעוֹת הציבּוּריוֹת מבקשת את הקלוּת, לא היתה ההטפה הציוֹנית מסבּירה ליהוּדים בּאיזה זוֹל וּבאיזוֹ קלוּת ניתן לרכּוֹש מדינה לעם, ואֵילוּ עסקים טוֹבים אפשר לעשׂוֹת בּארץ־ישׂראל, כּי אם היתה אוֹמרת ליהוּדי: אם אין אַתה מסוּגל להקריב כּספים, להרבּוֹת עמל וּלסַכּן חיים למען חירוּת ישׂראל ויציאה מן הגלוּת – תתן פּי כּמה וכמה, תתן את כּל אשר לך, למען שעבּוּדך וחוּרבּנך. וההטפה הסוֹציאליסטית לא היתה מוֹזילה כּל כּך את ההשתייכוּת לתנוּעת־הפּוֹעלים, ולא היתה מהַנה את הפּוֹעל בּתיאוּרים ורוּדים של המהלך הקצר והחָלק אל הסוֹציאליזם, אם בּעגלת־הפּרלמנטריזם ואם בּקפיצת־הדרך של הבַּריקַדה, אלא היתה תוֹבעת ממנוּ מאמצים מרוּבּים, מאמצי עזרה הדדית וּמאמצי לימוּד וּמחשבה ונכוֹנוּת לקרבּנוֹת, והיתה אוֹמרת לוֹ לפּוֹעל: אם אינך מסוּגל להביא קרבּנוֹת גדוֹלים מרצוֹן למען קָרב הסוֹציאליזם – תביא קרבּנוֹת גדוֹלים פּי כּמה למען דחיית הסוֹציאַליזם לימים רבּים, למען עבדוּת ניצחת!

זכוּת היא לתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, שמעוֹלם לא הבטיחה נצחוֹנוֹת קלים, שלא תלתה את חזוֹנה בּקפיצת־הדרך, ועם כּל זיקתה הנפשית לתנוּעת־הפּוֹעלים בּעוֹלם לא השליכה עליה את יהבה שהיא תעשׂה למעננוּ את מלאכתנוּ. אַך שגיאָה כּבדה היא מצד ההסתדרוּת שהמעיטה בחינוּך חבריה וגם בּחינוּך עוֹבדיה. זיקת החבר להסתדרוּתוֹ אינה קרן עוֹלמית, שאינה כָּלה ואינה נפסדת. היא טעוּנה טיפּוּח, ואפילוּ ריבּוּי. בּרגע שהזיקה נפגמת והחבר מתחיל לראוֹת את ההסתדרוּת כּדבר חיצוֹני – מתערער קיוּמה.

התכּבּדוּת בּקלוֹן הרבּים

וראינוּ שאין לוֹ צוֹרך לאדם שיפסוֹל את ערכי התנוּעה כּדי שיפסוֹל את התנוּעה עצמה. אַדרבּא, יש שמתוֹך הכרזה על נאמנוּת יתירה לערכים בּא אָדם לידי הפרזה בּגנוּתה של ההסתדרוּת. עתים אני שוֹמע דיבּוּרים וחוֹשב: איזוֹ שפעת אהבה לערכיו של הפּוֹעל וכמה ההיפך מאַהבה לאָדם שמקיים אוֹתם בּגוּפוֹ, איזוֹ אַהבה מוּדגשת לאידיאָה של ההסתדרוּת ואיזה חוֹסר־אַהבה להסתדרוּת עצמה.

אילוּ היתה זוֹ תוֹפעה בּוֹדדת לא הייתי רוֹאֶה לדבּר בּה. הן בּכל ציבּוּר יש יוֹשבי־קרנוֹת, ואפשר זוֹ הנאתם היחידה שאינם משאירים מְתוֹם בּמה שעוֹלה על לשוֹנם. אַך זוֹ תוֹפעה הנוֹתנת את הגון לחיינוּ הציבּוּריים. הן אין עוֹשׂים אצלנוּ כּמעט פּעוּלה “מחנכת” מבּלי להתכּבּד בּקלוֹנה של ההסתדרוּת. הן מַדריכי־נוֹער וּמחנכי־הרבּים בּעל־פּה וּבכתב מחנכים לערכי ההסתדרוּת על ידי שהם מסבּירים השכּם והערב שבּהסתדרוּת עצמה אין מתוֹם ואינה ראוּיה אלא להוֹקעה וּלהצלפה בּכל יוֹם תמיד. ואין המדריכים והנוֹאמים והכּוֹתבים מרגישים בּכך, שאם הם מדבּרים אמת או אפשר שלא יסיקוּ את המסקנה כּי ההסתדרוּת כּזאת אינה ראוּיה לאהבה, ואם אינה ראוּיה לאהבה – אינה ראוּיה שתתקיים.

את המסקנה הזאת אינם מסיקים, אוּלם את הזיקה להסתדרוּת בּלב שוֹמעיהם הם מערערים: לא לנוּ. לא לנוּ להסתדרוּת. מעט הטוֹב שבּה הוּא דבר המוּבן מאליו, והוּא, כמוּבן, נחלת הכּלל. אַך תקלוֹתיה וחטאיה, שעצמוֹ מספוֹר, לא שלנוּ. לעוֹלם אין אנחנוּ החוֹטאים, ולא לנוּ החטאים, כּי אם למישהוּ אחר, שהוּא “בּעל” ההסתדרוּת.

דרך זוֹ הרוֹאָה את עיקר החינוּך בּהתרעה על הפּגימוֹת, אם מתוֹך ניפּוּחן ואם מתוֹך קבּלת הטוֹב כּדבר המוּבן מאליו שאינוֹ טעוּן הבלטה, נזוֹנית בּהרבּה מן הבּטחוֹן העצמי של המַתריעים שהם מהַוים בּתנוּעת הפּוֹעלים “אַוַנגַרד” ההוֹלך לפני המחנה. וּמי שנוֹטל לעצמוֹ את עטרת האַוַנגַרדיוּת מזַכּה את עצמוֹ בּכמה זכוּיוֹת.

לא אכניס את ראשי עכשיו בּשאלה הגדוֹלה כּשלעצמה, מה צריך להיוֹת היחס בּין "האוַנגַרד (בּעברית פּשוּטה: חלוּץ) של התנוּעה וּבין כּלל־התנוּעה, אַך לרגל הענין שאני דן בּוֹ אוֹמַר מלים אחדוֹת.

אַף על פּי שהסוֹציאַליזם רוֹאה את מעמד הפּוֹעלים כּוּלו כּנוֹשׂא ההתקדמוּת החברתית, והוּא דוֹגל בּתנוּעת־המוֹנים ולא בּכת מַהפּכנים יחידי־סגוּלה, עדיין לא ניתנה תשוּבה מַספּקת לשאלה: כּיצד עוֹשׂים את המעמד כּוּלוֹ, מהמוֹן אינֶרטי ואדיש וּמפגר, למחנה יוֹצר וכוֹבש וּמתקדם. יש נמלטים מן השאלה הקשה על ידי שמבקשים אחיזה בּאיזה חלק של התנוּעה, שהוּא מסוּר בּיוֹתר לאידיאָה, ושהוּא מזדהה לא עם האינטרסים הקטנים והאַרעיים של אַחת השכבוֹת בּציבּוּר הפּוֹעלים כּי עם האינטרסים הגדוֹלים ההיסטוֹריים־המהַפּכניים של כּלל־המעמד. שאלה היא, אם ישנם סימנים אוֹבּיֶקטיביים שלפיהם יוּכּר ה“אַוַנגַרד”. בּתוֹך מעמד הפּוֹעלים מתהוים גוּפים ציבּוּריים שוֹנים, אשר כּל אחד מהם מַחשיב את עצמוֹ כּ“אַוַנגַרד”, וּלעתים אנחנוּ עֵדים למריבוֹת מרוֹת מסביב לנטילת־גדוּלה זוֹ.

למי מוֹנוֹפּוֹלין על “אַוַנגַרדיוּת”?

אין אני נוֹטה להאמין בּמוֹנוֹפּוֹלין כּוֹלל על תפקיד אַוַנגַרדי. על כּל פּנים לא בּהכתרה עצמית תלוּי הדבר. כּל עין בּלתי־משוּחדת תבחין בּגרעינים אַוַנגַרדיים שוֹנים המפוּזרים על פּני השׂדה הרחב של תנוּעתנוּ, משל גוּפים שוֹנים, ואפילוּ משל יחידים. ויש מי שממלא תפקיד מקדם לגבּי נקוּדה אַחת וּמשמש מעכּב בּנקוּדה אחרת. ויש מי שעשׂה שליחוּת אַוַנגַרדית אתמוֹל ואיננוּ עוֹשׂה אוֹתה היוֹם. וסימן מוּבהק אחד הוֹצאתי מלקח השנים האַחרוֹנוֹת, שעל פּיו אני מבחין בּין אַונגרדיוּת של ממש לבין אַוַנגַרדיוּת של סרק. ראיתי מפלגוֹת וכיתוֹת ואִרגוּנים אשר התגדרוּ כּתנוּעוֹת אַוַנגַרדיוֹת וּפנוּ עוֹרף להסתדרוּיוֹת־הפּוֹעלים ההמוֹניוֹת, אם מתוֹך תקוה לרשת אוֹתן בּמהרה בּימינוּ ואם מתוֹך אמוּנה כּי עצם היוֹתם בּדילים וּפוֹרשים יש בּוֹ כּדי לשׂדד את מערכוֹת הקיים. הם הסתגרוּ בּרוֹב־בּיטוּל וּברוֹב־אוֹפּזיציוֹניוּת בּתוֹך מסגרוֹתיהם, כּצדיקים אשר עִם פּוֹשעים לא יתערבוּ, עד שהגיע תוֹרה של מחלוֹקת, חוֹתכת וּמפַלגת, בּתוֹך אוֹתן המסגרוֹת עצמן. מה העלוּ כּל אלה – בּגרמניה וּבצרפת, ואפילוּ בּאַנגליה וּבאמריקה (שלא לדבּר על ארצוֹת הרקק)? האם שינוּ לטוֹבה את מהלך ההיסטוֹריה? האם הגבּירוּ כּוֹח בּעמידה נגד האוֹיב האחד לכל הזרמים וּלכל הפּלגים? אוֹ אפשר היתה התכלית האַחת של כּל אוֹתם הפּלגים וּפלגי־הפּלגים שיהיוּ רשאים לוֹמר: “אַתם כּוּלכם, ההמוֹנים והסתדרוּיוֹתיכם ואישיכם, מלאים פּשעים, אין בּכם חזוֹן ואין בּכם מעשׂים, לא לנוּ ולכם לבנוֹת יחד וּלהילָחם יחד, בּאשר לנוּ ורק לנוּ נגלתה דרך האמת, ואַתם לא שמעתם לנוּ, ואנחנוּ את נפשנוּ הצלנוּ”. אָכן, אם הצילוּ ואם לא הצילוּ את נפש התיאוֹריוֹת והשיטוֹת, את גוּפם בּמידה שהצילוּהוּ לא הצילוּ אלא בּאוֹתם המקוֹמוֹת אשר הסתדרוּיוֹת הפּוֹעלים ההמוֹניוֹת, המגוּדפוֹת, עדיין לא ניתנוּ למשיסה. וּבכן, האם לאלה נקרא תנוּעוֹת אַוַנגַרדיוֹת, שאינן יוֹדעוֹת להירָתם לשוּרת־הקרוֹנוֹת הכּבדה ולסחוֹב אוֹתה, אלא נקרעוֹת ממנה ורצוֹת לנפשן, וגאוֹת על מהירוּת הריצה? מי שהתבּוֹנן בּשנים מרוֹת אלה לתפקידם ההיסטוֹרי של האגַפּים וּבני־האגפּים שקרעוּ עצמם מעל גוּף תנוּעת הפּוֹעלים בּכלָלוּתה, יכוֹל היה להיוָכח כּי לא רק שהצל לא הצילוּ, אלא שלעתים נעשׂוּ – שלא מדעת וגם מדעת – מסייעים בּידי האוֹיב; וּבמידה שהתכּוונוּ למגמוֹת מוּצדקוֹת כּשהן לעצמן, נטלוּ מהן מלכתחילה, על ידי הפּילוּגים המַתישים והמַשׂניאים, את אפשרוּת הקליטה בּקרקע החיים של המוֹני העוֹבדים.

אין קל מלחנך בּן־אדם לראוֹת עצמוֹ נעלה על אחרים, לאו דוקא בּזכוּת מעשׂיו הטוֹבים הדוֹרשים מאמצים מיוּחדים, אלא בּזכוּת היוֹתוֹ נמנה על גוּף ציבּוּרי אשר דרכּוֹ נעלה יותר. צוֹרך גדוֹל הוּא, כּנראה, לאדם לראוֹת עצמוֹ “מיוּחס”. לפנים היוּ מתגדרים בּיחוּס־אבוֹת, ועכשיו מתיחסים בּיחוּס של “מחנה”. והשינוּן המַתמיד על “היש” הרב אשר לגוּף האַוַנגַרדי ועל הפּרוּץ המרוּבּה על העוֹמד אשר בּכלל־ההסתדרוּת – כּלוּם עלוּל הוּא לטפּח את זיקתוֹ של החבר להסתדרוּת? וּבפרט שגוּף ציבּוּרי איננוּ מסתפּק בּמטרוֹתיו הנעלוֹת בּלבד, הוּא נוֹטה לזהוֹת גם את “האינטרסים” שלוֹ עם אוֹתן המטרוֹת הנעלוֹת. ויש שמאִיגרא רמא של שיטה ועקרוֹנוֹת הוּא נוֹפל לבירא עמיקתא של אינטרסים אֶגוֹאִיסטיים. ויש שהוּא מעדיף את האינטרסים שלוֹ על האינטרסים של כּלל־העוֹבדים, שלכאוֹרה רק להם כּל דאגתוֹ.

כּשאני מגיע לנקוּדה זוֹ, וּבפרט כּשאני נתקל בּפלוּגתוֹת שוֹנוֹת של גוּשים אידיאוֹלוֹגיים שהאינטרסים האֶגוֹאיסטיים מבצבּצים מתוֹכם, נזכּר אני בּפיסקה אַחת מן המַניפסט הקוֹמוּניסטי. המַניפסט שוֹאל: מה צריך להיוֹת היחס בּין המפלגה שאֶת בּוֹאה לעוֹלם הוּא מבשׂר וּבין כּלל־מעמד הפּוֹעלים? והתשוּבה היא בּהירה בּיוֹתר: “הקוֹמוּניסטים (כּך בּיקשוּ בּשנת 1847 לקרוֹא לתנוּעה הסוֹציאליסטית הצעירה) אינם מהוים איזוֹ מפלגה מיוּחדת העוֹמדת כּניגוּד למפלגוֹת אחרוֹת. אין להם כּל אינטרסים שאינם עוֹלים בּד בּבד עם האינטרסים של הפּרוֹליטריוֹן כּוּלו. הם אינם מעמידים שוּם עקרוֹנוֹת מיוּחדים, אשר לפיהם היוּ רוֹצים לעַצב את תנוּעת הפּרוֹליטריוֹן. הקוֹמוּניסטים נבדלים משאר מפלגוֹת הפּוֹעלים רק בּזה שמצד אחד, בּתנוּעת הפּוֹעלים של אוּמוֹת שוֹנוֹת, הם מבליטים את האינטרסים הכּלליים שאינם תלוּיים בּאוּמה, ועליהם הם מגינים; מאידך, בּזה שבּשלבּים שוֹנים של ההתפּתחוּת, אשר דרכּם עוֹברת מלחמת הפּרוֹליטריוֹן נגד הבּוּרז’וּאַזיה, הנם מגינים תמיד על האינטרסים הכּלליים של התנוּעה בּכלָלוּתה”.

רבּים הם הדוֹגלים בּ“מַניפסט הקוֹמוּניסטי” והנשבּעים בּשמוֹ, אַך מעטים הם המקיימים בּפעוּלתם המפלגתית את העיקרוֹן הזה, לשקוֹד תמיד על האינטרסים הכּלליים של התנוּעה בּכלָלוּתה ושלא יהיוּ להם אינטרסים אחרים על פּני האינטרסים של מעמד הפּוֹעלים כּוּלוֹ. כּוּלנוּ עֵדים לכך, כּמעט בּכל כּינוּס וּבכל מוֹעצה, כּיצד כּל פּלג בּתנוּעת הפּוֹעלים שוֹקל את הענינים מתוֹך חשבּוֹנוֹתיו שלוֹ, מתוֹך דאָגה לעצמוֹ, לחלקוֹ, להתבּלטוּתוֹ. יתקפּחוּ עניני כּלל־הפּוֹעלים וּבלבד שלא תינָזק צפּוֹרן קטנה שלוֹ.

האין ענין זה מהַוה גוֹרם חינוּכי לגבּי זיקתוֹ של החבר להסתדרוּת? החבר מתחנך לראוֹת את תנוּעת הפּוֹעלים בּדמוּת צבא־השמים: יש שמשוֹת המאירוֹת מכּוֹחן ויש לבָנוֹת שאינן אלא גוּפים עכוּרים ואינן נהנוֹת אלא מן האוֹר החוֹזר של השמש. גם ההסתדרוּת אינה אלא גוּף עכוּר המקבּל את אוֹרוֹ מן השמשוֹת השוֹנוֹת התלוּיוֹת בּשמינוּ. לאָשרנוּ, אוֹתה התפּצלוּת שעשׂתה שַמוֹת בּתנוֹעת הפּוֹעלים בּעוֹלם ולא השאירה תא אחד שלא נהרס, לא הצליחה להשתלט עלינוּ, וּמבחינה אִרגוּנית התגבּרנוּ עליה בּהרבּה, אך לא התגבּרנוּ עליה מבּחינה נפשית. לפיכך מקיימים אנחנוּ את ההסתדרוּת, אך לא כּמרכּז של יצירה, כּי אם כּאוֹבּיֶקט להתמוֹדדוּת, כּאוֹבּיֶקט של כּיבּוּש, כּאוֹבּיֶקט של “שלטוֹן”.

אפשר גם זוֹ אהבה, בּשעה שלַאוַטר, הגַלח הפּרוֹטסטנטי, דיבּר עם מנדלסוֹן על איחוּד היהדוּת והנצרוּת, וּלשם איחוּד זה הציע לו שישתּמד, ענה לוֹ מנדלסוֹן: אַתה מבין, כּנראה, את האיחוּד כּאיחוּד הזאב והכּבשׂ, כּשהזאב יאכל את הכּבשׂ אזי יהיה האיחוּד שלם. וּבערך כּך אָמר פּלֶכַנוֹב ללֶנין, שהמוּשׂג שלוֹ על איחוּד הסוֹציאל־דמוֹקרטיה הרוּסית הוּא כּמוּשׂג “אדם ולחם”, אם האדם יאכל את הלחם יהיה מאוּחד אתוֹ. וּבכן, יש אהבת זאב לבשׂר הכּבשׂ, ואהבת האדם לכיכּר הלחם. אך אין זוֹ אהבת חבר להסתדרוּתו. והאָדם השוֹמע משבוּע לשבוּע וּמבּימה לבימה כּי הכּוֹח היוֹצר והמקַדם, היקר כּל כּך ללב אָדם, “המרכּז הרוּחני” שלוֹ אוֹ “המוֹלדת הרוּחנית” שלוֹ – בּיטוּיים המגיעים אלי בּנדוֹן זה – הוּא בּמקוֹם אחר, וההסתדרוּת אינה אלא הגוּף העכוּר העשׂוּי לקבּל את ההשפּעה לכתיכּבש – הן מוּכרחוֹת להיקרע הנימים הדקוֹת בּיוֹתר שבּזיקתוֹ להסתדרוּתוֹ.

אובּסטרוּקציוֹניזם

אני מבקש לברר ענינים – לא קלים – מבּלי לגָרוֹת פּצעים. אך מה אעשׂה והפּצעים מגָרים אוֹתי. הנה חזיוֹן, לא רחוֹק בּמקוֹם וּבזמן, כּיצד נוֹטעים בּלבבוֹת אהבה להסתדרוּת; כּינוּס הסתדרוּתי חשוּב, רפּרזנטַטיבי. הרבּה צירים, קהל עצוּם. לרבּים מהם זאת אוּלי ההזדמנוּת הראשוֹנה להיוֹת נוֹכחים בּכינוּס כּזה. למרוֹת המצוּקה – נוֹסך עצם הכּינוּס שׂמחה. הרבּה אוֹר. ליל התקדש חג. הלבבוֹת מצפּים. העינים נשׂוּאוֹת אל הבּימה. היוֹשב־ראש עוֹמד לפתוֹח. מישהוּ מן הצירים, אוֹ חֶבר־צירים, בּטוּח כּי יש עמוֹ איזוֹ אמת גדוֹלה וחשוּבה שאיננה ידוּעה לרבּים אוֹ איננה מקוּבּלת על הרבּים. הוּא יוֹדע אמנם כּי שוּם אדם לא יקפּח את זכוּתוֹ בּבוֹא תוֹרוֹ, וכי הענין שהוּא רוֹצה לאָמרוֹ יש לוֹ מקוֹם בּסדר־היוֹם. אבל הדבר “בּוֹער בּעצמוֹתיו”, הוּא חייב להכריז מעתה כּי יש עמוֹ דבר אשר כּזה, הוּא חייב לתבּוֹע כּי יקדימוּהוּ. כּל הצינוֹרוֹת החוּקיים־הפּרלמנטריים, העוֹמדים לרשוּתוֹ של חבר־מוֹעצה, אינם מספּיקים לוֹ עוֹד בּטרם נקט בּהם. לא, הוּא מוּכרח מיד להפנוֹת תשׂוּמת־לב כּללית לאמיתוֹ הגדוֹלה. וכיצד עוֹשׂים זאת? בּדרך הקצרה בּיוֹתר – בּצריחוֹת וּצוָחוֹת כּלפּי היוֹשב־ראש בּרגע שהוּא פּוֹתח. הציבּוּר נדהם. אין איש יוֹדע על מה ולמה. אך האֶפֶקט הוּשׂג. המעשׂה המַהפּכני נעשׂה. החג הוּפר. אלפי אנשים יוֹצאים וּבלבּם אי־כּבוֹד לתנוּעה, אשר אלה הם חגיה וכינוּסיה. התוֹכן הוּסר הצדה. כּלוּם יש לך כּוֹח משכנע גדוֹל מזה? כּלוּם יש לך אמצעי טוֹב יוֹתר ללַכּד את מעמד הפּוֹעלים סביב לשיטתך? מֶתוֹד זה, אוֹבּסטרוּקציה בּלע"ז, שנוֹקט בּוֹ מי שרוֹאה עצמוֹ נרדף וּמדוּכּא בּחברה אוֹיֶבת, מוּל שלטוֹן שׂנוּא – מתוֹד זה, שכּל תפקידוֹ לזרוֹע אי־כּבוֹד ואי־אֵמוּן אל הבּימה, הוּעבר אלינוּ, ונעשׂה כּבר חלק הכרחי של חיינוּ ההסתדרוּתיים. האין זוֹ נטיעת כּבוֹד ואהבה להסתדרוּת שכּוּלנוּ דוֹגלים בּה?

העוֹבד ההסתדרוּתי

תפקיד גדוֹל בּיחסים שבּין החבר להסתדרוּת ממלא העוֹבד ההסתדרוּתי, וּבזַ’רגוֹן הפּוֹליטי שלנו: המנגנוֹן, ה“אַפַּרַט”, ונוֹצר גם ממזר לשוֹני: אּפַּרַטצ’יק. אני מדגיש את המוּנחים האלה, המתחילים להשתרש, מפּני שגם הם עשׂוּיים להוֹסיף טיפּה מרה לכוֹס היגוֹנים שלנוּ. כּאילוּ לא די לנוּ בּלעדיהם. גם אין זה לברכה שמלה אחת כּוֹללת מוּשׂגים שוֹנים. המלה פּקיד, למשל. תחילה השתמשנוּ בּה לציין את האַדימיניסטרציה הבָּרוֹנית. וכך נתלַוה לה טעם מסוּים. וּבטרם נפטרנוּ מאוֹתוֹ טעם־לוַאי הרחבנוּ את “הפּקידוּת” על כּל עוֹבד משׂרדי, וגם המסכּן בּיוֹתר. היה פּעם אצל יהוּדים שם פּשוּט וחביב: שַמש. שמש בּית־הכּנסת, שמש בּית־הדין, שַמשוֹ של הרב, שמש הקהילה. וגם הנר המדליק נרוֹת של חנוּכּה היה שמש. האם לא מן הראוּי שעוֹבדי ההסתדרוּת יבחרוּ להם שם כּזה אוֹ בּדוֹמה לוֹ?

העיקר, כּמוּבן, הוּא לא השם, ואף לא הניגוּן, כּי אם השאלה עצמה, שאלת השירוּת הציבּוּרי. לא מעט ראשים טוֹבים נתנַפּצוּ אליה. ואף על פּי שאין מקמצים אצלנוּ בּדיבּוּר מסביב ל“מַנגנוֹן” – אין השאלה זוֹכה לתשׂוּמת־לב ראוּיה. שוֹמעים דברי תרעוֹמת, נתקלים בּזלזוּל וּבגינוּי, אך מעט מאד בּבירוּר הענין. וגם הבּיקוֹרת – שהיא דרוּשה מאד, וצריך שתהיה לה חשיבוּת – סוֹבלת הרבּה מזה שלעתים עוֹשׂים המבקרים רוֹשם כּאילוּ הם מתכּוונים לשבת בּמקוֹם המבוּקרים. אי אפשר לתקן את הפּגמים של הפּקידוּת הציבּוּרית על ידי יחס עוֹיֵן אליה. עוֹד לא נמצאה הדרך לקיים הסתדרוּת־המוֹנים וּמפעלי־ציבּוּר מבּלי לקיים חֶבר בּני־אדם המשמשים את הציבּוּר.

העוֹבד ההסתדרוּתי שלנוּ בּרוּבּוֹ לא בּא מתוֹך מה שקוֹראים “אנשי הצוָארוֹן הלבן”. עדיין אין לנוּ מעמד של בּיוּרוֹקרטיה מדוֹרי־דוֹרוֹת, אשר בּכל משטר מתחלף היא מצליחה להישאר אוֹתה הבּיוּרוֹקרטיה. אבוֹתיו ואבוֹת־אבוֹתיו של העוֹבד ההסתדרוּתי לא היוּ “פּקידים”. רק לאחר שנים של פּעילוּת ציבּוּרית שכוּלה לא על מנת לקבּל פּרס, כּשהענינים התנהלוּ בּרכיבה על חמוֹר מבּן־שמן לזכרוֹן־יעקב וּמזכרוֹן־יעקב לגליל, כּשהקוּפּה היתה מוּנחת בּכיסו של חבר המרכּז החקלאי, והנהלת־חשבּוֹנוֹת מסוּדרת טרם היתה לנוּ – רק לאחר כּמה שנים כּאלה מצאנוּ כּי יש צוֹרך בּעוֹבד ציבּוּרי קבוּע.

המשטר הציבּוּרי שהיה קיים אצלנוּ בּשנים הראשוֹנוֹת ראוּי לוֹ שיקָרא אנרכיה בּמוּבן הנעלה של מלה זוֹ. אנחנוּ, שעבדנוּ את הציבּוּר “שלא על מנת לקבּל פּרס”, וּלכל היוֹתר היינוּ מקבּלים לעתים שׂכר יוֹם בּטלה, היינוּ, לאמיתוֹ של דבר, “אמנים חפשים”. חפצנוּ – עבדנוּ, לא חפצנוּ – לא עבדנוּ. מי שהיה לוֹ “מצב־רוּח” היה קם יוֹם אחד וּפוֹרש ועוֹזב את הכּל לאנחוֹת. שוּם אָדם לא חייב אוֹתנוּ, שוּם אָדם לא בּדק אחרינוּ, אם הענינים בּסדר אוֹ לא. הכּל היה קיים על יסוֹד אֵמוּן מלא. לא היה חסר אלא מעט סדר, מעט ידיעת עסק.

והועידה הרביעית של פּוֹעלי יהוּדה (תרע"ד) ראתה לקבּל החלטה מפוֹרשת על “נחיצוּת מזכּיר בשׂכר”. וזכוּר לטוֹב אליעזר יפה שהיה, כּמדוּמני, הראשוֹן ליצירת “פּקידוּת” הסתדרוּתית, וּבימי העבוֹדוֹת הציבּוּריוֹת בּכנרת, שניהל כּחבר המרכּז החקלאי, קיבּל לעזרתוֹ מזכּיר שהיה גם מנהל־חשבּוֹנוֹת. היה זה בּשעתוֹ מעשׂה רב. ועוֹד הועידוֹת החמישית והששית של פּוֹעלי יהוּדה – בּשנוֹת המלחמה – ראוּ צוֹרך להחליט ולחזוֹר וּלהחליט על "הצֹורך להנהיג בּכל מוֹסדוֹת הפּוֹעלים חשבּוֹנוֹת מסוּדרים" ועל הצוֹרך “למַנוֹת מבקר קבוּע שיבקר מזמן לזמן את המוֹסדוֹת למקוֹמוֹתיהם, יתן הוֹראוֹת ויציע חַוַת־דעתוֹ לועד המרכּזי”. היה זה בּיטוּי לרצוֹן – אַך לא ליכוֹלת – להיגָמל מכּל “בּטלנוּת” ותוֹהוּ ובוֹהוּ בּהנהלת המשק הציבּוּרי.

לאחר המלחמה נעשׂוּ הענינים מרוּבּים יוֹתר וּגדוֹלים יוֹתר וּמוּרכּבים יוֹתר. והאנשים אשר הציבּוּר בּחר בּהם כּבר נדרשוּ לתת לא את שעוֹתיהם הפּנוּיוֹת ולא “ימי־בּטלה”, כּי אם חדשים, וגם שנים. וחלק לא קטן מן האנשים נעשׂוּ עבדים “לצמיתוּת” לציבּוּר. כּמעט כּל אחד מן הדוֹר הראשוֹן של עסקנינוּ הבּיט על עבוֹדתוֹ הציבּוּרית כּעל מס שהוּא משלם לתנוּעה וּבאפשרוּת הראשוֹנה ישוּב לעבוֹדתוֹ (ורבּים היוּ קשוּרים בּטבּוּרם לעבוֹדתם הקוֹדמת וּלישוּביהם), אך התנוּעה – אף על פּי שסברה וקיבּלה כּי העבוֹדה הציבּוּרית איננה משלַח־יד, כּי אם שליחוּת, אשר עם הסתיימה חוֹזר השליח לעבוֹדתוֹ הקוֹדמת, לא החזירה לשליחיה את חירוּתם. התנוּעה לא יכלה גם להמשיך בּהנהלת־משק אנַרכית למחצה ודילֶטַנטית, והתחילה דוֹרשת “מקצוֹעיוּת”, וכך הוּקם ונסתעף שירוּת טכני. אף זה לא בּא, בּחלקוֹ הגדוֹל, מתוֹך המקצוֹע, וגם מתוֹכוֹ ראוּ רבּים את עבוֹדתם זוֹ כּזמנית, אלא שמתוֹך העבוֹדה רכשוּ לעצמם את הידיעוֹת הדרוּשוֹת, התמחוּ, ואף נעשׂוּ קבוּעים.

חילוּפין

שאלת הקביעוּת והחילוּפין בּעבוֹדה הציבּוּרית מתעוֹררת אצלנוּ כּפעם בּפעם מחָדש. ולא פּלא. שאלה גדוֹלה היא. וּמפּתרוֹנוֹתיה תוֹצאוֹת לדמוּת איש־הציבּוּר ולדמוּת ציבּוּריוּתנוּ. עדיין לא נמצא פּתרוֹן, ואין אָנוּ פּטוּרים מלהפוֹך בּדברים.

הרבּה ממַה שנִראה לנוּ בּראשית מצעדינוּ פּשוּט וּברוּר מתגלה עם ההליכה כּלא־פּשוּט ולא־בּרוּר. יכוֹל אני להעיד על עצמי ועל רבּים מחברַי שלא ראינוּ בּחלוֹמנוּ כּי עבוֹדתנוּ הציבּוּרית תיעשׂה לנוּ קבע. עלינוּ ל“דוּכן” בּתקוה כּי בּמהרה נרד ואחרים יחליפוּ אוֹתנוּ, ואנחנוּ נשוּב ונהיה “כּאחד האדם”. אילוּ בּאוּ ואמרוּ לנוּ בּאוֹתם הימים – כּשהיינוּ עוֹשׂים את עסקנוּתנוּ לסירוּגין, כּתוֹספת לעמל־יוֹמנוּ העיקרי, מתוֹך התעוֹררוּת אישית אוֹ מתוֹך דחיפה חבֵרית – כּי סוֹפנוּ שנשנה את כּל סדרי חיינוּ, לא נוּכל עוֹד לצאת לשׂדה ולגן, ניהפך ליוֹשבי־חדר ולא נוּכל להמיש את צוארנוּ מעוֹל־ציבּוּר, אפשר, אוֹ ודאי, שלא היינוּ מסכּימים לצעוֹד צעד ראשון בּדרך זוֹ. משלא ידענוּ – עשׂינוּ מה שעשׂינוּ, ועתה אנוּ תוֹהים: כּלוּם בּכך חפצנוּ – להיוֹת כּת עסקני־קהל?

האין אנוּ יכוֹלים לשנוֹת את המצב? הן רצוּי מאד־מאד לקיים בּציבּוּריוּתנוּ את הרענַנוּת הנפשית שהאָדם הבּלתי־מקצוֹעי מביא אִתוֹ. הן רצוּי שאיש־הציבּוּר לא “יתרגל” לכסאוֹ, לא יָגיס לבּוֹ בּאנשים, וישוּב אל הציבּוּר אשר ממנוּ לוּקח, ישוּב – קוֹדם כּל לטוֹבתוֹ הוּא עצמוֹ, לבל יתרוֹשש בּנפשוֹ, לבל יקָרע מן החיים המעשׂיים, מן הסביבה השרשית. כּלוּם רוֹצים אנוּ שאיש־הציבּוּר יתחיל לראוֹת את עבוֹדתוֹ כּ“פּרוֹפֶסיה” אוֹ כּ“קַריֶרה”? אוֹי ואבוֹי לאיש־הציבּוּר, זה שערכּוֹ בּכך שהוּא עוֹשׂה מה שעוֹשׂה מתוֹך שפע־כּוֹחוֹת וּמתוֹך התעוֹררוּת מַצפּוּנית, כּשהוּא חדל להיוֹת בּן־חוֹרין ונעשׂה תלוּי, הוּא וּמשפּחתוֹ, בּ“משׂרה”. והן יוֹתר שאָדם מאריך שבת בּתפקידוֹ הציבּוּרי יוֹתר יִקשה לוֹ אחר כּך למצוֹא לוֹ מקוֹם־קליטה בּחיים וּבעבוֹדה.

אני מניח כּי רבּים יסכּימוּ לי בּדַבּרי זאת. הן סיסמת החליפין נשמעה עתה תכוּפוֹת. אך איני יוֹדע אם גם יסכּימוּ בּבוֹאי להסיק מסקנוֹת הלָכה למעשׂה. אקרא בּשמוֹת אחדים: הרצפלד, נטע הרפּז, שמוּאל מַרגוֹלין, הֶשיל פרוּמקין, משה שרתוֹק – הנכוֹנים אנוּ לוַתר על קביעוּתם?

אני שוֹאל זאת לא כּשאלה ריטוֹרית הבּאָה לבטל את מה שאמרתי לעיל, כּי אם כּדי להעמיד אוֹתנוּ על חוֹמר השאלה. בּסיסמאוֹת בּלבד לא די. הן המדוּבּר הוּא בּענינים חיוּניים בּיוֹתר, בּגוֹרל בּני־אָדם חיים וּבגוֹרל מפעלים יקרים לנוּ מאד. האם נוֹטים אנחנוּ להחליף ידים אמוּנוֹת בּידים לא־אמוּנוֹת? היוּ ימים וכוּלנוּ היינוּ טירוֹנים. וגם את כּוֹחוֹתינוּ לא ידענוּ. כּוּלנוּ היינוּ שוים בּערך בּידיעוֹתינוּ וּביכלתנוּ. זכוּרני, בּראשית המלחמה הקוֹדמת קמה אוֹפּוֹזיציה למרכּז החקלאי של אָז. בּאוֹתה אוֹפּוֹזיציה היה גם הרצפלד, עוֹלה חדש. הצעתי אָז לחברי בּמרכּז שנפַנה את מקוֹמוֹתינוּ. היה זה לי יוֹתר קל מאשר להציע היוֹם שהרצפלד יפַנה את מקוֹמוֹ. בּחרתי בּדוּגמה בּלתי־שכיחה, כּמוּבן, אוּלם יש בּה להעמידנוּ על אָפיה של השאלה: הן בּלבּנוּ אנוּ מתפּללים להתגלוּתוֹ של אוֹתוֹ איש־ציבּוּר שהוּא “דוּגמה בּלתי־שכיחה”. וכזה – בּוֹאוֹ וצאתוֹ אינם יכוֹלים להסתדר לפי משטר של חליפין. כּשם שכּל דבר שמַצריך שאָר־רוּח, שאר־נפש, אינוֹ־ ניתן להסתדר לפי משטר מסוּים.

ודאי לא מקרה הוּא שהגוּפים ההתישבוּתיים, שמתוֹכם חוֹזרוֹת ונשמעוֹת התביעוֹת להנהיג שיטת־חילוּפין בעבוֹדת־ההסתדרוּת, אינם נוֹהגים כּך לגבּי אישיהם המרכּזיים.

אכן, בּסיסמאוֹת קל הדבר יוֹתר. על שתי סיסמאוֹת־לאַלתר הכריז לנין בשעתוֹ: צריך “שכּל מבשלת תדע לנהל את המדינה”, ושאפשר יהיה תמיד לקרוֹא חזרה את נציגי העם. שתי הסיסמאוֹת הללוּּ הן השׂיא האידיאַלי של דמוֹקרטיה. וּבשביל הגשמתן ודאי כּדאית מהפּכה עוֹלמית. אך להוָתנוּ טרם למדה כּל מבשלת לנהל מדינה, ותחת נציגים שאפשר לקרוֹא אוֹתם חזרה בּאָה מַנהיגוּת שאינה ניתנת לשוּם החלפה. מכּאן – מחשבוֹת נוּגוֹת על השימוּש שההיסטוֹריה עוֹשׂה בּסיסמאוֹת.

מה שניתן להיעשׂוֹת בּדרך של חילוּפי־גַברי עלינוּ לעשׂוֹת. כּל חידוּש כּוֹחוֹת, כּל ריענוּן השירוּת הציבּוּרי חשוּב לנוּ. אך יש בּכך משוּם פּשטנוּת יתירה אם רוֹאים בּשיטת ההחלפה את הערוּבּה לרמה המוּסרית והחלוּצית ולרעננוּת הנפשית של העסקנוּת הציבּוּרית. מי שמעמיד על כּך את הדאָגה לרמת ציבּוּריוּתנוּ מעיד על עצמוֹ כּי הוּא תוֹפס את הענין תפיסה של חוּלין.

הדבר מזכּיר את ההלצה היהוּדית המפוּרסמת בּאוֹתוֹ חוֹבש מלוּמד שאמר לחברוֹ: “הן בּינינוּ לבין עצמנוּ יוֹדעים אנוּ שאין דוֹפק”. מתרבּים בּימינוּ, בּכמה מקצוֹעוֹת הרוּח האנוֹשי, החכמים היוֹדעים כּי “אין דוֹפק”. ואתה תבוֹא ותאמר להם כּי השליחוּת הציבּוּרית היא דבר שבּאישיוּת, שבּמסירוּת־לב וּבסגוּלוֹת־נפש? ודוקא לשם תקנתם של חיינוּ רוֹאה אני, אחד הפּתאים המאמינים בּ“דוֹפק”, צריך לוֹמר: אין להתיחס אל השליחוּת הציבּוּרית כּאֶל חוּלין¹.

ועדוּת טרגית: כּל פּעם שאָדם נעקר מתוֹכנוּ אנוּ מרגישים – לא על דרך המליצה – כּי אין תמוּרה. ממש. וּמקוֹמוֹת שנתפּנוּ עוֹמדים ריקים, וחלל ריק זה לא פּחוֹת משהוּא מזכּיר את מי שהלך ואיננוּ, הוּא מעוֹרר מחשבוֹת על מי שצריך לבוֹא ואינוֹ בּא.

“העוֹבד הטכני”

גם המַחמירים לגבּי “העסקן” נוֹטים להקל לגבּי "העוֹבד הטכני ". ממנוּ אין תוֹבעים תביעוֹת יתירוֹת. אין מערערים על קביעוּת עבוֹדתוֹ. אַמַת־המידה הרגילה של חבר בּהסתדרוּת הפּקידים נמצאת מַספּקת.

אין אני סבוּר כּכה. לא הרי פּקידוּת סתם כּהרי שירוּת ציבּוּרי. יש דרישוֹת החָלוֹת על כּל עוֹבד טכני: טיב המלאכה, ידיעה, יוֹשר ונאמנוּת. אך האָדם העוֹבד בּמוֹסד ציבּוּרי – ואפילוּ בּאין רוֹאים – נתבּע ליוֹתר. הועידוֹת והמוֹעצוֹת, אשר בּהן נלחמים על דעוֹת והשקפוֹת, קוֹבעוֹת את המגמה אשר בּה תנוּע “מכוֹנת” ההסתדרוּת. אוּלם מהלך המכוֹנה תלוּי בּעוֹבדיה. והם גם הקוֹבעים את דמוּת היחסים בּין ההסתדרוּת לחבריה. יוֹם יוֹם בּלשכּת־המס, בּלשכּת־העבוֹדה, בּקוּפּת־חוֹלים, בּאגוּדה המקצוֹעית, בּ“פּרוֹזדוֹרים” – פּוֹגש חבר ההסתדרוּת לא את פּלוֹני ואלמוֹני, המפוּרסמים והמיצגים את האידיאה ההסתדרוּתית, כּי אם את “העוֹבד הטכני”, שאיננוּ נמנה עם "ההנהגה ". אך בּשביל החבר הפּוֹנה אליו מסַמל הוּא את ההסתדרוּת, אפשר סַמכוּיוֹתיו אינן מרוּבּוֹת, אך הליכוֹתיו, מגעוֹ עם הבּריוֹת, סבר־פּניו, לשוֹנוֹ, אזנוֹ הקַשוּבה אוֹ לבּוֹ הקשוּח, רגזנוּתוֹ אוֹ סבלנוּתוֹ – יש שהם חוֹתכים גוֹרל־אָדם, על כּל פּנים הם קוֹבעים את האוירה שבּה חי חבר ההסתדרוּת. אילוּ ניתן לנוּ להציץ לתוֹך יוֹמנים ואיגרוֹת פּרטיוֹת היינוּ לוֹמדים לדעת איזה תפקיד כּבד־גוֹרל ממלא לעתים המשׂרד אוֹ השוּלחן (אוֹ הדלת הנעוּלה בּשעוֹת־קבּלה) בּחיי בּני־אָדם.

ויוֹתר שההסתדרוּת גדֵלה והוֹלכת ויוֹתר שחבריה נזקקים לה – יוֹתר גדוֹל תפקידוֹ של חֶבר־העוֹבדים ההסתדרוּתי, ויש צוֹרך רב לשוּב כּפעם בּפעם ולבדוֹק את הרכּבוֹ ואת שיטוֹת עבוֹדתוֹ ואת כּל הליכוֹתיו כּדי לדעת אם הוּא הוֹלם את צרכיהם של חברי ההסתדרוּת. וּמבּלי שאטוֹל לי איזוֹ רשוּת להעריך את היש, אוֹמַר הערוֹת אחדוֹת כּלליוֹת.

שיטת המינוּי של עוֹבדי ההסתדרוּת אינה נראית לי. לכאוֹרה, הכּל כּשוּרה. אני מניח מראש כּי אין ההסתדרוּת מקבּלת פּקיד בּלתי־מאוּרגן, וכי היא מקיימת יחסים טוֹבים עם הסתדרוּת הפּקידים, וכי ועדת הבּיקוֹרת יש לה עין פּקוּחה, ואם חלה איזוֹ תקלה – אם גילוּי של פַבוֹריטיזם אוֹ פּרוֹטקציוֹניזם, אוֹ דחיית עוֹבד שלא כּדין, אוֹ מעילה בּתפקיד – אין משפּחה בּלי פּגע רע, ואפשר להניח שחברה גדוֹלה שכּמוֹתנוּ איננה פּטוּרה ממקרים מעציבים – יש מי שיתעוֹרר על כּך. ואם אין נוֹתנים עליהם את הדעת בּהקדם צריך לשוּב וּלעוֹרר עד שהמעוּוָת יתוּקן והרע יבוֹער. ולא על אלה אני שוֹאל. אוֹתי מטרידה השאלה, אם ההסתדרוּת בּשעה שהיא מקבּלת אָדם לעבוֹדתה חוֹשבת על עצמה ועל קהל־חבריה וּמוֹדדת את האָדם לא רק בּכל המידוֹת של זכוּת־העבוֹדה ושל יכוֹלת טכנית וכיוֹצא בּהן, כּי אם גם בּאַמת־המידה של שירוּת ציבּוּרי.

אפשר שאַמַת־מידה זוֹ לא נקבּעה עדיין. וּבכן, צריך שתיקָבע. לא יתכן שמפעל גדוֹל ועצוּם כּשלנוּ, הנוֹגע לחיי רבבוֹת בּני־אדם ונוֹגע לעיקרי־חיים וערכי תנוּעה, יוּכל להתנהל כּהלכה אם אלפי עוֹבדיו לא תהיינה להם, נוֹסף על הקוַליפיקַציוֹת הטכניוֹת, גם קוַליפיקַציוֹת אנוֹשיוֹת הנוֹבעוֹת מטיב השירוּת שהם נוֹטלים על עצמם.

אינני מקבּל על עצמי להגדיר הגדרה שלמה את הקוַליפיקציוֹת, ואסתפּק רק בּשני דברים:

א. ותק של חיים חלוּציים. מי שמבקש לעבוֹד בּהסתדרוּת צריך שיהיה הוּא עצמוֹ בּא מתוֹך חיי־עבוֹדה. צריך שעבָרוֹ בּחיי־עבוֹדה יעיד עליו כּי ראוּי הוּא לתפקידוֹ.

ב. רמת תרבּוּת. רמתו הכּללית של ציבּוּר הפּוֹעלים מחייבת שמי שבּא לשרת אוֹתם לא יהיה פּחוּת מהם לא בּמידוֹת ולא בּדעת. אין זוֹ דרישה קלה, אך היא הכרחית, אם רוֹצים אנוּ שחברים לא יזלזלוּ בּהסתדרוּתם וּבמוֹסדוֹתיהם. רמה רוּחנית נמוּכה של עוֹבדי־ציבּוּר, מחוּץ להפסד הישיר בּעבוֹדתם, שעִתים הוּא בּוֹלט ועתים איננוּ בּוֹלט, אינה עשׂוּיה לקיים אוירה הוֹגנת בּחברה ואינה עשׂוּיה לעוֹרר לעוֹרר להשתתפוּת פּעילה חברים העוֹלים על עסקניהם.

מוּבן מאליו, כּל בּחינה בּוֹדדת כּשלעצמה אינה מספּיקה. ויש שאָדם שבּא מתוֹך העבוֹדה, אוֹ אדם שקנה לוֹ דעת, מַנחיל אכזבה. וכן יִתכן שאָדם חסר מה ויש לוֹ כּנגד זה כּמה סגוּלוֹת אישיוֹת יקרוֹת. ועוֹד בּפרקי־אבוֹת יש מי שמכריע ואוֹמר: לב טוֹב. ועליו נאמר כּי “דבריו נראים מדברי חבריו”. עצם כּוָנת דברַי היא להעיר על הצוֹרך בּסלקציה ממשית, בּברירה מַתמדת וּבשקידה על “שיפּוּר המין” של העוֹבד הציבּוּרי.

ואין להסתפּק בּיֶתר הקפּדה וּברירה בּשעת קבּלת העוֹבד. יש גם להנהיג שיטה של פּיקוּח והדרכה. אינני מתכּוון בּזה לוַעדת־בּיקוֹרת. היש אצלנוּ מדריכים את העוֹבד? היש דוֹאגים לחינוּכוֹ? היש עין צוֹפיה לראוֹת מי ראוּי וּמי איננוּ ראוּי לתפקידוֹ? והיש מי שבּוֹחן וּבוֹחר וּמוֹצא היכן מקוֹמוֹ של העוֹבד? הן יתכן שאָדם טוֹב איננוּ נמצא בּמקוֹם שהוּא ראוּי לוֹ וּשני המקוֹמוֹת, וגם האדם, נמצאים מפסידים.

מלחמה בּשחיתוּת, בּכל שחיתוּת

כּל זה מדוּבּר בּעוֹבדים ישרים ונאמנים, שלגבּיהם אני דוֹרש עין צוֹפה ויד מדריכה. צוֹרך אחר הוּא – לבצר את ההסתדרוּת מפּני כּל סכּנה של קוֹרוּפּציה. בּזאת, לכאוֹרה, מסכּימים הכּל. ואף על פּי כן עלי לוֹמר, כּי לעתים נתקל אני בּמוּשׂגים משוּנים על טוֹהר ועל שחיתוּת. יוֹם אחד בּא אלי חבר וקוֹבל מרה על מוֹסד אחד: אין אַתה יוֹדע מה נעשׂה שם. פּשוּט, גניבוֹת. בּעינַי ראיתי. אמרתי לו: אם החילוֹת לדבּר אַל תדבּר סתמית. קרא בּשמוֹת. שמא פּלוֹני או אלמוֹני מן ההנהלה? – לא. לא הם. – שמא מישהוּ ממנהלי העבוֹדה? – לא. – וּבכן מי? – לא. לא אוּכל לוֹמר לך. – אין אתה רשאי להסתיר ממני, אם אתה יוֹדע. סוֹף סוֹף לאחר שידוּלים מרוּבּים גילה לי מה שראה: נהג אחד, העוֹבד אצל המוֹסד, “סוֹחב” שם בּנזין. שאלתיו: וּבכן, מה עשׂית כּשנוֹדע לך הדבר? אוֹמר הוּא לי: מה, אני אלך לסַפּר? הוא לא יספּר, חלילה, מי הוּא הגוֹנב בּנזין בּמפעל הסתדרוּתי. הן תהיה זוֹ פּירצה בּסוֹלידריוּת פּוֹעלית אם יגלה מי הגוֹנב מן ההסתדרוּת. אך הוּא יבוֹא אלי ויאמר לי: היוֹדע אתה כּמה פּגוּמים מוֹסדוֹת ההסתדרוּת?

ואף על פּי ששׂיחה זוֹ נשמעת כּקוּריוֹז הרי היא בּשבילי “חתיכת חיים”, דוּגמה חיה לכשרוֹנם של בּני־אָדם לעשׂוֹת שימוּש כּוֹזב בּמוּשׂגים נכוֹנים. הן מדבריו של אוֹתוֹ איש ניכּר שיש לוֹ הרגשת “אָסוּר”, שהוּא מֵצֵר על עניני ההסתדרוּת שאינם כּשוּרה. וּלמעשׂה הרי הוּא מחַפּה על מי שחוֹמס וּמזהם את ציבּוּר הפּוֹעלים. ואוֹתוֹ אָדם, הנמנע מלהילָחם בּפגע זה שלא לפגוֹע בּחבר, ודאי יתקשה להבין שהוּא נעשׂה שוּתף לגניבוֹת בּמוֹסד הסתדרוּתי. וּבבוֹאוֹ לתלוֹת הקוֹלר בּמוֹסד אינוֹ חש שלא המוֹסד חטא, כּי אם הוּא, הקוֹבל ואינוֹ נוֹקף אצבּע לתקן. וחוֹששני, כּי אֶתּיקה מבוּלבּלת זוֹ איננה נחלתוֹ של אוֹתוֹ חבר בלבד. לאחר שׂיחה כּזאת, וּבמקרים אחרים, מתעוֹרר אצלי ספק אם טוֹרחים אצלנוּ לנטוֹע בּלבבוֹת את היחס הדרוּש לרכוּש הכּלל. לכאוֹרה, הרי זה דבר אֶלמנטרי בּיוֹתר, וכיצד נבנה את משקנוּ ההסתדרוּתי מבּלי שהפּוֹעל יתחנך לשמוֹר על קנין הרבּים כּעל קנינוֹ הוּא; והסוֹציאליזם מה יהא עליו, אם הפּוֹעל ימשיך להתיחס אל רכוּש הכּלל כּאל “טוּב הקַזְנָה”? ואף על פּי כן, אין זה, כּנראה, דבר מוּבן מאליו. הוּא מַצריך חינוּך. לא אֶטעה אם אוֹמַר, כּי יוֹתר קל ללמוֹד “לשלוֹל” את הקנין הפּרטי מאשר “לחייב” את הקנין הכּללי, אַך לא שמעתי שהדבר יעסיק את המחַנכים והמַטיפים, ושבּכל מקרה של תקלה – יקוּמוּ חברים טוֹבים ואחראים ויעמדוּ בּפּרץ.

אינני להוּט אחרי רדיפת־חטאים. כּוּלנוּ בּשׂר ודם, ואין זוֹ מצוָה לרדת לחייו של אָדם. אך בּסכּנת קוֹרוּפּציה בּהסתדרוּת רוֹאה אני הכרח להילָחם “עד חָרמה”. כּל הזנחה בּענין זה עשׂוּיה למוֹטט אוֹתנוּ. הן איננוּ יכוֹלים לקיים בּמשק הציבּוּרי אוֹתה השגחה פּרטית־קפּדנית וכל אוֹתה תלוּת אישית שיֶשנה בּמשק הפּרטי. אין לקיים את המשק ההסתדרוּתי מבּלעדי רמה מסוּיֶמת של מוּסר ציבּוּרי. וגם את החברה הסוֹציאליסטית אי אפשר יהיה לקיים אלא אם כּן המוּסר הסוֹציאלי יהיה לעצם מעצמוֹ של בּן־החברה. כּל משטר חברתי דבוּק ותלוּי בּערכים מוּסריים מסוּימים, שהם נחלת־הרבּים. יש הבדל יסוֹדי בּין מדינה הקיימת על “בַּקשיש” וּבין מדינה אשר כּל שוֹטר בּה מוּחזק נקי־כּפּים. יש הבדל בּין מדינה אשר אזרחיה רוֹאים לעצמם חוֹבת־כּבוֹד לשלם את מסיהם בּסדר וּבין מדינה אשר כּל היוֹדע בּה להתחמק מתשלוּם מסים הריהוּ אדם “פּיקח”. ההסתדרוּת בּלי רמת מוּסר חברתי ההוֹלם את מפעלה – נפוֹל תפּוֹל.

לפיכך יש לעקוֹר מן השוֹרש כּל יחס “קל” לרכוּש הציבּוּר. וכל “מעילה בּאֵמוּן” יש לראוֹת כּהתנקשוּת בּקיוּמה של ההסתדרוּת. וּבמקרים כּאלה אין מקוֹם לסַלחָנוּת. לא מחמת ש“אָסוּר לרחם”. כּבר אמר יהוּדי טוֹב: הוֹי, כּמה טעוּן רחמים מי ש“אָסוּר לרחם” עליו. אלא מפּני שסַלחנוּת בּמקרים אלה מסייעת להשתרשוּת “נימוּסים” הממוֹטטים את יסוֹדוֹת קיוּמה של ההסתדרוּת. ואין בּזה להסתדרוּת כּל בּרירה: אם היא לא תקיא מתוֹכה את מי שכּך גָמַל לה על האֵמוּן שרחשה לוֹ ועל מקוֹם העבוֹדה הבּטוּח שנתנה לוֹ – תתן לנגע הזה לפשׂוֹת. וּוַתרנוּת בּכגוֹן דא תעלה לציבּוּר הפּוֹעלים בּיוֹקר רב.

מידוֹת

ויש עבירוֹת קלוֹת שאָדם ציבּוּרי דש אוֹתן בּעקביו, והן מצטרפוֹת לדמוּת ההסתדרוּת בּעיני החבר. למשל: דחיוֹת בּלֵך ושוּב. למשל: התוֹר האָרוֹך בּפּרוֹזדוֹרים. למשל: הדלת הנעוּלה בּשעוֹת־קבּלה. האפשר לשכּוֹח כּי החיכּוּי ליד הדלת הוּא עינוּי? האוּמנם חייב המחכּה על יד הדלת הנעוּלה להאמין תמיד כּי משהוּ מיוּחד וּבלתי־צפוּי מעכּב שם את האָדם הצריך בּשעה זוֹ להימצא כּאן וּלקבּל את הדוֹרשים לפתחוֹ? קטנוֹת אלוּ ושכּמוֹתן, שאינן כּתוּבוֹת בּחוּקת ההסתדרוּת ואף לא בּשוּם " מצע" של סיעה – אף הן בּעוֹכרינוּ. הן מַשׂניאוֹת את ההסתדרוּת על חבריה, וּבפרט על חבריה החלשים הנפגעים מכּך בּיוֹתר. זהוּ פּשוּט סגנוֹן רע, סגנון פּרוּע, פּרי חינוּך רע, שעדיין לא החלטנוּ כּי חוֹבה להשתחרר הימנוּ. לעתים יש צוֹרך להזכּיר מאמרי קדמוֹנים: “פּרנס המתגאה על הציבּוּר, הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּוֹכה עליו בּכל יוֹם”, “כּל אדם שיש בּוֹ גסוּת־הרוּח שכינה מיללת עליו”.

בּני־אדם המשמשים את הציבּוּר חייבים ללמוֹד כּמה דברים: יכוֹל אָדם להעריך אוֹ שלא להעריך את זמנוֹ, אך אדם חייב להוֹקיר את זמנוֹ של הזוּלת. וחייב אדם להימנע מלגרוֹם לחברוֹ – אגב מילוּי תפקיד – גם יסוּרים קטנים שלא לצוֹרך. וגם אוֹתה מידה הקרוּיה “אדיבוּת”, שהיא נדירה כּל כּך בּמחננוּ – ויש חוֹשבים אוֹתה למידת־חנֵפים – אפשר היא רשוּת כּלפּי בּוֹטחים ושאננים, אך חוֹבה היא כּלפּי הזקוּקים לך. וּבספרוֹ של העוֹבד ההסתדרוּתי צריך שיהיה כּתוּב: היֵה אדיב!

תיקוּן שאינוֹ תיקוּן

היחסים בּין העוֹבד ההסתדרוּתי לבין הציבּוּר מחמירים בּימי שפל אדם אשר לחמוֹ ניתן מטפּל בּרעֵב, אם בּעל נפש הוּא אי אפשר שהרגשתוֹ תהא נוֹחה. וגם טבעי שהמרי היָרוּי אל חוֹמת האדישוּת הציבּוּרית (ואינוֹ מגיע לשם) פּוֹגע בּוֹ, איש־הבּינַים בּין המוּבטל לבין העוֹלם האחר. הוּא עוֹמד בּדין כּל שעה ושעה, ולא ינָקה. עצם השׂוֹבע והבּטיחוּת שבּמצבוֹ מקטרגים עליו. אין זוֹכרים לוֹ את הימים, והם לא רחוֹקים, שמצבוֹ לא היה שוֹנה מן השאר, ואפשר סבל ונתנסה יוֹתר מאחרים. אין חפצים לזכּוֹר את ימי הגיאוּת כּשרבּים־רבּים מן הפּוֹעלים השׂתכּרוּ יוֹתר מן העוֹבד ההסתדרוּתי ולא נענוּ להסתדרוּת, שבּיקשה מהם כּי יבוֹאוּ וישרתוּ את הציבּוּר. אין זוֹכרים לוֹ לעוֹבד ההסתדרוּתי, גם כּשהוּא מסוּר וקשוּב, את טרחוֹ ואת מעשׂיו הטוֹבים.

המצב מציק. המצב כּשלעצמוֹ. לא הפּגיעה ולא הרוֹגז, ולא ההערכה הבּלתי־צוֹדקת. ולעוֹבד הנאמן, שסבל רעֵהוּ הוּא סבלוֹ, אין אלא לספּוֹג בּלבּוֹ את כּל הסבל האוֹפף אוֹתוֹ וּלהגבּיר את פּעוּלתוֹ כּל כּמה שידוֹ מגעת. אך יש מאתנוּ שאינם מסתפּקים בּכך וּמבקשים תרוּפה בּסידוּרים – כּמוֹ חוֹבת חיי שיתוּף לכל “המַנגנוֹן ההסתדרוּתי” – המכוּוָנים להקטין את המרחק בּין העוֹבד ההסתדרוּתי לבין הפּוֹעל הבּלתי־מסוּדר.

עלי לוֹמר שאינני רוֹאה פּתרוֹן לשאלה זוֹ בּדרך זוֹ. אם יקוּם חֶבר־אנשים המשמשים את הציבּוּר, והם יבחרוּ מרצוֹנם לסַדר את חייהם בּצוותא – יצטרף המעשׂה לכל שאר המפעלים השיתוּפיים שלנוּ, על הבּרכה שבּהם – וּלעתים על הפּרוֹבּלימַטיקה שלהם, והצלחתוֹ אוֹ אי־הצלחתוֹ של מפעל זה תהיה כּוּלה שלהם, כּחברים פּרטיים. אך כּל ערכּן של צוּרוֹת־החיים השיתוּפיוֹת שלנוּ הוּא בּזה שהן נוֹצָרוֹת מתוֹך רצוֹן חפשי, מתוֹך אמוּנת המשתתפים כּי הם משפּרים בּזה את חייהם. אין אנו מאמינים בּהצלחוֹת הוָי שיתוּפי, אם הוּא יוּטל כּחוֹבה מן החוּץ. וּמעוֹלם לא הטלנוּ אוֹתוֹ, בּכפיית־החוֹק, על שוּם חבר. ואין אנוּ יכוֹלים להבדיל בּזה בּין חבר ההסתדרוּת סתם לבין העוֹבד ההסתדרוּתי. יש ויש לדרוֹש מן האָדם המשמש את הציבּוּר שלא יתרשל בּמילוּי חוֹבוֹתיו ואף יהַדר בּהן, יש ויש לעתים להטיל עליו חוֹבוֹת נוֹספוֹת לגבּי הציבּוּר, הנוֹבעוֹת מטיב עבוֹדתוֹ וּמעמדוֹ כּלפּי הציבּוּר, וכזאת וכזאת עשׂינוּ ועוֹשׂים – אך לגבּי סידוּר חייו הפּרטיים הנהוּ בּן־חוֹרין, לא פּחוֹת מכּל חבר אחר, והחירוּת הזאת יקרה לנוּ, ואין לפגוֹע בּה.

ואוֹדה, אינני רוֹאה בּמה כּל סידוּר שיתוּפי של עוֹבדי ההסתדרוּת, אם איננוּ חלק מסידוּר כּללי של כּל חברי ההסתדרוּת – ועל זאת הן אין מדבּרים אצלנוּ – מביא תיקוּן לאוֹתה התקלה, שהיא היא המטרידה אוֹתנוּ קוֹדם כּל: לחוֹסר בּטחוֹן הקיוּם למבוּגר ולילד. האם סידוּר כּזה כּוֹחוֹ אִתוֹ לקלוֹט את מחוּסר־העבוֹדה שיִפנה אליו? אוֹ שהוּא יאַפשר לעוֹבדי ההסתדרוּת לכלכּל על חשבּוֹנם את ילדי המוּבטלים? ואם לא זה – מה ישתנה בּפגישתוֹ של האָדם המוּעסק בּהסתדרוּת עם חברוֹ המוּבטל? הן זה בּלבד שהעוֹבד ההסתדרוּתי מקיים “מצוַת שיתוּף” אינוֹ משנה שוּם דבר בּמצבוֹ שלוֹ, של המוּבטל.

והאם תשתנה עבוֹדתנוּ לטוֹבה על ידי שנהיה מסיבּים כּוּלנוּ לשוּלחן אחד? האם אָדם שמגיס לבּוֹ בּמגעוֹ עם הבּריוֹת יהפוֹך את לבּוֹ ואת הליכוֹתיו בּגלל סדרי־שיתוּף שיטילוּ עליו? לי עצמי היה נסיוֹן קטן בּענין זה. בּראשית ימי “אחדוּת־העבוֹדה”, ואנחנוּ, בּני־כּפר וּבני־קבוּצה, הוּטלנוּ אל העיר, ועדיין לא השלמנוּ עם החיים העירוֹניים, וניסינוּ להסתדר בּקבוּצה בּקרבת העיר. שאלוֹת ציבּוּריוֹת לא נפתרוּ על ידי כּך, וּמאידך, נוֹכחתי כּי אוֹתו עוֹבד הסתדרוּתי, אשר כּל מַעיניו נתוּנים לתפקידוֹ, והוּא עוֹבד את עבוֹדתוֹ לא “שמוֹנה שעוֹת בּיוֹם”, כּי אם הרבּה יוֹתר, איננוּ יכוֹל לפַנוֹת את לבּוֹ גם לצרכי הסביבה הקרוֹבה שהוּא דר בּה, וּממילא אין כּוֹחוֹ גדוֹל בּתיקוּנה.

וּלוַאי שיקוּמוּ מפעלי חיים שיתוּפיים חשוּבים גם בּערים וּבקרבתן, וּלוַאי שעוֹבדי ההסתדרוּת יהיוּ שוּתפים לכך ולא יהיוּ בין המפגרים, מבּחינה תרבּוּתית וחברתית, בּעילוּי חיי סביבתם – אך לא בּכך יש לראוֹת תיקוּן יסוֹדי למצבוֹ של העוֹבד ההסתדרוּתי בּקרב הציבּוּר, כּי אם בּתיקוּן מצבוֹ של הציבּוּר כּוּלוֹ וּבעילוּי עבוֹדתוֹ והליכוֹתיו של העוֹבד ההסתדרוּתי שיהא ראוּי לתוֹאר־הכּבוֹד העממי העתיק: “עוֹסק בּצרכי ציבּוּר בּאמוּנה”.

אין לחייב על “טוּב־טעם”

ההצעה לקבּוֹע הוָי שיתוּפי לעוֹבדי ההסתדרוּת מתנַמקת בּעוֹד נימוּק אחד, שעליו חוֹבה לערער. שמענוּ קוֹבלים על סימני פיליסטריוּת בּדירתוֹ של פּלוֹני ואלמוֹני, על הליכוֹת־הבּית, על קישוּטים וּפרכּוּסים, שאין בּעליהם מרגישים בּעלבּוֹנם וּבזרוּתם. ואוֹמרים: אין תקנה לכך אלא בּ“מסגרת מחַייבת”. אינני מערער על הרשמים, ודאי יש להוֹסיף עליהם כּהנה וכהנה, ולָאו דוקא אצל פּלוֹני ואלמוֹני, עוֹבדי ההסתדרוּת, כּי אם אצל רבּים וּשלמים, חברי ההסתדרוּת. ואפשר מאד שטעמוֹ של פּלוֹני, עוֹבד ההסתדרוּת, איננוּ לפי טעמי וּלפי טעמך, ואפשר מאד שהליכוֹתיה של מרת פּלוֹנית עוֹבדת אוֹ אשת עוֹבד בּהסתדרוּת נראוֹת לי תפלוֹת ועלוּבוֹת – וּבכן? האם נתמַניתי אני ואתה למחוֹקקי הטעם הטוֹב? והאם העוֹבד ההסתדרוּתי הוּא “קנין הציבּוּר” בּחייו הפּרטיים?

לא, בּא' רבּתי. אין העוֹבד הציבּוּרי קנין הציבּוּר אלא בּמַה שהוּא משמש את הציבּוּר, ואשר לשאר הרי הוּא חפשי להיוֹת מחוּסר־טעם וּפגוּם־מוּשׂגים כּכל שאר אזרחי ההסתדרוּת. אפשר לבכּוֹת וּלהצטער על כּמה וכמה סימנים של ליקוּי־טעם וּפגימת־תרבּוּת וחוֹסר הכּרת המקוֹם והשעה שדבקוּ בּרבּים מציבּוּרנוּ, אפשר גם להתקוֹמם נגדם, אַך אין נוֹטעים “טוּב טעם” על ידי הטלת־חוֹבה, ואין רע מאשר קביעת סוּג־אָדם מיוּחד אשר לציבּוּר תהיינה “זכוּיוֹת מיוּחדוֹת” עליו. הכ“כלי־קוֹדש” נעשׂה את עוֹבדי־הציבּוּר? הנבוֹא להנהיג “בּדיקת־ציציוֹת” מוֹדרנית? וּלמי נמסוֹר את קביעת הטעם הטוֹב והרצוּי, האם גם זהוּ מן הדברים אשר “אחרי רבּים להַטוֹת”? היוֹם אצטרף אני אל הרבּים כּדי לאסוֹר דבר שהוּא פּסוּל בּעינַי, וּמחר יצטרף האחר אל הרבּים כּדי לאסוֹר עלי מה שפּסוּל בּעיניו.

האדם של ימינוּ עדיין לא למד לדעת כּיצד מקיימים חברה גדוֹלה וּמפעלים מסוֹעפים ללא “מַנגנוֹן”. והכרח לנוּ למסוֹר ל“מנגנוֹן” הציבּוּרי יִפּוּי־כּוֹח לפעוּלוֹת רבּוֹת, ואפילוּ למסוֹר לוֹ זכוּת שיטיל עלינוּ חוֹבוֹת. אַך חוֹבתנוּ לתחוֹם לוֹ ל“מנגנוֹן” הציבּוּרי תחוּמים מסוּימים ולשמוֹר עליו שלא יצא מחוּץ לתחוּמיו, ולא יהיה נוֹטל לעצמוֹ שׂררה וסמכוּת שאינה הוֹלמתוֹ. חוֹבה גדוֹלה להגן על חירוּתוֹ האישית של הפּרט מפּני סכּנת התנַשׂאוּתוֹ של כּל מנגנוֹן ציבּוּרי שהוּא והתפּרצוּתוֹ לתוֹך תחוּם שאינוֹ שלוֹ. אך גם אוֹתוֹ אָדם שהוּא בּוֹרג בּמנגנוֹן – אָדם הוּא, וחוֹבה להגן על מלוֹא חירוּתוֹ האישית, וגם על זכוּיוֹתיו לשגיוֹנוֹת ולפגימוֹת כּכל האָדם.

“תלוּת בּציבּוּר”

שמעתי דוֹרשים שהעסקן יהיה “תלוּי בּציבּוּר”. דרישה זוֹ יש לבדוֹק אחריה מה כּוָנתה? אם ששליח הציבּוּר לא יהא נוֹטל לעצמוֹ שׂררה וגם לא סמכוּת שלא ניתנה לוֹ, ושלא יהא עוֹשׂה בּשם הציבּוּר דברים אשר לא למענם נשלח – הרי זוֹ דרישה צוֹדקת. שיהא יוֹדע וחש בּמה הציבּוּר מתפּרנס וּבמה הוּא מתענה ויהיה עמוֹ בּצערוֹ – ודאי. אך אם כּוָנתה של “תלוּת” זוֹ, ששליח־ציבּוּר חייב לוֹמר “אָמן” אחר הציבּוּר – הרי זה ההיפך מתפקידוֹ האמיתי. הזה יהיה שליח־ציבּוּר נבחרהוּ, נטוּל חירוּת פּנימית, בּלתי־מעיז לראוֹת מה שהציבּוּר אינוֹ רוֹאה וּמכוון את אפּוֹ לפי הרוּח המנַשבת? האם אין זוֹ חוֹבתוֹ הגדוֹלה של איש־הציבּוּר בּשעה שהוּא רוֹאה כּי הציבּוּר טוֹעה, להזהיר וּלהוֹכיח, וּלבקש למנוֹע, ולהיוֹת לשם כּך גם "איש ריב ואיש מדון לכל הארץ²? ויקטוֹר אַדלר הוֹרה בּשעתוֹ כּי מוֹטב לשגוֹת עם הציבּוּר מאשר לצדוֹק בּלעדיו. או­תה אִמרה עשׂתה לה כּנפים, ורבּים הסוֹציאליסטים אשר השתמשוּ בּה להצדיק את שגיאוֹתיהם. והן זוֹ מהדוּרה חדשה של חכמת אהרן הכּהן, אשר נענה לעם הצוֹעק: “קוּם עשׂה לנוּ אלהים”³, ועשׂה להם את העגל. ודאי היוּ לוֹ לאהרן כּמה מעלוֹת טוֹבוֹת: גם רוֹדף־שלוֹם וגם מכּיר בּתלוּתוֹ בּציבּוּר, ואף על פּי כן, כּשאני רוֹאה שבּני־בּניו, מנהיגים סוֹציאליסטיים בּימינוּ, אינם לוֹמדים מכּשלוֹנוֹ, הריני מֵצֵר וּמצפּה לשוּבוֹ של משה הזוֹעם – דמוּת אחרת של איש־ציבּוּר – אשר ישבּוֹר את הלוּחוֹת וישׂרוֹף את העגל.

“אוירה”

עד כּאן דוּבּר – וּבהרחבה – על התביעוֹת שיש להגיש לאיש־הציבּוּר. המוּתר לוֹמר משהוּ על האוירה שבּה הוּא נדוֹן?

הדוּכן של איש־הציבּוּר נהפּך קרוֹבוֹת לספסל־נאשמים. לא הרוֹפא, לא המוֹרה ולא האָמן – שגם הם מתחייבים בּנפש אָדם – אינם נתוּנים לדין־ציבּוּר כּאשר נתוּן זה הקרוּי “עוֹבד ציבּוּרי”. על כּך אין לקבּוֹל. על מה יש לקבּוֹל? על שיוֹתר ממה שהנאשם נשפּט על ידי בּיקוֹרת יוֹדעת־דבר, הוּא נשפּט על ידי לעז ודיבּה והחשדה. יוֹתר ממה שהוּא נדוֹן בּפניו, הוּא נדוֹן מאחוֹרי גבּוֹ. מי שהוּא נוֹכל בּטבעוֹ יוֹדע ללבּוֹש שריוֹן, אך ישר־לב, היוֹצא מעוּרטל, קוֹלט את החִצים. יכוֹל אָדם שיהיה בּז לחצים מוּרעלים ואף על פּי כן יהיה נפצע בּהם.

תיאוּר נפלא של אוירה מסוּיֶמת שמוּר לנוּ בּאגדה: היוּ אוֹמרים (על משה): "ראה צוארוֹ, ראה שוֹקיו, ראה כּרעיו: אוֹכל משל יהוּדים, שוֹתה משל יהוּדים, וכל מה שיש לוֹ – משל יהוּדים ". וחברוֹ משיבוֹ: “ריקא! אדם ששלט על מלאכת המשכּן אין אתה מבקש שיהיה עשיר?”

החשדנוּת המחוּכּמת יוֹדעת גם יוֹדעת: כּלום אפשר אחרת? “אדם ששלט על מלאכת המשכּן אין אתה מבקש שיהיה עשיר?”

אוֹגוּסט בֶּבֶּל היה אוֹמר כּי חשדנוּת מידה טוֹבה היא של הדמוֹקרטיה, בּאשר האֵמוּן מַרדים את המנהיגים ואת הפּקידים, והחשדנוּת מַצליפה על פּני השאננוּת והקוֹרוּפּציה. אני מעיז לחלוֹק. החשד הוּא מצליף עיור. והדמוֹקרטיה זקוּקה לעינים פּקוּחוֹת. בּמקוֹם שיש ידיעת ענינים וּביקוֹרת ענינית – פּטוּר אָדם מחשדוֹת מגוּחכים. בּמקוֹם שאין ידיעת ענינים ואין רוּח בּיקוֹרת – שם נקלט כּל חשד על נקלה. החשדנוּת היא מדרגה נמוּכה של הכּרה ציבּוּרית. מקוֹר החשדנוּת לא בּחוֹסר־אמוּנה, כּי אם בּקלוּת האמוּנה כּי “כֻּלוֹ סג יחדו נאלָחוּ, אין עוֹשׂה טוֹב אין גם אחד”⁴. אָדם מתהלך עם חברוֹ, מאמין לוֹ, מחר הוּא שוֹמע תוֹלים בּוֹ כּל מיני פּסלנוּת, והוּא שוּב מאמין – מה ממש בּאמוּנוֹ, מה ממש בּמאיסתוֹ? יוֹתר משקשה ההתנגשוּת בּחיי החברה קשה זוֹ קלוּת־הנפש הנוֹתנת אֵמוּן בּכל לעז וּבכל תִפלוּת. מכּיר אני יפה יפה מידה זוֹ, “לוית־חן” של חיינוּ, עדוּת לקלישוּת האוֹפי, לחוֹסר כּל איתנוּת בּיחסי אדם – הכּל מתפּוֹרר בּידיה, הכּל נעשׂה תחוּח.

ואין מסתפּקים אצלנוּ בּחשדנוּת “פּרטית” וארעית. אצלנוּ מארגנים את החשדנוּת. “לשם שמים”. היא מהוָה נשק ציבּוּרי, תחליף חשוּב לאַרגוּמנטציה רעיוֹנית.

לֶנסבּוֹרי היה אוֹמר: אילוּ היה העוֹלם מוּכן להביא קרבּנוֹת למען השלוֹם, כּמוֹ שהוּא מביא למען המלחמה. ועל משקל זה רשאים אנוּ לוֹמר: הוֹי, אילוּ היינוּ אנחנוּ מוּכנים להקריב קרבּנוֹת למען אחדוּתנוּ, כּמוֹ שאנוּ מביאים קרבּנוֹת למען קיים את פירוּדינוּ.

ותרשוּ לי לצַטט משירוֹ של משוֹרר צעיר, אהרן מאירוֹביץ, שקראתיו מעל דפּי “השוֹמר הצעיר”:

הֵן אֶל שֻׁלְחָן אֶחָד כֻּלָנוּ פֹּה סְמוּכִים

וְלָמָּה הַלְבָבוֹת הִפְרִיאוּ לַעֲנָה וָרוֹש?

הֵן מִכִּכָּר אַחַת נִפְרוֹס אֵת הַפְּרוּסָה

וְלָמָה אֵין לַחְמֵנוּ הַלֶּחֶם הַקָּדוֹשׁ?

אֶת כֻּלָנוּ הֵן הֵעִיר הַבֹּקֶר הָאֶחָד,

אֶל כֻּלָנוּ יַרְקוּת כָּרִים רָמְזָה וּתְכֵלֶת רֹם,

וְלָמָּה אִיש אָחִיו דְּלוּחִים נִפְגֹּשׁ,

בְּלִי גִיל וּבְלִי בִּרְכַּת שָׁלוֹם?

מיעוּטים

מן הדברים העלוּלים, לפי דעתי, למוֹטט את ההסתדרוּת מבּפנים הוּא גם ענין המיעוּטים, המקבּל אצלנוּ אוֹפי מיוּחד בּמינוֹ. אין אני פּוֹסל, חלילה, את עצם היוֹת מיעוּטים. כּל חברה דמוֹקרטית טבעי הדבר שיהיוּ לה מיעוּטים. צריך שכּל מיעוּט יקבּל אפשרוּת מַכּסימלית לחיוֹת את חייו, להתגלוֹת, להבּיע את עצמוֹ, להגן על קיוּמוֹ, להילחם על דרכּוֹ. אך בּכל מדינה קוֹנסטיטוּציוֹנית יש שני סוּגי אוֹפּוֹזיציה. האוֹפּוֹזיציה האחת אינה רוֹאה את המדינה כּאוֹיב לה. אדרבּא, המדינה יקרה לה, רק המפלגה השלטת, הכּיווּן שלה, לוֹ אין היא מסכּימה. היא יוֹדעת שהמדינה יכוֹלה להיות מחר שלה, וּלפיכך היא שוֹמרת על המדינה. מוּשׂגיה הם מוּשׂגי אזרחוּת מחַייבת. היא חוֹלקת על הרוֹב השליט, מוֹתחת עליו בּיקוֹרת, אבל היא לא תעשׂה דבר אשר יסַכּן את המדינה. ויש אוֹפּוֹזיציה השוֹללת את המדינה וּמטרתה אחת: להשתלט עליה אוֹ להרוֹס אוֹתה. היא אינה מַשלימה עם המשטר הקיים, היא אינה מאמינה כּי אפשר על בּסיס החוּקה וּבדרך הסבּרה להשׂיג משהוּ, היא חוֹשבת כּי יש לאחוֹז בּכל האמצעים וּבלבד שתשׂיג את שלה, היא רוֹאה את עצמה בּמצב של מלחמה עם המדינה. כּשהיתה “אחדוּת־העבוֹדה” מפלגת הרוֹב ו“הפּוֹעל הצעיר” מפלגת המיעוּט היוּ היחסים בּיניהן קשים למדי, היתה בּיקוֹרת חריפה, אבל היתה הנחה מראש, כּי ההסתדרוּת איננה אוֹבּיֶקט של “כּיבּוּש”. כּשהצוֹרך של האוֹפּוֹזיציה הוּא להשפּיע, להמריץ, לתקן, להביא את הרוֹב לידי התחשבוּת־יתר, אזי עצם קיוּם המיעוּטים לא בּלבד שאינוֹ מסַכּן את המפעל, אלא עשׂוּי אפילו לדַרבּן לעתים את העמלים בּוֹ. לעוּמת זאת היה לנוּ בּארץ מיעוּט אחר: ה“פרקציה”. היא שללה בּעצם את ההסתדרוּת ושללה גם את הפּוֹעל העברי, נוֹשׂא ההסתדרוּת, ואף על פּי כן בּיקשה לכבּוֹש את שניהם. היא היתה לגבּי ההסתדרוּת בּמצב של מלחמה שבּה כּל האמצעים כּשרים וראשית דרכּה – אוֹבּסטרוּקציוֹניזם, השפּלה, המָטת־קלוֹן.

למראה כּמה דברים בּהסתדרוּת אני אנוּס לשאוֹל את עצמי: מה דרך המיעוּטים בּהסתדרוּת עכשיו? יש לי הרוֹשם שכּמה מיעוּטים העבירוּ לתוֹך חיי ההסתדרוּת את מוּשׂגיהם על דרכי־מלחמה בּאוֹיב המעמדי. והאֶתיקה שלהם לגבּי ההסתדרוּת אינה אֶתיקה של מפלגה קוֹנסטיטוּציוֹנית, המאמינה בּאפשרוּת של השפּעה בּדרכים חוּקיוֹת. כּשאתה שוֹמע אוֹתם אוֹ רוֹאה כּמה גילוּיים שלהם, אין לך אלא להניח שאין הללוּ רוֹאים כּל תקנה להסתדרוּת כּמוֹ שהיא וחוֹשבים שמוּתר להשפּיל אוֹתה וּלהחריב אוֹתה אם לא תפּוֹל בּידיהם. אינני רוֹצה בּזה לוֹמר שכּל מה שאוֹמרים “פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל, אוֹ “השוֹמר הצעיר” וליגָתוֹ, וכל מה שאוֹמר אצלנוּ כּל מי שמתגַדר בּאוֹפּוֹזיציוֹניוּת, שכּל זה פּסוּל מראש! אני מתאר לעצמי, שאם נוֹשיב וַעדה אוֹבּיֶקטיבית החוֹקרת לאמיתם של דברים תמצא הרבּה הרבּה הטעוּן תיקוּן, ואפשר יוֹתר ממה שסבוּרוֹת האוֹפּוֹזיציוֹת הרשמיוֹת. אך אין לי כּל אֵמוּן לאוֹתה בּיקוֹרת אשר כּל אוֹזן קַשוּבה תבחין בּה: “אבקר ואבקר עד שאכבּוֹש, ואם הכּיבּוּש לא יעלה בּידי – אהרוֹס”.

הדבר היסוֹדי בּעינַי הוּא, אם יש לנוּ אפשרוּת של התפּתחוּת חוּקית בּהסתדרוּת, אם קיים לגבּי המיעוּטים מוּשׂג של חבֵרוּת מחַייבת, של חוֹבוֹת בּצד זכוּיוֹת? נדמה לי שכּמה תוֹפעוֹת בּשנים האחרוֹנוֹת בּחיי ההסתדרוּת יוֹצאוֹת מתחוּמי המוּשׂגים הקוֹנסטיטוּציוֹניים בּכלל. כּל אוֹתם האמצעים שבּהם משתמש הפּוֹעל, בּהיתר או בּאיסוּר, בּמלחמתוֹ נגד אוֹיב מבּחוּץ הוּתרוּ בּמלחמה פּנימית בּהסתדרוּת. תנוּעת הפּוֹעלים המַקיפה רבּים רבּים אינה מבוּטחת מגילוּיים אסַפסוּפיים, יש שהיא “בּוֹלעת” אוֹתם, יש שהיא בּוֹלמת אוֹתם. פּעם קיבּל פּלוֹני החבר־העסקן מכּוֹת, פּעם נפגע קשה וּבלי כּל צדק חבר אלמוֹני. דרך חינוּך המוֹנים וּנשׂיאת־סבלוֹתיהם אינה סוּגה בּשוֹשנים. הרבּה מצוּקה עוֹשׂה, הרבּה רגשנוּת עוֹשׂה, הרבּה חוֹסר ישוּב־הדעת עוֹשׂה. אבל כּאשר מאחוֹרי גישה אסַפסוּפית עוֹמד כּוֹח אִרגוּני המבקש שלטוֹן, הרי זה דבר אחר לגמרי! כּשם שישׂ הבדל בּין שוֹגג לבין מזיד, כּך יש הבדל בּין נרגָנוּת של פּרט, אוֹ של פּרטים, לבין נרגנוּת הנעשׂית אמצעי מכוּון לרכישת שלטוֹן.

מן הדברים המזעזעים בּעינַי הוּא כּשאַתה יוֹשב עם חבר המיעוּט בּמוֹסד שהוּא אחראי לוֹ וּמשתתף בּהצבּעוֹת, וּלמחרת הוּא יוֹצא לרחוֹב ואינוֹ מרגיש כּל אחריוּת למוֹסד זה וּלהחלטוֹתיו. מה היה אילוּ בֶּוין היה יוֹשב עם צ׳רצ׳יל בּקבּינט המלחמה והיוּ שם מחליטים דברים מסוּימים ואחר כּך היה יוֹצא בּוין וּמקוֹמם את חבריו בּמפלגת העבוֹדה נגד החלטת הקבּינט?

החינוּך שהמיעוּטים נוֹתנים אצלנוּ לחבריהם הוּא בּעינַי חינוּך אנטי־חברתי, אנטי־סוֹציאליסטי, כּי הם מחנכים לכך שמיעוּט, כּל עוֹד הוּא מיעוּט, אינוֹ מקבּל את שלטוֹן הרוֹב. ואין זוֹ שאלה של מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל. זוֹהי שאלה גדוֹלה בּחיי כּל ההסתדרוּת. אנוּ עַם שלא היתה לוֹ מדינה ולא היוּ לוֹ חיים מדיניים בּמשך דוֹרוֹת רבּים. אין לנוּ כּמעט הֶרגלים של חיי עצמאוּת. בּאה ההסתדרוּת והשקיעה מאמצים גדוֹלים כּדי לבנוֹת חברה מאוּרגנת על יסוֹדוֹת דמוֹקרטיים. וחברה מאוּרגנת על יסוֹדוֹת דמוֹקרטיים – פּירוּש הדבר קבּלת מרוּת של הרוֹב. יש בּירוּר ויש ויכּוּחים, וכאשר יחליט הרוֹב כּן יקוּם. אנחנוּ, היהוּדים, אפשר איננוּ נוֹטים בּכלל לקבּל את החלטת הרוֹב, ואפשר שבּהיוֹתנוּ מפוּזרים בּין האוּמוֹת לא רכשנוּ לנוּ את ההרגל לכבּד החלטת רוֹב “שלנוּ”. וּמי שיתבּוֹנן למאמצי הארגוּן של הישוּב, הָחֵל מן “המִסדרה” של אוּסישקין בּזכרוֹן־יעקב ועד היוֹם, יכוֹל על נקלה להגיע לכלל דעה כּי אין לנוּ לא כּשרוֹנוֹת ולא רצוֹן לכך. וההסתדרוּת, בּהקימה את ארגוּנוֹ הדמוֹקרטי של כּלל־הפּוֹעלים, עשׂתה בּזה שירוּת לאוּמי־מדיני ממדרגה ראשוֹנה. אך יש לי הרוֹשם שמעשׂה זה הוֹלך וּמתמוֹטט. המיעוּטים אצלנוּ מגמתם אינה להשתתפוּת בּזכוּיוֹת וּבחוֹבוֹת, כּי אם “לכבּוֹש” את ה“שלטוֹן”. אילוּ יכלוּ לכבּוֹש את ה“שלטוֹן” – אפשר היתה השאלה פּשוּטה. אך כּיון שאין להם תקוה ל“כיבּוּש שלטוֹן” בּקרוֹב, לא על ידי רכישת לבּוֹת הרוֹב ולא בּזרוֹע המיעוּט, ואין נכוֹנוּת מצדם לקוֹאַליציה, לאחריוּת משוּתפת, ואין הם נוֹטים לחפּשׂ דרכי פּשרה, הרי הם שׂשׂים לכל הזדמנוּת של חידוּד יחסים “כּמוֹצא שלל רב”. כּוָנתם, כּמוּבן, איננה אלא להכשיל את המפלגה. אך למעשׂה הם הוֹלכים בּדרך החוֹתרת תחת קיוּמה של ההסתדרוּת; הם עוֹשׂים הכּל כּדי לדלדל את סמכוּתה וּלהשפּיל את קרנה של ההסתדרוּת!

דַלת־העם

שאלה גדוֹלה בּשביל עתידה של ההסתדרוּת היא שאלת היחסים בּין ההסתדרוּת וּבין השכבוֹת העממיוֹת שהן על תחוּם ההסתדרוּת, שבּז׳רגוֹן הפּוֹליטי־הציוֹני קוֹראים להן משוּם מה “מעמד בּינוֹני”, וראוּי שיקָרא להן – דַלת העַם. אם אין אנוּ תנוּעה מקצוֹעית בּלבד, אם אנוּ בּאמת תנוּעה ציוֹנית סוֹציאליסטית, – עלינוּ להתיחס אל היסוֹד הזה בּעם מתוֹך אֶתיקה סוֹציא­ליסטית וּמתוֹך חרדה סוֹציאליסטית, בּאוֹתוֹ ענין וּבאוֹתה דאגה שאנו רוֹחשים לפּוֹעל, וצריך לארגן אוֹתוֹ ולעזוֹר לוֹ. למראה אגַפּינוּ השוֹנים והתנהגוּתם בּכמה מצבים אתה בּא לכלל רוֹשם, שכּוּלנוּ הננו תנוּעה אריסטוֹקרטית אוֹ מתנהגים כּתנוּעה אריסטוֹקרטית, ועל זאת נענשנוּ לא מעט. אני אוֹמר: ההסתדרוּת צריכה לקחת תחת חָסוּתה שכבוֹת המוֹניוֹת הזקוּקוֹת לעזרתה ואשר אין להן עזרה בּלעדי ההסתדרוּת. ההסתדרוּת צריכה להקדיש לענין זה כּוֹחוֹת. יש אנשים בּוֹדדים בּהסתדרוּת שעשׂוּ בּענין זה לא מעט, כּמוֹ צבי לוּבּיאניקר בּעיר ונטע הרפּז בּכּפר; היה זמן שצבי ליבּרמן פּעל לסידוּר התישבוּת עוֹבדת מחוּגים אלה. “הפּוֹעל הצעיר” הבין לפני המלחמה לאַרגן את מרכּז בּעלי־מלאכה ו“המשבּיר” דאג להם בּימי המלחמה הקוֹדמת. וּבטרם הלכתי לגדוּד בּיקשתי לאַרגן את בּעלי־המלאכה בּירוּשלים ושיתפתי פּעוּלה עם חוּגים מן “הישוּב הישן”. אילוּ המשכנוּ בּדבר היינוּ ודאי מצליחים לשתף פּעוּלה עם שכבוֹת גדוֹלוֹת, הָחֵל מן הרוֹכל ואיש הגָזוֹז וגמוֹר בּבעל־המלאכה, שבּחלקם היוּ הוֹלכים אתנוּ עד לבנין משק. היה זה משגה פּוֹליטי כּבד מבּחינה ציוֹנית וסוֹציאליסטית, שהפקרנוּ את החוּגים האלה לכל מיני “בּעלי־טוֹבוֹת”, ולא מצאנוּ את הדרך הנכוֹנה וּמסגרת ראוּיה לטפּל בּהם. אינני אוֹמר שאנוּ צריכים לעשׂוֹת אוֹתם חברי ההסתדרוּת אוֹ חברי המפלגה. יש להם בּעיוֹת שלהם והם צריכים למסגרת שלהם, אך צריך שהאנשים האלה ימצאוּ אצלנוּ אוֹזן קשבת ויד עוֹזרת; וידעוּ שמקוֹמם – אִתנוּ. מה תהיה ההתפּתחוּת מזה – נראה. דבר זה לא יקוּם על ידי כּוָנוֹת טוֹבוֹת בּלבד וגם לא על ידי פּעוּלוֹת אַרעיוֹת. צריך שבּמזכּירוּת הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת ישב אדם אשר הטיפּוּל בּשכבוֹת אלוּ יהיה מתפקידוֹ ואשר יקדיש את עיקר זמנוֹ לכך. ואַל יהיה הדבר תלוּי בּמידת הבנתם ודקוּתם של כּל מיני מזכּירים בּמקוֹמוֹת.

יש לחשוֹב מעתה מה תהיה דמוּתוֹ הציבּוּרית של הישוּב לאחר המלחמה. אם הפּוֹעל בּארץ איננוּ תוֹלה תקווֹת בּפּוֹליטיקה של התפּשרוּת עם הריאַקציה הישוּבית (שאנוּ מכּירים אוֹתה בּלבוּשיה השוֹנים וּבתכנה האחד) – ואנוּ איננוּ תוֹלים תקווֹת בּה – הוּא חייב לחשוֹב על כּך בּכל הרצינוּת. הצעקה נגד “ההסכּמים” – וּלמעשׂה נגד כּל הסכּם שהוּא, בּלי בּחינת תכנוֹ – היתה אוּלי בּמקוֹמה, אילוּ היתה מלוּוה פּרוֹגרמה כּיצד לשבּוֹר את הריאַקציה בּישוּב. פּרוֹגרמה כּזאת איננה; על כּל פּנים מצד אלה שהמלה “הסכּם” היא בּעיניהם שם־גנַאי. לא שמענוּ מעוֹלם על פּרוֹגרמה כּזאת. האגַפּים “השׂמאליים”, שלנוּ הם הם שמילאוּ תפקיד לא קטן בּהגבּרת הרביזיוֹניזם, בּדחיפת חוּגים פּוֹעליים וּסתם־עממיים לזרוֹעוֹת הרביזיוֹניזם. אנוּ חייבים להציג פּעם בּאוֹפן רציני את השאלה: כּיצד תוּכל ההסתדרוּת להתגבּר על אוֹיביה, כּיצד תוּכל לשמוֹר על עמדוֹתיה וּלחזק אוֹתן?

יש לכך שתי אפשרוּיוֹת: אוֹ שההסתדרוּת תרכוֹש לעצמה רוֹב בּארץ אוֹ שתרכּוֹש את אמוּנן ואת תמיכתן של שכבוֹת שמחוּץ לציבּוּר הפּוֹעלים. אינני יוֹדע אם ציבּוּר הפּוֹעלים מהווה כּבר רוֹב בּישוּב, אבל ההסתדרוּת כּשלעצמה איננה רוֹב בּישוּב. אילוּ ציבּוּר הפּוֹעלים היה מאוּחד אפשר היה מגיע לכלל רוֹב. אבל אנחנוּ לא טרחנוּ דיינוּ להביא את כּל ציבּוּר הפּוֹעלים אל ההסתדרוּת.

הדרך הפּתוּחה להסתדרוּת, בּמלחמתה על אָפיוֹ של הישוּב, היא: כּריתת בּרית עם שכבוֹת מסוּימוֹת בּארץ, בּרית אמוּנים, לא בּרית כּוֹזבת. “השוֹמר הצעיר” אוֹמר: בּרית עם הציוֹנוּת הפּרוֹגרסיבית, ואני אוֹמר: אין אמת בּסיסמה זוֹ בּצד “השוֹמר הצעיר”; הוּא איננוּ מגלה לנוּ מי וָמי היא הציוֹנוֹת הפּרוֹגרסיבית, שרק אִתה הוּא מַתיר לשבת בּמחיצה אחת (“קוֹאַליציה מצוּמצמת”), וּמה הם סימני־ההיכּר הסוֹציוֹלוֹגיים שלה; הוּא אינוֹ אוֹמר לנוּ מה הוא מוּכן לתת מצדוֹ בּמחיר הקוֹאַליציה עם הציוֹנוּת הזאת; הוּא אינוֹ אוֹמר לנוּ מה יהא תכנה של הקוֹאַליציה עם “הציוֹנוּת הפּרוֹגרסיבית”. חוּץ מזה ש“השוֹמר הצעיר” יוֹשב בּ“ליגה להתקרבוּת” עם פּטרזייל ועם ר׳ בּנימין, וּבעיקר עם כּל מיני מינימַליסטים לגבּי ציוֹנוּת וּמַכּסימליסטים לגבּי ערָב – לא ראיתי אצלוֹ כּל תכנית וכל דרך לברית עם איזה חוּג ציוֹני, ואפילו לא עם מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל. הזה יהיה תכנה של פּרוֹגרסיביוּת ציוֹנית – מינימַליזם ציוֹני?

כּל בּרית־אמת מחייבת, יש בּה לא רק “לקיחה”, כּי אם גם “נתינה”. על בּרית כּזאת לא שמענוּ מעוֹלם מפּי האוֹפּוֹזיציוֹת שלנוּ.

אני רוֹאה צוֹרך בּקוֹאַליציה רחבה כּכל האפשר בּהסתדרוּת הציוֹנית, ונוֹסף לכך אני רוֹאה צוֹרך בּברית צמידה עם דַלת־העם.

איננוּ רשאים להתעלם מבּני השכבוֹת העממיוֹת, אנוּ חייבים לעזוֹר להם בּצרוֹתיהם, לעזוֹר להם בּאוֹפן חמרי, ואנוּ מעוּנינים גם להקים אוֹתם בּתוֹר כּוֹח ציבּוּרי, ולעשׂוֹתם לבני־בּרית. הדברים אמוּרים לגבּי שוּרה של שכבוֹת פרוֹדוּקטיביוֹת וגם בּלתי־פּרוֹדוּקטיביוֹת. חלק מהם נמצא בּמצב מַעבר: אוֹ להתנַוונוּת גמוּרה אוֹ לכניסה למעמד העוֹבדים. ואנחנוּ צריכים לבקש את הדרך אליהם. ואם נבקש –נמצא. בּלי יחס חיוּבי לדבר, מתוֹך יהירוּת מעמדית וּמתוֹך בּיטוּל – אי אפשר לעשֹוֹת את הדבר הזה! ואינני רוֹאה שוּם דרך לשבּוֹר בּאמת את הריאַקציה, ולא בּדבר־שׂפתים, בּלי קשר אתם! מי שאוֹמר בּגוֹדל־לבב: אני נגד כּל הסכּמים עם הבּוּרגנוּת, ואיננוּ יוֹדע ואיננוּ מבקש למצוֹא לתנוּעת הפּוֹעלים בּן־בּרית של קיימא – איננוּ אלא יוֹרה פראזוֹת ולא יוֹתר, וּמעיד על עצמוֹ כּי איננוּ שוֹאל כּלל לעתידה של תנוּעת הפּוֹעלים.

אינני מדבּר על פּלוֹני הפּרט, הנציג, אם הוּא מוֹצא חן בּעינַי אוֹ איננוּ מוֹצא. אני מתכּוון לכמה רבבוֹת יהוּדים מרוּדים וּדווּיים, שהם הם דַלת העם היהוּדי, עצמנוּ וּבשׂרנוּ הם. כּל תנוּעה סוֹציאליסטית – אם הסוֹ­ציאליזם שלה איננוּ של גוילים, חייבת לדאוֹג להם. מבּחינה סוֹציאלית הם בּדרגה נמוּכה יוֹתר מן הפּוֹעל. אפשר לעזוֹר לכמה מהם לעבוֹר להתישבוּת, להשתלב בּמעגל הכּלכּלי הפּרוֹדוּקטיבי. יש להם ילדים – צריך לדאוֹג לחינוּכם. זהוּ בּעינַי אַחד התפקידים הבּוֹערים של ההסתדרוּת ושל תנוּעת הפּוֹעלים: לשקוֹד על תקנתוֹ של ציבּוּר זה – מעֵדוֹת המערב וּמעֵדוֹת המזרח – שלא יהיה לרוֹעץ לעצמוֹ וּלמפגָע לנוּ. אם אנוּ לא נדאג לוֹ, “ידאגוּ” אחרים. הם לא ידאגוּ לוֹ בּמוּבן הסוֹציאלי, אך “ידאגוּ” לוֹ בּמוּבן פּוֹליטי. נקמת־ההזנחה צפוּנה לנוּ בּחלק זה של הישוּב. הוּא החוֹמר העיקרי בּשביל כּל מיני תנוּעות הרסניוֹת מימין וּמשׂמאל. כּבר ראינוּ אוֹתוֹת ראשוֹנים בּעדוֹת המזרח. לפיכך אני דוֹרש דאגה רצינית ורחבת־לב לענין זה; ואין להתבּייש כּלל וּכלל להעמיד בּמזכּירוּת הועד הפּוֹעל “שוּלחן” כּזה, למען אוֹתן השכבוֹת, שאינן בּגדר “ציוֹנים פּרוֹגרסיביים”, ואין בּהן עוֹרכי־דין וּפּרוֹפסוֹרים ורוֹפאים, אלא בּעיקר בּעלי־מלאכה זעירים, וּביניהם מי שהיוּ בּזמנם חברי מפלגוֹת פּוֹעלים, וּביניהם מי שהגוֹרל האכזרי הוֹציא אוֹתם משוּרוֹת העבוֹדה והם רוֹצים להיעָזר, ורוֹצים להיאחז בּנוּ – ואנחנוּ מבּלי־דעת מתנכּרים להם. צריך לעוֹדד בּקרבּם מפעלי ארגוּן ועזרה הדדית. וּמהם אפשר לאַרגן קוֹאוֹפּרטיבים. ולא אַקפּיד בּזמן הראשוֹן אם תהיה בּקוֹאוֹפּרטיבים אלה עבוֹדה שׂכירה – אני לא אדוּן על הקוֹאוֹפּרטיבים האלה מצד כּשרוּתם הגמוּרה לפי עקרוֹנוֹתינוּ. אני רוֹאה בּהן צוּרוֹת מעבר, צוּרוֹת חיוּביוֹת. שאלת הנאמנוּת לערכים איננה שאלה של כּשרוּת בּלבד! תנוּעה החיה בּתוֹך מסגרת סוֹציאלית מסוּימת צריכה לראוֹת מה היא דוֹחה וּמה התוֹצאוֹת של דחייתה. בּקיצוּר: חרדה ועזרה לדלת העם.

קוֹאוֹפּרטיבים

כּוּלנוּ רגישים מאד לכל פּגם בּהסתדרוּת. אך ראיית הפּגמים בּלבד אינה מספּיקה. רצוֹנך לבחוֹן תוֹפעה חברתית, צריך אַתה לשאוֹל לא רק מה היא כּיוֹם, אלא גם מאין היא בּאה וּלאן היא הוֹלכת. יש ואני רוֹאה חבר ההסתדרוּת הרוֹכש לוֹ לאט לאט מנהגים ונימוּסים מסוּימים – ולא כּתוּב בּשוּם מקוֹם שדבר זה אסוּר – והוּא מחזיק בּאידיאוֹ­לוֹגיה שלוֹ וּבמסוֹרת שלוֹ; ואני רוֹאה בּוֹ שהדרך שלוֹ היא מן ההסתדרוּת והלאה. וּלעוּמת זאת יש ואני רוֹאה אדם פּשוּט, והוּא אפילוּ אינוֹ מקיים את כּל המצווֹת, ואינוֹ יוֹדע את כּל התוֹרוֹת, והדרך שלוֹ היא אל ההסתדרוּת. אמרתי קוֹדם: שכבוֹת מעבר. זכוּתה של ההסתדרוּת גדוֹלה בּמידה שהיא מקיפה שכבוֹת עממיוֹת וּמכניסה אוֹתן תחת כּנפיה וּמחנכת אוֹתן למצווֹת, גם אם אין היא מלַמַדתן את כּל התוֹרה כּוּלה בּבת אחת. וּמבּחינה זוֹ יש להתבּוֹנן גם בּכמה קוֹאוֹפּרטיבים. השאלה היא לא רק מהוּ “איחוּד רגב” מבּחינת הכּשרוּת ההסתדרוּתית, השאלה היא גם מה היוּ חבריו לפני היוֹתם בּהסתדרוּת. אפשר היה לא לארגן את מפעלי התחבּוּרה בּתוֹך ההסתדרוּת, ואז לא היוּ מוֹנים בּנוּ כּמה פּגימוֹת. השאלה היא אם זה יהיה יוֹתר נכוֹן מבּחינת הרחבת עמדוֹתיו של הפּוֹעל והרחבת החוּג של הנוֹשׂאים בּעוֹל ההסתדרוּת וקיוּם מצווֹתיה. מפעלי התחבּוּרה – דבר כּבּיר. אילוּ אפשר היה היוֹם לאַרגן חלק מהמלאכה הארץ־ישׂראלית בּקוֹאוֹפּרציה, ולוּ גם בּקוֹאוֹפּ­רציה שאיננה ממלאה עדיין את כּל המצווֹת, הייתי חוֹשב זאת לדבר גדוֹל.

כּל אחד מאתנוּ, אם רצוֹנוֹ בּכך, יכוֹל לבחוֹר לעצמוֹ מצב נוֹח. כּל אחד יכוֹל לטעוֹן על חטאי הקוֹאוֹפּרציה. ואם ישאלוּ אוֹתוֹ: מה לעשׂוֹת? להוֹציא את הקוֹאוֹפּרטיבים מההסתדרוּת אוֹ לא? – יענה: וכי אוֹמר אני להוֹציא אוֹתם? בּיקוֹרת אחראית צריכה לא להתעלם מהחטאים וּמהשגיאוֹת, אבל היא צריכה להכּיר בּזה שבּכל מיוּן יש דברים שהם נמצאים על התחוּם. תוֹפעה כּזאת ישנה גם בּין בּוֹטניקה וזוֹאוֹלוֹגיה; דבר זה ישנוֹ גם בּסוֹציוֹלוֹגיה. יש דברים שהם בּפנים הגבוּל ויש דברים שהם מעֵבר לוֹ ויש דברים שהם על הגבוּל. לגבּי הקוֹאוֹפּרטיבים אתה חייב לראוֹת את הרקע הסוֹציאלי שעליו עלתה הקוֹאוֹפּרציה שלנוּ. זה לא היה קרקע ההתישבוּת החקלאית שלנוּ. מאות עולים חדשים הביאוּ אתם סכוּמים מסוּימים, אפשר היה שעל נקלה יתנַוונוּ בּארץ ויפסידוּ את כּספּם וילכוּ בּדרכים בּלתי־פּרוֹדוּקטיביוֹת. ההסתדרוּת קשרה אוֹתם בּיניהם, העלתה אוֹתם על דרך יצירה משקית, שיתוּפית, קשרה אותם גם להסתדרוּת והטילה עליהם מצווֹת. ההסתדרוּת יכלה שלא לעשׂוֹת את הדבר הזה, שלא להכניס ראשה בּענינים שכּשרוּתם אינה מוּבטחת למַפרע בּשלימוּת, ואז היוּ עניני התחבּוּרה בּארץ מתפּתחים אחרת לגמרי. ואז היינוּ פּטוּרים מהרבּה טענוֹת, וגם מבּיקוֹרת צוֹדקת. אך האם היה זה יוֹתר טוֹב מכּל הבּחינוֹת הציוֹניוֹת והישוּביוֹת וגם מבּחינת הארגוּן המקצוֹעי והעזרה ההדדית? וּלאחר שניגשים לענין זה כּך, מתוֹך ראִיית גוֹדל הענין, אוֹמַר: לא חיפּוּי על שגיאוֹת! וּצריכה להיוֹת שיטה, כּיצד להילָחם נגד פּגמים. לא אבוֹא בּדרישוֹת מוּפרזוֹת. לי מספּיקה הנוּסחה הישנה של ההסתדרות: לא ניצוּל! וּלפיכך – מגמה מַתמדת לחיסוּל העבוֹדה השׂכירה! נקבּע, למשל, כּלל: אדם העוֹבד בּקוֹאוֹפּרטיב תקוּפה מסוּימת – שנה אוֹ שנתים – ולא נמצא בּוֹ חטא ולא פּוּטר ממקוֹם עבוֹדתוֹ, צריך להיעשׂוֹת חבר בּקוֹאוֹפּרטיב. אם אין לוֹ די התשלוּם הנדרש, צריכה לבוֹא עזרה גם מצד הקוֹאוֹפּרטיב וגם מצד ההסתדרוּת. הוּא צריך להיכּנס לקוֹאוֹפּרטיב בּלי כּסף והקוֹאוֹפּרטיב ינַכּה לוֹ בּמשך שנים משׂכר עבוֹדתוֹ את דמי המניה. אינני יוֹדע אם זה פּתרוֹן אידיאלי. אבל צריכה להיוֹת מגמה.

ויש כּמה דברים הניתנים לשינוּי. נרים את המשׂא לפי מידת כּוֹחנוּ, מסוּימת של חיסוּל העבוֹדה השׂכירה הקבוּעה.

קוֹדם כּל דרוּש פּיקוּח הסתדרוּתי. פּיקוּח של ממש. ראיתי קוֹאוֹפּרטיבים נלחמים בּמאמצים גדוֹלים נגד מעילוֹת ולא תמיד עוֹזרת להם ההסתדרוּת בּמלחמתם זוֹ. ויוֹשר בּמשׂא־וּמתן בּקוֹאוֹפּרטיב חשוּב קוֹדם כּל. וצריך שירגישוּ את ההסתדרוּת בּתוֹר כּוֹח מוּסרי השוֹמר על טוֹהר הקוֹאוֹפּרציה.

המלחמה נגד עבוֹדה שׂכירה מחייבת קביעת תקנוֹת. אינני סבוּר כּי אפשר לבטל את כּל ענין המניוֹת, הקוֹאוֹפּרטיב לא הוּקם כּמוֹסד לאוּמי שרכוּשוֹ הוּא קנין הכּלל. איך נוֹצר כּל הרכוּש הזה של הקוֹאוֹפּרטיבים? על ידי ניצוּל הרכוּש הפּרטי למטרוֹת שיש להן חשיבוּת ציבּוּרית. דבר כּזה לא נעשׂה סתם ולא בּמקרה. וּלפיכך אין לבוֹא לקוֹאוֹפּרטיב ולדרוֹש את הלאָמת רכוּשוֹ, אך ענין המניוֹת דוֹרש פּיקוּח וּקביעת סייגים. הגידוּל המוּפרז של ערך־מניה, ללא כּל בּיקוֹרת ציבּוּרית, עשׂוּי לגרוֹם הרבּה תקלוֹת. צריכה להינתן עזרה מצד ההסתדרוּת לחברים חדשים העוֹבדים בּקוֹאוֹפּרטיב, לשם רכישת המניה. בּחלקה צריכה המניה להשתלם על חשבּוֹן שׂכר העבוֹדה.

וּצריכה להיוֹת הגנה מיוּחדת על שוּליוֹת. שאלת הנוֹער העוֹבד בּקוֹאוֹפּרטיבים היא שאלה חמוּרה מאד, לא כּל כּך מבּחינה חמרית כּמוֹ מבּחינת האוירה והיחסים. ילד קטן פּוֹגש את הקוֹאוֹפּרטיב כּנוֹתן־עבוֹדה, אחר כּך הוּא מתחיל לראוֹת בּקוֹאוֹפּרטיב אוֹיב, והוּא הוֹפך שׂוֹנא לא רק לקוֹאוֹפּרטיב, אלא גם להסתדרוּת. ספק אם מתוֹך כּך יִגדל אדם המסוּגל לבנוֹת קוֹאוֹפּרטיב מתוּקן יוֹתר. יוֹתר משזוֹ היא שאלה של שׂכר־עבוֹדה הרי זוֹ שאלה חינוּכית, שאלת היחסים עם חברי הקוֹאוֹפּרטיב, האוירה הכּללית בּתוֹך הקוֹאוֹפּרטיב וכוּ׳. הילד קוֹלט על נקלה את הבּיקוֹרת; את מה שפּעל וחידש הקוֹאוֹ­פּרטיב – איננוּ יוֹדע. ואת כּל הפּגימוֹת של הקוֹאוֹפּרטיב הוּא זוֹקף לחשבּוֹן ההסתדרוּת. והוּא עשׂוּי להיוֹת טרף להסתה אנטי־הסתדרוּתית. מרכּז הקוֹאוֹפּרציה חייב לתת את דעתוֹ על שאלה חמוּרה זוֹ מכּל הבּחינוֹת, גם מבּחינת מצבוֹ של הנוֹער בּקוֹאוֹפּרטיב וגם מצד חינוּכוֹ. הוּא צריך למַנוֹת איש מיוּחד בּתוֹך מחלקת התרבּוּת שידאג לנוֹער העוֹבד. חשוּב שדוקא אדם מבּפנים, מתוֹך הקוֹאוֹפּרציה, ידאג לנוֹער זה.

מאידך גיסא יש לשאוֹל, אם האוירה בּחוּגי הנוֹער העוֹבד מכשירה את הנוֹער המוֹצא עבוֹדה בּקוֹאוֹפּרטיבים שיבין את ערכּם. שמא מביאים אִתם הנערים העוֹבדים מתוֹך הסתדרוּיוֹתיהם יחס שלילי למַפרע. אנחנוּ רשאים לדרוֹש הרבּה מן החבר המבוּגר כּלפּי השוּליה. אך קשה לוֹ לחבר הקוֹאוֹ­פּרטיב לקיים תביעה זוֹ, כּשהוּא נפגש בּנער הצעיר הבּא וּמבטל אוֹתוֹ ואת מפעלוֹ. מה היה הקוֹשי בּינינוּ וּבין האִכּרים בּזמן הראשוֹן? בּאנוּ לעבוֹד אצל האִכּר ונמצאנוּ מלמדים אוֹתוֹ מוּסר והשקפוֹת ציוֹניוֹת. הוּא הקדים אוֹתנוּ בּעשׂרים שנה ויוֹתר, הוּא ידע את הארץ, עליו עברוּ מעשֹי־גבוּרה, והנה אנחנוּ, אשר עדיין לא נתנסינוּ, בּאים ללמד אוֹתוֹ מה זאת ציוֹנוּת וּלהוֹכיח אוֹתוֹ על כּל חטאיו. את הטוֹב שבּוֹ, את זכוּיוֹתיו, לא ידענוּ ולא כּיבּדנוּ. ראינוּ אוֹתוֹ רק מלא חטאים כּרימוֹן והיינוּ דנים אוֹתוֹ בּכל חוֹמר הדין. דבר זה ודאי היה בּוֹ כּדי להרגיז אף כּשצדקנוּ בּכמה דברים. הוּא חשב: אתה עוֹד אינך יוֹדע להחזיק מַעדר וּכבר אַתה פּוֹסל אוֹתי. עוֹד איני יוֹדע אם לא תברח בּספינה הבּאה – וּכבר אַתה מתנשׂא עלי. ואפשר על הרבּה פּוֹעלים ותיקים עוֹברת עתה אוֹתה הכּוֹס. אוֹתוֹ מנהל עבוֹדה, אוֹתוֹ חבר הקוֹאוֹפּרטיב, יש לוֹ הכּרה שהוּא הקים את ההסתדרוּת, והוּא מקיים אוֹתה. יש לוֹ הכּרה שמה שהוּא עשׂה הפּוֹעלים החדשים עדיין לא עשׂוּ, ולא כּל אחד מהם יעשׂה. נער עוֹבד הנכנס לעבוֹד בּקוֹאוֹפּרטיב איננוּ יוֹדע זאת. אני גם מסוּפּק אם חבר צעיר בּקיבּוּץ יוֹדע את ערך החבר הותיק. להערכה נכוֹנה לא תמיד זוֹכים להגיע גם בּין חברים הנמצאים בּמצב שוה, ועל אחת כּמה וכמה בּין חברים הנתוּנים בּתנאים לא שוים. אנוּ יוֹדעים שבּחוּגי הנוֹער מרוּבּה הבּיקוֹרת על כּל הנעשׂה בּהסתדרוּת. קל להטיף לתביעוֹת גדוֹלוֹת על ידי הצלפת החוֹטא. מאוירה כּזאת בּא נער עם יחס מסוּים לקוֹאוֹפּרטיב; בּתוֹך הקוֹאוֹפּרטיב אין הוּא מוֹצא אוירה של חבֵרוּת טוֹבה, הוּא מתחיל להסתכּל בּשלילה על כּל הנעשׂה בּוֹ, ואין מי שיגלה לוֹ את המאוֹר שבּיצירה. ולכן אני אוֹמר: גם מרכּז הקוֹאוֹפּרציה וגם מרכּז הנוֹער העוֹבד חייבים לשקוֹד על תיקוּן המצב.

אב תש"א.

חברים, פּוֹעלי ארץ־ישׂראל! תרשוּ לי לוֹמר לכם מלים אחדות בּכתב. אילוּ היה הדבר תלוּי בּרצוֹני הייתי מכתת את רגלי מאסיפה לאסיפה והייתי מסבּיר לכל פּוֹעל וּפוֹעלת, לכל חַייל, לכל נער ונערה שזכוּ להיכּנס למשפּחת העוֹבדים מה חשיבוּתן של הבּחירוֹת הללוּ.

על מה אתם נקראים להצבּיע? על “שלטוֹן”?

מה מצחיקה מלה זוֹ בּתנוּעתנוּ. “שלטוֹנוֹ” של יוֹסף אהרוֹנוֹביץ, “שלטוֹנוֹ” של משה בּילינסוֹן, “שלטוֹנוֹ” של חיים ארלוֹזוֹרוֹב, “שלטוֹנוֹ” של דוֹב הוֹז, “שלטוֹנם” של חבריהם, הנוֹשׂאים על גבּם את המשׂא, אשר אתם עוֹמסים עליהם, בּוֹקר וערב, עד כּלוֹת הכּוֹחוֹת.

שלטוֹן? אם יש בּקרב ציבּור העוֹבדים מבקשי שׂררה ושלטוֹן – אין לנוּ חפץ בּהם, ויהיה השלט אשר יהיה! רשאים אַתם למחוֹק אוֹתם מכּל רשימה שהיא. לא על “שלטוֹן” נקראים אנוּ להצבּיע, כּי אם על דרך.

הפּוֹנים אליכם בּבשׂוֹרת “כּיבּוּש השלטוֹן” אינם אוֹמרים לכם איככה עשׂה הפּוֹעל בּארץ את כּל החַיִל אשר עשׂה. הם מצבּיעים על סבלוֹתיכם, על פּצעיכם, על אבני־הנגף אשר בּדרכּכם, ואוֹמרים: הכּל בּשל הדרך הארוּכּה, הכּל בּשל מוֹרי־הדרך המַתעים. הם אוֹמרים: יש אִתנוּ דרך קלה יוֹתר, קצרה יוֹתר, הנה היא בּפינוּ.

ואני אוֹמר לכם: הדרך הזאת אשר בּה הלכתם מיוֹם עלוֹת החלוּץ הראשוֹן בּעליה השניה, היא הדרך. היא אשר עשׂתה מן העוֹלה הבּוֹדד, מן הפּליט היתוֹם, כּלל עוֹבדים איתן. היא אשר בּנתה את בּית ההסתדרוּת, אשר שוּם אוּיב מבּחוּץ לא יוּכל לה, ותקעה יתד נאמנה לתקוַת ישׂראל. היא אשר כּבשה לפּוֹעל היהוּדי בּפינה דלה שבּאַסיה את כּיבּוּשיו הגדוֹלים, והיא אשר הוֹבילה אוֹתוֹ לקראת ההישׂגים הנאדרים של התישבוּת חלוּצית ועזרה הדדית, אשר אין שוּם תנוּעת פּוֹעלים בּעוֹלם יוֹדעת דוּגמתן. היא אשר השרישה את הפּוֹעל בּקרקע תרבּוּת עמוֹ, והיא אשר הטילה על עצמה את קליטת העוֹלים, והיא שהקימה בּארץ מצוּדת־עוֹז להיאָבקוּת על חירוּתנוּ וּגאוּלתנוּ.

אוֹמרים לכם: אוֹתה המפלגה שסללה את הדרך הזאת כּוֹשלת היא וכל מוּם בּה וּבאנשיה. וכל “אוֹפּוֹזיציה” המבקשת קוֹלוֹת מכריזה על עצמה כּי היא כּלילת השלימוּת וכל טוֹב צפוּן בּה.

ואני אוֹמר לכם, כּאחד השוּתפים לחטאיה וּלכשלוֹנוֹתיה של מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל: אין אנחנוּ קלי־דעת לוֹמר: לא טעינוּ ולא חטאנוּ. אך לא הבּיקוֹרת הזעוּמה המתנשׂאת “לכבּוֹש את השלטוֹן”, לא היא תשפּטנוּ משפּט אמת. יבוֹא בּעל החשבּוֹנוֹת ויחַשב את חשבּוֹננוּ לחוֹבה ולזכוּת. חשבּוֹן גדוֹל הוּא.

מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל רשאית לוֹמר לכלל פּוֹעלי ארץ־ישׂראל: עצמכם וּבשׂרכם אני, לא התבּדלתי ולא התגדרתי מכּם. צִדקָתי –צִדקתכם, וגם חוֹבתי – חוֹבתכם. ורק הצדיקים בּעיניהם זוֹקפים עלי כּל גנאי – אם אמיתי ואם בּדוּי – ונוֹטלים לעצמם את כּל השבח.

לתקן? יש ויש. העמלים עם הציבּוּר הם הדוֹרשים בּיוֹתר לתקן וּלתקן, כּל יוֹם תמיד. וּלוַאי שיצמחוּ וירבּוּ הכּוֹחוֹת המתכּוונים בּאמת לתקן. אך האם נבטח בּמתהללים כּי הם הכּל יכוֹלים? הנאמין בּשׂשׂים לקטרג כּי הם היוֹדעים לתקן?

דרך הפּוֹעל לשחרוּרוֹ, דרך הפּוֹעל לגאוּלת עמוֹ – אינה מישוֹר חָלָק,

וּבקוֹל ענוֹת תרוּעה של מתרוֹננים וּמתנפּחים איננה נכבּשת. והתבּדלוּת וּפיצוּלים והתנשׂאוּת על כּלל העוֹבדים – מרחיקים מנצחוֹן. הכּרתי את דרך הפּילוּגים בּתנוּעת הפּוֹעלים וראיתי מה צפוּן בּהם לפּוֹעל ולאוּמה. ועוֹדני מחזיק בּתוּמתי, כּי אַחדוּת הפּוֹעלים דרוּשה לא רק ליוֹם חג וּמוֹעד, ויש לטפּח אוֹתה כּשאיפה חיה בּלב וּבמעשׂה, בּכל ימוֹת השנה.

כּסליו תש"ב.

(בּכינוּס חברים בּאפיקים, ו' בּחשון תש"ג)

אינני מיַצג שוּם מוֹסד ושוּם גוּף ציבּוּרי ושוּם אדם חוּץ ממני, אינני אלא שליח מַצפּוּני. אינני להוּט אחרי מסירת הוֹדעוֹת אישיוֹת בּרבּים, אך למען האמת וּלמען האחריוּת אָנוּס אני לוֹמר, שזה כּמה אינני רוֹאה עצמי חבר למרכּז המפלגה ולא לועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת ולא לשאר מוֹסדוֹת. אפשר לטעוֹן כּנגדי שפּרקתי עוֹל ושאני מסרב למלא את חוֹבוֹתי. אפשר. להתנצלוּתי אוֹמַר, שאין בּי הכּוֹח למלא את חוֹבוֹתי. הנה רוֹגשים עתה מסביב לפסק־דין של משפט המפלגה שבּיטל מנדטים. מי הוּא בּית־הדין אשר דן אוֹתי ונטל ממני את המַנדט? ימים רבּים הייתי מקבּל מנדט מטעם מפלגה מאוּחדת. גם המנדט שקיבּלתי לועידה האחרוֹנה, מכּנרת, לא היה שוֹנה. והנה אני נדרש עתה להיוֹת נציג של מפלגה מפוּלגת. אינני רוֹצה בּכך. ואינני מסוּגל ליַצג מפלגה מפוּלגת. אם יש בּי סגוּלוֹת לשירוּת הציבּוּר הן ההיפך מכּך. ואפילוּ את בּוֹשת־הפּנים שבּמצב זה איני יכוֹל לשׂאת. ממי עלי לתבּוֹע את בּירוּר ענין המַנדט שלי?

תסלחוּ לי את דרך הדיבּוּר האישי הזה. השאלה איננה של גוֹרל פּרט. אך המדַבּר בּזה אליכם רוֹאה עצמוֹ כּמי שנסתחף שׂדהוּ, השׂדה המשוּתף של כּוּלנוּ, שהייתי שוּתף לחרישתוֹ ולזריעתוֹ, ועתה נסתחף.

יהיה פּסק־הדין של ההיסטוֹריה על מפעלנוּ הארץ־ישׂראלי אשר יהיה – אדם כּמוֹני אין מלפניו חרטה על הדרך שבּחר בּה. לא על נקלה ניתנה לי הארץ. לא זכיתי בּה מן ההפקר. הגעתי אליה מתוֹך הכרעה, מתוֹך הכרעת־חיים. עצם הליכתי לארץ היה בּה יוֹתר מן ההכרעה מאשר בּכל ההכרעוֹת הגדוֹלוֹת והקשוֹת שהוּטלוּ עלי לאחר כּך. והארץ לא הכזיבה. היא העניקה מנת יסוּרים ואוֹשר בּיד נדיבה. מה שעלה בּחלקנוּ לחיוֹת ולפעוֹל מאז צעדינוּ הראשוֹנים, – אשר גישוּשים וּוַדאוּת פּנימית היוּ מעוֹרבים בּהם – אוֹשר הוּא אשר רק מעטים בּעמנוּ נתבּרכוּ בּוֹ. ואילוּ הייתי נוֹטה להסתפּק בּחלוֹמוֹת שהיוּ ל“יש” –המשק הפּוֹרח, העליה שנשתרשה, השׂפה שבּפינוּ, הבּסיס שהוּקם לעליוֹת בּאוֹת – יכוֹלתי להסיח את הדעת מכּל מיני פּגעים ולוֹמר: יש לנוּ רב. אך לא הסתפּקתי בּכך. ועתה אני קוֹרא על עצמי את פּסוּקוֹ של פרישמן: היה אחד אשר הפריז על חלוֹמוֹת נידחים.

האמַנתי בּפּוֹעל הארץ־ישׂראלי. האמנתי כּי תנוּעת הפּוֹעלים הארץ־ישׂראלית לגדוֹלוֹת נוֹצרה. דוקא משוּם שהייתי בּנעוּרי בּין פּוֹעלים, שהכּרתי תנוּעוֹת וּמפלגוֹת והכּרתי הנהגוֹת, והכּרתי אוֹתם לא מתוֹך קריאה כּי אם מתוֹך ראִיה והתבּוֹננוּת מקרוֹב, בּבתי־מלאכה וּבבתי־חרוֹשת, בּרשוּת היחיד וּברשוּת הרבּים, לא הייתי נתוּן לאוֹתה אידיאַליזציה המצוּיה כּל כּך בּקרב הנוֹער היהוּדי. ראיתי פּוֹעלים וּתנוּעוֹתיהם כּמוֹת שהם, על שאיפוֹתיהם ודרכיהם וּמוּמיהם. והיה לי יסוֹד לקווֹת שגוֹרלנוּ יהיה אחר. גם הבּעיוֹת המיוּחדוֹת שגוֹרל עמנוּ הציג לפנינוּ, התפקידים המיוּחדים שהטיל עלינוּ, תפקידי בּנין וּתקוּמת־עם, וגם המוֹרשה הרוּחנית אשר מתוֹכה צמחנוּ והחוֹמר האנוֹשי אשר ממנוּ קוֹרצנוּ – כּל אלה בּישׂרוּ לנוּ את בּוֹאוֹ של הטיפּוּס האנוֹשי המיוּחד, של הפּוֹעל הארץ־ישׂראלי.

וּמאז העליה השניה ועד היוֹם הן נגלה עלינוּ הטיפּוּס האנוֹשי הזה, המחוֹנן בּחבֵרוּת רבּה, אך לא בּעֶדריוּת; המקבּל עליו בּאהבת עוֹל מצווֹת, אך מוֹקיר מכּל את חירוּתוֹ הרוּחנית; השוּתף למאוֹרעוֹת עוֹלם מבּלי לוַתר על עצמאוּתוֹ הרעיוֹנית, הנוֹבעת מתוֹך הוָיתוֹ המיוּחדת. ועל יסוֹד הצמיחה האנוֹשית הזאת ועל יסוֹד הערכים הרוּחניים אשר יצרנוּ מאז ועד היוֹם, הן מוּתר היה לאדם כּמוֹני להאמין שתנוּעתנוּ חוֹננה בּחוּש־העיקר, בּחוּש ההבחנה בּין העיקר לטפל, וּלפיכך יש בּה כּדי להתגבּר על קליפּוֹת, שיחידים וגם תנוּעוֹת נפלוּ להן קרבּן, וּלפיכך גוֹבר בּה היסוֹד המאַחד וּמצרף על יסוֹדוֹת השבטיוּת והסיעתיוּת, המפרידים והמַעלים סִיגים.

והנה אני רוֹאה את עצמי, את עצמנוּ, כּאוֹתוֹ שתדלן יהוּדי אשר לפי האגדה הוֹביל דוֹרוֹן אל המלך ארגז מלא מטילי־זהב, וּבן־לילה נתחלף לוֹ הזהב שבּאַרגזוֹ בּצרוֹרוֹת ואשפּה. בּתוֹם לבּי האמַנתי כּי שמוּרים אִתנוּ מטילי־זהב של ערכי בּנין לאדם מישׂראל, ואוּלי גם לאדם בּכללוֹ. עתה אני שוֹאל: “הזאת נעמי?” אין זה ענין של חילוּקי השקפוֹת ודעוֹת. הן דמוּיוֹת־אדם נגרעוֹת לעינינוּ, הן יחסי־אדם משתבּשים בּקרבּנוּ.

מבקש אני למסוֹר לכם את החרדה הממלאה אוֹתי לגוֹרל תנוּעתנוּ, לדמוּתה. אין זוֹ שאלה של מחלוֹקת וסיעתיוּת וגוּשיוּת וּפַלגנוּת. הללוּ אינם בּעינַי אלא סימפּטוֹמים למחלה קשה אשר לא ניצלנוּ ממנה.

ואַל תבטחוּ בּהישׂגים, בּנכסים, בּמוֹסדוֹת, בּמפעלים. לא אלה הם העיקר. היוּ ימים שאדם שהיה יוֹצא מ“תחוּם המוֹשב” היהוּדי שבּרוּסיה הצארית והיה בּא למערב ורוֹאה את בּתי־הפּוֹעלים, את היוּניוֹנים, את הקוֹאוֹ­פּרטיבים, את מערכוֹת העתוֹנים, ורחַב לבּוֹ. רחַב ולא פּחד: הן אלה צעדים מאוּששים לקראת המחר. הן אלה כּיבּוּשים וַדאיים, הישׂגים בּל־יִמוֹטוּ. והם התמוֹטטוּ. הם לא עמדוּ בּפני רוּח רעה. אָכן, למד הדוֹר האחרוֹן מה ששכחוּ קוֹדמיו, בּבטחוֹנם המוּפרז וּבקלוּת־דעתם, כּי נכסי־חוֹמר ונכסי־אִרגוּן אינם נכסי צאן בּרזל, וכי כּיבּוּשי־אדם והישׂגי־אדם טעוּנים התערוּת מַתמדת בּרוּח האדם.

וּלפיכך כּשאני בּא למקוֹמוֹת הבּרוּכים, אשר כּל אַמה שבּהם מספּרת על הישׂגים והתקדמוּת וגידוּל היכוֹלת – אין שׂמחתי שלמה ואין בּטחוֹני איתן. ולא רק מפּני שעוֹד יש רוֹמל בּעוֹלם ועוֹד יש היטלר בּעוֹלם, וכל עוֹד הוּא ושכּמוֹתוֹ קיימים אין אתה יכוֹל לבטוֹח בּשוּם בּנין, וגם פּנים מאירוֹת של תינוֹק מעורֹרים בּך חרדה לגוֹרלוֹ. אלא גם משוּם שאינני רוֹאה בּאדם שלנוּ, יוֹצר המשקים האלה, את הכּוֹח הנפשי לעמוֹד בּפני רוּחוֹת רעוֹת, העשׂוּיוֹת לפרק כּל בּנין־אמת.

נפל דבר בּינינוּ. ואיני יוֹדע למי הכּוֹח לפרוֹשׂ את יריעת מה שקרה לנוּ. כּמה פּעמים זעקתי מנַהמת לבּי. עשׂיתי עצמי איש־ריב לחברים וידידים. אינני איש־ריב לצוּרת החיים של הקיבּוּץ והקבוּצה והמוֹשב וגם לא של הקיבּוּץ הארצי. אינני איש־ריב למפעלם ההתישבוּתי. אך איש־ריב אני, ללא השלָמה, לגבּי אוֹתוֹ דבר אשר נפל בּקרבּנוּ. אין עתה שטח אחד של חיים, לא בּציּבּוּר ולא בּחיי הנפש של החבר־הפּרט, אשר לא נפגע.

בּציבּוּרנוּ נאבקוּ תמיד שתי מגמוֹת: ליכּוּד וּבדילוּת. והיוּ ימים שידה של ההתלכּדוּת היתה על העליוֹנה, וּבכוֹחה עשׂינוּ את החַיִל הרב. והנה חזר עלינוּ גלגל ההתבּדלוּת והפּירוּד. אין הענין מתחיל בּסיעוֹת ואינוֹ נגמר בּסיעוֹת. נצחוֹן מגמת הפּירוּד משמיטה מידי הפּוֹעל את יעוּדוֹ ההיסטוֹרי ואת מעמדוֹ בּעמוֹ. כּמה הרבּוּ אצלנוּ לצטט את בּרנר: “מקוֹר האיחוּד הוּא בּתקוה לספינוֹת בּאוֹת, מקוֹר הפּירוּד – בּראִיית היוֹצאוֹת”. והנה עתה אפשר לדבּר גבוֹהה גבוֹהה על התכּוֹננוּת לקראת ספינוֹת בּאוֹת ואוֹתה שעה לנוֹפף את חרב־הפּירוּד.

אינני אלא מציין את התוֹפעה. אינני יוֹדע תרוּפה, ואף אינני מחפּשׂ אשמים. יש תוֹפעוֹת שהכּל שוּתפים להן. יש שוּתפים אַקטיביים ויש פּאסיביים, יש שחוֹתרים לכך מרצוֹן ויש מקבּלים ונכנעים. אך העוּבדה קיימת, והיא מוֹציאה בּני־אדם מסביבתם הטבעית וכוֹפה עליהם קוֹאַליציוֹת של שקר וזיווּגים לא כּשרים ולא טבעיים. והיא הוֹפכת זהב־אדם לאַשפּה.

כּמה שנים אנוּ עוֹמדים כּבר בּלב־המערכה. כּל שאלת ארץ־ישׂראל, כּל שאלת קיוּמנוּ כּעם הוּעמדה מחָדש לדיוּן, וּלדיוּן אכזרי, בּפני בּית־דין של עוֹלם. הרצל היה מפלל “לעוֹלם של דיינים”. והנה אנוּ נשפּטים עתה כּל יוֹם בּבית־דינוֹ של היטלר, ולכשיבוֹא הרגע המאוּשר נבוֹא לפני בּית־דינם של צ׳רצ׳יל ורוּזבלט וּסטאלין, אשר לנצחוֹנם אנוּ מתפּללים. והנה אנוּ פּה מוּקפים: רוֹמל מצד אחד, ספר לבן מצד שני, והמשפּט העוֹלמי מצד שלישי. וכל זה אינוֹ כּבשן מספּיק לנוּ שנצא ממנוּ מצוֹרפים וּמאוּחדים. וחוֹששני, שאם יִקרה האיוֹם בּיוֹתר ורוֹמל יעמוֹד לא בּמקוֹם שהוּא עוֹמד עתה כּי אם קרוֹב יוֹתר – שוּם דבר לא ישתנה אצלנוּ. האין זאת אוֹמרת, כּי נפגע משהוּ בּעצם הלב, בּמרכּז הנפש, פּגָם שאין לוֹ תקנה?

בּמה אנחנוּ עוֹסקים? בּשאלת “סיעוֹת”. בּהיסח־הדעת, מבּלי שנשאלנוּ. זכינוּ להיוֹת חברים בּמפלגה חדשה, בּמפלגת־סיעוֹת. ונמצאה הצדקה: יש כּמה פּגמים בּקרבּנוּ, לפיכך נוֹצרוּ הסיעוֹת. ושמעתי שגם שוֹללי משטר הסיעוֹת מוֹצאים יסוֹד לקיוּמן: הן יש כּמה פּגמים בּחיינוּ. יש שחיתוּת, יש חטאי מַנגנוֹן, לפיכך בּאוּ לעוֹלמנוּ סיעוֹת שכּוָנתן לתקן. אַדרבּא, תקנוּ אתם את הפּגמים ותראוּ כּי תבוּטלנה הסיעוֹת! אך האם קיוּם הסיעוֹת מסַייע לתיקוּן אוֹ מוֹנע תיקוּן?

אכן, לא עוּבדת הפּגמים והחטאים היא המפחידה, אלא חוֹסר מאמצים מצד הציבּוּר לעקוֹר את הפּגמים והחטאים. וּשחיתוּת הפּרט נעשׂית שחיתוּת הציבּוּר. מדוּע אין הציבּוּר נלחם לעקירת הפּגמים? מפּני שהוּא נתקל בּ“חזקוֹת” שוֹנוֹת ואינטרסים משוּריָנים, של גוּפים תקיפים, של “מכוֹנוֹת” ציבּוּריוֹת, אשר “לא כּדאי” אוֹ אין כּוֹח להילָחם בּהם. שחיתוּת ציבּוּרית פירוּשה: ויתוּר הציבּוּר על הגנת הצדק ועל עקירת הרע מתוֹך כּניעה בּפני כּוֹחוֹת תקיפים. ואנחנוּ מכּירים תוֹפעוֹת כּאלה גם בּעוֹלם הקפּיטליסטי וגם בּתנוּעת־הפּוֹעלים וּמכּירים את גידוּליה מן ה“בּוֹס” בּבית־החרוֹשת ועד ה“בּוֹס” בּיוּניוֹן, מן הבּיוּרוֹקרט הישן ועד הקוֹמיסַר החדיש.

מה מכניס לתוֹך זה משטר־הסיעוֹת? כּל סיעה מבקשת לעקוֹר את הרע, שהוּא נמצא כּידוּע, כּוּלוֹ בּסיעה היריבה, שבּה, אך בּה, אין מתוֹם. היא עצמה – צַדקת גמוּרה, וּלפיכך כּשם שהיא חייבת להילָחם – למען הצדק – על דחיקת רגלי חברים מן הסיעה היריבה, כּך היא חייבת להבטיח מקוֹמוֹת משוּרינים לחבריה שלה. לפיכך עיקר דאגתה של סיעה – לאחר כּל נאוּמי הסבּרה והוֹקעת פּשעיהם של חברים־יריבים – להבטיח לעצמה “עמדוֹת”. וּלשם הבטחת “עמדוֹת” צריך להוֹליך את המפלגה בּדרך “מַפתח”. כּל שיטוֹת הפּילוּג לפי האינטרסים, שהוּא טבעי בּחברה המחוּלקת למעמדוֹת וּמפלגוֹת, מוּעברוֹת עתה לתוֹך חיי המפלגה עצמה. לא האדם נשקל, לא ערכּוֹ, לא ישרוֹ, לא יכלתוֹ, אלא חשבּוֹנוֹת ואינטרסים. ועל כּל ה“חזקוֹת” הקיימוֹת, אשר נגדן יש להילָחם, נוֹספוֹת ה“חזקוֹת” החדשוֹת של הסיעוֹת. והטוֹהר והתיקוּן – מוּבטחים, כּמוּבן, מאליהם.

וּכשם שהסיעוֹת מביאוֹת לידי הבראת האוירה בּמפלגה וּבהסתדרוּת, כּך הן מביאוֹת גם לידי בּרית חדשה בּין פּוֹעלי העיר והכּפר. האם לא לכך נשׂאנוּ את נפשנוּ כּל הימים? ועכשיו זכינוּ לכמה בּריתוֹת בּין הכּפר והעיר: “השוֹמר הצעיר” יש לוֹ ליגה משלוֹ; סיעת ההנהגה של הקיבּוּץ המאוּחד כּרתה בּרית עם סיעה בּ׳ שבּתל־אביב, ויש להניח שגם שאר גוּשים לא יטמנוּ ידם בּצלחת. מה טיבן של אוֹתן הבּריתוֹת? האם הן מכניסוֹת את הפּוֹעל העירוֹני למסגרת מאמצים חלוּציים יוֹתר? לא, הן הוֹפכוֹת את הפּוֹעל העירוֹני “צד” בּיחסים שבּין הגוּשים החלוּציים־ההתישבוּתיים, והן עוֹשוֹת אַלפי חלוּצים בּוֹני המשק החקלאי “צד” לגבּי ענינים שלא אוֹתם הם חיים ולא לעוּמקם הם יוֹרדים, “צד” לגבּי חייו הפּנימיים של האִרגוּן המקצוֹעי, “צד” בּמחלוֹקוֹת מקוֹמיוֹת, בּחיכּוּכי מַנגנוֹן.

דמוּתה וגוֹרלה של תנוּעת הפּוֹעלים תלוּיים בּהגמוֹניה של החטיבה החלוּצית. הגמוֹניה זוֹ אין מַשמעה יחסנוּת ולא פּריביליגיוֹת. הגמוֹניה זוֹ מַשמעה – היעָנוּת אנשי־משק לצרכי כּלל־התנוּעה, קבּלת עוֹל וּמילוּי תפקידים והחדרת התנוּעה כּוּלה וּמוֹסדוֹתיה וּמפעליה בּרוּח חלוּצית. כּדי שהגוּשים החלוּציים יהיוּ ראוּיים להגמוֹניה זוֹ הם צריכים להשתחרר מצרוּת־עין הדדית וּמקטנוּת־מוֹחין וּלהַווֹת חטיבה חלוּצית אחידה, המעוֹררת כּבוֹד אצל כּל המוֹני־העוֹבדים. בּרגע שגוּש חלוּצי אחד פּוֹנה לחלק מעוֹבדי העיר למען קבּל ממנוּ תמיכה בּהיאָבקוּתוֹ עם חבריו־יריביו – הריהוּ מוֹכר את בּכוֹרתוֹ בּנזיד־עדשים של התנַצחוּת על “שלטוֹן”.

הבּריתוֹת הבּלתי־קדוֹשוֹת בּין אנשי המשק החלוּצי וּבין הפּוֹעלים השׂכירים אין בּהן שוּם תוֹכן חלוּצי. לא הפּוֹעל הבּוֹדד נעשׂה שוּתף בּמשהוּ למפעל החלוּצי, לא הוּא נתבּע להשתתפוּת וּלמאמצים אוֹ לראִיה סוֹציאליסטית־חלוּצית של המשק בּארץ, אלא המפעל החלוּצי שבוּי בּידים שהתנַזרוּ מחלוּציוּת. לא המפעל החלוּצי גוֹרם לשינוּי כּלשהוּ בּחייהם של חברי הליגוֹת והסיעוֹת, לא הוּא מעלה אוֹתם לאֶתיקה חדשה, להשתרשוּת בּמפעל, לחיי־תרבּוּת אחרים, כּי אם הוּא נרתם בּעגלתם. הוּא מוֹריד את האדם החלוּצי, בּן־חוֹרין ועצמאי בּעוֹלמוֹ הוּא, למדרגה של בּוֹרג עיור בּ“מכוֹנה” עסקנית, שאינוֹ יוֹדע את תהליכיה ואת תכסיסיה.

רצוֹנכם לדעת מה מן האמת החלוּצית יש בּבּריתוֹת וּבסיעוֹת הללוּ –תעבירוּ לעיניכם את פּלוֹני החבר מעין־חרוֹד ואלמוֹני מדגַניה וּפלמוֹני ממשמר־העמק. לא, אלה אינם בּבּרית; תהוֹמוֹת, כּידוּע, מפרידוֹת בּיניהם, תהוֹמוֹת שבּין “מַכּסימוּם חלוּציוּת” ל“מינימוּם חלוּציוּת”, תהוֹמוֹת שבּין שיתוּף מקיף יוֹתר לבין שיתוּף מקיף פּחוֹת, תהוֹמוֹת שבּין סוֹציאליזם מַסקני לסוֹציאליזם לא־מַסקני, אך תחת זאת יש לוֹ לכל אחד מהם “נוּמר מַקבּיל” בּעיר, אם מתוֹך עוֹזבי קיבּוּץ ואם מתוֹך מי שלא טעם טעם חלוּציוּת – אתוֹ הוּא כּוֹרת בּרית־אחים אמיצה, ללא פּרץ וּצוָחה: אני לדוֹדי ודוֹדי לי.

ואינני חוֹשש לוֹמר, שהצרוֹת שלנוּ מקוֹרן לא בּמחלוֹקת התל־אביבית. כּהנה וכהנה יִקרוּ בּתנוּעוֹת המוֹניוֹת, ואם הלב לא נפגע אפשר להתגבּר עליהן. המחלוֹקת התל־אביבית נעשׂתה מסוּכּנת לתנוּעה בּגלל השידוּך המשוּנה, שידוּך לא מאהבה אלא מחשבּוֹן, שבּין אנשי קיבּוּץ ואנשי אוֹפוֹ­זיציה מַנגנוֹנית. ימים רבּים היוּ אנשים העוֹמדים עתה בּראש סיעה נעלבים וּמתמרמרים על שמיחסים להם כּוָנה של שידוּך כּזה. וסוֹפוֹ של דבר – קם וַיהי.

צרת־המפלגה מתחילה בּוֹ בּרגע שהתנוּעה הקיבּוּצית, אשר תחילה הרגישה את אחדוּתה המַהוּתית, התחילה מתפּוֹררת מבּפנים ואָבדה לה הרגשת חברוּתה ואחדוּתה, והתחילה מציגה לעצמה מטרוֹת היוֹצאוֹת מתחוּמי המפעל הקיבּוּצי.

מגמת איחוּד התנוּעה הקיבּוּצית יש לה כּמה וכמה נימוּקים. יוֹדע אני כּי מי שאיננוּ רוֹצה בּאיחוּד – איננוּ רוֹצה לשמוֹע גם את הנימוּקים. והנימוּקים הראשוֹנים בּשבילי הם נימוּקי המפעל הקיבּוּצי עצמוֹ. אילמלא היוּ גוֹרמים צדדיים מערפּלים את ההכּרה הקיבּוּצית היתה נשמעת שַוְעת התנוּעה הקיבּוּצית לאיחוּד מתוֹך צוֹרך־התנוּפה שלה. כּי המפעל הקיבּוּצי זקוּק להסתייעוּת הדדית ולתנוּפה חלוּצית, לא לפי המוֹצא של תנוּעת הנוֹער, ולא לפי הגוּשפּנקה האידיאוֹלוֹגית, ולא לפי האוֹריֶנטציה הפּוֹליטית. ואילוּ היתה מחשבתנוּ נתוּנה לא ל“שלי” ו“שלך”, כּי אם לעצם המפעל – אי אפשר היה שלא נרגיש בּכך. בּיקרתי השבוּע בּתערוּכת התעשׂיה וראיתי מה שעשׂוּ יהוּדים פּליטי גלוּת – מעשׂים חלוּציים לכבוֹד וּלתפארת. ריכּוּז של מוֹח יהוּדי, של מרץ יהוּדי, של עקשנוּת יהוּדית, של העזה יהוּדית. הם סטרוּ על פּניהם של כּמה וכמה “מוּמחים”, היוֹדעים תמיד להינבא מה אי אפשר לעשׂוֹת בּארץ־ישׂראל. הם הזיזוּ את יכוֹלת הקליטה של הארץ כּמה זיזוֹת ניכּרוֹת. וּבוֹשתי על שנעדר שם מקוֹמה של ההסתדרוּת והתנוּעה הקיבּוּצית. איני יוֹדע מי גזר על כּך, מי זה מצא בּחכמתוֹ שטוֹב לה להסתדרוּת להינזר מתערוּכה זוֹ, אבל כּחבר ההסתדרוּת הרגשתי שגם עלי חלק מן האחריוּת והבּוּשה. וּכשראיתי מה שעשׂוּ יהוּדים בּוֹדדים, פּליטי־גלוּת, חזרתי שוּב למחשבתי מאז: מה היתה התנוּעה הקיבּוּצית המאוּחדת יכוֹלה לעשׂוֹת בּשביל התעשׂיה וּבשביל משיכת אלפי אנשי מלאכה וחרוֹשת ליצירה קיבּוּצית? ש. לביא היה הראשוֹן שהכריז על רעיוֹן משוּנה זה של מלאכה וחרוֹשת בּקיבּוּץ, בּשעה שהכּל היה כּל כּך רחוֹק מזה. הקיבּוּץ המאוּחד חרת סיסמה זוֹ על דגלוֹ – כּל הזכוּיוֹת להם. אך מדוּע עמידתנוּ בּתעשׂיה עוֹדנה כּל כּך דלה, גם לאחר המפעלים הבּוֹדדים שהצליחוּ?

הנימוּקים שלוּבים. נימוּקי המפעל הקיבּוּצי ונימוּקי כּלל־ההסתדרוּת ונימוּקי כּלל־המפלגה עוֹלים בּקנה אחד. אך מה בּצע בּנימוּקים אלה? יש נימוּק אחד השקוּל כּנגד כּוּלם, והוּא לבדוֹ דיוֹ לעשׂוֹת את חלוֹם איחוּד התנוּעה הקיבּוּצית להזיה ריקה, ולא רק להיוֹם, כּי אם גם למחר (הן רבּים הם המבטיחים לנוּ את האיחוּד, אלא לאחר זמן) וּלאחרית הימים: הפּוֹלי­טיזַציה של התנוּעה הקיבּוּצית. וּפּוֹליטיזציה זוֹ מטבעה שוֹללת את האיחוּד הקיבּוּצי, והיא גם סוֹתרת את קיוּמה של המפלגה.

לא ההשקפוֹת האידיאוֹלוֹגיוֹת של חברי המשקים, כּי אם ההתגבּשוּת הפּוֹליטית שחלה בּגוּפים התישבוּתיים, והמגמה לעשׂוֹת את הגוּפים הללוּ לגוּפים פּוֹליטיים – היא שעוֹשׂה לאַל כּל תקוה לאיחוּד קיבּוּצי. לך והוֹכַח ל“השוֹמר הצעיר” כּי אין כּל ניגוּד קיבּוּצי בּין מפעלוֹ לבין מפעל חֶבר הקבוּצוֹת, אם הוּא נעשׂה נוֹשׂא אינטרסים פּוֹליטיים מסוּימים, וּמפעלוֹ המשקי והחברתי הנהוּ כּלי־שרת לאוֹתם אינטרסים, כּשהקיבּוּץ הארצי נהפּך – לאחר שהיה מכחיש בּמשך שנים – למפלגה פּוֹליטית המזוּינת בּחבֵרוּת אוֹטוֹמטית וּבכלים משקיים, אשר תפקידם לעזוֹר בּבּחירוֹת וּברכישת עמדוֹת וּבחתירה ל“כיבּוּש השלטוֹן”.

היוּ ימים וכוּלנוּ היינוּ מאוּחדים בּשלילת עצם הפּוֹליטיזציה של גדוּד העבוֹדה (מלבד זה ששללנוּ את תהליכי ההַשׂמָאלָה שבּוֹ), וּב“קוּנטרס” מאז תמצאוּ על כּך חוֹמר מעַנין. אין זה ענין הנוֹגע רק למפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל, הוּא נוֹגע לעתידוֹ של מפעלנוּ ההתישבוּתי, והוּא נוֹקב לעוּמקי שאלת משטר־חיים סוֹציאליסטי.

בּמרכּזוֹ של משטר סוֹציאליסטי עוֹמדת שאלת האדם בּחברה. החברה הקיימת, הקפּיטליסטית, האַנַרכית בּיסוֹדה, מבטיחה לפּרט “חוֹפש” וּפוֹטרת עצמה מכּל אחריוּת למחיתוֹ. הגידוּל הבּלתי־פּוֹסק של כּוֹחוֹת היִצוּר, השׂגשׂוּג של הטכניקה, התרחבוּת דרכי התחבּוּרה העוֹלמית –עוֹשׂים יוֹתר ויוֹתר את כּדוּר־הארץ לחטיבה משקית אחת, והם כּוֹפים על החברה האנוֹשית כּוּלה דרכי־יִצוּר וחלוּקת תפקידים כּלכּליים. מלחמוֹת־העוֹלם רק החישוּ את התהליכים האלה, שכּוּלנוּ נתוּנים בּתוֹכם. הקוֹלקטיביזציה של העוֹלם גוֹברת והוֹלכת. החברה הסוֹציאליסטית אינה מפקיעה עצמה מאחריוּת למחיתוֹ של הפּרט, אך היא גם אינה מפקיעה את הפּרט מחוֹבתוֹ לשרת בּמפעל היִצוּר. האדם, כּל אדם, נעשׂה בּוֹרג בּמכוֹנת היִצוּר. הוּא חייב להישמע ל“סידוּר־העבוֹדה”. אך האם יהָפך לבוֹרג גם בּשאר שטחי־החיים? היֵהָפך “סידוּר־העבוֹדה” גם לרֶגלַמֶנטַציה של הליכוֹת חיים וּפעילוּת רוּחנית וחברתית? התיהפך הנהלת המשק לשלטוֹן אדם בּאדם? התצווה החברה החדשה גם על אמוּנוֹת ודעוֹת?

כּל נביאי הסוֹציאליזם התנבּאוּ לחירוּת האדם, לביטוּל שלטוֹן אדם בּאדם. שׂוּמה עליו לחפּשׂ צוּרוֹת־חיים אשר תקיימנה את מַכּסימוּם ההבטחוֹת. הפרדה גמוּרה בּין הסמכוּת הכּלכּלית של החברה לבין שאר סַמכוּיוֹתיה הוּא תנאי לכך. לכמה תחוּמי־חיים נתוּן אדם בּימינוּ? הוּא עוֹבד בּמפעל משקי מסוּים וּמקבּל את מרוּתה של הנהלת המשק. כּיצרן הוּא חבר לאיגוּד מקצוֹעי, כּצרכּן הוּא משתתף בּאיגוּד צרכּני, בּעניני תרבּוּת הוּא חבר לאגוּדה תרבּוּתית, אם הוּא דתי הוּא שייך לכנסיה של מאמינים, אם יש לוֹ זיקה לאמנוּת, הרי הוּא שייך לחוּג של יוֹצרי־אמנוּת או נֶהני־אמנוּת, כּבן־עיר יש לוֹ מרוּת של העיריה, כּבן־מדינה יש לוֹ מרוּת המדינה וכוּ׳. בּאה מרוּת אחת וכוֹפה עליו את רצוֹנה בּניגוּד לרצוֹנוֹ, הרי הוּא מוֹצא נוֹחם אוֹ הקלה בּתחוּם שני, שבּוֹ הוֹלמת המרוּת את מַאוַייו. ושַווּ בּנפשכם גוֹרלוֹ של אדם כּשכּל המרוּיוֹת מתחבּרוֹת למרוּת אחת המקיפה הכּל וקוֹבעת הכּל. לאָן יברח אדם מאימת המרוּת הכּוֹללת, האוֹפפת אוֹתוֹ מכּל צד ואיננה נרתעת מהחדיר עצמה לכל נַקבּוּביוֹת הנפש? והן היוּ ימים שידענוּ כּי השקפוֹת ודעוֹת ועֶמדה מדינית והתאַגדוּת חברתית הן מקניניו היקרים בּיוֹתר של הפּרט, וכל הנוֹגע בּהן נוֹגע בּצפּוֹר הנפש.

החברה הקיבּוּצית היא חברה מיוּחדת בּמינה. היא נוֹתנת לאדם משק וּבית, חברה, בּטחוֹן־קיוּם, חינוּך־לילדיו, וכמה דברים אשר אינם ניתנים על נקלה להגדרה. עתה בּאים להעמיס עליה גם מדיניוּת מחַייבת ואידיאוֹ­לוֹגיה מחַייבת, עוֹשׂים אוֹתה למפלגה ולכּנסיה כּאחת. והן עדיין אנוּ עוֹמדים בּראשית. טרם גדלוּ ילדים. טרם השמיעוּ קוֹלם. והן כּיוֹם הזה כּבר רבּים שוֹקעים בּאדישוּת וּמשאירים את “הענינים הללוּ” לאחרים, – ל“מנהיגים”, ורבּים פּוֹרשים הצדה מתוֹך אי־הסכּמה חשאית. והן אין הקבוּצה מתכּוונת להישאר כּת סגוּרה. הן אנחנוּ מוּכרחים להיוֹת רבּים־רבּים, ואפילוּ מיליוֹנים. מה תהיה דמוּת־החיים שלנוּ, מה תהיה דמוּת־האדם בּחברה זוֹ?

לא מקרה הוּא שתנוּעת הפּוֹעלים החפשית מטַפּחת ענפים עצמאיים וּמַקבּילים – מקצוֹעי, קוֹאוֹפּרטיבי, מדיני, תרבּוּתי – אף על פּי שכּל הענפים יוֹנקים זה מזה. כּמה היוּ מתמרמרים פּוֹעלים סוֹציאליסטיים בּארצוֹת הקתּוֹליוֹת – בּבּלגיה, למשל – על שהכּנסיה הקתוֹלית משתמשת בּעזרה החמרית הרבּה שהיא מגישה לפּוֹעלים להשליט עליהם את מדיניוּתה. גם כּאן בּארץ, לפני היוֹת ועידת חיפה, שללנוּ את מגַמתן של המפלגוֹת לעשוֹת את היצירוֹת המשקיוֹת לקנינן. וכך אני שוֹלל עתה את הפיכת הבּריתוֹת הכּלכּליוֹת־התישבוּתיוֹת למפלגוֹת פּוֹליטיוֹת אוֹ אידיאוֹלוֹגיוֹת ואת התנַשׂאוּתן לשׂים יד על עוֹלמוֹ הרוּחני של החבר, על זכוּיוֹתיו המדיניוֹת ועל חירוּתוֹ המַצפּוּנית. נשמוֹר על התחוּמים!

איחוּד התנוּעה הקיבּוּצית, אשר מטבעוֹ אי אפשר לוֹ שיִזדהה עם איזוֹ כּת אידיאוֹלוֹגית, וּממילא יש בּוֹ כּדי להבטיח מרחב למגַמוֹת מדיניוֹת ורוּחניוֹת, הוּא בּעינַי איפוֹא לא פּאליאַטיב, ולא צוֹרך השעה דוקא מתוֹך “חשבּוֹן מפלגתי”, כּי אם דרך הנוֹבעת מפּנימיוּתוֹ של המפעל הקיבּוּצי.

אפשר היה יוֹתר קל להשלים עם התפּלגוּת תנוּעתנוּ לסיעוֹת, אילוּ מצאנוּ שקיים קו רעיוֹני בּרוּר, שלפיו בּני־אדם מתחבּרים זה לזה ונפרדים זה מזה. גם אז היה זה מכאיב, אך לא כּל כּך מבייש. אך כּשם שלא הקו החלוּצי הוּא התוֹחם בּין סיעוֹת כּך לא הקו הרעיוֹני הוּא הקוֹבע.

איני אוֹמר שאין בּינינוּ הלָכי־דעוֹת שוֹנים ואין ניגוּדי־השקפוֹת. אך מתי לא היוּ? וּכלוּם יתכן שבּעוֹלם כּל כּך אוּמלל וּמבוּלבּל וּמסוּכסך ימָלט הדוֹר ממהוּמה וּמבוּכה רעיוֹנית וּמחילוּקי־דעוֹת, בּין בּענינים שבּיסוֹד בּין בּענינים שבּעליית־גג?

לפני זמן־מה בּא לידי מאמר של חבר. אני מכּירוֹ כּשלוֹש עשׂרוֹת שנים ויוֹדע שהוּא שוֹחר־טוֹב. והנה הוּא כּוֹתב לתוּמוֹ, שאמנם נשקפה סכּנה גדוֹלה לקיוּמה של מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל, אלא שהיא חלפה. וּבשל מה היתה הסכּנה? בּשל היחס להסכּם היטלר־סטאלין. ואני לא ידעתי כּלל כּי בּגלל אי־הסכּמה להסכּם זה נדוֹנוּ פּוֹעלי ארץ־ישׂראל לפילוּג. אין לנוּ אלא להוֹדוֹת להיטלר שבּהפירוֹ את ההסכּם הצילנוּ ממחלוֹקת זוֹ.

אין מחסוֹר, כּמוּבן, בּמאמצים להמציא “בּיסוּסים” אידיאוֹלוֹגיים לחוּקיוּת הפּירוּד. וּבעלי הבּיסוּסים, כּרגיל בּענין זה, על פּי רוֹב “ממרחק יביאוּ לחמם”. מה שָם כּך, אף אצלנו כּך. אלא שבּעצם התלקחוּת המריבה והגשת עצים למדוּרה נתכּנס מרכּז המפלגה וּלאחר כּמה דיוּנים עניניים קיבּל (כּפי שסוּפר לי, כּמעט פּה אחד) סעיפי תכנית בּשאלוֹת סוֹציאליס­טיוֹת עקרוֹניוֹת וּבשאלוֹת ציוֹניוֹת מדיניוֹת, בּצוּרת “המצע” לועידת ההסתדרוּת. היכן היה הקו המפריד?

וּכשאין ויכּוּח רעיוֹני יש “טענוֹת”. וּבזמן האחרוֹן, כּפי ששמעתי, מעסיקים הרבּה בּזה את ציבּוּרנוּ וגוֹרפים טענוֹת על טענוֹת. יתכן כּי יסוֹד מספּיק הן לקיים מחלוֹקת, כּי את מי אין “טענוֹת”? אפשר שגם אִתי יֶשנן. אלא שאדם שאין סיעה בּכיסוֹ למה יעסיק את הציבּוּר בּכך?

יש שהזרַקוֹר הויכּוּחי שלנוּ נוֹפל על “ההנהגה”: המפלגה נתוּנה עתה בּמצב כּזה בּשל “ההנהגה”. לעוֹלם אינה מַכרעת ואף איננה מקיימת את החלטוֹת התנוּעה. איני מפקפּק שמַה שקוֹראים “הנהגה” (איני יוֹדע בּדיוּק מי היא) יש לה חלקהּ שלה בּמצב הדברים שנשתּבּש. ואף אני מוּכן להיוֹת קטיגוֹר לה, אך לא בּאוירה של סיעוֹת, שבּה עוֹסקים בּאישיוּתם של חברים רק כּדי לעשׂוֹתם מפלצת בּעיני תינוֹקוֹת של בּית רבּן.

אם הכּוָנה היא להחליף את ההנהגה הקיימת בּאחרת – מדוּע לא יאָמרוּ הדברים בּאוֹפן בּרוּר, וּמדוּע לא יגישוּ לציבּוּר את רשימת האנשים אשר יבוֹאוּ בּמקוֹמם? אם יש אנשים אשר הציבּוּר סבוּר כּי תש כּוֹחם, רשאי הוּא לוֹמר להם, גם לאחר ששירתוּ אוֹתוֹ בּאמוּנה ימים רבּים: “פּנוּ־דרך”. יש חוּקים בּחיים הציבּוריים, אפשר הם אכזריים לפּרט, אבל הכרחיים. לא נעשׂה מהנהגת עניני הציבּור ענין של “חזקה”.

אך מענינת אוֹתי שאלה אחרת, אם אפשר לוֹמר, בּיאוֹגרפית! מאימתי נעשׂוּ אנשים, שיצאוּ וּבאוּ לפנינוּ וניהלוּ את מלחמוֹתינוּ וּבנוּ את בּניננוּ, מאימתי נעשׂוּ נטוּלי אוֹמץ־לב ועוֹז־מחשבה וחסרי כּוֹח־הכרעה? האם לא מן הראוּי למצוֹא את התאריכים?

והן לא רחוֹקים הימים שהמפלגה ידעה לקבּל הכרעוֹת חשוּבוֹת מאד. הן עוֹד בּשנת יסוּדה של המפלגה היה לנוּ ויכּוּח פּוֹליטי גדוֹל בּשאלת המשטר המדיני. הימים ימי דיבּוּרים על “מוֹעצה מחוֹקקת”. והיוּ חילוּקי־דעוֹת בּין ארלוֹזוֹרוֹב לביני, בּיני לבין בּן־גוּריוֹן. מה עשׂתה המפלגה? כּינסה מוֹעצה מיוּחדת לשאלה זוֹ, המוֹעצה דנה והחליטה וקבעה את שיטתה המדינית, והחברים המתוַכּחים קיבּלוּ עליהם את הדין וּפעלוּ לפי אוֹתה שיטה שקבעה המפלגה.

וגם בּשנה השניה לקיוּם המפלגה היה עליה להחליט בּענין גדוֹל – והחליטה. שנים רבּוֹת ארך ויכּוּח בּהסתדרוּת מסביב ל“ניר”. אדם יקר כּאליעזר יפה ראה סכּנה בּהקמת “חברת התישבוּת עוֹבדים”, בּעלת מרוּת על חבריה ועוֹמדת תחת השפּעת ה“עיר” – וההתנגדוּת הזאת שנתמכה על ידי המוֹשבים עיכּבה את הקמת “ניר” כּפעם בּפעם (לא זילזלתי מעוֹלם בּחששוֹתיו של אליעזר יפה, אך אני חוֹשב גם עתה, כּמוֹ שחשבתי אז, שהוּא החטיא את הכּתוֹבת). עם הקמת מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל ניטל העוֹקץ מכּמה חששוֹת (וּבינתים קוּצץ התפקיד החברתי של “ניר”). אך אז שלל יוֹסף אהרוֹנוֹביץ את התכניוֹת הפינַנסיוֹת החדשוֹת שהיוּ קשוּרוֹת בּ“ניר”. וגם שלילה זוֹ גרמה עיכּוּב רב. מה עשׂתה המפלגה? העמידה את השאלה לדיוּן בּועידה, הועידה החליטה, והמפעל, אשר לא מעטים שללוּ אוֹתוֹ, ורבּים לא האמינוּ בּוֹ, הוּקם.

ושוּב היתה שאלה שתבעה הכרעה: הסכּם־עבוֹדה עם רביזיוֹניסטים. שאלה שזיעזעה את התנוּעה כּוּלה. לפני כּך לא היינוּ מעוֹלם מחוּלקים כּמוֹ בּשאלה זוֹ. בּאה המפלגה והכריעה. וכיצד הכריעה? לא בּצוּרה הרגילה. “עד המלך יבוֹא הדבר”. אמרוּ: רפרנדוּם, והלכנוּ לרפרנדוּם. נפלנוּ בּמשאָל וקיבּלנוּ עלינוּ את הדין. אינני חוֹזר בּי מעֶמדתי אז, ואני חוֹשב גם היוֹם שדחיית ההסכּם היתה שגיאה, מַס לקוֹצר־ראִיה של ציבּוּר. אני סבוּר, שאילוּ קוּים אז ההסכּם היה כּיוֹם הזה גם כּוֹחה של ההסתדרוּת גדוֹל יוֹתר והיינוּ קרוֹבים יוֹתר לאַחדוּת כּלל הפּוֹעלים.

אני סבוּר גם כּיוֹם שבּמלחמה נגד סכּנוֹת פאשיסטיוֹת אין עוֹשׂים הרבּה בּצעקוֹת “להשמיד עד חרמה”. אני ושכּמוֹתי קיבּלנוּ עלינוּ את הדין של מדיניוּת בּלתי־נבוֹנה מתוֹך חרדה לאַחדוּת התנוּעה.

ואחר כּך היה בּקרבּנוּ שוּב ויכּוּח גדוֹל ונוֹקב: מה מוּתר וּמה אָסוּר בּמלחמה עם הרביזיוֹניזם. שכּמוֹתי יכלוּ להרכּין ראש בּפני שיטה בּלתי־נבוֹנה, אך לא השלמנוּ עם שיטה לא הוֹגנת, עם הכנסת האגרוֹף כּפּוֹסק לחיינוּ הציבּוּריים. היוּ לנוּ ויכּוּחים קשים, לא בּשאלוֹת תכסיס, כּי אם בּשאלוֹת מַצפּוּן. וסוֹף סוֹף בּא המרכּז, ואחריו מוֹעצת־המפלגה, והכריעוּ הכרעה ששׁמה קץ ל“דרכי־מלחמה פּסוּלוֹת”. וּכשבּסניף עירוֹני חשוּב נעשׂה מעשׂה בּניגוּד לקו שקבעה המפלגה, לא נמנע המרכּז מִגנוֹת את המעשׂה וּלהכריז קֳבָל־עם כּי הוּא “בּניגוּד להשׂקפוֹת המפלגה”.

איני עוֹסק פּה בּהיסטוֹריה. אני רק מעביר בּזכרוֹני עוּבדוֹת בּוֹדדוֹת. מה קרה איפוֹא לתנוּעתנוּ, שהיא, אוֹ “ההנהגה” שלה, חדלה להכריע בּענינים השנוּיים בּויכּוּח? אדרבּא, היוּ אַתם גיבּוֹרים והכריעוּ כּשמכּל צד כּוֹבלים את ידיכם.

היתה, למשל, ועידת־רחוֹבוֹת. היא בּיקשה להכריע. היא קיבּלה את עקרוֹן איחוּד התנוּעה הקיבּוּצית ודרשה מן החברים שיבקשוּ דרכים להגשימוֹ. והן אַתם יוֹדעים כּיצד טרחוּ להגשימוֹ. היא החליטה על איחוּד הנוֹער, והן אַתם יוֹדעים כּיצד נתקיימה אוֹתה החלטה. אך אַל תחשבוּ כּי שתים אלה הן החלטוֹת יחידוֹת של ועידת רחוֹבוֹת. כּבר הוֹרה לֶנין, כּי אפשר להצבּיע בּידים בּעד המלחמה וּברגלים נגד. כּך עשׂתה גם ועידת רחוֹבוֹת. היא החליטה על איחוּדים, אך היא גם בּחרה מרכּז לפי מַפתח הסיעוֹת. אַתם, צירי הועידה, שוֹללי הסיעוֹת, אישרתם אז את משטר־הסיעוֹת.

זמן־מה השתתפתי בּנסיוֹן להחזיר למפלגה את סמכוּתה ואת כּוֹשר ההכרעה והבּיצוּע. אוֹתה שעה למדתי כּמה דברים: למדתי שהחלטוֹת מזכּירוּת המפלגה בּמידה שהן חלוֹת אישית על חבר המזכּירוּת יש להן תקוה להתקיים. אך אם הן תלוּיוֹת בּציבּוּר, וּבפרט אם הן נוֹגעוֹת לאיזוֹ סיעה אוֹ לאיזה גוּש – הריהן פּיסוֹת נייר מחוּק. אפילוּ תכנית של שיתוּף פּעוּלה (לא יוֹתר!) בּין “גוֹרדוֹניה” ו“הנוֹער העוֹבד”, שנדוֹנה והוּחלטה בּכמה שלַבּים – לא יצאה לפּוֹעל. מספּיק שצד אחד יאמר: לא. למדתי שרצוֹן רוֹב גדוֹל בּמפלגה שהוּבּע בּמשאָל אינוֹ עוֹמד בּפני כּוֹחה של סיעה. אין בּכוֹחה של מפלגה לרסן סיעה בּתוֹכה, אך יש ויש בּידי סיעה, בּידי כּל סיעה, בּין שהיא קרוּיה סיעה בּין שאיננה קרוּיה, לשתק את המפלגה, את כָּשרה לפעוּלה, את רצוֹנה, את חייה.

כּשאני שוֹאל את עצמי מאימתי נגלה שאין למפלגה כּוֹח הכרעה, אני חוֹזר לנקוּדה שנראית עכשיו כּמוֹ מלפני המבּוּל: הדיוּנים על “החלוּץ”. זכוּר הדבר כּיצד נתחדדוּ ענינים בּארץ וּבגוֹלה בּתוֹך הגוּשים הישוּביים וּביחסי הסתדרוּיוֹת הנוֹער מסביב לפעוּלת שליחי ההסתדרוּת בּ“החלוּץ”. השליחים ניתן להם יִפּוּי־כּוֹח מטעם ההסתדרוּת, אבל את ההוֹראוֹת לפעוּלתם היוּ מקבּלים ממרכּזים שוֹנים, שבּפניהם ראוּ עצמם אחראים אחריוּת של ממש, וּבמקרים של אי־הסכּמה בּיניהם לבין אוֹתם מרכּזים היוּ נקראים חזרה. אלא כּשניסה מישהוּ לקרוֹא לדברים בּשמם היה העלבּוֹן בּוֹקע עד לב השמים. סוֹף סוֹף נכנס מרכּז המפלגה לדוּן בּדבר, והיוּ לא מעט דיוּנים, אך לא הגיע להכרעה. את הויכּוּח סיים למעשׂה היטלר. מדוּע לא הכריע המרכּז? מפּני שדוקא אוֹתם החברים הטוֹענים בּלי הרף: הכרעה, הכרעה, כּשראוּ שההכרעה אם תפּוֹל לא תהיה בּהתאם לרצוֹנם, התחילוּ צוֹעקים שאין למפלגה סמכוּת מוּסרית לדוּן על עניני “החלוּץ”. ואפילוּ קראתי איגרת אַפּוֹסטוֹלית לכל התפוּצוֹת שהכריזה על עיקרוֹן חדש זה, שלוּחה מאת אדם ששימש אוֹתה שעה בּתפקיד חשוּב בּמַנגנוֹן המפלגה.

ודוּגמה מימים קרוֹבים. דוּגמה שבּעינַי היא נוֹקבת יוֹתר מכּל הענינים השנוּיים בּויכּוּח. בּוַעד הפּוֹעל של ההסתדרוּת דנים הרבּה בּעניני גיוּס. על כּל פּנים זהוּ הענין החיוּבי הגדוֹל בּיוֹתר שבּוֹ עוֹסקת עתה ההסתדרוּת (אני אוֹמר זאת בּהרגשה מעוֹרבת: עם כּל מה שענין הגיוּס הוּא בּעינַי הענין המעשׂי־המרכּזי לשעה זוֹ, אני מצטער לראוֹת שתקוּפה של גיאוּת בּמשקים, של בּיטוּל־אַבטלה, של עליית ערך הארץ כּמרכּז חרָשתי וכוּ׳, עוֹברת על ההסתדרוּת כּוּלה בּלי התבּצרוּת נוֹספת, בּלי כּיבּוּשי שטחים חדשים, בּלי התכּוֹננוּת לימים שלאחר המלחמה. אכן, אין ההסתדרוּת מתעוֹררת למעשׂי־חנוּפה, אלא אם כּן יש מי שרוֹצה בּזה מאד מאד וּמוּכן להיאָבק על כּך, מי וָמי עתה הנעגנים ליצירה הסתדרוּתית דוקא וּמי וָמי המוּכנים להיאָבק על כּך?). האם ההסתדרוּת היא שקוֹבעת למעשׂה את עניני הגיוּס בּשביל חבריה? האם המפלגה היא שקוֹבעת בּשביל חבריה? בּימים שעוֹד הייתי יוֹשב בּישיבוֹת המרכּז היה יוֹשב עמדי חבר, אדם יקר ודוֹגל בּמַסקניוּת ותוֹבע בּוֹקר וערב: הכרעה, הכרעה! והנה הוּא לא הסכּים לעמדת הרוֹב בּעניני הגיוּס. אפשר סבוּרים אַתם שהוּא תבע כּינוּס מוֹעצת המפלגה, ועידה, רֶפֶרֶנדוּם? לא. הוּא הוֹדיע: אני יוֹצא למוֹעצת הקיבּוּץ ואָביא לפניה את ערעוּרי, ושם ידוּנוּ.

דוּגמה קלַסית לזכוּת הכרעה בּהסתדרוּת העניק לנוּ “השוֹמר הצעיר”. הוּא שוּתף, כּמוּבן, לכל הדיוּנים וּלכל ההחלטוֹת. אך הן חלוֹת עליו רק כּשהוּא רוֹצה בּכך. שיטתוֹ היא: בּעד המלחמה בּהיטלר, בּעד חזית שניה, אך בּתנאי שאת החזית השניה יעשׂוּ האנגלים וּשאר אוּמוֹת העוֹלם, ואנחנוּ נילָחם עם היטלר רק כּאן, על אדמתנוּ, בּשוּם אוֹפן לא בּמקוֹם אחר. ואני אינני דן כּלל וּכלל בּעצם השאלה, אלא על “הנתינוּת הכּפוּלה”. הן לגבּי “השוֹמר הצעיר” אין זוֹ הלכה תיאוֹרטית, הן הוּא לפי עיקרוֹן זה גם מסַדר למעשׂה את גיוּס חבריו ואת חשבּוֹנוֹת הגיוּס. וּמי יאמר לוֹ מה תעשׂה? ואם ענין הגיוּס נתוּן להכרעה אחרוֹנה של הגוּשים – למה לא יֵאָמר הדבר הזה בּגלוּי ולמה “ההכרעוֹת” הפיקטיביוֹת בּמוֹסדוֹת ההסתדרוּת והמפלגה, אם לא הן המחייבוֹת?

אכן, המפלגה אינה מכריזה ואף אינה דנה בּכמה שאלוֹת חיוֹניוֹת וּכאוּבוֹת. אכן, המפלגה אף מַכשילה את חבריה, שאינה מוֹנעת אוֹתם ממעשׂי־מדחה, כּשהיא נוֹתנת להם לשבת בּכל מיני “ליגוֹת” החוֹתרוֹת תחת המפלגה, בּגָלוּי אוֹ בּסתר; כּשהיא מאַפשרת לחברים לשבת על שני כּסאוֹת – כּסא המפלגה וכסא לַנדסמַנשַפט המבקש להיוֹת למפלגה; כּשאיננה מוֹחה בּידי חברים בּעלי זכוּיוֹת על שהם – מבּלי להימָלך בּמפלגה – משתפים פּעוּלה עם אַ־ציוֹנים ואנטי־ציוֹנים. אך מי שימנה כּשלוֹנוֹת כּהנה וכהנה הן יוֹדע כּי בּחוֹזק־יד מנעוּ את המפלגה מלעסוֹק בּכל ענין חיוּני שהוּא, בּאשר העסיקוּה ועִייפוּה והוֹגיעוּה בּדרישוֹת של “אחוּזים” וּ“מַפתח”, ונוֹפפוּ עליה בּחרב־האִיוּם: תעשׂוּ רצוֹננוּ– מוּטב, וָלא– אנוּ יוֹצאים בּרשימה מיוּחדת)!

וחברים בּאים למפלגה בּטענוֹת טוֹבוֹת וצוֹדקוֹת: מדוּע אין לה בּימה טוֹבה, מדוּע אין לה ירחוֹן טוֹב? והטוֹענים אינם שוֹאלים את עצמם ממי וָמי הם דוֹרשים את דרישוֹתיהם הצוֹדקוֹת. אם החברים אינם חוֹששים לעיין בּדפּים ישנים הייתי מַפנה אוֹתם לקוֹבץ “בּעבוֹדה”, שיצא על ידי ההסתדרוּת החקלאית בּימי המלחמה הקוֹדמת. התנהל שם ויכּוּח על יחסי ההסתדרוּת והמפלגוֹת. ואדם נלבּב כּאליעזר יפה, שעשׂה הרבּה בּשביל ההסתדרוּת החקלאית בּגליל, וּכשחזר ליהוּדה פּרש והתחיל עוֹשׂה מטעם “הפּוֹעל הצעיר” (אפילוּ את “גן־הירק” הוֹציא בּשם המפלגה), הגין על המצב הקיים: אַל תהיוּ קוֹבלים על התחרוּת המפלגוֹת, אלא תפעל ההסתדרוּת ותעשׂה – והכּל על מקוֹמוֹ יבוֹא בּשלוֹם. לעוּמתוֹ טענוּ חברים, שהמפלגוֹת לא בּלבד שהן נכנסוֹת לתחוּמה של ההסתדרוּת, אלא שהן אינן ממציאוֹת אנשים לפעוּלה הסתדרוּתית. וחוֹששני שאוֹתוֹ הויכּוּח קיים עתה בּתוֹך המפלגה. מאַיִן תקוּם בּימה טוֹבה למפלגה אם כּל גוּש מתבּשל בּתוֹך הרוֹטב שלוֹ וחי בּאוּטארקיה רוּחנית משלוֹ. אַנשי הסיעוֹת גילוּ הרבּה טמפּרמנט בּהתקפוֹת הדדיוֹת, אך האם פּיתחוּ צוֹרך בּבירוּר הדדי, בּפעוּלה רוּחנית משוּתפת?

כּדי למנוֹע טעוּת. אין אני אוֹיב לבּימוֹת השוֹנוֹת הקיימוֹת. אינני בּעד צנטרליזציה בּעניני רוּח. אני עוֹקב בּענין עתוֹנים של כּמה משקים בּמידה שהם מגיעים אלי. ואני מכּיר־טוֹבה על כּל דבר טוֹב שאני מוֹצא בּכל מקוֹם. אך אם מוּתר לאדם חיצוֹני להבּיע דעה – אוֹמַר: הפּגוּם הוּא לא בּזה שגוּשים יש להם כּלי־מבטא שלהם, אלא שהם כּל כּך ממַעטים להיוֹת כּלי־מבטא שלהם. אילוּ היו בּימוֹת הגוּשים מוּקדשוֹת לחיים ולחוָיוֹת של חבריהם, לחילוּפי־דעוֹת חפשיים של חברים, לויכּוּח פּנימי, – היוּ הן לא רק מסַפּקוֹת צוֹרך חיוּני, אלא אף מעוֹררוֹת ענין אמיתי והכּרת־טוֹבה גם אצל קוֹראים מן החוּץ. אך כּשהן בּאוֹת בּמקוֹם בּימוֹת אידיאוֹלוֹגיות וּפּוֹליטיוֹת הן מאַבּדוֹת הרבּה מערכּן, וּבאוֹפן אוֹבּיֶקטיבי מוֹנעוֹת התהווּת בּימה רעיוֹנית מרכּזית. מנַיִן תקוּם הבּימה הטוֹבה של המפלגה? הן צריך שיהיה תחילה צוֹרך בּה. ואם חברים פּעילים, כּקוֹראים וּכאוֹחזי־עט, יכוֹלים לספּק את צרכיהם הרוּחניים בּאוֹפן אוּטארקי – מי הוּא שיקים בּשבילם בּימה כּלל־מפלגתית אוֹ כּלל־פּוֹעלית? אפשר לדרוֹש מאדם שישלם מסים לעוֹד גוּף ועוֹד גוּף, אך האם אפשר לדרוֹש הימנוּ פּיצוּל נפשי הוֹלך וגדוֹל? אם הגוּש ההתישבוּתי איננוּ בּשבילוֹ רק מפעל־יצירה משקי־חברתי, כּי אם גם מרכּז אידיאוֹלוֹגי וּפּוֹליטי, שבּוֹ הוּא מקבּל מן המוּכן את הניוּאַנס הסוֹציאליסטי שלוֹ, המַבדיל אוֹתוֹ מן הזוּלת, ואת הניוּאַנס הציוֹני שלוֹ, המבדיל אוֹתוֹ מן הזוּלת, – מה הצוֹרך הנפשי שיש לוֹ בּבימה כּללית ומשוּתפת לוֹ ולַזוּלת? אם יש לוֹ כּל מיני סמינַריוֹנים, אשר החוֹתם המיוּחד הקרוֹב לנפשוֹ טבוּע עליהם, – מה ענין לוֹ בּמפעל לימוּדי משוּתף עם אחרים, בּמקוֹם שהוּא צריך לחלק את “ההשפּעה” עם עוֹד מי שהוּא, בּשעה שכּל “מישהוּ” הוּא, לאמיתוֹ של דבר, זר, אם לא צר ואוֹיב?

וּבמצב כּזה מה הפּלא שהמפלגה כּמפלגה חדלה להיוֹת גוֹרם מחנך, ולא רק לגבּי נוֹער סתם, כּי אם לגבּי חבריה עצמה? וּלפי מצב זה כּבר מתחדשוֹת גם תיאוֹריוֹת. כּבר שמעתי אוֹמרים: היכן זה כּתוּב שמפלגה צריכה לחַנך נוֹער? ושמעתי עתה עוֹד: מי זה אוֹמר שמפלגה צריכה להחליט בּכוֹח הרוֹב? ואם כּן הוּא, אזי אני בּא ואוֹמר: מי זה אוֹמר שמפלגה צריכה להתקיים? מפלגה שאינה אלא שֵם קיבּוּצי למפלגוֹת עוֹינוֹת זוֹ את זוֹ וצרוֹת זוֹ לזוֹ – למה לה להתקיים?

לקיוּמה של מפלגה טוֹבה לא די בּפּרוֹגרמה טוֹבה, ואפילוּ בּצירוּף “היאָבקוּת” שיש רוֹאים אוֹתה כּתנאי לחיים תקינים בּמפלגה. אין לחיוֹת בּמפלגה בּלי להרגיש כּבוֹד אליה, בּלי הרגשת חבֵרוּת, וגם בּלי יחס של חברוּת וכבוֹד ל“הנהגה”. אם מדבּרים על אנשי־ההנהגה כּעל עבריינים, שמשוּם מה אין מעמידים אוֹתם אל הכּוֹתל ואף אין זוֹרקים אוֹתם לאַשפּתוֹת, הרי שדיבּוּר זה – תהיה כּוָנת הדוֹבר אשר תהיה –עוֹשׂה את שליחוּתוֹ (המכוּונת לפלוֹני אוֹ לאלמוֹני) לגבּי המפלגה כּוּלה, וּשליחוּת מכרסמת זוֹ נעשׂית, אם בּמהירוּת ואם אַט־אַט, בּהתמדה וּביסוֹדיוּת.

מפלגה יכוֹלה לשׂאת חילוּקי־דעוֹת, “היאָבקוּת”. אך אינה יכוֹלה לשׂאת מחיצוֹת, אטימוּת־נפש, מבּט עכוּר. בּתנוּעה מתרקמת ידידוּת, אך גם בּמגע קרוֹבים אוֹרבוֹת פּרידוֹת והתרחקוּיוֹת. כּך הוּא, ואין לקבּוֹל. אך כּשאַתה רוֹאה חברים, בּני־לוָיה, אשר שוּתפוּת של שנים רבּוֹת שאין ערוֹך לה מחַבּרת אוֹתם, מביישים את חמדת־עלוּמיהם; כּשאַתה רוֹאה פּרישתם של בּני־אדם שאינם בּאים ואֹומרים: אנוּ חוֹלקים עליך, הבה נא וניוָכחה, אוֹ אנחנוּ קוֹבלים עליך, הבה והגן על עצמך, אוֹ דרכינוּ נפרדוֹת, היֶה שלוֹם – אלא פּוֹרשים בּשתיקה וּבקדרוּת וּבהידוּק־שינַיִם, – הרי זה מפחיד. הרי זה מעיד כּי חָרבוּ מַעינוֹת הנפש. הרי זה מעיד כּי מקוֹר הניגוּדים הוּא לא בּחילוּקי־דעוֹת וחיפּוּשׂי־דרכים, אלא גנוּז יוֹתר, חמוּר יוֹתר, עכוּר יוֹתר, אוּלי גם בּלתי־מוּדע לפליגים, מעֵבר לתחוּם המוּכּר והרציוֹנַלי.

כּך רוֹאה אני עתה את תנוּעתנוּ: מבּחינת כּוֹשר התנוּפה והבּיצוּע – היא משוּתקת, מבּחינה רוּחנית – מַעינוֹתיה נחרבים. הנכסים של כּלל התנוּעה חדלוּ לעוֹרר התלהבוּת ואהבה (מי עכשיו נלהב לשמע “המַשבּיר” אוֹ קוּפּת־חוֹלים אוֹ “סוֹלל־בּוֹנה” אוֹ המרכּז החקלאי אוֹ הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת – תהיינה פּעוּלוֹתיהם אשר תהיינה?) וּנכסים חדשים לכלל־התנוּעה אינם נוֹצָרים, והאוירה הציבּוּרית אינה עשׂוּיה לסַייע את יצירתם. איש איש ל“אָהלוֹ”, איש איש לחשבּוֹן גוּשוֹ.

אין אני אלא מציין את המצב, אינני מחפּשׂ בּמי לתלוֹת את הקוֹלר ואינני עוֹסק בּהיסטוֹריה. ואשר למצב הקיים אני רוֹאה את כּוּלנוּ שוּתפים לוֹ, ואינני מחלק את העוֹלם לפוֹשעים וּלצדיקים. אתם, היוֹשבים ממוּלי, אפשר רוֹאים עצמכם צדיקים גמוּרים; הן אַתם שוֹללים את משטר־הסיעוֹת ורוֹצים בּדפּוֹליטיזציה של הגוּשים וּבאיחוּד הנוֹער, ואפילוּ בּאיחוּד קיבּוּצי, ואף על פּי כּן אין אַתם בּעינַי פּחוֹת שוּתפים למצב הקיים ממי שמַצדיק את משטר־הסיעוֹת והפּירוּדים. יתר על כּן, בּעינַי אני אחריוּתכם אַתם גדוֹלה בּיוֹתר, שכּן לא ניסיתם בּכל הרצינוּת לעמוֹד בּפּרץ ולמנוֹע את “ההתפּתחוּת” האמוּלה הזאת, וּגדוֹלה מזוֹ: אפשר מאד שנקוּדת ההתהווּת של הפּרצוֹת בּתנוּעתנוּ היא בּסֶקטוֹר החלוּצי־הבּוֹנה של תנוּעתנוּ, השקוּע כּוּלוֹ עד תוֹם בּמפעל הבּנין, ואין לבּוֹ הוֹלך אחרי “דברים בּטלים”. טבעי הדבר, שאדם מישׂראל העוֹלה לארץ ונעשׂה איש־עבוֹדה ממש, וּבפרט שהוּא נעשׂה לא עוֹבד־סתם, כּי אם בּוֹנה משק וּמקים חברה, יאמר: דיינוּ. אני עוֹשֹה את שלי, בּמלוֹא אוֹני, בּתמצית מוֹחי, ויעשׂוּ אחרים את השאר. ודאי יש עוֹד ענינים נחוּצים: יש קרן קימת ויש קרן־יסוֹד, ויש עליה, ויש מדיניוּת ציוֹנית, ויש שאלה ערבית, ויש לשוֹן עברית ויש חינוּך יהוּדי בּגוֹלה, ויש פּוֹעל בּעיר, ויש הסתדרוּת – אך האם ממני ידָרש כּל זה? לשם כּך קיימים אחרים. על אדמת ישׂראל וּבסביבה של פּלחים יהוּדים נוֹצרה אוֹתה סַטירה נפלאה של יוֹתם בּן ירוּבּעל על כּל דיקטטוּרה ועל כּל תאוַת־שׂררה: “הלוֹך הלכוּ העצים למשוֹח עליהם מלך, ויאמרוּ לזית מָלכה עלינוּ. ויאמר להם הזית: הֶחֱדלתי את דשני אשר בּי יכַבּדוּ אלהים ואנשים והלכתי לנוּע על העצים – – ויאמר האָטד – – בּוֹאוּ חסוּ בּצלי, ואין אַיִן תצא אש מן האָטד ותאכל את ארזי הלבנוֹן”¹. בּעוֹמק לבּוֹ רוֹאה כּל איש־משק את ה“עסקנוּת” וה“פּוֹליטיקה” כּענינוֹ של העסקן־האָטד. הוּא מוּכן לחיוֹת בּשלוֹם עם העסקן, מוּכן אפילוּ לחלוֹק לוֹ “כּבוֹד”, לעתים גם להשתתף בּצערוֹ, וּבלבד שלא תיפּגע חלוּקת־תפקידים נוֹחה זוֹ שבּין הזית לבין האָטד.

אלא שחלוּקת־תפקידים נוֹחה זוֹ, שאיש־העבוֹדה אוּלי מוּכן לה מבּלי לחַשב חשבּוֹנוֹת רבּים, נוֹשׂאת בּקרבּה סתירה כּפוּלה. היא סוֹתרת מגַמה אחת שבּיסוֹד נפשוֹ של הפּוֹעל הארץ־ישׂראלי, והיא סוֹתרת את החשבּוֹן הציוֹני.

הפּוֹעל הארץ־ישׂראלי שוֹלל את חלוּקת העוֹלם לעמֵלי־כּפּים וּלאנשי־רוּח. וּממיטב שאיפוֹתיו היה להרוֹס את המחיצה הזאת, תוֹצאה של עבדוּת־דוֹרוֹת בּעָבר והרת־פּוּרענוּיוֹת בּהוֹוה. אין הפּוֹעל הארץ־ישׂראלי מַרכּין ראשוֹ בּּפני “המוּמחה” וּבפני “העסקן”, ואין הוּא מקבּל את דינם בּלי ערעוּר, ועצם יצירתוֹ הגוּפנית והמשקית של הפּוֹעל, היוֹנקת מן הרוּח והשוֹאפת לשינוּי דמוּת חמרית ורוּחנית כּאחת, מערערת חלוּקה זוֹ בּשעה שה“נוֹחוּת” מקיימת אוֹתה.

וחלוּקת־תפקידים זוֹ סוֹתרת גם את עצם המעשׂה הציוֹני. אפשר אילוּ היה הפּוֹעל העברי עוֹשׂה את שלוֹ בּארץ בּנוּיה, שיש לה “מעמד” של הנהגה ושל פּקידוּת, ואין היא זקוּקה אלא לקיוּם הקיים, היה יכוֹל אוּלי – בּניגוּד לאחת ממגַמוֹתיו היסוֹדיוֹת – לוֹמר: יתנהג העוֹלם כּמנהגוֹ, ואני, פּלח עברי, אעשׂה את שלי. אלא שאוֹתוֹ חלוּץ מישׂראל טוֹעה אם הוּא סבוּר שהוּא יבנה משק וּמישהוּ יעשׂה בּשבילוֹ את גאוּלת הקרקע, את העליה, את הציוֹנוּת, את המדיניוּת העברית, את התרבּוּת העברית. החלוּץ־הפּרט יכוֹל להיוֹת בּעל זכּרוֹן קצר, אך הכּלל החלוּצי איננוּ רשאי לשכּוֹח ראשוֹנוֹת והוּא חייב לדעת מה דמוּת היתה למפעל הארץ־ישׂראלי בּימי הפּקידוּת הבּרוֹנית, בּימי ועד־הצירים, אצל וַעדוֹת המוּמחים וכוּ׳, וגם חייב לדעת עד מה נגזר עלינוּ, מראשית ימינוּ, להילָחם על דמוּת המפעל הארץ־ישׂראלי עם ידידים, עם שלוּמי־אמוּני הציוֹנוּת. הן לא מתוֹך אהבת כּסאוֹת ותיקים עקרנוּ אנשים מעבוֹדתם ושלחנוּ אוֹתם למוֹסדוֹת העליוֹנים, ואם נַשקיף קצת לפנים, למַה שצפוּי לנוּ עתה מן הגוֹלה – יִגדל עוֹד ההכרח הזה לגלוֹת בּתוֹך הציבּוּר הפּוֹעלי כּוֹחוֹת לחינוּך, להגנה לאוּמית, למדיניוּת ציוֹנית. אין לנוּ בּרירה: אוֹתוֹ פּוֹעל הבּוֹנה משק מוּכרח גם לבנוֹת תנוּעה. כּשם שהוּא נתבּע להשתתף בּמלחמה וּלהקים גדוּדים יהוּדיים.

אין להתעלם מן הקוֹשי. הוּא עצוּם. האדם שלנוּ שוֹאף משעת עלייתוֹ לריכּוּז נפשי, והנה הוּא נתבּע “להתפּזר” בּעוֹלמוֹת שוֹנים. הוּא רוֹצה להעמיק שרשים בּאדמת־מטעוֹ, והנהוּ נתבּע לכמה עקירוֹת, שאינן עוֹברוֹת בּלי יסוּרים, ואוּלי גם בּלי עוֹנש. קוֹשי למשק, קוֹשי לחברה. וכל כּמה שהמשק והחברה נעשׂים יוֹתר ויוֹתר דברים של ממש, כּל מה שהם משׂגשׂגים יוֹתר – קשה להם יוֹתר לחַשב את חשבּוֹנה של התנוּעה, בּמידה שהיא פּוֹעלת מחוּץ למשק, וּלהטיל על עצמם את עוּלה. מבּחינה זוֹ מעריך אני מאד מה שעשׂוּ הגוּשים, שהוֹציאוּ את המשק מבּדידוּתוֹ, שנאבקוּ עם “האֶגוֹאיזם הקדוֹש” שלוֹ והטילוּ עליו מצווֹת למען חוּג רחב יוֹתר. אך לא היה מי שיטיל בּכוֹח את מעמסת הכּלל כּולוֹ על החברה המשקית.

חברים בּעלי זכּרוֹן זוֹכרים אוּלי אוֹ יוֹדעים שהניגוּד הזה, המיוּחד בּמינוֹ, בּין שני ענפים של האילן האחד – בּין ההתרכּזוּת בּבנין משק וחברה לבין ההתפּזרוּת לצוֹרך בּנין כּלל־התנוּעה – אוֹכל בּמחשכּים את אנשינוּ מראשית הימים. אילוּ היה יוֹסף בּוּסל חי אִתנוּ היה יכוֹל בּזה לספּר משהוּ, ראשוֹני כּנרת יכוֹלים בּזה לספּר. וכמה מפעלים שלנוּ קמוּ מתוֹך היאָבקוּת פּנימית זאת. אך עדיין אין רוֹאים אצלנוּ שאלה זוֹ כּשאלת־גוּרל לא רק לפּרט, אלא אף לַכּלל. כּשאני שוֹאל את עצמי כּיצד הגענוּ למַה שהגענוּ, אינני יכוֹל שלא לראוֹת כּיצד החָבר הטוֹב, בּוֹנה המשק, המסלק את כּל חוֹבוֹתיו לציבּוּר, הכּוֹאב את כּאבה של התנוּעה, המתעוֹרר לעתים להבּיע דעה משלוֹ, אבל סוֹמך בּדרך כּלל על אחרים, ואינוֹ רוֹצה “לנוּע על העצים” – הפקיע עצמוֹ מאחריוּת לדרך התנוּעה וּלגוֹרלה. הוּא השלים עם “חלוּקת־התפקידים” ונתן לדברים שיתגלגלוּ כּאשר הם מתגלגלים. וּבמידה שקמוּ מבּין אנשי המשקים דקי־תחוּשה וּמַרחיקי־ראוֹת ועֵרים למצב עניני הכּלל – היוּ חבריהם עוֹזבים אוֹתם לאנחוֹת.

אינני יכוֹל לרכּך את מראה־עינַי. רוֹאה אני את עניננוּ בּכל רע. יש מי שרוֹאה את הפּירוּד של היוֹם, את הסיעוֹת של היוֹם, וּבוֹכה. אני רוֹאה אוֹתן כּפי שהן עשׂוּיוֹת להיוֹת מחר. אני רוֹאה גם את סיעוֹת־המשנה שבּקפלי הסיעוֹת הקיימוֹת. אם נמשיך ללכת בּדרך בּה אנוּ הוֹלכים – גם הללוּ יהיוּ לעוּבדה. אני רוֹאה את הנשקף מדרך זוֹ לנוֹער בּארץ. ושבר־המפלגה איננוּ שברה שלה בּלבד. מפלגתנוּ איננה קיימת בּשביל עצמה; היא כּלי־שרת לכלל־הפּוֹעלים, לציוֹנוּת, לעליית־עם, לכלל־האוּמה, לבנין חיים מדיניים עצמאיים, להקמת חברת־העבוֹדה העברית בּארץ. נפגם הכּלי – נפגם השירוּת, ניזוֹקוּ הענינים עצמם. מי יִרפּא את שברנוּ?

המחלה העמיקה. בּהבּעת משאלוֹת חסוּדוֹת לא תוּסר. בּלי הזדעזעוּת כּל הגוּף והתעוֹררוּת כּל כּוֹחוֹת החיים שבּוֹ להדיפת המכּנה – לא נינָצל.

אין לנוּ רפוּאה אלא מבּפנים, מתוֹך־תוֹכנוּ, מתוֹך הכּוֹחוֹת הגנוּזים בּקרב ציבּוּרנוּ החלוּצי־הבּוֹנה.

היבוֹא הנס הזה?

(בּועידת המפלגה בּכפר־ויתקין, י“ד בּחשון תש”ג)

ועידתנוּ מתכּנסת על פּי תהוֹם. על פּי תהוֹם מבּחינה עוֹלמית ויהוּדית. על פּי תהוֹם מבּחינה פּנימית־תנוּעתית. לפיכך אין לשוֹני יכוֹלה להלך חפשיה, כּדרך המתפּלמסים, לפיכך אינני יכוֹל להתיר לעצמי מה שאחרים מתירים לעצמם. יש דרך מוֹשכת בּויכּוּח: לטפּל בּחטאים של הזוּלת. שיטה זוֹ נוֹתנת סיפּוּק לטוֹען וּמשלהבת את השוֹמעים. לא אלך בּדרך זוֹ, ולוּ גם מטעם אחד: מה בּצע שאוֹכיח כּי חברַי – שהייתי אתם שנים רבּוֹת וּפעלתי יחד אתם ועוֹד רוֹצה אני לפעוֹל יחד אתם – מלאים פּשעים? איני מבין מה בּצע בּדבר שחברים, אשר קוֹראים להם פּעם “מוֹרים” וּפעם “מנהיגים” וּפעם “יקרים”, מוּקעים יוֹם אחד כּעבריינים, שרצוֹנם רע: להשתיק, להרחיק, וכוָנתם מוּגדרת בּאוֹתה מלה ארוּרה, שהתחילה עתה מהלכת בּינינוּ.

אין חפצי להיוֹת “אישי” בּויכּוּח הזה. אך אַרשה לעצמי לספּר מעשׂיה שנשתמרה בּזכרוֹני מימי ינקוּתי: זקֵני היה מקנטר אוֹתי ואוֹמר: אתה ילד לא טוֹב, אחיך ילד טוֹב. אמרתי לוֹ: וּבכן טוֹב לי ממנוּ, לי אח טוֹב ולוֹ אח רע. וגם עתה עוֹד נשארה לי נחמה: שיש לי חבר טוֹב כּציזלינג, שכּוּלוֹ צוֹדק, והוּא מוֹליך אוֹתנוּ לקראת אחדוּת שלמה וּמתוּקנת, אך מה נחמה לוֹ שיש לוֹ חברים לא־טוֹבים כּמוֹני וכמוֹנוּ?

תאמינוּ, גם אצלי נצטבּרוּ כּמה וכמה טענוֹת. ולאו דוקא לסיעוֹת וּלגוּפים. גם ליוֹשבים כּאן על יד שוּלחן זה. לא אבוֹא עתה לשפּוֹך אוֹתן, מה בּצע בּטענוֹת שאין עמן דרך תיקוּן? בּהנחה הזאת שאנחנוּ חוֹטאים וּפוֹשעים וּמתכּוונים להרע – אין דרך תיקוּן. בּאמירתוֹ של אדם שאין הוּא “מקדש את הסיעה”, אלא נדחף אליה מפּני חטאינוּ, אין דרך תיקוּן, בּאשר עצם קיוּמה של סיעה בּמפלגה אין עמה תיקוּן אלא קלקוּל. וזאת למדנוּ גם בּועידה זוֹ. ואף אני קוֹבל. ולא על רצוֹן רע, כּי אם על דרך מוּטעית. אני קוֹבל על השיטה שבּה נקטוּ ציזלינג וסיעתוֹ בּועידה זוֹ. ועידה אשר כּך שמעה את אידלסוֹן וכך שמעה את לַנדוֹאֶר וכך שמעה את ציזלינג, ואשר לא נשמעה בּה אף קריאת־שיסוּע אחת – אינה ראוּיה שיכתימוּ אוֹתה כּועידה הכּוֹפה שתיקה על חברים. רגיש אני לתביעת אַחדוּת ולתביעת חוֹפש המחשבה והדיבּוּר, והן מוּפנוֹת עתה אלי, אדם התוֹמך בּ“ארכי־בּוֹלשֶביזציה” של התנוּעה. ואני תוֹבע את קיפּוּחי אני מציזלינג. אתה עשקת עצמך ועשקת אותי ועשקת את הועידה כּוּלה. כּאן נדוֹן רגלַמנט של עניני מפלגה. לא השתתפתי בּדיוּן. לבּי לא היה נתוּן לכך. ואתה אוֹמר שנתקבּלוּ דברים לא טוֹבים, שימנעוּ אוֹתך מחר מלחתוֹם על פּנקס־החבר. כּלוּם היתה לך רשוּת להימנע מהוֹכיח לנוּ את המשגה שבּתקנוֹן זה? אילוּ בּיררת לי אפשר הייתי מצטרף אליך בּכמה סעיפים האם היתה לך רשוּת שלא להשפּיע עלי שאצטרף אליך בּענין זה? מראש פּסלת אוֹתי? אפשר סמכת על חברים אחרים בּהחלטוֹת מדיניוֹת, אך הן לא סמכת עליהם בּהחלטה על הנוֹער, היא ודאי אינה מספּיקה בּעיניך. לא סמכת בּענין חוּקת המפלגה. ואף על פּי כּן ויתרת על הבּירוּר. למען מה ויתרת? למען הציוֹנוּת, למען הסוֹציאליזם? לא, ויתרת על הבּירוּר מתוֹך חשבּוֹן סיעתי.

בּשֶלמה הסתלקת, אַתה ושכּמוֹתך, מהשתתפוּת חיוּבית בּבירוּרי הועידה? היה ויכּוּח בּינך וּבין המפלגה על סַמכוּתה לשפּוֹט. הנשפּטים היוּ חבריך לסיעה. אף הוּצע לחבריך להיוֹת בּין השוֹפטים. דחיתם. והרי זה בּעיני ראשית חטאת. בּזה גילית יחס של בּוּז לחבריך למפלגה, שאינם חבריך לסיעה. אפשר לטעוֹן כּנגד חברים, אפשר לערער, יש כּמה אינסטַנציוֹת לערעוּר. אך אתה לא חפצת להתדַיין עם חברים וּלערער בּפניהם. משמצאת שהדיוּן אינוֹ נוֹח לך, ויתרת על כּלי־ההשפּעה החוּקיים של התנוּעה. בּזה סיכּנת את קיוּמנוּ.

הוֹפעתוֹ של אידלסוֹן בּועידה היתה בּה – אוּלי מבּלי שהתכּוון לכך –מחאה חיה נגד הסיעתיוּת. הוּא הוֹכיח שחבר הרוֹאה עצמוֹ אוֹפּוֹזיציוֹנר יכוֹל לקוּם ולוֹמר כּל מה שבּלבּוֹ, ואוֹפּוֹזיציוֹנר שאינוֹ קשוּר למסגרת של סיעה יכוֹל להרשוֹת לעצמוֹ להסתייג הסתייגוּת נמרצת מן “השבעה”. הוּא גם אמר את הדבר הנכוֹן לכל מי שרוֹאה עצמוֹ אוֹפּוֹזיציוֹנר בּתוֹך המפלגה: מי שנמצא היוֹם בּמיעוּט צריך לראוֹת עצמוֹ מוּכן ליוֹם שיהיה בּרוֹב, ואז יצווה הציבּוּר עליו לנהל את עניניו, לפיכך הוּא חייב לשמוֹר על הכּלים הציבּוּריים, לא לזלזל בּהם ולא לפרק אוֹתם. מי שרוֹאה עצמוֹ אזרח בּמפלגה לא יעשׂה דברים הסוֹתרים את קיוּמה של המפלגה. הן לא מן הנמנע שלועידה הבּאה יזעיק ציזלינג את הציבּוּר. האם רצוֹנוֹ שאנחנוּ ננהג אז בּוֹ כּשם שהוּא נהג הפּעם בּנוּ?

בּתוֹך הויכּוּח הפּנימי מדבּיקים אצלנוּ זה לזה כּל מיני תארים. הנה נשמעה המלה “בּוֹלשביזציה”. וּמי שהִרבָּה להתרעם על כּך הדבּיק בּנוּ את המלה “ארכי־בּוֹלשביזציה”. מי איננוּ בּוֹלשביק לגבּי מישהוּ? מספּרים שחיים וייצמן אמר לבּרוֹן אֶדמוֹנד: כּל אחד יש לוֹ בּוֹלשביק שלוֹ. לגַבּיך גם אני בּוֹלשביק. וּבימים שמלה זוֹ עדיין לא היתה קיימת היוּ אוֹמרים על בּני־בּיל"וּ שהם “אנַרכיסטים”. אין צוֹרך להיוֹת דוקא אנַרכיסטים בּמוּבן רעיוֹני כּדי להכניס אנַרכיה.

תנוּעתנוּ היא תנוּעת בּנִיה ממלכתית. מלחמתנוּ בּתוֹך הציוֹנוּת מוּפנית כּנגד אנַרכיה, כּנגד שרירוּת, הפקרוּת וקפּריזוֹת. כּוּלנוּ הבינוֹנוּ שאין בּידינוּ לבנוֹת חברה על יסוֹד חוֹפש בּלתי־מוּגבּל. ידענוּ שיש הכרח בּסייגים, בּחוּקים. שנים רבּוֹת תבענוּ זאת בּחיי הקבוּצה. וגם ציזלינג היה עם התוֹבעים. תבענוּ בּהתישבוּת – תקנוֹת בּרוּרוֹת וחוּקים. וציזלינג לא היה בּין הנרתעים. יתכן שאנַרכיה היא אידיאל חברתי, אך ידענוּ כּי בּחיי עם חדל־הנהלה־עצמית יש להתגבּר על נטיוֹת לאנַרכיה. לפיכך בּנינוּ את ההסתדרוּת, לא נאמר כּ“מדינה”, אך כּגוּף חברתי אשר כּמה מיסוֹדוֹת המַמלַכתיוּת ממוּזגים בּוֹ. יש בּזה משוּם עוֹל, אך אנחנוּ נוֹשׂאים בּוֹ מרצוֹן. אפשר כּל אחד יש לוֹ דברים שאינם לפי טעמוֹ, אך איננוּ מפרקים את שוּתפוּתנוּ. והנה פּתאוֹם אנחנוּ שוֹכחים את כּל זאת. והריני קוֹבל על מעשׂה־התפּרקוּת זה שנעשׂה לנוּ בּועידה. מכאיבה אי־החבֵרוּת שבּדבר, מדאיב העלבּוֹן שנגרם לאלפי חברים ולכּלל כּוּלוֹ. וּמדאיגה בּיוֹתר הדוּגמה שניתנה בּכך, התקדים שבּדבר לגבּי חיינוּ הציבּוּריים בּעתיד.

סבוּרני שציזלינג והתל־אביביים אשר אתוֹ החמיצוּ הזדמנוּת חשוּבה מאד. הן היתה להם שאנסה לצאת מן הועידה כּמנַצחים. אילוּ היוּ בּאים לועידה הזאת, שבּה נמצאים מאוֹת חברים שאינם יוֹדעים על מה מתדַיינים וּמתקוֹטטים אנשי תל־אביב (ואף אני אחד מאלה שאינם יוֹדעים), והיוּ אוֹמרים: בּית־הדין של המפלגה דן אוֹתנוּ, קיבּלנוּ את הדין, ועתה תנוּ לנוּ להוֹכיח את צדקתנוּ וּלגוֹלל לפניכם את פּרשת הענינים; אילוּ בּאה אַפּלַציה כּזאת של חברים אל הסמכוּת העליוֹנה של כּלל־המפלגה, אל מאוֹת נבחרי המקוֹמוֹת, האם לא היוּ נפתחים הלבבוֹת לכל קוֹרטוֹב של צדק שבּטענוֹתיהם, האם לא היה דבר זה מרוֹמם אוֹתם בּעינינוּ, ואוּלי גם בּעיני עצמם? מדוּע ויתרוּ על הזדמנוּת כּזאת?

איני מוֹצא תשוֹבה על כּך. “יוֹסיף דעת יוֹסיף מכאוֹב”. בּמידה שאתה לוֹמד את חיי הציבּוּר אתה נוֹכח כּי לא תמיד שוֹלט ההגיוׁן בּמעשׂיהם של בּני־אדם. ואפילוּ בּחישוּביהם של חכמי־סיעה. יצרים חזקים מן ההגיוֹן. מלים שוֹנוֹת מהלכוֹת עתה על שׂפתים. לא אשתמש בּהן. אך אוֹמַר: לקוּ המאוֹרוֹת.

מדבּרים על “סיעתיוּת”. אך מה שאירע בּתל־אביב איננוּ בּגדר סיעתיוּת. זהו פּוּטשיזם. ראיתי שהמשפּט דיבּר על הפרת־משמעת. מסוּפּקני אם זאת ההגדרה. תבוֹאוּ מחר לכל שליח שהיה לוֹ שיקוּל־רעת משלוֹ אפשר תמצאוּ בּוֹ כּי חָטא בּהפרת־משמעת. אך כּאן היתה שיטה של שינוּי מצב המפלגה על ידי פּוּטש, על ידי זלזוּל גלוּי בּרצוֹן המפלגה וּבכבוֹדה. יש שאנוּ מחליטים על חוֹפש הצבּעה, ואז יכוֹל חבר להצבּיע עם בּני מפלגה יריבה. יש ונעשׂה מעשׂה־התרגזוּת. בּתל־אביב לא היוּ מעשׂים בּשוֹגג. הית שיטה של התגָרוּת, של הרמת־יד בּמפלגה וּמוֹסדוֹתיה. לאמוֹר: סַמכוּתך לא סמכוּת, החלטוֹתיך לא החלטוֹת, משפּטך לא משפּט. “מי שָׂמך”, וּבענין בּיש זה נגררוּ בּני־אדם, בּזה אחר זה. אין לי ספק כּי בּני־אדם טהוֹרי־כּוָנוֹת נסחפוּ, ועתה גם הם דוֹחפים זה את זה אל התהוֹם.

וּשתי מלים בּענין ה“סיעתיוּת” עצמה. אין אני מקנא בּחברי הסיעוֹת. יוֹדע אני שאינם מלקקים דבש, ולא לחינם הם חוֹזרים ואוֹמרים שאינם מקדשים את הסיעוֹת. בּימי “אחדוּת־העבוֹדה” היה נסיוֹן קטן להקים סיעה. וכוּלנוּ שללנוּ זאת. איני מבקש לקבּוֹע כּללים “לכל מקרי החיים”. אפשר שסיעה כּמוֹ הפאבּיאנים בּאנגליה, שאינה מבקשת דבר בּלתי אם להרבּוֹת חקירה והסבּרה, אינה מסוּכּנת לשוּם מפלגה שבּתוֹכה היא פּוֹעלת. אוּלם מכּיר אני עניני סיעוֹת בּמפלגוֹת יהוּדיוֹת ורוּסיוֹת. וּלגבּי אלה נראה לי שיש שני טיפּוּסי־סיעה. האחת שנוֹצרת כּהוֹראת־שעה, לרגל ענין מסוּים שעלה על הפּרק, והדעוֹת מתפּלגוֹת עליו. בּטל הענין – בּטלה הסיעה. ויש סיעוֹת שאינן אלא עוּבּרים של פּילוּגי־קבע. יש מפלגוֹת שאינן נוֹצָרוֹת אלא בּבטן מפלגה קיימת, והן זקוּקוֹת לתקוּפת־מה עד שהן מתבּקעוֹת. וזכּאית כּל מפלגה לסרב לשמש מַדגרה למפלגוֹת אחרוֹת. וזכּאית מפלגה לגייס את כּל כּוֹחוֹתיה להיאָבקוּת על שלימוּתה ועל קיוּמה שלה. מכּאן ההכרח למפלגתנוּ לאסוֹר מלחמה על “משטר־הסיעוֹת”, שאין לוֹ כּל תפקיד אלא להכין את התפּוֹררוּתה של המפלגה לבנוֹת־מפלגה שוֹנוֹת.

תשאלוּני: וּבכן, על ידי סעיף־החוּקה בּוּטל ענין הסיעוֹת? אוֹמַר: לא. עדיין לא ניצלנוּ ממכּת־הסיעוֹת. עוֹד היא מקננת בּגוּף המפלגה. עוֹד יש ויש להתגבּר עליה וּלהבריא. וזה רצוֹנה של הועידה. וכוּלכם נתבּעים לעזוֹר בּדבר.

כּנגד זה טוֹען ציזלינג: כּלוּם דיבּרתם אלינוּ בּאוֹתה רוּח טוֹבה שדיבּרתם היוֹם אל “חֶבר הקבוּצוֹת”? אילוּ כּך הייתם מדבּרים אלינוּ – היתה כּל הועידה אחרת. אכן, לא החמרנוּ בּניסוּח הרזוֹלוּציה בּענין הנוֹער. רצוֹנה של הועידה היה נמרץ יוֹתר מלשוֹן ההחלטה. ואני לא על הניסוּח סמכתי, כּי אם על הרצוֹן הטוֹב של תנחוּם, ואת הרצוֹן הזה בּיקשתי גם אצל ציזלינג ולא נַעניתי. ישבתי אתוֹ ועם עוֹד חברים לילה שלם, ולא בּיקשתי ניסוּח ולא החלטה על בּיטוּל סיעוֹת, כּי אם על רצוֹן טוֹב לחסל את משטר־הסיעוֹת. איני תוֹלה את איחוּד הנוֹער בּנוּסח של החלטה. כּפיית דעת הציבּוּר – כּן. עוֹד לא יצא לפּוֹעל שוֹם איחוּד בּלי “כּפיה” רוּחנית. וגם בּיטוּל הסיעוֹת איננוּ ענין של החלטה, כּי אם של קבּלת הרצוֹן הבּרוּר של המפלגה, הרוֹצה לחיוֹת ולפעוֹל ולא להיוֹת משוּתקת ולא להיוֹת מפוֹררת.

לא שמענוּ את חברי "סיעה ב׳ ". אך שמענוּ את ציזלינג, שדיבּר כּבא־כּוֹחם. ואני שוֹאל את עצמי: בּמה חכַמתי אחרי דבריו? מה התהוֹם הרעיוֹנית אשר נחפּרה בּיני לבינוֹ? ואיני יוֹדע תשוּבה. יוֹדע אני רק שאני מלא פּשעים, אך על מה אנוּ מתפּלגים, מדוּע איננוּ רוֹצה לדבּר אלי מעל הבּימה הזאת כּחבר שוה עם שוים – איני יוֹדע. בּכּינוּס שנתקיים בּאפיקים סיפּר בּרוּך אַייזנשטדט שבּעין־חרוֹד נתקיימה אסיפת־ויכּוּחים בּענין זה עד שעה מאוּחרת. לאחר שהאסיפה נסתיימה ניגש אליו אחד החברים הותיקים ואמר: אוּלי תגלה לנוּ בּכל זאת מה הענין אשר עליו אתם רָבים? ואוֹדה, אין אני טוֹב מאוֹתוֹ ותיק עין־חרוֹדי. גם אני שוֹאל: מה הענין?

הן עלינוּ לדעת: על מה הויכּוּח? יש מי שמכריז שזהו ויכּוּח בּין “ימין” וּ“שׂמאל”. ויש מי שאוֹמר שזהוּ ויכּוּח בּין ציוֹנוּת מַכּסימַליסטית לציוֹנוּת מינימַליסטית. אך זה עתה דיבּר ציזלינג על מצע המפלגה, שנתקבּל בּשעתוֹ על ידי המרכּז והמוֹעצה ושנתאַשר עתה על ידי הועידה, ואמר שהוּא גאה עליו. אין אני יכוֹל לוֹמר שאני “גאה עליו”, אבל רשאי אני לוֹמר שאף אני מסכּים לוֹ לאוֹתוֹ מצע. הרי ששנינוּ מסכּימים לאוֹתוֹ ניסוּח המסַכּם את עיקרי השקפוֹתינוּ הציוֹניוֹת והסוֹציאליסטיוֹת ואת יסוֹדוֹת מדיניוּתנוּ. ואחרי כּל אלה חייב אני לשאוֹל: מהוּ המבדיל בּינינוּ? (ב. מרשק: הגשמת המצע!). לא אתעלם מקריאת־בּינַים זוֹ. יש לה מַשמעוּת בּרוּרה למדי: יש ציבּוּר שהוּא נאמן על הגשמת המצע ויש ציבּוּר שאיננוּ נאמן. אין זוֹ האשמה שנזרקה בּפניו של עסקן פּלוֹני אוֹ אלמוֹני, אלא בּפני כּל מי שאיננוּ בּן־סיעתוֹ של בּעל־הקריאה. כּוּלנוּ איננוּ נאמנים. רוב המפלגה אינוֹ נאמן, כּל איש־ציבּוּר יכוֹל להיוֹת נתבּע לדין על אי־ נאמנוּתוֹ למצע אשר המפלגה דוֹגלת בּוֹ. וכל אחד חייב להעמיד את המנדט שניתן לוֹ מטעם המפלגה – לרשוּת המפלגה. לפני שנה היה לי ויכּוּח עם חברים יקרים בּענין הנוֹגע לקרן הקימת. והדבר הראשוֹן שהוֹדעתי בּויכּוּח היה – כּי המנדט שלי מוּנח על השוּלחן ולא אוּכל להשתמש בּוֹ, אם התנוּעה לא תקבּל את עמדתי. אך כּאן – לא אני, הפּרט, הוּכרזתי כּמי שאין לוֹ רצוֹן להגשים את המצע, אלא בּתשוּבה לשאלתי: מה מבדיל בּין ציזלינג וסיעתוֹ לבין שאר המפלגה, קיבּלתי תשוּבה זוֹ: “הגשמת המצע!” פּירוּשה של התשוּבה: אנחנוּ נאמנים על הגשמת המצע ולא אתם. לא זאת הפּעם הראשוֹנה שאנשים קוֹשרים כּתרים לעצמם וּלמי שנלוה עליהם. ואין הם יכוֹלים לרוֹמם את עצמם וּלהלהיב את עצמם אלא על ידי שישפּילוּ את השאר. “אתה בּחרתנוּ” סיעתי!

וּמלים אחדוֹת בּענין המחלוֹקת התל־אביבית. סבוּר אני שרבּים כּמוֹני רוֹצים לדעת אם זוֹ מחלוֹקת לתיקוּנוֹ של עוֹלמנוּ. מחר ודאי לא יחסרוּ כּרוּזים וּויכּוּחים אשר יחַלקוּ את עוֹלמנוּ לשני סוּגים: האחד, שהוּא תוֹמך בּמַנגנוֹן כּמוֹת שהוּא וּבכל תנאים שהם וּמחַפּה על ליקוּייו, וּבלבד לקיים את המשטר הקיים; והאחד, שכּולוֹ לוֹהט בּאש־התיקוּנים, מתמרמר על עוול, ואיננוּ נרתע מהתמרד בּגללוֹ.

אפשר צריך אני להכריז על עצמי שאינני סניגוֹר מוּשבּע למַנגנוֹן שלנוּ ולא אחת השמעתי את תביעוֹתי בּרבּים, וזכיתי אפילוּ לכך שבּני סיעה ב׳ ציטטוּני והסתמכוּ עלי. וּבמקרים מסוּימים מתחתי בּיקוֹרת קשה על מעשֹיהן של כּמה ממוֹעצוֹתינוּ העירוֹניוֹת, אוֹתה בּיקוֹרת היתה מכוּונת לענינים שבּיסוֹד, שבּדמוּת התנוּעה וּדמוּת האדם, ואיני יכוֹל להתבּרך שהאוֹפּוֹזיציוֹנרים של עכשיו הרבּוּ לתמוֹך בּי אז. ועתה, כּשיצא הקצף על כּל מי שקרוּי “מנגנוֹן”, אינני רוֹאה את התרוּפה בּ“להשמיד, להרוֹג וּלאַבּד” את כּל מי ששירת את ציבּוּר הפּוֹעלים בּמשך שנים רבּוֹת, ואינני נפתה להאמין שכּל מי שמכריז עצמוֹ אוֹפּוֹזיציוֹנר, מעיד על עצמוֹ שכּוָנתוֹ לתקן ושהוּא נאמן על התיקוּן.

ידיעוֹתי בּעניני תל־אביב מוּעטוֹת. אוּלם היה לי נסיוֹן פּרטי קטן, ואיני פּטוּר מלספּר עליו. הסניף העירוֹני הגדוֹל שלנוּ דמוּת חייו לא תמיד מרהיבה. כּל הצרוֹת הגדוֹלוֹת והקטנוֹת של הפּוֹעל בּעיר נוֹפלוֹת בּחלקוֹ, וכוֹחוֹ להשתלט על הענינים, להעלוֹתם, אינוֹ מרוּבּה. הוּא מצטרף משכבוֹת־עליה מַתמידוֹת ושוֹנוֹת זוֹ מזוֹ, שלא עברוּ כּוּר־מַצרף אחד. שכבה שכבה וּמנהיגיה לשעבר. והיה ידוּע מכּמה שנים שאין “שלוֹם” בּסניף. קשה היה להבחין בּאיזה “קו” מסוּים, היוּ אנשי “אוֹפּוֹזיציה” שנעשׂוּ מראשי “השלטוֹן”, והיוּ מראשי “השלטוֹן” שנעשׂוּ מנהיגי “אוֹפּוֹזיציה”. יוֹם אחד חזרתי משליחוּת בּחוּץ־לארץ. אוֹתוֹ ערב התקיימוּ בּחירוֹת בּסניף תל־אביב, הוֹפיעוּ “רשימוֹת” עם “המלצוֹת”. המפלגה לא נשאלה, היא הוּעמדה בּפני עוּבדה: סניף שחברוּתוֹ מפוּלגת. המחלוֹקת תלתה עצמה בּאילנוֹת גדוֹלים: שאלוֹת הקוֹאוֹפּרציה והעבוֹדה השׂכירה, המשׂרד הקבּלני, ניגוּדים בּאיגוּד מקצוֹעי וכוּ׳. ועידת רחוֹבוֹת¹ הקימה מוֹסד לבירוּר הענינים וּלתיקוּנם, מוֹסד שצריך היה להוֹציא את חיי־הסניף מן ההמוּלה המסוּכסכת: ועידת צירים של חברי המפלגה. אמרתי לעצמי – אבוֹא ואלמד, ואוּלי אוּכל לעזוֹר להבהרת הענינים וּלתיקוּנם ולהסרת המחלוֹקת. לא הלכתי למרכּז המפלגה לבקש ממנוּ “מנדט” לסידוּר הענינים בּתל־אביב. איני רגיל בּכך. בּאתי כּחבר ללא כּל סמכוּיוֹת, ואמרתי: אני מוּכן להכניס ראשי לתוֹך הענינים. השתתפתי בּישיבה ראשוֹנה והצעתי לחברים את עזרתי. והם לא דחוּ אוֹתי. אוּלם הוֹסיפוּ ואמרוּ: אין אתה חייב להוֹציא את זמנך על ישיבה בּועידת־הצירים. הענינים הוֹלכים למישרים, אנחנוּ קרוֹבים לבוֹא זה עם זה לעמק השוה ואתה יכוֹל להיוֹת פּטוּר מזה. אלא מה? הקוֹשי הוּא בּהרכּב המוֹסדוֹת – בּזה תשתתף אתנוּ. מכּיון שהכּרתי את החברים משתי הסיעוֹת המנוּגדוֹת וידעתי את מוֹצאם ועבָרם הקרוֹב –יכוֹלתי להאמין להם שאמנם כּן הוּא, וכיון שאינני “מחוּסר־פּרנסה” לא תבעתי את חלקי בּבּירוּרים העקרוֹניים, שעמדוּ להסתיים על דרך ההסכּמה ואחדוּת־המגמה. והסכּמתי להכניס את ראשי לעניני “ההרכּב”. ישבתי אתם כּמה ישיבוֹת, ניסיתי להשלים, בּיקשתי להכניס לעבוֹדה אנשים חדשים – והעליתי חרס.

משלא נתקבּלוּ הצעוֹתי האִרגוּניוֹת, בּיקשתי לעשׂוֹת עוֹד נסיוֹן: הצעתי לנציגי סיעה ב׳ שיכַנסוּ את ציריהם ואביא לפניהם את הצעוֹתי. והישיבה נתקיימה. הסבּרתי את הצעוֹתי, שראיתי בּהן אוֹתה שעה מוֹצא מן הסבך שנתהווה, והוֹספתי: מחרתים בּבּוֹקר עלי לצאת ללוֹנדוֹן, שם צפוּיה לנוּ שליחוּת קשה. רוֹצה אני להביא לבן־גוּריוֹן, הנמצא כּבר שם, את הבּשׂוֹרה הטוֹבה, כּי פּסקה המריבה בּתל־אביב. היה רוֹשם כּי רבּים מן החברים מוּכנים לקבּל את הצעוֹתי. אוּלם נשמע קוֹל “דמוֹקרטי”: אין לקבּל החלטוֹת בּחפּזוֹן וּבשעה מאוּחרת, נדחה למחר, להרכּב מלא של הסיעה. וה“דמוֹקרטיה” ניצחה. בּיקשתי שאת תוֹצאוֹת ההצבּעה של מחר יוֹדיעוּ לי מיד, ערב צאתי. רוֹצה אני לדעת בּמה אני נפרד מן החברים. הוּבטח לי.

חיכּיתי לידיעה עד שעת צאתי ולא קיבּלתי. ציפּיתי לידיעה בּשבתי בּלוֹנדוֹן ולא קיבּלתי. חזרתי לארץ, וּמדוּרת־המחלוֹקת בּתל־אביב בּכל חוּמה. ובישיבת המרכּז הראשוֹנה שנזדמנתי אליה נוֹדע לי, שהמרכּז עוֹסק ועוֹסק בּענין, ללא קץ וּללא תִכלה, ושחברי סיעה ב׳ אינם תוֹבעים עתה אלא… “הגשמת ההצעוֹת של בּ. כּ.” רוֹצים אַתם, הרי זה “סיפּוּק”. אלא שענין זה עוֹרר בּי מחשבוֹת מדאיבוֹת – לאו דוקא לגבּי תפקידי אני, כּי אם מבּחינה כּללית יוֹתר. אילוּ אמרוּ לי: אין לנוּ אֵמוּן בּך, בּשיקוּל־דעתך, בּיחסיך לדברים, אך יש לנוּ אֵמוּן בּחבר אחר – לא הייתי רוֹאה בּכך שוּם פגם מבּחינה תנוּעתית. רשאי הציבּוּר לחלק את אמוּנוֹ כּרצוֹנוֹ, אך ציבּוּר חברים שבּמשך שנים איננוּ מוֹצא בּרחבי התנוּעה שוּם חבר ראוּי לאֵמוּן, שיוֹציא אוֹתוֹ מן הסימטה האטוּמה של מחלוֹקת דוֹלקת – מה הוּא מעיד על עצמוֹּ?

נזכּרתי בּשנים קוֹדמוֹת, כּשעדיין לא היוּ לנוּ הכּלים ההסתדרוּתיים והמפלגתיים הקיימים כּיוֹם. מעוֹלם לא קיבּלתי על עצמי להיוֹת חבר בּית־דין, וּכשנבחרתי לפני המלחמה הקוֹדמת לבית־משפּט־השלוֹם – לא קיבּלתי. לא האמנתי בּעצמי שיכוֹל אני להיוֹת שוֹפט וּמעניש לאחר מעשׂה. אוּלם לא סירבתי להיוֹת בּוֹרר וּמכריע בּסכסוּכים ציבּוּריים וישוּביים. אפשר גם שבּאוּלם זה יוֹשבים חברים ממקוֹמוֹת שוֹנים הזוֹכרים מצבים חמוּרים בּחיי חברתם, וכיצד נעזרוּ על ידי התערבוּת “חיצוֹנית” של מפלגה, של חברים מקוּבּלים עליהם. לא פּעם אחת היוּ פּוֹנים לחבר ואוֹמרים לוֹ: תכריע אתה בּינינוּ וכאשר תכריע כּן יקוּם. אפשר לא תמיד היתה ההכרעה מניחה את הדעת, לא תמיד הצליחה לכבּוֹת לגמרי את אש המחלוֹקת, אוּלם כּמעט תמיד היתה מצליחה לשמוֹר את חיינוּ הציבּוּריים מהתנַוונוּת שבּמחלוֹקת. וּבקשת ההכרעה היא שהעידה על טיבה של חברתנוּ שאיננה זקוּקה לשוֹטרים, ואיננה מנהלת את מלחמוֹתיה הפּנימיוֹת “עד לטיפּת־דם אחרוֹנה”. היא העידה על אינסטינקט תנוּעתי בּריא, ועל הודאה בּמרוּת חבֵרית מוּסמכת, אשר מבּלעדיה כּל אִרגוּן ציבּוּרי הוּא גוּף נטוּל־נשמה.

זוֹכר אני כּמה מַשבּרים בּציבּוּריוּתנוּ. אך מזכרוֹני האישי יכוֹל אני להעלוֹת רק שני מקרים שבּהם סירבוּ המתדַיינים לקבּל יד מוּשטת של חבר. כּך היה בּימי הפּילוּג של גדוּד־העבוֹדה. חזרתי אז מאמריקה והגעתי אל המַשבּר שבּגדוּד. ראיתי עצמי ידיד לגדוּד, ידיד להתישבוּת החדשה בּעמק, ואמרתי לאנשי הגדוּד: פּרטי הענין אינם ידוּעים לי, אין לי כּל דעה קדוּמה, אוּלי תתנוּ לי לברר את הענין – ונדחיתי. וּפעם שניה – כּשבּאתי אל חברינוּ בּסניף תל־אביב. כּבמקרה ראשוֹן כּן בּמקרה שני לא היה זה ענין אישי. עדוּת היא לתהליכים ציבּוּריים מסוּימים. למה להסתייע בּתיווּך חבֵרִי אם אפשר להשׂיג “יוֹתר” על ידי מחלוֹקת־אין־קץ? למה לקבּל את הדין של מרוּת ציבּוּרית אם אפשר לפרוֹק את עוּלה בּכוֹחה של סיעה? בּמצב כּזה, אם אפילוּ כּל החברים טוֹבים והמגמה אחת ו“המצע” אחד – אין אנוּ מסוּגלים לבנוֹת את הבּנין האחד וּלקיים מה שהקימוֹנוּ.

וענין זה מַחמיר והוֹלך. המחלוֹקת התל־אביבית כּשהיא לעצמה יש בּה כּדי לעכוֹר את חיי המפלגה. הסניף הגדוֹל בּיוֹתר בּארץ, כּוורת אדם, קוֹלט־עליה, קוֹלט שכבוֹת־פּוֹעלים מבּלי שיצר כּלים לקליטה רוּחנית. אלפי הפּוֹעלים בּעיר לא עברוּ את כּוּר־המַצרף של החלוּץ ושל חיי בּנין־משק. עזרה מחנכת מצד בּוֹני החיים החלוּציים בּארץ ניתנה אך מעט. מה מספּרם של חברי המשקים אשר התנדבוּ לעזוֹר לפּעוּלה האִרגוּנית והחינוּכית של פּוֹעלי העיר?

אך כּל עוֹד היה זה ענין עירוֹני – פּרי יחסים אישיים וּמקוֹמיים – אפשר היה לחשוֹב כּי בּעזרת אנשים חדשים חפשים מן המחלוֹקת, בּעזרת הסקטוֹר החלוּצי (אשר יבוֹא לא כּ“צד”, לשם יגדיל סיעה ויאדיר), אפשר יהיה להציל את בּניננוּ מדליקה. אך משטרחוּ והוֹציאוּ את הסכסוּך המקוֹמי ממקוֹמיוּתוֹ ועשׂוּ אוֹתוֹ לענין פּלַנטרי, לענין של “בּני־בּרית” המחזיקים זה בּזה, וציזלינג כּבר איננוּ מסוּגל לדוּן בּעניני תל־אביב כּחבר מפלגה סתם, אלא כּחבר הסיעה, “המזדהה”, הקשוּר “בּעֶמדה” עם 98 חברים הקשוּרים אף הם, עד אי־יכוֹלת לדוּן בּענין זה בּועידה עם שאר חברי המפלגה – עתה נפרצוּ כּל הסכרים וענין הסיעתיוּת הגיע לתכלית השלימוּת.

אפשר אכבּיד בּזה על הויכּוּח, אך אינני יכוֹל להעלים את דעתי כּי שוֹרש המחלה איננוּ בּתל־אביב, לעניני תל־אביב אפשר לגשת גישה בּלתי־משוּחדה וּלסדרם לגוּפם. המחלוֹקת התל־אביבית כּשלעצמה אין בּה כּדי לחתוֹך את גוּף המפלגה. אך עוֹד לפני כּמה שנים אמרתי לחברי, כּי המחלוֹקת התל־אביבית תחפּשׂ לה אחיזה בּאיזה “קו” שיזדמן לה. והוּא נזדמן.

ראשית חטאת בּעיני איננה בּשטח האידיאוֹלוֹגי ולא בּשטח הפּוֹליטי. ראשית חטאת היא בּראִיה המסוּלפת של מפעלנוּ ההתישבוּתי. בּמקוֹם לראוֹת את כּל חטיבוֹתיו הישוּביוֹת – המוֹשב והחטיבוֹת הקיבּוּציוֹת השוֹנוֹת – כּמפעל משוּתף של כּוּלנוּ, אשר כּל חלקיו מסייעים זה את זה וּמסתייעים זה בּזה, ראוּ אוֹתוֹ רבּים, מן הצדדים השוֹנים, כּענין של תחרוּת. והיוּ אנשים שהאמינוּ בּתמימוּת־לבּם כּי המוֹשב לא יבָּנה אלא מחוּרבּנה של הקבוּצה, והקבוּצה לא תיבּנה אלא מכּשלוֹנוֹ של הקיבּוּץ, והקיבּוּץ לא יבָּנה אלא מחוּרבּנם של חבריו־יריביו. אין אני מוֹציא, חלילה, לעז על מישהוּ. דברים מעין אלה כּתוּבים הדר, שחוֹר על גבּי לבן, בּרוֹב עמל וּמאמצי הוֹכחה, והפּרוֹגנוֹזוֹת היוּ בּרוּרוֹת: היכן יכּשל המוֹשב והיכן הקבוּצה והיכן הקיבּוּץ. גישת תחרוּת זוֹ הצמיחה לנוּ הרבּה רעוֹת. ולא נשתחררוּ ממנה גם לאחר שהפּרוֹגנוֹזוֹת הרעוֹת נתבּדוּ – המוֹשב אישר את עצמוֹ, הקבוּצה אישרה עצמה, הקיבּוּץ אישר עצמוֹ, והרבּה הוֹכחוֹת חריפוֹת נמסרוּ לגניזה, וגם בּעלי ההוֹכחוֹת עתים נתחלפוּ בּעמדוֹתיהם. עתה מתנהלת התחרוּת בּעיקר לא על תקציב ולא על קרקע, כּי אם על נפש מי שעתיד להיוֹת מתישב.

תנוּעתנוּ אינה סטאטית. היא דינַמית, גם בּהרכּבה, יוֹתר מאיזוֹ תנוּעת פּוֹעלים שהיא. הללוּ אינן מרבּוֹת לעסוֹק בּקביעת דרכּן של דוֹר ההמשך. הן משאירוֹת אוֹתוֹ לנפשוֹ. ואנחנוּ עינינוּ נשׂוּאוֹת יוֹם יוֹם לממשיכים. ואת התַחרוּת ההתישבוּתית העברנוּ אל נפש הנוֹער, אל נפש “החלוּץ”. שוּם כּוֹח ציוֹני לא שקד על גידוּלוֹ של הדוֹר הבּא כּמוֹ ששקדוּ חוּגי ההסתדרוּת. אך עם המסירוּת וההתלהבוּת ששוּקעוּ בּעבוֹדה זוֹ צוֹרפה גם תחרוּת התישבוּתית, מבּלי שיוּשׂמוּ לה גבוּלוֹת, מבּלי שתרוּסן. והתחרוּת הזאת בּעוֹלם הנוֹער מוּחזרת לעוֹלם הבּוֹגרים בּהסתדרוּת וּבמפלגה ועוֹשׂה אוֹתן בּקיעים.

ועכשיו אנוּ יוֹשבים על המדוּכה וּמחפּשׂים “תוֹכן” ו“גוֹרמים” של הסיעתיוּת. בּחוֹברת של סיעה בּ׳ לקראת הועידה קראתי מוּנח חדש: “נדידת ערכים”. והרי לך צידוּק חדש לסיעוֹת, בּדוֹמה ל“הגשמת המצע”: הערכים נוֹדדים. אתמוֹל הם היוּ אצל פּלוֹני שקראתי לוֹ “חבר יקר” אוֹ “מוֹרה”, והיוֹם הם קמוּ ונדדוּ הימנוּ והם נמצאים עתה בּכיסי שלי. האם לא צידוּק מספּיק? ויש אוֹמרים: כּאן ניגוּדי־דוֹרוֹת. פּלוֹני ואלמוֹני מחזיקים בּספסל ואינם זזים, ויש צעירים שהגיעוּ לפרקם ושעתם לעלוֹת ואין נוֹתן להם. ואכן, תנוּעה שאינה יוֹדעת לגלוֹת כּוֹחוֹת צעירים וּלפַנוֹת להם מקוֹם – מתחייבת בּנפשה. אפשר גם הויכּוּח בּיני וּבין ציזלינג הוּא ויכּוּח בּין שני גילים, אם כּי צבע שׂערוֹתינוּ אינוֹ מעיד על כּך. ואם כּן הוּא – אַל נא נכבּיד על הפּתרוֹן. נמהר וּנפַנה מקוֹמוֹת. מבּחינה אישית אין זה בּעינַי אפילוּ בּגדר קרבּן. את חטאי אני מזכּיר: היוּ ימים והקריקטוּרה ההסתדרוּתית זיכּתה אוֹתי בּהרבּה כּסאוֹת. את רוּבּם פּיניתי מכּבר, ואני מוּכן לוַתר גם על השאר. ואני בּטוּח שגם חברים אחרים יסכּימוּ לפַנוֹת מקוֹמוֹת למען שלוֹם־בּית, למען אחדוּת התנוּעה, למען גילוּי כּוֹחוׁת חדשים.

אלא שנראה לי כּי הויכּוּח בּינינוּ הוּא לא על דברים שאנחנוּ מדבּרים עליהם, אלא על מה שאין מדבּרים. הויכּוּח הוּא על עצם קיוּמה של

מפלגתנוּ. מהי וּמה עליה להיוֹת. ציזלינג אמר היוֹם, ודאי לפי תוּמוֹ, כּי הוּא רוֹצה בּמפלגה שאין בּה שוֹלטים ונשלטים. פוֹרמוּלה נאה כּשלעצמה. אנחנוּ גוֹרסים אוֹתה בּיחסי־עמים. יהי כּל עם שוֹלט בּביתוֹ. וגם בּתביעתנוּ לעצמאוּת לאוּמית איננוּ מבקשים להשתלט על עם זוּלתנוּ. אך מפלגה אין לקיים על יסוֹד זה. עצם המוּנח “שוֹלט” איננוּ הוֹלם אוֹתה. מי שאוֹמר בּמפלגה: לא שוֹלטים ולא נשלטים, אוֹמר: לא מכריעים ולא מקבּלים הכרעה. למי דרוּשה מפלגה כּזאת? אינני אוֹמר שציזלינג חשב את הדברים עד תוּמם, אבל מדבריו וּמהתנַהגוּתוֹ יוֹצא שכּך הוּא רוֹצה עתה לראוֹת את מפלגתנוּ.

שוּם אדם איננוּ מתכּוון אצלנוּ למפלגה מוֹנוֹליטית. אילוּ שאפתי אני לכך לא היה מקוֹמי פּה. אילוּ בּיקשתי לעצמי מפלגה שתהיה תמימת־דעים אתי בּכּל אפשר לא היתה לי דרך אלא להכריז את עצמי מפלגה לבדי. אך ויתוּר על מוֹנוֹליטיוּת אין מַשמעוֹ ויתוּר על חיי־חבֵרוּת ועל הכרעה חבֵרית. השאלה היא: איזוֹ מפלגה דרוּשה לנוּ, אם מפלגה המוּרכּבת מגוּפים וּמסיעוֹת, והיא אינה מכּירה את החבר אלא את הגוּף והסיעה והיא אינה מַכרעת בּין חברים אלא “מסַדרת” על פּי “הסכּם” ענינים בּין סיעה לסיעה וּבין גוּף לגוּף, אוֹ מפלגה המוּרכּבת מחברים, שכּל חבר קיים בּה כּפרט ואת חייו המפלגתיים הוּא חי עם שאר חברי המפלגה, וּבה –בּתאיה וּבמוֹסדוֹתיה – הוּא דן על ענינים כּחבר עם חברים ולא כּגוּף עם גוּפים, והענינים מוּצבּעים וּמוּכרעים.

רבּים הם הדוֹרשים: הכרעה! אך לא רבּים הם המוּכנים לקבּל הכרעה. מפלגתנוּ ידעה הכרעוֹת קשוֹת בּיוֹתר, בּימים שכּאילוּ הסתלקה מהכרעה. היתה לנוּ הכרעה בּימי “החלוּקה”. וההכרעה היתה לטוֹבת שמירת אחדוּת התנוּעה הציוֹנית. לא הסכּמנוּ לפוֹרר אוֹתה בּגלל ויכּוּח מדיני, שאפשר הוּא בּר־חלוֹף. ואני גאה על שוּתפוּתי בּהכרעה זוֹ. מה היה מצבה של הציוֹנוּת עתה אילוּ מיהרנוּ אז והתפּלגנוּ בּגלל החלוּקה? והיתה הכרעה הסתדרוּתית עם משאל. חשבתי את ההכרעה למשגה כּבד, אבל נכנעתי, מתוֹך החשבת אחדוּת תנוּעתנוּ. אז היה המשאל רצוּי לציזלינג. עכשיו אין המשאל בּענין הסיעוֹת רצוּי לוֹ, והרי הוּא פּוֹסל את עצם המשאל וּפּוֹסל את ההכרעה שבּוֹ. אפשר שמשאל הוּא דבר רצוּי ואפשר שאיננוּ רצוּי, אך לא יתכן שמשאל רצוּי בּשעה שהוּא רצוּי לציזלינג ואיננוּ רצוּי בּשעה שאיננוּ רצוּי לציזלינג.

וענין ההכרעה וענין סיעוֹת איננוּ מכוּוָן לציזלינג בּלבד. אני שוֹלל סיעוֹת לא רק בּתוֹך המפלגה. חבר אחד אמר לי פּה: לי אין סיעה. אמרתי לוֹ: אין לך סיעה בּתוֹך המפלגה, אך יש לך סיעה מחוּצה לה.

ואינני גוֹרס מפלגה שחבריה יכוֹלים להיוֹת חברים ל“ליגוֹת”. אין הכּוָנה לליגה נגד שחפת, כּי אם לליגוֹת המטפּלוֹת בּענינים מדיניים, שהם הם עניניה של המפלגה. איני מבין מה יש לחבר מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל–המפלגה שיש לה עמדה לגבּי יחסי־עמים, שהיתה הראשוֹנה והיחידה שעסקה בּאִרגוּן הפּוֹעל הערבי, שהקימה קלוּבּים, שיזמה עתוֹן, שקבעה שיטה מדינית – לעשֹוֹת בּ“ליגה למען התקרבוּת יהוּדית־ערבית”. מי שרוֹצה לסייע בּכך – יש לוֹ מה לעשׂוֹת בּתחוּמי המפלגה וההסתדרוּת, מי שאין דעתוֹ נוֹחה מכּך, והוּא מבקש פּעוּלוֹת אחרוּת וּמגמוֹת אחרוֹת – למה ישׂא לשוא את חברוּתוֹ בּמפלגה?

שמעתי שהמפלגה דנה בּענין ליגה “וִי” והחליטה מה שהחליטה. אני כּשלעצמי אינני רוֹאה את המגע עם רוּסיה ואת העזרה לרוּסיה כּענין של איזוֹ ליגה, כּי אם כּענין בּעל חשיבוּת כּללית גדוֹלה, כּענינוֹ של כּל יהוּדי, כּענינוֹ של כּל הישוּב וּמוֹסדוֹתיו המיַצגים אוֹתוֹ. ולא יכוֹלתי להבין כּיצד חברים חשוּבים בּעלי זכוּיות גדוֹלוֹת בּתנוּעה יכלוּ להיוֹת שוּתפים לליגה לפני החלטת המפלגה, בּשעה שהאלמנטים האנטי־ציוֹניים שלטוּ בּה והטבּיעוּ עליה את חוֹתמם, ואף לא ראוּ צוֹרך בּענין בּעל חשיבוּת כּזאת לשאוֹל את פּי המפלגה.

ואיני מבין כּיצד יכוֹלים חברי מפלגה לפעוֹל בּקרב התאחדוּת של עוֹלים בּמגמה הפוּכה למגמת המפלגה. פּוֹליטיזציה של לַנדסמַנשפט וּביסוּסה על “קוֹלקטיביוּת רעיוֹנית” איננה כּשרה יוֹתר מפּוֹליטיזציה של המוֹשב והקבוּצה והקיבּוּץ וּביסוּסם על “קוֹלקטיביוּת רעיוֹנית”.

בּועידת רחוֹבוֹת אמרוּ לנוּ בּדרך ויכּוּח: למה מתנגדים לפּוֹליטיזציה של הפּוֹעלים? לא לפּוֹליטיזציה של פּוֹעלים אנוּ מתנגדים, כּי אם לפּוֹליטיזציה של מסגרוֹת־חיים כּלכּליוֹת וחברתיוֹת. מי יתן והיה כּל עַם־העוֹבדים אנשי הכּרה מדינית ועֵרוּת רעיוֹנית. ואדיר חפצי וּתביעתי שחבר המשק, הנתוּן ראשוֹ ורוּבּוֹ בּבנינוֹ, יחיה את חייו הרוּחניים הציבּוּריים לא על ידי “שליח” ולא על ידי מזכּיר וגזבּר, אלא בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ. אך הפּוֹליטיזציה של מסגרוֹת־חיים, שהוּקמוּ למטרוֹת משקיוֹת וסוֹציאליוֹת, איננה סגוֹלה ליתר הכּרה וערוּת וּפעילוּת ציבּוּרית של החבר, אלא להיפך מכּך. אין המפלגה יכוֹלה להשלים עם הפיכת גוּפים חברתיים לתחליפי־מפלגה. על כּל פּנים לא מפלגה המבקשת לקיים את אחדוּתה.

מפלגתנוּ נאבקת עתה עם המגמוֹת השוֹנוֹת, הלוֹבשוֹת צוּרוֹת שוֹנוֹת והמבקשוֹת לעשׂוֹתה ממפלגה אחת לקוֹאַליציה של גוּפים, למַה שקוֹראים בּז׳רגוֹן הפּוֹליטי: דאכפֶרבּאנד. בּזאת לא חפצנוּ, לא לפני היוֹת “אחדוּת־העבוֹדה” ולא לפני היוֹת מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל. וּלכך לא נסכּים גם עתה.

מי שחי בּמפלגה חיי־סיעה איננוּ עוֹשׂה זאת לעצמוֹ לבד, הוּא כּוֹפה משטר־סיעוֹת על המפלגה, הוּא כּוֹפה גם על חברים שאינם בּני־סיעה ואינם רוֹצים להיוֹת בּני־סיעה. אפשר יחשבוּ אנשי־סיעה גם על אוֹתם יצוּרים עלוּבים שאין להם סיעה. נניח, שחלקים מסוּימים בּמפלגה חיים בּסיעוֹת אוֹ מוּכנים לחיוֹת בּסיעוֹת, כּיצד יחיוּ בּה חברים שאינם רוֹצים לחיוֹת חיי־סיעה, שאינם רוֹצים להיוֹת נבחרי־סיעה? איך אחיה אני את חיי בּמפלגה?

לנוּ אין גם האפשרוּת להיבּחר כּצירים. דירתי בּתל־אביב ואפשר יכוֹל גם אני ליצג את פּוֹעלי עיר מגוּרי. הוֹאיל ואינני רוֹצה להיוֹת בּן־סיעה אין אני יכוֹל להיבּחר, ואילמלא קבוּצת כּנרת לא הייתי יכוֹל לשבת אִתכם כּציר. יוֹשב על ידי אליהוּ², הוּא לא הלך לבּחירוֹת, לא בּחר ולא נבחר. אני מוּכן להשלים עם היוֹתי בּן־בּלי־מַנדט, אך לא אוּכל להשלים עם אי־יכוֹלת לחיוֹת את חיי בּמפלגה. והרי אינני יחיד, הרי הַרצפלד וּפרוּמקין וזלמן ³הנם בּאוֹתוֹ מצב, וכן אוֹתם אלפי החברים שאינם רוֹצים להיוֹת בּני־סיעה, ואתם אוֹנסים אוֹתם לכך, ועל התנגדוּתם לסיעה אתם מכריזים: הרי זוֹ סיעתיוּת! אני שוֹאל את עצמי: את מי אני מיצג? עתים נראה לי שאינני מיצג שוּם אדם מחוּץ לעצמי אוֹ מחוּץ לקבוּצת כּנרת, ועתים אני סבוּר שאני מיצג כּמה וכמה חברים שאין קוֹלם נשמע, ואפילוּ חברים שנמצאים בּתוֹך הסיעוֹת, וּמי יוֹדע, אוּלי גם את ציזלינג עצמוֹ.

אני מחזיק טוֹבה לציזלינג. הוּא אמר כּמה דברים שקשה לשמעם, שאין בּהם משוּם תיקוּן, אוּלם הוּא השאיר את הדלת פּתוּחה. ואנחנוּ ודאי לא נסגוֹר את הדלת. לא נצדיק שוּם גזר־דין על תנוּעתנוּ, כּי כּוּלנו נהיה קרבּנוֹתיו. לא חשבתי שאדבּר בּועידה, אילוּ ידעתי הייתי מביא לפניכם את ספרוֹ של משה בּילינסוֹן “בּמַשבּר העוֹלם” וקוֹרא לפניכם פּסקאוֹת אחדוֹת מתוֹך המאמר “לסיוּם פּרשה פּוֹליטית אחת” על פּילוּגי תנוּעוֹת וגוֹרלם של פּילוּגים וּמפַלגים. ואני מבקש את שוֹמעַי שבּבוֹאם הבּיתה יפתחוּ את הספר ויקראוּ בּוֹ. אדם זה ידע משהוּ בּענינים אלה, והוּא אמר: הנסיוֹן הכּוֹלל של תנוּעת הפּוֹעלים לימד אוֹתנוּ כּי הפּילוּגים מביאים לידי תוֹצאוֹת שהמתפּלגים עצמם אינם רוֹצים בּהן, אינם רוֹאים אוֹתן מראש; לכוּלם, לכוּלם אוֹרבת תבוּסה מבּפנים. כּל אחד מן המפוּלגים מוֹצא את עצמוּ למחרת הפּילוּג בּמחנה שאינוֹ רוֹצה בּוֹ, בּחברה משוּנה, זרה בּעצם, והוּא עוֹשה שליחוּת שלא התכּוון לה. עם ההתפּלגוּת אבד שיווּי־המשקל, אבדה הזיקה הטבעית לאנשים ולענינים. דברים שהיוּ אסוּרים בּמסגרת הישנה נעשׂוּ מוּתרים בּמסגרת החדשה. יתכן, כּמוּבן, שיוָצרוּ תנאים אשר אינם משאירים שוּם בּרירה, אך האנשים המכריעים צריכים לדעת אם אמנם זוֹ הבּרירה האחרוֹנה וּמה כּוֹבד האחריוּת אשר הם מעמיסים על עצמם.

אני מזמין את ציזלינג להציע כּל מה שיש לוֹ להציע לשם תיקוּן. ודאי נצטרך לברר עוֹד הרבּה דברים. אפשר נפתוֹר אוֹתם בּדרך שלוֹם, אפשר נצטרך לריב. לשוּם אדם אין מוּבטח רוֹב בּתנוּעתנוּ, ושוּם אדם אינוֹ צריך להיוָאש מהשׂגת רוֹב. למה ינהגוּ חברים כּאילוּ הם נדוֹנוּ להיוֹת מיעוּט לצמיתוּת?

אני מדבּר אליכם לא כּמי שיש לוֹ “רוֹב” בּמפלגה. זה כּמה אני טוֹעם טעם מיעוּט, וּמחנך עצמי לשׂאת גוֹרל של מיעוּט בּין הרבּים. ולא על כּך אני קוֹבל. גוֹרל הוּא ואשׂאנוּ. איני קוֹבל גם על קיפּוּח. יש בּוֹכים על קיפּוּח אישי, ויש שתפקידים מתקפּחים. אפשר זהוּ ענין חמוּר יוֹתר. על מה אני קוֹבל? על כּך שנוֹצָרים מצבים המגרשים אוֹתי ושכּמוֹתי מהסתפּח בּּנחלת התנוּעה. לא בּיקשתי לי “עמדוֹת”, לא בּיקשתי לשבת בּשוּרוֹת ראשוֹנוֹת. דבר אחד בּיקשתי – לבבוֹת פּתוּחים. לא בּיקשתי אוֹזן נשמעת, בּיקשתי אוֹזן שוֹמעת. והנה אני נתקל זה כּמה בּאוירה האוֹטמת אוֹזן וסוֹגרת לבבוֹת. זוֹהי סיעתיוּת.

יש שעוֹבר בּעוֹלם קו חוֹתך, החוֹתך דרך לבּוֹת חברים קרוֹבים, ואין תקנה לדבר. כּל עוֹד לא עבר חתך כּזה דרך לבּוׁתינוּ – אינני מקבּל את גזירת הפּירוּד, בּשוּם אוֹפן לא.

אני מַרשה לעצמי לפנוֹת אל כּוּלנוּ, אל הזקנים ואל הצעירים, גם אל הצעירים מאד, אל הילדים שחוּנכוּ על בּרכּינוּ: נהיה ראוּיים להיסטוֹריה המפוֹארת של תנוּעתנוּ, ואַל תבייש זקנתנוּ את ילדוּתנוּ.